1. **שתי חזקות לכהונה בארץ ישראל, נשיאות כפים, וחילוק גרנות וכו'.**לעיל פיאה פ"ד ה"ו, סוף עמ' 56, ירושלמי כאן פ"ב ה"ז, כ"ו ע"ד, בבלי כ"ה א'. ועיין מש"ש בח"א, עמ' 181.

2. **ובסוריא עד מקום ששלוחי ראש חדש מגיעין וכו'.**בירושלמי מפורש: עד נמרין. ועיין מ"ש בח"א הנ"ל. וביוצר לשבת ראשונה של חנוכה (אודך כי אנפת): מעכו לנמרים רדף המחנה. ומקורו בשאילתא לחנוכה סי' כ"ז, הוצ' רש"ק מירסקי, עמ' קפ"ח: "ויצאו יהודה וחביריו ורדפו אחריהם מעכו ועד נמרים", כלומר מגבול א"י לסוריא עד מקום ששלוחי החודש מגיעין.

2-3. **נשיאות כפים, אבל לא חילוק גרנות.**משום שהתרומה בסוריא מדרבנן, ואין מדקדקין בה כ"כ, אבל נשיאות כפים היא ראייה, משום שבכל מקום ששלוחי החודש מגיעין היה שם ב"ד ודקדקו שזר לא ישא את כפיו. ועיין בבלי כ"ה א' הנ"ל. ועיין בצפנת פענח פ"כ מה' איסורי ביאה ה"ג.

3. **בבל כסוריא.**מפני שהיו שם בתי דינין קבועין.

**ר' שמעון בן לעזר או' אף באלכסנדריא וכו'.**וכ"ה ("בן לעזר", "בן אלעזר") בכל הנוסחאות כאן ולעיל פיאה פ"ד הנ"ל ובירושלמי. אבל בבבלי הנ"ל נתחלפו הגירסאות וגרסו כאן: בן גמליאל ולהלן, שו' 4: בן אלעזר.

3-4. **באלכסנדריא בראשונה, מפני שהיה בית דין שם.**אפשר שהכוונה עד זמנו של טריינוס הרשע, עיין מ"ש בה"א, עמ' 182.

4. **רבן שמעון בן גמליאל או' כשם וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולעיל פיאה פ"ד ה"ה ובירושלמי כאן, אבל בבבלי כ"ו א' ר' שמעון בן אלעזר וכו', עיין מ"ש לעיל, שו' 3, ד"ה ר' שמעון בן לעזר.

5. **כך מעשר ראשון חזקה ללויה.**וכ"ה ("ללויה", "ללוים") בד כאן ובד ובכי"ו לעיל פיאה הנ"ל, אבל בכי"ע כאן ושם ובירושלמי ובבבלי הנ"ל: חזקה לכהונה. ופירשו בבבלי שהתנא שלנו סובר כר"א בן עזריה, ובתר דקנסינהו עזרא ללוים אין נותנין להם מעשר, אלא לכהן גרידא. ולעיל ח"א, עמ' 181, הכרענו שהגירסא שלפנינו נכונה, עיין מש"ש.

5-6. **והחולק בבית דין אין לו חזקה לכהונה.**בירושלמי מסיים: אני אומר תרומה נפלה לו מאבי אמו כהן, כלומר, הרואה שב"ד נתנו לו תרומה כיורש לא ראה כלום, ושמא נפלו לו בירושה מקרובו כהן מצד אמו. ועיין בשטמ"ק כ"ו א', ד"ה והחולק, במה שדייק מן הלשון והחולק ("מדקתני והחולק וכו', ולא קתני החולק"), אבל בפיאה הנ"ל הגירסא בד ובכי"ו: החולק. ובבבלי כ"ו א': אמר רב ששת הכי קאמר החולק תרומה בנכסי אביו עם אחיו וכו', והוא מעמיד לה שידעו שאביו ואחיו כהנים, אלא שעליו היה חשש חללות, עיין בבלי לעיל שם, ובר"מ פ"כ מה' איסורי ביאה הי"ב. ועיין בריטב"א ובהגהות יפה עינים כ"ו א'.

6-7. **הכל נאמנין להעידה, אפי' בנה, אפי' בתה, חוץ ממנה, ומבעלה, שאין אדם מעיד על ידי עצמו.**במשנתנו פ"ב מ"ט: עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות, ואם יש להן עדים, אפילו עבד, אפילו שפחה, הרי אילו נאמנין. ואין נאמן אדם על ידי עצמו. ובבבלי כ"ז ב': לימא כתנאי זו עדות איש ואשה, תינוק ותינוקת, אביה ואמה, ואחיה ואחותה, אבל לא בנה ובתה, לא עבדה ושפחתה. ותניא אידך הכל נאמנין להעיד, חוץ מהימנה ובעלה וכו'. ובס' יחוסי תנאים ואמוראין ערך זכריה [בן הקצב], עמ' קע"ז, מעיר על ה"תניא אידך": וכך היא בתוספת' פ"ב¹ דכתובות על מעשה דר' זכריה בן הקצב. ועיין בירושלמי פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד, ומ"ש בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ו, אות ד'.

footnotes: ¹ קרא את התוספתא ע"פ מניין הפרק במשנה, וכן מצוי אצל הראשונים. ועיין להלן פ"ד הע' 84, פ"ה הע' 27.

7-8. **אמ' ר' זכריה בן הקצב, המעון הזה, לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלם עד שיצאו.**פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ט. ובשה"ש זוטא (אגדת שה"ש) בסופה: אותה שעה שלחו אנשי אורחמו² והושיבו קסתרא על ירושלם והיו מטמאין כל הנשים שהיו בתוכה, ועלה אלעזר והתלמידים עמו והכו (כ"ה בכ"י פרמה שם) את אנשי קסתרא. ומעשה זה קרה לפני חורבן הבית כנשכנסו גדודי פלורוס לעיר, כמו ששערו לנכון כמה חכמים.³ ונראה שאנשי פלורוס חפשו בחורים ובסדקים, ולא אמרו בבבלי בסוגיין: אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן, אלא במקום שלא חפשו במחבואות. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים, עמ' קע"ו הנ"ל, תמה למה אסרו אותה "והלא כמה מחבואות ומערות היו בירושלם וכו', וכן מחילות עזרה וכמה.⁴ ואין לומר מפני שהיא לא טענה נחביתי משום הכי אסרוה, דא"כ תפשוט דבעי רב אשי (שם כ"ז א') אמרה לא נחביתי ולא נטמיתי מהו וכו'".⁵ ובשטמ"ק הביא קושיא זו בשם קונטריסין, ותירצו בשהושיבו שומרין, ואין כאן מיגו. ובקונטריסין אחרים תירצו בשבאו הגוים לירושלים פתאום ולא יכלו להטמן.

footnotes: ² -אורהמי, רומי, עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 138. ³ עיין מ"ש בספרי הנ"ל, עמ' 149, הע' 225. ⁴ במדרש תהלים שנביא להלן גרס: משעה שנכנסו גוים להיכל עד שיצאו. וספק גדול הוא אם גירסא זו מקורית היא. ⁵ ובירושלמי פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד, גיטין פ"ג ה"ד, מ"ה ע"א, נסתפקו אם מחבואות מצילות, ואף לפי הירושלמי יש להקשות למה לא פשטו את השאלה ממשנתנו, והרי יש לה מיגו לומר: נחביתי.

9-10. **ואע"פ כן ייחד לה בית בפני עצמה, היתה ניזונת מנכסיו, ולא נתיחדה עמו אלא על פי בניה.**וכן מעתיק בשם התוספתא ביחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל, עמ' קע"ו, אלא שחסר שם "היתה ניזונת מנכסיו". ובירושלמי פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד: אף הוא שכר לה את הבית והוא מעלה לה מזונות, ולא היה מתייחד עמה אלא בפני בניה, וקרא על עצמו הפסוק הזה יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמיה מ"ה, ג'). וכ"ה בסוטה פ"א ה"ג, ט"ז ע"ד. ובבבלי כ"ז ב': תנא ואעפ"כ ייחד לה בית בחצרו, וכשהיא יוצאה, יוצאה בראש בניה, וכשהיא נכנסת, נכנסת בסוף בניה. וכתב בס' יחוסי תו"א הנ"ל: ועשו ייחוד זה כיחוד שכיב מרע הכותב גט על תנאי, דגר' בפ' מי שאחזו (גיטין פ"ז מ"ד) דאפילו על פי עבד ושפחה יכולה להתייחד, ומפר' בירושלמי (שם ה"ד, מ"ח ע"ד) ועבד ושפחה נאמנין ? ומשני יודעין הן העדים שבשעה שנתייחדה עמו היה שם עבד, או שפחה. ובתוספתא דגיטין (פ"ה ה"ד) מסיק: ולא תתייחד עמו על פי בנה קטן שאינה בושה לשמש כנגדו וכו'. ובס' יחוסי תו"א, עמ' קע"ו הנ"ל, העיר על מדרש תהלים פ"ו, ז' (הוצ' בובר, ל"א ע"א): יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה, זה שאמר ר' זכריה בן הקצב לחכמים, המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים להיכל עד שיצאו. אמרו לו חכמים אין אדם מעיד על עצמו. התחיל בוכה וממסה מטתו בדמעות שהיתה אשתו ישנה אצלו,⁶ והיה יודע שהיא טהורה, ולא היה מכירה מפני גזירת חכמים, והיה קורא עליו הפסוק יגעתי באנחתי. והעיר בס' יחוסי תו"א הנ"ל: "בשוחר טוב חולק על הכל" (כלומר, גם על הבבלי וגם על הירושלמי והתוספתא), שהרי לפי המסורת שלו נתייחד עמה, אלא שלא הכירה. ונראה שלפי המסורת העתיקה קרא על עצמו את הפסוק "יגעתי באנחתי", ואח"כ נחלקו אם הכוונה לפסוק בירמיה מ"ה, ג', או לתהלים ו', ז'.

footnotes: ⁶ כ"ה ברוב כתה"י, וכן מעתיק בס' יחוסי תו"א, ואף במדרש תהלים ד"ו שבידי שהוגה ע"פ כמה כתבי יד הגירסא כן.

10-11. **נאמן אדם לומר שאמ' לי אבא משפחה זו טמאה, ומשפחה זו טהור'.**בבלי כ"ח ב'. ושאלו שם: טהורה וטמאה סלקא דעתך ? אלא משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה. ולשון זו גם במשנת עדיות פ"ח מ"ג ומ"ז. ובבבלי קידושין ע"א א' לא שאלו עליה כלום, ועיין בתוספות כאן י"ד א' מה שתירצו. ופירשו שם שטומאה וטהרה היא לעניין ממזרות ונתינות, עיי"ש. ועיין בפי' הראב"ד סוף עדיות ובחי' הרמב"ן קידושין ע"א א' ובר"ן על הרי"ף שם. אבל בה"ג ד"ו, כתובות ע' רע"ב: אלא משפחה זו כשירה לכהונה וכו'. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 200, הערה 6. ובריטב"א כ"ח ב': פירשו בתוספות דאין [כאן] נאמנות גמורה, שהרי אין הקטן נאמן לא לאסור ולא להתיר, אלא לומר שחוששין לדבריו, כקול בעלמא, כדי להתרחק מאותה משפחה. וכע"ז הביא הר"ן בספ"ב בשם הראב"ד: ואי חד הוא חיישינן לה, ולא מכרזינן עלה.⁷ ושוב כתב בריטב"א שם: א"נ נאמן ממש, וכגון שתי משפחות שהיתה אחת מהן משפחה בפסול, אלא דלא ידעינן דהי מינייהו, ונאמן לומר זו היא פסולה. אבל בר"ן ספ"ב חלק עליו, ופירש שאינו נאמן בכגון דא אלא להכשיר גרידא, ולהאכיל בתרומה דרבנן ו"ברייתא זו על דרך משנתינו היא, משפחה זו פסולה דקתני בשביל הכשר האחרת נקטה, כדקתני במתניתין שהמקום הזה בית הפרס היה, כמו שפירשתי", כלומר שהוא נאמן לטהר ולומר "המקום הזה בית הפרס הוא" ולא יותר, ומטהרינן את שאר הבקעה שהיתה כולה בחזקת ספק בית הפרס, ואף כאן פירושו משפחה זו פסולה ולא יותר, ושאר בתי אבות שבה כשרים, אבל אינו נאמן לפסול וודאי את השאר. ועיין ר"מ פי"ד מה' עדות ה"ג ומ"ש להלן בסמוך. והכל לעניין תרומה גרידא, אבל לא לעניין יוחסין, כמו שמסיים בסמוך.

footnotes: ⁷ ועיין מ"ש להלן, שו' 11, ד"ה ואשר, בשם המאירי, עמ' 133. ובזה אין צורך שיהא גדול אתם (כלומר, שראה בגדלותו), עיין בתוספות כ"ח א', ד"ה והוא, בגליון רע"א שם ובמה"פ ספ"ב, ד"ה ובלבד שיצטרף. ופי' הראב"ד שהביא בשו"ת הריב"ש סי' קפ"ג (בשם הריטב"א) הוא למ"ש במשנתנו.

11. **שאכלנו בקציצה של פלנית.**בירושלמי פ"ב ה"י, כ"ו סע"ד: תני שאכלנו בקציצת פלוני ופלוני. מהו בקציצת (צ"ל: בקציצה) ? בשעה שהיה אדם מוכר את שדה אחוזתו וכו'. והשאלה "מהו בקציצה" אינה עונה על העניין שלנו (על נאמנות בראייה בקטנות), אלא עיקרה בירושלמי קידושין פ"א ה"ה, ס' ע"ג: בראשונה היו קונין בשליפת המנעל וכו' חזרו להיות קונים בקצצה. מהו בקצצה?⁸ בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו וכו'. וכ"ה ברות רבה פ"ז, ז'.⁹ וכל הסוגיא הובאה כאן (כדרך הירושלמי) משום הסיפא: א"ר יוסי בר' בון אף מי שהיה נושא אשה שאינה הוגנת לו קרוביו ממלין חביות קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות, והתינוקות מלקטין ואומרים נקצץ פלוני ממשפחתו. וכע"ז בבבלי כ"ח ב': דת"ר כיצד קצצה, אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו וכו', וזו היא קצצה שהתינוק נאמן עליה. ושדה אחוזה לא נזכרה שם כלל, מפני שאינה עניין לכאן. ואשר לפירוש העניין הרי הדבר תלוי במחלוקת הראשונים שהבאנו לעיל, שו' 10–11, ד"ה ובריטב"א. ובמאירי, עמ' 133: וזו היא קצצה שתינוק נאמן עליה. ובזו פירשו גדולי המחברים¹⁰ שבעדות אחד שיעיד בה על מה שראה בקטנו חוששין לו, ובשנים פוסלין אותו. והר"ן בספ"ב חולק, עיין מ"ש לעיל. ובשי"ק ספ"ב, ד"ה ואומרים, הביא ראיה לשיטת הראב"ד מן הירושלמי, וכבר פירשנו לעיל בסמוך שמעולם לא אמרו בירושלמי שהם נאמנים גם לעניין שדה אחוזה, ועיי"ש גם בהערה 8. ובירושלמי שם מסיק: ובשעה שהיה מגרשה היו עושין לו כן, ואומרים חזר פלוני למשפחתו. ועל זה לכ"ע נאמנים.

footnotes: ⁸ כלומד, כיצד קונים בקצצה? ופירשו שהיו מפרסמין את המכירה והקנייה ע"י תינוקות, ובכגון דא אף קצצה בלי קניין אחר מועיל. ודרך אגב מוסיפים שהיו עושים כן גם בשעה שהיה חוזר וקונה את השדה. ומעולם לא אמרו בזה שגדול נאמן להעיד שכן ראה בקוטנו. ⁹ וכ"ה שם: ומהו דין קצצה? א"ר יוסי בר אבין כל מי שהוא מוכר שדהו לנכרי (כ"ה בילקוט ובאשכול הכופר, ל"א ע"ב. ופידושו לאדם זר שאינו מן המשפחה) היו קרוביו מביאין חביות וכו'. ובירושלמי (עיין להלן) מפרש ר' יוסי בר' אבין את עניין הקצצה במשפחה (ולא בשדה אחוזה), ועניין הקצצה בשדה אחוזה הוא מסתם התלמוד. ¹⁰ צ"ל: המפרשים, כמו שהגיה הר"א סופר.

11-12. **ושאמ' לו רבו לפל' צא וטבול לתרומתך.**במשנתנו פ"ב מ"י: ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה. ואף כאן רבו שלימדו תורה אמר לו כן, וכיוון שלימדו תורה סימן שלא היה עבד (עבד כהן), עיין בירושלמי פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד, ובבלי כ"ח סע"א. ובכי"ע: ושאמר ר' לפלוני וכו'. ואצל צוקרמנדל בטעות: ושאמר ר' פלוני.

12. **ושהיינו מוליכין תרומות ומעשרות לפלני.**בברייתא שבבבלי הנ"ל: ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו, אבל לא על ידי אחר. ועיין להלן בסמוך.

12-13. **נאמנין ליתן לו, אבל לא להחזיקו לכהונה.**כלומר, כל אילו שמנינו לעיל נאמנים לעניין ליתן לו מתנות כהונה גרידא, אבל לא ליוחסין, אפילו למ"ד שעד אחד נאמן ליוחסין. ועיין ר"מ פי"ד מה' עדות סה"ג.

13. **או שהיו אחרים מוליכין לו, אין נאמנין.**בד חסרה המלה "אין", ובכי"ע: את שאחרים מוליכין לו נאמן. ונראה שצ"ל: את (כגי' כי"ע) שהיו אחרים וכו', כלומר, דווקא כשאמרו ושהיינו מוליכין תרומות ומעשרות וכו', אבל אם העידו שראו בקטנותן את שהיו אחרים מוליכין וכו' אין נאמנין, כמפורש בברייתא שבבבלי הנ"ל, עיין לעיל, שו' 12, ד"ה ושהיינו.

13-14. **אבל אם היה גוי ונתגייר, עבד ונשתחרר וכו'.**בבלי הנ"ל. ועיין להלן, שו' 16, ד"ה ר' יוחנן.

14-15. **אין נאמנין לומר זכור הייתי בפלני שחייב לפלנית מנה.**וכ"ה ("לפלונית") בד. ובכי"ע: לפלוני, וכנראה שכן נכון. ונראה שהברייתא נסמכה למשנתנו, והכוונה שאעפ"י שקטן נאמן להעיד בגודלו זה כתב ידו של אבא (משנתנו פ"ב מ"י), ומצטרף עם גדול (שראה בגדלותו) לקיים את השטר, אבל אם אינו מכיר את החתימה, אלא מעיד על המנה שבשטר,¹¹ אינו נאמן לומר זכור הייתי וכו'. אבל בלי שטר פשיטא שאין גדול נאמן להעיד בדיני ממונות על מה שראה בקטנותו, שהרי צריך תחלתו וסופו בכשרות, כלהלן סנהדרין פ"ד ה"ד ובבלי ב"ב קכ"ח א', ערכין י"ז ב'.

footnotes: ¹¹ עיין בבלי כ"א רע"א ובתוספות שם, ד"ה על, ואינו עניין לכאן, שהרי שם החתום עצמו מעיד.

15. **ודרך פל' עוברת בשדה פלני, מפני שהוא כממון.**במשנתנו ספ"ב: אבל אין נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה. מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה. ובבבלי כ"ח ב': מאי טעמא, אפוקי ממונא לא מפקינן. ומלשון התוספתא "מפני שהוא כממון" משמע שאינו ממון ממש. ונראה שאף כאן הכוונה שידוע שיש לפלוני דרך עליו,¹² ובעל השדה יש לו רשות לתת לו דרך "בקצרה באי זו שדה שירצה",¹³ ויש כאן עדות של גדולים שראו בקטנותם שדרך פלוני עוברת בשדה פלונית, ואינם מוציאים ממון ממש, שהרי בעל השדה חייב ליתן לו דרך, מ"מ אינם נאמנים, מפני שאף ברור הדרך בשדה פלונית הוא כממון. ולפ"ז אף "מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה" פירושו שידעו שיש לו לפלוני מעמד ומספד אלא שהמקום לא היה מבורר,¹⁴ והעידו שהמעמד והמספד היה "במקום זה" אינם נאמנים, משום שאף ברור המקום דינו כהוצאת ממון, והבעלים יכולים לדחותו למקום שהם רוצים.

footnotes: ¹² דומיא דבית הפרס, או משפחה זו טמאה, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה ובריטב"א. ועיין במשנתנו להלן פי"ג מ"ז ובירושלמי ובבבלי שם. ¹³ לשון הר"מ בפט"ו מה' טוען ונטען סהי"א. ועיין רשב"ם ב"ב ק' א', ד"ה כי אתו לקמיה דר' יצחק, מ"ש בשם הר"ח. ¹⁴ עיין לעיל, הע' 12.

16. **ר' יוחנן בן ברוקה אומ' נאמנין.**בבבלי כ"ח ב' פירשו שר' יוחנן בן ברוקא חולק על הרישא, על גוי ונתגייר עבד ונשתחרר, והם נאמנין להעיד שראו בגיותן, או בעבדותן, בדברים שגדולים נאמנין להעיד על מה שראו בקטנותם. וטעמו משום הואיל ודעתו להתגייר (ובעבד הואיל ויודע שדעת בעל הבית לשחרר אותו) מידק הוה דייק. ולפני רש"י היו דברי ר' יוחנן במשנתנו, ומחקם רש"י, שהרי לפי גירסא זו ברור שר' יוחנן ב"ב חולק על דרך ומעמד, ובמשנה לא נזכר כלל גוי ונתגייר וכו'. ועיין מאירי סוף עמ' 133, וכנראה, כיוון לברייתא, ולא למשנתנו. ומלשון התוספתא שמסמיך דברי ר' יוחנן בן ברוקה בנאמנות אשה וקטן בנחיל של דבורים משמע קצת שהוא חולק על מה שסמוך לו, והיינו בדרך פלוני עוברת בשדה פלוני, וכמו שכתבתי לעיל שו' 15, ד"ה ודרך. ועיין מ"ש להלן, שו' 16–17, ד"ה אמ' ר' יוחנן. ובירושלמי לא נזכרו כלל דברי ר' יוחנן בן ברוקה, אבל אפשר שגרסו כן במשנתנו (כגירסא שהיתה לפני רש"י), ולפיכך שאלו שם (ספ"ב, כ"ז רע"א): אין נאמנין אלא בגודלן מה שראו בקוטנן. הא בקוטנן לא. תמן תנינן (ב"ק פ"י מ"ב) נאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל וכו', וכה הוא אומר כן ? ואפשר שהקשו מר' יוחנן בן ברוקה על ר' יוחנן ב"ב, שבמשנתנו לא האמין אלא בגודלן, ובמשנת ב"ק האמינן אף בקוטנן, ותירצו שנחיל של דבורים אין גזילו מדבר תורה, עיין להלן בסמוך. ופשיטא שאין כאן אלא השערה בעלמא. ועיין להלן בסמוך.

16-17. **אמ' ר' יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה, או קטן, לומ' מיכן יצא נחיל זה.**משנת ב"ק פ"י מ"ב, ועיין מ"ש לעיל בסמוך בשם הירושלמי. ובתשובה שבראבי"ה ח"ד סי' תת"ק, סוף עמ' קי"ח, תמה הכותב על קושיית הירושלמי שהעתקנו לעיל בסמוך, והרי בנחיל של דבורים לא האמינוהו אלא במסיח לפי תומו (כבבלי ב"ק שם קי"ד ב') ולפיכך אף בקטנותו נאמן, מה שאין כן בכתובות שבמתכוין להעיד עסיקינן, ולא האמינוהו אלא בגדלו, אף שהם דרבנן, עיי"ש, והוא מוסיף שם: ובתוספת' דכתובות מחבר אותה דר' יוחנן בן ברוקה דנחיל עם המעידים בגודלן מה שראו בקוטנן. וכע"ז גם באו"ז ח"א סי' תרצ"ה, צ"ח ע"ג.¹⁵ ולפי פירושנו לעיל בסמוך יש כאן חיבור ממש, שהרי לפי פירוש הבבלי בברייתא שם מדבר ר' יוחנן בן ברוקה לעיל בגרים ומשוחררים שמעידים מה שראו בגיותן ובעבדותן. ברם רחוק הוא לשער שגם רבותינו פירשו כן בתוספתא, וכוונתם לרישא של הברייתא.

footnotes: ¹⁵ וצ"ל שם: [בתוספתא] דכתובות מדכר ר' יוחנן ב"ב דנחיל עם המעידים בקוטנן מה שראו בגודלן (צ"ל להפך: בגודלן מה שראו בקוטנן).

17-18. **במי דברים אמורים בזמן שהעידו על מעמדן, אבל אם יצאו וחזרו אין נאמנין, שלא אמרו אלא מתוך הפיתוי ומתוך היראה.**וכ"ה בירושלמי ספ"ב, כ"ז רע"א, אלא שנשתבש בדפוסים, ותיקנתיו (תלמודה של קיסרין, עמ' 41) ע"פ העיטור ח"א, הוצ' רמא"י, נ"ח ע"א. וכ"ה שם: תני ר' אושעיא ובלבד במפריח,¹⁶ אבל בשכן (לפנינו בירושלמי: בשוכו) לא. ר' זעירא בעא קומי ר' מנא לא מסתברא אלא (לפנינו בירושלמי חסרה מלה זו) על אתר. הא לאחר זמן לא. אמר ליה אף אנא סבור כן, ותני כן¹⁷ בד"א שהעידו במעמדן¹⁸ (לפנינו בירושלמי: במאמרן), אבל יצאו וחזרו אני אומר מפני יראה ופיתוי אמרו כן. ועיין בירושלמי ב"ק פ"י ה"ב, ז' ע"ב, ומ"ש בתלמודה של קיסרין הנ"ל.¹⁹

footnotes: ¹⁶ עיין מ"ש להלן הע' 18. ועיין מ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 41, הע' 48, על דברי הרשב"א ב"ק קי"ד ב'. ¹⁷ כ"ה בעיטור ד"ו, ל"ז ע"א. ובהוצ' רמא"י: ואני כן. ובהוצאות שלפנינו בירושלמי: ותנינן. ¹⁸ כלומר, שאמרו מכאן יצא נחיל זה בשעת מעשה, מיד כשראו אותו שכן בשדה אחר, והוא חולק על ר' הושעיא הסובר שאין נאמנין אלא בזמן שמעידים בשעה שהנחיל עדיין פורח, אבל אם כבר שכן, אינם נאמנים. ולדעת ר' זעירא נאמנים אם העידו מיד על אתר, אבל אם יצאו מן המקום ולא אמרו כלום, שוב אינם נאמנים. ובבבלי ב"ק קי"ד ב': כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהן ואשה וקטן מסיחין לפי תומם. והוא כעין מה שאמרו בירושלמי הנ"ל, אבל לא כמותו, ואין שם זכר למסיח לפי תומו בעניינים שלנו כאן, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ו, אות ד'. ועיין בח"ד כאן שהאריך בעניין מסיח לפי תומו. ועיין מ"ש לעיל יבמות פי"ד, הע' 71. ¹⁹ תיקנתיו שם ע"פ או"ז ב"ק סי' תנ"א וס' ההשלמה שם פ"י סי' ז'.

19-20. **אחד אנשים, ואחד נשים, אחד עבדים, ואחד קטנים, נאמנין לומ' מקום זה טמא, ומקום זה טהור.**בכי"ע: אחד אנשים ואחד העבדים וכו' (ולא נזכרו שם נשים). ושמא צ"ל: אחד הנשים ואחד העבדים וכו'. וברייתא זו קשה מאד, שהרי במשנתנו לא נזכר אלא שגדול נאמן לומר שראה בקוטנו שמקום זה בית הפרס, אבל בקוטנו אינו נאמן. וכן אם נניח שמה שאמרו לעיל, שו' 14 "עבד ונשתחרר הרי אילו אין נאמנין" עונה גם על כל ההלכות של משנתנו, הרי מפורש שעבד שלא נשתחרר אינו נאמן לכולי עלמא. ואף לענייני תחומין הסיקו רוב רובן של הראשונים שקטן אינו נאמן.²⁰ ומה שאמרו במשנתנו ספ"ב: ועד כאן היינו באין בשבת, אינו אלא כשהיה גדול, ומעיד על זמן קטנותו. וכן מוכח מפסק הר"מ בפי"ד מה' עדות ה"ג. ברם בס' המכתם לפסחים ד' ב', הוצ' הר"א סופר, עמ' 359: בכתובות אמרינן אלו נאמנין בגדלן על מה שראו בקטנן, ומוקים לה במילי דרבנן, ואפילו הכי דוקא בגדלן הוא שנאמנין על שראו, בקטנן אין נאמנין. ותירץ הרב ר' משלם²¹ ז"ל דהתם איירי במה שראה בקטנו שעדיין לא הגיע לחנוך, ולפיכך צריך שיהא עכשיו גדול, אבל הכא איירי בקטן שהגיע לחנוך, או יש לומר דהתם קא משמע לן שנאמנין על אותן הדברים, אף על פי שעבר זמן רב משראה אותן, ולא ראה אלא בקטנן וכו'. ובמאירי פסחים שם הביא שיטה זו בשם "ויש מחלקין", וכתב עלה: ואין הדברים נראין. ולשיטת ר' משולם קטן שהגיע לחינוך נאמן גם על עירובי תחומין,²² כשם שאשה ועבד נאמנין (עירובין פ"ה מ"ה), וכן נאמנין גם על בית הפרס, וכלשון התוספתא כאן: מקום זה טמא ומקום זה טהור, וכמו שכתבנו לעיל, שו' 10–11, ד"ה והריטב"א. וכן מסתבר שאשה ועבד יהיו נאמנין על בית הפרס, שהרי הם בהלכות טומאה וטהרה, עיין מ"ש בשטמ"ק כאן כ"ח א' בשם שיטה ישנה. ברם קשה לשער שתוספתא זו נעלמה מעיני כל הראשונים, ור' משולם הרי דעה יחידית היא. ונראה שהם פירשו שאף היא מדברי ר' יוחנן בן ברוקה היא, והוא סובר שאף בדאורייתא נאמנים,²³ וחוששים בטומאה לחומרא, ובטהרה הקילו,²⁴ כדי לטהר ארץ ישראל. והוא חולק על משנתנו, ואין הלכה כמותו, ואין קטן נאמן לומר המקום הזה בית הפרס, כדי לטהר את השאר, ומכל שכן בטומאה דאורייתא.

footnotes: ²⁰ עיין בשטמ"ק כאן כ"ת א', בתוספות פסחים ד' ב', ד"ה הימנוהו, ובשאר הראשונים שם. ²¹ כנראה שהכוונה לר' משולם בר' נתן ממלון, שר"ת התווכח אתו, והפירוש המחודש מתאים לדרכו בפירושיו. ועיין בהערות הר"א סופר שם שכתב שנראה לו שר' משולם זה אינו בעל ההשלמה. ועכשיו שזכינו לספרו של בעל ההשלמה אנו רואים שיפה כיוון. ²² בתוספתא עירובין ספ"ד, עמ' 110, שו' 81 (בכי"ל): מעשה בקטן אחד רועה שבא לפני ר' ואמ' לו וכו'. ברם גירסא זו בוודאי משובשת היא, וצ"ל שם: בזקן אחד רועה וכו', כמו שהוא בכי"ו, בכי"ע, בד, בדאשונים ובירושלמי, שהרי מתוך העניין ברור שהרועה העיד על מנהג שהיה נוהג לפני הרבה זמן, ורק זקן היה יכול להעיד על כך, עיין מ"ש שם בח"ג, עמ' 385, ד"ה ולעצם. ²³ כמו שנראה מפשוטה של לשון "מקום זה טמא" וכו'. אבל עיין בבלי ברכות י"ט ב', ע"ז י"ג א', בכורות כ"ט א', ועוד. ²⁴ עיין בבלי שבת ל"ד א'.

20-21. **ר' יהודה אומ' קטנה בת ישראל שנשבית אפי' היא בת עשר שנים, הרי היא בקדושתה וכתובתה קיימת.**במשנתנו פ"ג מ"ב: ואילו שאין להן קנס וכו' ועל השבויה וכו'. ר' יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה אע"פ שגדולה. ובירושלמי פ"ג ה"ב, כ"ז ע"ג: א"ר יוחנן לא ריבה אותה ר' יהודה אלא לקנס, תני ר' חייא (כלומר, הברייתא שלפנינו) אף לכתובת מנה ומאתים. ר' שמעון בן לקיש אמר אף להאכילה בתרומה. על דעתיה דר' שמעון בן לקיש ר' יודה ור' דוסא שניהן אומרי' דבר אחד, דתנינן תמן (עדיות פ"ג מ"ו) השבויה אוכלת בתרומה דברי ר' דוסא. ובבבלי ל"ו ב' המסורת הפוכה, ואמרו שם: א"ר יוחנן ר' יהודה ור' דוסא אמרו דבר אחד וכו', אמר רבא (כצ"ל) דלמא לא היא, עד כאן לא קאמר ר' יהודה הכא (כלומר, במשנתנו, לעניין קנס), אלא שלא יהא חוטא נשכר וכו'. ושאלו שם מן הברייתא שלנו, ותירצו שאף לעניין כתובה חשש ר' יהודה שמא ימנעו מלישא אותה, אבל לעניין תרומה אף ר' יהודה מודה שאינה אוכלת. ולהלן שם (ל"ז א') שאלו מן הברייתא בתוספתא יבמות פ"ו ה"ו שמפורש בה שר' יהודה סובר ששבויה צריכה להמתין ג' חדשים, ומכאן שאף לדעתו היא בחזקת בעולה, עיי"ש שהעמידוה בנבעלה וודאי. ברם נראה ששיטת הירושלמי אינה כן, והחמירו בהבחנה מבתרומה, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ו, שו' 37–38, ובהערה 42 שם.

21-22. **הבא על החרשת, ועל השוטה, ועל בוגרת, ועל מוכת עץ, אין להן קנס.**בבבלי ל"ו א': החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להם טענת בתולים²⁵ וכו', דאית ליה למירמי אחריתי עילויה, החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להן טענת בתולים וכו', אמר רב ששת לא קשיא הא רבן גמליאל והא ר' יהושע וכו'. ורבו בה הפירושים, עיין רש"י, בפירוש בעל המאור ספ"ג,²⁶ ברמב"ן במלחמות ובחידושיו (עיי"ש גירסת ר"ש הנגיד) ובשטמ"ק ועוד. ועיין מ"ש להלן בסוף דברינו בשם תוספות רי"ד, שגרס גם בברייתא השניה בבבלי: אין להם קנס וא"ל טענת בתולים. והנה בבוגרת כולי עלמא מודים שאין לה קנס, כמפורש במשנתנו פ"ג מ"ח, אבל בשאר הנשים שנמנו כאן נחלקו הראשונים. והר"מ פסק בפ"א מה' נערה בתולה ה"ט ובפ"ב שם ה"ט שחרשת ושוטה אין להן קנס. וכ"ה בסמ"ג עשין נ"ד, קל"ח ע"א. וכ"ה דעת ר"י לפי טאה"ע סי' קע"ז, וכן היא דעת המאירי כאן, עמ' 49, 143, 149. ובמשנה למלך פי"א מה' אישות ה"ח נטה לכך שכ"ה גם דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו את הברייתא שבבבלי שהחרשת והשוטה יש להן קנס. והוא כתוספתא כאן שאין להן קנס. והתוספתא השוותה את מדותיה, וכשם שאין להן טענת בתולים כך אין להן קנס. אבל הראב"ד בהשגות לפ"א מה' נערה בתולה ה"ט, חלק על הר"מ, וכתב: אף זו טעות דלהדיא לרבנן יש לה קנס ופיתוי, וכמו שבאר כוונתו במאירי, עמ' 149. וכ"ה דעת הרמ"ה (הביאו בטאה"ע סי' קע"ז), בעל המאור, הרמב"ן במלחמות ובחידושיו בסוגיין ל"ו א', הריטב"א שם והרא"ה.²⁷ ולפירוש הראב"ד הנ"ל, ועוד, שהברייתות שם תלויות במחלוקת התנאים הרי אין כאן קושי, והתוספתא כחד מינייהו, אבל הרמב"ן שפירש בחידושיו ובמלחמות: והא דקתני יש לה קנס ר' יהושע, כלומר אף ר' יהושע, דלא שייכא בפלוגתא וכו', לא היתה לו דרך אחרת אלא לסיים (במלחמות הנ"ל): וזו ששנויה בתוספתא הבא על החרשת ועל השוטה ועל הבוגרת ועל מוכת עץ אין להן קנס אינה משנה, שאלמלא כן לא שתקו בגמ' מלהקשות מקנס לקנס.²⁸ ברם בתוספות רי"ד ל"ו א' גרס בברייתא השניה: אין להם קנס ואין להן טענת בתולים. ולפ"ז שאל התלמוד באמת גם מקנס על קנס. ובבבלי ל"ב א': השתא דאתית להכי אפי' תימא אחותו נערה, ביתומה שוטה ומפותה.²⁹ ור"ש הנגיד מקיים גירסא זו,³⁰ ומפרש שמדברים ביתומה בחיי האב שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס (אבל לוא היה לה קנס לא היתה יכולה למחול אפילו היתה יתומה ממש, עיין בחי' הרמב"ן שם), ושוטה שאין לה בושת ופגם, ובמפותה שאין לה צער.³¹ הרי לך ברור לפי גירסא זו ששוטה יש לה קנס, שאם לא כן אין צורך להכניס כאן יתומה. ואם גירסא זו שבבבלי וודאית (וכן מסתבר לפי העדיות), הרי מוכח מכאן ששוטה יש לה קנס. ברם הרמב"ן טוען שם: אבל גרסת הנוסחאות אפשר שהיא כן³² מן המקומות שנהגו בתלמוד לתפוס השטה שלא לצורך, מפני שהזכירה שם (כלומר, לעיל בסמוך שם, לעניין בוגרת), או אשגרת לשון ממקום אחר. וטענה זו בוודאי אין לה תשובה, ואין לפיה שום הוכחה שהבבלי סובר ששוטה יש לה קנס, אלא שלכל הפחות למדנו שגם ר' שמואל הנגיד סובר ששוטה יש לה קנס. ובירושלמי פ"א ה"ב, כ"ה ע"ב: אילו מי שבא על החרשת שמא אין לה קנס (כ"ה בכי"ל ובד"ו). אבל קרוב לוודאי שצ"ל שם: שמא אית לה קנס,³³ כפי שמוכח מהמשך הסוגייא, אבל וודאי גמור אין כאן. סוף דבר לא נתברר בוודאות איך היא שיטת שני התלמודים בעניין קנס לחרשת ושוטה. ואשר למוכת עץ, הרי צדק במשנה למלך פי"א מה' אישות ה"ח שהרמב"ן לא כיוון לומר על כל הברייתא שאינה משנה,³⁴ והרמב"ן סובר שמוכת עץ וודאית אין לה קנס כדברי התוספתא, וחרשת ושוטה יש להן קנס לדעתו, משום שאינם מאמינים לו אם הוא אומר שלא היתה בתולה, עיי"ש בדבריו, ועיין במל"מ הנ"ל. אבל אם היתה בוודאי מוכת עץ אין לה קנס. וכן מפורש בספרי כי תצא פי' רמ"ד, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 274, ובמכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין־מלמד, עמ' 208: בתולה פרט למוכת עץ. וכן אמרו בירושלמי פ"ג ה"ד, כ"ז ע"ג: על דעתיה דר' יוסי הגלילי וכו', מוכת עץ נותן לעצמו, כלומר, בתמיה, והרי למוכת עץ אין קנס,³⁵ עיי"ש. והוא כתוספתא כאן. ועיין גם בתוספות ל"ו א', ד"ה החרשת. אבל מתוך דברי הר"מ פ"ב מה' נערה בתולה ה"ט והסמ"ג עשין נ"ד, קל"ח ע"א, והחינוך מצוה תקנ"ז, מוכח שהם סוברים שמוכת עץ יש לה קנס. וכ"ה דעת הרמ"ה (לפי הטור אה"ע סי' קע"ז). ולפי זה אין לומר שחרשת ושוטה אין להן קנס (לפי שיטת הר"מ והסמ"ג) משום שהן בחזקת מוכות עץ,³⁶ שהרי מוכת עץ יש לה קנס לשיטתו, עיין במש"ל הנ"ל שתמה על שיטת הר"מ, אבל במאירי, עמ' 149, פירש שחרשת ושוטה הן בחזקת בעולות, וכן כתב לעיל שם, עמ' 49: אבל החרשת והשוטה אין להן טענת בתולים, שהרי בחזקת בעולות הן, מתוך שאינן בנות דעה מופקרות הן לכל.

footnotes: ²⁵ ארבע מלים אחרונות לא היו ברוב הספרים, כעדותן של בעלי התוספות שם, ד"ה החרשת, ועוד. ²⁶ והביאו הריטב"א בסוגיין בשם "ויש שפירשו". ²⁷ ל"ו ב' שכתב למשנתנו שם: ואפשר לומר דכולה כר"ע דמתני', ובשוטה ובמפותה, עיי"ש. ודבריו לקוחים מן הרמב"ן בחידושיו, אבל הרמב"ן הרי כבר דעתו מפורשת שיש לה קנס. ²⁸ ובפרט לגירסתו (שהיא גירסת רוב הספרים) שלא גרסו בברייתא ראשונה "ויש להם טענת בתולים", ולפי גירסא זו שאלו בגמרא מקנס של הברייתא הראשונה על טענת בתולים של הברייתא השנייה, ואם התוספתא שלנו בת סמכא היא, הרי תמוה למה לא שאלו מקנס על קנס. ²⁹ כ"ה הגירסא בכל הנוסחאות לפי עדות הרמב"ן בחידושיו שם. וכן בריטב"א שם בשם גירסת ר"ח וגירסת הספרים. וכן היה לפני רש"י והמאירי במקומו, אלא שמחקו את המלה "שוטה". אבל הרמב"ן כותב על גירסת רש"י: וכן אמרו בשם רב האי גאון ז"ל. ³⁰ עיין בחי' הרמב"ן והרא"ה שם, ובס' הלכות הנגיד, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 166. ³¹ עיין במאירי, סוף עמ' 156 ואילך, ובהערות שם. ³² -כאן. ³³ כעין הגהת פ"מ. ובירושלמי מצויים מאמרים מעורבים מעברית וארמית. ועיין במה"פ שם, ד"ה שמא. ³⁴ וראייה לדבריו בוגרת שנשנית כאן, והרי בה כולי עלמא מודים שאין לה קנס. ³⁵ ועיין בעמק הנצי"ב לספרי שם, רפ"ה ע"ב ואילך, שנדחק ליישב את דעת הרמב"ם. ³⁶ עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 21–22, ד"ה הבא על החרשת.

22. **סומה ואילונית יש להן קנס.**וכן אמרו לעיל בפ"א ה"ג ובברייתא בבבלי כאן ל"ו א' הנ"ל שיש להן טענת בתולים. ואעפ"י שר"מ חלק שם בסומא, ואמר שאין לה טענת בתולים, הטעם הוא משום שאין מאמינים לו, ואומרים מצא ואיבד, כשיטת הירושלמי, או משום שמא היתה מוכת עץ, ולא ידעה בעצמה, עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 23–24, הנ"ל, ד"ה סומה אין לה. ובקג"נ בטעות: על המפותה ועל אילונית יש להן קנס. ובכי"ע: על הסומא ועל אילונית וכו'. ואשר לאילונית שנו בברייתא בבבלי ל"ה ב' שאין לה קנס, והעמידוה בבבלי ל"ו א' כר' מאיר שסובר שקטנה אין לה קנס (להלן סוף פירקין ומקבילות), ואילונית יוצאת מקטנות לבגרות. והר"מ בפ"א מה' נערה בתולה ה"ט פסק שאילונית אין לה קנס. וכ"ה בסמ"ג עשין נ"ד, קל"ח ע"א. וכבר השיג עליו הראב"ד בהשגות במקומו, ובמאירי, עמ' 149, ובטור אה"ע סי' קע"ז. ובמהרי"ק שורש קל"ח (וציין לו מרן שם במקומו): ועוד הקשו עליו על המיימון וכו', בא בעל אבי העזר ולא תרצה, הגהות ולא תרצוה, חדושי' ספרדים אשר מצאתיה בהם מאז ולא תרצוה וכו'. והוא מפרש לעיל שם, שמה שאמרו שם בבבלי: האי תנא סבר לה כר' מאיר בחדא ופליג עליה בחדא הכוונה שהוא סובר כר"מ באיילונית דאין לה קנס, ופליג עליה בחדא בקטנה דיש לה קנס, עיי"ש מה שתירץ לשון התלמוד. ודבריו מסתברים מאד, עיין בשטמ"ק ל"ו א', ד"ה מני, שתמה מעצמו מניין לנו שהחכמים סוברים שאילונית אין לה קנס, אעפ"י שהם סוברים שקטנה יש לה קנס, שהרי מן הכתיב "נער" אפשר רק ללמוד שאפילו אינה עדיין נערה, אלא שעתידה לבוא לכלל נערות יש לה קנס, פרט לאילונית שלעולם לא תבוא לכלל נערות, עיי"ש שהאריך לתרץ. ועיין בח"ד כאן ובים של שלמה כאן פ"ג סי' ז' ובאור שמח ובצפנת פענח במקומם.

23-24. **[ר' נחוניא בן הקנה אומר הבא על אחותו, ועל אחו' אביו, ועל אחו' אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה, אין להן קנס].**כל המוסגר חסר בכי"ו, אבל ישנו בד ובכי"ע. ובקג"נ נשרדו: ר' נח... (קרוע כחמש תיבות) ס. וכן היתה ברייתא זו לפני מהר"מ, הובא בגליון התוספות ל' א'.³⁷ וקשה להניח שמי שהוא יוסיף בתוספתא ברייתא מן הלב, ובוודאי יש לפנינו בכי"ו השמטה ע"י הדומות, ועיין מ"ש להלן, שו' 25, ד"ה וכן. אבל וודאי גמור אין כאן, ואפשר שלפנינו ברייתא בבלית, ושנאוה בישיבות הבבליות מפני שלפי המסורת שלהם ר' נחוניא בן הקנה פוטר מקנס כל חייבי כריתות, אבל מתוך הירושלמי בסוגיין³⁸ מוכח שלא היתה לפניהם בבא זו שהרי אמרו שם מפורש שלא פטר ר' נחוניא בן הקנה מקנס בנדה ובאחות אשתו (בניגוד לבבלי ל' א'), משום שיש להן היתר לאחר איסורין, ואינן דומות ליוה"כ שאין לו היתר לאחר איסורו. וכבר העירונו בכמה מקומות (עיין מ"ש במבוא לח"א, ריש עמ' כ') שטיפוסי כתה"י השונים שמרו לנו הבדלים בין הבבלי והירושלמי, ואף כתה"י של התוספתא שבידינו מעורבים הם, ופעמים נשרדו בהן מסורות שונות שעיקרן בתלמודים ובבתי המדרש של הגאונים, ואינם תקוני סופרים. ועיין גם בתוספות ובתוספות הרא"ש ל' א', ד"ה הכל מודים, ובשטמ"ק שם, ולהלן ל"ה ב', ד"ה אי הכל.

footnotes: ³⁷ ושם: בתוספתא פרק אלו נערות ר' נחוניא אומר הבא על אחותו ועל אחות אביו כו' אין להן קנס. וקרוב לוודאי שרבינו קיצר בעצמו. ואעפ"י שכל השורה כאן הן עריות שנשנו במשנתנו פ"ג מ"א שיש להן קנס, רחוק מאד לשער שהסופרים השלימו מן המשנה, ואפשר שלא נשנו כאן אחות אשה ונדה (עיין מ"ש להלן בפנים בשם הירושלמי), שהרי ברור שלפני הירושלמי חסרה כאן כל בבא זו, שאלמלי לא חסרו בה אלא אחות אשתה ונדה גרידא היה מסתייע בה ואומר: ותני כן. ³⁸ ובמקבילות בתרומות פ"ז ה"א, מ"ד ע"ד, מגילה פ"א ה"ח, ע"א ע"א.

25. **וכן היה ר' נחוניא בן הקנה אומ' יום הכפורים הרי הוא כשבת לתשלומין.**וכ"ה ("וכן") גם בד, בקג"נ, ובכי"ע.³⁹ ולפי מה שכתבנו לעיל בסמוך (על גירסת כי"ו) הברייתא סמוכה למ"ב: אין להן קנס וכו', וע"ז אמרו וכן היה וכו', כלומר, שלאו דווקא פטר בקנס בעריות, אלא פוטר בכל חייבי כריתות מן התשלומין, עיין להלן ב"ק פ"ז הי"ח, מגילה פ"א ה"ז, עמ' 345, ובמסורת התוספתא שם. ואצל מהר"מ:⁴⁰ וכן היה עושה יוה"כ כשבת. והעתיק חלק ממנה ע"פ לשון הבבלי כאן ומקבילות, עיין במסורת התוספתא הנ"ל. אבל הנכון הוא כמו שהשלמנו בכי"ו, וכרוב הנוסחאות, ודבריו דבוקים לרישא.

footnotes: ³⁹ ואצל צוקרמנדל בטעות: שכן. ⁴⁰ גליון התוספות ל' א' ושטמ"ק שם ול"ה ב'.

26. **אחד האונס ואחד המפתה.**כלומר, שווים בתשלומין.

**מה בין אונס למפתה וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ד.

27. **ר' שמעון אומ' זה וזה אין נותנין וכו'.**בבבלי ל"ט א' וב"ק נ"ט א': והתניא ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אונס אינו משלם וכו'. ובירושלמי פ"ג רה"ה, כ"ז סע"ג: ודלא כר' שמעון, דר' שמעון פטר את האונס מן הצער, למה זה דומה לחותך יבלת חבירו ועתיד לחתכה, למה זה דומה לקוצץ נטיעות חבירו ועתיד לחתכן.

28. **אמרו לו אין דומה וכו'.**בבלי וירושלמי הנ"ל.

28-29. **אע"פ שאמרו אונס נותן מיד, אבל לכשיוציא אין נותן כלום.**כלומר, אעפ"י שאמרו במשנתנו (פ"ג מ"ד. ועיין מכילתא משפטים פי"ז). והברייתא שלפנינו בבבלי ל"ט ב', ובארו שם שהכוונה לכשיוציא מדעתה. ואשר ל"אעפ"י" שלפנינו פירש"י שאעפ"י שכבר נתן את כסף קנסה לאביה לפני שכנסה, והיינו אומרים שבנישואיה נתחייב בכתובה כמו כל הנשים, קא משמע לן שבאונס אין לה כתובה, עיי"ש הטעם בבבלי. ובשו"ת הרי"ף ד' ליוורנו סי' ל"ו: ופירוש הדבר אע"פ שדין אונס חמור מן המפתה שהרי אונס נותן מיד וכו'.

29-30. **ר' יוסה בי ר' יהודה אומ' נותן כתובה מנה.**ירושלמי פ"ג סה"ה, כ"ז ע"ד, בבבלי ל"ט ב', נ"ד א'.

30-31. **אע"פ שאמרו מפתה לכשיוציא נותן, אבל בושתה ופגמה נותן מיד.**כלומר, אעפ"י שאמרו במשנתנו פ"ג מ"ד הנ"ל "והמפתה לכשיוציא", אין כוונתה אלא לקנס, ולא לבושת ופגם. ובבבלי ל"ט ב' דייקו במשנתנו הנ"ל: לכשיוציא ? אשתו היא?⁴¹ אמר אביי אימא לכשלא יכנוס. תניא נמי הכי אע"פ שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס, בושת ופגם נותן מיד. אבל לפנינו בתוספתא בכל הנוסחאות: לכשיוציא, כשיוציא. וכן במכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין־מלמד, עמ' 209: לפי שמצינו באונס שנותן קנסה מיד, יכול אף זה כן, ת"ל לתתה לו מגיד שאינו חייב עד שעה שיוציא. יכול אף בשתה ופגמה כן וכו'. ובוודאי שאף אביי לא כיוון לתקן את לשון משנתנו, אלא כיוון לפרשה⁴² והסתייע מלשון הברייתא שנשנתה בישיבות הבבליות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 372 ואילך. ובירושלמי פ"ג ה"ה, כ"ז ע"ד: אמר רב חסדא בשלא רצה לקיים, אבל אם רצה לקיים אינו נותן כלום. והמפרשים פירשוה ע"פ דברי אביי בבבלי, וכבר הראיתי בפירושי לה' הירושלמי להרמב"ם, עמ' מ"ח, אות נ', שמאריכות לשון רב חסדא ("אבל אם רצה לקיים אינו נותן כלום") משמע שאין לפרש כן, שהרי דבר זה מפורש במשנתנו, ודוחק לפרש שהוא חולק וסובר שאף בושת ופגם אינו נותן אם רוצה לקיים ולשתות בעציצו, שהרי מן הכתוב אנו למדים שהמהר (חמשים כסף של קנס גרידא) בלבד הוא כתובה. ומהרי"ן אפשטין שם, עמ' 372, הע' 4, הסתפק בזה, שכתב: אבל אין זו כוונת רב חסדא, ולא באר מה היתה כוונתו.⁴³ ועיין מ"ש בפירושי לה' הירושלמי הנ"ל. ושמא כוונתו שאם אמרה "היא לא בעינא לך" (עיין בבלי ל"ט סע"ב) אינו נותן לה כלום. ובכל אשה אם היא אומרת כן והוא מגרשה סתם נותן לה כתובה (כמפורש בבבלי הנ"ל), והוא משום שכן כתב בכתובתה: לכשתתפיסי ותנשא לאחר טלי מה שכתוב בכתובתיך וצאי,⁴⁴ אבל הקנס, שהוא במקום כתובה, אינו נותן אלא אם הוא אינו רוצה לקיימה, ומסוגיית הירושלמי שם מוכח, שאף למפותה אין כתובה, אלא קנס במקום כתובה,⁴⁵ עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי הנ"ל, עמ' מ"ח אות פ'.

footnotes: ⁴¹ בשטמ"ק הביא הרשב"א פירוש מחודש בשם הראב"ד, והיינו ששאלו: לכשיוציא, אשתו היא! כלומר, אם כבר כנס אותה הרי היא אשתו, ואין לה אלא מנה (עיין להלן הע' 45), וכיצד אפשר לומר שהוא משלם קנס (שהוא חמשים שקל). ותירצו: לכשלא יכנוס. ⁴² וכן בריטב"א ל"ט ב' (והלשון בשטמ"ק שם יותר מתוקנת): ופרקינן אימא לכשלא יכנוס, כלומר, דלאו לכשיוציא בגט קאמר, אלא לכשיוציא עכשיו בב"ד, שיאמר שאינו רוצה בה. ולפירוש הראב"ד הנ"ל אף הבבלי לא ראה קושי בלשון, אלא שאל על עצם העניין, אם כבר כנס הרי אינו משלם חמשים שקל אלא מנה, ופירש אביי שהכוונה היא לכשלא כנס אותה, שיאמר שאינו רוצה בה. ואין צורך לפרש כפירוש מהרי"ן אפשטין ז"ל שהזכרנו בפנים שאביי מפרשה כשפיתה לשם אישות (כדבריו בקידושין מ"ו א'), אלא העיקר הוא כפירוש הריטב"א. תדע לך שהוא כן, שהרי במכילתא משפטים פי"ז, הוצ' הורוביץ, ריש עמ' 309, נקט גם באנוסה: שאם לא רצה האב יוציא, רצה האב יקיים, ובאונס הרי אינו שייך לומר שאנס לשם קידושין. ⁴³ ספרי הלכות הירושלמי להרמב"ם בא לפניו באמצע ההדפסה, עיי"ש סוף עמ' 1308. ⁴⁴ להלן עדיות פ"א סה"ו, ועיין במשנה שם פ"א סמי"ב ויבמות פט"ו סמ"ג. ⁴⁵ ולשיטת הירושלמי בוודאי יש לה כתובה מאתים, ולא נחלקו הראשונים (עיין במשנה למלך פ"א מה' נערה בתולה ה"ג, ד"ה ואם רצה, ואילך. ועיין לעיל, הע' 41) אלא לפי שיטת הבבלי שהקנס בטל אם כנסה, וממילא אפשר לומר שחייב לתת לה כתובה ככל הנשים שכנסן בעולות. ועיין בס' חקרי לב אה"ע סי' ל"ב.

31-32. **מה בין נותן מיד לנותן לאחר זמן, נותן מיד אם מתה אביה יורשה, נותן לאחר זמן אם מתה בעלה יורשה.**ופירשו המפרשים מה בין בושת ופגם שנותן מיד לכסף קנס שנותן לאחר זמן, והוא קשה שהרי זמן הנתינה בבושת ופגם הוא פרט קטן חיצוני, ובושת ופגם הוא ממון, וקנס אינו ממון, והמודה פטור, ועוד כמה הבדלים. ולא עוד שהחילוק עצמו אינו מובן בין לשיטת הר"מ פ"ב מפ' נערה בתולה הט"ו ובין לשיטת הראב"ד שם עיי"ש במשנה למלך שבאר את דבריו, ועיין בח"ד כאן. ושמא הכוונה כאן מה בין קנס של אונס, שהוא נותנו מיד, ומה בין קנס של מפותה, שנותנו לאחר זמן, והוא חוזר לרישא, או למשנתנו, ושונה התנא שפעמים וקנס של מפותה אינו משתלם כלל; והוא מבאר שקנס של אונס משתלם, אפילו מתה האנוסה ואביה יורשה,⁴⁶ מה שאין כן מפותה שאם נישאת למפתה ומתה אינו משתלם כלל, משום שבעלה יורשה.⁴⁷

footnotes: ⁴⁶ "יורשה" לאו דווקא, שהרי בזכותו מקבל את הקנס ואינו יורש אותו ממנה, אלא שכל הלשון ברישא הוא בהקבלה ואגב הסיפא, ושם "יורשה" בדווקא. ⁴⁷ בכתובה ממש אינו שייך לומר לשון יורשה (והקדמונים לא נקטו לשון זו אלא בהשאלה ובהעברה בעלמא), שהרי אם מתה לא נתחייב לה כלל (עיין מ"ש תלמידי רבינו יונה בשטמ"ק מ"ז ב', ד"ה וקבורתה), אבל בנידון שלפנינו שהוא קנס בצורת כתובה (עיין מ"ש לעיל, שו' 30–31, סד"ה ובירושלמי), הרי בעלה יורש אותה ממש. וה"ה למ"ד שכתובה דאורייתא (שהיא במקום מוהר).

32-33. **אחד האונס ואחד המוציא שם רע שגרשו כופין אותו להחזיר, אם היו כהנים לוקין ארבעים.**ירושלמי פ"ג ה"ו בשם תני ר' חייא. ובשינוי לשון גם בבבלי מכות ט"ו א', ט"ז א', תמורה ד' ב', ה' א', ושם לא נזכר מוציא שם רע. ועיין ר"מ פ"ג מה' נערה ה"ד ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ח, אות ק', בשם האחרונים. ועיין ספרי כי תצא פיס' רל"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 270, שם עמ' 275, שו' 9, בשנו"ס.

33-35. **אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב, שנ' ואם מאן ימאן אביה ואומ' ולו תהיה לאשה, מדעתה.**בכי"ע חסר "ואם מאן ימאן אביה ואומ". והמלה "מדעתה" חסרה בין בכי"ע ובין בד. אבל הנכון כלפנינו, והכוונה שבמפתה אנו דורשים מאן ימאן, שבין היא ובין אביה יכולין לעכב, ובאנוסה כתוב מפורש "תהיה לאשה" מדעתה, ואנו למדים אונס ממפתה, עיין במכילתא משפטים פי"ז הוצ' הורוביץ, עמ' 308 ואילך. ובבבלי ל"ט ב' וקידושין מ"ו א' הובאה הברייתא (לעניין מפותה), ובעניין הלימוד באנוסה נחלקו אביי ורבא כאן ל"ט ב', וכדברי רבא מפורש במכילתא הנ"ל. ובמכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין־מלמד, עמ' 208: ואם מאן ימאן אביה, מלמד שהרשות ביד אביה למאן, אין לי אלא ביד אביה, בידה מנין, ת"ל אם מאן ימאן, אבל הוא אין יכול למאן, שנ' ולו תהיה לאשה וגומ'. וכנראה שיש שם חסרון, וצ"ל: ת"ל אם מאן ימאן [וק"ו בתפושה], אבל הוא אין יכול וכו'. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתורה שלמה משפטים כי"ח, מילואים, עמ' 189 ואילך, על שיטת הקדמונים מפרשי התורה שכופין אף במפתה שישא אותה, אלא שאינו ב"לא יוכל לשלחה", ומותר לו לגרש אותה אח"כ. וצ"ע בדבר. ולעצם העניין נחלקו הראשונים בפירוש הברייתא. ורוב הראשונים בכתובות וקידושין הנ"ל פירשו שהכוונה כאן שאם היא ממאנת, אעפ"י שאביה אינו ממאן ומקדש אותה בעל כרחה, מ"מ משלם קנס, עיין בראשונים בכתובות ובקידושין שם. וכן מסתבר, שהרי נעשה רצונו שנשא את הבתולה שחשק בה, ואלמלי פתה אותה ובא עליה, לא היה האב משיא אותה בעל כרחה. ואשר לאונס, שבין כך ובין כך משלם קנס, פירש הר"ן על הרי"ף בסוגיין, שהכוונה היא שאם היא ממאנת אין האב יכול לכופה שתנשא לו בעל כרחה, מגזירת הכתוב "ולו תהיה לאשה" מדעתה. וכן מסתבר, שאף האב אינו רוצה שתנשא לו אלא משום שהאונס יותר רופא פצעה מישאנה זולתו,⁴⁸ אבל אם היא אינה רוצה בו הרי רופאה "דומה לה כארי אורב".⁴⁹ ועוד פירש הר"ן שם שאם הוא אינו רוצה בה והיא אינה רוצה בו אין כופין אותו לישא אותה בעל כרחה, אעפ"י שאביה מוכן לקדש אותה בעל כרחה. ופירוש זה של רבינו בוודאי מסתבר. ואעפ"י שהברייתות מדברות בעניין מאון גרידא הרי ברור שתשלומי הקנס במפתה היא תוצאה ישרה מכאן, ואם אינו נושא אותה משלם קנס, כמפורש בכתוב. אבל כמה מן הראשונים⁵⁰ סוברים שממאן ימאן אנו למדים שאם אין לה אב, היא יכולה למאן. וכן בפירוש רבינו מיוחס על התורה:⁵¹ ואם מאן ימאן אביה וכו', אבל אם אין האב רוצה אינו נושאה, ואפי' אין לה אב והיא עצמה אינה רוצה אינו נושאה, והוא הדין באנוסה בין היא בין אביה יכולין לעכב וכו'. ובמכילתא משפטים פי"ז, עמ' 309: אם מאן ימאן אביה. אין לי אלא בזמן שיש לה אב, בזמן שאין לה אב מנין, תלמוד לומר אם מאן ימאן מכל מקום, דברי ר' יוסי הגלילי. ובבבלי מ"ד ב': ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לקנס דברי ר' יוסי הגלילי. וברש"י שם: במפתה הכתוב מדבר, דמצי למכתב ואם ימאן, וכתב ואם מאן ימאן, בין אביה קיים וממאן, בין שאין אביה קיים והיא ממאנת וכו', הכא נמי לאו יתומה משמע מרבוי, אלא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב, כדאמרינן באלו נערות וכו', ועיין בתוספות ל"ט ב', ד"ה אין, הנ"ל. ובחי' הרמב"ן והרא"ה מ"ד ב' הביאו את המכילתא, ורמזו לה גם בתוספות שם, ד"ה המוציא, ועיי"ש מה שפירשו בה.

footnotes: ⁴⁸ עיין מורה נבוכים ח"ג פמ"ט. ⁴⁹ בבלי ב"ק פ"ה א'. ⁵⁰ עיין בתוספות כאן ל"ט ב', סד"ה אין, ובמהרש"א שם, וקידושין מ"ו א', סד"ה קרא. ⁵¹ הצופה לחכמת ישראל חי"ג, בודאפעשט תרפ"ט, עמ' 79.

35. **לו אתה כופה ואי אתה כופה ליבם.**בכי"ע: דבר אחר ולו תהיה לאשה, לו את כופה וכו', ובירושלמי פ"ג סה"ו, כ"ז ע"ד: מת אין כופין את היבם. והיא הברייתא שלפנינו, כמו שהעיר בפ"מ במקומו. ופשוט הוא שחיוב הבעל "לא יוכל לשלחה" אינו עובר ליבם, אעפ"י שהקנו לו אשה מן השמים. ובספרי כי תצא פי' רמ"ה, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 275 (לעניין אונס): לא יוכל שלחה כל ימיו, משלחה הוא ליבם.⁵² ויש שהגיהו: משלח הוא היבם, והיא ההלכה שבתוספתא כאן, ועיין בהגהות ובאורים לספרי ווילנא תרכ"ו, קל"ג ע"א, ובעמק הנצי"ב במקומו. ואין ספק שהפירוש הנכון הוא במשך חכמה להגרמ"ש מדווינסק, עמ' 376, שהכוונה היא שמשלח הוא במקום יבם,⁵³ ואמרה תורה לא יוכל לשלחה כל ימיו, אבל אם הוא רוצה שלא תתייבם (אעפ"י שהיא רוצה ביבם) יכול הוא לשלחה בגט שכיב מרע, שהוא חל עם גמר מיתתו (עיין בבלי ב"ב קל"ז א'), ועדיין קיים לא יוכל שלחה כל ימיו, שהגירושין חלין עם כלות ימיו. ועיין גם במאיר עין לר"מ איש שלום בספרי שם פי' רל"ח, אות ו', שכבר עמד על עיקר הפירוש הנכון. ולפ"ז אינו עניין לתוספתא שלפנינו.

footnotes: ⁵² וכע"ז לעיל שם פי' רל"ח, עמ' 270, לעניין מוציא שם רע. ⁵³ ושמא "ליבם" הוא "ביבם", בחילוף הרגיל במקורות ביו למי"ד ובי"ת, ואין "ביבם" אלא: במקום יבם.

36-37. **קטנה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס דברי ר' מאיר.**וכ"ה בבבלי כ"ט א', מ' ב', חולין כ"ו ב', ועיין בבלי כאן ל"ו א'. ועיין בתוספות רי"ד כאן כ"ט, א', שהיתה לו גירסא אחרת. ובירושלמי פ"ג ה"ט, כ"ז ע"ד, הובאה ברייתא זו אלא שנשתבשה שם מאד, ותוקנה לנכון ע"י המפרשים ע"פ התוספתא והבבלי. ועיין גם בירושלמי רפ"ד, כ"ח רע"ב.

37. **שהיה ר' מאיר אומ' כל מקום שיש מכר אין קנס, וכל שיש קנס וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ח, חולין פ"א מ"ז.

38. **וחכמים אומ' קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ועד שתבגור יש לה קנס.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ושאלו שם בבבלי: קנס אין מכר לא, ותירצו: אימא אף קנס במקום מכר. ועיין בשטמ"ק שם. ועיין בירושלמי הנ"ל ובתיקוני המפרשים שם.