1-2. **אמ' ר' יהודה אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וארוסה אשתו ונשואה אשתו, מה זו מוכרה בטל אף זו מוכרה בטל. אמ' להם בחדשים אנו בושין וכו'.**במשנתנו רפ"ח: האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס,¹ מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים. נפלו לה משנתארסה, בית שמאי אומרים תמכר, ובית הלל אומרים לא תמכר. אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים. אמר ר' יהודה אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים. אמר להם על החדשים אנו בושין וכו'. וכלשון התוספתא גם בירושלמי פ"ח סה"א, ל"ב ע"א, ופאה פ"ו סה"ב, י"ט ע"ג, ומסיים שם: אילו הן חדשים משנישאת, ואילו הן ישנים עד שלא נישאת ונישאת.² ובבבלי ע"ח סע"א: איבעיא להו ר' יהודה אלכתחילה או אדיעבד.³ ת"ש דתניא א"ר יהודה אמרו לפני ר"ג הואיל וזו אשתו וזו אשתו זו מכרה בטל, אף זו מכרה בטל. אמר להן על החדשים וכו', שמע מינה דיעבד קאמר שמע מינה. ברם נוסח הגאונים והראשונים⁴ בבבלי היה: דתניא אמר ר' יהודה וכו' אף זו מכרה בטל. אמר להן אף זו לא תמכור, ואם מכרה ונתנה קיים, אמרו לו הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים. אמר להם על החדשים וכו'. וכ"ה גם לפני רש"י שלפנינו, אלא שהגיה וכתב: ולא גרסינן אמר להם אף זו לא תמכור. וכן מצאתי בתוספתא.⁵ ולפי גירסא זו פירשו הראשונים את השאלה בתלמוד אחרת, והיינו אם ר' יהודה עונה על הרישא של משנתנו (כלומר, על שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס) ששנתה שמוכרת לכתחילה, או על הסיפא (כלומר, על שנפלו לה נכסים משנתארסה), ששנתה שאינה מוכרת לכתחילה לב"ה.⁶ אבל ברי"ף בפירקין ובמאירי, עמ' 336, ובתוספות ע"ח א', סד"ה איבעיא, פירשו שהשאלה היא על הבבא השניה, אעפ"י שגרסו כגירסת הספרים הישנים.⁷ ובס' הישר לר"ת כתובות סוף סי' נ"ט, י' ע"ב, הוצ' הרש"ש שלזינגר, סוף סי' ל"א, עמ' 33: "וגם מה שאומרים שבתוספת' לא גרסינן אף זו לא תמכור וכו' עד על החדשים אנו בושים וכו' אינו ראי', דהא הוגהו מספרינו".⁸ אבל הנוסחא בתוספתא בטוחה, והיא מקויימת ע"י הירושלמי בפאה וכאן הנ"ל, וכן במאה שערים לבעל העיטור סי' כ"א: כנוסחא דגרסי' בתוספתא ובירושלמי ובמשניות, וה"ג התם, א"ר יהודה הואיל וזו אשתו וזו אשתו, מה זו מכרה בטל אף זו מכרה בטל, אמר להן על החדשים אנו בושין אלא שאת מגלגל עלינו את הישנים, ולא גרסינן אף זו [לא תמכור וכו'] בירוש', לא בפאה, ולא בכתובות. וכן בחי' הרמב"ן בריש פ"ח: מצאתי בירו' כגרסתו של רש"י ז"ל (כלומר, בפירושו מהדו"ב לבבלי) דא"ל דר' יהודה וכו', וירושלמי לא עבר עליו קולמוס של מגיה ספרים.⁹

footnotes: ¹ בירושלמי, לפי הלכות הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ג: כיני מתניתא עד שלא נתארסה ונתארסה. ועיין מ"ש בבאורי שם, אות ל'. ורברי מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 474, צריכים תיקון. ² ועיין מ"ש להלן בשם הבבלי ובפירושים שם. וברש"י מהדו"ק בפי' המשנה (לפי שטמ"ק ע"ח א', ע"ט סע"ב-ע"ג מן הספר בד"ר; מוסף התרביץ ג', ירושלים תרצ"ג, עמ' 61): "את הנכסים הישנים שנפלו לה עד שלא נשאת, בארוסין, דלא תמכור לאחר שנשאת, שאם אתם אומרים דמכרה בטל בעודה ארוסה, דאכתי חדשים הם, כ"ש דמכרה בטל לאחר שנשאת, קרי להם ישנים לאחר שנשאת". וכן פירש הראב"ן סי' פ"ב והר"ן בריש פירקין. ופירוש הירושלמי לכאורה תמוה, ומה בין ר' יהודה לר' חנינא בן עקביא להלן במשנה. ואפשר לומר שהתוספתא להלן מפרשת את דבריהם, ואין בין ר' יהודה לר"ח בן עקביה אלא מחלוקת בלשון, אבל לא בהלכה, וכמו שכתב הרשב"א (לפי שטמ"ק ע"ת ב', סד"ה והאנן תנן): וליכא בין ר' יהודה ור' חנינא אלא שזה אומר בדרך זה השיבן, ור' חנינא אומ' לא בדרך זה השיבן, אלא בטעם השיבן וכו'. אבל בתוספות ע"ח א', ד"ה איבעיא, כתבו בשם ר"ת: את הישנים. פי' לא שהם ישנים בשעת מכירה, דהא בנפלו לה משנתארסה ומכרה באירוסין איירי, דחדשים הם, אלא שהם ישנים כשניסת. ³ ופירש"י: הנך רבנן דאמרו לו, אלכתחילה פליגי, ואמרי אמאי מוכרח לכתחילה לב"ש וכו', או דילמא אדיעבד נמי פליגי, ובעי למימר מכרה בטל. ⁴ עיין ברי"ף בריש פירקין בהוצאות החדשות ובמלא"ש למשנתנו, ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ד, הערות 97–98, בבעל המאור בריש פירקין, בראב"ן סי' פ"ב, בתוספות ובריטב"א ע"ה א', ד"ה איבעיא, במאירי, עמ' 336 (והוא גרס ופירש כפי' הרי"ף, נגד רב נסים גאון), תלמידי רבינו יונה (בשטמ"ק) בשם "רוב הספרים", בחידושי הריב"ש (בשטמ"ק שם), ועוד. ⁵ ועיין בריטב"א ובשטמ"ק הנ"ל. ⁶ עיין בפירוש רב נסים שהביא הרי"ף הנ"ל (לעיל ריש הע' 4), בתוספות הנ"ל ועוד. ⁷ עיין לעיל הע' 4. ⁸ כלומר, נוסחאות התוספתא הוגהו ע"פ ספרי הבבלי. ⁹ וכן דרכו של רבינו לסמוך על נוסחאות הירושלמי מטעם הנ"ל, עיין בחידושיו לגיטין מ"ז א' ובמלחמות ביצה פ"ב ברי"ף הוצ' ראם, י"א ע"א.

3-4. **אמ' ר' חנינא בן עקביא לא כך השיבן רבן גמלי' אלא כך אמ' להם, לא אם אמרתם בנשואה שהוא זכיי במציאתה וכו'.**ירושלמי פ"ח ה"ב, ל"ב ע"א, בבלי ע"ח ב'. ופירש"י: בשעה שדנו לפניו במוכרת בעודה ארוסה לא כן הוצרך להשיבם על החדשים אנו בושים, שחרי תשובת נצחת יש כאן וכו'. ועיין בפירוש הרי"ף והמאירי.

6-7. **אמרו לו הרי שנפלו לה נכסים עד שלא נשאת, ונשאת. אמ' להם אף זו לא תמכור, אם מכרה ונתנה קיים וכו'.**וכן בירושלמי הנ"ל: אמרו לו הרי עד שלא נשאת ונשאת תוכיח שהוא זכאי במציאתה וכו' ואת מודה לנו שלא תמכור ולא תתן, אמר להן כך אני מודה לכם שלא תמכור ולא תתן ואם מכרה ונתנה מכרה קיים. והנכון כגי' התוספתא. ובמשנתנו פ"ח מ"א: עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים (כ"ה ברוב הנוסחאות, ועיין ע"ז להלן). אמר ר' חנינא בן עקביא אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים. אמר להם על החדשים וכו'. ובבבלי ע"ח ב' נחלקו הנוסחאות במשנה ובברייתא זו ובדברי רב זביד שם ונתפרשה הסוגיא בפנים שונים. ונציע אותן אחת אחת. א. הגירסא שלפנינו בבבלי ובכי"מ, לפי רש"י במהדורא שלנו: אמרו לו, רבי, מכרה עד שלא נשאת, נשאת ואח"כ מכרה מהו? אמר להן אף זו מוכרת ונותנת וקיים.¹⁰ אמרו לו הואיל וזכה באשה וכו'. והאנן תנן עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים. אמר רב זביד תני מוכרת ונותנת וקיים. ומפירוש רש"י מוכרח שכוונת רב זביד היא: תני במתניתין, ורב זביד מגיה את המשנה לפי הברייתא, עיין תוספות ע"ח ב', ד"ה תני. ולפי נוסחא זו שנה הבבלי בברייתא שלפנינו: מוכרת ונותנת וקיים, ובמשנתנו שנה כרוב נוסחאות המשנה, וכמו שהוא לפנינו, אלא שרב זביד הגיה את המשנה ע"פ הברייתא, ושנה גם במשנתנו, מוכרת ונותנת וקיים. ב. גירסת רוב הספרים בבבלי, וכ"ה גירסת ר"ן גאון,¹¹ הרי"ף,¹² הר"ח,¹³ המאירי, עמ' 336 (כנראה ששאב כאן מן הרי"ף וגרס ופירש כמותו) ועוד. וכן גרס רש"י (בספרים ישנים) והעיד שכן מצא בספרים מדוייקים.¹⁴ ומסורת זו שנתה בבבלי בברייתא שלפנינו: אף זו לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. ושאלו עלה: והא אנן תנן עד שלא נישאת ונישאת רבן גמליאל אומר מוכרת ונותנת וקיים.¹⁵ ותירצו: אמר רב זביד תני אם מכרה. ופירש הר"ח (עיין בתוספות ע"ח ב', ד"ה תני) שרב זביד מגיה את משנתנו לפי הברייתא.¹⁶ ולפי מסורת זו גרס הבבלי בברייתא שלפנינו כגירסת התוספתא, וכן מסתייע רש"י (לפי הריטב"א ושטמ"ק) מן התוספתא כאן. ג. הרא"ה ע"ח א' גרס בבבלי בהבאה ממשנתנו ומן התוספתא כאן כנ"ל (כגירסא ב'), אלא שבדברי רב זביד גרס: תני מוכרת ונותנת וקיים (כגי' שלפנינו בבבלי). ופירש שרב זביד מגיה את הברייתא כאן ע"פ משנתנו (בגירסא שלו). וגירסא זו בוודאי חשודה, משום שהיא בודדת ונוחה יותר מדאי. ד. בעל העיטור במאה שערים סי' כ"א גרס בבבלי: והא אנן [תנן] עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים.¹⁷ א"ר זביד תני אם מכרה ונתנה קיים. ופירש: ופרכינן מדקתני בברייתא אף זו, ש"מ ארוסה שלא נשאת ונשאת לא תמכר, ואם מכרה ונתנה קיים, והרי במשנה שנינו "עד שלא נישאת ונישאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים", שמע מינה הא ארוסה שלא נישאת מוכרת, ותירץ רב זביד תני אם מכרה ונתנה קיים, כלומר לא תיתני בברייתא "אף זו", אלא הכי תנינן עד שלא נישאת ונישאת מהו, אמר להן לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים, אבל ארוסה מוכרת וכו' עיי"ש. ולבסוף הוסיף: "והתלמידים שלא ירדו לעומק הסוגיא שהקשו והא אנן תנן עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים והתירוץ שאמר תני אם מכרה ונתנה קיים (כלומר, שלא הבינו מה שינה רב זביד במשנתנו) שבשו הספרים,¹⁸ זה מחק המשנה וזה מחק הגמרא, ונשתבש כולה. ולשון אחר קבלתי מרבותי ולא דייק לן. ופי' ר"ש (כלומר, רש"י בהוצאות שלנו) גריס בברייתא דר' חנינא אף זו מוכרת ונותנת, לית האי גירסא לא בספרים, ולא בתוספתא ולא בירושלמי, ולא מצינו מי שיאמר בעד שלא נשאת ונשאת מוכרת, ואיכא מ"ד התם מכרה בטל". ובירושלמי פ"ח רה"ב, ל"ב ע"א: אנן תנינן מוכרת ונותנת וקיים. תני ר' חייה לא תמכור ולא תתן, ואם מכרה ונתנה קיים. אמר ר' חנינה בן עקיבה לא כן השיבן רבן גמליאל וכו', אני מודה לכם שלא תמכור ולא תתן, ואם מכרה ונתנה מכרה קיים. ונראה שברייתא זו היא היא "תני ר' חייה", והירושלמי מעתיק את התוספתא ומוכיח ממנה שר' חייה חולק על משנתנו. נמצאנו למדים שהגירסא "מוכרת ונותנת וקיים" במשנתנו (עיין לעיל הערה 15) מקויימת במפורש ע"י הירושלמי, וע"י הבבלי בנוסח ב' וג' שהבאנו לעיל, והגירסא "אם מכרה ונתנה קיים" בתוספתא מקויימת ע"י הירושלמי וע"י הבבלי בכל הנוסחאות (חוץ מנוסח א'). ועיין בשי"ק ובמה"פ לירושלמי הנ"ל. וכבר עמד על כך הרמב"ן בחידושיו בריש פירקין (שהביא את הירושלמי כעדות לנוסח הבבלי). ועיין גם בחי' הרא"ה שם. ואף הרשב"א (לפי שטמ"ק ע"ח ב', סד"ה והאנן תנן) הביא את הירושלמי כסיוע לגירסת הר"ח בבבלי, וכפירושו (כלומר של הרשב"א) בגירסא זו, וסיים: ואתיא הא דירושלמי כאוקמתא דרב זביד.

footnotes: ¹⁰ ואף לפני הראב"ן (סי' פ"ב) היתה הגירסא (בברייתא של ר"ח בן עקביא, בהבאה מן המשנה, ובתירוץ) כגירסת רש"י שלפנינו, אלא שתירוץ רב זביד שלפנינו (ושל רוב הנוסחאות) היה לפניו מסתם התלמוד, ודברי רב פפא שלפנינו (ושל רוב הנוסחאות) הם דברי רב זביד שלפניו, עיין בראב"ן הוצ' הר"ש אלבק, ל"ב ע"ב, הע' ג'. ¹¹ עיין בקטעים מרי"ף כ"י, שצוינו לעיל, ריש הע' 4. ¹² עיין ברי"ף הוצ' ראם שהעתיקו משו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קכ"ז ומשו"ת תמים דעים סי' רי"ט, ובצופה האנגלי שציינתי בהערות לה' הירושלמי להר"מ הנ"ל (לעיל הע' 4). ¹³ עיין תוספות ע"ח ב', ד"ה תני, וס' הישר לר"ת הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' ל"א, עמ' 32, ועוד. ¹⁴ ריטב"א ע"ח א' בשמו. ועיין שטמ"ק שם ופירוש הריב"ש בשם רש"י בפירושים הישנים. ועיין גם בתוספות הרא"ש ע"ח ב' בשם רש"י ובס' הישר לר"ת הנ"ל. וברש"י שלפנינו הגיה את הסוגיא, וכתב ה"ג. ובשטמ"ק ע"ח ב', ד"ה והאנן, הביא פירוש רש"י שלפנינו, וסיים: והא כתיבנא לעיל לשון רש"י הכתוב בספרי ישנים וכו', וכך היה לו לריב"ש בפירש"י, וכן הריטב"א, וכדכתיבנא לעיל. ¹⁵ וכן הגירסא במשנתנו במשנה שבמאירי, עמ' 333, במשנה שברא"ש, וברא"ה רפ"ח. וכן במשנה ד' נפולי: במוכרת ונותנת קיים. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. וברי"ף ד' קושטא, וכן בשני כת"י על קלף שבביה"מ כאן חסרה בבא זו של המשנה. ור"ן גאון אמנם גרס במשנתנו אם מכרה ונתנה קיים (עיין בצופה האנגלי מהדורא חדשה כי"ט, 1929, עמ' 372, וכע"ז במלא"ש למשנתנו), אלא שהוא פירש שבכל מקום שאינו מפורש ל א תמכור, ואם מכרה וכו', הכוונה שמותר למכור לכתחילה, עיי"ש. ¹⁶ ולפי גירסא זו סובר ר' הנינא ב"ע שדווקא בדיעבד מכירתה קיימת, אבל לכתחילה לא תמכור. ונוסחא זו קשה, שהרי אמרו להלן בבבלי: ור' חנינא בן עקביא כבית שמאי, ולפי הגירסא הנ"ל, הרי ר' יהודה כב"ש. ובאמת ברש"י בספרים ישנים (לפי הריטב"א ע"ח א') מביא בשם "עיקר נסחי": ור' יהודה כב"ש. ועיין גם בשטמ"ק שם ובתוספות ע"ח ב', ד"ה תני. וברי"ף גרס כלפנינו (ור' חנינא ב"ע כב"ש), ולשיטתו שם הרי ר' יהודה סובר (לפי שיטת רב פפא) שאפילו נכסים שנפלו לה משנישאת אם מכרה ונתנה קיים, והוא אינו בא בחשבון כלל במחלוקת ב"ש וב"ה, ולפיכך לא אמרו ר' יהודה כב"ש (כ"ה תוכן דבריו שם). וכ"ה במאירי, סוף עמ' 336, והכל לקוח מן הרי"ף. ועיין במאה שערים לבעל העיטור סי' כ"א מה שהקשה על הרי"ף, ונראה שלא היו לפניו דברי הרי"ף בשלמות. ¹⁷ ולעיל שם מעיד: ואנן ככולהו נוסחאי דוקא [י] במשניות ובירושלמי בפאה (והיתה לפניו שם הגירסא יותר שלמה מאשר היא לפנינו) ובכתובות גרסינן במשנה ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים. ולפי הנוסח שלו גרסו בבבלי בין במשנה ובין בברייתא: אם מכרה ונתנה קיים. וכנראה, שלנוסחא זו כיוון ר"ת בס' הישר הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' ל"א, עמ' 32, שכתב: ויש פיר' משובש, ועושין בשני הלשונות לשון אחד, ומקלקלין הספרים. ¹⁸ עיין מ"ש לעיל סוף הע' 17, בשם ר"ת.

9-10. **ורבותינו חזרו ונמנו בנכסים שנפלו עד שלא נשאת, ונשאת שאם מכרה ונתנה בטל.**וכ"ה בד, וכע"ז בירושלמי פ"ח ה"ב, ל"ב ע"א. אבל בכי"ע ובקג"נ: שאם מכרה (בכי"ע: שמכרה) ונתנה קיים. וכנראה שיש כאן ט"ס ואשגרה מלעיל. ובבבלי ע"ח ב': רב ושמואל דאמרי תרוייהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה, בין שנפלו נכסים משנתארסה, וניסת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. כמאן דלא כר' יהודה ודלא כר חנינא בן עקביה ? אינהו דאמרי כרבותינו, דתניא רבותינו חזרו ונמנו בין שנפלו לה עד שלא תתארס, ובין שנפלו לה משנתארסה, וניסת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. ועיין בריטב"א ע"ח ב' ובשטמ"ק שם, ד"ה אינהו. ולפי הגירסא בתוספתא ובירושלמי, חידשו רב ושמואל שאפילו בנכסים שנפלו לה עד שלא נתארסה ונישאת מכרה בטל. ועיין בתוספות ע"ח ב', ד"ה לא, ע"ח א', ד"ה האשה. ובירושלמי הנ"ל סה"ב הסיקו: רבותינו (הורו) חזרו ונמנו, שעד שלא נמנו לא היו חולקין עלוי (כלומר, על רבן גמליאל).¹⁹ ומכאן מוכח שהירושלמי פירש שהחכמים שאמרו לר"ג, לא אמרו כן אלא דרך שאלה בלבד, אבל למעשה לא חלקו עליו, כמו שכתב הריב"ש בסוגיין (לפי שטמ"ק כאן). וכן ברא"ה רפ"ט: דאע"ג דאמרי' אמרו לו הואיל וזכה באשה וכו', בעיא הוא דקא בעו לה ולא חש לה רבן גמליאל וכו'. וכן פירשו כמה מן הראשונים, עיין רמב"ן, רשב"א (והביאו בשטמ"ק בסוגיין ע"ח ב'), ר"ן ונ"י בריש פ"ט, והוא דלא כפירוש התוספות ע"ח ב', ד"ה לא, והרא"ש ברפ"ט שבנכסים שנפלו עד שלא נשאת (כלומר, משנתארסה) ונישאת מכרה בטל לשיטת החכמים שאמרו לו לר"ג. ובמשנתנו רפ"ט אמרו: אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, שאם מכרה ונתנה קיים, והעמידוה בבבלי פ"ג א' בכותב לה ועודה ארוסה (וכן מוכח גם בירושלמי רפ"ח שם), וקשה הרי משנתנו נשנתה לפני מניין רבותינו, ואפילו בלא כתב לה מכרה קיים ? ולפי הירושלמי הרי אין שום חולק על ר"ג לפני המניין הנ"ל ? כבר תירצה הרשב"א הנ"ל: דנ"מ למכור לכתחילה, דאילו לא התנה לא תמכור לכתחילה וכו', והשתא אפילו לכתחילה יועצין אותה שתמכור. וכן כתב בתיו"ט רפ"ט מדעתו, עיי"ש. ועיין בתוספות פ"ג ב', ד"ה רב אשי, ובתוספות הרא"ש, ד"ה למה. ועיין בתוספות ר' עקיבא איגר מה שתמה על בעל תיו"ט הנ"ל, וכן כתב גם הריטב"א ברפ"ט. ועיין בחי' הרמב"ן, הרא"ה ועוד שתירצו תירוץ אחר, עיי"ש.

footnotes: ¹⁹ עיי"ש בירושלמי בדברי ר' אמי. ועיין בירושלמי פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד, מה שאמר שם ר' אימי בשם ר' יוחנן, ובפ"מ שם, ד"ה בדין היה.

10-13. **ר' שמעון חולק בין נכסין לנכסין. נכסין הידועין לבעל לא תמכור, אם מכרה ונתנה בטל, שעל מנת כן נשא', ושאין ידועין לבעל לא תמכור, ואם מכרה ונתנה קיים, שעל מנת כן קיימה.**המלים "שעל מנת כן קיימה" חסרות בד, בכי"ע ובקג"נ. וכל הלכה זו של ר' שמעון אינה אלא משנתנו פ"ח מ"ב, ושם חסר גם הטעם של "שעל מנת כן נשאה". ובירושלמי (פ"ח ה"ג, ל"ב ע"א) ובבבלי (ע"ח ב') נחלקו אמוראים בטיבן של נכסים שאינן ידועין, ולמ"ד אחד ידועין הן קרקעות ואינן ידועין הן מטלטלין, ולמ"ד אחר אינן ידועין הן נכסים שנפלו במדינת הים והיא יושבת כאן. וברש"י ע"ח ב': ידועין מקרקעי. ועל מנת אותן נכסים נשאה,²⁰ לפיכך מכרה בטל, שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה. ולהלן (לעניין שטר מברחת) ע"ט א' כתב: כנכסים שאינן ידועין. שהרי על מנת שאינן שלה נשאה, דסבר שהמתנה גמורה. ומלשון התוספתא בכל הנוסחאות משמע כלשון רש"י הנ"ל שנכסים ידועים הם נכסים שהיו בידה בשעה שנשאה, או לכל הפחות שידע וציפה שיפלו לידה אח"כ. אבל אם לא היו בידה בשעה שנשאה, ואף לא ציפה מעולם שיפלו לידה, הם נכסים שאינן ידועין, ואם נפלו לה נכסים לאחר שנישאת וידע הבעל על נפילה זו, והאשה מכרה אותם אח"כ, נכסים שאינן ידועין הן, שהרי לא ידע הבעל עליהן בשעה שנשאה, ואף לא ציפה שיפלו לה. והר"י מיגאש²¹ מפרש שאין הבדל בין המקומות שנפלו לה הנכסים, ולא דברו אלא בהווה, והעיקר הוא שהבעל לא ידע עליהם בשעת הנפילה ובשעת המכירה, אבל אם ידע עליהם בשעת הנפילה, כבר ברשותו הם, ומכרה בטל אם מכרה אותם אחר ידיעתו.²² ועיין ברא"ה ובריטב"א ע"ח ב', ברא"ש פ"ח סי' א', בר"ן ובנ"י בריש פ"ח. ובתוספות הרא"ש ע"ח ב' הבין בשיטה זו שכל זמן שהבעל לא ידע על נפילת הנכסין ועל מכירתן, אע"פ שציפה להם מתחילה, נכסים שאינן ידועין הן. וכן כתב בבית שמואל אה"ע סי' צ' ס"ק י"א, אות מ"ב: וכתב הר"ן בשם הרשב"א לאו דוקא במדינת הים, אלא כל שלא ידע משעת הנפילה אף שהיה מצפה עליהם. והמלים "אף שהיה מצפה עליהם", אינן בלשון הר"ן, ואין הכרח לדייק כן מלשונו, ועיקר החידוש הוא שאם ידע עליהם הבעל בין נפילה למכירה מכרה בטל, אע"פ שלא ידע עליהן בשעת נפילה ולא ציפה להן.²³ ולשיטה זו²⁴ קשה קצת לשון התוספתא "שעל מנת כן נשאה", שהרי אפילו לא ידע בשעת הנישואין על הנכסים ולא ציפה להם כלל מכרה בטל, אם נודע לו לפני מכירתה, ומה שייך לומר כאן "שעל מנת כן נשאה". וצריך לפרש ש"נשאה" לאו דווקא, אלא הכוונה היא שעל מנת כן קיימה, וטוען שדעתו לא היתה נוחה בה, וגלגל עמה וקיימה משום שדעתו היתה על הנכסים, ולא היתה איבה בבית (ועיין בהסברו של הרמ"ה ברא"ש פ"ח הנ"ל). ושמא גירסת כי"ו בסיפא "שעל מנת כן קיימה" הוא נוסח אחר לרישא כאן, והכניסוהו הסופרים שלא במקומו.²⁵ ובחי' הרא"ה פירש שדברי ר"ש "אסיפא קאי דאמרי עד שלא נשאת ונשאת, אבל בשנפלו לה משנשאת בהא דכולי עלמא מודי שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולא שני לן בהו כלל אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין".²⁶ ודברי רבינו קשים, עיין מ"ש לעיל, שו' 9–10, ד"ה ובירושלמי, ומ"ש רבינו בעצמו ברפ"ט.²⁷ אבל רבינו יהונתן (בשטמ"ק) ושאר מפרשים חולקים עליו, ור"ש מדבר אפילו בנכסים שנפלו לה אחרי שנישאת.

footnotes: ²⁰ הניסוח שבנימוקי יוסף ע"ח ב' עוד יותר קרוב ללשון התוספתא: שיכול לומר שעל מנת כן נשאה, שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה. ²¹ לפי תשובת הרשב"א ח"ב סי' ק"ח, והמאירי, עמ' 334. ובר"ן רפ"ח בד' קושטא: הרב 'ן מיגש, ובד"ו: הרמבץ מיגש. ²² ובזה מתרצים הראשונים את הקושיא ממשנתנו כאן רפ"ו, שמוכח ממנה שאף אם נפל לה ריוח לאחר נישואין ממקום שלא ציפה לו הבעל, אף הוא אוכל פירות. והוא הדין בשנתן לה אחר מתנה סתם. ועיין גם במשנתנו פ"ח מ"ג, והרי אף ר' שמעון מודה בה, והמטלטלים הם של הבעל, אפילו למ"ד שמטלטלים הם נכסים שאינן ידועין. ²³ אבל אם ציפה להן, הם נכסים ידועים, אעפ"י שלא ידע לא על הנפילה ולא על המכירה, כפירש"י. וכן מוכח מלשונו של בעל נ"י שמשתמש ברגיל בדברי הר"ן. אבל כבר כתבנו לעיל שהרא"ש בתוספותיו הבין שיטה זו כדעת בעל בית שמואל. וצ"ע. ²⁴ וביחוד לפי הבנת הרא"ש בתוספותיו בדעת שיטה זו, עיין מ"ש לעיל הע' 23. ²⁵ ובדוחק אפשר לפרש גי' כי"ו כמו שהיא לפנינו, וכשיטת הר"י מיגש (וכמו שפירשנו לעיל שאינו חולק על רש"י בהיה מצפה), והיינו אם לא ידע הבעל על הנכסים לא בשעת נפילתן (ואף לא ציפה להן) ולא בשעת מכירתן אין לו שום טענה, שהרי על מנת כן קיימה כל הזמן עד אחרי המכירה. והסיפא מגלה על הרישא. ²⁶ פשיטא שלפי שיטה זו מתורצת הקושיא שהקשו רבותינו מן המשניות לעיל ולהלן, עיין מ"ש לעיל הע' 22. ואף לשיטת רש"י אין הקושי גדול, עיין רמב"ן ע"ט א', ד"ה והא, ובקרבן נתנאל על הרא"ש רפ"ח, אות א'. אבל עיין מ"ש בהפלאה ע"ה ב', ד"ה ור' יוחנן אמר. ²⁷ ועיין מ"ש במלא"ש למשנתנו, והסתייע בסדר שבתוספתא כאן. ודבריו תמוהים שמניח ששיטת ר' שמעון דבוקה לדברי רבותינו, עיי"ש.

13-14. **היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה, אם קדם ותלש מן הקרקע כל שהוא הרי זה זריז ונשכר.**וכ"ה ("כל שהוא") גם בד ובכי"ע. ובקג"נ: כל שהן, וכ"ה בהשגות הראב"ד שנביא להלן. ואין הבדל בין הגירסאות²⁸ והכוונה שכל מה שתלש תלש, אפילו תלש הרבה.²⁹ וברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ח מ"ה: המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' קמעא ואכל הרבה וכו' ומה שאכל אכל.³⁰ והברייתא שלנו גם בירושלמי כאן פ"ד ה"ח, כ"ט ע"א, ויבמות פט"ו ה"ג, י"ד סע"ד-ט"ו רע"א, ושם חסר "כל שהוא". ועיין מ"ש להלן בסמוך ובבבלי גיטין י"ח א', ב"מ י"ט א' (בשיטת ר' שמעון), ומ"ש להלן הערה 38. ובמשנתנו פ"ח מ"ג-מ"ד: וחכמים אומרים המחוברין לקרקע שלו, והתלושין מן הקרקע שלה, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ר' שמעון אומר וכו' פירות המחוברין לקרקע בכניסתה שלו וביציאתה שלה, והתלושין מן הקרקע בכניסתה שלה וביציאתה שלו. ובבבלי ע"ט ב': ר"ש היינו ת"ק? אמר רבא מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו.³¹ ופירש"י: דקסברי מה שגדל ברשותו שלו. ובחי' הריטב"א כתב שם: "ותלושין דאמרינן, לה (צ"ל: לא) סוף דבר תלושין לגמרי, אלא ה"ק כל היכא דלא צריכא לארעא כלל, שכל העומד לתלוש כתלוש דמי". וכן משמע מדברי הרא"ה שם, עיי"ש. ולפ"ז אף ר"ש מודה באינן צריכין לארעא שהן שלו, משום שהן כתלושין, עיין ב"ק נ"ט ב' ובתוספ' שם, ד"ה ופסק. אבל שאר המפרשים חולקין עליו, עיין להלן. והנה מלשון הגמרא בהוצאות שלנו ("איכא בינייהו") מוכח שהחכמים חולקים על ר' שמעון, ונחלקו הראשונים אם הלכה כר"ש,³² או כחכמים.³³ ובה"ג ה' כתובות, ד"ו ס"ט סע"א: כל פירי דתלישין בההיא שעתא דקא יהיב לה גיטא, כגון חיטי וחצידן, תמרי וגזירן, כל דתליש דבעל הוא, וכל מידי דמיחבר בארעא, דאכתי לא תליש, אף על גב דלבתר הכין סופיה לאיתלושי, כיון דבההיא שעתא דקא יהיב לה גיטא לאו תלוש הוא, דידה הוא וכו'. וכע"ז בהלכות פסוקות, הוצ' ר"ס ששון, עמ' קי"ד, ובהלכות ראו, עמ' 88, ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 244. וכן היא שיטת רבינו יונה (שטמ"ק במקומו), והביא ראייה³⁴ מן הירושלמי כאן פ"ח ה"ד, ל"ב ע"א (אבל עיין בשי"ק שם, ד"ה והתלושין). והטעם הוא משום שגוף הקרקע שלה אף בחיי הבעל, ואינו אוכל פירות אלא מתקנת חכמים, וכל זמן שלא תלש ממש ברשותה הן, כבאור הראב"ד בתמים דעים שנביא להלן. ועיין מאירי, עמ' 335. והראב"ד בהשגות על הרי"ף במקומו (תמים דעים סי' רל"ח, נ"ג ע"ג) הביא ראיות שהלכה כר"ש,³⁵ וכתב שוב: ועוד דקתני לה בתוספת' דכתובות פ' האשה שנפלו לה נכסים גבי הלכת' פסיקת',³⁶ וסתמא נמי קתני לה, דתניא בתוספת' היורד בנכסי אשתו ונתן זה (צ"ל: בה) עיניו לגרשה אם קדם ותלש מן הקרקעות אפילו כל שהן³⁷ הרי זה זריז ונשכר, היורד לנכסי שבויים וכו', דקתני בתוספתא אם קדם ותלש הרי זה זריז ונשכר, תלש אין לא תלש לא, ובדלא צריכי לארעא נמי קאמר שאם תלש הרי זה זריז ונשכר, לא תלש הוו להו כקרקע, וכאש' (צ"ל: ודאשה) הוו, וכדאמרינן במילתי' דר' שמעון. והובאו דבריו ברא"ש פ"ח סי' ז', ובתוספותיו ע"ט ב' ובר"ן פ"ח סי' ש"כ. ובנ"י שם הביא ראייה מן התוספתא כדברי הראב"ד, אבל לא הזכיר את שמו.³⁸

footnotes: ²⁸ עיין מ"ש להלן הע' 30. ²⁹ עיין להלן בסיפא לעניין נכסי שבויין. ³⁰ ברשב"א ב"מ ל"ט רע"א: והא המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר. ועיין גם בחי' הרמב"ן שם. וכן מדוייקת לשון התוספתא כאן "היורד לנכסי אשתו", והכוונה שירד להשביחן ("המוציא הוצאות על נכסי אשתו") ותלש מן המחובר כל שהוא (או "כל שהן"), כלומר, בין אכל קימעא ובין אכל הרבה (כלשון המשנה). ועיין על לשונות "כל שהוא", "כל שהן" במשנת תרומות פ"ה מ"ה, עירובין פ"ב מ"ב, מ"ג, כלים פי"ט מ"ג, פכ"ט מ"ג ועוד. ואשר ל"אכל" שבמשנתנו כתבו תלמידי ר' יונה (לפי נתיבות משפט לס' משרים, קצ"ז ע"ג, ושטמ"ק ע"ט ב', סד"ה מחוברין) שאכל דווקא. ועיין מה שתמה עליהם בנתיבות משפט (הנ"ל), ועיי"ש שהעיר על הראב"ד בתמים דעים (עיין להלן הע' 31) שאכילה לאו דווקא, עיי"ש בנתיבות משפט. ועיין להלן הע' 40. ³¹ בה"ג ה' כתובות ד"ו ס"ט רע"ב: המחוברין בקרקע בשעת יציאה איצטריכא ליה. ובעל המאור והראב"ד בהשגות על הרי"ף (תמים דעים סי' רל"ח, נ"ג ע"ב) הביאו בשמו: מחוברין בשעת יציאה אתא לאשמעינן. ובבבלי כי"מ הובאו שתי הנוסחאות (אתא לאשמועי' וכו' איכא בינייהו). ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 243, ובהערות שם. ³² הר"ח (לפי הרא"ש פ"ח סי' ז' ותוספותיו ע"ט ב'), הרי"ף, הר"מ בפיה"מ ובפכ"ב מה' אישות הכ"ר, ועוד. ועיין מאירי, עמ' 335. ³³ ר"ש הנגיד, הר"י מיגאש (לפי הראב"ד הנ"ל, לעיל הע' 31), בעל המאור הנ"ל, תוספות רי"ד ע"ט ב'. ³⁴ לפי הרא"ש פ"ח סי' ז'. ועיין בס' משרים לרבינו ירוחם נכ"ג ח"ז. ³⁵ ובתוכן ראייה נפלאה מן המשנה עצמה כאן (מ"ה) שהברייתא שלנו נסמכה לה, עיי"ש. וכעין זה הביא רבינו יונה (לפי שטמ"ק ע"ט ב', סד"ה מחוברין) בשם רבו (הר"ש מן ההר?). ועיין בס' נתיבות משפט לס' משרים, קצ"ז ע"ג, שהביא כן בשם תלמידי ר"י. ³⁶ כלומר, שאר הבבות שלהלן הן הלכות פסוקות, והובאו גם בבבלי, עיין להלן. ³⁷ לעיל, ר"ה היורד, העירונו שהגירסא "כל שהן" היא גם בקג"נ, אבל המלה "אפילו" חסרה בכל הנוסחאות. ולגירסא זו ("אפילו") אפשר היה לפרש שהכוונה אפילו הפירות הן כל שהן, שלא הגיע זמנן ליקצר, וכלשון הטור באה"ע סי' פ"ח: תלשן הבעל קודם הגירושין זכה בהן אפי' לא הגיע זמנן ליקצר. אבל המחוור הוא כמו שפירשנו לעיל שם, וכן בוודאי פירש הראב"ד שהרי פירשה בפירות העומדים להתלש (ואין לפרש "אפילו כל שהן", אפילו גמורים, שאם כן מאי אפילו, כל שכן הוא שהם של הבעל). ולהלן שם (בהבאה מן התוספתא) השמיט את המלים "אפילו כל שהך משום שאינן מעלין ואינן מורידין. ³⁸ ועיין באו"ש פכ"ב מה' אישות הכ"ד, ואף שהדברים ראויים למי שאמרם, מ"מ קשה לפרש כפירושו המחודד, ולא עוד אלא שבירושלמי לא נזכר כלל מאמרו של רבא שר' שמעון סובר שאין לבעל פירות משעה שנתן בה עיניו לגרשה.

14-15. **היורד לנכסי שבויין ושמע בהן ממשמשין ובאין, אם קדם ותלש מן הקרק' כל שהוא הרי זה זריז ונשכר.**וכע"ז בד ובכי"ע. ובראב"ד הנ"ל: היורד לנכסי שבויים ושמע שהם באים, אם קדם ותלש מן הקרקעות הרי הוא זריז ונשכר. וכנראה שרבינו קיצר. ובירושלמי הנ"ל חסר "כל שהוא" כשם שהוא חסר שם גם ברישא. וכאן הרי הכוונה ברורה שכל מה שקדם ותלש³⁹ נשכר, ומה שנשאר חוזר לבעלים. ובבבלי ב"מ ל"ח ב': דתניא היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותו מידו, ולא עוד אלא אפי' שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל⁴⁰ הרי זה זריז ונשכר. עיי"ש בתוספות, ד"ה היורד, וברשב"א שם.⁴¹ ועיין גם בסמ"ע חו"מ ריש סי' רפ"ה. ופשיטא שכל זה אינו עניין לא לתוספתא ולא לירושלמי, שהרי כאן לא נזכרה כלל הרישא שבבבלי, והלשון ("היורד") היא דוגמת הרישא (היורד לנכסי אשתו). ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ³⁹ עיין לעיל הע' 30 והע' 37. ⁴⁰ וכ"ה ("ואכל") בכל הנוסחאות שראיתי וכ"ה בר"ח, ברי"ף ועוד. ובבבלי ב"מ ס"ו סע"ב (לעניין מוכר דבר שלא בא לעולם): דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. ובריטב"א שם, הוצ' ד"א האלפערן: פר"י דלאו דוקא שמיט ואכיל, אלא כיון שהגביהן, או שנתנם בכליו וכו', וכ"ה בשטמ"ק בשמו. ועיין גם בספר התרומות שער ס"ד סה"ב, בטור חו"מ סי' ר"ט ובדרישה שם סוף אות ה'. אבל במיוחס להריטב"א ב"מ שם: ופירש הרב בעל התוספות דווקא אכיל, דאינן בעין, הוא דלא מפקינן מיניה, אבל ישנן ברשותיה אע"ג דתליש מפקינן מיניה. וכן הביא במאירי שם, עמ' 245 (אלא שהוסיף: ויש חולקין בזו). וכ"ה דעת הרא"ה בכתובות ע"ט א', ד"ה והנכון (קרוב לסופו). ולא העירותי אלא לעניין הלשון. ברם בתוספתא ובירושלמי חסרה כאן המלה "ואכל" בכל הנוסחאות. ועיין לעיל, הע' 30. ⁴¹ ודברי הרשב"א לקוחים, כנראה, מבעל המאור ב"מ פ"ג, סוף סי' של"ח.

15-17. **אילו הן נכסי שבוין, כל שהלך אביו, או אחיו, או אחד מן היורשין, למדינת הים ושמע בהן שמתו וכו'.**ובראב"ד הנ"ל: "כל שהלך אביו או אחד ממורישיו למדינת הים וכו'". וכע"ז ("ממורישיו") גם בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ואף לפנינו צ"ל: אחד מן המורישין. ובכי"ע: ושמע בהם שממשמשין ובאין. וכן בקג"נ: או [אחיו למדינת הים ו]שמע שהן באין. וכנראה שהיא אשגרה מן הרישא. ובבבלי (בהוצאות שלפנינו, וכע"ז גם בכי"י): ואלו הן נכסי שבויין הרי שהיה אביו, או אחיו, או אחד מן המורישין כאן⁴² והלכו (כ"ה ברוב הנוסחאות) להם למדינת הים, ושמעו בהן שמת.⁴³ ובתשובות גאוני מזרח ומערב סי' ט"ז: ואלו הן נכסי שבויים הרי שנשבה אביו, או אחיו, או אחד מן המורישין, ושמע בהם שמתו. וכן מעתיק גם הרב המגיד בפ"ז מה' נחלות ה"ד. וכן ברי"ף ב"מ פ"ג סי' של"ג, אלא שהוא מוסיף באמצע: והלכו להן למדינת הים, והעיר ע"ז הרב המו"ל של תשה"ג הנ"ל. ונראה שברי"ף הורכבו שתי הנוסחאות.⁴⁴ ולפ"ז אין הבדל בין נכסי שבויין לנכסי נטושין, אלא שבנכסי שבויין שמע בהן שמתו ובנכסי נטושין לא שמע בהן שמתו,⁴⁵ כמפורש להלן בתוספתא. וכן כותב הגאון הנ"ל: "אעפ"י שמי שיצא למדה"י לא דמי לשבוי,⁴⁶ בששמעו בו שמת כשבוי ששמעו בו שמת דמי, דכ"ע מודו דמורידין קרוב לנכסיו". אבל בנכסי רטושין מוציאין אפילו כששמעו בו שמת.⁴⁷ ואף הברייתא שלפנינו פירושה: אילו הן נכסי שבויין וכו', כלומר, כל שהלך אביו וכו', נכסי שבויין הן, ופשיטא שאם נשבה ממש בוודאי שנכסי שבויין הן. ובתוספתא כאן, וכן ברוב הנוסחאות של הברייתא שבבבלי, לא נזכר במפורש מה דינו של שבוי ממש שלא שמעו בו שמת, ונחלקו בה רב ושמואל בבבלי ב"מ ל"ח ב'. והביאו שם ברייתא, והוכיחו ממנה שאין מורידין קרוב לנכסי שבוי (שלא שמעו בו שמת),⁴⁸ ותירצו: ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא, והביאו את הברייתא שלנו. ופירש"י ל"ח סע"ב: והיינו תנאי, דרבן שמעון [בן גמליאל] סבר מורידין, ורבנן סברין אין מורידין. וכן מוכח מתוך התוספות שם, סד"ה היורד, שהכוונה למחלוקת הת"ק ורשב"ג בברייתא שלנו. אבל מתוך דברי האו"ז⁴⁹ מוכח שפירש שבברייתא זו כ"ע מודי שמורידין קרוב לנכסי שבוי ממש שלא שמעו בו שמת, והכוונה ב"תנאי היא" שברייתא זו חולקת על המכילתא ואבות דר"ן שהביאו לעיל שם. ועיין מ"ש להלן, עמ' 316, ד"ה ברם.

footnotes: ⁴² כ"ה בכי"ר א' וב' בבבא זו ובבבא שלהלן (עיין דק"ס). וכ"ה באו"ז ב"מ סי' קכ"א, י"ז ע"ד. וכן, כנראה, היה גם לפני הראב"ד שהובא ברשב"א. ואין שם הבדל בין שבויין ונטושין, אלא שבשבויין שמע בהן שמתו ובנטושין לא שמע, כמו שכתבנו להלן בפנים. ⁴³ על טיב השמיעה, עיין בתוספות שם, ד"ה בששמעו, ובתוספות יבמות קט"ז ב', ד"ה שאין, ובשאר הראשונים בב"מ שם. ⁴⁴ והראב"ד (לפי הרשב"א במקומו) פירש: והלכו להם למרינת הים, כלומר בשביה. והרשב"א פירש שהלכו לסחורה ע"מ לשוב, וכשהיו שם נשבו. וכ"ז לכאורה שכמותי דחוק מאד. ⁴⁵ עיין לעיל, הע' 42, ובאו"ז שהבאנו שם. ⁴⁶ ובגירסתו הרי לא היתה בבבא זו "והלכו להן למדינת הים". ⁴⁷ כשיטת הרמב"ן והרשב"א ב"מ ל"ח סע"ב, והרנב"ר שהובא בנ"י שם. ⁴⁸ ושם בשבוי ממש עסיקינן, רוגמת ביתר שהקיפוה לגיונות, עיין באבות דר"ן פל"ח, נ"ח ע"א. ועיין מכילתא משפטים פי"ה, הוצ' הורוביץ, עמ' 314, מכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 211. ובבבלי שם: לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן. אמר רבא לירד ולמכור תנן. ועיי"ש שדחו פירוש זה. ובמכילתא הנ"ל: שאין בית דין מניחין אותם למכור בנכסי אביהן, בחזקת שהן קיימין. ובאבות דר"ן הנ"ל: שיהיו נכסיהן עומדים בחזקת אבותם, ולא יהיו מניחין אותן לירש (בנו"א שם: לירד) ולישא וליתן בהן. ועיי"ש בשנו"ס. ובמכילתא דרשב"י הנ"ל (לפי מה"ג שם): בניהן יושבין ומשמרין כשבויין אינן יכולין לירד לנחלה. ועיין במדרשים מן הגניזה, הוצ' מאן-זנה (בס' The Bible As Read וכו') ח"ב (1966), סוף עמ' קי"א. ⁴⁹ ב"מ פ"ג סי' קכ"א, ל"ח ע"א, ד"ה ונראה בעיני.

17. **וירד לנחלה.**וכ"ה בד, בכי"ע, בקג"נ ובירושלמי הנ"ל. אבל בבבלי חסר כ"ז. ועיין מ"ש להלן, שו' 17–18, ד"ה אילו הן. ולפי פשוטה מגדירה הברייתא מה הן נכסי שבויין שאנו עוסקין בהן, והיינו כל שהלך אביו וכו' ושמע בהן שמתו וירד לנחלה, כלומר לנחלה ממש,⁵⁰ ושלא ברשות ב"ד.⁵¹ ובכגון דא אם שמע שהשמועה הראשונה כוזבת וירד ותלש הרי זה זריז ונשכר. אבל אם לא באו הבעלים מחזיק בנחלתו. ואף בברייתא שבבבלי הפירוש כן, וההגדרה "ואילו הן נכסי שבויין" חוזרת לפתיחת הברייתא: היורד לנכסי שבויין אין מוציאין מידו (כפירוש רש"י במקומו. ועיין גם בפי' ר"ח) כלומר, אם ירד לנחלה שלא ברשות אין מוציאין מידו, ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה אילו הן. ועיין בשי"ק יבמות פט"ו ה"ג, ד"ה היורד לנכסי שבויין, מ"ש על הר"מ פ"ז מה' נחלות ה"ד. ועיין מ"ש הסמ"ע חו"מ ריש סי' רפ"ה.

footnotes: ⁵⁰ השוה לשון המכילתא דרשב"י שהבאנו לעיל סוף הע' 48. ובלשון המשנה "נכנס לנחלה". ועיין בס' המקח והממכר לרב האיי שער ב'. ⁵¹ שהרי אין כאן שני עדים, ואין יורדין לנחלה ברשות ב"ד אלא ע"פ שני עדים, כמשנת יבמות פט"ו מ"ג ועדיות פ"א מי"ב, ועיין מ"ש לעיל הע' 43.

17-18. **אילו הן נכסי נטושין, כל שלא שמע בהן שמתו, וירד לנחלה.**בירושלמי הנ"ל: אבל ניכסי נטושין מוציאין מידו. ואילו הן נכסי נטושין כל שהלך אביו, או אחיו,⁵² או אחד מכל המורישין אותו למדינת הים, ולא שמע עליהן שמתו, וירד לו לנחלה. וכע"ז גם בבבלי ב"מ הנ"ל,⁵³ אלא שלא נזכר שם "וירד לו לנחלה". אבל בכמה כי"י הבבלי וברי"ף שם: ולא שמעו בהם שמתו וקפץ וירד לתוך הנחלה.⁵⁴ ואף שם פירושו שירד לתוך הנחלה לירש.⁵⁵ וברישא לא הזכיר הבבלי "נחלה", שהרי פשוט הוא שאם שמע שמת אביו וירד לנכסיו, לירושה ירד, אבל כאן שלא שמעו בו שמת אמרו במפורש "שקפץ וירד לתוך הנחלה". ובין בירושלמי ובין בבבלי (לפי רוב הנוסחאות) אין הבדל בין נכסי שבויים לנכסי נטושים, אלא שבשבויים שמע בהם שמתו, ובנטושים לא שמע בהם שמתו. ולשון התוספתא עוד יותר ברור, והכוונה שנכסי נטושין הם כמו ששנינו לעיל, אלא שלא שמע בהן שמתו,⁵⁶ ופשוט שמוציאין מידם, כשם שמוציאין מכל יורש שירד לנכסי מורישיו בשעה שהם חיים.⁵⁷

footnotes: ⁵² "או אחיו" נשמט בירושלמי כתובות בטעות. ⁵³ וכ"ה גם בתשובת הגאון הנ"ל (תשובות גאוני מזרח ומערב סי' ט"ז, ו' ע"ב). ⁵⁴ עיין דק"ס שם. ⁵⁵ כפי שמשמע מן המקבילה בתוספתא כאן ובירושלמי. ⁵⁶ עיין מ"ש לעיל, שו' 15–17, ד"ה ובבבלי. ⁵⁷ ואין מניחין להם לרדת, אפילו לרדת ולתקן, עיין בפי' הר"ח שם ל"ח ב'.

18. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' שמעתי שהנטושין כשבוין.**וכע"ז גם בירושלמי ובבבלי הנ"ל, והכוונה שאף בזה אין מוציאין מידן, אלא מניחין אותן ושמין להם כאריס,⁵⁸ עיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁵⁸ ושאר פירות יהו מונחין, כפירש"י שם ל"ט א', סד"ה דאילו התם. ועיין בתוספות שם, ד"ה וכולן. וכן כתב הראב"ן, ד' פראג צ"ה ע"ב (בנשבה למדינת הים, וירד קרוב לנכסיו): וכיוון דקי"ל כשמואל, דאכל שפיר אכל, וגם אין ראובן יכול לסלקו בולא כלום, דשמין לו בעדי' (צ"ל: כערי', כעריס).

18-20. **היורד לנכסי רטושין מוציאין מידן. וכולן שמין להן כעריס. אילו הן רטושין, כל שלא יודע היכן הן.**וכ"ה בד⁵⁹ ובכי"ע (ושם: כאריס, והיא היא). ובירושלמי הנ"ל: מוציאין מידו, ואילו הן נכסי רטושין כל שהלך אביו, או אחיו, או אחד מכל המורישין אותו, למדינת הים ואין ידוע היכן הם (ביבמות: הוא). ובבבלי: מוציאין אותו מידו. ואלו הן נכסי רטושים הרי שהיה אביו, או אחיו, או אחד מן המורישין כאן, ואינו יודע להיכן הלכו. ועיין דק"ס שם ור"ח ל"ח סע"ב. והברייתא "וכולן שמין להן כעריס" לא היתה לפניהם בבבא זו אלא להלן (עיין מ"ש להלן). ולכאורה מסתבר שאף בתוספתא צ"ל כן: אילו הן רטושין כל שלא יודע היכן הן, וכולן שמין להן כעריס, כמו שהגיה הגר"א. אבל עיין מ"ש להלן, ד"ה עכשיו. ואף כאן התוספתא בסיגנונה הקבוע שאין בין שבויין ונטושין ורטושין אלא שבשבויין שמעו בהן שמתו, בנטושין לא שמעו בהן שמתו, וברטושין אינו יודע היכן הן, כמפורש בירושלמי. והירושלמי אינו מפרש מהו "רטושין", ושם הכירו מהו רטושין, ועדיין השתמשו בדבור זה לשדה שעזבוה בעליה מדעת,⁶⁰ כמשנת ערכין פ"ז מ"ד, ועיין בבלי ב"מ ל"ט רע"א. והכוונה כל שלא ידעו איכן הן, ואף היורד אינו טוען שהבעלים מתו. ובירושלמי שם ממשיך: שמואל אמר שבוי זה שיצא שלא לדעת, שאילו לדעת יצא היה מצויהו, נטוש⁶¹ זה שיצא לדעת, תדע לך שעילה (כ"ה ביבמות, אבל בכתובות בטעות: שעליה) היה רוצה להבריחו מנכסיו שהרי לדעת יצא ולא ציוהו. ובבבלי ל"ט א': דאמר רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה (כלומר, אעפ"י שלא שמעו בו שמת) מורידין קרוב לנכסיו, יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו. ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך. ואשר לבבא "וכולן שמין להן כאריס" אמרו בבבלי (ל"ט א') שהיא עונה על נטושין לדברי רשב"ג שהוא סובר שאין מוציאין מידו, ושמין לו כאריס, ואם קפץ ותלש לעצמו מוציאין מידו. ושוב אמרו שם: וכולן לאיתויי מאי, לאיתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו, יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו. ורב נחמן דידיה אמר בורח הרי הוא כשבוי. ופירש רש"י: לאיתויי הא דרב נחמן. בורח מחמת מרדין. ופירוש זה מסתבר מאד לפירושו (ל"ח סע"ב) ולפירוש בעלי התוספות (שם), ולכאורה אין לומר שהכוונה לאיתויי הא דשמואל עצמו, שהרי לחכמים מוציאין ממנו, ולרשב"ג כבר פירשו בבבלי לעיל שהכוונה לנטוש שלא שמעו בו שמת ושמין לו כאריס, ולדבריו הרי נטושים כשבויים. ושבוי ממש לא נזכר בברייתא כלל, וק"ו הוא מנטוש, ואין צורך בריבוי.⁶² ומוכרחים לפרש שהכוונה לבורח מחמת מרדין. ברם בפי' הר"ח שם: ודייקינן וכולן לאתויי שבוי שנשבה שמורידין קרוב לנכסיו. וקרוב שרבינו פירש ש"תנאי היא" הכוונה למחלוקת הברייתא שלנו והברייתא במכילתא ובאבות דר"ן,⁶³ ובברייתא שלנו אף רבנן מודים בשבוי ממש שנשבה אין מוציאין מידו, אעפ"י שלא שמעו בו שמת, אלא שלא הזכירוהו בפירוש, ולפיכך אמרו: לאתויי שבוי שנשבה.⁶⁴ וכן באו"ז (ב"מ פ"ג, סי' קכ"א, י"ח ע"א, סד"ה ונראה בעיני): הילכך קיימא לן כרבנן דאין מורידין קרובין לנכסיהן (כלומר, לנכסי נטושין), והשתא שייך שפיר למימר לאתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל דשמין להם כאריס, עיי"ש הפירוש בברייתא שבבבלי. עכשיו נשוב לבאור התוספתא ולסדרה התמוה. וכבר כתבנו לעיל שהגיהו אותה ע"פ סדר הבבלי והירושלמי (עיין על הירושלמי להלן). אבל קשה להגיה שלש נוסחאות של התוספתא. ולפיכך נראה שבא"י פירשו שכל הבבא היא מדברי רשב"ג, וחכמים שנו: אילו הן נכסי שבויין וכו', אבל נכסי נטושין מוציאין ממנו. ורשב"ג חלק ומסר שמועה אחרת ("שמעתי"), והוא שנה: הנטושין כשבויין, היורד לנכסי רטושין מוציאין ממנו, וכולן שמין להן כאריס, ואילו הן נכסי רטושין וכו'. ודברו שם בשבויין ממש, ולא שמעו בהן שמתו,⁶⁵ ואין מוציאין מהם, והיורד לנכסי רטושין מוציאין מהם⁶⁶ וכולן⁶⁷ שמין להן כאריס. והירושלמי דלג כאן על בבא זו, כדי שלא להפסיק באמצע העניין. ובבבלי ב"מ ל"ט א' לא פירשו כן. ואשר ללשון "וכולן" פירשו בא"י שהכוונה לכל מה ששנו בברייתא זו, ולכל אלה שמחזירין קרקע ופירותיה, ליורד לנכסי אשתו שלא נזדרז להקדים ולתלוש, ועדיין לא נהנה מן הנכסים, לשבויין ממש ולנטושין שלא שמעו בהם שמתו. וכן בירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ל"ב ע"ב: מתניתא פליגא על אסי וכולהן שמין לה בעדים (צ"ל: כעריס,⁶⁸ וכמו שהגיהו המפרשים), ועיין שם הפירוש בק"ע. ועיין בבלי ל"ט א' ומ"ש בהגהות יפה עינים שם.

footnotes: ⁵⁹ אלא ששם בטעות: בעדית, וכ"ה שם גם להלן שו' 33. והשוה לשון הירושלמי שהעתקנו להלן בסוף הפירוש לברייתא זו, ד"ה ואשר. ⁶⁰ ובאמת אין בין נטוש ורטוש ולא כלום, עיין במלונות ערך רטש, אלא שבא"י נתנו לפעל "רטש" משמעות יותר מופלגת מאשר ל"נטש". ⁶¹ בק"ע מגיה: רטוש. ובפ"מ מקיים גירסא זו, ומפרש ששמואל מבאר את דברי הת"ק. ⁶² אבל עיין ביד מלאכי סי' של"ו. ⁶³ כפירושו של בעל או"ז, עיין מ"ש לעיל, שו' 15–17, סד"ה ואף הברייתא. ⁶⁴ ולזה כיוונו לעיל שם ל"ח ב': כיון דאמר מר שמין (כגי' כי"מ) להן כאריס, עיי"ש בפירש"י. ⁶⁵ "והן שבויין הן נטושין", כלשון הירושלמי כאן, והיינו שאף בשבויין לא שמעו בהן שמתו. ⁶⁶ כלומר, במקום שאתם שניתם "נטושין" שמעתי אני "רטושין", עיין בעה"ש ערך רטש. ⁶⁷ כלומר, שאין מוציאין מהן, עיין ע"ז להלן. ⁶⁸ עיין לעיל, הע' 59.

20-21. **הגנב והגזלן שנטל מזה ונתן לזה, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. הגזלן שנטל וכו'.**המלה "והגזלן" חסרה בכי"ע, וכן היא חסרה במקבילה להלן ב"ק פ"י הכ"ג בכי"ע. ובד ובכי"ו שם חסרה כל הבבא של "גזלן". ונראה שיש לפנינו תערובת של שתי נוסחאות וצ"ל: הגנב והגזלן שנטל וכו' (והבבא השניה הושלמה, כנראה, ע"פ הגליון). וכ"ה הגירסא בבבלי ב"מ כ"א סע"ב בכי"ר ב' (עיין דק"ס שם, כ"ח ע"א, הערה נ'). ולפנינו שם: הגנב שנטל מזה ונתן לזה וכן גזלן שנטל וכו'. ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקס"ח: והיינו דתניא בתוספתא, ומייתי בריש פרק אלו מציאות, הגנב שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. ולפי פשוטה הברייתא היא כרבי הסובר שסתם גנב וגזלן הוי יאוש בעלים, ויש כאן ייאוש ושינוי רשות.⁶⁹ עיין בתוספות ב"מ כ"ב א', ד"ה מה, ובגליון שם. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 297.

footnotes: ⁶⁹ ולפי ההלכה (ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש) העמידוה בבבלי שם בליסטים מזויין, ותרי גווגי גזלן.

21-22. **הירדן שנטל מזה ונתן לזה, מה שנטל נטל ומה שנתן נת'.**כ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע. וכן להלן ב"ק פ"י הכ"ג בכי"ו ובכי"ע. וכ"ה בבבלי ב"מ כ"ב רע"א הנ"ל ובירושלמי חלה פ"ד ה"ח, ס' ע"א.⁷⁰ ובכי"ו כאן וכן בד בב"ק חסרה בבא זו. ורש"י פירש: ירדן, ותנא זה על יד הירדן היה יושב. וכבר העירו (עיין הערה 70) שהירושלמי פירש בבא זו לעניין קדושת הארץ, והיינו שהירדן שינה את מהלכו, ונטל מן הארץ ונתן לסוריא וכן להפך, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. ומה שאמרו להלן בבבלי בסמוך שם: בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו, כתב הרמב"ן ועוד דלא גרסינן "וירדן". ועיין מ"ש בשטמ"ק שם בשם הריטב"א ובריטב"א הוצ' ר"א האלפערן. ובמיוחס להריטב"א שלפנינו: "ואית דגרסי (כלומר, בברייתא זו) ירדן (צ"ל: רדן, או: הרדן), כלומר אנס שהוא רודה". ולפי גירסא זו נשנו באן: גנב, גזלן, אנס, כמו לעיל תרומות פ"א ה"ו, וכסדר שבד שם ובבלי ב"ק ס"ז א', קי"ד א', ב', ופשיטא שגירסא זו "מתוקנת" היא.

footnotes: ⁷⁰ והעירו עליו הראשונים בב"מ שם, והיינו ראב"ד (בשטמ"ק), רמב"ן, רשב"א, ריטב"א (בשטמ"ק) והוצ' ר"א האלפערן, תוספות הרא"ש, חי' הר"ן והרשב"ץ בשו"ת ח"ג סי' קצ"ח.

22-23. **שטף נהר עצים, ואבנים, וקורות, מזה ונתן לזה, אם נתיאשו הבעלים הרי אילו שלו.**וכ"ה להלן ב"ק פ"י הכ"ד הנ"ל בכל הנוסחאות. והראשונים⁷¹ גורסים בתוספתא שם: אם הרגישו הבעלים וכו'. ולפי הגירסא שלפנינו פירושה, אם נתיאשו הבעלים בפירוש, שהרגישו בשטיפה, ונתרפו⁷² ולא רדפו אחרי הקורות הרי אילו שלו, אבל אם לא הרגישו ולא ידעו לא זכה בהן, וייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, כמפורש בסיפא. ובבבלי ב"מ כ"ב א': ת"ש שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים ובו'. ויש כאן הגהה של רש"י, אבל ברוב הנוסחאות:⁷³ אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו, והמלים "ונתנו בתוך שדה חבירו" אינן שם,⁷⁴ ולא היו לפני רש"י גם אחרי שהגיה. ופירש הר"א אב"ד⁷⁵ אם נתייאשו, כלומר ששמעו ששטפו ונתייאשו, מפני שהוא דבר שאין בו סימן, ומכאן שאם לא שמעו, אעפ"י שאם היו שומעים היו מתייאשים, חייב להחזיר, משום שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, וקשיא לרבא. ואוקמא רבא בשיכולין להציל, ואם נתייאשו ממש הרי אילו של מוצאם, אבל בסתם אין כאן ייאוש, ואקשינן אי הכי, אימא סיפא וכו', והדר אוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק, ומאי אם נתייאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפם נהר ולא רדפו אחריהם, ואם לא שמעו אינם שלו, דדילמא אי שמע מרדפי וכו', ודוקיא דרישא היינו סיפא. עיין בחי' הרמב"ן שם, בבעל המאור ובמלחמות ב"מ רפ"ב, בס' ההשלמה שם סי' ג' ובהערות שם, ועוד. וכ"ז הוא לרבא שאין הלכה כמותו, אבל לאביי הכל מתפרש בפשיטות, ומן התוספתא להלן מוכח שהיא סוברת שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש.

footnotes: ⁷¹ רמב"ן ב"מ כ"ב א', ד"ה וראיתי, רשב"א וחי' הר"ן שם, ד"ה הגרש"י, ריטב"א בשטמ"ק שם. ⁷² במלת "נתייאשו" רמוזה אף משמעות נתרפו ונתעצלו (עיין מ"ש לעיל ח"א, ברכות, עמ' 3, ח"ב, כלאים, עמ' 623, לשו' 10–11), כלומר התייאשו ממש, ואינו כדאי לטרוח בחנם. ⁷³ עיין דק"ס במקומו, בתוספות שם, ד"ה שטף, בר"ח ובשאר הראשונים שם. ⁷⁴ וכן מוכח מתוך פירושם, עיי"ש בחידושי הרמב"ן, ועוד. ⁷⁵ לפי חידושי הרמב"ן שם, ועוד.

23-24. **ואם היו בעלים מרדפין אחריהן, או שהיו במקום אחר, הרי אילו של בעלים.**וכ"ה ("או שהיו במקום אחר") גם להלן בב"ק פ"י הכ"ד בכל הנוסחאות, וכן מעתיקים משם הראשונים הנ"ל (לעיל, הערה 71). אבל בבבלי הנ"ל חסר "או שהיו בעלים במקום אחר". ולפי פשוטו פירושו כאן שהבעלים היו במקום אחר, ולא ידעו על השטיפה, והוי ליה ייאוש שלא מדעת, ואפילו אם ידעו היו בוודאי מתיאשים, ואפילו אם היה אפשר להציל, הרי הם במקום אחר ואינם יכולים להציל, כפירוש התוספות שם כ"ב א' ד"ה שטף.⁷⁶ אבל אם היו באותו מקום ולא שמעו אין כאן ייאוש כלל, שהרי עכשיו לא שמעו, ואם היו שומעים היו טורחים ומצילים ע"י הדחק, ואפילו רבא מודה שאין כאן ייאוש, עיין בבבלי שם ובפירוש הר"א אב"ד שהבאנו לעיל. ובתוספתא תרומות פ"א ה"ו: הגנב וכו', אם היו בעלים מרדפין אחריהם אין תרומתן תרומה. ובירושלמי בכורים פ"א ה"ב, ס"ג ע"ד, מוסיף: אם אין הבעלים מרדפים אחריהם תרומתן תרומה וכו'. ועיין מ"ש לעיל שם, ח"א, עמ' 297.

footnotes: ⁷⁶ וז"ל שם: אם נתייאשו הבעלים, דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו, ואפילו אומרים שאין מתייאשים אין בכך כלום, דודאי הן מתייאשין בלבן (עיין ירושלמי ב"ק פ"י ה"ה, ז' ע"ג, ובבלי ב"מ כ"ד ב'), הא סתמא, שלא היו בעלים בשעת שטיפה, ולא נתייאשו עד שידעו הבעלים ששטפה נהר, ואז כבר אין יכול להציל, לפי שאין בו סימן לא וכו', אלמא ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש.

24-25. **הכותב נכסיו לבנו, צריך שיכתוב לו וכו'.**וכ"ה ("לבנו") בד וברשב"ם ב"ב קל"ט רע"א, ובאו"ז שם סי' קמ"ז, כ"ב ע"ד, בשם התוספתא. אבל בכי"ע ובקג"נ: לבניו וכו', וכ"ה ברוב נוסחאות המשנה בב"ב פ"ח מ"ז, וכן הובאה בירושלמי גיטין פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד. ובכמה נוסחאות (וכן בראשונים) אף שם: לבנו, והיא נוסחא משובחת, והכוונה לבן בין הבנים, שאם לא כתב היה יורשו בין שאר הבנים. ועיין ברשב"ם קל"ו א' שפירש את הנוסח "לבניו". ועיין בפי' ר"ג שם. ומשנת ב"ב הנ"ל הובאה לכאן, אגב המחוברין והשומא שנפרטו להלן.

25. **מהיום ולאחר מיתה וכו'.**אבל אם לא כתב "מהיום", הויא לה מתנה לאחר מיתה, וכבר אין הנכסים ברשותו, ויורש יחד עם שאר הבנים.

25-26. **מפני שזמנו של שטר מוכיח עליו.**טעם זה לא נזכר במשנת ב"ב הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: מה טעמא של ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו. וכן בבבלי ב"ב קל"ו א': א"ל היינו טעמיה דר' יוסי וכו', אלא שהבבלי מוסיף: תניא נמי הכי ר' יוסי אומר אינו צריך, מפני שזמנו של שטר מוכיח עליו. ועיין בבלי גיטין ע"ב א', ע"ב ב', ע"ו ב', ע"ז א', פ"ה ב', ע"ז ל"ז א'. ופירש"י שהזמן מוכיח שנתן לו את גוף הנכסים מעכשיו ושייר לעצמו פירות עד שעת מיתתו, שאם כיוון לתת לו את הכל לאחר מיתתו למה כתב זמן בשטר.

26-27. **אמ' לו ר' יהודה והלא אין זמנו של שטר מוכיח עליו אלא משעה שנכתב.**וכ"ה בד ובכי"ע. ולפי גירסא זו ("משעה") הכוונה שאין הזמן מוכיח אלא על הנכסים שבידו בשעת כתיבת השטר, אבל אינו נותן לו את הנכסים שיקנה משעה שנכתב השטר ואילך, והמשך התוספתא בסמוך: אף הכותב וכו', הכל הוא מדברי ר' יהודה. כן פירש באו"ש סוף ה' זכיה ומתנה. ותשובת ר' יהודה היא שלכל הפחות בשעה שלא פרט את שם הנכסים שנותן, אין זמנו של שטר מוכיח. אבל בוודאי בזמן שפרט את שם הנכסים, וכן בגט אשה (שלא כתב בו מהיום), אין מקום לתשובת ר' יהודה לפי הגירסא שלנו בתוספתא.

27-28. **אף הכותב נכסיו לבנו וחזר וקנה נכסים אחרים, כל שלא היה בכלל מתנה ראשונה, הרי אילו של יורשין.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה המלה "אף".⁷⁷ ועיין מ"ש בפירושה לעיל בסמוך. ובס' התרומות שער מ"ג ח"ד סי' ו': והיכא דיהיב מתנה לחבריה ממה שקנה ומה שיקנה הרי זה פשוט שלא זכה במה שיקנה שאין אדם יכול לתת מה שאינו ברשותו וכדאיתא בתוספתא הכותב נכסיו לבנו וחזר וקנה נכסים אחר כך, אף שכתב לו דאקנה, כל שלא היה לו בשעת מתנה ראשונה הרי היא של יורשין. והמלים "אף שכתב לו דאקנה" ליתא בשום נוסח. וכנראה שרבינו הוסיף מעצמו כן,⁷⁸ שהרי פשוט הוא שאפילו אם כתב כן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואפילו ר"מ מודה בכגון דא, עיין בבלי ב"ב קכ"ח ב' וברשב"ם שם, ד"ה ובנכסים של עכשיו.⁷⁹ וכן בה"ג סוף ה' נדוי, ד"ו ק"ה ע"ד (ד"ב, עמ' 432): מאן דכתב בשטר מתנה יהבית לפלוני ברי, או לברתי, או לאינתתי, כל דאית לי ודהוי לי, לא קני אלא מאי דהוה ליה בההיא שעתא וכו'. ודברים אלו הובאו בשם רב פלטוי בעיטור ח"א,⁸⁰ קניין, הוצ' רמא"י י' ע"א, והובא בהגהות מרדכי ב"ב פ"ט סוף סי' תרע"א. ועיין בשו"ת הרי"ף סי' ג'. ועיין בשער החדש על העיטור הנ"ל אות ל"ב.

footnotes: ⁷⁷ אצל צוקרמנדל: הכותב נכסיו לבנו וקנה וחזר וקנה וכו'. אבל בכ"י נמחק "וקנה" (הראשון) ע"י נקודות, ואינה גם בס' התרומות שהבאנו בפנים. ⁷⁸ ועיי"ש שהמשיך: אך יש לברר אם מקבל אחריות להעמיד מתנת מה שאקנה בידו אם מהני ליה. ומסתברא דלא מהני ליה וכו'. ועיי"ש שהביא את תשובת הרמב"ן אליו, ולא הסכים עמו. ותשובת הרמב"ן היא בספרן של ראשונים, הוצ' ר"ש אסף (ירושלים תרצ"ה) סי' ל"ח, עמ' 83, עיי"ש. ⁷⁹ ועיין בגידולי תרומה במקומו שהעיר על תשובת הרא"ש סוף כלל פ"ד שכתב: וכן בקרקע שקנה אחר שנכתבה המתנה זכתה בו, כי כתוב בשטר ושאני עתיד לקנות. והוא תמוה מאד, עיי"ש בגידולי תרומה. ⁸⁰ בתס"ר ח"ב, ריש עמ' 38, כתבתי: ועל דברי העיטור העירני ידידי הרמ"מ כשר נ"י.

28-29. **מכר הבן, או שמת האב, אם יש שם נכסין מחוברין בקרקע שמין לו.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: מכר חבן ומת חאב, אם יש נכסים מחוברין שמין לו. ובגליון נוסף: לקרקע. ובפירוש רבינו חננאל⁸¹ ב"ב קל"ט רע"א: והתניא בתוספתא במסכת כתובות מכר הבן ומת האב אם יש מחוברין⁸² בקרקעות שמין לה. וברשב"ם שם: ובתוספתא דכתובות היא שנויה מכר הבן ומת האב אם יש בנכסים מחוברים לקרקעות שמין לו. ובאו"ז ב"ב סי' קמ"ז, כ"ב ע"ד: והתניא בתוספתא דכתובות מכר הבן ומת האב אם יש מחוברין לקרקעות שמין לו. ובבעל המאור שם פ"ח סי' תתנ"ז,⁸³ ד"ה תנן התם הכותב (והובא במ"מ פי"ב מה' זכיה ומתנה הי"ג): ה"ג לה בתוספתא דכתובות מכר הבן בחיי האב ומת האב אם היו שם פירות מחוברים שמין לו. ועיין בתוספות שם קל"ט רע"א שציינו לתוספתא ולא העתיקוה. ולפ"ז ברור שאף לפנינו צ"ל: ומת האב.⁸⁴ ובמשנתנו ב"ב פ"ח מ"ז: הכותב נכסיו לבניו וכו', מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב. האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה, ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. ואמרו עלה בבבלי שם קל"ח סע"ב: תלוש אין מחובר לא, והא תניא שמין את המחוברין ללוקח. כלומר, במשנתנו מוכח שדווקא התלושין הן של האב, וכל היורשין יורשין ממנו, אבל כל מה שהניח במחובר הוא לבן שניתנה לו הקרקע במתנה, ובברייתא שנינו שחמחוברין שמין ללוקח. ופירשו הראשונים הנ"ל שהכוונה לתוספתא שלנו, ששנו בה שאם מכר הבן שמין לו ללוקח, ומשלם את דמי התבואה המחוברת ליורשין, וקשה והרי כל התבואה המחוברת של הבן (שניתנה לו הקרקע במתנה) היא, והיא כבר מכורה כולה ללוקח, ולמה ישלם דמיה ליורשין? ומתרץ התלמוד: כאן בבנו כאן באחר, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ופירשו הנ"ל, שאלמלא מכר הבן היו המחוברין שלו לגמרי שדעתו של אדם קרוב אצל בנו, אבל אם מכר הבן הרי המחוברין לקרקע של כל היורשין, משום שלגבי הלוקח לא וויתר האב. אבל הר"י מיגאש,⁸⁵ הרי"ף והרמב"ם (פי"ב מה' זכיה ומתנה הי"ג) פירשו את הברייתא בבבלי במכר האב את הנכסים והיא סמוכה לרישא של משנת ב"ב הנ"ל, והיינו: "מכר האב מכורים עד שימות", וכשמת האב, הבן מסלק את הלוקח מן הנכסים, עיי"ש הפירוש. וביד רמה הביא את שני הפירושים הנ"ל והקשה עליהם, ופירש שברייתא זו אינה מדברת כלל בכותב נכסיו לבנו, אלא בכותב נכסיו לאחר, שאם מכרן הנותן מכורין עד שימות וכו', עיי"ש הפירוש. ובפירוש המיוחס לר"ג מפרש ברייתא זו באדם שמכר שדה לחבירו לעשר שנים, וכשהשלימו עשר שנים היתה תבואה של מוכר מחוברת לקרקע, ועדיין לא נגמר בישולה וכו', ואין מדברים כלל בכותב נכסיו למי שהוא, לא לבן ולא לאחר, עיי"ש הפירוש. וכן מביא הרב המגיד (פי"ב מה' זכיה ומתנה הי"ג) בשם רש"י. ועכשיו נשאלת השאלה למה מיאנו ארבעת הראשונים הנ"ל בפירוש הר"ח שבוודאי ראוהו, והוא הרי כבר הביא את התוספתא שלנו, שהיא סמוכה למשנת ב"ב (עיין מ"ש לעיל, שו' 24–25, ד"ה הכותב), ולמה דחו את פירושו. וביד רמה הנ"ל (רד"ה הרי אמרו) גילה את טעמו, וכתב: שמין אותן כמה הן שוין בשעת מיתת האב ולוקח נותן דמיהם ליורשין. והא לישנא בעלמא לאו הכי הוא, דכל היכא דאמרינן שמין לו, לההוא דשיימינן הוא דיהבינן דמי ומסלקינן ליה וכו', וכי תימא לעולם בלוקח מן הבן, ומאי שמין דשיימינן להו למחוברין ניהליה ומסלקינן ליה מינייהו בדמים (כלומר, שהפירות עצמן הם ליורשים, ושיימינן ללוקח ומסלקין אותו מן הפירות), לא סלקא דעתך, דהא לוקח מן הבן במקום בן קאי, דקנה ליה גופא מחיי האב וכו', עיי"ש. ברם בתוספתא כאן מפורש "שמין לו", ולהלן בסמוך אמרינן "וכולן שמין להם כעריס" ובוודאי הכוונה ששמין ללוקח, או למקבל. ולא עוד אלא שהלשון בתוספתא בכל הנוס' "נכסין מחוברין" הוא משונה. וברשב"ם הלשון "מתוקן": בנכסים מחוברים. ובר"ח ובאו"ז הנ"ל חסרה המלה "נכסין". ובמאור הנ"ל: פירות מחוברים, וקרוב לוודאי שיש כאן "תיקון". תדע לך שהוא כן, שבסיפא להלן (בכל הבבות) חסרה המלה "נכסים", מפני שבפירות גרידא עסיקינן שם. ולפיכך נראה שמדברים כאן בכל נכסים, בין בבניינים ובין בפירות, והיינו שהלוקח בנה בניינים בנכסים שמכר לו הבן, והבניינים הללו הרי לא ניתנו לבן, כמפורש ברישא ("כל שלא היה בכלל מתנה ראשונה הרי אילו של יורשין"), וכן בפירות שצמחו בחיי האב, ולפיכך הנכסים והפירות שייכים לכל היורשין, אלא הואיל והלוקח טרח בטיפולן שמין לו בפירות כעריס, ודינו כיורד ברשות,⁸⁶ ובפירות נותנין לו כעריס, ובבניין לפי שכר הקבלנים, עיין להלן ב"מ פ"ט סה"א ובר"מ פ"י מה' גזילה ואבידה ה"ו, ומ"ש בבאורי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ד, אות ק'. ואשר לקושיית הרמ"ה הנ"ל: "דכל היכא דאמרינן שמין לו, לההוא דשיימינן הוא דיהבינן דמי ומסלקין ליה", הרי בוודאי שכן הוא ברוב המקומות, אבל להלן בסמוך נראה שאין כאן כלל גמור. וממילא פירוש הר"ח והרשב"ם וסייעתו (וכן פירש גם הריטב"א במקומו) המקויים ע"י התוספתא כאן אינו סתור.

footnotes: ⁸¹ הביאו ר' זכריה אגמאתי, הוצ' יעקב לוין (לונדון 1961), 302, ע"א. ⁸² וחסרה שם המלה "נכסים". וכן היא חסרה באו"ז שהבאנו להלן בפנים. ועיין מ"ש ע"ז להלן בפנים, ד"ה ברם. ⁸³ בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 38, כתבתי בטעות: תתס"ט. ⁸⁴ ושמא צ"ל: או שמכ' (-שמכר) האב, [ומת האב] אם יש שם פירות מחוברים וכו', וכל אחד כדינו, עיין מ"ש להלן, ד"ה אבל הר"י מיגאש. ⁸⁵ במקומו. וכן מוכח מפירושו כאן ע"ט ב' (לפי תמים דעים סי' רל"ח, נ"ג ע"ב, הרא"ש פ"ח סוף סי' ז', רבינו ירוחם, משרים, נכ"ג ח"ז). ובס' נתיבות משפט, קצ"ז סע"א, השמיט את המלים "מן האב" מנוסח רבינו ירוחם, ועיי"ש קצ"ז סע"ד ואילך. ונעלם לרגע קטן מהגאון הנפלא פירוש הרי"ף והר"מ (חי' הר"י מיגאש ויד רמה עדיין לא נדפסו בימיו). ⁸⁶ שהרי גוף הקרקע שלו היא, ולא עוד אלא שגם בנכסים ובפירות יש לבן שותפות, עיין רשב"ם קל"ח סע"ב, ד"ה הרי הוא של יורשין.

29-30. **המקבל שדה מחבירו, והיא בית השלחין, או בית האילן, אם יש שם מחוברין בקרקע שמין לו.**כבר ציינתי בתס"ר במקומו לתוספתא ב"מ רפ"ט ששנו שם: השוכר שדה מחבירו והיה בה תבואה לקצור, ענבים לבצור, זתים למסוק, הרי אילו שמין אותה, ושמין⁸⁷ לו. תבואה קצורה, וענבים בצורות, זתים מסוקין, אין שמין לו. ונתבאר לעיל (דמאי פ"ו ה"א): שוכר במעות.⁸⁸ והכוונה בתוספתא ב"מ שאדם שכר שדה מחבירו בסכום ידוע והיתה בה תבואה לקצור, ועדיין היא צריכה לקרקע,⁸⁹ אין השוכר רשאי לומר, טלו את התבואה וכו', אלא נוטל אח"כ את התבואה ומשלם דמיה ומקבל לפי שכירותו (עיי"ש בסיפא), כמו שפירש לנכון בח"ד שם. ואף לפנינו הפירוש כן, שאם קבל שדה בית השלחין שהיא צריכה השקאה וטיפול מרובה, וכן בית האילן שצריך טיפול מרובה⁹⁰ וכבר היו בו מחוברין לקרקע (תבואה, או פירות), שמין לו בעודף כאריס, והוא משלם את דמי המחוברין לבעליהם, ודינו, כמו ברישא לעיל, ויותר נראה לפרש כאן כמו שנתבאר בבה"ק.

footnotes: ⁸⁷ שתי המלים האחרונות חסרות בכי"ע שם. ⁸⁸ עיין מ"ש לעיל שם ח"א, עמ' 265. ⁸⁹ ומה שאמרו בסיפא: תבואה קצורה הוא לאו דווקא, שא"כ פשיטא הוא, כמו שכתב בח"ד שם. ⁹⁰ עיין במשנת מו"ק פ"א מ"ד ועוד בכ"מ. ועיין גם להלן ב"מ פ"ט הי"א, ופשיטא שפירות שהן נותין להתלש ולהגנב צריכין שמירה. ועיין בבלי ב"מ ק"ג ב' ובח"ד במקומו.

30-33. **המקבל שדה מחבירו, והגיע שנת השמטה, אם יש שם מחוברין בקרקע שמין לו. [המקבל שדה מחבירו, והגיע זמנו לצאת, אם יש שם מחוברין לקרקע שמין לו].**הוספתי את המוסגר ע"פ כי"ע. ומסתבר שנשמטה ברייתא זו לפנינו ע"י הדומות. ובבבלי ב"מ ק"ט א': המקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת שמין לו. מאי לאו שמין לו בשבח שקמה וכו', המקבל שדה מחבירו והגיע שביעית שמין לו. שביעית מי קא מפקעא ארעא, אלא אימא המקבל שדה מחבירו והגיע יובל שמין לו. ואכתי יובל מי מפקעא קבלנות וכו', אלא אימא הלוקח שדה מחבירו והגיע יובל וכו'. וכ"ז הוא לפירושי הבבלי שם. אבל בתוספתא הפירוש כפשוטו, שאם הגיעה שנת השמיטה ויש שם פירות שכבר הגיעו לעונת המעשרות והם מותרים בשביעית,⁹¹ וכן פירות האילן, שהן מותרין בשביעית אעפ"י שלא הגיעו לעונת המעשרות בששית, אלא שאסור לעשות כמה עבודות שהאריס רגיל לעשותן בשאר שנים, כמו שאמרו במשנת שביעית פ"י מ"א: ר' יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית וכו'. ובירושלמי שם פירש ר' יוחנן כגון חרישה. ובפיה"מ להר"מ שם: כגון החריש והקציר⁹² וזמירת האילנות והנטיעות. וממילא אינו כדאי להחזיק אריסים בשביעית,⁹³ שמין לו למקבל (לאריס, עיין ירושלמי דמאי רפ"ו) כל מה שטיפל עד עכשיו. והוא הדין באם הגיע זמנו לצאת (לפי התנאים שביניהם) בשאר שנים, שמין לו מה שעשה עד עכשיו (כגירסת כי"ע והברייתא שבבבלי). וכן להלן ב"מ רפ"ט: הניחה ויצא, והיה בה תבואה לקצור, ענבים לבצור, זתים למסוק, הרי אילו שמין לו. אם היה שוכר נותנין לו לפי שכירותו, קבלן לפי קבלנותו (כלומר, כאריס).

footnotes: ⁹¹ לעיל שביעית פ"ב הי"ג. ⁹² כלומר, בתבואה שלא הביאה שליש לפני ר"ה שאסור לקוצרה בשביעית, והיא אסורה גם משום ספיחין. עיין ירושלמי מעשרות פ"ה ה"ד, נ"א ע"ד, ובפאת השלחן סי' כ"ב, אות ט"ו. ⁹³ והרי אף שמירה אסורה בשביעית.

33. **וכולן שמין להם בעריס.**בד בטעות: בעדית. וצ"ל: כעריס. ובכי"ע: כאריס. ועיין לעיל, שו' 18–20, ד"ה היורד ומש"ש. וכבר נתפרשה ברייתא זו לעיל.

33-34. **היורד לחורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות וכו'.**כל הברייתא להלן ב"ק פ"י ה"ו. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין מ"ש להלן, עמ' 363, סד"ה היא.

34. **כשהוא יוצא אומ' תן לי עציי ואבני, אין שומעין לו.**ירושלמי גיטין פ"ה ה"ה, מ"ז ע"א, ב"ק פ"ט ה"א, ו' ע"ד, עיין מ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 38, ובהערות שם. ובבבלי ב"מ ק"א א' נחלקו בה אמוראים ותנאים, עיין להלן. ובכי"ע מוסיף כאן: רבן שמעון בן גמל' אומ' בית שמאי אומ' הרשות בידו ובית הלל אומ' אין שומעין לו. וכן הגירסא גם בקג"נ כאן, ולהלן ב"ק פ"י ה"ו הנ"ל.⁹⁴ ובבבלי ב"מ הנ"ל: מיתיבי אין שומעין לו.⁹⁵ רשב"ג אומר בית שמאי אומרים שומעין לו, וב"ה אומרים אין שומעין לו וכו'. הוא דאמר כי האי תנא, דתניא שומעין לו דברי ר' שמעון בן אלעזר, ר' שמעון בן גמליאל אומר בית שמאי אומרים שומעין לו, וב"ה אומרים אין שומעין לו. מאי הוי עלה. א"ר יעקב אמר ר' יוחנן בבית שומעין לו, בשדה אין שומעין לו, בשדה מאי טעמא משום ישוב א"י. איכא דאמרי משום כחשא דארעא. מאי בינייהו. איכא בינייהו חוצה לארץ. ועיין מ"ש בתלמודה של קיסרין הנ"ל.

footnotes: ⁹⁴ ועיין בתוספתא לעיל שם ה"ה, ירושלמי גיטין וב"ק שהזכרנו בפנים ובבלי גיטין נ"ה א'. ⁹⁵ כ"ה בכי"י שם ובה"ג ה' רבית, ד"ו צ"ו ע"ד, בתשה"ג חמדה גנוזה סי' מ', ס' המקח והממכר לרב האיי ש"ז, ד"ו כ"א ע"א. והכוונה לתוספתא כאן, עיין דק"ס.

34-36. **היורד לחרבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה. ברשות, שמין לו וידו על העליונה.**להלן ב"ק פ"י ה"ז, ירושלמי שם פ"ט ה"א, ו' ע"ד. והרישא גם בירושלמי גיטין פ"ה ה"ה, מ"ז ע"א. ועיין בבלי כאן פ' א' וב"מ ק"א א'. ובמלחמות להרמב"ן ב"מ ספ"ח: ומצאתי מפור' בתוספתא במסכת כתובו' היורד לחורבתו של חבירו וכו', כלפנינו כאן. ועיין מ"ש על כ"ז להלן בסמוך.

36-37. **כיצד ידו על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח.**וכ"ה בד ובמלחמות הנ"ל. וכ"ה בעיטור, חלוקת קרקעות, הוצ' רמא"י, כ"ו ע"ג, בחי' הרמב"ן, בריטב"א (לפי שטמ"ק), בחי' הר"ן ב"מ ק"א א', ובנ"י שם פ"ח סי' תקכ"ו. אבל בכי"ע: כיצד ידו על העליונה, אם השבח יותר על ההוצאה, נותן לו את השבח, אם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את החוצאה. וכן היתה הגירסא בקג"נ. וכ"ה להלן ב"ק פ"י ה"ז הנ"ל בד, בכי"ו ובכי"ע. ונמצא שבכתובות כאן (לפי רוב הנוסחאות) מפרשת התוספתא את "ידו על התחתונה", ובב"ק מפרשת את "ידו על העליונה" ומסתבר שלפנינו נשמטה הסיפא (ע"י הדומות) ובכי"ע ובקג"נ כאן, וכן בכל הנוסחאות בב"ק, נשמטה הרישא. ועיין מ"ש להלן. והנה רש"י (ב"מ ק"א א') פירש "ידו על התחתונה" (לעניין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות): השבח יתר על הוצאה יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח. ובעל המאור (ספ"ח שם) חולק ומפרש ידו על התחתונה שמשלם לו כפחות שבשכירים, ועיי"ש שהביא גם את פירוש רב האיי בס' המקח והממכר ש"ז. ובמלחמות שם, וכן כל הראשונים הנ"ל, מביאים תוספתא שלנו כאן שמפורש בה כפירש"י בידו על התחתונה. ואשר לידו על העליונה, הרי בד ובכי"ו לא נזכר כאן כלום, וכן במלחמות הנ"ל: "ומכלל אתה למד פירוש ידו על העליונה כמנהג אריסי העיר". ולא הזכירו הראשונים הנ"ל את התוספתא ב"ק פ"י הנ"ל שמפורש גם כיצד ידו על העליונה, והוא כדברי הרמב"ן הנ"ל שאם השבח יותר על ההוצאה נוטל את השבח, והיינו כמנהג האריסים. ועיין בבאור הגר"א חו"מ סי' שע"ה ס"ק ד', אות ז' ואות י'. והלשון "שלא ברשות" ברור, אבל "ברשות" כאן הכוונה שלא שכרו לעשות, אלא היורד עשה לעצמו ונטל רשות מבעל החורבה, או השדה, ואח"כ רצו הבעלים לסלק אותו. ואם אמרו לו הבעלים לבנות, או ליטע, הרי בוודאי עליהם לשלם משלם.⁹⁶ ובמאירי ב"ב מ"ב ב', עמ' 246, כתב: ואם נטל רשות בפרט ליטע נעשה כעריס ליטול חלק בפירות. ואף "ידו על העליונה" במקום שגילו הבעלים שניחא להו בעבודתו של היורד שלא ברשות אינו דומה ל"ידו על העליונה" שיורד ברשות, עיין בבלי ב"מ ק"א א',⁹⁷ בשטמ"ק שם ובבאור הגר"א הנ"ל אות ט'. ועיין להלן בתוספתא ב"מ פי"א ה"ד ובירושלמי שם פ"י ה"ג, י"ב ע"ג.

footnotes: ⁹⁶ במאירי עבודה זרה ג' א', עמ' 5: ודרך צחות אמרו בתלמוד המערב שהמצוה ועושה הוא כיורד לתוך שדה חברו ברשות שנפרע משלם, ואת שאינו מצוה ועושה הוא כיורד שלא ברשות ששמין לו שבח והוצאה (ואף שכר פעולה בכלל הוצאה) וידו על התחתונה. ואף שהדברים אינם בירושלמי, אבל בוודאי היו לפניו הדברים הללו במקור חז"ל. והמשל שם הוא לענין הגויים שאם היו מקיימים כל הזמן את שבע מצות בני נת היו מקבלים שכרם משלם, כפי הבטחת הקב"ה, אבל הואיל ולא קיימו אותן, הרי שינו ולא קיימו את החוזה, ובטלה ההתחייבות נגדם (אע"פ שלא בטלה ההתחייבות שלהם ונענשים עליהם), ואפילו אם יקיימו את החוזה מכאן ולהבא וישמרו את שבע המצוות שנצטוו עליהן, הרי הצד השני אינו מחוייב לשמור על התנאים שהבטיח (וכל המשנה ידו על התחתונה, כמשנת ב"מ פ"ו מ"ב), ודינם כיורדים לשדה שלא ברשות ומשביחים אותה, ששמין להם שבח והוצאה בלבד. והסבר זה ל"עמד וויתר להם" אינו עושה רושם של מקור אמוראים. ⁹⁷ אבל עיין בירושלמי גיטין פ"ה וב"ק פ"ט ומ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 39.