1-2. **שתי חצרות אחת פתוחה לצפון ואחת פתוחה לדרום וגגותיהן שוין, הגגות רשות לעצמן והחצרות כל אחת ואחת רשות לעצמה.**ברייתא זו מדברי ר' מאיר היא, ופירושה שאם אין בין שתי החצרות פתח, ואינן יכולות לערב כאחת, והן רשויות מובדלות, אלא שהבתים של כל חצר וחצר הם רצופים, וגגותיהם רצופים, הרי כל חצר וחצר רשות מובדלת לעצמה, ואין מטלטלין מן האחת לשניה אפילו כלים ששבתו בחצר. אבל הגגות הרי הן רצופים ומחוברים אחד לשני, וכולם רשות אחת היא, ומטלטלין מן האחד לשני, כשיטתו לעיל. אבל החכמים סוברים שאפילו אם החצרות יכולות לערב כאחת אין מטלטלין מאחת לשניה,¹ ואין הבדל בין חצרות וגגות, עיין מ"ש לעיל פ"ז, שו' 66–67, ד"ה לא אם אמרת. ור' מאיר לא השיב להם שם אלא לפי שיטתם, שהרי אין משיבין את האדם אלא לפי מדותיו, כמפורש להלן סנהדרין פ"ז ה"ו, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 158.

footnotes: ¹ אפילו דרך חורים, ומכל שכן דרך הכותל. ולשיטת הבבלי פ"ט א' דרך הכותל גרידא אסור, עיי"ש.

2-3. **היתה אחת מהן גבוהה עשרה טפחים ומעטה וכו'.**וכ"ה בד, כי"ע וכי"ל. ופירושה שבשתי חצרות כגון דא אינן יכולות לערב כאחת, וממילא אסור לטלטל מזו לזו אפילו כלים ששבתו בחצר לדעת ר' מאיר הנ"ל. אבל אם מעטה וכו', הרי הן כשתי חצרות שיש פתח ביניהן, והן יכולות לערב כאחת, וכחצר אחת היא, ומטלטלין מזו לזו כלים ששבתו בחצר, עיין מ"ש לעיל. אבל בקג"נ: היתה אחת מהן פתוחה לרשות הרבים ומיעטה וכו'. ושמא צ"ל: פחותה לרשות חבירו וכו', כלומר, שנפחתה הקרקע, ונמצאת נמוכה מרשות חבירו עשרה טפחים וכו', ודוחק.

3. **ומעטה באבנים ובכפתים ובסולם הצורי וכו'.**בערוך ערך כפת (האחרון): בסוף תוספת עירובין ומיעטה באבנים ובכפיתים ובסולם המצרי. ועיין מ"ש לעיל פ"ו הט"ו, שו' 46 ואילך.

4-5. **וקבעו בה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד.**וכ"ה בד, בכי"ל (אלא ששם נשמטה בסוף השורה המלה "אחד") ובקג"נ. אבל בכי"ע: מערבין שנים ואין מערבין אחד, וברור שצ"ל: ואין [רצו] מערבין אחד, כפי שמוכח מן הסיפא גם בכי"ע. ועיין מ"ש לעיל פ"ז רה"י, שו' 40 ד"ה ולפיכך, ומ"ש לעיל פ"ו הנ"ל.

5. **פחות מיכן מערבין שנים וכו'.**וכ"ה אף בכי"ע. והכוונה פחות מכאן בנסר, עיין לעיל פ"ו הנ"ל ומש"ש. ובקג"נ: מערבין אחד ואין מערבין שנים, וצ"ל: ואין [רצו] מערבין וכו'. ולפי גירסא זו הכוונה: היתה אחת מהן גבוהה פחות מעשרה טפחים.²

footnotes: ² והסופר שראה שכתוב פעמיים רצופות "מערבין שנים ואין רצו מערבין אחת" תקן מה שתיקן. אבל באמת אין כאן קושי, ובבבא האחרונה חוזר לרישא.

5-7. **שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים בין זו לזו ארבעה טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובקג"נ: מערבין אחד ואין מערבין שנים. והסיפא חסרה שם, וברור שיש שם השמטה ע"י הדומות, וצ"ל שם כמו שהוא בד ובכי"ל. ובמשנתנו פ"ז מ"ג-מ"ד: חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד וכו', נתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו, מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, פחות מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד. ופירש"י (ע"ח ב'): שתי גזוזטראות וכו' של שני דיורין, ונתן נסר רחב ד' כמין גשר מזו לזו הוי נמי פתח. ובתוספות שם ד"ה וכן: ומפרש ר"ת דלא איירי בנותן נסר מזו לזו, ודין חריץ נותן לגזוזטראות, דאם יש מזו לזו ד' מערבין שנים ואין מערבין אחד, כמו חריץ, אבל בפחות מד' רגיל לפסוע מזו לזו וכו', מש"ה כי ליכא ד' מזו לזו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד וכו'. והנה בתוספתא כאן מפורש שבפחות מד' אפילו רצו אין מערבין אלא אחד, כדין חריץ ממש, וכן מוכח בירושלמי שם בסוגיין, כפי שהוכיח באליהו רבה או"ח סי' שע"ג ס"ק ג'. ועיין בס' עצי אלמוגים שם, קכ"ד ע"ב, ופירושו דחוק. ועיין גם בנוסח הרי"ף במשנה. ובמ"מ פ"ג מה' עירובין הי"ד: וכתב הרשב"א ז"ל מכח התוספתא שאם אין ביניהם מרחק ד' אינו צריך נסר מזו לזו, אלא אף בלא נסר מערבין א' ואין מערבין ב', כל שהן זו כנגד זו. ועיין בעבודת הקודש להרשב"א שער ד' סי' א', כ' ע"ב. ברם בחידושי הרשב"א ע"ח ב' מביא גם בשם ר"ת: פחות מיכן מערבין אחד ואין מערבין שנים, שאף הן מפסעין מזו לזו, כל זמן שאין רחוקות מזו לזו ארבעה וכו'. ועיין גם במאירי שם. וכן מביא מפורש בשם ר"ת בריטב"א שם, אלא שהוא מוסיף מעצמו: ויותר נראה לפי שיטת ר"ת ז"ל וכו', בשאין ביניהם ד' טפחים ואין שם נסר, כדין חריץ שיש בו ד' טפחים ונתן עליו נסר ד', שבשתיהם אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, ואין אומר בזה דכיון שאין בין זה לזה ד' טפחים שמערבין אחד ולא שנים, כדין חריץ, דשאני הכא שהן גזוזטראות חלוקות, ובעיתא תשמישתייהו קצת וכו'. ולפ"ז הריטב"א הוא שפירש כן בשיטת ר"ת כדי ליישב את סיגנון המשנה, אבל ר"ת בעצמו לא חילק בין גזוזטרא וחריץ, ובשתיהן אם אין בהן רוחב ד' מערבין אחד ולא שנים. והריטב"א בעצמו מביא ראיה לשיטת ר"ת שהביאה מקודם מכאן, וכ"ה שם: "ובאמת כי כן הדין שנוי בתוספתא כדברי ר"ת ז"ל ברוב הנוסחאות, דתניא התם בפרק בתרא דמכילתין שתי גזוזטראות זו כנגד זו ואין בין זו לזו ד' טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד, יתר מכן מערבין א' ואין מערבין שנים ע"כ,³ הרי שדין גזוזטראות זו כנגד זו שאין ביניהן נסר כדין חריץ ממש שאין עליו נסר". ומכאן שדברי התוספות שלנו הנ"ל אינן מדברי ר"ת עצמו, אלא פירוש בשיטת ר"ת, ור"ת לא אמר אלא שנותן לגזוזטראות דין חריץ, כמו שמובא בקיצור באגודה פ"ז סי' פ', קנ"ו ע"ד, וכפי שמוכח מדברי הרשב"א והריטב"א הנ"ל. ועיין בישועות יעקב או"ח סי' שע"ג אות א'.

footnotes: ³ ברור שצ"ל להפך, ברישא: מערבין אחד ואין מערבין שנים, ובסיפא: מערבין שנים ואין מערבין אחד.

7. **פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים.**כ"ה בד ובכי"ל, וכן תיקן הסופר בגליון כי"ע. ובכי"ו וכן בקג"נ יש כאן השמטה, עיין מ"ש לעיל. ובגוף כי"ע: פחות מיכן מערבין שנים ואין מערבין אחד. ומתוך דברי הריטב"א שהעתקנו לעיל מוכח שהיו לפניו נוסחאות שונות בבבא שלנו כאן. ושמא נשאר בכי"ע שריד של גירסא אחרת, והיינו: [קבע בהן נסר רחב ארבעה טפחים מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד]. פחות מיכן מערבין שנים וכו', כלומר, פחות מיכן בנסר. ועיין בירושלמי פ"ז ה"ד, כ"ד ע"ג.

8. **שלש דיוטאות וכו'.**כלומר, שלש דירות, עיין לעיל ספ"ה, שו' 81 ומש"ש. והברייתא שלנו הובאה בר"מ פ"ד מה' עירובין הכ"ו, ובמגיד משנה ובמגדל עוז שם צויינה התוספתא. וכן הובאה כל הברייתא בעבוה"ק להרשב"א שער ג' (קרוב לסופו), י"ט ע"ב, ובמאירי פ"ז ב', 132 ע"ב. וברוקח סי' קס"ד: בפרק כיצד משתתפין (פ"ח מ"ח) ב' גזוזטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו. בתוספתא אין מושיבין ב'⁴ וג' גזוזטראות⁵ זו למעלה מזו וכו'. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁴ צ"ל: אין מערבין, ויש שם שירבוב מן הבבא שלעיל, עיי"ש. ⁵ בכל הנוסחאות של התוספתא והראשונים הנ"ל כלפנינו, אבל גם בירושלמי שנביא להלן: שלש כצוצריות, מעין גירסת הרוקח בתוספתא.

**זו למעלה מזו וכו'.**בד מוסיף: זו למעלה מזו וכו'. וכ"ה בקג"נ, בכי"ל וברשב"א הנ"ל. אבל בכי"ע ובשאר הראשונים הנ"ל כלפנינו.

9. **לא ישלשל מן העליונה לתחתונה וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע, בר"מ, בעבוה"ק להרשב"א ובמאירי הנ"ל. וכן בירושלמי פ"ח ה"ח, כ"ה ע"ב: ותני כן שלש כצוצריות זו על גבי זו אסור להשתמש מן העליונה לתחתונה דרך האמצעית וכו'. אבל בקג"נ, כי"ל ורוקח הנ"ל: לא ישלשל מן התחתונה לעליונה דרך וכו'. ועיין מ"ש להלן, שו' 12, ד"ה ובירושלמי בשם מרכבת המשנה.

9-10. **שאין משלשלין מרשות וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות⁶ ובראשונים הנ"ל. אבל בכי"ע: שאין מטלטלין וכו'. וכ"ה להלן, שו' 13, בכי"ו, ולעיל פ"ז סה"א, שו' 11, ולהלן סהי"ג, שו' 45. ובירושלמי הנ"ל: שאין משתמשין וכו'.

footnotes: ⁶ בקג"נ בט"ס ברורה: אין שמשלשלין.

10. **אבל משלשל הוא מן התחתונה לעליונה וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע, בקג"נ⁷ וברוקח הנ"ל. וכן בירושלמי הנ"ל: אבל משתמש מן החצר לגג ואינו חושש. אבל בכי"ל: אבל משלשל הוא מן העליונה לתחתונה וכו'. וכ"ה בר"מ, בתוה"ב להרשב"א ובמאירי הנ"ל. ועיין מ"ש בהערה 7.

footnotes: ⁷ אלא ששם: מן העליונה התחתונה לעליונה, ונמחקה המלה "העליונה". ואפשר שהסופר היה צריך למחוק את המלה לעליונה, וצ"ל שם: מן העליונה לתחתונה, כגי' כי"ל, עיין מ"ש להלן בפנים.

10-11. **שלא כדרך אמצעית.**כלומר, משלשל חוצה לה, אעפ"י שהחפץ עובר בסמוך לה, אין אויר אוסר. ועיין מ"ש להלן מן הירושלמי.

11. **משלשל אדם קדירה של בשר וכו'.**מאירי הנ"ל, אבל הר"מ והרשב"א בעבוה"ק הנ"ל השמיטוה. ולפי העניין כאן נראה שמדברים בבית שיש לו כמה דיוטות, כלעיל, והרוצה שלא יתקלקל הבשר מחום הבית בליל שבת, משלשל את הקדירה מחלון דירתו העליונה (שאין לה זיז), לזיז שבדיוטא התחתונה שלו. ואעפ"י שהקדירה עוברת באויר סמוך לדיוטא האמצעית של אחר, אין האויר אוסר לטלטל דרכו. ולכאורה חוזר כאן על הרישא, ולפיכך השמיטה הר"מ, כמו ששער בח"ד, עיין מ"ש להלן.

11-12. **ונותנה על גבי זיז שרחוב ארבעה טפחים.**בירושלמי הנ"ל: משלשלין קדירת בשר מעל גבי זיז שגבוה עשרה ורחב ארבעה. ולפ"ז אפילו אם הזיז יוצא לרשות הרבים מותר, כמשנתנו פ"י מ"ד, ועיי"ש בבבלי צ"ח ב'. ואם הזיז רחב ארבעה נותנין עליו אפילו אוכלים שאפשר ללקט אותם אם נפלו, לשיטת הרשב"א בעבוה"ק שער ג' סי' ה', ט"ז רע"א.

12. **היתה חלון באמצע שהיא ארבעה וכו'.**לפי הדוגמא של הרישא הרי אף כאן הכוונה שאם יש בין חלון הדיוטא העליונה לבין הזיז של דירתו התחתונה זיז שני (של הדיוטא השניה שהיא של אחר), והוא צריך להעביר את הקדירה דרך חלון (ארובה) של הזיז השני, אסור, מפני שמעביר דרך רשות אחרת. וכן פירש בח"ד, ויש לנו חזרה של הלכות הרישא. ואף כאן מדברים שהזיז האמצעי הוא רשות לעצמה, ואינו אוסר על התחתון, שהרי אינו משתמש בו, וכדברי הרשב"א בעבוה"ק ש"ג סי' ה', ט"ו ע"ב: היו שניהם (כלומר, שני הזיזים) רחבים ארבעה, זה משתמש בשלו וזה משתמש בשלו, למה הדבר דומה לבית ועליה של שנים. ובירושלמי הנ"ל: אם היתה חלון בנתיים של ארבעה טפחים אסור, שאין משתמשין מרשות לרשות דרך רשות. וסבר הירושלמי מתחילה שהחלון בנתיים כוונתו שהיתה חלון בכותל למעלה מן הזיז התחתון, והיא אוסרת מפני שהקדירה עוברת סמוך לאויר החלון, ויש כאן סתירה בין הרישא להסיפא. ותירצו: ר' שמואל בר רב יצחק פתר לה בשוה. ועיין במרכבת המשנה פ"ד מה' עירובין הכ"ו שבאר לנכון את סוגיית הירושלמי, אלא שבאר את תירוץ ר' שמואל בר רב יצחק "בשוה ר"ל שהזיז שוה לחלון דה"ל חורי החלון וכו' ". אבל מלשון הירושלמי והתוספתא ברור שיש כאן טלטול מרשות שלו לרשות שלו דרך רשות אחרת. ברם בר"ח פ"ח א' מעתיק מן הירושלמי: פתר לה בשבויה. וכן כנראה היתה גם גירסת כי"ל, ונמחקה, והמגיה הוסיף בתוך השורות בשוה. וכנראה שיש כאן תאור לצורת החלון,⁸ והכוונה שהחלון היא בצורת ארובה וכדומה, וכמו שפירשנו בתוספתא. ועיין בס' עצי אלמוגים סי' שע"ו, קמ"ו ע"ב ואילך, שהשיג על פירוש בעל מרכבת המשנה, ופירש אחרת, ופירושו דחוק מאד, והעיקר כפירוש בעל מרכבת המשנה, ואין מדברים כאן כלל לא ברישא ולא בסיפא שהאמצעי משתמש בתחתון.

footnotes: ⁸ שמא צ"ל בירושלמי: בשכובה (במקום "בשבויה"), כלומר שהחלון היתה שכובה (בגזוזטרא) ולא זקופה (בכותל).

13. **שאין מטלטלין מרשות וכו'.**וכ"ה בכי"ע. אבל בשאר נוסחאות ובמאירי הנ"ל: שאין משלשלין וכו'. ועיין מ"ש לעיל, שו' 9–10, ד"ה שאין משלשלין.

13-14. **צנור המקלח לרשות הרבים אחד יין ואחד שמן וכו'.**עיין לעיל פ"ו הכ"ג, שו' 67, ומש"ש.

14. **קולט בין ביד בין בכלי וכו'.**וכל הבבות כאן מדברים בגבוה עשרה, ולפיכך מותר להכניס לביתו, שהרי מכניס ממקום פטור לרשות היחיד, או מרשות היחיד (אם הצינור רחב ד') לרשות היחיד דרך מקום פטור. ועיין בתוספות צ"ט ב' ד"ה לא יעמוד.

15. **היה עומד ברשות היחיד ופשט ידו לרשות הרבים וכו'.**עיין ירושלמי שבת פ"א ה"א, ב' ע"ג, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 12, ובבלי שם ג' ב' ומ"ש בחלקת בנימין שם.

16. **ומוציאה ומכניסה אצלו.**לפי גירסא זו משמע שאפילו לכתחילה מוציא ומכניס למעלה מעשרה. ועיין בתוספות שבת ג' ב' ד"ה כאן, ומ"ש בחלקת בנימין שם, ויותר נראה שהמלה "ומוציאה" נשתרבבה כאן מן הסיפא.

**היה עומד ברשות הרבים וכו'.**בכי"ע ובכי"ל יש כאן השמטה ע"י הדומות.

17-18. **גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים.**וכ"ה בבבלי ב' ב'. ופירשו בתוספות שם ד"ה אובסין, שאובסין לאו דווקא, אלא מלעיטין, שהרי אין אובסין את הגמל בשבת, כמפורש במשנת שבת פכ"ד מ"ג. וכן מפורש בירושלמי פ"י ה"ו, כ"ו ע"ב: תני גמל שראשו ורובו מבפנים מלעיטין אותו מבפנים. ועיין במאירי ב' ב' ובר"מ פט"ו מה' שבת ה"א. ובבבלי שם פירשו שמטעם גזירת הוצאת הכלי אתינן עלה, ודווקא בגמל⁹ צריך ראשו ורובו, אבל לא בשאר בהמה. אבל מתוך הירושלמי משמע שאין משקין בהמה מבחוץ אם רובה מפנים, מפני שהמים מתגלגלין לפנים, ונראה כאילו מוציא מרשות הרבים לרשות היחיד, עיין מ"ש להלן. ולפיכך אם אין ראשה ורובה מבפנים, אין משקה אותה מבפנים, מפני שנראה כאילו מוציא מרשות היחיד לכרמלית.

footnotes: ⁹ שצוארו ארוך, ויש לחשוש שיעקם את ראשו לרשות אחרת, ויבוא להוציא את הכלי אחריו.

18. **בחוץ אובסין אותו בחוץ.**בבבלי הנ"ל ליתא. ובירושלמי הנ"ל: מבחוץ מלעיטין אותו מבחוץ. כלומר, אם ראשו ורובו מבחוץ מלעיטין אותו מבחוץ, ואסור להוציא את המאכל למעלה מעשרה ולהכניסו לפיו. ושאלו בירושלמי: אין פיו למעלה מעשרה טפחים, כלומר, הרי מוציא מרשות היחיד לרשה"י (אם פיו רחב ארבעה), או למקום פטור (אם אינו רחב ארבעה), ואף כריסו היא למעלה מעשרה, ולמה אסור, כפירוש בעל ק"ע. ונשאר בקושיא. וכנראה שהירושלמי סובר שלא חלקו בין בהמה לבהמה, ובשאר בהמה כריסה היא למטה מעשרה והיא רחבה ד' טפחים, ונמצא מוציא מרשות היחיד לכרמלית, דרך מקום פטור, כלומר מחליף מרשות לרשות דרך מקום פטור, ואסרו בכל הבהמות. ועיין בירושלמי פ"ב ה"ב, כ' ע"א, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 251. ולירושלמי כאן בעלי חיים פעמים רשות לעצמם, ולאו דווקא אדם (עיין לעיל עמ' 158). ועיין רשב"א שבת ה' א' ותוספ' רי"ד שם ק"ב א'.

18-19. **אפוטני כלים פותחין ונועלין בהן.**וכ"ה בקג"נ. ובכי"ע: אבוטני וכו'. ובכי"ל: אבטנו כלים וכו'. ובד בטעות: אותן כלים. ובס' האגור לר"ש ג'מע ערך אפטוני, עמ' 31: בתוספתא ערובין אפטוני כלום (צ"ל: כלים) פותחין ונועלין בהן, ושבקרקעות אסורין. ולנכון פירש פרלס שהכוונה למלה φάτνη, והכוונה לגג הכלי וכיסויה. ועיין במלונות היונים בערך מלה זו ובערך φάτνωμα. ובפרקי דר' אליעזר רפכ"ג: וה' אפטניות בצד אורך ימינה של תיבה וה' אפטניות מצד אורך שמאלה של תיבה, והמכניסים אמת המים, נפתחים ונסגרים וכו'. ועיי"ש בפירוש הרד"ל, נ"ב ע"א. ואפשר שבפרקי דר"א אפטניות פירושו רהיטי המים, כפירושה הרגיל של מלה זו ביונית. אבל לפנינו ברור שהכוונה היא לכיסויי הכלים, לחותמות הכלים, עיין להלן. [תיקונים והוספות: בפי׳ למלים קשות של התוספתא בכ״י עתיק⁵ אוֹבְטַנֵי כלים, אבואב אלכילים (כלומר, פיות כלים). ועיין מש״ש במקומו בפירוש המלה.] וכנראה, שהברייתא שלנו נסמכה למשנתנו פ"י מ"ח (להלן ה"י): הדלת שבמקצה, וחדקים שבפרצה ומחצלות אין נועלין בהן וכו'. ופירש"י (ק"א א'): משום דעביד בניין. ואמרו כאן שבגגי הכלים וכיסוייהם לא גזרו משום בניין. ועיין במשנת שבת ספי"ז ובבבלי שם קכ"ו ב'. ועיין להלן ביצה פ"ג שו 46 ואילך.

footnotes: ⁵ עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו ואילך.

19. **אחרים אומ' אף שבקרקעות וכו'.**עיין במקורות שצוינו לעיל בסמוך.

20-21. **הכוהה ברשות הרבים וכל מי שנתלש רוקו בפיו לא יהלך וכו'.**וכ"ה בד וכע"ז בקג"נ. אבל בכי"ע ובכי"ל: הכוחה ברשות הרבים, וכן מי שנתלש וכו'. ובמשנתנו פ"י מ"ה: ר' יהודה אומר אף מי שנתלש רוקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירוק. ובבבלי שם צ"ט א': אף על גב דלא הפיך בה (פירש"י: בתמיה, דמשום תלישה לחודה אמר ר' יהודה דאסור, דלמיפק קאי, ואפילו דלא היפך בה בתוך פיו), והתנן (כלים פ"ח מ"י) היה אוכל דבילה בידים מסואבות, והכניס ידו לתוך פיו וכו', ר' יהודה אומר היפך בה טמא, לא היפך בה טהור (כלומר, ומכאן שאם לא היפך ברוק כגופו הוא, ולמה אסור ללכת בו ד' אמות). א"ר יוחנן מוחלפת השיטה (פירש"י: החליף ר' יהודה שיטתו, ויצא הימנה. ועיין מ"ש להלן). ריש לקיש אמר לעולם לא תחליף, והכא במאי עסיקינן בכיחו (כלומר, וכיחו הרי קשור ועבה ואינו כגופו) וכו', והתניא ר' יהודה אומר כיחו שנתלש וכן רוקו שנתלש לא יהלך ד' אמות עד שירוק וכו'. ונתלש אצל "כיחו" הוא לאו דווקא, שהרי כל כיח תלוש הוא ועומד ליציאה מתוך הפה, ועיין בהגהות הב"ח. והיא הברייתא שלפנינו, אלא שנשנית בסתם. ועיין בר"ח צ"ט א'. ועיין מ"ש בגאון יעקב כאן, ובס' יריאים השלם סי' רע"ד, קמ"ז ע"א, ובהערה קפ"ח שם, ובס' סדרי טהרות כלים, ק"ב ע"א ד"ה מוחלפת, ומ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 253 ואילך. וכמה מן הפוסקים פסקו כר' יהודה, וכסתמה של הברייתא כאן, עיין בס' יריאים הנ"ל, בראב"ן עירובין, ע"א ע"ג, רוקח סי' צ"ג, מאירי צ"ח סע"ב, טאו"ח סוף סי' ש"נ ועוד, עיין באליהו רבה שם. ועיין מ"ש במחברתי שקיעין, עמ' 26. ובירושלמי פ"י ה"ה, כ"ו ע"ב: רב אמר בפיחה, ר' יוחנן אמר בפיחה, דלא כן ר' יודה כדעתיה, דאמר (תוספתא טהרות ספ"ט, ועיין עדיות פ"ד מ"ו ובבלי גיטין ט"ז א') משקה טופח חיבור, כלומר משקה טופח אינו כמים תלושים אלא כמחובר לגוף (ועיין ר"מ פט"ו מה' טומאת אוכלין ה"ז), ולפי זה למה אסור לו ללכת ד' אמות ברשות הרבים עם הרוק בפה? ולפיכך העמידוה בכיחה (כמו שהגיה במשביר החדש ערך פיחה), וכריש לקיש¹⁰ בבבלי הנ"ל.

footnotes: ¹⁰ במלונו של בן יהודה ערך פיחה, הע' 5: "ויש מגיהים ע"פ הבבלי בכיחה (עיין ליברמן הירושלמי כפשוטו שם), אבל בבבלי נאמרו הדברים על לא ירוק מה שאינו כן בירושלמי וכו'". קשה להשיג כיצד אדם מישראל טועה להבין שבבבלי נאמרו הדברים על לא ירוק.

21. **שתי מטהרות זו על גבי זו וכו'.**ר"מ פכ"ב מה' שבת הכ"א, ובמ"מ ובמגדל עוז מציינים לתוספתא כאן. ובפיה"ג למקואות פ"ו מי"א, עמ' 121, פירש שמטהרת היא אמבטי דומה לברכה (עיי"ש בהערת מהרי"ן אפשטין). ובערוך ערך טהר (בכ"י ברסלאו): המרהטת שבמרחץ, פי' הוא עניין רהיטים. ואעפ"י שקשה להגיה את כל הנוסחאות כאן ובמשנת מקואות הנ"ל ובתוספתא שם פ"ה ה"ח ופ"ו ה"ד, מ"מ נראה שמטהרת היא מרהטת (בחילופי אותיות), כלומר שוקת המים. ובפיה"מ להר"מ למשנת מקואות הנ"ל: צורת המטהרת היתה אצלם ששתי בריכות היו האחת למעלה מן השניה, ובמחיצה המבדלת בין שתי הברכות נקב וכו'. ואף כאן הדוגמא היא כמו במשנת מקואות שם שאחת מהם מלאה מים כשרים, ואחת מהם מים שאובים, ועיין מ"ש להלן.

21-22. **נוטל את הפקק מבנתים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו.**בר"מ הנ"ל: ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שיצאו המים. ומלשון הר"מ נראה שמדברים כאן בשאין במטהרת שרוצה לטבול בה כשיעור, ולפיכך אם יסתום בהידוק לא יוכל לטבול בה, אלא אם כן נותן את הפקק בחילחול, כדי שישאר שם ריוח כשפופרת הנוד, ושתי המטהרות מצטרפות, כפי שפירש לנכון במחצית השקל או"ח סי' ש"כ אות כ"ג. אבל בהשגות הראב"ד שם משמע שהוא מוכיח מעניין התוספתא כאן שלאו משום סחיטה אתינן עלה,¹¹ אלא משום שנראה כבונה,¹² ומתיר הת"ק בפקק משום שאין בפקיקה כגון דא משום בונה, עיין במחצית השקל הנ"ל שציין לאו"ח סי' שי"ד ס"ק י"ד. ועיין ר"מ פכ"ג מה' שבת ה"ג. וכן מוכח מדברי הרוקח סי' קי"ז שלאו מחמת סחיטה אתינן עלה.¹³ ולפי זה אין צורך לפרש שאין במטהרת כשיעור, אלא ביש בה כשיעור עסיקינן, ואינו משיק כאן אלא כדי לטהר את השאובים, ואפילו פוקק אח"כ כבר נטהרה.¹⁴

footnotes: ¹¹ דמה עניין סחיטה לכאן, ולא עוד אלא שהתוספתא לא הזכירה בבבא זו את מהות הפסק (עיין להלן, שו' 26), והרי הפקק יכול להיות של עץ, עיין ברוקח שהבאנו להלן, שו' 25, ד"ה ולא עוד, ובהערה 17 שם. ¹² ועיין בתוספות כתובות ו' א' סד"ה האי. ¹³ עיין מ"ש להלן שו' 25 הנ"ל. ¹⁴ עיין שו"ע יו"ד סי' ר"א ס"ק נ"ב ובש"ך שם אות קי"א-קי"ב.

22-23. **ר' שמעון בן מנסיא אומ' שתי בריכות אחת של חמין ואחת של צונן נוטל את הפקק וכו'.**נראה שדברי ר' שמעון בן מנסיא הם מאמר המוסגר באמצע דברי הת"ק, ואף הוא מתיר להוציא את הפקק מבנתים, כדי שיתערבו החמין והצונין, ואינו חושש משום סתירה, אבל הוא חולק בהחזרת הפקק, עיין להלן.

24. **כדי שירדו חמין לתוך הצונן, וצונן לתוך החמין.**כבר העירו המפרשים כאן על הסתירה שבין ברייתא זו לבבלי שבת מ"ב א' שאמרו שם: אבל באמבטי חמין לתוך הצונן,¹⁵ ולא צונן לתוך החמין, ור' שמעון בן מנסיא אוסר (כלומר, בשניהן). ואעפ"י שאמרו שם שר' שמעון בן מנסיא אינו חולק על בבא זו אלא על הרישא שם, ואוסר צונן לתוך החמין, אבל לא חמין לתוך הצונן,¹⁶ מ"מ מלשון הברייתא כאן מוכח שהוא מתיר בין בחמין לתוך הצונן ובין בצונן לתוך החמין. וברור שהברייתא שלנו היא בשיטת הירושלמי, שכן שנינו שם (שבת פ"ג ה"ד, ו' ע"ב): באמבטי חמין לתוך צונין מותר, וצונין לתוך חמין אסור. ור' שמעון בן מנסיא (כגירסת שרי"ר) מתיר (כלומר, בשתיהן). אתיא דרב כר' שמעון בן מנסיא (כגירסת שרי"ר, עיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 85).

footnotes: ¹⁵ לרש"י, משום דתתאה גבר, ולתוספות, משום שהצוננים מרובים. ¹⁶ וכ"ה המסקנא, לשיטת הגאונים, עיין אוה"ג שם, הפירושים סוף עמ' 19. וכ"ה שיטת הרי"ף ועוד, ולא כשיטת התוספות שם ד"ה מי.

24-25. **ובלבד שיחזיר את הפקק למקומו.**וכ"ה בקג"נ. אבל בד, בכי"ע ובכי"ל: ובלבד שלא יחזיר וכו'. ואף לפנינו הפירוש הוא, ובלבד שלא יחזיר, אלא שיש לפנינו גירסא יותר מקורית, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 567, ולעיל שבת פ"ה ה"ג, שו' 7, ד"ה ובלבד. וכנראה, שבכגון דא שהוא מקפיד שהחמין לא יצטננו יותר מדאי, יש לחשוש שמא יפקוק בהידוק, ויבוא לידי בניין (או סחיטה, לשיטת הר"מ).

25. **ולא עוד אלא שנוטל את הפקק כדי שיצאו מים וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע יש כאן השמטה בטעות ע"י הדומות. וברוקח סי' קי"ז: כיסוי כלים הקבועים בקרקע יש להם בית אחיזה מותרים, אם לאו אסורין לטלטלן (משנת שבת ספי"ז). פקק להסיר מימי גשמים מותר. בתוספתא דעירובין אדם נוטל את הפקק שיצאו מים וילכו להם, פי' גבי בריכה, הוא הדין ביב העשוי בעין (צ"ל: בעץ),¹⁷ אבל אבן אין להסיר אם אין תורת כלי עליה. ובבא זו חוזרת לדברי הת"ק, ולא מיבעי שמותר להוציא את הפקק כדי להשיק את המטהרות, שהרי אינו מוציא אלא לרגע כדי לטהר את השאובים, ומחזירו מיד, אלא מותר אפילו להוציא את הפקק כדי שיצאו כל המים.

footnotes: ¹⁷ כלומר הסתום בפקק של עץ, וכלשון המשנה (שבת פ"ח מ"ד): כדי לעשות נקב, כדי לעשות פי כור, שכוונתה, כדי לסתום נקב וכו', כדי לסתום פי כור וכו', עיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 156.

25-26. **ואם בשביל שתינגב אסור.**כלומר, אם מוציא את הפקק כדי שתינגב המטהרת, ואינו מחזירו אלא לאחר זמן אסור, מחמת גזירת בניין. ושמא כל הבבות הן מדברי ר' שמעון בן מנסיא, והשמיטן הר"מ בפכ"ב מה' שבת הכ"א הנ"ל.

26-27. **פוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המיטלטל כדי שלא יציפו המים וכו'.**ר"מ הנ"ל. ועד כאן דברנו באמבטיות ובריכות שהמים עומדים שם, אבל בביב המים זוחלין, ואם הם מקלחין במהירות שיש סכנה שיציפו את האוכלין ואת הכלים, הרי תפקיד הפקק הוא להאיט את מרוצת המים, אבל לא לעכבן לגמרי, שאם לא כן יעברו המים על שפת הביב, ויציפו יותר, ולפיכך מותר לפקוק שהרי אינו מהדק את הפקק, ונותן למים לעבור. ועיין להלן.

27-28. **אין פוקקין את הביב כדי שירדו מים לבור.**ברוקח סי' קי"ז הנ"ל: ואין סותמין הביב שיחזור המים לבור, אין פוקקין את הביב שירדו מים לבאר. וכנראה שיש כאן שני פירושים, כלומר, שלא יסתום את פי הביב בפקק, אם הביב הוא בצורת שפופרת ואבוב, כדי שיחזרו המים לאחוריהם, לבור שיצאו ממנו; ואם הביב הוא פתוח מלמעלה, ועשוי בצורת תעלה, לא יסתום את פיו, כדי שיעלו המים על גדותיהם ויזובו לתוך הבור שבצד הביב. ובשתיהם הרי הוא סותם בהידוק, ויש כאן כעין בניין. ובר"מ הנ"ל: אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור, שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים. ובהשגות שם: לא כיון יפה לטעם התוספתא, אלא מפני שהוא מקפיד על המים שיורדים מן הגג, שלא יצאו לרשות הרבים דרך הביב, אלא לכנסן לתוך בורו שבחצר, ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר על פי הביב. ופירש שלאו מטעם סחיטה אתינן עלה, אלא משום דהוי כעין בניין, וכמו שהבין ברוקח הנ"ל.

28-29. **ר' מנחם איש גליא אומ' צנור שעלו בו קוצים וקישושות דורסן ברגל בצינעה וכו'.**בבבלי כתובות ס' א': תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצינעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. ועיי"ש בתוספות ד"ה ממעכן. ובערוך ערך קש: בסוף תוספת עירובין צנור שעלו בו קוצים וקישושיות¹⁸ דורסן ברגליו בצנעא כדי שיצאו המים. וברוקח סי' קי"ז הנ"ל: ואין נותנין עץ להסיר הטיט שיצאו מים, דדוקא צינור שעלו בו קשים ממעכן ברגלו, בכתובות בפרק אף על פי. ואעפ"י שבתוספתא בכל הנוסחאות כאן נזכר תנא זה בתואר "רבי", אבל כנראה שהנכון הוא בבבלי הנ"ל שנזכר בלי תואר רבי, ועיין ירושלמי ברכות פ"ד רה"ד, ח' ע"ב, ב"ר פמ"ט, ח', עמ' 506, פסיקתא דר"כ סוף פיסקא ט', ע"ט ע"א. אבל עיין בוי"ר פ"ט, ז', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' קפ"ה.

footnotes: ¹⁸ אבל בד"ו, ד' פיזרו וכ"י קהוט: וקשקשיות.

29-30. **חבילה של עצים וסוכה של קוצים שעשאן דלת לפרצה ולחצר וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות ("לפרצה ולחצר"), וכן מעתיקים בתוספות שבת קכ"ו א' בשם התוספתא. ובבבלי ק"א א': ת"ר סוכי קוצים וחבילין¹⁹ שהתקינן לפירצה שבחצר וכו'. ובמשנתנו פ"י מ"ח: הדלת שבמקצה, וחדקים שבפרצה, ומחצלות (כלומר, שגודרות את הפתח) אין נועלין בהן אלא אם כן גבוהים מן הארץ. ועיין מ"ש הרא"ש פ"י סוף סי' ט"ו והריטב"א בסוגיין בשם הראב"ד. ועיין להלן.

footnotes: ¹⁹ בר"ח שם ובשבת קכ"ו א': וחבילי עצים. ועיין דק"ס, עמ' 396, הע' א'.

30-31. **אם היו קשורות ותלויות פותחין וכו'.**בירושלמי פ"י ה"ח, כ"ו ע"ב, ובבבלי ק"א א' מעמיד את משנתנו שהעתקנו לעיל בסמוך בשאין להן ציר, אבל אם יש להן ציר,²⁰ פותחין ונועלין בהן אעפ"י שאינן גבוהות מן הארץ. ואח"כ הביאו בבבלי את הברייתא שלהלן, שו' 38, וגרסו בה: דלת הנגררת וכו' בזמן שקשורין ותלויין וכו'. ולפיה פירושו "ותלויין על כרחין לאו כשתלויין באויר וכו', אלא לומר שהם קשורים בפתח ותלויין בה".²¹ ועיין להלן, שו' 49–50, ד"ה אי זהו נגר ומש"ש. ובר"ח שם: כיון שהיה להם ציר אין סוגרין להן בדוחק, לפיכך אין חורצין חריץ בעת שסותמין, לפיכך מותר. ולפירושו מחמת חשש עשיית חריץ אתינן עלה. וכן מוכח בירושלמי שבת פ"ה ה"א, ז' ע"ב, ולהלן ביצה ספ"ב. ואף הברייתא שלנו מדברת בשיש להן ציר,²² ולפיכך אין חוששין לעשיית חריץ, מפני שאין כאן פסיק רישא, והוי ליה דבר שאינו מתכוין, כמפורש בירושלמי שבת הנ"ל.

footnotes: ²⁰ לשיטת רבא בבבלי ק"א א' אפילו אם אין להם עכשיו ציר, אלא שהיה להם ציר מתחילה, כשיש להם ציר דמי. ועיין מ"ש להלן, שו' 37, ד"ה נשברו. ²¹ לשון הריטב"א. ועיין בתוספות ק"א א' ד"ה מיתיביה. ²² עיין לעיל הע' 20.

31-32. **היתה כבושה באבנים מראשה אחד וכו'.**כלומר, אם החלק התחתון של הדלת היה כבוש באבנים, כדי שלא תפתח, אסור ליגע בהן, מפני שבכגון דא דוודאי עושה חריץ כשיזיזו אותה, יש כאן פסיק רישא, ולפיכך אסור אפילו ליגע בהן, מחמת מוקצה, וכשיטת הירושלמי, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 94. ועיין בבלי סוכה ל"ג ב' וברש"י שם.

32. **נתלו בה קוצין ודופקנין וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע²³ ובכי"ל. אבל בקג"נ לנכון: ניתלו בו קוצין ודיבקנין וכו', כלומר, דברים שהן נאחזין ומתדבקין בבגדים.

footnotes: ²³ אלא ששם בטעות: קרנין וכו', עיין מ"ש בתס"ר, עמ' 159.

33. **מפשר בידו בצנעה, ובלבד שלא יקרע.**וכן בירושלמי שבת פ"ז ה"ב, י' סע"א: ר' זעיר' בשם רב הונה נסתבכו בגדיו בקוצים הרי זה מפשרן במקום צינעה, ובלבד שלא יקרע. ומפשר פירושו חולץ, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 266, ובהערה 10 שם. ובר"מ פכ"ב מה' שבת הכ"ד: מי שנסתבכו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרע, ואם נקרעו אינו חייב כלום, שהרי לא נתכוין. ואגב ששנינו לעיל שמותר לנעול ולפתוח (אעפ"י שלפעמים עושה חריץ), משום שאינו מתכוין לעשות חריץ, שנו אף את הבבא שלנו.

**ושל בהמה דורס ברגליו.**כלומר אם נתלו בסנדליו או במנעליו דיבקני בהמה (גללי בהמה) דורס ברגליו עד שנחלצת ממנו, ואינו חושש משום ממרח. והתירו לו לעשות כן לכתחילה משום מאיסותא, שהרי אינו מתכוין. ועיין ר"מ פכ"א מה' שבת סה"ב ופכ"ו הי"ג ובמ"מ פי"א סה"ד ובשו"ע או"ח סי' שט"ז סקי"א. ועיין ירושלמי שבת פ"ז ה"ב, י' רע"א.

34-35. **מחצלות פרוסות על פתחי חנויות ברשות הרבים אם היו קשורות ותלויות וכו'.**סתם מחצלות פרוסות הן מחצלות שנגללות מלמעלה למטה, ואם היו קשורות ותלויות (אף למטה, כלומר, שאינן נגררות על הארץ) אין בהן לא משום בניין ולא משום עשיית חריץ (שהרי אינן מגיעות לארץ). ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

35-36. **עשה להם ציר, של קנים ושל שובלין וכו'.**כלומר, אם עשה למחצלות ציר, בין שהמחצלות הן של קנים ובין שהן של שובלין וכו', פותחין ונועלין בהן בשבת, אעפ"י שאינן תלויות למטה אלא נגררות בארץ, מפני שהציר מוכיח עליהן שהן דלתות, ואין כאן לא בניין ולא חשש של עשיית חריץ. ועיין מ"ש לעיל, שו' 30–31, ד"ה אם היו קשורות. ובירושלמי פ"י סה"ח, כ"ו ע"ב: מחצלת הקשורה ותלויה בשבת פותח ונועל בשבת, ואין צורך לומר ביום טוב. ומביא ממנה ראייה שדווקא בשאין לה ציר צריכה להיות תלויה, וסומך על הסיפא כאן.

37. **נשברו ציריה אין פותחין וכו'.**כאן צריך לגרוס את הסיפא של הי"ב, שו' 39–40: דלת שיש לה ציר פותחין ונועלין בה בשבת, נשברו ציריה וכו'. וכ"ה בד ובקג"נ, וכ"ה גם להלן ביצה פ"א, שו' 44 ואילך. ולפ"ז אם נשברו ציריה, אעפ"י שהיו לה צירים אין נועלין בה בשבת, ולפי פשוטה אינה כרבא בבבלי ק"א א'. ובכי"ע ובכי"ל חסרה ברייתא זו, אבל ישנה שם להלן ביצה פ"א הנ"ל.

38. **דלת הגוררת ומחצלת הגוררת וכו'.**בקג"נ חסירה ברייתא זו, וכן בכי"ו בביצה, ספ"ב, אבל ישנה בכל שאר הנוסחאות כאן ולהלן ביצה ספ"ב. והובאה בירושלמי שבת פ"ה ה"א, ז' ע"ב, כאן פ"י ה"ח, כ"ו ע"ב, והברייתא דבוקה לשלפניה, וביש לה ציר עסיקינן, ולפיכך אפילו אם היא נגררת נועלין בה, כפי שמוכח בירושלמי כאן הנ"ל, וכן פירשוה בבבלי ק"א א'.

38-39. **וקנקלין הגרור פותחין וכו'.**וכ"ה בד.²⁴ ובכי"ע: וקנקנין הגורר (אצל צוק' בטעות: הגוררי') וכו'. ובכי"ל: וקנקלין הנגרר וכו'. ובירושלמי שבת פ"ה הנ"ל: קינקילון גורר (בעירובין בטעות: גודר) פותח וכו'. ועיין להלן ביצה ספ"ב ובר"ח שם כ"ג סע"ב. והיא קנקנין היא קנקלין,²⁵ κάγκελον, cancelli, מחסום, או דלת השער העשויה כסריג. ובבבלי ק"א א': וקנקן הנגרר בזמן שקשורין ותלויין וגבוהים מן הארץ אפילו מלא נימא נועלין בהן, ואם לאו אין נועלין בהן. ומכיוון שאף בבבלי מפורש הנגררת, הנגרר, הרי בהכרח "תלויין" פירושו תלויין בראש הדלת, אעפ"י שנגררין על הקרקע,²⁶ וביש להן ציר, או גבוהין מן הארץ, אעפ"י שאין להן ציר, כמפורש בבבלי שם. אבל בתוספתא ובירושלמי לא הזכירו "גבוהין מן הארץ" שהרי ביש להם ציר גרידא עסיקינן.

footnotes: ²⁴ אלא שחסרה המלה "הגרור". ²⁵ בחילוף הרגיל בין נו"ן ולמי"ד, עיין מ"ש לעיל ח"ב עמ' 658, הע' 47. ²⁶ כפירוש הריטב"א, עיין מ"ש לעיל, שו' 30–31, ד"ה אם היו קשורות.

39-40. **דלת שיש לה ציר וכו'.**כבר הראינו לעיל, שו' 37, ד"ה נשברו שבבא זו שייכת לשם.

40-41. **היה יושב וקורא בספר על האסקופ' ונתגלגל ספר מידו לפנים ולחוץ וכו'.**במשנתנו פ"י מ"ג: היה קורא בספר על האסקופה, נתגלגל הספר מידו, גוללו אצלו. והעמידה אביי בבבלי צ"ח א' באסקופת כרמלית, ומכיון שאפילו אם ישמט כולו מידו וישכח ויביאו לכרמלית אינו חייב חטאת, כאן שאגדו בידו לא גזרו, ועיין בתוספות שם ד"ה אלא. ואף הברייתא שלנו מדברת באסקופת הבית שהיא רחבה ארבעה ואינה גבוהה עשרה ואין עליה קירוי, ונתגלגלה המגילה מידו, ונגלל ראשה אחד לרשות הרבים וראשה השני לתוך הבית, מותר לו לגלול את שני הראשים מרשות הרבים ומרשות היחיד לתוך האסקופה שהיא כרמלית.

41. **ומניחו אבית אגיף.**וכ"ה בכי"ע. בד: אבית הגוף (=האגוף), בכי"ל: אבית אגוף, ובקג"נ: בבית האגיף. ופירש"י (פסחים פ"ה ב'): אגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו, דהיינו משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה. ובפיה"מ להר"מ שם: ואגף מקום הדלתות, אשר כשנסגרות נבדל החיצון מן הפנימי (ועיין גם בפירושו לנדרים פ"ז סמ"ה). וביתר באור במאירי שם, ס"ו רע"ד מן הספר. והראשונים נחלקו אם מקום האגף עצמו הוא כלפנים או כלחוץ, עיין בבלי פסחים הנ"ל, במאירי שם, בשבה"ל השלם ה' תפילה סי' ט', ה' ע"ב, שו"ע או"ח סי' נ"ה ס"ק י"ג, ובבאור הגר"א שם. ברם לפנינו הרי באסקופה שאינה מקורה עסיקינן, ודין האגף כאסקופה עצמה שהיא כרמלית, ולפיכך מניח את הספר על בית האגף (=על האגף), כדי שהאגף יעכבו מלהתגולל, ועוד שהמשקופים מגינים עליו משני הצדדים. ועיין בירושלמי פ"י רה"ג, כ"ו ע"א, ומ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 359.

42. **אבל מפתח אינו כן וכו'.**כלומר, במפתח מותר להעבירו לכרמלית אחרת, שהרי בית המנעול הוא פחות מארבעה טפחים וגבוה עשרה, והוא מקום פטור.

42-43. **כל זמן שבית מנעול למעלה מעשרה טפחים נוטל את המפתח וכו'.**וכחכמים לעיל פ"ז, שו' 8 ואילך, עיין מש"ש בפירוש כל הברייתא.

43. **ומטלטלו בתוך הבית.**וכ"ה בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ ולעיל פ"ז ה"א (כמה פעמים). ובד בטעות: ונוטל כלי בתוך הבית. ועיין מ"ש בפירושו לעיל פ"ז. שו' 5 ואילך.

45. **שאין מטלטלין מרשות לרשות.**וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע ובכי"ל: מרשות לרשות דרך רשות. ועיין מ"ש לעיל פ"ז הנ"ל, שו' 11, ד"ה שאין מטלטלין.

46. **מלבן של ספקלריא ומריגין של חלונות פותחין וכו'.**בד: וטריסין של חלונות וכו'. ובכי"ל: ותריסים וכו', ובקג"נ: ותריסין וכו'. ובכי"ע: וסריגין וכו'. והנכון כנראה כגירסת ד שהיא מקויימת ע"י כי"ל וקג"נ.²⁷ והכוונה למלבן שמכניסים בו אספקלריא,²⁸ והיו נותנין אותו לתוך החלון, וכן תריסים שמכניסים אותן לתוך החלונות. ומדברים כאן ביש להן צירים, ולא הסיר אותם, והשאלה היא אם מותר לפתוח ולנעול בהם בשבת, ואינו עניין למשנת ביצה פ"א מ"ה, לפי פירוש הבבלי שם י"א ב'. ובירושלמי שם פ"א ה"ה, ס' ע"ג (שבת פי"ב ה"א, י"ג ע"ג) מוכח שאפילו במחובר לקרקע מתירים ב"ה לסלק, אבל לא התירו אלא משום שמחת יו"ט, ובלבד שלא יחזיר כל צורכו. ועיין מ"ש להלן. ובכי"ע ובכי"ל באו כאן לפני הלכה זו הט"ו ואילך, והיינו: המוצא תפילין וכו', המוצא ספר בשדה וכו', מי שיצא לרשות הרבים וכו'. אבל בד ובקג"נ הסדר כלפנינו.

footnotes: ²⁷ וכנראה שבכי"ע תיקן הסופר ע"פ שכנות המלה "מלבן", עיין במשנת נגעים פי"ג מ"ג. ²⁸ מראה של אבן שקופה, עיין מ"ש ר"ע לעף בסה"י לכבוד קרויס, עמ' 10 ואילך.

46-47. **אם היו נשמטין אסורין וכו'.**כלומר, אם היו נשמטים מתוך הצירין אסור לפתוח ולנעול בהן, שמא יחזירם לתוך הבניין, והוא אסור לכ"ע, עיין בבבלי ובירושלמי ביצה הנ"ל, ועיין להלן.

47. **נגר נשמט אסור נקמז מותר.**בבלי ק"ב א'. ובתוספות שבת קכ"ו ב' ד"ה וכי: נראה יותר כי נקמז אין פתרונו נעיצה בארץ (כמו שפירש"י כאן), אלא דומה שהוא מעין נשמט רק שאינו נשמט ממש וכו', ולא נודע פירוש נקמז היטב. וכבר הוכח מתוך הירושלמי כאן פ"ה ה"ג, כ"ב ע"ד, שנקמז הוא בניגוד לנמתח ולנהדק, וכפירוש התוספות הנ"ל, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 202. ועיין באוה"ג, עמ' 103, ובספר היובל לכבוד ר' יעקב פריימאנן, עמ' 79. ובכי"ו כאן: נקמן מותר, וכ"ה ("נקמן" במקום "נקמז") גם בירושלמי כלאים ספ"ו, ל' סע"ג, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו הנ"ל. וצ"ל: נקמז, כמו שהוא בד, כי"ע וקג"נ. וכ"ה בירושלמי שבת פי"ז ה"ז, ט"ז ע"ב, וכאן פ"י ה"י, כ"ו ע"ג, ובבבלי ק"ב א'. אבל בר"ח שם גורס בירושלמי ובבבלי הנ"ל: נקמן ! וכבר כתב בשו"ת הרא"ש כלל מ"ה סי' ב': "יש מקומות שכותבין נון זקופה קטנה ונקראת זי"ן". וכאן טעה הסופר להפך, וקרא נו"ן במקום ז', עיין מ"ש לעיל שבת, עמ' 279, הערה 45. ובירושלמי הנ"ל: נשמט אסור. נקמז, ר' יעקב בר אחא בשם רבנן מדדיהו בראשי אצבעותיו. ונראה שפירושו כיצד יעשה כשנקמז הנגר שלא ישמט לגמרי אחרי שנתרפה הקשר. ואמר ר' יעקב בר אחא שמדדה (מכניסו לאט, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 242) את הנגר בזהירות לתוך החור, כדי שלא ישמט הקשר בשעת נעילה, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 202. ולפי פירוש זה סובר הירושלמי שנקמז מותר כחכמים כאן. ועיין מ"ש בספרי הנ"ל, עמ' 201, ד"ה אתא.

47-48. **אע"פ שאין נשמט.**בבבלי הנ"ל: אעפ"י שאינו נשמט אסור.

48. **נגר נגרר אם היה קשור ותלוי פותחין וכו'.**וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע: נגר שהוא קשור ותלוי וכו'. וכן בכי"ל: נגר אם היה קשור וכו'. ואף לפנינו המלה נגרר היא באשגרה מלמטה, והת"ק כאן מתכוין לנגר שאינו נגרר, והוא קשור ותלוי מלמטה ואינו נוגע בארץ, ולכ"ע הוא כלי, ומוכח שעומד לנעול בו, ואינו נראה כבונה.

49. **ר' יהודה או' קשור אע"פ שאינו תלוי.**כלומר אם הוא קשור מראשו העליון לדלת, אעפ"י שאינו תלוי אלא נגרר בארץ נועלין בו, וכמפורש להלן.

49-51. **אי זהו נגר הנגרר כל שקשור ותלוי וראשו אחד מונח בארץ מותר במקדש, ואסור במדינה.**וכ"ה בקג"נ. וכן בכי"ל: אי זה הוא נגר ונגרר וכו'. אבל בכי"ע בטעות: איזה הוא נגר שאינו נגרר וכו'. ובד חסרה המלה "הנגרר". והנכון כלפנינו, וכ"ה בבבלי ק"ב א'. ובמשנתנו פ"י מי"א: נגר הנגרר נועלין בו במקדש אבל לא במדינה,²⁹ והמונח כאן וכאן אסור. ובבבלי שם: ת"ר איזהו נגר הנגרר שנועלין במקדש אבל לא במדינה, כל שקשור ותלוי וראשו אחד³⁰ מגיע לארץ. ותלוי פירושו כאן שהוא תלוי בפתח בראשו העליון, עיין מ"ש לעיל, שו' 30–31, ד"ה אם היו קשורות.

footnotes: ²⁹ פירש"י [בריח] שקשור אבל אינו תלוי, שהחבל ארוך, ומתוך שנגרר אינו נראה כקשור, ובשאין בו גלוסטרא קאמר. נועלין בו במקדש, דשבות בעלמא הוא, דאינו בונה ממש, הואיל וקשור לכך, אלא הואיל ונגרר מיחזי כבונה, ואין שבות דרבנן במקדש, דלא גזרו שם. ³⁰ עיין דק"ס, עמ' 400, הע' ד'. ועיין ב"י טאו"ח סי' שי"ג.

51. **ר' יהודה אומ' אף זה במדינה מותר.**בבלי הנ"ל. ופירש"י: הואיל וקשור, אעפ"י שאינו תלוי (כלומר, אעפ"י שאינו תלוי למטה, אלא נגרר בארץ). ובירושלמי שבת ספי"ז הנ"ל, וכאן פ"י ה"י, כ"ו ע"ג: אי זהו נגר הנגרר. אמר ר' יוחנן קשור אף על פי שאינו תלוי וכו', הדא אמרה כר' יודן עבדין עובדא. ועיין להלן.

51-52. **אי זהו במדינה אסור כל שאינו לא קשור ולא תלוי.**בבלי הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר המונח מותר במקדש, והנגרר במדינה. ופירש"י, שר' יהודה סובר שאפילו מונח לאו בניין ממש הוא אלא דומה לבניין, ובמקדש לא גזרו שבות.

52. **נוטלו ומניחו בזוית.**וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע: ונוטלו וכו', כלומר, שנוטלו.³¹ ובבבלי הנ"ל: ושומטו ומניחו בקרן זוית. כלומר, כל שאינו לא קשור ולא תלוי, אלא שהוא נוטלו אחרי שסוגר בו ומניחו בזוית, אבל בקשור שאינו יכול להניחו בזוית מותר, עיין ברא"ש פ"י סי' ט"ו. ועיין בפי' רבינו יהונתן על הרי"ף.

footnotes: ³¹ עיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 52, ד"ה וכלים (שפירושו: שכלים).

52-54. **המוצא תפלין מכניסן זוג זוג. ר' יהודה אומ' שנים שנים, אחד האיש ואחד האשה, אחד חדשות ואחד ישנות.**וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע ובכי"ל: רבן גמל' אומ' שנים שנים וכו'. ולפי גירסא זו יש כאן בתחילה פיסקא ממשנתנו פ"י מ"א, והברייתא מוסיפה: אחד האיש וכו', וחולקת על משנתנו ששונה: במה דברים בישנות, אבל בחדשות פטור, עיין להלן. ולפי גירסת כי"ו כל הבבא היא ברייתא, ודברי ר' יהודה הוא מאמר המוסגר, והת"ק שונה: המוצא תפילין מכניסן זוג זוג, אחד האיש ואחד האשה, אחד חדשות וכו'. וכ"ה בבבלי צ"ו ב', אלא ששם מוסיף: דברי ר"מ,³² ועיין גם בבלי שבת ס"ב א', וביצה ט"ו א', עיין דק"ס שם, עמ' 31, הערה ט'. ובירושלמי פ"י ה"א, כ"ו ע"א: תני אחד האיש ואחד האשה. הוון בעיי מימר מאן דמר מחוור הוא³³ ניחא. מאן דמר אינו מחוור,³⁴ לא יהא מחוור אצל האיש³⁵ ויהא מחוור אצל האשה.³⁶ ומתרץ: מאן תנא אשה, רבן גמליאל (כלומר, הסובר ששבת לאו זמן תפילין). וגרס הירושלמי בתוספתא כגי' כי"ע וכי"ל: רבן גמליאל אומר שנים שנים, אחד האיש ואחד האשה, ואף הסיפא היא מדברי רבן גמליאל, ואין כאן סמיכות למשנתנו, אלא הכל ברייתא היא. אבל המקשה בירושלמי סבר שהסיפא לאו מדברי ר"ג היא, אלא ברייתא שנסמכה למשנתנו, וכמו שכתבנו לעיל. ולעצם העניין פירשוה בירושלמי ובבבלי שהמחלוקת של רבן גמליאל וחכמים במשנתנו היא אם שבת הוא זמן תפילין, לדברי הת"ק שבת הוא זמן תפילין, ולפיכך מכניס זוג אחד כדרכו בחול, ולפי רבן גמליאל שבת לאו זמן תפילין, ואין הבדל בין זוג אחד לשני זוגות, ואף בחול יש מקום לשני זוגות לשיטת ר"ג. אלא שבבבלי תלו בה גם את המחלוקת של איסור בל תוסיף, ובירושלמי אין זכר מזה, ופירשוה כפשוטה שלמ"ד שבת זמן תפילין הוא מניח זוג אחד כדרכו בחול, ויותר מזוג אחד נראה כמשוי, ולמ"ד שבת לאו זמן תפילין אין הבדל בין זוג אחד לשני זוגות, ואף בחול אם רוצה מניח שני זוגות, ואין כאן משוי אפילו בשבת, מפני שדרך מלבוש הוא בחול. ועיין מ"ש בפירוש הירושלמי בירושלמי כפשוטו, עמ' 356 ואילך. ועיין בבבלי שם צ"ו ב' שהעמידו את הסיפא שלנו כמ"ד ששבת ולילה זמן תפילין הוא, ולפיכך אף נשים חייבות בתפילין, ואין הבדל בין איש ואשה. ועיין בהגהות יפה עינים צ"ה ב', צ"ו ב' שפירש את הירושלמי אחרת. ואף שאנו פוסקים ששבת ולילה לאו זמן תפילין הוא, מ"מ פסק הר"מ בפי"ט מה' שבת הכ"ג שמכניס רק זוג אחד, עיין בשער המלך ובמרכבת המשנה שם. ועיין מ"ש הגר"י ברלין ביש סדר למשנה רפ"י, ובישועות יעקב או"ח סי' ש"א אות י"ב. ולעניין אשה, עיין מ"ש בגאון יעקב במקומו.

footnotes: ³² ועיין בתוספות צ"ה ב' ד"ה לימא ומ"ש הריטב"א שם. ולפי גירסת התוספתא אין צורך לומר שלא ידע מברייתא זו. ³³ כלומר, שהדרש ששבת לא זמן תפילין הוא דרש מחוור, ולפ"ז אין הבדל בין איש לאשה בשבת. ³⁴ כלומר שהדרש ששבת לאו זמן תפילין הוא אינו מחוור. ³⁵ כלומר, והוא מן התורה חייב בשבת בתפילין. ³⁶ כלומר, שהרי לילה לאו זמן תפילין הוא לשיטת הירושלמי שם, ואשה פטורה מן התפילין, וממילא מחוור הוא שהיא פטורה מן התפילין גם בשבת, ולמה התירו לה להכניס את התפילין בשבת, והרי הן משא אצלה, ועיין בתוספות שבת ס"ב א' ד"ה וכל.

54. **ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות.**וכ"ה בבבלי צ"ו ב'. וכן במשנתנו הנ"ל: במה דברים אמורים בישנות, אבל בחדשות פטור. ופירשוה בירושלמי מפני שחדשות אינן בדוקות, כלומר, ויש לחשוש שמא קמיע הן, ואין יוצאין בקמיע שאינו מומחה בשבת (שבת פ"ו מ"ב). וכן פירשוה גם בבבלי צ"ו ב', אלא שלפי רוב המפרשים אין טעם זה קיים לפי המסקנא שם (צ"ז א'). ברם ברי"ף וברא"ש בסוגיין, וכן בר"מ בפיה"מ ובחיבורו פי"ט מה' שבת סהכ"ד³⁷ (ועיין גם בפירש"י למשנתנו) פירשו שמטעם קמיע אתינן עלה. ועיין במלחמות על הרי"ף ובמ"מ במקומו ובשו"ת הר"מ סי' ב', הוצ' הרא"ח פריימן, עמ' 2. ועיין במעשה רוקח ובמרכבת המשנה להר"מ שם, ומ"ש הגר"א באו"ח סי' ש"א ס"ק מ"ב שהכריע כדברי הר"מ, ועיין בישועות יעקב שם אות י"א. ועיין באו"ז ה' עירובין סי' קצ"ח, ח"ב נ"א ע"ד. ועיין בריטב"א צ"ו ב' שהקשה לאבוה דשמואל הסובר דלא מספקינן להו בקמיע למה לא יחשיך עליהם, כדין צבתים או כריכות שבסיפא של משנתנו (ועיין להלן בסמוך). ותירץ: דכיון שלא נגמרה מלאכתן לא חשו להם כל כך, דהא אפילו במקושרות צריכין הן בדיקה כל זמן שאינו מוחזק בהם שהם מן המומחה וכו'. אבל הראב"ד הנ"ל (לעיל הערה 37) והריא"ז בקונטרס הראיות כתבו שאף בחדשות צריך להחשיך עליהן, עיין בשלטה"ג ריש פ"י. ועיין בתוספות צ"ז סע"א ד"ה מצאן. ולפי פירוש הירושלמי והרי"ף וכו', המשנה מתפרשת כפשוטה שדווקא בצבתים וכריכות מחשיך עליהם, אבל בחדשות מניחן כמו שהן, מפני שהן ספק קמיעות, עיין באו"ז הנ"ל.

footnotes: ³⁷ עיין בהשגות שם ומ"ש בכתוב שם ("הסגלה" חל"ז, עמ' 13) עירובין פ"י.

54-55. **המוצא ספר בשדה יושב ומשמרו ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ובסכנה מניחו והולך לו.**בר"מ פי"ט מה' שבת הכ"ה: המוצא ספר תורה יושב ומשמרו וכו'. ובמ"מ ובמ"ע שם: תוספתא פ"ח. ועיין בשלטה"ג רפ"י. ובמשנתנו פ"י מ"א: מצאן צבתים או כריכות³⁸ מחשיך עליהן ומביאן. ובסכנה מכסן והולך לו. ופירשו בבבלי בסכנה, בסכנת גוים (ופירש ר"ח ורש"י, בל"א, צ"ז ב', בסכנת השמד), שמסתכן אם יחשדו בו הגוים שמניח תפילין, ובבא זו עונה על כל המשנה, בין אם מצא זוג אחד, בין מצא כריכות וצבתים. ועיין בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף ובמאירי ששאב ממנו. והנה בתוספתא כאן לא נזכר שבסכנה מכסן,³⁹ אבל הדין דין אמת, ובוודאי אם נזדמן לו שם קש, או תבן, מכסן, והתוספתא סמכה על משנתנו.

footnotes: ³⁸ ופירשו בבבלי צ"ז א' שלא יספיק להביא את כולם לפני שקיעת החמה. ³⁹ פירש"י: מכסן בטליתו. ורבינו יהונתן פירש: מכסן בקש, או בתבן.

55-56. **אם היו גשמים יורדין הרי זה מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו.**לפי פשוטה הדברים דבוקים לבבא שלפניה, כלומר, שאף בשעת הסכנה שהוא מניח את הספר בשדה, אם היו גשמים יורדים, הרי זה מתעטף בעור בביתו וחוזר לשדה ומכסה את הספר בעור. ובירושלמי פ"י ה"א, כ"ו ע"א: ובסכנה מכסן והולך לו (כלומר, פיסקא ממשנתנו הנ"ל), אם היה עונת גשמים הרי זה מעטף בעור ומכסן. ולפי פשוטו הירושלמי מפרש את משנתנו, ואומר שאפילו לא היו גשמים יורדים, אלא שהיתה עונת גשמים, מכיוון שבשעת הסכנה אינו יושב ומשמרן, יש לחשוש שמא ירדו גשמים בנתים, וירטבו התפילין, הרי מתעטף בביתו בעור וחוזר לשדה ומכסן. וכן פירש בק"ע. וכן מוכח מתוך ההגהות המיוחסות להגר"א בתוספתא, שרבינו פירש את הברייתא כן. אבל בר"מ הנ"ל: ואם היו גשמים יורדין מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו. וכ"ה בשו"ע או"ח סי' ש"א ס"ג מ"ג. ולפ"ז ברור שהר"מ פירש שהדברים הולכים על הרישא,⁴⁰ על מצא ספר בשדה בשעה שהגשמים יורדים, שאינו מניחו, אלא מתעטף בעור (בקלף) הספר (עיין לעיל שבת פי"ג ה"ה), וחוזר ומתעטף בטליתו מעל לעור הספר, והיא מכסה אותו, ונכנס בו (כלומר, בספר) לביתו. ומכח דברי הר"מ פירש בפ"מ ובמה"פ גם את הירושלמי כן, והניח שיש לפנינו קטע של התוספתא כאן, אבל מלשון הירושלמי לא משמע כפירושו. ולא עוד שאם הכוונה לרישא דווקא, שאין כאן סכנה להביא את הספר, והוא יושב ומשמרו, מה לי עונת החמה מה לי עונת גשמים, ישב במקומו, ואם ירדו גשמים יתעטף בעור הספר ויכסהו בבגדו וילך לו. אבל אם הפירוש הוא שהולך לביתו להתעטף בעור, הרי בשעת הסכנה מוכרח ללכת ממקום הספר, וכשהולך לביתו מתעטף בעור וחוזר מיד ומכסה את הספר, משום שבעונת גשמים יש לחשוש שמא ירדו גשמים ויתקלקל הספר עד שלא יגיע לשדה, ולפיכך חוזר מיד, אפילו אם עדיין לא ירדו גשמים. ובירושלמי מסיים שם: ר' אחא בשם ר' בא הדא דתימר ברך, אבל בקשה כמשאוי הוא.⁴¹ בשהיה המקום מנדרן, אבל לא היה המקום מנדרן לא בדא. ולכאורה צ"ל להפך: בשלא היה המקום מנדרן, כלומר שהיו התפילין מונחים במקום האישבורן, ויש לחשוש שיתקבצו שם המים ויתקלקלו, אם לא יכסה אותן בעור, אבל אם מונחים במקום מדרן, הרי לא יתקבצו שם מים,⁴² ומחמת מי הגשמים שיורדים עליהם אין לחשוש, שהרי כיסה אותם בטליתו, או בתבן, כמשנתנו. אבל עיין מ"ש להלן פסחים, עמ' 520. ובכי"ל כאן גורס: מתעטף בעור היחיד חוזר ומכסה. ומלה זו ("היחיד") אינה גם בד, כי"ע וקג"נ. וברוקח סי' ק': יוצאין בשני סרבלים, או בשני עורות אם צריך להם. אבל אם אינו צריך כי אם לאחד אסור, דלא שרינן כל מה שיכול ללבוש כי אם גבי דליקה וכו'.

footnotes: ⁴⁰ עיין היטב בלשון ר"י קארו בשו"ע או"ח שהזכרנו בפנים. ⁴¹ כלומר, אינו מתעטף אלא אם מתעטף הוא בעוד רך, אבל אם אין בידו אלא עור קשה אסור להתעטף בו, עיין בבלי שבת קמ"ו ב' ומ"ש לעיל שבת ספ"ה. ⁴² עיין בבלי פסחים מ"ב א' ובלשון הר"מ פ"ג מה' תלמוד תורה ה"ט.

56-57. **מי שיצא לרשות הרבים ונזכר שיש תפלין בראשו וכו'.**ר"מ ספי"ט מה' שבת, והעתיק כלשון התוספתא כאן. וכעין ברייתא זו בבבלי ביצה ט"ו א', והביאה הריף בסוגיין, ופסקה הר"מ בפ"ד מה' תפילין הי"ב.

57. **מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו.**וכ"ה בר"מ שבת הנ"ל. ובביצה הנ"ל: היה בא בדרך ותפלין בראשו, וקדש עליו היום מניח ידו עליהן⁴³ עד שמגיע לבית הסמוך לחומה. ועיין בר"מ ה' תפילין הנ"ל ובכ"מ ובמעשה רוקח שם.

footnotes: ⁴³ ופירש"י: שלא יראום, וחכמים התירו לו להכניסם לעיר, דרך מלבוש, דהיא העברה כלאחר יד, ומשום בזיון.

58. **אם היה בית המדרש נוטלן ומניחן במקום המוצנע.**כלומר, אם לא יצא לרשות הרבים, אלא שקידש עליו היום בבית המדרש, ורוצה לשוב לביתו. ובבבלי הנ"ל: היה יושב בבית המדרש, וקדש עליו היום, מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לבית המדרש. והקשו מברייתא זו על אביי שאמר שם: מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. ותירצו: לא קשיא, הא דמנטרא (פירש"י: בבית הסמוך לבית המדרש), הא דלא מנטרא. ובר"מ פ"ד מה' תפילין הי"ב: מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו וחולץ, ואם יש בית סמוך לחומה שמשתמרין בו מניחן שם (מפני שסתם בתי מדרשות שלהם היו מחוץ לעיר). ובספי"ט מה' שבת הנ"ל קיצר את לשון התוספתא ופסק: שכח ויצא בהן לרשות הרבים, ונזכר שיש לו תפילין בראשו מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו, או לבית המדרש.

58-59. **מחזירין ציר התחתון של דלת שידה תיבה ומגדל, ואין מחזירין ציר העליון.**במשנתנו פ"י מי"ב: מחזירין ציר התחתון⁴⁴ במקדש, אבל לא במדינה, והעליון כאן וכאן אסור. ר' יהודה אומר העליון במקדש, והתחתון במדינה. ולפ"ז הברייתא שלנו כר' יהודה, שהרי לא הזכירו כאן במקדש. ובבבלי ק"ב ב': תנו רבנן ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין, במדינה דוחקין (פירש"י, אם לא יצא כולו, אלא התחיל להשמט), והעליון כאן וכאן לא יחזיר, גזרה שמא יתקע, ואם תקע חייב חטאת. ורש"י פירש שהעליון אסור אפילו במקדש, מפני שהת"ק סובר שיש בניין בכלים. ובתוספות פירשו שאפילו ציר העליון אינו אלא מדרבנן אלא דשבות גדולה כזו לא התירו במקדש. וכן מפורש בירושלמי במקומו, כמו שהעיר בגאון יעקב ק"ב ב', ועיין ביפה עינים שם,⁴⁵ ועיין לעיל שבת פי"ד, שו' 7 ואילך.

footnotes: ⁴⁴ פירש"י: של דלת חלון שידה תיבה ומגדל, שפתחיהן מצדיהן, דציר התחתון כל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו, ואין כאן בניין. ⁴⁵ במאירי ק"ב ב': "ויש מפרשי' והעליון כאן וכאן אסור, כשיצא אף העליון, ומפני שתחתון יוצא תחלה הוא תופשה בלשון זה, ותמצא שר' יהודה מתיר אף שיצאו שניהם". ולפי פירוש זה אף כאן הכוונה שאין מחזירין אם יצא גם ציר העליון. ולא מצאתי את הפירוש שהביא במאירי בשום מקום אחר.

59-60. **של בור של יציע של דות הרי זה לא יחזיר. ואם החזיר חייב חטאת.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ומלשון התוספתא ברור שאפילו בציר התחתון לא יחזיר (שהרי ציר העליון אפילו בשידה לא יחזיר, ומקדש לא נזכר כאן כלל, והברייתא שלנו ר' יהודה היא), ומכאן שאם החזיר את ציר התחתון בבנין המחובר לקרקע חייב חטאת. וכן מפורש בתוספות רי"ד במקומו. ועיין באו"ז ח"ב, ה' עירובין סי' ר"י, נ"ג ע"א. ועיין בגאון יעקב שנסתפק בזה, ולפלא שלא הביא את התוספתא. אבל עיין בפירושו (מרא דמתניתא) על התוספתא שפירש את הרישא במקדש, וכחכמים. ואעפ"י שבסיפא להלן אנו מוכרחים לפרש שבמקדש אנן קיימין, שאני "כנור" שמוכח מתוכו שבכנור של מקדש עסיקינן, מה שאין כן שידה תיבה ומגדל, שאין הכרח לפרש כן. ופירוש המלה "יציע" בזמן חז"ל לא נתברר כל צרכו, עיין בבבלי ב"ב ס"א א' ובעה"ש ערך יציע ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 192, ועיין מ"ש להלן פסחים פ"א ה"ג, שו' 9, ד"ה היציע והדות. ועל "דות", עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 470.

60-61. **נימת כנור שנפסקה קושרין אותה.**במשנתנו פ"י מי"ג: קושרין נימא במקדש, אבל לא במדינה. אם בתחילה כאן וכאן אסור. ופירש ר"ח (ק"ג א') ורש"י למשנתנו שבקשר של קיימא עסיקינן, ומכשירי מצוה דוחין את השבת, אבל בתחילה, שלא היתה שם מעולם, אסור, שהרי היה יכול לקושרה מערב שבת. וכן מפורש בירושלמי למשנתנו (הי"ב, כ"ו ע"ג) שמעמידה בשיטת ר' שמעון בן אלעזר הסובר (להלן תענית פ"ג סה"ג) שכלי שיר מעכבין את הקרבן. ועיין מ"ש בגאון יעקב במקומו, ומ"ש שם על שיטת הר"מ. ועיין בתיו"ט ומ"ש בס' חקרי לב ח"א או"ח סי' ס' (לה' שבת סי' שי"ז) שבאר את הסוגיא בבאור מפולש. ועיין בהגהות אור גדול במקומו.

61. **קשרה ונפסקה קושרין אותה.**וכ"ה בקג"נ. אבל בד, בכי"ע ובכי"ל: אין קושרין אותה. ופירש בס' חקרי לב הנ"ל (וכן כיוון מדעתו בתוספות בכורים כאן) ע"פ הירושלמי שבת פ"ז ה"ב, י' ע"ג, ובבלי שם ע"ד ב', שבשני קשרים מכוער הדבר, ואפילו לפני מלך בשר ודם אין עושים כן. אבל מחוורתא כגירסתנו, וכן הגיה מדעתו במרא דמתניתא, וכן נוטים דברי בעל ח"ד.

62. **והלא אין קושרין אותה אין לה קול.**בד, בכי"ל ובקג"נ: והלא (בקג"נ: והלוא) אם קושרין וכו', והיא היא, עיין מ"ש לעיל שבת פי"ג ה"א, שו' 2. ובכי"ע: והלא קושרין אותה וכו', ובבבלי ק"ג א': אף היא אינה משמעת את הקול. וכע"ז גם בירושלמי במקומו.

62-63. **אלא משלשל מלמעלה ועונב מלמטה.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: אלא משלשל מלמטה וכורך מלמעלה, או משלשל מלמעלה וכורך מלמטה. ופירש"י שהנימין כרוכין על יתידות הכינור, ואם נפסקה הנימא, אפשר לשלשל ולגלגל את ראשה העליון (או התחתון) מן היתיד העליון (או התחתון) והיא נארכת, וכורך את ראשה התחתון (או העליון) מסביב היתיד התחתון (או העליון), ואין צורך בקשירת הנימא באמצע. ואשר לתיקון הנימא ביתיד, הרי הכריכה, או העניבה, ביתיד אינה מקלקלת את הנעימה.

63-64. **כהן שעלתה לו יבלת במתניו חבירו חותכה לו בשיניו במקדש אבל לא במדינה.**כלומר, כהן שעלתה לו יבלת והיא פוסלת אותו מעבודה נוטלה בשיניו, מפני שאין כאן אלא שבות, אבל אם עלתה במתניו שאינו יכול ליטלה בשניו, אסור לו ליטלה בידו, משום גזירה שמא לא יוכל ליטלה בידו ויטלה בכלי ויתחייב חטאת. ולפיכך אמרו שחבירו נוטלה בשיניו, והשנים חדות הן, ואין לחוש שמא יטלה בכלי.⁴⁶ ובמשנתנו פ"י מי"ג: חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה, ואם בכלי כאן וכאן אסור. ופירש"י: יבלת וכו', והוא מום לתמיד שדוחה את השבת, אבל הר"מ בפיה"מ ועוד פירשו שביבלת שעלתה בכהן עסיקינן, וכן מוכח בירושלמי במקומו ובמקבילה בפסחים פ"ו, כמו שהעיר במרכבת המשנה פ"ט מה' שבת ה"ח. ובבבלי (ק"ג א') העמידו את משנתנו כר' אליעזר שסובר שמכשירים דוחין את השבת, ואף בכלי היה מותר, אלא כל מה דאפשר לשנויי משנינן. והביא ראייה (ק"ג ב') מן הברייתא ששנתה: כהן שעלתה לו יבלת, חבירו חותכה לו בשיניו, בשיניו אין, בכלי לא, חבירו אין איהו לא. ודחו: לעולם רבנן, ואי עלתה בכריסו הכי נמי, הכא במאי עסיקינן כגון שעלתה לו נשיכה⁴⁷ בגבו ובאצילי ידיו, דאיהו לא מצי שקיל ליה. ואכתי אי רבנן נישקליה ניהליה בכלי, ותפשוט דר' אלעזר דא"ר אלעזר מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב. וליטעמך נישקליה ניהליה ביד. האי מאי, אי אמרת בשלמא איתא לדר"א גזירה יד אטו כלי, אלא אי אמרת ליתא לדר"א נשקליה ניהליה בין ביד בין בכלי.⁴⁸ ולפי מסקנא זו הברייתא היא, כרבנן, ולא גזרו שבות במקדש, וכשחותך לו חבירו בשניו שהן חדות אין לחשוש שמא יחתוך בכלי⁴⁹ אבל לו לעצמו שאינו יכול לחתוך בשניו את היבלת שעל גבו (או שבמתניו לפי גירסת התוספתא), לא התירו לו לחתוך ביד, שמא לא יוכל לחתוך יפה בידו ויחתוך בכלי, ויבוא לידי איסור חטאת. ועיין במרכבת המשנה הנ"ל שפירש את הסוגיא לפי גירסת בעל המאור בשיטת הר"מ עיי"ש. ועיין בגאון יעקב בסוגיין.

footnotes: ⁴⁶ ואפילו אם יטלה חבירו בכלי אינו חייב לשיטת הירושלמי, עיין מ"ש לעיל שבת פ"ט, שו' 41, ד"ה לאחרות חייבת. ⁴⁷ המלה "נשיכה" ליתא בכי"י ובראשונים. והעיר בדק"ס, עמ' 407, הע' ג': "ולישנא דב"ק ל"ה א' נקטינהו לספרי הכא בטעות". ויותר נראה שלישנא דשבועות מ"ו ב' נקטינהו, שהרי בב"ק לא נזכרו "אצילי ידיו". ⁴⁸ כ"ה היא הגירסא אצל בעל המאור ספ"י. וכן מעיד בכתוב שם להראב"ד פ"י ("הסגלה" חל"ח, עמ' 14): כך היא הגירסא לר"ן (כלומר, לרבינו נסים גאון) ז"ל. וכן, כנראה, היה גם לפני רש"י ותוספות אלא שהגיהו, עיי"ש. ועיין דק"ס, עמ' 408, הע' ז', שנדחק לפרש את הגליון המשובש שבכי"מ, אבל באמת צריכים לתקן אותו במקצת ע"פ הגירסא הנ"ל. ⁴⁹ עיין לעיל הע' 46.

64. **אם בכלי כאן וכאן אסור.**ואפילו חתך לחבירו. ולפי שיטת הבבלי יש כאן חיוב חטאת אפילו לחבירו. ולשיטת הירושלמי (עיין לעיל, הערה 46) לא התירו שבות כזאת אפילו במקדש, עיין מ"ש לעיל, שו' 58–59, סד"ה מחזירין ציר התחתון. ולפני הבבלי ק"ג ב' לא היתה בבא זו בברייתא שם.

64-65. **אין ממלין בעדשה בשבת.**בערוך ערך עדש א': בסוף תוספת עירובין אין ממלאין בעדשה בשבת. והברייתא שלנו גם בירושלמי פ"י הי"ג, כ"ו ע"ד, ולא נתבאר שם טעם האיסור. ובפי' רבינו יהונתן על הרי"ף למשנתנו שם פ"י מי"ד: שהגלגל וכו', ובלשון תוספתא עדשה. והוא מפרש שמטעם מילוי בגלגל במדינה אתינן עלה. וכן משמע קצת מדברי הראבי"ה ביצה ח"ב סוף סי' תשצ"ו, עמ' 486, שהסמיך ברייתא זו שבירושלמי לעניין המלוי בגלגל. ואפשר שמפני שהיו לעדשה שלשלאות⁵⁰ היו משמיעות קול, או שדרכם היה למלות בכלי גדול בצורת עדשה, כדי להשקות גינתו.

footnotes: ⁵⁰ עיין בבלי שבת ס' רע"א, ובדק"ס שם, עמ' 124, הע' ז'.

65. **אם כחס על חבל ועל משיחה הרי זה מותר.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ומכאן משמע קצת שהיו קושרים לשלשלאות של העדשה חבל ומשיחה, וכשהוא חס על החבל שלא ינתק הוא אינו ממלא את העדשה כל צורכה, ומוכח שאינו ממלא מים אלא לשתייה.

65-66. **אין ממלין מבאר הקר בגלגל ביום טוב.**בכי"ל: אין ממלין מבאר חקר וכו'. ובמשנתנו פ"י מי"ד: וממלאין וכו' ומבאר הקר ביום טוב (כלומר, אחרי שהתירוה, עיין להלן). אבל בהוצ' לו, קויפמן, פרמה, כ"י משניות סדר מועד על קלף שבבית המדרש כאן: חקר. ובפיה"מ להר"מ כת"י שהוגה ע"י הר"מ עצמו (לפי ידי משה צפת תרע"ח בסוף הספר) מנוקד: ומבאר חֶקֶר. ופירש הר"מ: חקר והקר שוים. ועיין להלן.

66-67. **וכשעלו בני הגולה וחנו עליה התירו להם נביאין וכו'.**בירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א, ופ"י הי"ג, כ"ו ע"ד: מפני מה ממלין מבור הקר ביום טוב (כלומר, מפני מה אמרו במשנתנו הנ"ל שממלאין וכו', בניגוד למשנה ראשונה שבתוספתא ברישא כאן) אלא בשעה שעלו ישראל מן הגולה חנו על אותה הבאר, והתנו עמהן נביאים שיהו ממלין מבור הקר ביום טוב וכו'. ובבבלי ק"ד ב': מאי באר הקר. אמר שמואל בור שהקרו עליה דברים והתירוה. ובערוך ערך בר (ערה"ש, עמ' 170): בור שהקרו עליה נביאים (וכ"ה בר"ח, ועיין בעה"ש שם, הערה 5) והתירוה, כלומר דקדקו על הבורות וחקרו ולא מצאו בהן צד איסור וכו'. ושאלו שם: מיתיבי לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד, ואי אמרת שהקרו דברים עליה, מאי זו בלבד? אלא אמר רב נחמן בר יצחק באר מים חיים שנא' כהקיר ביר מימיה. ואח"כ הביאו שם את הברייתא שלנו, עיי"ש.

67. **להיות ממלין מבור הקר וכו'.**וכ"ה ("מבור הקר") גם בד ובקג"נ ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ע: מבאר הקר וכו'. ובכי"ל: מבאר חקר וכו'. ועיין בהערות הגר"י שור לס' העתים, עמ' 146, הערה ס"ג.

67-68. **ולא כל בורות הקר התירו וכו'.**בקג"נ: חקר וכו'. ובכי"ל: ולא כל בריות חקר אמרו וכו'. ובירושלמי הנ"ל: לא כל הבארות הקר התירו וכו'. ובר"ח ק"ד ב' בשם הירושלמי: לא כל בורות חקירות התירו וכו'. ובס' העתים, עמ' 147: ירושלמי לא כל הבארות הקרות התירו וכו'. והוא כנראה מתוקן ע"פ הבבלי הנ"ל.

68-69. **הלכות שבת חגיגות ומעילות כהררין התלוין בסערה מקרא מועט וכו'.**וכ"ה בד ובקג"נ ובמשנת חגיגה ספ"א. אבל בכי"ע ובכי"ל: מקרא מועט והלכות מרובות כהררין התלויין וכו'. וכ"ה שם גם להלן חגיגה ספ"א, עיין מש"ש, שו' 56–57, ד"ה הלכות שבת. ובדרשות ר' יהושע ן' שועיב, דרוש לר"ה, פ"ט סע"ד: וגם לא האריך במצותיו ובתקיעותיו, וגם זה הענין כבר כתבו אותו רבותינו ז"ל בתוספתא דעירובין שאומרין שם כי במצות שהן עיקר האלדות, כגון שופר לולב ציצית, מקרא מועט והלכות רבות, אבל במועדות שטעמן נגלה ומורין על החדוש ועל הנסים מקרא מרובה, שהעניין ההוא מפורסם בכל האומות. ולפנינו אין זכר מזה בתוספתא. ברם הדברים מתבארים ע"י הפיסקא שבמקור חיים לר"ש צרצה פרש' אמור, פ' ע"ב, שכתב: ומה שלא כתב עניין המצוה (תקיעת שופר) זו אינו תמה שגם במצות סכה ולולב דבר (כלומר, הכתוב) בקוצר, וכמו שאמרו בתוספתא דעירובין רגלי' וחגיגות מקרא מועט והלכות מרובות וכו'. נמצאת אומר שהרב גרס בתוספתא כאן "רגלים" במקום "שבת", וכן גרס גם הר"י ן' שועיב, וצ"ל שם: בתוספתא דעירובין שאומרין שם [רגלים וחגיגות מקרא מועט והלכות מרובות], כי במצות וכו'. והיה קשה לו להרב כיצד יתכן לומר על רגלים שהן מקרא מועט, ולפיכך פירש שהכוונה לא לרגלים עצמם שטעמן נגלה אלא למצוות רגלים, שהן עיקר האלקות, כגון שופר לולב, וכן גם מצות ציצית, שלא פרט הכתוב את דיניהם המרובים. אבל דיני הרגלים עצמם מפורטים בכתוב, ויש כאן מקרא מרובה.

70-71. **אמ' ר' יהושע צבתה בצבתא מתעבדא צבתא קדמיתא מה הות, הא לאיי בריה הות.**וכ"ה ("הא לאיי") בד. ובכי"ע: הא לְווּ וכו'. ובכי"ל: הלואי בריא וכו'. ובקג"נ: הא לוי וכו'. ובספרי שנביא להלן: הא לוו (ועיי"ש בשנו"ס). ופירושו, הלא היא [שאמרנו], עיין מ"ש לעיל, פ"ד, שו' 7, ד"ה אמ' להם. ובספרי וזאת הברכה פי' שנ"ה, עמ' 418, והובא בבבלי פסחים נ"ד א': ר' יהודה⁵¹ אומר אף הצבת.⁵² הוא היה אומר⁵³ צבתא בצבתא מתעבדא, וצבתא קמייתא מאן עבד לה?⁵⁴ הא לאי⁵⁵ (פירש"י: באמת) בריה בידי שמים היא. א"ל אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון, הא לאיי⁵⁶ בריה בידי אדם היא. ובירושלמי כאן סוף מכילתין: הוא היה אומר צבת בצבת עבד, צבתא קדמייתא מה הות, בירייה הוות. אמר ר' חנינא וכו' מצבתא אחת למדו כמה צביתות, וכא משביתה אחת למדו כמה שביתות.⁵⁷ ועיין בתוספות חגיגה י' ב' ד"ה מעילות. ובמשנת אבות (פ"ה סמ"ו), בעברית: אף צבת בצבת עשויה⁵⁸ (כלומר, נבראה בין השמשות בערב שבת).

footnotes: ⁵¹ בספרי ובבבלי אין להגיה את שם האומר, שכ"ה שם בכל הנוסחאות, וכן מעתיק הר"ח בפסחים במקומו וכמה מן הראשונים לאבות פ"ה מ"ו. וכ"ה במכילתא דרשב"י, עמ' 115. וכן משמע מדורות התנאים שחולקים שם. ומאידך גיסא אין להגיה גם בתוספתא, שכן הוא בכל הנוסחאות כאן ולהלן חגיגה, וכן מעתיקים בתוספות חגיגה י' ב' ד"ה, מעילות. ⁵² כלומר, נבראה בערב שבת בין השמשות, עיין אבות פ"ה סמ"ו. ⁵³ וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל. ובספרי: וכן הוא אומר. ⁵⁴ כלומר, שהנפחים עושים מלקחים ע"י מלקחים אחרות, שאוחז את המלקחים ומכה בקורנוס עד שנעשים המלקחים, וכיצד עשו את המלקחים הראשונות? (רש"י). והכוונה כאן לצבת של נפחים θερμαστρίς שבה היו אוחזים את המתכת הלוהטת ושבלעדיה אי אפשר ליצור שום כלי מתכת. ⁵⁵ וכ"ה ("לאיי") בכמה נוסחאות של הספרי, עיי"ש בשנו"ס, בהוצ' הד"א פינקלשטין. ⁵⁶ וכאן צ"ל בספרי: הא לא (או: לאו) ברייה הוות, עיי"ש בשנו"ס. ועיין במה"ג שמות, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרפ"ח. ⁵⁷ כלומר, שהתורה נכתבה ברמז ובנוטריקון, ואנו למדים שביתה משביתה, ואין הלכות שבת כהררים התלויים בשערה. ובירושלמי שבת פי"ב סה"ה, י"ג ע"ד: מאות אחת את למד כמה אותות, כלומר ולפיכך אם כתב אות אחת נוטריקון בשבת חייב, עיי"ש במשנה. ⁵⁸ הכוונה לצבת הראשונה, לצבת שלא בצבת עשוייה.

71-72. **הדינין והעבודות הטהרות והטמאות והעריות.**במשנת חגיגה ספ"א הנ"ל: הדינין, והעבודות, הטהרות והטמאות, והעריות, יש להן על מה שיסמכו, הן הן גופי תורה. ומנתה המשנה ארבעה מקצעי תורה.⁵⁹

footnotes: ⁵⁹ הטהרות והטמאות אחת הן, כפי שמוכח להלן. אבל עיין בירושלמי חגיגה ספ"א.

72. **ומוסף עליהן ערכין וחרמין והקדשות ומעשר שני וכו'.**כלומר, הברייתא הוסיפה על משנתנו עוד ארבעה מקצעי תורה, וערכין, חרמין והקדשות אינם כלולים במעילות שנמנו לעיל בין ההלכות שיש להן מקרא מועט והלכות מרובות, אלא אף המקרא מרובה בהן. ואף במעשר שני אמרו במקרא כיצד להתנהג בו ואיך לחלל אותו, וכדומה. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

74. **גופי הלכות.**בכי"ל מוסיף: חסלת מסכת עירובין פרקי' ח'. ובקג"נ: סל' פר' ח', סל' מסכ' ח' פרקים. ולעצם העניין הדברים קשים מאד, שהרי אי אפשר לומר שאבא יוסה בן חנן בא להוציא הלכות נדרים והלכות שבת, וכבר פירשו בבבלי חגיגה י"א ב': הן והן גופי תורה. ועיי"ש בפר"ח. ועיין מה שטרח לישבה הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס לחגיגה שם. ועיין בפי' הרשב"ץ לאבות ספ"ג שרצה לחלק בין גופי תורה לגופי הלכות, והוא העיר שם לבבלי שבת ל"ב סע"א (וכ"ה הגירסא גם בתוספתא שם פ"ב סה"י). אבל בירושלמי שם פ"ב ה"ז, ה' ע"ב: הן הן גופי הלכות. ובספרי האזינו פיס' שי"ז, עמ' 359: אלו קלים וחמורים וגזירות שוות ודינים ותשובות וכו', אילו הלכות שהן גופה של תורה. ובמדרש תנאים שם, עמ' 193: אלו הדינין והעבודות והטמאות והטהרות והעריות וכו', אלו ההלכות שהן גופה של תורה. ועיין אבות דר"ן נו"א פכ"ז, מ"ב ע"ב (במחלוקת ר"א בין חסמא ור"י בן נורי),⁶⁰ ובנו"ב שם פל"ה, מ"ב רע"ב. וצע"ג.

footnotes: ⁶⁰ ונראה שעיקר הנוסח הוא באבות דר"ן נו"א, ור"א בן חסמא (שם ובמשנת אבות ספ"ג) כיוון למשנת קינין פ"ב-פ"ג ופתחי נדה (ברייתא בבבלי נדה נ"ד א'), ושתיהן משניות ר' יהושע (עיין בבלי זבחים ס"ז ב' ומשנת נדה ספ"ו), והכוונה שאעפ"י שהמשניות הללו נראות כחשבונות בעלמא (עיין נדה ס"ט ב' ותוספתא סוף נגעים) מ"מ "דברי חכמה" הן, והן גופי הלכות (ועיין גם במשנת נזיר פ"ח מ"א, ואף היא משנת ר' יהושע, עיי"ש במשנה), מה שאין כן תקופות וגימטריות שאינן אלא פרפראות לחכמה.