1-2. **האוכל תאנים מערב יום טוב והותיר והעלן לראש הגג לעשותן גרוגרות לא יאכל מהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן. האוכל ענבים וכו'.**בבלי שבת מ"ה א' (כסדר שלנו) וכאן כ"ו ב' בשינוי סדר (ענבים לפני תאנים). וגרסו שם: לא יאכל מהן עד שיזמין מבעוד יום. וכן אתה מוצא באפרסקין ובחבושין ובשאר כל מיני פירות, ואף לא הזכירו שם "מערב יום טוב". והעמידוה בבבלי שבת שם כר' יהודה, אבל לר"ש אין מוקצה אלא גרוגרות וצימוקין בלבד. וכ"ה במכילתין מ' סע"א, ובירושלמי פ"ד ה"א, ס"ב ע"ב, ונתנו שם טעם, מפני שהן מסריחות בנתים. ובתוספתא כאן לא נזכרו שאר פירות, והברייתא שלנו היא כר"ש, ולפי פשוטה פירושה שלא יאכל מהן ביום טוב, אעפ"י שעדיין לא נתקלקלו כלל, מפני שדחאן בידים, כשיטת הירושלמי בשבת פ"ג ה"ו, ו' ע"ב, בחטים בזריעה שאסורין לר' שמעון, משום דאקציה בידים, ושלא כשיטת הבבלי שם מ"ה א' (לר' יוחנן). ומה שאמרו בתוספתא כאן: האוכל וכו' מערב יום טוב וכו' פירושו בערב יום טוב ממש, ובכגון דא בוודאי מסתבר שתועיל הזמנה, שהתאנים והענבים אינן מתקלקלות בכמה שעות, ומכל שכן שאינן מתיבשות ונעשות גרוגרות וצימוקים למחרתו שנוכל לפרש שהשאלה היא אם נתייבשו ונעשו ראויות לאכילה למחר. אבל בבבלי לא גרסו כאן "מערב יום טוב" ופירשוה שאכל מהן והותיר והעלן לראש הגג כמה ימים לפני יו"ט, ולפיכך שאלו בסוגיין כ"ו ב': אי דחזו למה לי הזמנה, ואי דלא הזו כי אזמין להו מאי הוי וכו', עיי"ש שהעמידוה בדאחזו ולא אחזו. ומכאן ברור שהכוונה שם באכילת ענבים וגרוגרות שכבר נתייבשו. ונדחקו לפרש כן מפני ששנו בברייתא שלנו אף שאר פירות, ופירש"י (בשבת מ"ה סע"א): ואע"ג דהני חזי כל שעתא, ואפי' נשתההו לא נתקלקלו, מיהו הואיל ואקצינהו אסירי, ועיין בתוספות שם ד"ה וכן. ואם בכולן הכוונה בשלא נתקלקלו עדיין מאי "וכן אתה אומר באפרסקין וכו'", אלא שבוודאי יש כאן שתי הלכות. ועיין במיוחס להריטב"א שם מ"ה סע"א. וצ"ע. אבל בתוספתא שלא נזכרו שאר פירות, ומדברים בהעלן לראש הגג בערב יום טוב ממש, בוודאי הכוונה שאינו אוכל מהן, אף שלא נתקלקלו כלל, וכשיטת הירושלמי בחיטין בזריעה לר' שמעון, כמו שהבאנו לעיל.

4. **סוכי תאינה ובהן תאנים מכבדות ובהן תמרים וכו'.**כלומר, ענפי תאינה שנשארו תאנים עליהם, וכפות תמרים וכו'. וכס"ז לעיל מעשרות פ"ג ה"ה, ועיין מ"ש על "מכבדות" לעיל ח"א, סוף עמ' 151. וכל הברייתא בירושלמי פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג, ובשם הירושלמי והתוספתא בראבי"ה ח"ב סי' תשע"ד, עמ' 475 (עיין להלן), והובאה בב"י טאו"ח סוף סי' תקי"ח.

5-6. **הכניסן לעצים אין אוכל מהן ביום טוב, למאכל בהמה אוכל מהן ביום טוב.**בכי"ו בטעות: למאכל בהמה אין אוכל וכו', וכגירסא שהעתקנו כ"ה בד, בכי"ע, בבי"ל ובקג"נ (ובשניהם: שכינסן לעצים). ופירשו המפרשים שהברייתא שלנו אינה כר' שמעון, שהרי הוא חולק על החכמים שסוברים שלא ניתנו עצים אלא להסקה, כמו שאמרו בבבלי ל"ג א'. אבל כבר ראינו שהרישא כר' שמעון, ואף הבבא שלהלן היא כר' שמעון. ור' שמעון לא חלק על החכמים אלא אם מותר לסמוך את הדלת ואת הקדרה בבקעת, משום שהוא סובר שעצים לא הוקצו להסקה גרידא אלא לכל דבר שהעץ יכול לשמש לו, אבל בוודאי ובוודאי שאין עצים מוכנים לאכילה, ובעצים ממש אפילו הכנה לאכילה לא תועיל, עיין רש"י כ"ו ב' ד"ה ואי דלא אחזו. ואם כינסן לעצים דחה אותם בידים, ואף ר' שמעון מודה שהם אסורים. ועיין לעיל שבת פי"ד, שו' 41–42 ואילך. ובראבי"ה ח"ב, עמ' 475, הנ"ל: "ירושלמי (הנ"ל) בשאין עליה תורת כלי אבל יש עליה תורת כלי, אפילו נשברה מערב יום טוב אסור. תני סוכות תאנים ובהם תאנים, סוכות רמונים ובהם רמונים,¹ מכבדות תמרים ובהם תמרים, שהכניסו לאוכלם אוכל מהם ביום טוב, והכי נמי תניא בתוספתא. ומסיים הכניסו לעצים אין אוכל מהן ביום טוב. והוא הדין דאין תולש דק דק ושורף, דדמי לבוקיע סולתי שהוא דק,² ואם הכניסו לאוכלין שרי לתלוש ולשרוף, דמתוך שהותר לתלוש ולאכול הותר נמי להבעיר". ופירש רבינו שמתוך סוגיית הירושלמי משמע שהביא את הברייתא אף לעניין היסק ביו"ט (דאם לא כן מאי שיאטיה לשם), ואם הכניסן לעצים, לא יתלוש מהן ויבעיר, משום שדינו כאילו מדקדק את העץ לדקיקים, והפרי הוא כעץ גמור. ובירושלמי בכל הנוסחאות, לרבות גם שרי"ר, עמ' 304, וראבי"ה הנ"ל, לא נזכר מאכל בהמה, אלא "שהכניסן לאוכלין". ושמא הכוונה למאכל אדם דווקא, וההלכה שמוכן לכלבים מוכן לאדם (בבלי ו' ב') לא הובאה בירושלמי. אבל אפשר שגרסו שהכניסן לאוכלין משום שאין אדם מאכיל לבהמתו ענבים ותאנים, ולפנינו הפירוש הוא שהכניס את הסוכות הרכות למאכל בהמה, ומ"מ יכול אף בעצמו לאכול את הפירות, משום שלא הכניסן לעצים, עיין בתוספות שבת קכ"ח א' ד"ה הכניסן.

footnotes: ¹ ארבע מלים האחרונות לא נזכרו בשום נוסח לא בירושלמי (לרבות גם שרי"ר, עמ' 304) ולא בתוספתא. ² עיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 52–53, ד"ה לא יתן.

6. **מתחילין באוצר תחילה.**בבבלי שבת קכ"ז א': ת"ר אין מתחילין באוצר תחילה וכו', תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מע"ש מותר להסתפק ממנה בשבת, ואם לאו אסור להסתפק ממנה בשבת וכו' ור' שמעון מתיר. ופירש"י: תבואה צבורה. מוכחא מילתא דהוקצה לאוצר. להסתפק. להאכיל לבהמתו. ועיין בבלי כאן ל' א' שהעמידו את משנתנו רפ"ד (ומתחילין בערימת התבן) כר' שמעון הסובר שמתחילין באוצר תחילה. ואף כאן מדברים באוצר של בהמה, עיין ירושלמי רפ"ד ובשי"ק שם ד"ה מתניתא. והברייתא שלנו כר' שמעון, כמו שתי ההלכות שנשנו לעיל. והר"מ בפ"ב מה' יו"ט הי"א פסק שאין מתחילין באוצר תחילה, וסתם משנתנו ברפ"ד כר' יהודה, וכאיכא דמתני בבבלי שם.

**ומשילין פירות דרך ארובה ביום טוב.**בכי"ל וקג"נ: ומשחילין פירות וכו'. וזו היא פיסקא ממשנתנו רפ"ה. וברוב הנוסחאות שם הגירסא "משילין", אבל בכ"י פרמה וקויפמן: משחילים, וכן במשנה ס' מועד על קלף ובפיה"ג טהרות, עמ' 28: משחילין, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 318 ואילך. ובירושלמי פ"ה ה"ב, ס"ג ע"ב, ובמגילה פ"א ה"ח, ע"א ע"א: והתנינן משחילין פירות וכו'. ובבבלי ל"ה ב': חד תני משילין וחד תני משחילין וכו', מאן דתני משילין לא משתבש ומאן דתני משחילין לא משתבש. ועיין גם בגמרא דמס' כלה פ"ח, הוצ' היגר, עמ' 288. ומהרי"ן אפשטין במבוא הנ"ל, עמ' 320, החליט: בני א"י שנו בוודאי "משחילין" ("משחילים"), אבל בני בבל שהבליעו כרגיל אות חי"ת וכו' ביטאו משילין, והוציאו אותו מן נשל. ונראה שהבלעה זו באה גם בשביל שבטאו אותו "משאילין". וכן בתוספתא כלים ב"מ פ"ט ה"ה: החוט שהשילו למחט, וכן מעתיק בר"מ פ"כ מה' כלים הי"ז. אבל בר"ש שם פי"ט מ"א מעתיק: החוט שהשחילו למחט. וכ"ה בירושלמי כלאים ספ"ט, ל"ב ע"ד, ובהקבלה בשבת פ"ז ה"ב, י' ע"ג. אבל בשרי"ר שבת, עמ' 86: שהשאילו במחט, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 147, ובתס"ר ח"ג, סוף עמ' 63 ואילך. וכן בפסיקתא דר"כ פיס' ז', ס"ג ע"א: שאילו השאיל לה קללה אחת מלמטן³ וכו', ועיין הערה כ"ד שם. והבלעת האלף מצויה יותר, ויצא "משילין", משלין (כגי' הוצ' לו במשנתנו). וכן בירושלמי פסחים פ"ז סה"א, ל"ד ע"א: משל גחלים לאויר⁴ וכו'. וכן לעיל מע"ש פ"ב רהי"ח בכי"ע: המשיל קנקנין למעשר שני וכו', ובשאר הנוסחאות: המשאיל וכו'. ומכאן אנו רואים שאפילו בשאל (לוה) הרגיל השמיטו לפעמים את האלף בהפעיל, ולאו דווקא במשחיל, משאיל, כלומר, מעביר דרך נקב. ולעצם העניין פירש"י: משילין וכו'. מי שיש לו חטין ושעורין שטוחין על גגו להתייבש, וראה גשמים ממשמשין ובאין התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג, והן נופלין לארץ דליכא טרחא יתירא וכו'. ומשמע שלא התירו אלא במקום הפסד ממון, עיין בבלי ל"ה סע"ב ואילך. אבל מתוך דברי הר"מ בפיה"מ ובחיבורו פ"ה מה' יו"ט ה"ה מוכח שהתירו לטלטל דרך ארובה⁵ אם יש לו צורך, אפילו אין כאן הפסד ממון, ועיין דק"ס, עמ' 96, הערה מ', ומ"ש הרבצ"י רבינוביץ תאומים בברור הלכה בסוף מכילתין, הוצ' מכון הערי פישעל, רס"א ע"א ואילך. ועיין במרכבת המשנה במקומו. ובשעור הפירות, עיין בבלי ל"ה ב' וראבי"ה ח"ב סי' תשצ"א, עמ' 483.

footnotes: ³ המלה "מלמטן" ליתא בשאר הנוסחאות ובמקבילות, ושמא צ"ל: למעי' (=למעיה). ⁴ אבל בקטעים מן הגניזה, בסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' רס"ה: בשעה שהגחלים וכו'. ⁵ הר"מ לא פירש "משילין" מלמעלה למטה, עיי"ש, ועיין בירושלמי רפ"ה. והשוה הלשון בבבלי ל"ו א'.

7. **אין משלשלין אותן דרך חלונות, אבל מורידין אותן דרך סולמות.**וכ"ה בד, כי"ע וקג"נ. אבל בכי"ע: אבל מורידין אותן דרך חלונות, והוא בלי ספק שיבוש, שאם רצו לחלק בין שלשול והורדה, היה צ"ל: אבל מורידין אותן (ולא יותר). ובבבלי ל"ו א': לא ישלשלם בחבל בחלונות ולא יורידם דרך סולמות. ופירש"י: כגון אם מוקף מחיצה ואין בו ארובה, אבל יש חלון במחיצה לחצר, או לבית, לא ישלשלם בשקים דרך החלון בחבל, משום שיש טורח להעלות מן הגג לחלון ומשם לארץ. סולמות. כל מדרגה קרי סולם, ואף הכבשים שלנו. ובר"מ הנ"ל פירש משום "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול". ובירושלמי פ"ה ה"א, ס"ב ע"ד: תני היה שם חלון משחילין דרך חלון, והביאו הר"ח ל"ה סע"ב. ומכאן נראה שפירש שאין הירושלמי חולק על משנתנו, אלא אם היה חלל החלון שוה לקרקע הגג, ואין צורך להגביה את הפירות יכול להשחילם דרך החלון. אבל אם צריך להגביהן ולשלשלן דרך החלון כולם מודים שאסור. ובהורדתן דרך סולמות נחלקו התוספתא והבבלי.

7-8. **ארבע רשויות וארבע מצות הן.**במשנתנו פ"ה מ"ב: כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב. ואילו הן משום שבות. לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין. ואילו הן משום רשות. לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין. ואלו הן משום מצוה. לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר. כל אלו ביום טוב אמרו וכו'. וכבר התקשו בירושלמי (פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א) ובבבלי (ל"ז א') מה בין שבות מה בין רשות. ואמרו בירושלמי: שבות שהיא רשות, ורשות שהיא מצוה.⁶ וכן בבבלי שם: לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא שבות גרידתא דאסור, אלא אפילו שבות דרשות נמי אסור, ולא מיבעיא שבות דרשות דאסור, אלא אפילו שבות דמצוה נמי אסור. ועיין במחקרים שציינתי להלן סד"ה האורג שני חוטין. ולעצם העניין נראה שהתנא שלנו מחלק איסורי שבת ויו"ט לארבעה סוגים. א. מלאכה גמורה שחייבין עליה חטאת. ב. חצי שיעור. ג. שבות של מעשה שדומה למלאכה, או שמא יבוא לעשות מלאכה. ד. עובדין דחול.⁷ וכנגדן גם במצוה: א. האורג בשל הקדש והכותב ספרים ומזוזות. ב. האורג חוט אחד בשל הקדש, והכותב אות אחת בספרים ובמזוזות. ג. שבות של מצוה שדומה למלאכה וכו'. ד. עובדין דחול. עיין על כ"ז להלן. ופירוש המפרשים דחוק מאד.

footnotes: ⁶ כלומר, המלה שבות שבמשנתנו מסמנת שני מיני "רשות", רשות גמורה שאין בה זיקה של מצוה, ורשות שיש בה זיקת מצוה, עיין מ"ש ע"ז בתרביץ ש"ה, עמ' 97 ואילך. עכשיו ראיתי שכבר קדמני בזה רד"צ הופמן במגצין של ברלינר ח"ה (1878), עמ' 37, ועיי"ש ח"ד, עמ' 120. ⁷ עיין ר"מ רפכ"א מה' שבת.

8. **האורג שני חוטין בין בבגדי קדש בין בבגדי הדיוט וכו'.**כבר העיר לנכון בתוספות בכורים על הברייתא בתו"כ אחרי פ"ז ה"ו ואילך, פ"ג ע"א, תו"כ כי"ר הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' שנ"ד: אין לי אלא מלאכה גמורה שלא יכתוב את כל הספר, שלא יארוג את כל הבגד, שלא יעשה את כל הנפה, מנ' שלא יכתוב שתי אותות (עיין מ"ש על כתיב זה להלן) שלא יארוג שני חוטין וכו'. וכ"ה במכילתא דרשב"י (בקטעים מן הגניזה), הוצ' אפשטין־מלמד, עמ' 19. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ז, עמ' 152, וקבלתי את דעתו, בתס"ר ח"א, עמ' 111. ועכשיו חוזרני בי מפני שאין טעם למניין המעשים (ובפרט וביחוד שאפשר להוסיף עליהם, וכמו שהוא באמת בנוסחאות העיקריות בתוספתא להלן) האסורים, ולא מנו כאן אלא סוגים, והמניין הוא בדווקא. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בספרו מחקרים בבריתא ותוספתא, עמ' 166 ואילך (בהערה) בפירוש משנתנו. ובתו"כ ובמכילתא דרשב"י הנ"ל מפורש יותר: מנ' שלא יכתוב שתי אותות בספרים ובתפלים ובמזוזות, שלא יארוג שני חוטים במכנסיים ובפרכות וכו'.

9. **והכותב שתי אותות וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד, כי"ל וקג"נ: שתי אותיות. וכבר העירו לפני יותר ממאה שנה⁸ שהערוך ערך אות מעתיק "אותות", ולא הזכיר אותיות בשום מקום, ושהצורה "אותות" היא נכונה, ולא "אותיות". וכמה חכמים אחרים העירו שבנוסחאות של א"י הגירסא היא באמת "אותות", ולא אותיות, עיין מ"ש בקרית ספר שי"ב (ניסן תרצ"ה) סוף עמ' 56 ואילך, ופורת לשון חכמים, עמ' 169, הערה 10. ועיין עכשיו במבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 1257 ואילך. וכן גם בתו"כ כי"ר ובמכילתא דרשב"י הנ"ל הגירסא כאן בכל מקום: אותות. ועיין בערוגת הבושם ח"ב, הוצ' ר' אפרים אורבך, עמ' 55. ובמרכבת המשנה פי"א מה' שבת ה"י כתב: ויש מן המדקדקים שתמהו על הרבוי אותיות בשני סימני הרבים, ואולי לדעתי אותות הוא ריבוי אות אחת כפולה, ואותיות הוא ב' אותיות בלתי דומות, וכן בירושלמי (כלומר, הרב כבר ראה שבירושלמי הכתיב הוא "אותות") נראה שזהו ההבדל ביניהם, אלא שהמדפיסים ערבבו הענין וכו'. וכ"ה הכתיב "אותות" בקביעות בכי"ו בשבת פי"א ה"ט ואילך, ועיין מש"ש בפי"א, הערה 24. ובתוספתא כי"ו הוא היחידי ששמר בקביעות על הכתיב הנכון, כרגיל בכי"י זה בכ"מ.

footnotes: ⁸ "ציון" של יאסט ח"ב (תר"ב), עמ' 5, הע' 4.

10. **האורג חוט אחד בין בבגדי קודש בין בבגדי הדיוט וכו'.**כלומר, חוט אחד על גבי האריג, ור' אליעזר וחכמים לשיטתם במשנת שבת רפי"ג. ולעצם העניין בחצי שיעור בשבת, כבר האריכו בזה האחרונים, עיין בס' תוצאות חיים להגר"מ זעמבא זצוק"ל סי' ח', ועיין מה שהאריך בזה בס' חלקת בנימין שבת ג' ב', ז' ע"ד (מן הספר) ואילך.

11. **והכותב אות אחת בין בכתבי קדש וכו'.**אף כאן החכמים לשיטתם במשנת שבת פי"ב מ"ה: כתב אות אחת סמוך לכתב וכו' פטור. ובבבלי שם ק"ד ב': מאן תנא וכו', דלא כר' אליעזר, דאי ר' אליעזר האמר אחת על האריג חייב. וכאן מפורש שאפילו בכותב אות אחת סמוך לכתב מחייב ר' אליעזר. ועיין ירושלמי שם פי"ג ה"א, י"ד ע"א, ולהלן כריתות פ"ב ה"ט, בבלי שם י"ט ב'. ובתו"כ ובמכילתא דרשב"י הנ"ל: אין לי מלאכה שחייבין עליה כרת, מלאכה שאין חייבין עליה כרת, שלא יכתוב אות אחת, שלא יארוג חוט אחד וכו', תל' לו' מלאכה וכל מלאכה ריבה, אין לי אלא מלאכת רשות, מלאכת מצוה מנ', שלוא יכתוב אות אחת בספרים ובתפלים ובמזוזות, שלוא יארוג חוט אחד במכנסים ובפרכות תל' לו' מלאכה וכל מלאכה ריבה וכו'. וסתמא כחכמים שאין בה כרת אלא שבות. ועיין בפירוש הרמב"ן על התורה אמור כ"ג, כ"ד.

13-14. **אילו הן משם שבות לא עולין באילן ולא רוכבין וכו'.**משנתנו הנ"ל, ר"ה פ"ד מ"ח. ועיין בבלי ל"ו ב' שפירשוה שמא יתלוש מן האילן, שמא יחתוך זמורה (להכות את הבהמה), שמא יעשה חבית של שייטין. וכבר הראינו לעיל סוף שבת, שו' 66–67, ד"ה לא עולין, שלפי שיטת בני א"י דווקא באילן חששו שמא יעשה מלאכה גמורה, אבל לא בבהמה (שאסור לרכוב עליה מדאורייתא, משום שביתת בהמתו) ולא בשיוט על פני המים, מפני שדוחה את המים מאצלו, ומַשיטן, ודומה למלאכה.

14-15. **ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין.**בבבלי ל"ו ב' פירשו שמשום שמא יתקן כלי שיר אתינן עלה. וכבר הראינו לעיל שבת פי"ז, שו' 62, ד"ה כדרך שעושה בחול, ששיטת הירושלמי והתוספתא שמשום עובדין דחול אתינן עלה, עיין מש"ש. ואשר לפירושו של סיפוק, טפוח וכו', עיין מ"ש בשבת שם, שו' 61, ד"ה ובלבד שלא יספק.

15. **לא דנין ולא מקדשין.**משנתנו הנ"ל. ופירשו בבבלי ל"ז א': וכלהו טעמא מאי גזרה שמא יכתוב. ועיין במדרש ל"ב מדות, הוצ' ענעלאו, עמ' 368. ולעיל בבבלי שם ל"ו ב' שאלו: לא דנין. והא מצוה קעביד, לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה. ולא מקדשין. והא מצוה קעביד. לא צריכא דאית ליה אשה ובנים. לא חולצין ולא מיבמין. והא מצוה קעביד. לא צריכא דאיכא גדול וכו'. ופירש"י שהשאלה היא אמאי קרי להו רשות, והוי ליה למיחשביה בהדי דמצוה. ולפ"ז אין הבדל למעשה ואפילו ליכא דעדיף מיניה, ואפילו אין לו אשה ובנים וכו', אסור. וכן מוכח מפיה"מ להר"מ ומחיבורו פכ"ג מה' שבת הי"ד. אבל בתוספות ל"ו ב' ד"ה והא הביאו בשם ר"ת שבמקום מצוה מותר לקדש בשבת וכו', עיי"ש ועיין בס' הישר לר"ת סי' תרכ"ב, ד' וויען ע"ה רע"ד, הוצ' מק"נ סי' מ"ח ס"ק י', עמ' 101. ועיין בחי' הרשב"א בסוגיין, בבית הבחירה למאירי, עמ' 221, בשטמ"ק ועוד. ובירושלמי יומא פ"א סה"א, ל"ח סע"ד, כתובות פ"א ה"א, כ"ד ע"ד, מפורש שאין מקדשין וכונסין בשבת משום קניין בשבת, עיין בתוספות ל"ו ב' ד"ה והא, בראשונים שציין באהצו"י ליומא, עמ' 12 ואילך, ומ"ש בה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ג הערה א'. ועיין בירושלמי פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א, סנהדרין פ"ד ה"ז, כ"ב ע"ב. וטעם האיסור לדון בשבת לא נתבאר שם, ושמא אינו חולק בזה על הבבלי, וגזרו שמא יבואו לכתוב פסק דין. ושמא אף בזה האיסור הוא משום עובדין דחול. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תשצ"ז, עמ' 486. וכל הברייתא הובאה בסתם ("תנא") בר"ח ל"ז א', כדרכו, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 13 ואילך, ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תשצ"ז, עמ' 487.

15-16. **ולא מגרשין ולא ממאנין.**כ"ז ליתא בכי"ו, בד ובמשנתנו. אבל ישנו בכי"ל ובקג"נ. וכן בכי"ע: ואין מגרשין ואין ממאנין. וכגירסת כי"ל וקג"נ אף בר"ח הנ"ל. וכן הביאו בשם התוספתא שאין מגרשין בשבת בתוספות כאן י"ז א' ד"ה מאי, עירובין ע"א א' ד"ה ומקני, גיטין ע"ז ב' ד"ה ותיזיל, ב"ב קנ"ו ב' סד"ה קונין, או"ז שם סוף סי' ר"ד, ל' ע"ג, בפי' תלמידו של הרמב"ן כאן, עמ' 148, בפירוש בנו של הרמב"ן ל"ו ב' ד"ה הא דתנן, ברשב"א שם סד"ה לא, ברא"ה ל"ז א' ד"ה וכולהו, במ"מ פכ"ג מה' שבת רהי"ד, בארחות חיים ח"א ה' שבת סי' תט"ו, נ"ז ע"ג, בר"ן בסוגיין, ד"ה לא דנין, ור' דוד הכהן במחנה דוד, כ"ו ע"ג, סד"ה מתני'. וכן בסמ"ג לאווין ע"ה, כ"ז ע"ד, ועשין נ', קל"ב ע"א, ריטב"א גיטין ע"ז ב' ומרדכי שם סי' תל"ד. והנה כל הראשונים הנ"ל לא הזכירו "ולא ממאנין", אבל אין שום ראייה שלא היה כן לפניהם בתוספתא, שהרי לא הביאו מכאן אלא מה שצריך לעניינם, עיי"ש. אבל בראבי"ה ח"ב, עמ' 487 הנ"ל: אין מגרשין לא חולצין וכו', ולא נזכר שם שאין ממאנין, וכן בסמ"ק סי' קצ"ד, פ"ג ע"א (והובא בכל בו ה' יו"ט סי' נ"ח, ובארחות חיים שם סי' ט"ז, פ"ה ע"ג, ח"ב, עמ' 158): ובתוספת' מוסיף לא מגרשין ולא חולצין ולא מיבמין. וכן בחידושי הרמב"ן לגיטין ע"ז ב' ד"ה ותיזיל: וכן הגרושין עצמן אסורין, כדקתני בתוספת' בפ' בתרא דביצה דאין מקדשין ואין מגרשין ולא חולצין בשבת, וכך שנויה בת"כ בפ' י"ה שביתת מצוה מנין שלא יקדש ולא יגרש ולא חולץ ולא ימאן ולא מיבם וכולה מתני'. וכע"ז גם ברשב"א שם ובר"ן על הרי"ף ריש פרק הזורק, ועיין ב"י טאה"ע סי' קל"ו. ואעפ"י שכנראה ששניהם העתיקו מן הרמב"ן, מ"מ מוכח שהגירסא ברמב"ן עצמו בטוחה, ולא היה לפניו "ולא ממאנין" בתוספתא (כמו שלא היה לפני הראבי"ה והסמ"ק הנ"ל), והביאה מתו"כ שהעתקנו לעיל.⁹ ובתו"כ שם כללו יחד את הרשות ואת המצוה שבתוספתא כאן, ועיין להלן. "ואין ממאנין" כוונתו שלא ישבו ב"ד במיאונין, עיין בבלי יבמות ק"א ב', או שאין ב"ד ממאנין, עיין במשנת עדיות רפ"ו ובבבלי נדה ח' א'. ועיין מ"ש להלן בסמוך על האיסור לגרש בשבת, לשיטת הירושלמי.

footnotes: ⁹ וציין לו: בת"כ בפרשת יוה"כ. אבל במכילתא דרשב"י, עמ' 20, לא נזכרה כלל קבוצה זו של רשות.

16. **ולא חולצין ולא מייבמין.**וכ"ה במשנתנו. וכבר הבאנו את דברי הבבלי ל"ז א', שפירשו שמחמת גזירה שמא יכתוב אתינן עלה. אבל לפי הירושלמי אין מייבמין מחמת קניין בשבת, עיין מ"ש לעיל ד"ה ובירושלמי. ולא חולצין משום שחליצה צריכה בית דין, כיבמות רפי"ב, סנהדרין פ"א מ"ג. אבל למ"ד שחליצה אינה צריכה ב"ד (עיין יבמות פי"ב מ"ה) חולצין בשבת. וכן מפורש בירושלמי יבמות פי"ב סה"א, י"ב ע"ג: אחוי דאימיה דרב כהנא חלץ בלילה ביחיד בלילי שבת, בסנדל של שעם ומעומד. ועיין בבלי שם ק"ד א'. ועיין הלשון בבבלי נדרים ע"ז ב'. (צפנת פענח פכ"ג מה' שבת הי"ד). ולפ"ז בגירושין שאין צריכים ב"ד (בבלי כתובות כ"ג א', ב"ב קע"ד ב'), ומגרשים בלילה,¹⁰ ואין בו זיקת דין כלל, כמו שהכריע בב"י טאה"ע סוף סי' קל"ו, האיסור לגרש בשבת הוא אפילו לשיטת הירושלמי משום גזירה שמא יכתוב, עיין בר"ן בסוגיין ד"ה לא דנין. והר"מ השמיט את הדין שאין מגרשין בשבת, ושמא סמך על הבבלי גיטין ע"ז ב', עיין סמ"ג עשין נ', קל"ב רע"א, עיי"ש. ועיין במדרש ל"ב מדות הוצ' ענעלאו, עמ' 368.

footnotes: ¹⁰ תוספות סנהדרין מ"ד א' ד"ה חיישינן, שו"ת הרדב"ז ח"ד (ליוורנו תי"ב) סי' פ"ד.

16-17. **ואילו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות.**משנתנו פ"ה מ"ב. ופירשו בבבלי ל"ז א': לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין. גזרה משום מקח וממכר. ולא מגביהין תרומות ומעשרות. פשיטא. תני רב יוסף לא נצרכא אלא ליתנה לכהן בו ביום וכו'. ופירש"י: משום מקח וממכר. דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש וכו'. אפילו ליתנם לכהן בו ביום. דאיכא למימר לאו מוכחא מילתא דלתקוני טבלא מכוין וכו' ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יו"ט דכהן שצריך לה. ובמגילת סתרים לרבינו נסים:¹¹ אין מקדישין ואין מעריכין וכו', ויש לשאול דא"ר אליעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת (שבת ק"נ א'), ויש לומר דהתם שאני כדאית' התם היינו טעמא דאין מקדישין וכו', אע"ג דהוי מצוה, גזרה משום מקח וממכר, בשכבר יצא ההקדש מרשותו, ונכנס לרשות גבוה אין יכול להחליפו, ואתי למישרי מקח וממכר וכו', אבל הפוסק צדקה לעניים, אפי' אמר סלע זו לעניים מותר להחליפה וכו'. וכע"ז הביא בשם רבינו נסים בחי' המאירי ל"ז א' ד"ה גזירה. ובחי' הר"ן (המיוחסים בטעות להריטב"א) שבת ק"נ א': פוסקין צדקה לעניים בשבת. תמהני אמאי שרי דהא תנן אין מקדשין. ומצאתי בשם רבינו נסים ז"ל דלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דהוי (צ"ל: דחזי) כמקח וממכר, אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדברו, ועדיין אין נוח לי דהא אין מעריכין אין כלי ידוע הוא, ואפ"ה אסור. וצל"ע. וכ"ה מלה במלה בפירושו על הרי"ף שם פכ"ג סי' תקס"ו, אלא ששם בט"ס: ומצאתי בשם רבינו חננאל וכו', וצ"ל: רבינו נסים וכו', כמו שהוא בחידושיו. ועיין בס' המכתם למכילתין, עמ' 255, מ"ש בשם גאון (וממנו בארחות חיים ה' יו"ט סוף סי' ט"ז, פ"ה ע"ג, עיי"ש בהערת הר"א סופר), וכיוון לר"ן גאון הנ"ל. ועיין גם ראבי"ה ח"ב סי' תשצ"ט, עמ' 487, ומ"ש בשלטה"ג בסוגיין בשם קונטרס הראיות לר' ישעיה דטראני. ולעצם קושיית הר"ן הנ"ל מאין מעריכין, עיין שם בגליון הרי"ף בשם הגהות מא"י אות ג' ובב"י טאו"ח סי' ש"ו ד"ה וחפצי (והוא על פירש"י ל"ו: מעריכין, ערכך עלי. ועיין בתיו"ט למשנתנו). ולעניין אין מקדישין עיין ירושלמי כאן פ"ה ה"ב, ס"ג רע"ב, פסחים פ"ח ה"ג, ל"ו ע"א, בבלי שבת קמ"ח ב', פסחים ס"ו ב'. ואשר להגבהת תרומות ומעשרות, אסרו אפילו להרים מעשר עני ביום טוב, אעפ"י שאין כאן לא משום מתקן (שהרי מותר לתקן אוכל ביום טוב) ולא משום מקדיש, והאיסור הוא משום עובדין דחול, שהיה יכול להפריש מערב יו"ט. והוא הסוג הרביעי של שבות של מצוה. ובתו"כ הנ"ל: שביתת מצוה, לא יקדיש לא יעריך, לא יחרים, לא יגביה, לא יתרום ולא יעשיר, ולא יקדיש (כלומר יקדֵש) ולא יארש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני וכו'. ובמכילתא דרשב"י הנ"ל: אין מקדישין אין מעריכין ואין מגביהין ואין מתרימין תרומה ומעשרות וכו'. ופי' במיוחס להר"ש על התו"כ שם, ע"א ע"א: ולא יגביה חלה.

footnotes: ¹¹ ליקוטים של פוזננסקי סי' מ"ח, מס' המנהיג ה' פסח סי' צ"ו, עמ' 89. ועיין במפתח למגילת סתרים בתרביץ שי"א, עמ' 242, סי' צ"ה.

17-18. **כל אילו ביום טוב וקל וחומר בשבת ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.**משנתנו פ"ה סמ"ב הנ"ל. והעמידוה בבבלי כבית שמאי, שהרי לב"ה הותרה הוצאה ביום טוב (פ"א מ"ה) ולא הותרה הוצאה בשבת. ובירושלמי כאן פ"ה ה"ב, ס"ג ע"ב, ומגילה פ"א ה"ח, ע"א ע"א, הקשו: אילין אינין והא אית לך חורנין, סקילה בשבת ואין סקילה ביום טוב, כרת בשבת ואין כרת ביום טוב. מכות ביום טוב ואין מכות בשבת.¹² אין תימר בדברים שיש בהן אוכל נפש אתינן מיתני, והא תנינן משחילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת וכו', עיי"ש. והסיק המאירי: ואעפ"י שזו ר"ל אין בין שבת ויום טוב וכו' הלכה פסוקה היא בכל מקום על הרוב נאמרה. ועיין גם במשנת מגילה פ"א מ"ה, תוספתא שם פ"א ה"ז, ומ"ש בתוספות ל"ז א' ד"ה ורמינהו ועוד.

footnotes: ¹² בעיטור ה' יו"ט מחלוקת כ"ד כ"י וותיקנה ובדהאב, לפי רא"ח פריימן בסה"י לכבוד ר"י פריימאנן, עמ' 110: כרת ומכות בשבת ואין כרת ומכות בי"ט. וכ"ה בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 152, ובחי' המאירי ל"ז א' ובבית הבחירה, עמ' 223 (וכנראה ששניהם העתיקו מן העיטור). ופירושו שבשבת יש חילוק מלאכות וחייב על כל מלאכה כרת (ומכות לאו דווקא), מה שאין כן ביו"ט, עיין בבלי פסחים מ"ח א' מכות כ"א ב', ועיין בעמודי ירושלים בירושלמי כאן במקומו שפירש כן את דברי המאירי.

18-20. **כולם שעשאום ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי. בשבת ואין צריך לומר ביום טוב.**כ"ה בד, כי"ל, קג"נ, במגילת סתרים לר"ן הנ"ל (לעיל, שו' 16–17, ד"ה ואילו הן משום מצוה), בר"ח ל"ז א', ובראבי"ה ח"ב, עמ' 487 הנ"ל, וכולם העתיקו מן התוספתא. ובעיטור הנ"ל (לעיל הערה 12): תוספת' וכלן מה שעשו ישראל בין בשוגג בין במזיד מה שעשו עשו. כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת, ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. והיה לפניו סדר הפיסקאות מהופך. והרי"ף פ"ה סי' תתקכ"ו העתיק בשם הירושלמי כגירסת התוספתא שהבאנו בפנים, אלא שחסר שם "ישראל". וממנו, כנראה, בשאר הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 49, ושבת, עמ' 166. ובכי"ו גורס: בין מוטעין הרי זה אסור. ואין ספק שהוא באשגרה מלעיל שבת פי"ג, שו' 56, עיין מש"ש. ובכי"ע חסרה המלה "ישראל", והיא גירסא נכונה,¹³ אעפ"י שהיא ישנה בכל כתה"י ובראשונים שהעתיקו מן התוספתא, לרבות הראבי"ה שהשתמש בכ"י קרוב מאד לנוסח כי"ע (אלא שכאן נראה שהעתיק מן הר"ח). אבל אינה ברי"ף הנ"ל ובראשונים שלקחו ממנו. והגירסא "ישראל" אף היא (וכן חסרון הסוף בכי"ע ובכי"ו) באשגרה מלעיל שבת פי"ג הנ"ל עיי"ש. וכן חסר בכי"ע ובכי"ו "בשבת ואין צריך לומר ביום טוב", אבל הן ישנן בכל שאר כתה"י וכל המקורות הנ"ל (חוץ מן העיטור, עיין מ"ש לעיל). ואשר לעצם העניין, עיין ברי"ף שם לעניין קניין בשבת.¹⁴ ובמגילת סתרים הנ"ל, ציין לתוספתא (תרומות רפ"ד ושבת פ"ב הי"ט): התורם והמעשר בשבת בין בשוגג בין במזיד מעשרותיו מעשר. ועיין מ"ש בח"א, עמ' 337, ולעיל שבת פ"ב, שו' 60–61. וכבר ציין בכפו"פ פל"א, עמ' ת"ק, בקשר לתוספתא כאן (אלא שהביאה בשם ירושלמי מן הרי"ף) לדברי הר"מ פכ"ג מה' שבת הט"ו: המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב וכו' בין כך ובין כך תקן את הפירות. ובסוף סיים: הרי שאפילו במזיד תקן פירותיו, והכי נמי איתא פרק כירה (שבת מ"ג א') טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, ופרק מי שהחשיך היתה בהמתו טעונה טבל ועששית (שם קנ"ד ב', ועיין בתוספות מ"ג א' ד"ה טבל). ועיין בר"ן על הרי"ף פ"ה הנ"ל ד"ה ירושלמי. ועיין תוספתא ריש תמורה ומ"ש בגליוני הש"ס לר"י ענגיל ל"ו ב' ד"ה לא דנין. ועיין בס' אומר השכחה להגר"י פיק סי' ע"ה, וכבר נתבאר העניין לעיל ח"א, עמ' 337 הנ"ל.

footnotes: ¹³ שהרי רוב הדברים שנשנו כאן אי אפשר לעשותם ע"י גוי כלל. ¹⁴ ועיין בשלטה"ג במקומו שם שתמה שהרי כן מפורש גם בבבלי ב"ק ע' ב', עיי"ש. וכן יוצא גם ממשנתנו שם פ"ז מ"ב, ועיין בירושלמי שם פ"ז סה"ה, ו' ע"א. ובתוספות בכורים ציין גם לבבלי ב"מ ט' א'.

20-21. **הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והמוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אילו כרגליו. כלים המיוחדין וכו'.**לפי פשוטה משמע לכאורה שכרגליו פירושו, כרגלי הרועה, כרגלי בנו. אבל כל הבבא של התוספתא היא במשנתנו פ"ה מ"ג, אלא שבנוסחאות שלנו: והמוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים וכו'. ועיין רש"י ל"ז סע"א, ואינו ברור אם יש שם העתקה ממש, או פירוש. ברם נוסחא זו אין לה על מה לסמוך, שכן בד' נפולי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משניות סדר מועד על קלף ומשנה שבירושלמי: הרי אילו כרגליו, כגירסת כל הנוסחאות שבתוספתא. וכן גרסו הגאונים (עיין להלן), הר"ח (ל"ז ב'), הרי"ף וכל המעתיקים ממנו (ס' העתים, עמ' 66, ס' המכתם, עמ' 255, פירוש תלמיד הרמב"ן, עמ' 153 ועוד), הרמב"ם בפיה"מ, המאירי ועוד. ולפ"ז אין שום ספק בנוסח הנכון של משנתנו. ובתשה"ג קהלת שלמה סי' נ"ו, עמ' נ"ב: כי אחרי דברי המשנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים [אמרו] המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי היא כרגליו, פי' כרגלי בעליה, ודברי ר' דוסא (עיין להלן) אינם כמשמעות המשנה הזאת, והוא כי הבהמה כרגלי הרועה. ולזה הקשו בתלמוד מן המשנה שלא תעשה את הבהמה כרגלי הרועה. והנה מתוך סוגיית שני התלמודים ברור שפירשו "כרגליו" כרגלי הבעלים. וכנראה שפירשו שהסיפא מפרשת ומשלימה את הרישא, כיצד כרגלי הבעלים ? אפילו מסרו לבנו או לרועה, כלומר, ביום טוב. ולפיכך אמרו בבבלי ל"ז ב': אמר רבה בר כר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' דוסא. ומי א"ר יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. וכתב בשיטה שם: וקשה למורי נר"ו, דמאי קושיא שאני התם דלא מסרה לרועה, אלא לומר שאם אדם רוצה להוליכה ביו"ט, או רוצה להוליך הכלים, שאינו יכול להוליכן אלא כרגלי הבעלים, אבל המוסר לרועה אינו בכלל. ותירץ: ואפשר דלישנא קייטא הוא, כלומר, ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, והרי הוא כאילו אמר כו',¹⁵ ע"כ תורף דברי מורי נר"ו. אבל לפירושנו הנ"ל הרי הסיפא הוא פירוש של הרישא, ולפיכך נקטו את הרישא. ועיין בתולדות יעקב למהריק"ש למשנתנו. ועיין בבלי מ' א', בר"ח שם, וברשב"א שם ד"ה אי אינהו. ולעצם הסתירה שבין דברי ר' דוסא ובין משנתנו, עיין מ"ש על זה להלן, שו' 25–26, ד"ה נמצאנו ואילך.

footnotes: ¹⁵ כלומר, נקט את הרישא ומכוין לסיפא.

23. **מהלך בצפון כרגלו משל זה בדרום וכו'.**זו היא השלמה ופירוש למשנתנו. ובבבלי ל"ז ב' בא פירוש זה לברייתא שלהלן בשואל חלוק מחבירו. ופירש"י: מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון מוליכו זה לצפון, ולא יותר.

23-24. **אם מצעו את התחום אל יזוז ממקומו.**וכ"ה בד, בכי"ע (מיצע) ובבבלי הנ"ל. וכ"ה לעיל עירובין פ"ג, שו' 15, שם פ"ו, שו' 39, ירושלמי שם פ"ג ה"ה, כ"א ע"ב, בבלי שם נ' ב'. אבל בכי"ל ובקג"נ כאן: ואם (בכי"ל: אם) מיצה את התחום וכו'. וכן בשרי"ר עירובין, עמ' 99: מיצא את התחום וכו', מיצאת את התחום. וכן בעיטור ה' יו"ט מחלוקת ג', קמ"ב ע"ב: מצעו עליו וכו', נ"א ואם מצוי (צ"ל: מיצו), [והיא] היא, ופשוט. והכוונה שאם אחד עירב אלפים אמה לצפון, והשני אלפים אמה לדרום והבהמה באמצע, לא תזוז ממקומה, מפני ששניהם מיצו את כל התחום שיש להם משני הצדדים.

24-25. **חמור כרגלי חמר, פרה כרגלי איכר.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכן בקג"נ: כרגלי אכר. אבל בכי"ע: כרגלי קדר, וצ"ל: קרר, כלומר, מנהיג הקרון, וכן נשתבש לעיל ברכות פ"ג, עיין מ"ש בח"א, עמ' 46, ובתס"ר ח"ג, עמ' 73. ומדברים כאן במסר להם מערב יום טוב.

25. **בהמה כרגלי הרועה.**אף כאן מדברים במסר לו מערב יו"ט, ולפיכך לא הקשו ממנה על משנתנו.

25-26. **ר' דוסה אומר הלוקח בהמה, כרועה, אע"פ שלא הודיע עליה לרועה, הרי היא כרגלי הרועה.**בד,¹⁶ בקג"נ ובכי"ל: ר' דוסא או' הלוקח בהמה מן הרועה אף על פי וכו'. ובכי"ע נשמט כאן ע"י הדומות מן "הלוקח" עד "הלוקח" שלהלן. וכן, כנראה, צ"ל אף בכי"ו, עיין הפירוש להלן. ואם גירסת כי"ו נכונה, פירושה שהלוקח בהמה מערב יו"ט, אעפ"י שלא נתן לו דמיה, ואעפ"י שלא דבר עם המוכר מתי יקח אותה (עיין בשיטה וברא"ה ל"ז ב') דינו כרועה, שאעפ"י שלא הודיע לרועה שימסרה לו ביו"ט, הרי היא כרגלי הרועה, ואף כאן היא כרגלי הלוקח. ועיין היטב בפי' ר' ישעיה הראשון בסוף הספר, ולפי פירושו בבבלי (לפי גירסתו, עיין להלן) הכוונה שהבהמה היא כרגלי הרועה של הלוקח, אע"פ שלא הודיע לו לרועה מעיו"ט שלקח את הבהמה. ולפי גירסת ד, קג"נ וכי"ל הברייתא מתפרשת כפירש"י ל"ז ב'. וכן שנינו שם:¹⁷ דתניא אמר ר' דוסא, ואמרי לה אבא שאול, הלוקח בהמה מחבירו מערב יום טוב אע"פ שלא נתנה לו אלא ביו"ט, הרי היא כרגלי הרועה. ופירש"י ל"ז רע"ב ד"ה כאן: בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו, אלא בשביתת הרועה. ואף כאן פירושו שהנוטל מן הרועה בהמה של בעלים, אעפ"י שלא הודיע הלוקח לרועה מערב יו"ט שלקח את הבהמה מן הבעלים, והיא מסורה לו לרועה, הרי היא כרגלי הרועה. ואין מדברים כאן בלקח מתחילה לשחיטה, אלא בלקח מתחילה לרעות, ולפיכך אפילו לקח מערב יו"ט, בין מוכר בין לוקח דעתם על הרועה, ואם נמלך לשוחטה ביו"ט אינו יכול להוליכה יותר מרגלי הרועה. נמצאנו למדים לכל הגירסאות בברייתא שהמוסר בהמה לרועה ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה, בניגוד למשנתנו, לפי הבנת שני התלמודים. ואמרו עלה בירושלמי (פ"ה ה"ג, ס"ג ע"ב) בדרך באור: מתנית' בשמסרה לו ביום טוב, אבל אם מסרה לו מערב י"ט, כרגלי הרועה. בשיש שם רועה אחד (צ"ל: אחר), אבל אם אין שם רועה אחד (צ"ל: אחר), כרגלי הבקר, ותני כן המוסר בהמתו לבקר, אע"פ שלא הודיע לבקר, הרי זו כרגלי הבקר. ודברי הירושלמי ברורים שמשנתנו מדברת בשיש שם עוד רועה, ולפיכך אם מסרה לאחד ביו"ט הרי היא כרגלי הבעלים, מפני שדעת הבעלים לא היתה ידועה מערב יו"ט, אבל אין שם רועה אחר, אפילו מסרה לו ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה, מפני שהיתה דעתו של בעליה עליו מאתמול, אע"פ שלא הודיע לו לרועה מערב יו"ט. ובבבלי ל"ז ב' שאלו מדברי ר' דוסא על משנתנו בדרך קושיא, ותירצו: כאן ברועה אחד, כאן בשני רועים. ופירש"י שאם אין בעיר אלא רועה אחד דעתו של הבעלים עליו מערב יו"ט "ונקנית שביתתו" לרועה זה, אבל בשני רועים לא ידעינן למי מהם דעת בעלים מערב יו"ט, ומשנתנו בשני רועים. וכן פירש בס' העיטור ה' יו"ט מחלוקת ג' (קרוב לסופה), הוצ' רמא"י קמ"ב ע"ב,¹⁸ והביא את הירושלמי הנ"ל. וברור שהביאו כראייה לפירושו. ופירוש בעל פ"מ במה"פ ד"ה מתניתא הוא דחוק מאד. וברי"ף פ"ה סי' תתקכ"ז: המוסר בהמתו לבנו או לרועה וכו', אוקימנא בשני רועים, דלא קנה אחד מהן, ולפיכך הרי אילו כרגליו, אבל אם מסרה לרועה אחד הרי היא כרגלי הרועה, ואפילו לא מסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה. והבין בעל המאור בדעת הרי"ף, שאם מסר את הבהמה לשני רועים ואפילו מערב יו"ט הרי היא כרגלי הבעלים, מפני שלא ייחדה לרשות אחד מהם, והרי הם כפועלים שלו, ולא בטל שביתתו לגביהם. וכן משמע מלשון הר"מ בפ"ה מה' יו"ט הי"א. ובפיה"מ שלו: מפני שלא נתקיימה קנייתה לאחד מהם. והראב"ד בהשגות על בעל המאור בתחילת דבריו נוטה לפרש גם את דברי הרי"ף כפירש"י, ולא קנה אחד מהן, כשמסרה לו ביו"ט עסיקינן, וכן מפרש בחידושי המאירי בסוגיין ובבית הבחירה שלו, עמ' 226, אלא שקשה מאד לפרש לפיהם את המשך דברי הרי"ף "אבל אם מסרה לרועה אחד", ומכאן שההבדל הוא בין "מסרה" לשני רועים, או לרועה אחד, אבל לא במציאות שני רועים בעיר או רועה אחד. ועיין בפירוש השני בראב"ד שם, במלחמות, בס' המכתם, עמ' 255, ובר"ן במקומו, וכולם מפרשים את דברי הרי"ף בפנים שונים. וכבר הראינו לעיל בשם העיטור שדברי הירושלמי מוכיחים כפירש"י וסייעתו. ובבבלי שם אמרו: דיקא נמי דקתני לבנו, או לרועה, שמע מינה. ופירש"י: דיקא נמי דמתני' בשני רועים. והכוונה שמסר לבנו הרועה, או לרועה אחר, ושמע מינה שבשיש שני רועים עסיקינן. ובפיה"מ להר"מ כתב שמשנתנו מדברת במסרה לשני בנים, או לשני רועים וכו'. אבל בחיבורו הנ"ל פסק שהמוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב, ולא חילק בבן כשם שחילק שם ברועה, ומשמע מדבריו שהמוסר לבנו הרי היא כרגלי האב, מכל מקום. ועיין מ"ש במגיד משנה שם, ועיין מה שהאריך בזה הגר"ח ן' עטר בראשון לציון בסוגיין, ואף הוא העלים עינו לרגע קטן מן הירושלמי, עיי"ש. ומתשובת הגאון בשו"ת גאוני מזרח ומערב סי' ל"ה, ס' העתים, עמ' 65, מוכח שאין הבדל בין בנו ובין רועה, ובשניהם אם מסר לאחד מהם את הבהמה רגלי הבהמה כרגלי הרועה.¹⁹

footnotes: ¹⁶ בד"ח של התוספתא: ר' דוסא אמר הלוקח בהמה מחבירו בעי"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא בי"ט הרי היא כרגלי הלוקח, והמוסר בהמה לרועה אע"פ שלא הודיע וכו'. ועדיין בד' אמשטרדם הגירסא היא כמו בד"ר: הלוקח בהמה מן הרועה וכו'. וכן, כנראה, היתה הגירסא לפני בעל ח"ד. וגירסת הדפוסים החדשים אינה אלא טעות הדפוס, ובחנם טרחו האחרונים ליישבה. ¹⁷ לפי גירסת כי"מ, הר"ח, ר' ישעי' הראשון והרא"ש. וכן היה לפני רש"י, עיין דק"ס, עמ' 100, הע' ל'. ¹⁸ בפיסקא מן המשנה שם: בהמתו לאינו ישראל, או לרועה וכו'. אבל בד"ר: לגוי וכו', וצ"ל: ל[ב]נו, או לרועה. ¹⁹ מפשטות הלשון שם משמע שהגאון פירש את הגמרא כפירוש הרי"ף, ואף לפי משנתנו שיש שם בן ורועה, אם מסר לאחד מהם, הרי היא כרגלי הרועה. ומ"ש שם: "ומסר בהמתו לבנו ולרועה לא תצא בהמתו חוץ לתחום של בנו ושל רועה שהיא ברשותו", או, או, קאמר, כלומר, לבנו או לרועה וכו' חוץ לתחום של בנו, או של רועה, עיי"ש.

26-27. **הלוקח בהמה מחבירו מערב יום טוב כרגלי הלוקח וכו'.**כאן מדברים בלוקח לשחיטה ולאכילה, ואם לקח מערב יום טוב, אעפ"י שלא נתן את דמיה, ולא התנה מתי יטול את הבהמה, הרי היא כרגלי הלוקח, עיין ברא"ה ובשיטה ל"ז ב'. ובכי"ל, וכן בקג"נ, נשמטה ברייתא זו ע"י הדומות.

27. **ביום טוב כרגלי המוכר.**ובלוקח מחבירו עסיקינן, שאינו מוכר בהמות, ולא היתה דעתו על הלוקח מערב יום טוב. ועיין במשנה ברורה סי' שצ"ז אות י"ז, ובבאור הלכה שם ד"ה שור של רועה.

27-28. **הלוקח בשר מבית טבח מערב יום טוב כרגלי הלוקח, ביום טוב כרגלי המוכר.**בכל שאר הנוסחאות, לרבות קג"נ: הלוקח בשר מן הטבח וכו', ועיין ע"ז להלן. ובבבלי ל"ח א': אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם, שור של רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר, ובר"ח שם: שור של פטם ששחטו ביום טוב הרי הוא כרגלי כל אדם, אבל שור של רעי²⁰ הרי הוא כרגלי אותה העיר. ובר"מ פ"ה מה' יו"ט הט"ו: שור של רועה כרגלי אנשי אותה העיר, ושור של פטם כרגלי מי שלקחו לשחטו ביום טוב, מפני שדעת בעליו למכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר, מפני שהוא מפוטם, והכל שומעין שמעו, ובאין לקנותו. וכן אם שחטו בעליו ביום טוב, כל אחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך, מפני שדעת בעליו מערב יום טוב כך הוא שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות, ונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהוא מסור לכל. ועיין בבעל המאור, בהשגות הראב"ד שם ובמלחמות פ"ה סי' תקכ"ז (בעניין יניקת תחומין). ועיין בהשגות הראב"ד על הר"מ הנ"ל, וצ"ל שם: ואע"פ שאין לו לשמואל ברירה וכו', כמו שמעתיק משמו בס' המכתם, עמ' 257, וכפי שמוכח מן ההשגות על בעל המאור הנ"ל. והנה משור של פטם ששחטו ביו"ט אין סתירה לכאן, כמו שבאר הר"מ הנ"ל, אבל לכאורה דין הטבח כדין שור רעי, וצריך להיות לכל הפחות כרגלי אנשי אותה העיר ולא כרגליו של מוכר. ושמא נוסח כי"ו "מבית טבח" הוא בדווקא, והכוונה שהטבח מוכר מביתו, ממה שהכין לעצמו, ורבותא קמ"ל שאעפ"י שהוא טבח, ומוכר בשר, מ"מ אם הוא מוכר מביתו ביום טוב, הרי הבשר כרגליו, מפני שלא היתה דעתו למוכרו מערב יום טוב. אבל הלוקח "מן הטבח" סתם אפילו לקח מביתו דינו כלוקח מאטליסו, עיין מ"ש לעיל פ"ג, סוף שו' 17–18.

footnotes: ²⁰ כלומר, שור של מרעה, עיין מ"ש לעיל שבת פט"ז, שו' 8, ד"ה גורפין.

28-29. **השואל חלוק מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל וכו'.**במשנתנו פ"ה מ"ד: השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל, ביום טוב כרגלי המשאיל. ובבבלי ל"ה א': פשיטא. לא צריכא שלא מסרו לו אלא ביו"ט וכו'.

29-31. **שנים ששאלו חלוק אחד, אחד לילך בו שחרית לבית המדרש, ואחד לילך בו בסעודה, מערב יום טוב כרגלי השואל, ביום טוב כרגלי המשאיל.**וכ"ה בכי"ל ובקג"נ, אלא שבשניהם: לסעודה, ובד בטעות: לסעודת, מערב בי"ט (צ"ל: י"ט) כרגלי המשאיל (ונשמט בנתיים). ובכי"ע: ואחד שילך בו ערבית לסעודה וכו'. והנכון כלפנינו, וסתם "סעודה" היא סעודת צהרים של שבת,²¹ ולבית המדרש הקדימו ביותר. וגירסת כי"ע מתוקנת ע"פ הבבלי ל"ז ב', וכ"ה שם: שנים ששאלו חלוק אחד בשותפות,²² זה לילך בו שחרית לבית המדרש, וזה ליכנס בו ערבית לבית המשתה, זה ערב עליו לצפון, וזה ערב עליו לדרום מהלך לצפון וכו', כלעיל שו' 23, ד"ה מהלך בצפון. ואף לפנינו בתוספתא "כרגלי השואל" פירושו כרגלי השואלים, והיינו למקום ששניהם יכולים ללכת. וכתב בצפנת פענח פ"ה מה' יו"ט הי"ח: עיין עירובין דף צ"ז ע"ב דבטל החפץ וכן המים (כלומר, אם הוציא חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה בטלה חבית לגבי מים, ורשאי להוציא את החבית חוץ לתחום אגב המים, כשם שפטור אם הוציא בשבת את החי במטה), ועיין שבת קמ"א ע"א (צ"ל: ע"ב) דבטל הבגד לאדם, ואמאי לא נימא גם כאן דבטל החלוק לגבי האדם. ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות על הך דעירובין ד"נ (מלחמות עירובין פ"ד, י"ד סע"א בהוצ' ראם) עיי"ש, ועיין חולין ד' ע"א ע"ב, עי"ש בתוס' גבי בית המנוגע²³ וכו', וצ"ל דכאן האיסור הוא עליו (כלומר, על בעל החלוק, ולא על המוציא), שאסור לגרום להוציא חלוק חוץ לתחום, ונפקא מינא דאם הוציא אדם שיש עליו כלים שיש להם שביתה אחרת מותר.²⁴

footnotes: ²¹ לעיל שבת פי"ב, שו' 71–72: בלילי שבת מדיחן שיאכל בהן לשחרית, לשחרית מדיחן שיאכל בהן לסעודה, לסעודה מדיחן שיאכ' בהן למנחה וכו'. ובמקום "לסעודה" שבתוספתא שם אמרו בירושלמי: לחצות, ובבבלי: בצהרים, עיין מש"ש ד"ה כיצד. ²² מלה זו באה בטעות מלמטה שם, ואינה בכי"מ, בר"ח ובשאר ראשונים, עיין דק"ס, עמ' 101, הע' נ', שהרי לא בשותפות עסיקינן, אלא בשכל אחד שאל מן הבעלים לזמן אחר. ²³ כוונתו לעיין גם בתוספתא נגעים פ"ז ה"ח שהלשון שם שונה קצת ממשנתנו. אבל בחולין שם, וכן בסוכה ה' ב', הובאה לשון המשנה בנגעים פי"ג מ"ט: מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו וכו', היה לבוש בכליו וכו'. ²⁴ כלומר, שהרי הוא מכוין להוציא את האדם ולא את כליו, והכלים בטלים על גביו, דומיא דחבית שבטלה על גב מימיה. וצ"ע לפירוש הרב ז"ל למה התיר ר' יהודה בבבלי עירובין שם להוציא את החבית, ולא חששו לבעל החבית, שהדי רק להלן שם העמידוה בחבית של הפקר, עיי"ש. וצ"ע.

31-33. **האשה ששאלה מחברתה תבלין מים ומלח מערב יום טוב כרגלי השואל, ביום טוב כרגלי המשאלת.**ברייתא זו מלמדת שאם שאלה מים כשהן לעצמן ולא נתנה אותן בעיסה, אף ר' יהודה מודה שהן כרגלי המשאלת, עיין להלן.

33. **נתנתן לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן.**כ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ. וכן במשנתנו פ"ה מ"ד: האשה ששאלה מחברתה תבלין מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, ובכי"ו כאן בטעות: כרגלי השוא'.

33-34. **ר' יהודה פוטר במים מפני שנבלעין בעיסה.**במשנתנו הנ"ל: ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש. ובירושלמי פ"ה ה"ג, ס"ג ע"ב: ר' יודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש. אית תנויי תני מפני שנבלעין בעיסה.²⁵ מה נפיק מביניהון חמים,²⁶ מאן דאמר מפני שאין בהן ממש, הרי יש בהן ממש (כלומר, בתמיה). מאן דאמר מפני שהן נבלעין בעיסה, הרי אינן נבלעין בתבשיל. ולפי הירושלמי אם שאלה אשה המים לתבשילה, לפי שיטת המשנה אף בהן אומר ר' יהודה שאין בהן ממש,²⁷ אבל לפי התוספתא לא אמר ר' יהודה אלא מים לעיסתה, מפני שנבלעים בעיסתה, אבל מים חמים לתבשילה אף הוא מודה שהוא כרגלי שתיהן. וכן מוכח (שהמשנה חולקת על התוספתא) מן הירושלמי חלה פ"ב ה"ב, נ"ח ע"ג, ועירובין פ"י סה"ב, כ"ו סע"א,²⁸ שאפילו במים כשהן לעצמן סובר ר' יהודה שאין בהן ממש, והוא חולק איפוא אף על משנתנו פ"ה סמ"ה. ועיין מ"ש ברידב"ז כאן במקומו. אבל בבבלי כאן ל"ט א' ועירובין צ"ז ב' סברו שאין הבדל בין "בטלין בעיסה" ובין "אין בהן ממש", ואף אין בהן ממש הוא משום שבטלין על גב העיסה, אבל במים כשהן לעצמן אף ר' יהודה מודה לכולי עלמא שיש בהן ממש. והברייתא כאן אינה חולקת על משנתנו אלא שונה את דברי ר' יהודה בלשון אחרת. והוא הדין במלח סדומית סובר ר' יהודה שהיא בטלה על גבי העיסה, עיי"ש בבבלי. ור"י אינו חולק על כל המקומות שהזכירו שביתה במים.

footnotes: ²⁵ כן מעיד בפי' כת"י לירושלמי ביצה לבעל ס' חרדים שכן הוא בספרי כתיבת יד. ²⁶ כ"ה בכי"ל של הירושלמי, אלא שבגוף כתה"י היה כתוב "המים", ותוקן חמין. ובספרי הירושלמי כת"י הנ"ל: חמין. ²⁷ ואין בהן כח לקנות שביתה, דומיא דשלהבת שהזכירו בסמוך לה במשנתנו ובתוספתא להלן, אלא ששלהבת אין בה ממש אפילו לעניין הוצאת שבת. ²⁸ ושם: במערה מכד לכד היא מתניתא וכו', דר' יהודה אומר משקה טופח וכו', והוא באשגרה משבת פ"ב ה"ד, ה' ע"א, ולהלן עירובין שם ה"ה, כ"ו ע"ב. וכאן צ"ל: דר' יהודה אומר מים אין בהם ממש, כפי שיוצא ברור מן הבבלי שם צ"ז ב', וכמו שהגיה בק"ע, ועיין גם בפ"מ.

34-35. **הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת ככל מקום.**משנתנו פ"ה מ"ה. ופירש הר"ח ל"ט א': שלהבת. כגון המדליק מנר לנר וכיוצא בזה כרגלי כל אדם, כלומר אין בה ממש לקנות שביתה. ובמאירי בסוגיין, וכן בבית הבחירה שלו, עמ' 234: וזה שאמר בכל מקום, ולא אמר כרגלי המוליך הוא מפני שאחר שאין בה ממש אינה בתורת איסור תחומין שיתכן לומר בה רגלי שואל ורגלי מוליך, והודיע כונה זו בעצמה בלשון בכל מקום.

35. **חמשה דברים נאמרו בגחלת וכו'.**ירושלמי פ"ה ה"ד, ס"ג ע"ב, ברכות פ"ח ה"ו, י"ב ע"ב, בבלי כאן ל"ט א', פרקי דרבי הוצ' שענבלום, י"ח ע"ב, סי' ט', ובמדרש שבמנוה"מ ח"ד, עמ' 602.

35-36. **גחלת של הקדש מועלין בה שלהבת לא נהנין ולא מועלין.**משנתנו הנ"ל. ופירושו שמועלין בגחלת שעל גבי המזבח (עיין מעילה ט' ב', תוספתא שם פ"א הט"ו, משנת זבחים פ"ט מ"ו), או בגחלת של בדק הבית (ר"מ פ"ב מה' מעילה הי"ג), אבל לא בשלהבת, מפני שאין בה ממש. ומ"מ לכתחילה אסור להדליק מן השלהבת (עיין תוספות פסחים כ"ו א' ד"ה מעילה), משום דהקדש לא בדילי ממנו אינשי, וגזרו בו רבנן שמא יבוא ליהנות מן ההקדש בדבר שיש בו ממש, עיין בבלי ל"ט א'.

36. **גחלת של ע"ז אסורה, שלהבת מותרת.**ופירשו בבבלי הנ"ל שע"ז בדילי מינה אינשי, ולא גזרו בה. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 821, שו' 20, ד"ה אפר. ולעניין שלהבת, עיין מ"ש ברא"ש פ"ה סי' י', ובשיטה מקובצת ל"ט א', ד"ה גמרא, מ"ש בשם מורו.

36-37. **המוציא גחלת לרשות הרבים חייב שלהבת פטור. המודר הנאה וכו'.**וכ"ה הסדר בד, כי"ל, קג"נ ובבלי הנ"ל. אבל בכי"ע הבבות הפוכות: המודר הנאה וכו', המוציא גחלת וכו'. וכ"ה הסדר בירושלמי ובברייתא החיצונית הנ"ל. והבבא של "המוציא גחלת וכו'" נוספה בכמה נוסחאות למשנתנו, אבל אינה ברוב הנוסחאות, עיין מלא"ש ומ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 961. ובבבלי ל"ט א' שאלו: והתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב (לעיל שבת פ"ט, שו' 7–8, עיין מש"ש ד"ה המוציא). אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם, ותיפוק ליה משום קיסם. בדלית ליה שיעורא וכו', המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה, כגון דאדייה אדויי לרה"ר. ותורף הדברים הוא שבתוספתא שבת הרי בשיעורים עסיקינן, והיא מלמדת שאף בשלהבת חייב בכל שהוא אם היא קשורה לדבר של ממש שאין בו שיעור, אבל כאן הרי ירדו לחילוק שבין דבר שיש בו ממש (גחלת), ודבר שאין בו ממש (שלהבת), ומדברים "כגון שנפח בפיו וכיוצא בזה ודחה השלהבת מרשות היחיד לרשות הרבים". (לשון הר"ח). ועיין מ"ש עליו בשיטה. אבל הר"מ סתם את דבריו ופסק בפי"ח מה' שבת סה"ה שהמוציא שלהבת פטור, ולא הוסיף בה שום תנאים. והעיר על זה בבית הבחירה למאירי כאן, עמ' 235, והוסיף: ובמקומו יתבאר. ושמא סובר רבינו שאין כאן בבבלי אלא דיחוי בעלמא, ופטור אף בהוציא בקיסם, משום שבטל הקיסם לגבי השלהבת (עיין בתוספות ל"ט א' ד"ה ותיפוק), ואע"ג דלית ביה ממש, עיין בבבלי עירובין צ"ז ב' (ופשיטא שיש לחלק, שהרי במוציא מים בשבת חייב לר' יהודה אפילו אם יסבור שאין בהן ממש לעניין תחומין). וכן מוכח מגירסת בית נתן וכ"י פריס בברכות נ"ג א' (לפי דק"ס שם, עמ' 280, הערה ר'): אלא מעתה הא דתניא המוציא גחלת לרה"ר חייב ושלהבת פטור, פשיטא כיון דקמא קמא אזיל, והאי אחרינא הוא, ממילא ידענא דפטור, דמה שהניח לא עקר, ומה שעקר לא הניח וכו', ושאלה זו אפשרית רק אם נניח שהוציא את השלהבת בדבר שיש בו ממש (עיין רש"י שם ד"ה המוציא שלהבת), ומ"מ אמרו שבכגון דא המוציא שלהבת פטור. ובעל כרחינו אנו אומרים ששתי הברייתות חולקות, ופסק הר"מ כפשוטה של הברייתא במקורות כאן.

37-38. **המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו וכו'.**ופירש ר"ח: כלומר, מדליק מנרו וכיוצא בו מותר. והוא מפני שאין שלהבת בכלל נכסי חבירו, משום שאין בה ממש, שהרי אפילו בע"ז מותרת. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' נדרים הי"א.

38. **מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת.**וכ"ה בירושלמי ובפרקי דרבי הנ"ל. אבל בבבלי לא מנו אותה בתוך חמשת הדברים, שהרי קולי שלהבת שנו כאן, ומטעם אין בה ממש אתינן עלה, וממילא אין לה מקום כאן, והכניסו במקומה את הרישא של משנתנו (ושל התוספתא כאן) הגחלת כרגלי הבעלים וכו'. ועיין בס' מתא דירושלים על הירושלמי כאן ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל ל"ט א' ד"ה חמשה. ובבבלי ברכות נ"ג ב': ת"ר גחלים לוחשות מברכין עליהן, אוממות אין מברכין עליהן. ה"ד לוחשות ? אמר רב חסדא כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה. ופירש בראבי"ה ח"א סי' ק"מ, עמ' 131: וכגון שמקצת שלהבת דבוקה בהם, כדתניא בתוספתא דביצה פרק האוכל תאנים מברכים על השלהבת ואינם מברכים על הגחלת, ואין נראה לפרש דלוחשות הם עצמם השלהבת (כלומר, שלוחשות שבבבלי היא השלהבת שבתוספתא). ובירושלמי כאן וברכות הנ"ל הוסיפו: רב חייא בר אשי אם היו הגחלים לוחשות מברכין (וכאן מפורש כדברי הראבי"ה הנ"ל). ר' יוחנן דקציון (בברכות: דקרציון) בשם ר' נחום בי ר' סימאי ובלבד בנקטפת. וכנראה שר' נחום בי ר' סימאי חולק, ומצריך שתהא האש נקטפת, כלומר, שיהא הלהב גדול שיהא נכפף מחמת גדלו, כלומר שלהבת ממש, אבל על גחלים לוחשות, שאין האש שעליהן אלא קודחת, אין מברכין. עיין ירושלמי ב"ק פ"ו ה"ה, ה' ע"ג, בבלי שם ס"א א', בערוך ערך קדח ובר"מ פי"ד מה' נזקי ממון ה"ג. אבל עיין בבלי יומא מ"א ב' ובריטב"א שם ד"ה כאן בקולחת, ובערוך ערך קלח א'.

39. **בור של שני שבטים יש לו אלפים אמה לכל רוח.**במשנתנו פ"ה מ"ה: בור של יחיד כרגלי היחיד, ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר. ושל עולי בבל כרגלי הממלא. והביאו משנה זו בבבלי עירובין מ"ה ב', והמשיכו: ותניא בברייתא (כגירסת כי"י וראשונים) בור של שבטים יש להן אלפים אמה לכל רוח, קשיין אהדדי. אלא לאו ש"מ הא ר' יוחנן בן נורי (כלומר, הברייתא שלנו היא כר' יוחנן בן נורי הסובר שחפצי הפקר קונין שביתה) הא רבנן (כלומר, משנתנו כרבנן הסוברים שחפצי הפקר אינן קונין שביתה). ולפי גירסת כי"ו הברייתא שבבבלי היא התוספתא כאן, כמו שהעיר לנכון בתכלת מרדכי, והיא בור של שני שבטים, היא בור של שבטים, והמים הם לכל אדם. ומן הסיפא להלן מוכח שהברייתא כר' יוחנן בן נורי לכל הגירסאות. ברם בד: בור של שני שבטים משלשל וממלא המנו בשבת. וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ, אלא שבכולם: בור שבין שני שבטים וכו', והיא היא, ונקטו "שבין שני" אגב הסיגנון להלן בסמוך, והכוונה לפסי ביראות שהתירו לעולי רגלים, עיין ירושלמי עירובין פ"ב ה"א, י"ט ע"ד ואילך, בבלי שם כ' סע"ב. אבל אין כאן שתי רשויות מפני שבור של שבטים היא לכל אדם.

39-40. **בור של שני תחומין אין ממלין ממנו בשבת, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים.**וכע"ז בד. ובכי"ע, כי"ל וקג"נ: ושבין שני תחומין וכו'. ולפי גירסת כי"ו לעיל אף הרישא כר' יוחנן בן נורי, ובבור שמימיו מכונסין עסיקינן, וקנו שביתה במקומן. ועיין בתוספ' עירובין מ"ז ב' ד"ה חרם. ובירושלמי פ"ה ה"ה, ס"ג ע"ב: באר שבין שני תחומין, ר' יוחנן אמר עושין לה מחיצה של ברזל. ר' יוסי בן חנינה אמר אפילו מחיצה של קנים. ובלבד שלא יהו המים נמשכין לכאן ולכאן. ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך. ובבבלי עירובין מ"ז סע"ב: תני ר' חייא חריץ מים²⁹ שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו. מחייך עליה ר' יוסי בר' חנינא וכו', משום דתניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם (כלומר, ואינם קונים שביתה לכולי עלמא), ודלמא במכונסין. אלא משום דקתני צריך מחיצה של ברזל להפסיקו, ומאי שנא קנים דלא, דעיילי בהו מיא, של ברזל נמי עיילי בהו מיא וכו'. ולפי פשוטו של הירושלמי הנ"ל משמע שצריך לכל הפחות שלא יהו המים נמשכין אילך ואילך. והנה בירושלמי הנ"ל הגירסא היא "באר" וסתם באר מימיה חיים ונובעין, ולשיטת רש"י במכילתין ל"ט א' ד"ה ומעיינות, דינה כנהרות המושכין, ואין מימיה קונין שביתה (וכן משמע גם מפירוש הר"ח שם שאין מכונסין אלא מי גשמים), ואין צורך כלל במחיצה. אבל הראב"ד בעירובין מ"ו א' (לפי חידושי הרשב"א ובית הבחירה להמאירי כאן) סובר שבאר שמימיה נובעין דינה כמכונסין, ולפיו מתבאר הירושלמי אפילו בבאר שמימיה חיים, אלא שבירושלמי כי"ל נכתבה המלה "באר" על הגרר בכ"י אחר, ושמא היה כתוב שם "בור".

footnotes: ²⁹ כגי' כת"י וראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 178, הע' ל'. ולפנינו: חרם שבין תחומי שבת. ובר"ח: חרס, פי' כמו חריץ. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 520, שו' 36.

41. **הנהרות והמעיינות המושכין הרי הן כרגלי כל אדם.**וכ"ה בד. וכ"ה בבבלי ל"ט א', שבת קכ"א ב', עירובין מ"ו א' ומ"ח א' [תיקונים והשלמות: נשמט בטעות הציון לירושלמי כאן פ״ה סה״א, ס״ג ע״א. אבל מגירסת הירושלמי שם אין ללמוד כלום בעניין שאנו דנים בפירושנו.]. אבל בכי"ע, כי"ל וקג"נ כאן: כרגלי הממלא. וכן מעתיקים בשם התוספתא בתוספות עירובין מ"ה ב' ד"ה ביו"ט, ברשב"א שם ד"ה ושל (47 ע"א), ריטב"א שם מ"ו א', בית הבחירה למאירי כאן, עמ' 236, ורא"ש פ"ה סי' י"א. וכתבו הראשונים הנ"ל שהואיל ובבבלי שנו בברייתא זו "כרגלי כל אדם", ובתוספתא שנו "כרגלי הממלא", הרי מוכח שהן הן רגלי כל אדם, הן הן רגלי הממלא. ועיין גם בס' המכתם, עמ' 258, בשם בעל ההשלמה. ברם רש"י כאן ל"ט סע"א (ועירובין מ"ה ב' ד"ה הרי) כתב: הרי הן כרגלי כל אדם אין להם שום שביתה לא במקומן, ולא כרגלי הבעלים, ולא כרגלי הממלא, אלא כל אדם מוליכן ברגליו, דכל מידי דנייד לית ליה שביתה. ואעפ"י ששנינו במשנתנו פ"ה מ"ה שבור של עולי בבל כרגלי הממלא, שאני בור של עולי בבל שמחמת הפקר גרידא אתינן עלה, וסובר התנא שיש ברירה להחמיר, וכשמילא הוברר הדבר למפרע שהמים היו ברשותו מאתמול, מה שאין במים הנדים שאף אם הן של יחיד, והיו בוודאי ברשותו מאתמול, אין קונין שביתה, אינם עדיפים מאדם עצמו שאינו קונה שביתה כשהוא מהלך, ומה תועיל כאן ברירה, כמו שכתב רש"י במשנתנו, וכמו שהסביר הראב"ד שהובא ברשב"א ובריטב"א הנ"ל. ואף ר' ישעי' הזקן סובר כרש"י והראב"ד, עיין בשלטה"ג. ושמא היתה להם גירסת ד וכי"ו בתוספתא. והחולקים סוברים שאעפ"י שלא קנו שביתה בין השמשות, מ"מ כשזוכה בהם הממלא נעשים עכשיו כנכסיו, ואף אדם כשלא היה בגדר קניית שביתה בין השמשות קונה שביתה בשבת, עיין עירובין מ"ג א' ובתוספות מ"ה ב' ד"ה ליקני. ועיין בגאון יעקב לעירובין מ"ה ב' שברר את שיטות הראשונים בטוב טעם כדרכו. ועיין בתוספתא ב"ק פ"ו הט"ו, ואינה עניין לכאן.

41-43. **מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אנשי אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפירותיו, אלא אם כן היו רגליו מעורבות לשם.**וכ"ה בד. ובכי"ע: רגליו מיוחדין לשם. ובכי"ל ובקג"נ: לא יוליכו לו (בכי"ל חסר "לו") מפירותיו אלא אם כן היו רגליו מותרות לשם (מלה זו נשמטה בקג"נ בסוף השורה), ומעל השורה תוקן בקג"נ "יביאו" "מיוחדות לשם". ובמשנתנו פ"ה מ"ו:³⁰ מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו לא יביאו לו מפירותיו, ואם עירב הוא פירותיו כמוהו. ובירושלמי ובבבלי נחלקו רב ושמואל בפירות מופקדין אצל אחר, לשיטת רב הפירות הם כרגלי הנפקד, ולשמואל כרגלי המפקיד. ושאלו שם מן הסיפא שאם עירב הוא פירותיו כמוהו ויכול להביא את הפירות, ואעפ"י שהנפקד לא ערב, ותירצו כשייחד לו קרן זוית, ולפיכך הם לגמרי ברשות המפקיד. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. ברם בתוספתא להלן מסיים: ואם יש שם אפטרופוס וכו', ומשמע שדווקא אם אפוטרופוס של המפקיד הוא במקום הפירות מביאין לו למפקיד את הפירות, והוי ליה כאילו המפקיד עצמו בעיר שעירבה, אבל אין שם אלא נפקד גרידא (שהוא פחות מאפטרופוס), אין מביאין לו מפירותיו, אפילו אם עירב הנפקד, והעיקר הוא המפקיד, והפירות הן כרגליו. ולפי שיטת הרא"ה מ' א', פירוש תלמיד הרמב"ן, ריש עמ' 160, והר"ן (בשם איכא מאן דאמר) הסובר כרגלי הנפקד, אף כרגלי הנפקד קא אמר,³¹ והפירות כרגלי שניהן. ועיין גם במהר"מ שיף ובמהר"מ לתוספות (ישנים) מ' א' ד"ה תנן.³² ולפי זה מתפרשת התוספתא כפשוטה שאפילו אם ערב הנפקד לא יביאו לו מפירותיו אלא אם כן היו גם רגלי המפקיד מעורבות לשם. ברם בירושלמי פ"ה ה"ה, ס"ג ע"ב, מוכח כשיטת שאר הראשונים, שלמ"ד כרגלי הנפקד, הוא כרגליו גרידא, ומשנתנו כשהיה מפתח ביד בעלים (לפי הירושלמי), או שייחד לו קרן זוית (לפי הבבלי). ועיין מ"ש לעיל שבת פי"ז הי"ז, שו' 35–36, ד"ה ברם, וד"ה ושיטת, עיי"ש היטב מ"ש בפירוש משנת ביצה הנ"ל. [תיקונים והשלמות: אעפ״י שכבר בטלנו לעיל בהשלמות למקום הנ״ל את פירושנו במשנת ביצה שם שהוא מתנגד לשני התלמודים, אבל בתוספתא כאן ששנתה: מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וכו׳ אלא אם כן היו רגליו מעורבות לשם, הפירוש כפשוטו הוא שאינם מדברים במפקיד וכנפקד כלל, אלא במי שהיו פירותיו באוצר שבעיר (ובאחריותו הוא לבד), שאין מביאין לו מפירותיו אלא אם כן היו רגליו מעורבות לשם.²⁹ ומוסיפה התוספתא: ואם יש אפטרופוס מביאין וכו׳, כלומר, אם יש בעיר אפוטרופוס על האוצר שבני העיר אוצרים שם את הפירות, ויש לו רשות גם למכור אותם, כדין אפטרופום, הרי הפירות כרגלי האפטרופוס. וכל מה שכתבנו בעניין שם הוא רק ע״פ פירושי התלמודים במשנתנו, אבל יתכן ויתכן שגם לבעלי התלמוד המשנה כאן לחוד והתוספתא לחוד. וכמעט וודאי גמור הוא שכן הוא הפירוש בתוספתא. וכן סתמתי בפירוש הקצר. ובס׳ עבודת הקודש להרשב״א שער ה׳ סי׳ כ״א, ל״ה ע״ב: היו נתונין בעיר אחרת אעפ״י שבני אותה העיר ערבו אצלו וכו׳ לא יזיזום ממקומן, ואם היו מופקדין אצלם וכו׳. ושמא ניסח ע״פ התוספתא כאן וע״פ משנתנו כפירוש התלמודים.]

footnotes: ³⁰ כגירסת רוב הנוסחאות, עיין דק"ס, עמ' 106, הע' ב'. וכ"ה בהוצ' לו, קויפמן, פרמה ומשניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן. ³¹ ועיין בים של שלמה פ"ה סי' ט"ז, ועדיין לא היו לפניו לא חידושי הרא"ה ולא פירוש תלמיד הרמב"ן, ומדבריהם מוכח שמרן צדק בפירושו לדברי הר"ן. ³² ובחי' הרשב"א מ' רע"א, ד"ה דתנן, מפורש כתירוץ הראשון של מהר"ם שיף. ²⁹ במשנתנו הסיגנון הוא "ואם עירב הוא", ולפנינו כעין שתי בבות. ושמא דייקו בתלמודים מסיגנון זה שיש כאן עוד אחד ששייך למקום הפירות. אבל לפי סיגנון התוספתא בוודאי שאין להכניס לתוכה מפקד ונפקד.

43-44. **ואם יש שם אפטרופוס מביאין על פי אפטרופוס.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אם יש שם אפיטרופין מביאין לו בפני אפיטרופין. ובקג"נ: אם יש טרפוס מביאין לו בפני אַפְטׁרְפוׁס. וכ"ה בכי"ל (אלא ששם: אפטרופוס). ובקג"נ הוגה בין השורות "על פי" (במקום "בפני"), ואף "בפני" פירושו כאן "מפני", על ידי, על פי. ומפשוטה של לשון משמע שאם היה אפיטרופוס של המפקיד במקום הפירות הרי הן כרגליו, ואם עירבו בני העיר מביאין לו למפקיד מפירותיו כאילו היה מבני העיר. ומסתבר שאין מדברין כאן בשהיה המפתח בידי המפקיד גרידא, שאם כן מה מועיל האפטרופוס. אלא שאם אין כאן אפטרופוס, הרי הפירות לכל הפחות כרגלי שניהן, ומכיוון שהמפקיד לא עירב אסור להביא לו את פירותיו שהן מחוץ לתחומו, אבל כשיש אפטרופוס של מפקיד במקום הפירות הרי הוא כאילו המפקיד עצמו מבני העיר, ומועיל לו עירוב של בני העיר להוציא את הפירות מחוץ לתחום. ואפוטרופוס הוא יותר מנפקד שהרי הוא יכול גם למכור את הפירות, ומשמע שהפירות אינם אלא כרגלי אפוטרופוס, אבל לא כרגלי נפקד, שאינו אלא שומר. ועיין מ"ש לעיל, שו' 41–43, ד"ה ברם.

44-45. **מי שזימן אצלו אורחין לא יוליכו בידן מנות אלא אם כן זיכה להם אחר במנותיהם מערב יום טוב.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע, כי"ל וקג"נ חסר "אלא אם כן וכו'" (עד סוף הבבא), ובגליון קג"נ הושלם בכ"י אחר: אלא אם כן זיכה להן אחר במנותיהן מערב יום טוב. ובר"ח מ' ב': תוספתא מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להן על ידי אחר מנותיהן מערב יום טוב וכו', והוא מעתיק את כל הברייתות עד סוף המסכת. וכנראה שהעיקר הוא כגירסת כי"ע, כי"ל וגוף קג"נ, והתוספתא כאן לא באה להשלים אלא מה הן המנות שמותר להוציא בדרך כלל (אפילו בחול) מבית המשתה בלי רשות בעל הבית, משום שכן נהגו. ובכי"ו, ד ור"ח השלימו את הפיסקא של משנתנו בסוף מכילתין, וכגירסת רוב הנוסחאות (עיין דק"ס, עמ' 106, הערה ה', שם 107, הערה כ'. וכן בכל הנוסחאות שהבאנו לעיל הערה 30). ובהוצאות שלפנינו: אלא אם כן זיכה להם מנותיהן מערב יו"ט. ובחי' הרשב"א מ' א': הא דאמרינן וכו' אלא אם כן זיכה להן מנותיהן מערב יום טוב, יש מפרש דלא מזכה ע"י אחר קאמר, אלא כל שאומר מנה זה אתן לפלוני ומנה זו לפלוני הרי זה לגביה כמזכה להן וכו', וכשואל כלי מחבירו בערב יו"ט וכו', וכמוסר בהמה לרועה וכו'. ועיין בתוספות (ישנים) מ' א' ד"ה אלא. והסיק ברשב"א: וי"ל דמזכה ממש ע"י אחר קאמר וכו', וסוגיא דשמעת' הכין מוכחא דזיכוי ממש קאמר. וכוונתו למה שאמרו (מ' א'): ואי אמרת כרגלי מי שהפקידו אצלו, כי זכה להם ע"י אחר מאי הוי. ה"נ כיון שזיכה להם ע"י אחר, כמי שיחד לו קרן זוית. ועיין בשו"ת הרשב"א ה"ד סי' רצ"ז, עיי"ש היטב.

45. **מה הן מוליכין מבית המשתה וכו'.**וכן בד, בכי"ע ובר"ח: מה הן מוציאין (בד: מוצאין) מבית המשתה וכו'. אבל בכי"ל ובקג"נ: מה הן (בקג"נ: הם) מוליכין לבית המשתה וכו', וטעות סופר היא.

46. **חתיכה וגלוסקא וביצה מתובלת.**כ"ה ("וגלוסקא") בכי"ע, כי"ל וקג"נ (אלא שבשניהם: וגלוסקה). ובד ובכי"ו: וגלוסקמא. ובד: ומצ' מתובלת. ובר"ח הנ"ל: חתיכה דקלוסתא וביצה מתובלת. וגירסא משובשת היא, והנכון כלפנינו, וסתם חתיכה במשנה ובברייתות היא חתיכה של בשר, ומותר להוציא חתיכה אחת וגלוסקא (קלוסקא) אחת שלמה, ולאו דווקא פרוסה. וגלוסקא, קלוסקא הוא עיגול מחטים מנופות, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 66, שו' 46. ועיין לעיל שבת פי"ז ה"ד, שו' 9–10, ומש"ש ד"ה לכאורה.

46-47. **מקום שנהג לחלק וכו'.**בשאר נוסחאות: שנהגו וכו'. ונראה שאין לשבש את הנוסח שלנו, והכוונה לא לבני אדם, אלא למקום.³³

footnotes: ³³ עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 288, ובהע' 30 שם.

47. **אגוזין וקליות וטרולוס יוליכו.**כ"ה בקג"נ ובכי"ל. ובד ובכי"ו חסר "וטרולוס". ובכי"ע: קליות ואגוזין יוליכו, ואחרי "ואגוזין" ריוח, סימן מובהק שהיתה שם מלה קשה שהושמטה, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 416, הערה 120. [תיקונים והוספות: בפירוש כת״י²⁷: בטורלס, אלעורס (כלומר, חתונה). ועיין מ״ש לעיל ה״ו, מבוא, עמ׳ ט״ז.] ובר"ח הנ"ל: אגוזים וקליות בעורלס יוליכו (וכ"ה בר"ח כי"ר). וקרוב לוודאי שצ"ל בר"ח: בטרולס. ועיין מ"ש בשמי ר"ע לעף במ"ח ח"פ (1936), עמ' 362. ובוודאי צדק החכם הנ"ל שהכוונה למלה היונית τρούλιον, τρούλλιον trulla. ונ"ל שהכתיב הנכון הוא τρυηλίς, כמו שמביא היסיכיאוס במלונו,³⁴ ומתרגמו: ζωμήρυσις,³⁵ והיינו זומליסטרון של משנתנו (כלים פי"ג מ"ב), כלומר כף, עיין בפיה"ג, עמ' 29. ונראה בפירושו שרשב"ג מכוין למקום שנהגו לחלק קליות ואגוזין בבית המשתה, בנישואי בתולה, כר' יוחנן בן ברוקא במשנת כתובות רפ"ב. ובמס' שמחות פ"ח ה"ג, הוצ' היגר, עמ' 150: מבזבזין לפני חתנים וכלות וכו', אבל נוטל הוא קליות ואגוזים (כברוב הנוסחאות, עיי"ש בשנו"ס) בתוך הכף וזורק. ונראה בכוונתה שהוא זורק אותן עם הכף, או שזורק מתוך הכף וקולטן בה, כדי שלא ילכו לאיבוד, עיי"ש, ושמא אף כאן הכוונה שבמקום שנהגו לחלק אותם אח"כ עם הכף יוליכו, שכן נהגו, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ²⁷ עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו ואילך. ³⁴ וכבר הראיתי בצופה האנגלי סדרא חדשה חל"ה (1944), עמ' 47, הע' 70, שבמלון זה נשתמרו לנו הצורות היווניות שהשתמשו בהן בא"י ובמצרים. ³⁵ בליקסיקונים של ימי הבינים לפי Goetz באוסף Corpus Glossariorum Latinorum מתורגמת trulla ליונית: ζωμάλιστρος (עיי"ש בח"ז, עמ' 370) והיינו כף גדולה שמגיסים בה מרק.

47-48. **בנו ובתו הקטנים מוליכין עמו לבית האבל ולבית המשתה ולבית השמחה במקום שנהגו.**בד: מוליכן עמו וכו', וכן תוקן בקג"נ: מולִכַן וכו', וכנראה שמתחילה היה כתוב שם: הולכין עמו וכו', וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובר"ח הנ"ל. ואף מוליכין שלפנינו כוונתו: מוליכן, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1245, ואף כאן נשרד לנו בכ"י כתיב עתיק. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 507, שו' 44. "ולבית השמחה" חסר בכי"ע, בכי"ל, בקג"נ ובר"ח הנ"ל, אבל ישנה גם בד. ובקג"נ בין השורות (מעל למלה "האבל"): השמחה. ובית השמחה היא שמחת מריעות, עיין בבלי מו"ק כ"ב ב', ועיין רש"י ותוספות שם ד"ה ולשמחת. ועיין להלן סוף מו"ק, שו' 52–53, ד"ה אין מוליכין ומש"ש שם. ובכל המקומות היו מאכילין את האורחים סעודות יקרות, והשאלה היתה אם מותר להוליך גם את בניו הקטנים עמו, מפני גזל בעל הבית.³⁶ ועל האכילה בבית האבל, עיין בראבי"ה ח"ב סי' תתמ"א, עמ' 530, ובתורת האדם להרמב"ן עניין ההבראה, ד"ו ס"ו ע"ד ואילך, ובמקורות שהביאו שם. ובמס' שמחות פי"ד הי"ג, הוצ' היגר, עמ' 209: הכל מעלין לבית האבל, גלוסקאות בשר ודגים וכו', ורבן שמעון בן גמליאל אומר במקום שנהגו אפילו מעשה קדירה. ואף כאן ההלכה שלנו, כנראה, דבוקה למעלה, והכל הוא מדברי רבן שמעון בן גמליאל. ועיין ב"מ פ"ז סמ"א.

footnotes: ³⁶ במס' דרך ארץ הוצ' היגר, עמ' 235, בשנו"ס מביא בשם כ"י אוקספורד (שהוא המעולה ביותר לדעתו, עיי"ש במבואו, סוף עמ' 50): ואין נותנין דבר לתינוק אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. והכוונה היא לתינוק שאינו בנו של בעל הבית, שהרי הלכה זו בתינוק של בעל הבית שמענו כבר לעיל שם בסמוך. והוא, כנראה, במקום שלא נהגו להוליך קטנים לבית המשתה.

48-49. **לא יתן אדם ממנתו לבנו ובתו של בעל הבית משם איבה.**עיין דרך ארץ רבה פ"ט, הוצ' היגר, עמ' 234, בבלי חולין צ"ד א'. והכוונה, כנראה, משום שבעל הבית יתבייש למחות בידו, ויקפיד עליו בלבו, ולא עוד אלא שמא לא הכין אלא סעודה מצומצמת לאורחים גרידא, ולא יהי' לו אח"כ מזון לאורחים ויבואו לידי איבה. ועיין בדרך ארץ ובמס' חולין הנ"ל, ובר"מ פ"ז מה' ברכות ה"י. ובתס"ר כאן ציינתי גם לתוספתא ב"ק פי"א ה"ד, ועיין מ"ש בתס"ר שם ח"ב, עמ' 103, שו' 14 ואילך. ובכי"ע כאן נשמטה כל ההלכה ויש מקום ריק בכדי ארבע מלים, ובסיום: שעל חבית (ואצל צוק' בשנו"ס שלא בדיוק) מפני האיבה. ועיין חולין צ"ד א' הנ"ל.

49. **אין חפין ואין מתגררין ביום טוב.**וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל, בקג"נ ובר"ח הנ"ל, אלא שבכי"ע ובר"ח: ואין מתגרדין, ובכי"ל ובקג"נ הקריאה אינה ברורה, ואפשר לקרא כגי' כי"ו וד, או ככי"ע ור"ח, והיא היא. ובס' האורה, עמ' 76 (בלי הזכרת המקור), לפי כ"י אוקספורד: אין חפין ואין מתגררין וכו', ובכי"א השני: ואין מתגרדין וכו'. נמצאנו למדים שהגירסא שלנו מקויימת ע"פ כמה עדים. והכוונה איפוא שאין חפין את השער (בנתר) ואין מתגררין (מתגרדין) ביו"ט. ולעיל שבת פט"ז, שו' 42, מפרש שאין מתגרדין במגרדת ביו"ט, עיין מש"ש ד"ה אין מגרדין. ומדברים כאן בפעולות שהיו רגילים לעשות בבית המרחץ. ובמשנת שבת ספכ"ב: אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. ובמס' דרך ארץ פ"י, הוצ' היגר, עמ' 300: הנכנס למרחץ (כלומר, בחול) אינו מתעמל ואינו מתגרד וכו'. ולהלן ב"מ פי"א הל"ב: הנכנס למרחץ (כלומר, בחול) וכו' חופף את ראשו בנתר וכו'. והברייתא שלנו שאוסרת לחוף ביו"ט היא כר' יהודה, כמו שאמרו בבבלי שבת נ' סע"א: אימא סיפא אבל לא יחוף בהם שערו. ופירש"י: לא יחוף בהן. בנתר וחול (עיין לעיל שם בגמרא) שערו בשבת, מפני שמשירו. ועיין היטב בבבלי נדה ס"ז ב'.³⁷ ובכי"ל ובקג"נ מוסיף: אבל חפין את הכלים בנתר. ובכי"ע בטעות: אבל מחדדין את הכלים בתיר. ובר"ח הנ"ל: אבל מדיחין את הכלים בנתר. וכצ"ל בכי"ע. ובס' האורה הנ"ל בכ"י החיד"א (שעל פיו הדפיס בובר): אין חפין ואין מגררין ביום טוב, אבל מדיחין את הכלים בנחר (צ"ל: בנתר), כגי' הר"ח בסיפא. ובס' הפרדס ד' קושטא, י"א ע"ג (מס' האורה) הגי' משובשת: סכין בי"ט אבל מדיחין את הכלים בנהר (צ"ל: בנתר). ולפ"ז אפשר לפרש שאין חפין ומגררין את הכלים ביום טוב, אבל מדיחין אותן בנתר. ובד, כי"ו, כי"ל וקג"נ מפורש בסיפא שאין מדיחין אותן בנתר, עיין להלן. ובחי' המאירי ל"ד א', ובבית הבחירה שלו, עמ' 204, הביא בשם התוספתא: אין חפין את הכלים בנתר ביו"ט ואין מגררין אותן, אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן בשבת ואין צריך לומר ביו"ט. ורבינו קיצר וצרף את הסיפא שלהלן לכאן, או שהעתיק את הסיפא וצרף "אין מגררין" מן הרישא. וגם אין לדעת אם העתיק את לשון התוספתא, או שניסח ע"פ פירושו. ובחי' המאירי הלשון היא: וגרסינן בתוספתא אין חפין וכו', ובבית הבחירה: בתוספתא התבאר שאין חפין וכו'. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ³⁷ ושם מפורש שאסוד לחוף ביו"ט, אפילו בחפיפה בלי נתר, עיי"ש ס"ו רע"ב. אבל מתוך השאילתות אחרי מות סי' צ"ו, בה"ג ה' נדה, ד"ו פ"ה ע"ב, ד"ב, עמ' 626, מוכח שמחמת איסור סריקה אתינן עלה. וכן משמע בירושלמי מגילה פ"ד סה"א, ע"ה ע"א. ועיין גם בירושלמי פסחים פ"א ה"א, כ"ז רע"ב, פ"ב ה"ז, כ"ט ע"ג. וכבר הקשה בהעמק שאלה לשאילתות הנ"ל אות ו', מ"ט ע"ב (ד' ירושלים, קע"ג ע"א) לשיטת הרמב"ן והרשב"א (עיין עכשיו גם במאירי נדה, סוף עמ' 292) שאינה צריכה לסרוק במסרק, למה אסור לחוף ביו"ט. והעלה שם (בשם חתנו הגר"ד שפירא) שהאיסור הוא משום סחיטה, וציין לברכי יוסף יו"ד סי' קצ"ט ס"ק ג'. ועיין במרכבת המשנה פ"א מה' שבת ה"ה. ועיין מ"ש לעיל שבת פט"ז, הע' 38.

49-50. **ואין שפין כלי כסף בקרקטין.**וכן בד, אלא ששם: בקרתתין. אבל בכי"ע: שפין כלי כסף בקירטון. וכן בכי"ל: ושפין כלי כסף בקרקטין, וכ"ה בקג"נ, אלא ששם בקרטקון, ובגליון תוקן: בקרקטון [תיקונים והוספות: וכ״ה (״בקרקטין״) בפירוש כת״י²⁷.]. וכגי' כי"ל כ"ה גם בר"ח הנ"ל, וכע"ז גם בס' האורה הנ"ל, עיי"ש בהערה קמ"ח. ובחי' המאירי הנ"ל: ושפין כלי כסף בגרתיקון, אבל בבית הבחירה שלו: ואין חפין כלי כסף בגרתקון. ובירושלמי פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג: אית תניי תני שפין את הכסף בקרטיקון. אית תניי תני אין שפין. מאן דאמר שפין בשנתנו מערב יום טוב. ומאן דאמר אין שפין בשנתנו ביום טוב. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 305. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תשל"ג, עמ' 434, והסמיך לו את הבבלי בשבת נ' א': כתנאי בכל חפין את הכלים, חוץ מכלי כסף בגרתקון. הא נתר וחול מותר, והא תניא נתר וחול אסור וכו'. ואשר לפירוש המלה כבר ראה לנכון ר"ב מוספיא בערך קרטס ד' שהכוונה לאדמה לבנה שמלבנים בה כלי כסף וכלי זכוכית, κρητυκόν, והוא הגיר שבא מן האי כרתי, וקראו כן לכל דבר הבא מן האי הזה (το ἀπο τῆς Κρήτης). ועיין בקדמוניות התלמוד של קרויס (גרמנית) ח"א, עמ' 415, סוף הערה 326. אבל הגאונים לא פירשו כן, עיין אוה"ג שבת, התשובות, עמ' 52.

footnotes: ²⁷ עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו ואילך.

50-51. **ואין מדיחין את הכלים בנתר, אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן וכו'.**וכע"ז בד, בכי"ל ובקג"נ, אלא שבכולם: בנתר ביום טוב. ולפי גירסא זו אין מדיחין את הכלים בנתר אלא במלח ובמורסן. ובכי"ע ובר"ח הנ"ל: אין חפין את הכלים בנתר ביום טוב. וגירסא זו מוכרחת לשיטתם, שהרי גרסו ברישא: אבל מדיחין את הכלים בנתר. ומכאן שחילקו בין "חפין" ובין "מדיחין". ובס' האורה שבפרדס הנ"ל: ואין חפין את הכלים (צריך להשלים: בנתר) ביו"ט, אבל מדיחין אותם במלח ובמורסן וכו'. ובס' האורה עצמו חסרה הפיסקא "ואין מדיחין את הכלים בנתר" בכל כתה"י,³⁸ ובובר השלים: [ואין מדיחין את הכלים בנתר] וכו', אבל הרי ברישא שם מפורש: אבל מדיחין את הכלים בנהר (צ"ל: בנתר)! ולפיכך ברור שצריך להשלים שם: ואין חפין וכו', כמו שהוא בס' הפרדס, בכי"ע ובר"ח הנ"ל. והר"מ בפכ"ג מה' שבת ה"ז פסק שחופפין את הכלים בכל דבר ואפילו בשבת, והוא כבבלי שבת נ' א' הנ"ל. ואשר לרחיצת הידים במורסן ובמלח, עיין ראבי"ה ח"א, סי' ר"ט, עמ' 300, בשו"ע או"ח סי' שכ"ו ס"ק י', בהגהת הרמ"א ובבאורי הגר"א שם, ובב"י שם סי' שכ"ו ס"ק י"ב. ובס' התרומה ה' שבת סי' רל"ח: ומהאי טעמא נראה דאסור לחוף כלי' במלח כדי לנקותן, כי המלח נמחה כשחופף בחזקה וכו'. ועיין בשו"ע או"ח סוף סי' שכ"ג.

footnotes: ³⁸ לפי עדותו של בובר שם. אבל מ"ש בשם ס' הפרדס אינו נכון, ושם חסרה המלה "נתר" גרידא.

51-52. **אילו הן מדבריות אילו היוצאות בפסח ונכנסות ברביעה, בייתות אילו שלנו בתוך התחום.**וכע"ז בד, בכי"ל ובקג"נ (אלא שבשניהם: שלנות). ובכי"ע ובר"ח הנ"ל: כל שלנות (בר"ח: שלנים) בתוך התחום. ובמשנתנו בסוף מכילתין: אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הביתות. אילו הן הביתות הלנות בעיר. המדבריות הלנות באפר. אבל בכי"מ חסרה הסיפא במשנה (ונוספה בגליון), ולא היתה לפני כמה מן הראשונים, עיין דק"ס, עמ' 108, הערה ס', ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 961. והברייתא שלנו גם בירושלמי בסוף מכילתין ובבבלי מ' א', ושבת מ"ה ב', ועיין בדק"ס הנ"ל, הערה צ'.

52-54. **ר' אומ' אילו ואילו היוצאות חוץ לתחום אע"פ שלא נכנסו בתוך התחום אלא משחשיכה מותר וכו'.**וכ"ה בד ובר"ח הנ"ל, אלא שבר"ח: אע"פ שאין נכנסין לתוך וכו'. ובכי"ע: אילו ואילו שיצאו חוץ לתחום אף על פי שלא נתכנסו לתוך התחום וכו'. ובכי"ל ובקג"נ: אלו ואלו שיצאו לתוך התחום (בקג"נ: לתחום) אע"פ שלא נכנסו וכו'. ובין השורות בקג"נ תוקן: יוצאות חוץ, ונמחק "שיצאו לתוך". ובעיטור ה' יו"ט מחל' ג', הוצ' רמא"י, ק"מ רע"ג, וממנו, כנראה, בפירוש תלמיד הרמב"ן, סוף עמ' 160: ובתוספתא אלו ואלו שיצאו חוץ לתחום אעפ"י שאין נכנסות (כגי' הר"ח הנ"ל) לתוך התחום וכו'. ופסקו הר"ח והעיטור כרבי, ולדעת העיטור סתם משנתנו כרבי. ובירושלמי הנ"ל: ר' אומר אילו ואילו נכנסין לתחום משחשיכה מותרין לשחוט, ובבבלי ביצה ושבת הנ"ל: ר' אומר אלו ואלו בייתות הן.

54-55. **אילו הן מדבריות הרועות באפר לעולם.**וכ"ה בד, בכי"ל, בקג"נ ובר"ח הנ"ל. ובכי"ע: הלנות באפר לעולם. וכן בירושלמי הנ"ל בכי"ל: הלנות באפר, אבל הסופר מחק את המלה "הלנות" וכתב בגליון: הגדילות. ואפשר ש"הלנות" הוא תיקון ע"פ ההוספה במשנתנו בסוף מכילתין, עיין מ"ש לעיל, ומשנתנו כרבי. ועיין מ"ש לעיל בשם העיטור, עיי"ש בעיטור. ובבבלי הנ"ל: אלא אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.