Tosefta Kifshutah on Demai Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **ואינו חושש.**עיין במשנתנו פ"ג סמ"ב. ומעין ברייתא שלנו הובאה בבבלי ב"ב פ"ח א'.
1-2. **משגמר בלבו אסור.**כלומר, אסור להחזיר, וכפי שמפרש להלן. ובבלי הנ"ל: קנה ונתחייב במעשר.
2-3. **ולעשר אין יכול מפני שמחוסר מניין.**בכי"ע חסרה המלה "מניין". ובד: מפני שמחסר מניין. ובבבלי הנ"ל (כגי' כתי"י): מפני שמפחיתו בדמים. ולכאורה נראה שגי' כי"ע נכונה, ופירושה, שאינו יכול לעשר מפני שמחסר את המוכר. אבל במשנתנו (פ"ג מ"ב) שנינו: לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מניין. ובפיה"מ שם: "כי אחרי שבאו לידו כבר זכה בהם, ואעפ"י שלא מנה האגודות, לא חסר לו אלא הספירה, ודבר זה אינו מפסיד המכירה והקניין, וזהו מה שאמר שאינו מחוסר אלא מנין". ברם בירושלמי נחלקו חזקיה ור' יוחנן בפי' המשנה, וכ"ה שם:¹ חזקיה אמר אינו מחוסר לבעלין אלא מניין, כיצד הוא עושה נוטל מן העליון² ומתקן. ואינו אסור משום גזל וכו'? ר' אבהו בשם ר' יוחנן כיון שמשך קנה, לא היה חסר אלא ממני ליה. ואין לנו לפי פשט הלשון אלא פירוש הגר"א, שלחזקיה "אין מחוסר אלא מניין", פירושו "אין הירק נקרא מחוסר לבעליו, אלא א"כ מחוסר במניין הקלחים", אבל אם מפריש מן העלים אחת ממאה שבירק אין הבעלים מחוסרים ע"י זה. ולר' יוחנן "שאין מחוסר אלא מניין" פירושו כמו שהבאנו לעיל בשם הר"מ.³ ולפי דברי חזקיה צריכים לפרש את התוספתא שאינו יכול לעשר מפני שמחסר את המניין.⁴ והתוספתא שלנו חולקת על המשנה לפי כל הפירושים, כמו שהעיר לנכון בח"ד. ועיין מה שהאריך בעטור בכורים ועיין להלן.
footnotes: ¹ כגי' גוף כי"ל, כי"ס וראשונים. ² מן העלין, מן העלים. ³ ועיין במשנה הוצ' מכון הערי פישעל מ"ש בשם הריבמ"ץ כת"י שפירש את דברי חזקיה כנ"ל, אבל נדחק בפירוש דברי ר' יוחנן. ⁴ ולפי גי' כי"ע פירושו שמחוסר (=שמחסר) את המוכר.
- **שמא יבוא אחר ויטול וכו'.**ובירושלמי הנ"ל: כיצד הוא עושה נותן לו (כגי' כי"ר) דמי אחת מהן ומתקן. ולא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו? עושה אותו ציבור לפניו. כלומר, המוכר מניח אותם באופן מיוחד, ומזהיר את הקונה שחבר תיקן אותם. וכמובן שאף התוספתא לא תחלוק ע"ז, שהרי אין איסור למכור לע"ה חולין מתוקנים. ובבבלי הנ"ל: מעשרו ונותן לו דמי מעשר. ושאלו שם: אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה וכו'? הכא בירא שמים עסקינן וכו'.
- **הרוצה להחזיר עלי ירק וכו'.**הגי' הנכונה היא בכפו"פ פל"ו, עמ' תקי"ח בשם התוספתא: הרוצה להחזים עלי ירק וכו'. ובמשנתנו (פ"ג מ"ב): הרוצה לחזום עלי ירק וכו'. ובפיה"מ שם: לחזום לכרות עלי הירקות וישליכם כדי להקל ממשאו וכו', ולא נמצא לה שורש בלשון סורסי. וכבר העיר הר"ש סיריליאו (עיין במלא"ש): ותרגום ירוש' ומלק את ראשו. ויעזים ית רישיה. ובתרגום יונתן לבראשית ל"א, י"ט: וחזמין רישיה, כלומר וכורתים את ראשו. וכן תרגם ומלק את ראשו (ויקרא א', ט"ו; שם ה', ח'): ויחזום ית רישיה. ואין ספק שזהו הפירוש הנכון.
**ולהקל ממשאו.**וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל ובמשנה הוצ' לו.⁵ ובכי"ע: ולהשליך ממשאו.
footnotes: ⁵ ובשאר נוסחאות המשנה: להקל. ועיין במבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין ז"ל, עמ' 1077, ואילך.
4-5. **לא ישליך עד שיעשר.**משנה הנ"ל. ופי' הר"מ (פי"א מה' מעשר ה"ז): כדי שלא תהא תקלה לעמי הארץ שאוכלין אותו בדמאי. ועיין בירושלמי בסוגיין.⁶
footnotes: ⁶ ואף מכאן מוכח שהפקר לאחר גמר מלאכה חייב במעשרות, עיין בשעה"מ פ"ח מה' לולב ה"ב ד"ה של דמאי כשר. ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"ב סהי"א. ועיין מ"ש להלן שו' 6.
- **ר' יוסה או' בודיי אסור וכו'.**כפו"פ הנ"ל. ומשנתנו היא כת"ק.
5-6. **המוצא פירות בדרך וכו'.**וכ"ה בד ובמשנתנו פ"ג מ"ג. ובכי"ע: בשוק. ונראה שזו היא הגירסא הנכונה בתוספתא, ועיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה ובדמיי מותר.
- **לא יצניע עד שיעשר.**בפירות שכבר נגמרו מלאכתם עסיקינן, שאם לא כן פטורין מן המעשרות (עיין מ"ש לעיל הערה 6). ופירש הר"מ (פי"א מה' מעשר ה"י): לא ישהא אותן עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים.
- **בודיי אסור.**כגון במקום שרוב מכניסים לבתיהם, שאין מפרישין מעשר עד שיכניסו לבית, והפירות הם וודאי לעניין אכילת קבע, עיין במשנת מכשירין פ"ב מ"י, ובס' משנה אחרונה שם. ועיין ר"מ פ"ג מה' מעשר הכ"ב (ומ"ש להלן מעשרות פ"ב הי"ז), פי"א ה"ט ובמשל"מ שם. ואעפ"י שעדיין לא ראו פני הבית מ"מ אין ההפקר מפקיען מידי מעשרות, עיין ר"מ הנ"ל פ"ג ה"כ. ולפי מ"ש להלן עמ' 856 במכניסין לשוק עסיקינן, ו"בודיי" פירושו מקום כותים.
**ובדמיי מותר.**כגון במקום שרוב מכניסין לשוק, והפירות של החברים הם בחזקת מעושרין, ושל ע"ה הם דמיי. עיין במקורות שהבאנו לעיל בסמוך. אבל ת"ק סובר שגם בדמאי, כלומר גם במקום שמכניסים לשוק, צריך לעשר. ועיין גירסת כי"ע בתחילת ההלכה.
**קנובת ירק שבגנה וכו'.**ר"מ פי"א מה' מעשר הי"א. ובתו"כ אמור (פ"ד הי"א, צ"ז רע"א): ומקנב את הירק כל שהוא רוצה. יכול תהיה קניבת ירק חול? ת"ל היא, הרי הוא בקדושה. ולפ"ז עצם הקניבה אינה מפקיעה את התרומה מקדושתה. אבל אם הוא מקנב את החלקים שנתעפשו, אינם בכלל קדושה, והרי הם בכלל פסולת תרומה, שהיא מותרת, כמפורש בתו"כ שמיני פרק ד' סה"ב, מ"ח ע"ד, ועיין בפי' הראב"ד שם. ועיין להלן תרומות פ"ט ה"י ומש"ש. ובעטור בכורים העיר על הירושלמי (תרומות פי"א ה"ד, מ"ח רע"א): תמן תנינן⁷ מעי אבטיח וקנובת ירק של תרומה, ר' דוסא מתיר לזרים. וחכמים אוסרין. ר' אבהו בשם ר' יוחנן לא שנו אלא בקנובת ירק של גננים אבל בקנובת ירק של בעלי בתים אף רבנין מודיין. ברם בר"ש סיריליאו שם (ק"ו סע"א) גורס: לא שנו אלא בקניבת ירק של בעלי בתים אבל בקניבת ירק של גננין אפי' רבנן מודו. וכן מסתבר, שהרי בעלי בתים מקפידים יותר לאכול ירק נקי, וממילא קניבתם עדיין אינה פסולת גמורה,⁸ אבל גננים שמוכרים את הירק אינם מקנבים אלא את הפסולת הגמורה. וכן פוסק הר"מ בפי"א מה' תרומות ה"י. ויפה העיר בעטור בכורים שגירסת התוספתא כאן מסייעת לגירסת הר"מ בירושלמי הנ"ל. ועיין להלן. אבל עיין מ"ש להלן חלה פ"א שו' 18–19.
footnotes: ⁷ עדיות פ"ג מ"ג; תוספתא תרומות פ"י ה"ב. ⁸ והיא ראויה לאכילה, וכדברי הירושלמי (פסחים פ"ג ה"ג, ל' ע"א): מה בינה לבין קניבת ירק (של תרומה)? זו ראויה לאכילה וכו'.
7-8. **של בעל הבית ושבתוך ביתו וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ושבתוך הבית וכו'. ובר"מ פי"א מה' מעשרות הנ"ל: ושל בעל הבית הנמצאת בבית חייבת. והיא היא, והוי"ו של "ושבתוך" אינה מעלה ואינה מורידה, עיין מ"ש הרי"ן אפשטיין במבוא לנוסח המשנה עמ' 1076 ואילך. ועיין להלן.
- **שעל גבי אשפה בכל מקום וכו'.**כלומר בין בגנה ובין בביתו. ומכאן שבביתו אסורה אפילו השליכה בעה"ב. וכן בר"מ פי"א מה' תרומות ה"י: וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים. וכנראה שהטעם הוא שסופם לאספם. ובפי' הראב"ד לעדיות פ"ג מ"ב כתב על הירושלמי תרומות הנ"ל (וגרס שם כגירסתנו בירושלמי): ונ"ל דוקא כשהוא משליכם. אבל אם מכנסם אסור, דלא גרעי מגלעיני תרומה וכו'. ועיין להלן ה"ה.
- **כרוב שלקטו לקנב את האספרגוס שבו וכו'.**במשנת נדרים פ"ו מ"י: [הנודר] מן הכרוב אסור באיספרגוס. מן האיספרגוס מותר בכרוב. ופירש רב סעדיה (עיין אוה"ג שם עמ' 50) יש בכרוב דבר עגול והוא הנקרא אספרגס וכו'. והח' עמנואל לעף (בספרו פלורה ח"ב עמ' 484) העיר לנכון שהכוונה היא לחלק הכרוב שהיונים קוראים לו κραμβοσπάραγον, קלחים רכים שיוצאים משרשי הכרוב. ולפי דברי הסופר היוני דיפילוס⁹ איספרגוס הכרוב טעמו מר והוא מזיק לעינים, לכליות ועוד.
footnotes: ⁹ הובא אצל אתינאוס, חכמי המשתה, ס"ב F62.
- **לקטו לאכלו ונמלך וכו'.**עיין לעיל פ"א הט"ו, שו' 44, ומש"ש. והר"מ השמיט כל הלכה זו. ושמא סובר רבינו שהחכמים חולקים על ר' יוסה ומחייבים את האיספרגוס אפילו לקטו ע"מ לקנבו. ואפשר שרבינו גרס ברישא: ר' דוסא אומר (במקום: ר' יוסה אומר) וכו', עיין במשנת עדיות פ"ג מ"ג, ואין הלכה כמותו.
10-11. **ודיי שתיקנו דמיי וכו'.**בהשגות הראב"ד פי"ג מה' מעשר הי"ט: ובתוספתא אמרו דמאי שתקנו ודאי, ודאי שתקנו דמאי לא עשה כלום וכו'. וכסדר זה מנסח אף הר"מ שם: אם תיקן את הדמאי כודאי וכו' או שתיקן את הודאי כדמאי10¹⁰ לא עשה כלום. ופירש במהרי"ק שם שכוונת הר"מ היא שאם הפריש תרומה ומעשרות מן הדמאי, על מנת ליתנם לכהן, ללוי ולעני כדין ודאי ואח"כ נודע לו שהוא דמאי, הרי התרומה אינה כלום והמעשרות מעכבם לעצמו. ואם לא תיקן את הוודאי אלא כדמאי, וקבע מקום למעשרותיו (עיין ר"מ פ"ט מה' מעשר ה"ג וה"ה), הרי מכ"ש שלא עשה כלום, וצריך להפריש תרומה ומעשרות ונותנם לכהן, ללוי ולעני.¹¹ ובהשגות הנ"ל פירש שהכוונה היא שתיקן את הדמאי מפירות ודאי, ולא עשה כלום, מפני שרוב ע"ה מעשרין הן, והוי ליה מפריש מן החיוב על הפטור. וכן, להפך, אם תיקן את הוודאי מפירות דמאי לא עשה כלום, מפני שמפריש מן הפטור על החיוב. והתוספתא חולקת על משנתנו ספ"ה דמכילתין. ולולא דברי רבותינו ז"ל היה נ"ל לפרש ע"פ הירושלמי תרומות (פ"ב ה"ב, מ"א ע"ג) שאמרו שם: "היה תורם תרומה ותרומת מעשר כאחת (כלומר, בכלי אחד) אינה שלום (כלומר, בטל הכל אם נשבר הכלי). יהודה בר' אומר לא עלתה על דעתו של זה לעבור על דברי תורה להקדים תרומת מעשר לתרומה גדולה.¹² מתיב ר' בא בר ממל והא תנינן אין תורמין מן הטמא על הטהור. הגע עצמך שתרם (כלומר, בשוגג), ואמר לא עלת על דעתו לעבור על דברי תורה וכו'? נמצאת מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה. טבל בעון מיתה. טמא (שאכל את)¹³ הטהור בעשה". נמצאנו למדים שדווקא בתורם מן הטמא על הטהור בשוגג תרומתו תרומה, מפני שאין כאן אלא איסור עשה, ומוטב להכניסו לשגגת עשה ולהבריחו מחשש טבל. אבל בהקדים בשוגג מעשרות לתרומה (שיש כאן איסור לאו) הוית ליה הפרשה בטעות ולא עשה כלום.¹⁴ ולפ"ז מתפרשת התוספתא כאן כפשוטה: ודיי שתיקנו דמאי לא עשה ולא כלום, מפני שהפריש מעשרות ולא הפריש תרומה, כדין דמאי, ועכשיו שנודע לו שהוא ודאי הרי נמצא שעבר על לאו, שהקדים מעשרות לפני תרומה, ולפיכך הפרשתו היא בטעות, ולא עשה כלום.¹⁵ ודמאי שתיקנו וודאי לא עשה כלום, מפני שאין תרומה אחר תרומה, ותרומתו חייבת במעשרות דמאי, ומפריש מעשרות ומעכבם לעצמו. ואפשר שאפילו אם כבר נתנם ללוי מוציא מידו, מפני שכל חיוב המעשרות בדמאי אינה אלא להפרשה בעלמא, ונמצא שיש כאן נתינה בטעות. וצ"ע. ועיין להלן בדברי ר' יוסי.
footnotes: ¹⁰ כ"ה בכתי"י הר"מ. ולפנינו: בודאי וכו' בדמאי וכו'. ¹¹ ועיין בח"ד כאן, ולא זכיתי לעמוד על כוונת דבריו, עיין תרומות פ"ג מ"ו. ¹² כלומר, מכיון שתרומה גדולה בטלה מחמת התנאי ממילא בטלה אף תרומת מעשר, מפני שלא עלתה על דעתו להפריש תרומת מעשר לפני תרומה גדולה, ולעבור על לאו. כן פירשו הרא"ף והרידב"ז. שאר הפירושים הם דוחקי דוחקים. ¹³ צ"ל שהפר' על, כלומר, שהפרישו על, כעין הגהת הגר"א. ¹⁴ וכן ראיתי בהלכות קטנות להר"י חאגיז ח"א סי' קל"ט שהסיק שאם אדם אחד הפריש בעצמו מעשר ראשון ומעשר שני ונשאל על הראשון אף השני בטל, מפני שלא עלת על דעתו לעבור על בל תאחר, ועיין ר"מ פ"א מה' איסורי מזבח ה"ג ובהשגות שם. ¹⁵ שוב ראיתי שכבר קדמני בעיקר הפירוש בישועות מלכו להגר"י מקוטנא, על הר"מ כאן במקומו. ועיין מ"ש בפ"ה מה' תרומות ה"ח ד"ה בד"א.
- **דברי ר' יעקב.**וכ"ה בד. ובהשגות הראב"ד הנ"ל בט"ס: דברי ר' עקיבה, אבל במהרי"ק העתיק משם: דברי ר' יעקב, וכן בסוף ההשגה (בד"ק ובד"ו רפ"ד): אין הלכה לא כר' יעקב ולא כר' יוסי. ולפני בעל כפו"פ (פי"ח עמ' תל"ז) היתה, כנראה, הגירסא כאן: דברי ר' אליעזר בן יעקב, עיין בהערה שם. ובכי"ע גורס כאן: דברי ר' מאיר.
**ר' יוסה או' וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות. ובהשגות הנ"ל העתיק: ר' יוסי אומר משום ר' יצחק וכו'. ועיין מ"ש בתס"ר ח"א עמ' 67.
- **לא עשה כלום.**כפירוש שפירשנו לעיל, שו' 10–11.
- **מעשרותיו מעשרות וכו'.**שמכיוון שחייבו חכמים דמאי במעשרות, הרי בדיעבד אם הפרישם כודאי צריך ליתנם ללוי ולעני ומכ"ש שאם נתנם ללוי שאינו מוציאם מידו. ולשיטת הראב"ד הנ"ל צריך לפרש שר' יוסי סובר שהמעשרות חלות מדרבנן, אבל יצטרך להפריש תרומה עליהם.
13-14. **שאין תרומה אחר תרומה.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכן העתיק בהשגות הנ"ל.
- **כל העיר מוכרין ודאי וכו'.**ר"מ פי"ג מה' מעשר ה"כ. ועיין מכשירין פ"ב מ"י.
- **מפריש תרומה ומעשר וכו'.**כלומר תרומה ותרומת מעשר וכו', וכ"ה בר"מ הנ"ל. וכנראה שצריך להפריש מעשר גם על התרומה, שהרי אפשר שקנה דמאי שכבר הופרשה ממנה תרומה גדולה. ועיין בירושלמי מעשרות פ"ג ה"ג ובפ"מ שם ד"ה א"ר מתנייה בקורא שם וכו'. וכמובן שצריך להפריש גם מע"ש בשנת מע"ש, כמפורש בר"מ הנ"ל.
**ונותנן לכהן וכו'.**וכ"ה בר"מ הנ"ל. ועיין בירושלמי ערלה פ"ב ה"א, וברידב"ז שם. ועיין במל"מ פ"ט מה' מעשר ה"ב ובתוספ' רע"א דמאי פ"ד סמ"ד. ועיין יבמות פי"א מ"ה ובתוספתא שם פי"ב סה"ו ובה"ג ה' חלה, ד"ו ט"ו רע"ג, בריטב"א יבמות שם ובמאירי שם הוצ' ר"ח אלבק, סוף עמ' 359 ובהערה מ"ג שם.
- **הטבל והמתוקן שנתערבו וכו'.**כלומר קופה של טבל וקופה של מתוקן שנתערבו ואינו יודע איזו קופה של טבל ואיזו של מתוקן. וכן העתיק הר"מ בפי"ג מה' מעשר הכ"א.
- **ונותנן לכל כהן שירצה.**וכן העתיק בר"מ הנ"ל. וצ"ע למה שינתה התוספתא בלשונה ולא שנתה כמו ברישא. ושמא יש כאן אשגרה מלהלן פ"ז סהי"ג.
**כל העיר מוכרין מתוקן וכו'.**ס' חסידים סי' תתתתרס"ה עמ' 450.
- **הרי זה אסור.**אעפ"י שיש כאן ספק ספיקא, כלומר ספק דמאי. עיין ר"מ פי"א מה' מעשר הי"ג, בהשגות ובכ"מ שם. ועיין בתוספ' רע"א דמאי פ"ג מ"ד אות כ"ט.
- **כל העיר מוכרין בשר שחוטה וכו'.**ס' חסידים הנ"ל. ובכל המקורות המקבילים הלשון הוא תשע חנויות מוכרות (או: כולן מוכרות) בשר שחוטה וכו'. ופסקה הר"מ בפ"ח מה' מאכלות אסורות הי"א. ובס' המפתח לר' נסים לכתובות (תשה"ג אסף הוצ' מק"נ ירושלם תש"ב, עמ' 195) ציין שמקור הברייתא הוא בתוספתא דמאי פ"ד.
- **הרי זה אסור.**בירושלמי שקלים: תשע חנויות מוכרות בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה. נתחלפו לו חושש. ולנמצאת הולכין אחר הרוב. תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה וכו'. והנה הרישא של הברייתא אינה נמצאת בתוספתא, ואף הבבלי לא ידעה (עיין בגליון הש"ס בשקלים שם), והיא אינה גם בשרי"ר, עמ' 138, ובכי"מ שקלים ובד"ו שם, ובנוסחאות ובפירושים שהו"ל הר"א סופר, עמ' 83.
**כל העיר מוכרין יין טהור וכו'.**כלומר יין של ישראל (עיין ע"ז פ"ד מי"א). והברייתא נשמטה לפנינו ע"י הדומות, וישנה בד ובכי"ע ובס' חסידים הנ"ל.
- **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש לעיל פ"ג הע' 14.
- **אבל בלוקח מן השוק וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובס' חסידים הנ"ל. ובמקבילות: ובנמצא הלך (בשקלים: ולנמצאת הולכין) אחר הרוב. ובר"מ פ"ח מה' מא"ס הי"א הנ"ל: אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב. וגם לפנינו הפירוש הוא שהשוק בעצמו מסתפק מרוב כשרין. ובזה מתורצת קושייתו של הגר"י מקוטנא בישועות מלכו ספי"ג מה' מעשרות. ועיין להלן הי"ב ואילך.
- **פירות לא הלכו חכמים בהן וכו'.**ר"מ פי"ג מה' מעשר הי"ב. ובמקבילות ברור מתוך העניין שמדברים בפירות שספיקן מן הארץ ספיקן מחו"ל. ואפשר שהדין דין אמת אף לעניין חנויות שמוכרין פירות ידועים ובמחיר קבוע, וגם לעניין שנים, עיין מ"ש להלן שו' 35 בשם הירושלמי.
- **לא אחר המראה.**כלומר, המראה הניכר בטביעת עין גרידא, אבל פשיטא שהולכין אחר הצבע, עיין בירוש' פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג: ר' חייא בר אדא אמר בלבנין וכו' באדומין.
**ולא אחר הדמים.**וכ"ה במקבילות. אבל הר"מ השמיטה, וכבר תמה ע"ז בח"ד הנ"ל. ועיין במשנת ב"ב פ"ה סמ"א.
- **זתים משיחסום בבד ובבודידה וכו'.**ברייתא קשה מאד, ובר"מ הנ"ל דלג עליה. ואולי אין משיחסום אלא משיעסום, כלומר, משיעסה את הזיתים בבד ובבודידה, ואז ניכר מקום גידולם לפי התכונות שלהם בשעת העשייה. ובמשנת שביעית פ"ח מ"ו: ואין עושין זיתים בבד ובקוטב, אבל כותש הוא ומכניס לבודידה, כלומר לבד קטן. ובתיו"ט שם: ואין עושין זיתים וכו', עניין מיעוך וסחיטה.¹⁶ ועיין ערוך השלם ערך עסה (האחרון).
footnotes: ¹⁶ לפי פליניאוס (תולרות הטבע סט"ו פ"ו סי' ו', סעיף כ"ג) היו קוראים לגוש הזיתים (מאה מודיות) שנעצר בבית הבד: עשוי (factus).
25-26. **אין הבד והבודידה שוין וכו'.**כלומר, אין להכיר כלל את מקום הזיתים מתוך תכונותיהם בשעת העשייה, מפני שהדבר תלוי אף בבד ובבודידה, והם אינם שוים לא בעיר ולא במדינה, ואם זיתים ממקום ידוע עשייתם קשה וממושכת בבד אחד, עשייתם קלה ומהירה בבד אחר.
- **לא בעיר ולא במדינה.**כנראה שעיר פירושו כאן העיר שבה נמצאת הסחורה שאנו דנים עליה, ומדינה פירושה כל המקומות מחוץ לעיר, כפירוש ראשון שבח"ד. וכן הפירוש גם בב"ר ספ"נ, עמ' 531 (ועיין מע"ש פ"ג מ"ד ועוד).
**רבו בעיר לא רבו במדינה וכו'.**ר"מ פי"ג מה' מעשר הי"ב. והוא מעתיק את כל הברייתא לעניין פירות חו"ל, וכבר אמרנו לעיל שהדין דין אמת אף לגבי פירות משנים שונות, כלומר חדש וישן, עיין להלן.
- **הנחתומין מותרין מפני שרצין אחר החדש.**נראה שהכוונה היא למוצאי שביעית, ואם נכנסה גורן אחת מן התבואה החדשה הותרו כל הנחתומין מפני שחזקתם רצין אחר החדש, ואין לחשוש יותר לפירות שביעית. ובירושלמי כאן פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג: אם היה יין, כגון יין חדש ויין ישן, הלכו בו אחר הטעם. וגם שם הכוונה לעניין שנים אם הוא משנה שעברה או משנה החדשה. עיין להלן.
35-36. **מצרפין מפירות חוצה לארץ. על פירות הארץ וכו'.**כלומר על פירות הארץ שהן וודאי מתוקנים וכו'. ובהוצ' צוקרמנדל נשמטה כאן בבא שלמה, והיא ישנה בכי"ע ובד. והובאה גם בסמ"ג עשין סוף קל"ה, קצ"ט ע"ד, ובכפו"פ ספכ"ב, עמ' תס"ד. ועיין לעיל פ"א ה"ט.
37-38. **על פירות שנייה כדי שירבו על פירות שלישית וכו'.**עיין במשנת מכשירין ספ"ב, בר"מ פ"א מה' מע"ש הי"א ובמל"מ שם, ועיין מ"ש לעיל פ"א ה"ט.
- **לפוטרן מן מעשר עני.**כלומר, אם פירות הארץ¹⁷ מרובין על פירות חו"ל ופירות שלישית מרובין על שניה, הרי בלי צרוף פירות חו"ל עליו להפריש מעשר עני ולתתו לעניים, אלא שיכול לצרף פירות חו"ל לפירות שניה והם רבים על פירות שלישית ונפטר ממעשר עני, ומפריש מע"ש ופודהו ואוכלו בירושלים. ובד כאן בטעות: מעשר שני, וכבר הגיהו בח"ד ובהגהות הגר"א כמו שהוא לפנינו בכת"י. ובכי"ע: לפוטרן מן המעשר.
footnotes: ¹⁷ במקום גוים, וכמ"ד שאין קניין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשרות, והפירות הן ודאי. ואעפ"י שאין הולכין בממון אחר הרוב, מסתבר שמכיוון שהוא וודאי לעניין טבל, אינו יכול לעכב את המעשר לעצמו.
- **על פירות רביעית לפוטרן מן מעשר עני.**וכ"ה בד ובכי"ע. אבל ברור שצ"ל: ממעשר שני, כמו שהגיהו בח"ד ובהגהות הגר"א. ועיין מ"ש לעיל, ולפעמים נוח לו יותר להפריש מעשר עני, כגון שפירות הארץ הן דמאי, ואם מפריש מעשר עני הוא מעכבו לעצמו, אבל אם יפריש מע"ש צריך לטרוח להביאו לירושלים, ולפיכך נוח לו לצרף פירות חו"ל לפירות שלישית (שאין בה מע"ש) והן רבים על פירות רביעית ויש לו רוב שאין בו מע"ש, ומפריש מעשר עני ומעכבו לעצמו.
39-40. **מצרפין פירות חוצה לארץ על פירות ערב שביעית וכו'.**עיין מכשירין ספ"ב ומ"ש לעיל פ"א ה"ט.
- **על פירות שביעית וכו'.**עיין שו"ת מבי"ט ח"ב סי' כ"א, ד"ר ח' ע"ב, ומל"מ פ"ו מה' מעילה ה"ו.
- **לפוטרן מן המעשרות.**אבל בלי פירות חו"ל חייבין. עיין להלן שביעית פ"ד סהי"ד.
- **אמ' לו של אשתקד הוא נאמן להחמיר.**וכן שנינו לעיל פ"א ה"ו (כגי' הנכונה שבכי"ע): היה מוכר בשנת מעשר עני, ואמר משנת מעשר שיני הן, אינו נאמן. ומה"ז וה"ח שם מוכח שנאמן להחמיר, עיין מש"ש. וכאן מלמדת אותנו הברייתא שאפילו אם בקש ממנו יין ישן ואמר לו המוכר יש לי יין כדבריך, וכדברי המשנה (ב"ב פ"ו סמ"ג): וישן משל אשתקד, מ"מ נאמן להחמיר. כלומר אם הוא עומד בשלישית מפריש מע"ש ומחללו, ומתנה שאם המוכר משקר והוא משנה זו הרי הוא מעשר עני ומעכבו לעצמו. [עיין לעיל שו' 35 ומש״ש ומדברים ששם כשמכיר ע״פ הטעם.]
43-44. **של ארבע ושל חמש שנים הוא וכו'.**כלומר, שהקונה מבקש יין ישן, והמוכר משבח את מקחו ואומר לו שיינו הוא מיושן (עיין במשנת ב"ב הנ"ל) אינו נאמן כלל, והיין הוא בחזקת השנה שעומד בה. והדברים מתבארים ע"פ שיטת הרשב"ם (מובא בחי' הרשב"א חולין ו' א'): "דכל שהוא קרוב לשביעית, כגון שנייה ושלישית, חוששין שמא נשתיירו להם מפירות שביעית, וכל שהוא רחוק משביעית, כגון רביעית וחמישית, אין חוששין שמא נשתייר בידן מפירות שביעית עד עתה". והוא הדין אף לפנינו. ותולים שהע"ה רצה להשביח את מקחו.
44-45. **חזקת תגר בכל מקום דמיי וכו'.**כפו"פ פ"ד, עמ' ל"ג, בשם התוספתא. ובירושלמי (פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג) העמידוה לחד מ"ד ברוב א"י נתונה ביד ישראל, וממילא אף תגר גוי וכותי חזקתם קנו מישראל. ועיין ר"מ פי"ג מה' מעשר ה"ח.
- **במי דברים אמורים וכו'.**עיין לעיל פ"ג הע' 14. ועיין בכפו"פ הנ"ל.
46-47. **אי זהו תגר וכו'.**ירושלמי הנ"ל, ר"מ פי"ג מה' מעשר ה"ט, כפו"פ הנ"ל. אבל אם לא שילש חיישינן שמא הביא ממכנסו, ואם הוא גוי או כותי פירותיו ודאי, ומפריש תרומה גדולה.
47-48. **וזה אין מתוקן דמיי.**וכ"ה בכי"ע. ובד נשמטה שורה. ובתגר שדרכו מוכר דמיי עסיקינן ומה שאמר מתוקן כוונתו היתה שהן חולין מתוקנים (שהרי לתרומה גדולה לא נחשוש אף בלי אמירתו). ולפ"ז "אינו מתוקן" פירושו שלא הפרישו מהם מעשרות, וממילא הכל הוא דמאי. אבל לעיל בפ"ג הט"ו בתגר מוכר טבלים עסיקינן (שהרי בסיפא מפורש: את שדרכו לימכור דמאי), ולפיכך לפי העניין שם "אינו מתוקן" פירושו טבל וודאי.
- **מבעל הבית ואמ' זה מעושר וכו'.**וכ"ה בכי"ע. כלומר שלוקח מבעה"ב מגרנו, הרי יש לחשוש שאינו מעושר פירושו טבל גמור, שלא הפריש ממנה אף תרומה גדולה, כדי שיוכל לאכול ממנה עראי. ובד יש כאן השמטה. ולהלן הכ"ה השם "מעשרות" כולל גם תרומה גדולה.
- **זה אינו מתוקן ודיי וכו'.**רשב"ג מדייק בלשון בעה"ב, שאם אמר שהוא אינו מתוקן יש להניח שלא תקן אותו כלל, ולא הפריש ממנו תרומה גדולה, וכמו שכתבנו לעיל. אבל אם אמר אינו מעושר, פירושו כפשוטו שלא הוציא ממנו מעשרות, אבל כבר תקנו מתרומה גדולה.
- **המפקיד פירות אצל עם הארץ וכו'.**רשב"א חולין ו' א' ד"ה הנותן, שו"ת הרשב"ץ ח"א סי' ס"ו ל"ד ע"ב.
**ולשביעית.**בברייתא זו (בניגוד למשנתנו, פ"ג מ"ד) לא נזכר כותי אלא ע"ה גרידא, ומוכח מכאן שאף ע"ה חשודים על השביעית.¹⁸ וכבר ישב על מדוכה זו הרמב"ן ז"ל, שכן כותב הרשב"א הנ"ל: "וההיא תוספתא דקתני בעם הארץ בחזקתן למעשר ולשביעית, ולא קתני בה כותי וכו' (כלומר, בבבא זו), תירץ הוא ז"ל דדילמא לישנא קלילא תניא שביעית- לאוכלי שביעית,¹⁹ ושמא משבשתא היא, וזה כמעט דחוק".
footnotes: ¹⁸ עיין תוספ' כתובות כ"ד א' ד"ה שלי. ועיין היטב להלן עירובין פ"ה (פ"ז) ה"י. [ועיין רמב״ן הנ״ל י״ח ע״א.] ¹⁹ כלומר, בחזקתן לשביעית פירושו שאין חוששין שמא החליפום ע"ה אוכלי שביעית, והיינו ע"ה שחשוד על השביעית בפירוש, אבל בסתם ע"ה אפילו ודאי החליף אין חוששין לשביעית.
- **אמ'¹ לו נטלתים וכו'.**רשב"א חולין ו' א' ורשב"ץ ח"א סי' ס"ו הנ"ל. ובירושלמי פ"ג ה"ד (לפי כי"ס, עיין בהוצ' לונץ י"ז ע"א, אות כ"ה): "מהו שיהא נאמן (כלומר, כותי) לומר נטלתים והנחתי אחרים מתוקנים תחתיהן? תני אמר לו נטלתים והנחתי אלו ישנים תחתיהן, אלו מתוקנין תחתיהן, אם את מאמינו שנטל האמינו שנתן. אם אין את מאמינו שנתן אל תאמינו שנטל. כותי את מאמינו שנטל, ואין את מאמינו שנתן". ועיין להלן בבבא של כותי.
footnotes: ¹ [עיין ברמב״ן שצויין למטה.]
- **מתוקנין תחתיהם וכו'.**בירושלמי הנ"ל מעמידה באומר פלוני עישר לי, אבל אם אומר משלי הן (כלומר, ותיקנתי בעצמי) אינו נאמן.
- **במי דברים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל פ"ג, הע' 14.
58-59. **עגרון ומצא קסרי. קיסרי ומצא עגרון וכו'.**בכי"ע "אגרי" (במקום עגרון). וברשב"א הנ"ל (בד"ר): קיסרי ומצאו אגדו. הניח אגדו ומצאו קיסרי (הגירסא והסדר כעין כי"ע). [עיין ברמב״ן חולין שנדפס מחדש י״ז ע״א מן הספר.] והנה המקורות שלנו מזכירים תכופות שני מיני חטים: אגרו (אגדו, אגרון) בניגוד לשמתית (שחמתית), עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 93. ובפירוש הדברים כאן נראה שהפקיד אצלו קמח לבן ומנופה²⁰ ומצא קסרי,²¹ כלומר קמח קיבר עשוי מחטים יבשות שלא ליתתו אותן.²²
footnotes: ²⁰ γύριν. וצורה זו נמצאת ברשימות הצמחים של היונים עיין .Anecdota Atheniensia etc הוצ' Delatte ח"ב, עמ' 362, בשנו"ס. ²¹ ξηρά כלומר ξηρά. [αλευρα] ²² עיין להלן ב"ק פ"י ה"ט, ירוש' שביעית פ"ו ה"א, ל"ו סע"ב-רע"ג ועוד בכ"מ. והיונים קראו ללחם אפוי מחטים הללו ξηροπυρίτας, עיין בחכמי המשתה של אתינאוס ס"ג, 114°.
59-60. **המפקיד פירות אצל כותי וכו'.**התוספתא חוזרת כאן על הדברים שנשנו לעיל אצל ע"ה. וקצת קשה למה לא כללה יחד ע"ה וכותי, כשם שעשו במשנתנו. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.
- **עושה אותן תרומה ומעשר וכו'.**כנראה שאף כאן צ"ל: תרומת מעשר, כלעיל שו' 53. ושמא הכוונה שיכול לעשותן תרומה גדולה למקום אחר, וכן מעשר (כלומר, מעשר מן המעשר, תרומת מעשר) על מקום אחר, וכשיטת ספרי זוטא שמובא בריבמ"ץ ובר"ש תרומות פ"א מ"ה. ועיין ר"מ פ"ג מה' תרומות הכ"א.
64-65. **הרי זה אינו חושש להן וכו'.**כנראה שבירושלמי גרסו כאן: הרי זה חושש, שכן אמרו שם (עיין מ"ש לעיל שו' 55): כותי את מאמינו שנטל, ואין את מאמינו שנתן (כגי' כי"ס). ר' יונה בעי מה נן קיימין, אם באומר משלי הן? אפי' עם הארץ לא יהא נאמן. אם באומר פלוני עישר לי, אפילו כותי יהא נאמן? א"ר בא תיפתר כמאן דאמר כותי כגוי וכו'. ולפ"ז הברייתא שלנו היא כמ"ד כותי כישראל, כמו שפירש בעטור בכורים. ואפשר שאף לפנינו צ"ל: הרי זה חושש וכו', ולפיכך שנתה התוספתא בבא מיוחדת לכותי, ולא חזרה על הטעם שלעיל: אם את מאמינו שנטל וכו', ולא הזכירה את ההבדל בין מין אחד ושני מינים.
65-66. **אצל הגוי הרי זה חושש וכו'.**במשנתנו פ"ג סמ"ד: אצל הנכרי כפירותיו. ופי' הר"מ בפיה"מ: כפירותיו, ר"ל כפירות הנכרי, ואינם מחוייבין כלום. אבל בריבמ"ץ פירש כפירותיו שהן ודאי טבל, וכן פירש"י (בכורות י"א ב'): דודאי חלפינהו וצריך להפריש מהן מעשר. האי תנא סבר דאין מירוח הגוי פוטר וכו'.²³ וכן מוכח מסוגיית הירושלמי פ"ג ה"ד ובבלי בכורות י"א. וכן מוכח מן התוספתא כאן, עיין כפו"פ פ"ד עמ' ל"ד ושו"ת מהרי"ט ח"א סי' מ"ג. ועיין ר"מ ספי"א מה' מעשרות, ומ"ש ר"ב אשכנזי בשו"ת שלו סי' א' ד"ו י' ע"ד, ובמלא"ש למשנתנו. ועיין מה שהאריך בס' פאת השלחן סי' ט"ז ס"ק ט"ז אות מ' בבאור שיטות הראשונים בדין מרוח עכו"ם.
footnotes: ²³ ועיין בשטמ"ק שם אות י'. וכן מעיד ר"ב אשכנזי (בשו"ת שלו סי' א', ד"ו י' סע"ג): כן כתוב בפירש"י ז"ל עתיקי ודוקני, וכן הביא לשונו בעל כפתור ופרח ז"ל וכו'.
- **ומשם שביעית.**עיין בשו"ת מהרי"ט הנ"ל. ועיין להלן שורה 69.
- עשו פירות ישראל את פירות הגוי וכו'.²⁴במשנתנו הנ"ל: ר' שמעון אומר דמאי. ופירש הר"מ: "אולי ישראל אחר הפקיד אצלו והחליפם בהם ויהיו גם כן דמאי". ועיין בכורות י"א ב' ובשטמ"ק שם אות א'. ובירושלמי הנ"ל העמידוה דווקא אלא בכדי קופה אחת, אבל אם הפקיד אצלו שתים אחת דמאי ואחת ודאי.
footnotes: ²⁴ כ"ה בד. ובכי"ו בטעות: או פירות הגוי. ובכי"ע: לפירות הגוי. ובירושלמי (פ"ג ה"ד, כ"ג ע"ג): והתני ר"ש בשם ר"ט אומר עשו פירות ישראל זה לפירות הגוי דמאי (כ"ה בכי"ס, וכ"ה בשינויים קלים אף בשו"ת ר"א אשכנזי שהזכרנו בפנים). ועיין מ"ש לעיל פ"א הע' 25.
- **אינו חושש לא משם מעשרות ולא משם שביעית.**בתוה"ב להרשב"א (בית ד' ש"ב, קי"ט סע"ב) ובחידושיו לחולין (ו' א' ד"ה הנותן) גרס כאן: הרי זה חושש. ובחידושיו הנ"ל הביא ראייה מכאן שע"ה חשודים על השביעית. ונוסחא משובשת נזדמנה לו לרבינו ז"ל, שהרי אמרנו לעיל בפירוש שע"ה וכותי לא נחשדו על הפקדון.²⁵ ולא עוד אלא שלפי גירסת רבינו קשה למה לא כללה הברייתא גוי עם כותי וע"ה. ועיין מ"ש להלן בהערה 27. [עיין ברמב״ן הנ״ל, י״ז ע״ב.]
footnotes: ²⁵ בירושלמי פ"ג ה"ד, כ"ג ע"ג: כותין נאמנין על הפקדון וכו' אפילו משנחשדו (כלומר, אפילו משקלקלו מעשיהם).
68-69. **המשלח ביד הגוי וכו'.**מאירי ע"ז ל"א ב', עמ' 85; חולין צ"ה א', עמ' 354.
- **ומשם שביעית.**עיין מ"ש לעיל שו' 66. ועיין שו"ת המבי"ט ח"ב סי' כ"א.²⁶
footnotes: ²⁶ ובתשובתו שבס' אבקת רוכל סי' כ"ג (ד"ר י"ח ע"ב-ע"ג) לקה נוסח התוספתא בחסרון, ויש לתקנו ע"פ תשובתו בספרו.
69-70. **אבל חמרי גוים המודדים מן הגרן וכו'.**בד: המודרי' וכו'. ובכי"ע: שהן מדיירין בעיר וכו'. וברשב"א חולין הנ"ל: אבל חרמי (כ"ה בד"ר) גוים המודרים (כגי' ד) מן הגורן לעיר אינו חושש וכו'. ובתוה"ב שלו (בית ד', ש"ב, קי"ט ע"ב): אבל חמרי נכרי' המדודין מן הגורן וכו'. ולהלן שם (בית ה' ש"ד, קמ"ו סע"ב): חמרין (ולא הזכיר גוים, עיין להלן בהערה) המדודין מן הגורן לעיר אין חוששין להם לא משום דמאי²⁷ ולא משום שביעית. ובשו"ת שלו (ד' בולוניא) ח"א סי' ק"ז: ותניא בתוספתא של מסכת דמאי חמרי גוים המדודין מן הגורן לעיר אינו חושש משום מעשרות וכו'. ובמאירי (ע"ז, עמ' 85 הנ"ל): חמרי גוים המדדין (צ"ל: המדרין)²⁸ מן הגורן לעיר וכו'. ובחולין (עמ' 354 הנ"ל) מעתיק: אבל אמרו (צ"ל: חמרי) גוים המדרים מן הגורן לעיר, ר"ל הנושאים משאותיהם, מלשון דרי טונא (ב"ב ק' א' ועוד) וכו'. והגירסא הנכונה היא: חמרי גוים המידדים²⁹ מן הגורן לעיר, כלומר חמרים שהטעינו משא על חמוריהם, ומתנהלים בכבידות, עיין רש"י ב"מ ל"ג א'.³⁰ ועיין מ"ש להלן.
footnotes: ²⁷ רבינו גרס ברישא (שו' 68) שאף במשלח ע"י ע"ה חושש משום מעשרות (עיין מ"ש לעיל), ולפיכך העתיק כאן חמרים סתם (שהרי דין זה נוהג אף בע"ה) וכתב שאין חוששין משום דמאי כשהן מדדין מן הגורן לעיר. ברם וודאי הוא שאין כאן העתקה מן התוספתא אלא ניסוח רבינו בעצמו. ועיין מ"ש להלן שורה (70–71. ²⁸ כפי שיוצא ברור מתוך פירושו, וכמו שמעתיק בחולין, וגרס כעין גי' ד והרשב"א בחידושיו, עיין לעיל. ²⁹ כצ"ל לפנינו במקום "המודדים". וכן במגילת תענית (הוצ' ליכטינשטין, עמ' 335 [79]): ובית דין מודדין והולכין אחריהן. אבל בד"ק ובכי"ק שם: מידדין והולכין. ובבאור הגר"א יו"ד סי' קי"ח אות כ"א מעתיק בשם התוספתא כאן: מדדין. ³⁰ עיין עה"ש ערך דד א'. ויש להוסיף אף את הבבלי בב"מ שהבאנו בפנים ומגילת תענית הנ"ל. וכן בספרי נשא פי' מ"ד, סוף עמ' 49: המלאך מדדן מתים עד שיצאו וכו'. ובמקבילה במכילתא דמילואים (הלכה ל"ה, מ"ה ע"ד): נגפן המלאך ודחפן לחוץ וכו'. ועיין במלונות ללשון המקרא.
70-71. **מפני שהן בחזקת המשתמר.**בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קע"ז (שו"ת הרשב"א ח"ו, ד' ירושלים, סי' ק"ד): גדולה מזו אמרו המביאי' מן הגורן לעיר שאין חוששין להם, מפני שהן מתייראין להחליף וליגע מפני עוברי דרכים, שמא יראו ויגלו, כדאי' בתוס'. ועיין גם בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רנ"ד, וכוונתו לתוספתא שלנו, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, סוף עמ' 198. ועיין במאירי ע"ז וחולין הנ"ל. ועיין בירושלמי ע"ז פ"ה ה"ה, מ"ד ע"ד.
71-72. **אינו חושש משום טומאה.**לפי הסוגיא בבבלי (גיטין ס"א ב') צריך להעמיד ברייתא זו בטוחן פירות שלא הוכשרו, ובלא לתיתה, עיין מ"ש להלן הכ"ט. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ד, ובמלא"ש שם בשם הרש"ס.
- **אצל הגוי הרי זה חושש וכו'.**כלומר, שמא החליפם בפירותיו או בפירות ישראל אחר,³¹ וחושש אף למעשרות ולשביעית.
footnotes: ³¹ עיין במשנתנו פ"ג מ"ד, ובר"מ פי"א מה' מעשרות הי"ג ובהשגות שם. ובכי"ע בטעות: אינו חושש.
72-73. **מפקידין תרומה אצל ישראל ע"ה וכו'.**בבבלי גיטין (ס"א ב') נשאו ונתנו בברייתא זו, והעמידוה (לפירש"י) בפירות שהוכשרו, ואימת תרומה על ע"ה, והוא מפחד לנגוע בה, מה שאין כן בכהן ע"ה שלבו גס בה. ורוב המפרשים פירשוה שכל הסוגיא שם היא אליבא דרבא גרידא. ולולא דבריהם היה נראה מפשט המשנה (בגיטין שם ובשביעית ספ"ה) אף כאביי (שם ס"א א'), ולפיו אנו קיימים כאן אף בפירות שלא הוכשרו, ובכהן חיישינן שמא יגע בידים לחות.³² ובבבלי נדה ל' סע"ב: משל לכהן חבר³³ שמסר תרומה לע"ה ואמר לו אם אתה משמרה³⁴ בטהרה מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך. ועיין בתוספתא עירובין שציינתי לעיל הערה 18. ועיין מ"ש להלן.
footnotes: ³² ואפילו לשיטת הר"מ רפי"ב מה' טומאת אוכלין שבהכשר צריך רצון בעלים, שאני כאן שהמשקין נתלשו ברצון, ועוד שמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון, עיין מכשירין פ"א מ"א, ועיין בחזון נחום ובס' משנה אחרונה שם. ³³ כ"ה בכי"מ, בעין יעקב ובאגדות התלמוד שם. וכן מעתיק בעקידה, ריש שער ס"ח (ד"ו ש"ז ד' ע"ד). ³⁴ כ"ה לפנינו ובכל הנוסחאות הנ"ל. אבל בעקידה הנ"ל בט"ס: אוכלה.
- **טוחנין ומרקדין אצל אוכלי שביעית וכו'.**ברשב"א חולין (ו' א' סד"ה הנותן): בתוס' דמאי, טוחנין ומדקדק (ברור שצ"ל: ומרקדין) אצל אוכלי שביעית וכו'. ובבבלי גיטין ס"א רע"ב: טוחנין ומפקידין³⁵ אצל אוכלי שביעית ואצל אוכלי פירותיהן בטומאה וכו'. ושאלו שם ממשנתנו (פ"ג מ"ד) המוליך חטים לטחון וכו', בחזקתן למעשר ולשביעית אבל לא לטומאה,³⁶ והסיקו שהברייתא שלנו בפירות שלא הוכשרו. וכבר אמרנו לעיל שרוב הראשונים מפרשים שהסוגיא היא רק אליבא דרבא, אבל אביי עצמו מעמיד את הברייתא כפשטה (עיין בתוספ' שם ד"ה אמר אביי) שלטומאת חולין לא חיישינן, ולפיכך מפקידין אצל אוכלי פירותיהן בטומאה. ועיין ר"מ פי"ב מה' תרומות, ברדב"ז ובמהרי"ק שם ובשו"ת הרדב"ז ח"ב, לשונות הר"מ סי' קע"ה. [עיין רמב״ן חולין שנדפס מחדש י״ז סע״ב.]
footnotes: ³⁵ הגירסא "ומפקידין" היא בטוחה, כפי שיוצא מתוך הסוגיא עצמה שם. ³⁶ עיין במלא"ש פ"ג מ"ד מ"ש בשם הרש"ס.
**ואצל עושי בטומאה.**במאירי (גיטין, עמ' 243) פירש שלפי ההוה אמינא שבבבלי (אליבא דרבא) לא התירה הברייתא אלא בעושי בטומאה דווקא, שהן מחזיקין את עצמן טמאים ונזהרים מליגע, אבל בסתם ע"ה חיישינן לנגיעה. אבל ברמב"ן פירש שגם לפי ההוה אמינא "עושים בטומאה" הם לאו דווקא, אלא אפי' בסתם ע"ה לא חיישינן שמא יגע (ועיין גם בתוספ' ס"א ב' ד"ה רישא), אלא אגב דאמר אוכלי שביעית אמר נמי אוכלים בטומאה. וכבר אמרנו לעיל שלפי מסקנת התלמוד בפירות שלא הוכשרו עסיקינן כאן, וממילא אפילו ודאי נגע לית לן בה. אבל עיין מ"ש להלן.
- **אבל אין טוחנין לא לאוכלי שביעית ולא לעושין בטומאה.**וכ"ה בד. ובכי"ע משובש. וברשב"א חולין הנ"ל חסרות המלים "אין טוחנין", וכ"ה בבבלי הנ"ל, וכנראה שלא היו גם לפני המעתיק של כי"ע. ופירושו שאין טוחנין ומרקידין לאוכלי שביעית בפירותיהם שלהם משום מסייע בידים לעוברי עברה. וכן הדין שאסור לטחון ולהרקיד לעושין בטומאה, שהרי אפשר שפירותיהן כבר הוכשרו,³⁷ ונמצא גורם להפרשת חלה בטומאה. ועיין בתוספ' שם ד"ה רישא, ובירושלמי שהביאו שם. ובריבמ"ץ שביעית פ"ה מ"ט: אבל לא תבור ותטחון עמה דחיישינן לחלופי, דתניא אין טוחנין עם אוכלי שביעית. ולכאורה כוונתו לברייתא שלפנינו. ודבריו צריכים עיון גדול.
footnotes: ³⁷ ואעפ"י שע"ה נאמן על ההכשירות (עיין לעיל פ"ב, הע' 4), מ"מ בוודאי עושה בטומאה חיישינן שמא הוכשרו ולאו אדעתיה, אבל אין אנו חושדים בו שיגע בשל חבר.
- **פירות לחבירו וכו'.**כ"ה בכי"ע. ובד: לחבר, ובחבר למעשרות ולא לטהרות עסיקינן.
**נהג בהן כמות שהוא.**ואעפ"י שהפירות יצאו לרגע מידי השליח, והייתי סובר שאינו מפחד להחליף, שהרי אינו נתפס על מעשיו שיאמר שהמקבל הוא שהחליף, מ"מ לא חיישינן, שאין הוא חשוד להחליף.
**חושש אני וכו'.**כלומר, מכיוון שיצאו לרגע מידיו, ואף בטלה שליחותו הראשונה, והוא מביאן בחזרה בחנם למשלח, יש לחשוש שמא מורה היתר ומחליפם בגרועים מהם, משום שכר טרחותו (עיין פירוש ר' מנחם בתוספ' גיטין ס"א ב' ד"ה התם). אבל לעיל בהכ"ו מודה אבא שאול. (ר' יונה בר"ג).
- **היה לו עריס שיודע לתקן וכו'.**כלומר, שהיה בקי בהלכות תרומות ומעשרות,³⁸ ועיין להלן תרומות פ"א ה"ז, והפי' הנכון בח"ד שם. ועיין מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ד סי' ל"ב, ד"ו קי"ח ע"ד וק"כ ע"א.
footnotes: ³⁸ בה' א"י לרבינו יעקב בעל הטורים (דין קדושת הארץ ב', סעיף ה', עמ' 13) פסק: ואם לקח תבואה מישראל, אם יודע שהוא בקי בהלכות תרו"מ, ואמר שהוא תיקן את התבואה נאמן וכו', ואם אינו בקי או שהוא אצלו חשוד וכו'. ומכאן שאין מאמינים אלא לבקי בה' תרו"מ, או לכשר שאמר שחכם תיקן לו את הכרי, עיין מ"ש להלן מע"ש פ"ג שו' 61 ד"ה אצל, ועיין ירוש' פ"ג ה"ד, כ"ג ע"ג, ובבלי כתובות ע"ב א' ועוד.
- **שלך הן מתוקנין הן נאמן.**ורשב"ג לשיטתו שסובר שאין אדם חוטא ולא לו, ונאמן על אחרים, עיין בכורות פ"ה מ"ד, להלן פ"ה סה"ד ומש"ש, ועיין ירושלמי פ"ד ה"ח, ומהרי"ט אלגזי הנ"ל.
78-79. **ר' או' אין נאמן וכו'.**עיין בתוספתא ובירושלמי הנ"ל. ובירושלמי (פ"ו הי"א) שנינו: ישראל שהיה לו אריס בסוריא ושילח לו פירות, ואמר [לי' מעושרין הן],³⁹ הרי אילו מעושרין, אני אומר מן השוק לקח וכו', אפי' יש לו מאותו המין לתוך שדהו, מכיון שאותו המין מצוי בשוק מותר. ולפי רהיטת הלשון משמע ששלח לו משל בעה"ב, ומ"מ אינו נאמן אלא בסוריא, וכשיטת רבי. ועיין ר"מ פ"א מה' תרומות הי"ט ובכ"מ שם, והיתה לפניו הגירסא בירושלמי כמו שהיא לפנינו, אלא שחסרה לפניו המלה "ואמר", ולפ"ז בסוריא אפילו בסתם פטורין, והברייתא יכולה להיות אפילו בשיטת רשב"ג שפסק כמותו (פי"ב מה' מעשר הי"ז).
footnotes: ³⁹ כ"ה בכי"ס שם.
- **נותן אדם לשכנתו וכו'.**ירושלמי ספ"ג ובבלי חולין ו' א', ובשניהם: הנותן לשכנתו וכו' אינו חושש וכו'. ר"מ פי"א מה' מעשר הי"ב. ועיין להלן מעשרות פ"ג הי"ג ומש"ש.
- **ותבלין שבהן וכו'.**עיין בפאת השלחן סי' י"ב ס"ק ו' אות י' שהאריך להוכיח שיש תבלין שחייבין במעשרות.
- **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש לעיל פ"ג הע' 14.
83-84. **ומנחת את הקדירה בפניו.**במשנתנו פ"ג מ"ה שנינו שפונדקית חשודה להחליף, ולפיכך אמרו כאן, שאם מנחת את הקדירה על הכירה בפניו אינו חושש לכלום.
- **ומנערת בה וכו'.**בד: אם מנערת אפי' בין הגוים אינו חושש. וכן בכי"ע: ואם מנערת בו (צ"ל: בה) אפילו בין הגוים אינו חושש. ובפירושה נראה שאם הפונדקית הסירה את הקדירה מן הכירה כדי לנער בה, אינו חושש שמא החליפה אחרי שהסירה, ואפילו היא בין הגוים אינו חושש שמא ניערה הגוי או שמא החזירה הגוי. וכן שנינו בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"י, מ"ב ע"א): "ישראל וגוי שהן שותפין בקדירה, ישראל שופת והגוי מנער. מי מחזיר? סברין מימר ישראל מחזיר". וכן שם פ"א ה"ד, ל"ט ע"ד: "ישראל וגוי שהן שותפין בקדירה ואינו חושש שמא ניער הגוי בקדירה", ופירושו שהמנער דרכו להסירו מן האור ולהחזירו, ובסתם אינו חושש שמא ניער והחזיר ויאסור משום בשולי עכו"ם.⁴⁰ ואף כאן מותר, שחזקתה מחזירה בעצמה, ואפילו נערה בשלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר.
footnotes: ⁴⁰ ועיין במה"פ ע"ז שם ומה שהשיג עליו ביפה עינים ע"ז י"א סע"ב, ולפי פירושנו ניחא.