Tosefta Kifshutah on Eruvin Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **מבוי שגבוה מעשרים אמה יתר מפתחו של היכל וכו'.**כ"ה בכל נוסחאות התוספתא. ובכי"ו בטעות: מעשרים אמה ימעט. יתר וכו'. ובמשנתנו פ"א מ"א: מבוי שהוא גבוה מעשרים¹ אמה ימעט. ופירש"י: שהוא גבוה. שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה וכו', ולפ"ז ימעט כוונתו ישפיל את הקורה.² וכן הבינו רוב הראשונים. ולפי פשוטו פירושו שאם סוף המבוי³ גבוה מעשרים אמה ימעט את הגובה,⁴ ולא נזכרה עדיין קורה כלל. ועיין מ"ש להלן. והתוספתא הוסיפה: יתר מפתחו של היכל, שהיה גבוה כ' אמה. והובאה ברייתא זו בבבלי ב' ב', ג' ב'. ועיין ירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ב. ובבבלי ג' א' אמרו שאין כאן אלא סימן בעלמא (פירש"י שלא תחליף את הגירסא ותאמר למעלה מל', או מארבעים), שהרי להיכל היה צורת הפתח, ועיקר הטעם הוא שהצריכו קורה משום היכירא (שיכירו שאין כאן רשות הרבים), ולמעלה מכ' אמה אין העין שולטת.
footnotes: ¹ כ"ה ברוב הנוסחאות, עיין בבלי ג' ב', סוכה ב' א', ומ"ש בדק"ס, עמ' 1, הע' א', ומש"ש בשם הגאונים, ועיין הגהות הרש"ש כאן. ² במאירי (4 ע"א): ועל דרך זה הוא קורא במשנה זו קורת המבוי בשם מבוי. ³ כותלי סוף המבוי, שבהם אנו מעוניינים. ⁴ דומיא דסיפא: והרחב מעשר אמות ימעט, כלומר, את הרוחב.
- **כיצד ממעטו נותן עליה קורה וכו'.**בד ובכי"ע: נותן עליו קורה וכו'. ובכי"ל ובמאירי (שנביא להלן): נותן לו קורה וכו'. ולפי פירושי הראשונים ברישא ש"מבוי שגבוה מעשרים אמה" כוונתו לקורה שמונחת למעלה מעשרים אמה, הלשון "נותן עליו קורה" מגומגם קצת, עיין מ"ש להלן. ובבבלי ג' רע"ב: חלל מבוי תנן. והקשו עליה: כיצד הוא עושה מניח את הקורה⁵ משפת עשרים ולמטה (כלומר, ומכאן שהחלל צריך להיות פחות מעשרים). אימא ולמעלה. והא למטה קתני. הא קמ"ל דלמטה כלמעלה, מה למעלה חללה עשרים אף למטה חללה עשרה. ופירש"י: [ולמטה], וכן למטה, אם בא לעשותו נמוך מניחה משפת עשרה טפחים ולמעלה, דבפחות מעשרה לא הוי מבוי. והנה מלשון הברייתא שבבבלי: מניח את הקורה משמע שמוריד את אותה הקורה שלמעלה, כלומר משפילה משפת עשרים ולמטה. אבל מלשון התוספתא משמע יותר שנותן קורה אחרת, אם טריחא ליה מילתא לתלוש את הקורה העליונה ממקום חיבורה, ולהורידה למטה. וכן מוכח מן הגירסא בכי"ו, נותן עליה, כלומר, נוסף על הקורה העליונה⁶ נותן אחרת תחתיה. וכן במאירי ד' סע"ב, (ד' ע"ד מן הספר): ואעפ"י ששנינו בתוספתא כיצד ממעטו נותן לו (כגי' כי"ל) קורה מעשרים ולמטה, לא שיהא צריך לה על כל פנים (כלומר לא שחייב לתת קורה אחרת תחת העליונה), אלא מיני הכשר הם, ותפש אחד מהם. וכמה מן הראשונים הבינו בלשון הרי"ף והר"מ שנותן קורה אחרת תחת העליונה, עיין מ"ש להלן. ובירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ב: לא אמר (כלומר, במשנתנו) אלא למעלה מעשרים, הא בסוף עשרים כשר. ותייא כרב, דרב אמר סוף שיעורן (כלומר, של חכמים) להקל. ר' יוחנן אמר סוף שיעורן להחמיר. ר' חייה בשם ר' יוחנן מבוי שקורתו למעלה מעשרים נותן קורה (קורה אחרת?) בתוך עשרים וממעט בתוך עשרים, אמר ר' יוסה והוא שיהא כל הכשר קורה (כלומר, שאם ינטל מה שלמעלה מעשרים ישאר הכשר קורה בתוך עשרים. ועיין בבלי ג' א') בתוך עשרים. ר' חלקיה אמר בשם ר' אחא ואפילו ברוב⁷ אתיא היא⁸ וכו'. נמצאנו למדים שאפילו רב אינו מכשיר אלא אם כבר נתן את הקורה בשעור חלל מצומצם של עשרים אמה, מפני שסוף שיעור דרבנן להקל, ואין מחמירין עליו להוריד את הקורה. אבל בוודאי כשנותן בתחילה, אינו מצמצם, ונותן מקצת הקורה בתוך עשרים אמה, ודלא כר' יוחנן שמצריך לכל הפחות רוב שיעור קורה בתוך עשרים. וברי"ף ריש פירקין (והעירו עליו מפרשי התוספתא): כיצד ממעטו נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה.⁹ מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים וכו', ואסיקנא רבא אמר זה וזה כשר, חלל סוכה תנן, חלל מבוי תנן. ונראה שהרי"ף העתיק את התוספתא שלנו, ופירשה שנותן חלק מן הקורה למטה, וכדברי התלמוד: מקצת קורה וכו'. ופירושו, שמכיון שהוא צריך להשפיל את הקורה העליונה, או שנותן קורה אחרת, נותן את הקורה מעשרים אמה ולמטה, אעפ"י שבידי אדם אפשר לצמצם, מכל מקום לכתחילה אפילו סוף שיעורן להחמיר, וכמו שמשמע מן הירושלמי שכתבנו לעיל. וכן כתב מדעתו בדרכי משה טאו"ח סי' שס"ג אות ז'.¹⁰ והנה בעל המאור במקומו, הרשב"א,¹¹ הרא"ש פ"א סי' ד', והמאירי (ד' סע"ב) הבינו בלשון הרי"ף והר"מ שנותן תחתיה קורה שניה, נוסף על העליונה (אם אינו רוצה להשפיל את העליונה), וכמו שמשמע מלשון התוספתא (עיין מ"ש לעיל), אבל באמת אין שום הכרח בדבריהם, והרי"ף והר"מ אינם מדברים בקורה שלמטה מן העליונה,¹² אלא בקורה שלמטה בקרקע,¹³ שאף היא ממעטת את הגובה, כמו שהוכיח הרב המגיד בפי"ז מה' שבת הט"ז מתוך דברי בעל ס' העתים.¹⁴ ופשיטא שכ"ז הוא רק לשיטת הראשונים שבמשנה עצמה (וכן ברישא של התוספתא) כבר נרמזה קורה, אבל לפי מה שפירשנו בריש פרקין שמדברין על הגובה של סוף המבוי, ובתחילת התיקון עסיקינן, הרי בוודאי שאנו מדברים כאן בקורה אחת גרידא, ואין שום הבדל בין "קורה" ובין "את הקורה". ובכי"ו צ"ל: נותן עליו (או לו), כבשאר הנוסחאות.
footnotes: ⁵ כ"ה בכי"מ ובכ"י אוקספורד ובר' שלוניקי, עיין דק"ס, עמ' 7, הע' ד'. ואף בר"ח: הקורה. ⁶ דוגמת: נתתי לך שכם אחד על אחיך (בראשית מ"ח, כ"ב), או נושאין על האנוסה ועל המפותה (משנ' יבמות דפי"א), וכדומה בלשון המקרא והמשנה. ⁷ כן מעתיק בשם הירושלמי ברשב"א ט"ז ב', 22 ע"א, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 219. ולפנינו בירושלמי בטעות: ואפילו כרב וכו'. ⁸ כלומר, אין צורך שיהא כל הכשר קורה בתוך עשרים אמה, אלא אפילו רובה של קורה (ואע"פ שאין ברוב כשיעור הכשר קורה, עיין להלן שו' 11 ואילך) בתוך כ' אמה דיו. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו הנ"ל בבאור המשך הירושלמי. ⁹ וכ"ה בס' העתים, ריש עמ' 112. אבל מ"ש ברי"ף בסמוך "כי היכי דהוי חלליה עשרים דאמרינן" ליתא ברי"ף כ"י ובס' העתים הנ"ל, ועיין דק"ס, עמ' 6, סוף הע' ע'. ¹⁰ בתוספות בכורים הביא את הירושלמי ואת דברי בעל דרכי משה, אלא שהרב ז"ל נסמך על הגירסא המשובשת בירושלמי "אפילו כרב אתיא היא", ולפי גירסא זו הרי מפורש שאפילו למ"ד חלל תנן, מ"מ צריך לכתחילה להניח מקצת הקורה בתוך עשרים, אבל כבר הראינו לעיל שאין כאן אלא ט"ס בירושלמי. ובקרבן נתנאל על הרא"ש פ"א, אות ו', הביא את דברי בעל דרכי משה הנ"ל והבין בטעמו שלפיכך צריך למעט בתוך עשרים מפני שעשה שלא כדין. ולפ"ז הטעם הוא משום קנס. ואין זכר מזה בדברי הרב ז"ל. ובקרבן נתנאל שם הקשה למה לא תירצו כן בתלמוד עצמו את הברייתא שהביאו, עיי"ש שנדחק (ולפי הגירסא הנכונה בבבלי אין תירוצו עולה כלל). ובאמת אין כאן קושי, שהרי בברייתא שבבבלי הגירסא היא בכל הנוסחאות: מניח את הקורה משפת עשרים ולמטה, ולפי זה ברור שכל הכשר קורה צריך להיות למטה, ואם מטעם צמצום אתינן עלה, הרי אפילו במקצת קורה דיה. ולפיכך תירצו בתלמוד כמו שתירצו, וכפירש"י. ¹¹ לפי הרב המגיד פי"ז מה' שבת הט"ז. ועיין בעבודת הקודש שלו ריש שער א' סי' ג'. ¹² ברי"ף שלפנינו הגירסא היא: כך הקורה שממעט בה למטה ממנה, דיה שתהא רחבה טפח. ברם המלה "ממנה" חסרה ברי"ף כ"י, עיין בגליון הרי"ף בשם הגהות מא"י, ואיננה גם בס' העתים הנ"ל (לעיל הע' 9). ¹³ ועיין בפי' ר' יהונתן במקומו. ¹⁴ עמ' 112 הנ"ל. ועיין בב"י טאו"ח סי' שס"ג.
2-3. **הרחב מעשר אמות יתר מפתחו של היכל וכו'.**וכ"ה ("מעשר") אף בכי"ע, ואצל צוק' בטעות: מעשרים. והיא פיסקא ממשנתנו, ולא הוסיפה התוספתא אלא את הסימן "יתר מפתחו של היכל", אבל לא כפתחו של היכל ממש, שהרי פתחו של היכל היתה לו צורת הפתח, עיין בבלי ב' ב'.
3-4. **עושה לו פס וממעטו עד עשר אמות.**בירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ג: כיצד ממעט נותן מלתרה בפתח המבוי ומתיר המבוי. ולהלן שם, וכן בבבלי י' ב', מפרש שמעמיד פס של ג' אמות¹⁵ רחוק ב' אמות מן הכותל, והוי ליה עומד מרובה על הפרוץ, ונחשב כאילו כל החמש אמות גדורות. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 221.
footnotes: ¹⁵ בירושלמי: ג' אמות וכל שהוא. ועיין בתוספות י' ב' ד"ה ועושה.
4-5. **מבוי שיש לו צורת פתח אע"פ שרחב מעשר אמות וכו'.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ופירש"י: צורת הפתח לחי מכאן ולחי מכאן וקנה על גביהן, וכוונתו שיש לו לפתח מזוזות ומשקוף. ובירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ד, ובבבלי ב' ב', י"א א', אמרו שרב צוה לתנא שישנה לבנו: צריך למעט.¹⁶ ואמרו בירושלמי שהבבליים (רב) לשיטתם שהם סוברים שצורת הפתח היא קנה מכאן וקנה מכאן, וקנה על גביהן, ולפיכך אמרו שצורת הפתח אינה מועילה, אבל בני א"י סוברים שצורת הפתח היא ציר¹⁷ ובן ציר,¹⁸ ואינו מחוסר אלא דלת, ולפיכך סוברים כמשנה שלנו וכברייתא כאן. ובבבלי י"א רע"א: דתניא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט, ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט. ובירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ג: לרוחב איתמרת. ורבנן עבדין לה אפילו בגבוה. ופירש בפ"מ: על ואם יש לו צורת הפתח קאי, דקתני במתניתין גבי רחב מעשר אמות. ורבנין עבדין לה להך היתירא אפילו בגבוה, שאם יש לו צורת הפתח אפילו גבוה ביותר אינו צריך למעט. אבל הפירוש בירושלמי אינו ברור, עיין בס' ניר ובהגהות יפה עינים לבבלי י"א א'. ולעצם ההלכה עיין ר"מ פי"ז מה' שבת הי"ד.
footnotes: ¹⁶ ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 205. ¹⁷ כנראה שהכוונה לחור שבו מסתובב הציר, שהרי הציר היה בולט מתוך הדלת (ואינו חלק מן הפתח), עיין מ"ש במחברתי שקיעין, עמ' 38–39, הע' 4. וכן ראיתי בדלתות האבן שבקברות בית שערים. ¹⁸ כנראה שיש כאן וי"ו המחלק, או בן ציר, והכוונה להיכר ציר, אבקתא שבבבלי י"א ב', כפירוש בעל ס' האשכול הוצ' הר"ח אלבק ח"א, עמ' 192, ומאירי במקומו.
- **ר' ליעזר אומ' הכשר מבוי בלחיים.**בכי"ל: ור' אליעזר או' וכו'. ובכי"ע: ר' אליע' אומ' הכשירו בלחיים. והיא פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ב.
- **מעשה בר' ליעזר שהלך אצל יוסף בן פרידה וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ב, י"ח סע"ד, בבלי י"א סע"ב. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 229.
- **אמ' לו אתה או' לסותמו.**בירושלמי הוכיחו מכאן שר' אליעזר סובר כר' יוסי (פ"א מ"ו) שלחיים רחבן שלשה טפחים. ועיין בבלי י"ב א'.
- **מה ראיה לשבת בכך.**וכ"ה ("ראיה") בכל הנוסחאות (אצל צוק' בטעות: ראה). ובבבלי חסר כ"ז. ושמא צ"ל: מה ראית וכו'. אבל בירושלמי: וכי מה ראייה רשות לשבת לבוא לכאן. ופי' בס' ניר שיוסף בן פרידא אמר לר' אליעזר: אתה אומר לסותמו, והרי בני ר"ה לא יתנו לי לעשות כן, כמו שאמרו בבבלי (ב"ב י"ב א'): מבואות המפולשין לר"ה ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני ר"ה מעכבין עליהן¹⁹ וכו', וע"ז ענה לו ר' אליעזר, וכי מה ראייה רשות לשבת לבוא לכאן, וכי אטו אם לחיים חשובים סתימה לגבי שבת תחשב סתימה גם לענייני דיני ממונות.
footnotes: ¹⁹ והלכה זו נרמזה גם בירושלמי כאן, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 228.
8-9. **כל מבוי שפחות מארבע אמות הרי זה אין צריך כלום.**וכ"ה בכי"ע, אלא שחסרה שם המלה "שפחות". וכן בבבלי י"ב א': אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה (במשנתנו פ"א מ"ב) על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שאינו צריך כלום וכו' הכי קאמר אינו צריך לחי וקורה כב"ש ולא לחיין כר' אליעזר, אלא או לחי, או קורה, כבית הלל. ועיין הסיגנון בבבלי ברכות ל"ז סע"א, ברש"י שם ד"ה ולא כלום, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 68, שו' 61. ברם כבר הוכיח בעיטור בכורים שמן הירושלמי מוכח שפירשו אין צריך כלום כפשוטו. וכן שנו שם (פ"א ה"ב, י"ט ע"א): תני הלכה כדברי התלמיד.²⁰ דלכן מה נן אמרין כבית שמאי, ויש הלכה כבית שמאי, ולא כבית הלל?²¹ אלא בגין דתני רבן שמעון בן גמליאל אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים אינו צריך קורה.²² דברי חכמים רב הונא בשם רב מבוי שהוא פחות מארבע אמות אינו צריך כלום. וכן היה הנוסח בירושלמי בדברי רשב"ג גם לפני הרשב"א י"ג א' ד"ה הלכה, והמאירי י"א ב' סד"ה המשנה (23 ע"א). והרשב"א מגיה ברישא: שאין בו ארבע אמות.²³ ושמא הכוונה שלפי דברי חכמים (ההלכה) שנה רשב"ג מבוי שהוא פחות מארבע אמות וכו', כנוסח התוספתא והבבלי, אלא שהירושלמי מפרש כפשוטו שלדברי רשב"ג בפחות מארבע אמות אינו צריך כלום, ולפיכך אמרו שהלכה כדברי התלמיד שצריך לחי או קורה, ולאפוקי מדברי רשב"ג. אבל בד כאן: כל מבוי שפחות מעשר אמות הרי זה אין צריך כלום. ובכי"ל: מבוי שפחות מעשר אמות אין צריך למעט. ונוסחא זו מתנגדת בין לירושלמי ובין לבבלי, וכנראה שיש כאן תיקון סופרים ע"פ הסיפא.
footnotes: ²⁰ כלומר, במשנתנו פ"א מ"ב, שלא נחלקו ב"ש וב"ה במבוי שהוא פחות מד' אמות. ²¹ כלומר, ואם הלכה כב"ה, הרי לשיטתם מספיקה קורה, או לחי, אפילו במבוי שהוא רחב מד' אמות, ומאי נפקא מינה להלכה אם נחלקו בפחות מד' אמות, או לא. ²² לפי נוסחא זו "קורה" לאו דווקא, אלא אינו צריך כלום, שהרי רשב"ג סובר להלן שפחות מד' טפחים כלבוד דמי, ועיין במאירי שהבאנו להלן בפנים. ובתוספ' רי"ד מהדורא תליתאה י"ב ב' (ח' ע"א מן הספר) הקשה מעצמו את קושיית הירושלמי. ועיין בתוספות י"ג רע"א ד"ה על, במהרש"א שם, ומ"ש בס' יש סדר למשנה פ"א מ"ב על דברי בעל תיו"ט שם. ²³ ואינו מעתיק את דברי חכמים. וברור שלפי הגהת הרשב"א צריך לגרוס בדברי חכמים "ארבעה טפחים", כמו שהגיה בגליון אפרים מדעתו, עיי"ש.
9-10. **הרחב מעשר אמות מעמיד פס באמצע ונותן קורה על אחד וכו'.**אף בבא זו היא מדברי רשב"ג. וכן ברשב"א י' ע"א ד"ה הוא תני לה: והא נמי דתניא בתוס' בפ"ק דמכילתין והרחב מעשר אמות נותן פס באמצע, ונותן קורה על אחד מהן, איכא למימר דוקא בשהפס שבאמצע רבה על אחד מן החללין וכו', וא"נ ס"ל להאי תנא דמבוי שיש לו שני פתחים, וכל אחד ואחד רבה על העומד, נותן את הקורה על אחד מהן ודיו, וכדעת הירושלמי דגר' התם (פ"א ה"א, י"ח ע"ג) תניא רשב"ג אומר מבוי שיש לו שני פתחים נותן את הקורה על אחת מהן ומתיר. ר' אחא בשם ר' לוי אין הלכה כרשב"ג. א"ר אבא והוא שמעמיד קנה בדקרן,²⁴ אבל אם עשה פס של ארבעה טפחים²⁵ הלכה כרשב"ג וכו', וכל זה שלא כדעת גמרתינו וכו'. ובבבלי י' א': תנא לוי מבוי שהוא רחב עשרים אמה נועץ קנה באמצעיתו ודיו, הוא תני לה והוא אמר לה דאין הלכה כאותה משנה. ובמאירי שם: ומכל מקום יש מפרשים שאינו צריך קורה מכותל לכותל, אלא מכותל של צד אחד לפס, איזה צד שירצה, ויחשב אותו צד שהקורה עליו מבוי, והצד האחר יקרא פתח. ובשם תוספתא כתבו הרחב מעשר אמות מעמיד שם (צ"ל: פס) באמצע ונותן קורה על אחד מהם ודיו, ומאחר שאמרו באמצע, ודאי ברהב עשרים אמרוה. ויש אומרים וכו' ולא הקלו אלא בנפרץ, ומכל מקום בתוספתא שכתבנו נראה כן אף בתחלת מבוי. ועיין שם בריטב"א ובגאון יעקב. ועיין מ"ש באו"ש פי"ז מה' שבת הכ"ה ד"ה אולם.
footnotes: ²⁴ לפנינו: ודוקרן, כלומר, או דוקרן. ²⁵ כלומר, דוקא קנה, או דוקרן, מתבטלים בחלל, אבל אם העמיד פס שיש בו כדי מקום לרוחב המבוי, אינו בטל. ועיין להלן בירושלמי י"ח סע"ג: מבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו וכו', אם יש שם עומד ארבעה צריך קורה, ואי לא, לא צריך. אילו מבוי שיש לו שני פתחים שמא אינו נותן קורה על אחר מהן ומתיר? ועיין בס' ניר שם.
10-11. **היו שתי קורות קטנות יוצאות מן הכותל מובדלות וכו'.**כלומר היו שתי קורות דקות,²⁶ שכל אחת מהן פחותה מטפח, אלא שבין שתיהן מקבלות אריח, המבוי כשר. ובמשנתנו פ"א מ"ג: הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח, והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים (כלומר, אריח רחבו טפח וחצי וארכו שלשה טפחים), דיה לקורה שתהא רחבה טפח, כדי לקבל אריח לארכו. ואעפ"י שבכמה נוסחאות הגירסא היא, "לרחבו",²⁷ הרי ברור מן הבבלי י"ד רע"א שבשיטתו אין הבדל למעשה בין הנוסחאות, ולארכו פירושו שמניח את האריח לארכו ע"ג אורך הקורה, ונמצא רחבו של אריח (שהוא טפח ומחצה) תופס טפח בקורח ובולט רבע טפח מכאן ורבע טפח כאן. ולפי הגירסא לרחבו פירושו לרחבו של פתח המבוי, כלומר כל אורך האריח מכוון לרחבו של פתח המבוי. ועיין מ"ש להלן בסיפא בשיטת הירושלמי. ובברייתא שלפנינו גורס בבבלי שם:²⁸ וכן ב' קורות המתאימות, לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, אם מקבלות אריח לרחבו (בד"ו גורס: לרחבן) טפח²⁹ אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורח אחרת. ופירש"י בד"ש (לפנינו נשמט) ובסוכה כ"ב ב': אם מקבלות אריח לרחבו טפח. כשהן סמוכות זו לזו, אין צריך להביא קורה אחרת. ואם לאו, שאין שתיהן רחבות טפח צריך להביא קורה אחרת. ומפשוטו של לשונו משמע שהקורות צריכות להיות סמוכות ממש.³⁰ וכן היא שיטת מהר"מ ב"ב (לפי הגה"מ פי"ז מה' שבת הכ"ה אות ו') שהקורות צריכות להיות נוגעות זו בזו. ובתוספתא כאן מפורש "מובדלות", כלומר, שיש ריוח ביניהן, וכן מפורש בירושלמי פ"א ה"ג, י"ט ע"א: כמה יהא ביניהן? ר' זעירא אמר חצי טפח וכו'. תני ר' הושעיה טפח. ור' זעירא באר דבריו, שאם כל קורה היא חצי טפח וביניהן חצי טפח כשר, מפני שמה לי אם חצי הטפח של האריח בולט מן הצדדין, ומה לי אם הוא באמצע, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 232, וברשב"א י"ד א' ד"ה רשב"ג. ועיי"ש בהמשך הירושלמי³¹ ומש"ש. ומלשון התוספתא והברייתא שבבבלי אין להוכיח כמה צריך שיהא המרחק ביניהן, ונחלקו בו הראשונים, עיין בר"מ פי"ז מה' שבת הכ"ה,³² בהשגות שם, ברשב"א, במאירי ובריטב"א במקומו ובתוספ' רי"ד כאן ד"ה קורה וברבינו יהונתן על הרי"ף ובתוס' סוכה כ"ב ב' ד"ה הא. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' שס"ג אות כ"ב, ומ"ש בס' גאון יעקב כאן.
footnotes: ²⁶ וכן בר"ח י"ד א': וכן ב' קורות דקות משוכות ע"ג המבוי וכו'. וקטן במובן "דק" מצוי במקורות. וכן "שרש קטן" שבמשנת עוקצין פ"ב מ"י ופ"ג מ"ח פירושו "שרש דק" (עיין במשנת ערלה פ"א מ"ד). ועיין גם במשנת כלים פי"ז סמ"ח. ובירושלמי תרומות פ"ח סה"ה, מ"ה סע"ד: מין קטן ושפיפון שמו, והוא דומה לשערה, ואף שם קטן פירושו דק. וכן גדולים וקטנים שבבבלי (ברכות כ"ה א' ועוד) הם גסים ודקים שבירושלמי (ברכות פ"ב סה"ג, ד' ע"א ועוד). ועיין מ"ש ר"ש אברמסון על "קטין" בארמית בלשוננו תשי"ד (קובץ מיוחד), עמ' 66 ואילך. ועיין להלן הע' 40. ²⁷ עיין דק"ס בהגהות, ריש עמ' 40, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 230 ואילך. ²⁸ אלא שיש שם (וכן בסוכה כ"ב ב') שינוי בסדר הבבות, והיינו ה"ו לפני ה"ד וה"ה, עיי"ש. וכנראה שאף לפני הירושלמי היה הסדר כמו בבבלי, עיי"ש פ"א ה"ג, י"ט ע"א. ²⁹ בד"י: טפח ומחצה, וכן היה לפני כמה מן הראשונים, עיין דק"ס, עמ' 40, הע' ג'. ³⁰ אבל הכרח גמור אין כאן, עיין הלשון בריטב"א סוכה כ"ב ב', ובדבריו בסוגיין י"ד א'. ועיין הלשון ברש"י שהבאנו להלן בפנים בדברי רשב"ג. ³¹ ושם מבואר שאפילו אם אין רוחב טפח בשתי הקורות יחד כשר, ובלבד שיהא החלל שביניהן פחות מרוחב שתי הקורות (העומד רבה על החלל). ³² לפנינו בר"מ שם: וכן שתי קורות המתאימות לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח אינו צריך להביא קורה אחרת. אבל במאירי י"ד א' סד"ה התאים: ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה כדבריהם (כלומר, כפירוש הראב"ד) ולשונם בזה, לפי שמצאנו בקצת ספרים, אם יש בין שתיהן טפח כדי לקבל אריח ושאין בין זו לזו שלשה כשר. וכן, כנראה, היתה הגירסא לפני הרב המגיד, עיי"ש. ולא מצאתי גירסא זו בשלשה כ"י תימנים ובכ"י רבינוביץ על קלף. אבל עצם הדין שאם אין בין המתאימות שלשה כשר לשיטת הר"מ מוכח מן הסיפא של ההלכה, עיי"ש. אבל עיין במרכבת המשנה על הר"מ שם.
11-12. **רבן שמעון בן גמליאל או' יושב לארכו שלשה טפחים.**כלומר, האריח יושב על רחבה של קורה (או על רוחבו של מבוי) לארכו של אריח שהוא שלשה טפחים. ובבבלי הנ"ל: רשב"ג אומר אם מקבלת אריח לארכו שלשה אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. ופירש"י בד"ש הנ"ל ובסוכה כ"ב ב': ורשב"ג להקל בא, כלומר אפילו אין בהן טפח, ואם מושיב על שתיהן אריח לרחבו אינו עומד, מרחיקן זו מזו, ומושיב עליהן לארכו, ובלבד שיהו בריאות לקבל כובדו ואורכו של אריח שלשה. והנה משנתנו סתמה ואמרה "כדי לקבל אריח" ולא פירשה אם הקורה צריכה להיות רחבה וחזקה כדי לקבל אריח אחד, או שצריכה להיות ראויה לקבל אריחים לכל אורכה. ובירושלמי למשנתנו מפורש כלשון אחרון,³³ ולא עוד אלא שבזה נחלקו החכמים ורשב"ג, לפי דברי החכמים שמניח את האריח לאורכו, נמצאת הקורה ראויה לקבל עשרים אריחין,³⁴ ולדעת רשב"ג שמניח את האריח לרוחבו של פתח המבוי, ואינו תופס בקורה אלא טפח וחצי צריכה הקורה לקבל פי שתים, והיינו ארבעים אריחין.³⁵ ולפ"ז רשב"ג לשיטתיה שסובר שמניח את האריח לארכו, לרחבו של פתח, מצריך בקורות מתאימות שיקבלו את האריח לאורכו, ויש כאן קולא וחומרא: קולא, שאעפ"י שהן מובדלות זו מזו שני טפחים, וכל אחת מן הקורות מקבלת חצי טפח מן האריח מכאן וחצי טפח מכאן, מצטרפות; וחומרא, שהן צריכות להיות חזקות כדי לקבל ארבעים אריחין.³⁶ ועיין בפירוש הראב"ד שהביא הרשב"א י"ד א' ד"ה ר' יהודה, ועיין היטב במאירי שם ד"ה התאים. ועיין מ"ש בס' גאון יעקב כאן.
footnotes: ³³ וכן משמע גם מלשון הירושלמי פ"א סה"א, י"ח ע"ד: את הקורה ואריחיה. ³⁴ אורך האריח הוא ג' טפחים - חצי אמה, ופתח המבוא הוא - עשר אמות. ³⁵ לפנינו בירושלמי הגירסא היא להפך, אבל כן מעתיק בשם הירושלמי במאירי י"ד א', וכן, כנראה, מגיה גם הרשב"א, עיין מ"ש על כ"ז בירושלמי כפשוטו, עמ' 230 ואילך. וכן נראה מהמשך הירושלמי שאמרו להלן שם: מה בין חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן וחצי טפח באמצע? ומכאן שלחכמים מניח את האריח לאורכו על הקורה ואינו בולט אלא חצי טפה מן הצד, וכשיטת הבבלי. אבל אם מניח את האריח באורכו לרחבו של הפתח, נמצא שיש כאן שני טפחים בליטה מן הצדדים. ודוחק לומר שבשיטת רשב"ג אנן קיימין שם, וכגירסא שלפנינו בירושלמי. ועיין במאירי שם שפירש שדברי הירושלמי עונים על קורות המתאימות, ובירושלמי שלפנינו משמע שהמחלוקת היא ביחס למשנתנו. ³⁶ ופשיטא שהמספר הוא לאו בדווקא, שהרי אנו מכשירין את הקורה בלבוד, ואף האויר נכנס לחשבון של עשר האמות, ועיין ברשב"א שצייננו בפנים.
- **היתה אחת למעלה ואחת למטה וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ג, י"ט ע"א, בבלי י"ד א', סוכה כ"ב ב'. ומסדר התוספתא ברור שבקורות קטנות עסיקינן, ואין בכל אחת מהן טפח. ועיין בערוך לנר סוכה כ"ב ב', ונעלמה ממנו לפ"ש התוספתא.
- **רואין את התחתונה כאילו היא עולה למעלה וכו'.**כלומר, אומרים גוד אסיק, או חבוט רמי.³⁷ ובירושלמי ובבבלי עירובין הנ"ל אמרו שר' יוסי בר' יהודה סובר כאביו שאמר (בפ"א מ"ד) רחבה אעפ"י שאינה בריאה, ורואין אותה כאילו היא של מתכת, ואף כאן אעפ"י ששתי הקורות אינן מונחות בשוה, ואינן ראויות לקבל אריח כמו שהן, מ"מ רואין אותן כאילו מונחות בשוה. ברם בבבלי סוכה הסיקו שאם אין בין הקורות ג' טפחים אמרינן חבוט רמי, ואעפ"י שאין בכל אחת מהן טפח. וכן בירושלמי הנ"ל אמרו בשם רב: והוא שתהא העליונה בתוך שלשה טפחים לתחתונה. ופירשו הרשב"א והריטב"א כאן שאם אין ביניהן ג' טפחים אף רבנן מודי, וחבוט רמי עדיפא מלבוד, ורואין אותן כאילו שתיהן זו בצד זו ממש, ועיין בגאון יעקב כאן. וכן נראה מן הירושלמי הנ"ל, שהרי רב פסק להלן שם ברה"ד שהלכה כר"מ שאין אומרין רחבה אעפ"י שאינה בריאה, ומסתבר יותר שמה שאמר והוא שתהא העליונה בתוך שלשה לתחתונה היא אפילו כר"מ. ובמאירי כאן י"ד א' ד"ה היו משמע שהוא מפרש שהיו הקורות זו על גבי זו בשוה, ואם לא היה ביניהן ג' טפחים אנו אומרים לבוד, "ואעפ"י שבמתאימות לא הכשרנו בתורת לבוד, הואיל ותחתונה סובלת העליונה אם ארחי מכניעים אותה, די לנו בכך, ורואין כאילו נסמכו". ועיין בר"מ פי"ז מה' שבת הכ"ה, במ"מ ובכ"מ שם, ומפשוטה של לשון הר"מ משמע שהמבוי כשר, אעפ"י שהקורות מרוחקות זו פחות מג' טפחים גם כשנוריד אותן לשטח שוה. אבל במרכבת המשנה שם פירש את דברי הר"מ שהוא מדבר על מרחק הגובה, אבל כשנוריד אותן יהיו דבוקות ממש. ועיין באו"ש שם ובשי"ק לירושלמי הנ"ל ד"ה ובלבד. ברם כמה מן הראשונים³⁸ סוברים שר' יוסי בר' יהודה בשיטת אביו ממש (ואין כאן מליצה) ואין הלכה כמותו, וכ"ה ברי"ף שלפנינו,³⁹ ובתוספות עירובין וסוכה במקומו וכ"ה ברא"ש פ"א סי' י"ח ובהגה"מ להר"מ הנ"ל בשם מהר"מ [בר ברוך] ועוד.
footnotes: ³⁷ ונקט את שניהם מפני הסיפא, שאם אחת מהן למעלה מכ' אמה אין אומרים חבוט רמי, ואם אחת מהן למטה מעשרה טפחים, אין אומרים גוד אסיק. ³⁸ לרבות גם את הריטב"א בעצמו בסוכה כ"ב ב'. ושמא יש לפנינו שם מהדורא קמא. ³⁹ אבל ברי"ף כ"י חסרה כל הפיסקא "וכן הא דא"ר יוסי בר' יהודה וכו' ולית הלכתא כותיה". עיין בגליון שם בהגהות א"י אות ג' ואות ד' ובדק"ס, עמ' 41, אות ח'. וכן מוכח ברא"ש כאן פ"א סי' י"ח. וכן לא העתיקה בס' העתים, עמ' 120 ואילך, ועיין בהערה פ"ו שם.
- **ובלבד שלא תהא התחתונה למטה מעשרה וכו'.**פירש הר"ח: למעלה מעשרים אמה שיצאה מתורת פתחו של היכל וכו', למטה מעשרה טפחים שיצאת מתורת מחיצה.
- **היתה זו יוצאה מכותל זו וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל.
16-17. **או שהיתה רחבה מראשה אחד וקצרה מראשה אחד.**כלומר, שמראשה אחד היתה רחבה טפח ומראשה שני היתה צרה,⁴⁰ ואין ברוחבה טפח. ובבא זו אינה בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ואף הר"מ לא הביאה, ופשוטה היא, שהרי אפילו אויר בפחות משלשה אינו פוסל.
footnotes: ⁴⁰ והיא קצרה היא צרה, עיין להלן פ"ד, שו' 24. וכן בתיו"ט כלים פי"א מ"ז: שהרבה פעמים נמצא בלשונם שמשתמשים בלשון "קצר" והמכוון בו צר, ולפי שאינו רחב קראוהו קצר. ועיין רש"י כאן כ"ב א' סד"ה אריך וקטין. וכן ברש"י ע"ז ט"ז א' (במשנה שם) ד"ה בימה: קצר הוא וגבוה. ועיין הרשימה אצל ר"ש אברמסון בלשוננו הנ"ל (לעיל הע' 26), עמ' 67, ובהע' 2 שם.
17-18. **הרי זה צריך.**בד, כי"ע וכי"ל: צריך למעט, והיא באשגרה מלמטה, והנכון כלפנינו, ופירושו, הרי זה צריך קורה אחרת, וכ"ה בירושלמי (בלי המלה "אחרת") ובבבלי הנ"ל.
- **רבן שמעון בן גמליאל אומ' ארבעה.**וכ"ה בבבלי הנ"ל ובמקבילה שבסוכה כ"ב א'. ובס' המפתח לרבינו נסים כאן ע"ו א': והיא שנויה בתוספתא דעירובין פ"א. וכ"ה דעת הבבלי בכ"מ שרשב"ג סובר שלבוד הוא בפחות מד' טפחים, עיי"ש ט' א', י"ד ב', ט"ז ב', ע"ו א', פ"ז ב'. אבל בירושלמי כאן: אית תניי תני ארבעה. מאן דמר שלשה כדי עבירת אדם, מאן דמר ארבעה כדי מקום, ועיין באו"ש פי"ז מה' שבת הכ"ד. ועיין להלן, שו' 24–25, ומש"ש. ועיין בירושלמי פ"א סה"ב, י"ט ע"א, ובגליון אפרים שם, ולפי הגהתו ידע גם הירושלמי שזו היא שיטת רשב"ג, אבל כבר כתבנו לעיל, שו' 8–9, סד"ה ברם שאין הכרח להגיה בירושלמי.
- **ומגעת בכותל אחר אם גבוהה הימנו שלשה טפחים וכו'.**כלומר, אעפ"י שהקורה מגעת לכותל ממש אלא שהיא תלויה באויר (או מונחת ע"ג יתד דק) למעלה מן הכותל ג' טפחים צריך למעט את הגובה ולהוריד את הקורה עד פחות מג' טפחים. ועיין בבלי ט' א' ובתוספ' שם ד"ה שאין וברשב"א שם. אבל מתוך דברי הריטב"א ח' ע"ב מוכח, שאם הקורה מגעת עד הכותל ממש, אנו אומרים חבוט רמי אפילו אם הקורה גבוהה יותר מג' טפחים, וצ"ע מן הברייתא שלנו שמפורש בה שאפילו בכגון דא צריך למעט. וצריך לפרש שהמדרון של הקורה כאן אינו שופע הרבה, ואינו מפריע להנחת אריחים כדרכם. ועיין להלן.
- **עשויה מדרון מקבלת אורח בנוי חיושב כדרכו וכו'.**כלומר שהקורה מונחת באלכסון, והיא יכולה לקבל אריח בנוי בטיט על גביה, שאינו צריך חיזוק יותר מאשר אריח המונח ע"ג קורה ישרה. ובמשנתנו פ"א מ"ה: עקומה רואין אותה כאילו הוא פשוטה, עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. ונחלקו אמוראים בירושלמי בבבא ראשונה אם היא מדברי ר' יהודה (הסובר ברישא שאפילו היתה של קש רואין אותה כאילו היא של מתכת) או דברי הכל היא. ועל הסיפא ("עגולה וכו' ") אמרו שם שהיא דר' יהודה. וכמה מן הראשונים פירשו שבבבלי סברו שעקומה ועגולה כשרה לדברי הכל.⁴¹ וכבר העיר בגאון יעקב כאן י"ד א' סד"ה והיכא על התוספתא כאן שמפורש בה שאם אין הקורה מקבלת אריח מחמת מדרונה צריך להגביה, ואין אומרין רואין, וסיים: וצריך תירוץ.
footnotes: ⁴¹ עיין רשב"א י"ד א' ד"ה עקומה, מאירי וריטב"א י"ג סע"ב, ומ"ש הגר"י שור בהגהותיו לס' העתים, עמ' 121, הע' פ"ו, ומ"ש לעיל הע' 39.
21-22. **מבוי המקרה מרוח אחת והדלה עליה וכו'.**המפרשים נדחקו בפירוש בבא זו. ולכאורה משמע שבמבוי המפולש משני צדדין עסיקינן (כלומר, מצד אחד הוא מפולש לחצר שאינה מעורבת, ומצד שני לרשות הרבים) ומלמדת הברייתא שאם יש כאן קירוי (וסתם קירוי הוא לא פחות מד' טפחים) מצד אחד, אעפ"י שלא נעשה לשם עירוב, ואח"כ הדלה את הגפן וכו' מצד שני מותר לטלטל בכולו, ואעפ"י שאין הקירוי והגפן מקבלין אריח (עיין להלן), ואעפ"י שלא עשה להי בראשו, עיין בהגהת הר"ף לסמ"ק סי' רפ"ב, ד' קרימונה, קמ"ט סע"ב, בטאו"ח ריש סי' שס"ד, בב"ח, בשו"ע ובנו"כ שם. אבל מסתימת לשון הברייתא משמע שמדברים כאן בסתם מבוי שהוא מפולש רק מצד אחד. ובכי"ל גורס כאן, הדלה (בלי וי"ו) עליה וכו', ולהלן בסמוך גורס (וכ"ה בכי"ע שם): מרוח אחת וכו'. ולפ"ז אפשר לפרש שיש לפנינו שתי דוגמאות, והוי"ו שלפנינו הוא וי"ו המחלק, כלומר, או שהדלת עליה וכו'. וכן משמע קצת מן הירושלמי כאן פ"א ה"א, י"ח ע"ב, וסוכה פ"א ה"א, נ"א רע"ד.⁴² והכוונה שאם המבוי מקורה מרוח אחת (כלומר, שאינו מקורה כולו, אלא בסופו גרידא), או שהדלה עליו את הגפן מרוח אחת, אינו צריך כלום, אעפ"י שאין הקירוי מקבל אריח (ואין דינו כקורה של קש וקנים שבמשנתנו פ"א מ"ה), והדברים דבוקים להלכה שלעיל שהתנו שם בקורה העשויה מדרון שהיא צריכה לקבל אריח יושב עליה כדרכו. ובירושלמי הנ"ל: מבוי המקורה כשר וכו', לא סוף דבר מקורה אלא נתן מלתרא ויש בו רחב ארבעה טפחים מתרת את המבוי. ובבבלי ג' א': א"ר אילעא אמר רב רחבה ד' אעפ"י שאינה בריאה (וכ"ה להלן שם י"ד א'), ואם יש לה אמלתרא⁴³ אפילו גבוהה יותר מעשרים אמה אינו צריך למעט. ורב שנה ע"פ התוספתא כאן, ועיין מ"ש להלן בהלכה הסמוכה סד"ה עשוי. ועיין ירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ג, ואינו עניין לכאן, ושם מדברים במבוי שהוא כולו מקורה.
footnotes: ⁴² ועיין מ"ש בפירוש הירושלמי לעיל שבת פ"י, שו' 37, ד"ה ובלבד. ⁴³ היא אמלתרא היא קורה בת ד' טפחים, עיין ר"ח שם ד"ה מאי אמלתרא, ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 228 ואילך.
- **ואת הדלעת ואת הקיסוס וכו'.**לשון משנתנו בסוכה פ"א מ"ד. וקיסוס הוא צמח מטפס, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 631, הערה 46.
**מרוח אחרת וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: מרוח אחת, והסופרים שחשבו שיש לפנינו דוגמא אחת (עיין מ"ש לעיל שו' 21–22) כתבו: מרוח אחרת. ועיין מ"ש לעיל שו' 21–22 בפירוש הגירסא שלפנינו.
- **עשוי לחיים למבוי גבוהים מן הארץ שלשה טפחים וכו'.**וכ"ה בד, אבל בכי"ע ובכי"ל: עשה לחיים למבוי וכו'. וכנראה שהמלה "למבוי" שלפנינו הוא תיקון סופרים, וצ"ל: עשוי לחיים גבוהים וכו'. וכן ברוקח סי' קע"ה: בתוספתא לחיים גבוהים מן הארץ ג', או משוכין מן הכותל ג' טפחים, צריך למעט. ובירושלמי פ"א ה"ו, י"ט סע"א: ותני כן עשה לחיים למבוי (כגי' כי"ע וכי"ל) אם גבוהין מן הארץ פחות משלשה, או שהיו סמוכין לכותל פחות משלשה, מותר. שלשה (כלומר, אם משוכין שלשה), והוא שיהא העומד רבה על החלל.⁴⁴ ובבבלי י"ד ב': אמר רב⁴⁵ עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה, או שהפליגו מן הכותל שלשה, לא עשה ולא כלום. אפילו לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד (כלומר, בארבעה טפחים), הני מילי למעלה, אבל למטה, כיון דהויא מחיצה שהגדיין בוקעין בה לא קאמר. ולפי זה אף כאן שנה רב⁴⁶ בשיטת התוספתא.⁴⁷
footnotes: ⁴⁴ ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 234 ואילך. ⁴⁵ כגי' כי"מ, ולפנינו בטעות: רבא, עיין דק"ס, עמ' 43, הע' ר'. ⁴⁶ עיין מ"ש לעיל, שו' 21–22 סד"ה מבוי המקרה. ⁴⁷ הדבור "אפילו לרשב"ג וכו' " הוא, כנראה, מסתם התלמוד.
24-25. **אבני בנין היוצאות מן הכותל ובין זו לזו ארבעה טפחים וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: שלשה טפחים וכו'. ולשתי הנוסחאות "בין זו לזו" פירושו מתחילת האחת עד סוף חבירתה.⁴⁸ ואף שעובי האבנים הוא כל שהוא, הרי מכל מקום ממעט הוא את שיעור ד' טפחים. ואשר לעצם השינוי בין הנוסחאות, כן שנינו בירושלמי פ"א ה"ו, י"ט רע"ב: אבני הבניין היוצאות מן הבניין (כלומר, זו למעלה מזו) אם אין בין אחת לחבירתה שלשה טפחים נידון כלחיים. וכן מעתיק משם בר"ח סוכה י"ט א'. ובבבלי ט"ו א': ת"ש אבני גדר היוצאות מן הגדר מובדלות זו מזו פחות משלשה אין צריך לחי אחר, שלשה צריך לחי אחר. ברם אין להגיה את הנוסח שבכי"ו ובד, שהרי כן שנינו בירושלמי פ"א סה"א, י"ח סע"ד: ותני כן מבוי העשוי לחיים לחיים (כלומר, לאורך המבוי) אם יש בין זו לזו (כאן ברור שאין הלחיים בכלל) ארבעה טפחים מטלטלין עד החיצון (שהרי אין הלחיים מצטרפים, והחיצון גרידא נחשב ללחי) ואם לאו (כלומר, שאין ביניהן ד' טפחים), מטלטלין עד הפנימי.⁴⁹ ואעפ"י שהברייתא שם מדברת בלחיים לאורך המבוי, וכאן מדברים בלחיים זו למעלה מזו, מ"מ מצינו ברייתא ארצי ישראלית סתמית, מעין ברייתא שלנו, ששנתה בשיטת רשב"ג. ובבבלי ט' א' אמרו כן בשם ר' יוחנן: מבוי שרצפו בלחיין פחות פחות מד' באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן וכו'.
footnotes: ⁴⁸ עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 397, הע' 13. ⁴⁹ מפני שכולם נחשבים ללחי אחד, ואסור לטלטל בין הלחיים, כמפורש בירושלמי לעיל שם בסמוך, ובבבלי ח' ב'.
- **אין צריך לחי וקורה אותו מקום.**וכ"ה בכל הנוסחאות, אבל בירושלמי ובבבלי אין המלים "אותו מקום". ובבבלי שם העמידוה (למ"ד לחי העומד מאליו לא הוי לחי) כשעשאום מתחילה לשם לחי.
- **כותל שצדו אחד כנוס מחבירו ושויה מבפנים וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ו י"ט ע"ב, בבלי ט' ב', ט"ו א' בשם תני ר' חייא. ועיין בציורים של רש"י ט' ב'.
27-28. **היתה קרן זוית זו יוצאה מכותל זה וכו'.**בכי"ו חסרה בבא זו, ואיננה אף בכי"ל ובבבלי אבל ישנה בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל (בשינוי סדר). ומסתבר שנשמטה ע"י הדומות. ופירש בשי"ק שם שברייתא זו היא כר' אליעזר (במשנתנו פ"א מ"ב) המצריך שתי לחיין. ועיין במתא דירושלים מ"ש על שי"ק, ונעלמה ממנו לפ"ש התוספתא שמפורש בה "מכותל זה וכו' מכותל זה", ולא כלשון הירושלמי "יוצא מיכן וכו' יוצא מיכן" שרצה לפרש בה שבכותל אחד עסיקינן, והן יוצאות זו למעלה מזו.
28-29. **העמיד לחי וקורה באמצע מבוי אין לו אלא עד מקום לחי וקורה.**בבבלי י"ד ב': תנא עשה לחי לחצי מבוי אין לו אלא חצי מבוי. פשיטא. אלא אימא יש לו חצי מבוי. הא נמי פשיטא. מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לאישתמושי בכוליה קמ"ל. והוכיה הרשב"א⁵⁰ מן התוספתא כאן שלהי לאו דווקא, אלא אפילו קורה דינה כלחי, כמפורש כאן, "ולא תאמר דוקא לחי שהוא משום מחיצה, ומחיצה בכל מקום נמוקה עמה, אבל קורה שאינה אלא משום היכר, אין היכר אלא בשנעשית בראש המבוי". ועיי"ש שהוכיח כן מסוגיית הבבלי עצמה.⁵¹ והנה אף בתוספתא כאן מפורש כגירסת הבבלי שאין לו אלא עד מקום לחי וקורה,⁵² ומשמע מלשונה שיש כאן חידוש שאסור לטלטל בכולו. ונראה שלפי מסורת א"י (עיין להלן) אפשר לפרש שהדברים דבוקים לרישא, והיינו אם קרן זוית יוצאת מכותל זה וקרן זוית יוצאת מכותל זה שדינן כלחיים, מ"מ אם העמידו לחי וקורה באמצע המבוי אין להם אלא עד מקום הקורה והפסידו את השאר, מפני שהוכיחו במעשיהם שאינם סומכים על הקרנות, ולא נעשו הקרנות אלא לצורך הבניין. ואפילו למ"ד לחי העומד מאליו הוי לחי, מ"מ כשגילו דעתם שאינם סומכים עליו, אינו מתיר, כמפורש בבבלי ט"ו סע"א, עיי"ש בפירש"י. ובירושלמי פ"ה ה"ה, כ"ב ע"ד: חד רבי פנחס סלק להכא חמא כפתה⁵³ דשקתא דגזוראי. אמר להן חלקתם עירובכם. א"ל ר' יודה בר שלום לחיזוק בתים נעשית. כלומר, הכיפה לא נעשית לשם עירוב, אלא לשם חיזוק הבתים (עיין בבלי מנחות ל"ג ב'), ואין סומכין עליה. ועיין בעבודת הקודש להרשב"א שער א' סי' ח, ה' ע"ב. ועיין בבלי י"א ב', ואינו עניין לכאן. וכ"ז הוא לשיטת בני א"י ששנו לפני כן את הבבא של קרנות היוצאות מן הכותל, אבל בבבל לא שנו ברייתא זו,⁵⁴ וממילא היו מוכרחים לפרש אותה אחרת, ויש כאן שתי מסורות. וכי"ע וד הם במסורת הירושלמי, וכי"ו וכי"ל במסורת הבבלי. ועיין בתוספות נ"ט ב' ד"ה מבוי, לקוטות הרמב"ן, רשב"א וריטב"א שם, מאירי נ"ט א', רא"ש פ"ה סי' ט', שו"ת הריב"ש סי' ת"ה, תשב"ץ ח"ב סי' ל"ה, והעתקתי אותם בהירושלמי כפשוטו, עמ' 300 ואילך. ועיין להלן פ"ה, שו' 14, ומש"ש.
footnotes: ⁵⁰ לפי המאירי י"ד ב' ד"ה מי שעשה, מגיד משנה פי"ז מה' שבת ה"כ, הגהות הרי"ף בתמת ישרים, י"ב ע"ג. ⁵¹ הרשב"א הטיל על החצי המתוקן כל תנאי מבוי, והיינו שלא יהא פחות מד' אמות, ושיהא ארכו יותר מרחבו, ושיהו חצרות ובתים פתוחים לתוכו, עיין במקורות הנ"ל ובעבוה"ק להרשב"א שער א' סי' י', ו' ע"א. ⁵² בתוספות בכורים כותב: עד מקום לחי וקורה. ולעניין המקום לחי וקורה אם מותר להשתמש עיין ש"ס ח' ע"ב וכו'. וכנראה שהרגיש שאפשר לפרש בלשון התוספתא שאין לו אלא עד מקום לחי וקורה, ולא בין הלחיים ותחת הקורה. אבל העיקר חסר מן הספר. ⁵³ כ"ה במאירי נ"ט א', 83 ע"א. ולפנינו בטעות: חזא בפתח. ⁵⁴ עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 27–28, שהברייתא ההיא אינה הלכה, ונשנתה בשיטת ר' אליעזר.
- **עושין פסין לבוראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה.**פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"א, אלא ששם נוסף: דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר שמונה נראין כשנים עשר, ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין. והתוספתא לא הזכירה כאן את דעת ר' מאיר, עיין מ"ש להלן בהלכה הסמוכה. ומתבאר מתוך התלמוד שאנו מדברים בבארות⁵⁵ עמוקות שהן עצמן רשות היחיד (שהן עמוקות י' טפחים ורחבות ארבעה), ומוקפות רשות הרבים, או כרמלית, ואינו יכול למלאות מהן מים ולהוציאן על שפת הבאר שהיא רשות הרבים או כרמלית. ומפני תקנת הרבים⁵⁶ התירו כאן לעשות ארבעה דיומדין⁵⁷ בזויות הבאר, "גובהן עשרה טפחים ורחבן ששה" (משנתנו הנ"ל), ומכניס את בהמתו לבין הדיומדין ומשקה אותה מים מן הבאר. ואעפ"י שיש כאן פרוץ מרובה על העומד, שהרי אין כאן דופן בכל צד יותר משתי אמות, מ"מ מכיון שיש כאן מחיצות בזוית התירו חכמים מפני תקנת הרבים. ואמרו בירושלמי פ"ב ה"א, י"ט ע"ד: לפי שבכל מקום עומד רבה על הפרוץ, וכאן היקלת עליו שיהא הפרוץ רבה על העומד, החמרת עליו בדבר אחר, שבכל מקום עושה פס של ארבעה טפחים, וכאן עושה פס של ששה טפחים.
footnotes: ⁵⁵ הנובעות מים חיים. ובירושלמי פ"ב ה"ד, כ' ע"ב: לביריות ולא לבורות. ובבבלי י"ח א': לביראות אין, לבורות לא. ⁵⁶ עיין בירושלמי פ"ב ה"א, י"ט ע"ד ואילך, בבלי כ' סע"ב ואילך. ועיין בתוספתא ב"ק פ"ו הט"ו. ⁵⁷ שני קרשים בצורת אות דלי"ת עומדים בזויות הבאר. וארבעת הדיומדין נראין כשמונה, כלומר שמונה קרשים מכל הצדדים. ואמרו בבבלי י"ח א': מאי דיומדין, א"ר ירמיה בן אלעזר דיו עמודין. וכנראה שצדקו החכמים שגזרו מלה זו מן היוונית δίδυμον תאום, והיינו שני קרשים התואמים למעלה ולמטה ועומדים בזוית.
30-31. **היתה אבן אחת מרובעת וכו'.**כלומר, בראש כל זוית. ובירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א: היתה אבן אחת גדולה וכו'. אבל בבבלי י"ט ב': ר' שמעון בן אלעזר אומר היתה שם אבן מרובעת וכו'. ועיין בר"ח שם, ואפשר שקיצר, אעפ"י שהזכיר שם התנא שבסיפא.
- **היתה עגולה רואין אותה שאם תחלק וכו'.**וכ"ה בכי"ל. ובד: שאם תחקק. ובבבלי הנ"ל: כל שאילו תיחקק ותחלק וכו', כלומר, רואין כאילו חקוק מרובע בתוך העיגול,⁵⁸ ואח"כ רואין את שני צלעי המרובע כדיומדין, וסבירא ליה לתנא זה תרי רואין. ובירושלמי הנ"ל: אית תניי תני שאם תיחקק וכו', מאן דמר שאם תיחקק בעגולה, ומאן דמר שאם תיחלק במרובעת.
footnotes: ⁵⁸ עיין בבלי סוכה ח' א'.
34-35. **כמלוא שתי רבקות של שלש שלש בקר וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"א. ורבקה הוא מלשון המקרא עגל מרבק (ש"א כ"ח, כ"ד ועוד), ופירש ר' יונה ן' ג'נח בשרש רבק: והרבק חבל יקשרו בו הצואר, כדי שלא יסור השה, או העגל, כשרוצים להשמינם. ועיין ערוך ערך רבק. ולא הוסיפה התוספתא אלא שיעור המדה של שתי הרבקות.
- **וישנן מעשר אמות וכו'.**בד, כי"ע וכי"ל: כעשר אמות וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ב סה"א, כ' ע"א. ובבבלי י"ט סע"א: ת"ר כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות. וכמה עוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה, שהן (כלומר, שני צמדים של שלשה, שלשה) כעשר אמות דברי ר' מאיר וכו'. ושאלו שם: כעשר? הא עשר הויין. ותירצו ששנו כן אגב הסיפא. אבל הרשב"א שם מביא את הקושיא ואת התירוץ בשם "יש ספרים", ולפניו לא היה כ"ז בתלמוד.
35-36. **ר' יהודה או' כשלש עשרה וכארבע עשרה אמה.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר של ארבע ארבע (כלומר, וביניהן שתי רבקות של ארבע ארבע). והוסיפה התוספתא את שיעור המדה. ולפי החשבון של אמה ושני שלישי אמה לכל פרה יוצא שלש עשרה אמה ושליש לשמונה פרות. ולפיכך אמר רב פפא (בבלי שם י"ט ב'): יתירות על שלש עשרה ואינן מגיעות לארבע עשרה.⁵⁹ והנה בתוספתא כאן לא נזכרו כלל דברי ר' מאיר שבמשנתנו: שמונה נראין כשנים עשר, ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין. ולשיטת הבבלי י"ט ב' אין צורך בזה, שהרי אין כאן אלא מחלוקת אחת, והיא בשיעור גודל הפתח. לר"מ גודל הפתח אינו יותר מעשר אמות, ולפיכך אם הפתח הוא יותר מעשר אמות צריך להוסיף פשוטין. ור' יהודה מתיר בפתח עד י"ג אמה ושליש בלי פשוטין. אבל אם הבור עצמו הוא שתים עשרה אמה, וכשהוא מרחיק שתי אמות ממנו מכל צד (כדי להכניס ראשה ורובה של פרה), נמצא חלל של שש עשרה אמה המוקף בדיומדין של אמה אמה מכל צד, וביניהן ארבע עשרה אמה, בזה אפילו ר' יהודה מודה שצריך פשוטין. אבל שיטת הירושלמי היא שיש כאן שתי מחלוקות בלתי תלויות, "ועל דעתיה דר' מאיר דיומדין ופשוטין,⁶⁰ מתוך שאת עושה דיומדין אבל לא פשוטין, אף הוא סבור לומר שמא מחיצת שבת כך היא, והוא הולך ועושה כן במקום אחר ומתחייב". ולהלן שם אמרו: א"ר בא בר ממל לא נצרך ר' מאיר לפשוטים אלא בשיטת ר' יודה (והוא כדברי הבבלי הנ"ל). א"ר יוסה ואפילו משיטתיה, מכל מקום אין העומד רבה על הפרוץ, מכיון ש[אין] העומד רבה על הפרוץ צריך פשוט. ועיין מ"ש בבאור כל הסוגיא שם בהירושלמי כפשוטו, עמ' 247 ואילך.
footnotes: ⁵⁹ עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 250, ד"ה ר' יודה. ואם הגהתי נכונה, אפשר שפירשו שם שהסיפא של משנתנו ("קשורות ולא מותרות, אחת נכנסת ואחת יוצאת") היא מדברי ר' יהודה, והריוח צריך להיות יותר משלש עשרה אמות ושליש, ולפיכך אמרו: כשלש עשרה וכארבע עשרה פרא [ציבחד], ולא אמרו: כשלש עשרה אוף ציבחד. ⁶⁰ כלומר, אפילו אם הפתח הוא פחות מעשר אמות צריך לעשות פשוטין.
- **וכמה יהוא קרובין לבאר וכו'.**משנתנו פ"ב מ"ב. ולעיל הבאנו את הברייתא שבבבלי י"ט סע"א: כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות. ואמרו בירושלמי פ"ב ה"ב, כ' ע"א: והוא שיעורא (כלומר, ראשה ורובה של פרה הוא שיעור קבוע),⁶¹ כשיעור הזה, אפילו גמל כולו מבחוץ מותר. פחות מכשיעור הזה, אפילו גדי כולו מבפנים אסור. וכן פסק הר"מ בפי"ז מה' שבת הכ"ט. ועיין ברשב"א ובריטב"א י"ז ב' ובמאירי כ' א'.
footnotes: ⁶¹ וכן בירושלמי פאה פ"ו סה"א, י"ט ע"ב: ר' יונה בעי והוא שיעורה (כ"ה בכי"ר ובכי"ס שם, ולפנינו בטעות: והוא בעי שיעורה), כלומר, ר' יונה שאל אם השיעור ששנתה המשנה שם הוא שיעור קבוע ומסויים. וכן בירושלמי ב"מ פ"ד דה"ג, ט' ע"ד: האונאה ארבעה כסף כו'. רב אמר שיעור הוא. ר' יוחנן אמר לית היא שיעורה. ופירושו שרב סובר שהשיעור מעה כסף הוא בדווקא, ואין אונאה בפחות ממעה כסף, ור' יוחנן סובר שאין השיעור בדווקא, אלא אפילו בפרוטה יש אונאה אם הונה לפי חשבון המשנה, כמו שפירש לנכון בנתיבות ירושלים שם במקומו.
- **כמה יהוא רחוקין מן הבור וכו'.**משנתנו פ"ב מ"ב. וכל הברייתא הובאה בבבלי כ"ב א'. ועיי"ש י"ט ב'.
- **ובלבד שירבה בפסין.**וכ"ה במשנתנו, אבל בבבלי הנ"ל חסר. ובבבלי י"ט ב'⁶² דייקו מן הלשון שירבה "בפסין" שהכוונה שיאריך בדיומדין,⁶³ שאם לא כן היה צריך לומר: שירבה פסין, כלומר, לשון ברורה, שיוסיף פשוטין, ולא היה צריך לשנות בלשון שהיא משתמעת לשתי פנים. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 512, ודבריו צריכים תיקון. ולשיטת הירושלמי שהבאנו שר"מ מצריך בכל מקום פשוטין, הרי ברור שהכוונה שירבה במניין הפסין.
footnotes: ⁶² כגירסת ד"ו וכי"א, עיין דק"ס, עמ' 64, הע' ד'. ⁶³ דוגמת "המרבה בתפילה" שבירושלמי ברכות פ"ד ה"א, ז' ע"ג, ובמקבילה בתענית, שפירושו "המאריך בתפילה", עיין לעיל שם בירושלמי.
38-39. **ר' יהודה אומ' בית סאתים מותר וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל י"ט ב', כ"ב א'. ובמשנתנו ר' יהודה אומר עד בית סאתים. ובהוצ' לו וקויפמן: אף בית סאתים. והנה מפשוטה של משנתנו והברייתא שלנו משמע שדברי ר' יהודה דבוקים ללשון הרישא ("מותר להרחיק כל שהוא", "כמה יהוא רחוקין מן הבור"), והיינו כמה יהוא הפסין רחוקין מן הבור. ובבבלי כ"ב א' שאלו: בור ופסין קאמר (כלומר, לא התיר ר' יהודה יותר מבית סאתים כלל, והבור עצמו עולה למדת בית סאתים), או דילמא בור ולא פסין קאמר (כלומר, שאם הבור הוא בית סאתים מותר, ומקיפו בפסין ברחוק ב' אמות) וכו'. ועיין בתוספות שם ד"ה או דילמא. ברם בתוספ' רי"ד במקומו (א' ע"ד מן הספר): נ"ל דה"ג או דילמא פסין בלא בור קאמר, וקמבעיא ליה אם עולה רוחב הבור לבית סאתים אי לא וכו'. ולפי גירסא זו פירושו כפשוטו שאם נאמר שאין רוחב הבור עולה לבית סאתים יכול להרחיק את הפסים עד בית סאתים. וכן בריטב"א במקומו: ומיהו קשה לי דהא ת"ק בבין הפסין איירי להקריב או להרחיק, ועלה קתני ר' יהודה בית סאתים, והיכי אפשר דלא מיירי ר' יהודה אלא בבור בלא פסין וכו'. ואעפ"י שהמשך הסוגיא מתפרש בדוחק רב לפי פירוש זה, עיי"ש בתוספ' רי"ד ובריטב"א ובגאון יעקב במקומו, מ"מ הרי כבר ראו רבותינו הראשונים שקשה להוציא את הדברים מידי פשוטם. ובירושלמי (פ"ב רה"ג, כ' ע"א): על דעתיה דר' יודה באר מהו שתעלה ממידת סאתים ? נישמעינה מן הדא, ר' שמעון בן אלעזר אומר באר שיש בה מידת סאתים אינו צריך⁶⁴ להרחיק ממנה אלא מלא ראשה ורובה של פרה. הדא אמרה שהבאר עולה ממידת סאתים.⁶⁵
footnotes: ⁶⁴ כלומר, אינו יכול, אינו רשאי, עיין מ"ש להלן פ"ה, שו' 26–27, סד"ה מבוי. ועיין להלן הע' 72. ⁶⁵ כלומר לר"ש בן אלעזר, ומכאן שלר' יהודה אין הבאר עולה למדת בית סאתים, ומרחיק את הפסים מן הבאר בית סאתים, כפשוטה של משנתנו. ושאלת הירושלמי היא ממש כפירוש בעל תוספות רי"ד (שהבאנו לעיל בפנים) בבבלי. ועיין מ"ש להלן, שו' 43.
39-40. **אי אתה מודה בדיר בסהר במוקצה ובחצר⁶⁶ וכו'.**כמשנתנו פ"ב מ"ג ולהלן פ"ב, שו' 31 (עיין מש"ש), וככללו של ר"ש בן אלעזר שם ובברייתא שבבבלי כ"ב א'. ופירש"י (במשנתנו י"ח א'): והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם, תשמיש דירה מעלייתא היא. ועיי"ש בתוספות ד"ה אפילו. אבל ברשב"א שם (י"ג ע"ג מן הספר): ובתוספות פירשו דפסין לא חשיבי מוקפין לדירה וכו', אלא הכי פרכינין ליה, אי אתה מודה בדיר וסהר אעפ"י שהוא אויר שתשמישו לדירה, הלכך אף בפסין יש לך להקל משום קולת הפסין, ואפילו בלא הוקף לדירה, כמו שהתרת בה כך ע"י היקף וכו', עיי"ש. והנה רש"י י"ט ב' ורבינו יהונתן במשנתנו פירשו: דיר מוקף לדירה, שהרועה דר שם בלילה. ובס' העתים, עמ' 68, מוכח שפירש שדיר וסהר אינם מוקפים כהלכתם (והיינו שתי ולא ערב, או להפך). ולפ"ז הפירוש הוא, אי אתה מודה בדיר וסהר שמטלטלים בהם אפילו אם הם יותר מבית סאתים, אעפ"י שהוקפו במחיצות גרועות, אף פסים כן. אבל במשנתנו לא פירש רש"י שהרועה דר שם. והרשב"א הנ"ל מביא משמו: פסין נמי הוקפו לדירה שהבהמה עומדת שם,⁶⁷ ומכאן שאף דיר תשמישו לדירה מחמת הבהמה, שבעליה מטפלין בה, עיין רש"י כ"ב ד"ה כל אויר.
footnotes: ⁶⁶ מכאן ואילך מתחילים קטעים מן הגניזה שבבית המדרש כאן, אלא שהם קטועים בצידי הדף, אבל מה שנשתמר הוא בכתב ברור מאד. ⁶⁷ ועיין היטב בס' העתים, עמ' 54, ובהע' ע"ד שם, ועיין באו"ז ח"ב, ה' עירובין ס' קנ"א, מ' רע"ג, ומ"ש בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' מ"ז. וצ"ע. ובירושלמי פ"ה ה"ז, כ"ג ע"א, מדמה דיר וסהר (אם הניח עירובו שם) לעיר שחרבו בתיה ודיוריה, עיי"ש. וצ"ע.
40-41. **אמ' להן זו מחיצה ואילו פסין וכו'.**ופירש ברשב"א הנ"ל: ומשום דלא הוקפה לדירה לא הייתי מחמיר אם היתה מחיצה גמורה. ובבבלי י"ט ב': זו תורת מחיצה עליה ופרצותיה ביותר מעשר (כגי' כי"ו וראשונים, עיין דק"ס), ואלו תורת פסין עליהן, ופרצותיהן יותר משלש עשרה אמה ושליש. ועיין בתוספ' רי"ד מהדו' תליתאה וברשב"א שם ד"ה הכי קאמר ובריטב"א ובגאון יעקב שם. ועיין בירושלמי פ"ב ה"ד, כ' ע"ב.
41-42. **ואם עשה לרבות ירבה.**כ"ז חסר בבבלי י"ט ב', כ"ב ב'. ופירושו, שאף בכל באר יכול לעשות מחיצה גמורה, ואם עושה כן יכול לרבות את המחיצה כמה שירצה.
- **שהוא בית סאתים על בית סאתים מותר וכו'.**המלה "מותר" חסרה בכל שאר נוסחאות⁶⁸ התוספתא, ואינה גם בירושלמי. אבל כ"ה בבבלי כ"ב א'. ופירש"י ד"ה אריך וקטין: ולר"ש בן אלעזר בעינן מרובע כדאמר בהדיא בית סאתים על בית סאתים (כלומר, מרובע), דהוי שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים. ובירושלמי שהעתקנו לעיל, שו' 38–39, ד"ה ובירושלמי, מפורש: באר שיש בה מידת סאתים, והוא כפירש"י.⁶⁹ וכבר הוכיחו ממנו הראשונים (הרשב"א והריטב"א במקומו) נגד פירוש הראב"ד שפירש בית סאתים על בית סאתים, שהן ארבע סאין.⁷⁰
footnotes: ⁶⁸ בקג"נ הוא בצידי הדף הקטוע (עיין לעיל הע' 66), ואין לדעת אם היתה שם מלה זו. ⁶⁹ בר"ח כ"ב א' מעתיק: באר שהוא בית סאתים אינו מותר להרחיק וכו'. אבל מהמשך דבריו להלן מוכח שהוא קיצר, ואף הוא גרס: בית סאתים על בית סאתים. ⁷⁰ כלומר, רבינו פירש בית סאתים על בית סאתים, דוגמת "שש מאות רבוא על שש מאות רבוא", עיין מ"ש להלן סוכה פ"ד הע' 8. וכן במכילתא ויסע פ"ג, עמ' 166: ארבע על ארבע הרי שמונה, ח' על ח' ט"ז, ועיין גם בדק"ס יומא, עמ' 235, הע' ז'. ובספרי שופטים פי' קפ"ה, עמ' 225: שלש על שלש הרי שש, ועוד שלש הרי תשע.
- **אין מותר להרחיב עליה אלא כמלא ראשה ורובה של פרה בלבד.**בבבלי הנ"ל: ולא אמרו להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה. ובתוספ' רי"ד שם (א' ע"ד מן הספר) ד"ה ר' יהודה: ודחי, דר' יהודה פסין בלא בור קאמר (כן גרס בגמרא, עיין מ"ש לעיל, שו' 38–39, ד"ה ברם), דאין חלל הבור מן המניין, ובכי האי גוונא איהו נמי שרי, ואיכא בינייהו ארוך וקטן, דר' יהודה הוה שרי בית סאתים פסין בלא בור, אפילו אריך וקטין, ור"ש דנקט בית סאתים אבית סאתים לא שרי אריך וקטין וכו', והאי דקאמר לא אמרו להרחיק, לאו דלא ליטפי היא, אלא דלא ליבצר, וכך אתה צריך לפרש, ולא אמרו שצריך להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה, ואין ביניהן דבר אחר אלא דאריך וקטין. והנה פירוש רבינו נראה לכאורה דוחק שבדוחקין, אבל קרוב לוודאי בעיני שהוא פירש ע"פ הירושלמי, וכבר ראינו לעיל (הערה 65) שתחילת דבריו שם היא ממש לשון הירושלמי, ובירושלמי גרסינן: באר שיש בה מידת סאתים אינו צריך⁷¹ להרחיק ממנה אלא מלא ראשה ורובה של פרה. ופירש רבינו "אינו צריך" במשמעו הרגיל,⁷² ודין באר בת סאתים דינה כשאר הביראות, ואינו צריך להרחיק ממנה אלא כשיעור שאר הביראות, אבל אם רצה להוסיף מוסיף. ומכאן פשט הירושלמי: הדא אמרה שהבאר עולה ממידת סאתים, כלומר, בתמיהה. והירושלמי סבר שאין מחלוקת בין ר' יהודה ור' שמעון בן אלעזר, אלא שר' יהודה סתם את דבריו ולא אמר במפורש שאין הבור עולה מן המידה, ור"ש בן אלעזר נקט במפורש שאפילו הבור בעצמה היא בת סאתים מותר להרחיק כשיעור. ולשון הברייתא בירושלמי מגלה על הפירוש בדברי ר"א בר' שמעון, אע"פ שבעצם המחלוקת פירשו בבבלי אחרת, לפי גירסתם: סאתים על סאתים. אבל מלשון התוספתא: "אין מותר להרחיב וכו' בלבד" מוכח שלא כפירוש רבינו בדברי ר"ש בן אלעזר. ובירושלמי הנ"ל "אינו צריך" פירושו אינו יכול, עיין מ"ש לעיל, הערה 64.
footnotes: ⁷¹ וכן מעתיקים בשם הירושלמי גם הרשב"א י"ח א' סד"ה מתני' וד"ה ר' שמעון ובריטב"א שם. ⁷² ודלא כמו שפירשנו לעיל הע' 64.
43-44. **היתה גבוהה משלש רוחותיה וכו'.**ברייתא קשה, ולא הובאה בשום מקום אחר. ובחסדי דוד, וכן בפירוש מרא דמתניתא, שערו שהיא נשתרבבה מלהלן פ"ב ה"ד. וכס"ז גם להלן פ"ז ה"ה. אבל היא ישנה בכל הנוסחאות, וקשה למוחקה לגמרי, אלא שרגיל הוא בתוספתא לחזור בדיוק על ברייתות דומות, אעפ"י שכמה חלקים ותנאים שבה שייכים רק לאחת מהן, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 398, שו' 11, ח"ב, עמ' 579, שו' 18, ד"ה ואין פודין, שם עמ' 736, שו' 42–43, ועוד בכ"מ. ובפירושה נראה כפירוש בעל תכ"מ שהכוונה לבאר שחולייתה היתה גבוהה עשרה טפחים משלש רוחותיה ונמוכה (כלומר, פחות מעשרה טפחים) מרוח אחת, רואין את הנמוך כאילו הוא פתח. ועיין מ"ש להלן.
- **ובלבד שלא יהא נמוך יתר על הגבוה.**לכאורה לית לה פיתרא. ושמא הכוונה שבין אבן ואבן שבחוליא היו מקומות פחות מי' טפחים, ומצריכה התוספתא שלא יהיו המקומות הללו יתר על הגבוה, כדין פרוץ מרובה על העומד. ולא עוד אלא שהפתח מצטרף לפרוץ, עיין ר"מ פט"ז מה' שבת סהט"ז.
45-46. **היתה נמכה משלש רוחותיה, וגבוהה מרוח אחת, אין צריך לעשות מחיצה אלא לגבוה בלבד.**בקג"נ: [ב]קנים בלבד. ונראה שצ"ל לפנינו: אלא לגובהה בלבד,⁷³ וסתם גובהה הוא עשרה טפחים, והנמוך משלים לעשרה, עיין להלן פ"ו, שו' 48–49, ומש"ש. וכן הפירוש גם לפי גירסת קג"נ שמשלים את הגובה בקנים בלבד, כלומר, בקנים קטנים בלבד. ובירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א: היה שם חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה ויש בו ששה לכאן וששה לכאן נידון משום דיומד. לא סוף דבר חריץ אלא אפילו גבשושית. מקצתו חריץ ומקצתו גבשושית (כלומר, אף הם מצטרפין). ועיין בבלי י"ט ב'.
footnotes: ⁷³ כלומר, אין צריך לעשות מחיצה מקרקעית של הצד הנמוך, אלא עושה מחיצה במקום הגובה, כדי שיהא הגובה (בצרוף הנמוך) עשרה טפחים.
46-47. **היה שם אילן או גדר או מחיצת הקנים נידונת כפסין.**בכי"ע: או חיצת הקנים וכו', וכ"ה בבבלי ט"ו א', י"ט ב', אלא שמסיים שם: נידון משום דיומד. ובירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א: הכותל והאילן ואישות⁷⁴ קנים נידונין משום דיומד. עלו מאיליהן מטלטלין בהן עד בית סאתים,⁷⁵ עשאן ביד מטלטלין בהן אפילו כור אפילו כוריים. ומתוך סוגיית הבבלי משמע שפירשו גדר כפשוטו, שהרי אמרו: קנה קנה פחות משלשה היינו גדר וכו'. ולעיל שבת פ"א, שו' 2, הוכחנו שבא"י קראו לגל אבנים, או לתל, גדר. ובכל מקום שנשנה גדר על יד אילן בדרך, מסתבר שהכוונה לגל אבנים, או לתל. ואשר לירושלמי שהעתקנו לעיל: הכותל והאילן ואישות קנים וכו', אפשר שצ"ל שם: תני תל⁷⁶ ואילן וכו', או שהכוונה לכותל ישן,⁷⁷ שאינו אלא גל אבנים, גדר. ולפ"ז סיום הירושלמי "עלו מאיליהן וכו' " אינו עונה על אילן ואישות קנים גרידא אלא אף על תל, על גל אבנים מכותל שחרב ונפל, ולא נעשה הגל לשם מחיצה.
footnotes: ⁷⁴ בכי"ל שם: ואשת, ונמחק, ותוקן בגליון: ואישות. ועיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"ב, עמ' 523. ⁷⁵ עיין בבלי ט"ו א' ומה שהארכתי בשיטת הירושלמי לעיל שבת פ"י, שו' 37, ד"ה ובלבד. ⁷⁶ האותיות "תני" דומות בכ"י לאותיות "הכו", וקרא הסופר "הכותל" במקום "תני תל". ומכיוון שכתב הכותל כתב ע"פ ההרגל "והאילן", אבל השאיר "ואישות קנים" ולא תיקן "ואישות הקנים". ⁷⁷ דוגמת משנת ב"מ פ"ב מ"ג: מצא בגל ובכותל ישן.
- **היתה חצר פתוחה לביניהן וכו'.**ירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א, בבלי כ' א'.
- **ומפסין לחצר.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: אבל לא מן הפסים לחצר. והגיהו המפרשים שם כבתוספתא וכבבבלי. אבל כבר הוכיח באו"ש פ"ג מה' עירובין הכ"ד שאין להגיה בירושלמי, שהרי שיטת הירושלמי ששתי רשויות המובדלות, אפילו אם הן של אדם אחד (כמו חצר וקרפף וכדומה), אם נפרצה אחת במלואה לשניה, והפירצה היא בשיעור פתח, מותר לטלטל מרשות שלא נפרצה לראשונה, אבל לא להפך. והטעם הוא כעין שאמרו בבבלי צ"ב א': דיורי גדולה בקטנה, ואין דיורי קטנה בגדולה. וכן מפורש בירושלמי פ"ב ה"ה, כ' ע"ב: חצר שהיא פתוחה לקרפף מטלטלין מן החצר לקרפף, אבל לא מן הקרפף לחצר וכו'. עיי"ש שהביא כמה ראיות שכן היא שיטת הירושלמי. והתוספתא כאן נשנתה בשיטת הבבלי.
**היו שתים שתיהן אסורות.**בבבלי הנ"ל: אבל שתים אסור, במה דברים אמורים שלא ערבו, אבל ערבו מותרין. ורב הונא שם סובר שאפילו עירבו ערובי הצרות ע"י הפתח שביניהן אסורין, שהרואה לא ידע שיש פתח ביניהן, ויטעה לחשוב שיש כאן שיתופי מבואות, שנתנו עירובן בתוך הפסין, והרי אין ערוב מועיל בין הפסין. ורב הונא מפרש "אבל עירבו מותרין" שנתערבבו שתיהן ממש, והיינו שנפרצו אחת לשניה, וכולם רואים שיש כאן עירוב חצירות של דיירים ולא שיתופי מבואות. ובירושלמי הנ"ל: הא שתים אסור. אמר ר' בא לא סוף דבר שתי חצירות, אלא אפילו חצר אחת ובה שני בתים. סברין מימר בשלא עירבו, הא עירבו מותרין, וכו'. רב הונא אפילו עירבו אסורות שאין עירוב עושה אותן אחת וכו', שמא למחר תיחרב הבאר, אף הוא סבור לומר שמא עירוב מועיל בפסי ביראות.
48-49. **ומותר לטלטל בין הפסין.**בבבלי לא נזכרה בבא זו. ובירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א: מהו לטלטל בין הפסין. נימר אם יש בין זה לזה ארבעה טפחים כאסקופה אסורה. ואם לאו כאיסקופה מותרת. מותר לכאן ולכאן, ובלבד שלא יחליף. ועיין לעיל שם פ"א ה"א (קרוב לסופה), י"ח ע"ד. [תיקונים והשלמות: לפי פירוש המפרשים בירושלמי שהכוונה לטלטול בשטח המוסגר בתוך הפסין, הרי עניין זה נזכר גם בבבלי, אבל כבר ראה בפ״מ שם (ד״ה ר׳ נסא שאל ובמה״פ שם) את הדוחק שבפירושו. יתר על כן תשובת הירושלמי והדמיק לאיסקופה אינם הולמים כלל את פירוש המפרשים. וקבלתי כדבר פשוט שהכוונה לשטח שבין עובי הפסין, ולפיכך ציינתי שם ובמסורת התוספתא במקומה ובירושלמי כפשוטו, עמ׳ 250, לירושלמי פ״א ה״א (קרוב לסופה), י״ח ע״ד, כלומר הסמכתי את הברייתא כאן לטלטול בין הלחיים, עיי״ש. עכשיו ראיתי שכבר דחה את פירוש המפרשים ביפה עינים כ׳ סע״א, ופירש כנ״ל שהכוונה לבין הדפנות, עיי״ש. תדע לך שהוא כן, שהבבלי משתמש תכופות בדיבור ״בין הפסין״ במשמעות השטח המוסגר ביניהן (עיי״ש כ׳ א׳, כ׳ ב׳, כ״א א׳), ובתוספתא לעיל: מחצר לפסין ומפסין לחצר.² וכן בירושלמי שם: מן החצר לפסים, אבל לא מן הפסים לחצר. אבל בבבלי הנ״ל גורם בבבא ההיא: מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לתוכה וכו׳, ועיין לעיל שם. ולפי זה ״בין הפסין״ שבתוספתא ובירושלמי כאן הוא בין הפסין ממש, בין העובי שלהם, ואינו עניין כלל לדברי הבבלי כ׳ א׳ ולדברי ר׳ נסא שבירושלמי פ״ב ה״א, כ׳ ע״א.]
footnotes: ² ומה שנקטה התוספתא כאן: היתה חצר פתוחה לביניהן, הוא בדווקא, שהרי פתיחת החצר היא לבין עובי הפסין.
49-50. **אלא לבור ברשות הרבים בלבד.**בד: לבור הרבים וכו'. אבל הנכון בכי"ע ובכי"ל: אלא לבאר הרבים בלבד, וכ"ה במשנתנו פ"ב מ"ד. ור' יהודה בן בבא מצריך תרתי לטיבותא שיהיה באר נובע, ואינו מצוי שיכזב, ואפילו אם יכזב, רבים מזכירים זה את זה. אבל בשאר בורות לא התירו מחיצה גרועה של פסים, אלא עושה חגורה (חולית הבור) גבוהה עשרה, כמפורש במשנתנו הנ"ל.
50-51. **חוץ מבור של רשות היחיד בלבד.**בד, כי"ע, כי"ל וקג"נ; מבור היחיד וכו'. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: אבל לבור היחיד עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. ואף בכי"ו פירושו שהבור הוא של יחיד, אבל מקומו הוא בשדהו, או אפילו ברשות הרבים, עיין בטחו"מ סי' ת"י ובסמ"ע חו"מ שם ס"ק ז' אות י"א. ולר"ע מספיק חדא לטיבותא, או באר נובע ואפילו של יחיד, ואפילו בור שמימיו מכונסים, ובלבד של רבים, עיין מ"ש לעיל.