1-4. **גירי, וחרורי, ממזרי, ונתיני, שתוקי, ואסופי, וכל האסורין לבא בקהל, מותרין לבא זה בזה, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומ' ארבעה קהלות הן, קהל כהנים, קהל לוים, קהל ישראל, קהל גרים, והשאר מותרין לבא זה בזה. וחכמים אומ' שלש קהלות הן, קהל כהנים, קהל לוים, קהל ישראל.**בכי"ע: ושאר כולן¹ מותרים לבוא זה בזה וכו'. ובמשנתנו פ"ד מ"א: גירי, וחרורי, וממזרי, ונתיני, שתוקי, ואסופי, כולם מותרין לבא זה בזה. ולא נזכרו במשנה זו "וכל האסורין לבא בקהל". ודברי ר' יהודה כאן עונים על סתם משנתנו, וכוונתו שהוא חולק על "גירי", אבל השאר שהזכירה משנתנו, מותרין לבא זה בזה, ואינו מדבר ב"כל האסורין לבא בקהל" כלל, דהיינו גרים פסולים (כגון מצרי ואדומי, עמוני ומואבי), ומזכיר גרים גרידא, שאף הם בכלל קהל ה', משום, שלדעתו, ארבע קהלות הן. וכ"ה גם בספרי כי תצא פיס' רמ"ז, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 276, ובירושלמי פ"ד סה"א, ס"ה ע"ד (ד"ו ס"ה סע"ג), יבמות פ"ח ה"ב, ט' ע"ב, ובבלי כאן ע"ג א'. ובפירוש אמרו כאן ובספרי ובירושלמי הנ"ל שהחכמים (רבים) חולקים על ר' יהודה, וסתם משנתנו שלא כר' יהודה (ירושלמי הנ"ל), ואף ר' יוסי (להלן ה"ב שורה 9) סובר כר' מאיר שבתוספתא כאן.² ומ"ש ר' יהודה "והשאר מותרין", הרי לשיטת הירושלמי אף חרורי מותרין, ואינם בכלל קהל ה', כפי שנראה להלן, ד"ה ולא עוד. ובמשנתנו פ"ד מ"ג אמרו: כל האסורים לבא בקהל מותרים לבא זה בזה. ר' יהודה אוסר. ובבבלי ע"ד א' ואילך האריכו בפירוש המשנה, אבל הירושלמי מפרשה בעניין אחר,³ וכ"ה שם (ה"ג ס"ה ע"ד, יבמות פ"ח ה"ב, ט' ע"ב): כל האסורין לבא בקהל כו'. ר' ירמיה אמר כללא, פצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת.⁴ א"ר יוסי ובלבד פסול משפחה,⁵ הא פסול גוף לא וכו'. על דעתיה דר' יודה ממזר לא ישא ממזרת?⁶ נישמעינה מן הדא וכו', דברי ר' יהוד' ממזר לא ישא ממזרת, כדי שיכלו ממזירין מן העולם.⁷ ודכוות' עמוני לא ישא עמונית? אמר ר' יוסי בר' בון על דרבנין צריכה⁸ אין יסבור ר' יהודה גרים פסולים בקהל ה' אינון לישא עמונית אינו יכול, שהיא קהל ה' אצלו, לישא מצרית אינו יכול שהוא קהל ה' אצלה, א"ר מתנייה משחררין שפחה,⁹ ומשיאין לו. ומכאן ששיטת הירושלמי ברורה שלר' יהודה אף גרים פסולים בקהל ה' הם, ואסורים לבוא זה בזה מין בשאינו מינו, והוא שלא כבבלי ע"ד ב'. אבל מן התוספתא כאן אין ראייה שהיא חולקת על הירושלמי, וכמו שפירשנו לעיל בתחילת דברינו שאין ר' יהודה מדבר כאן כלל בגרים פסולים. ולא עוד אלא שלמדנו מן הירושלמי כאן שאפילו לר' יהודה שגרים הם בכלל קהל ה', מ"מ משוחררים אינם בכלל קהל ה', ומותרים כממזרת,¹⁰ עיין בנועם ירושלמי במקומו שפירשו כפשוטו. וכן משמע להלן, שו' 9, עיין מ"ש להלן, שו' 9–10, ד"ה ויש לציין. ולפ"ז מה שאמר ר' יהודה בהלכה שלנו: והשאר מותרין לבא זה בזה כולל גם "חרורי", ולא חלק אלא על גירי. ועיין מ"ש ע"ז לעיל פ"ד, הערה 57.

footnotes: ¹ עיין בבלי ע"ה א' ובתוספות שם, ד"ה וכולן. ² ואנו מעירים על כך, משום שאמרו בירושלמי פ"ג הי"ב, ס"ד ע"ג: חד גיור אתא לגבי ר' יוסא, אמר ליה מהו מינסוב ממזרתא? אמר ליה, שרי. חזר ואתא לגבי ר' יודה, אמר ליה שרי, אלא הוי ידע דבנוי דההוא גברא ממזירין קומי שמייא (הלשון "קומי שמייא" היא אשגרה מיבמות פט"ו סה"ד, ט"ו ע"א. ובק"ע נדחק). חזר ואתא קומי ר' יוסי, אמר ליה וכו'. וכבר תמה בנועם ירושלמי כיצד התיר לו ר' יהודה, והרי הוא סובר שגר אסור בממזרת. ועיי"ש שהביא את דברי הרא"ש ע"ז פ"א סי' ג': ומיהו בירושלמי אמר חכם שטיהר, אין חבירו רשאי לטמא, התיר, אין חבירו רשאי לאסור וכו'. ברם בירושלמי שבת פי"ט ה"א, ט"ז ע"ד, מפורש להפך. ועיי"ש באהבת ציון וירושלים, עמ' 156–157. ואף אין רמז בירושלמי שר' יהודה ירע שהגר שאל את ר' יוסי, והתיר לו. ברם אין כאן קושיא כלל, שהרי אנו רואים שהרבים חולקים על ר' יהודה, וכשבא לפסק הלכה לא סמך היחיד על דעתו אפילו לחומרא, כמפורש בירושלמי ברכות ה"ב, ג' ע"א. והגר כשבא לר' יוסי לשאול אם הוא רשאי לישא ממזרת ענה לו בפשטות שהוא מותר, ולא הודיע לו כלל שבניו ממזרים (וכמו שאמר לו ר' יוסי אח"כ: מה ששאלת עניתי לך). משאלת הגר לא היה ברור כלל שיש כאן שאלה הלכה למעשה, מפני שהגרים לא היו מרוצים מן ההוראה שגר מותר בממזרות, כמפורש בבבלי ע"ג א'. כשבא אח"כ לשאול את ר' יהודה, בוודאי שמע שר' יהודה אוסר את הגר בממזרת (לשביעת רצונם של הגרים), משום שאף גרים בכלל קהל ה', אלא שר' יהודה חשש שמא הוא שואל הלכה למעשה, ולפיכך ענה לו כשיטת הרבים, אבל הודיע לו שבניו ממזרים, ובוודאי ימנע מעצמו לישא ממזרת. ומעולם לא פקפק אדם בשיטת ר' יהודה המפורשת בכל המקומות שגר אסור בממזרת. ³ כפי שכבר ראה בהגהות יפה עינים ועוד. ⁴ כלומר "כל האסורין" כלל גמור הוא, ואף פצוע דכא מותר לו לישא ממזרת, וע"ז חולק ר' יהודה ואוסר. ⁵ כלומר, משנתנו אינה מדברת אלא בפסולי יוחסין גרידא האסורין לבוא בקהל. ⁶ כ"ה ביבמות, ובקידושין נשמט בט"ס. ⁷ כלומר, השואל שאל אם הכלל של ר' יהודה האוסר את כל הפסולין לבוא זה בזה האם כולל הוא גם מין במינו? והביאו ראייה מדברי ר' יהודה שאינו אוסר, אלא אומר שרצוי הוא שממזר לא ישא ממזרת וכו'. ⁸ כלומר, על דרבנין שהזכירו בסמוך הסוברים שמין במינו מותר אפילו לר' יהודה. ⁹ כלומר, בית דין נותנין רשות לשחרר שפחה, ואינו עובר בעשה, משום שיש כאן מצוה. ¹⁰ דברי הירושלמי ברורים, ואין להגיה. ולא עוד אם נניח שהתירו לו שפחה, משום שאינו יכול ליקח אשה אחרת, למה לא אמרו לעיל כן בממזר, כשיטת ר' טרפון בספ"ג. ובעל כרחינו אנו אומרים שמדברים במשוחררת שאף עמוני מותר בה לשיטת ר' יהודה. אבל בממזר לא יועילו כלום, שהרי הולד ממזר, אם יקח משוחררת.

5-7. **ר' ליעזר או' כל האסורין לבא בקהל, ודאן בודאן מותר, ודאן בספיקן, ספיקן בודאן, וספיקן בספיקן, אסור. אילו הן הספיקות, שתוקי, ואסופי, וכותי.**וכ"ה בד ובמשנתנו פ"ד מ"ג, ובכי"ע חסר "אילו הן הספיקות" וכו', כלומר בכי"ע לא העתיקו את כל הפיסקא של משנתנו, כרגיל בכי"י התוספתא. והגירסא "ר' ליעזר" (=אליעזר) מקויימת גם ע"י ד וכי"ע. וכן במשנתנו הנ"ל בד' נפולי, דפוס לא נודע (קושטא, או שלוניקי), כי"מ, משנה שבבבלי, משנה שבירושלמי, רי"ף ד' קושטא ועוד: ר' אליעזר. אבל במשנה הוצ' קויפמן, פרמה (לעזר), במשנה עם פיה"מ להר"מ הוצ' ר"י קאפח: ר' אלעזר. ובכגון דא אין לסמוך על כתה"י משום שהסופרים לא דייקו בכך. ובמאירי, עמ' 328, מעתיק מן המשנה "ר' אלעזר", אבל להלן שם, סוף עמ' 330: ור' אליעזר אומר וכו' והלכה כר' אליעזר וכו'. וכ"ה בכמה מן הראשונים. וכן הגיהו במשנתנו "ר' אלעזר" במלא"ש, בגליון שבש"ס למשנתנו ע"ד א', בתיקוני כלי שרת (עיין בראשון לציון בגליון משניות הוצ' ראם). ובשם זה אין לעמוד על הגירסא הנכונה אלא מתוך סוגיית הש"ס עצמו. והאחרונים הנ"ל שהגיהו "ר' אלעזר" הסתמכו על הבבלי ביבמות ל"ז א', ועל כך אנו אומרים "ערבך ערבא צריך", והרי אין משם שום ראייה מתוך הסוגייא עצמה שצריך לומר "ר' אלעזר". ואשר לסוגייא להלן בבבלי ע"ה סע"א, נעמוד עליה להלן, ונראה שמסתבר שמשם ראייה להפך. וכבר ראינו שבמשניות מטיפוס א"י (קויפמן, פרמה. בהוצ' לו חסר כאן דף) הגירסא היא ר' אלעזר (לעזר). ואף שבמשנה שבירושלמי הגירסא היא ר' אליעזר, אבל בסוגיית הירושלמי בשלשה מקומות (עיין להלן) הגירסא היא: הלכה כר' לעזר. וכן מוכח מתוך סוגיית הירושלמי פ"ד ה"ג, ס"ו ע"א (ד"ו ס"ה ע"ד), יבמות פ"ד סה"ב, ה' ע"ד, שם פ"ח ה"ב, ט' ע"ב, שאמרו שם: על דעתיה דר"ג ור' אליעזר (במשנת כתובות פ"א מ"ט) תשעה, כלומר תשעה יוחסין עלו מבבל, ואינם מונים שתוקי, משום שתוקי הוא בדוקי וכשר. ובעל כרחינו אנו אומרים שגרסו במשנתנו "ר' אלעזר" שהרי לגירסא ר' אליעזר מוכח שאף הוא מונה שתוקי בתוך הפסולים. אבל בירושלמי כתובות פ"א סה"ט, כ"ה ע"ד: רב שמואל בר רב יצחק בעא מעתה אין שתוקי כרבן גמליאל וכר' ליעזר, אלא כר' יהושע (כלומר, אתמה), חזר ואמר יש שתוקי כרבן גמליאל וכר' ליעזר וכו'. וכבר תמה על כך במה"פ בכתובות, ד"ה מעתה, ועיין בנועם ירושלמי. אבל נראה שרב שמואל בר רב יצחק הבבלי גרס במשנתנו כאן ר' אליעזר, ולפיכך תמה: מעתה אין שתוקי כר"ג וכר' אליעזר? ותירץ שיש שתוקי גם לפי שיטתם. ועיין בבלי ע"ד א', ושם אמרו שאבא שאול בר"ג, אבל לא להפך, והוא כמסקנת הירושלמי בכתובות הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

7-8. **וכן היה ר' ליעזר אומ' ממזר לא ישא את הכותית, וכותי לא ישא את הממזרת, וכותי לא ישא את הכותית, וכן שתוקי, ואסופי, כיוצא בהן.**וכע"ז בכי"ע. ובד נשמטו המלים "את הכותית, וכותי לא ישא" בטעות. והנה הגירסא "ר' ליעזר" גם בד (רבי אליעזר). אבל בכי"ע: וכן היה ר' אלעזר אומ'. נמצאנו למדים שברישא הגירסא היא "ר' אליעזר" בכל נוסחאות התוספתא, אבל כאן בסיפא הגירסא בכי"ע היא "ר' אלעזר". ונראה שהיא גירסא מקורית ונכונה. והגירסא שלנו קשה, ומה הוסיף כאן ר' אליעזר, שהרי כבר אמר ברישא: ספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור, אילו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי. אכל לפי גירסת כי"ע הכוונה היא שאף ר' אלעזר (כלומר, בן שמוע) אומר כדברי ר' אליעזר (בן הורקנוס). ונראה שכן הבין גם הבבלי ע"ה סע"א, שאמרו שם: וכן ר' אלעזר אומר כותי לא ישא כותית. ושאלו שם "מאי טעמא". וכבר תמהו בתוספות שם, ד"ה כותי, מה היא השאלה, והרי ר"א עצמו באר את טעמו, משום שיש כאן ספק בספק. אבל בבבלי שם הגירסא "ר' אלעזר" בטוחה, כפי שיוצא מן הקושיא להלן ע"ה ב': והא אמר ר' אלעזר אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה וכו', ושם הגירסא "ר' אלעזר" בטוחה, שכ"ה בתוספתא (יבמות פ"א ה"י בכל הנוסחאות) ובכל המקבילות. והבינו בבבלי "וכן ר' אלעזר אומר" שאף ר' אלעזר סובר כר' אליעזר שכותי אסור בכותית,¹¹ והוא לא הזכיר את הטעם של ספיקן בספיקן אסור, ולפיכך שאלו למה הוא אוסר כותי בכותית וכו'. ולבסוף הסיקו (ע"ו א'): ויש אומרים לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות.¹² מאן יש אומרים? אמר רב אידי בר אבין ר' אליעזר היא וכו', ור' אליעזר אוסר וכו'. אבל בכי"מ שם: ר' אלע' היא וכו', ור' אלע' וכו'. וכן הגירסא הנכונה, כפי שהראיתי לעיל פסחים פ"ב, עמ' 486, ד"ה ור' לעזר. והכוונה בבבלי ש"יש אומרים" שבמסורת ר' יוחנן על הכותים הוא ר' אלעזר, שאומר מפורש כן, וממילא מובנים דברי ר' אלעזר שבברייתא שבבבלי שייחד את הכותים משאר הספיקות, עיין בפירש"י, וכמו ששערנו (בהערה 11) שלא היה הסיום שבתוספתא כאן לפני הבבלי, ולפיכך שאלו מה ששאלו. ובמאירי, עמ' 331: "ורבותי חולקין לומר ששתוקי בשתוקי, או אסופי באסופי, מיהא מותר, כולי האי לא גזיר, ואע"פ שאמרו בגמרא כותי לא ישא כותית, בזו אינו אלא לדעת האומר שממזרות בודאי נתערב בהם, ואדרבה זו סעד לדבריהם שכותית בכותית אמרו, שתוקי בשתוקית ואסופי באסופית לא אמרו, אלא שמכל מקום בבריתא (כלומר, בתוספתא כאן) מצאתי כותי לא ישא כותית, וכן שתוקי ואסופי כיוצא בהן".

footnotes: ¹¹ והסיום שבתוספתא כאן "וכן שתוקי ואסופי" וכו', כגראה, לא היה לפניהם. ¹² כלומר, ולפיכך אוסר ר' אלעזר בכותית.

9. **גר ועבד משוחרר מותר בממזרת, והולד ממזר, דברי ר' יוסה.**בבבלי ס"ז א' (כגירסת כי"מ ועוד): דתני' גר נוש' ממזר' והולד ממזר דברי ר' יוסי. וכן להלן שם ע"ב ב', עיין במהרש"א ס"ז א', ובהגהות הרש"ש ע"ב ב'. וכן בירושלמי פ"ג הי"ב, ס"ד ע"ג: חד גיור אתא לגבי ר' יוסא, אמר ליה מהו מינסוב ממזרתא? אמר ליה שרי. ור' יוסה סובר כחכמים, לעיל שורה 4, שקהל גרים לא נקרא קהל.

9-10. **ר' יהודה או' גר לא ישא את הגיורת. גר ועבד משוחרר וחלל מותרין בכהנת.**וכע"ז גם בכי"ע, אבל, כנראה, שהנכון הוא בד: גר לא ישא את הממזרת. גר ועבד משוחרר וכו'. וכ"ה בבבלי ע"ב ב',¹³ ועיי"ש גם ס"ז א', וכ"ה לעיל בריש פירקין ובמקבילות בספרי, בירושלמי ובבבלי, משום שהוא סובר שקהל גרים איקרי קהל [ה'], ועיין מ"ש לעיל הערה 2. ויש לציין שבבבלי לא נזכר "עבד משוחרר" בדברי ר' יוסי, משום שבעניין זה אין הבדל בשום מקום בין גר לבין עבד משוחרר (עיין ר"מ פי"ד מה' איסורי ביאה הי"ט) לשיטת הבבלי, ולפיכך אף ר' יהודה לא הזכיר אותו, אבל בתוספתא מפורש בדברי ר' יוסה "ועבד משוחרר", ור' יהודה אינו מזכיר עבד משוחרר כלל בעניין איסור ממזרת, אבל בעניין היתר בכהנת מזכיר גם עבד משוחרר (וכ"ה גם בבבלי ע"ב סע"ב הנ"ל). והתוספתא היא בשיטת הירושלמי שאף לר' יהודה עבד משוחרר מותר בממזרת.

footnotes: ¹³ עיין אוה"ג, עמ' 179, סי' ת"ד, ובהערה ט' שם. והוא נגרר אחרי הרא"ש טרויב (וממנו גם בד"ב), אבל הכוונה שם לבבלי עצמו שם ע"ג א': אחד גר ואחד עבד משוחרר מותרין בכהנת. מסייעא ליה לרב וכו', אלא שבה"ג ניסח: ותניא כוותיה דרב וכו' (במקום "מסייעא ליה לרב"), שהרי מה שאמרו "אחד גר" וכו' היא חזרה מן הברייתא ע"ב סע"ב, והוא לשון הברייתא שבבבלי, ולא כיוון לתוספתא כלל.

10-13. **אי זה היא עיסה, כל שאין בה לא משום נתינות, ולא משום ממזרות, ולא משום עבדי מלכים. אמ' ר' מאיר שמעתי כל שאין בה לא משם נתינות, ולא משם ממזרות, ולא משם עבדי מלכים, משיאין לכהונה.**בד ובכי"ע: שמעתי כל שאין בה אחד מכל אלו וכו'. וכ"ה בבבלי כתובות¹⁴ י"ד א', והיא היא. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ד: הנושא אשה כהנת צריך לבדוק וכו', עיין בר"מ פי"ט מה' איסורי ביאה הי"ט,¹⁵ ולא נסמכה למשנת עדיות שנביא להלן. והדיבור "עיסה" היה שגור בפיהם למשפחה שיש בה תערובות של גרים (ערב רב), ואף ביוונית φύραμα פירושו בצק, וגם תערובת בכלל. וגר שנשא אשה מישראל בין שהיא כהנת (שלא הוזהרו לא על הגרים ולא על החללים), בין שהיא ישראלית, בתו כשרה לכהונה, וכן גיורת שנישאת לישראל, דינה כן, ולר' יוסי (פ"ד מ"ז) אפילו גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה. אבל הכהנים נהגו סלסול בעצמם¹⁶ ולא היו נושאים נשים ממשפחות אילו, ומכל שכן אם היו בהם חששות של חלל. והגדיר כאן הת"ק מהות העיסה שהיא כשירה לישראל, אלא שאין הכהנים מתחתנים בה, מפני שאין היא מן המשפחות המשיאות לכהונה.¹⁷ ור' מאיר סובר שמן הדין עיסה זו כשרה אף לכהונה. ונראה שת"ק בשיטת ר' מאיר סובר כר' דוסתאי בר' יהודה¹⁸ שבנות ישראל מקוה טהרה לחללים, ואין חללה אלא שנבעלה לפסול לה, או חללה מכנה (חלל שנשא חללה), ולפיכך אפילו נשתקע בו חלל בדורות הקודמים, אין לחשוש שמא לא היה מעולם הפסק ישראל, או ישראלית, באמצע,¹⁹ ועיסה זו כשירה אפילו לכהנים מן הדין. ויש עיסה פסולה אפילו לישראל, ויש עיסה כשירה אפילו לכהונה, עיין בירושלמי כתובות ספ"א, כ"ו ע"א. ולהלן נציין למקבילות ולמאמרי החכמים שטיפלו בעניינינו.

footnotes: ¹⁴ ושם "איזוהי אלמנת עיסה" וכו', והיא אשגרה ממשנה עדיות ומן הבבלי בכ"מ, והכוונה לעיסה עצמה. ור"ת הגיה כן בגמרא ע"פ התוספתא בעריות פ"ג ה"ב. ¹⁵ ועיין בתיו"ט למשנתנו פ"ד מ"ד. ¹⁶ עיין ירושלמי כאן פ"ד ה"ו, ס"ו ע"ב (ד"ו ס"ו ע"א) ומקבילות בבכורים פ"א וביבמות פ"ח ובבלי כאן ע"ח ב'. ובבבלי ע"ו ב' מוכח שמשפחות שהיו בהן גרים לא היו מן המשפחות המשיאות לכהונה. ¹⁷ עיין פ"ד מ"ה, סנהדרין פ"ד מ"ב, ערכין פ"ב מ"ד ועוד בכ"מ. ¹⁸ בבלי ס"ד א', ס"ז א', ע"ד ב', ע"ז א'. ¹⁹ משום שבכל עניין העיסה היה החשש שלפני דורות נשתקע בה פסול, ואם יש חשש של פסול ממש (נתינות, או ממזרות), הרי כל הדורות הבאים מן המשוקע פסולים הם. אבל אם החשש היא חללות גרידא, הרי אם יש הפסק באמצע בישראל, או בישראלית, בטלה החללות לדברי ר' דוסתאי בר' יהודה. והבא לישא אשה יש בידו לבדוק, כעין משנתנו פ"ד מ"ד. ובבבלי כתובות י"ד ב' שאלו: מאי שנא הנך דאורייתא, חלל נמי דאורייתא וכו'. והוא לפי גירסתם להלן בדברי ר' שמעון בן אלעזר, שמוכח ממנה שכל הברייתא מדברת בעיסה כשרה לכהונה, וכולם סוברים כן אליבא דר"מ, ולפיכך שאלו שאף חלל נמי דאורייתא, וחשבו לדוחק לתרץ שר"מ סובר כר' דוסתאי בר' יהודה. אבל לפי גירסת התוספתא מוסרים גם רשב"א וגם ר"ש בן מנסיא שר"מ סובר שמשפחות שנשתקע בהם חלל פסולות לכהונה, והת"ק בשם ר"מ היא דעת יחיד, דעת ר' דוסתאי בר' יהודה גרידא.

13-16. **ר' שמעון בן לעזר או' משם ר' מאיר, וכן היה ר' שמעון בן מנסיא או' כדבריו, מפני מה אמרו עיסה פסולה לכהונה, מפני שספק חללים שניטמעו בה. מכירין ישראלים נתינין וממזרין שביניהן, ואין מכירין חללים שביניהן.**וכע"ז מעתיקים בחי' הרמב"ן, הרא"ה והריטב"א²⁰ כתובות י"ד ב', והסיפא ("מפני מה אמרו" וכו') הובאה גם בתוספות ובתוספות הרא"ש שם (י"ד א') ובריטב"א כאן ע"ה א'. ובד: מפני שספק חללים שניטמאו בה. ושמא אין כאן ט"ס אלא כתיב אחר (במקום "שניטמעו"). וכן מעתיק בשם התוספתא בחי' הרמב"ן כאן ע"ה א' (בדפוס ראשון): מפני ס' חללים שנטמאו בה.²¹ אמנם בשאר הראשונים שצוינו לעיל, וכן גם בחי' הרמב"ן עצמו בכתובות הנ"ל: שניטמעו (וכן הדפיסו גם בד"ח של הרמב"ן בקידושין), אבל טבעי הדבר שהסופרים יתקנו את הכתיב המקורי "שנטמאו" לכתיב הרגיל "שנטמעו". ובמשנת עדיות פ"ה מ"ג: העיד ר' יהושע וכו' על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה, שהעיסה (ובנו"א: והעיסה, ושהעיסה, עיין במלא"ש) כשרה²² לטמא ולטהר לרחק ולקרב.²³ אמר רבן שמעון בן גמליאל²⁴ קבלנו עדותכם, אבל מה נעשה שגזר ר' יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דין על כך, הכהנים שומעים לכם לרחק, אבל לא לקרב. ורשב"ג (או ר"ג) חולק על ר' יהושע ועל ר"י בן בתירא, ומחזיק בדעת ר"י בן זכאי שאין מושיבין ב"ד לברר את עדיות בני המשפחה, מפני שהכהנים לא ישמעו להם בין כך ובין כך בעניין קירוב.²⁵ ורשב"א ור"ש בן מנסיא חולקים על הת"ק בדעת ר"מ, ופוסלים בת זכר חלל לעולם, ולפיהם מבאר ר' מאיר את דעת הפוסל, משום שהכהנים חששו שמא נישאת גיורת לכהן, והיא בחזקת זונה ובנה חלל, ואין ישראלים מכירין חללים שביניהם, או שמא נטמע בה חלל זכר, ובת חלל זכר פסולה לכהונה לעולם (כמשנתנו פ"ד מ"ו), ופשיטא שאין כאן אלא ספק חללים. ואין שום סתירה בין הרישא ובין הסיפא, אלא שיש כאן מחלוקת תנאים בדעת ר' מאיר. ובבבלי כתובות י"ד סע"א ואילך הובאה הברייתא שלנו, אלא שגרסו בדברי ר"ש בן אלעזר: איזוהי עיסה,²⁶ כל שנטמע בה ספק הלל וכו'. ולפיכך הקשו: ר"מ וכו' היינו ת"ק, ותו ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר וכו', והא אמרת רישא חלל כשר. וראו כאן סתירה מינה ובה.²⁷ ובריטב"א כתובות י"ד ב': וא"ת ולימא ליה דה"ק איזהו עיסה שהיא פסולה, כל שנטמע בה ספק חלל, והשתא אתיא סיפא שפיר, דיהיב טעמא לפסולא, וי"ל דלישנא דאיזהו עיסה לא משמעה אלא כלישנא דאידך תנאי, דאתו לפרושי הכשירה דר' יהושע, כדמוכח רישא בהדיא (כ"ה בשטמ"ק בשמו), ואעפ"י שבתוספתא שנינו אמר רשב"ג (בשטמ"ק לנכון: רשב"א), וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר משמו, מפני מה אמרו עיסה פסולה לכהונה מפני ספק חללים שנטמעו בה, התם בריתא אחריתי,²⁸ וקתני בהדיא מפני מה אמרו עיסה פסולה לכהונה, אבל היכא דקתני אי זו היא עיסה (כלומר מסורת הבבלי שם) על כרחיך דומיא דרישא היא. ולהלן שם כתב: ויש שפירשו דהך סיפא מתרצתא היא בנפשה, ואיזו היא עיסה פסולה קאמר כדקתני בתוספתא, וארישא דלעיל פרכינן וכו'. ומכאן שכבר ראו רבותינו הראשונים שבתוספתא אין קושי, ולא עוד אלא שמהם רצו לפרש אף את הבבלי ע"פ התוספתא, אלא שציינו שמן הלשון שבבבלי "איזו היא עיסה" לא משמע כן, והעתקתי את כל לשון הריטב"א מפני החכמים האחרונים, ומהם שפירשו את הבבלי ע"פ התוספתא כאן, ומהם שדחו מפני הטעם שנתן הריטב"א, ולא זכרו את תורת רבינו. והנה ראינו שבבבלי הובאה הרישא של הברייתא כגירסת התוספתא אלא ששנו בסיפא בדברי רשב"א "איזוהי עיסה כל שניטמע בה ספק חלל" במקום "מפני מה אמרו עיסה פסולה לכהונה מפני שספק חללים" וכו'. אבל בירושלמי כתובות פ"א ה"ט, כ"ה ע"ד, וכאן פ"ד ה"ד, ס"ו ע"א, שנו: אי זו היא עיסה כשירה כל שאין בה לא חלל,²⁹ ולא ממזר, ולא נתין. ר' מאיר אומר כל שאין בה אחת מכל אילו בתה כשירה לכהונה. אבל משפחה שנשתקע בו פסול ר' מאיר אומר בודק עד ארבע אימהות ומשיא. וחכמים אומרים בודק לעולם.³⁰ והנה בירושלמי מפורש אי זו היא עיסה כשירה, ולפיכך פירשו כל שאין בה לא חלל וכו', וקורא לה "עיסה" משום שנשתקעו בו גרים, והיא כשרה אע"פ שהכהנים נוהגים סלסול בעצמם. אבל משפחה שנשתקע בו פסול (כלומר, פסול חללות) בודק עד ארבע אמהות, ואינו חושש יותר שמא יש כאן בת חלל זכר שלא היה הפסק ישראל באמצע. ועיין בבלי כאן ע"ו ב' ובחי' הרמב"ן והריטב"א שם. ועיין מ"ש להלן שורה 18, ד"ה עיסה. ובתס"ר במקומו, עמ' 88, ציינתי למאמרו של הירשברג במאסף דביר ח"ב (ברלין תרפ"ד), עמ' 92 ואילך, והוא הביא את דעת חחכמים שדנו באריכות בעניין העיסה, ועיין גם במאמרו של ר"א ביכלר בספר היובל לכבוד ארי' שווארץ, עמ' 133 ואילך, ועיין בדרכה של תורה להרצ"מ פיניליש, עמ' 52.

footnotes: ²⁰ ושם בטעות: אמר רשב"ג, וכן היה ר' שמעון בן מנסיא וכו'. אבל בשטמ"ק בשמו לנכון: אמר רשב"א וכו'. וכן נשתבש בחי' הרמב"ן כתובות הנ"ל שהעתיק כלפנינו, אבל להלן שם: דה"ק רשב"ג לת"ק וכו'. ²¹ נראה שההבאה מן התוספתא אינה מן הר"ח, אלא של הרמב"ן לבדו. ²² כלומר, כשרה להעיד, דוגמת "שהאשה כשרה לה", לעיל כתובות פ"א ה"ו, ועיין במשנת ר"ה פ"א מ"ח ועוד. ²³ כלומר, יש לפנינו שתי עדיות, כפירוש הר"מ בפיה"מ שם. ²⁴ נו"א: רבן גמליאל, וכן מוכח מן הבבלי כתובות י"ד א'. ²⁵ כלומר, חללות, עיין תוספות כתובות י"ד א', ד"ה ת"ר. ²⁶ כגירסת כל הספרים לפי עדות התוספות שם י"ד ב', ד"ה ותו. ²⁷ עיין מ"ש לעיל, הערה 19, בשיטת הבבלי. ²⁸ ומטעם זה לא הבאנו כאן את פירוש הבבלי בברייתא שהביא שם. ²⁹ המפרשים מחקו את המלים "לא חלל" ע"פ התוספות בכתובות י"ד א' ד"ה ת"ר. אבל הגירסא שלנו קיימת בין בירושלמי כתובות ובין בירושלמי קידושין, והיא מקויימת גם ע"י תוספות הרא"ש קידושין ע"ה א' שמעתיק בשם הירושלמי: כל שאין בה לא חלל וכו'. ³⁰ בירושלמי כאן מפורש שזו היא דעת ר' יוחנן, אבל רב אמר: זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים בודק מאי זו משיאין לכהונה ומשיא. ועיין בבלי ע"ו ב'. ועיין מ"ש להלן שורה 18, ד"ה ובירושלמי (ובהערה 35 שם) בפירוש הירושלמי כתובות שלמעלה בסמוך שם.

16-17. **בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ו.

17. **ר' יהוד' אומ' בת גר זכר כבת חלל זכר וכו'.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ובכי"ע נשמטה המלה "יהודה" בטעות.

18. **עיסה פסולה לכהונה.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובמס' ד"א רבה פ"א:³¹ הגיורת, והשבויה, והמשוחררת, ואלמנת עיסה, וסוטה, חלוצה, גרושה, וחללה, פסולות מן הכהונה. נשאו לישראל, בנותיהן כשרות לכהונה. אבל במסכתות זעירות, מסכת עריות, הוצ' היגר, עמ' 94, הגירסא היא "והמעושה" במקום "ואלמנת עיסה", ואין המעושה, אלא המעוסה.³² וברייתא זו של מס' עריות מקבילה לתוספתא שלנו כאן. והגירסא "אלמנת עיסה" מתאימה לבבלי ע"ה א': הכל מודין באלמנת עיסה שהיא פסולה לכהונה. וכן להלן בתוספתא עדיות פ"ג סה"ב: בית דין שלאחריהם אמרו נאמנת עיסה לטמא, ולטהר, לאסר, ולהתיר, לרחק, ולקרב, אבל באלמנת עיסה לא נגעו. כלומר, העיסה נאמנת על משפחתה, אבל אלמנת עיסה, שהיא ממשפחה אחרת, לא נגעו, והיא נשארת באיסורה. וברור שאלמנת עיסה באה ממשפחה המשיאה לכהונה, שהרי עליה אין שאלה, ומשפחתה אינה יכולה להעיד על משפחה אחרת, ולא עוד אלא שמסתבר שירחקו אותה על שהתחתנה בעיסה, עיין במשנת עדיות פ"ח מ"ב. ובירושלמי כתובות פ"א ה"ט, כ"ה ע"ד: אמר ליה (כלומר, לר' יוחנן) ר' לעזר, הרי אלמנת עיסה הרי היא כשירה,³³ ובתה פסולה.³⁴ אמר ליה (כלומר, ר' יוחנן) כדברי שהוא מכשיר בה, מכשיר בבתה. אמר ר' יעקב בר אחא לא אמר [אלא] כדברי מי שהוא מכשיר, הא מכלל דאית חורן פוסל (כלומר, פוסל אפילו בה, ושלא כפירוש כל המפרשים).³⁵ מני מכשיר, ר' מאיר. מני פוסל, רבנן, דתני וכו', ר' מאיר אומר כל מי שאין בה אחת מכל אילו בתה כשירה לכהונה,³⁶ אבל משפחה שנשתקע בו פסול (כלומר, פסול חללות), ר' מאיר אומר בודק עד ארבע אימהות ומשיא (כמשנתנו פ"ד מ"ד), וחכמים אומרים בודק לעולם (כלומר, אין לה תקנה והיא פסולה), וכמו שאמר ר' יוחנן בעצמו בירושלמי כאן פ"ד ה"ד, ס"ו ע"א (ד"ו ס"ה ע"ד): אין הוא עיקרא לקי מן ראשה, מן מודע לך, כלומר, אם העיקר לקוי מתחילה, מי מודיע לך, ועדיין לא יצאת מידי ספק. ולדעת חכמים אינה מועילה בדיקה, והם פוסלים באלמנת עיסה, כדעת רב חסדא בבבלי.

footnotes: ³¹ בהוצ' היגר, תוספתא ד"א פ"ג, עמ' 237. ³² עיין במשנת חלה פ"א מ"ו ובמלא"ש שם. ³³ כר' יהושע ור"י בן בתירא במשנת עריות פ"ח מ"ג. ³⁴ כלומר, שהרי הבת נשארת במשפחת העיסה. ³⁵ המפרשים נגררו אחרי הבבלי בכתובות י"ד א' שתפס כדבר פשוט שרבן גמליאל חולק על ר' יהושע ור"י בן בתירא, וממילא אין לומר, על אלמנת עיסה "מכלל דאית חורן פוסל", וכן להלן שם "מני פוסל", שהרי רבן גמליאל חולק במפורש (במשנת עדיות פ"ח מ"ג) על התנאים הנ"ל, ובהכרח שהירושלמי מכוין לבתה. אבל בא"י פירשו שרבן גמליאל אינו מדבר אלא בעדות שנייה שנאמנת עיסה וכו', ועל כך גזר ר' יוחנן בן זכאי שלא להושיב ב"ד על כך, ור"ג לא נחלק כלל באלמנת עיסה שאין צורך להושיב ב"ד על כך, ולפיכך שאלו "מני פוסל", והוצדכו לדייק "מכלל דאית חורן פוסל", משום שלא היה להם מקור מפורש שרבן גמליאל פוסל. ³⁶ כלומר, ואין צורך בבדיקה, שהרי היא מן המשפחות המשיאות לכהונה.

**נשאת לישראל, בתה כשרה לכהונה.**שהרי אפילו חללה ממש שנישאת לישראל כשירה לכהונה כמפורש להלן ובמשנתנו פ"ד מ"ו. ובירושלמי פ"ד ה"ו, ס"ו ע"א, יבמות פ"ח ה"ב, ט' ע"ב³⁷ מחלוקת בזה.

footnotes: ³⁷ והגירסא שם צריכה תיקון ע"פ יבמות.

19. **[גיורת וחללה] וכו'.**השלמתי ע"פ ד, וכע"ז בכי"ע. וכן יוצא מן המקבילה בדרך ארץ רבה הנ"ל (לעיל שורה 18, ד"ה עיסה). וקרוב שבכי"ו נשמט ע"י הדומות. ועיין במשנתנו פ"ד מ"ו ומ"ז. ולשיטת ר' יוסי שם, אפילו גר שנשא גיורת כשירה לכהונה.

19-20. **[שבויה פסולה] וכו'.**וכ"ה בד"א רבה הנ"ל.

20-21. **[שפחה פסולה לכהונה, נשאת לישראל, בתה כשרה לכהונה].**בכי"ע: שפחה משוחררת פסולה וכו'. ובד"א רבה ובמס' עריות הנ"ל: והמשוחררת. ולכאורה גירסא מוכרחת היא, אבל הלשון "שפחה משוחררת" מגומגם, והסיגנון הרגיל הוא: המשוחררת (בלי שפחה), כמו שהוא בד"א רבה הנ"ל, ואף הסיום להלן (שו' 21–22) אינו מתאים לכך. ושמא צ"ל בכי"ע: שפחה ושיחררה (במקום "משוחררת"), והכוונה לשפחה ממש שנישאת לישראל³⁸ ושחררה כשהיא מעוברת, הרי היא פסולה לכהן, ובתה, אפילו אם אביה הוא פסול, כשרה לכהונה. ואל תאמר שהעיקר חסר מן הספר, שהרי הדבר כלול במשמעות "כשרה לכהונה". אבל הנכון הוא כמו שפירשנו בפיה"ק.

footnotes: ³⁸ השוה הלשון להלן כריתות פ"א הי"ז: אחרים אומרים משמו זו נשואה לבן חורין. ואף בתו"כ קדושים ריש פ"ה, פ"ט ע"ג: בשפחה כנענית הכתוב מדבר המאורסת לבן חורים. וכ"ה גם בכי"ר הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' ת"ב: המאורסת לבן חורין. והשוה הלשון במשנתנו ספ"ג: ממזר שנשא שפחה ועוד. ומכאן שהשתמשו בדיבור "נשא" אף במקום שאין קידושין תופסין, עיין תוספות יבמות ס"ט רע"ב. ועיין בפי' הרמב"ן לדברים פכ"ג, י"ח, מ"ש שם על ת"א.

21. **נמצאו ישראל מקוה לכהנים.**וכן בבבלי ע"ז א': שבני ישראל מקוה טהרה לחללות.

21-22. **ושפחה מקוה לכל הפסולין.**כר' טרפון במשנתנו ספ"ג. ובכי"ו כאן: ושפחה פסולה מקוה לכל הפסולין. ולכאורה גירסא משובחת היא, כלומר, שפחה פסולה זו היא מקוה טהרה שמכשיר את הפסולין. אבל הואיל ואינה בד ובכי"ע, ואף בכי"ו נמחקה ע"י נקודות השמטתיה. והסופר כתבה באשגרת עין מלמעלה "עיסה פסולה" שהיא בדיוק על גבי המלה המחוקה.

22. **נתינין וממזרין טהורין לעתיד לבא וכו'.**ירושלמי ספ"ג ס"ה ע"א (בד"ו ס"ד ע"ד), בבלי ע"ב ב'. ובירושלמי לא נזכרו "נתינין", וכן מעתיקים (בלי המלה "נתינין") גם בס' המתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 41, ובילקוט המכירי זכריה, עמ' 77.

23. **ר' מאיר אומ' אין טהורין.**בירושלמי: שנאמר (זכריה ט', ו') וישב ממזר באשדוד, מוליכין טינה אצל טינה³⁹ וסריות אצל סריות. ואף בבבלי חסר הטעם בדברי ר"מ, כמו שהוא בתוספתא, אלא שהבבלי מעיר שם מעצמו: בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב וישב ממזר באשדוד וכו'. ועיין באבות דר"ן פי"ב, כ"ז ע"א (וציין לו בטל תורה לבבלי שם), ובפירוש מהריט"ץ שם (והביאו רש"ז שכטר, בהערה נ"ו שם) שפירש שבעתיד לבוא עסיקינן. אבל במאירי ב"ק פ"ב סע"ב, עמ' 233, פירשה שאין הכוונה לעתיד לבוא. ועיין ברד"ק זכרי' ט, ו', וברמזי בעל הטורים דברים כ"ג, ג', שפירשוה למ"ד שממזרין טהורין לעתיד לבוא. ועיין בבבלי כאן ע"ב ב'. ועיין מ"ש להלן, סוף ד"ה וכן.

footnotes: ³⁹ וכ"ה בשרי"ר, ופירושו בוץ אצל בוץ. ובס' המתיבות שצויין בפנים: וטינוף למקום הטינוף.

26. **אפי' מן הנתינין ומן הממזרות.**צ"ל: מן הנתינות וכו', כמו שהוא בד ובכי"ע. ובבבלי הנ"ל: אלא מן הממזרות, והוא קיצור, שהרי נזכרה נתינות ברישא. ובירושלמי הנ"ל: אלא מן הממזירות. אבל בס' המתיבות הנ"ל העתיק: אף מן הממזירות, אף מן הנתינות. ועיין בהגהות הרד"ל על הרא"ש פ"ד סוף סי' א'. ובירושלמי מסיים: ר' הונא בשם ר' יוסף אמר אין הלכה כר' יוסי לעתיד לבוא. ובשרי"ר: ר' חונה בש'.....יוסה לעתיד לבוא עלובין הן הדורו..והנה ע"פ סיגנון הירושלמי הרגיל ביותר משמיטין את המלה "אמר" לפני "בשם" ולאחריו,⁴⁰ והיה צריך לומר: ר' הונא בשם רב יוסף אין הלכה וכו'. ובכי"ל: בשם ר' יוסף אמ' אין הלכה וכו'. ובכי"י עתיקים רגילים הסופרים לקצר לכתוב א' במקום, את, אין, אם, או אמר. וכמעט וודאי גמור בעיני שצ"ל בירושלמי: ר' הונא בשם ר' יוסף א' (=אם) אין⁴¹ הלכה כר' יוסי, לעתיד לבוא עלובין הן הדורות (כגירסת שרי"ר), ופירושו שאם אין הלכה כר' יוסי שממזרין טהורין לעתיד לבוא, הרי עלובין הדורות לעתיד לבוא. ורב יוסף רומז למשנתנו סוף עדיות: שאין אליהו בא לטמא ולטהר וכו', אלא לרחק המקורבין בזרוע וכו'. ואם נתערבו ממזרים במשפחות הרי כל צאצאיהם בין זכרים, בין נקבות, שהתחתנו עם כשרים מרבים ומרבים ממזרים במשך הדורות. וכשיבוא אליה לרחק את המקורבים בזרוע עלובין הן הדורות. עכשיו זכינו לוי"ר הוצ' ר"מ מרגליות, ושם באמת בפל"ב, עמ' תשנ"ד: א"ר הונא אם אין הלכה כר' יוסי עלובין הן הדורות. הנחתי את הדברים לעיל כמו שהם, מפני שכן הגהתי בעצמי לפני שראיתי את דברי המדרש, הוצ' ר"מ מרגליות. וכן מפורשים דברי רב יוסף בבבלי ע"ב ב': אמר רב יוסף אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי⁴² הוה אתי אליהו מפיק מינן צוורני צוורני וכו', כלומר, היה מוציא מאתנו שושילתאות, שושילתאות של פסולים. ועיין בבלי ע"א רע"א, ברש"י ובמיוחסות לר"י הזקן שם, ובגליון הבבלי שם בשם הרי"ף, ואין מקשין באגדות, והרי אף במשנת סוף עדיות הנ"ל חולקים בדבר, ועיין גם בתוספתא סוף עדיות ומ"ש בתס"ר שם, עמ' 185, ובבבלי כאן ע"א א'. אבל עיין בחי' הרמב"ן והריטב"א ע"א א' שפירשו שאין סתירה ממשנת עדיות לדברי ר' יוסי, ועיין גם בחי' הרשב"א ע"ב א', ובמאירי שם, עמ' 333, סד"ה כל. ומשאלת הבבלי (ע"ב ב'): בשלמא לר' מאיר וכו', משמע שכל הממזירין טהורין לעתיד לבוא. ועיין בח"ד שהעיר על הרמב"ן והריטב"א.

footnotes: ⁴⁰ כפי שכבר ראה ר"ז פרנקל במבוא הירושלמי, ט"ז ע"ב. ⁴¹ ואפשר שהיה כתוב בירושלמי: רב הונא בשם ר' יוסף אין (-אם) אין הלכה כר' יוסי וכו', והסופרים שראו פעמיים "איך הגיהו "אמר". וכסיגנון זה גם בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד, כ"א ע"ג (מן התוספתא שם ספ"ח): אם כדברי ר' שמעון בן יהודה וכו', כלומר, אם דבריו נכונים וכו'. וכס"ז בכ"מ. ⁴² מעין "אם אין הלכה כר' יוסי" שבירושלמי, לפי הגהתנו.

26-27. **מצרי שנשא מצרית, אדומי שנשא אדומית, דור ראשון ושני אסור וכו'.**כנראה שהכוונה היא שדור ראשון ושני לשניהם אסור, שלישי מותר, ואם מצרי ראשון נשא מצרית שניה הולד שני, ואין הולכים אחרי הדורות שאחריה גרידא, עיין בבלי יבמות ע"ח א' שהביאו את הסיפא להלן בקשר עם ההלכה הנ"ל. ועיין בספרי כי תצא פיס' רנ"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 279, ואף שם ישנה הקדמה לסיפא שלהלן, אלא שהפירוש שם עמום מאד, עיין בשנו"ס ובהערות שם. ועצם ההלכה של מצרי ראשון שנשא מצרית שניה גם בבבלי כאן ס"ז א' ויבמות פ"ד ב'.

27. **אמ' ר' יהודה בנימן גר מצרי וכו'.**ספרי הנ"ל, ירושלמי פ"ד ה"ג, ס"ו ע"א (ד"ו ס"ה ע"ד), יבמות פ"ח ה"ב, ט' ע"ב, בבלי סוטה ט' א', יבמות ע"ו ב', ע"ח א'. והביאו את הברייתא בשם התוספתא בס' יראים השלם עמוד העריות סי' מ"ב, עמ' 82 (הקצר סי' ר"ג, ד"ו צ"ה סע"א), סמ"ג לאווין קי"ו, מ' ע"ב, הגה"מ פ"ה מה' מלכים ה"ז, מגיד משנה ספי"ב מה' איסורי ביאה.

27-28. **בנימן גר מצרי היה לו חבר וכו'.**בכי"ו תוקן לי (במקום "לו"), וכ"ה בד, בכי"ע, בראשונים ובמקבילות הנ"ל, אבל בס' יריאים הקצר הנ"ל: היה לו חבר, וכ"ה במדרש תנאים, עמ' 147.

29. **להשיא לבני אשה בת גיורת מצרית.**וכ"ה בד, ובספרי הנ"ל ובמ"מ הנ"ל בד"ח. ובס' יריאים, בסמ"ג ובמ"מ (ד"ק וד"ו): אשיא לבני מצרית שניה, וכ"ה בבבלי הנ"ל, ועיין בשנו"ס לספרי שם, והיא היא. אבל בכי"ע: גיורת מצרית. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, אלא ששם: אמר לו ר' עקיבא, לא בני, אלא אף אתה השיאו לבת גיורת מצרית, כדי שיהו ג' דורות מיכן ושלשה דורות מיכן. ומסורת הירושלמי בדברי ר"ע מתנגדת למסורת התוספתא להלן בסמוך. והנכון הוא, איפוא, כגירסת כי"ו, ד, והראשונים המקויימת ע"י הבבלי.

30-32. **אמ' לו ר' עקיבא, בנימין, טעית הלכה, משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות, לא עמונים ומואבים במקומן, ולא מצרים ואדומים במקומן וכו'.**דברי ר"ע כאן לא הובאו לא בספרי ולא בבבלי סוטה ט' א' ויבמות ע"ו ב', ע"ח א'. ובירושלמי שהבאנו לעיל מפורש להפך, שאף ר"ע אסרו, עיי"ש. ובמשנת ידים פ"ד מ"ד: בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהם בבית המדרש, אמר להם מה אני לבוא בקהל. אמר לו רבן גמליאל אסור אתה וכו', אמר לו ר' יהושע וכי עמונים ומואבים במקומן הן, כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את האומות וכו'. והובאה משנתנו בבבלי ברכות כ"ה א'. והקשה רש"י בסוטה למה נשא מניימין מצרית וטרח להשיא לבתו מצרית שנייה, והרי אף הוא מותר לבא בקהל אחרי שבלבל סנהריב את האומות. ותירץ שמיניימין טעה, כמו שמפורש בתוספתא כאן. ובס' הישר לר"ת ברכות סי' שמ"א, ל"ה סע"ד, הוצ' רש"ש שלזינגר סי' תכ"א, עמ' 249, והובאו דבריו בתוספות סוטה ט' א', סלל לו דרך חדשה, ופירש שסנחריב בלבל את האומות, והיינו שהחליף את האוכלסיה באחרת, ונבוכדנצר החריב ואף הגלה, אבל השאיר את דלת הארץ במקומם, כמו שעשה לירושלים (מ"ב כ"ד, י"ד), עיי"ש. ולא מצאנו "בלבול" אלא אצל עמון, אבל שאר העמים נשארו במקומם, ומ"ש במגילה י"ב ב' "עמון ומואב", נקטו עמון אגב שיטפא (כלומר, מפני ששניהם באים ברגיל ביחד), והעיקר הוא מואב לבד שישבו שאנן, עיי"ש, וכן מה שנקטו במשנת ידים עמונים ומואבים הכוונה לעמונים גרידא, ומואב אגב שיטפא נקט, וכן בתוספתא כאן "מואבים" אגב שיטפא הוא, וכן בס"ע פכ"ג, הוצ' רטנר, נ' ע"ב: שטף עמונים ומואבים, עמונים אגב שיטפא נקט.⁴³ ועיי"ש בסוף דבריו שרמז לתוספתא ידים (ונביא אותה להלן) שהביאה בשו"ת שם סי' תקצ"ה, ד' וויען ס"ז ע"ד, הוצ' מק"נ, עמ' 33, ואף לבה"ג שנביא להלן. ועיין בחי' הרמב"ן יבמות ע"ו ב' שהביא את התוספתא כאן, ואת דברי התוספות במגילה י"ב ב'⁴⁴ ואת התוספתא בידים ואת דברי ר"ת ואת דברי בה"ג ופירש את הדברים באריכות, ועיי"ש שהעיר גם על הירושלמי שהבאנו לעיל. ועיין בפירוש הר"י בתוספות יבמות ע"ו ב'. והבבא שלנו הובאה בס' יראים השלם עמוד העריות סי' מ"ב, עמ' 82 (הקצר סי' ר"ג), שם סי' ש"ט, קע"ב ע"א, סמ"ג לאווין קי"ו, מ' ע"ב, שם רכ"ז, ס"ח ע"ב, הגה"מ פ"ה מה' מלכים ה"ז הנ"ל, מרדכי יבמות פ"ח סי' ע"א, תוספות ר' יהודה ברכות כ"ח א' (ט"ז ע"ב), ר"ש ידים פ"ד מ"ד, תוספות, תוספות ישנים, חי' הרמב"ן (הנ"ל), הרשב"א, המאירי (הוצ' ר"ח אלבק, עמ' 283, ר"ש דיקמן, עמ' 279) הריטב"א ותוספות הרא"ש יבמות ע"ו ב', נ"י שם פ"ח סי' ק"ו, מ"מ ספי"ב מה' איסורי ביאה. ובה"ג (שציינו לו כמה מן הראשונים הנ"ל) ד"ב, עמ' 443: ואי קשיא לך מאי שנא יהודה גר עמוני דהיתירוהו לבוא בקהל, ומ"ש מינימי גר המצרי דלא שרו ליה לבוא בקהל עד שלשה דורות, משום דאשכחן במצרים דכי בדרינהו נבוכדנצר קבע להו הקב"ה זימנא לאהדורינהו, ואהדרינהו, דכת' (יחזקאל כ"ט, י"ד) ושבתי את שבות מצרים והשיבותי אותם ארץ פתרוס. ועיין בה"ג ד"ו ק"ח ע"ב, ובה' ראו, עמ' 37 (בה' פסוקות לא מצאתי). והוא מתוספתא ידים פ"ב הי"ח שהביאוה כמה מן הראשונים הנ"ל, ועוד, עיין בראשונים שציינתי בתוספת ראשונים ח"ד, עמ' 159. ובר"מ ספי"ב מה' ביאה פסק כר"ע בתוספתא קידושין,⁴⁵ אבל בחי' הרשב"א יבמות ע"ו ב' הנ"ל: וקי"ל כברייתא דמס' ידים, וכסבריה דר"ג ור' יהושע, וגמ' דילן הכי משמע (כלומר, שהרי הביא בלי חולק את המעשה במינימין גר המצרי), וכן כתב בעל הלכות ז"ל, ועוד דהא בירושלמי (שהבאנו לעיל) ר' עקיבא נמי קאי בשיטתייהו. וכן משמע מדברי הרמב"ן שם, וכן פסק הרא"ש בפ"ח שם סי' ד'. ועיין בשו"ע אה"ע סי' ד' סעיף י' ובבאור הגר"א שם. ובסמ"ג לאווין קי"ו, מ' ע"ב, כתב שצריך להתיישב בדבר. ולעצם המאורע שנינו בתוספתא ידים פ"ב הי"ח הנ"ל, בכי"ו: אמ' להן רבן גמליאל אף גר מצרי כיוצא בזה, אמרו לו למצרים נתן להן קיצבה וכו'. וכן מעתיקים כל הראשונים הנ"ל (חוץ מאחד שנביא להלן). אבל בד שם: אמר להן ר"ג אף אני מצרי כיוצא בזה, אמ' למצרי' נתן לה הכתוב קצבה וכו'. ולכאורה צ"ל בדפוסים: אף אני [אומר] מצרי כיוצא בזה וכו'. אבל בתוספ' שנץ (תוספות איוורא, עמ' כ"ה) לסוטה ט' א': וה"נ קאמר התם (כלומר, כתוספתא ידים) דאמר מנימין כשראה שהיתירו [ר'] י[הו]ש' יהודה גר עמוני, אמר להם אף אני כמו כן, אמרו לו לארצך יש קצבה וכו'. ונראה שגרס מעין גירסת הדפוסים: אמר להן גר (ונשתכש כדפוסים: רג, ר"ג) אף אני מצרי וכו'. ומצד סדר הזמנים הדבר יתכן מאד, שהרי ר"ע כבר היה אדם גדול "בו ביום", והיה ראוי למלא את מקום רבן גמליאל אם היה מיוחס,⁴⁶ ור' שמעון, תלמיד ר"ע, היה באותה שעה בבית המדרש,⁴⁷ ואין פלא שאף מניימין חברו של ר' יהודה היה שם, וכשהתירו את יהודה גר עמוני דרש שיתירו גם לו, ואסרו לו. ואח"כ כשנשא אשה מצרית, ואמר שרוצה להשיא אף לבנו אשה מצרית, אמר לו ר"ע שטעה את ההלכה, וחלק ר"ע על ר"ג ור' יהושע, או שלא היה באותה שעה בבית המדרש, וסבר אחרת, עיין בר"ש ידים פ"ד מ"ד הנ"ל, ועיין מ"ש להלן בסמוך. ואף לפי הגירסא שלפנינו בתוספתא ידים משמע כן, שהרי אמר להן ר"ג לחכמים אף גר מצרי כיוצא בזה, כלומר, שתמה שלדברי ר' יהושע הרי אף גר מצרי צריך להיות מותר. ובאמת קשה מה שאל, ומניין ידע שלגר מצרי דין אחר. אבל אם נניח שלמניימין גר המצרי אסרו לבוא בקהל שאלת ר"ג מובנת יותר "אף גר מצרי כיוצא בזה", ולמה אסרתם למניימין והתרתם ליהודה? ואין ראייה מן התוספתא שר"ג קיבל את תשובת ר' יהושע ביחס לגר מצרי. ושמא הכריע ר' עקיבא כדעת רבן גמליאל שאין הבדל בין גר עמוני לגר מצרי, ופסק כר' יהושע שכולם מותרים, ולפיכך אמר לו למניימין הגר טעית הלכה. ולעניין הלשון "טעית הלכה" הרי כ"ה בכל נוסחאות התוספתא כאן, וכן מעתיקים בתוספות סוטה ט' א', ברשב"א יבמות ע"ו ב' (טעות הלכה) ובמ"מ ספי"ב מה' איסורי ביאה. ובחי' הרמב"ן יבמות שם: מטעית (כנראה שצ"ל שם: הטעית) הלכה, ובריטב"א שם: טעית בהלכה, ושאר כל הראשונים שהכאנו לעיל השמיטו לגמרי את המלה "הלכה", והעתיקו: בנימין טעית. והנכון כלפנינו, וכן בירושלמי ב"ב פ"ח ה"א, ט"ז ע"א: אחינו שבחוצה לארץ הדיוטות הן, והן טועין את ההלכה.

footnotes: ⁴³ בהערות רטנר שם, סוף הערה ח' העיר על דברי ר"ת הללו, והוסיף: וזה שלא כנוסחתנו. ולא הבין את הדברים, שהרי ר"ת הביא מס"ע רבה "עמונים" אלא שכתב שעמון הוא אגב שיטפא, ולא גרסינן לה. וספק גדול הוא אם ר"ת רצה להגיה את כל הנוסחאות בכל המקומות הנ"ל, וכוונתו היתה שפעמים "עמון", או "מואב" לא דווקא, דומיא דחלוצה הבאה במשנתנו בתוך חייבי לאווין. ⁴⁴ שאינן לפנינו. ⁴⁵ ומטעם "חזקתו שפירש מן הרוב", והוא ע"פ הבבלי ברכות כ"ח א'. וכבר העירו האחרונים על הירושלמי דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג: מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו, אני אומר מעמון ומואב הוא, ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים, עיין בס' מנחה חריבה לסוטה ט' א' במקומו שהאריך בזה. ועיין בראבי"ה ח"א סי' קו"א, עמ' 155 ואילך, ובהשמטות מציון ירושלים (שבסוף סדד זרעים) לירושלמי דמאי הנ"ל (והעיר על כך בס' מנחה חריבה הנ"ל). ⁴⁶ כירושלמי ברכות פ"ד סה"א, ז' ע"ד, ותענית פ"ד סה"א, ס"ז ע"ד, ובבלי ברכות כ"ז ב'. ⁴⁷ בבלי ברכות כ"ח א': ואותו תלמיד ר' שמעון בן יוחאי הוה. ועיין מדרש תנאים 146.

34. **הכל הולך אחר הולד.**וכ"ה גם בד ובכי"ע. והמפרשים הגיהו, או שנכנסו לתוך דוחקי דחוקין, והפירוש הוא פשוט, שלפני שנתבלבלו האומות הרי עיקר הבדיקה של הגר היה אם אינו מפסול יוחסין (עמוני, מואבי, מצרי וכו'), אכל עכשיו שמקבלים גרים מכל האומות, אין כאן יותר פסול יוחסין הפוסלין לבוא בקהל, אלא פסול הגוף (פצוע דכא וכרות שפכה), והכל הולך אחרי הולד עצמו, ואם אין בו פסול הגוף מקבלין אותו.

34-35. **לויה, וישראלים, מוסיפין עליהן עוד אחת, הרי שתים עשרה.**בד: לויה וישראל מוסיפין וכו'. ובכי"ע: לויה וישר'. ונראה שאף בכי"ו צ"ל: לויה וישראלי' (=וישראלית), וזו היא מסורת בבלית, כפי שנראה להלן. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: הנושא אשה כהנת (כלומר, כהן שבא לישא כהנת) צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות (כלומר, מצד אמה ומצד אביה) שהן שמנה: אמה, ואם אמה, ואם אבי אמה, ואמה (כלומר, אם אם אבי אמה); ואם אביה, ואמה, ואם אבי אביה, ואמה (כלומר, אם אם אבי אביה). לויה וישראלית מוסיפין עליהן עוד אחת (התוספתא מפרשת להלן בסמוך בבא זו). ומסורת זו במשנתנו ("לויה וישראלית") בבלית היא, וכ"ה במשנה שבבבלי ובמשנה שבירושלמי,⁴⁸ ובמשנה מדפוס לא נודע (פיזארו, או קושטא), ובמאירי (בתוך פירושו) ובבבלי ע"ו רע"ב. ולפי גירסא זו הכוונה לפי פשוטה היא שאם כהן נושא כהנת בודק בארבע אמהות, אבל אם הוא נושא לויה וישראלית בודק יותר, כפירוש רש"י במשנתנו, וכן גרס בעל המאור בסוגיין, ופירש: בכהן הנושא שנינו. אבל בכי"י קויפמן: לווים ויש'. ובכ"י פרמה: לויי וישראלי (סיום ארמי כבמשנתנו רפ"ד), ובכי"מ: לוים וישר'. ובד"נ ובמשנה עם פיה"מ להר"מ הוצ' ר"י קאפח, עמ' ש"ט: לוים וישראל, ובפיה"מ שם: ומוסיף הישראלי והלוי בבדיקה דור נוסף, לפי שהתערובת בהם יותר. וכע"ז בחיבורו פי"ט מה' איסורי ביאה הי"ט. ופירש שמדברים בין בכהן ובין בישראל הנושא, עיין במגיד משנה במקומו. ועיין רש"ל ע"ו א' ובמלא"ש במקומו. ועיין להלן, הערה 49. ולפי פשוטו פירושו לנוסחאות הנ"ל, שאם הנושא הוא לוי, או ישראל, בודק יותר מן הכהן. וכן במלחמות להרמב"ן בסוגיין (פ"ד סי' תרע"ג): גם גירסת משנתינו אינה "לויה וישראלית מוסיפין", כמו שכתב (כלומר, בעל המאור) אלא לויים וישראלים מוסיפין, וכן נמצא בכל נוסחא מדוקדקת ובירושלמי⁴⁹ שלא עבר עליו קולמוסן של מגיהי ספרים⁵⁰ וכפירושי ר"ח ז"ל, תדע מדקתני מוסיפין, ולא קתני מוסיף כי רישא. ולעיל שם כתב: דעל כרחך לפי הירושלמי מתניתין דקתני לוים וישראלים מוסיפין בלוי וישראל הנושאים קאמר, ומשום פסולי קהל, דאי אמרת בכהן הנושא לויה, ישראלית, היכי מקשי לה לא נמצאת מחמיר בישראל, והלא בדין הוא שיבדוק הכהן אחר לויה וישראלית יותר מן הכהנות וכו', ועוד שגירסת הירושלמי (פ"ד סה"ד, ס"ו ע"א, ד"ו ס"ה ע"ד) כך היא בכל הנוסחאות, לא נמצאת מחמיר בישראל יותר מן הכהן, ושמעית מינה שבישראל הנושא משנתינו שנויה, ולפיכך תמה ואמר היאך אנו מחמירין ביחוסן של ישראל יותר מן הכהנים וכו'. וכ"ה בחידושיו ע"ו א', ועיין בריטב"א שם ובר"ן על הרי"ף פ"ד סי' תרע"ג. ורבינו בטל לגמרי את הגירסא "לויה וישראלית" כטעות סופרים. ולולא דבריו היה נראה שיש כאן חילוף בנוסח המשנה בין הירושלמי והבבלי. ובמאירי, עמ' 340, הביא את הירושלמי, וכתב: ומכל מקום לסוגית תלמוד שלנו אין הדברים נראים להחמיר בישראל מבכהנים, ואף רבותי דחו זו שבתלמוד המערב, והעמידו את הפסק על דרך אחת כסתם משנה זו וכו'.

footnotes: ⁴⁸ המשנה שבירושלמי שמרה על נוסח הבבליים, וכי"מ שבבבלי שמר על נוסח א"י, דוגמת המשנה הראשונה שבברכות, עיין מבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 76. ⁴⁹ כבר הראינו לעיל (הערה 48) שבמשנה שבירושלמי הגירסא היא כמו במשנה שבבבלי, אבל בפיסקא שבירושלמי: לויים וישר'. ⁵⁰ כן דרכו של רבינו להעדיף את נוסחאות המשנה שבירושלמי משום טעם זה. וכ"ה במלחמות ביצה פ"ב סי' תתפ"ג, הוצ' ראם י"א ע"א, בחי' הרמב"ן גיטין מ"ז א' וכתובות רפ"ח.

35. **הרי שתים עשרה.**זו היא הוספה למשנתנו הנ"ל שסתמה: מוסיפין עליה עוד אחת. ופירשה התוספתא שמוסיפין אם על העליונות, והיינו: אם אם אמה, אם אם אם אבי אמה, ואם אם אם אביה, ואם אם אם אבי אביה, ונמצא שהוסיף עוד ארבע אמהות על השמנה. ובבבלי ע"ו א' מחלוקת הברייתות בזה, והברייתא של רב אדא בר אהבה שנתה כבתוספתא כאן, וברייתא אחרת שנתה: ארבע אמהות שהן שש עשרה, ופירשה את משנתנו שמוסיפין עוד אחת, כלומר, עוד זוג אחד. ולפני הר"מ חסרה כנראה המלה "שש" בברייתא השניה, עיין בפי"ט מה' איסורי ביאה הי"ט ובבאורי הגר"א אה"ע סי' ב' סע' ג', ס"ק ט"ז.

35-36. **בדק את האם, אינו צריך לבדוק את הבנים, בדק את הבנים, אינו צריך לבדוק את האם וכו'.**כלומר, אם בדק את האם כדין משנתנו, אינו צריך לבדוק אח"כ את בנותיה, ואם ידוע שהאם בדוקה אין צורך לבדוק יותר, ואם בדק את בניה שהיו משמשים ע"ג המזבח וכדומה (כמשנתנו פ"ד מ"ה) אין צורך לבדוק את האם, וכל בנותיה כשרות לכהונה. ואם בדק את בניה הגדולים, אין צורך לבדוק את הקטנים ואף הקטנות כשרות לכהונה, וכן אם בדק בקטנים אין צריך לבדוק את הבנות הגדולות, וכולן בחזקת בניה ובנותיה. ובח"ד להלן ה"ו שער שהברייתא כאן שייכת לה"ו שם, ולפ"ז יש כאן נוסחאות שונות של ברייתא אחת.

38-39. **במה דברים אמורים באשה אחת, אבל בשתי נשים, בדק את האם, צריך לבדוק את הבנים וכו'.**כלומר הלכה זו היא בהיה לאיש אשה אחת, אבל אם היו לו שתי נשים ובדק את האם צריך לבדוק גם את הבנים, שמא הבנות אינן בנותיה, וכן אם בדק את הבנים צריך לבדוק את האם, שמא אינה אמם, וכן אם בדק את הגדולים צריך לבדוק את הקטנות שמא אינן בנותיה. ועיין בבלי ע"ט ב'. וגירסת ד בברייתא זו היא כגירסת כי"ו. ובכי"ע יש כאן השמטה.

41. **האומ' בני זה ממזר, אין נאמן.**וכ"ה בד. והיא פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ח (כפירוש ח"ד), ולה נסמכת הברייתא שבסמוך. ועיין להלן גירסת כי"ע.

41-42. **בני זה בן גרושה, או בן חלוצה, על הקטן נאמן, על הגדול אין נאמן, דברי ר' יהודה.**בבלי יבמות מ"ז א', ופירש ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן: "קטן ויש לו בנים זהו גדול, גדול ואין לו בנים זהו קטן". ואם יש לבנו בנים, אינו נאמן גם על בנו, עיין בתוספות שם, ד"ה ואין אתה, ובשו"ע אה"ע סי' ד' סעיף כ"ט. ובירושלמי פ"ד ה"ז, ס"ו ע"ב (ד"ו ס"ו ע"א): תני נאמן על הגדול, ואינו נאמן על הקטן.⁵¹ אי זהו גדול. ר' זעירא אמ' כל שיש לו אשה ובנים, ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שיש לו אשה. ופירש בק"ע שאם הבן ממזר אסור באשתו, ומכיון שאינו נאמן על אשתו אינו נאמן אף עליו. והוא הדין שאם אומר על בנו שהוא בן גרושה ובן חלוצה, הרי הוא אוסר את אשתו לכהונה אם תתאלמן. ובכי"ע: האומר בני זה ממזר, בני זה בן גרושה, ובן חלוצה, על הקטן נאמן, ועל הגדול אינו נאמן, דברי ר' יוסי.

footnotes: ⁵¹ מסתבר שצריך לומר להפך: נאמן על הקטן וכו', כבתוספתא וכבבלי, וכמו שהגיהו בשדה יהושע ובק"ע.

42-43. **וחכמים או' אפי' שניהם אומ' על העובר שבמיעיה וכו'.**משנתנו פ"ד מ"ח, וכחכמים.

43-44. **מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים וכו'.**כל ההלכה היא פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"י.

46. **מביא ראיה על הבנים וכו'.**פירש"י (ע"ט ב'): שהיו בני אותה אשה. אבל הר"מ פ"כ מה' איסורי ביאה ה"ו פירש שמביא ראייה שאלו בניו, ולדעתו אין צורך להביא ראייה שהם מאותה אשה, שהרי אינו ידוע כלל שנשא אשה אחרת במדינת הים. ועיין בתוספות ע"ט ב', ד"ה מביא, ובתיו"ט במשנתנו.

47. **נאמנת אשה שתאמר אילו בני.**עיין ירושלמי פ"ד ה"ב, ס"ה סע"ד (ד"ו ס"ה סע"ג), ב"ב פ"ג ה"א, י"ג ע"ד, ובבלי כאן ע"ג ב'. ועיין או"ז ח"א סי' ש"מ, מ"ה ע"ד ואילך, שמנה כמה דברים שהאשה נאמנת עליהם והביא גם את הירושלמי והבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הירושלמי.

47-48. **ואשה שנשאתי למדינת הים הרי היא זו ואילו בניה, צריך להביא ראיה על האשה, ואין צריך להביא ראיה על הבנים.**בד: אשה שנשאתי במדינת הים וכו', והיא היא. ולפנינו פיסקא ממשנתנו פ"ד מי"א. ובכי"ע: איש נאמן לומר אשה נשאתי במדינת הים, הרי היא זו ואילו בניה, אין צריך להביא ראייה לא על האשה ולא על הבנים. מתה, ואילו בניה, צריך להביא ראייה על האשה ועל הבנים. ושמא אין הכוונה ברישא לעניין יוחסין, אלא לעניין החזקת האשה כאשתו, ואדם נאמן לומר זו היא אשתי ואילו בניה, ואין צריך להביא ראייה על כך. וכן אמרו בירושלמי פ"ד ה"ח, ס"ו ע"ב (ד"ו ס"ו ע"א): תני איש ואשה שבאו ממדינת הים, הוא אומ' אשתי היא, והיא אומרת בעלי הוא, אין הורגין עליהן משום אשת איש, הוחזקו, הורגין עליהן משום אשת איש. ועיין בבלי פ' א'. ומה ששנינו אח"כ: מתה, ואילו בניה וכו', היא פיסקא ממשנתנו פ"ד מי"א, והובאה כאן, כדי להסמיך לה את הבבא שלהלן.

49. **נאמנת אשה שתאמר אילו בני.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אילו בניה. ובד"ח השמיטו בבא זו, והכניסו במקומה: ומביא ראיה על הגדולים, ואינו מביא ראיה על הקטנים. ואין לגירסא זו שום יסוד, והוכנסה מן הבבלי ע"ט ב'. ופירושה לפי הגירסא שלפנינו לעיל, שלפיכך אינו צריך להביא ראיה על הבנים, שהרי כבר אמרנו לעיל שהאשה נאמנת לומר אילו בניי, וכמו שאמרו בירושלמי פ"ד ה"י, ס"ו ע"ב (ד"ו ס"ו סע"א): איש ואשתו עשו אותן בשני עדים, חזקה אין אשה שותקת על בני חבירתה. ובבבלי ע"ט ב': וכולן בכרוכין אחריה. ובמאירי שם, עמ' 348, העיר על הירושלמי שלנו, וסיים: הא מכל מקום אם אין שם אלא האיש לבד, צריך ראיה על הבנים, ואין הלכה כר' שאמר בכתובות (כ"ה ב') הרי שבא ואמר בני הוא זה נאמן להאכילו בתרומה וכו'. ולפי גירסת כי"ע ששנתה לפני כן: מתה, ואילו בניה, צריך להביא ראייה על האשה ועל הבנים, והיינו הסיפא של משנתנו פ"ד מי"א, פירושה שאשה אחרת נאמנת לומר אילו בניה (כגירסת כי"ע) של אשתו שהביא עליה ראייה, והם ממשפחה מיוחסת. ובירושלמי פ"ד ה"ד, ס"ו ע"א (ד"ו ס"ה ע"ד): ביד מי הוא בודק? ר' חגיי בשם ר' יאשיה בודק ביד קרובותיו.

49-50. **מתייחדת אשה אחת עם שני אנשים, אפי' שניהם כותיים, אפי' שניהם עבדים, אפי' אחד כותי ואחד עבד.**וכ"ה בד, וכן מעתיק בתוספות הרא"ש פ' סע"ב בשם התוספתא. אבל בכי"ע מוסיף: אפילו אחד מהן קטן. וכן בתוספות רבינו שמואל בר' יצחק שם, עמ' קפ"ז: בתוספתא תניא מתייחדת עם שני אנשים, ואפי' כותים ואפי' עבדים, ואפי' אחד כותי ואחד עבד, ואפי' קטן. ועיין מ"ש להלן, ד"ה חוץ. ובמשנתנו פ"ד מי"ב: אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים. ובירושלמי שם הי"א, ס"ו ע"ג (ד"ו ס"ו ע"ב): א"ר אבון בד"א בכשירין, אבל בפרוצין לא תתייחד אפילו במאה איש. וכן בבבלי פ' ב': אבל בפרוצים אפילו בי עשרה נמי לא. וכבר תמה על כך בח"ד כאן. ובתוספות ר"ש בר' יצחק ובתוספות הרא"ש הנ"ל תירצו שמדברים בכותי חבר, ובעבד כשר, כגון טבי עבדו של רבן גמליאל. ויפה ציינו במצפה שמואל ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל לירושלמי ע"ז פ"ב ה"א, מ' ע"ג:⁵² אבל מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים כו' (תוספתא שם רפ"ג). הדא אמרה כותי' לא נחשדו על העריו'. ותני כן מתייחדת אשה עם שני אנשי' אפי' שניה' עבדי', אפי' אחד כותי ואחד עבד.⁵³ וברור לפי פשוטו שבשני אנשים אפילו פרוצים אין כאן ייחוד.⁵⁴ וכן בירושלמי סוטה פ"א ה"ב, ס"ט ע"ג: "מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת,⁵⁵ ר' יודן אמר במחלוקת, מאן דמר מקנא לה מאביה ומבנה,⁵⁶ מקנא לה משני בני אדם כאחת", ומשמע שמשוה שני בני אדם⁵⁷ לאב ובן שמותר להתייחד אתם⁵⁸ (פ"ד מי"ב כאן). וכן משמע מפשוטה של משנת ע"ז רפ"ב, עיין בבלי שם כ"ה ב', אבל בירושלמי שם לא העירו עליה כלום, ולא עוד אלא שהביאו את הסיפא מכאן: אבל לא תתייחד עם הגוים, אפילו הן מאה, ומשמע דווקא גוים, אבל לא עם ישראל, אפילו הם פרוצים. ולפיכך נראה שמה שאמר ר' אבין בירושלמי כאן בד"א בכשירין היא חומרא בעלמא, ואינו מפרש את משנתנו אלא פוסק שדין המשנה אינו אלא בכשירין. ובבבלי פ"א א' החמירו עוד יותר, והסתפקו לומר שאין כשירין אלא כגון ר' חנינא בר פפי וחבירו. ועיין מ"ש בבאורי להלכות הירושלמי להר"מ כתובות, עמ' מ"ו, אות ה'. ובס' תנא דבי אליהו פי"ח, הוצ' רמא"ש, עמ' 101, החמיר עוד יותר, עיין בהגהות הרד"ל פ"א ב', ועיי"ש שציין גם לבאור הגר"א אה"ע סי' כ"ג (צ"ל: כ"ב) ס"ק ט'. וכנראה שהאחרונים החמירו יותר משום "עלמא כל דאזל מתפרע",⁵⁹ כלומר, נעשה יותר פרוע.

footnotes: ⁵² בתוספתא הוצ' ראם נתנו את הציון באמצע הברייתא, אבל במצפה שמואל עם פירוש מנחת בכורים הציון הוא במקומו. ⁵³ ולהלן בתוספתא אהלות פי"ח ה"ו: הכל עושין מדור העמים, אפילו עבד ואפילו שפחה וכו', נכרי הנשוי כותית וכותי הנשוי נכרית וכו'. ומוכח שכותי הנשוי כותית אין עושין מדור העמים. ברם הטעם הוא משום שאין חשודין לקבור את נפליהם בקביעות בבתיהם (עיין במשנת נדה פ"ז מ"ח ומ"ט), אבל לא משום שאין חשודין על הזנות. ועיין במשנת אהלות פי"ח מ"ז. ושם מדברים שהעבד והאשה נכנסים ויוצאים, והוא מתיירא מהם. ⁵⁴ מפני שלא ישמשו אחד בפני השני, ואין חוששין שאף השני יעשה כמותו עם אותה אשה. ⁵⁵ מ"ש להלן בירושלמי "ממאה בני אדם" הכוונה, כנראה, בזה אחר זה, כפירוש בעל ספר ניר במקומו. ⁵⁶ עיין לעיל שם ה"א, ט"ז ע"ב, ובשי"ק שם, ד"ה אתיא. ⁵⁷ ואפילו שאינם כשרים במשמע, ואמורא היה מפרש דבריו: מהו שיקנא לה משני בני אדם כשרים כאחת. ⁵⁸ אפילו מדרבנן. אבל להתייחד עם שני בני אדם אפילו אם אין כאן איסור מן התורה אלא מדרבנן, יש לשאול את שאלת הירושלמי "מה טיבה להסתר". ובילמדנו (לפי נויבאוער בצופה הצרפתי חי"ד, 1887, עמ' 95): ילמדינו דבינו אשה שנתייחדה עם שני אנשים מהו שתהא מותרת לבעלה. כך שנו רבותינו לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים. ונויבאוער לא העתיק יותר. אבל וודאי גמור הוא שההמשך שם: אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים, כמשנתנו. ועיין בבלי פ"א א' וכתובות י"ג א' ובתוספות, שם ושם. ושמא היתה השאלה בילמדנו אחרי קינוי. ⁵⁹ מס' כלה פ"ב, הוצ' היגר, עמ' 204. ועיין בבלי ב"ב צ"א ב', ושם חסד "ערמין" (-ערומין) בכל הנוסחאות.

50-51. **חוץ מן הקטן שאינה בושה לשמש כנגדו.**וכ"ה בד, בכי"ע, בתוספות ר"ש בר יצחק ובתוספות הרא"ש הנ"ל. והואיל וככי"ע ור"ש ב"י הנ"ל גורסים לפני כן: אפילו אחד מהן קטן, הרי בהכרח הפירוש כאן שדווקא בקטן שאינה בושה⁶⁰ לשמש כנגדו אינה מתייחדת, אבל סתם קטן דינו כגדול, ולא נתנו שיעור בגיל הקטן, ושמא הכוונה בקטן שאינו יודע טעם ביאה, עיין בבלי פ"א ב'. ולהלן אהלות פי"ח ה"ח: הכל נאמנין עליו לשמרו, ואפילו עבד, ואפילו אשה, ואפילו סריס, ואפילו קטן בן תשע ויום אחד. ועיין בכסף משנה פי"א מה' טומאת מת ה"ט, ומ"ש בס' משנה אחרונה לאהלות פי"ח מ"ז. וכנראה, שקטן בן תשע הוא בר דעת לעניין השמירה על זנות הגוי. ועיין ר"מ פ"ט מה' עבדים ה"ו, ואשה מתייחדת עם קטן פחות מבן תשע (עיין ר"מ פכ"ב מה' איסורי ביאה ה"י), אבל מזנה עם אחר בפניו. מכל מקום מן התוספתא כאן יוצא ברור שבעניין ייחוד לאו כל קטן מבטל את הייחוד, אלא דווקא קטן שהיא בושה לשמש כנגדו, ולא כמו שמשמע מן התוספתא בגיטין פ"ה ה"ד לגירסת ד, כי"ו וכמה מן הראשונים, עיין מש"ש, שורה 17–18, ד"ה לא תתיחד. ובכי"ע ממשיך כאן: אבל לא תתייחד עם הגוים אפילו הן מאה. וכן הוא הסדר בירושלמי ע"ז פ"ב ה"א הנ"ל (כגירסת שרי"ר, ריש עמ' 272): אבל לא תתייחד אפילו עם מאה גוי. ולפנינו בבא זו להלן בסמוך, והסדר הנכון הוא בכי"ע.

footnotes: ⁶⁰ ו"שאינה בושה" פירושו "אם אינה בושה", עיין מ"ש לעיל גיטין פ"ה, הערה 28.

51-52. **אחותו, וחמותו, ושאר כל עריות שבתורה, לא יתייחד עמהן אלא על פי שנים.**וכ"ה ("על פי שנים") גם בד ובכי"ע.⁶¹ ובאבות דר"ן נו"א פ"ב, הוצ' שכטר, ה' ע"א: מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם כל הנשים בפונדק אפילו עם אחותו ועם בתו וחמותו (כ"ה "וחמותו" בכי"ע, עיי"ש הערה ט"ז, ובדפוסים חסר "וחמותו") מפני דעת הבריות (בכי"ע: מפני טענת הבריות). וכ"ה (כגירסת כי"ע) גם במדרש במ"ר פ"י ח' (וכע"ז גם בכ"י אוקספורד בבמ"ר שם). ועיי"ש בהגהות הרד"ל שהעיר על אבות דר"ן (ושם הרי חסר בדפוסים "וחמותו"), והסיק שהמלה "חמותו" מיותרת שהרי עמה אסור להתייחד בכל מקום, עיי"ש. ובאמת נראה שאין הברייתא באבות דר"ן ובמדרש במ"ר עניין כלל לנדון שלפנינו. ושם אין מדברים באיסור ייחוד כדינו, אלא כשהם בפונדק, שרבים מצויים להכנס לשם, ואין הדלת מוגפת מבפנים, וכלפי האנשים שמבפנים אין איסור ייחוד כלל, שיפחדו לעשות עבירה, ואין כאן אלא חשש של חשד מן האנשים שבחוץ שיחשדו בהם שהגיפו את הדלת מבפנים, וכן מוכח מן ההמשך שם שאסרו לספר בשוק עם אשה וללכת אחריה אפילו באשתו, ואינו אלא משום חשד וכיעור. ונקטו "פונדק", שאינו בעירו, ואנשים לא ידעו שהיא אחותו, או בתו, שמותר להתייחד עמהם, עיין בבלי ברכות מ"ג ב', ונקטו חמותו אגב אורחא, ואף בה אין איסור בכגון דא אלא משום מראית העין. ועיין בס' המעשים בתרביץ ש"א ס"א, עמ' 97, והיא חומרא בעלמא. ובאבות דר"ן נו"ב רפ"ג, ו' ע"ב: אלא שלא יתיחד אדם לא עם חמותו ולא עם כלתו, אבל מתיחד עמהם לשעה, ואין בכך כלום. ושמא אף שם בפונדק עסיקינן. ובבבלי כאן פ"א ב': אמר רב יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו, ודר עם אמו ועם בתו, כי אמרה קמיה דשמואל אמר אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה וכו' תנן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו', וליטעמך הא דתניא אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה אין מתייחד עמהם אלא בעדים וכו', אלא תנאי היא. וההלכה של רב אסי היא גם בירושלמי סוטה פ"א ה"א, ט"ז ע"ב, וכאן פ"ד הי"א, ס"ו ע"ג. ובירושלמי ע"ז פ"ב ה"א, מ' ע"ג: חמותו ואחות אשתו ושאר כל העריות לא יתיחדו עמו אלא בפני שנים. וכ"ה בשרי"ר שם, ריש עמ' 272. ומסתבר שהמקורות חלוקים, וכמו שאמרו בבבלי הנ"ל: "תנאי היא", ויש מחמירים ויש מקילים. ועיין מ"ש לעיל שו' 49–50, סד"ה ולפיכך, בשם הרד"ל (והוא עמד שם על הגירסא "בעדים" שבבבלי הנ"ל).

footnotes: ⁶¹ ועיין להלן גירסת הירושלמי.

52-53. **אבל היא לא תתייחד אפי' עם מאה גוי.**וכ"ה בד. מן הלשון "אבל היא", משמע שיש כאן ניגוד בין "לא יתייחד" לבין "היא לא תתייחד". ומשמע קצת שאף גויה כלולה בכל העריות שנזכרו ברישא, והוא מותר לו להתייחד עם גויות ע"פ שנים, אבל היא לא תתייחד אפילו עם מאה גוים, ואפילו אם יש שני עדים שהיו שם מאה גוים. אבל הסדר הנכון הוא בכי"ע ובירושלמי, ובבא זו שייכת לעיל, שורה 51, עיין מש"ש, שו' 50–51, ד"ה ובכי"ע.

53-54. **ר' לעזר או' אף מי שיש לו אשה ובנים, ואין שרוין אצלו, לא ילמד סופרין.**במשנתנו פ"ד מי"ג: ר' אלעזר אומר אף מי שאין לו⁶² אשה לא ילמד סופרים. והובאה הברייתא בירושלמי פ"ד הי"א, ס"ו ע"ג (ד"ו ס"ו ע"ב), ובבבלי פ"ב א'. ופירשו בירושלמי ובבבלי שהחשש הוא משום האמהות והאהיות של התינוקות שמביאות את הבנים לבית הספר. ובכ"י קויפמן במשנתנו: אף מי שאין עמו⁶³ אשה וכו'. וכ"ה בד' נפולי, ברי"ף, במאירי, עמ' 330, ובמשניות עם פיה"מ להר"מ. ובנים שהזכירה התוספתא היא אשגרה ממשנת יבמות פ"ו מ"ה ועוד בכ"מ.

footnotes: ⁶² וכ"ה ("לו") בכי"מ, במשנה שבירושלמי ושבבבלי, בכ"י פרמה, במשנה דפוס בלתי נודע (קושטא, או פיזרו) ועוד. ⁶³ כנראה שיש כאן תיקון ע"פ ההלכה של התוספתא והברייתא שבירושלמי ושבבבלי (שהאשה צריכה להיות שרויה אצלו), והיא לשון מקולקלת ומשמעותה אחרת (עיין במשנת אהלות פי"ח מ"ז), והמתקן היה צריך לתקן: אף מי שאין אשתו עמו.

54-55. **ר' יודה או' רווק לא ירעה בהמה דקה, ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת.**משנתנו פ"ד מי"ד. ובמשנתנו לא נזכרה "דקה" בשום נוסח, ובתוספתא היא בכל הנוסחאות. ומשמע שהיא מגבילה את דין משנתנו לבהמה דקה גרידא, ולא מצאנו חילוק זה בחשד רביעה בשום מקום, ועיין בבלי ע"ז י"ד ב' ועוד בכ"מ. ואשר להלכה שלא יישנו שני רווקים בטלית אחת, יפה העיר הרד"ל על הבבלי בסנהדרין כ' א': אמרו עליו על דורו של⁶⁴ ר' יהודה בר' אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ומתעסקין בתורה. ולפיכך הזהיר ר' יהודה שלא יישנו רווקים בטלית אחת.

footnotes: ⁶⁴ כ"ה בעין יעקב, באגדות התלמוד, ועוד, עיין דק"ס, עמ' 41 שם.

55. **וחכמים אמרו לא נחשדו ישראל על כך.**במשנתנו הנ"ל: וחכמים מתירין. ונתנה התוספתא טעם לדבר. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל, שלא נחשדו ישראל לא על הזכר ולא על הבהמה.

55-56. **היה ר' מאיר אומ' יש איש ואשה שמולידין חמש אומות וכו'.**ירושלמי פ"ג הט"ו, ס"ד ע"ד, בבלי יבמות צ"ט א'. ציור כזה יתכן בלוקוס הגוי שהוליד מאשתו הגויה שני בנים ונתגייר אחד מהם, ונמצא שהולידו שתי אומות. ושוב נמכרו האבות לישראל לעבד ולשפחה והולידו בן שלישי, הרי הוא עבד, שחרר את שניהם וילדו בן רביעי בקדושת ישראל הרי הוא ישראל (או עבד משוחרר, עיין להלן) נישאת המשוחררת לישראל, ונזקק לה בעלה הראשון, וילדה ממנה בן חמישי הרי הוא ממזר. אבל הרבותא בברייתא זו שעבד שבא על משוחררת (שדינה כבת ישראל) הוולד ממזר, ולפיכך ציירה הברייתא שהשפחה נשתחררה לפני שנשתחרר בעלה העבד, ואם ילדה ממנה בן כשבא עליה אחרי שנשחררה הרי הוולד ממזר, ואם נשתחרר אח"כ אף הוא, ובא עליה הוולד ישראל (או עבד משוחרר). והברייתא בתוספתא להלן משובשת בכל הנוסחאות, והתיקונים מוכרחים ע"פ העניין.

56-57. **כיצד, גוי שיש לו עבד ושפחה ולהם שני בנים, נתגייר אחד מהן הרי אחד גר ואחד גוי.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כיצד, מי שיש לו וכו', וכ"ה בירושלמי הנ"ל בכי"ל ובד"ו. אבל בשרי"ר, עמ' 234: כיצד גוי⁶⁵ שייש לו וכו'. ועבד ושפחה של גוי דינם כגוים, ובניהם גוים. ובבבלי יבמות הנ"ל: ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק (כלומר, ועדיין לא הטבילן לשם עבדות, והם עדיין גוים), ולהן שני בנים ונתגייר אחד מהן וכו'. והכל אחד.

footnotes: ⁶⁵ וכן מוכרח מן ההמשך בירושלמי: נתגייר רבו.

57-58. **נתגייר רבן, וגיירן לעבדים, והולידו בן, והולד עבד.**וכ"ה בד. וכן בירושלמי הנ"ל: נתגייר רבו וגיירו לשום (כ"ה בשרי"ר הנ"ל. ולפנינו: לשני) עבד והולידו בנים, הרי אילו עבדים.⁶⁶ ובבבלי הנ"ל: הטבילן (שהרי בבבלי בבעלים ישראל עסיקינן) לשם עבדות ונזקקו זה לזה, הרי כאן גר וגוי (כלומר מלפני הטבילה) ועבד. ובכי"ע בטעות: והולידו בן הרי זה ממזר. ועיין להלן בסמוך, ולהלן, שורה 59–60.

footnotes: ⁶⁶ בירושלמי מפסיק באמצע הברייתא כאן במאמר ר' זעירא: הדא אמרה גוי שבא על שפחה והוליד בן הוולד עבד. ועיין בנוע"י שהגיה, אבל כלפנינו גם בשרי"ר, ואין להגיה, והפירוש הנכון בירושלמי הוא באו"ש פט"ו מה' איסורי ביאה ה"ו, וכע"ז בשערי תורת א"י במקומו. והכוונה שאם נאמר שגוי הבא על השפחה הוולד גוי, הרי תתכן דוגמא יותר פשוטה, כגון שגוי בא על שפחתו של ישראל והוליד שני בנים (הרי שניהם גוים), נתגייר אחד מהם הרי יש לו מן השפחה בן גוי ובן גר, שוב נמכר אותו גוי לעבד לישראל, ובא על אותה השפחה וילדה לו בן, הרי הבן השלישי עבד, שחרר את השפחה ובא עליה הרי הוולד ממזר, נשתחררו שניהם ובא עליה והולידה בן הולד עבד משוחרר. ועיין להלן, שודה 59–60, ד"ה נשתחררו, ומ"ש שם.

58-59. **(נשתחרר אחד מהן הרי אחד והולידו בן הולד ממזר).**המוקף חסר בכי"ע, וישנו בד, אלא ששם חסרות המלים "חרי אחד". ויש כאן תיקון ונוסחא כפולה לבבא שלהלן.

59-60. **נשתחררה שפחה, ובא אליה אותו עבד, והולידו בן, הולד משוחרר.**וכ"ה בד. ובכי"ע: הרי זה עבד. וברור שצ"ל: הולד ממזר (כמו שהוא בנוסחא הכפולה שהקפנו). ואף בכי"ע נתחלפה הגירסא וצ"ל שם: הרי זה ממזר (עיין מ"ש לעיל, שורה 57–58, ד"ה ובכי"ע). וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל, והוא עיקר החידוש בברייתא זו שסובר ר"מ גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, כמפורש בבבלי יבמות הנ"ל. ועיין לעיל ספ"ד, שורה 46 ואילך, ד"ה גוי.

60. **נשתחררו שניהם, והולידו בן, הולד עבד משוחרר.**וכן בירושלמי הנ"ל: הרי זה בן עבד משוחרר, והיא היא. ובבבלי הנ"ל: הרי כאן גר וגוי ועבד וממזר וישראל.⁶⁷ והגירסא בבבלי בטוחה, עיין אוה"ג יבמות, עמ' 198.

footnotes: ⁶⁷ כלומר, שהרי נולד בקדושת ישראל, ולר' יוסי בפ"ד מ"ז, אם נולדה לו בת כשירה לכהונה.

60-61. **יש שמוכר את אביו ונותן לאמו כתובתה וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל.

61. **כיצד, מי שיש לו עבד ושפחה וכו'.**כ"ה בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. ואף בבבלי הנ"ל: כיצד, ישראל לקח עבד ושפחה מן השוק וכו'. ובכי"ו בטעות: גוי שנשא שפחה וכו'.

62. **וכתב נכסיו לבנה.**בכי"ו בטעות: לבניו. ובד, כי"ע, ירושלמי ובבלי הנ"ל: וכתב כל נכסיו לבנה וכו'. ובבבלי שם: מאי קא משמע לן? כולה ר' מאיר היא, ועבדא מטלטלי, ומטלטלי משתעבדי לכתובה. ועיין בתוספות שם, ד"ה כתב.

63. **כל שעסקו עם הנשים לא ייתחד עם הנשים.**בד: לא יתיחד וכו'. ולפנינו פיסקא ממשנתנו פ"ד מי"ד. ורבו בה הפירושים, עיין ברש"י, בתוספות ובחי' הרמב"ן והריטב"א פ"ב א'. וברא"ש פ"ד סי' כ"ז הביא בשם הר"ח: אע"פ שנושא ונותן תמיד עמהן, לא יתייחד עמהן, משמע שרוצה לומר אע"פ שהיה ראוי להתיר לו יותר משום דבעבידתיה טריד (עיין ב"מ צ"א סע"א וע"ז כ' ב'), או משום דאינו יכול ליזהר, אפילו הכי אסור. והר"מ תפש את הפירוש השני בדברי הר"ח, ופירש בפיה"מ: רוצה לומר שאין מתירין לו דבר זה בשביל פרנסתו כלל. וכן בחיבורו פכ"ב מה' אסורי ביאה ה"ח: אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים וכו', כיצד יעשה יתעסק עמהן ואשתו עמו, או יפנה למלאכה אחרת, כלומר, אם אין לו אשה, ואינו יכול להזהר מן הייחוד, אין מתירין לו בשביל פרנסתו.⁶⁸ ובפיסקי תוספות בסוף מכילתין (סי' קנ"ה): מי שעסקו עמהן לא יתייחד אפילו באשתו עמו, אע"ג דאיכא למימר בעבודתו טריד, והחמירו כשני הפירושים, עיין בתוספות פ"ב א', ד"ה לא. ובמשנה שבירושלמי בכי"ל: כל שעסקו עם הנשים סיאורו רע, לא יתייחד עם הנשים לעולם. ונמחקו המלים "סיאורו רע" ע"י שני קוים זקופים מלמעלה. ולא מצאתי הוספה זו בשום נוסח המשנה ובאה לכי"ל מן הברייתא שבבבלי פ"ב א': כל שעסקיו עם הנשים סיאורו רע⁶⁹ וכו', עיין מ"ש להלן, ד"ה כגון. ומהוספה זו במשנתנו מוכח שנתנו כאן טעם לאיסור הייחוד, ולפי פשוטו משמע מכאן כפירוש רש"י, תוספות ועוד, שהחמירו עליהם יותר משאר אנשים. ואפילו לפר"ח, וכפי שהבין אותו הרא"ש והר"מ בפיה"מ הנ"ל, אפשר לפרש שמן הראוי היה כאן להקל עליהם, אלא משום שסיאורו רע, לא הקלו עליהם. אבל בט"ז אה"ע סי' כ"ב ס"ק ו', הבין בדברי הר"מ שהרבותא היא משום "דזהו שרגיל עם הנשים אין לו הרהור כ"כ", ולפירוש זה בוודאי אין לומר "סיאורו רע, לא יתייחד וכו'". ואף שאין לדעת מתי ומי הוא המוסיף במשנת כי"ל, ברם מן התוספתא להלן מוכח שאף בברייתא שבבבלי פירשו כמו המוסיף במשנתנו הנ"ל, וצריך להפסיק שם אחרי "והכובסים", עיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ⁶⁸ בשו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' תקפ"ז: והר"מ בן ז"ל אמר כל שעסקו עם הנשים פי' וכו', רבותא נקט שאפי' כן חוששין לייחוד. וט"ס היא, וצ"ל: הרמב"ם, וכ"ה להלן שם סוף סי' אלף קע"ח: והר"מ במז"ל פירש וכו', ולרבותא נקטיה שאפילו בו חוששין ליחוד. ומן הלשון "שאפילו בו חוששין" נראה שפירש את דברי הר"מ כפירוש הראשון של הרא"ש בדברי הר"ח, משום שמן הראוי היה שלא לחשוש בו משום "דבעיבידתיה טריד" (ולא ראה כאן את פיה"מ להר"מ). ועיין גם בתוספות הרא"ש ע"ח ב', ד"ה מתני', מה שהביא בשם ר' אלחנן, ועיין במאירי, עמ' 352. אבל בחי' הרמב"ן בסוף מכילתין מבואר להפך, שלחומרא נקט עסקו עם הנשים. ⁶⁹ כגירסת הערוך, ופירושו שאורו ועיקרו רע, עיין מ"ש ר"ש אברמסון ב"לשוננו" כרך כ"א (טבת תשי"ז), עמ' 95 ואילך.

64-65. **כגון הסרידין, והסרוקות, והגרדין, והרוכלין, והחייטין, והספרין, והכובסין, והנקורות.**בד: כגון הסדידין והסריקו' והגראיין⁷⁰ והרוכלין (בכי"ו בטעות: והרובלין) וכו' (כבכי"ו). ובכי"ע: כגון הסדרין, והסדוקות, והגרדיים, והרוכלים, והנקודות, והחייטין, והספרין, והכובסין. ובבבלי פ"ב א': כל שעסקו עם הנשים סורו רע, כגון הצורפים, והסריקים, והנקורות, והרוכלין, והגרדיים, והספרין, והכובסים, והגרע, והבלן, והבורסקי, אין מעמידין מהם לא מלך וכו'. אבל הגירסא הנכונה היא בכי"מ: תנא הגרע, והבלן, (והרוכלין),⁷¹ והכורסקי, אין מעמידין מהן לא מלך⁷² וכו'. ועיין בכ"מ פ"א מה' מלכים ה"ו, וקרוב לוודאי שלהר"מ היה שם סדר אחר, ואף הוא גרס "תנא" באמצע. ובכל אופן מן התוספתא כאן מוכח כגירסת בי"מ בבבלי שהרישא מפרשת את משנתנו, ואח"כ מתחיל עניין אחר, העוסק בטיבן של מלאכות נקיות ומלאכות בזויות, וגרע וכו' מלאכות בזויות הן. וכן מוכח גם מסדר אליהו רבה פי"ח, הוצ' רמא"ש, עמ' 101: כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים, כגון הסרדין והסרקות והנקרות והגרדיים והחייטים והרוכלים והספרים והכובשים (=והכובסים). וההמשך שבבבלי אח"כ בא בסדר אליהו זוטא פט"ז (פרקי ד"א פ"א, הוצ' רמא"ש, עמ' 9) כעניין אחר.⁷³ ואשר לפירוש הדברים עיקר הנוסחא היא "הסרודין" (כעין גירסת כי"ו), או הסרדין (כמו שהוא בסא"ר הנ"ל), ופירושו עושה "סרידות", רשתות, סבכות, לנשים⁷⁴ והסרוקות פירושו מוכרי צמר ופשתן סרוקים (עיין כלים פכ"ו מ"ה) והנקורות פירושו מנקרי ריחיים (עיין בבלי מו"ק י' א') של יד, שהנשים טוחנות בהן. כפירש"י, והשאר ידוע. ואת הרוכל נקטו לדוגמא כחשוד על הנשים בירושלמי כתובות פ"ז ה"ז, ל"א ע"ג, ובבלי יבמות כ"ד ב'.

footnotes: ⁷⁰ במנחת בכורים הגיה "והגרעין", ולהלן נראה שהגהה זו לא תתכן כלל, מפני שהגרע אינו שייך לאומנים שיש להם עסק עם הנשים, אלא לאומנות בזויה שלא ילמדנה אדם לבנו, משום שאין ממנים מהם לא מלך וכו', עיין מ"ש להלן בפנים. ⁷¹ בכי"מ לא גרס "והרוכלין" ברישא, ונשתרבבה מלה זו בטעות מן הסיפא. ⁷² ולפי גירסא זו אין הסיפא מדברת בייחוד, אלא שאין מעמידין מהן מלך, וכן נכון. וכי גרע בלן ובורסקי עיסקן עם הנשים ? ⁷³ וכ"ה שם: הגרע, והדבלן (צ"ל: והבלן), והבורסי אין מעמידין מהן לא מלך, ולא נשיא ולא כהן גדול וכו". ואף במס' ד"א זוטא פ"י (תוספתא ד"א פ"א, הוצ' היגר, עמ' 245): הגרע והבורסקי והבנאי (-והבלנאי) אין מעמידין מהם פרנס על הציבור וכו'. ⁷⁴ כפירוש רמא"ש במקומו. ועיין בפיה"ג לטהרות, הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 16, ובהערה 22 שם.

65. **ר' מאיר אומ' אין לך אומנות שעברה מן העולם וכו'.**ברייתא בבבלי פ"ב ב' בשם רבי. ועיין במשנתנו פ"ד מי"ד, והיא הוספה מן הברייתות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 977. ופירש רש"י: בין שהיא נקייה, בין שהיא מאוסה, יש בה צורך.

65-66. **אלא אוי לו לאדם שרואה את הוריו באומנות פגומה.**בבבלי הנ"ל: אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו למי שרואה וכו'. והברייתא שלפנינו היתה גם בירושלמי, אלא שנשמטה שם. ונשרדה בשרי"ר, עמ' 238: [ה]עולם אילו⁷⁵ לאדם שהוא רואה את הוריו באומנות בזויה.⁷⁶ תני [אשרי א]דם שלמד לו אומנות קטנה ליהיות מתפרנס ממנה ורוח ה[בריות נוחה ממנה]. וכ"ז אינו בירושלמי בהוצאות שלנו. והברייתא מ"תני" ואילך היא במשנה בהוצ' קויפמן, ועל פיה השלמתי את החסר. ובאגדות התלמוד: ר' מאיר אומר בכל מקום מתפרנס,⁷⁷ אשרי מי שילמוד אומנות נקייה להיות מתפרנס ממנו, ורוח המקום נוחה הימנו.

footnotes: ⁷⁵ עיין מ"ש על כתיב זה לעיל ספ"א, שו' 76, ד"ה אילו שהכריע. ⁷⁶ ובין השורות תלוי שם: אשרי מי שהוא רואה את הוריו באומנות מעולה. והוא תיקון ע"פ הבבלי. ⁷⁷ וכע"ז גם במשנה הוצ' קויפמן.

66-67. **ר' אומ' לעולם ישתדל אדם וילמד את בנו אומנות נקייה מגזל וקלה וכו'.**בהוספה שבמשנתנו פ"ד מי"ד בשם ר' מאיר. והמלה "מגזל" אינה בשום נוסח, והוא פירוש ל"נקייה". אבל מתוך העניין⁷⁸ אינו משמע כן. ואשר למלה "וקלה" היא חסרה בכמה נוסחאות שבהוספה למשנתנו, ועיין בחי' אגדות למהרש"א. ובירושלמי הגירסא היא: אומנות קטנה, והיא קטנה, היא קלה, ועיין בבלי פ"ב סע"א.

footnotes: ⁷⁸ עיין מ"ש לעיל, שורה 65, ד"ה ר' מאיר, בשם רש"י.

68-69. **אמ' ר' שמעון בן לעזר הראית מימיך ארי סבל וכו'.**ירושלמי סוף מכילתין (כגירסת שרי"ר שם), בבלי פ"ב ב'.

69-70. **זאב מוכר קדירות.**וכ"ה בירושלמי. ובמשנה כ"י פרמה והוצ' קויפמן: זאב גודר גדירות. ויפה העיר דוד פלוסר ("המקרא ותולדות ישראל", 1972, עמ' 335) על המכתב השביעי המיוחס להירקליטוס שכתב: הפילים אינם אוהבי ממון, האריות מעולם אינם אוצרים פירות, הפרים אינם מכינים עוגות ומשקאות מדבש וחלב, והשוורים אינם לובשים כלי מילת וכו', עיי"ש בנוסח היווני בהערה 50 (והתרגום שלי).

74. **ר' נוהריי אומ' מניח אני כל אומנות שבעולם וכו'.**הוספה שבמשנתנו ספ"ד, ירושלמי ובבלי הנ"ל.

78-79. **משמרתו לאדם מכל רע בנערותו.**בירושלמי הנ"ל (לפי שרי"ר): מחבבתו ומגדלתו ומכבדתו ומשמרתו מכל רע בנערותו.

79. **ונותנת לו אחרית ותקוה וכו'.**בכי"ו בטעות: אחריות ותקוה, וצ"ל: אחרית ותקוה, כמו שהוא במקרא (ירמיה כ"ט, י"א), וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ובהוספ' שבמשנתנו ובבבלי פ"ב ב' וירוש' ברכות פ"ד סה"ב, ז' סע"ד. ובתיו"ט סוף מכילתין: אחרית, נ"ל שהוא מענין אחריות שפירושו מיטב וכו'. ובשרי"ר, עמ' 238, שורה 24: [א]לא שהמקום בר' הו' מחבב ומגדל ומכבד ומשמר את הזקנים. בזיקנ[ותן, בנערותו מהו] אומר וקוו ה' יחליפו וכו' ועיין מ"ש לעיל, שורה 78–79, ד"ה משמרתו, בשם שרי"ר.

81-83. **וכן אתה מוצא באברהם אבינו שבירכו המקום בזקנותו יותר מנערותו, שנ' ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם, ר' מאיר אומ' שלא היתה לו בת.**בהוספה למשנתנו סוף קידושין בקיצור. ובב"ר פנ"ט, ז', הוצ' תיאודור־אלבק, עמ' 635: וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כ"ד, א') שלא נתן לו נקבה כל עיקר. ובבבלי ב"ב ט"ז ב', קמ"א א': מאי בכל, ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת. אבל במדרש הגדול בראשית, הוצ' שכטר, עמ' 252, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שפ"ט, גרס גם בבבלי: שלא היתה לו בת כלל. ברור שבעל מה"ג לא בדה גירסא זו מלבו, והיא גם מקויימת ע"י ב"ר הנ"ל, ומסתבר שהסופרים השמיטוה בבבלי, מפני שלא הבינו אותה.⁷⁹ וכבר בארתי את הדברים ב"קובץ מדעי" לזכר מ' שור (ניו־יורק תש"ה), עמ' 187 ואילך, וזו היא תמצית הדברים. בירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, ע"ז ע"ב,⁸⁰ מסופר שר"מ דרש בשבת בטבריא, ויצא לפגוש את אחר. שאל אותו אחר: מה הוית דרש יומא דין. א"ל וה' ברך את אחרית [איוב מראשיתו] (איוב מ"ב, י"ב). א"ל ומה פתחת ביה. א"ל ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה (שם י'). בקהלת זוטא (פ"ז, ח', עמ' 110) נמצאת כאן הוספה חשובה: א"ל ומאי אמרת? (וישב ה') [ייטיב אלקיך] את שם שלמה וגו'. וכן בספר המעשיות לגסטר: אמ' ליה ומא אמרת ביה? אמ' ליה ייטיב אלקים את שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך (מ"א א', מ"ז). ממדרש אגדת בראשית (פל"ה, הוצ' בובר, עמ' 69) אנו יודעים שפרק זה ממלכים א' היו מפטירים בו לסדר הארצישראלי המתחיל: ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. מתוך הדרשה בנביאים ובכתובים (איוב) אנו למדים שר"מ דרש בשבת זו בטבריה בסדר "וה' ברך את אברהם בכל" והוא פתח בפסוק באיוב "את כל אשר לאיוב למשנה" מלמד שכפל לו את כל ממונו, וזה הרי מפורש בפסוק עצמו, ובעל כרחינו אנו אומרים שאחר לא נתן לו לגמור את דבריו, והדרשה היתה שכפל לו את כל ממונו, ואת בניו, שנאמר ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות (איוב מ"ב, י"ג), ובתרגום שם: ארבסר בנין, וכן במיוחס לר"ג ב"ב ט"ז ב', וכן משמע מן התלמוד שם,⁸¹ אבל לא כפל לו את בנותיו, מפני שאין ברכה בבת, ואח"כ דרש על "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו" (איוב מ"ב, י"ב), כמפורש בירושלמי, ועבר לסדר הפרשה של היום, וה' ברך את אברהם בכל שלא היתה לו בת כל עיקר (או: כלל), ברם וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו, שכפל לו את ממונו, ואת בניו, והחזיר לו את מספר בנותיו.

footnotes: ⁷⁹ ושאלו לעצמם "מאי כל עיקר", כבבלי ביצה כ"ח א'. ועיין גם ירושלמי שם פ"ג ה"ז, ס"ב ע"א. ⁸⁰ ועיין גם קה"ר פ"ז, ח', רות רבה פ"ו (לפ"ג, י"ג). ⁸¹ אבל עיין באוה"ג, כתובות, הפירושים, עמ' 40, סי' ר"א.

83-84. **ר' שמעון אומ' משם ר' יהודה שהיתה לו בת.**בד: רבי אמר משם ר' יהודה וכו'. ובכי"ע: ר' יהודה אומ' וכו'. וכ"ה גם בב"ר הנ"ל (ושם בכתה"י: שנתן לו נקבה) ובבבלי ב"ב ט"ז ב', קמ"א א' הנ"ל.

84-87. **ר' לעזר המודעי או' זו איסתגנינוס שהיתה בידו של אברהם אבינו, שהכל היו באין לפניו. ר' שמעון בן יוחי אומ' זו מרגלית טובה, שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל הרואה אותה מיד נתרפא.**וכ"ה בד (ושם: אסטגנינו'). ובכי"ע: זו איסטגנונית גדולה שהיתה בידו של אברהם אבינו (וחסר שם "שהכל היו באין לפניו"). ובבבלי ב"ב איצטגנינות גדולה⁸² היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. ר' שמעון בן יוחאי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו וכו'. ובבבלי יומא כ"ח ב': שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו. אבל בב"ר פמ"ד, י"ב, עמ' 433: רבנין אמ' נביא אתה ואין את אסטרולוגוס וכו'. ואף בבבלי שבת קנ"ו סע"א (ובמקבילה בנדרים ל"ב א'): צא מאיצטגנינות שלך. וכע"ז בכמה מדרשות שציין תיאודור בפירושו לב"ר שם. והוא העיר גם על הבבלי ביומא וב"ב הנ"ל (שכנראה חולק על האגדות הנ"ל). ולפיכך נראה שגירסת כי"ו ("איסתגנינוס") מקורית. ויש לפנינו שיבוש משם אבן מאבנים טובות, שהיו נותנים להן כל מיני שמות ברבריים (עין להלן). פליניוס הזקן הקדיש ספר שלם (תולדות הטבע, ספר ל"ז) לתאור האבנים הטובות. כידוע, ייחסו כבר בתקופה עתיקה ביותר סגולות מיוחדות לפנינים ומרגליות. פליניוס מדגיש וחוזר ומדגיש את הסגולות המגיות שייחסו הקוסמים לאבנים הטובות, כעדותו בסל"ז סי' 54. ועיי"ש בסי' 50, 61, 100, 114, 124, 133, 135, 140, 142, 144, 145, 155, 157, 160 164, 165, 167, 192. לדבריו (סי' 118) נושאים את היהלום⁸³ בכל המזרח כקמיע. ולא זו בלבד שהאבנים האילו היו מרפאות כל מיני מחלות, אלא שמשו גם סגולות לגלות קושרים ומורדים (שם 168). זכריה מבבל בספרו שהקדיש למלך מיתרדטיס מתאר בתוך הסגולות של אבנים טובות הצלחה בבקשות המוגשות למלכים (שם 169), ובדומה לזה הביא פליניוס בסי' 124. ולא בחנם היו הכל באין לפני אברהם אבינו (כנוסח התוספתא), או כל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, כנוסח הבבלי, להגיש בהצלחה בקשות למלך שהם משועבדים לו, או לגלות קשרים נגדם. סגולות האבנים לניחוש ולרפואה מצאו את דרכן גם לספרי הרפואה של ימי הבינים בין היהודים, שנתנו את דעתם על אבני החושן,⁸⁴ ויש מן הקוסמים שטענו שמספיק רק להביט⁸⁵ על אבן byncurium, ומיד החולה מתרפא מצהבת. אמנם קשה לזהות אבן בשם "איסתגנינוס", ופליניוס מעיד שם (192) שהיו עוד הרבה אבנים מחוץ לאלה שמנה, שנתנו להם הקוסמים שמות ברבריים (barbara nomina), אבל יש לציין שפליניוס מזכיר לשבח אבן טובה מסוג opalus (לשם?) ומרבה להלל ולשבח אותה (סי' 84, וסי' 130). הוא מספר (שם ושם) שמין מיוחד ממנה שווה לאבן טובה שנקראת בהודו סנגינון, לפי המסורת,⁸⁶ וקצת פחותה ממנה מצויה גם במצרים בשם tenites וכו' (עיי"ש בסי' 130). ושמא בטאו היהודים שם זה אס[ת]גנינוס,⁸⁷ והכוונה איפוא בתוספתא שהיתה ברשותו של אברהם אבינו אסתגנינוס גדולה (כגי' כי"ע והבבלי), והיו הכל באין לפניו לשאול בעצתו, ולפי הבבלי היו כל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, מטעם שכתנו לעיל. ועל אפוללוניוס מטיאנא אמרו שהיה מסרב לקבל מתנות של זהב ומרגליות, אבל כשמלך הודו הציע לו זהב ואבנים טובות בחר לו אחת מהם וקרא בהתרגשות שמן השמים הזמינו לו את אותה האבן, מפני שכנראה ראה בה תכונות מסתוריות אלהיות (Philostratus, חיי אפוללוניוס ס"ב פ"מ). נמצאנו למדים שספרו על אותו גוי, שצורתו ניתנה ע"י המלך אלכסנדר אסוירוס (תולדותיו בס' . Script. Hist. Aug פכ"ט) בצד זו של אברהם אבינו, שאף בידו היתה אבן טובה מהודו בעלת סגולות מסתריות שמימיות. ולדעת ר' שמעון בן יוחיי היתה מרגלית טובה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, וכל הרואה אותה מיד מתרפא, דוגמת האבן שמספר עליה פליניוס הנ"ל בסי' 53 (עיין מ"ש לעיל).

footnotes: ⁸² כ"ה בכי"י. ובמה"ג בראשית, עמ' שפ"ט הנ"ל (בפנים, לעיל, שורה 81–83, ד"ה וכן אתה): אסטגנינות גדולה. ⁸³ iaspis, כן מתרגמים השבעים את היהלום שבחושן. ⁸⁴ עיין מ"ש בלונדהיים בספרו Les Parlers Judeo-Romans, מבוא, עמ' LXXVII, הערה 8, ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות, עמ' 43 ואילך. ⁸⁵ פליניוס שם סי' 53: aut spectetur etiam. ⁸⁶ Sangenon ab Indis vocari tradunt. והשוה "ססגונא" בארמית ו"ססגוניתא" בסורית, עיין במלונו של Payne Smith, עמ' 2682, ערך ססגוניתא. ⁸⁷ השם המוזר סנגינון, או סנגינוס, עלול להשתבש בפי העם ל"איסתגנינוס" הרגיל בפיהם. ועיין מ"ש גרשום שלום בספרו Jewish Gnosticism, הוצאה שנייה, עמ' 98, הערה 17, ועיי"ש מה שהביא בשם Hopfner (ושם מדובר באבן ירוקה). וכגראה, שאין כאן אלא הזדווגות מקרית.

87. **נטלה המקום ותלאה בגלגל חמה.**וכ"ה בבבלי ב"ב ט"ז ב' הנ"ל. ובכמה כתי"י שם (עיין דק"ס, עמ' 80, הערה ל'): "תלאה הקב"ה בכנפי החמה", והוא רמז לפסוק (מלאכי ג', כ') שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

87-88. **מדה שנייה, שלא מרד עשו בימיו.**בבלי ב"ב ט"ז ב' הנ"ל, ב"ר פס"ג, י"ב, הוצ' תיאודור-אלבק, עמ' 695, פסיקתא דר"כ, זכור, הוצ' ר"ד מנדלבוים, עמ' 37, פסיקתא רבתי שם, הוצ' הר"מ איש שלום, מ"ז ע"ב, תנחומא בובר תולדות סי' ג', שם כי תצא (בשתי המהדורות) סי' ד'. ועיין תנחומא סי' א' ושמו"ר שם פ"א סי' א'.

88-89. **מדה שלישית, שעשה ישמעאל תשובה בימיו.**בבלי ב"ב הנ"ל, ב"ר פ"ל, ד', עמ' 271, שם פנ"ט, ז', עמ' 636.

89. **אחרים אומ' בת היתה לו לאברהם ובכל שמח.**בבלי ב"ב ט"ז ב'. ועיי"ש קמ"א א' ובדק"ס שם, עמ' 383, הערה ה'.

90-91. **מפני שעשה את התורה עד שלא באת וכו'.**הוספה שבמשנתנו סוף מכילתין, ירושלמי שם, ב"ר פמ"ט, ב', סוף עמ' 500, שם פס"ד, ד', עמ' 703, שם פצ"ה, ג', עמ' 1189, בבלי יומא כ"ח ב', תנחומא (בשתי המהדורות) לך לך סי' א', להלן שם סי' י"א (בובר סי' י"ד), שם סוף ויגש (בהוצ' בובר), שם בהר סי' א' (בובר סי' ג'), מדרש תהלים פ"א, י"ג, שם קי"ב, א', אגדת בראשית רפי"ג, סדר אליהו רבה פ"ז, הוצ' רמא"ש, עמ' 35 (בהוספה לוי"ר פ"ב, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' נ': אברהם קיים את התורה כולה וכו'). ואין הבדל בין הלשונות קיים, שמר, עשה,⁸⁸ עיין מ"ש ר"ש אברמסון ב"לשוננו" קובץ מיוחד, תשי"ד, עמ' 61 ואילך, ויש להוסיף שם גם את ההוספה שבמשנתנו הנ"ל, התוספתא כאן, ס"ע רבה רפט"ז: ועשה את התורה הוא ובניו וכו' ועוד כ"מ.

footnotes: ⁸⁸ הגירסא "שעשה" בהוספה שבמשנתנו היא גם במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו, במשנה עם פיה"מ להר"מ (עיין בהוצ' הר"י קאפח, עמ' שי"ג בשנו"ס); ובמשנה כת"י קויפמן, כ"י פרמה, ובירושלמי בסוף מכילתין: ששימר; ובמשנה בכי"מ, במשנה דפוס בלתי נודע (קושטא, או פיזרו): שקיים, וכן הגיה ר"י אשכנזי (לפי בעל מלא"ש), והכל אחד.

92-93. **תורתי לא נאמ' אלא תורותי, מלמד שנתגלו לו טעמי תורה ודקדוקיה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שנגלו לו דברי תורה ודברי סופרים. ובתנחומא ריש לך לך: אמ' ר' שמוא' בר נחמני אמ' ר' יונתן אפי' עירובי תבשילין שמר בביתו של אברהם אבינו, שנ' וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי, וכי תורות הרבה הן, והרי כבר נאמר תורה אחת יהיה לכם (במדבר ט"ו, כ"ט), וכתי' תורה אחת ומשפט אחד (במדבר ט"ו, ט"ז), אלא ותורותי אילו דקדוקי מצות וכו'. וכע"ז גם במהדורת בובר שם. ועיין באבות דר"ן פל"ג, הוצ' שכטר, מ"ז ע"ב, בגנזי שכטר ח"א, עמ' 43, בבבלי יומא כ"ח ב' הנ"ל, ובמקורות שצוינו לעיל. ובכי"ע מסיים: סך מסכיות שבע ופרקין שבעין וחד. הסופר העתיק מסורת זו ממסורת המשנה ובמשנתנו בסדר נשים שבעים ואחד פרקים, כפי שראה לנכון רש"ח קוק, עיין בעיונים ומחקרים שלו ח"א, עמ' 27.