1. **המקבל שדה מן הגוי מעשר ונותן לו.**וכ"ה בד. וסובר תנא זה שמקבל כחוכר (עיין בבלי ב"מ ק"א א'), והמקבל קונה את כל הפירות, ותבואת זרעך קרינן ביה. ובירוש' גרס בברייתא זו: תורם ונותן לו (עיין להלן). ואמרו שם (פ"ו ה"א, כ"ה ע"ב): א"ר חיננא תקנה תיקנו במקבל שלא תבור א"י. והתנא שלנו לא קיבל תקנה זו, ועיין בפי' הרא"ש פ"ו מ"א.

1-2. **מה אם ירצה הגוי שלא לעשר וכו'.**כלומר, רשב"ג סובר שהמקבל אינו זוכה בכל הפירות אלא רק בחלקו, וכשנותן לגוי, משלו הוא נותן לו, ואין הגוי מצווה על מצות מעשרות. ובמשנתנו רפ"ו שנינו: המקבל שדה וכו' מן הנכרי, מן הכותי, יחלק לפניהם. ובירושלמי שם: אמר ר' יוחנן זו דברי רבן שמעון בן גמליאל. אבל דברי חכמים מישראל חולק, מן הגוי תורם. ותני כן החוכר (בכי"ס: המקבל, וכן הגיה הגר"א) שדה מן הגוי תורם ונותן לו. אמר רבן שמעון בן גמליאל מה אם ירצה הגוי שלא לתרום פירותיו אינו רשאי, כלומר אתמה.

2. **אלא חולק ונותן לו בפניו.**בירושלמי הנ"ל: אלא חולק ומניח לפניו. ובמשנתנו הנ"ל: יחלק לפניהם. וכתב הר"מ בפיה"מ: "ועל תנאי שיהיה החלוקה לפני בעל השדה שידע שמה שנתן לו הוא טבל", וכן פסק בפ"ו מה' מעשר הי"א. אבל לפי פשט הלשון אין "בפניו" אלא "לפניו". ועיין להלן ה"ב.

2-3. **החולק שדה מן הגוי מעשר ונותן לו.**וכ"ה גם בד וקשה להגיה. ופירושו שנטל חלקו המגיע לו משדה של שותפות. וכן הסיגנון להלן הי"ג: אונקלוס הגר חלק מאחיו (בירושלמי פ"ו ה"ט: חילק עם אחיו). ועיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 12 ד"ה לחלוק הימנו. ותנא זה סובר שאין ברירה, ואפשר שחלקו הוא ביד הגוי, ולפיכך מעשר ונותן לו מדינא. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

3. **ר' שמעון או' תורם ונותן לו.**אפשר שר' שמעון זה הוא ר"ש בן גמליאל, ומכיוון שנזכר כבר בהלכה זו לא חזרו על שם אביו, כסיגנון המשנה.¹ ורשב"ג סובר יש ברירה,² אלא שבא"י קנסו את הישראל שלכל הפחות יתרום ויתן לו, כדי שיטרח ויקנה את חלק הגוי. וכנראה שרשב"ג קנס יותר בשותפות מאשר בקבלה, ובקבלה אנו מקילים, כדי שלא תבור א"י, וכירושלמי הנ"ל.

footnotes: ¹ אבות פ"ב מ"ט, מי"ג ומי"ד. וכן מצוי בירושלמי. אבל עיין מ"ש להלן שו' 5–6. ² להלן תרומות פ"ב סה"י; ירוש' דמאי פ"ו ה"ה, כ"ה ע"ד. ועיין בבלי גיטין מ"ז ב'; חולין קל"ה ב'.

3-4. **לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר וכו'.**כלומר, מכיון שהישראל אינו אלא תורם, הרי חזקה שלא עישר, וצריך הגר והקונה לעשר. ומכאן משמע קצת שלא כפירוש הר"מ הנ"ל שצריך להודיעו שנותן לו טבל, שא"כ מאי קמ"ל הכא.

4. **שכר ממנו שדה מעשר וכו'.**נראה שבבא זו כ"ע מודים בה, שהרי השוכר צריך לשלם ממעותיו, ואם נותן לו טבל טבול למעשרות נמצא פורע חובו בטבל. ועיין ב"מ פ"ט מ"ו.

5. **מה בין שוכר לחוכר וכו'.**עיין ב"מ ק"ד א'. וברי"ף שם (פ"ט סי' תקמ"ב) תניא במסכת דמאי מה בין שוכר לחוכר (ועיי"ש בנ"י וברבינו יהונתן מובא בשטמ"ק שם ק"ד רע"א) וכו'. וכ"ה בס' השטרות לר"י הברצלוני, עמ' 95 שו' 2; גנזי קדם הוצ' לוין ס"ה, עמ' 99; ערוך ערך חכר; עיטור קבלנות, הוצ' רמא"י ס"ב ע"ג; חי' הר"ן ב"מ ק"ד רע"א; מ"מ פ"ח מה' שכירות ה"א, ופירוש הגליון לבתי הנפש והלחשים (הוצ' דוידסון בידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ה עמ' כ'). ועיין בירושלמי כאן רפ"ו. ובאו"ז ב"מ סי' של"ח מ"ו סע"ד: תניא בתוספתא דדמאי וכו'. ועיין ב"מ פ"ט מ"ו ובפיה"מ להר"מ שם שפי' את דברי הת"ק (בניגוד לר"י) ע"פ התוספתא כאן, וכמו שפסק ברפ"ח מה' שכירות ובפ"ו מה' מעשר הי"ג.

**חוכר בפירות.**בירושלמי הנ"ל: החוכר בפירות, השוכר במעות, המקבל למחצה לשליש ולרביע.

5-6. **החוכר שדה מן הנכרי מעשר וכו'.**תנא זה סובר שאף בחוכר (ולא רק בשוכר), זרע ישראל קרינן ביה. ועיין מ"ש לעיל בריש פירקין. ובירושלמי פ"ו ה"ב מוסיף אף כאן: ר' שמעון אומר תורם ונותן לו. ומדברי הירושלמי מוכח שר"ש כאן הוא רשב"י, ולא רשב"ג (עיין מ"ש לעיל). והתלמוד שם מפרש שטעם הת"ק הוא שקונסין לחוכר מן הגוי שיעשר (כדי שלא ימצא הגוי חוכרים, וימכור שדהו), ור"ש סובר שלא קנסו. ועיין מ"ש להלן.

6. **לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו וכו'.**כלומר שהוא קנה מן הגוי בחזרה את תבואת החכירה שנתן לו, מעשר דמאי, מפני החשש שמא החליפה. ותנא זה סובר כר"ש במשנתנו פ"ג סמ"ד, ודינו כמפקיד פירות אצל הגוי. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

6-7. **או שמכרו של ישראל חוזר וכו'.**בד לנכון: או שמכרה לישראל אחר נוהג בה דמאי. ופירושו שמכר את תבואת החכירה לישראל אחר, וכמו שפירשנו לעיל. ובירושלמי (פ"ו ה"ב, כ"ה ע"ב): לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר, או שמכרן (בכי"ר: שמכרם) לישראל אחר מותר.³ ואף בירושלמי צריך לפרש שמכר את פירות החכירה. אלא שבירושלמי היתה להם מסורת אחרת, וגרסו בראש ה"ב: החוכר שדה מן הגוי וכו'. ומדברים בחוכר ע"ה. ולפיכך פירשו שאם נתגייר הגוי או שמכר הגר את אותם הפירות עצמם שקבל בעד החכירה הרי הם דמאי, מפני שחוששין שמא לא עשרם החוכר.

footnotes: ³ צ"ל: [ד]מאי, ונשמטה הדלי"ת. וקרא הסופר מתר. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, ריש עמ' 154, על החילוף הרגיל בין רי"ש ויו"ד. ואפשר שצ"ל: תורם, כהגהת המפרשים, עיין מ"ש בפנים.

7. **החוכר שדה מן הכותי וכו'.**תנא זה סובר שמדינא מעשר אפילו בחוכר מישראל (עיין מ"ש בריש פירקין), אלא שבחוכר מישראל הקילו החכמים, וכשיטת חברייא בשם ר' יוחנן בירושלמי פ"ו רה"ב.

**ושוקל לאוצר.**כלומר, השוקל לאוצר המלך חייב לעשר, שלא יפרע חובו בטבל, עיין להלן מע"ש פ"ג ה"ה וחלה פ"א ה"ד ומש"ש.

8. **שוקל לקיטרון.**בד: לקטרון. ובפירושו נ"ל שהוא מחלק האופסניא לצבא,⁴ שהיו בני העיירות מספקים לו צרכי אוכל.

footnotes: ⁴ נ"ל שקטרון הוא ἀκτάριος שעניינו הוא כמו ἀκτουαρίων, (עיין פרייסיגקע, פאכווארטער וכו', עמ' 8). ובמכילתא בשלח מצויה כמה פעמים המלה "אקטור" במובן שומר הנהר, שהיה ממונה אף על המכס. אבל שם מדברים בעיקר במוסד מצרי, עיין מ"ש שמואל קרויס במ"ח חמ"ט, 1905, עמ' 689. ובמדרש הגדול בשלח, עמ' 136 ועמ' 139, הכתיב הוא קטרין, במקום אקטורין. ופירוש המלונות שהכוונה כאן לקטרון, centurio, בעל הזמורה, אינו מסתבר, מפני שאין עניינו לכאן, ובפקיד על המסים אנן קיימין.

**לא יאמר ישראל לגוי ולכותי וכו'.**בירושלמי כאן ספ"ו: תני לא יאמר אדם לחבירו וכו'. ועיין בבלי שבת ק"נ א'. ובסמוך נעתיק את לשון הבבלי בע"ז ע"א א'. אבל כמה מן הראשונים גרסו אף בירושלמי: לא יאמר אדם לגוי וכו', עיין אהצו"י שם, עמ' 128. וכן גרס במאירי ע"ז, עמ' 290. ועיין מ"ש להלן.

9. **הילך מאתים זוז ושקול תחתיי מן האוצר.**בירושלמי הנ"ל: הילך מאתים דינר ושקול על ידי לאוצר. והנה מלשון התוספתא שאמר כן לגוי, לכותי או לשאינו נאמן על המעשרות, משמע שחוששין שמא פרע הגוי ביין נסך, והכותי והע"ה בטבל. ומכיוון שעל הישראל מוטל החוב לשלם ביין או בתבואה, הרי אין לו לתת מעות לחשודים, שהם יקנו בשבילו את האוכלים, שנראה כאילו פורעים בשליחותו בטבל. ואם הגוי משלם ביין נסך נראה שניחא לו בזה, ורוצה בקיומו של היין. ובתשובת הרמב"ן לר' שמואל הסרדי (ספרן של ראשונים הוצ' הר"ש אסף עמ' 86): ועוד מצינו בתוספתא לא יאמר אדם לגוי ולכותי וכו' ושקול על ידי לאוצר וכו', והעתיקה ר' שמואל הנ"ל בספר התרומות שער מ"ו ח"ד סי' י"ח, ד"ר פ"ד ע"א. ועיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפ"ו. ובבבלי ע"ז ע"א א': אמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והפס עלי מנת המלך. מיתיבי אל יאמר אדם לגוי עול תחתי לאוצר (כ"ה בכי"מ ובראשונים) וכו'. וברור שהכוונה לתוספתא שלפנינו, ועיין בראשונים שם שהקשו מן הברייתא שלעיל.⁵ והמחוור הוא כדברי הראשונים שבחמריו ופועליו אין עליו כלל חיוב לתת להם יין ופירות דוקא, ואם הוא נותן להם מעות יכולים לקנות מה שהם רוצים,⁶ מה שאין כן כאן שחייב לפרוע יין ופירות. והגאונים⁷ הסיעו את פירוש הברייתא למכירת יין ע"י הרשות. וכן פסק הר"מ בפי"ג מה' מאכלות אסורות הכ"ז, עיי"ש.

footnotes: ⁵ פ"ה הי"ד, לפי פירוש הבבלי בע"ז ס"ג ב'. ⁶ עיין בתוה"ב להרשב"א בית ה' ש"ב, קל"ט ע"א ואילך, ובמאירי ע"ז, עמ' 290, וכ"ה בחי' הרשב"א ע"ז בכת"י. ⁷ עיין במאירי וברשב"א הנ"ל, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפ"ו.

9-10. **אלא אומר לו פטריני מן האוצר.**בד: פוטרני וכו'. ובירושלמי הנ"ל: פרשיני מן האוצר. וכן מעתיק מן התוספתא ברמב"ן ובס' התרומות הנ"ל. וכן גורסים הראשונים⁸ בירושלמי שם. ברם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפ"ו (בד"ר) מעתיק מן הירושלמי: פשרני מן האוצר. וכ"ה מעתיק (פשרני) בסיפא כאן. וכן בירושלמי ב"מ (פ"ו ה"ג, י"א ע"א):⁹ באותו שיכול לפשר וכו', באותו שאינו יכול לפשר. ואין ספק שהגירסא הנכונה היא: פשרני, ופירושה: חלצני ומלטני.¹⁰ וכן בבבלי ע"ז הנ"ל:¹¹ הא לא דמיא אלא לסיפא אבל אומר לו מלטיני מן האוצר, כלומר, מכיוון שביקש אותו שיציל אותו מן האוצר ולא אמר לו שיכנס במקומו, הרי כוונתו היתה שיפייס אותם בדברים ע"י השפעתו, או שיתן להם ממון. ואם הגוי נתן להם יין נסך, או טבל, אדעתיה דנפשיה קעבד.

footnotes: ⁸ עיין באהצו"י דמאי, עמ' 128. ויש להוסיף עליו מאירי ע"ז, עמ' 290, וחי' הרשב"א כת"י שם. ⁹ לעניין אנגריא. ¹⁰ עיין מ"ש ר"ח ילון בקונטריסים כ"א, עמ' 86 [ויש להוסיף קוה"ר ח׳ ח׳: אילו עשו תשובה פשרו.]. ובספרי במדבר פי' צ"ה, 95: פשרה היא זו, אין בו כח וכו'. ופירושו: השתמטות והתחמקות היא זו. וכן יוצא ברור מתוך המקבילה שבמה"ג (ספרי זוטא של הורוביץ, עמ' 272): פטורת היא, שאין בו כח וכו'. ¹¹ כגי' תוספ' שם ד"ה ה"א, ספר השלמה ע"ז פ"ה סי' ד', י"ז ע"ג ועוד.

10. **וכן לא יאמר אדם לחבירו וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בירושלמי ספ"ו הנ"ל. אלא שבירושלמי (בהוצ' שלפנינו בכל הנוסחאות) גרס אף ברישא: לחבירו (עיין מ"ש לעיל, סוף שו' 8). ולכאורה הכוונה היא לחבירו גוי (עיין בבלי שבת ק"נ א'). אבל לפנינו הגירסא בטוחה ברישא, ומכיוון שהברייתא שנתה ברישא: גוי, כותי וחשוד הרי משמע שכאן מדברים בישראל חשוד. והכוונה, כנראה, שלא יפרע טבל בשליחותו. ובשו"ת הרמב"ן הנ"ל (בשו' 9): "וכן לא יאמר לחברו וכו', ולעניין רבית היא שנויה, ופירושה שהוא נותן לו מאתים זוז מעכשיו שיפול תחתיו לאומנות המלך שהיא בשוה שלש מאות, ומשום דמקדים ליה דינר פרע במקומו יותר". ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תרפ"ו הנ"ל.

**ופול תחתיי לאומנות.**בירושלמי הנ"ל: ושקול על ידי לאומנות. וכן מעתיק הרמב"ן הנ"ל מכאן. והנכון כלפנינו.¹² וכן במשנת ב"ב (פ"ט מ"ד): שנפל אחד מהם לאומנות. ובבבלי שם (קמ"ד ב'): תנא האי אומנות. לאומנות המלך. וכן מפורש בירושלמי שם. ועיין בשטמ"ק ב"ב שם, ברמב"ן ובחי' הרשב"א כת"י (והביאו במלא"ש למשנה שם) שם. ורבותינו כבר ראו לנכון שהכוונה היא לליטורגיות שהיתה המלכות מטילה על בעלי הנכסים. וכן בפירוש הרמב"ן לתוספתא כאן שהעתקנו לעיל: שיפול תחתיו לאומנות המלך.

footnotes: ¹² בתוה"ב להרשב"א בית ה' ש"ב, קל"ט סע"א מעתיק (בשם הראב"ד) אף מבבלי ע"ז הנ"ל: דתניא פול תחתי לאוצר. והוא מפרש שם: דכיוון שזה חייב ליתן יין למלך, ואמ' לו פול אתה תחתיי הרי זה כאילו קנה ממנו היין נסך, וממצותו נתנו לאוצר המלך. וכ"ה בהשגות פי"ג מה' מאכלות אסורות הכ"ז, בד"ק ובד"ו רפ"ד (ובד"ח תקנו שם "עול" במקום "פול").

11. **אלא אומ' לו פוטריני מן האומנות.**בשו"ת הרמב"ן הנ"ל: פרשני מן האומנות. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בשו"ת הרשב"א הנ"ל מעתיק בשם התוספתא והירושלמי: פשרני וכו', וכן נכון, עיין מ"ש לעיל, שו' 9–10.

11-12. **המקבל שדה מישראל תורם ונותן לו וכו'.**וכ"ה בד, בר"ש וברא"ש פ"ו מ"א. וכן בירושלמי ב"מ (פ"ט ה"ז, י"ב ע"א): תני המקבל שדה מישראל מעשר ונותן לו דברי ר' מאיר (ונשמטה שם דעת הת"ק בטעות). אבל במשנתנו רפ"ו: המקבל שדה מישראל, מן הנכרי, מן הכותי, יחלק לפניהם, וכתבו בר"ש וברא"ש על התוספתא כאן: על כרחין מקבל לאו דווקא, אלא חוכר, דלא מיסתבר דלימא שום תנא במקבל מישראל תורם ונותן לו, מעשר ונותן לו, וברא"ש שם: וכן יש בב"מ פ' המקבל טובא מקבל דמפרש בגמרא דהיינו חוכר.¹³ ובירושלמי כאן (פ"ו ה"ב, כ"ה ע"ב): החוכר שדה מישראל¹⁴ תורם ונותן לו. ר' מאיר אומר מעשר ונותן לו. ולפי גירסא זו סובר הת"ק כאן כמשנתנו פ"ו מ"א, עיין בפי' הרא"ש הנ"ל. אבל עיין מ"ש לעיל בריש פירקין. וצ"ע.

footnotes: ¹³ עיין ב"מ ק"ד רע"א. ¹⁴ כ"ה בנוסח הרש"ס ובירוש' ב"מ הנ"ל, וכן מוכח מהמשך הסוגיא. ולפנינו בטעות: החוכר שדה מן הגוי.

12. **מעשר ונותן לו.**פירשו בירושלמי הנ"ל (אליבא דחד מ"ד) שר"מ סובר שתפסה מדת הדין אף בחוכר מישראל, ואין אדם רשאי לפרוע בטבל בעד החכירה שלו.

13. **וממין אחר.**וכ"ה בד ובר"ש וברא"ש הנ"ל, והוא וי"ו המחלק. ובמשנתנו (פ"ו מ"א): או ממין אחר.

13-14. **וחכמ' אומ' אם מאותה שדה נתן לו וכו'.**ר"ש הנ"ל. ובירושלמי (פ"ו ה"א): תני ר' חייא מאותה השדה, בין מאותו המין וכו'. ועיין ירוש' ב"מ פ"ט ה"ז, והנוסחא שם משובשת.

14. **בין ממין אחר בין מאותו המין וכו'.**בד, בר"ש ובירושלמי הנ"ל הסדר הוא: בין מאותו המין בין ממין אחר. ופירשו בירושלמי שר"י סובר כרשב"ג (ב"מ פ"ט מ"ח), שבעה"ב מקפיד שלא יזרענה מין אחר, ולפיכך אם נתן לו מין אחר הוי ליה כפורע חובו מן הטבל, אבל החכמים סוברים כחכמים שם, שבמקום שאין הפסד לבעה"ב יכול לשנות ולזרוע מין אחר, ולפיכך אם נתן לו משדהו מין אחר, משלו נתן לו ואינו מעשר.¹⁵ ועיי"ש פירוש אחר.

footnotes: ¹⁵ ומה שהוא תורם הוא מפני שאי אפשר לגורן שתעקר בלא תרומה גדולה.

15. **מעשר ונותן לו.**כ"ה בד, בר"ש ובירושלמי. ובכי"ע בטעות: תורם ונותן לו.

15-16. **קיבל הימנו זרע לתת לו פירות בגורן וכו'.**בח"ד פירש שקיבל זרע כדי לזרוע בשדה של עצמו. ולדבריו צ"ל שלא קיבל עליו אחריות בעד הזרע, שאם לא כן הרי אסור משום רבית, וכ"ז דחוק מאד. ונראה לפרש את הברייתא ע"פ משנת ב"מ פ"ח מ"ח: מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע, כלומר, אעפ"י שאפשר שיתייקרו בשעת הגורן. ועיין בבלי שם ע"ד ב'. והנה היתר זה אפשר לפרשו בשתי פנים: א. שהנותן בקבלה יכול להתנות שהמקבל ישלם לו משדהו שליש ורביע ועוד דינר, ואין כאן חשש רבית, שהרי מותר לו לבעל השדה לקבל דמי אריסות כרצונו, ואפילו זקפו עליו במלוה מותר (עיין בפי' הראב"ד בשטמ"ק ב"מ ע"ד סע"ב). ולפי היתר זח חייב האריס לשלם לו פירות הזרע מחוץ לאריסותו, ואם לוה ממנו בעיר מחזיר לו בעיר ולא בגורן (עיין ב"ק פ"י מ"ו), כדין הלואה. ומטעם זה עליו לשלם חולין גמורים כעין שלוה ממנו. ב. שהאריס אינו מחזיר לו אח"כ את הזרע כפרעון החוב, אלא כשבעה"ב מקדים לו זרע, מוריד האריס מדמי אריסותו, כלומר "לבציר מהכי קא נחית", ונמצא שאין בעה"ב מקבל בחזרה את דמי הזרע, אלא מקבל יותר מפירות שדהו. וההבדל בין שני הטעמים הוא, שלטעם ראשון צריך האריס לטרוח ולהביא את פירות הזרע לעיר, כפרעון הלואה, אבל לטעם השני "חולק [בגורן] ונותן לו, זה מכניס חלקו לעיר, וזה מכניס חלקו לעיר" (תוספת' ב"מ פ"ט הי"ט). נמצאנו למדים שבמקום שחולק לו את הזרע על הגורן (ואינו טורח להביאו לעיר), אין כאן פרעון הלואה, אלא תשלומי האריסות, וחולק לו בפניו, כדין מקבל מישראל. וזו היא אף כוונת הברייתא שלנו: קיבל הימנו זרע ליתן לו פירות בגורן, כלומר שהאריס קבל מבעה"ב פירות לזרע, ע"מ להחזירם לו בזמן הגורן (ואין כאן האיסור של משנת ב"מ פ"ה מ"ט), מעשר ונותן לו, כדין פרעון הלואה שמשלם כעין שלוה.

16. **ממקום שחולקין על הגורן וכו'.**בד: מקום שחולקין וכו'. כלומר, במקום שאף בעד הזרע חולק לו על הגורן (ולא בעיר), אינו צריך לעשר, עיין מ"ש לעיל בפירושה.

17. **חולק לו בפניו שיויו.**המלה "שיויו" ליתא בד, וצוקרמנדל השמיטה. והכוונה שנותן לו טבל כשווי זרע החולין שקיבל, שהרי למה יוותר לו בעה"ב על העודף שנתן לו, ובוודאי צריך להוסיף על תשלומי אריסותו זרע טבל כשווי החולין שהוא קבל, אלא שאין טרחת התיקון עליו, אלא על בעה"ב. ועיין מ"ש לעיל סה"א על "בפניו".

**קיבל ממנו מעות ליתן לו וכו'.**כלומר, מעות לקנות בעדן זרע וכו'. ואף זה מותר ואין כאן משום רבית, מפני הטעמים שכתבנו לעיל, אלא שבמקבל מעות הרי זו הלואה גמורה, וחייב לפרוע חולין מתוקנין.

17-18. **הכל מודים שמעשר ונותן וכו'.**נראה שצ"ל: בכל מקום מעשר וכו', כלומר ואפילו במקום שחולקין בגורן צריך לעשר, שאין כאן אלא ויתור מצד בעה"ב שמקבל גם בעד הזרע בגורן (מכיון שבין כך ובין כך צריך לטרוח ולהביא את השאר לעיר), אבל מ"מ לא נפקע כח ההלואה שיהא מותר לשלם לו טבל.

18. **ישראל שקיבל מחבירו שדהו לקצור כשהוא שבלין וכו'.**רוב המפרשים פירשו בישראל שקיבל מישראל חבירו, ולפי פירוש זה קשה לפרש את הסיפא: זיתיו למסוק בשמן מעשר ונותן לו, והרי בפ"ו מ"ה שנינו: המקבל זתים לשמן, כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה, ועיין בירושלמי שם. ואם במקבל במחובר ("למסוק") מעשר ונותן, מכ"ש כשקבל בתלוש ("זתים לשמן"), וממילא אין כאן שאלה למי הן המעשרות, שהרי המקבל פורע לו חולין מתוקנין. ולפיכך נראה כפירוש בעל מנחת בכורים שפירש ע"פ הירושלמי (פ"ו ה"א, כ"ה ע"ב) שבמקבל מגוי עסיקינן,¹⁶ ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹⁶ ועל חבירו שפירושו "גוי", עיין מ"ש לעיל שו' 10.

19. **נותן לו כמות שהן.**וכן בירושלמי הנ"ל: מניח כמות שהן. והטעם הוא שמכיוון שמשלם בפירות שלא נגמרה מלאכתן למעשרות כ"ע מודים בה, שהקלו על המקבל מן הגוי, שמניח לפניו כמות שהן.

**שדהו לקצור בחיטין וכו'.**כלומר שיתן לו מפירות שנגמרו מלאכתן, מעשר ונותן לו. ואפילו לשיטת משנתנו (פ"ו מ"א, ועיין מ"ש בריש פירקין) שהמקבל מן הגוי נותן לו טבל, שאני כאן שקבל ממנו שדה שהיתה כבר זרועה, ואין כאן חשש שמא תבור א"י, ולפיכך מעשר ונותן לו, כמו שבארו בירושלמי הנ"ל.

20. **ר' יוסי וכו'.**עיין מ"ש לעיל רפ"ג.

21. **שהמקבל שדה אבותיו מן הגוי וכו'.**לפי פשוטה חולקת הברייתא על ר' יהודה במשנתנו (פ"ו סמ"ב), והיא סוברת שאף במקבל שדה אבותיו מן הגוי נותן לו כמות שהן, אם משלם לו מן הפירות שלא נגמרו מלאכתן למעשרות. אבל בפיה"מ להר"מ שם כתב: ואיני רואה חולק על ר' יהודה.

23. **אינו רשאי לומר לו טול אתה חיטים שבמקום פלוני וכו'.**וכ"ה בד. אבל במשנתנו (פ"ו מ"ט): יכול הוא לומר לו טול אתה חטים וכו'. ברם כבר פירשו הקדמונים¹⁷ בבא זו של משנתנו שלעניין מעשרות נשנית. ומה שאמרו שם בסיפא: אבל לא יאמר לו וכו' טול אתה הלח, ואני אטול את היבש, הוא לא מחמת טומאה וטהרה,¹⁸ אלא מחמת שהם שני מינין, ונמצא מחליף עם עם הארץ, ומוכר לו דמאי. וכן במאירי לחגיגה (כ"ה רע"ב, עמ' 53): "וי"מ לח ויבש ממש, ואפילו במין אחד הרי הוא כשני מינין,¹⁹ וצריך שומא בחלוקתם, שהיבש משתמר ביותר". ולפ"ז מה שהחבר רוצה חטים שבמקום פלוני, אינו אלא משום שמקום פלוני יותר קרוב לביתו, כפירוש הר"מ במשנה ח',²⁰ אבל אינו מדבר שם כלל בחבר לטהרות, אלא בחבר למעשרות.²¹ אבל בתוספתא כאן ברור מן העניין שבחבר לטהרות עסיקינן, ומה שהוא רוצה חטים שבמקום פלוני הוא מפני שהוא יודע שהחטים הללו לא הוכשרו (כפירש"י בחגיגה שם למשנתנו הנ"ל). וכן ביין שבמקום פלוני הוא מפני "שהובררה טהרתו לחבר ע"י שמירה".²² ולפ"ז יש כאן חליפין של מוכשר ושאינו מוכשר,²³ של טמא וטהור, וכשני מינין הן אצל חבר לטהרות, ואין סתירה בין המשנה והתוספתא. וכן בס' השותפות לר' שמואל בן חפני הנ"ל (לעיל הע' 17) הסמיך למשנתנו לא את הברייתא שלנו כאן, אלא את הברייתא שלהלן ה"י.

footnotes: ¹⁷ ר' שמואל בן חפני בס' השותפות (גנזי קדם של לוין ס"ו, עמ' 58), הר"מ ועוד. וכן מוכח מן הירושלמי. ¹⁸ עיין בר"מ פי"א מה' מעשר ה"ו. ¹⁹ בירושלמי פיאה פ"ג ה"ב, י"ז ע"ג: כמו דר' עקיבה אמר לח ויבש שני מינין, כן ר' מאיר אומר לח ויבש שני מינין. ²⁰ במהדו"ק. אבל במהדו"ב חזר בו והשמיט כ"ז, עיין בהוצ' ציפי, עמ' 30, וכ"ה בהגד"נ. ואעפ"י שרבינו חזר בו, לא חזר אלא מפירושו שהדברים נשנו לעניין דיני ממונות גרידא, ולא לעניין איסור והיתר. אבל עצם הטעם למה מעדיף החבר את החטים שבמקום פלוני נשאר בתוקפו. ²¹ ומה שהביאו משנה זו בבבלי חגיגה כ"ה ב' לעניין טהרות, עיקר הכוונה לתוספתא שהעתיקו שם, עיי"ש. ²² כפירוש המאירי בחגיגה שם, עמ' 52. ועיין בטורי אבן שם מה שהקשה על רש"י, ולפי פירוש המאירי ניחא. ²³ בירושלמי פ"ו ה"ט, כ"ה ע"ד: א"ר זעירא ויאות, אילו חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ והיו שם פירות מוכשרין ופירות שאינן מוכשרין, שמא או' לו, טול אתה את המוכשרי', ואני נוטל את שאינן מוכשרין.

24. **אלא חולקין בשוה.**ובמין אחד אמרינן ברירה, והוברר הדבר למפרע שזהו חלקו משעה ראשונה.²⁴ ועיין תוספ' רי"ד ורשב"א קידושין י"ז ב' ומאירי חגיגה הנ"ל. אבל עיין מ"ש במאירי קידושין, עמ' 109.

footnotes: ²⁴ עיין ירוש' שקלים ספ"א ובמקבילות; בבלי בכורות נ"ו ב'.

24-25. **אפלו חבר חולק לו בפניו.**כלומר, אפילו החבר חולק לפניו מותר. ואינו כמוסר טהרות לע"ה, שהרי הוברר הדבר שזהו חלקו של ע"ה משעה ראשונה. ועיין מ"ש על המליצה "בפניו" לעיל שו' 2.

25-26. **מפני שאמרו כל טהרותיו וכו'.**לפי פשט הלשון משמע שבכל טהרות עסיקינן ואפילו בחולין. אבל מן הבבלי הנ"ל משמע שבתרומה עסיקינן. ועיי"ש בשיח יצחק במקומו. ועיין במאירי חגיגה הנ"ל.

26. **ירשו את אביהן חבר רשאי שיאמר וכו'.**כלומר, אפילו אם החטים שבמקום אחד לא הוכשרו, ושבמקום שני הוכשרו, וכן היין שבמקום אחד הוא בכלי גללים ואבנים, והיין שבמקום שני הוא בכלי חרס, מ"מ מכיון ששניהם טהורים הוי ליה כמין אחד. ואמרינן יש ברירה.²⁵

footnotes: ²⁵ אבל ביין כנגד שמן אסור, מפני שאין מוסרין טהרות לע"ה.

29-30. **היניח מעשר שיני אינו רשאי וכו'.**הלכה זו היא אף בחולין (ביין כנגד שמן) ולא נשנית אלא אגב סיפא, והוכנסה לכאן, משום שאף כאן מחלקים בין שני מינין ומין אחד. ועיין באו"ש פ"ג מה' שקלים ה"ד שפירש אחרת את כל הברייתא.

30. **טול אתה חיטים ואני שעורים וכו'.**כלומר, מכיוון שהם שני מינין הרי הם כחליפין ומכירה, ואסור במע"ש, ואפילו בשניהם חברים. ועיין מ"ש להלן בשם הראב"ד ומ"ש להלן הי"ב והי"ג. ובירושלמי מע"ש (פ"א ה"א, נ"ב ע"ג): האחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה. ובר"מ פ"ג מה' מע"ש ה"כ: האחים שחלקו מע"ש אין שוקלין זה כנגד זה. ועיין בהשגות שם. ואיסור זה הוא דוקא בשוקלים או חולקים מנה כנגד מנה, אבל באומדנא בוודאי מותר לחלוק במין אחד, אבל בשני מינין אסור מפני שהוא כמוכרו.

31. **טול אתה מעות של חיטין וכו'.**כלומר, אין אנו הולכים אחרי פירות מע"ש שהיו שני מינין, אלא אחר המעות והם מין אחד, ובאופן כזה מותר לחלוק במע"ש, מפני שהוא מין אחד, ונמצא שהוא חלקו משעה ראשונה, ואין כאן מכירה אלא ירושה. ולפי זה אפילו אחד חבר ואחד ע"ה גם כן מותר, ואינו כמוסר מעות מע"ש לע"ה. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ בחוקתי (ספי"ב, קט"ו ע"ב) שרצה לומר שלמ"ד מע"ש ממון גבוה אינו מורישו לבניו, מ"מ גם לשיטה זו יהא מותר במין אחד, מפני שזה זוכה בשלו וזה זוכה בשלו.

32. **חבר ומי שאינו נאמן על המעשרות וכו'.**בבא זו עוסקת לא בחבר לטהרות אלא בחבר למעשרות, וכל החשש הוא שלא ימסור דמאי לע"ה. וכל הברייתות הובאו בס' השותפות לר' שמואל בן חפני (גנזי קדם של לוין ח"ו עמ' 58).

33. **רשאי שיאמר לו טול אתה חיטין וכו'.**מפני שהתירו למכור דמאי במדה גסה בין לסיטון ובין לבעה"ב, עיין לעיל פ"ג הי"ג ומש"ש. אבל משנתנו (פ"ו מ"ח) חולקת וסוברת שלא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד,²⁶ ולפיכך היא אוסרת לו לומר טול אתה חטין ואני שעורין.

footnotes: ²⁶ עיין ירוש' פ"ב ה"ד כ"ג ע"א, ופ"ו ה"ז, כ"ה ע"ד.

34-35. **לקחו גדיש של תבואה ועביט של ענבים וכו'.**כלומר, לקחו ביחד גדיש של תבואה וכו' (מפני שהמוכר רצה למכור את הכל בב"א), וכוונתם היתה שיזכה כל אחד בחלקו, ולפיכך אנו תולים שכל אחד זכה בחלקו, ומעשר עליו בלבד. ובירושלמי (פ"ו ה"י, כ"ה ע"ד): א"ר הושעיא וכו' אם קנו ע"מ לחלוק אף ר' מודה לרשב"ג שזה חלק המגיע לו משעה ראשונה. ועיין להלן ע"ז פ"ג הי"ז (הוצ' צוקרמנדל).

36. **אם לקחו ואחר כך שיתפו וכו'.**בד: אם לקח וכו'. וכ"ה בס' השותפות הנ"ל. ולפי גירסא זו הפירוש פשוט, שכבר נתחייב לעשר את כלו. ולפי הגירסא שלנו פירושו שלקחו את הגדיש ביחד ואח"כ שיתפו, ומכיוון ששיתפו אחרי שקנו הרי מוכח שלא קנו ע"מ לחלוק שיזכה כל אחד בחלקו בלבד, ונמצא שהן שותפין בכל שבולת ושבולת, ונתחייב החבר לעשר את הכל. ואפילו אם חלקו אח"כ אין לומר כאן ברירה, שהרי לא קנו ע"מ לחלוק. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ה ובירושלמי שם סה"י.

36-37. **זה שהביא שחרי שבלים משלו וזה שהביא שחרי וכו'.**בד: זה הביא שהרי וכו' הביא שהרי וכו'. ובס' השותפות הנ"ל: זה הביא שחרי שבלים משלו וזה הביא סלי זיתין וכו', כלומר כל אחד הביא את חלקו ונתערבו. ובירושלמי פ"ו ה"א, כ"ה ע"ב: קבל ממנו שדה לקצור בשחרי²⁷ שיבולים,²⁸ ענבים לבצור בסלי ענבים, זתים למסוק בסלי זתים וכו'. ולפ"ז משמע ששהר (שחר) הוא כלי שמניחים בו את השבלים, וכל אלו עדיין לא נגמרה מלאכתן למעשרות, כפי שמוכח מן הירושלמי הנ"ל.

footnotes: ²⁷ כגי' כי"ע וס' השותפות בתוספתא. ²⁸ בכי"ר: בשיחרי שיבולים. ובנוסח הרש"ס: בסהרי שבלים. ובהוצאות שלפנינו של הירושלמי חסרה המלה "שיבולים".

38-39. **או שבצרו כרמיהן לתוך גת אחת וכו'.**כלומר, אף כאן אין שותפות בכוונה, אלא כל אחד הביא את חלקו ונתערבו. עיין במשנה פ"ו מ"ז.

39-40. **המעשר מעשר את שלו ודאי וחצי חלק חבירו וכו'.**כלומר מעשר דמאי את חצי חלק חבירו. ובמשנתנו הנ"ל: שנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת וכו', המעשר מעשר את שלו וחלקו בכל מקום שהוא. ובירושלמי שם: המעשר מעשר את שלו ודאי, וחלקו בכל מקום שהוא דמאי, וחצי חלקו שביד חבירו משלו דמאי. כלומר, חציו שלו הרי הוא בלי ספק ודאי וצריך לעשר, ומכיוון שאין ברירה הרי אפשר שחלקו הוא ביד חברו, ונמצא שחלקו המגיע לו הוא דמאי, ומספק החמירו עליו שיעשר דמאי חצי חלקו שביד חבירו, וזהו כתוספתא כאן. ובח"ד כאן כתב: בכה"ג שמתחלה כבר הוברר חלקו של כל אחד, ושוב נתערבו לכ"ע אין ברירא בכה"ג אפי' בדרבנן, שאין הדעת נותנת שמה שיחזור ויקח כל אחד ואחד יתרמי שיבוא לחלקו אותו החלק עצמו שנתן בדיוק. ועיין בהשגות הראב"ד ספ"ט מה' מעשרות.

40. **גר וגוי שירשו וכו'.**ס' השותפות לר' שמואל בן חפני הנ"ל (גנזי קדם של לוין ח"ו, עמ' 59). ועיין במשנתנו פ"ו מ"י.

40-41. **טול אתה צלמים ואני כלים.**עיין להלן הי"ב ומש"ש.

41. **אתה יין ואני פירות.**וכ"ה במשנתנו. ובארו בבבלי שירושת הגר אינה אלא מדרבנן, ומן התורה לא ירש כלום, ונמצא שהוא זוכה במה שלוקח, ולא נתן כנגדו כלום. וזהו דוקא עד שלא באו לרשות הגר, עיין במשנתנו הנ"ל, ולהלן ע"ז פ"ג סהט"ז (הוצ' צוקרמנדל). ועיין ר"מ פי"ג מה' מאכלות אסורות הכ"ב ופ"ז מה' ע"ז ה"ה.

**אונקלוס הגר חלק מאחיו וכו'.**וכ"ה בד. ובס' השותפות הנ"ל: אונקלוס הגר נטל²⁹ חלק מאחיו. ובירושלמי פ"ו סהי"א: עקילס הגר חילק עם אחיו וכו'. ועיין מ"ש לעיל שו' 2–3.

footnotes: ²⁹ נראה שהמלה "נטל" היא הוספה ותיקון.

42. **והוליך חלקו לים המלח.**בירושלמי הנ"ל: והוליך הנייה לים המלח. ולחד מ"ד הוליך דמי כל הע"ז (אפי' כנגד חלק אחיו) לים המלח, ולחד מ"ד הוליך דמי חלקו בלבד לים המלח (כגי' התוספתא), ולחד מ"ד הוליך עבודה זרה עצמה לים המלח, בשביל לעקור ע"ז מבית אביו.

**ירשו מרחץ רשאי שיאמר וכו'.**וכן בס' השותפות הנ"ל: ירשו את המרחץ רשאי לומר לו וכו'. וכ"ה בשינויים קלים בר"ש פ"ו מ"י. אבל ברשב"א ע"ז ספ"א: גר וגוי שירשו מרחץ מאביהם לא יאמר לגוי טול אתה וכו'. וכ"ה ברא"ש שם סי' כ"ד. ונשמטה אצלם הרישא וצ"ל: [רשאי שיאמר וכו' לקחו מרחץ] לא יאמר לגוי וכו'. וגם כאן הפירוש הוא מכיוון שירושת הגר אינה תורה, הוי ליה כמתנה עד שלא באו לרשותו, ונמצא שאין לו חלק כלל בשבת. עיין בר"ש הנ"ל.

43. ואני בחול בחלקי. בד: וחול בחלקי, ובר"ש: חול בחלקי. ובס' השותפות הנ"ל: ובחול חלקי.

**ישראל וגוי שלקחו בית גוי וכו'.**בכי"ע בטעות: שירשו, אבל בד לנכון: שלקחו ביתו של גוי. ובס' השותפות הנ"ל: שקנו ביתו של גוי וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ו רה"י³⁰ ובר"ש נשמטה ע"י הדומות כל ההלכה עד: ואם היתנה וכו'.

footnotes: ³⁰ ועיין בבלי קידושין י"ז ב' וע"ז ס"ד רע"ב.

43-44. **אינו רשאי שיאמר לו טול אתה צלמים וכו'.**בירושלמי הנ"ל: אפי' היו לו שני צלמין, אחד עשוי כמין דלופקי³¹ (שחזקתו אינו נעבד),³² ואחד שאינו עשוי כמין דלופקי (ויש חשש שמא נעבד), לא יאמר טול אתה את שאינו עשוי וכו'. ונראה שבע"ז לא יתכן מין אחד, שאם מין אחד נעבד ונעשה ע"ז, והשני לא נעבד, הרי יש כאן שני מינין. ונראה שזהו דווקא אם קנו בשותפות ולא התנו בתחילה ע"מ לחלק, עיין מ"ש להלן בסוף הלכה זו. ועיין במה"פ כאן ד"ה ישראל.

footnotes: ³¹ כלומר, שלחן בעל שלש רגלים, שמניחים עליו את הכלים, ושהשמש אוכל עליו, עיין ירוש' שבת פי"ז ה"ב, ט"ז ע"ב, ופיה"ג כלים פכ"ב, עמ' 61. ³² עיין ירוש' ע"ז פ"ג רה"ב, מ"ב סע"ג.

44-45. **לקחו מרחץ אינו רשאי שיאמר לו וכו'.**ס' השותפות הנ"ל. ובבבלי ע"ז כ"ב א': ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לגוי טול חלקך בשבת ואני בחול וכו'. והר"י רצה לומר שהלכה זו היא בשדה גרידא, מפני שחלק הישראל משביח אף בחול במה שהגוי טורח בו בשבת, אבל אם קבלו תנור בשותפות מותר, שהרי חלק הישראל אינו משביח כלל בחול במה שהגוי אופה בשבת. והראשונים הביאו תוספתא זו לראיה שהלכה זו היא לאו דוקא בשדה.³³ ועיין ר"מ פ"ו מה' שבת הי"ז.

footnotes: ³³ עיין בס' התרומה ה' ע"ז סי' קמ"ז, תוספות, תוספות ר' אלחנן, ואגודה (בשם ס' התרומה) ע"ז ספ"א; ר"ש פ"ו מ"י הנ"ל; או"ז ע"ז סי' קמ"ב, כ' ע"ד; סמ"ג לאוין ס"ה, כ"א ע"ד; הגהות מרדכי שבת סוף סי' תס"ב. אבל עיין בר"ן על הרי"ף ע"ז פ"א סי' אלף רי"ח, ויש שם ט"ס וצ"ל: שלקחו מרחץ בשותפות.

45-46. **ואם היתנה עמו במנת כן³⁴ מותר.**וכ"ה בר"ש פ"ו מ"י הנ"ל. ובד: ואם התנה עמו מתחלה על מנת לעשות כן מותר. ובס' השותפות הנ"ל: ואם התנה עמו על מנת כן מתחילה מותר. ובבבלי הנ"ל: ואם התנו מתחלה מותר. ופי' בח"ד כאן שבבא זו הולכת על מרחץ בלבד, אבל בקנו בית אף תנאי אינו מועיל, שהרי הישראל רוצה בקיום ע"ז, כשיטת הבבלי בע"ז ס"ד א', עיי"ש. ברם בתוספתא ע"ז פ"ג הי"ז (הוצ' צוקרמנדל) שנינו: ישראל וגוי שלקחו מקח בשותפות וחזרו ולקחו מקח אחר, לא יאמר לו טול אתה דברים שבמקום פלוני במקח ראשון, ואני אקח דברים שבמקום פל' במקח שיני, אלא אומ' לו טול אתה דברים שבמקום פלוני, ואני דברים שבמקום פלוני במקח ראשון, טול אתה וכו' במקח שיני. ולכאורה הדברים מוסבים גם על יין כשר ויין נסך (עיין בסהט"ז שם). ולפיכך נראה שאם התנו מתחלה אף בצלמים וכלים מותר, מפני שהישראל לא זכה כלל בע"ז, ואפילו אם תשרף הע"ז יטול הוא את חלקו, ואינו דומה לנידון שבברייתא שמביא בבבלי הנ"ל,³⁵ שהרי שם הוא רוצה בקיומה של ע"ז, מפני שחושש שמא יפסיד את חובו. עיין בתוספ' שם ד"ה אבל ובמאירי שם, עמ' 253. ועיין בבלי שם ס"ד ב' ובתוספ' ד"ה תניא, אלא שבהתנו מתחילה אין כאן נשתתפו כלל, אלא קנייה ביחד ע"מ שכל אחד יזכה בחלקו. ועיין ירוש' ע"ז פ"ג ה"ח, מ"ג ע"ב, ויתבארו אי"ה הדברים במקומם.

footnotes: ³⁴ עיין מ"ש על הביטוי "במנת כן" בתלמודה של קיסרין, עמ' 1, ועיין הע' 3 שם. ³⁵ תוספתא ע"ז פ"ז הט"ז בכי"ע, ספ"ח בהוצ' הדפוסים.

47. **שומרין מתוקנין וכו'.**בד: שומרין מתקנין וכו', והיא היא, וצריך לנקד את התי"ו בקבוץ, כלומר מהם ששומרין את הפירות המתוקנים ומהם ששומרים את הפירות שאינם מתוקנים, וכשמשלמים לכלם ביחד, נמצא שהחבר והע"ה שותפין בפירות שאינם מתוקנים, וצריך החבר לעשר על חלקו של ע"ה, וכסתם משנתנו פ"ו מ"ח, וחולקת על הברייתא שלעיל ה"י, עיין מ"ש שם. ואפשר שכאן מדברים בשאינם מתוקנים ודאי, ואתיא ככ"ע.

47-48. **רשאין לומר זה לזה צפון העיר וכו'.**כלומר, מותר להם להתנות בתחילה, כלעיל סהי"ג.

48. **אם באו לבית חשבון אסור.**לפי פשוטו פירושו שאפילו אם התנו בתחילה, אלא שאח"כ עשו חשבון ביניהן, שאחדים מהם שמרו ביותר ואחדים שמרו פחות, ומשלמים זה לזה, אסור, מפני שהחשבון כאילו מבטל את התנאי. ועיין הסיגנון לעיל פ"ה שו' 64. ובח"ד והנגררים אחריו נדחקו לפרש שבבא זו מיירי בלא התנו מתחלה, אלא שמרו סתם, ואח"כ באו לבית החשבון. והוא פירש כן ע"פ דברי רש"י בע"ז כ"ב א' ד"ה ואם באו ותוספ' שם סד"ה ואם. ברם הגאונים והקדמונים פירשו שלא כרש"י. וכן בתשה"ג ליק סי' ס"ז: כך ראינו שצריך ישראל להתנות עם הגוי מתחילת השותפות שיטול גוי של שבת וכו', ואם באו לחשבון נמי לאחר שהתנו אסור. וכן בשו"ת גאוני מזרח ומערב סי' נ"ג: ואם התנו מעיקרא [ו]מחשבין ומחזירין זה לזה אסור, שכך אמרו חכמים ואם באו לחשבון אסור. וכן שם סוף סי' נ"ה: אם התנה עליו בתחלה וכו' ועיקר שלא יחזור ויעשו חשבון וכו'. וכן בתשה"ג גיאוניקה ח"ב עמ' 194. וכן כנראה פירש גם הר"ח במקומו, וכן פירש הראב"ד (עיין ברמב"ן, בריטב"א ובר"ן שם), וכן כנראה פירש גם הר"מ, עיין מה שהאריך במעשה רוקח על הר"מ פ"ו מה' שבת הי"ז (נגד הרב המגיד). ועיין גם מאירי ע"ז עמ' 50 ובהערות שם.³⁶

footnotes: ³⁶ ואשר לקושיא שהקשה הרמב"ן והריטב"א על פירוש זה, עיין בר"ן שהזכרנו בפנים, דברים נחמדים.