1-2. **ר' ליעזר או' אפי' קרוב לה מיל, ובא כלב ונטלו אינה מגורשת, ואם לאו, מגורשת.**וכ"ה ("מיל") בד. ובמשנ' פ"ח מ"ב: היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה, קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת. ונחלקו בירושלמי פ"ח ה"ב, מ"ט ע"ב, בפירוש "קרוב", רב אמר שהכוונה לד' אמות, ולר' יוחנן בשם ר' ינאי הכוונה לפישוט ידים, כלומר כל שיכולה (או שיכול) לפשוט את היד וליטלו.¹ וכן סובר רב בבבלי ע"ח א' כשיטתו בירושלמי. אבל ר' יוחנן אמר שם (ע"ח ב'): קרוב לה שנינו, אפילו מאה אמה, וקרוב לו שנינו, אפילו מאה אמה, ומפרש ר"ש בר אבא בשם ר' יוחנן² שהעיקר הוא מי יכול לשומרו, אם הוא יכול לשומרו ולא היא, זהו קרוב לו, ואם להפך, זהו קרוב לה. ואמרו שם: תניא נמי הכי ר' אליעזר אומר כל שהוא קרוב לה מלו, ובא כלב ונטלו, אינה מגורשת וכו' כל שהוא קרוב לה מלו, ואילו בא כלב ונטלו והוא יכול לשומרו, והיא אינה יכולה לשומרו, אינה מגורשת. והנה הגירסא שלפנינו בתוספתא מגומגמת מאד, ואם ר' ליעזר רוצה לומר שקרוב לה אפילו מיל מגורשת אם היא יכולה לשומרו, היה צריך לומר: קרוב לה אפילו מיל. אם בא כלב וכו'. ולפיכך ברור שהגירסא שלפנינו משובשת. ובכי"ע: ר' אלעזר אומ' אפילו קרוב לה מלו, ובא כלב ונטלו, אינה מגורשת. וכן בליקוטין הנ"ל:³ ר' אלעזר אמ' אפי' קרו' לה מלו (לה) ובא כלב ונטלו וכו'.⁴ וכ"ה הגירסא בירושלמי הנ"ל⁵ ובבבלי שהעתקנו לעיל. ולפני הסופרים של כי"ו וד היה כתוב אפילו קרוב לה מיל',⁶ והשמיטו בטעות את סימן הקיצור. ואשר לשם התנא הרי בד מפורש: ר' אליעזר, ואף "ר' ליעזר" שבכי"ו הוא ר' אליעזר. וכן במ"מ פ"א מה' גירושין הכ"ז קורא לפרק זה א"ר ר' אליעזר. וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: תני ר' לעזר (=אלעזר) וכו'. וכן מעתיקים בשם הירושלמי (ר' אלעזר) בס' התרומה (בד' ראשון) סי' קכ"ד וסייעתו, הרשב"א ע"ח ב' והרא"ש פ"ח סי' ו'.

footnotes: ¹ והיינו כדי שתשוח ותטלנו, כשמואל בבבלי ע"ח ב'. ועיין ירושלמי פ"ו ה"ב, מ"ח ע"א. ² עיין בשי"ק בירושלמי פ"ח ה"ב, ד"ה שמואל. ³ עיין לעיל פ"א, הערה 5. ⁴ ואף שם חסר "ואם לאו אינה מגורשת". ⁵ כגירסת ס' התרומה סי' קכ"ד וסייעתו, הרשב"א ע"ח ב' והרא"ש פ"ח סי' ו'. ⁶ -מילו, בכתיב מלא, כרגיל בכי"י, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1218 ואילך.

2-3. **הוא היה מבפנים והיא מבחוץ, וזרקו לה, כיון שיצא מאסקופא לחוץ הרי זו מגורשת. הוא היה מבחוץ וכו'.**במשנתנו פ"ח מ"ג: היתה עומדת על ראש הגג, וזרקו לה, כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת. הוא מלמעלה והיא מלמטה, וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג נמחק, או נשרף, הרי זו מגורשת. וכן הוא להלן שורה 9 ואילך. ואף כאן אם הוא היה בבית והיא בחצר וכו', או שהוא היה בחצר והיא בבית, כיוון שהגיע הגט לאויר רשותה שהיא עומדת בו, מגורשת. ועיין בפירוש הירושלמי והבבלי למשנתנו הנ"ל.

4-5. **שמצאתו מאחריו, והרי הוא גיט', ואחר כך אמר לה הוא גיטיך, ר' או' גט וכו'.**כ"ה בד, וכע"ז בכי"ע ובליקוטין. ובכי"ו נשמט מ"ואחר" עד "גיטיך". ובבבלי ע"ח א': או ששלפתו מאחוריו, קראתו והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך דברי רבי וכו'. והבבלי מדייק מן הלשון "ששלפתו", שהכוונה היא שהגט היה דבוק במתניו בחוזק, וצמצם את מתניו ונתרפה ההידוק, והוי ליה כאילו הוא נתן לה את הגט, ולא שנטלה בעצמה,⁷ שאם לא כן דינו כטלי גיטך מעל גבי קרקע. ועיין בשו"ע אה"ע סי' קל"ח סעיף א' ובנו"כ שם. והנה גם במשנתנו (פ"ח מ"ב) הגירסא היא: או שמצאתו מאחוריו, קוראה והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך. ומשנתנו כרבי כאן, אלא שאם מצאתו מאחוריו אינו מועיל אפילו אם אמר לה אח"כ "הא גיטך" עד דעדק לה מתניו ושלפה את הגט. אבל בירושלמי פ"ח ה"ב, מ"ט ע"ב, פירשו את הדיבור "עד שיאמר הא גיטך" עד שיאמר לה מתחילה, בשעת נתינת הגט, ואם לא אמר לה הא גיטך בשעת נתינת הגט (ולפי הבבלי נ"ה א' אף לעדים לא אמר כן) הרי הגט אינו גט, ומשום כך אמרו שם "דר' שמעון בן אלעזר היא", כלומר, משנתנו היא כר"ש בן אלעזר דווקא.⁸ ולפ"ז לשיטת החולק על רשב"א הגט הוא גט, אם אמר לה אח"כ הרי זה גיטך, ולא מצאו שום קושי בהלכה "או שמצאתו מאחוריו", וכנראה שלשיטת הירושלמי אם הגט בא לידה מגופו, והוא אומר לה אח"כ הרי זה גיטך דינו כאילו מסר לה את הגט בידה (לשיטת רבי). ולפי הבבלי דינו כטלי גיטך מעל גבי קרקע, ואין כאן נתינה כלל. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו. ועיין בספרי כי תצא פיס' רס"ט, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 290, ובשנו"ס שם, והביאו הרמב"ן במלחמות פ"ח סי' תקמ"ג ובחידושיו ע"ח א', ופירש שכל שלא אמר לה הא גיטך (ואינם עסוקים באותו עניין), אינו בכלל "ושלחה". ועיין ר"מ פ"א מה' גירושין ה"ט. ועיין מ"ש בס' עצי ארזים סי' כ"ז ס"ק י"ב. אבל בכי"ע כאן: או שמצאתו מאחוריה וקורא והרי הוא גיטה, ואחר כך אמר לה הא גיטך, ר' אומ' גט וכו'. וכע"ז גם בליקוטין הנ"ל (אלא ששם: מאחריה), וכן הגיה הגר"א מדעתו. ומסתבר שבליקוטין הביאו תוספתא זו שאין בה לכאורה שום חידוש רק משום הגירסא "מאחוריה". והדין דין אמת ואם מצאה את הגט מאחוריה אינה מגורשת, ודינה כישנה, עיין ברשב"א, ברא"ש ובר"ן בסוגיין.

footnotes: ⁷ כפירוש הר"ח, עיין בליקוטי פר"ח באוה"ג, עמ' 50. ועיין ברא"ש פ"ח סי' ה' ובק"נ שם. ⁸ ואף שדברי רבי לא הובאו בירושלמי. אבל מתוך כמה סוגיות בירושלמי מוכח שידעו שיש חולקים על ר"ש בן אלעזר, עיין מ"ש להלן בסמוך בפנים, ד"ה ר' שמעון בן אלעזר.

5-6. **ר' שמעון בן לעזר אומ' אינו גט, עד שיאמר לה בשעת מתנה הוא גיטיך.**וכ"ה בירושלמי כאן למשנתנו פ"ה ה"ב, מ"ט ע"ב, פ"א ה"א, מ"ג ע"ב, פ"ט ה"א, נ' ע"ב. ולפיכך פירשו גם במשנתנו פ"ח מ"ב הנ"ל "עד שיאמר לה" כלומר עד שיאמר לה בשעת מתנה, בשעת נתינה הראשונה, והעמידוה כר' שמעון בן אלעזר. ולפיכך פסקו שם (פ"ט) הלכה כמותו, וכן נהגו בא"י, עיין מ"ש בתרביץ ש"א ס"ב (טבת תר"ץ), עמ' 138 ואילך. אבל בבבלי (ע"ה א', פ"ד ב') הגירסא היא בדבריו: אינו גט, עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה הא גיטך, ואינה דומה כלל ללשון שבמשנתנו, ולפיכך פירשו שם שמשנתנו כרבי ו"עד שיאמר לה" פירושו שיאמר לה עכשיו כשהגט בידה. ועיין לעיל פ"ה, שורה 31–32, ד"ה כיצד, ומ"ש לעיל שם, שורה 30–31, ד"ה ונחלקו.

6-7. **נתנו בידה והיא ישינה וכו'.**בבלי ע"ח א' הנ"ל. ועיין במשנתנו הנ"ל.

8-9. **עד שיאמר לה בשעת מתנה הוא גיטיך.**והסיגנון הוא כמו ברישא כאן, אבל בבבלי אף בסיפא הגירסא היא: עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה וכו'. ואעפ"י שהדין דין אחד הוא, יש כאן הבדל לעניין פירוש המשנה, עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ר' שמעון בן לעזר.

9. **[היתה עומד' על ראש הגג] וכו'.**הוספתי ע"פ ד וכי"ע, והיא משנתנו פ"ח מ"ג כצורתה, ולא הוסיפה עליה התוספתא כלום.

11-13. **הרי זה גיטיך, ונטלתו מידו והוטילתו לים, או לנהר, וחזר ואמ' לה שטר פסול הוא, נייר חלק הוא, לא כל הימנו לאוסרה.**ירושלמי פ"א ה"א, מ"ג ע"ב, בבלי י"ט ע"ב. והעמידוה בבבלי שם שעדי מסירה קראו את הגט מתחילה, אלא שאח"כ וכו'. והירוש' סובר שבגט חתום א"צ בעדי מסירה, עיין מ"ש לעיל, עמ' 809. ובירושלמי הנ"ל מסופר: כהדא חיננא בריה דרבי אסי הוה מיסן,⁹ וזרק גיטא לאיתתיה, אמר לה הרי גיטך, צווחת ועלון מגירתה, חטפיה מינה ויהב לה נייר חלק, אתא עובדא קומי רבנין וחשון וכו', ואית דבעי מימר אם (צ"ל: את) אמ' גט כשר היה, וכיוון דצווחת ועלון מגירתה, חטפיה מינה ויהב לה נייר חלק. ונ"ל שצ"ל ברישא: ועלון מגירתה חטפ[ינ]יה (כלומר, השכינות) מינה, והיידי ליה¹⁰ נייר חלק, אתא עובדא וכו'. וכאן הואיל ומתגרשת בעל כרחה, אפילו נטלתו בכעס, ומיד הטילתו לים, מגורשת, מה שאין כן בקידושין, עיין מ"ש להלן קידושין פ"ב ה"ח, שו' 43–44, ד"ה התקדשי.

footnotes: ⁹ צ"ל: גויסן, פזיז, עיין מ"ש בתרביץ ש"ב, עמ' 106. ובבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' כ"ו. הערות 48–49. ¹⁰ כלומר, והרי הוא, עיין מ"ש בתרביץ ש"ב, עמ' 112 ואילך.

13-14. **בית הלל אומ' אין אדם פוטר את אשתו בגט ישן, שלא יהא גיטה גדול מבנה.**להלן עדיות פ"ב ה"ד (גם בכי"ע, אבל כאן בכי"ע משובש). ובמשנתנו כאן פ"ח מ"ד ועדיות פ"ד מ"ז: בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן, ובית הלל אוסרין, ואיזהו גט ישן, כל שנתייחד עמו אחר שכתבו לה. והוסיפה כאן התוספתא את הטעם לאיסור. וכ"ה בסתם הבבלי ע"ט ב'. ועיין בתוספות שם, ד"ה ב"ש, שהעירו לירושלמי כאן פ"ח הי"א, מ"ט רע"ד. ואף בירושלמי לא נתנו טעם אלא לדברי ב"ש, אבל לדברי ב"ה עדיין אנו זקוקים לטעם התוספתא.

14-15. **כתב לשם הפרכין, לשם הורכיינות, או שהיה שם שני מלכים עומדים, וכתב לשם אחד מהן, כשר.**וכ"ה בד, אלא ששם: לשם הורכינוס. ובכי"ע: לשום היפרכין, ולשום היפרכיות, או שהיו מלכים עומדין וכו'. ולהלן בתוספתא עדיות פ"ב ה"ד: כתב לשם הפרכין, לשם ארכיות, או שהיו שני וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע שם: לשום הפרכין, לשום הארכינות, או שהיו שני מלכים עומדין וכו'. ובליקוטין הנ"ל: "כת' לשם הפרכי' וכו' כשר". וברשב"א כאן ע"ט ב': תוס' כתב לשם איפרכין, לשם הורכינות, או שהיו ב' מלכין עומדין, וכת' לשם אח' מהן, כשר. ובמגיד משנה פ"א מה' גירושין הכ"ז:¹¹ ובתוספו' דגיטין פרק הזורק אמ' ר' אליעזר¹² כתב לשם הפרכיו', או שהיו בני מלכים עומדי', וכתב לשם אחד מהם, כשר. ועיין בח"ד. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ח מ"ה: כתב לשום מלכות שאינה הוגנת וכו'. ועיין בבלי שם פ' ב'. ועיין מ"ש עליה להלן פ"ז שורה 24–25, ד"ה אבל. והנה המניין הרגיל בזמן המשנה בא"י היה למניין שנות המלך.¹³ ובא"י כתבו לפעמים בשטרות לפי שלשה מניינים ביחד: לפי שנות הקיסר, הקונסולים (ύπατοι) והאיפרכיה (ἐπαρχεία, למניין המיוחד של הפרובינקיא), ופעמים לפי הקונסולים והאיפרכיא גרידא, עיין בתעודות שפרסם פולוצקי בספר סוקניק (ספר א"י ח"ח), עמ' 46 ואילך, מזמן אדריינוס קיסר.¹⁴ ולפעמים מנו בארץ לפי מניין האיפרכיא גרידא,¹⁵ ועיין ב־ Transactions of the American Philological Association חס"ט (1938), סוף עמ' 119, ובבאורים שם, עמ' 131, ובהערות שם. ושם הנדון הוא בחוזה של גט נוצרי בנגב מן המאה השביעית לספירה הרגילה. ובתקופת המשנה היו זמנים שמלכו שני מלכים יחד, כגון מרקוס אוריליאוס אנטונינוס ולוקיאוס אווריליאוס ווירוס (161–169), ובייחוד אב ובנו, כגון מרקוס הנ"ל ובנו קומודוס (177–180) ואח"כ סיפטימיוס אסוירוס ובנו קרקלוס (198–208), ואח"כ צורף גם בנו גיטה (208–211), ופוסקת התוספתא שאם מנה לאחד מהם הגט כשר.¹⁶ והשוה גירסת הרב המגיד לעיל, סד"ה כתב: או שהיו בני מלכים עומדים וכו'. ושמא הכוונה למלך שהומלך בשעה שהראשון היה עדיין חי, ומנה לאחד מהם, עיין מ"ש Dio Cassius בספר ס"ו, י"ז.

footnotes: ¹¹ בד"ו ש"י. בד"ק ובד"ו רפ"ד חסר פירוש המ"מ על שני הפרקים הראשונים ועל חלק מפרק שלישי מה' גירושין. והפירוש אינו מבעל המגיד משנה, עיין מ"ש רי"ש שפיגל ב"קרית ספר" תמ"ו, אלול תשל"א, עמ' 561 ואילך. ועיי"ש, עמ' 563, מה שהוסיף על דבריי בתס"ר ח"ב, עמ' 219. ומה שהוסיף נמצא הכל אצלי במקומו שם. ¹² הרב נתן את שם הפרק של המשנה על הפרק של התוספתא, וכן מצוי בראשונים, עיין להלן הערה 19. ¹³ עיין במשנתנו פ"ח מ"ה ובמשנת ר"ה רפ"א ובירושלמי ובבבלי שם. ועיין מ"ש לעיל ח"ה, עמ' 1017. ועיין שה"ש זוטא פ"א ו' (אגדת שה"ש, הוצ' שכטר, עמ' 16, ועמ' 58). ¹⁴ ובארמית: על הפטות סבסטס ועל מנין הפרכיה דא וכו' (לפי יגאל ידין, בספרו "החיפושים אחר בר כוכבא", תל-אביב 1971, עמ' 230). ועיין בשטר של דורא אוירופוס מספר 28 (עיין להלן הערה 43). ונראה שאין הבדל בין "הורכיינוס" (ושנו"ס של מלה זו) לבין "היפטיא". וכן בבבלי ב"ב קס"ד ב': ההוא שטרא דהוה כתב ביה בשנת פלוני ארכן וכו', שנה ראשונה קורין לו ארכון וכו'. ומתוך התוכן שם מוכח שהכוונה להיפטוס (לקונסול), שבמזרח קראו לו גם "ארכון", עיין מ"ש קרויס בספרו Monumenta Talmudica, עמ' 34, הערה 5. ¹⁵ בגט של מצרא, לפי הספר Les Grottes וכו' (עיין להלן הערה 39) ח"ב, עמ' 105, ועוד. ¹⁶ בכל השטרות של הפפירוסים שראיתי לא מצאתי שימנו רק לאחד מהם, אבל מסתבר שבמזרח לא הקפידו על כך אם מנו לאחד מהם, כל זמן שלא הגיעה השמועה שעמדו שנים.

15-16. **לשם אבי אביו, כשר, לשם אבי משפחה, פסול. אם היו נקראין על שמו, כשר.**להלן עדיות פ"ב ה"ד הנ"ל. והתוספתא הובאה בהי' הרמב"ן ל"ד ב', סד"ה מתניתין, ובליקוטין הנ"ל.¹⁷ ובמשנתנו פ"ט מ"ח: איש פלוני עד כשר וכו', ולא כתב עד כשר, וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים. כתב חניכתו וחניכתה כשר. אבל בכמה נוסחאות (עיין בשינויי גירסאות של פלדבלום במקומו) הגירסא היא: כתב חניכתו וחניכתה כשר, כך היו נקיי (או בקיי, בקיאי) הדעת בירושלים עושים. ועיין בתוספות פ"ח א', ד"ה וכך, ובאוה"ג סוף עמ' 249. ובה"ג ה' גיטין, ד"ו פ' ע"ג (אלא שהסיגנון שם מגומגם), ד"ב, עמ' 355, הסדר במשנה הוא כלפנינו. ובברייתא בבבלי שם פ"ח א': ת"ר חניכת אבות בגיטין עד י' דורות, ר' שמעון בן אלעזר אומר ג' דורות כשר, מכאן ואילך פסול, כמאן אזלא הא דא"ר חנינא כתב חניכת אבות בגיטין עד ג' דורות, כמאן כר"ש בן אלעזר. ולפירש"י וסייעתו היא החניכה שבמשנתנו היא חניכות אבות שבברייתא, והכוונה שכתב שמו ביחד עם חניכתו, עם השם לוואי שלו. ואף אנשי ירושלים היו כותבים לדוגמא פלוני בן קתרוס, או בן בייתוס, כלומר על שם כל המשפחה. ועיין בתוספות רי"ד פ' א' ובמאירי שם, עמ' 345 ואילך (הוצ' שלישית, עמ' 366). וכן הפירוש גם בתוספתא כאן, שאם כתב שמו ושם אבי אביו כשר, שכן היה דרכם להקרא גם על שם אבי האב, שהיה ראש המשפחה,¹⁸ יתר מכאן, פסול. אבל אם כתב לשם אבי המשפחה, אפילו יותר מג' דורות, וכולם נקראים על שמו (בית קתרוס, בית ביתוס) ביחד עם שמו הפרטי כשר, ואין כאן שינוי השם. אבל בשלטה"ג פ"ד בשם הריא"ז: לא כתב שם אביו אלא חניכת זקנו שהיה גדול המשפחה, ובני המשפחה נקראים על שמו, כשר, ובלבד שיכתוב שם המגרש וכו' ואין כותבין חניכות אלא עד שלשה דורות וכו'. ועיין מ"ש להלן, עמ' 913. אבל כמה מן הראשונים חולקים על רש"י ומפרשים שהחניכה של משנתנו אינה החניכה של הברייתא, ומפרשים שכתב את חניכתו גרידא בלי שמו, עיין בתוספות פ"ח א', ד"ה וכך, ל"ד ב', ד"ה והוא, ומ"ש בתיו"ט למשנתנו, ד"ה נקיי.

footnotes: ¹⁷ עיין לעיל פ"א, הערה 5. ¹⁸ וכן בפפירוס מאיליפנטינה (אצל קרלינג Brooklyn Aramaic Papyri, מספר 12, עמ' 270, שורה 3): לענני בר חגי בר משלם בר בסס, ולהלן שם: (15, עמ' 289): ספר זי כתב ענניה בר משלם. ומסתבר להניח (כדעתו של קרלינג) שהוא הוא אותו ענני בר חגי בר משלם. והעיר על כך ראובן ירון בספר Studi in onore di Edoardo Volterra ח"ו, עמ' 445, הערה 37.

17-18. **גר ששינה שמו בשם הגוים, כשר (וכן אתה אומר כשר), וכן אתה אומ' בגירה.**בד ובכי"ע: בגיורת, ולא מצאתי "בגירה" במ"א, ועיין מ"ש ב"ערכי", עמ' 109. וכ"ה ("בגיורת") ברמב"ן ל"ד ב' (סד"ה מתניתין) הנ"ל, בחי' הרשב"א ל"ד סע"ב, שו"ת שלו ח"א סי' תקנ"ו, שם סי' אלף קע"ו, תוספ' חכמי אנגליה ל"ד ב', עמ' 42, תוספות הרא"ש ל"ד ב', ד"ה והוא, עמ' קל"ג, בפסקיו פ"ד סי' ז', בשו"ת שלו כלל י"ז סי' י"א, סמ"ג עשין נ' ע"א, קל"א ע"א, מרדכי פ"ד סי' שס"ח, הגה"מ פ"ג מה' גירושין הי"ג, אות ח', ושו"ת הריב"ש סי' מ"ג. והראשונים הנ"ל דנים בעיקר בפסק ר"ת (על סמך התוספתא) ביחס למשומד שגירש בשמו היהודי, והביא ראייה מן התוספתא כאן שהגט כשר, וק"ו הוא מגר שגרש בשמו הראשון, בשמו של גיות. ובס' הישר לר"ת נדה סי' רע"א, כ"ט ע"א (הוצ' רש"ש שלזינגר, עמ' 103), שם סי' תקצ"ט, ס"ט רע"ב, הוצ' מק"נ, עמ' 44, מחז"ו, סוף עמ' 779, ס' התרומה ה' גיטין סי' קכ"ח, שבה"ל ב"הסגלה" של רח"ז חסידה חס"ד, עמ' 186, פי' ר"י אלמנדרי על הרי"ף פ"ד (בסוגיין), נ"י שם, עמ' פ"ג מביאים רק את הרישא של הבבא שלנו, וכגירסא שלפנינו. ובתוספות ל"ד ב', ד"ה והוא: והשיב ר"ת וכו', והביא ראיה מדאמר בתוספתא גר ששינה שמו לשם גוים, וגירש בו כשר. ולפי גירסא זו אנו יכולים לפרש ששינה את שמו לא בגט אלא לפני שגירש, דוגמת יהודים שבמדינת הים (עיין בבלי ל"ד ב'), ואח"כ גירש בשם השני שכבר נתחזק בו לפני כן. וכן רצה לפרש לפי גירסא זו בתשובות הרד"ך בית ד', ד"ה ואל יקשה, אבל העיר בעצמו (להלן שם, ד"ה ונראה) שלפי הגירסא שלנו, והיא גירסת כל הראשונים הנ"ל, קשה לפרש כן. אלא שכמה מן המפרשים סברו שהברייתות שלהלן עונות על פ"ד מ"ב (עיין בירושלמי ובבבלי למשנתנו שם, ועמדנו על כך להלן), וממילא אפשר לפרש שמדברים כאן במשנה שמו לפני שכתב את הגט, דוגמת משנתנו הנ"ל. ברם ברייתא זו, כפי שמוכח ממקומה בפרק שלנו, משלימה את משנתנו פ"ח מ"ה: שינה שמו ושמו וכו', והכוונה ששינה בגט. וכן בחי' הרשב"א ל"ד ב' הנ"ל: ועוד תניא בתוספתא בפ' הזורק¹⁹ גבי שנה שמו ושמה, גר ששנה שמו וכו'. והגירסא בתוספות הנ"ל אינה אלא תוספת פירוש לניסוח הקצר של התוספתא. ובמאירי ל"ד ב', עמ' 139 (הוצ' שלישית, עמ' 145): ואף בתלמוד המערב אמרו גר ששינה שמו לשם גוים, מגרש בשם ישראל, אע"פ שחטא, ישראל הוא וכו'. וברור שיש כאן חסרון, וצ"ל: לשם גוים [כשר. ומכ"ש משומד] מגרש בשם ישראל וכו'. וכשיטת ר"ת הנ"ל. ומצוי הוא אצל רבינו שקורא "תלמוד המערב" למקורות שונים שאינם בבבלי.

footnotes: ¹⁹ עיין לעיל הערה 12.

18. **גיטין הבאין ממדינת הים וכו'.**חי' הרמב"ן ל"ד ב' הנ"ל, ירושלמי פ"א ה"א, מ"ג ע"ב, בבלי י"א ב'. ונתבארו הסוגיות בבבלי ובירושלמי לעיל פ"א שורה 32–33, ד"ה ובבבלי וד"ה והואיל.

19-21. **יש לו שתי נשים, אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות, אחד ביהודה ואחד בגליל, גירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל, ואשתו שבגליל בשמו שביהודה, פסול.**מתוך מקום הברייתא בפירקין ברור שהיא דבוקה למשנתנו פ"ח מ"ה: שינה שמו ושמו וכו', וכפי שראה הרשב"א בברייתא שלעיל, עיין מ"ש לעיל שורה 17–18, סד"ה ובתוספות. וכן מוכח מן הירושלמי בפ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג, שהביא את הברייתא שלפנינו בפתיחה: יותר מיכן אמרו, היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל וכו'. ודייק הר"ן (על הרי"ף פ"ד סי' תנ"ו) מלשון זו ("יותר מיכן") שהירושלמי חולק על הבבלי בפירוש משנת גיטין פ"ד מ"ב, בתקנת רבן גמליאל הזקן (או רבן שמעון בן גמליאל), שהרי לפי הבבלי היתה התקנה ביש לו שני שמות בשני מקומות, ומה שייך לומר על כך "יתר מיכן", והרי אף הברייתא בירושלמי מדברת באותם הדברים. אבל שאר הראשונים אינם רואים מחלוקת בין הירושלמי והבבלי בפירוש המשנה בפ"ד. ובאמת אין כלל צורך בכך, שהרי הברייתא שלנו שהובאה בתלמודים בפ"ד אינה אלא התוספתא שלנו והיא לא נשנית כלל על המשנה בפ"ד, אלא על המשנה בפ"ח הנ"ל, ושם מדברים ביש לו שם אחד ושינהו, שהוא פוסל את הגט,²⁰ ולפיכך אמרו בה "יתר מיכן", כלומר, אפילו לא שינה את השם, אלא כתב את שמו האמיתי שיש לו במקום כתיבת הגט, או נתינתו, ולא כתב את השם האחר שיש לו הגט, פסול. והתוספתא שלנו הובאה בס' הישר לר"ת סי' תקצ"ט, ס"ט ע"ב, הוצ' מק"נ, עמ' 44, תוספות ל"ד ב', ד"ה והוא, ראבי"ה כת"י סי' תתקכ"ט וסי' תתקל"ט, חי' הרמב"ן ל"ד ב', ד"ה מתניתין, רשב"א שם, ד"ה עמד ר"ג, וחי' הר"ן שם. אבל בליקוטין הנ"ל²¹ מעתיק: היו לו ב' נשי', אחת ביהוד' ואחת בגליל, ולא (צ"ל: ולו) ב' שמות, א' ביהוד' וא' בגליל, גירש אשתו שביהוד' בשמו שביהוד', ואות' שבגליל בשמו שבגליל, כשר. גירש את שביודא (=שביהודה) בשמו שבגליל, ואת שבגליל בשמו שביהוד', פסול. והרישא חסרה לפנינו בכל הנוסחאות, ואף הראשונים הנ"ל לא הביאוה, אבל הדין דין אמת. וכן אמרו בירושלמי (פ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג) על הברייתא שלפנינו: מתניתא שהיה מיהודה וכתב לגרש בגליל, מגליל וכתב לגרש ביהודה, אבל היה מיהודה וכתב לגרש ביהודה, מגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת. כלומר, הואיל וכתב את השם שיש לו במקום הכתיבה והנתינה, אעפ"י שיש לו שם אחר במקום אחר מגורשת בדיעבד, עיין בירושלמי להלן שם. ועיין בס' הישר לר"ת סי' תקצ"ט הנ"ל. ובבבלי ל"ד ב': היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל, וגירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל, אינה מגורשת, עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו. ובברייתא שבבבלי הפירוש הוא שגירש את אשתו שביהודה בגט שנכתב בגליל (ולא כפירוש בתוספתא שבליקוטין הנ"ל) ואת אשתו בגליל בגט שנכתב ביהודה. עיין בפירוש ר"ת בס' הישר סי' תקצ"ט, ובהוצ' מק"נ, עמ' 44, הנ"ל. ובמאירי שם ל"ד ב', עמ' 140 (הוצ' שלישית סוף עמ' 145), הביא את הברייתא שבבבלי כנוסח שלפנינו ופירשח אחרת, עיי"ש. ועיין בהשגות הראב"ד שברי"ף פ"ד על משנתנו (מ"ב). ובמאירי הוסיף אח"כ: ויש גורסין גירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל, ופירושו אם הוא בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל, שצריך שיכלול שם יהודה בוכל שום דאית לי, והכל עולה לעניין אחד.

footnotes: ²⁰ כלומר, מדאורייתא. וכן משמע מפשוטו של הירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ט ע"ג: מפני הסכנה... חוץ משינה שמו ושמה. ועיי"ש פ"ט ה"ד, נ' ע"ב. וכן משמע מפיה"מ להר"מ במקומו ובחיבורו פ"ג מה' גירושין הי"ד, וכמו שהביא הרשב"א בחידושיו פ' ב', ד"ה ומודים, בשם "יש מי שפירש", וכ"ה בתוספות רי"ד שם. ומן הירושלמי כאן סייעתא לפירושם. אבל בתוספות פ' א', ד"ה שינה, ועוד, חולקים וסוברים שאף במשנתנו שם הוא פסול דרבנן, ומדברים בשיש להם שני שמות, אלא שבזו אף חכמים מודים לר"מ, כמפורש בגמרא שם. ²¹ עיין לעיל פ"א, הערה 5.

22-23. **אמ' אני פלני שמיהודה עם השם שיש לי בגליל ונשוי אשה מגליל, או שהיה במקום אחר וכתב (למקום) לשם אחד מהן, כשר.**וכ"ה בד, אלא ששם: פלני מיהודה וכו' ונשוי אני אשה וכו'. וכן היתה הגירסא לפני הרמב"ן ל"ד ב' ובחי' הר"ן שם (נראה שהעתיק מחי' הרמב"ן), ונעמוד עליה להלן. והמלה "למקום" שהקפנו חסרה בכי"ע, בליקוטין, בתוספות, ברמב"ן, ברשב"א הנ"ל והיא ט"ס. אבל בכי"ע ובליקוטין הנ"ל חסר "ונשוי אני אשה בגליל", וכן חסר בתוספות ל"ד ב' ובחי' הרשב"א שם הנ"ל. ולדעת התוספות הלכה שלנו דבוקה לסיפא של הבבא הקודמת, למגרש את אשתו שבגליל בשמו שביהודה, כלומר כשהוא ביהודה ושולח את הגט לגליל, והגט פסול מפני שלא הזכיר כלל את השם שבגליל, אבל אם צרף גם את השם שבגליל לשמו שביהודה, מקום כתיבת הגט, כשר. ומכאן שהשם במקום הכתיבה עיקר והשם המצורף שבגליל טפל. אבל בברייתא שבבבלי אמרו: עד שיגרש את אשתו שביהודה (כלומר, שהוא שולח לה גט מן הגליל) בשמו שביהודה ושם דגליל עמו וכו', ומיכאן שהשם במקום הנתינה עיקר והשם שבמקום הכתיבה טפל, והסיקו בתוספות שם שהתוספתא שלנו חולקת על הבבלי, עיי"ש. ועיין במהרש"א ובקרני ראם על המהרש"א ובמהר"ם שיף שם. והדברים ברורים בחי' הרשב"א במקומו שמוכיח מן התוספתא שמקום כתיבה עיקר, ומסיק שהברייתא שבבבלי חולקת ועושה את מקום הנתינה עיקר, והלכה כמותה. ובחי' הרמב"ן סרב לעשות מחלוקת בין הבבלי והתוספתא, ופירש שההלכה שלנו דבוקה לרישא של הבבא הקודמת, למגרש את אשתו שביהודה בשמו שבגליל, כלומר שהוא בגליל ושולח את הגט ליהודה, ולפיכך אם אמר אני פלוני שמיהודה עם השם שיש לי בגליל עושה את השם שבמקום הנתינה עיקר, כשיטת הברייתא שבבבלי, ומגיה בתוספתא שלפניו (והיה לפניו גירסת כי"ו וד): ונשוי אני אשה מיהודה, או שצ"ל: אני פלוני מגליל עם השם שיש לי ביהודה ונשוי אשה מגליל. ובחי' הר"ן שם הסיק שאין צורך לשבש את התוספתא, ובוודאי שמוכח מתוכה שהשם שבמקום הכתיבה הוא עיקר, כמפורש בתוספתא שלפנינו, ומפרש גם את הברייתא שבבבלי בכיוון זה, ולדעתו נקטה רבותא שאפילו עשה את השם שבמקום הכתיבה טפל, מגורשת בדיעבד, עיי"ש. אבל עיין במסקנתו בפירושו על הרי"ף במקומו. ואשר לסיפא "שהיה במקום אחר", שלא הוחזק שם בשום שם, וכתב השם של יהודה לחוד, או של גליל לחוד, כשר, היינו מגורשת בדיעבד, כמו שהסיקו בירושלמי שם, עיי"ש. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ר"ח, אלף רי"ג, אלף רל"ט, שו"ת הר"ן סי' מ"ב (ד' רומי, עמ' צ"ו), ד"ק סי' מ"ו (בשם תשובת הרשב"א) ובשו"ת הרשב"א סי' תר"ב.

23-24. **ר' שמעון או' אפי' כתב עמו שמו שביהודה בגליל ושמו שבגליל ביהודה, כשר.**ובד: ר' שמעון אומר אפילו כתב עמו שמו ביהודה בגליל ושמו שביהודה, כשר. והנכון הוא בכי"ע: רבן שמעון בן (המלה "בן" נשמטה אצל צוקרמ' בטה"ד) גמל' אומ' אפילו כתב שם יהודה בגליל ושם גליל ביהודה, כשר. וכ"ה בליקוטין הנ"ל, ובתוספות ובהי' הרשב"א ל"ד ב'. ולפי פשוטו חולק רשב"ג על הת"ק וסובר שתקנת רבן גמליאל (או רשב"ג הזקן) היתה רק לעניין לכתחילה, אבל אם היו לו שני שמות, אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה וגרש באחד מהם, מגורשת בדיעבד. וכבר ראינו לעיל ששני התלמודים הסמיכו את הברייתות שלפנינו לתקנת רבן גמליאל הזקן (או רבן שמעון בן גמליאל) שבמשנתנו פ"ד מ"ב, וכן שנינו במשנתנו שם: בראשונה היה משנה שמו ושמו, שם עירו ושם עירה, התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו, אשה פלונית וכל שם שיש לה, מפני תיקון העולם. והנה הלשון "היה משנה שמו ושמו" מוכיח שכן היה מצוי ולא שבמקרה שינה אדם את שמו. וכן אמרו בבבלי ל"ד ב': אמר רב יהודה אמר שמואל שלחו ליה בני מדינת הים לרבן גמליאל בני אדם הבאים משם לכאן, שמו יוסף וקוראין לו יוחנן, יוחנן וקוראין לו יוסף, היאך מגרשין נשותיהן, עמד רבן גמליאל והתקין שיהו כותבין איש פלוני וכל שום שיש לו, אשה פלונית וכל שום שיש לה, מפני תיקון העולם. מסורת שמואל לא זו בלבד שהיא מקויימת ע"י לשון המשנה אלא היא גם מחוייבת המציאות. בזמן העתיק לא היו אנשים רגילים לנדוד ממקום למקום ולעקור את דירתם הקבועה, ועשו כן מחמת אונס ודוחק, כגון שברחו מן המלכות, או מבעלי חובות בעלי זרוע (כמו שראו לנכון הרא"ש, המאירי ועוד). הגולים היו משנים את שמותיהם, את שמות נשותיהם ואת שם עירם, ומתוך פחד ואונס היו מוציאים להם במקום החדש שמות חדשים. פעמים היו נשותיהם חוזרות למקומות בית אביהן, ובעליהן היו שולחים להן גט. מתוך סיגנון השאלה לרבן גמליאל משמע שהמנהג לשנות את השם במדינת הים כבר נשתרש, ובגיטין, אם היה עם אשתו במקום החדש היו כותבים את השם החדש, ואין כאן תקלה, אבל כששלח את הגט בשמות החדשים לאשתו שחזרה, הרי יש לחשוש למכשול ולערעור הבעל, אעפ"י שמן הדין היה הגט כשר, ולפיכך תיקן ר"ג שיהו מוסיפים "וכל שום שיש לו", עיין בתוספות רי"ד במקומו. ונוסח התקנה סתום. רבינו תם (עיין בתוספות ל"ד ב', ד"ה וכל, ועוד בכמה מן הראשונים) פירש שהמלים "איש פלוני וכל שם שיש לו" אינן נוסח הגט עצמו, אלא הכוונה שיפרט בגט בפירוש גם את שאר כל השמות שיש לו. וכן הבין מתחילה אף המקשה בירושלמי (פ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג) הנ"ל, שכן שנו שם: איש פלוני וכל שם שיש לו (פיסקא מן המשנה). הגע עצמך דהוה שמיה ראובן ואפיק²² שמיה שמעון? מתוך הסיגנון "הגע עצמך" ברור שיש לפנינו קושיא, ולא פירוש. והכוונה להקשות על תקנת ר"ג מה תועלת בתקנתו אם האיש יוסיף גם את השם שבמולדתו, והרי כשב"ד מכריחים אותו לגרש את אשתו ישקר, ואם היה שמו ראובן בעירו יאמר ששמו "שמעון". והירושלמי חולק כאן על הבבלי בהתפתחות התקנה, עיין מ"ש לעיל בשיטת הבבלי. ומתרץ הירושלמי: אלא אני פלוני וכל שם שיש לי. כלומר, נוסחא זו ("אני... לי") היא נוסח הגט עצמו, דהיינו שאינו מפרש את שמו הישן, אלא מודיע במלים "וכל שם שיש לי" שיש לו עוד שם מחוץ לשמו שבגלות, וכנוסח בה"ג ועוד, עיין אוה"ג, עמ' 63, תוספות ל"ד ב', ד"ה וכל, ועוד. וכע"ז פירש את הירושלמי בחי' הרמב"ן. וממשיך הירושלמי: יותר מיכן אמרו היו לו שתי נשים וכו',²³ והיינו שאפילו לא שינה את שמו האמיתי וכו', אינה מגורשת. ואמרו להלן בירושלמי שם: תמן תנינן (ב"ב פ"י מ"ג) כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו וכו', ובלבד שיהא מכירם וכו'. אמר רבי אבא צריך שיהא מכיר את שניהן. אמר ר' לא צריך שיהא מכיר לאיש בגט ולאשה בשוברה. ר' אבון בר חייא בעי קומי ר' [לא],²⁴ הגע עצמך שהביא אשה אחרת וגירש בה. אמר ליה לכשיבואו ויעידו העדים וכו'.²⁵ מתניתא פליגא על ר' אבא, בראשונה היה משנה שמו, ושמה, שם עירו, ושם עירה. אם במכירה בזה צריך²⁶ לשנות את שמותם? ובעל כרחינו אנו אומרים שהקושיא היא על ר' אבא גרידא, וכמו שהוא מקשה "אם במכירה".²⁷ ונראה בכוונת הקושיא, שהרי לר' אבא כותבין גט לבעל אעפ"י שאין אשתו עמו, וממילא ההכרה היא שמכיר את שמה, ולאו דווקא את פניה, וכיצד יכול היה לשנות את שמה לפני תקנת ר"ג הזקן? וממשיך הירושלמי: [אמר ר' חייא בר אבא]²⁸ אית בר נש דחכמין²⁹ לחבריהון באפין ולא ידעין שמהתהון. כלומר, ר' חייא בר אבא מתרץ את הסתירה בין שתי המשניות, וממילא אין קושיא על ר' אילא, משום שאין צורך להכיר את שם הבעל אלא את פניו, והרי אין כותבין אלא בפניו. ושוב אמרו בירושלמי שם: מתניתא פליגא על ר' אילי. התקין רבן שמעון בן גמליאל (כגירסת הוצ' לו במשנתנו) שיהו כותבין איש פלוני וכל שם שיש לה, אשה פלנית וכל שם שיש לה, מפני תיקון העולם. וכאן הקושיא היא על ר' אילא גרידא, שהרי לדעתו אין האיש חשוד כלל לשנות את שם אשתו, ולמה תיקן לכתוב וכל שם שיש לה, והרי אף לפני התקנה לא ישקר, אלא יכתוב את שמה שבמקומה.³⁰ ותירץ הירושלמי: מתניתא במגרש בעל כרחו, מה דאמ' ר' אילא במגרש ברצונו. ואית דבעי מימר במגרש במקומות אחרים, מה דאמר ר' אילי במגרש באותו מקום (כלומר, שהיא מילתא דעבידא לגלויי מיד, ואינו חשוד לשקר). ובבבלי ב"ב קס"ז ב' שיטה אחרת בזה, ועיין בראשונים שם ובשו"ת הרי"ד סי' נ"ה. ובירושלמי שם פ"י ה"ד, י"ז ע"ג, הסוגיא מקוצרת, כדרך הירושלמי בנזיקין.

footnotes: ²² בחי' הרמב"ן ובר"ן (פעמיים): ואפיך, והנכון כלפנינו, וכ"ה בכמה מן הראשונים, ועיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 251, ובהערה 27 שם. ועיין רע"ב דמאי פ"ד מ"ג, ובחנם הגיהו בו בד"ה. ובעיטור מאמר ו', ד"ו י"ג ע"א, הוצ' רמא"י, כ"ד ע"ד: ואסיק שמיה, ועיין בבלי כאן י"א ב', יומא ל"ח ב', מו"ק כ"ה ב', נדרים כ"ד ב', כ"ה א', הוריות י"ג ב' ומ"ש לעיל ח"ג הנ"ל. ²³ כלומר, הברייתא שלעיל, שורה 19–21, ד"ה יש לו, ועיין מה שכתבנו שם בפירוש הדיבור "יותר מיכן". ²⁴ כמו שהבינו לנכון בשדה יהושע ובפ"מ. ²⁵ כלומר, אין הבעל חשוד לשנות את שם אשתו לשם אשה אחרת ולגרש אותה, ואם יבוא הבעל ויערער, יבואו עדי המסידה ויעידו. ²⁶ -יכול, עיין מ"ש לעיל פ"ד, הערה 18. ²⁷ עיין בשי"ק, ד"ה מתני', ודבריו עונים אף על קושיא זו, ועיין בשדה יהושע. סיגנון זה אמנם נמצא בירושלמי, אבל כאן אין קושיא זו שייכת לר' אילא כלל, שהרי משנת ב"ב שונה במפורש "ובלבד שיהא מכירם", ולכל הפחות צריך שיכיר את הבעל, ונמצא שהמשניות סותרות זו את זו. ²⁸ כ"ה הגירסא בעיטור, מאמר ששי, ד"ו י"ג ע"ב, הוצ' רמא"י כ"ה ע"א. ²⁹ וכ"ה גם בעיטור הנ"ל. וצורה זו "בר נש דחכמין" (כלומר, "בר נש" ביחיד ו"דחכמין" ברבים) אינו שיבוש. וכן גם בירושלמי סוף פאה (בכי"ר שלא עבר עליו קולמוס מגיהי ספרים): לא הוה אית בר נש דלעיין באורייתא. ועיין בראשית א', כ"ו, וברמב"ן שם. ובירושלמי סנהדרין פ"א ה"א, י"ח ע"א: ר' יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי. וכן שם פ"ג ה"ב: תרין בר נש (כגי' עיטור כ"י, קל"א ע"ב, ותשב"ץ ח"ב סי' רע"ב) הוה ל[ו]ן דין וכו'. ובדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 47: בשרוי ודין תרין בר נש חד שרי לעיל וכו'. ותיקנתי שם: בשר ודם תרין בר נש חד שרי וכו'. ועיין עכשיו בהוצ' שנייה שם, הערה ב'. אבל גם בילקוט ת"ת: תרין בר נש וכו'. ובספרו המשובח של ר"י ווארטסקי ז"ל, לשון המדרשים, עמ' 100, העתיק את דבריי, ונתן פסיק אחרי המלה "תרין", כלומר: תרין, בר נש חד שרי וכו', והעיר שנקהה את שינינו בסיגנון כזה. אבל בנוסח שבמדרש לא נתתי פסיק אחרי "תרין", והכוונה היא: תרין בר נש, חד שרי לרע, וחד שרי לעיל וכו'. ³⁰ ומה שאמרו ברישא: "בראשונה היה משנה שמו ושמה" הכוונה שהיו משנים את שמותיהם כשיצאו שניהם לגלות, אבל בזמן שהיא נשארה במקומה, או שחזרה למקום מולדתה. למה חששו שישלח לה גט בשם אחר?

25. **עריות שאמרו צרותיהן מותרות וכו'.**משנתנו פ"ח מ"ו, והוסיפה התוספתא להלן שאין הלכה כמותה.

26-27. **דברי ר' מאיר שאמ' משם ר' עקיב', וחכמים אומ' אין ממזרין ביבמה.**בבבלי פ' ב' מקשים (ולאיכא דאמרי מסייעים) ממשנתנו הנ"ל (שהיא הרישא של התוספתא כאן) לרב הונא הסובר ששומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה, עיי"ש. ברם בתוספתא כאן מפורש שהלכה זו היא לר"ע גרידא, אבל החכמים סוברים שאין ממזר מיבמה, ואין כאן לא קושיא לרב המנונא ולא סייעתא, שהרי הוא פסק את ההלכה לפי שיטת החכמים, והמשנה שלנו היא כר"ע. וכן באמת אמרו בבבלי יבמות צ"ב א' וסוטה י"ח ב' על המשנה שם. ומטעם זה הסיקו בתוספות כאן פ' ב', סד"ה נישאו, שהתוספתא חולקת על הש"ס שלנו. אבל ברמב"ן ובריטב"א שם תירצו שאין כאן סתירה כלל, משום שלא נחלקו החכמים על ר"ע אלא בממזרות, אבל בשאר דברים (באיסור ליבמה) לא נחלקו כלל. וכן מפורש בירושלמי כאן פ"ח סה"ז, מ"ט ע"ג, ובמקבילה ביבמות פ"י ה"ה, י"א ע"א. ועיין לעיל יבמות פי"א ה"ו, ה"ח וה"ט, ומש"ש ח"ו, עמ' 112 ועמ' 118.

27-28. **[הכונס את יבמתו, והלכה צרתה ונשאת לאחר וכו'].**בבא זו נשמטה בכ"י שלנו ע"י הדומות, וישנה בד ובכי"ע. ואף כאן הרישא היא משנתנו פ"ח מ"ז, ולא הוסיפה התוספתא אלא את הסיפא שזו היא דעת ר"ע, וחכמים חולקים. ובבבלי פ' ב' עבדו צריכותא לשתי הבבות עיי"ש.

28. **[תצא היא מזה ומזה וכו'].**בכי"ע ובמשנתנו חסרה המלה "היא" ולא נתוספה כאן אלא לתוספת באור, והיינו: תצא היא, כלומר הצרה, אבל האילונית בוודאי יוצאת מיבמה לכולי עלמא, אלא שאין שייך בה לא "מזה ומזה" ולא "ממזר". ולעיל יבמות פי"א ה"ט, עמ' 37, שורה 57, המלה "היא" כנראה אשגרה מכאן. ועיין גם להלן שורה 35–37, ד"ה פשוט.

30. **הנותן גט לאשתו ולא סיהדו, בית שמיי אומ' פסלה מן הכהונה.**במשנתנו פ"ח מ"ח: כתב לגרש את אשתו, ונמלך, בית שמאי אומרים פסלה מן הכהונה. והמשנה מדברת בשהחתים את הגט, וכבר הוא גט כשר, ואינו מחוסר אלא נתינה.³¹ ובתוספתא כאן מדברים שלא היו עדים על הגט כלל, ומסר לה בלי עדים, פסלה מן הכהונה. ולבית הלל, אם יסברו שעדי חתימה כרתי, אפילו אם מסר לה בעדים לא פסלה מן הכהונה, כמפורש בבבלי פ"ו ב'. אבל עיין בירושלמי שם פ"ט ה"ה, נ' ע"ב. ועיין בצפנת פענח פ"א מה' גירושין הי"ג ופ"י שם ה"א. ובכי"ע הגירסא היא: ולא שהדו, והיא היא, אלא שבזמן ההוא היו העדים נוהגים לחתום: פלוני בן פלוני שהד.³²

footnotes: ³¹ מדברי בה"ג (עיין אוה"ג, עמ' 187) והלכות פסוקות, הוצ' ר"ס ששון, עמ' קל"א, משמע שפירשו את משנתנו שכבר נתן לה את גיטה, אלא שנמלך מתחילה, ומסר עליו מודעא, ובכגון דא פסולה לכהונה לב"ש, אבל לב"ה חוזרת לו אפילו אם כבר נתן לה את גיטה. ³² וכן רגיל בשטרות שנמצאו במדבר יהודה: פלוני בן פלוני שהד. וכן בשטרות הקדומים שבמצרים, עיין במפתח של Cowley לספרו Aramaic Papyri, עמ' 311, ערך שהד, ובמפתח של Kraeling לספרו The Brooklyn Museum Aramaic Papyri, עמ' 317, ערך שהד. ומצוי מאד כתיב זה בירושלמי, והרי השמרנות בשטרות היא ידועה, ושם חתמו בקביעות "שהד". וכבד הרגיש בכך ר"י בלוי בספרו המשובח Judische Ehescheidung ח"ב, עמ' 56, הערה 3.

31-32. **הוליך אשתו אצל לבלר, ונטל גיטה ונתנו לה, ולא אמ' לה הוא גיטיך, ר' יוסה או' אם עסוקין באותו עניין מגורשת, ואם ליו, אינה מגורשת.**וכ"ה בד. וכן מעתיק הרמב"ן במלחמות פ"ח סי' תקמ"ג. ובריטב"א כאן נ"ה א': מדאמ' בס"פ (צ"ל: בתוס') הוליך אשתו אצל לבלר ונתן לה גיטא, ולא פי' (=פירש), אם עסוקין באותו עניין מגורשת, ואם לאו אינה מגורשת. וכ"ה גם בחי' הר"ן שם, וכע"ז בריטב"א קידושין ו' א'. וגרסו כגירסת כי"ו וד, אלא שבריטב"א ובר"ן קיצרו. ועיין בחי' הרמב"ן ע"ח א', ד"ה מתני' ובנ"י שם, ד"ה פירוש, עמ' ר"ה, והכוונה לתוספתא כאן. אבל בכי"ע כאן: הלך אצל לבלר ונטל גיטה ונתן לה, ואחר כך א' לה הא גיטך, ר' יוסי אומ' מגורשת, ר' יהודה אומ' אינה מגורשת. ר' או' אם עסוקין באותו עינין מגורשת, ואם לאו אינה מגורשת. ועיקר גירסת כי"ע מקויימת ע"י חי' הרשב"א כאן ע"ח א', ד"ה נתן, יבמות קי"ג סע"ב, קידושין ו' א'.³³ ולהלן קידושין פ"ב ה"ח (לעיניין קידושין) הגירסא בכי"ע כגירסת כי"ע כאן. ועיין מש"ש. והנה גירסת כי"ע "ואחר כך א' לה" נראית לכאורה ט"ס ברורה, אם לא שנאמר שהברייתא היא בשיטת ר' שמעון בן אלעזר לעיל ה"א, ואף הנחה זו קשה שהרי רבי אומר להלן שאם אינם עסוקין באותו עניין אינה מגורשת, ולשיטתו לעיל ה"א אם אמר לה אח"כ הרי זה גיטך מגורשת, אעפ"י שמתחילה אמר לה כינסי שטר חוב זה.³⁴ ובחי' הרשב"א כאן, יבמות וקידושין הנ"ל העתיק: ונתנו לה ולא אמר לה הא גיטך (כגי' ד, כי"ו והרמב"ן וסייעתו), אעפ"י שהיתה לפניו גירסת כי"ע בהמשך התוספתא. ובמאירי נ"ה א', עמ' 227 (הוצ' שלישית, עמ' 236) כתב: ובתוספתא אמרו הוליך אשתו אצל הלבלר, ונטל גיטה ונתנו לה, ואמר לה (ברור שצ"ל: ולא אמר לה) הא גיטיך, ר' יוסי אומר וכו' (ההמשך שם, כגי' כי"ע). ועצם מחלוקת ר' יוסי ור' יהודה מפורשת במשנת מעשר שני פ"ד מ"ז: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה, ולא פירש, ר' יוסי אומר דיו, רבי יהודה צריך לפרש. ובירושלמי שם ה"ז, נ"ה ע"א: מהו צריך לפרש, זה גיטך וכו' מה פליגין, כשהפליגו דעתן לעניינות אחרים, אבל אם היו עסוקין באותו עניין גט הוא.³⁵ ומכאן שאם לא דבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ולא אמר לה זה גיטך, לכולי עלמא אינה מגורשת. ובמשנתנו פ"ח מ"ב: אמר לה כנסי שטר חוב זה וכו', אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטך. והקשו הראשונים הנ"ל מן התוספתא כאן שמפורש בה שאפילו אם נתן לה סתם ולא אמר לה הרי זה גיטך, אינה מגורשת, ולמה שנו במשנתנו הנ"ל "כנסי שטר חוב זה", ותירצו שבמשנתנו מדברים בעסוקים באותו עניין, ואם נתן לה סתם ולא פירש מגורשת, אבל אם אמר לה כינסי שטר חוב זה הוא יותר גרוע, ואינה מגורשת, אפילו אם עסוקים באותו עניין, כפי שיוצא גם מן הבבלי קידושין ו' א'. ועיין בבעל המאור בסוגיין, במאירי קידושין ו' א', עמ' 28 ואילך, ובחי' תלמיד הרשב"א שם, שהביא את פירושי הראשונים בעניין. ובחי' הרשב"א קידושין ו' א' גורס אחרי דברי רבי כאן: רשב"א אומר מגורשת, והיא כברייתא שבבבלי שם,³⁶ ור"ש בן אלעזר סובר שאעפ"י שאינם עסוקים באותו עניין אלא מעניין לעניין באותו עניין, כגון בנדונייא ורכושו של החתן וכדומה, הרי זו מגורשת, כבאור הבבלי שם. ברם בחי' הרשב"א כאן וביבמות אינם מובאים דברי ר"ש בן אלעזר. ואף המאירי הנ"ל שגרס בתוספתא כגי' כי"ע לא הביאם. ועיין מ"ש להלן קידושין פ"ב, שורה 45–47, ד"ה נתן ואילך.

footnotes: ³³ אלא שבקידושין מעתיק בסוף הפיסקא מן התוספתא הלכה שאינה לפנינו, עיין להלן בפנים. ³⁴ בדוחק יש ליישב גירסת כי"ע שאם נתן לה גיטה, ולא אמר לה כלום, דינו כאילו נתן לה מתנה, וזכתה בגט, ולא יועיל לכולי עלמא אם יאמר לה אחר כך (כלומר, אחר זמן, אבל אם אמר לה מיד מגורשת לכולי עלמא) הרי זה גיטך, אלא אם כן יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה, כשיטת הרמ"ה שהביא בטור אה"ע סוף סי' קל"ח, מה שאין כן באמר לה "כינסי שטר חוב זה" שאינו אלא כפקדון. ברם קרוב לוודאי שיש כאן ט"ס בכי"ע, וצ"ל: ולא אמר לה וכו', כגירסת הנוסחאות שנביא להלן בפנים. וכן יוצא גם מן התוספתא בקידושין פ"ב שהבאנו לעיל בפנים. ³⁵ כלומר, המחלוקת היא כשהיה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ואח"כ הפליגו לעניינות אחרים, אבל אם לא הפליגו, ועדיין מדברים על עסקי גיטה וקידושיה, מקודשת לכולי עלמא, ואפילו לר' יהודה, והוא מתאים לגירסת הרשב"א בתוספתא קידושין פ"ב, עיי"ש בחי' הרשב"א ו' א' שהעיד גם לירושלמי כאן פ"ו ה"א, מ"ז ע"ד. ועיין בשנות אליהו במע"ש פ"ו מ"ז ובהגהות יפה עינים קידושין ו' א'. ³⁶ אלא שהרשב"א גרס גם בבבלי "ר' שמעון בן אלעזר", במקום: "ר' אלעזר בר' שמעון". אבל לעיל שם מעתיק בשם הבבלי (פעמיים) ר' אלעזר בר' שמעון.

32-34. **אמ' ר' שמעון בן לעזר לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו'.**להלן עדיות פ"ב ה"ד, בבלי פ"א ב', ועיי"ש ע"ג ב'.

35-37. **פשוט שכתוב בו עד אחד, מקושר שכת' בו שני עדים, עדיו מתוכו, תצא היא ושלשה עשר דבר בה, דברי ר' מאיר שאמ' משם ר' עקיבא, וחכמים אומ' אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע חסר "עדיו מתוכו", "היא" "שאמ' משם ר' עקיבא". ונראה שהמלים "עדיו מתוכו" אינו שיבוש, והכוונה: או עדיו מתוכו, ובין שאין בו אלא שני עדים, ובין שיש בו שלשה, אלא שחתמו בפנים ולא בחוץ, הגט פסול, כמפורש במשנת ב"ב פ"י מ"א ומ"ב. ואשר למלה "היא", כנראה, שיש כאן אשגרה מלעיל שורה 28, ד"ה תצא. ברם ביחס למלים "שאמ' משם ר' עקיבא" נראה שהנכון הוא בכי"ע, ולפנינו אשגרה מלעיל ה"ו וה"ז, ולפנינו הלכה של ר' מאיר גרידא, שאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר. ובמשנתנו פ"ח מ"ט: כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה. ואמרו עליה בבבלי פ"ו א' שהיא כר"מ,³⁷ אבל לחכמים הולד כשר. וגט קרח הוא מקושר שקשריו מרובים מעדיו, ומי שמכשיר את הולד בשלשה קשרים ושני עדים, נראה, לכאורה, שיכשיר את הולד גם בשני קשרים ושני עדים. ובפיה"מ להר"מ ב"ב פ"י מ"א (בהוצ' ר"י קאפח) כתב ששני עדים בגט מקושר פסול מדאורייתא, והוא כפשוטה של לשון בבבלי שם קס"ה ב'.³⁸ אבל בתוספות שם, ד"ה הכא, פירשו ש"דאורייתא" לאו דווקא, אלא שהולד ממזר מדרבנן עיי"ש. ובמאירי שם, עמ' 663: ופירשו בגמרא פסול לגמרי, כשאר הפסולים מן התורה, ר"ל בפשוט שלא החתים בו אלא אחד, שיוציא והולד ממזר ושאר הדברים השנויים בה במשנת גיטין. ובבבלי כאן פ"א ב': הנח לשלשה במקושר דלאו דאורייתא וכו', השלים עליו עבד וכו', ר' עקיבא אומר הולד ממזר. ומן התוספתא כאן מוכח שלמ"ד עדי מסירה כרתי הולד בשר, משום שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם, ושני עדים במקושר, כשר בדיעבד. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 266 ואילך. ועיין לעיל, עמ' 786. ועל עצם גט מקושר כבר ראו בירושלמי פ"ח הי"ב, מ"ט ע"ד (ובמקבילה בב"ב רפ"י, י"ז ע"ג), ובבבלי ב"ב ק"ס א', ששטר מקושר היה קיים בזמן המקרא וציינו לירמיהו ל"ב, י' ואילך.³⁹ וחכמי ישראל בזמננו העירו על הדמיון בין שטרות המקושרים שתוארו בספרות שלנו ובין השטרות הכפולים של היונים.⁴⁰ עכשיו נתגלו במדבר יהודה כמה שטרות מקושרים, ואני נותן כאן את תאורו של פרופ' יגאל ידין בספרו "החיפושים אחר בר כוכבא" תל־אביב 1971, עמ' 229 ואילך: השטר המקורי היה נכתב תחילה בראש הפאפירוס (הכתב הפנימי) וכו', לאחר מכן הניח הסופר רווח כשניים וחצי סנטימטרים (הכול לפי גודלה של התעודה הנדונה), ושוב כתב את השטר כולו (הכתב החיצוני) וכו'. אחרי זה גלל את החלק הפנימי, העליון, של השטר, ובכלל זה הרווח שהניח בין שני חלקיו. החלק הגלול הזה נקשר בחוט, שנמשך במאוזן לאורך הצד הקדמי של הקיפול, עבר את התעודה במפולש, נקשר שנית, נמשך באלכסון לאורך גב התעודה ושוב נקשר שם, וחוזר חלילה עד קצה התעודה (עיין בציור שם) העדים חתמו על גב התעודה, כל אחד ליד קשר אחד. חתימותיהם התחילו ליד הקשר ונמשכו ממנו והלאה בכיוון תחתית התעודה ובניצב לשורות ששורטטו בפנים התעודה, על החלק החיצון של התעודה, בסמוך להלק הפנימי. לאחר מכן שוב נגללה התעודה אלא שהפעם לא נקשרה. תאור זה מתאים לדברי הירושלמי כאן פ"ח הי"ב, מ"ט ע"ד (ומקבילה בב"ב פ"י ה"א, י"ז ע"ג). ועיין בבלי ב"ב ק"ס ב'. ולאמיתו של דבר היו כמה סוגים של שטרות מקושרים,⁴¹ אבל המשנה והירושלמי מכוונים לשטרות המקושרים לפי הנוהג הרומי,⁴² והתעודות שנמצאו במדבר יהודה מקיימים הנחה זו. ולפי הבבלי קס"ד ב' היה הבדל בכתיבת הזמן בין מקושר לפשוט, עיי"ש.⁴³ ולפי הירושלמי כאן פ"ח הי"ב, מ"ט ע"ד (ובמקבילה בב"ב רפ"י, י"ז ע"ג) יש הבדל בין מקושר לפשוט בגופו של גט, אבל עדיין אין בידינו די חומר כדי לדון על כך בברור.

footnotes: ³⁷ ועיין גם בירושלמי שם פ"ט ה"ד, נ' ע"ב. ³⁸ ועיי"ש ק"ס ב'. ³⁹ ועיין בספר Les Grottes de Murabba'at של Benoit, Milik et De Vaux ח"ב, עמ' 247, הערות 1–2. ⁴⁰ עיין מ"ש ל. פישר ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ט, 1912, עמ' 52 ואילך, ובהערות שם. ⁴¹ עיין בספר Les Grottes וכו' הנ"ל (לעיל הערה 39), עמ' 244 ואילך. ⁴² עיין שם, עמ' 246. ⁴³ ועיין בשטר המקושר של דורא אוירופוס 28 שפירסם תלמידי יונתן גולדשטין ב- Journal of Near Eastern Studies חלק כ"ה חוברת א', עמ' 2, ובבאור שם, עמ' 8 ואילך.

37-38. **אי זהו גט קרח, כל שבעה קשרים וששה עדים וכו'.**בד: כל [שיש בה] וכו'. ובכי"ע: גט קרח שבעה קשרים וששה עדים וכו'. וכע"ז בבבלי פ"א ב'. ועיין בירושלמי פ"ח הי"ב, מ"ט ע"ד. ובמשנתנו ספ"ח: ואיזה גט קרח כל שקשריו מרובין מעדיו. ופתחו בתוספתא במניין הרגיל של העדים בגט מקושר לפי הנוהג הרומאי,⁴⁴ אבל היו גם פחות מכאן. ובגט המקושר שבמדבר יהודה הנ"ל⁴⁵ עדיו שלשה, כמו שנקטו במשנתנו ריש ב"ב.

footnotes: ⁴⁴ עיין בספר Les Grottes וכו' הנ"ל (לעיל, הערה 39). עמ' 246, ובהערה 6, שם. ⁴⁵ עיין בספר הנ"ל, עמ' 105.

39-40. **שלשה קשרים ושני עדים. פחות מיכן, אין משלימין עליו אלא קרובין הראוין להעד במקום אחר.**וכ"ה בד ובכי"ע (אלא שבכי"ע חסר "במקום אחר"), וגירסא זו בוודאי משובשת, שאם אין בו בגט אלא שני קשרים ועד אחד, הרי בוודאי שאין משלימין עליו קרוב. ובמנחת בכורים מחק את המלים "פחות מיכן", ובח"ד נדחק מאד. ואם לא נגרוס "פחות מיכן", הרי לפנינו הברייתא שבבבלי פ"א ב': אבל קשריו שלשה ועדיו שנים דברי הכל (כלומר, אפילו לבן ננס שבמשנתנו ספ"ח) אין משלימין עליו קרוב. ואמרו שם: רב יוסף מתני בשר, והתניא קרוב, אמר רב פפא תני, כשר. ברם קשה להגיה שלש נוסחאות. ונראה יותר שלפנינו השלמת סופרים שהיה דרכם להשלים את דברי התוספתא המקוצרים ע"פ המשנה, וכן נהגו גם במדרשי הלכה. תדע לך שהוא כן שבכי"ע חסרות המלים "במקום אחר", ולא השלימו את כל הפיסקא ממשנתנו ספ"ח. והגירסא הנכונה בתוספתא היא: פחות מיכן אין משלימין עליו, כלומר שאם אין בגט אלא שני קשרים, אין דינו כמקושר, ואין משלימין עליו כלל, שאפילו השלים שני עדים כשרים על האחד פסול, ודינו כפשוט שחתמו עדים מאחוריו. והסופרים שקראו "אין משלימין עליו" השלימו ע"פ המשנה: אלא קרובין הראויין להעיד במקום אחר.⁴⁶

footnotes: ⁴⁶ ושמא היה כתוב בתוספתא: אין משלימין עליו כל' (-כלל), וקראו הסופרים כל' (-כולהו), כלומר, כל לשון המשנה, כדרך הקיצורים במדרשי הלכה ב"מיכאן אמרו".