Tosefta Kifshutah on Eruvin Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **ר' ליעזר אומ' יום טוב סמוך לשבת וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ו.
- **יום אחד לצפון ויום אחד לדרום וכו'.**פירשו בבבלי ל"ח ב' שאינו מותר לעשות כן אלא בשאין בין שני העירובין יותר מאלפים אמה, והוא יכול להגיע לעירובו שבדרום אפילו ביום שעירב לצפון, אבל אם יש ביניהם יותר מאלפים אמה, הרי אינו יכול להגיע ביום הראשון לעירובו שבצד השני, ואנן בעינן בעירוב שתהיה סעודה הראויה מבעוד יום, ואם לאו אינו עירוב. ועיין ר"מ פ"ח מה' עירובין הי"א ואילך, ובמגדל עוז שם ה"ה. ברם בירושלמי פ"ג ה"ז, כ"א ע"ב, שיטה אחרת בהסבר המחלוקת בין ר' אליעזר והחכמים. ולשיטת הירושלמי אדם קונה שביתה כהרף עין לפני השבת והרשויות מתערבות בתחילת היום. ואף ר' אליעזר מודה במשנת טבול יום פ"ד מ"ד, שאם אדם נתן מעשר טבל בכלי טבול יום (שאינו מטמא את המעשר), ואמר הרי הוא תרומת מעשר לכשתחשך (ובאותו זמן, כלומר, אחרי הערב שמש, הכלי טהור ואינו מטמא תרומה) והוא עירובי, אינו עירוב, מפני שהוא צריך לקנות שביתה מבעוד יום, ובאותו זמן היה עדיין טבל. ולפי זה אין אדם יכול לערב לשבת ביום טוב שחל להיות בערב שבת, שהרי ביום טוב יש לו התחום ששבת בו, ואינו יכול לקנות מבעוד יום תחום לשבת, שאי אפשר שיהיו לו שני תחומים בבת אחת. אבל יכול הוא לקנות מערב יו"ט תחום אחד ליום טוב ותחום אחר לשבת, ובתחילת השבת מתחלפים לו התחומים.¹ ואף החכמים מודים שצריך לקנות שביתה מבעוד יום, "ולמה אין מערבין לאדם מיום טוב לשבת, שכן מערבין לאדם מערב שבת לשבת", כלומר, שצריך לקנות שביתה מבעוד יום דווקא,² ואינו יכול לעשות כן ביו"ט לשבת אפילו לשיטתם שסוברים שיום טוב ושבת קדושה אחת היא (עיין מ"ש להלן), ובכגון דא אינו יכול לקנות שביתה ליום טוב ושבת בבת אחת אפילו מערב יום טוב, וכל שאינו יכול לעשות בערב שבת, אינו יכול לעשות אפילו ביום חמישי. ועיין בריטב"א ל"ח א' שהעיר שלירושלמי יש כאן שיטה אחרת מן הבבלי. ועיין רשב"א שם. ועיין בהגהות יפה עינים ל"ח ב'.
footnotes: ¹ עיין מ"ש בגאון יעקב ל"ח ב' ד"ה אלא הא דתנן. ² עיין בפ"מ. אבל קשה להגיה בירושלמי, שהרי גם בשרי"ר הגירסא כלפנינו, וכן היה לפני הרשב"א ל"ה א' אלא שהציע להגיה. ובמאירי שם העתיק ע"פ הצעת הרשב"א, כרגיל אצלו, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 274.
- **מודה ר' ליעזר שאין מערבין חצי היום לצפון וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"ז, כ"א ע"ב, ובבלי ל"ח א', ופירשו שמשנתנו הנ"ל כבר רומזת לבבא זו, ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 459.
4-5. **כך אין חולקין שני ימים.**בבבלי ל"ח א' אמרו שהחכמים מסתפקים אם שבת ויום טוב הן שתי קדושות, ולפיכך אפילו אם הוא מערב לצד אחד, צריך לערב גם ליום טוב וגם לשבת, או שהן קדושה אחת, ולפיכך אינו יכול לערב ליום טוב לצד אחד ולשבת לצד שני. אבל בירושלמי אין זכר לזה. ולשיטת הירושלמי צריך לפרש שהחכמים סוברים ששבת ויום טוב קדושה אחת היא לעניין זה שאינו יכול לחלק עירובו, אבל הרי קדושת שבת חמורה מקדושת יו"ט,³ ולמעשה הם שני ימים, ואינו יכול להניח עירוב אחד לשני ימים שקדושתם שונה, ולפיכך מניח עירוב בערב יום טוב ומחדש את אותו העירוב ליום שני.
footnotes: ³ האחרונים נסתפקו אם תחומין ביו"ט הם מדרבנן לכולי עלמא, אפילו אם נסבור שתחומין בשבת הם מדאורייתא, עיין בס' ערך השלחן לר' יצחק טייב לאו"ח סי' ת"ד ס"ק ב' שהעיר על הכל בו (ארחות חיים ה' יו"ט סי' ה', ח"א פ"ד ע"ג) והתשב"ץ ח"ב סי' רי"ג והבבלי בביצה ל"ו ב'. ועיין בטורי אבן חגיגה י"ז ובארחות חיים להר"ן כהנא סי' תקכ"ח, ובמה שהאריך הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ד (בשלח) במילואים סי' כ"ג, עמ' של"ז ואילך. ועל כולם יש להוסיף שכן כתב בקרן אורה כאן ל"ה א' ד"ה משנה: דנהי דבשבת תחומין דאורייתא, ביו"ט לכו"ע לא הוי אלא מדרבנן, וא"כ איך אפשר לומר דע"י קניינו ביו"ט יוצא בו בשבת, כיוון דביו"ט לאו בר תחומין הוא מן התורה, אם לא שנאמר, כיון דכבר קבע ביתו במקום עירובו ביו"ט מהני גם לשבת שלאחריו, ומה שאמרו ז"ל בפ' משילין (ביצה ל"ו ב') ש"מ תחומין דאורייתא, כבר כתבו המפרשים ע"ז וכו'. ועיין גם בציון ירושלים לירושלמי פסחים פ"ט ה"ב ומ"ש בצפנת פענח פכ"ז מה' שבת ה"א שדייק מלשון הר"מ שתחומין ביו"ט הם מדרבנן עיי"ש. ועיין מ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס ל"ט א' סד"ה תוד"ה מודים. ועיין בתשובת ר"א בנו של הרמב"ם לר' דניאל הבבלי (מעשה נסים פאריש תרכ"ז), עמ' 100, ושניהם תפסו כדבר פשוט שתחומין בי"ט הם מדרבנן לכולי עלמא.
5-6. **אי אתם מודים במערב ברגליו ביום הראשון שצריך לערב ברגליו וכו'.**וכ"ה בבבלי ל"ח א'. ובריטב"א שם: לשון בריתא הוא וכו', וכן היא בתוספתא אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וכו'. ור' אליעזר משיב לחכמים לשיטתם, שהרי אף הם מודים שהוא צריך עירוב מיוחד ליום השני, ואם נאכל עירובו ביום ראשון אינו יוצא עליו ביום השני, ואם אתם דנים את יו"ט ושבת כקדושה אחת, למה אינו מועיל העירוב לשני הימים. וברשב"א ל"ח ב' הביא בשם גדול אחד שלר' אליעזר אינו מערב ביום השני בפת (ואפילו באותה פת עצמה) מפני שנראה כמערב מחדש.⁴ וכשמערב לשני צדדין מניח מערב יום טוב את הפת בשני המקומות ומתנה על שניהם מערב יו"ט. ויש שאוסרים לר' אליעזר אפילו לערב ברגליו משני הצדדים, עיין רשב"א וריטב"א ל"ח א', ומאירי שם סד"ה כבר בשם גדולי המפרשים, ועיין מש"ש בשם עצמו. ועיין פרישה סי' תצ"ז ותיו"ט למשנתנו.⁵ והנה מלשון התוספתא והבבלי היה לכאורה להביא ראיה שלר' אליעזר אינו מערב בפת ביום שני אם הוא מערב לצד אחד, שהרי צריך לטלטל את הפת ממקום אחד לשני, כשיטת הגדול שהביא הרשב"א הנ"ל. ולפיכך תפס ר' אליעזר את הלשון: אי אתם מודים במערב ברגליו וכו'. ולשון זו היא בדווקא, אבל כבר דחו הרשב"א והריטב"א, שר' אליעזר לרבותא נקט מערב ברגליו, עיי"ש. ולא עוד אלא שהרשב"א הביא ראייה מן הירושלמי פ"ג ה"ז, כ"א ע"ב, שגרסו בברייתא זו: אי אתם מודין לי שאם עירב בככר בראשון שהוא מערב בככר בשני וכו'. וכן מוכח ברה"ז שם שאף ר' אליעזר מודה שמערבין בפת אפילו אם הוא מערב לצד אחד, ומוליך אותה הפת ביום שני. ועיין בבלי ל"ט א' וירושלמי פ"ג ה"ח, כ"א ע"ג, ומ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 276. ואפשר לפרש שם במערב לצד אחד.
footnotes: ⁴ ולשיטת הבבלי אוסר ר' אליעזר לערב מיו"ט לשבת משום הכנה, עיין להלן. ⁵ ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת סי' מ"ח.
- **אמרו לו אבל.**כלומר, אמת הדבר. ופירשו בבבלי שצריך לערב שנייה משום ספק, שמא שתי קדושות הן. אבל לשיטת הירושלמי צריך לפרש אחרת, עיין מ"ש לעיל, שו' 4–5, ד"ה כך אין חולקין. ואשר ללשון "אבל" היא מצויה בראשונה אצל התנאים שביהודה, ב"ש וב"ה ור' אליעזר ור"ג, עיין בבלי ל' ב', כתובות י"ג ב', נדה ג' ב'. וכן מעיד ר' אבא בר כהנא בב"ר פצ"א, ח', עמ' 1130: אבל אשמים אנחנו (בראשית י"ב, כ"א) וכו', לשון דרומיי הוא, אבל ברם, כלומר, בקושטא, עיין ברש"י על התורה שם. ומכיוון שלשון זו נתייחדה לוויכוח אחרי "אי אתם מודין" השתמשו בה גם התנאים האחרונים, עיין להלן בבבלי מ"א א', נדה י"ד ב', כ"ז א'.
**אמ' להם הא לוי וכו'.**בכי"ע: הַא לְוו וכו'. ובד ובכי"ל: הללו וכו'. ועיין להלן, שו' 8 ומש"ש, ועיין בסוף מכילתין סהכ"ג ומש"ש. ובבבלי ל"ח א': הא לאיי וכו', ועיין רש"י שם. אבל בכי"מ ובראשונים (עיין דק"ס, עמ' 141, הערה פ'): הא לאו וכו'. ובירושלמי: הווי וכו'. ואין חילוק בין הגירסאות, והא לוי, הא לאיי פירושו "הלוא היא" שאמרתי. והא לאו פירושו הלא הוא דברי, וכלשון הכתוב (יונה ד', ב'): הלוא זה דברי.
**שני ימים הן.**בירושלמי ובבבלי הנ"ל: שתי קדושות הן.
7-8. **אמרו לו אי אתה מודה שאין מערבין מיום טוב לחבירו וכו'.**כ"ה בכל נוסחאות התוספתא. ובירושלמי הנ"ל: אין אתה מודה לנו שאין מערבין לאדם בתחילה ביום טוב וכו'. ובבבלי הנ"ל: שאין מערבין בתחילה מיום טוב לשבת וכו'. ואפשר שצ"ל לפנינו: מיום לחבירו, כלומר מיו"ט לשבת, והואיל ואנו מדברים כאן ביו"ט ושבת כתבו הסופרים באשגרה "מיום טוב לחבירו". ועיין בראבי"ה ח"ב סי' תשמ"ח, עמ' 451, שפירש (לעניין אחר) מיום טוב לחבירו, מיו"ט לשבת, אלא שהוא מדבר בימים טובים של גליות, ושבת הוא יום טוב שני. ועיין מ"ש להלן, שו' 8, ד"ה יום אחד הוא.
- **אמ' לו הא לוי וכו'.**בכי"ע: הַא לְוו וכו', ובכי"ל: הלואי (=הלוא היא) וכו', ובד: הללו וכו'. ובבבלי: הא לאיי, ובכ"י ובראשונים שם: הא לאו וכו'. ובירושלמי: הווי וכו'. ועיין מ"ש לעיל, שו' 7, ד"ה אמ' להם.
**יום אחד הוא.**בירושלמי ובבבלי: קדושה אחת היא. ובבבלי הוסיפו: ור' אליעזר, התם משום הכנה. ופירש"י: שמכין מיו"ט לשבת, ולא משום טעמא דחד יומא הוא. ועיין בתוספות שם ד"ה ור"א וד"ה משום, ברשב"א, בריטב"א שם, ומ"ש בגאון יעקב שם. ברם בירושלמי לא נזכר כלל שר"א אוסר לערב מיו"ט לשבת משום הכנה, וכבר כתבנו לעיל, שו' 2, ד"ה ברם, שלשיטת הירושלמי אינו יכול לערב מיו"ט לשבת, מפני שביו"ט יש לו תחום אחד, ואינו יכול להחליפו מבעוד יום לתחום אחר, שהרי הוא צריך לקנות שביתה מבעוד יום. ושאלת החכמים היתה ממערב לשני צדדין שאינו יכול לערב ברגליו ביום שני לצד אחר, אעפ"י שאין כאן לא הכנה ולא קניין ביו"ט.⁶
footnotes: ⁶ ועיין מ"ש לעיל, שו' 5–6, ד"ה וברשב"א.
- **עירב ברגליו ביום הראשון וכו'.**בבלי ל"ח א'.
9-10. **נאכל עירובו עד שלא חשיכה אין יוצא עליו ביום השני.**וכ"ה ("אין יוצא") בד ובכי"ל. וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בכי"ע: יוצא עליו וכו'. וכן מעתיק בר"ח ל"ח א'. אבל כנראה שהר"ח ניסח את הברייתא ע"פ מסקנת הבבלי ל"ח ב': רבי תני לה ולא סבר לה, עיי"ש ל"ח ב' בגירסת הר"ח של דברי רשב"ג ור"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, ובמסקנת הבבלי שם. וברור שהנכון כלפנינו.
- **דברי ר' מאיר.**בד וכי"ל: דברי רבי. וכ"ה בבבלי הנ"ל,⁷ וכן מוכח מתוך הסוגיא שם. ובכי"ע חסר שם האומר.⁸ ונראה שבכי"ו נשתמרה לנו מסורת הירושלמי, ור' מאיר סובר שהן שתי קדושות, ומכיוון שנאכל עירובו מבעוד יום ודאי אינו עירוב כלל, אפילו לר' מאיר, כמשנתנו פ"ג מ"ד. וכן אמרו בירושלמי פ"ג ה"ח, כ"א סע"ב: ר' יוסי אמר לה מן דיעה (כלומר, מדעת עצמו, ולא מן אולפן) בארבעה זקנים כר' אליעזר⁹ (כלומר, והלכה כמותו). אמר ר' מנא קומי ר' יוסה, ר"מ ור' יודה, אין הלכה כר' יודה? בארבעה זקנים כר' אליעזר? מה אין תמן שלא זכה לו עירובו, לא הייתי או' שיעקור את רגליו מבני עירו, כאן שזכה לו עירובו לא כל שכן. והמפרשים נדחקו מאד בפירוש הירושלמי.¹⁰ אבל ברור שהירושלמי כיוון לברייתא שלפנינו, ולפיה סובר ר' מאיר ששתי קדושות הן, כמו שכתבנו לעיל. אבל ר' יהודה הרי אומר מפורש הרי זה חמר גמל, שלא כארבעה זקנים.¹¹ והירושלמי מוכיח שר' יהודה סובר ששבת ויו"ט קדושה אחת היא, שהרי בפ"ד מ"ד סובר ר' יהודה שבמקום שישן¹² בדרך, וקנה שביתה בטעות, ולא זכה לו עירובו, ונמצא סמוך לעיר יכנס, והוא כבני עירו, מכל שכן כאן שהוא נמצא בעירו, אם נאכל עירובו מבעוד יום היה צריך להיות כבני עירו ביום השני. ובהכרח אנו אומרים שר' יהודה סובר שיו"ט ושבת הן קדושה אחת, ועירובו כבר קנה לו ליום הראשון, והוא צריך לחדש אותו ביום השני (עיין מ"ש לעיל, שו' 4–5, ד"ה כך), ומכיוון שנאכל ביום ראשון הרי הוא חמר גמל, שמצד אחד הוא נגרר אחרי יום ראשון ומצד שני אין לו עירוב כלל ליום שני. ולפיכך שאל ר' מנא למה פסק ר' יוסה שהן שתי קדושות נגד דעת ר' יהודה כאן. ועיין גם בירושלמי להלן שם ה"ט, כ"א ע"ג. ולהלן ביצה רפ"ב שנינו: יום טוב שחל להיות ערב שבת אין מערבין לא בחצירות ולא בתחומין דברי רבי, וחכמים אומ' מערבין בחצרות אבל לא בתחומין. ובבבלי שם ט"ז ב' המחלוקת הפוכה, אלא שר' אלעזר אמר שם: לא כשאתם שונים בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא רבי אוסר וחכמים מתירין (כגירסת התוספתא). ובירושלמי שם פ"ב סמ"א, ס"א ע"ב, גרס "ר' מאיר"¹³ במקום "רבי", וכבר ראינו כאן שר' מאיר סובר ששבת ויו"ט הן שתי קדושות, ואינו מערב עירובי תחומין ביו"ט, מפני שצריך לקנות שביתה מבעוד יום, ואינו יכול לחלק את תחומו (עיין מ"ש לעיל, שו' 2, ד"ה ברם). ואפילו אם כבר ערב ביו"ט לצד אחד בככר ונאכל הככר, אינו יכול לערב לאותו צד בככר אחר אפילו למ"ד שהן שתי קדושות, מפני שנראה כמערב מחדש וקונה רשות ביו"ט. ועיין בתוספ' ביצה שם ד"ה רבי, י"ז א' ד"ה מאי, כאן ל"ח א' ד"ה ורבי ובריטב"א ל"ח סע"א. ועיין בר"ן ביצה פ"ב סוף סי' תתע"ח ד"ה ת"ר.
footnotes: ⁷ בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף: ופלוגתא דר' יוסי ור' יהודה, דלר' יוסי ודאי שתי קדושות הן וכו'. אבל בכ"י שם: ופלוגתא [דר'] ור' יהודה, דלר' ודאי וכו', עיין דק"ס, עמ' 142, הע' צ'. ⁸ אצל צוקרמ' בטעות: ר' (כלומר, דברי ר'). ⁹ ולא עוד אלא שארבעה זקנים הללו סוברים "הנאכל עירובו בראשון הרי הוא כבני עירו בשני". ¹⁰ בספרי הירושלמי כפשוטו כתבתי עלה: הפירוש צ"ע, ¹¹ עיין לעיל הע' 9. ¹² זו היא הגירסא הנכונה במשנתנו, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 284, הע' 2. ¹³ ואף שם שנו: אית תניי תני ומחלף, כלומר כמסורת ששנו בבבל. ועיין באו"ז ח"ב ה' יו"ט סי' שמ"ג, ע"ג ע"ב, ומדבריו נראה שגרס גם בירושלמי "רבי" (במקום "ר' מאיר" שלפנינו). וכן בפירוש בעל ס' חרדים כת"י לירושלמי שם: מחליפין דר' לדחכמים וכו'. ושמא הגיה ע"פ הבבלי.
10-11. **ר' יהודה אומ' הרי זה חמר גמל.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ועיין בירושלמי שהעתקנו לעיל בסמוך ד"ה דברי ר' מאיר.
- **ערב ברגליו ביום הראשון אין צריך לערב וכו'.**בבבלי ל"ח ב': עירב ברגליו בראשון אין מערב ברגליו בשני וכו'. ופירש"י אין מערב וכו', אין צריך לערב, דוודאי קדושה אחת נינהו, וכחדא יומא אריכא הוי. ובבבלי שם הסיקו שרב היתה לו קבלה שרשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה סוברים שיו"ט ושבת שתי קדושות הן, ולפ"ז סוברים רשב"ג ור"י בנו של ר"י בן ברוקה כדעת הת"ק כאן, ועיין דק"ס, עמ' 142, הערה ת', ועמ' 143, הערה ג'. ובירושלמי פ"ג ה"ט, כ"א ע"ב, ובמקבילות אמרו בשם רב שד' זקנים סוברים כר' אליעזר, אבל לא פרטו את שמותם.
13-14. **מודים חכמים לר' ליעזר בשני ימים טובים של ראש השנה וכו'.**בבלי ל"ט א'. ובמשנתנו פ"ג מ"ז: ר' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין וכו'. והברייתא שלנו ר' יהודה היא, ואף שהוא סובר לעיל בסמוך כחכמים ששבת ויו"ט קדושה אחת היא, ואין מערבין לשני צדדין, מ"מ כאן הוא סובר שאף החכמים מודים שהן שתי קדושות, שהרי יום אחד הוא בוודאי חול, ואין נוהגין קדושה אלא משום ספק שמא יבואו עדים ויתקדש היום.
- **ור' יוסה אוסר שקדושת שניהם אחת היא וכו'.**בבלי הנ"ל. ואמרו לעיל שם שמה ששנינו במשנתנו הנ"ל על דברי ר' יהודה "ולא הודו לו חכמים" הכוונה לר' יוסי שלא הודה לר' יהודה, והוא סובר שאף בר"ה קדושה אחת היא.
16-17. **שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו קדש ולמחר קדש.**כמפורש בר"ה פ"ד מ"ד. ומכאן אנו רואים שאפילו אם בוודאי נתקדש יום ראשון אף השני קודש, ולאו משום ספיקא דיומא אתינן עלה. ודין הרחוקים מבית הועד כדין המשנה לפני תקנת רבן יוחנן בן זכאי במשנת ר"ה שם, עיין רש"י ל"ט סע"א. ועיין בתוספות שם ד"ה אי, בריטב"א שם ובראשונים לביצה ה' ב', ו' א'.
17-18. **הרי שהיתה בידו כלכלה של פירות שאין מותקנת וכו'.**במשנתנו פ"ג מ"ח: ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון (כלומר, של ר"ה) ואוכלה בשני. ומפרשת כאן התוספתא כיצד מתנה. ובבבלי ל"ט ב': תניא כיצד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון (בכ"י אוקספורד מוסיף: של ר"ה) ואוכלה בשני, היו לפניו שתי כלכלות של טבל, אומר אם היום חול ולמחר קודש תהא זו תרומה על זו וכו'. ובכפו"פ ספי"ג, עמ' שמ"ב (ד"ר ע"ח סע"א): מסכת עירובין פרק בכל מערבין, ובתוספת פ"ד¹⁴ הרי שהיתה בידו כלכלה של פירות שאינה מתוקנת היום הוא אומר אם יום טוב הוא אין בדברי כלום וכו', והעתיק את לשון התוספתא, ולא את לשון הבבלי.
footnotes: ¹⁴ כחילוק הפרקים לפנינו.
20-21. **ור' יוסה אוסר. מודה ר' יוסה בשני ימים טובים של גליות.**כ"ה בכל הנוסחאות. אבל בכפו"פ הנ"ל: ר' יוסה אומר (כ"ה בד"ר) בשני ימים טובים של גליות. ובבבלי הנ"ל: ר' יוסי אוסר, וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות. אבל להלן שם אמר רבה בר שמואל: תנינא מודה ר' יוסי בשני ימים טובים של גליות. ובר"ה לכ"ע אוסר ר' יוסי, כשיטתו לעיל, ואף במשנה שם סמ"ח שנו: ולא הודו לו חכמים (כלומר, לר' יהודה), ומאן חכמים ר' יוסי.
- **כיצד מעברין את הערים וכו'.**במשנתנו רפ"ה: כיצד מעברין את הערים ? בית נכנס ובית יוצא וכו', עיין להלן, שו' 28 ואילך. ובירושלמי רפ"ה, כ"ב ע"ב (ובמקבילות בברכות פ"ח וע"ז פ"א): רב אמר מאברים, ושמואל אמר מעברין. מאן דמר מאברין מוסיפין לה אבר. מאן דמר מעברין כאשה עוברה. וכן בבבלי נ"ג א': רב ושמואל, חד תני מעברין, וחד תני מאברין וכו', ועיי"ש נ"ג ב'. ועיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 371, ובמבוא לתס"ר ח"א, עמ' 4 ואילך. ולהלן פ"ה, שו' 10: הרי זו מתעברת להיות וכו'. ובכי"ל שם: הרי זו מתחברת להיות וכו'. ובספרי כי תצא סוף פי' רכ"ט, עמ' 262: ואין עושים אותו עיבור לעיר, ובירושלמי:¹⁵ ואין עושין אותו חיבור לעיר, ועיין בבבלי סוכה ג' ב' ובתוספ' שם ד"ה ואין ובאו"ז ה' עירובין סי' קס"ב, ח"ב מ"ב סע"ד, וברשב"א ובריטב"א נ"ז סע"ב ומש"ש בשם הרשב"ם. ובכ"י אוקספורד של הספרי שם: ואין עושים אותו עירוב לעיר. עיין בשנו"ס בהוצ' הר"א פינקלשטין ובהערות שם. ומכאן שאיבור, עיבור וחיבור הם היינו הך,¹⁶ ואין כאן אלא חילופים במבטא, ולא עוד אלא שראינו שבספרי כי"א הנ"ל נשתבש: עיבור לעירוב. ובתו"כ ויקרא חובה פרק י"ב ה"ו, הוצ' ווייס כ"ג ע"ב: בנבלת שרץ שיכול אין לי אלא בשרו דמו צירופו עירובו מניין ת"ל טמא. אבל בכ"י רומי (31 .Vat) הגירסא: וחיבורו (במקום "עירובו"). ובכ"י לונדון שם: וחיבורו עירובו. ובילקוט ד"ש רמז תע"א: דמו עורו חיבורו ועירובו מניין וכו'. ובילקוט כת"י: דמו חיבורו עורו ועירובו וכו'. וקרוב לוודאי בעיני שאין "עירובו" (שברוב הנוסחאות) אלא עיבורו, כלומר, חיבורו.¹⁷ ובתוספתא זבים פ"ה ה"ב נתפרש: ואלו הן חיבורין השניים והצפרניים והשער, עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 135. ואעפ"י שאמרו בתו"כ להלן שם שמיני פרק י' ה"ב (נ"ה ע"ב): בנבלתם לא מן העצמות, לא מן השיניים, לא מן הציפרניים ולא מן השיער שלהם, הכוונה לנפרשים מגופם, אבל בחיבורים הכל טמא, כפי שנתבאר במפורש להלן שם (לעניין נבילה) פרשה י' ה"ה (נ"ו ע"ד): לא בעצמות ולא בגידים וכו', או יכול אפילו בשעת חיבורן, ת"ל יטמא. ובתוספתא מעילה פ"א הכ"ט שנינו: השרץ דמו בשרו ואימוריו מצטרפין לכעדשה. וכנראה שצ"ל שם: דמו בשרו ואיבוריו¹⁸ (=וחיבוריו) מצטרפין.
footnotes: ¹⁵ מעשרות פ"ג ה"ז, נ' ע"ד, סוטה פ"ח ה"ד, כ"ב ע"ד. ¹⁶ ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 9 ואילך, ועיי"ש עמ' 10, הע' 5, והשוה מ"ש במבוא לתס"ר הנ"ל. ¹⁷ לעיל בסמוך שם בתו"כ: בנבלת בהמה וכו', שיכול אין לי אלא נבלה עצמה קרנה שערה חיבורה מניין. ת"ל טמאה. ¹⁸ ושמא אין צורך בהגהה, ואין "אימוריו" אלא "איבוריו" (בחילוף הרגיל בין בי"ת ומי"ם), עיין מ"ש לעיל פ"ג, הע' 80.
**ארוכה כמות שהוא וכו'.**בבלי נ"ה א'. ובס' העתים, עמ' 78: ושנוי בתוספתא נמי ת"ר כיצד מעברין את הערים ארוכה כמות שהיא וכו'. ופירשו בבבלי שם שאעפ"י שהעיר ארוכה וצרה אין מרבעין אותה שתהא רחבה כאורכה, אלא מודדין ממנה כמות שהיא, שהרי יש לה ארבע זויות.
**עגולה עושין לה זויות.**כלומר עושים רבוע סביב העיגול שיהיו ארבעת קצוות העיגול נוגעים בקוי הריבוע.
- **מרובעות אין עושין לה זויות.**בכי"ע וכי"ל ובבבלי: מרובעת אין וכו' ופירשו בבבלי שם שאם היתה מרובעת אלא שלא היתה מכוונת לריבוע של עולם, שהיתה בצורת אלכסון כזה: @@@@, אין עושין מסביבה רבוע בצורת מי"ם סופית.
23-24. **היתה עשויה כמין קשת, כמין גם, רואין אותה כאילו היא שוה.**בבבלי הנ"ל: רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצירות, ומודד ממנו ולהלן אלפים אמה. ואמרו בירושלמי פ"ה ה"א, כ"ב ע"ג: ר' בא רב יהודה בשם רב עיר שהיא בנויה כמין קשת אם יש בין זו לזו ארבעת אלפים חסר אחת מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, ארבעת אלפים אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. ומלשון זו מוכח שכל זמן שיש בין שני קצוות הקשת ארבעת אלפים אמה אין לו ממקום שהניח את עירובו אלא אלפים אמה, ואפילו חלק מן העיר אינו נחשב לו כד' אמות. והוא כשיטת הר"ח (נ"ה א'), הר"י ברצלוני בס' העתים, עמ' 79, ורש"י במקומו, שבכגון דא מודדין להם מפתחי בתיהם. אבל הר"י פירש שאפילו אם יש בין שני הקצות ארבעת אלפים אמה מודדין להם מבפנים הקשת, מאותו מקום שנתקצר בפנים ואין שם ארבעת אלפים אמה, עיין בתוספות נ"ה ב' ד"ה ואם וברשב"א, ריטב"א ומאירי נ"ה א'. ובירושלמי לא נזכר כלל המרחק בין גבנונית הקשת ליתר, אלא המרחק בין שני הקצוות גרידא. ובבבלי נ"ה א': אמר רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה מודדין לה מן היתר. ואם לאו מודדין לה מן הקשת. ופירש"י: פחות מארבעת אלפים אמה, שתחום ראשה זה נבלע בתוך תחום ראשה האחר, נעשית עיר אחת, ומודדין לה מן היתר, ורואין כאילו היא מלאה בתים וכו'. וכן הסבירו בירושלמי הנ"ל שאם אין יתר הקשת רחבה ד' אלפים אמה, הרי בכל מקום שיתן כליו ביתר יכול הוא ליטלם, ואם יהיו יותר מאלפים אמה מצד אחד יוכל לבוא מצד השני. ולהלן בבבלי שם (נ"ה ב') אמרו: וכמה הוי בין יתר לקשת? רבה בר רב הונא אמר אלפים אמה, רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר אפילו יותר מאלפים אמה וכו'. ופירשו בתוספות נ"ה א' ד"ה פחות, ובשלטה"ג רפ"ה בשם ריא"ז, וברא"ש פ"ה סי' ב' ועוד, שלרבא בריה דרבה בחדא למעליותא סגי, ואם אין בין הקשת ליתר אלפים אמה, מודדין מן היתר אפילו הוא רחב ארבעת אלפים אמה; ואם אין היתר רחב ארבעת אלפים אמה מודדין ממנו, אפילו אם הוא רחוק מגבנונית הקשת יותר מאלפים אמה. אבל יש חולקים וסוברים שרבה בר רב הונא ובנו מפרשים את דברי רב הונא, וכל המחלוקת היא באין היתר רחב ארבעת אלפים אמה, ורבה מצריך תרתי לטיבותא, שיהא היתר פחות מד' אלפים אמה ושלא יהא בינו ובין גבנונית הקשת יתר מאלפים אמה, ורבא בנו מתיר אפילו אם יש ביניהם יתר מאלפים אמה, ובלבד שלא יהא ביתר רוחב ארבעת אלפים אמה, עיין ברשב"א, ריטב"א ומאירי נ"ה א', ומש"ש בשם תשובת הרשב"א אליו (ל"ז ע"ג מן הספר). ועיין בר"ח נ"ה ב' ובס' העתים, עמ' 79. ואשר לעיר כמין גם, כתבו בתשה"ג הרכבי סי' ל"ה, עמ' 13 (אוה"ג הפירושים, עמ' 95): חצי המרובע שיש לו שני צלעות וזוית אחת נקרא גמא, כאות המכתב שליוני (=של יוני), וכן פירש"י. וכתב בס' העתים, עמ' 79: ואיבעי' לן אנן לפי עניות דעתן, מאי שנא דפרישו רבנן בגמרא שיעור בעיר העשויה כקשת, כגון אם יש בין שני ראשיה, וכמה יהא בין היתר לקשת, ובעיר העשויה כמין גאם לא נתנו שיעור כמה יהא בין ראשי הגם עד הקרן הרביעי החרב, הקרוי כנגד היוצא, והא מילתא איבעי' לן ולא חזינן בה מידי. ועיי"ש שדעתו נוטה שעיר העשוייה כמין גם דינה כעשוייה כקשת. וכן הביא המאירי נ"ה א' בשם גדולי המפרשים (הראב"ד), וכ"ה דעת הר"מ פכ"ח מה' שבת ה"ח והרשב"א והריטב"א נ"ה א'.
- **היתה רחבה מראשה אחת, וצרה מראשה אחר וכו'.**בבבלי נ"ה א': היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר וכו'. והיא קצרה היא צרה, עיין מ"ש לעיל פ"א, הערה 40.
25-26. **מכניסו לאמצע מרביע כנגדו ומודד המינו וכו'.**הביטוי "מכניסו לאמצע" נמצא כמה פעמים להלן בפירקין. ושמא הכוונה כאן שמכניס את הצר לתוך אמצע העיר, וע"י זה העיר מתנפחת, ומרבע אותה. והרשב"א (נ"ה א') כתב: ועיר שרחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר צריך עדיין עיון, כיון שמושבה כן אם יש בין ראשה הרחב לראשה הקצר ארבעת אלפים אמה, אם מרבעים אותם אם לאו, דהרי הוא גם כן כעיר העשויה כקשת וכו'. וכן ברא"ש פ"ח סי' ב': וגם צריך לדקדק ברחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר, שזו היא עיקר העיר שכך היא עשויה, אם נאמר רואין אותה כאילו היא שוה, אפילו אורך העיר ד' אלפים אמה. והנה הר"ח נ"ה א' השוה עיר העשויה כקשת לעיר שיוצאין ממנו שני פיגמין, והתנאים המגבילים בעיר העשויה כקשת (עיין מ"ש לעיל) קיימים גם בפיגמין (עיין בתוספות נ"ה א' ד"ה עיר ובשאר הראשונים שם). ובמאירי נ"ה א' הביא בשם הרשב"א שכתב בשם גאוני ראשונים¹⁹ שאין מרבעים את העיר נגד הפיגם אלא דווקא כשהוא נגד אמצע העיר, אבל אם הוא מצדו אין מרבעין כנגדו אלא דווקא אם הוא פחות מד' אלפים. ודעה זו יסודה בירושלמי פ"ה ה"א, כ"ב ע"ב, שכן אמרו שם: ר' בר אחא ר' יסא בשם ר' יוחנן מאיכן מעברין כנגד השקוף עד אלפין אמה וכו' לא מסתברא אלא כנגד הפגום, אבל מכנגד העיר אפילו כמה וכו', עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 291. ולהלן שם אמרו בשם מ"ד אחד שבעיר קטנה (כלומר, שהיא פחות מאלפים אמה) אין מעברין כנגד הפגום אם ארכו יותר מן העיר, שלא תהא התוספת יתירה על העיקר, עיי"ש. ושמא צריך לפרש ע"פ זה גם את הברייתא שלנו שלא נאמרו ההגבלות הללו אלא בפיגמין, אבל עיר שהיא ארוכה מצד אחד וצרה מצד אחר, אפילו הצד הצר שבה הוא עיקר העיר, ומוציאין אותו לאמצע העיר ומרבעין את העיר אפילו אם צידה הצר ארוך כמה, כדין פיגם שהוא כנגד אמצעיתו של עיר.
footnotes: ¹⁹ בחידושי הרשב"א שלפנינו הביא כן בשם הראב"ד. ושמא כוונת המאירי לעבודת הקודש הארוך (עיין לעיל פ"ג, הע' 35), או לתשובה שהשיב לו, עיי"ש במאירי, ל"ז ע"ג (מן הספר).
- **היה בית אחד יוצא המינה כמין פיגם וכו'.**וכ"ה בד ובתוספ' רי"ד שנביא להלן. ובכי"ע: פגום, ובכי"ל: פגם. ובמשנתנו רפ"ה: פגום נכנס פגום יוצא וכו'. וכבר העירותי בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 291, על תשה"ג הרכבי סי' שנ"ט, עמ' 182, והם גרסו גם במשנתנו: פיגם נכנס ופיגם יוצא, והכוונה כנראה למלה היונית פיגמא (πηγυα), והוא שלד של בניין לפני הבית,²⁰ או מדרגות של במה, ובליטות מן העיר נראין כן, וכן פירשוה יעקב לוי במלונו ואחרים. ובירושלמי רפ"ה: פגום יוצא מוציאין את העיר כנגדו. ועיין מ"ש להלן בגירסת הבבלי.
footnotes: ²⁰ עיין מ"ש לעיל פ"ג, הע' 55.
28-29. **כמין שני פיגמין לשתי רוחות רואין כנגדן וכו'.**בבבלי נ"ה א': היה בית אחד יוצא כמין פגום, או שני בתים יוצאין כמין שני פגומין רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן, ומודד ממנו ולהלן אלפים אמה וכו', השתא בית אחד אמרת, שני בתים מיבעיא, לא צריכה משתי רוחות (פירש"י: אחד לצפון, ואחד לדרום), מהו דתימא מרוח אחת אמרינן, משתי רוחות לא אמרינן קא משמע לן. ובתוספ' רי"ד מהדו' תליתאה שם: בתוספתא בפ' ר"א אומר²¹ תני הכי בפירוש הי' בית אחד יוצא הימנו כמין פיגם לרוח אחד רואה כנגדו כאלו מלא בתים וחצרות, מרבע כנגדו ומודד הימנו ולהלן אלפים אמה, היו שני בתים יוצאין ממנה כמין שני פיגמין לשתי רוחות, רואה כנגדו כאילו מלאים בתים וחצרות, מרבע כנגדו ומודד מהן ולהלן אלפים אמה.
footnotes: ²¹ היה לפניו חילוק הפרקים כלפנינו. ועיין להלן הע' 23.
- **מרבעה כריבוע עולם וכו'.**פירש"י (נ"ו א'): ולא באלכסונו של עולם. וצריך לעשות ריבוע שיהא צפונו לצפון העולם וכו', ואעפ"י שלפעמים נוח להם לבני העיר לרבע לכיוון אחר, כדי שיוכלו ללכת בלי עירוב למקום ידוע. ועיין במאירי נ"ו רע"א. ובפי' ר' יהונתן על הרי"ף בסוגיין משמע קצת שאין כאן עיכוב, ועיין מ"ש בנודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' נ"א. ועיין ר"מ פכ"ח מה' שבת ה"ז. ובבבלי נ"ו א' מוסיף על הברייתא שלנו: וסימניך עגלה בצפון ועקרב בדרום. ובמאירי הנ"ל: וכיוון הרוחות הוא נעשה ע"פ הכוכבי', והוא שאמרו עגלה בצפון ועקרב בדרום, ופירושו על קוטב צפוני ועל קוטב דרומי, ואנו קורין עגלה מלשון וירא את העגלות (בראשית מ"ה, כ"ז). ויש מפרשים על המזלות הצפוניים והמזלות הדרומים, וקורין עגלה יפפיה (ירמי' מ"ו, כ'), ומפרשים אותה על מזל שור. וכן פירש"י פסחים צ"ד א': עגלה אותן כוכבים העשוים כעגלה, והוא מזל שור. ועיין בבלי ברכות נ"ח ב' וברש"י שם. ובתוספות שם צ"ד ב' ד"ה מעולם חלקו על רש"י. והחכמים האחרונים לא הכריעו במוחלט בין הפירושים (עיין בשו"ת חות יאיר סי' רי"ט ובמלונות ערך עגלה). אבל מתוך המקורות החיצוניים משמע יותר שהכוונה לעגלה־קרון.²² וכן קוראין לדובה הגדולה בלשונות שמיות העתיקות, עיין מ"ש לעיל, הערה 22. ובפרקי דר"א פ"ז: כל מאורי האור הגדולים נתונים בדרום, חוץ מן העגלה שהיא נתונה בצפון. ולפ"ז אין ספק שהכוונה למזלת ursa maior, לדובה הגדולה שאינה זזה מן הצפון.
footnotes: ²² עיין במלונו של לידדעלל וסקוטט ערך III ἅμαξα. ועיין במה"ג במדבר, הוצ' פיש, מנצ'סטר 1940, עמ' 163, הערה a ובבאורו של Burrows שם, עמ' 164, ובמה"ג הנ"ל, לונדון תשי"ח, עמ' ט"ו, ובהערה ט' שם, וכן בהוספות Burrows הנ"ל שם.
- **אמ' ר' יוסה אין אין יכול לרבעה כמין עולם וכו'.**בירושלמי פ"ה ה"א, כ"ב ע"ג: אמר ר' יוסה אם אין יודע לכוין את הרוחות, צא ולמד מן התקופה וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל: ר' יוסי אומר אם אינו יודע לרבעה וכו', ופירש"י: שאינו מכיר מזלות הללו. אבל בר"ח נ"ו א' ובס' העתים, עמ' 80, מעתיקים מן הירושלמי: מי שאין יכול לכוון וכו', וכע"ז אף בבבלי בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 225.
- **מקום שחמה יוצאה ביום קצר ושוקעת ביום קצר זהו פני דרום וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל בשינוי סדר. כלומר מתאר את הצפון ואח"כ את הדרום. והנה ביום הקצר החמה עולה בדרום מזרח והולכת בדרום ושוקעת בדרום מערב, ובלילה היא סובבת ג' רוחות (מערב צפון מזרח), ומכאן ואילך החמה זזה בזריחתה לצד צפון, וחוזרת לדרום והולכת לצד מערב ושוקעת במערב ממול מקום הזריחה, ובתקופת ניסן היא עולה באמצע הרקיע, חוזרת לדרום והולכת ושוקעת באמצע הרקיע. מיכאן ואילך היא מתקרבת יותר לצפון, חוזרת לדרום והולכת למערב ושוקעת במערב מול מקום זריחתה, ובתקופת תמוז היא עולה בצפון מזרח, חוזרת לדרום והולכת לצד מערב ואח"כ לצפון ושוקעת בצפון מערב (כלומר מקיפה את המזרח, הדרום ואת המערב, ובלילה סובבת את הצפון). מכאן ואילך היא זזה בזריחתה לצד דרום וכו'. וכל הדברים הללו אינם אלא בקירוב ולא בדיוק גמור, כמו שאמר רב משרשיא בבבלי שם. ועיין בפרקי ר"א פ"ו, הוצ' הרד"ל, ט"ו ע"א, ובהערות שם. ועיין בבלי ב"ב כ"ה ב' וקה"ר פ"א, ו'. ובירושלמי הנ"ל: ממקום שהחמה זורחת באחד בתקופת תמוז (כלומר, בצפון מזרח) עד מקום שהיא זורחת באחד בתקופת טבת (כלומר, בדרום מזרח) אילו פני מזרח. ממקום שהחמה שוקעת באחד בתקופת טבת (כלומר, בדרום מערב) עד מקום שהיא שוקעת באחד בתקופת תמוז (כלומר, בצפון מערב) אילו פני המערב. והשאר צפון ודרום. והיא היא, אלא שהתוספתא והבבלי נתנו סימנים בדרום וצפון, והירושלמי במזרח ובמערב.
- **הולך אל דרום, ביום. וסובב אל צפון, בלילה.**שהרי אין לך יום שאין החמה הולכת בו בדרום, ואין לך לילה שאין החמה סובבת בו בצפון, עיין מ"ש לעיל.
35-36. **סובב סובב הולך וגו', זה הוא מזרח ומערב.**בבבלי הנ"ל מוסיף: פעמים מהלכתן (כלומר, בימים הארוכים) ופעמים מסבבתן (כלומר, בימים הקצרים).
- **אלו שמתעברין עמה נפש שהיא ארבע על ארבע.**בבלי נ"ה ב'. ובתוספות רי"ד מהדורא תניינא שם (ה' סע"א מן הספר): בתוספתא בפ' ר"א אומר²³ תניא ואלו שמתעברין עמה נפש שהיא ד"א על ד"א²⁴ כו'. ובמשנתנו פ"ה מ"א: וגשרים ונפשות שיש בהן בית דירה. ומפרשת כאן התוספתא שבנפש בית דירה לאו דווקא אלא כוונתו שהיא ראוייה לדירה, והיינו שהיא ארבע על ארבע. ופירש"י נ"ה ב' ובתוספות נ"ג א' ד"ה וגשרים שסתם נפשות יש בהן דירה, לשומר, ולפיכך אעפ"י שאינו דר בה דירה היא, ועיין גם בתוספות נ"ה ב' ד"ה נפש. והנפשות שלהן כשלא היו אטומות היו ראויות לדירה,²⁵ ואת ארון המת היו בונים בכותלה של נפש, ואפשר היה להכנס לנפש בטהרה, עיין תוספתא אהלות פ"י ה"ז. ואף לנפש אטומה היו סומכים סוכות מסביב, עיין אהלות פ"ז מ"א. וכנראה שעשו כן גם בירושלים לנפשות אטומות של מלכים²⁶ ונביאים שלא פינו אותן (עיין להלן ב"ב פ"א הי"א ומש"ש), ואפשר היה לאכול את הפסח בסוכות שסמכון לנפש, עיין תוספתא אהלות ספ"ז. ובירושלמי פ"ה ה"א, כ"ב ע"א, אמרו שאפשר היה לעבר את בית מעון וטבריא ע"י נפשה דסיריקון שצרפוה לשאר פיגמין, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 292. ואשר "לארבע על ארבע" הרי פחות מכאן, אפילו בית אין עושין אותו עיבור לעיר, כמפורש בספרי כי תצא סוף פי' רכ"ט, עמ' 262 ובמקבילות, עיין מ"ש לעיל, שו' 22, ד"ה כיצד מעברין.
footnotes: ²³ עיין לעיל הע' 21. ²⁴ וכוונתו להביא ראייה מן הסיפא, מבור שיח ומערה, שלעניין עיבור אין צורך אלא בראוייה לדידה, והאריך בזה בשו"ת שלו כ"י קנטבריא סי' ל"ה, 70 סע"ב ואילך, ועיי"ש 72 ע"א. ²⁵ וכן במשנתנו ספ"ה: בזמן שאין בה דיורין וכו', ופירשו בירושלמי ובבבלי שהכוונה שאינה ראויה לדיורין. ועיין ירושלמי סוכה פ"א ה"ב, נ"ב ע"ב, ובבלי שם י' א'. ²⁶ עיין במקורות שציין ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' ס"ט ואילך.
- **אמ' ר' יהודה כתליה וחזיזיה מתעברין עמה.**בבבלי הנ"ל חסרה בבא זו. אבל בירושלמי פ"ה סה"א, כ"ב ע"ג: תני בשם ר' יודה אף זיזיה וכתליה היו נמדדין עמה. ומלשון התוספתא כאן משמע שהכוונה לנפש. אבל יותר נראה שבבא זו מוסיפה על משנתנו הנ"ל שאף זיזה וכותליה של העיר נמדדין עם העיר, ומתחיל למדוד מן הכותל החיצוני, או מן הזיז. ועיין בבלי ב"ב ו' רע"ב. ואשר לכתיב "חזיז" במקום "זיז" כ"ה אף בתוספתא אהלות פי"ג הי"א. ובר"ש שם ספי"ב: חזיזין כמו חזיזין בה"א, עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 135. ולעיל שם בר"ש פי"א רמ"ח: החדות כמו הדות, אלא בלשון משנה דסדר טהרות כולן כתובין חדות, והוא ששנינו בכל מקום בור ודות וכו'. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1208, 1233. ובתרביץ ס"א ש"ג, סוף עמ' 132, העיר על השינויים: צובה, חצובה; סחוס, חסחוס: שיפה, חשיפה, וכדומה.
**הגשר והקבר שיש בהן וכו'.**בבלי נ"ה ב' הנ"ל. ובמשנתנו רפ"ה: וגשרים ונפשות שיש בהן בית דירה. ועיין מ"ש לעיל, שו' 36.
- **בית ע"ז וכו'.**בגאון יעקב נ"ה ב' כתב: הא דלא חשיב מתהני מעכו"ם צריך תלמוד. ושמא הכוונה לבתי ע"ז-מערות (ἅδυτα ,μέγαρα), וקרקע עולם אינו נאסר בהנאה. ואם אין שם דירה לכומרין דינן כקברות.
**האוריות והאוצרות שבשדה וכו'.**וכ"ה ("והאוריות") בבבלי הנ"ל בכמה דפוסים ישנים ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 223, הערה ט'. וכבר פירשו לנכון שזו היא המלה הלועזית ὡρεῖον, horreum, מחסן, אוצר. עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 691, שו' 72.
- **בור שיח ומערה וכו'.**בברייתא שבבבלי הנ"ל, נמנו הדברים הללו בין המקומות שאינם מתעברים עם העיר. ואח"כ שאלו שם: והתני ר' חייא מערה מתעברת עמה? אמר אביי כשיש בנין על פיה וכו'.²⁷ ובתוספ' רי"ד שם מהדורא תניינא (ה' סע"א מן הספר): והא תאני ר' חייא מערה מתעברת עמה בתוספתא וכו' ובור שיח ומערה, ותניא נמי התם (להלן, שו' 53) אמר ר"ש יכול אני שיהא עולין מטבריא לצפר (צ"ל: לצפר'), ומצור לצידן, מפני מערות ומגדלים שביניהן, עיין מש"ש. ולפי פשוטו חולקת התוספתא והירושלמי על הבבלי הנ"ל וסוברים שכל מקום שראוי לדירה מתעבר עם העיר, ואף איצטדין (ירושלמי פ"ה ה"א, כ"ב ע"א) ואויר חצר²⁸ מתעברים עם העיר. ועיין מ"ש להלן, שו' 43–44, ד"ה כמה יהוא קרובין. ועיין בפי' רבינו יהונתן על הרי"ף ד"ה ומערה. וצ"ע.
footnotes: ²⁷ ועיין הפירוש בתוספות ובריטב"א שם. ²⁸ ירושלמי שם סה"א, כ"ב ע"ג, וכפירוש הראשונים, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 296, בירושלמי הוצ' ראם ובס' ניר שם. ועיין מ"ש לעיל פ"ב, הע' 51.
**וגדיר.**בבבלי הנ"ל²⁹ נמנה גדר בין אלו שאין מתעברין עמה. וכנראה שהכוונה לגדר, חורבה,³⁰ וסובר הבבלי שחורבה שבשדה, שהיא רחוקה מן העיר, אלא שיש בינה ובין העיר פיגמין, אינה מתעברת מן העיר, מפני שיריאים לדור בה, עיין בבלי ס"א ב' ובפי' ר' יהונתן על הרי"ף ספ"ה במשנה שם. והתוספתא והירושלמי סוברים שגדר מתעבר עם העיר, מפני שיש לה מחיצות. ולעיל פ"ג, הערה 55 הראינו שאף איסטווניות מתעברות עם העיר. ועיין להלן פ"ה, שורה 9, ד"ה עיר של רבים ומש"ש.
footnotes: ²⁹ וכ"ה בכי"י ובראשונים. והר"מ בפכ"ח מה' שבת ה"ד לא העתיקה. ³⁰ עיין מ"ש לעיל שבת פ"א, שו' 2, ד"ה וכן גדר.
**ובורגנין שבתוכה וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל.
**ובית שבים.**עיין בפירש"י. ובבבלי להלן שם אמרו שהוא עשוי להכניס בתוכו כלים שבספינה. ונראה שהכוונה לארבע מחיצות בים עצמו, עיין ר"מ פכ"ח מה' שבת ה"ג.³¹
footnotes: ³¹ ועיין ר"ח ג"ז סע"ב.
- **ואילו שאין מתעברין וכו'.**כל הברייתא בבבלי הנ"ל, אלא שהוסיפו שם בור שיח ומערה וגדר, עיין מ"ש לעיל, ריש שו' 39.
**שנפרצה משתי רוחותיה וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, ועיי"ש שנסתפקו אם יש עליה תקרה. ועיין בירושלמי פ"ה סה"א, כ"ב ע"ג, ומ"ש לעיל, הערה 28.
- **שובך שבתוכה.**בכי"ע: ושובך שבשדה. ואצל צוקרמ' בטעות: ושוק שבשדה. ובכי"ל ככי"ע.
43-44. **כמה יהוא קרובין לעיר ויהיו מתעברין עמה שבעים ושיריים על שבעים ושיריים וכו'.**הברייתא קשה מאד. וכנראה שיש כאן אשגרה, והמלים "על שבעים וכו' ואחד ושליש" אינן שייכות לכאן, כמו שהגיה בעל גאון יעקב, נ"ז ב'. ושמא יש כאן השמטה, וצ"ל: שבעים ושיריים. [ולא יהא בהן יותר משבעים ושיריים] על שבעים ושיריים, שהן מאה וארבעים ואחד ושליש (כלומר, בשני הצלעים), והכוונה לבור שיח ומערה, בורגנין שבשדה ובית שבים שנשנו ברישא, ואם יש בהם יותר מבית סאתים דינם כקרפף שלא הוקף לדירה (עיין לעיל פ"ב ה"ט ובמקבילות), ואינם מתעברים עם העיר, עיין ירושלמי פ"ה ה"ז, כ"ג ע"א, ובס' ניר שם. ועיין מ"ש בפירוש התוספתא באו"ש פכ"ח מה' שבת ה"א ד"ה ובתוספתא, וקשה להדחיק את פירושו לתוך התוספתא. ובתוספות בכורים ובנמשכים אחריו פירשו ע"פ שיטת ר"ת³² שאף לבית בודד נותנים שבעים אמה ושיריים, מחוץ לשבעים ושיריים הסמוכים לעיר שהן קרפף העיר, ואף כאן פירושו שיהו קרובין שבעים אמה ושיריים על (כלומר, נוסף)³³ שבעים אמה וכו'. אבל פירוש זה קשה, שהרי הברייתא מפרשת את הרישא, את המקומות שמתעברים עם העיר, ורובם הן דירות גרועות, ולמקומות הללו אף לשיטת ר"ת אין נותנין קרפף, עיין במאירי נ"ז א' ד"ה זהו ביאור (ל"ט ע"ג מן הספר). ובגאון יעקב נ"ז ב' ד"ה אמר הר"מ אף הוא פירש את התוספתא בדרך זו, והביא ממנה ראייה לשיטת ר"ת הנ"ל, אלא שהסיק: ומסתברא דט"ס היא וכו', עיי"ש. ואגב שהזכירה הברייתא שבעים אמה ושירים הביאה את דברי ר' יהודה להלן, שאין להם עניין ישר להלכה שלנו, ומקומם להלן הי"ב, ועיין בתוספות כ"ג ב' ד"ה דבר. ועצם שיטתו של ר"ת אינו מוסכם ע"י רוב הראשונים.
footnotes: ³² בתוספות סוכה נ"ג ב'. ועיין בתוספ' כאן נ"ז א' ד"ה רב הונא. ³³ דוגמת "על בנותי" בלשון המקרא, או "נושאין על האנוסה" בלשון המשנה. ועיין לעיל פ"א הע' 70.
45-46. **ר' יהודה אומ' חוץ לשבעים ושירים היה שם דבר מועט וכו'.**בבלי כ"ג ב'. ועיין בירושלמי פ"ב ה"ה, כ' ע"ב, ובראשונים שצוינו בירושלמי כפשוטו, עמ' 253. ולעצם העניין והחשבון עיין מ"ש ר' שלום דייכעס בספרו של הגרי"ח דייכעס "דרשות מהרי"ח" בהקדמה, עמ' 111. ולפי פירושנו הנ"ל (שיש כאן השמטה) עונים דברי ר' יהודה על מה שאמרנו לעיל ששבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים הן מאה וארבעים ואחד ושליש בשני הצלעות, כלומר, כל צלע הוא שבעים אמה ושני שלישים, וכמו שאמרו בירושלמי פ"ב הנ"ל: ותני שמואל בשני שלישי אמה שנו,³⁴ כלומר, השירים הם שני שלישי אמה מכל צד. וע"ז אמר ר' יהודה שהחשבון אינו מדוייק לגמרי, מפני שהשורש המרובע של חמשת אלפים אמה (=חצר המשכן) הוא מספר אירציונלי, ויש בו יותר משבעים אמה ושני שלישים, עיין במאמרו של דייכעס הנ"ל. ועיין בבלי כ"ג ב' הנ"ל ובראשונים שצוינו לעיל, הערה 34.
footnotes: ³⁴ כ"ה בירושלמי כלאים פ"ו ה"ה, ל' ע"ג. וכן גרסו גם בירושלמי כאן הר"ח כ"ג ב' ובס' העתים, עמ' 85. ולפנינו בטעות: אמה ושני שלישי אמה שנו.
47-48. **אפי' בית לפנים מן הבית וכו'.**כלומר, אפילו אם הבית החיצוני והמגדל החיצוני היו מחוץ לשבעים אמה ושיריים לעיר מכניס את החיצון לאמצע העיבור (עיין מ"ש לעיל, שו' 25–26, ד"ה מכניסו לאמצע), ומרבע את כולו. ולכאורה תמוה מה היא הרבותא בבית לפנים מבית, והרי הבתים מצטרפים כשאין ביניהם שבעים אמה ושיריים, ואפילו אם יש ריוח בין הבתים מכניסן לאמצע (עיין ירושלמי פ"ה ה"א, כ"ב ע"ב, ובבלי כ"א א'). וכנראה שהכוונה היא למקרה שהגיעה המדה לבית שבסוף העיבור,³⁵ ובכגון דא אין מותחין יותר את עיבור העיר, אפילו אם הבתים שלהלן הם בתוך שבעים אמה ושיריים לבתים שבסוף העיבור. ומלמדת הברייתא שאם הגיעה המדה בתוך אמצע הבית שמקצתו עומד מחוץ לגבול העיבור מכניסים את כל הבית לתוך העיבור. ובית הנתון לפנים מבית (כלומר שנכנסים מאחד לשני בלי הפסק חצר ביניהם) וכן מגדל לפנים ממגדל נחשבים כבית אחד. ועיין מ"ש להלן, שו' 50, ד"ה אלא.
footnotes: ³⁵ כגון שעיבור העיר נמשך עד אלפים אמה, או שהיה משכו של העיבור כמשך העיר, אפילו היה פחות מאלפים אמה, עיין בירושלמי שהזכרנו בפנים.
- **והגיע המדה למערה וכו'.**כלומר, סוף מדת העיבור שאין נותנין מכאן ולהלן שבעים אמה ושיריים, עיין מ"ש לעיל.
- **אלא אומד מכנגד פתחה של מערה וכו'.**כלומר, דווקא אם המערה היא בתוך השטח המתעבר מכניסים את כולה לתוך העיבור,³⁶ אבל אם סוף מדת העיבור הגיע למערה אין רואין אותה כבית העומד מקצתו בתוך גבול העיבור ומקצתו חוצה לו, שמכניסים את כולו. והטעם הוא שאין מכניסים לסוף מדת העיבור אלא בניין שמחיצותיו ניכרות, ורואין אותו כאילו כולו בפנים. אבל מערה אין מחיצותיה ניכרות, ואפילו אם היא רשות היחיד גמורה ויש בה דיירין, אין מכניסים את כל גגה לתוך העיבור בכגון דא. אבל כנגד פתחה שיש שם בניין ודלתות דינה כבית (ונותנים לה ד' אמות?), ואומד שיעור כנגד פתחה ומכניסה לתוך העיבור. ועיין להלן.
footnotes: ³⁶ לשיטת התוספתא והירושלמי, עיין מ"ש לעיל, שו' 39, ד"ה בור.
50-51. **אחד מערה ואחד מגדל וכו'.**כלומר, מתעברים עם העיר לשיטת התוספתא, עיין מ"ש לעיל, שו' 39, ד"ה בור.
- **מה בין מערה למגדל גג המערה הרי הוא כארץ וכו'.**כלומר, אם סוף מדת שטח המתעבר חל בתוך מערה אין מכניסים את כל המערה, מפני שגגה כארץ, ואין מחיצותיה ניכרות. אבל אם חל במגדל הרי מחיצותיו ניכרים וגגו כעיר, וכולו נכנס לעיבור העיר. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 46–47, ד"ה ובירושלמי.
- **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.
52-53. **במידת העיבור, אבל במידת התחום אפי' כלת וכו'.**כלומר, דווקא בסוף שטח המתעבר שחל בחצי ביתו (או בבית לפנים מבית או במגדל) מכניסים את כל הבניין לתוך העיבור, אבל במדת התחום, כשמדד אלפים אמה מסוף העיבור והגיעה מדתו לחצי ביתו, אין לו אלא חצי ביתו, כמשנתנו ספ"ה. ועיין בבלי מ"ב ב' ובתוספות שם ד"ה וכלתה.
53-54. **אמ' ר' שמעון יכולני אני שיהו עולין מטבריא וכו'.**בכי"ע ובתוספות רי"ד נ"ה ב' (ה' סע"א מן הספר): יכול אני וכו'. ובכי"ל: יכולני שיהו עולין וכו'. ובתוספ' רי"ד הביא מכאן ראייה שמערה מתעברת עם העיר, והעתקנו את הפיסקא לעיל, שו' 39, ד"ה בור. ובירושלמי פ"ה ה"א, כ"ב ע"ב, הביאו מתחילה ברייתא זו לראייה שנותנין פגום לפגום, ואח"כ למדו מכאן שנותנין עיבור לעיבור, ודחו: כאן להילוך וכאן לעיבור. כלומר, מותר להלך בין הבתים והפגומים, אם אין ביניהם יתר משבעים אמה ושיריים, עד סוף המדינה. אבל לעניין עיבור אין מתעברין עם העיר אם הם נמשכים יותר מאלפים אמה, או יותר מגודל העיר עצמה, אפילו פחות מאלפים אמה, עיין מ"ש לעיל, שו' 25–26, ד"ה והרשב"א.
55-56. **לכל עיירות נתנו קרפיף דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' לא נתנו קרפיף אלא בין שתי עיירות.**משנתנו פ"ה מ"ב, ושם מוסיף: אם יש לזו שבעים אמה ושירים, ולזו שבעים אמה ושירים, עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת. ועיין להלן בסמוך בתוספתא ומש"ש. וכדי להבין את הברייתות כאן עלינו לברר מתחילה את שיטת הבבלי והירושלמי כאן. בבבלי נ"ז א' אמרו: רב הונא אמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו, ומה שאמרו חכמים לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות כוונתן תורת קרפף. אבל חייא בר רב אמר שלחכמים אין נותנין אלא קרפף אחד בין שתי עיירות, והקשו עליו מסיפא של משנתנו: אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה וכו', ותירצו שהבבא "וחכמים אומרים וכו' " הוא מאמר המוסגר, והסיפא חוזרת לדברי ר' מאיר. ובירושלמי פ"ה ה"ב, כ"ב ע"ג: רבנין דורשין וכו', מיכן שאין³⁷ נותנין קרפף לעיר. הדא אמרה שנותנין קרפף לעיר,³⁸ ר' יעקב בר אחא ר' אבונה ר' נחום בשם שמואל בר אבא סלקת מתניתא, כלומר, המשנה עלתה (נגמרה) במאמר החכמים, והסיפא היא מדברי ר' מאיר, כתירוץ הבבלי לחייא בר רב, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 297. והנה כבר הוכחתי בכ"מ³⁹ שדיבור זה ("סלקת מתניתא") בא במקום שאנו חותכים את המשנה בכח. ולא עוד אלא שכן מוכח מסוגיית הירושלמי עצמו, שהרי שמואל בר אבא בירושלמי הוא סתם שמואל שבבבלי,⁴⁰ ולהלן בסמוך אמרו שם: וכן שלשה כפרים המשולשין כו' (כלומר, משנתנו פ"ה מ"ג). שמואל אמר בעשויים שורה, בר קפרה אמר בעשויים צובה⁴¹ וכו'. ושמואל שמעמיד את משנתנו בשלשה כפרים העשויים שורה⁴² בהכרח סובר שלחכמים אין נותנין אלא קרפף אחד בין שתי עיירות, שאם לא כן אין צורך בכפר האמצעי, שהרי אם אין בין החיצוניים אלא מאה וארבעים ואחת, ונותנין קרפף לכל אחד ואחד, הם מתעברים כאחד בלי האמצעי. אלא ששמואל לשיטתיה לעיל שם שאמר "סלקת מתניתא" והסיפא היא מדברי ר' מאיר, ומשנה ג' כחכמים שאין נותנין אלא קרפף אחד לעיר. וכן הסיקו ברשב"א, ריטב"א ומאירי בסוגיין שחייא בר רב (שסובר שאין נותנין אלא קרפף אחד לעיר לחכמים) מפרש את משנה ג' שהכפרים עשויין שורה, כשמואל בירושלמי, וכפשוטו של הבבלי נ"ז ב'. נמצאנו למדים שבירושלמי לא נזכרה כלל שיטת רב הונא⁴³ שלחכמים נותנין שני קרפיפים לשתי עיירות. ואעפ"י שבר קפרא מעמיד את משנת כפרים המשולשים בעשויים צובה, אין מכאן ראייה שסובר כרב הונא, אלא שמדייק כן מלשון המשנה, ואף הוא סובר כשמואל⁴⁴ שאין נותנין אלא קרפף אחד לשתי עיירות, עיין בתוספות נ"ז ב' ד"ה אלא. ולא עוד אלא שמלשון רב הונא (בשם רב) עצמו בירושלמי שם (רה"ב, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 296) משמע שלחכמים אין שום יסוד לתת קרפף לעיר, ובשתי עיירות קרפף אחד מחברן, כדין כל שבעים אמה ושיריים שהם מתבטלים בין שני מקומות מיושבים.⁴⁵ ושיטת התוספתא כשיטת הירושלמי.
footnotes: ³⁷ כ"ה בכי"ל וברשב"א נ"ז א'. ולפנינו בטעות: שנותנין. ³⁸ כלומר סיפא של משנתנו: אם יש לזו שבעים וכו', כקושיית הבבלי. ועיין בתוספות נ"ז א' מ"ש בשם הר"י. ובפי' רבינו הלל לספרי כי תצא, ס"ט ע"ג: תוספ' ר' יצחק כיצד מעבדין וכו', והוא גליון שנכנס לפנים, וכוונתו לתוספות ר"י הו"ל שהיה לפניו בדף נ"ה א', עיי"ש. וכן כתב הרשב"א ועוד שלפי החכמים עיירות לאו דווקא, שהרי בתים בודדים בתוך שבעים אמה ושיריים אף הם מתעברים עם העיר, אלא אגב שנקט ר' מאיר עיר נקטו גם הם עיר. ועיין במאירי שם שתירץ אחרת. ולעיל, שו' 25–26, ד"ה והרשב"א, וכן לעיל בסמוך הראינו שלשיטת הירושלמי קיימות כמה הגבלות בעניין עיבור בתים בודדים, אבל כשמעבדים כפרים, אפילו הם גדולים ככפר ביש וכפר שיחלייא וכו' כולם מתעברים כאחד. ³⁹ הירושלמי כפשוטו, עמ' 80, נספח להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ח, לעיל ח"ב, ריש עמ' 733. ⁴⁰ ואין לערבבו עם ר' שמואל בר אבא שהוא מן האמוראים האחרונים, ונזכר בתואר "רבי". וכאן אמר ר' נחום בשמו, שהוא מן האמוראים הראשונים, עיין בתולדות תנאים ואמוראים לר"א היימן, עמ' 920. ⁴¹ חצובה, כלי שיש לו שלש רגלים, שתים זו כנגד זו, ואחת יוצאה זנב. ⁴² שעליהם אמרו: אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחד ושליש עשה האמצעי את שלשתן להיות כאחד. ⁴³ עיין מה שהאריכו הראשונים בשיטת רב הונא בבבלי במקומו. ועיין ר"מ פכ"ח מה' שבת ה"ה, ומה שהאריך במרכבת המשנה שם. ⁴⁴ שהנה שמואל שמעמיד את משנתנו בעשויים שורה בהכרח סובר שאין בין כל אחד ואחד אלא שבעים אמה ושיריים, ומזה נראה שאף בר קפרא סובר שאין בין האמצעי והחלל שבין החיצוניים יותר משבעים אמה ושיריים, אלא שלשמואל דין הכפר האמצעי כדין כל פיגם שמצטרף לעיר, וממילא נעשה עיבור לשתי עיירות (ועיין מ"ש לעיל הע' 38), אבל בר קפרא סובר שבזה נבדל כפר מפיגם, שרואים את הכפר כאילו הוא באמצע, ואפילו רחוק יותר משבעים אמה ושיריים מן החיצוניים. אבל אף הוא אינו מתעבר עם החיצוניים אלא דווקא אם אינו רחוק יותר משבעים ושיריים מאמצע החלל בקו ישר, וחולק על הבבלי, ועיין מ"ש להלן, הערה 48, בפירוש המשך הירושלמי שם. ⁴⁵ ולפיכך אמרו בירושלמי שהעתקנו לעיל ד"ה ובירושלמי: הדא אמרה שנותנין קרפף לעיר, כלומר מי שאומר שבין שתי עיירות נותנין שני קרפיפים מוכרח לסבור שנותנין קרפף אפילו לעיר אחת. ודחו שר' מאיר הוא שאומר כן, כמו שכתבנו לעיל בפנים.
- **אם יש לזו שבעים ושיריים ולזו שבעים ושיריים וכו'.**וכע"ז בד. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרה בבא זו. ומכיוון שכי"ע וכי"ל הם ממוצא שונה, וכי"ו וד הם ממוצא אחד, הרי כאילו יש לפנינו שני עדים כנגד עד אחד. ולפי גירסא זו הברייתא הסמוכה דבוקה לדברי חכמים ולקרפיף אחד. ברם קשה להניח שמי שהוא הוסיף בבא זו מדעתו, ואפשר שיסודה בבתי המדרש שבבבל ובשיטת רב הונא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 633, ד"ה נמצאנו למדים. ואפילו אם נניח שבבא זו מקורה בא"י, הרי אינה עדיפה ממשנתנו, ואף אותה פירשו בא"י שדברי החכמים הוא מאמר המוסגר, ובבא זו חוזרת לדברי ר' מאיר, וכמו שפירשו את משנתנו בירושלמי (ובבבלי לשיטת חייא בר רב).
**מכניסן לאמצע וכו'.**כלומר, רואין את הקרפיפים כאילו הן בתוך העיר, והעיירות מתחברות יחד.
58-59. **היו שלשה מגדלים והאמצעי מובלע בינתים וכו'.**ברייתא זו סמוכה למשנתנו פ"ה מ"ג: וכן שלשה כפרים המשלשין, אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחד ושליש, עשה האמצעי את שלשתן להיות כאחד. ולעיל הבאנו את המחלוקת בירושלמי אם משולשין פירושו שלשה העומדים בשורה אחת, או שכוונתו שהיו עשויין חצובה, כלומר אחד כנגד אחד, ואחד יוצא זנב, כמין סגול. ובירושלמי כפשוטו, עמ' 297, הבאתי את הירושלמי בב"מ פ"ב ה"ג, ח' רע"ג, שהשוו שלשה מטבעות עשויות מצובה למצובה של כפרים משולשים של משנתנו, עיי"ש. ובניגוד למצובה זו אמרו שם שאם היו שלש מטבעות עשויין גודלין חייב להכריז. ובבבלי שם כ"ה א': שלשה מטבעות זה על גב זה (פיסקא ממשנתנו שם) וכו', והוא שעשויין כמגדלין. תניא נמי הכי (תוספתא שם פ"ב ה"ז) מצא מעות וכו' עשויין כמגדלים (בתוספתא: עשויות מגדלות) חייב להכריז, ואלו הן עשויין כמגדלים (בתוספתא: וכמה הוא מגדלין), שלשה מטבעין זה על גב זה. ומן הירושלמי בב"מ הנ"ל מוכח שמגדלים ומצובה אינם היינו הך, אלא מגדל היא צורה שיש לה לכל הפחות שלש שכבות אחת על גבי השניה, והתחתונות רחבות יותר מן העליונות. ולפיכך קרוב לוודאי שאף בתוספתא כאן הכוונה כן, והיינו שהיו שלשה מגדלים, שלש מדרגות,⁴⁶ כלומר, שלשה כפרים עומדים בשורה למטה, שנים למעלה מהם כנגד הביניים של התחתונים, ואחד למעלה כנגד הבינים של האמצעים כזה @@@@ והתוספתא מלמדת שאם אין בין שני החיצוניים (לכל שני כפרים שיש כנגד חללם כפר קורא חיצוניים) אלא מאה וארבעים ואחד ושליש, מכניס את הכפר שכנגדם לתוך הבינים, והוא נידון לכאן ולכאן, ונמצא עכשיו רק קרפף אחד בין כל כפר וכפר, וכל הששה מתעברים כאחד.⁴⁷ והברייתא שלנו כחכמים, וכשיטת הירושלמי, וכחייא בר רב בבבלי, עיין מ"ש לעיל. ועיין מ"ש להלן. ומלשון התוספתא משמע שמדברים בכפרים האמצעיים שהם בתוך שבעים ושיריים לאמצע הביניים, אבל רחוקים יותר מן החיצוניים שהם בקו אלכסון שלהם. ואפשר שכן פירשו בא"י גם את משנתנו.
footnotes: ⁴⁶ עיין תרגום יחזקאל ל"ח, כ'. ודחוק לפרש שהכוונה לישובים קטנים של מגדלים בהקבלה לערים וכפרים של משנתנו הנ"ל, וכמו שאמרו בדבה"א כ"ז, כ"ה: בערים ובכפרים ובמגדלות. ⁴⁷ מפני שאתה רואה את האמצעיים כאילו הם באמצע החלל, ובזה מתחברים שני הכפרים החיצונים כאחד, ורואים את הקרפיפים כאילו מלאים בתים, ונמצאים האמצעיים בתוך שבעים ושיריים לשני הכפרים החיצוניים שנעשו עכשיו כפר אחד. וכל המגדל הוא כעיר אחת שהיא רחבה מראשה אחד, וצרה מראשה אחר, כלעיל שו' 24.
- **אם אין בין שנים החיצונים מאה וארבעים וכו'.**קיצור לשון יש כאן, וצ"ל: [אלא] מאה וארבעים⁴⁸ וכו'. וכע"ז גם בר"ח, נ"ז ב': ואין בין זה לזה ק"מ אמה וכו', וצ"ל: אלא ק"מ אמה, כמו שתקנו שם.
footnotes: ⁴⁸ עיין מ"ש לעיל הע' 44, ולהלן שם בירושלמי פ"ה ה"ב, כ"ב סע"ג: ר' יעקב בר אחא ר' יוסה בשם ר' חנניה ובלבד שלא יהא האמצעי מופלג יותר מאלפים אמה. אמר [ר'] יוסה קשייתה קומי ר' יעקב בר אחא תנינן אם יש בין שני החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש עשה האמצעי שלשתן? ונראה שכוונת הקושיא היא כיצד אפשר לומר שאם אין האמצעי מופלג יותר מאלפים אמה הוא עושה את כל הכפרים כאחד. ומתרץ הירושלמי: להתיר שני החיצונים. כלומר, ר' חנניה לא כיוון אלא להתיר את שני החיצוניים שהכפר האמצעי נותן להם קרפף משני צדדיו (וסובר כבר קפרא בעניין רואים, עיין לעיל הע' 44), ואין אומרים "רואים" אלא להתיר את שני החיצוניים שיהיו כעיר אחת, אבל האמצעי בוודאי אינו מתחבר עם החיצוניים לעיר אחת. ואם הוא מופלג יותר מאלפים אמה אינו מתיר אף את החיצוניים. והירושלמי חולק על הבבלי נ"ז ב' שמוכח משם שאם האמצעי אינו מופלג יותר מאלפים אמה מעברים את כולם כאחד.
- **מכניסן לאמצע.**וכ"ה בד, כי"ע וכי"ל. ופירושו מכניסים את הכפר העליון לתוך שורה הבינונית ואת השורה הבינונית לתוך התחתונה. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
60-61. **היו עשוין שורה ואחרים ביניהן וכו'.**הנכון בכי"ע: היו עשויין שורה שורה וכו'. כלומר שהיו כאן שמנה כפרים, שלשה בשורה התחתונה ושלשה בעליונה, ושנים ביניהן, כנגד הביניים, כזה: @@@@ ואף כאן מכניס את האמצעים לבין החללים, ונידונים לכאן ולכאן, ונמצא שיש כאן קרפף אחד בין כל שני כפרים ומתעברים כולם כאחד, וכדברי החכמים במשנתנו, עיין מ"ש לעיל. והתוספתא מלמדת שאפשר לצרף את האמצעים לכל הצדדים, וכמו שבארנו לעיל, הערה 47. ובירושלמי פ"ה סה"ב, כ"ב ע"ד: היו שנים, האמצעי מהו שידון לכאן ולכאן? והנכון כפירוש השני שבק"ע וכציורו שם.⁴⁹ וכנראה שלא היתה לפניהם הברייתא שלפנינו.
footnotes: ⁴⁹ מ"ש בירושלמי שם אח"כ: מה צריכה כשהיו שנים מהלכין, אבל אם היה אחד מהלך נידון לכאן ולכאן הוא כנראה באשגרה מפ"ב ה"א, כ' ע"א, ומי שהוא תיקן ע"פ העניין כאן "מהלכין", במקום "מעלין". וכל הפירושים שנאמרו בירושלמי שם הם דוחקי דוחקין.
- **אם אין בין שורה החיצונה מאה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ל: אם אין בין שנים החיצונים וכו'. ובכי"ע לנכון: אם היו בין שנים החיצונים וכו'. ואף בכי"ל צ"ל: אם אין בין שנים החיצונים [אלא] מאה וכו', עיין מ"ש לעיל, שו' 59, ד"ה אם אין.
62-63. **ריבע את העיר ועשאה כטבלה מרובעת וכו'.**בבבלי נ"ו ב': המרבע את העיר עושה אותה וכו'. ופירש"י: המרבע עיר עגולה. ומדברים כאן בעיר עגולה שהקוטר שלה אלפים אמה, עיין להלן, שו' 67–68, ד"ה נמצאת העיר. ועיין לעיל, שו' 22 ואילך, ופ"ג, שו' 41.
- **ועשה את תחומה כטבלה וכו'.**בד: ועשה ומרבע כנגדן את תחומה וכו'. ובכי"ל: עושה תרומה בטבלה מרובעת וכו', וברור שצ"ל: עושה תחמה (ונתפרדה החי"ת לרי"ש וי"ו) וכו'. ובכי"ע: עושה את תחתיה כטבלא וכו'. וברור שאף שם צ"ל: עושה את תחומה⁵⁰ וכו'. ובבבלי הנ"ל: וחוזר ומרבע את התחומין, ועושה אותן כמין טבלא מרובעת וכו'. ובכי"ו הקריאה בספק, ואפשר לקרוא "החומה", כלהלן, שו' 66 (בכי"ו), ובשנו"ס לא הבאנוה, וברור שצ"ל: תחומה כבשאר נוסחאות.
footnotes: ⁵⁰ המי"ם נתפרדה לכ"ף ויו"ד, והכ"ף נתחברה עם הוי"ו שלפניה, ויצא: תחתיה.
63-64. **אין מודד את האמצע מפני שהו כמפסיד וכו'.**בד: מפני שהוא מפסיד למזרח' וכו'. ובכי"ע ובכי"ל: מן האמצע מפני שהוא מפסיד וכו', ואף לפנינו צ"ל: אין מודד מן האמצע וכו'. ופירושו שאינו מודד אלפים אמה מאמצע הצלע, ואח"כ מעגל מסביב הזויות, כדי שאף שם לא יהיו לו אלא אלפים אמה, כמו מאמצע הצלע, "לפי שהוא מפסיד את הזויות, והתורה נתנה לתחומי העיר פיאות ואין כאן פיאות גמורות" (לשון הרשב"א נ"ו רע"ב סד"ה וכשהוא). ובבבלי הנ"ל: לא ימדוד מאמצע הקרן אלפים אמה, מפני שהוא מפסיד את הזויות. ופירש הרשב"א הנ"ל: לא ימדוד אלפים מאמצע הקרן, ויאמר שאין לו בשום מקום, ואפילו בקרנות אלא אלפים אמה, כמו שיש לו בכל צידי התחומין, לפי שהוא מפסיד את הזויות וכו'. והוא ממש כעניין התוספתא אלא שניסחו אחרת. ועיין בפירש"י, באוה"ג, עמ' 47, ובמאירי בסוגיין.
64-66. **אלא מודד לקרן מזרחית צפונית, ונותן למזרחה צפונה אלפים אמה, ומודד לקרן מערבית דרומית, ונותן למערבה דרומה אלפים אמה, וחוזר ומרבעה.**כלומר נותן ריבוע של אלפים על אלפים בזוית מזרחית צפונית, וכן בזוית מערבית דרומית, ואח"כ מרבע את כולו, ונמצא שיכול ללכת מן הזוית באלכסון, עוד שמונה מאות אמה, עיין להלן, ובבבלי הנ"ל: אלא מביא טבלא מרובעת שהיא אלפים אמה על אלפים אמה, ומניחה בקרן באלכסונה. והיא היא.
- **ועושה את תחומה כטבלה וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם: כטבלא). ובכי"ו בטעות: ועושה את החומה כטבלה וכו'. ובכי"ע: ועושה אותה כמין טבלא וכו'. ובכי"ל ועושה אותה בטבלה וכו'.
67-68. **נמצאת העיר מושכרת ארבע מאות אמה אילך וארבע מאות אמה אילך.**וכ"ה ("מושכרת") גם בכי"ל. ובד: מושכתו, ובכי"ע ובבבלי: משתכרת, והיא מושכרת, היא משתכרת. והעיר כאן כוונתו לעיר העגולה שריבעו אותה. ובעיר שקוטרה אלפים אמה עסיקינן. וחצי קוטרה (radius) מן המרכז עד המקום שהוא נוגע בריבוע שסביבה הוא אלף אמה, וכשמותחים אותו עד הזוית שבריבוע שמסביב העיגול, הוא אלף וארבע מאות אמה, שהרי אמרו (נ"ז א' ובמקבילות): כל אמתא בריבוע, אמתא ותרי חומשי באלכסונה,⁵¹ ונמצא מרויח שני חומשין של אלף אמה, שהן ארבע מאות אמה מצפון, וכן מרויח בדרום. וזהו לעניין העיר עצמה, אבל לעניין התחום, שהקו הישר שלו הוא אלפים אמה מכל צד, משתכר באלכסונו פי שתים, כלומר, שמונה מאות אמה, מכל צד. וכ"ה בבבלי הנ"ל: נמצאת העיר משתכרת ארבע מאות לכאן וארבע מאות אמה לכאן, נמצאו תחומין משתכרין שמונה מאות אמה לכאן ושמונה מאות אמה לכאן, נמצאו העיר ותחומין משתכרין אלף ומאתים לכאן ואלף ומאתים לכאן.
footnotes: ⁵¹ כבר ידעו הראשונים שאין חשבון זה אלא בערך, כיחס היתר אל הצלע במשולש שזויתו היא °90 ושני צלעיו שוים.
- **כיצד מקרדין בהרים וכו'.**במשנתנו פ"ה מ"ד: אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, לא פחות ולא יותר, ולא ימדוד אלא כנגד לבו. היה מודד וכו' הגיע להר, מבליעו וחוזר למדתו, ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. אם אינו יכול להבליעו, בזו אמר ר' דוסתאי בר' ינאי משום ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים. והמשנה מבארת את מדידת התחומין של אלפים אמה, ותיקנו שלא ימודו אלא בחבל של חמישים אמה,⁵² ושנים מחזיקים בשני קצוות החבל, כל אחד כנגד לבו.⁵³ ואם הגיע להר, אינו מודד את מדרון ההר, אלא מבליעו,⁵⁴ ועיין בתיו"ט. ואם אינו יכול להבליעו⁵⁵ מקדר (או מקדד כגירסת כמה נוסחאות) בהר, מנקב בהר, כלומר רואים כאילו ההר מנוקב, כמו שיתבאר להלן.
footnotes: ⁵² פירשו בירושלמי ובבבלי שאם החבל קצר מחמישים אמה הוא עלול להמתח יותר מדאי ומאריך את המדה, ולהפך, אם החבל ארוך מחמישים אמה הוא עלול להתכויץ והוא ממעט את המדה, ומפסיד. ⁵³ כלומר, בשטח שוה. ותקנו כן, מפני שהעין מצויה לכוין בה יותר בדיוק מאשר לוא היו נותנים אותו כנגד הראש, או הרגלים. ולא עוד אלא שכן נוח להם יותר, שהרי צריכים למתוח את החבל, וכשכופף את ידו למעלה, כדי למתוח את החבל, נמצא החבל כנגד לבו, עיין במאירי, ועיין להלן. ⁵⁴ כלומר, זוקף שני יתידות גבוהים בשני קצוי ההר, וממתח עליהם חבל. ועיין בתיו"ט. ⁵⁵ כגון שרוחבו יוצאת חוץ לתחום, או שאינו יכול להכנס לשם, עיין במאירי במקומו.
68-69. **העליון כנגד פרסותיו והתחתון כנגד לבו וכו'.**בבבלי נ"ח ב': תנו רבנן כיצד מקדרין תחתון כנגד לבו, עליון כנגד מרגלותיו. אמר אביי נקיטינן אין מקדרין אלא בחבל של ארבע אמות. ועיין בירושלמי פ"ה רה"ג, כ"ב ע"ד. וכדי להבין יפה את כל העניין עלינו להקדים שהחכמים נקטו כאן לדוגמא את מדת האדם הבינוני לקידור ההרים. ומן המקורות אנו למדים שאדם בינוני גובהו שלש אמות,⁵⁶ ומרגליו עד לבו שתי אמות⁵⁷ ומרגליו למתניו אמה וחצי.⁵⁸ וכששני אנשים שעומדים במדרון ההר מחזיקים חבל מתוח בן ארבע אמות, והתחתון מחזיק אותו כנגד לבו והעליון כנגד רגליו, מתקבל משולש שצלעו האחד הוא בן שתי אמות והשני הוא בן ארבע אמות, והמדרון הוא היתר, ומרויח את עודף היתר על הצלע של ארבע אמות, עיין בציורים ובחשבונות של בנט במשניות עם תרגום גרמני (ברלין 1927), עמ' 79. ועיין להלן. נמצאנו למדים שהר כזה מתלקט י"ב טפחים (שתי אמות) מתוך ד' אמות, והמדרון שלו אינו נוח לשימוש, ולפיכך אינו מודד לר' מאיר את המדרון כמות שהוא אלא מקדר את ההר, עיין להלן.
footnotes: ⁵⁶ עיין מדרש דברים רבה, הוצ' ליברמן, עמ' 32. וכן הסכימו כמה מן הראשונים, עיין בהערות 7–8 שם, ובריטב"א ב"ב ק' ב'. והוא בניגוד לתוספות שבת צ"ב א' ד"ה אישתכח, עירובין מ"ח א' ד"ה גופו, פסחים ק"ט ב' ד"ה ברום. ⁵⁷ במכילתא ויסע פ"ג, עמ' 164, מכילתא דרשב"י, עמ' 109: שמלבו ולמטה שתי אמות, ומלבו ולמעלה אמה אחת. ⁵⁸ עיין רש"י כתובות ס"ב א' ד"ה מתנים.
- **מקדיר ועולה מקדיר ויורד.**כלומר, חוזר העליון לעמוד במקום התחתון, והתחתון עולה ומרחיק ממנו מדת החבל, וכן מתגלגלים והולכין עד שמודדין את כולו.⁵⁹ והכוונה שהעליון נשאר במקומו ונעשה תחתון, כשחבירו עולה למעלה.
footnotes: ⁵⁹ לשון הר"מ פכ"ה מה' שבת הט"ז, אלא שהר"מ מתאר שם גם את קדירת הגיא, ולפיכך אמר והתחתון יורד וכו', עיי"ש.
**רואה את ההר כאילו בקוע לפניו.**כלומר, העליון רואה את ההר כאילו בקוע לפניו, והוא יורד לנקע עד לבו, ונמצא ששניהם עומדים בשטח שוה ומחזיקים את החבל כנגד לבם בשטח שוה בן ד' אמות, כמו שהם מודדים במישור בחבל של חמישים אמה, וכדין משנתנו.
- **דברי ר'.**וכ"ה בד. ובכי"ע וכי"ל: דברי ר' מאיר. וכ"ה במשנתנו, ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. אבל עיין בבבלי ל"ה ב'.
**וחכמים או' אין מקרדין בהרים.**מתוך סוגיית הבבלי ל"ה ב' משמע שלדברי חכמים אין מקדרין כלל בהרים, אלא מודדין אותם כמות שהם, מפני שהם סוברים תחומין דאורייתא. אבל לבני א"י שיטה אחרת לגמרי בזה. וכן שנינו בירושלמי פ"ה ה"ג, כ"ב ע"ד: ר' יוסה ר' אבונה בשם רב יהודה, רבי יודן מטי בה בשם רב העליון כנגד ראשו, והתחתון כנגד רגליו כל עמא מודיי שמקדימין, העליון כנגד ראשו והתחתון כנגד מתניו כל עמא מודיי שמקדרין, מה פליגין כנגד לבו, ר' מאיר אומר מקדרין וחכמים אומרים אין מקדרין. והנה גירסת הירושלמי כמו שהיא לפנינו היא בלי ספק משובשת, שאם העליון כנגד ראשו והתחתון כנגד רגליו, אין זה קידור⁶⁰ אלא ריבוי בתחומין יותר מן המדרון עצמו, ולא עוד אלא שסיגנון הירושלמי בכגון דא הוא לנקוט שבנידון אחד הראשון מודה לשני, בנידון אחר השני מודה לראשון, ובנידון שלישי הם חולקים. ולפיכך וודאי גמור בעיני שהנכון הוא כמו שהגיה בספר ניר, והיינו: העליון כנגד רגליו, והתחתון כנגד ראשו כל עמא מודיי שמקדירין,⁶¹ העליון כנגד מתניו והתחתון כנגד ראשו כל עמא מודי ש[אין] מקדירין, מה פליגין כנגד לבו,⁶² ר' מאיר אומר מקדרין, וחכמים אומרים אין מקדרין. הרי לך ברור משיטת הירושלמי שהכל תלוי במדת שפוע המדרון. והנה אם התחתון מותח חבל של ד' אמות מכנגד ראשו והוא מגיע לרגליו של עליון נמצא שהמדרון מתלקט י"ח טפחים (ג' אמות) מתוך ד' אמות⁶³ ובשיפוע גדול כזה כולי עלמא מודים שמקדרים. ואם התחתון מותח את החבל מכנגד ראשו והוא מגיע למתניו של עליון (חצי גופו), המדרון מתלקט תשעה טפחים מתוך ד' אמות, ודינו כמישור, וכולי עלמא מודים שאין מקדרין, ומודדים את המדרון כמות שהוא. אבל אם התחתון מותח את החבל מכנגד לבו והוא מגיע לרגליו של העליון, הרי המדרון מתלקט י"ב טפחים (ב' אמות) מתוך ד' אמות, ובזה חולקים ר' מאיר וחכמים, לר' מאיר דינו כהר ומקדרין, ולחכמים דינו כמישור ואין מקדרין. וכן מפורש בירושלמי פ"א ה"א, י"ח רע"ג: היה שם גדר (כלומר, תל) אם מתלקט הוא עשרה טפחים מתוך שלש(ה) צריך קורה (כלומר, דינו כמישור), ואם לאו (כלומר, אם מתלקט יותר מעשרה טפחים) אין צריך. אית תניי תני מתוך ארבע. מאן דמר מתוך שלש רבנן, מאן דמר מתוך ארבע ר' מאיר. וכל המפרשים⁶⁴ נלאו למצוא את מקור המחלוקת של ר' מאיר וחכמים. ובספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 220, ציינתי לדברי האו"ש פי"ז מה' שבת ה"ד, עיי"ש שכבר עמד על עיקר הדברים שהירושלמי בפ"א רמז למחלוקת שלנו. אלא שנדחק מאד בפירוש הירושלמי כאן, עיי"ש, ולפיכך לא העתקתי שם את דבריו. אבל לפי שכתבנו לעיל הדברים ברורים, שכל מחלוקת ר' מאיר וחכמים היא כברייתא כאן, והיינו תחתון כנגד לבו ועליון כנגד רגליו, כלומר במדרון מתלקט י"ב טפחים (ב' אמות) מתוך ארבע אמות, ולחכמים דינו כמישור, מפני שהם סוברים שאין דינו כהר אלא אם מתלקט יותר מעשרה טפחים לג' אמות,⁶⁵ שהם י"ג טפחים ושתי אצבעות לד' אמות. אבל אם התחתון מותח את החבל מכנגד ראשו והוא מגיע למתניו של עליון, הרי המדרון מתלקט תשעה טפחים מתוך ארבע, ובזה אף ר' מאיר מודה שדינו כמישור, ואין מקדרין, כמפורש בירושלמי פ"א הנ"ל. וסתם התוספתא לעיל שבת פ"י, שו' 10 ואילך, כשיטת ר' מאיר. ובבבלי נח ב': אמר רבא לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך ארבע (ופירש"י: מוצא עשרה טפחים קודם שיגיע להילוך ד' אמות), אבל בהר המתלקט עשרה מתוך חמש מודדו מדידה יפה. ופירשו בתוספות (ד"ה אבל): מודד כל השיפוע, דכקרקע חלקה דמיא. כלומר, בזה גם ר"מ מודה שאין מקדרין. ועיין להלן שם בבבלי.
footnotes: ⁶⁰ בנט שהזכרנו בפנים (שו' 68–69, סד"ה העליון) רוצה לפרש שהכוונה לא לאיש העליון אלא לקצה החוט העליון, עיי"ש. ודוחק זה אינו צריך לפנים. ⁶¹ כצ"ל במקום: שמקדימין שלפנינו. ⁶² כלומר, שהתחתון כנגד לבו והעליון כנגד רגליו, כבתוספתא כאן וכברייתא שבבבלי. ⁶³ עיין מ"ש לעיל הע' 56–57 על מדות חלקי הגוף. ⁶⁴ עיין במפרשים במקומו ומ"ש בהגהות יפה עינים שבת ק' א'. ⁶⁵ בירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ד: "וההן שקקה דר' חנין וכו' כמתלקט עשרה טפחים מתוך שלש" (כלומר, שלש פחות משהוא), וסתמא כחכמים. אבל בפ"ה ה"א, כ"ב ע"ג: ר' בא אמי בר יחזקאל בשם רב עיר שהיא בנויה על שפת הנחל, אם יש בינה לנחל ארבעה טפחים (כדי מקום, ואפילו לרשב"ג אין דינו כלבוד) מודד מן החומה, שלש' מודד משפת הנחל החיצונה, ובלבד שלא יהא בנחל יותר משבעים ושיריים. מה נן קיימין, אם במתלקטת עשרה טפחים מתוך שלש מודד משפת הנחל החיצונה, אם מתוך ארבע מודד מן החומה, אלא כן אנן קיימין משלש ועד ארבע. ועיין בבלי ס"א א', בר"ח וברי"ף שם, בכתוב שם להראב"ד (הסגלה חל"ו, עמ' 8), ברשב"א ובריטב"א שם. ובמה"פ לירושלמי הנ"ל ד"ה עיר כתב שבמלחמות (לא מצאתיו במלחמות) הביא מן הירושלמי כאן ראיה לשיטת הרי"ף. Bברם קשה מאד לפרש את הירושלמי ע"פ הבבלי שם. ונראה שבנחל שיש בו עומק עשרה טפחים עסיקינן, והוא מתחבר עם העיר אם אין בו יותר משבעים אמה ושיריים (עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 43–44, ד"ה כמה). ולפיכך שאלו בירושלמי: אם מתלקט עשרה מתוך שלש (כלומר, פחות משהוא), הרי יש כאן מחיצה גמורה והוא רשות היחיד לכולי עלמא, ודינו להמדד משפתו החיצונה אפילו אם יש בינו ובין חומת העיר ד' טפחים, כדין בור, שיח ומערה; ואם הוא מתלקט עשרה מתוך ארבע הרי הוא כמישור לכולי עלמא ודינו להמדד מן החומה, אפילו הוא סמוך לה בתוך שלש. והעמידוה במתלקט משלש ועד ארבע. ולפיכך אם הנחל סמוך לחומה בתוך ג' טפחים הרי הוא כאילו בתוך העיר, ואפילו אם מתלקט עשרה טפחים ביותר מג' דינו ככרמלית שבתוך העיר ומודד משפתו החיצונה. אבל אם היה רחוק ד' טפחים מן החומה, דינו כמישור, וכשיטת החכמים כאן, ומודדין מן החומה. ועיין בירושלמי פ"ז ה"ב, כ"ד ע"ב, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 331.
70-71. **היה לפניו הר ומישור מודד את המישור ונשכר ומניח את ההר.**כלומר, אם היו בתחום העיר הר ומישור, מודד את המישור לבד, ונשכר בזה שמניח את ההר ואינו צריך לטרוח ולקדור אותו, שהרי כל רוחב תחתית ההר כלול במדת המישור. ועיין בתוספות נ"ח סע"ב. ועיין בבאור הגר"א או"ח סוף סי' שצ"ט. ובגאון יעקב נ"ח ב' ד"ה מתני' הביא ראייה מן התוספתא שלנו שלא כר"ת, אלא אפילו אם ההר ומישור הם שלא כנגד העיר מודד מן המישור, שהרי הברייתא סתמה ולא הזכירה כנגד העיר, ועיי"ש שהעיר בעצמו שמן המשנה והברייתא בבבלי משמע שצריך למדוד מכנגד העיר. ועיין מ"ש להלן.
- **הר וגיאיות מודד את הגאיות וכו'.**כלומר, במקום שיכול להבליען, משום שגאיות יותר נוחות להבלעה מהר. ועיין מ"ש בגאון יעקב נ"ה א' ד"ה רבותינו.
- **היה מודד והגיע לגיא וכו'.**בבלי נ"ה א'. ועיין במשנתנו פ"ה מ"ד.
73-74. **ואם לאו חוזר ומודד עד מקום שהוא יכול להבליעו, ומבליעו בתוך חמשים אמה.**בבבלי הנ"ל: ואם לאו, הולך למקום שיכול להבליעו ומבליעו, וצופה וחוזר למדתו. ופירש"י (במשנתנו נ"ז ב'): שאם היה רוחבו כנגד העיר יותר מחמישים אמה, ואינו יכול להבליעו בחבל, ובאחד מראשיו שלא כנגד העיר יכול להבליעו, הולך ומבליעו שם, ומודד והולך שם משפתו והלאה עד כנגד מקום שכלה בו שם רוחב הגיא כנגד העיר, וחוזר למדתו כנגד העיר, ומשלים מדת תחומין. ומלשון התוספתא משמע שאם הגיע לגיא שאינו יכול להבליעו, חוזר ומודד את התחומים מן הצד עד מקום שיכול להבליעו, ומבליעו שם בחבל של חמישים. ועיין מ"ש לעיל, שו' 70–71, סד"ה היה לפניו. ועיין במשנתנו הנ"ל וברשב"א ובריטב"א שם.
74-75. **אם היה גיא מעוקם ואין יכול להבליעו מקדיר ועולה וכו'.**בבבלי הנ"ל חסרות המלים "ואין יכול להבליעו", ורש"י (וממנו בתוספות שם ד"ה ואם ובריטב"א שם) הסתייע מן התוספתא ופירש שגיא מעוקם פירושו שהתעקם לצד העיר, כגון שהיה רחב יותר מנ' אמה מצד מערב והתעקם לצד צפון, ונמצא שאינו יכול לעמוד מצד מערב ולהבליעו בחבל, ואף מצד צפון אינו יכול לעמוד כדי למדוד רחבו, ולפיכך מקדיר ועולה וכו'. אבל מתוך דברי הר"מ פכ"ח הי"ג משמע שלא פירש כרש"י, וכתב במרכבת המשנה שם שגיא מעוקם שאינו יכול להבליעו כוונתו לגיא שראשו אחד גבוה והשני נמוך, כגון שעומד בשיפולי ההר, שאם מניח את החבל באלכסון ממעט התחום, הלכך מוטב לקדר. ועיין מ"ש להלן.
- **וצופה כנגד מדתו ומודד.**וכע"ז בכל הנוסחאות, והמפרשים העבירו בבא זו למעלה, ע"פ הבבלי. אבל קשה לשבש את כל הנוסחאות. ובירושלמי פ"ה ה"ג, כ"ב ע"ד: היה הנחל מעוקם. ר' חסדיי אומר נוטל⁶⁶ מצופות ומשער בה בעיניו במישר, וחוזר ועושה כן בהר. והירושלמי מתאר כאן את השימוש במצופית, שהיו מכוונין אותה במישור, ומודדים שם את המדות השונות של שדה־הראייה של המצופית, שאפשר היה לשנותן במכשיר מיוחד. והלשון שם הוא באשגרה מירושלמי פ"ד רה"ב, כ"א ע"ד, עיי"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 282, ועיין בבבלי מ"ג ב'. וכאן הכוונה שהיה עומד על השפה הנמוכה של הנחל, ומכוין את המצופית שלא יראה אלא עד הצלע שכנגדו, וחוזר עם המצופית המכוונת למישור, ומודד את שדה הראייה, ונמצא מודד את השטח השוה של נחל מעוקם. ומלשון הירושלמי מוכח שבנחל גבוה מצד אחד (שהוא בצד הר) ונמוך מצד אחר עסיקינן, כפירוש בעל מרכבת המשנה הנ"ל ברישא של התוספתא. ונראה שאף כאן "וצופה" פירושו "או צופה", כלומר, אם יש לו מצופית והוא יודע להשתמש בה, אינו צריך לטרוח ולקדר, הואיל ויכול למודדו במצופית, צופה כנגד מדתו (שקבע במישור) ומודד, ומבליעו, כשם שמבליע בחבל. ועיין לעיל, שו' 31, ואף שם נותנת התוספתא שתי עצות בעיבור העיר: אחת לאדם שמכיר במזלות, והשניה לאדם שאינו מכיר בהם. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
footnotes: ⁶⁶ כ"ה בר"ח נ"ח ב'. ולפנינו חסרה מלה זו.
76-77. **אין אומ' יקוב את הכותל אלא אומד את הכותל וצופה כנגד מדתו וכו'.**וכ"ה בד. ובבבלי הנ"ל: אין אומרים יקוב הכותל⁶⁷ אלא אומדו והולך לו. אבל בכי"ע כאן: אלא ימוד את הכותל וצופה וכו'. וברי"ף שם רמז תרכ"ו גורס בבבלי: אלא מודד והולך לו וכו'. וכ"ה בס' העתים, עמ' 86, ועיין דק"ס, עמ' 234, הערה ז'. ובתוספות נ"ח ב' ד"ה אבל: ורבינו שמואל גרס לעיל בברייתא הגיע לכותל ימוד את הכותל, והכי איתא בתוספתא. ובכי"ל כאן: אין אומרין יקוב את הכותל אלא צופה כנגד מדתו ומודד. וברשב"א (נ"ח א' ד"ה גיר' הספרים) כותב בשם יש מפרשים: שהכותל ארוך וכו', או שמתעקם סביב העיר כגיא מעוקם הילכך אומדו וכו'. ולפי מה שפירשנו לעיל בגיא מעוקם, אפשר שאף כאן מדברים בכותל מעוקם והולך בשיפוע, ולא הטריחו עליו לקדר בכותל אלא אומדו, או שצופה במצופית כנגד מדתו המשוערת (האומדנא), ומודד כנגדו במישור (כדי לקיים מצות מדידה). ועיין בגירסת כי"ל של התוספתא. ולפי גירסת כי"ע והרשב"ם מדברים בכותל משופע שמתלקט פחות מעשרה טפחים מתוך ד' אמות, וניחא תשמישתיה, ולפיכך מודדו מדידה יפה, או צופה במצופית (אם יודע להשתמש בה) כנגד כל מדתו, ומודדו מדידה יפה, עיין מ"ש לעיל, שו' 75, ד"ה ונראה. ובבבלי הנ"ל: אלא אומדו⁶⁸ והולך לו. והא אנן תנן מבליעו וחוזר למדתו, התם ניחא תשמישתא, הכא לא ניחא תשמישתא, ועיין בפירש"י. אבל ברשב"א נ"ח א': ויש ספרים דגרסי והא תניא מודדו מדידה יפה, וכן נראית גירסת רבינו אלפאסי ז"ל וגירסת הגאונים זצ"ל. וכן הביא גם במאירי בשם יש גורסים. ואפשר שהכוונה לברייתא כאן, וכגירסת כי"ע והרשב"ם, ותירצו שכאן מדברים בכותל שנוח תשמישו.⁶⁹ והגירסא הנכונה בברייתא שבבבלי לעיל היא "אלא אומדו והולך לו" (כגירסת רוב הספרים), ומקשה מן הברייתא כאן ששנו בה: אלא ימוד את הכותל.
footnotes: ⁶⁷ ופירשו בתוספות שם ד"ה אין: פירוש שיעמיד כלונסות ארוכין מכאן ומכאן, וימתח החבל מזה לזה להבליעו. ובר"ח שם: אין אומרים יקדיר את הכותל. ⁶⁸ וכ"ה בר"ח שם, וכן היה לפני הר"מ, עיין בפכ"ח מה' שבת הי"ד. ⁶⁹ ובמצופית יכול למדוד גם שטח משופע כשמכוין לכך את השפופרת, והתירו לו לעשות כן כדי להצילו מן הטירחה לעלות ולמדוד את השיפוע.
77-78. **אחד מודד בחבל ואחד צופה בעיניו בין בהר בין בים בין במישור.**וכע"ז בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: אחד מודד בכותל ואחד צופה בעיניו בין בים ובין בנהר בין במישור. והנכון כלפנינו, ופירושו שאחד מודד בחבל כדינו, ואחד משתמש במצופית כדי למדוד בהר (עיין בירושלמי שהעתקנו לעיל, שו' 75, ד"ה וצופה), או בים (עיין בירושלמי פ"ד רה"ב, כ"א ע"ד, ובבלי מ"ג ב') או במישור שהוא מלא קוצים וברקנים, שאינו יכול למדוד שם בחבל (עיין מאירי נ"ז סע"ב ד"ה ואם אינו יכול), בכולם קיימים התחומים.
- **אחד מידת העיבור וכו'.**כלומר, בין כשמודד שבעים אמה ושיריים, ובין כשמודד מדת התחומים יכול להשתמש בין בחבל ובין במצופית.
78-79. **אלא שמדת התחום ארבעים בחבל.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: ארבעים חבל. וכן בירושלמי פ"ה רה"ג, כ"ב ע"ד: כמה הוא מידת התחום? ארבעים חבל, כלומר, ארבעים חבל של חמישים אמה, כמפורש במשנתנו (פ"ה מ"ד), אלפים אמה.
- **אין מודדין לא בחוט ולא בשלשלת.**עיין בירושלמי הנ"ל ובבבלי נ"ח א' ובפיה"מ להר"מ כלים פי"ד מ"ג.
79-80. **ולא בשבח של גמי אלא במשיחה.**בד: ולא בשבת וכו', וצ"ל: ולא בשבח וכו'. ובכי"ע: ולא בשוח וכו', ובכי"ל: ולא בשויא וכו', והיא היא, והכוונה שאין מודדין בענפים הרכים של שיח הגמי⁷⁰ אלא מודדין במשיחה של פשתן, עיין בירושלמי ובבבלי הנ"ל.
footnotes: ⁷⁰ עיין לעיל שבת פי"ד, שו' 25–26, ד"ה חבילה ומש"ש.
- **והמודד מותח בכל כוחו ומודד.**רש"י במשנתנו נ"ח ב', רבינו יהונתן ומאירי שם, רוקח סוף סי' ק"צ, רא"ש פ"ה סוף סי' ז'.
80-81. **היה מודד והולך, ובא אחד ואמר עד כאן תחום שבת נאמן.**במשנתנו פ"ה מ"ה: רבה לאחד ומעט לאחד (בבבלי נ"ט א': הכי קאמר ריבה אחד ומיעט אחד) שומעין למרבה, אפילו עבד, אפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל. ופירשו בבבלי נ"ט א': ותחומין דרבנן. וכבר הביאו מכאן הראשונים⁷¹ ראייה שבדאורייתא אינם נאמנים בדבר שאין בידו. אבל כמה מן הראשונים סוברים שנשים נאמנות אפילו באיסור דאורייתא,⁷² וכאן אמרו בפירוש שלא האמינו להן אלא משום שתחומין דרבנן. וכתב הרא"ה בבדק הבית (ה' שחיטה ש"א ח' ע"ד): ומורי רבנו משה ז"ל לא כן אמר, אלא ההיא בהכחשה היא וכו', וארישא סמיך דקתני עד אחד מרבה ועד אחד ממעט שומעין למרבה וכו', ועלה קתני ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, פירוש, ואפילו מרבין בתחום בהכחשת עד כשר שממעט, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, דבתחומין הקלו, מה שאין כן בשאר איסורין, ואפילו של דבריהם. וכע"ז בשם הרמב"ן בחידושי הר"ן חולין י' ב' סד"ה עד אחד, וסיים שם: הא כל היכא שהן מעידין, ואין אחר חולק עליהם, שומעין אפילו בדאורייתא. ועכשיו זכינו לדברי הרמב"ן עצמו (ניו־יורק תשט"ו) בחולין שם שכתב כן, והוסיף: וכעניין הזה שנו בתוספתא היה מודד והולך ובא אחד ואמר עד כאן תחום שבת נאמן וכו'. ופירש רבינו שהאחד נאמן לומר עד כאן תחום שבת, אעפ"י שלפי המודד כלתה מדתו קודם לכן. ואעפ"י שאפשר לברר במדה סמכו על האחד, מפני שהעיר ועיבורה לפעמים מתקטנים, ונאמן עד אחד לומר שיודע שבראשונה היה ציון תחום שבת להלן ממדת המודד של עכשיו, כמפורש להלן.
footnotes: ⁷¹ עיין תוספות נ"ט א' ד"ה ותחומין, פסחים ד' ב' ד"ה הימנוהו ועוד. ועיין בשיטות הראשונים שהביא במאירי פסחים שם. ⁷² ר' יוסף קמחי (ספר הברית במלחמת חובה, ל"ז ע"א), הרמב"ן (עיין להלן) ועוד.
- **מעשה בזקן אחד רועה וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע, בתוספות ס"א א' ד"ה ועוד, בחידושי הרמב"ן הנ"ל, ובירושלמי פ"ה ה"ז, כ"ב ע"ד. אבל בכי"ל: מעשה בקטן אחד רועה וכו'.
- **זכור הייתי שהיו בני מגדל גדר יורדין לחמתה וכו'.**וכ"ה בד. ובחידושי הרמב"ן הנ"ל: שהיו בני מגדל עדר [י]ורדין לחמתן וכו'. ובכי"ע, בכי"ל ובתוספות הנ"ל חסרה המלה "גדר". ובכי"ל: שהיו בני מגדל באין לחמתה וכו'. ובירושלמי הנ"ל: שהיו בני מגדל עולין לחמתה וכו'. ובלי ספק שהגירסא "מגדל גדר" היא הנכונה, והכוונה לגדר שבעבר הירדן ולחמתה דגדר,⁷³ והיא מגדל עדר לנוסח הרמב"ן, היא מגדל גדר שלפנינו.⁷⁴ ומה שלא הזכירו בירושלמי מגדל "גדר", מפני שסתם מגדל בקשר עם חמתא, הוא מגדל גדר.
footnotes: ⁷³ עיין מ"ש על מקום זה בצופה האנגלי סדרא חדשה חל"ו, 1946, עמ' 354, ובהערה 189 שם. ⁷⁴ עיין אבות דר"ן פמ"א, בבלי תענית כ' א', מס' דרך ארץ, הוצ' היגר, עמ' 166, ובשנו"ס שם. ועיין בהערות שם, עמ' 165.
82-83. **עד חצר החיצונה הסמוכה לגשר.**בירושלמי הנ"ל: ומהלכין את כל חמתה, ומגיעין לחצר החיצונה הסמוכה לגשר. ולפי הירושלמי היתה החצר החיצונה לא בין מגדל גדר וחמתה, אלא מצד השני של חמתה, בסוף העיר. ויפה העיר ר"ש קליין⁷⁵ על התוספתא בטהרות ספ"ז:⁷⁶ בחצר של יחיד שדרך הרבים מפסקתה, כגון חצר בית גדר וחמתן. ונ"ל שכן קראו לחצר זו "בית גדר וחמתן", מקום בית גדר וחמתן, מפני שבחצר זו היה כלה תחום מגדל גדר בחמתה, עיין להלן. ונראה שהגשר היה על הירמוך במזרחה של חמת גדר, ובתוך החצר שעל יד הגשר עברה דרך רבים שהפסיקה את הגשר ופנתה צפונה מערבה של חמת גדר. ועיין בכפו"פ פ"י, עמ' קצ"ב ואילך. ועיין מ"ש להלן, שו' 83–84, ד"ה והנה. ולעצם העניין נראה שבזמנו של רבי היתה מגדל גדר רחוקה מחמתה דגדר יותר מתחום שבת, והיו שם סביבות העיר קרפיפים יותר מבית סאתים שאינם מתעברים עם העיר,⁷⁷ והעיד אותו רועה זקן שהוא זכור כשהיו הולכין ממגדל גדר לחמתן, והוא מפני שבזמנו ידעו שהקרפיפים הוקפו לדירה ומתעברים עם העיר.⁷⁸ ורבי סמך כאן על הרועה נגד הנוהג של זמנו שלא הלכו ממגדל גדר לחמתא. ואעפ"י שסתם רועים פסולים לעדות,⁷⁹ והרועה העיד נגד הנוהג, האמינו רבי כשם שמאמינים לעבד ואשה בכגון דא, וכפירוש הרמב"ן הנ"ל, ועיין במשנת ר"ה פ"א מ"ח. ובירושלמי ר"ה פ"ב, ה"א, נ"ח ע"א: רבי ביטל את המשואות והתיר רוצח, והתיר עד מפי עד. ושערתי בתרביץ ש"ב, עמ' 110, שצ"ל בירושלמי: והתיר רועה.⁸⁰
footnotes: ⁷⁵ בספרו על משמרות הכהונה, בייטראגע צוד גיאוגראפיע אונד געשיכטע גאלילעאס, עמ' 79, הע' 4. ⁷⁶ לפי גירסת הר"ש, עיין תס"ר ח"ד, עמ' 80. ⁷⁷ עיין מ"ש לעיל, שו' 43–44, ד"ה כמה. ⁷⁸ עיין שו"ת הריב"ש סי' ר"א. ⁷⁹ תוספתא סנהדרין ספ"ה ובמקבילות בירושלמי ובבבלי בכ"מ. ועיי"ש בתלמודים שחילקו בין רועי בהמה דקה ובין רועי בהמה גסה. ⁸⁰ האותיות "עה" דומות מאד בכי"י לאותיות "צח". אבל גם בשרי"ר הגירסא היא: [רו]צח. ועיין מ"ש להלן ר"ה פ"א, הע' 37.
83-84. **והתיר ר' שיהו בני מגדל יורדין לחמתה עד חצר החיצונה סמוכה לגשר.**וכע"ז בד. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרה כל בבא זו. וכן חסרה בבא זו בנוסח של התוספתא שהיה לפני הרשב"ם (עיין בתוספות ס"א א' ד"ה ועוד), והמשיך את המלה "ועוד" שלהלן למלה "לגדר" שלעיל, כלומר, לגשר ועוד, לגשר ולהלן, ולפיכך מחק מגירסת הבבלי בברייתא שלהלן בסמוך את המלים "עוד זה" (עוד זאת), עיין בר"ח שם ובדק"ס, עמ' 244, הערה פ'. אבל בתוספות שם העירו: ומיהו יש תוספתא שכתוב בה בתר עדותו דרועה, התיר רבי שיהו בני מגדל יורדין לחמתן עד החצר החיצונה הסמוכה לעיר (צ"ל: לגשר?). וכן בירושלמי הנ"ל: והתיר רבי שיהו בני מגדל עולין לחמתה, ומהלכין את כל חמתה, ומגיעין לחצר החיצונה עד הגשר.⁸¹ והנה בירושלמי מזכיר פעמים "עולין לחמתה", ולפ"ז אפשר שהכוונה למגדל שהיה בצפון חמתה, והיו עולים ממנו⁸² דרך הבקעה שבצפון חמתה דגדר לעיר חמתה. ולפ"ז היתה החצר החיצונה בדרום חמתה על יד הירמוך, והיו הולכים את העיר כולה עד סמוך לגשר הירמוך, עיין מ"ש לעיל.
footnotes: ⁸¹ ברשב"א ס"א א' העתיק בשם הירושלמי בלי פיסקא זו, וכנראה שברשב"א נשמט ע"י הדומות. ⁸² במה"ג דברים כ"ו, י"ט (ונעתק ע"י הר"ד הופמן בהשמטות למדרש תנאים, עמ' 262): אמרו כשעלה הדרינוס במעלה חמת גרר (צ"ל: גדר, כמו שתיקן הר"ד הופמן) מצא קטנה אחת בת ישראל על מעלה שן חמת גרר וכו'. ועיין בבלי כאן כ"ב רע"ב, אבל ספק הוא אם הכוונה שם לגדר שלפנינו.
84-85. **ועוד התיר ר' שיהו בני גדר יורדין לחמתה ועולין לגדר, ובני חמתה לא היו עולין לגדר.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ופירושו שבני גדר יורדין לחמתה בשבת, ועולין לגדר בחזרה וכו'. ובבבלי ס"א א' חסרות המלים "ועולין לגדר" ברישא. והנכון כנראה כלפנינו, ולא דברו אלא בהוה, מפני שבחמתה דגדר היה קשה למצוא מקום ללון, עיין בירושלמי פ"ו ה"ד, כ"ג ע"ג, ומ"ש בצופה הנ"ל (לעיל הערה 73). ופירשו בירושלמי ובבבלי הנ"ל שבני גדר היו מכים ("טטרוגי מטטרגי להו" בבבלי, "מפני הרשויות" בירושלמי) לבני חמתא כשהיו באים לגדר. ועוד אמרו שם בירושלמי ובבבלי שגדר היתה עיר גדולה, וכנראה שהיו מסביבה הרבה קרפיפים שהוקפו לדירה, וכשהיו מודדים מהם נמצאת כל חמתה בתוך תחומה של גדר. אבל כשהיו מודדים אלפים אמה מסוף חמתה היתה המדה כלה בתוך הקרפיפים, ולא היו בני חמתה יכולים להכנס לגדר. ועיין מ"ש להלן פ"ה, שו' 4 ואילך, ובבבלי שם נתנו עוד טעמים אחרים, עיי"ש.