1-2. **יום טוב שחל להיות ערב שבת אין מערבין לא בחצירות ולא בתחומין דברי ר' וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"א, ס"א ע"ב (אלא ששם בטעות: דברי ר' מאיר). ואמרו שם: אית תניי תני ומחלף (כלומר, דברי רבי בדברי חכמים, ולהפך). אמר ר' לעזר הואיל והן תנייא מחלף וכו'. והתנא המחלף הוא מהתנאים הבבליים ששנו כן בבבלי ט"ז ב', ואמרו שם: דשלח ר' אלעזר לגולה לא כשאתם שונים בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא רבי אוסר וחכמים מתירין, והוא כמסורת התוספתא והירושלמי. ועל האיסור לערב בתחומין לא נחלקו, שהרי יש בו קניין רשות, עיין בבלי י"ז א' וברי"ף פ"ב סי' תת"ף, אלא שרבי אוסר לערב גם בחצרות ביו"ט לשבת, או משום שהוא סובר שעירוב משום קניין, כשמואל בעירובין מ"ט א',¹ או שנראה כמתקן ביו"ט.² ועיין בבלי עירובין ל"ח א' ובתוספות שם ד"ה ור' ובתוספות כאן ט"ז ב' ד"ה רבי, י"ז א' ד"ה מאי. ובירושלמי שם נחלקו אמוראים אם עירוב תבשילין מתירו לערב עירובי חצירות,³ עיין או"ז (הנ"ל) ורא"ה י"ז סע"ב. עיי"ש הסדר בירושלמי. ועיין בר"ן.

footnotes: ¹ וכן ברא"ה י"ז א' ד"ה רא"א: דקי"ל כר' דלעיל לית לן הפרש בין תחומין לחצרות וכו', בתרווייהו איכא משום מיקנא ביתא. ועיין עיטור ה' יו"ט מחלוקת י"ד, הוצ' דמא"י, קמ"ז ע"ג, ובהערה מ"ג שם. ועיין עירובין ע"א א' ובתוספות שם ס"ו א' ד"ה יפה, ומ"ש הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"א או"ח סי' כ"ז. ² רש"י ט"ז ב', או"ז ח"ב סי' שמ"ג, אות ט', ע"ג רע"ב. ³ מיהו למ"ד בירושלמי שעירוב תבשילין מתיר לערב בחצירות ביו"ט בוודאי סבירא ליה שאיסור עירוב ביו"ט הוא משום שנראה כמתקן ביו"ט (עיין בתוספות י"ז א' ד"ה מאי), שהרי אין להעלות על הדעת שעירוב תבשילין יתיר קניין ביו"ט, כעין מה שתמה ר' יוסי בר' בון בירושלמי שם.

2. **וחכמים אומ' מערבין בחצרות אבל לא בתחומין.**ופירשו בירושלמי הנ"ל: שכן אתה מתיר לו דבר המותר לו. וכן בבבלי הנ"ל: ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו. ולשיטת הרי"ף פ"א סי' תתס"ה אין עירוב כלל ביו"ט. ומתוך דבריו משמע שאפילו אם עירב אין עירובו כלום, ואסור להוציא מחצר לחצר דברים שאין לו בהם צורך כלל, שאם לא כן מה ראייה היא מיוה"כ, והרי אפשר שעירב כדי להוציא דברים שאין בהם צורך היום, ובאמת יוה"כ כשבת ולא כיו"ט, כמו שהבין הריטב"א בשיטת הרי"ף, עיין שטמ"ק י"ב סע"א (והרא"ה שם סובר שאין מערבין, אבל בדיעבד מהני). ולשיטה זו אין עירוב שייך כלל ביו"ט, וחכמים סוברים שעירוב משום דירה (עיין מ"ש לעיל), ואין איסור לערב ביום טוב. והרשב"א (י"ב א', עבוה"ק שער ג' אות ז', מ"ג סע"ב ואילך) הסובר שמערבין ביו"ט מסביר בחידושיו (הנ"ל) שמ"מ מותר לו לערב לשבת כדי להוציא דברים שיש בהם צורך היום, מה שמותר ביו"ט בלא עירוב, וממילא הותר לכל. ועיין במאירי ובר"ן שם.

3. **מערבין בפת לשבת ובתבשיל ליום טוב.**אגב שהזכירו לעיל עירובי חצירות מבארת התוספתא שיש הבדל בין עירובי חצירות ובין עירובי תבשילין, והיינו שמערבין את הרשויות לשבת בפת גרידא (כר' יהושע בעירובין פ"ז מ"י, ועיין בבלי שם פ"א א'), ומערבין צרכי שבת וצרכי יו"ט מערב יו"ט (עירוב תבשילין) בתבשיל גרידא, אבל לא בפת, משום שצריך היכר שמכין לשבת, והרי אי אפשר לאדם בלי פת, ואוכלה בכל יום, ואין כאן היכר כלל שמכין לשבת, כמפורש בבבלי ט"ז א'. וסוברים כמה מן הראשונים שאם עירב בפת לא עשה כלום, ואינו מועיל אפילו לאפייה גרידא, עיין בס' המכתם רפ"ב, סוף עמ' 207, או"ז ח"ב סי' שמ"ג אות א', ע"ג ע"א, חידושי המאירי ט"ז א', ובית הבחירה שלו, עמ' 93. ויש חולקים, עיין במאירי הנ"ל, במלחמות להרמב"ן רפ"ד, בר"ן שם סי' תתפ"א ומ"ש בצל"ח ט"ז א'. ור' ישעי' דטראני כותב במפורש⁴ שפת מתירה לאפות אבל לא לבשל, ותבשיל מתיר שניהם. ועיין בחי' לבנו של הרמב"ן ט"ז רע"א, רשב"א י"ז ב' ועוד. ועיין בארחות חיים לר"נ כהנא בה' יו"ט ס' תקכ"ז ס"ק ה' שהבין גם בדברי התוספות בע"ז ל"ז ב' ד"ה והשלקות שפת מתרת אפייה. והראבי"ה ח"ב סי' תשמ"ח, עמ' 452, הראב"ן במנהיג ה' פסח סי' צ"ו, פ"ט ע"א,⁵ במלחמות להרמב"ן כאן רפ"ב, ובחי' לע"ז ל"ה ב' ד"ה מה ראו, הביאו את התוספתא כאן שמפורש בה שתבשיל גרידא מספיק לעירובי תבשילין, ואין צורך בפת, וכן יותר מפורש להלן בסמוך, שו' 4–5, ד"ה העושה תבשיל, עיין מש"ש. ומדברי השאילתות⁶ ובה"ג (עיין אוה"ג, עמ' 17, סי' ל"ה-ל"ו ובהערות שם) משמע שעירובי תבשילין הן פת ותבשיל, פת להתיר אפייה, ותבשיל להתיר בישול, כדברי ר' אליעזר בבבלי ט"ו ב' שהובא שם בלי חולק. וכ"ה דעת ר"ת בס' הישר סי' ש"כ, ל"ג ע"ג (תוספות כאן י"ז ב' ד"ה אמר ועוד בכ"מ), ר' טוביה מארץ יון בלקח טוב בשלח ט"ז, כ"ג, נ"ה ע"ב, בעל המאור ברפ"ב ועוד. והם סוברים שמה שאמרו בבבלי י"ז ב': וב"ה אומרים מערב אדם בתבשיל אחד ועושה בו כל צרכו, הכוונה לכל מיני תבשילין: צלי, מבושל, שלוק וכדומה, אבל לא אפייה. אבל מקצת הגאונים (עיין אוה"ג, הנ"ל), המנהיג, הרמב"ן וכל הראשונים שהביאו את התוספתא (עיין לעיל ולהלן, שו' 4–5, ד"ה העושה תבשיל) ועוד סוברים שתבשיל לחוד מספיק, ור' אליעזר שבבבלי הנ"ל הוא שמותי, והולך בשיטת ב"ש (במשנתנו רפ"א), אבל ר' יהושע חולק עליו במפורש בירושלמי כאן רפ"ב, ועיין בב"י טאו"ח סי' תקכ"ז. ובתס"ר ח"א, עמ' 205, הבאתי בשם דק"ס כאן רפ"ב שהעיד: כתב בעל האסופות כ"י ה' מועד סי' שפ"ה משום רבי' יצחק בר יהודה וז"ל אין אופין ואין מבשלין מיו"ט לחברו אלא אם כן עירב בתבשיל, וכן מיו"ט לשבת, ובתוספתא תניא מערבין בפת לשבת ובתבשיל ליו"ט. ולכאורה משמע שפירש שמערבין בפת מיו"ט לשבת, ובתבשיל מיו"ט לחבירו, והוא תמוה מאד. ובאמת אין לדון על פיסקא בודדת מבלי לעיין בספר עצמו. ואפשר שהביא את התוספתא כדי להוכיח שתבשיל גרידא מספיק מיום טוב לחברו וכן מיו"ט לשבת, אבל פת גרידא לא. ועיין עכשיו מה שכתב ר"א אפטוביצר בהוספות ותיקונים לראבי"ה, עמ' 152, ודבריו נראים. ברם מה שכתב שאין מבשלין מיו"ט לחברו אלא אם כן עירב תמוה מאד, שאם הראשון יו"ט והשני חול, הרי אין שום עירוב בעולם מועיל לבשל מיו"ט לחול. ובראבי"ה ח"ב סי' תשמ"ח, עמ' 452, מעתיק בשם בה"ג: וכשם שאין אופין ומבשלין מיום טוב לחבירו אלא אם כן עירב בתבשיל כך אין אופין וכו'. ועיין בה"ג ד"ב, עמ' 177. וכן הביא שם (עמ' 450) נוסח הברכה בשם ירושלמי: בדין יהא שרא לנא לאפויי ולבשולי מיום טוב לחבירו ומיום (צ"ל: מיום, כפי שמוכח להלן שם, עמ' 451) טוב לשבת לי ולמי שסומכין על עירוב זה עד מוצאי יום טוב האחרון, ובלבד שיהא עירוב שמור עד מוצאי יום טוב, אכלו, או שאבד, צריך לערב בערב יום טוב האחרון, עד כאן לשון הירושלמי. וכתב בב"י טאו"ח סי' תקכ"ז בשם "מצאתי כתוב" שהכוונה ליו"ט ראשון של סוכות שחל ביום ה' שעירובו מועיל גם לשמחת תורה (והואיל והעירוב מועיל ליום טוב ראשון מועיל אף ליום טוב אחרון). ובוודאי שכן מוכח מסוף דברי "ספר הירושלמי", וכן הוכיח משם הראבי"ה בעצמו, עמ' 451, אבל הוא לא ראה לפרש כן את תחילת הדברים "מיום טוב לחבירו", עיי"ש. ובאו"ז ח"ב סי' שמ"ז, ע"ג ע"ד: שהלשון "מיומא טבא לחבריה" שיבוש הוא, ואין לאומרו כלל. ועיין הלשון בה"ג ה' יו"ט ד"ו, ל"ז ע"ב, ד"ב, עמ' 182.

footnotes: ⁴ בס' המכריע סי' ב'. וכן הביא משמו בשבה"ל השלם סי' רמ"ו, עמ' 228. ⁵ ונשמט שם דף שלם, והושלם ע"פ כ"י וואתיקנה ע"י רא"ח פריימן זצוק"ל בסה"י לכבוד ר"י פריימאנן, עמ' 111 ואילך. ⁶ בשלח סי' נ'. אבל עיין בשאילתות כ"י הנצי"ב (לפי העמק שאלה שם אות ד') וכ"י אפשטין (לפי ר"א אפטוביצר בראבי"ה ח"ב, עמ' 452, הע' 9), וכ"ה לפני הראבי"ה (שם) והמנהיג כ"י וותיקנה הנ"ל לעיל הע' 5.

3-4. **תבשיל שאמרו אפי' צלי, אפי' שלוק וכו'.**עיין בבלי ט"ז ב', דק"ס שם, עמ' 36, הערה ר', בה"ג ד"ו, ל"ו ע"ב (ראבי"ה ח"ב, עמ' 452), ור"ח ט"ז א'. ועל "שלק" עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 446, ח"ב, עמ' 693, הערה 1, ואף כאן פירושו מרותח ע"י הבל, והוא פחות מבישול.

4. **אפי' קוליס שנתן עליו חמין מערב יום טוב.**בכי"ע: קולייס האיספנן וכו'. אבל גם בד, כי"ל ומלחמות רפ"ב הנ"ל חסרה מלה זו, ובוודאי נוספה בכי"ע ע"פ הבבלי הנ"ל. ופירש"י (ע"פ משנת שבת פכ"ב מ"ב): וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקוליס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. וקוליס האיספנין לפי מסורת הגאונים הוא שיבוטא, עיין בפירוש הגאונים לטהרות, עמ' 130, ובהערות מהרי"ן אפשטין שם. ושיבוטא הוא דג רך, וטעם מוחו כבשר חזיר (לפי הבבלי חולין ק"ט ב'. ועיין וי"ר פכ"ב, י', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תקכ"ב ובהערות שם). ולפי הירושלמי תענית פ"ד סה"ח, ס"ט ע"ב, לא היה שיבוטא מצוי בא"י. וסתם קולייס (κολίας) הוא דג שמשיר את קשקשיו כשעולה מן הים, כמפורש בתוספתא חולין ספ"ד (צוקרמנדל ספ"ג), וממילא נראה לאכילה כשמדיחין אותו במים חמים. ולפ"ז נראה שכל קולייס אסור להדיחו במים חמים בשבת, ולפיכך הדחתו בחמין מערב יום טוב עושה אותו עירוב תבשילין. ועיין ר"מ פ"ו מה' יו"ט ה"ג, ואף מדבריו נראה ש"איספנין" לאו דווקא.

4-6. **העושה תבשיל מערב יום טוב אופה ומבשל עליו בשבת ומטמין עליו את החמין וכו'.**וכ"ה ("בשבת") גם ברא"ש שנציין להלן. אבל בשאר כל הנוסחאות: ומבשל עליו לשבת, ואף לפנינו "בשבת" פירושו לשבת, בחילוף הרגיל בין בי"ת ולמי"ד. ובכי"ל: עושה תבשיל וכו'. וכ"ה אצל רוב הראשונים. ובבבלי י"ז ב': מי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין וכו', ובתוספתא נקטו העושה "תבשיל". ומלשון זו הסתייעו הראשונים הנ"ל, לעיל שו' 3, ד"ה והראבי"ה, שאין צורך בפת כדי להתיר אפייה לשיטת ב"ה, כמפורש כאן. וכן הביאו מכאן ראייה לשיטה זו ר"י הזקן בסמ"ג לאווין ע"ה, כ"ז רע"ב, וברא"ש פ"ב סי' י"א, בעל העיטור בה' יו"ט ריש מחלוקת י"ד, הוצ' הרמא"י קמ"ז ע"א (והובא בשבה"ל השלם סי' רמ"ו, עמ' 228), רשב"א י"ז ב' סד"ה אמר רבא, המאירי רפ"ב ד"ה ב"ש, בית הבחירה שלו, עמ' 94, תלמיד הרמב"ן, עמ' 59, ר"ן פ"ב סי' תתפ"א. אבל במחז"ו סי' רפ"ד, סוף עמ' 251: ואע"ג [דשנינו] בתוספ' עושה אדם תבשיל אחד מערב יום ומבשלין ואופין עליו, כתלמודא דידן קיי"ל. והרב פסק שם כשיטה שאף לב"ה צריך פת להתיר אפייה, עיין מ"ש לעיל, שו' 3, ד"ה ומדברי. ובתוספתא כאן, וכן בברייתא שבבבלי הנ"ל, לא נזכר בשום נוסח "להדליק את הנר". ובסמ"ג הנ"ל כ"ז ע"ב: דבהדיא מזכיר בפרק יו"ט (כ"ב א') איסור הטמנה והדלקת הנר למי שלא הניח עירובי תבשילין, וכן משמ' בתוספתא שהבאתי למעלה, ולא הזכיר שם בפיסקא מן התוספתא הדלקת הנר. ועיין מ"ש להלן, שו' 8–10, ד"ה ואשר.

6. **ורשיי לאוכלו מבעוד יום.**וכ"ה בראבי"ה, במנהיג ובמלחמות הנ"ל. ובבלי הנ"ל: ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו, כלומר אם כבר גמר לאפות ולבשל לשבת, ואין צורך שיאכל את העירוב בשבת.

6-7. **ורשיי ליתנו במתנה. ותחלתו וסופו אין לו שיעור.**וכ"ה בראבי"ה ובמנהיג הנ"ל. ובירושלמי פ"ב ה"א, ס"א ע"ב: רב⁷ אמר אומר אני אין פחות מכזית. לית הדא פליגא על ר' יוחנן, דר' יוחנן אמר⁸ עלי ועל מי שלא עירב. מתניתא מסייעא לר' יוחנן, עירוב תחילתו וסופו אין לו שיעור. וכן רצו לומר לעיל שם: הדא אמר' אע"פ שאי' בהן כזית. ומכאן שהירושלמי פירש את ההלכה שלנו כפשוטה שאין לו לעירוב שיעור למטה, ואפילו אם עירב מקודם בכזית, וגלה את דעתו שפחות מכזית אינו חשוב אצלו, ואח"כ נתמעט הערוב, סומך עליו, וכפשוטה של משנתנו פ"ב סמ"א: ואם שייר ממנו כל שהוא, סומך עליו לשבת. ולפ"ז הפירוש בתוספתא: ורשיי ליתנו במתנה, כלומר לזכות אותו לאחר, ואף חבירו יכול לערב באותו עירוב, והוא הדין שהנותן יכול לערב בו על חבירו.⁹ ולא עוד אלא שיכול ליתנו במתנה להרבה אנשים, מפני שאין שיעור לעירובי תבשילין, כפי שהבין הירושלמי הנ"ל את הבבא שלנו. ועיין בפיסקא בשם ירושלמי שהביא בראבי"ה סי' תשמ"ח, סוף עמ' 449, ובהערה שם. אבל בבבלי ט"ז ב' פירשו "כל שהוא" שבמשנתנו הנ"ל "דאית ביה כזית", והביאו את ההלכה "תחלתו וסופו אין לו שיעור", ופירשוה אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה. וחילקו בין עירוב שאין בו כזית, ובין עירוב שיש בו כזית, אלא שמערב בו אפילו למאה, שלא כפירוש הירושלמי¹⁰ הנ"ל בברייתא שלנו. וכן פסקו כל הפוסקים כשיטת הבבלי, אלא שבפי' הרע"ב למשנתנו פירש שסוף העירוב אפילו פחות מכזית, וכבר תמה עליו בתיו"ט במקומו. ועיין בהלכות קצובות ה' יו"ט סי' י"א, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 95, בס' הפרדס, הוצ' רח"י עהרענרייך זצ"ל, ריש עמ' ל"ט, ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל כאן ט"ז ב'.

footnotes: ⁷ צ"ל: רבי, כמו שמעתיק במלא"ש ערכין פ"ד מ"ב, והעירותי עליו בתרביץ ש"ב, עמ' 110. ולפנינו "תיקון" ע"פ הבבלי ט"ז ב'. ⁸ עיין לעיל שם בירושלמי. ⁹ ועיין בס' תוספות ירושלים או"ח סי' תקכ"ז, והסיק שם: אולם ביותר י"ל כפשוטו, דאין הכוונה כלל שחברו יצא, אלא דמיירי שנותן לו במתנה גמורה, וקמ"ל דאף שעכשיו אינו שלו אלא של חבירו, מותר לו לבשל וכו', אפשר אף שקודם שבישל יכול ליתנו לאחר ואינו מפסיד בזה, אף שהוא אינו שלו, כיון שהוא בעין. והבוחר יבחר. ¹⁰ ועיין בפני יהושע ובצל"ח בסוגיין שפירשו "אין לו שיעור למעלה" שיכול לערב על כמה אנשים, וכיוונו מדעתם לירושלמי, אבל קשה להעמיס פירוש זה בלשון הבבלי. ואף לפירושם חולק הבבלי על הירושלמי, שהרי בבבלי מצריך כזית לכל הפחות בתחילה.

7-8. **רשאין בני חצר לעשות תבשיל לאפות ולבשל עליו בשבת.**אף כאן בשבת=לשבת, כבשאר נוסחאות, עיין מ"ש לעיל, שו' 4–6, ד"ה העושה. וכ"ה "בני חצר" גם בד, בכי"ל ובמלחמות הנ"ל. ובמנהיג הנ"ל: בני העיר וכו', וברור שצ"ל: בני חציר. ובכי"ע: רשאין בני מבוי וכו'. וכ"ה בראבי"ה (בני המבוי), סמ"ג ורא"ש הנ"ל. ונראה בפירושו שמותרין לעשות כן בלי רשות האחרים, וכל אחד מפריש על השאר שמא ישכח אחד מהם, ואין צריכין דעת מי שהניחו לו, שהרי זכות הוא לו, כבבלי ט"ז ב'.

8. **ורשיין לעשותו שתוף למבוי.**וכ"ה ("לעשותו") גם בכי"ע ובכי"ל. ובד: לעשו' לו. והכוונה שרשיין לעשות את העירוב תבשילין שיתוף למבוי, ומותר לטלטל גם בחצירות, אעפ"י שאין כאן פת (עיין לעיל עירובין פ"ו ה"ו, בבלי שם ע"א סע"ב), ובלבד שיהא בעירוב כגרוגרות לכל אחד ואחד, או מזון שתי סעודות, אם הם שמונה עשרה בני אדם או יותר (עיין בבלי עירובין פ' ב'). ומלמדת התוספתא שהתבשיל יכול לשמש לשתי מצות, ואין כאן משום אין עושין מצות חבילות חבילות, עיין מאירי פסחים ק"ב סע"א ומגן אברהם באו"ח סוף סי' קמ"ז. ועיין בשערי תשובה או"ח סי' תקנ"ז, והכוונה שם לס' פרי האדמה על הר"מ ח"א פ"ו מה' יו"ט ה"ח, עיי"ש. ובעובר אורח הנספח לארחות חיים לר"ן ספינקא סי' תקכ"ז העיר על התוספתא כאן.

8-10. **הרי ששכח ולא עירב ואחרים שעירבו מותרין לעשות לו, הוא עצמו ששכח ולא עירב מותר למלות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר.**בבבלי י"ז א': מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו. כיצד הוא עושה, מקנח קמחו לאחרים ואופין ומבשלין לו. ולהלן שם כ"ב א': תניא נמי הכי, מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר ומחמין לו קיתון אחד. ויש אומרים אף צולין לו דג קטן. ופירשו רוב הראשונים¹¹ שבכדי חייו התירו לו להכין בעצמו ביו"ט לכבוד שבת. ובשו"ת מהר"מ ב"ב ד' פראג סי' שי"ז (והביאו בב"י טאו"ח סי' תקכ"ז בשם תשובת אשכנזים):¹² ועוד נ"ל אפילו אי איכא אחריני שעירבו שרי איהו למיעבד כל הני לנפשיה, ואע"ג דאפשר באחרים וכו', אלא לגמרי שרי משום כדי חייו, ועוד בידי ראיה פשוטה מתוספתא דביצה פ"ב, הרי ששכח ולא עירב, ערבו אחרים מותרים לעשות לו, או משלו, או משלהם (כ"ה בב"י הנ"ל), בהקנאה,¹³ אם בא לעשות יותר מכדי חייו, אבל דבר מועט יכול לעשות אפי' הוא, כגון הדלקת הנר ומילוי מים וכו'. ולעיל שם הביא את הירושלמי (פ"ב ה"א, ס"א ע"ב): הרי שלא עירב אחרים שערבו מותרין לעשות לו משלו וכו', במזכה להן משלו, די לא כן נמצאו עושין לו משלו. לא עירב ולא עירבו אחרים, ר' יצחק אומר צולה לו דגה, רב חונה אמ' מחמם לו חמין, שמואל אמר מדליק לו את הנר. תני ר' חייה ממלא לו חבית של מים ומדליק לו את הנר. מעשה באחד שהדיר את בנו לתלמוד תורה, ובא מעשה לפני ר' יוסי בן חלפתא והתיר לו למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. והסתייעו הראשונים מן הירושלמי¹⁴ שבכדי חייו מותר לו לעשות את הדברים הללו בעצמו, אעפ"י שיש אחרים שעירבו, ויכול להקנות להם, ואף בבבלי הנ"ל פירושו שבני ביתו (שלא עירבו) אופין לו פת וטומנין לו קדרה וכו'. ומה שאמרו כאן שמותר למלות לו חבית של מים הוא לכאורה תמוה, ולמה צריך עירוב, והרי מותר להוציא כלים מלאים שלא לצורך מר"ה לרשות היחיד ביו"ט (עיין לעיל פ"א, שו' 43), ולצורך מצוה מותר להוציא ביו"ט אפילו לשימוש בחול (עיין מש"ש). והריצב"א (לפי או"ז ח"ב סי' שמ"ז, ע"ג ע"ד) כתב שלפי רש"י והגאונים שמזכירים "לאדלוקי שרגא" בעירובי תבשילין: צריך נמי לומר לאפוקי מרה"י לרה"ר ומר"ה לרה"י וכו', עיי"ש. וכן בעבודת הקודש להרשב"א (ש"ד סי' ב', מ"ה ע"א): וכתב גאון שצריך לומר ולאדלוקי שרגא ולאפוקי וכו'.¹⁵ וכן בבית הבחירה למאירי, עמ' 100: ויש אומרים וכו' ולאפוקי. ושמא "למלות לו חבית של מים" פירושו על מנת לחמם אותה, וחוא במקום "מחמין לו קיתון אחד" שבבבלי הנ"ל. וכן הלשון בברייתא שבבבלי י"ז א': ממלא נחתום חבית של מים אעפ"י שאינו צריך אלא לקיתון אחד, עיין להלן, שו' 16. וחבית כאן אינו אלא כד, או קיתון, כגירסת הבבלי, ואין מחמין לו יותר מכדי חייו, עיין מ"ש להלן, שו' 14–15, סד"ה ובר"ח. ועיין היטב בירושלמי פ"ב ה"ו, ס"א ע"ג, ובבבלי כ"א ב' הנ"ל, ועיי"ש כ"ב א' פירוש אחר במשנתנו. אבל מסתבר יותר כמו שפירשנו להלן בסמוך, ד"ה ואשר. ואשר להדלקת הנר,פירשו כמה מן הראשונים שאסור להדליק יותר מנר אחד מיו"ט לשבת בלי עירוב תבשילין,¹⁶ וביו"ט אין להתיר להדליק נר של אבטלה,¹⁷ ולא התירו להדליק ביו"ט נרות לכבוד שבת אלא ע"י עירובי תבשילין. ועיין דק"ס, עמ' 52, הערה ס', מ"ש על תוס' כ"י. אבל הריצב"א (באו"ז ח"ב סי' שמ"ז הנ"ל) מתיר להדליק נרות ביו"ט אפילו בלא עירוב תבשילין, וכתב: הא דקאמר רב הונא ומדליקין לו את הנר אין נראה דמשום עירוב נקט ליה, דלא קאמר ומדליקין לו נר אחד, כדאמר פת אחת וקדירה אחת, אלא כל הדברים שאי אפשר לו בלא הם הזכיר רב הונא, משום דאיבעי ליה לאודועיה מילי שהן כדי חייו של אדם. ולפ"ז אף "מילוי חבית של מים" לא נקטו לה משום עירוב, אלא כדוגמא לחיי נפש, כפי שיוצא ברור מן הירושלמי בסוגיין הנ"ל. ועיין גם בירושלמי כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ב (ומקבילה בכתובות), ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 183. ועיין רשב"א ומאירי הנ"ל ובטאו"ח סי' תקכ"ז ובב"י ובב"ח שם. ועיין מ"ש לעיל, שו' 4–6, ד"ה ובתוספתא.

footnotes: ¹¹ בעל העיטור ה' יו"ט מחלוקת י"ט, הוצ' רמא"י, קמ"ט ע"ב, בעל השלמה בכ"י (לפי הערות לבית הבחירה, עמ' 102, וכן הביאו הראשונים בשמו, עיי"ש בהערות הנ"ל), הרשב"א והמאירי שם, הרא"ש בפ"ב סי' ט"ז ועוד. ¹² והעירותי על כך בתס"ר ה"א, עמ' 206, ועיין עכשיו בשו"ת מהר"מ, הוצ' רי"ז כהנא (ירושלים תשי"ז) סי' קכ"ט, עמ' קכ"ד. ¹³ המלה "בהקנאה" דבוקה ל"משלו", כלומר, שמזכה להם משלו. ¹⁴ עיין אהצו"י, עמ' 18, ובית הבחירה, עמ' 102, פי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 70. ¹⁵ באוה"ג, עמ' 18, השמיט את המלה "ולאפוקי" מן הפיסקא שברשב"א, ודברי הריצב"א שהזכיר את הגאונים נעלמו ממנו, אלא שאפשר ואפשר שהרשב"א הוסיף "ולאפוקי" ע"פ הריצב"א הנ"ל בפנים. ¹⁶ עיין בתוספות כ"ב א' ד"ה ומדליקין, אוה"ג, עמ' 18, ראבי"ה ח"ב סי' תשמ"ח, עמ' 451, רשב"א, מאירי ור"ן בסוגיין, רא"ש פ"ב סי' ט"ז, ועוד. ¹⁷ עיין ירושלמי פ"ה סה"ב, ס"ג ע"ב, באהצו"י שם, עמ' 46, בראבי"ה ח"ב סי' תשל"ט, עמ' 439, בתשלום העיטור בס' היובל לכבוד ר"י פריימאנן, עמ' 110, בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 152. והעירו בעל העיטור ותלמיד הרמב"ן שהר"ח לא העתיק את דברי ר' יוחנן שבירושלמי "לא תאסור ולא תשרי", ואינן באמת בד"ה כאן ל"ז סע"א. וכנראה שרבותינו הסיקו מכאן שהר"ח פסק שמותר להדליק נר של אבטלה ביו"ט, כב"ה. ברם בר"ח מגילה ז' ב' העתיק את דברי ר' יוחנן גרידא, ומשמע שפסק כמותו. וכן העתיקוהו כמה מן הראשונים, עיין בתוספות כ"ג א' ד"ה על, ברשב"א כ"ב סע"ב ד"ה ולימא מר, ועוד, עיין באהצו"י הנ"ל. ועיין בשו"ת מהר"מ (תשובות פסקים ומנהגים) הוצ' רי"ז כהנא (ירושלים תשי"ז) סי' קכ"ז, עמ' קכ"ב. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש בא י"ב, חי"א, עמ' 144, הע' שמ"ד-שמ"ה, ובמילואים שם, עמ' 236 ואילך.

10-11. **אמ' ר' שמעון בן לעזר מודים בית שמיי ובית הלל שהן שני תבשילין.**במשנתנו פ"ב מ"א: בית שמאי אומרים שני תבשילין. ובית הלל אומרים תבשיל אחד. והברייתא שלנו בירושלמי פ"ב ה"א, ס"א ע"ב, ובבבלי י"ז ב'. והלשון בבבלי: מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך. אבל בירושלמי כלפנינו, ופירושו: שהן, כלומר, עירובי תבשילין, שני תבשילין, ועיין להלן. ועיין מ"ש הר"ב די פריס בהמאור של ליסמן (תל־אביב, סיון-תמוז תרצ"ה), עמ' ק"ז, ואין צורך לשער שהיתה לפני ר"ש בן אלעזר גירסא אחרת במשנתנו.

11-12. **על מה נחלקו על הדג והביצה שעליו.**כ"ה ("שעליו") בד, כי"ע, כי"ל ובבלי הנ"ל. וכן בירושלמי: על הדגה ועל הביצה שיש עליה. ובכי"ו נשמטה המלה "שעליו" בטעות (המלה "והביצה" היא בסוף השורה). ובמשנתנו הנ"ל: ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין. ועיין גנזי שכטר ח"א, עמ' 42. ופירש בתוספ' רי"ד, וכן בפירושו שבס' מחנה דוד, שהכוונה לביצי הדג. ועיין בבלי פסחים קי"ד ב' ובדק"ס שם, עמ' 356, הערה צ'. ורוב הראשונים פירשו שהכוונה לביצה חיה שהיו טחין על הדג והיא נצלית יחד עם הדג.

12-13. **שבית שמיי או' תבשיל אחד, ובית הלל או' שני תבשילין.**וכ"ה בד, בירושלמי הנ"ל, ובבבלי לפי גירסת הרי"ף בכ"י ברלין (עיין דק"ס, סוף עמ' 39, הערה ז'), בעיטור ה' יו"ט סוף מחלוקת י"ד, הוצ' רמא"י, קמ"ח ע"ג, בתוספות י"ז ב' ד"ה על, בפי' ר' ישעי' הראשון (בס' מחנה דוד), בשבה"ל השלם סי' רמ"ו, קי"ד ע"א, ברשב"א כאן ועוד. אבל בכי"ע ובכי"ל: שבית שמאי אומ' שני תבשילין וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל בהוצאות שלפנינו, בכי"מ, ברי"ף, בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 69. ולפי סיגנון הבבלי ברישא "על שני תבשילין שצריך" אין הלשון בבבלי מגומגמת. והכוונה שבית שמאי אומ' שני תבשילין צריך, כפירש"י.

13-14. **מודים שאם בישל שני מינין בקדירה, או שפירפר ביצה על גבי הדג וכו'.**וכע"ז בירושלמי הנ"ל (בשינוי סדר), אבל בבבלי הנ"ל חסר "שאם בישל שני מינין בקדירה". ובמנהיג ה' תשעה באב סי' כ' ד' ברלין, סוף עמ' 49 (בשם הרי"ץ גיאת, שהרי בסוף ההבאה מן התוספתא הוא כותב: ואני מוסיף על דבריו): ובתוספתא דיום טוב ובירושלמי הכל מודים שאם בשל שני מינין דקדרה (וכ"ה גם בד"ק) או שפרפר דג על גבי ביצה (צ"ל להפך: ביצה על גבי דג) או שחתך קפלוטות תחת הדג שהן שני תבשילין. והכוונה ששני מינין בקדירה אעפ"י שמתבשלים יחד אינם דומים לדג שטחו עליו ביצה וצלום ביחד, אלא כשני מינים הם. ואעפ"י ששני מיני גריסים בקדירה אינו אלא "מעשה קדרה" (עיין במשנת ברכות פ"ו מ"ה, נדרים פ"ו מ"א ועוד) אחד, כשני תבשילין הן לעניין עירובי תבשילין. ולפ"ז אף אם בישל ביצה ודגים יחד כשני תבשילין הן,¹⁸ ודינו כמבשל ביצה לעצמה ומפרפרה אח"כ על גבי הדג, כלפנינו. ועיין גנזי שכטר ח"א, סוף עמ' 42. ומתוך דברי בעל המנהיג הנ"ל שכרך את התוספתא והירושלמי יחד משמע קצת שהיתה לפניו הגירסא בירושלמי כמו בתוספתא: שפירפר ביצה על גבי הדג. אבל לפנינו בירושלמי: שאם פירפר ביצה על גבי המליח. ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ר"ן שאל השואל: ואמרו חכמי המערב שאם פרפר ביצה על גבי מלח הוו כשני תבשילין. ורצה לומר שם שיוצאים בגבינה מלוחה כבשני תבשילים. והרשב"א השיב שאין זה כלום "שאפילו תאמר שהגבינה שנתן לתוכה מלח הרי היא כתבשיל, מ"מ המלח אינו נעשה תבשיל שני על ידי הגבינה, דפרפר ביצה על ידי דגים אמרו, אבל גבי מלח זו לא שמענו". וברור שלפני הרשב"א היתה הגירסא בירושלמי על גבי הדג, שאם לא כן היה אומר בפירוש שמליח במלח נתחלף לו לשואל, ולא עוד אלא שרבינו לא היה אומר כמסתפק אם גבינה מלוחה דינה כתבשיל, שהרי בירושלמי אמרו במפורש שמליח כתבשיל אחד. אמנם אפשר שיש לחלק בין דג מלוח, שאינו נאכל כשהוא חי בלי מלח, ובין גבינה מלוחה שהיא נאכלת כשהיא חיה גם בלי מלח, ואפשר שאין המליחה עושה אותה כתבשיל. והעירותי על דברי הרשב"א בתס"ר, עמ' 206. עכשיו ראיתי שהגאון מהרש"ם בהוספותיו לס' ארחות חיים של ר"ן כהנא סי' תקכ"ז ס"ק ז' הביא את דברי הרשב"א בקשר עם פסק בעל חכם צבי בסי' ק"ל שמערבין בדג מלוח,¹⁹ והסכים לדבריו (בשעת הדחק) בצל"ח כאן ט"ז ב'. ובס' המכתם, עמ' 208: דגים מלוחים קטנים אין בהן משום בשולי גוים וכו', ואם צלאן גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין וכו', ואית דאמרי דלא גרסי' גוי, אלא ואם צלאן. וכוונתו לגירסת התוספות בע"ז ל"ח א' ד"ה דגים. ועיי"ש במהרש"א, ולפי תחילת דבריו שם אין ראייה מגירסא זו לא לכאן ולא לכאן, אבל עיין מ"ש להלן שם, ומשמע שאם לא צלאן יהודי אח"כ אין יוצאין במלוח משום עירובי תבשילין. ועיין בפי' ר' ישעי' הראשון ט"ז א' ד"ה א"ר יוסף, במאירי ובשטמ"ק שם, ובגי' כי"מ בבבלי ע"ז ל"ח א', עיין דק"ס שם, עמ' 86, הערה י'.

footnotes: ¹⁸ ועיין תוה"א להרמב"ן, עניין אבילות ישנה, פ"ב ע"ג ואילך, ריטב"א תענית כ"ט רע"ב, ד"ה מתני' ערב ת"ב, תוספות שם ל' א', ד"ה ערב, מאירי שם, עמ' 90, סמ"ק סי' צ"ו, ד' קרימונה כ"ט ע"ב, וארחות חיים ח"א ה' ת"ב סי' ו', צ"ד סע"ד. ועיין בפתח עינים להרחיד"א תענית ל' א' ד"ה ערב. וכבר האריכו בזה האחרונים. ¹⁹ ועיין גם מ"ש הר"ח עהרענטרייא בסה"י לכבוד הופמן (ברלין תרע"ד), עמ' 29 ואילך. אבל בהערה שם מעיר שעיקר הדברים פרסם בקונטרס יגדיל תורה ח"ב (תרנ"ב), עמ' 224. וס' ארחות חיים נדפס בשנת תרנ"ח.

14-15. **אין אופין מיום טוב למוצאי יום טוב אבל ממלא לו קדירה בשר אפי' לא אכל אלא דבר מועט.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכן בירושלמי חלה ספ"א, נ"ח ע"א, וכאן פ"ב ה"א, ס"א רע"ב: אין עושין מי"ט למוצאי יום טוב. ובכי"ע: אין עושין מיום טוב לשבת וכו'. וכן בבבלי י"ז א' (לפי גירסת הר"ח, הרי"ף פ"ב סי' תתפ"א, העיטור ה' יו"ט מחלוקת י"ד, הוצ' רמא"י, קמ"ז ע"ד, ועוד): ת"ר אין אופין מיום טוב לשבת, ק"ו מיו"ט לחול, באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדרה בשר וכו'. ולפנינו: אין אופין מיום טוב לחברו. באמת אמרו וכו'. ולהלן שם י"ז ב': אכלו (כלומר, את העירוב) עד שלא אפה וכו' לא יאפה ולא יבשל וכו', אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים. ופירש"י: שלא יערים לאחר שבשל לצורך יו"ט לומר עוד אני צריך להזמין אורחים וכו', אבל בקדרה אחת אם ירבה לשבת הא אמר דאפילו לחול שרי, כדלעיל וכו'. אבל בפי' ר' ישעיה הראשון שם (מחנה דוד י"א ע"א): ואע"ג דאמרן לעיל ממלאה אשה קדירה בשר וכו', מיו"ט לחול חמיר איסוריה ולא יבואו לעשות לכתחילה, אבל מיו"ט לשבת דקיל איסוריה אסור להערים שלא יבואו לעשות לכתחילה. ופירוש זה יתכן לפי גירסת הבבלי: קל וחומר מיום טוב לחול, והוא מפרש שבאמת אמרו דבוק "ליום טוב לחול", אבל לפי גירסת התוספתא בכי"ע לא נזכר כאן חול כלל, וההיתר הוא מיו"ט לשבת, ומ"מ התירו למלא את כל הקדירה. אבל בשטמ"ק בריש פ"ב הביא בשם הריטב"א שאפילו מבשל בקדרה אחת צריך שיהא מכוין לצורך יו"ט גרידא, אבל אם מכוין גם לצורך שבת אסור, ובלבד שלא יערים פירושו שלא יערים לצורך שבת. וסובר הריטב"א שאסור לרבות מן התורה בשיעורין ביו"ט (עיין בר"ן בסוגיין), ומה שהתירו כאן לרבות הוא משום שריבוי הבשר בקדירה יפה לתבשיל, וכן ברשב"א י"ז ב' ד"ה אעפ"י: שהבשר והתבשיל יפה בשעה שהקדרה מלאה בשר. וכן כתב ברא"ה בסוגיין: לפי שהתבשיל יפה כשיש בו בשר מרובה, ודוקא מהאי טעמא, הא לאו הכי לא, וכדאמרינן וכו'. וכע"ז בטאו"ח סי' תק"ג,²⁰ עיין מ"ש הרמ"ל זק"ש בבירור הלכה שבסוף מס' ביצה, הוצ' מכון הערי פישל, ק"מ ע"ד. וכן ברוקח סי' רצ"ח: ממלאה אשה קדירה בשר וכו'. אבל אין לומר אילו יהיו לצורך יו"ט ולא אילו, אך כשממלאה הקדירה אז התבשיל טוב, ואינה נכרת הערמתה וכו'. ולפי זה אין הבדל בעיקר הסברא בין ר' שמעון בן אלעזר שלהלן ובין הת"ק. וסיים שם הרא"ה: והלכה כר"ש [בן אלעזר]. ומיהו מסתבר' במתכוין בכך הממלאה. ומכאן שפירש שלא התירו אלא במתכוין לשבח התבשיל ולשבח הפת, אבל בלאו הכי אסור. ובר"ח י"ז סע"א: אמר רבא הלכה כר' שמעון בן אלעזר. וקיי"ל מרבותינו ובלבד שלא יערים. ובירושלמי פ"ב ה"א, ס"א ע"כ: ר' כהנא בריה דר' חייה בר בא אמר ובלבד שלא יערים. מתניתא דר"ש בן אלעזר. תני אין עושין מי"ט למוצאי יום טוב וכו'. והעיר באו"ז ח"ב סוף סי' שמ"ב, ע"ב ע"ד (על מאמר ר' כהנא): ואין לי לפרש. והמפרשים בארו שדברי ר' כהנא עונים על משנתנו שם. אבל כבר העירותי במבוא לירושלמי כפשוטו, סוף עמ' כ"ט ואילך, שהסוגיות הכפולות בירושלמי הוכנסו תכופות שלא במקומן (ויש בידי עכשיו הרבה דוגמאות נוספות), והואיל וכל הסוגיא "מתניתא דר"ש" וכו' עד "שהתנור מלא" עיקרה בחלה ספ"א (עיין מ"ש להלן במקומו), הרי אפשר ואפשר שמקומה הוא לפני מאמר ר' כהנא, ודברי ר' כהנא דבוקים לברייתא שלנו, וכדברי הר"ח והרא"ה. וכן מפורש בבית הבחירה למאירי, סוף עמ' 114: וכבר אמרו בירושלמי על מה שאמרו שממלאה אשה את התנור פת וכו', ובלבד שלא יערים. הרי לך שלפניו היתה הגירסא בירושלמי, כמו ששערנו. וכל הברייתא שלנו מדברת דווקא בשלא הערים לעשות כן בשביל חול (או שבת לגי' כי"ע). ועיין עיטור ה' יו"ט מחלוקת י"ד, קמ"ז ע"ד, הנ"ל ובטאו"ח סי' תק"ג ובמפרשים שם. והארכנו בזה מפני קושית בעל ים יששכר בה"ג כאן (כ"ט ע"א ד"ה מותר למלאות לו) שהקשה למה לא יתירו לו לזה שלא עירב לאפות הרבה אחרי שהתירו לו לאפות פת אחת, אבל באמת לפי מה שכתבנו אסור לו בכגון דא להערים ולאפות לשבת. אבל קושייתו היא לשאר פוסקים שפסקו שמותר להערים לכתחילה בקדירה אחת, ותירץ שבמקום שההיתר הוא רק משום כדי חייו, לא איכפת לנו אם הפת לא תיאפה באופן המעולה ביותר, ולפיכך אסרו למלא את התנור לכולי עלמא. ויפה אמר. ובנידן שלפנינו (כלומר, בברייתא שבבבלי י"ז ב', ובתוספתא לפי גי' כי"ע) אעפ"י שלא עירב הרי מבשל ואופה בהיתר ליו"ט עצמו, ולפיכך התירו לו לרבות כדי לשבח את האוכל, אבל אם כבר עשה כל צרכי יו"ט, ונזכר שלא הניח עירובי תבשילין (לעיל שו' 8–10), אסור לנהג כן, מטעם הרב בעל ים יששכר הנ"ל.

footnotes: ²⁰ אלא שבעל הטורים סובר שמחמת סברא זו מותר אפילו אם היא מתכוונת גם לחול.

16. **וממלא לו מיחם מים אפי' לא שתה הימנו אלא כוס אחד.**וכן בירושלמי הנ"ל: קומקום של חמין אע"פ שאינו שותה ממנו וכו' (כגי' התוספתא). ובבבלי הנ"ל: ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד. ובר"ח שם: וכן נחתום ממלא ומחמם קומקום מים וכו'. וכנראה שהנחתום מחמם לצורך לישה, כפירוש הרשב"א בשבת י"ח ב' ד"ה מאן תנא, עיין מ"ש לעיל שבת פ"ג שו' 2–3, ופסחים פ"ג, שו' 20, ד"ה בחמין.

17. **ר' שמעון בן לעזר אומ' ממלא אשה את התנור וכו'.**בירושלמי חלה ספ"א וכאן הנ"ל העמידו משנת חלה פ"א מ"ח ששנתה: עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו' נעשית ביום טוב, כר' שמעון בן לעזר, מפני שאף הרועים נהנים מעיסת הכלבים, כפירוש הריבמ"ץ והרא"ש במשנה שם. ודברי בעל ק"ע בסוגיין צריכים תיקון. ועיין בבלי כאן כ"א א', ובתוספות שם ד"ה עיסה ובגליון שם.

18. **שהפת יפה כל זמן שהתנור מלא.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל כאן העיר על הירושלמי בדמאי פ"ה ה"ג, כ"ד ע"ג: בשואל ככר טמא למלאות תנורו, וכפירוש פ"מ שם.

18-19. **אין עושין לא לאכילת גוים ולא לאכילת כלבים ביום טוב.**כר' ישמעאל במכילתא דר' ישמעאל בא פ"ט, הוצ' האראוויטץ, עמ' 32, וכסתם מכילתא דרשב"י, עמ' 21. ועיין במשנת חלה פ"א מ"ח הנ"ל, ומ"ש לעיל, שו' 17, ד"ה ר' שמעון. ועיין בירושלמי פ"א סהי"א, ס"א ע"א, ובבבלי כ"א רע"ב (כגירסת בה"ג ה' יו"ט, ד"ו, ל"ו ע"ב, ד"ב עמ' 182, הר"ח והרי"ף במקומו ועוד). ועיין הגירסא במכילתא הנ"ל. ובבבלי כ' ב' סוברים ב"ה כן, אבל מתוך המקבילה בירושלמי (פ"ב ה"ג, ס"א רע"ג, ומקבילה) מוכח שאין כאן מסורת קבועה בדברי ב"ה. ור' עקיבא (בכל המקורות הנ"ל) חולק, ומתיר לכלבים, משום שמזונותיו עליו. ועיין בתו"ש להרמ"מ כשר בא י"ב ט"ז, קנ"א ע"א, סי' שס"ד, שהביא ממדרש האפלה כת"י: לכם, ולא לבהמה. לכם, ולא לכלבים. ואם היה כלבו או שכירו ולקיטו מותר. ועיין בהערות שם, ובחזקוני שהעיר עליו הרח"ש האראוויטץ במכילתא שם.

19-20. **מעשה בשמעון התימני שלא יצא בלילי יום טוב לבית המדרש וכו'.**מכילתא דרשב"י הנ"ל (ס' המעשיות של גסטר, עמ' 185), בבלי כ"א א' הנ"ל, ועיי"ש בדק"ס. 20–21. לא באתה אמש לבית המדרש. עיין ירושלמי נדרים פ"ח ה"א, מ' ע"ד.

22. **והיו מתיראין שמא יצחיבו את בני העיר וכו'.**וכ"ה להלן: כדי שלא יצחיבו את וכו'. ובכי"ל: שמא יצחובו את העיר. ובד: שמא יצהיבו את בני העיר. [תיקונים והוספות: וכ״ה בפי׳ כת״י למלים קשות שבתוספתא.²⁵] וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ובקשה לחטוף את כל העיר. ובגליון מדרש הגדול: יצהיבו פ' יצערו. ובמכילתא משפטים פ"ו, עמ' 270: [וכי יריבון אנשים וכו'] ולא ימות ונפל למשכב. מגיד שהצהיבה מביאה לידי מיתה. ולפ"ז צהיבה פירושה מריבה. והכתיב הנכון נשמר לפנינו ובכי"ל, וצחב בסורית של א"י פירושה לריב, לענות, עיין מ"ש בן חיים בתרביץ שי"ב, עמ' 76, וכתה"י שלנו מקיימים את דבריו. ועיין גם במכילתא דרשב"י, ראש עמ' 63, ועמ' 62, שו' 24. ובבלשת של אותה מלכות שבאה על עסקי ממון גרידא עסיקינן, שאם לא כן לא היה כאן חשש של איסור.

footnotes: ²⁵ עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו ואילך.

23. **והאכלנום והשקינום וסכנום כדי שלא יצחיבו וכו'.**וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל (אלא ששם: שלא יצהיבו). ובבבלי כ"א א' ליתא "וסכנום" אף בכי"י, עיין דק"ס, עמ' 49, הערה ח'.

24-25. **שהרי אמרו אין עושין לא לאכילת גוים ולא לאכילת כלבים ביום טוב.**וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל. ועיין דק"ס הנ"ל, הערה ט'. והעמידוה בבבלי שם בעגל של צדקה שהיה טריפה, עיי"ש בשטמ"ק ובדק"ס הנ"ל, הערה י'. ולא היה ראוי כלל לישראל, אלא לבהמה.

25-26. **אומ' היו בית שמיי שאין כהן טובל לתרומתו בו ביום.**וכן בכי"ע: אומרין היו וכו' בתרומתו ביום טוב. ובד: מודים היו וכו', כלפנינו. ובכי"ל: מודין היו וכו' ביום טוב. והכוונה כאן שאינו טובל בו ביום, אלא צריך לטבול ביום שלפניו, בחול. ועיין הלשון להלן, שו' 28. ובמשנתנו פ"ב מ"ב: חל (כלומר, יום טוב) להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת. ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת, ואדם בשבת. ופירש"י שמטבילין את הכל מלפני השבת כדי שיהא הכל טהור ברגל, שהרי חייב אדם לטהר את עצמו ברגל (ר"ה ט"ז ב', ועיין תו"כ שמיני פ"ד ה"ט, מ"ט ע"א). ועיין ביש"ש ובצל"ח. ובבבלי (י"ח א') נתנו כמה טעמים לאיסור הטבילה, ורבא הסיק שם משום שנראה כמתקן כלי. ושאלו שם: אי הכי אדם נמי (כלומר, ולמה התירו בית הלל לטבול אפילו בשבת, ומכל שכן ביום טוב)? אדם נראה כמיקר. הא תינח מים יפים, מים רעים מאי איכא למימר וכו', פעמים שאדם בא בשרב ורוחץ אפילו במי משרה וכו'. ועיין לעיל שבת פי"ב, שו' 43–44, ומש"ש. ובירושלמי פ"ב סה"ב, ס"א ע"א: ואדם בשבת. שכן אדם טובל לקירויו בשבת. ועיין בק"ע ובציון ירושלים שם שפירשו ע"פ הבבלי, לקירויו - להקר. וכבר העיר בגליוני הש"ס לר"י ענגיל שאין לפרש כן, שהרי אמרו בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ז, ה' ע"ב, מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ד): אין לקירוייו לא ידעין, ואין להקיר גופו וכו' לא ידעין, הרי לך דלשון לקירויו לחוד ולהקר לחוד, עיי"ש. וכן הלשון בירושלמי קידושין פ"ג הי"ד, ס"ד ע"ד: שאין גר שלא טבל לקירויו. וכן בבבלי יבמות ז' סע"ב: הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו. ובחילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ט': בעלי קריין רוחצין בצינעה בשבת וביום הכפורים כדרכן. ועיין להלן שו' 34–35. וטבילה זו של בעלי קריין אינה אלא תקנת עזרא משום תורה ותפילה, והיא דרבנן, ומותרת בשבת, ולפיכך התירו לו לטבול אפילו על מנת לוכל בתרומה בערב, משום שנראה כטובל לקיריו, כעין סברת הבבלי. ועיין לעיל שבת פי"ב סהי"ג הנ"ל. ובאו"ש פכ"ג מה' שבת ה"ח פירש שתפסו בירושלמי את הנוהג הקבוע, משום עונת ת"ח, עיי"ש דברים נחמדים. וכאן אמר רשב"ג שב"ש היו אוסרין לכהן לטבול לתרומתו בו ביום, כלומר, בשבת וביום טוב אלא ביום שלפניו. ושמא הכוונה אף לטבילה שהיו הכהנים טובלים בכל יום לפני הערב שמש (עיין מ"ש בח"א, עמ' 1), אעפ"י שאינה אלא מעלה בעלמא, הואיל ונהגו בקביעות שלא לאכול בתרומה בטבילה זו בלי הערב שמש, נראה כמתקן. ועיין בצל"ח י"ז ב' סד"ה ושוין שמשיקין. ועיין להלן.

26-27. **אבל מטביל הוא מגב לגב ומחבורה לחבורה ביום טוב.**וכ"ה ("בי"ט") בד. אבל בכי"ע חסר "ביום טוב", וכנראה שהוא תיקון ע"פ נוסחאות המשנה שבבבלי בהוצאות שבידינו. אבל במשנה פ"ב מ"ג בכי"מ, בד' נפולי, במשנה שבירושלמי, לו, קויפמן, פרמה, משנה ס' מועד על קלף שבביה"מ כאן ועוד: ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה ביום טוב, ועיין צל"ח י"ח ב' ד"ה אמר שמואל. ובפי' ר' ישעי' הראשון (במחנה דוד ובתוספ' רי"ד) מחק את המלים "ביום טוב", מפני שפירש מחבורה לחבורה כחבורות של פסחים (כפירש"י, עיי"ש במחנה דוד), ואם יטביל כליו ביו"ט עדיין יהא טעונים הערב שמש ולא יוכל להשתמש בהם לפסחו. ושוב תירץ שאפשר לקיים גירסא זו, וכגון שנטמאו כליו בטומאת משקין דרבנן וכו'.²¹ ומדברי המשנה משמע שבבא זו כולם מודים בה (כפירוש ר' יהוסף אשכנזי במלא"ש), ואפילו ב"ש, שלא מצינו שהם מחלקים בין כלים שנטמאו בטומאה דאורייתא ובין שנטמאו בטומאה דרבנן, אף הם מודים שמותר לטבול כאן ביו"ט בפעם שנייה, הואיל ומן הדין אין כאן טבילה כלל. ועיין מ"ש להלן. והדיבור "גב" במובן שלנו רגיל מאד במשנה ובברייתא, עיין לדוגמא במשנת פרה פ"ג מ"ד: לא היו עושין לא חטאת על גב (כגי' הוצ' לו, קויפמן, משניות עם פי' להר"מ ועוד) חטאת, ולא תינוק על גב (כגי' נוסחאות הנ"ל) חבירו. וכן במשנת יבמות ספ"א: לא נמנעו עושין טהרות אילו על גב (משנה שבירושלמי, לו ועוד) אילו. וכן במקומות אין מספר.

footnotes: ²¹ ועיין בתוספות י"ח א' ד"ה מדלין.

27-28. **כיצד מגב לגב הרוצה לעשות גתו על גב בדו ובדו על גבי עיסתו הרי זה טובל בו ביום.**בירושלמי פ"ב ה"ג, ס"א ע"ב: רצה לעשות עיסתו על גבי גיתו או גיתו על גבי עיסתו מטביל את כליו. ובבבלי י"ט א': הרוצה לעשות גתו על גב בדו ובדו (כגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס) על גב גתו עושה. ופירש"י: עושה גתו על גב טבילה זו שהטביל לשם כדו (פירש לפי גירסתו: כדו), ואינו צריך לחזור ולהטביל לשם גתו. וההיא טבילה שנייה הבא להחמיר על עצמו ולהטביל קתני מתניתין שהוא מטביל ביו"ט, שאין כאן תיקון כלי ואינה טבילה, שהרי אינה צריכה. ולפי פרש"י מפרשת ברייתא זו את עיקר הדין שאין צריך טבילה מגב לגב, ועל פיה מתבארת משנתנו. ומן התוספתא והירושלמי מוכח שהיא משלימה את משנתנו ומפרשת אותה. ועיין מ"ש להלן בשם הר"ח.

28-29. **כיצד מחבורה לחבורה רצה שלא לעשות בדו על גב עיסתו של חבירו הרי זה מטביל את כליו.**בירושלמי הנ"ל: היה אוכל עם חבורה זו ונמלך לוכל עם חבורה אחרת טובל. ובבבלי הנ"ל: היה אוכל בחבורה זו ורוצה לאכול בחבורה אחרת הרשות בידו. ופירש"י: בחבורה זו על פסחו, והיה טמא, או כליו טמאים, וטבל לדעת כן. הרשות בידו, ואין צריך לחזור ולטבול, וקאמרה מתניתין דאם בא להחמיר ולהטביל וכו'. ואף כאן פירש"י שברייתא זו בפני עצמה היא ומפרשת את עיקר הדין שאינו צריך לטבול (ולפיכך נקט רש"י "והיה טמא", אבל לעניין יו"ט הרי לב"ה טובל מכל מקום), ועל פיה מתבארת משנתנו. ועיין מה שתמה על פירש"י בהגהה למלא"ש למשנתנו, והסיק: ואע"פ שאפשר שמשך ידו מקודם, ועתה רוצה לטבול ביום טוב, מ"מ דוחק הוא, וכיון בפירושו לדעת ר' ישעיה הראשון (במחנה דוד) למשנתנו. ובר"ח י"ט א' (לפי גירסת הרשב"א שם): גתו וכדו שאחד מהן למעשר ואחד לתרומה, ומחבורה לחבורה לאכול באחת תרומה ובאחרת שלמים. וכתב עלה הרשב"א: וקשה קצת דא"כ למה ליה גתו וכדו דנקט, לימא מגת לגת או מכד לכד. והכין איתא בירושלמי (שהעתקנו לעיל) כדברי רש"י וכו'. ועיין בפיה"מ להר"מ. ומ"מ מדברי התוספתא מוכח שלא כדברי רש"י והר"ח, ואין מדברים כאן לא בקרבן פסח, ולא בתרומה ושלמים, אלא שמקודם אכל לחם עם חבירו וחשש שמא טימא את כליו בטומאת משקין דרבנן, הרי זה טובל את כליו להשתמש בהם בבדו, ואף ב"ש מודים בזה (עיין מ"ש לעיל), מכיון שמן הדין אינו צריך לטבול את כליו, ואין כאן אלא שטיפה בעלמא. וכבר תמה בס' יש סדר למשנה כאן על כל המפרשים שהעלימו עיניהן מן התוספתא. ומ"מ מדברי פיה"מ להר"מ למדנו שבטבילות מעלות אין צורך בהערב שמש, שהרי מן התורה הוא טהור לגמרי, ורק מדרבנן צריך טבילה, או כמו שמסביר הר"מ בעצמו, שטבילה זו לא באה להסיר את הטומאה, אלא להוסיף טהרה. ועיין במרכבת המשנה על הר"מ פ"י מה' שאר אבות הטומאה ה"ב (ובפיה"מ להר"מ פרה פי"א מ"ה ובפתיחתו לטהרות הוצ' דירינבורג, עמ' 25) ובצל"ח י"ז ב', ד"ה הואיל ואני עומד בעניין זה דהערב שמש, ומש"ש י"ח סע"ב. ועיין ר"ש פרה פי"א מ"ה וטהרות פ"א מ"ג. ועיין בר"ח הנ"ל, ומ"ש הרמ"ל זק"ש בבירור הלכה שבסוף מס' ביצה הוצ' מכון הערי פישל, קמ"ו ע"ב. ועיין מ"ש להלן חגיגה פ"ג הערה 13.

30. **אין מטבילין את כלי על גב מימיו וכו'.**כל ההלכה נתבארה לעיל שבת פט"ז הי"א-הי"ב, עיין מש"ש שו' 24–25 ואילך.

34. **אבל ממלא הוא כוס וכו'.**בית הבחירה למאירי, עמ' 108. ועיין מ"ש בשבת הנ"ל.

35-36. **אין משתטפין בחמין שהוחמו ביום טוב ואין צריך לומר בשבת.**כמבואר במשנת שבת פ"ג מ"ד: אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת, אסורין ברחיצה ובשתייה, ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב, אסורין ברחיצה ומותרין בשתייה. ובמשנתנו כאן פ"ב מ"ה: בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה. ובית הלל מתירין. ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה.²² ואמרו בבבלי שבת ל"ט ב', שאפילו ב"ה לא התירו אלא רחיצת פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו.²³ ופירשו בתוספות כ"א סע"ב ובשבת שם ד"ה וב"ה, משום שרחיצת כל גופו אינו דבר השוה לכל נפש אלא למפונקים גרידא,²⁴ דומיא דמוגמר, עיי"ש. ובר"מ פ"א מהיו"ט הט"ז פירש משום גזירת מרחצאות. ועיין מה שהאריך בזה בחלקת בנימין לשבת ל"ט ב', פ"ב ע"א (מן הספר) ואילך.

footnotes: ²² והאחרונים ז"ל לא נתנו לבם לסוגיית הירושלמי למשנתנו, מפני שלקתה בחסרון. ונעתיק אותה בגירסא המתוקנת שהיתה לפני הרשב"א כ"א ב' (ואני מסגיר במרובעים את החסר לפנינו, וישנו ברשב"א): פתר לה תרין פתרין. על דעתון דבית שמאי, והוא ששתה מהן, על דעתון דבית הלל, והן שיהו ראוין לשתיה. ועושה מדורה ומתחמם כנגדה, דברי הכל והוא שיהא קומקום כנגד המדורה. פתר לה פתר אוחרן [על דעתיה דבית שמאי, והן שראויין לשתיה. על דעתיה דבית הלל, ואפילו אין ראויין לשתיה] על דעתהון דבית שמאי, והוא שיהא קומקום כנגד המדורה, על דעתון דבית הלל, אפילו אין הקומקום כנגד המדורה. וכן היתה הגירסא גם לפני תלמיד הרמב"ן, עיי"ש, עמ' 75. ולפי הלשון הראשון "ראויים" שבמשנתנו פירושו כבלשון המקרא (אסתר ב' ט'. ותרגמו השבעים "הראיות" ἀποδεδειγμέναι, המיועדות), שעומדים לשתייה (ויש לנו סיגנון של משנה עתיקה), וב"ה מתירין אפילו אין עומדין לשתייה, ובלבד שיהו ראויין לשתייה. ולפי פתרון ראשון זה בוודאי אין לפרש שההיתר ברחיצת פניו ידיו ורגליו הוא משום אוכל נפש, שהרי גם ב"ה מצריכים שיהו ראויין לשתייה, ובעל כרחינו הטעם הוא משום,,מתוך". ועיין בתוספות כ"א סע"ב, ובראבי"ה ח"ב ריש סי' תשנ"ו, עמ' 457. וכנראה שהראשונים תפסו דעת ב"ש כלשון ראשון שבירושלמי ודעת ב"ה כלשון שני. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 121, פירש ע"פ הפתרון השני שבירושלמי (וסמי משם את תיקון המו"ל), וב"ש סוברים שצריכים להיות ראויים לשתייה, כדי שאם ירצה ישתה, עיי"ש. ²³ ועיין במכילתא דרשב"י, ריש עמ' 21, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש בא י"ב, הי"א, עמ' 151, הע' שס"ג (ולעניין מרחיצין את התינוק, עיין עכשיו בס' המכתם כאן, עמ' 222, ובבית הבחירה למאירי, עמ' 121 ואילך), ובהשמטות שם, עמ' 236 ואילך. ²⁴ עיין תו"ש הנ"ל, עמ' 145, הע' שמ"ח.

36-38. **אבל מרחיץ הוא פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מערב שבת בשבת ואין צריך לומר בחמין שהוחמו מערב יום טוב ביום טוב.**ולכאורה מוכח מכאן שדווקא פניו ידיו ורגליו רוחץ בחמין שהוחמו מערב יום טוב, אבל לא כל גופו, כשיטת הרמב"ן, הרשב"א,²⁵ התוספות (שבת ל"ט ב' ד"ה אלא פניו), ועוד, שאוסרים רחיצה בחמין אפילו מחוץ למרחץ (ובשטיפה נחלקו הרמב"ן והרשב"א). ובבבלי שבת מ' א': תניא כותיה דשמואל חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר, ואצ"ל חמין שהוחמו ביום טוב. ושם הק"ו הוא על האיסור, על רחיצת כל גופו. ועיין ברשב"א ובמיוחס להר"ן שם. ועיין בברייתא שם ל"ט ב'. ברם יש לדייק על לשון התוספתא שנקטה כאן "בחמין שהוחמו מערב יו"ט", והרי אף בחמין שהוחמו ביו"ט מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ובעל כרחינו אנו אומרים שתפסו בלשון זו אגב גררא של שבת, ולפ"ז אפשר לומר שה"ה שכל גופו מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מערב יו"ט. וכן ברי"ף כאן פ"ב סוף סי' תתפ"ג: חזינן לגאון דקא כתב וכו' ביום טוב שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב דלאו דבר שחייבין עליו משום שבות וכו' אלא גזירה היא, וכי גזרי בשבת אבל ביום טוב לא. ועיין באוה"ג שבת ח"א, עמ' 42, סי' קכ"ח ובהערות שם. וכן פסק הר"מ בפיה"מ כאן ובפ"א מה' יו"ט הט"ז, ועיין רש"י שבת מ' א' ד"ה מחופין ובתוספ' שם ד"ה אלא,²⁶ ובפירוש מסכת משקין הוצ' הרמ"ל זק"ש, עמ' ס"ב, ובהערה שם. ועיין מ"ש מהרש"מ בארחות חיים לר"ן כהנא סי' תקי"א ס"ק ג'. ובירושלמי פ"ב ה"ג, ס"א ע"ג, שבת פ"ג ה"ג, ו' ע"א: חמין שהוחמו ביום טוב, וכן חמין שהוחמו מערב שבת. רב ושמואל. רב אמר מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו. וחורנה אמר מרחיץ בהן גופו איברים איברים, ועיין בבלי שבת מ' א'. ומשמע שדווקא חמין שהוחמו ביום טוב אינו רוחץ בהם כל גופו, אבל חמין שהוחמו מערב יו"ט רוחץ בהן כל גופו, כשיטת הגאון והר"מ הנ"ל. ברם הגירסא שבירושלמי אינה בטוחה, שכן כותב הראבי"ה ח"ב סוף סי' תשנ"ו, עמ' 458: וכי מעיינת בירושלמי דהכא (כלומר, בביצה) משמע דווקא שהוחמו מערב שבת, ובירושלמי פרק כירה משמע דאפילו הוחמו מערב יום טוב אסור. ולפני רבינו היתה שם הגירסא: חמין שהוחמו מערב יום טוב וכו'. וכבר העיר הר"א אפטוביצר שם שגם בשרי"ר שם, עמ' 76, הגירסא כלפנינו. וכן היתה הגירסא לפני כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 22, ובבית הבחירה למאירי, עמ' 121. ועיין מ"ש להלן בסמוך על מקום היתר הרחיצה בחמין.

footnotes: ²⁵ שבת מ' א', עיין מ"ש לעיל שבת פ"ג, שו' 6, ד"ה ובבבלי. ²⁶ וצ"ל שם: שהוחמו "מערב יו"ט" (במקום "מערב שבת"), כהגהת הגר"א באו"ח סוף סי' תקי"א. אבל עיין מ"ש במרכבת המשנה פ"א מה' יו"ט הט"ז.

38-39. **רבן שמעון בן גמלי' או' טרקלין שהשיקה מערב יום טוב מטייל בה ביום טוב, לא השיקה מערב יום טוב לא יטייל וכו'.**ברייתא זו נשנית לעיל שבת פט"ז, שו' 40–41, לעניין שבת, עיין מש"ש. ומכאן שאם הסיקה ביו"ט אפילו לטייל אסור, גזירה משום שמא יתכוין להזיע, וזיעה במרחץ אסורה ביו"ט, כמפורש בבבלי ל"ב סע"א. ועיין בתוספות שבת מ' א' ד"ה למו"ש. אבל אם הסיקה מבעוד יום מותר לטייל אפילו בשבת. ומשמע שדווקא לטייל מותר, אבל לרחוץ בחמין אסור, אפילו לשיטת הראשונים הנ"ל שמתירין לרחוץ בחמין שהוחמו מערב יו"ט, משום שבמרחץ גופא כולם מודים שאסור לרחוץ, כמו שמבואר בקונטרס הראיות להריא"ז שהובא בשלטה"ג כאן פ"ב בסוגיין, וכן כתב הר"ן. וכן משמע מדברי רש"י ל"ב סע"א שכתב: והלא גזרו על הרחיצה במס' שבת ואפילו הוחמו מבעוד יום. ולעיל ראינו שרש"י סובר שמותר לרחוץ בחמין שהוחמו מערב יו"ט, ובעל כרחינו אנו אומרים שלא התיר רש"י אלא בבית החיצון (עיי"ש בגמרא), אבל בגמרא הרי מדברים באוליירין (ופירש"י: מחמי חמין ומרחצאות), ובבית המרחץ עסיקינן. ולפיכך העמידוה "להזיע וקודם גזירה". ועיין היטב במרכבת המשנה פ"א מה' יו"ט הט"ז. ובערוך ערך טרקליל הוצ' קהוט: בפ"ב בתוספתא יו"ט טרקלילין שהשיקן מערב יו"ט.

40-41. **אבל מרגילין ביום טוב ואין מרגילין בחול בבכור ובפסולי המוקדשין.**וכ"ה בד. וכן בעיטור ה' יו"ט מחלוקת ז', קמ"ד ע"ג: תוספתא מרגילין ביו"ט ואין מרגילין וכו'. ובכי"ל יש כאן חסרון. והנכון הוא בכי"ע: אין מרגילין וכו'. וכן בערוך ערך רגל (ב') בד"ר ובכי"י: בבכורות בפ' כל פסולי בגמ' בי"ש (ל"ג א') ובגמ' דפ' ולד חטאת (תמורה כ"ד א') ת"ר בתוספת ביצה אין מרגילין ביו"ט וכו'. וכ"ה בירושלמי כאן פ"ג ה"ז, ס"ב ע"ב. וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' יו"ט ה"ו: המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב. כיצד הוא המרגיל, זה המוציא כל הבשר מרגל אחת, כדי שיוציא כל העור שלם ולא יקרע, מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך למועד. וכ"ה מעיד בפיה"מ חולין פ"ט מ"ג: והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאד שיוציא הכבש כולו על מקום רגלו בלבד, וזהו הנקרא מרגיל מן רגל, ומוציא העור כולו שלם אין בו חתך ולא קרע, עד שאם תקשר מקומות הרגלים מן העור ומקום הצואר ותפח בו ינפח כלו. וכן מפשיטין אצלינו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים. ובערוך הנ"ל: המרגיל וכו' אם הפשיטו כדי לעשותו נוד שלם צריך להוציא רגליו מצוארו. ולדברי הערוך היו מוציאים את כל הבשר (אפילו של הרגלים) דרך מקום השחיטה. ועיין רש"י והמיוחס להר"ג בבבלי הנ"ל. ובה"ג ה' בכורות ד"ו, קל"ט רע"ד, ד"ב עמ' 598: אין מרגילין וכו', פירוש אשלוחי זיקות. ואשר לבכור בעל מום ולפסולי המוקדשין נחלקו אמוראים בירושלמי ובבבלי הנ"ל, לפי מ"ד אחד האיסור הוא מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים בחייהם,²⁷ משום שהוא משמרו לשם העור. ולמ"ד אחר הטעם הוא משום שלא יגדל עדרים עדרים, מפני שאין שוחטו עד שימצא קונה לעור שלם. ועיין ר"מ ספ"א מה' בכורות ובכ"מ ובהר המריה שם. ובוודאי שמן הירושלמי משמע כפירש"י וסייעתו. ועיין בשי"ק שם, אבל ברור ש"למנפוח" שם אינו שייך לעניינינו כאן, עיין מ"ש בספרי היליניסמוס בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 185 ואילך.

footnotes: ²⁷ בירושלמי שם: שלא יהא כעובד בו עבודה בחייו. ולכאורה היה אפשר לומר שעיקר המחלוקת נשנית לעניין הברייתא שלהלן מו"ק פ"ב ה"י (בבלי שם י"ב א'), והועברה בלשונה גם לכאן. אבל מלשון הירושלמי "בחייו" משמע שבמת עסיקינן כאן.

41-42. **ועושין כל צרכי מילה דברים שאין עושין לה בשבת עושין לה ביום טוב וכו'.**עיטור הנ"ל, בבלי שבת קל"ד א'. ובכי"ל ובעיטור הנ"ל חסר "עושין לה ביום טוב", ואין צורך בהן, ונכנסו כאן ע"פ הבבלי הנ"ל (ושם הרי חסר "ועושין כל צרכי מילה").

42. **שוחקין לה כמן וטורפין לה יין ושמן.**וכן הוא בעיטור ובבבלי הנ"ל. ופירשו בבבלי שם משום דחזי לקדירה, כלומר, ואלמלא כן אין מכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט דוחין יו"ט. ובירושלמי פ"ה ה"ב, ס"ג ע"ב, מגילה פ"א ה"ח, ע"א ע"א: שוחקין עצי בשמים למילה ביום טוב אבל לא בשבת. א"ר יוסה והוא שמל. ואף עצי בשמים ראויים לקדירה (עיין עוקצין פ"ג מ"ה ובפיה"מ להר"מ שם), ומותר לשוחקם לכתחילה לקדירה כדין תבלין. ומ"מ מוסיף ר' יוסה שלא ישחקם לפני המילה. וכן הביאוהו בר"ח ל"ז א', מגילה ז' ב', בעיטור (תשלום העיטור בסה"י לכבוד ר"י פריימאנן, עמ' 110) ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 152. ועיין מ"ש באור שמח ספ"ב מה' מילה. וכ"ז ביו"ט אבל בשבת אסור, כמשנת שבת פי"ט מ"ב, עיי"ש. ובד, כי"ע, כי"ל, עיטור ובבלי הגירסא "כמון" במקום "כמן", והנכון כלפנינו, עיין במלא"ש שבת פי"ט מ"ב.

42-43. **רבן שמעון בן גמליאל או' ובלבד שלא יקרע לה סמרטוטין בתחלה.**וכ"ה ("בתחלה") גם בד ובעיטור הנ"ל. ובכי"ל: כתחלה. ובכי"ע: לכתחילה (ובבבלי שבת ליתא לכל בבא זו). ובמשנת שבת פי"ט מ"ב: ואין עושין לה חלוק לכתחלה,²⁸ אבל כורך עליה סמרטוט. ובעיטור ה' מילה ש"ג סח"א, הוצ' רמא"י, נ' רע"א: אבל כורך עליה סמרטוט, בין שבת בין יו"ט. ואף כאן הכוונה שלא יקרע כתחילה לעשות לה חלוק, אלא כורך את כל הסמרטוט, וכסתם משנתנו.

footnotes: ²⁸ בהוצ' לו, קויפמן, פרמה, ועוד: כתחילה, ובכי"א ובד' פיזרו: בתחלה, והיא היא, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1260 ואילך. ועיין להלן פ"ג, הע' 12.

43-44. **של בית רבן גמליאל לא היו זוקפין את המנורה בלילי יום טוב.**וכ"ה ("בלילי יום טוב") בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: ביום טוב. וכן מעתיקים בשם התוספתא בר"ח כ"ב א', בעיטור ה' יו"ט מחל' כ', הוצ' רמא"י, קמ"ט ע"ג, ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 76. ובמשנתנו פ"ב מ"ו, עדיות פ"ג מ"י: שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי ב"ש וכו', ואין זוקפין את המנורה ביום טוב. ובירושלמי שם ה"ו, ס"א ע"ג: הדא דאת אמר במנורה של פרקים, אבל במנורה שאינה של פרקים לא בדא. ועיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה וכנראה. וכן העמידוה בבבלי כ"ב א': במנורה של חליות עסיקינן, דמחזי כבונה, דב"ש סברי יש בנין וכו', וב"ה סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. ועיין בתוספות שם ד"ה וב"ה, ושבת מ"ו א' ד"ה דחוליות, בר"מ פ"ד מה' יו"ט הי"ג, בראבי"ה ח"ב סי' תשל"ז, עמ' 436 ואילך, בית הבחירה למאירי, עמ' 123 ואילך, ובחידושיו שם. ועיין לעיל שבת פי"ב, שו' 53, ופי"ג, שו' 69, ומש"ש. וכנראה שהמנורות הללו היו מחזיקין אותן כשהן מפורקות, ובלילה היו מרכיבין וזוקפין אותן, עיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' ש"ב, על מנורה של פרקים. ובירושלמי הנ"ל: כהדא תלמידוי דר' יוסי הוון יתיבין נפלת מנרתא קומיהון והוה כל חד וחד שמיט גרמיה וערק. וכנראה שהמנורה נתפרקה כשנפלה, מפני שחוליותיה לא היו תקועות בהידוק, והתלמידים לא רצו לזקוף אותה, והחמירו כרבן גמליאל. ומכאן שסתם מנורות שלהם היו של פרקים, שהיו נשמטים ונתקעים בקלות. אבל מנורה שאינה של פרקים (חוליות) היא לאו דווקא העשויה מגוש אחד, אלא אם אינה עשויה להתפרק בשעה שאינם משתמשים בה, והיא מורכבת בקביעות, היא היא מנורה שאינה של פרקים. ועליה אמרו בירושלמי הנ"ל שאם אינה של פרקים לא בדא, כלומר, אף ב"ה מודים שאין זוקפין אותה, משום שאין לזוקפה בלי תקיעה בהידוק. אבל פשיטא שמותר לזקוף ביו"ט מנורה שלא נשברה, ואם היתה עשויה מגוש אחד ונשברה, פשוט שאי אפשר לתקן אותה ביו"ט.

44-45. **ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ברומי ונפלה מנורה בלילי יום טוב ועמד ר' עקיבא וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע חסרה המלה "ברומי". ובר"ח, עיטור ותלמיד הרמב"ן הנ"ל: ומעשה שנפלה מנורה (בר"ח: המנורה) בלילי יו"ט ברומי בפני ר"ג והזקנים ועמד וכו'. ובחידושי המאירי כ"א סע"ב: ובתוספתא אמרו מעשה שנפלה מנורה בלילי יו"ט לפני רבן גמליאל וזקנים, עמד וכו'. ובמאירי נשמטה המלה "ברומי" בט"ס, כשם שנשמטה בכי"ע.

46. **מה לך אתה מכניס ראשך וכו'.**כס"ז לעיל ברכות פ"ד הט"ו, ריש עמ' 22.

**למדתנו.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: לימדתנו רבינו. וכ"ה בכל הראשונים הנ"ל.

47-48. **אע"פ שאתה אוסר והן מתירין הלכ' כדברי המרובין.**וכ"ה ("והן", "והם", "הלכה") בד, בכי"ע ובכי"ל, בעיטור, במאירי ואצל תלמיד הרמב"ן הנ"ל. אבל בר"ח הנ"ל: אע"פ שאתה אוסר, הן מתירין, והלכה כמרובים. וכן בבבלי ברכות ל"ז סע"א (בכ"י קורוניל): ואע"ג שאתה אומר כך, חביריך אומרים כך, ויחיד ורבים וכו'. והנכון כלפנינו, ור"ע אמר לו דרך כבוד, ובהדגשה על "הלכה כדברי המרובין", ולא על "הן מתירין". וכן יוצא גם מתוספתא ברכות פ"ד הנ"ל, ורוב הנוסחאות שבבבלי: שאתה אומר כך, וחביריך אומרים כך הלכה וכו'.

48-49. **ר' יהודה אומ' משם רבן גמליאל מטלטלין את המנורה ביום טוב, אבל אין זוקפין אותה.**בעיטור הנ"ל בטעות: אמר ר' יהושע משום ר"ג וכו'. ופירשו המפרשים ע"פ הבבלי שבת מ"ו א', שמטלטלין אותה ביו"ט, ואין חוששין שמא תפול ותתפרק ויחזיר אותה, משום שאף ר"ג לא החמיר אלא בזקיפה, אבל לא בטלטול. ועיין לעיל שבת פ"ג רהט"ו, שו' 34–35, ומש"ש. ושמא אף כאן הכוונה משום מוקצה, ואעפ"י שלר"ג אין משתמשין במנורה מפורקת ביו"ט (אם לא זקפה מבעוד יום), מ"מ לא אסרה בטלטול. ועיין מ"ש לעיל, שו' 43–44, ד"ה וכנראה.

49. **של בית רבן גמליאל היו מכבדין בין המטות ביום טוב.**בכי"ו בטעות: זוקפין בין וכו'. ובמשנתנו פ"ד מ"ז, עדיות פ"ג מי"א: אף הוא אמר שלשה דברים להקל וכו' מכבדין בין²⁹ המטות וכו', וחכמים אוסרין, כמפורש לעיל שבת פ"ט הי"ג שאין מכבדין לא בשבת ולא ביום טוב, עיי"ש. ובכי"ל: את המטות וכו', וכן להלן לפנינו, שו' 51, עיי"ש ועיין דק"ס (הנ"ל, ולהלן שם, הערה ט'). ובבבלי כ"ב ב': אין מכבדין בית (עיין מ"ש להלן) המטות ביום טוב. ושל בית רבן גמליאל מכבדין.

footnotes: ²⁹ עיין דק"ס, עמ' 53, הע' ח', ומ"ש להלן.

50. **אמר ר' לעזר בי ר' צדוק פעמים הרבה אכלנו וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: אכלתי וכו'. וכן ביוחסין השלם, 26ª: בתוספתא בפרק ב' דיו"ט וכו' פעמים הרבה אכלתי וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"ז, ס"א ע"ג. ובבבלי הנ"ל: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל וכו'. וכל השינויים הנ"ל גם בברייתא שלהלן, בעניין מוגמר.

50-51. **ולא ראיתים שהן מכבדין את וכו'.**בד, בכי"ל וביוחסין השלם הנ"ל: בין המטות. אבל גם בכי"ע: את המטות, עיין לעיל, שו' 49, סד"ה של בית. ובירושלמי הנ"ל: ולא היו מכבדין בין המטות. ובבבלי הנ"ל: ולא היו מכבדין בית המטות, ועיין דק"ס שם. ושמא אינו ט"ס, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 259, שו' 81–82, אבל במשנה שבבבלי היא בוודאי ט"ס, ואין לה יסוד בכי"י, עיין דק"ס שם.

52. **נכנסין.**וכ"ה בד ובכי"ל ובבבלי. ובכי"ע: יוצאין. וכ"ה בירושלמי.³⁰

footnotes: ³⁰ כנראה שבבבל שנו שלכבוד האורחים (שהיו קרואין לסעודה) היו מסלקין את הסדינין המלוכלכין בשיירי אוכלין מסעודה הקודמת של בית הנשיא, כדי שלא להמאיס עליהם את הסעודה, אבל בא"י שנו שהיו מסלקין את הסדינין אחרי שיצאו האורחים, כדי שהבית ישאר נקי מלכלוך האורחים. ועיין לעיל שבת, עמ' 166, הע' 2.

53. **של בית רבן גמליאל היו מכניסין את המוגמר במגופה.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל: ומניחין את המוגמר (פירש"י: "לבונה על גבי גחלים", גומרין) ביום טוב וכו', וחכמים אוסרין. ופירשו בבבלי כתובות ז' א' שלא התירו אלא דבר השוה לכל נפש, ומוגמר אינו אלא למפונקים, או למי שריחו רע (רש"י במשנתנו). ובבבלי כ"ב ב' הנ"ל: ואין מניחין את המוגמר ביום טוב ושל בית רבן גמליאל מניחין. ועיין בדברי רב אסי שם. ולפי גירסת התוספתא והירושלמי ברור שהכוונה להריח, וכן הסיקו בבבלי שם.

54-55. **ולא ראיתים שהם מכניסין את המוגמר במגופה.**ובירושלמי הנ"ל: ולא היו מכניסים את המגמר במגופא. ובבבלי הנ"ל: ולא היו מניחין את המוגמר ביום טוב, ועיין דק"ס שם.

55. **אלא ערדסקאות מעשנין וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: פרטסקאות, ובכי"ל: אפרטקסאות, ובירושלמי: פרדיסקיס. וחילופים הללו במלה זו מצויים מאד במקורות, עיין במלונו של קרויס למלים שאולות מלשון יון ורומי, ערך פרדסקיא, עמ' 479 ואילך. ובהוספות לעף (שם, עמ' 480) שער שהכוונה למלה היונית πυργίσκος. כלומר, ארגז, תיבה, מגירה, וכן בסורית: פרדיסקא, פרדסקא, פורדיסקא, עיין במלונו של ברוקלמן, עמ' 594. ועיי"ש בפקפוקיו של לעף. ואין ספק בעיני שהוא הפירוש הנכון. וכן מצאתי בלקסיקון של Servius Grammaticus ב־Corpus של Goetz ח"ב, עמ' 525, שו' 24: pyrdiscos ,Armarium, והוא הפרדיסקיס שלנו. ובבבלי הנ"ל: אלא מביאין ערדסקאות של ברזל ומעשנין אותן מערב יום טוב ופוקקין נקביהן מערב יום טוב וכו'.

56-57. **אי זהו גדי מקולס, כולו צלי, ראשו כרעיו וקרבו.**וכ"ה ("וקרבו") גם בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: ראשו וכרעיו בקרבו. וכן בעיטור ה' יו"ט סוף מחלוקת כ"א, הוצ' רמא"י, ק"נ ע"ג: תוספתא איזה גדי מקולס, כולו צלי, ראשו וכרעיו בתוכו וכו', עיין להלן. ובמשנתנו פ"ב מ"ז, עדיות פ"ד מי"א (הקולא השלישית של רבן גמליאל): ועושין גדי מקלס בלילי פסחים. וחכמים אוסרין. ופירש"י: מפני שדומה לקדשים (כלומר, קרבן פסח), ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ. ולפי גירסת כי"ע והעיטור נותן כרעיו של פסח בקרבו (בתוכו לפי העיטור), כשיטת ר' יוסי הגלילי במשנת פסחים רפ"ז, וכפירוש הירושלמי בפסחים פ"ז ה"א, ל"ד ע"א: ר' ישמעאל אומר מקולס וכו', ודר' ישמעאל כר' יוסי הגלילי. ועיין רש"י שמואל א' כ"ה, י"ח, מכילתא דרשב"י, עמ' 14, ומכילתא דר' ישמעאל בא פ"ו, עמ' 21, ומ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 45, ועמ' 56. ומכאן משמע שאם תלה את הכרעים מחוץ אין זה גדי מקולס. וכן כתב הר"י פינטו בפסחים נ"ג א' (עין יעקב שם סי' כ"ב). והתוספתא מוסיפה להלן שאם בישל ממנו כל שהוא, אף שנהג כדין פסח (כרעיו ומעיו בתוכו) אין הוא גדי מקולס, ומותר לאכלו במקום שנהגו לאכל צלי בלילי פסחים (שם פ"ד מ"ד). ברם קשה לקבל גירסא זו, כי העיקר כאן "כולו צלי" ולא נחתו כלל למחלוקת של ר' יוסי הגלילי ור"ע. והעיקר כגירסתנו המקויימת ע"י ד וכי"ל. וכן בירושלמי פסחים פ"ז ה"א:³¹ תנה ר' יוסה³² איזה הוא גדי מקולס כולו צלי ראשו על כרעיו ועל קרבו (כלשון הכתוב שמות י"ב, ט') וכו'. אבל בירושלמי כאן פ"ב ה"ז, ס"א ע"ג: אי זהו גדי מקולס וכו', ולא נזכר שם ר' יוסי. ובבבלי פסחים ע"ד א':³³ ת"ר איזח גדי מקולס כל שצלאו כולו כאחד. ובר"ח שם: פי' שאסור לאכלו בלילי פסחים בזמן הזה. והר"ח ורש"י פירשו שם שגדי מקולס הוא כשהכרעים ובני מעיו הם מחוצה לו, וכן הוא במכילתא דר' ישמעאל הנ"ל, לפי גירסת הילקוט ואות אמת, שלא כגירסת כי"ע והעיטור כאן. ומסתבר שבין אם עשה כר' יוסי הגלילי, ובין אם עשה כר' עקיבא, הוא גדי מקולס (שלא כשיטת ר"י פינטו הנ"ל), ולא התירו אלא דווקא אם בישל, או שלק ממנו, כמפורש בסיפא. ועיין טאו"ח סוף סי' תס"ט וסי' תע"ו ור"מ פ"ח מה' חמץ ומצה חי"א. ובמאירי פסחים נ"ג סע"א מתיר אפילו שבר בו עצם, ולא החסיר ממנו כלום.

footnotes: ³¹ לפי גירסת הקטעים מן הגניזה בסה"י לכבוד מרכס, עמ' רס"ד. וכע"ז תקנתי מדעתי בירושלמי כפשוטו, עמ' 479. ³² והוא עניין בפני עצמו, ואינו דבוק לעניין שלעיל שם, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו הנ"ל. אלא שמן הירושלמי בפסחים אנו למדים שהברייתא הסתמית שלנו היא של ר' יוסי. ³³ כגירסת כי"י וראשונים, עיין דק"ס שם. ועיין שאילתות סי' פ'.

57-58. **בישל ממנו כל שהו, שלק ממנו כל שהו אין זה גדי מקולס.**בעיטור הנ"ל: שליק מקצת ובישול מקצת אין זה גדי מקולס. וכ"ה בירושלמי הנ"ל: שלק מקצת ובישל מקצת וכו'. ובבבלי הנ"ל: נחתך ממנו אבר, נשלק ממנו אבר, אין זה גדי מקולס. ופירשו שם שאפילו שלק אבר במחובר אין זה גדי מקולס, וכן אם נחתך ממנו אבר וצלאו בפני עצמו אין זה גדי מקולס. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ה, שו' 43, ד"ה הפסח צולין אותו שלם. ועיין מ"ש על שליקה ובישול לעיל שם, שו' 41, ד"ה בשלו.

58-59. **עושין גדי מקולס ביום טוב חראשון של חג וביום טוב האחרון של פסח.**בד: בי"ט הראשון ובי"ט האחרון של החג. ובכי"ע: עושין גדי מקולס בלילי יום טוב האחרון של פסח. ובכי"ל: ביום טוב הראשון של פסח וביום טוב האחרון של חג, והמלים "עושין גדי מקולס" נשמטו שם. ובירושלמי פסחים וביצה הנ"ל: מכניסין³⁴ גדי מקולס בלילי יום טוב הראשון של חג ובלילי יום טוב האחרון של פסח. והוא כגירסת כי"ו כאן, ואף לפנינו הכוונה ללילות, כגי' כי"ע. ובח"ד הכריע מכאן כשיטת הר"י עייאש בבית יהודה סי' נ"א שפסק שאסור לאכלו ביום טוב ראשון של פסח אפילו ביום, שלא התירו אלא ביו"ט האחרון. ברם בירושלמי כי"ל בביצה: בלילי יום טוב הראשון של חג וביום טוב הראשון של פסח, והוגה ע"י המגיה³⁵ כבדפוסים. וכ"ה גם בפסחים בקטעי הגניזה שבסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' רס"ה: וביום טוב הראשון שלפסח. וכבר העירותי בהירושלמי כפשוטו, עמ' 479, על הראבי"ה ח"ב סי' תצ"ח, עמ' 121, שכתב: ובירושלמי פרק כיצד צולין וכו' לא גדי מקולס, וביום טוב הראשון של פסח היו מכניסין אותו. וכן בעיטור ה' יו"ט סוף מחלוקת כ"א (בד"ר, ד' למברג, ס' ע"ב): ירושלמי מכניסין גדי מקולס בלילי יו"ט הראשון של חג וביום הראשון של פסח. ובהוצ' רמא"י, ק"נ ע"ג, נשמטה שורה. הרי לך מפורש בירושלמי, ופסקוהו העיטור והראבי"ה, שמותר לאכול גדי מקולס ביום טוב הראשון של פסח, ולא אסרוהו אלא בלילה. וכן מוכח מדברי השאילתות פ' צו סי' פ', ד' ירושלים, פ"ז ע"א, עיי"ש בהעמק שאלח סוף אות ז'. ומכל שכן שמותר ביום כל צלי אפילו במקום שנהגו שלא לאכל צלי, עיין בדרכי משה טאו"ח סי' תע"ג אות י', ובמגן אברהם שם אות ח'. ועיין בשו"ת חיים שאל להרחיד"א ח"ב סי' ל"ח אות פ"ט, וכנראה שחזר בו מפסקו בברכי יוסף ובמחזיק ברכה או"ח ריש סי' תע"ו. ושמא יש לחלק להפך, שבמקום שנהגו שלא לאכול צלי ואפילו של עגל, החמירו גם ביום, אבל בתוספתא כאן שקיימת במקום שנהגו לאכול צלי בלילה הראשון (כמפורש להלן), לא החמירו ביום אפילו במקולס.

footnotes: ³⁴ עיין בתכלת מרדכי מה שדייק מן הלשון "מכניסין". ובאמת אין לדייק מכאן כלום, שהרי אין איסור בעשיית מקולס, אלא באכילתו. ואם בשעת צלייתו מקולס היה נראה שעשאו לשם פסח אעפ"י שלא שחטו לשם כך (עיין בבלי פסחים נ"ג ב') מה מועיל אם חתכו אח"כ. ³⁵ עיין מ"ש עליו בתרביץ ש"כ, עמ' 107. ולא מפי אותו חיים אנו חיים.

59-60. **עגל מקולס ביום טוב הראשון של פסח, אבל לא גדי מקולס.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: עגל מקולס בלילי יום טוב הראשון וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, וכן הפירוש גם לגירסא שלנו. ודווקא עגל, אבל טלה לא, עיין מ"ש להלן בסמוך. ומה שאמרו בירושלמי פסחים פ"ד רה"ד, ל"א ע"א: אפילו בשר עגל, לא אמרו כן אלא על המשנה שם, כלומר, על מקום שנהגו שלא לאכול כל צלי, אבל כאן הרי מדברים במקום שנהגו לאכל צלי בלילי פסח, כמו שפירש באו"ז ח"ב סי' ר"ל, נ"ה ע"א.

60. **אמ' ר' יוסה תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי וכו'.**ירושלמי ביצה ופסחים הנ"ל, מו"ק פ"ג ה"א, פ"א ע"ד, בבלי כ"ג א', ברכות י"ט א', פסחים נ"ג א', ועיי"ש ע"ב שרב אחא מתני לה בשם ר' שמעון, עיי"ש. ועיין מ"ש יוסיפוס³⁶ בקדמוניות ס"ב ספי"ד, 313.

footnotes: ³⁶ מלשונו (νῦν) משמע שבזמן שכתב את ספרו ביונית ברומי זבחו שם את הפסח. ועיין מ"ש יוסטר בספרו Les Juifs וכו' ח"א, עמ' 357, הע' 1.

60-61. **ליקח טלאים בלילי פסחים וכו'.**בכל המקבילות הנ"ל נקטו גדיים, גדי וכו'. וכן לעיל בתוספתא ובמשנתנו מדברים על איסור גדי מקולס. ובס' המכתם, עמ' 224: איכא דאמ' דדוקא גדי מקולס שהוא נצלה כולו שלם הוא שאסור וכו', אבל שה מקולס כלו שלם ואלייתו עמו אינו דומה לפסח וכו' [תיקונים והוספות: בס׳ חצי מנשה לר״מ גראסבערג²⁶ עמ׳ 50: התיר לאכול בלילי פסחים גדי מקולס, לא אמר כשב מקולס, לפי שיש לו אליה, ואליה למזבח קרב. ואף שם, כנראה, הכוונה שלא חלקו על תודוס איש רומי אלא בהתר לאכול גדי, אבל בכשב מקולס אף הם הודו שמותר, עיין מש״ש בתוספתא כפשוטה במקומו.]. וכן ברשב"א כ"ג רע"א: י"מ דדוקא נקט גדי, לפי שאין לו אליה חזי כמאן דסלקא לגבוה, אבל שה מקולס אין לחוש דיש לו אליה, ואליתו מוכיחה עליו,³⁷ אבל בתוספות משמע דבין זה ובין זה אסור, דתני במעשה דתודוס טלאין המקולסין. וכ"ה בר"ן פ"ב סי' תתפ"ז ד"ה וגדי מקולס. ובס' יבין שמועה להרשב"ץ, מאמר חמץ ח"ג, ל"ג ע"ג: יש שהיו אומרים בפ"ב די"ט דדוקא גדי מקולס אסור וכו' אבל בתוספתא שנו גדיים וטלאים המקולסים לאסור (וכוונתו לברייתות שלעיל ולברייתא שלנו). גם יש לאסור אפי' איל בן שתי שנים וכו', אפי' נקבה וכו', אפילו הוא בעל מום. ובר"מ פ"ח מה' חמץ ומצה הי"א: ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי³⁸ כולו כאחד בליל זה וכו'. ונקט "שה" (וכל שכן גדי, להוציא מדעת יש אומרים הנ"ל) ע"פ התוספתא כאן. ובמ"מ העתיק את תורף לשון הר"מ, ובכל הדפוסים וכתה"י של הר"מ שבדקתי הגירסא "שה".

footnotes: ²⁶ פירושים על התורה מחכמי ספרד צרפת ואשכח נעתקו מכתבי יד לונדון, אוקספורד, ליידען ומינכען עם הערות. ³⁷ כלומר שהרי צולהו באליתו, ומוכח שאינו קרבן, עיין בבלי פסחים צ"ו ב' ומקבילות ורש"י מנחות פ"ג ב' ד"ה כשב. ³⁸ ברא"ש פסחים פ"ד סי' ו': ודווקא גדי, או טלה, הראויין לפסח, אלא שרבינו מדבר שם באומר בשר זה לפסח, ואינו עניין כלל לנידון שלפנינו.

62. **מפני שקורין אותן פסחין.**בירושלמי ובבבלי הנ"ל אמרו שתודוס איש רומי היה ראוי לנדוי על מעשהו (אלא שנשאו לו פנים בשביל שהיה תומך בת"ח). ובר"ח כ"ג א': גזרנו עליך נדוי. תוספתא שהיו קורין אותן פסחים. ובא רבינו לפרש למה רצו כל כך להחמיר בו, והרי אף רבן גמליאל אכל גדי מקולס בלילי פסחים, והטעם מבואר כאן בתוספתא שבני רומי היו קוראין אותן פסחים,³⁹ ונראין כאילו אוכלים קדשים בחוץ. מה שאין כן בני א"י שלא קראו להם פסחים,⁴⁰ ומכל שכן שרבן גמליאל ובני ביתו שהיו ת"ח, ובוודאי לא הזכירו על הגדי שם פסח,⁴¹ ואין כאן אלא חשש בעלמא. ובעיטור ה' יו"ט סוף מחל' כ"א, הוצ' רמא"י, ק"נ ע"ג, וכן בבית הבחירה למאירי, עמ' 131, מעתיקים בשם הירושלמי הנ"ל (עיין לעיל, שו' 59–60, ד"ה עגל): מכניסין עגל וכו' אבל לא גדי מקולס מפני שקורין אותו פסחים (במאירי: פסח). ואין זה בירושלמי בשום נוסח, לרבות קטעי הגניזה. וקרוב בעיני שבעל העיטור כיוון לתוספתא כאן, ובמאירי העתיק ע"פ בעל העיטור. ובמאירי פסחים ע"ג סע"א כתב: והמנהיג את אחרים בכך חייב נדוי. וכנראה שאף הוא רצה ליישב למה החמירו בו כל כך, מפני שלא עשה לעצמו בלבד, אלא הנהיג אחרים, וביניהם עמי הארץ, לעשות כך. וכן בירושלמי הנ"ל: שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי. ובבבלי הנ"ל: שאתה מאכיל את בני ישראל וכו'.

footnotes: ³⁹ לכאורה אין הכוונה שהיו אומרים כן בפירוש בחיי הגדי, או בשעת שחיטתו, אלא שבדרך כלל היו קוראים את הגדי, או את הטלה, המיועד לאכילה בסעודת אותו לילה "פסח", עיין בבלי פסחים נ"ג רע"ב, וממילא נראה כאילו אוכל קדשים בחוץ, ולפיכך מיחו בידם שלא יעשו אותם מקולסים, שיהא ברור שאין כאן פסחים, ועיין ר"ח פסחים קט"ז ב' (אבל עיין רשב"ם שם קט"ו סע"ב). ועיין ר"ח שם נ"ג סע"א, בתוספות שם ד"ה מפני וברא"ש שם פ"ד סי' ו'. וכל המשא והמתן בגמרא הוא אם יש כאן "נראה" (ועיין היטב במאירי פסחים נ"ג סע"א ד"ה אסור לאדם). ולפיכך דברו בכל מקום על "אכילת" קדשים בחוץ, שהיא בלאו, ולא על שחיטתן שהיא בכרת (לשיטת רש"י כאן כ"ה סע"ב. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם, ונעלמו ממנו לרגע קטן דברי המשנה למלך בפי"ט מה' מעשה הקרבנות הט"ו. ועיין גם בהר המריה שם, אות מ"ו), מפני שנראין פסחים מאופן הצלייה גרידא (שאין בה איסור) ובאכילתן כשהן מקולסין. ואם לא הזכירו הבעלים "פסח" מותר בדיעבד לכל הדעות, עיין בב"ח טאו"ח סוף סי' תס"ט ובחק יעקב שם. ברם מדברי יוסיפוס שהבאנו לעיל, הע' 36, משמע שההמון קראו אותם "קרבן פסח", וכן מוכח מכמה מקורות חיצוניים אחרים, אבל מתוך המקורות שלנו מוכח כמו שכתבנו. ושמא הכוונה שחייבו אותו על שהנהיג כן בין ת"ח שנזהרו שלא לקרוא אותו פסח, משום שע"ה קורין אותם פסחים. ⁴⁰ עיין בחילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ח', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 107, אבל הנוסח והפירוש שם אינם ברורים. ⁴¹ עיין בהגהות הרש"ש פסחים ע"ד א' ד"ה ובמשנה.

62-63. **של בית רבן גמליאל היו שוחקין הפלפלין ברחים שלהן.**במשנתנו פ"ב מ"ח ובעדיות ספ"ג שנו אותה בין שלשת הדברים שר"א בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין. אבל גם בירושלמי פ"ב ה"י, ס"א ע"ד, פ"א ה"י, ס' ע"ד, שבת פ"ז ה"ב, י' ע"ב, כלפנינו. ועיין מ"ש להלן ד"ה אמ' לו. וכל הברייתא שלנו נשנית בירושלמי למשנה ט', כלומר: הרחים של פלפלין טמאה משום שלשה כלים וכו'. וכנראה, שפירשוה "ברחים שלהן", שלא היו כרחים הרגילים של שלשה כלים. ולפיכך אמרו בפ"א שם ובשבת פ"ז הנ"ל שאף לבית רבן גמליאל לא הותרה טחינה כדרכה. וחכמים אוסרים, משום עובדין דחול, עיין בתוספות י"ד א' ד"ה איכא בינייהו, ברשב"א שם ד"ה ירושלמי ועוד. ובעבוה"ק להרשב"א ש"א סי' ז', ל"ח ע"ב: אין שוחקין את הפלפלין ברחים שלהן, שזו טחינה גמורה⁴² היא להם. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 78: שאין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם, מפני שהוא טוחן, ואעפ"י שאין בה טחינה כדרכה, מכל מקום טחינה גמורה היא.

footnotes: ⁴² מפני שטחינה (אעפ"י שהיא צורך אוכל נפש) נתמעטה בפירוש מן הפסוק, עיין מכילתא דרשב"י, ריש עמ' 21, וירושלמי שבת פ"ז ה"ב, י' ע"ב, וכאן פ"א ה"י, ס' ע"ד, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 143, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש בא י"ב, חי"א, עמ' 150, הע' ש"ס. ועיין מ"ש להלן רפ"ג.

63-64. **אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק פעם אחת היה אבא מיסב לפני רבן גמליאל וכו'.**בכי"ע: נכנס אבא להסב בבית רבן גמליאל וכו'. ובכי"ל: היה אבא מיסב בבית רבן גמליאל וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא בבית הבחירה למאירי, עמ' 78, וביוחסין השלם ª26. ובירושלמי פ"ב ה"י, ס"א ע"ד: פעם אחת אכל אבא אצל רבן גמליאל וכו'.

64. **והביאו לפניו אנגרון ואכסגרון וכו'.**וכ"ה בבית הבחירה הנ"ל. וכן ברש"י שבועות כ"ג רע"א: כדתני' בתוספת' דביצה הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהן פלפלין שחוקות. ובירושלמי וביוחסין השלם הנ"ל חסרה המלה ואכסגרון. ובד בטעות: ואפסנרו'. ועיין מ"ש עליהם לעיל ח"א, עמ' 458 ואילך.

65. **אמ' לו אל תחוש להן וכו'.**ומכאן משמע שר"א בר' צדוק חולק על הת"ק וסובר שמעולם לא התיר רבן גמליאל לשחוק פלפלין ברחים, כשם שהוא חולק לעיל גם על ההיתר שלו בכיבוד ובגימור. אלא ששם דחו חכמים את דבריו, וכאן לא מצאנו תשובה לדבריו. ואפשר שמסדר המשנה קבל כאן את עדותו, ולפיכך לא שנאוה בשם רבן גמליאל.

65-66. **מערב יום טוב הן שחוקות.**וכ"ה בבית הבחירה, ביוחסין השלם ובירושלמי הנ"ל. ובשו"ת מהר"מ הוצ' הרנ"נ רבינוביץ סי' קע"ד (הוצ' רי"ז כהנא סי' קכ"ד, עמ' קכ"א): שבתלמוד ירוש' ובתו' אוסר לשחוק פלפלין ביו"ט, שלא תאמר שמא אותה משנה מיירי בשבת ולא ביו"ט. ואע"ג דפרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה וכו' מיירי בשבת, מיהו גבי שחיקת פלפלין דאסרו, אפילו ביו"ט, דהא בתלמוד ירושלמי ובתוספתא אוסר בפי' ביו"ט. ועיין גם בירושלמי פ"א ה"י, ס' ע"ד, ושבת פ"ז ה"ב, י' ע"ב. ובכי"מ של משנת עדיות ספ"ג מפורש: וטוחני' את הפלפלי' בי"ט וכו'. וכן במאירי שם, עמ' 198: ששוחקין את הפלפל בריחים שלהן ביום טוב. ועלה נאמר ברישא: וחכמים אוסרין.

66-67. **אי זהו קירוד אילו קטנים שעושי' חבורה, קירסוף אילו גדולים שאין עושין חבורה.**וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"ט, ס"א ע"ד, וכע"ז בבבלי כ"ג א'. ובמשנתנו פ"ב מ"ח, עדיות ספ"ג: ומקרדין את הבהמה ביום טוב וכו', ר' יהודה אומר אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שעושה חבורה, אבל מקרצפין, וחכמים אומרים אין מקרדין אף לא מקרצפין. והלשון "קירוד אילו קטנים" נראה מגומגם. והר"ח בפסחים י"א ב' (ובקצרה כאן כ"ג א') פירש: קירוד כמו תולעים, והן רמש, כגון אינבא שנושכין בבשר הבהמה, ואין מפרידין הקטנים מבשר הבהמה אלא בעשיית חבורה, כגון האלכא (צ"ל: האנכא, עיין ר"ח שבת ק"ז ב') שאין שולפין אותה מן השער אלא בקושי, אבל הפרדת הגדולים נקראת קרצוף. ובערוך ערך קרד מוסיף: ובל' ערבי קורין לתולעת קרד.⁴³ ועיין בהערת קהוט שם. ואין ספק שיש לפנינו מסורת של גאונים. ועל פיה פירש הר"מ בפיה"מ לעדיות: וקירוד הוא הסרת הזבובים הקטנים הנאחזים בירכות הבהמה, והם מניחים המקומות פצועין כשעוקרין אותן, וקרצוף הוא הסרת הזבובים הגדולים, שאין פוצעין המקום שהן אוחזין בהן. וכע"ז פירש במשנתנו כאן. ופירשו רבותינו איזהו קירוד אילו [הסרת]⁴⁴ הקטנים וכו', קירצוף אילו [הסרת] הגדולים. ובתרגום לאיוב ב', ח': ונסיב ליה פחר לאיתקרצפא (בהוצ' לגרד: לאיתקרספא, כגי' כי"ו כאן) ביה. ואף קירצוף פירושו הסרת העוקץ והחיכוך ע"י הגירוד. וכן ביונית κνίζειν, להתגרד, והחוחים העוקצים נקראים κνίδαι, ובסורית: קרצביתא. וקירצוף שבמשנתנו הוא, איפוא, הסרת העוקצים הגדולים שאפשר להסיר אותם בקלות, בגירוד גרידא, ולא בסריקה דקה. ועיין מ"ש להלן בשם רש"י וסייעתו. ופירשו בבבלי הנ"ל את דברי החכמים האוסרים: גזרינן קרצוף אטו קרוד. ובירושלמי הנ"ל: אין מקרדין שלא יבואו לידי חבורה, ואין מקרצפין שלא יבואו לידי תלישה.⁴⁵ ועיין בשי"ק שם שתמה מכאן על פירוש הר"מ הנ"ל, והוכיח משם שהנכון כפירוש רש"י וסייעתו שקירוד הוא סריקה במגררת של ברזל ששיניה דקות (ואינן תולשות את השיער), וקירצוף הוא במגררת של עץ ששיניה גסות, ואין עושות חבורה. ברם לאמיתו של דבר אין הבדל למעשה בין פרש"י והר"ח, וכדי להסיר את הזבובים הקטנים צריכים להשתמש במסרק ששיניו דקות ולסרוק בחזקה, אבל כדי להסיר את הזבובים הגדולים די בקרצוף. וכן כנראה הבין הרב המגיד בפ"ד מה' יו"ט הט"ז. והסיקו בבבלי שם שר"א בן עזריה סובר כר' שמעון המתיר דבר שאינו מתכוין. ועיין דק"ס שם, עמ' 55, הערה ע'.

footnotes: ⁴³ ולדעתו "מקרדין בבהמה" הוא כמו "מגזמין באילנות", עיין מ"ש לעיל בח"ב, עמ' 493. ⁴⁴ ואין כאן דוחק כלל, מפני שמקרדין בבניין פיעל פירושו הסרת הקרוד, ומקרצפין פירושו הסרת הקירצוף, הקרצביתא, עיין מ"ש להלן בסמוך בפנים, ועיין לעיל הע' 43. ⁴⁵ עיין בתוספות כ"ג א' ד"ה. ושלש ועיין אהצו"י, עמ' 25, ויש להוסיף ראבי"ה ח"ב סי' תשס"ב, עמ' 463. ועיין היטב בחי' המאירי כ"ג סע"א.

67. **ר' שמעון או' גורר אדם מטה כסא וספסל וכו',**במשנתנו ספ"ב: ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 715 ואילך. ובבבלי כ"ג ב': ר' שמעון אומר גורר אדם כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. וכ"ה בשבת כ"ב א', כ"ט ב', מ"ו ב', פסחים ק"א א' ומנחות מ"א ב'. אבל בר"ח כאן: כסא וספסל בשבת, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, וא"צ לומר ביו"ט. דלת הנגררת וכו', כלהלן בתוספתא. ורבינו שלשל את התוספתא כאן לתוך הברייתא שבבבלי, כרגיל אצלו. ובירושלמי כאן ספ"ב, ס"א ע"ד: תני לא יגור אדם את המטה ואת הכסא ואת הספסל ואת הקתידרה מפני שהוא עושה חריץ. ור' שמעון מתיר. וכ"ה בירושלמי כלאים פ"א ה"ט, כ"ז ע"ב, שבת פ"ג ה"ג, ו' ע"א, שם ספ"ג, ו' ע"ג, ופ"ה ה"א, ז' ע"א. ועיין בהגהות יפה עינים כאן כ"ג ב'.

68-69. **דלת הגוררת מחצלת הגוררת וכו'.**כל הברייתא נשמטה בכי"ו ע"י הדומות, אבל ישנה גם בד, בכי"ע ובכי"ל. וכן היתה כאן לפני הר"ח הנ"ל שהמשיך אחרי הפיסקא הנ"ל ("ואין צ"ל ביו"ט"): דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקליה הגורר פותחין ונועלין בהן בשבת וא"צ לומר ביו"ט. וכל הברייתא לעיל עירובין פ"ח, שו' 38 ואילך, עיין מש"ש.