Tosefta Kifshutah on Challah Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **העושה עיסה מן החטים וכו'.**פיסקי חלה להרשב"א סוף שער א', ח' ע"א, מאירי חלה עמ' 33. ובמשנתנו (פ"ג מ"ז): העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. ופירושה לפי פשוטה שהיא חייבת אפילו אין בדגן חמשת רבעים, כשיעור שמתחייב בחלה, מפני שהדגן גורר את האורז ומהפכו לדגן, ואם יש בשניהם כשיעור חייבת בחלה, וע"ז חולק רשב"ג, עיין מ"ש להלן.
1-2. **רבן שמעון בן גמליאל אומר אין חייבת וכו'.**כ"ה בד, בכי"ע ובראשונים הנ"ל. ורשב"ג חולק על משנתנו הנ"ל, וסובר שדווקא אם יש בעיסה דגן כשיעור חלה, ויש בה טעם דגן, מתחייבת ואין הדגן בטל, אבל אם אין בה כשיעור דגן אעפ"י שיש בה טעם דגן פטורה, מפני שטעם גרידא אינו מחייב בחלה, ולית ליה לרשב"ג גרירה. ובירושלמי למשנתנו הנ"ל: מתניתא (כ)דרבן¹ שמעון בן גמליאל, דרבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם אינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור. ופירש הרמב"ן (בה' חלה, עיין הערה ו') שכוונת התלמוד היא לפ"ג מ"י: הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכו'. וברור שם מתוך העניין שמדברים בעיסת חטים שכבר נטבלה ומטעם בטול טבל ברוב אתינן עלה. ומשנה זו היא בהכרח כרשב"ג, שהרי לחכמים למה לי שאור מעיסת חטים (שכבר נטבלה), הרי גם בנותן קמח של חטים לתוך קמח של אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ומחמת גרירה אתינן עלה, ולא מחמת טעם הטבל.²
footnotes: ¹ בריבמ"ץ למשנתנו (פ"ג מ"ז) מעתיק: מתני' דלא כרשב"ג וכו'. וכ"ה בר"ש, או"ז, רשב"א ומגדל עוז (עיין אהצו"י, עמ' 140 ואילך). וכן במאירי, עמ' 32: בתלמוד המערב מתניתא פליגא אדרבן שמעון בן גמליאל וכו'. אבל הראשונים הנ"ל דרכם להעתיק מן הריבמ"ץ, ומהם מן הר"ש, וכבר הראינו בכ"מ שכן דרכו של רבינו הריבמ"ץ להגיה את הנוסחאות (עיין מ"ש במבואי לתס"ר ח"ד, עמ' י"ט ואילך). ברם הנוסחא שלפנינו בטוחה, והיא מקויימת ע"י שני קטעים מן הגניזה (שרי"ר, עמ' 56 ועמ' 58), וכ"ה בתמים דעים להראב"ד סי' ז' (ועיין גם בהשגות פ"ו מה' בכורים הי"א), ובה' חלה להרמב"ן סי' י"ג, צ"ח ע"א. ועיין היטב בתשובת ר' יוסף בר' יהודה שהביא הראב"י (ספרן של ראשונים הוצ' אסף) סי' ל"ב, עמ' 34, וקרוב לוודאי שהפירוש למשנתנו הנ"ל שהביא שם נובע מתוך הירושלמי כאן לפי גרסתינו, והמפרש לא פירש כדברי הרמב"ן להלן. ² פירוש הרמב"ן נתאשר ונתקיים עכשיו ע"י קטע של הגניזה שנתפרסם בתרביץ ש"ג, עמ' 132. ושם באמת נסמכה כל הסוגיא המתחילה "מתניתא דרבן שמעון בן גמליאל וכו'" למשנה י', ממש כפירוש הרמב"ן. וכן נכון, ושם עיקר מקומה, אלא שהסופרים כפלו אותה בה"ו, והשמיטוה אח"כ במקומה העיקרי, דבר רגיל בירושלמי, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 239 בהערה.
2-3. **אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וכו'.**וכ"ה בד ובפי' חלה הנ"ל. ובכי"ע (צוקרמנדל השמיט שורה שלמה): הנוטל שאור מן העיסה שהורמה חלתה³ ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח עד שיהא בדגן כשיעור.⁴ ובמאירי הנ"ל: עד שיהא בה דגן כשיעור. והוא מוסיף: ואין אני מבין פסח זה על שום מה, ומה עניין שיעור חלה ליציאת חובה של מצה, אלא שנראה שכוונתו לומר שיהא רובה דגן וטעמה דגן.⁵ והפי' הפשוט הוא כמו שפירש בח"ד שאף כאן רשב"ג חולק על משנתנו (פ"ג מ"ז) ששנתה: אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. ורשב"ג סובר ובלבד שיהא בדגן כשיעור, כלומר, כשיעור מצה, והיינו כזית בכדי אכילת פרס, וכמו שפסק הראב"ד (בפ"ו מה' חמץ ומצה ה"ה). ועיין מה שהאריך בזה במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י"ג, צ"ז ע"א ואילך. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' תנ"ג אות ב'.
footnotes: ³ הסופר התחיל להעתיק ה"ב וראה שטעה בין בהעתקה ובין בדלוג, ושכח למחוק מלים אלו. ⁴ עיין תס"ר, ריש עמ' 114, וכבר חשדתי בזמנו שצוקרמנרל השמיט בבא זו בטעות. ⁵ ועיין מאירי פסחים ל"ה ב', 44 ע"ב.
3-4. **מעיסה שלא הורמה חלתה הרי זה וכו'.**בד ובכי"ע ובכמה מן הראשונים שנביא להלן: שלא הורמה חלתה, ונותן (ונתן) לתוך עיסה שהורמה חלתה, הרי זה מביא וכו'. ולפנינו פיסקא קטועה ממשנתנו (פ"ג מ"ח). וכן באו"ז (ה' חלה סי' רכ"ז ח"א, ל"ה ע"ב) מעתיק את התוספתא כעין גי' כי"ו. ובמשנתנו הנ"ל: הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון. ומפרשת התוספתא להלן כיצד עושה.
- **הרי זה מביא קמח ממקום אחר וכו'.**ר"ש פ"ג רמ"ח, פ"ד סמ"ב, שו"ת מהר"ם ב"ב (ד' פראג) סוף סי' ש"ט, או"ז הנ"ל, פי' חלה להרשב"א ש"ד, ט"ז ע"ב, מאירי סוף עמ' 33, פי' הרא"ש פ"ג מ"ח, הלכות קטנות שלו ה' חלה סי' ט', רבינו ירוחם, אדם נכ"א ח"ג, קרוב לסופו, כולם בשם התוספתא. ובירושלמי (פ"ג ה"ז, נ"ט ע"ב): תני⁶ ואם לאו⁷ מביא ד' רובעין ומשיך וכו'. ולהלן שם רע"ג: והתנינן ואם לאו מביא ארבעת רובעין ומשיך. ובאו"ז הנ"ל כתב: לעיל פ"ק (סי' רי"ד, ל"ג ע"א) פירשתי שאם לש בצק ואין בו שיעור חלה, ולקח תבואה או קמח כמו שהן בעין, ובללן עם הבצק, דאין מצטרפין וכו', והא דתניא בתוספתא פ"ב דחלה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה מתנתה הרי זה מביא קמח ממקום אחר וכו', התם ההוא קמח מגלגלו במים עד שנעשה בצק ומצרפן. ואם תמצא לומר שמצרף הקמח כמו שהוא, שאני התם שכבר היה בו כשיעור (כלומר, בשאור שנתן לתוך העיסה, וכבר נטבל). ושאר כל הראשונים פירשו כלשון ראשון שבאו"ז. ובר"מ (פ"ז מה' בכורים הי"א): הרי זה מביא עיסה שנייה, שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה, ונותנה בתוך העיסה שהורמה חלתה, ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור, כדי שיטול מן המוקף. ובמהרי"ק שם העיר: ובספר מוגה מצאתי ונותנה סמוך לעיסה (כלומר, במקום "ונותנה בתוך העיסה" שלפנינו), גם סמ"ג כתב (עשין קמ"א, ר"ב ע"ד) כל לשון רבינו, וכתב ונותנה בצד העיסה⁸ והכל עולה לדין אחד. ברם לולא דבריו הייתי אומר שגירסת הספרים שלפנינו (וכ"ה גם בד' רומי ונפולי, וכן מעתיק הרש"ס, ס"ג ע"ב) בלי ספק נכונה. וכן פוסק בטיו"ד (סי' שכ"ד): יביא רובע הקב מקמח ויערבנו עם זו העיסה ויפריש ממנה וכו'. וכן בפיה"מ להר"מ (פ"ג מ"ח): שמביא אדם קמח, שיעורו כשמצרפו לאותו שאור שלקח מעיסה שלא הורמה חלתה שיהיה הכל חמשה רבעים שהוא שיעור חלה, ואח"כ יערב הכל,⁹ ומוציא ממנו החלה החייבת לחמשה רבעים (וניסח ע"פ התוספתא כאן). ורק לפי גירסא זו אפשר להבין את סיום דברי הר"מ בה' בכורים הנ"ל: כדי שיטול מן המוקף, ולכאורה הדברים תמוהים מאד, הרי צריך ליתנה בצד העיסה כדי שיצטרף לחלה, ואם לא תגע בעיסה לא תצטרף (עיין ברפ"ז שם), ומה שייך מוקף לכאן שאינו מעכב בדיעבד, אתמה. ונראה שכבר הרגיש בזה הרדב"ז שהעיר: "וכתב רבינו ונותנה בתוך העיסה שאם לא יעשה כן, נמצא שהעיסה שהורמה חלתה מפסקת". וברור שהרב לא כיוון שתפסיק ולא תצטרף, שהרי עיסה שהורמה חלתה אינה מפסקת¹⁰ אלא מסתבר שכוונת רבינו היתה שהעיסה מפסקת ואין כאן מוקף, ולפיכך צריך להדחיקה בתוך העיסה.¹¹ אבל רוב הראשונים לא הזכירו שצריך לערב את העיסות. וכן משמע מפשוטה של התוספתא, ודעתם היא שמכיון שהעיסה הראשונה נאסרה כולה משום טבל, ואם אין לו פרנסה ממקום אחר תורם לפי כולה, הרי ממילא כשמסמיך לה את השניה אין כאן הפסק לעניין מוקף.¹² ברם הברייתא כשהיא לעצמה צריכה ברור, כי לפי פשוטה היא מבארת את משנתנו כיצד יעשה אם יש לו פרנסה ממקום אחר, ומשמע מתוך לשונה שמן הראוי הוא שיביא קמח פחות מחמשת קבין (כפי שמוכח מן הלשון: ומצרפו לחמשת רבעים), ולצרפו לעיסה האסורה, והרי משנתנו לפי פשוטה מתפרשת שהוא מפריש ממקום אחר מעיסה שכבר נטבלה, כשם שנוהגים בתרומה שנתערבה בטבל.¹³ ולפיכך נראה שצדק בעל ס' משנה ראשונה למשנתנו שפירש את התוספתא שהיא בדווקא, והיא סוברת שמדאורייתא בטל השאור של טבל ברוב, ואם יביא טבל גמור ממקום אחר יפריש מן החיוב על הפטור, ולפיכך מלמדת שיביא קמח פחות מד' רבעים שאין כאן חיוב חלה, והוא מצטרף עם השאור שלא בטל מדרבנן, והוא טבל מדבריהם, ויש כאן צרוף וחיוב דרבנן, וחלה דרבנן.¹⁴ וכן כתב בקיצור בס' בית יעקב הנ"ל (לעיל הע' 11). ועיין היטב בשו"ת הרא"ש כלל ב' סי' ב' ובפרישה יו"ד סי' שכ"ד אות י"ח.¹⁵ ועיין היטב בשו"ת מהר"ם ב"ב ד' פראג סי' תכ"ג וד' קרימונא סי' מ'.
footnotes: ⁶ כגי' כי"ר, קטע מן הגניזה בתרביץ ש"ג, עמ' 130 וה' חלה להרמב"ן, צ"ט ע"א. ולפנינו נתחברה מלה זו למלה שלפניה, ויצא: קידשתנו. ⁷ כלומר, אם אין לו עיסה שלמה טבולה לחלה, עיין בפי' הרש"ס, ס"ג סע"א. אבל עיין מ"ש להלן הערה 13. ⁸ וכ"ה בארבעה כתי"י הר"מ שבדקתי, וביניהם אחד על קלף. ⁹ כלומר, ירחוק אותו לתוך העיסה ויערבבנה, אבל באופן כזה שיוכל להפריש מן העיסה החדשה. ועיין במלא"ש פ"ג סמ"ח מ"ש בשם ר' יהוסף אשכנזי. ¹⁰ כמשנתנו פ"ד מ"ג, וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' בכורים ה"ו. וכן פירשו הראשונים הנ"ל את התוספתא כאן. ¹¹ כגירסת הספרים שלנו ופיה"מ להר"מ וטור הנ"ל. ועיין בפרישה לטיו"ד שם סי' שכ"ד אות י"ח ומ"ש בט"ז יו"ד שם ס"ק י"א אות י"א בשם הרש"ל. ועיין מ"ש בס' בית יעקב (ירושלים תרמ"ד), י"ד ע"א, ודבריו אינם מוכרחים, עיי"ש. ¹² ועיין בשו"ת הרא"ש כלל ב' סי' ב' שכתב שעיסה שהורמה חלתה ממנה אינה מפסקת אף לעניין מוקף. אבל מן המשנה עצמה (פ"ד מ"ג) אין ראייה, ושם הכוונה שמצטרפות ונטבלות, אבל כשמפריש את החלה מקיפן. ומסתבר שלעניין מוקף עיסה שהורמה חלתה מפסקת, עיין בירושלמי כאן ספ"ג ובבאור הגר"א שם ומ"ש לעיל, סוף עמ' 354. ובלאו הכי לשון הרא"ש קשה שהבריח אותה מן הצירוף ומקנטרה במוקף שאינו מעכב. ושמא רחף לפני רבינו לשון הר"מ הנ"ל, ומוקף לאו דווקא, וכוונתו לצרוף. ¹³ וכן פירשו הר"ש ועוד. וכן מפורש בירושלמי שהעתקנו לעיל: "ואם לאו", כלומר, אם אין לו עיסה טבולה. אבל הפירוש שם אינו מוכרח, ואפשר לפרש "ואם לאו", כלומר, אם אינו רוצה להפריש על כל העיסה וכו'. ובכל אופן, הרי בתוספתא לא נזכר כלל "ואם לאו". ועיין בפי' הרש"ס, ס"ג ע"א, והכניס את פירושו לתוך גוף התוספתא. ¹⁴ ועיין מ"ש לעיל, עמ' 261, שו' 94. ועיין היטב בירושלמי פ"ג ה"ז, נ"ט ע"ג: נאמר ר' שמעון בן לקיש כדעתו, דאמר רשב"ל בשם חזקיה טבל בטל ברוב וכו', ובבאור הגר"א שם. ¹⁵ אבל עיין בהגהה שם: "ונ"ל דהיא קולא וכו'".
- **וקב מיכן וקב חדש באמצע וכו'.**במאירי עמ' 38: ואף בתוספתא שנינו קב מכאן וקב מכאן וקב חטין (צ"ל: חדש) באמצע הרי אלו מצטרפין.¹⁶ ובטיו"ד סי' שכ"ד: היה קב חדש מצד זה וקב חדש מצד זה והישן באמצע מצטרפין. והיא היא. ובירושלמי (פ"ד ה"ג, נ"ט ע"ד): קב חדש מצרף. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' בכורים ה"ו.
footnotes: ¹⁶ ויש שם השמטה אחרי בבא זו.
5-6. **וקב שעורין באמצע וכו'.**במאירי הנ"ל חסרה פיסקא זו. וכן ברור שפיסקא זו חסרה אף לפני הרשב"א, עיין מ"ש להלן. ובר"ש (פ"ד מ"ג) כתב כן מדנפשיה. ובירושלמי הנ"ל: קב מין אחר¹⁷ מצרף.¹⁸ וכן פסק הר"מ הנ"ל. וברור שהנוסחא שלפנינו נכונה, ופירושה שאעפ"י שאין החטים מצטרפות עם השעורים לשיעור חלה (אם לא בללן יחד, כמפורש במשנתנו פ"ד מ"ב) מ"מ אין השעורים מפסיקות, ומצטרפים שני קבי החטים שמן הצד, ומפריש מן החטים בלבד. ועיין בפיסקי חלה להרשב"א ש"א פ"ב, ו' ע"א ואילך, שנסתפק בזה, והסיק כמפורש בתוספתא כאן. וסוף דבריו שם משובשים בהוצ' קורוניל, עיין מ"ש להלן הע' 24.
footnotes: ¹⁷ כ"ה ("אחר") בכי"ר, בר"ש ועוד. ולפנינו בטעות: אחד. ¹⁸ בכי"ר שם, וכן בפיסקי חלה להרשב"א ש"א פ"ב, ו' ע"ב: אינו מצרף. וברור שברשב"א היא ט"ס, ושם סע"א מעתיק: מצטרפין.
- **הוסיפו עליהן וכו'.**כלומר, ברישא מובן שאין מפסיקין שהרי חדש עם הישן, ושעורים עם החטים מצטרפין כשבללן יחד ועשה מהם עיסה,¹⁹ אבל קב של אשה אחרת הרי אינה מצטרפת לשיעור חלה אפילו בבלול²⁰ אם היא מקפידה, ומכ"ש עיסה שניטלה חלתה שאין שייך בה צירוף, והוסיפו כאן על הרישא שאף קב של אשה אחרת וכו', אעפ"י שאין מצטרפין, מ"מ אין מפסיקין.
footnotes: ¹⁹ עיין ירושלמי פ"א ה"א, נ"ז ע"ב; פ"ד ה"ב, נ"ט ע"ד. ועיין ר"מ פ"ז מה' בכורים ה"ד, ובס' משנה ראשונה פ"ד מ"ד. ²⁰ כמשנתנו פ"א מ"ז, עיין בירושלמי ובר"ש שם.
6-7. **וקב של אשה אחרת וכו'.**ירושלמי, ר"מ הנ"ל ה"ז, ומאירי הנ"ל, ועיין מ"ש לעיל.
- **וקב דבר שניטלה חלתו וכו'.**וכ"ה בד ובמאירי הנ"ל (במאירי חסר "דבר") ובמשנתנו (פ"ד מ"ג). ובכי"ע: וקב תרומה באמצע וכו', וזו היא טעות ברורה, שהרי קב תרומה מפסיק, כמפורש במשנתנו פ"ד מ"ג, ולהלן בסמוך.
- **וקב הגוי באמצע וכו'.**מאירי הנ"ל, ירושלמי הנ"ל.
- **וקב תרומה באמצע וכו'.**וכ"ה במאירי הנ"ל ובמשנתנו פ"ד מ"ג. ובד נשמטו כאן המלים "וקב תרומה באמצע אין מצטרפין הוסיפו עליהן". ובכי"ע הגי' מסורסת, עיין בשנו"ס.
**הוסיפו עליהן וכו'.**כלומר, אפילו עיסת אורז שהיא נגררת עם החטים (פ"ג מ"ז), ומדומע שרובו חולין (ומדאורייתא בטלה התרומה ברוב) אף הם מפסיקין, עיין להלן.
- **וקב אורז באמצע וכו'.**וכ"ה בד (אלא שלפני כן יש שם השמטה עיין מ"ש לעיל) ובמאירי הנ"ל. והלכה זו היא גם במשנתנו (פ"ד מ"ג), וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' בכורים ה"ה.
**וקב מדומע באמצע.**כ"ה בכי"ע. וכן בירושלמי ובר"מ הנ"ל: קב מדומע אינו מצטרף (כלומר, מפסיק). ועיין מ"ש לעיל, ד"ה הוסיפו. ועיין מה שהאריך במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י"ט, ק"ג ע"ב ואילך. ובכי"ו ובד בטעות: וקב מרובע באמצע. וההוספה שאח"כ בכי"ע הוא שיבוש ברור, עיין לעיל שו' 7.
- **קב חטין וקב שעורין וכו'.**ר"ש כלאים פ"א מ"א, תוס' מנחות ע' ב' ד"ה תנא (ושם בט"ס: אין מצטרפין, ועיין בשטמ"ק שם אות כ"ג ואות כ"ד), פי' חלה להרשב"א ש"א, ו' ע"א, מאירי עמ' 38 הנ"ל, פי' הרא"ש כלאים פ"א מ"א וחלה רפ"א, הלכות קטנות שלו ריש ה' חלה, ודיני חלה להרשב"ץ פ"ה (תשב"ץ ח"ב סי' רצ"א, ס"ב ע"א). ועיין להלן.
**וקב כוסמין וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"ד, נ"ט ע"ד. ופירשו הראשונים הנ"ל²¹ שקב הכוסמין היה באמצע, וכן העתיק בטיו"ד סי' שכ"ד במפורש: קב חטין מצד זה וקב שעורין מצד זה וקב כוסמין באמצע מחברן, והרי אלו מצטרפין. וכאן החטים מצטרפות עם הכוסמין לחייב את החטים בחלה, והכוסמין מצטרפות עם השעורין לחייב את השעורין בחלה (עיין במשנתנו פ"ד מ"ב), ונמצא שגם החטים וגם השעורים חייבות בחלה כל אחד לחוד. ובירושלמי הנ"ל: לא אמר אלא קב חיטין קב שעורין קב כוסמין. הא קב חטים וקב שעורין וקב כוסמין באמצע²² לא בדא וכו'. וזו היא גירסא משובשת, וצ"ל: הא קב חטים וקב שעורין וקב כוסמין [וקב שעורין] באמצע לא בדא וכו', כמו שהגיה הגר"א. ובפיסקי חלה להרשב"א הנ"ל: לא אמר אלא קב חטים וקב שעורין וקב כוסמין באמצע²³ וכו' מה בין כוסמין באמצע, מה בין שעורין באמצע? כלומר, לא אמרנו אלא כשהכוסמין באמצע (כסיגנון הברייתא שלנו ששונה בסוף את המין האמצעי המפסיק), אבל אם שעורים באמצע הן מפסיקות שלא יצטרפו בחלה, וע"ז שואל הירושלמי: מה בין כוסמין באמצע וכו'. וכן מוכח מהמשך דברי הרשב"א, וכן משמע מדברי הר"ש, התוספות, והרא"ש הנ"ל שלא העירו על סתירה בין הירושלמי והתוספתא.²⁴
footnotes: ²¹ בר"ש ניסה לפרש אחרת, אבל אף הוא הסיק שהכוסמין הן באמצע. ועיין בפי' חלה להרשב"א הנ"ל. ²² וכן היתה הגירסא בירושלמי לפני המאירי, עמ' 38, אלא שדבריו שם אינם ברורים, וכנראה שכתב מה שכתב שם ע"פ פיסקי חלה להרשב"א, עיין להלן הערה 24. ²³ וכ"ה אף בכי"ד של הירושלמי, אלא ששם חסרה המלה "אלא", וישנן המלים "לא בדא". ²⁴ בהוצ' קורוניל נדפסו דברי הרשב"א הנ"ל בשיבושים. וכ"ה בד' קושטא: אלמא משמע דדוקא בכוסמין באמצע, משום מן (=מין) החטים [אבל לא] לגמרי (כלומר, שאינן מין חטים ממש, שהרי הן כלאים זה בזה), ולא אמרו מצטרף אלא שהוא דומה בעיסתו (כלומר, אבל מין אחר מפסיק, שלא יצטרפו), אבל מין אחד ממש (כלומר, בשתי הקצוות), דקב חטים וקב שעורין וקב חטים, אעפ"י שהשעורים באמצע אינן מצפקין (צ"ל: מפסיקין). ועיין במאירי, עמ' 38. ועיין מ"ש לעיל שו' 5–6.
11-12. **כשהוא תורם תורם מכל אחד ואחד.**בירושלמי הנ"ל: תורם מכל אחד ואחד לפי מה שהוא. ופירש הר"ש הנ"ל (וביתר הרחבה ברשב"א הנ"ל) שלעניין צירוף הרי הכוסמין מצטרפות בין עם החטים ובין עם הכוסמין (עיין מ"ש לעיל), וממילא נמצא שהחטים חייבות בחלה, מפני שהצטרפו עם הכוסמין, וכן השעורים חייבות בחלה מטעם זה, אבל מ"מ אין להפריש מן הכוסמין לא על החטים ולא על השעורים, שהרי הכוסמין כלאים עם החטים וכלאים עם השעורים, כפי שמוכח ממשנתנו ריש כלאים (עיין בר"ש שם), ונקיטינן (משנת תרומות ספ"ב) כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה, וממילא מוכרח להפריש מן החטים על החטים ומן השעורים על השעורים. ועיין בס' ניר לירושלמי בסוגיין. והנה במקורות כאן לא נתברר אם צריך להפריש גם מן הכוסמין, ונחלקו בה האחרונים,²⁵ עיין בדרישה טיו"ד סי' שכ"ד ובט"ז ובש"ך ובנקודות הכסף שם ס"ק ד'.
footnotes: ²⁵ בכי"ל של הירושלמי נוסף אחרי הפיסקא שהעתקנו בריש שו' 11–12: קב חטים קב שעורים קב כוסמין תורם מן הכוסמין לפי מה שהוא. ונמחק כ"ז. ובכי"ר שם: הלכה ד'. קב חיטין וקב שעורי' תורם מכל אחד ואחד לפי מה שהוא. קב היטין קב שעורי' קב כוסמיות תורם מן הכוסמין. וברור שכי"ר מתאים כאן לכי"ל (אלא שברישא יש שם השמטה, וצ"ל: וקב שעורי' וקב כוסמין). וצ"ע.
- **חצי קב חטין וכו'.**הראשונים הנ"ל וכ"ה בירושלמי הנ"ל בהוצאות שלנו.²⁶ ופירש הר"ש (ועל פיו בשאר הראשונים) שכאן הרי אין שיעור חלה, לא בחטים לחוד ולא בשעורים לחוד, אפילו בצירוף הכוסמין, וממילא פטורות החטים והשעורים מחלה, שהרי חטים ושעורים אין מצטרפות, ובכל מין ומין אין שעור חלה אפילו בצרוף עם הכוסמין, אבל הכוסמין הרי מצטרפות בין עם החטים ובין עם השעורין, ונמצא שעיסת הכוסמין יש בה ששה רבעים וחייבת בחלה, ולפיכך מפריש ממנה לפי שיעור כל העיסה. ועיין בס' ניר לירושלמי בסוגיין.
footnotes: ²⁶ אבל בגוף כי"ל ליתא, והושלם בגליון. וכן ליתא בכי"ר, עיין לעיל הערה 25.
- **לתורם תבואה שלא הביאה שליש וכו'.**ר' אליעזר בן יעקב סובר כחכמים במשנתנו (פ"ד מ"ד) שהנוטל חלה מן הקב אינה חלה, והוא מסביר שכל זמן שאין בעיסה שיעור חלה דינה כפירות שלא הביאו שליש לעניין תרומה, וכשם שלעניין תרומה אפילו בדיעבד אין תרומתן תרומה,²⁷ כך לעניין חלה אפילו בדיעבד אין חלתו חלה. ובירושלמי (פ"ד ה"ה): ורבנין מדמין לה לתבואה שלא הביאה שליש וכו'. ועיין מ"ש במהרי"ט אלגזי ה' חלה סי' כ"א, ק"ז ע"א ואילך.
footnotes: ²⁷ עיין מ"ש לעיל, עמ' 319, הע' 45.
- **וחכמים אומ' לתורם וכו'.**בבא זו עד "חזרו לומר" וכו' נשמטה בד, אבל ישנה גם בכי"ע, וחכמים הללו סוברים כר"ע במשנתנו הנ"ל שהמפריש חלה מן הקב חלתו חלה.
15-16. **פירות שלא נגמרו מלאכתן שאין תרומתו תרומה.**צ"ל: שאין [תרם] תרומתו תרומה.²⁸ וכן בירושלמי הנ"ל: ר' עקיבה מדמי לה לפירות שלא נגמרו מלאכתן. עבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה (כמשנת תרומות ספ"א). ועיין בירושלמי כאן פ"ג ה"א ובפירוש הגר"א שם וברידב"ז שם ד"ה ר"י בשם רשב"ל.
footnotes: ²⁸ והסופרים שלא היו רגילים ב"איך שפירושו "אם" השמיטו את המלה תרם. ועיין מ"ש לעיל דמאי פ"ב הע' 46 ולהלן בכורים פ"ב שו' 24. [ומ״ש להלן שבת רפי״ג.]
- **שהרי הקב הזה מצטרף וכו'.**כלומר, מכיוון שהקב הזה ראוי להצטרף עכשיו עם עיסה אחרת, הרי אינו דומה לא לתבואה שלא הביא שליש שאינה ראויה להצטרף, ולא לפירות שלא נגמרו מלאכתם שאינם זקוקים לצרוף, וחסרון גמר מלאכה לחוד, וחסרון צרוף לחוד. וכן הסיקו בירושלמי הנ"ל: חזרו לומר אינן דומין לא לפירות וכו', אלא ר' עקיבה מדמי לה לומר (=לאומר) הרי זו תרומה על הפירות האלו לכשיתלשו ונתלשו. ורבנין מדמין לה לומר הרי זו תרומה על הפירות האילו המחוברין.²⁹ ועיין מ"ש מהרי"ט אלגזי סי' כ"א הנ"ל, ולעיל תרומות פ"ב ה"ז ומ"ש לעיל עמ' 312.
footnotes: ²⁹ כגירסת הריבמ"ץ בס' תרומת חלה של הר"ש אליעזרי, עמ' ל"ה. וכ"ה בר"ש פ"ד מ"ד ובכמה מן הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 147. וכ"ה בנוסח הרש"ס. ולפנינו בטעות: לכשיתלשו.
- **ואין בטמא כשיעור.**כלומר, כביצה, שהוא השיעור לטמא אחרים,³⁰ וממילא אפילו כשהיא נותנת את המים אין הקמח הטמא מטמא את המים ואת שאר הקמח. אבל יש כאן חשש שמא יקח מן הטמא לשם חלה, ונמצא שיאכל הכהן חלה טמאה. וכל המפרשים נדחקו מאד בפירושה.
footnotes: ³⁰ עיין במשנתנו כאן ספ"ב וטהרות רפ"ב.
- **חוץ מן הטמא וכו'.**ופירוש הברייתא הוא לפי המנהג להרים את החלה מיד לאחר נתינת המים (כמשנתנו פ"ג מ"א), ולפיכך אם אינו מקדש את הטמא לשם חלה, אין הטמא מצטרף לשאר העיסה להטבל עמה, שהרי הוא מרים את כל השיעור על מנת ליתנו לכהן, והטמא שבחלה לא קדש לשם חלה, ואינו אלא כנותנו במתנה שלא בתורת חלה, ודינו כמחלק את העיסה בצק לאחרים, שאם אין בחלק כשיעור אינו מצטרף עם השאר. וממילא אין הטמא נכלל בתוך החלה, שהרי אמר בפירוש חוץ מן הטמא שבה, ואין הטמא מצטרף לעיסה להטבל עמה, שהרי הוא מפריש ממנה ע"מ ליתנו לכהן, ונמצא שאין הכהן אוכל לא חלה טמאה ולא טבל טמא, אלא חלה טהורה וחולין טמאין שאין בהן כשיעור לטמא את החלה. ומכיוון שאין בכל הטמא כביצה, הרי בהכרח יש בעיסה שהרים לשם חלה³¹ יותר מרבע ביצה קמח טהור, אפילו אם נניח שכל הטמא עלה בידו, ומן התורה אין לחלה שיעור, וכל העיסה נפטרת בכל שהוא. ועיין מ"ש להלן על החשש שמא כל הטמא נשאר בעיסה וכל הטהור עלה בידו ונמצא מפריש מן הטהור על הטמא.³²
footnotes: ³¹ אחד מכ"ד מהמשת רבעים היא ביצה ורבע. ועל שיעור חלה מן התורה, עיין במקורות שצוינו לעיל פ"א סוף שו' 24–25. ועיין להלן הע' 39. ³² ועיין היטב בירושלמי פ"ג ה"א ובפירוש הגר"א שם וברידב"ז שם ד"ה אמר ר' יוסי. ויתבארו אי"ה הדברים במקומם.
- **ואין בטמאות כשיעור.**אף כאן פירושו שאין בחטים הטמאות כביצה, עיין מ"ש לעיל. אבל אם יש בהם כביצה הרי יש לחשוש שמא יעלה כל הטמא ביד התורם, וכשהכהן יטחן את החטים ויעשן ככר, תטמא התרומה ע"י החולין הטמאין שלא קדשם לשם תרומה. וכל המפרשים נדחקו מאד בפירושה.
19-20. **הרי זו תרומה חוץ מן הטמאות שבהן.**כלומר, כשהוא קובע מקום בכרי וקורא להן שם תרומה, הוא אומר הרי זו תרומה על כל החטים חוץ מן הטמאות שבהן, שאינני מקדשן לשם תרומה, והן מצטרפות לטבל שבכרי,³³ והתרומה פוטרת גם אותן. ונמצא ביד הכהן תרומה טהורה וחולין טמאים שאין בהם כשיעור לטמא את התרומה כשיעשנה ככר. ואעפ"י שבהכרח הוא מפריש כאן מן הטהור על הטמא, כבר אמרו במשנתנו (תרומות פ"ב מ"א): באמת העיגול של דבילה שנטמא מקצתו, תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו. וכן אגודה של ירק. וכן ערימה. ובירושלמי שם: א"ר חייה בר אדא בערימה של קישואין ודלועין היא מתניתא. ופירושו, שבחטין אין רבותא כלל שהוא מפריש בערימה אחת מן הטהור על הטמא, שהרי אין החטים יכולות לטמא כלל את השאר (משום שאין בכל אחת ואחת כשיעור) ואין כאן חשש שמא יתרום שלא מן המוקף. ומשנתנו מדברת בערימה של קישואין ודילועין שהן מטמאים את הנוגע בהן (שהרי יש בהן כשיעור), מ"מ מותר להפריש מן הטהור על הטמא (הקישואין הטמאין אינן מטמאין אלא את הנוגעין בהן שהם נעשים שניים, אבל השאר טהור, שאין שלישי בטבל הטבול לתרומה), מפני שהן כולן ערימה אחת. ומכל שכן שמותר לעשות כן בהלכה שלנו שכל החטים הן כרי אחד.
footnotes: ³³ ועיין היטב בירושלמי תרומות פ"א ה"ד וברידב"ז שם ד"ה ר"ח סבר במינו, ובס' ניר שם. וכאן הדברים פשוטים, שאם אמר חוץ מן הטמאות שהן מצטרפות לחטים שבשאר הכרי, והוא תורם אף עליהם.
20-21. **שהיה רבן גמליאל פוטר את עריסיו' וכו'.**כ"ה בד, קרי: עריסיות, וכתיב זה רגיל במקורות א"י.³⁴ ובכי"ו בטעות: את עריסיו. ובכי"ע: את האריסין. ובמשנתנו (פ"ד מ"ז): ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא, ר' אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית, ורבן גמליאל פוטר. ובירושלמי מעשרות (פ"ה סה"ד, נ"א סע"ד) מוכח שרבן גמליאל פטר ממעשרות ומשביעית מפני שלא קנו קרקע, ואין קרקע הגוי בסוריא מתחייבת במעשרות ובשביעית. ובירושלמי כאן פ"ד ה"ז, ס' ע"א, בארו את טעמו של ר"א, ולא בארו את טעמו של ר"ג, וממילא מוכח שהטעם שנתנו בירושלמי מעשרות לר"ג במקומו עומד. ועיין מ"ש לעיל עמ' 315. ולפיכך נ"ל שהברייתא שלנו מדברת בשביעית גרידא, והכוונה שאעפ"י שר"ג היה פוטר את פירות האריסות בסוריא מקדושת שביעית (עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ד שו' 30–31), מ"מ היה אוסר מלערס מלכתחילה בשביעית (עיין במשנת שביעית פ"ו מ"ב), אבל אם עירס, הפירות פטורים מקדושת שביעית, כמפורש במשנתנו, וכן מוכח להלן. ופירוש כל המפרשים לא נתחוור לי כלל וכלל. ולעיל עמ' 314 ואילך הוכחנו ששיטת התוספתא היא שישראל שקנה שדה בסוריא היא כא"י גמורה, אבל אריס בשדה הגוי פטור מן המעשרות והשביעית, עיין מש"ש.
footnotes: ³⁴ וכ"ה ("בעלי אריסיות") במשנתנו בכורים ספ"א במשנה שבירושלמי, קויפמן, פרמה וקטעים מן הגניזה, וכ"ה בירושלמי שם ספ"א (כמה פעמים). וכן בב"ב פ"י מ"ר בהוצ' קויפמן ולו (לו: ארסיות). וכן להלן מו"ק פ"ב ה"ג: שטרי עריסיות (כי"ו), אריסיות (ד), אורסיות (כי"ל), ארסיות (כי"ע וירושלמי שם פ"ג רה"ד, פ"ב ע"א).
- **ובלבד שלא יהא הוא מלקט והן אוגדין וכו'.**ברור שאף הלכה זו היא לעניין שביעית גרידא, כמפורש לעיל שביעית פ"ד שו' 33–34, עיין מש"ש בפירושה. ופירוש כל המפרשים שפירשו את כל הברייתא לעניין מעשרות תמוה מאד.
- **אלא חלה אחת בלבד.**מפני שסוריא כא"י, והעיסה הרי נתחייבה ברשות ישראל, מה שאין כן מעשרות ושביעית שנתחייבה ברשות הגוי, עיין במשנת מעשרות פ"ה מ"ה ומ"ש לעיל בסמוך ומ"ש לעיל עמ' 314 ואילך. ור' לעזר בר' צדוק חולק על משנתנו כאן פ"ד מ"ח.³⁵
footnotes: ³⁵ וכנראה שר"א בר' צדוק סובר שלא גזרו טומאה על אויר סוריא.
- **הלוקח מן הנחתום בסוריא וכו'.**ירושלמי פ"ד ה"ז, ס' ע"א. וכנראה שגם בבא זו היא מדברי ר"א בר' צדוק, וסובר ר"ג שדין סוריא כדין א"י אף לעניין לוקח מן הנחתום, עיין לעיל פ"א שו' 22 ומש"ש. אבל בירושלמי (הנ"ל) פירש ר' מנא שטעם החכמים הוא שלא נחשדו ישראל על החלה בסוריא, ולפ"ז מכ"ש שלא נחשדו על החלה בא"י, והוא העמיד את הברייתא שלעיל (פ"א ה"ח) בלוקח מן הנחתום בחו"ל. אבל כנראה שר' חנינא חולק עליו, ופירש את הברייתא בפ"א כפשוטה בלוקח מן הנחתום בא"י, ולפיכך שאל על טעם החכמים, שאעפ"י שסוריא אינה כא"י מ"מ גם חו"ל חייבת בחלה, ולמה אינו חושש שמא לא הפריש הנחתום חלה. ולפי ר' מנא בחו"ל נחשדו הנחתומים על החלה. וכן נחשדו בסוריא לר"ג, אבל לא כשאוכל בעצמו, עיין בבלי ע"ז ל"ט ב'.
- **מנהר דרומה של כזיב ואילך וכו'.**וכן בכפו"פ פי"א עמ' רע"ח (ד"ר, ס"ה ע"א): מסכת (צ"ל: תוספת) חלה פ"ב מנהר דרומה של כזיב ואילך³⁶ שתי חלות דמאי וכו'. וברייתא זו כבר אינה מדברי ר"א בר' צדוק (עיין מ"ש לעיל) והיא מפרשת את משנתנו (פ"ד מ"ח) ומסמנת את גבולות א"י וסוריא, עיין מ"ש בבאורה לעיל שביעית פ"ד שו' 13.
footnotes: ³⁶ ועיין בפיסקי חלה להרשב"א ש"ד, י"ז סע"א. וכיוון למלה "ואילך" שבתוספתא כאן. ושמא היתה לפניו הגירסא כאן: ולחוץ, עיי"ש.
- **שתי חלות דמיי.**פירש בח"ד שהוא לשון מושאל, והכוונה לשתי חלות מספק, אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור,³⁷ ושל כהן אין לה שיעור, כמפורש במשנתנו פ"ד מ"ח.
footnotes: ³⁷ אחת ממ"ח, כדין חלה טמאה, וכמו שפסק הר"מ בפ"ה מה' בכורים ה"ח, וכ"ה בפי' הרא"ש למשנתנו ובמאירי, עמ' 41. אבל בפיה"מ להר"מ כתב: והוא חלק מכ"ד, או חלק מארבעים ושמונה. וכנראה שרבינו הסתפק אם עיסת סוריא דינה כניטמאת במזיד, או בשוגג, עיין במשנתנו פ"ב מ"ז. וכבד העיד ע"ז בתיו"ט במקומו. אבל לעניין עיסת חו"ל כתב להלן שם: ושיעור זו החלה חלק מארבעים ושמנה (וכן פסק בפ"ה מה' בכורים ה"י), לפי שהיא נטמאה באונס (כ"ה בד' נפולי ובכל כתה"י שבדקתי. ובד"ו ואילך נשמטה מלה זו), ר"ל אותה העיסה שנילושה בארץ טמאה. ודברי הר"מ מיוסרים על תשובת הגאון שבגנזי שכטר ח"ב, עמ' 57 (אוה"ג פסחים, התשובות, עמ' 62). וכמה מן הגאונים חולקים, עיין מ"ש הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר שם, סוף עמ' 44 ואילך.
**אם לא תרם את הראשון כשיעור וכו'.**כפו"פ הנ"ל. ופירושה שאם תרם את הראשונה פחות מאחת מששים,³⁸ הרי חלק מן השניה מתקדש בקדושה דאורייתא,³⁹ וממילא אין הכהן רשאי לאכול חלה טמאה. ומ"מ הר"מ ושאר פוסקים (חוץ מן הכפו"פ הנ"ל) לא הביאו הלכה זו. וכנראה שהם סוברים שר"ש יחידאה הוא, והחכמים חולקים עליו, וסוברים שמדאורייתא דין חלה בכל שהוא (והחכמים נתנו שיעור לטובת הכהנים, וכאן הואיל ונותן לכהן חלה אחרת לא גזרו בה בדיעבד), ולפיכך יצא כבר ידי חלה בחלה הראשונה. (ע"פ ח"ד).
footnotes: ³⁸ עיין דעת ר"ש לעיל פ"א סה"ח, שו' 25 ומש"ש. ³⁹ עיין בירושלמי כאן פ"ד רה"ט, ס' ע"א, ובריבמ"ץ ובר"ש פ"ד מ"ח. אבל ברא"ש למשנתנו, ובמאירי, עמ' 41, פירשו שמן התורה לאו דווקא, אלא כעין תורה. ועיין לעיל הע' 31.
- **חלת הגוי בארץ.**כ"ה בכי"ע (בד וכי"ו: בחוץ לארץ). וכן מעתיק מכאן בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' נ"ו, י"ב ע"ב, ובכפו"פ פ"ו עמ' כ"ו, ועיין גם במאירי עמ' 31. וכ"ה בירושלמי (פ"ד סה"י, ס' רע"ב) ובבבלי (מנחות ס"ז ע"א). וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' בכורים ה"י, ובשו"ת הרשב"א הנ"ל מציין לתוספתא תרומות פ"ד רהי"ג, ועיין מ"ש לעיל עמ' 350.
**ותרומת הגוי בחוצה לארץ וכו'.**בבבלי הנ"ל: הא תרומתו בארץ אסורה ומדמעת וכו', ועיין במשנת תרומות ספ"ג ובמפרשים שם ובתוספתא תרומות הנ"ל, ובסוגיית הבבלי במנחות שם.
- **עשרים וארבעה מתנות כהונה וכו'.**עיקר ברייתא זו נספח למשנה סוף חלה בכי"מ, קויפמן, וגליון כ"י פרמה. וכן היה לפני בעל ס' יריאים השלם סי' קמ"ג, ס"ד ע"א, ולפני הסמ"ג עשין קמ"ו בד"ר ובכת"י (בד"ו ש"ז תקנו: בתוספתא דמסכת חלה). אבל בערוך ערך עשר (ערה"ש ח"ו, רל"ג ע"א) ובכפו"פ ספ"א עמ' י"ד, הביאוה בשם התוספתא, וציינו שהובאה בבבלי (ב"ק ק"י ב', חולין קל"ג ב'). ועיין גם בירושלמי כאן פ"ד הי"א, ס' ע"ב, ובספרי קרח פי' קי"ט עמ' 142 ובתנחומא במדבר סי' כ"ד, ובמדרש רבה שם רפ"ה ומ"ש להלן. וכל הברייתא נתפרשה בפרוטרוט ע"י רב חנינאי ריש מתיבתא,⁴⁰ והובא בה"ג ריש ה' בכורות (ד"ו, קל"ח ע"א, הוצ' ר"ע הילדיסהיימר עמ' 589). וכן בפסיקתא זוטרתי סוף פרשת במדבר. ועיין בה' ראו עמ' 33.
footnotes: ⁴⁰ עיין מ"ש עליו ר"א אפשטין במאסף "הגרן" ס"ז, עמ' 52, והרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו, עמ' 365.
- **בכלל ופרט וכו'.**ופי' הגאון הנ"ל: כללי, דכתיב (במדבר י"ח, ח') לכל קדשי בני ישראל לך נתתים. פרטי, הני דחשבינן חדא חדא לחודיה. ברית מלח דכתיב (שם, י"ח, י"ט) כל תרומת הקדשים וגו' [ברית מלח עולם היא]. ועיין ספרי קרח סוף פי' קי"ח עמ' 142.
**אילו הן עשר במקדש וכו'.**חלוקה זו גם בנספח למשנה ובבבלי ובירושלמי ובבמ"ר ובתנחומא הנ"ל, במס' כלה (קניין תורה) הוצ' היגער עמ' 293, פרקי דרבי הוצ' שענבלום, מ"ד ע"א, עיי"ש. אבל בספרי קרח הנ"ל: שתים עשרה במקדש ושתים עשרה בגבולים. ובספרי מונה בין אילו שבמקדש כל המתנות שהכהנים זוכים בהם משל מזבח, אעפ"י שנאכלים בכל העיר, לאפוקי בכור, שהמתנה לכהן היא מסירת הבכור בכל מקום, ואם נפל בו מום הכהן אוכלו בכל מקום, ואם הוא תמים אעפ"י שהכהן צריך להקריבו, הרי שלו מקריב, והמתנה כבר ניתנה לו מקודם. ובכורים הם נכסי כחן לגמרי ולאו ממזבח קא זכי להו, ואם יצאו מירושלים לא נפסלו ביוצא, ולפיכך חשיב להו הספרי בין המתנות שבגבולים. ועיין ר"מ פ"א מה' בכורים ה"ג ואילך, בכפו"פ הנ"ל ובמאירי חולין עמ' 496. אבל עיין בר"מ שם הי"ב ואילך ובפיה"מ פ"ד מ"ט.
- **חטאת ואשם.**כלומר, חטאת בהמה ואשם וודאי. ובספרי הנ"ל מונה חטאת בהמה וחטאת העוף למתנה אחת, ואשם וודאי ואשם תלוי למתנה אחת. ומשלים את החסר מתרומת תודה, חזה ושוק, וזרוע איל נזיר, שמונה אותם שלשה. ועיין בפסיקתא זוטרתי הנ"ל.
- **ושירי מנחות והעומר.**כ"ה בכל נוסחאות התוספתא ובירושלמי הנ"ל, ופירושו שיירי כל המנחות ושיירי העומר אחרי הקמיצה. ועיין הגירסא בפיה"מ להר"מ הנ"ל.⁴¹ ובנספח למשנה, בספרי, בתנחומא, בבבלי ב"ק הנ"ל: ומותר העומר. וכ"ה בה"ג, במס' כלה, בפסיקתא זוטרתי ובר"מ פ"א מה' בכורים ה"ד והי"ג. ובפי' הרש"ס (פ"א ע"ב): "ושיירי העומר גרסינן, ולא גרסינן מותר העומר, דמותר העומר וכו'". ואין צורך לשבש את הנוסחאות, והוא מותר העומר הן שיירי העומר, כפירוש הגאון ופסיקתא זוטרתי הנ"ל, וכפירש"י בב"ק, עיין מ"ש ע"ז לעיל עמ' 206.
footnotes: ⁴¹ הפיסקא היא בעברית אף בנוסח הערבי.
**הבכורה והבכורים.**כלומר, שנאכלים בירושלים (בכור תמים שהקריבו) בכל העיר, אבל לא מחוצה לה. ועיין מ"ש לעיל שו' 31 ד"ה אבל בשם הספרי.
34-35. **והמורם מתודה ואיל נזיר.**כלומר, חזה ושוק, וארבע חלות מארבע מינין בקרבן תודה, וזרוע בשלה מאיל נזיר וחלה ורקיק של קרבן נזיר. ובבבלי חולין הנ"ל: מורם מתודה ואיל נזיר וכו', כיון דדמיין להדדי חשיב להו כחדא. ובספרי הנ"ל מונה אותן שלש, בין מתנות המקדש, מפני שהם זוכים בהן מן המזבח, עיין מ"ש לעיל שו' 31 ד"ה אבל ושו' 32.
- **ועורות קדשים.**כלומר, קדשי קדשים, אבל עורות קדשים קלים לבעלים, ועיין זבהים ק"ג ב' ובה"ג הנ"ל. אבל בפסיקתא זוטרתי הנ"ל: עורות קדשים. עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. וכן עורות תודה ושלמים ומעשר ופסח. וצע"ג. ושמא יש שם חסרון והשמטה, וצ"ל: וכן עורות [שאר קדשי קדשים. אבל עורות קדשים קלים לבעליהן נינהו, כגון עורות] תודה ושלמים וכו', עיין הלשון בה"ג הנ"ל. ועיין רש"י ב"ק הנ"ל ובס' יריאים השלם סי' קמ"ג ובהערה ב' שם.
- **והזרוע והלחיים והקבה.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובספרי ובבבלי הנ"ל: והמתנות. והיא היא, שהרי סתם מתנות בבהמת חולין הן זרוע ולחיים וקבה. ובפרקי דרבי (הוצ' שענבלום, מ"ד ע"א) מוסיף: שמן שריפה. ושמא לא כלל אותה בתרומה, מפני שהוא ניתן אף לכהן ע"ה, ודלא כשיטת הראב"ד, עיין מ"ש לעיל עמ' 210 הע' 7.
- **והחרמים.**כלומר, חרמי כהנים, כמפורש בירושלמי ובתנחומא הנ"ל (בהוצ' מנטובה). ועיין מ"ש להלן.
**ושדה אחוזה.**שמכרה הגזבר, מפני שלא גאלוה הבעלים, והיא יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים. ובנספח למשנה ובבבלי הנ"ל: ושדה אחוזה ושדה הרמים. ועיין בס' יראים השלם הנ"ל ובהערה ה' שם. ועיין בפסיקתא זוטרתי הנ"ל. ואעפ"י שחרמים ושדה אחוזה וגזל הגר הם לאנשי משמר בירושלים, מ"מ הרי הם זוכים בהם בכל מקום שהם, ואף גזל הגר אם מסרו לאנשי משמר מחוץ לירושלים יצא.⁴² ועיין בתוספ' ב"ק ק"י ב' ד"ה וגזל. ובנספח למשנה מסיים כאן: כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה. וכ"ה בס' יריאים השלם סי' קמ"ג הנ"ל. ועיי"ש בתועפות ראם אות ד' שתמה: "לשון רבינו מימרא דרב חסדא חולין קל"ב ב' וכו', דהרי שם בגמרא אמרו אהא דר"ח, ולאו מילתא היא וכו' ". אבל באמת העתיק רבינו את לשון הנספח למשנת חלה, ולא מן התלמוד בחולין. ועיין מ"ש לעיל סוף עמ' 212 ואילך. ושמא הבקיאות בטיב המתנות ואופן אכילתן הן המעלות שהכהונה נקנית בהן, עיין בברייתא של מס' אבות פ"ו מ"ו ובפירוש המיוחס לרש"י שם. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 207 בשם תו"כ שהביא רבינו בחיי בכד הקמח אות עצרת (ד"ו, נ"ב רע"ג). ובזוהר חדש רות ס"ד רע"ב: כל כהן שאינו יודע עיקר העבודה כאהרן ובניו אינו מצווה, ואם עובד אין עבודתו עבודה וכו'.
footnotes: ⁴² חידושי הראב"ד ב"ק, הוצ' ר"ש אטלס, עמ' רצ"ט, ומאירי שם, ריש עמ' 306.
- **לחייב על הכלל וכו'.**בספרי קרח (פי' קי"ז עמ' 135): כרת הכתוב ברית עם אהרן על קדשי הקדשים שלא יהיו נאכלים אלא במקום קדוש וכו', אלא לזכרי כהונה וכו', כך כלל את קדשים קלים לגזור דין (כלומר, לפסק דין במחלוקת קרח, עיין לעיל שם בספרי), ולכרות להם ברית וכו', שלא יהיו נאכלים אלא לטהורים וכו', כך כלל הכתוב את קדשי הגבול לגזור דין ולכרות להם ברית. ומכאן שכל מתנה ומתנה לחוד היא בתוך הכלל של קדשי בני ישראל, ובתוך הפרט שנאמר בה ביחוד, ובתוך ברית מלח, וממילא כל העובר על מתנה אחת עובר על כולן, והמקיים מתנה אחת מקיים את כולן. ועיין ברש"י ב"ק ק"י ב' ובבלי סוטה ל"ז (ובמקבילות). ועיין בבבלי ב"ק וחולין הנ"ל ושם מזכיר ברית מלח במקיימן ובעובר עליהן. עיי"ש הגירסא בריש הברייתא.
- **איזו היא ארץ וכו'.**כל הברייתא נשנית לעיל תרומות פ"ב הי"ב, עיין מ"ש לעיל עמ' 316.
- **ספינה שהיא באה וכו'.**בס' התרומה סוף ה' חלה, סי' פ"ח, מעמיד ברייתא זו בעיסה שבלילתה רכה שאין גלגולה מחייבה, וחיובה משעת אפייה, ולפיכך הולכים אחרי הקרימה בתנור. אבל מתוך הירושלמי (פ"ב ה"א, נ"ח ע"ב) מוכח שהברייתא שלנו כר"ע, ההולך בכגון דא אחרי הקרימה בתנור, עיין מ"ש לעיל פ"א שו' 42 ובהערה 51 שם, ועיין מה שהאריך בזה מהרי"ט אלגזי בה' חלה פ"ד סי' י"ב, צ"ה ע"א ואילך.