Tosefta Kifshutah on Demai Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **עם הארץ שאמ' לחבר תן וכו'.**בד: קח וכו', וכ"ה בס' המפתח לר"ן שנביא להלן. ובמשנתנו ספ"ו: עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק וכו' לוקח סתם ופטור וכו'. ומוכח מן הירושלמי (ספ"ו) שבלוקח אגודה אחת עסיקינן, ואין הקונה חייב לפרש שהוא לוקח לחבירו, אלא אפילו בסתם אין המוכר מזכה אלא לבעל המעות, וכשיטת ר' יוסי כאן, ונמצא שהחבר מעולם לא זכה בה. ובפיה"מ להר"מ שיטה אחרת, עיי"ש, ועיין בפאת השלחן סי' ט"ו ס"ק ח', אות י"ט.
- **ר' יוסי אומ' אינו צריך לעשר.**וכן בירושלמי הנ"ל:¹ דתני הלוקח סתם ר' יוסי פוטר, ור' יהודה אומר צריך לעשר וכו'. ר' יוסי אומר לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות. ובבבלי עירובין (ל"ז ב') פירשו שבלקח שתי אגודות עסיקינן, והיינו אחת בשבילו ואחת בשביל ע"ה, ומטעם ברירא אתינן עלה. ומכיוון שאמרו שם שר' יוסי בעלמא לית ליה ברירא הפכו את דברי הברייתא כאן וגרסו: צריך לעשר דברי ר' יוסי, וחכ"א אינו צריך לעשר.² ברם בירושלמי ובתוספתא כאן גרסו כגירסת המסורת הראשונה שבבבלי. ועיין בגאון יעקב לעירובין שם, ובמה"פ כאן פ"ו ה"ח ד"ה ע"ה, ומ"ש בפאת השלחן הנ"ל. וברור שמקור הברייתא בבבלי עירובין היא התוספתא כאן. ובס' המפתח לר"נ בעירובין שם קיצר ולא העיר על מקור הברייתא כמנהגו הרגיל. אבל בפירושו לחולין³ ציין למקור הברייתא שבעירובין הנ"ל: היא השנויה בתוספתא דדמאי בפרק עם הארץ שאמר לחבר קח (כגי' ד לעיל) לי אגודת ירק, והוא בפרק שמיני. ובתוספ' רי"ד מהדו"ת לעירובין שם העיר: "פי' אמתני' דתנן בפ"ו דדמאי קיימא וכו' ", ולא ציין שמקורה בתוספתא כאן. ואנו מעירים ע"ז מפני שלפני כמה מן הקדמונים היתה שם גירסא אחרת בברייתא. וכן הוא בגמרא ד' שלוניקי (עיין דק"ס שם עמ' 138 הע' ל'): ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחת אוכל ואין צריך לעשר דברי ר' יוסי, וחכ"א לא יאכל עד שיעשר. וכן היתה הגירסא לפני הר"ח, וכן מעיד בתוספ' רי"ד הנ"ל שכן כתוב בספרים. ולפי פשוטו משמע ש"אוכל" ו"לא יאכל" עונים על החבר, ואנו עוסקים כשהחבר עשר מביתו על אחת האגודות סתם, ואנו תולים שעשר על שלו (ויש ברירה). ולפיכך מותר לו לאכול את שלו, אעפ"י שנתן לע"ה אחת של דמאי, וחכמים אוסרים לו לאכול את שלו עד שיעשר אף עליה, מפני שאנו חוששים שמא עשר על האגודה שנתן לע"ה, ואין ברירה. ועיין בחי' הרשב"א והריטב"א שם, והם פירשו את דברי הר"ח בלא נתן עדיין לע"ה את חלקו, עיי"ש. ועיין בירושלמי כאן ובר"ש ספ"ו. אבל בתוספ' רי"ד מפרש גירסא זו: אוכל עם הארץ, כלומר מניחו החבר לוכל, וא"צ החבר לעשר בעבורו.
footnotes: ¹ כגירסת הריבמ"ץ, הר"ש והרא"ש. ² ועיין בהמשך הסוגייא שם ומ"ש להלן מע"ש פ"ד הי"ב. ³ לפי הפיסקא בקטע מפירוש קדמון שפרסם רב"מ לוין בגנזי קדם ח"ג, עמ' 28.
**ר' יהודה או' צריך לעשר.**לפי פי' הבבלי הנ"ל הטעם הוא מפני שאין ברירה. ובירושלמי כאן פירשו: ר' יודה אומר לא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח. ועיין בירושלמי ב"ק פ"ט ה"ה, ז' ע"א,⁴ ומ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 39, הע' 42. ועיין מ"ש להלן שו' 7.
footnotes: ⁴ כגי' הנכונה שבאו"ז ב"ק סי' תי"ג.
- **אם החליף את המעה וכו'.**ר"מ פ"י מה' מעשר ה"ח. ובירושלמי מסיק עליה: הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן חייב באחריותן, ועיין במה"פ פ"ו ה"ח סד"ה תני, בר"ש וברא"ש ספ"ו, ומ"ש בפאת השלחן סי' ט"ו, ס"ק ח', אות י"ט.
**חמשה שאמרו לאחד וכו'.**ר"מ הנ"ל ה"ט.
- **עשר גלוסקין ועשר אגודות וכו'.**בר"מ הנ"ל העתיק: חמש אגודות של ירק.
**והביא כל אחד וכו'.**בד ובר"מ הנ"ל: לכל אחד וכו'.
- **הביא להן מעורבין וכו'.**כלומר, שלקח לכל אחד בפני עצמו ונתערבו אצלו. ועיין במשנה ספ"ו ובר"מ הנ"ל.
- **נתנו לו אחת יתירה וכו'.**בירושלמי כאן ספ"ו: לפיכך אם נתן וכו' (ועיין מ"ש על "לפיכך" להלן סוף שו' 7). ובבבלי כתובות צ"ח ב': כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה וכו'. וברש"י שם: בתוספתא דמסכת דמאי היא. וכ"ה בר"ן שם פי"א ריש סי' שע"ד.
- **ר' יוסי או' לאמצע.**בכתובות הנ"ל הקשו: והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות. והעמידו את הברייתא שלנו בדבר שיש לו קצבה.⁵ ופירש"י שבדבר שיש לו קצבה חולקים מספק, מפני שאינו ידוע למי נתכוין המוכר לתת מתנה. ובירושלמי כאן: ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהן חולקין. ובח"ד נדחק לפרש אף את הירושלמי כאן כפירש"י. אבל לפי פשוטו ברור, שלאו מטעם מתנה אתינן עלה. ובירושלמי ב"ק (פ"ט ה"ה, ז' ע"א) מפורש: שלא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות. ולמה (אין) [הוא] חולק עמו, שאסור ליהנות מחבירו. והר"ח (לפי או"ז ב"ק סוף סי' תי"ג) פירש את הבבלי בכתובות שבדבר שאין לו קצבה כל אחד מוכר כפי מה שיזדמן לו, ולפעמים הוא מוזיל ונותן יותר כדי למשוך את הקונים, ולפיכך הכל לבעל המעות, אבל בדבר שיש לו קצבה, הרי כבר נטל בעל המעות את שלו לפי השער הידוע, והיתר היה צריך להיות לשליח גרידא, אלא שאנו אומרים "הואיל ובא לו הנייה לשליח שלו על ידו של בעל המעות חולק עמו". וכ"ה ברי"ף כתובות פי"א סי' שע"ד. וזהו כעין סברת ר' נסא בירושלמי ב"ק שם: לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח. ולמה חולק עמו, אמר הואיל ובאת לו הנייה מתחת ידו אף הוא חולק עמו.⁶ ונמצאנו למדים שלכל הפירושים היא המחלוקת כאן היא המחלוקת שבריש פירקין. ודווקא בהוסיף לו אחת יתירה⁷ סובר ר' יוסי שחולקין, מפני שבעל המעות נהנה כאן מרגליו של השליח (והוא לא שלחו אלא שיקנה בשבילו במחיר הקבוע), ומן הדין הכל לבעל המעות,⁸ ומשום זה שנה הירושלמי בברייתא כאן (עיין לעיל שו' 6): לפיכך אם נתן וכו'. ועיין מ"ש לעיל שו' 2 בשיטת הבבלי.
footnotes: ⁵ כלומר, בדבר שיש לו מחיר קבוע. ואין מקום לומר שהמוכר הוזיל לבעל המעות, אלא שיש כאן מתנה בעלמא. ⁶ ועיין אוה"ג כתובות, עמ' 346 ואילך, ובתוספ' כתובות צ"ח ב' ד"ה אמר. ועיין בציונים של רי"ז כהנא בשו"ת מהר"מ שהו"ל סי' שכ"ב ומ"ש בש"ך חו"מ סי' קפ"ג ס"ק ו', אות י"ב. ⁷ ומסתבר שאף הירושלמי מדבר בדבר שיש לו קצבה, כפירוש הבבלי, שהרי בדבר שאין לו קצבה אין כאן "אחת יתירה" אלא מכירה בשער זול. ועיין בתוספ' כתובות צ"ח ב' ד"ה כאן (הראשון). ⁸ ולא חלק ר' נסא הנ"ל, אלא בשלא קיים שליחותו.
**המזמן לחבירו וכו'.**משנתנו רפ"ז. ועיין במלא"ש שם.
- **מה שאני עתיד לאכל וכו'.**בד: מה שאני עתיד להפריש וכו'. וכ"ה במשנתנו בכל הנוסחאות. ושמא גירסתנו נכונה, ופירושה שמתנה מערב שבת שכל מה שהוא עתיד לאכול הוא מעשר (=מעושר), כלומר, שאינו מתנה אלא על מה שעתיד לאכול גרידא (ועיין ר"ש פ"ד מ"ד), ולמחר מפריש. ועיין מ"ש להלן בפיסקא הבאה.
8-9. **זה מעשר עשוי עליו.**בבא זו חסרה במשנתנו והמפרשים מחקוה אף כאן, אבל היא ישנה גם בד, וקשה לשבש את כל הנוסחאות. ולפי פירושנו לעיל הדברים מתבארים כפשוטם, שמתחילה מדובר על התנאי מע"ש, וכאן אנו למדים כיצד יעשה בשבת, וכדברי הירושלמי בריש פרקין שצריך להלחיש בשפתיו, ולומר זה מעשר עשוי על התנאי שהתניתי. ובתוספות רי"ד שבת (קמ"ב א') טרח רבינו ישעי' להסביר למה מותר להפריש דמאי בשבת על סמך התנאי, והסיק שמכיוון שאינו צריך להפריש ממש אלא תרו"מ והיא "לוגמא הראשונה שבוצע, וכל שאר המעשרות מסומנים מאליהם אחריה מותר לבוצעה, ומניחה ואינה אוכלה והשאר ניתקן מעלי'⁹ וכו', ונראה כי הוא נוטלה לאוכלה, ואח"כ נמלך עליה ומניחה". ולפי דבריו מתפרשת אף הרישא שלנו שמקודם אומר "מה שאני עתיד לאכל הוא מעשר", כלומר האכילה הראשונה הוא מעשר, ואח"כ נמלך ומניחה ואומר "זה מעשר עשוי עליו", כלומר על כל מה שאני אוכל, וסומך לה שאר מעשרות, ועושה את האכילה הראשונה תרו"מ ומניחה.
footnotes: ⁹ צ"ל: מאליו, או מעצמו.
10-11. **אמ' ר' יהודה היאך זה מעשר וכו'.**בירושלמי (פ"ז ה"א, כ"ו רע"ב): תני ר' יודה אוסר. מה טעמא דר' יודה. ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. ומשמע שלפני הירושלמי לא היה טעם ר' יודה בגוף הברייתא. ועיין לעיל ברכות פ"ה רהכ"ה, סד"ה דברים שבין ב"ש ומש"ש. ובכפו"פ פל"ח, עמ' תקל"ה, העיר על תוספתא זו: לא מצאתי מי שהשגיח על ר' יהודה בזו מפני שחולק על המשנה. כלומר, שלפיה מתנה אדם על דמאי אפי' בדבר שאינו ברשותו.
- **ומודה ר' יהודה שחוזר ולוקח וכו'.**בירושלמי הנ"ל הקשו שהרי אף כאן מפריש על דבר שאינו שלו, ותירצו שעשו אותו כמוכר טבלים לחבירו שמפריש עליהם משלו, כמפורש להלן מע"ש פ"ג ה"ז.
- **מזגו לו את הכוס וכו'.**משנתנו פ"ז מ"ב. ולכאורה משמע מן הלשון שאם מזגו לו את הכוס בשבת והוא אינו מאמינו אומר וכו', וזה לא יתכן שהרי אסור להפריש דמאי בשבת בלי תנאי, ולפיכך העירו בירושלמי: "כיני מתניתא לעניין מזיגת הכוס", כלומר שביבש מתנהג כאמור במשנה א', אבל לעניין מזיגת הכוס, שהוא לח, משייר בשוליו ואומר שהוא מעשר מכבר לכשישתה, והכל דבוק לתנאי המבואר במשנה א'. וכן משמע קצת מלשון התוספתא כאן: מזגו לו את הכוס ואמ' (וכן גם בד: ואמר) וכו', ויש לפנינו תיאור הסעודה של חבר קרוי אצל ע"ה שהתנה מע"ש, כסיגנון המשנה (פסחים פ"י מ"ז): מזגו לו כוס שלישי וברך ¹⁰ וכו'. ובכפו"פ פל"ח, ריש עמ' תקל"ב כתב: "ויש אומרים שמשנת מזגו לו את הכוס היא שמעתא באפיה נפשה, ומשתעי אפילו בחול וכל זמן", וכן משמע מפסק הר"מ בפ"ט מה' מעשר ה"י והי"א שהביא הלכה זו אף לעניין חול ואף לעניין שבת, כפי שהעיר בח"ד ובמה"פ בה"ב, וכן פירש בפ"מ שהירושלמי הנ"ל בא לבאר שמשנתנו בחול. וכבר הראינו לעיל שמלשון התוספתא משמע שבשבת עסיקינן, ולפ"ז פסק הר"מ בה"י כמשנתנו ובהי"א כתוספתא כאן, כהשערת בעל ח"ד. ועיין במהרי"ק במקומו ובח"ד כאן.
footnotes: ¹⁰ כ"ה בהוצ' לו. וכן בכ"י קויפמן: ובירך. ואפשר שיש לפנינו אשגרה ממשנת נזיר פ"ב מ"ג.
13-14. **מעשר שיני בצפונו או בדרומו.**במשנתנו הנ"ל: ומעשר שני בפיו. ועיין בתיו"ט, במלא"ש ובתוספ' אנשי שם. ובאהצו"י (עמ' 130) העיר על תוספ' רי"ד (שבת קמ"ב א') שהעתיק אף ממשנתנו: ומעשר שני בצפונו או בדרומו.
- **והוא אינו מאמינו על המעשר.**פיסקא מן המשנה פ"ז מ"ג, ושם מפורש כיצד יעשה, וסבר שם הת"ק שהפועל חוסך גרוגרת אחת, כלומר חוסך מסעודתו גרוגרת אחת, כדי שלא יגזול את בעה"ב ונותנה לכהן כתרו"מ. ור' יוסי סובר שם: לא יחסוך מפני שהוא תנאי ב"ד.
15-16. **שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית וכו'.**וכן מעתיקים מכאן בפיה"מ להר"מ (וכן פסק בפ"ט מה' מעשר סהי"א), בר"ש וברא"ש פ"ז מ"ג, ובכפו"פ פל"ט, עמ' תק"מ. ובירושלמי פ"ז סה"ד גורס להפך, אבל בכי"ס שם וכן לפני הר"ש היתה הגירסא אף שם כלפנינו. ועיין בפאת השלחן סי' י"ד ס"ק י"א אות ל"ד.
- **ותרומת מעשר שיני וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכל הראשונים הנ"ל: ומעשר שיני וכו'.
16-17. **הלוקח יין מבין הכותים וכו'.**משנתנו פ"ז מ"ד בסתם, ולא נזכרה שם שיטת החולקים. ועיין מ"ש להלן.
- **מערב שבת ושכח ולא הפריש.**וכ"ה בד. וכן מעתיק מכאן בר"ש וברא"ש פ"ז מ"ד. וכ"ה בתוספ' סוכה כ"ג ב' ד"ה שני, ובתוספ' ר' פרץ ב"ק ס"ט ב' (אלא שבג' המקורות האחרונים: בערב שבת), וכן היתה הגירסא בבבלי סוכה הנ"ל בכמה נוסחאות,¹¹ וכן גרס הר"ח בב"ק הנ"ל.¹² ובבבלי יומא נ"ה ב' (בהוצאות שלנו): הלוקח יין מבין הכותים ערב שבת עם חשכה. אבל המלים "ערב שבת עם חשכה" אינן בכת"י שם ובשאר המקבילות שבבבלי, ואינן בשום נוסח שבמשנתנו. והראשונים¹³ הסתייעו מן התוספתא שבלוקח בע"ש עסיקינן.¹⁴ ופירשו רובם שהלוקח לא הספיק להפריש מבעוד יום, והתירו לו להתנות בין השמשות, שהרי כאן בודאי עסיקינן (שהכותים חשודים על לפני עור), ואין מפרישין את הודאי בין השמשות (דמאי ספ"א, שבת ספ"ב), אבל מותר להתנות עליו בין השמשות, מכיוון שהטבל הוא ברשותו. ברם קשה מאד לפרש כן בלשון התוספתא,¹⁵ ומרהיטת לשונה משמע ששכח להפריש עד שקדש עליו היום. ובפי' רב נסים גאון לחולין¹⁶ מעיר שהברייתא שבבבלי "היא השנויה בתוספתא דדמאי וכו', ולפיכך מי שקנה מהן מאה לוגין יין ורצה לשתות מהן, ואין לו כלים להפריש בהן תרומה ומעשרות אומ' וכו"'. וכן פירש"י בעירובין ל"ו סע"ב, יומא נ"ה סע"ב וגיטין כ"ה א'. ומשמע שמפרשים את הברייתא בחול, ועיין רש"י יומא נ"ו א' ד"ה ומיחל. אבל ברש"י חולין י"ד א': אם אין לו כלים להפריש כו', או שהיתה חשיכה בליל שבת. ונראה שאף הפירוש הראשון מכוון לע"ש, והוא מבאר למה אינו מפריש בע"ש מיד. וכן מפורש ברש"י (בכל הדפוסים הישנים, לרבות ד' פיזרו רע"ה) סוכה כ"ג ב': וכגון שהגיע לילי שבת ואין עמו כלים וכו'.¹⁷ ומכ"ז משמע שיכול להתנות אפילו בשבת. ואשר לסוגיות הש"ס המוכיחות שאין תנאי בשבת, הרי הן כר"י וכר"ש שאוסרין לאכול ע"פ התנאי, וממילא אסור להתנות בשבת. עיין בתוספות סוכה הנ"ל ובערוך לנר שם.
footnotes: ¹¹ עיין בריטב"א שם ובדק"ס, עמ' 67, הערה ש'. ¹² עיין אוה"ג שם, עמ' 71. אבל בר"ח סוכה: פי' בע"ש. ¹³ הנ"ל. וכן רש"י ב"ק ס"ט רע"ב; תוספ' עירובין ל"ז א' ד"ה מיחל, יומא נ"ו א' ד"ה הלוקח, גיטין כ"ה ב' ד"ה ומיחל. ¹⁴ ודברי הגליון לתוספ' יומא נ"ו א' צריכים תיקון, עיין מ"ש בתס"ר, עמ' 72. ובתוספ' גיטין צריך למחוק את המלה "וקתני". ¹⁵ ובפרט לנוסח הדפוסים העתיקים שבבבלי סוכה הנ"ל, עיין דק"ס שם, עמ' 67, הערה ש'. [ועיין יש״ש ב״ק פ״ה בסוגיא דברירא בהגה״ה [השנייה].] ¹⁶ עיין גנזי קדם של לוין ח"ג, עמ' 28. ¹⁷ אבל עיין ברש"י סוף מעילה.
17-18. **הרי הן תרומה.**שהרי כותים חשודים אף על תרומה גדולה.
- עשרה הבאים אחריהם וכו'."עשרה" לאו דוקא, כפירוש הר"מ בפיה"מ פ"ז מ"ד ועוד, ועיין בתוספ' סוכה כ"ג ב', ד"ה עשרה, מ"ש בשם י"א. ועיין בתוספ' יומא נ"ו א' סד"ה הלוקח, וגיטין כ"ה ב' סד"ה ומיחל, ובר"ש הנ"ל.
- **ומיחל ושותה מיד.**וכ"ה ברוב נוסחאות המשנה ובברייתא שבבבלי, וכן מעתיקים רוב הראשונים הנ"ל מן התוספתא. ופירש"י ומיחל, ומחלל על המעות, דמה שיש בידו לתקן יתקן. וכבר השיגו עליו הראשונים ושאלו כיצד אפשר לחלל את המעשר לפני שקבע לו מקום, עיין בתוספ' יומא הנ"ל ובמקבילות. ורוב הראשונים (הנ"ל, ערוך ערך חל א') קבלו את פירוש רב האי מיחל, מוחל, מוהל, כלומר מוזג במים ושותה מיד. ויש מפרשים מתחיל, וכ"ה בערוך הנ"ל בשם ס"א (של התוספתא?), וכ"ה בכפו"פ פ"ה עמ' נ"ב ובפי"ח עמ' תקל"ג, ועיי"ש בסוף עמ' תקל"ד. ופירש רבינו נסים¹⁸ שמותר לו לשתות בלי הפרשה, ואינו חושש לתערובת התרומה, מפני שלר' מאיר יש ברירה, ולכשיפריש אמרינן הוברר הדבר למפרע שחולין שתה. ואפשר שלגאון זה כיוון הרמב"ן שהובא ברשב"א חולין י"ד. ועיין ברשב"א שם ובריטב"א סוכה הנ"ל שציינו לירושלמי כאן ה"ב, שכוונת התנאי הוא שהתרומה תחול למפרע אחרי שישתה. ולפ"ז "מיחל" פירושו שעושה את הטבל חולין למפרע אחרי שישתה.
footnotes: ¹⁸ גנזי קדם הנ"ל (בהע' 16), עמ' 29.
**ר' יהודה ור' יוסי ור' שמע' אוסרין.**וכן מעתיקים מכאן הראשונים (רבינו נסים גאון הר"ש הנ"ל ועוד). וכ"ה בכל המקומות בבבלי, אבל עולא (הנחותא) שנה כאן זוזי זוזי (עירובין ל"ז א'), כלומר, ר' מאיר ור' יהודה מצד אחד, ור' יוסי ור' שמעון מצד שני. וכן בירושלמי (כאן ה"ב וה"ה, גיטין פ"ג ה"ח, מ"ה סע"א): תני ר' יוסי ור' שמעון אוסרין.
- **אי אתה מודה שאם יבקע נודו וכו'.**מדברי הירושלמי משמע שבשיטתו השיבוהו, אבל הם אוסרים מטעם אחר. וכ"ה שם: לא כטעמיה דהדין טעמא דהדין, טעמא דר' יוסי שמא יסיים,¹⁹ טעמא דר' שמעון שמא ישכח וישתה את השאר.²⁰ ועיין בבלי עירובין ל"ז סע"ב, ל"ח רע"א.
footnotes: ¹⁹ כ"ה בכי"ר, וצ"ל: שלא סיים, כהגהת רזו"ו רבינוביץ בשתא"י, עיי"ש. ²⁰ אבל על משנה ב' ועל ה"ה כאן לא חלקו, שהרי סיים ואמר, מה שאני עתיד לשייר. וכן אין לחשוש לשמא ישכח וישתה או לשמא יבקע הנוד, מפני שהשתייה וההפרשה הן על אתר, כפירוש הירושלמי בסה"ב שם.
- **היו לו תאינים של טבל בתוך ביתו וכו'.**משנתנו פ"ז מ"ה. וגם כאן מדברים בע"ש, ובשאינו יכול להפריש מבעוד יום, וכפי' המפרשים במשנה.
- **שאני עתיד להפריש.**כאן, וכן ברוב נוסחאות המשנה, לא נזכר "למחר" אצל טבל ודאי, מה שאין כן בדמאי שזכרו להלן "למחר", וכ"ה ברוב נוסחאות המשנה. ומכאן יש להסיק שבטבל וודאי לא התירו לסמוך על התנאי אלא לאכילה, אבל לא להפרשה בשבת.²¹ ברם בכתי"י עם פיה"מ להר"מ גרסו במשנה גם בטבל "למחר", ולאידך גיסא בגוף כי"מ וכ"י קויפמן לא גרסו לא בטבל ולא בדמאי "למחר", וממילא אין הוכחה מכאן שיש חילוק בין וודאי לדמאי לעניין הפרשה בשבת, וכל החילוק הוא בהפרשת תרומה ותרו"מ. וכן מפורש בירושלמי רפ"ז שאם התנה על דבר שברשותו מתקן בשבת אפילו בודאי. ועיין ר"מ פ"ט מה' מעשר ה"ח, בר"ש פ"ד מ"ד, בתיו"ט ובמלא"ש כאן ובהערות שבמשנה הוצ' מכון הערי פישעל. ועיין מ"ש להלן בה"ט.
footnotes: ²¹ עיין תוספ' רי"ד שבת קמ"ב א'.
- **נוטל תרומה ותרומת מעשר ומניחה וכו'.**וכ"ה בד. ומוכח מכאן ("תרומה") שאף בוודאי מפריש בשבת, שהרי מניח לפי שעה את התרומה במקום המוצנע, מפני שאי אפשר לתתה לכהן (עיין מ"ש לעיל). אבל בכפו"פ פל"ח (עמ' תקל"א ד"ר ש' סע"ב) מעתיק מכאן: נוטל תרומת מעשר וכו'. ולפי גירסא זו משמע שאנו מדברים בדמאי דוקא, אבל בודאי אסור להפריש בשבת, כשיטת תוספ' רי"ד לעיל (עיין הערה 21). ועיין מ"ש בפירוש הבבא להלן בסמוך.
26-27. **אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה.**פי' המפרשים תמוה מאד, שהרי אסור לטלטל תרומה טמאה בשבת.²² ולפיכך נראה קרוב לודאי שמה ששנינו ברישא "נוטל תרומה וכו' " אין פירושו שנוטל את התרומה לאחר שהפרישה, אלא נוטל את הטבל שבדעתו לעשותו תרומה ותרו"מ ומניחו במקום המוצנע, כדי שלא ישכח ויאכל. וכל זמן שלא קרא עליו שם תרומה מותר לטלטלו בין טהור ובין טמא, שהרי הוא טבל שיש עליו תנאי והוא ראוי לאכילה ע"י שיפריש מחלק אחר, ונוטלו ע"מ לאכול, ומערים עליו ומניחו במקום המוצנע ומפרישו לשם תרומה. ורק ע"פ זה נוכל לפרש את הירושלמי (בפ"ז כאן ה"ה ומקבילה בשבת פי"ח, ט"ז ע"ג): מיי כדון? מכבר לכשאפרישנה (כלומר, הוא מתנה לכשיפריש את התרומה תהיה קדשה למפרע, ולפיכך מותר להפרישה בשבת ולטלטלה). הגע עצמך שהיתה תרומה טהורה מכבר לכשאוכלנה,²³ הגע עצמך שהיתה תרומה טמאה (כלומר, שהטבל טמא, והתרומה תהיה טמאה, כיצד יטלטלה אחרי ההפרשה)? מכבר לכשאניחנה בזוית (כלומר, מניח את מה שעתיד להיות תרומה בקרן זוית, ואח"כ מפריש למפרע). תני מטלטלה אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה. אמר ר' זעירא הדא אמרה טבל שיש עליו תניי מותר לטלטלו בשבת. וקרוב לודאי שהירושלמי כיוון לברייתא שלפנינו, וכמו שפירשנו.
footnotes: ²² עיין במשנת שבת רפכ"א ורפי"ח ובמלא"ש שם ד"ה ומפנין תרומה טהורה מ"ש בשם ר"י אשכנזי. ועיין ירושלמי פסחים פ"ג ה"ג, ל' ע"א. ²³ צ"ל: לכשאפרשנה, כהגהת הגר"א, כלומר, התינח כשהיה הטבל טהור, וממילא אף התרומה תהיה טהורה, ומותר לטלטלה אחר ההפרשה שהרי היא ראויה לאכילה לכהנים.
- **לא יטיף אדם שמן וכו'.**מן הלשון שלהלן "קורא שם לתרו"מ שבה" משמע קצת שמדברים בדמאי שאינו מפריש ממנו אלא תרו"מ בלבד (בשנת מ"ע), ואנו עוסקים כאן בלקח שמן לאכילה ולסיכה ונמלך לתת אותו לנר (עיין לעיל פ"א הט"ו ומש"ש), ואסור לאבד טבל של דמאי.
**לא לתוך נר חדש.**מפני שהשמן נבלע מיד בחרס והולך לאיבוד, אבל לנר ישן מותר להטיף, שיכול להפריש אפילו כשהוא בנר. עיין מ"ש להלן.
**ולא לתוך המדורה.**מפני שהשמן נאבד מיד, ואפשר שאסור להטיף גם לנר דולק אפילו ישן, ולא נקט מדורה אלא משום הסיפא, שבלא הגיע למדורה מפריש.
- **אלא אם כן קורא שם לתרומת מעשר שבה וכו'.**בד: אבל קורא שם וכו'. ולפי גי' כי"ע נראה לפרש שצריך לקרוא שם לתרומת מעשר שבטיפה לפני שהטיפה תגיע לארץ, מפני שמותר לאבד תרומת מעשר של דמאי בדבר מועט.²⁴ והמסדר שנה כאן ברייתא זו אגב הלשון בסוף ה"ט. ולפי גירסת ד: "אבל קורא שם וכו' ", צריך לפרש כפי' ח"ד שאם נפל מאליו מותר להפריש, שהרי בין כך ובין כך הולך לאיבוד, אבל כשהגיע לארץ לא חלה ההפרשה ולא קיים המצוה כלל, עיין בבלי ב"ק קט"ו ב'. ועיין מ"ש להלן.
footnotes: ²⁴ עיין במשנתנו פ"א מ"ג ובר"ש שם ד"ה ומאבדין מ"ש בשם הירושלמי. ועיין להלן תרומות פ"י ה"ו ובר"מ פ"ג מה' תרומות הט"ז. ועיין בירושלמי כאן פ"ז ה"א, כ"ו ע"א, ובר"ש וברא"ש שם סמ"א.
29-30. **ושל מעשר טבל טהור.**וכ"ה בד, אבל בבבלי (ב"ק קט"ו ב') ליתא, ואין לה פתרון. ואולי פירושו שאחת מהן היתה של מעשר טבל טהור, והיא היא שנשפכה.
- **וראה אחת מהן שנשפכה.**וכ"ה בד. ובבבלי הנ"ל: שנשברה, ופירושו שהתחילה להשתפך, אבל עדיין לא נשפכה. ועיין להלן מע"ש פ"א ה"ח ומ"ש להלן.
**או שנתגלתה.**בבבלי הנ"ל מבאר שעדיין לא נפסדה לגמרי, שהרי אפשר לסננה, וכר' נחמיה, עיי"ש.
**אומ' הרי זו תרומת מעשר וכו'.**שהרי אפי' אם יפריש מן הקיימות אין תרומת יין טמא ראוי לשתיה,²⁵ ונמצא שהכהן לא הפסיד הרבה ולפיכך מותר לו להפריש מן העומד לאבוד. ובבבלי הנ"ל העמידוה בשיכול להציל ע"י הדחק, אבל אם אינו יכול להציל כלל הרי זה הפקר.²⁶ אבל מסתימת לשון התוספתא משמע שאפילו אם אינו יכול להציל, כל זמן שלא נעשה מעשה בגוף היין תרומתו תרומה (עיין להלן מע"ש פ"א ה"ח), ובטמא שאין הפסד לכהן, אפילו לכתחילה מותר. ועיין מ"ש באו"ש פ"ד מה' תרומות ה"ב.
footnotes: ²⁵ ואם הוא יין חדש אינו ראוי אף לזילוף, עיין בב"ק שם. ²⁶ ועיין במ"מ, פי"ב מה' גזילה ה"ה, שרצה לפרש בדברי הר"מ שכל זמן שלא נשפך אינו כאבוד, עיי"ש. אבל כבר השיג עליו בלח"מ שם, ועיין בר"מ פ"ג מה' תרומות סהי"ז.
- **בשמן אסור וכו'.**בבבלי הנ"ל גורס: מפני הפסד כהן, והיא היא, שהרי יכול ליהנות מהדלקת השמן הטמא. ועיין בבבלי שם שמעמידה בדמאי, וגם מכאן מוכח שבתרו"מ של דמאי אינו נוטל דמים מן הכהן. כמו שהעיר בתוספ' רע"א דמאי פ"א מ"א.
**אם אמ' הרי זו וכו'.**וכ"ה בד, ואולי צ"ל: אם [משהגיע לארץ] אמ' הרי זו וכו'. עיין לעיל סה"י.
- **ראה אחד שהפריש תרומת ומעשר וכו'.**בד: תרומה ומעשרות וכו'. ונראה שגירסת כי"ע נכונה, וצ"ל: תרומת מעשר וכו'. ונ"ל שהדברים הולכים על ה"ד שלעיל, והיינו אם שנים היו מוזמנים בשבת אצל ע"ה, והראשון הלחיש בשפתיו והפריש תרומת מעשר על תנאי שהיה בידו, והשני אמר הריני כמה שאמ' זה דבריו קיימין (עיין בירושלמי פ"ז ה"א).
- **ר' יוסי או' בסמוך תנאי בית דין הוא.**כלומר, ולא זו בלבד שעצם ההפרשה קיימת (עיין נזיר רפ"ד), אלא שהוא גם סומך על תנאי ב"ד שיהיה המעשר בצפונו, ומע"ש בדרומו, ותרו"מ בצפון צפונו. ואעפ"י שבשעה שהוא מוזמן אצל אחר אינו יכול למדוד את המעשר, ונמצא לפעמים מרבה במעשרות ולפעמים מפחית, מ"מ תנאי ב"ד הוא. וכן מפורש בירושלמי פ"ה ה"ב, כ"ד ע"ג: א"ר יוסי בסמוך לתניי ב"ד הוא. מהו תניי בית דין? עד מקום שהדעת טועה. מהו תניי ב"ד? א"ר יוחנן כדי שיהא קובע מע"ר בצפונו, ומע"ש לדרומו, ותרו"מ בצפון צפונו. מהו תניי ב"ד הוא? לכשיפדה מע"ש שבעודף פדוי. וכן בירושלמי ערלה פ"ב ה"א, ס"א ע"ד: א"ר יוסי בר בון תניי בית דין שתהא חלתו בצפון צפונו.²⁷
footnotes: ²⁷ ועיין במשנה סוף טבול יום ובתוספתא שם, ולהלן תרומות פ"ג סה"ו ובבלי זבחים ב' ב' מ"ש בטעם משנת זבחים ספ"ד.
33-34. **המרבה במעשרות מעשרותיו מתוקנין וכו'.**צ"ל להפך: הממעט במעשרות וכו', המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין וכו'. שהרי כשממעט במעשרות אין חשש על המעשרות שהפריש, אבל לא תקן את כל הפירות, וכשהרבה במעשרות הפירות מתוקנין, אבל העודף של המעשר ראשון טבול למע"ש או למעשר עני, וכן הגיהו המפרשים, וכן מפורש בירושלמי הנ"ל ובבלי עירובין נ' א', קידושין נ"א א', מנחות נ"ד ב'. ועיין אבות פ"א מט"ז.
- **קרא²⁸ שם לשולי חבית וכו'.**ר"מ פ"ז מה' מעשר ה"ב, השגות הראב"ד פי"ב מה' מאכלות אסורות ה"י, והובאו דבריו בתוה"ב להרשב"א בית ה' ש"ב, קל"ה א' ובחידושיו כת"י לע"ז ס' א'. וכן הובאה הברייתא שלנו בתוספ' רי"ד שבת קמ"ב א' (י' סע"ב מן הספר), רשב"א חולין י"ד א', ריטב"א סוכה כ"ד א' (ובשניהם בשם מס' תרומות), מאירי גיטין, עמ' 94, וסוכה כ"ג ב' (60 ע"ב), כפו"פ פכ"א, עמ' תנ"ג, ופל"ה, עמ' תקל"ד. [ועיין חי׳ הרמב״ן חולין שנדפסו מחדש ל״ט ע״ב.]
footnotes: ²⁸ אצל צוקרמנדל בטעות: קראו.
35-36. **לא ישתה משוליה מפני שהמשקין מעורבין.**ברשב"א חולין, בריטב"א, במאירי ובכפו"פ פל"ה הנ"ל שאלו כיצד מותר לו לשתות במזיגת הכוס שבמשנתנו פ"ז מ"ב ולעיל ה"ה. ותירצו שלעיל לא קבע מקום מסויים לפני האכילה, אלא מפריש מה שישייר, ומטעם ברירה אתינן עלה,²⁹ אבל כאן הרי קבע מקום מסויים לפני ששתה, וממילא נמצאו המשקים מעורבים. ואף כאן הדברים נסמכים יפה לה"ה, והיינו אם המוזמן אצל ע"ה שמזגו לו את הכוס (עיין מ"ש לעיל ריש הי"ב), רצה לתקן את כל הכד וקרא שם לשולי החבית (ולא אמר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס) אסור לו לשתות. וכן משמע קצת מן הירושלמי פ"ה ה"ב שהביא שם את הברייתות שלנו (הי"ב והי"ג, עיין מ"ש לעיל), והעיר: עד כדון ביבש. בלח? כלומר, ביבש יכול להפריש ולקבוע מקום (כסיפא של הברייתא שלנו), אבל בלח אי אפשר לעשות כן.
footnotes: ²⁹ ועיין ברשב"א ובריטב"א שהביאו את הירושלמי שפירש שהוא מתנה מכבר לכשאשתה.
- **אבל קורא שם לשולי מגורה וכו'.**כלומר, ביבש. וכן מעתיק בר"מ, בתוספ' רי"ד ובכפו"פ פכ"א הנ"ל. אבל בכי"ע בטעות: לשולי קדירה.
- **נטלה תרומתן.**בר"ש פ"ז מ"ו מעתיק מכאן: ניטלה תרומתן, וכן פירשו את משנתנו בריבמ"ץ שם ובר"מ פ"ז מה' מעשר הי"א. ועיין במה"פ כאן פ"ז סה"ו ד"ה בזו. ועיין בתוספ' תמורה ד' א' ד"ה היו ובתיו"ט כאן, וכבר השיג עליו בקול הרמ"ז מן התוספתא כאן. ובכי"ע כאן בטעות: בטלה תרומתן.
**הראשונה מעושרת.**וכ"ה במשנתנו, והוא פשוט, שהרי אין כאן אחרת, ולא נקטיה אלא משום סיפא, ועיין ברש"י תמורה ד' א', ובשטמ"ק שם.
- **אין הראשונה מעושרת.**וכ"ה בד. וכן מעיד בר"ש הנ"ל: "אין הראשונה מעושרת כן כתוב בכל הספרים". וקשה מאד להגיה נגד כל הספרים, ונראה שצ"ל: אין הראשונה מעשרת (בלי וי"ו), כלומר, אין הראשונה נותנת מעשרות לשניה, שהרי כבר נפטרה בכלכלה שניה, ואין מעשרין מן הפטור על החיוב. ומכיוון שהסיגנון "מעשרת" אינו מצוי ביחס לדומם³⁰ כתבו הסופרים "מעושרת" כמו בכל מקום. ובמשנתנו (פ"ז מ"ו): הראשונה מעושרת. ובמלא"ש שם: ובנוסחת משנה כתיבת יד מדוייקת מצאתי וכו' הראשונה מעושרת והשנייה אינה מעושרת, ועיין הגירסא בבבלי תמורה ד' א'. ועיין מ"ש בפי' הרש"ס, כ"א ע"ב וקי"ז ע"ב.
footnotes: ³⁰ אבל באמת הסיגנון הוא נכון ויפה, מפני שכלול בו הטעם בקיצור. ובירושלמי מעשרות פ"ד סה"ב, נ"א ע"ב: כלכלת שבת אינה מזבנה, כלומר, כלכלת שבת אינה מוכרת תאנים (אבל עיין בריבמ"ץ למשנה שם פ"ד סמ"ב). וכן שם פסחים פ"ח ה"ח, ל"ו ע"ב: וקבורה אוכלת בקדשים. [ובירוש׳ ברכות ספ״ג: קרי שראה זוב. ובכתובות פ״א סה״ח כ״ה ע״ד: הזנות רצה אחר הפסולים.]
39-40. **נוטל שתי תאינים ושני עישורין ועישורו של עישור.**וכ"ה בר"ש הנ"ל. אבל בריבמ"ץ (פ"ז מ"ו) מעתיק בשם התוספתא: נוטל משניה וכו'. וכן בירושלמי (כאן ספ"א ופ"ז רה"ו, כ"ו ע"ב): ותני עלה נוטל מן השנייה שתי תאנים ושתי עישורין וכו'. ולפ"ז משמע שהברייתא מלמדת אותנו כיצד מפרישין את כל המעשרות של הראשונה מן השניה. ושנינו להלן (רהי"ז, שו' 45) שהנוטל מעשרות ממקום אחר נוטל שני תישועין ותישוע של תישוע, שהרי כל תאנה פוטרת תשע תאנים, ושני תישועין הם מעשר ראשון ומעשר שני. ומכיוון שמע"ש חייב גם במעשר ראשון מפריש תישוע של תישוע מעשר ראשון על התישוע של מע"ש. והברייתא שלנו כאן לא ירדה לדיוק המתימטי, ונקטה את הלשון הרגיל "עישור", ולפיכך מפריש מתחילה שתי תאנים שהן מהוות את ההבדל בין שני תשועין לשני עישורין של מאה תאנים,³¹ ואח"כ מפריש עישור של עישור מעשר ראשון על מע"ש שהפריש,³² ונמצא מפריש כ"ג תאנים מן השניה על הראשונה. ועיין החשבון להלן רהי"ז.
footnotes: ³¹ שני עישורים של מאה תאנים הן עשרים תאנים, ושני תישועין של מאה תאנים הם עשרים ושתים תאנים ושני תישועין של תאנה. והברייתא לא נקטה כאן אלא את התאנים השלמות. ³² ביתר דיוק: תישוע של תישוע, אבל מכיוון שההבדל ביניהם הוא פחות מרבע תאנה לא נקטה הברייתא כאן אלא את לשונה הרגיל.
- **מעשרותיהם מעשרות כלכלה בחברתה. וכו'.**בכי"ע יש כאן ריוח ונקודה בין "מעשרות" ובין "כלכלה", וצוקרמנדל התחיל הלכה חדשה במלים "כלכלה בחברתה וכו'", והיא ט"ס בכי"ע, וצ"ל כמו שהדפסנו, וכ"ה במשנתנו פ"ז מ"ו.
40-41. **נוטל עשרים תאינים מאיזו שירצה.**וכן מעתיקים בריבמ"ץ, בר"ש וברא"ש (פ"ז מ"ו). ופירושו שאינו יכול להפריש ממקום אחר, אלא נוטל עשרים תאנים מאחת מהם בבת אחת, או עשר מכל אחת. וכן מפרש בפיה"מ להר"מ ובחיבורו ספ"ז מה' מעשר. וכן משמע בירושלמי פ"ז רה"ז. אבל הר"ש בתחילת דבריו רצה לפרש אחרת. ועיין במלא"ש סמ"ו מ"ש בשם ר"י אשכנזי, וצ"ע שלא שמו לב לתוספתא. ועיין בירושלמי הנ"ל ה"ו ובתוספות תמורה ד' א' ד"ה ואתמר.
- **בזו מאה ובזו מאתים וכו'.**כ"ה בד ובירושלמי רה"ז הנ"ל. ובכי"ע בטעות: בזו מאתים ובזו מאתים וכו'.
**אם מן הקטנה הוא נוטל וכו'.**כל הברייתא משובשת, וקשה לפרשה. ונראה שלא אמרו שנוטל עשרים מאיזו שירצה³³ אלא בששתיהם שוות, שאינו יכול להפריש מזו על זו, שהרי אם מפריש מן הראשונה על השניה, כבר אינו יכול להפריש מן השניה על הראשונה, מפני שהוא מן הפטור על החיוב. אבל אם היו בראשונה מאה תאנים ובשניה מאתים, מוטב להפריש מן הקטנה על מאה תאנים שבגדולה, ומן המאה הנשארת של הגדולה שהוא טבל מפריש על הקטנה. אבל אם מפריש מן הגדולה תחילה, הרי נפטרה כל הקטנה, ושוב אינו יכול להפריש ממנה על הגדולה. ולפיכך מפריש ממנה על שתיהן כאחת. וכן בר"מ ספ"ז מה' מעשר: מוציא מעשר שתיהן מאחת מהן, או מעשר כל אחת מהן ממנה אם היו שוות (שהרי אינו יכול כאן להפריש מאחת על חברתה) ואם היתה אחת גדולה מחברתה מפריש מן הקטנה מעשר הגדולה (כלומר, כנגד הקטנה) ומן הגדולה (כלומר, מן הטבל המשואר) מעשר הקטנה. וע"פ זה אפשר לפרש את הברייתא שלנו בדרך מתקבלת על הדעת.
footnotes: ³³ וכפירוש שכתבנו לעיל שו' 40–41.
41-42. **נוטל אחת עשרה.**כ"ה בכי"ע ובד ובירושלמי הנ"ל. ומכאן שאינו מפריש על כל הגדולה אלא על מאה שבה בלבד, וכמו שפירשנו לעיל.
- **ואם מן הגדולה נוטל את כולה ולא השלים.**אין לזה ביאור, ומן הירושלמי מוכח שנסתרסו כאן הבבות, וצריך לגרוס כאן את הסיפא (שו' 43–44): "נוטל את כל הש[ל]שים. מכאן ואילך לפי חשבון", כלומר אם נוטל מן הגדולה תחילה הרי שוב לא יוכל להפריש מן הקטנה ולפיכך נוטל את כל הש[ל]שים, והיינו מעשר בעד הקטנה והגדולה יחד. ומכאן ואילך לפי חשבון: כגון אם היו מאתים ושש מאות כשנוטל מן הקטנה תחלה, נוטל ממנה עשרים ושתים, ואם נוטל מן הגדולה תחילה נוטל שמנים כנגד שתיהן וכו'.
42-43. **אם מן הקטנה נוטל נוטל שש עשרה.**בד: חמש עשר, וצ"ל: אחת עשרה, כמו ברישא.
- **ואם מן הגדולה נוטל נוטל את כל הששים וכו'.**כבר אמרנו לעיל שהוא שייך לרישא, ושכן מוכח מן הירושלמי, וכאן צריך לגרוס את הרישא בתיקון קטן (כפי שמוכח מן הירושלמי, עיין להלן): ואם [ל]שן (=לשם) הגדולה, נוטל את כולה ולא השלים. כלומר, מכאן מוכיחה הברייתא שאם ישנה קטנה וגדולה והוא נוטל מן הקטנה לשם כל הגדולה, פעמים שאפילו נוטל את כולה אינו משלים, ולפיכך כשנוטל מן הקטנה על הגדולה אינו נוטל אלא כנגד הקטנה. וכן בירושלמי ה"ז: נוטל עשרים תאנים מאי זו מהן שירצה וכו', עד כדון בשוות (כלומר, דין זה הוא רק בששתי הכלכלות שוות). היו בזו מאה ובזו מאתים? אם לשם מאה (כלומר, שנוטל מן הקטנה לשם מאה שבגדולה) הוא נוטל אחת עשרה, אם לשם מאתים (כלומר, אבל אם רוצה לתרום על כל המאתים שבגדולה) הוא נוטל ש[ל]שים תאנים (כלומר מפריש על שתיהם בבת אחת, שהרי אם יפריש על המאתים שוב לא יוכל להפריש מן הגדולה על הקטנה). בזו מאה ובזו אלף וכו', אם לשם אלף הוא נוטל, אפילו הוא נוטל את כולה אינו משלים.
- **נוטל שתי תשיעיה ותשיעיה תשע.**עיין גי' ד ומ"ש לעיל סהט"ו. ובירושלמי (פ"ז ה"ז, כ"ו ע"ג): מי שיש לו כלכלה והוא מבקש לעשרה נוטל שני תישועין ותישוע של תישוע, שהן עשר מעשר [ראשון] ותשע מעשר שני.³⁴ ויאמר תשע עשרה?³⁵ א"ר זעירא דברי חכמים וחידותם.³⁶ הרוצה להכניס מאה תאנים מתוקנות לתוך ביתו הרי זה נוטל על כל תאינה ותאינה שני תישועין ותישוע על של תישוע, שהן עשרים ושלש תאינה ארבעה תישועין³⁷ [ו]תישועו של תישוע.³⁸ ועיין בהשמטות לשטמ"ק תמורה (נדפסו אחרי המסכת) ד' א' סוף אות ט'. וצ"ע.
footnotes: ³⁴ כלומר, שהרי ממאה תאנים הוא נוטל תשע עשרה תאנים, נמצא שעל 81 תאנה מפריש 1+18, דהיינו 1/81+2/9 של 81. ³⁵ כלומר, ולמה נקטה הברייתא לשון מופשט. ³⁶ כלומר, הברייתא לא כיוונה לעישור של מאה תאנים מהם ובהם, אלא כיצד מעשר מאה תאנים מלבר, וכמו שמפרש הירושלמי בעצמו. ³⁷ כ"ה בנוסח הרש"ס, ולפנינו בטעות: אמר. ³⁸ שני תישועין של מאה תאנים הן עשרים ושתים תאנים ושני תישועין של תאנה. ותישוע של תישוע למאה תאנים הוא 100/81, כלומר תאנה שלמה ועוד 19/81 של תאנה. נמצא שיש לנו ביחד כ"ג תאנים ושני תישועין (18/81) ועוד 19/81 (1/81+18/81) של תאנה, דהיינו ארבע תישועין ותישוע של תישוע.
**בין שהטבל מרובה על החולין וכו'.**בפ"ז מ"ז שנינו: מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחד, כלומר, אם נתערבו לו מאה טבל למעשרות ומאה חולין, ואין לו תבואה להפריש ממנה על התערובת, נוטל מן התערובת מאה ואחד, ונמצא שיש לו במה שנטל לכל הפחות אחת טבל ודאי. והוא קובע תשע מעשרות בכל התערובת,³⁹ ואחת במה שנטל, ועושה אותה תרומת מעשר על הכל, ומוכר מה שנטל לכהן (חוץ מאחת שנותן לו בחנם), ושאר הצ"ט מותרות. ומוסיפה כאן התוספתא שבזה אין הבדל, בין שהטבל מרובה על החולין ובין שהחולין מרובין על הטבל, נוהג כדלהלן. ועיין בס' משנה ראשונה למשנתנו, ופירושו קשה מאד.
footnotes: ³⁹ עיין בתוספ' אנשי שם למשנתנו.
- **נוטל את כלה חולין וכו'.**צ"ל: את כל החולין וכו'. ובירושלמי למשנתנו:⁴⁰ "א"ר יוסי אם אומ' את נוטל מאה, אני אומר כל החולין עלו בידו, ונמצאו אילו בטיבלן, אלא נוטל מאה ואחת כדי להפריש (תרומה ו)תרומת מעשר מן הטבל". ועיין לעיל פ"ה הי"ב ומש"ש. ולפיכך אמרה הברייתא כאן שנוטל כשיעור כל החולין ומוסיף כדי תרומת מעשר שבטבל, ונמצא שיש במה שנטל לכה"פ שיעור טבל ודאי כדי לעשותו תרומת מעשר על כל התערובת. ואין הבדל בין טבל מרובה על החולין ובין חולין מרובין על הטבל, ובלבד שינהוג כנ"ל. ועיין הגירסא והפירוש אצל הרש"ס, קכ"ב סע"ב.
footnotes: ⁴⁰ נשמט לפנינו, וישנו בב"מ רפ"י, וחלק ממנו מעתיק הר"מ בפיה"מ למשנתנו ובנוסח הרש"ס.
46-47. **בין שהמעשר טבל מרוב' וכו'.**במשנתנו הנ"ל: מאה חולין מתוקנין מאה מעשר (כלומר, מעשר טבל טבול לתרומת מעשר) [שנתערבו] נוטל מאה ועשר וכו'. והברייתא שלנו שנתה את ההלכה הכללית והמופשטת, וכמבואר להלן.
47-48. **כדי תרומת מעשר שבמעשר טבל.**כלומר, מוסיף על שיעור החולין שנטל כדי תרומת מעשר שבמעשר, כדי שיהא בטוח שיש בחלק שנטל טבל וודאי כשיעור תרומת מעשר על כל המעשר, וכדלעיל.
- **מאה מעשר ושמונים טבל נוטל וכו'.**בירושלמי פ"ז סה"ט: מאה טבל ותשעים מעשר וכו'. והנכון כגי' הרש"ס (קכ"ד ע"ב) בתוספתא: ק' מעשר וצ' טבל וכו', ותערובת זו חייבת באחת עשרה חסר עישור אחד תרו"מ, והיינו עשר למאה מעשר, ואחת חסר עישור לתשעים טבל. ונמצא כשנוטל תשעים שיש בידו לכל הפחות תשע מעשר (ואפשר שאין בידו יותר מזה, שמא כל הטבל עלה בידו) ואם יפריש אותם לתרו"מ יחסרו לו עוד שתים פחות עישור, ולפיכך מוסיף אותן על התשעים, כדי שיהא בטוח שיש בידו לכל הפחות אחת עשרה פחות עישור מעשרות, כדי לעשותן תרו"מ על הכל. (ע"פ הרא"ף לירושלמי).
- **מאה מעשר תשעים טבל נוטל תשעים ושלשה וכו'.**בירושלמי הנ"ל: מאה טבל ושמונים מעשר נוטל שמונים ושלש וכו' וע"פ זה צריך להגיה גם לפנינו (עיין מ"ש לעיל): מאה מעשר שמונים טבל, נוטל שמונים ושלשה וכו'. וכאן צריך להפריש תרו"מ מכל התערובת אחת עשרה פחות שני עישורין, דהיינו עשר למאה מעשר, ואחת פחות שני עישורין לשמונים טבל. אבל כשנוטל שמונים הוא בטוח רק בשמונה מעשר (שמא כל הטבל עלה בידו), ואם יקבע את כולם לתרו"מ עדיין יחסרו לו שלש פחות שני עישורין, ולפיכך נוטל שמונים ושלש פחות שני עישורין. (ע"פ הרא"ף לירושלמי שם).
- **המפקיד לוג טבל אוכל עליו וכו'.**ברייתא קשה מאד, ואי אפשר לפרשה בלי הגהות, וננסה לפרשה בדרך אולי ואפשר. ונראה שברייתא זו נסמכה למשנה ח' פ"ז,⁴¹ ואנו עוסקים כאן באדם שקבע לוג אחד טבל לתרו"מ בחבית גדולה של דמאי, ואינו יכול להפריש ממקום אחר, ושנינו כאן כיצד יעשה, כלהלן.
footnotes: ⁴¹ עיי"ש במפרשים. ועיין בתשה"ג אסף הוצ' מק"נ, ירושלים תש"ב, עמ' 14.
50-51. **תשעים ותשע והוא.**וכ"ה להלן בסמוך. ונראה בפירושה, שאוכל צ"ט אם הוא ישראל, ואוכל תשעים ותשע והוא, אם הוא כהן. והיינו כשאמר "מכבר ולכשאשתה", עיין לעיל ה"ה ומש"ש. ועיין גי' ד, והיא משובשת, שהרי התוסתפא שלנו שונה בקביעות "אומר" בלי "הוא".
- **הרי הוא חולין.**כלומר ישאר בטבלו כמו שהוא, כסגנון המשנה בפ"ה מ"ב.
52-53. **והשאר תרומה וכו'.**המלים שהקפתי הן באשגרה מן המשנה הנ"ל.
- **הרי זו תרומה על מינין שבתוך חבית.**בד: עשוי תרומת מעשר על מניין שבחבית. ואולי צ"ל: עשוי מעשר על מניין שבתוך חבית, כלומר, על שאר מניין הלוגין שבחבית.
**ושאר המעשר סמוך לו וכו'.**כלומר מפריש עוד שמונה עשר לוגין על השמונים ואחד, ונמצא שיכול לאכול צ"ט לוגין, או צ"ט לוגין והוא, כמו שכתבנו לעיל.
56-57. **הרי הוא חולין.**כלומר, הרי הוא מעשר כמו שהיה, כסיגנון שברישא, עיין מ"ש לעיל.
- **ושאר תרומה וכו'.**המוקף הוא באשגרה מן המשנה, כמו ברישא.
57-58. **מעשרן בדרומן ותרומת מעשרן מינין שבחבית.**בד לנכון: מעשר בדרומו עשוי תרומת מעשר על מניין שבחבית. ופירושו, על שאר מניין הלוגין שבחבית כדלעיל. ולפ"ז נמצא אוכל תשעים לוגין מע"ר.
- **גמרן ודאי וכו'.**כלומר, אם הוא בטוח שעישר על צ"ח לוגין מן הטבל או צ' לוגין מן המעשר ששתה, ונשארו כאן רק כשיעור תרו"מ נותן את השאר לכהן.
**ספק גמרן וכו'.**כלומר, אם יש כאן ספק שהיו בחבית יותר ממאה לוגין, ונמצא שלא עישר על כל החבית, והשיריים הם טבל מעורב בתרו"מ, אומר וכו'.
- **מעשרן בדרומן וכו'.**כלומר אם החבית היתה טבולה אף למעשרות.
- **מי שהיו לו שתי חביות וכו'.**ירושלמי ספ"ז, והובא בתשה"ג אסף (הוצ' מק"נ תש"ב), סוף עמ' 14, כגירסתנו בירושלמי, ואין להגיה.
- **ואחת של מעשר טבל טהור.**כלומר, ונתערבו, והוא אינו רוצה להפריש מכל אחת מינה ובה, שהרי יהא בידו תרומת מעשר תלוי, ולא יוכל לאכול אותו. ולפיכך מלמדת אותנו הברייתא שיפריש מן הטהור על הטמא. ועיין ירושלמי חלה פ"ד ה"ה ובפ"מ שם, ואינו עניין לכאן, ויתבאר אי"ה במקומו. ועיין להלן תרומות ספ"ג ומש"ש.
69-70. **מי שהיו לו שתי חביות וכו'.**אף ברייתא זו קשה מאד. ומתוך העניין למטה נראה שהיה לו ברור שהמעשר היה טמא והטבל היה טהור, אלא שנתערבו החביות ולא ידע איזו היא של מעשר ואיזו היא של טבל, ולפי זה צריך להניח שהחביות היו שוות (שאם לא כן כיצד נתערבו). ברם מצד שני נראה להלן שהוא יכול להפריש מן הטבל על כל המעשר וזה לא יתכן בשוות, שהרי אם הבית המעשר היא בת מאה לוג, כשמפרישים עליה מלבר צריך לתת לכהן יותר מאחד עשר לוג, ובחבית של טבל בת מאה לוג אין יותר מעשרה לוגין מעשר, ואי אפשר לתרום ממנה אלא על תשעים לוגין שבחבית מעשר. ולפיכך נ"ל שבחבית מעשר לא היו אלא תשעים לוג מעשר טבל טמא ועשרה לוגין חולין, וממילא היתה יכולה להתערב בין חבית של טבל בת מאה לוג.
- **מזה כדי תרומת מעשר על זה וכו'.**כלומר לוקח מכל אחת עשרה לוגין, שהרי כאן אין כוונתו אלא להפריש מן הטבל שהוא טהור על המעשר שהוא טמא, ומן הטבל אינו צריך להפריש תרו"מ כלל, אלא מפריש מעשר ועושהו תרו"מ על החבית הראשונה. וממילא לא איכפת לנו כלל אם חולין מעורבין בעשרת הלוגין שלקח מטבל מעשר (עיין מ"ש בתחילת הברייתא), שהרי ממנה לא יפריש כלל, ואינו לוקח עשרת לוגין מכל חבית אלא מחמת שהוא אינו יודע איזו היא של טבל טהור. והלשון "מזה על זה" "ומזה על זה" פירושו שבכל פעם מתכוין להפריש על האחרת מספק שמא האחרת היא של מעשר טבל.
- **נמצאו חביות מתוקנות.**שהרי הפריש מן הטבל הטהור עשרה לוגין מעשרות כהלכה ועשאן תרו"מ על תשעים לוגין של מעשר טבל טמא.
76-77. **ושותה משניהם כאחת וכו'.**גם כאן השלימו המפרשים כמו בסהכ"ג שלעיל, עיין מש"ש בפירוש הקצר לשו' 69. ועיין בספר טל תורה לירושלמי סוף דמאי.