1. **הרוצה לעשות שדהו שורות וכו'.**במשנתנו (פ"ב מ"ו): הרוצה לעשות שדהו משר, משר מכל מין, ב"ש אומרים שלשה תלמים של פתיח, ובית הלל אומרים מלוא העול השרוני. וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו. ופירושה שלא נאסרו כלאי זרעים אלא בערבוביא, אבל שדות מיוחדות מותר לזרוע ממינים שונים, אפילו שלא בהרחקה. ולפיכך מותר לו לזרוע שורות, שורות ממינים שונים, ובלבד שיהו נראות כשדות מיוחדות. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ג רמ"א ומ"ש בס' משנה ראשונה כאן ספ"א ובמל"מ ריש ה' כלאים. והדברים מבוארים בברירות בפי' הרלב"ג על התורה, קדושים, קס"ב ע"ב, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן סוף הע' 8. והתנו ב"ש במשנתנו שכל שורה צריכה להיות רחבה לכל הפחות כג' תלמים של פתיח¹ וב"ה פירשוה כמלוא העול השרוני, ואין בין דברי שניהם אלא שיעור כל שהוא. ובירושלמי אמרו (פ"ב ה"ז, כ"ז סע"ד): עושה שתי אמות וכו', וזהו בוודאי כשיטת ב"ה.² והברייתא כאן לא הזכירה ברישא את שיעור רוחב התלמים (עיין בסיפא), אלא הוסיפה שהתלמים צריכים להיות מפולשין.³ ועיין בפי' הרש"ס, כ"ט ע"ב, וס"ד ע"ב, וצירף שם את נוסח התוספתא לנוסח הירושלמי, עיי"ש. אבל עיין להלן שו' 54 ומש"ש.

footnotes: ¹ והם תלמים רחבים שנעשים בתחילה לפתח את השדה, עיין מ"ש לעיל פאה, עמ' 136, שו' 35 ד"ה ושלשה. ² פירשתי את משנתנו ע"פ פירוש הגר"א בשנו"א ור' יהוסף אשכנזי במלא"ש, והוא ע"פ הריבמ"ץ והר"ש. והר"מ פירש שצריך הפסק כג' תלמים של פתיח, עיי"ש. ³ בירושלמי (פ"ב ה"ו, נוסח הרש"ס, ל"ב ע"א): דתניא עושה כל משר כג' תלמים של פתיח מפולשין מראש השדה ועד סופו. וכ"ז חסר לפנינו בירושלמי, וקרוב מאד שהיא הוספת הרש"ס בעצמו (כפי שמשמע קצת מן הדבור "דתניא" במקום: דתני) ע"פ התוספתא, ובאמת לא הזכירה התוספתא כאן כלל "של פתיח", שהיא שיטת ב"ש. ועיין מ"ש להלן בסיפא.

3. **בן חנן איש ואני.**וכ"ה להלן שו' 17. ובד: איש יוני, ובכי"ע: איש יאני. ובירושלמי (פ"ב ה"ו, כ"ח ע"א): בן יוחנן איש ינוח.⁴ והיא ואני, היא יאני, וכולן קיצור מינוח (מלכים ב' ט"ו, כ"ט).

footnotes: ⁴ והוא נזכר אף בספרי דברים פיס' ב', עמ' 9: אבא יוסי בן חנן איש ינוח אומר משום אבה כהן בן דליה.

**דין ארך וכו'.**בכי"ע: דיו אורך וכו' (וכ"ה להלן שו' 17), כלומר, דיו לתלם שיהא ארכו חמשים, ואין צורך במפולש. ובירושלמי הנ"ל: בגדולה (כלומר, אם השדה גדולה) חמשים אמות, ובקטנה על פי רובה.

**כמה רחבו.**וכן בכי"ע: כמה רוחבו. והנכון בד: כמה רחב', כלומר רחבן של שלשת התלמים. עיין מ"ש להלן. ומקודם לא נחלקו אלא על שיעור ארכן של תלמים, ועכשיו מפרש את רחבן לכולי עלמא.

3-4. **מלוא עול השרוני דומה לעול של כרמים.**כדברי ב"ה במשנתנו, אלא שהתוספתא מוסיפה שהוא דומה לעול של כרמים. והנה השרון היה מקום כרמים (עיין במשנתנו נדה ספ"ב), והטיט שלהם היה רך ולא היה מתייבש יפה,⁵ ומתוך כך היו חורשים שם בבקר דק ובמחרישה קטנה, כמו בבבל (עיין בבלי ב"ב כ"ו א'), ומלואו הוא שתי אמות (כירושלמי כאן פ"ב רה"ו, ועיין בבלי ב"ב הנ"ל). ובראב"ד פ"ג מה' כלאים הי"ב (בד"ק): לשון המשנה (פ"ג סמ"ג) ורוחב כמלואו, ופי' כמלוא העול שחורש בו התלם. ולשון התוספתא עניין אחד כמלוא העול. ובר"מ ד"ו של"ד ואילך הגי' בהשגות: כמלוא העול השירוני (או: השרוני), והוא בודאי שיבוש, שהרי כן מפורש במשנה. אבל בר"מ ד"ו רפ"ד, ש"י ושי"א הגירסא בהשגות: כמלוא השרטוט. וכ"ה גם במהרי"ק וברדב"ז. ושמא אין הכוונה כלל לתוספתא כאן, אלא היתה לו גירסא אחרת להלן שו' 49.

footnotes: ⁵ עיין במשנת ב"ב פ"ו סמ"ב ובבבלי שם צ"ז סע"ב ובמשנת סוטה פ"ח סמ"ג ובירושלמי שם ובמקבילות.

4. **תחלתו כשיעור הזה וכו'.**פי' הרש"ס, כ"ט ע"ב. ובירושלמי (פ"ב רה"ו, כ"ז ע"ד): ר' זעירא ר' לעזר בשם ר' חייה רובה עושה שתי אמות על שתי אמות⁶ ומיצר והולך אפילו כל שהוא. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' כלאים ה"ו.⁷ ועיין בפי' הרש"ס הנ"ל ולהלן שם, ל' ע"ב.

footnotes: ⁶ כלומר, שצריך לחיות רחב שתי אמות לכל הפחות לאורך שתי אמות. ⁷ ועיין בכפו"פ פנ"ו, עמ' תשמ"ט, שרמז לתוספתא כאן.

5. **היו לו שתי שדות וכו'.**וכ"ה בד ובפי' הרש"ס, ל"ב ע"ב. ובכי"ע שתי שורות וכו'. ובמשנתנו (פ"ב מ"ז): היה ראש תור (עיין להלן הע' 11) חטים נכנס בתוך של שעורים מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו. שלו חטים ושל חבירו מין אחר, מותר לסמוך לו מאותו המין. ופירשו המפרשים שדווקא לשדה חבירו מותר לסמוך ממין של חבירו. ומכאן שאם היו לו שתי שדות זרועות שני מינים אסור לסמוך במין השדה השניה. ולא עוד אלא שאסור לאדם לזרוע שתי שדות משני מינים בלי הרחק. ונראה ששיטת הירושלמי והתוספתא היא שבשתי שדות מותר לזרוע בלי הפסק, אם ניכר שהן שתי שדות, עיין במה שהאריך הרש"ס כאן, ל' ע"א ואילך. ולא אמרו תבואה בתבואה בית רובע (פ"ב מ"י) אלא בשדה אחת,⁸ אבל לא בשתי שדות. ועיין להלן שו' 29 ואילך ומש"ש. ואפילו החכמים לא נחלקו על ר"מ (פ"ב מ"ט) אלא בעושה קרחות קרחות בשדה אחת, אבל שני מינים בשתי שדות שלמות מותר לכ"ע, מפני שניכר לעין שלא נזרעו בערבוביא, ועיין להלן שו' 12 ומש"ש, ועיין להלן הערה 18. וברישא של משנתנו התירו אפילו בנכנס מין לתוך שאינו מינו, ובלבד שלא יכנס בעירבוביא, אלא כראש תור, אבל אם לא נכנס אלא נסמך, מותר בשתי שדות. ולפ"ז לא שנו במשנתנו "ושל חבירו חטים" אלא לרבותא, כלומר, אעפ"י שאין לצרף את סוף שדהו לשל חבירו,⁹ ונראה כאילו יש לו מין אחר בסוף שדה עצמו, מ"מ מותר, מפני שהעין אינה מבחינה בין שלו לשל חבירו, ומשום הכי מותר.¹⁰ ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁸ בר"מ פ"ג מה' כלאים ה"ט: ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת בשדה אחת מרחיק ביניהן בית רובע. ומכאן משמע שהרחקה זו היא בשדה אחת דווקא. ברם בכל הדפוסים הישנים הגירסא היא: בשדה אחר. וכן בכל כתהי"י שבדקתי: בשדה אחרת. וכ"ה ביו"ד סי' רצ"ו ס"ק ט"ז. וכן מוכח מדברי הר"מ בהט"ז שם ובפיה"מ כאן. ואין לזוז מגירסא זו, ולהלכה אסור להסמיך מין אחר לשדה אחרת משלו. ורבותינו יפרשו שהברייתות כאן הן כר' מאיר (פ"ב מ"ט). ולפיכך מותר להסמיך, עיי"ש בס' משנה ראשונה. ⁹ או שנקטו כן אגב הסיפא, מפני מחלוקת ר' שמעון והחכמים, וכפירוש הירושלמי במחלוקת זו, או שהגבול בין השדות מפוצל, ובכגון דא אסור אם שתי השדות הן שלו. ¹⁰ וכן משמע מן הירושלמי פ"ב ה"ו, כ"ז סע"ד: אף בשתי שורות כן. מעתה אפילו בינו לבין חבירו מותר.

6. **היה חורש ומכניס חטים וכו'.**כלומר, ע"י החרישה הוא לפעמים מכניס במחרישה משדה לשדה מין אחר.¹¹ וכל הברייתא נעתקה בפי' הרש"ס, ל"ב ע"ב.

footnotes: ¹¹ הגאון (תשה"ג גיאוניקה ח"ב, עמ' 40) פירש שראש תור הוא ראש הגבול, ראש השפה, ראש השורה. ועיין גם במיוחס לרש"י דברי הימים א' י"ז, י"ז. ולפי פירוש זה דין התוספתא כאן מתאים לראש תור של משנתנו (פ"ב מ"ז, עיין מ"ש לעיל ריש שו' 5). אבל פירוש זה קשה מאד (עיין במשנת כלים פי"ח מ"ב ועוד). ומסתבר פירוש רוב הראשונים שראש תור הוא מעין צורת "ראש השור". והוא ביטוי של עובדי אדמה שקראו כן לצורה ידועה של שטה הזריעה, כמו שקראו "זנב הסוס" (לעיל פ"א שו' 47) לצורה ידועה של חרישה.

7. **נראות בתוך שדה לחטים וכו'.**עיין להלן שו' 10. ובכי"ע ובפי' הרש"ס הנ"ל: כסוף שדה וכו'. ובד: מפני שחטים נראות כסוף שדה לשעורים, ונשמט באמצע ע"י הדומות. וטעם ההיתר הוא, מפני שהמחרישה מכניסה את המין האחר במקום אחד, ושלא בעירבוביא, ודינו כראש תור מסוף שדה הנכנס למין אחר המפורש במשנתנו. ומיהו לא התיר הת"ק לעשות כן לכתחילה, אלא מתיר אם המחרישה הכניסה מין בשאינו מינו שלא בכוונה. והרש"ס הנ"ל פירשו בצלעות ישרות, ובשדה אחת ששייכת לאחר, וקשה להעמיס כן בלשון התוספתא.

8. **אפי' חטה אחר חטה נכנסת וכו'.**ר' אליעזר בן יעקב מיקל אפילו אם עושה כן לכתחילה, ובלבד שהחטים הנכנסות תהיינה רצופות (חטה אחר חטה), ולא יהא הפסק מין אחר ביניהם, ודין שורה רצופה כדין ראש תור הנ"ל.

10. **מפני שחטים נראות לתוך שדה וכו'.**כצ"ל¹² כמו שהוא לעיל שו' 7 ולהלן בסמוך. והסופר היה צריך לנקוד על המלה "בסוף" ולהשאיר "לתוך" אבל ד וכי"ע לשיטתם וגורסים: בסוף (כי"ע: כסוף) וכו' בסוף (כי"ע: כסוף) וכו'. ועיין בירושלמי הוצ' לונץ, י"א ע"ב. והיא היא.

footnotes: ¹² ואין לתוך אלא בתוך, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1110 ואילך.

11. **היו לו שתי שורות אחת זרועה וכו'.**צ"ל: שתי שדות וכו', וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"ז, כ"ח ע"א. ויפה פירש הר"י שוואדראן בשירי מנחה שאף בבא זו מדברי ר' אליעזר בן יעקב היא, והוא התיר לזרוע אפילו בתלם אחד שני מינין, ובלבד שכל מין יהא סמוך למינו בשדה השניה.¹³ ועיין בפי' הרש"ס, ל"ג ע"ב. ובירושלמי הנ"ל: מודה ר' יוחנן שאם היה בית רובע ומחצה שהוא זורע חצי רובע מיכן וחצי רובע מכאן (כלומר, שני מינין). אותו חצי רובע (כלומר, הפנוי) נידון לכאן ולכאן (כלומר, כאילו היה רובע שלם מפסיק). מתניתא פליגא על ר' יוחנן היו לו שתי (כ"ה בכי"ר ובכי"ס) שדות אחת זרועה חיטין ואחת זרועה שעורין, מותר להביא (תבן) [תלם] בנתים ולזרע אחת חיטה ואחת שעורה, מפני שחיטין וכו' מה עבד לה ר' יוחנן?¹⁴ פתר לה כר' ליעזר בן יעקב, דר' אליעזר בן יעקב אמר אפילו חיטה אחר חיטה נכנסת לתוך של שעורין, ושעורה אחר שעורה וכו'. כלומר, הרישא של התוספתא כאן, וגם הסיפא היא ר' אליעזר בן יעקב, והוא מתיר לעשות כן לכתחילה, אבל החכמים חולקים עליו, ואוסרים להכניס שלא בצורת ראש תור, וחולקים אף על הסיפא כאן, ואוסרים להסמיך שני מינים בתלם אחד, וה"ה בבית רובע אחד (עיין בפ"ב מ"ט). והמפרשים נדחקו מאד בפירוש הירושלמי, אבל כן פירש לנכון הר"י שוואדראן הנ"ל. ועיין בפי' הרש"ס, ל"ג ע"ב.

footnotes: ¹³ ואעפ"י שראב"י מחמיר במשנתנו פ"ב סמ"ט, אינו אלא בקרחת דווקא ובכמה מינים, עיי"ש. ¹⁴ כלומר, ולמה צריך לדעתו להניח חצי רובע פנוי, הרי יכול לזרוע שם חציו ממין האחד וחציו ממין השני.

12. **מותר לעשות ביניהן תלם להיות זורע אחת וכו'.**וכ"ה בד. ועיין הגירסא בירושלמי הנ"ל. ואף החכמים לא נחלקו עליו אלא בתלם אחד, אבל לסמוך שדה לשדה מותר, עיין מ"ש לעיל שו' 5 ד"ה היו לו שתי שדות.

12-13. **היתה חטה אחת מובלעת וכו'.**כ"ה בד ובכי"ע. וכן בירושלמי הנ"ל: אבל אם היתה חיטה אחת מובלעת וכו'. ובכי"ו נשמטה המלה "אחת" בט"ס. ופירושה שלא היו החטים רצופות אלא אחת, אחת מובלעת, אסור לכו"ע. אבל חטה אחת ממש, הרי אינו צריך לבור, עיין במשנתנו רפ"ב ובירושלמי שם.

15. **אין מותר לעשות ביניהן וכו'.**בכי"ע: אסור לעשות ביניהם וכו'. ובמשנתנו (פ"ב מ"ז): שלו חטים ושל חבירו חטים מותר לסמוך לו תלם של פשתן¹⁵ ולא תלם של מין אחר. ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. ופירשו בירושלמי שר"ש מתיר גם במין אחר מפני שאין אדם חובש דבר שאינו שלו. אבל בנידון הברייתא כאן, אף ר' שמעון מודה, שהרי שתי השדות שלו הן. ועיין בפיה"מ להר"מ שפירש את דברי ר"ש שלא כהירושלמי.

footnotes: ¹⁵ מפני שמוכח שהוא לבדיקה, משום שאין דרך בני אדם לזרוע פשתן תלם אחד בלבד, או מפני שמזיק לתבואה, עיין בפי' הרא"ש.

**בפשתן מותר מפני שרוצה וכו'.**עיין במשנתנו הנ"ל, ובזה כ"ע מודי מפני שהתלם הוא בסוף שדהו.

16. **ובלבד שיהא תלם מפליש וכו'.**בפי' הרש"ס, ל"ב סע"ב: ובתוספתא מפרש דהאי תלם של פשתן לא שרי בסוף השדה אלא דוקא שיהא מפולש מראש השדה ועד סופו.

16-17. **ר' ליעזר בי ר' שמעון וכו'.**כשיטתו לעיל שו' 3, עיין מש"ש.

17-18. **ר' אומ' מותר אדם וכו'.**וכ"ה בד. וכן היה לפני בעל פ"מ. ובכי"ע: ר' יוסי אומ' מותר לעשות וכו'. ובירושלמי (פ"ב ה"ח, כ"ח ע"א): תני מותר הוא אדם לזרע וכו'. ובמשנתנו (פ"ב מ"ח): אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. ובירושלמי שם: מהו חריע. מוריקא.¹⁶ כיני מתניתא אין מקיפין, הא לסמוך סומכין וכו'. ופירש לנכון ר' יונה בר"ג שאין הירושלמי מגיה את משנתנו אלא מפרש שסומכין כאן פירושו מקיפין, כלומר שנוגעין ומחוברין זה בזה,¹⁷ אלא שנתקשה בלשון הירושלמי. ועיין מ"ש להלן. ומשנתנו אסרה להקיף חרדל וחריע לשדה תבואה, מפני שאין החרדל מזיק לתבואה,¹⁸ ואסור להקיף ולסבך את החרדל ואת החריע בתבואה. ור' אומר כאן שמותר לזרוע שורה של חרדל וחריע בתוך שדהו, מפני שהשורה ניכרת בהפסק עומקה ואין כאן הקפה, ודין שורה כדין שתי שדות (עיין בריש פירקין כאן) שאסור להקיף, ומותר לסמוך.

footnotes: ¹⁶ ומוריקא כאן הוא קורטמא (ולא כרקום), עיין פלורה של לעף ח"א, עמ' 396 ואילך. ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"א שו' 40 ושו' 47. ¹⁷ כמו "אם אינן קשורות אעפ"י שמוקפות" במשנת שבת פי"א מ"ה; תורמין מן המוקף, וכדומה. ¹⁸ כפירוש הר"מ בה' כלאים ספ"ג וכפי' הרא"ש במקומו, וחזר בו רבינו ממ"ש בפיה"מ כאן. ורבותינו פירשו לשיטתם, בזורע בין שדהו ובין שדה חבירו. ולשיטת התוספתא והירושלמי (עיין מ"ש לעיל שו' 5) מדברים בשדה עצמו כפשוטה של משנתנו, ולא התירו לסמוך מין לשאינו מינו אלא כשיש היכר שהן שתי שדות, אבל להקיף אסור, שהרי הזרעים נוגעים ממש, והכל נראה כשדה אחת.

18-19. **כמה הוא ארך השורה וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ובלבד שיעשה אורך שורה אורך עשר אמות ומחצה על רוחב מלואו. ובפ"מ שם הגיה את הירושלמי ע"פ התוספתא, ומחק את המלים "על רוחב מלואו" שאם יש כאן עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה הרי יש כאן בית רובע. ובפי' הרש"ס כתב: על רוחב מלואו. נראה בעיני לפרשו כמלא התפשטות עלי החרדל או החריע, כדרך שמתפשטין עליו ותו לא. וכן פירש גם את משנתנו פ"ג סמ"ג.¹⁹ ובירושלמי (פ"ב הי"א, כ"ח רע"ב) משמע שמלואו הוא ששה טפחים. ובר"ש למשנתנו הנ"ל פירש: אורך ששה טפחים ורוחב מלואו, כלומר מלא התלם דהיינו ששה על ששה. ושמא גם כאן הכוונה על מלואו של סתם תלם שהוא הקטן שבתלמים.²⁰

footnotes: ¹⁹ ובפיה"מ להר"מ שם פירש מלואו מלוא התלם, עומק החפירה. ועיין להלן שו' 48–49. ²⁰ ועיין במשנתנו רפ"ג. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ג מה' כלאים הי"ב, וצ"ל לשיטתו שסתם עול הוא החצי מעול השרוני, עיין לעיל שו' 3–4 ומש"ש.

19. **אין מקיפין חרדל חריע אלא לחיסית וכו'.**ירושלמי הנ"ל וכו'. ועיין בר"ש פ"ב מ"ח. וכן בפי' הרש"ס שם (ל"ד ע"ב): מפרש בתוספתא דמס' תרומות פ' דג טמא (פ"ט ה"ג) אלו הן מיני חסיות הלוף והשום וקפלוטות והבצלים (עיין מש"ש), אבל לשאר ירק דלאו חסיות לא, וכ"ש תבואה.²¹ וטעמו של ר"מ הוא שהחרדל והחריע מזיקים לחיסיות, ומוכח שדעתו לבדוק את הקרקע וסופן ליעקר.

footnotes: ²¹ בכי"ע כאן: אלא לחרסית וכו'. וכן נשתבש שם לעיל תרומות פ"ט שו' 12, עיין מש"ש.

20. **ר' יהודה אומ' לכל מקיפין וכו'.**וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל, ומשנתנו כר' יהודה. ועיין להלן.

20-21. **חוץ מן התבואה.**וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל. אבל בכי"ע: ר' יהודה או' לכל מקיפין חריע וחרדל. ר' שמע' או' לכל מקיפין חרדל חריע חוץ מן התבואה. והמלים "חוץ מן התבואה" נכנסו שלא במקומן, והן שייכות לדברי ר' יהודה (כגי' כי"ו, ד וירושלמי), אבל ר' שמעון סובר שלכל מקיפין חרדל וחריע (וכ"ה בירושלמי הנ"ל, ובכי"ו ובד נשמט מאמר ר' שמעון בטעות), וחוא חולק על משנתנו וסובר שהם מזיקים גם לתבואה.

21-22. **לערוגיות קטנות של ירק מקיפין אותן וכו'.**וכן בירושלמי הנ"ל: ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל וחריע. ומלשון הברייתא מקיפין "אותן" משמע שרשב"ג סובר שבערוגות קטנות של ירק מותר להקיף אותן בחרדל וחריע מכל הצדדים, כלומר, לחבוש אותן, מפני שבאופן כזה הם בוודאי מזיקים לירק, ולא נזרעו אלא לבדיקת הקרקע. ברם בכי"ע חסרות המלים "של ירק", וכן לא היו גם בירושלמי כת"י שלפני הרש"ס, אלא שהגיה ע"פ הדפוסים, שכן כתב (ל"ד סע"ב): ה"ג ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן וכו', ויש ספרים דגרסי ערוגות קטנות (כלומר, ואינם גורסים של ירק), וכן גריס רבנו שמשון ז"ל (פ"ב מ"ח). ויש להוסיף שגם באו"ז (ח"א ה' כלאים סי' ערב, ל"ח ע"ב) חסרות מלים אלו. ולפ"ז מדבר רשב"ג בכל ערוגות קטנות.

22. **סומך שורשי אילן שיבשו וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: הסמוך לשורשי אילן שיבשו וכו'. ובירושלמי (פ"ב ה"ח, כ"ח ע"א): גריד זרוע מהו שיציל את הירק? ר' שמואל בש"ר זעירא שמע לה מן הדא, וסומך לשרשי אילן שיבשו, לא אמר אלא יבשו הא לח אסור. ופי' הרש"ס: יבשו דמינכר, אבל לחין לא, דמיחלף ולא מינכר, והוא הדין גריד דזרוע כדרכו וכו'. ומכאן משמע שמחמת האילן עצמו אין חילוק ומותר לסמוך זרעים וירקות לשרשי אילן לחים. ועיין בתוספ' קידושין ל"ט סע"א ומ"ש לעיל פ"א שו' 27.

**שהן גבוהין עשרה טפחי'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: מעשרה טפחים, ופירושו שכל אחד מהן הוא עשרה טפחים (מעשרה, עשרה טפחים).²²

footnotes: ²² אבל אם השרשים היבשים הן פחות מי' טפחים, לא בלבד שאין מפסיקים אלא עולים אף למדת בית רובע, עיין ר"ש פ"ב מ"י ד"ה אכילת הגפן בשם יש מפרשים. וכן הביא באגודה שם (קפ"ח ע"ב) בשם ר"י. ועיין גם במלא"ש שם. ועיין להלן שו' 27 ומש"ש.

23. **שאין נופו גבוה מן הארץ וכו'.**במשנתנו (פ"ב מ"ח): וסומך וכו' לאילן שהוא מיסך על הארץ. ומפרשת התוספתא שצריך שלא יהיה נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים, כמשנת עירובין (פ"י מ"ח), ומוסיפה שמותר לזרוע אף תחתיו מין אחר. וכן הביאו מכאן בריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש למשנתנו הנ"ל, או"ז ח"א ה' כלאים סי' רע"ג, ל"ה ע"ב, והרש"ס, ל"ה ע"ב, ל"ו ע"א. ועיין בפיה"מ להר"מ סמ"ח.

24. **היו משוכות מן הגדר וכו'.**וכן בכי"ע: היו משוכין וכו'. ובד: היו מושכות וכו', ופירושו שאם השורות היו משוכות יותר מג' טפחים מכנגד הגדר, כלומר, שהיו יותר ארוכות מן הגדר ג' טפחים משני צדדיו, ונראה הכל כשדה אחת, הרי דין השורות בשדה זו כדין מי שרוצה לזרוע מישר, מישר, ממינים שונים, וכריש פירקין.²³ ועיין מ"ש להלן שו' 26 ד"ה וגדר שגבוה.

footnotes: ²³ ואעפ"י שכנגד הגדר מותר לזרוע אפילו בפרוץ מרובה על העומד (עיין להלן פ"ד שו' 16 ומש"ש), מ"מ שאני כאן, שהרי הקצוות של שורה אחת יוצאים מכאן ומכאן.

25. **דרך היחיד ודרך הרבים וכו'.**בד: דרך היחיד ודרך הרבים וגדר שהוא נמוך מי' טפחים עולה למדת בית רובע, אבל הגבוה עשרה טפחים אין עולה למידת בית רובע. וכ"ה בכי"ע (בשינויים, עיין בשנו"ס). וכנראה שלכל הגירסאות פירושו, שדרך הרבים היתה תחילתה וסופה שש עשרה אמה, אבל היתה צרה באמצעיתה, כלומר, בתוך השדה. ואעפ"י שדינה כרשות הרבים (עיין בתוספ' עירובין ו' ב' ד"ה וכי), מ"מ אינה מפסיקה במקום השדה לעניין כלאים,²⁴ אבל גם אינה עולה במדת בית רובע, לפי גירסת כי"ו. ולפי גירסת ד וכי"ע אינה מפסיקה ואף עולה. ועיין להלן.

footnotes: ²⁴ עיין ר"מ פ"ז מה' כלאים ה"ה ומ"ש באו"ש שם.

26. **וגדר שגבוה עשרה טפחים וכו'.**ואף כאן מדברים בגדר שאינו נמשך לאורך כל השדה, ולפיכך אינו מפסיק (עיין מ"ש לעיל שו' 24), אבל גם אינו עולה.

**נמוך מעשרה וכו'.**ריבמ"ץ ור"ש פ"ב מ"י.

27-28. **עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה וכו'.**וכ"ה בד. וכע"ז אף בערוך ערך בית רובע בשם התוספתא, ובריבמ"ץ ובר"ש פאה פ"ג מ"ו שנביא להלן. וכ"ה בנוסח הירושלמי של הרש"ס, מ' ע"א.²⁵ וכ"ה בר"מ (פ"ג מה' כלאים ה"ט) בכל הדפוסים הישנים ובכת"י מעשה רוקח ובכל כתה"י שבדקתי. ומרן בכ"מ הגיה ע"פ פיה"מ כאן (פ"ב מ"ט ומ"י), וע"פ הגהה זו הדפיסו בר"מ בד"ו של"ד ובד"ח.²⁶ ברם כגירסת כתה"י ודפוסים ישנים העתיק אף הרש"ס (ל"ט ע"ב), ומוסיף: וכן העיד הר' דוד בר לוי (בעל ספר המכתם?) שכן כתב הרמב"ם ז"ל, ואמר שכן הוא בתוספתא ובירושלמי. וכן בתשב"ץ (ח"א סי' קס"ה, פ"ד סע"ג): ובמס' פאה ירושלמי אמרו וכו' אמרו שהוא עשר אמות ומחצה על י' אמות ומחצה.²⁷ ובכי"ע: עשר אמות ומחצה מרובעות. וכ"ה בר"ש כאן פ"ב מ"י ובס' הכריתות שנביא להלן.²⁸ ובריבמ"ץ פאה (פ"ג מ"ו): ותני בתוספתא דכלאים רובע הקב י' אמות ומחצה על י' אמות ומחצה בקרוב. והוסיף את המלה "בקרוב" ע"פ פירושו כאן פ"ב מ"י, אלא שהלשון שם משובשת קצת. ויש לעמוד עליה ע"פ פירוש הר"ש כאן במקומו שפירש שהעשר אמות הן בנות ו' טפחים, והחצי אמה בת ה'. וכן בס' הכריתות להר"ש מקינון (לשון למודים ש"ב סי' ע"ד): מצינו תנא שמזכיר אמות, וכל אמה בת ששה טפחים, וכשמזכיר מחצה רוצה לומר באמה בת ה' טפחים. בתוספתא דכלאים, וכמה היא מדת בית רובע עשר אמות ומחצה מרובעים וכו'. ועיין בר"ש פאה פ"ג מ"ו ובפי' הרא"ש שם פ"ב סמ"א ובפיה"מ להר"מ כאן פ"ב מ"ט ומ"י. וכולם למדו מחצר המשכן שהוא מאה על חמשים, ושעורו בית סאתים, עיין ירושלמי עירובין פ"ב רח"ו, כ' ע"ב, ובבלי שם כ"ג ב', ומ"ש בתשב"ץ ח"א סי' קס"ה הנ"ל. ברם בפי' הרש"ס, ל"ט ע"ב ואילך (והובא גם במלא"ש למשנתנו), טרח לקיים את הגירסא שלפנינו, עיי"ש.

footnotes: ²⁵ עיין מ"ש להלן הערה 27. ²⁶ ועיין במלונו של תנחום הירושלמי ערך סאה, והובא בלקוטים מן ספר המספיק הוצ' בכר, עמ' 34. ²⁷ ולפנינו ליתא לא בירושלמי פאה ולא בירושלמי כלאים. ושמא הגיה כן הרש"ס בירושלמי שלו (עיין לעיל הערה 25) ע"פ ר' דוד בר' לוי, והלה כיון לירושלמי פאה, וכעדות הרשב"ץ. ועיין בפי' הרש"ס פאה, ז' ע"ג. ²⁸ ועיין מ"ש במהרי"ק פ"ג מה' כלאים ה"ט, אבל כוונת הר"ש הרי מבוארת בפירושו לפאה פ"ג רמ"ו. וצ"ע.

28. **ר' יוסה אומ' אפילו ארכה וכו'.**ר"ש הנ"ל, ירושלמי עירובין פ"ב סה"ז, כ' ע"ב, ועיין במשנה שם.

29. **ששה טפחים רואין אותה כאילו וכו'.**וכ"ה בד ובפי' הרש"ס (נ"ו ע"ב) ובבבלי שבת פ"ה ב'.²⁹ ובכי"ע: ששה טפחים בין מן האמצע בין מן הצדדין,³⁰ ורואין אותה וכו'. וכן מעתיק בר"ש פ"ב מ"י ובסמ"ג לאוין רע"ט, ע"ט סע"א (כנראה שהעתיק מן הר"ש), וכן מוכח מלשון הר"מ (פ"ג מה' כלאים ה"י). ופירשוה לעניין הרחקה, ולדברי הר"מ אינו צריך הרחקה לאורך כל השורה אלא דיו הפסק ו' טפחים על ו' טפחים בין מן האמצע בין מן הצד, כפירוש הסמ"ג הנ"ל, ועיין בכ"מ שם. ונראה שגירסתנו המקויימת ע"י ד, הרש"ס וכל הנוסחאות שבבבלי נכונה, והברייתא הולכת על פ"ב מ"י: ירק בירק ו' טפחים (וכפירוש הגר"א, עיין בשנו"א רפ"ג), ופירושה שעבודת ירק בירק אחר בלי הרחקה³¹ היא ששה טפחים, וכפירוש הר"י מיגש³² בבבלי הנ"ל: "פי' ברוצה להכניס ירק בתוך ירק אחר עושה ערוגה ששה כטבלא מרובעת כדי שתראה בפני עצמה וכו' ". ובחידושים המיוחסים להר"ן (פ"ה סע"ב שם) כתב: יש מפרשים דלאו דוקא ששה על ששה מרובעת דא"כ מאי רואין אותה וכו'.³³ ולולא דברי רבותינו היה נ"ל לפרש שהבבלי בעצמו מפרש את הביטוי "רואין", ומדברים כאן בערוגה שיוצאים ממנה פגומים לירק אחר, ולפיכך אומרת הברייתא שרואין את הערוגה כמרובעת, והפגום שלה מותר (וכן אפשר לפרש כאן את גי' כי"ע והר"ש), מפני שנחשב כחלק מן הערוגה. וכן אם נכנס לתוכה פגום מן העבודה האחרת מותר מפני שרואים את הערוגה האחרת כמרובעת. וזוהי כוונת הבבלי (שבת פ"ו רע"א): התם לאקולי בח קולא אחרינא להתיר ראש תור הנכנס לה (כגי' כתה"י והראשונים) והיוצא ממנה. כלומר, זו היא משמעות הלשון "רואין אותה". ועיין מה שהאריך בפי' הרש"ס הנ"ל.³⁴

footnotes: ²⁹ בכל הנוסחאות ובראשונים, עיין דק"ס שם. יוצא מן הכלל הוא רבינו זרחיה שמעתיק (בעה"מ שם פ"ט): עבודת ירק בירק אחר מותר, ורואין וכו'. ³⁰ המלים "בין מן האמצע בין מן הצדדין" הן בכי"ו ובד להלן שו' 31, ובכי"ע אינן שם. ³¹ עיין מ"ש לעיל שו' 5. ³² שו"ת שלו סוף סי' כ"ו. ועיין גם במאירי שבת שם. ³³ במאירי שם העתיק: ועושה אותה כמין טבלא מרובעת וכו'. ולשון זו היא באשגרה ממשנת עירובין רפ"ה. ³⁴ ועיין בר"ש (פ"ב מ"י) הנ"ל שפירש ורואין אותה כטבלא מרובעת אירק אחר קאי, דערוגה של ירק או במרובעת, ואמרינן בפרק אמר ר' עקיבא להתיר ראש תור הנכנס והיוצא הימנה. ויש כאן קצת ליקוי בלשון. ועיין בבאורי הגר"א יו"ד סי' רצ"ו (ה' כלאי זרעים) ס"ק י"ז אות ל'.

30. **קלח אחד נותנין לה עבודתה וכו'.**בכי"ע ובפי' הרש"ס הנ"ל: נותן לו עבודתו וכו'. ובר"ש (פ"ב מ"י) הנ"ל, וכן בר"ש פ"ג מ"ג: נותנין לו עבודה וכו'. וכנראה שהפירוש הוא שאפילו אין בערוגה אלא קלח אחד, דינה כזרועה כולה,³⁵ ונותנין לקלח ו' טפחים, כלומר, את כל הערוגה, בין שהקלח הוא באמצע הערוגה ובין שהוא מן הצדדין (כלומר, סמוך לירק האחר), והיא נחשבת כשדה בפני עצמה. ועיין מה שהאריך ברש"ס הנ"ל.

footnotes: ³⁵ עיין בשנות אליהו פ"ב מ"י בבאור הארוך.

30-31. **בין מן האמצע ובין מן הצדדין.**וכ"ה בד ובפי' הרש"ס הנ"ל, ובכי"ע ליתא, וישנו ברישא, עיין מ"ש לעיל הערה 30. ועיין פירושו לעיל בסמוך.

31. **היו קלחין נוטין וכו'.**במשנתנו (פ"ב מי"א): תבואה נוטה על גבי תבואה וירק על גבי ירק וכו' הכל מותר. וכ"ה גם כוונת הברייתא כאן.

32. **החרדל והפולין והשיפון וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: והשיפין, וצ"ל: השופין, וכ"ה בירושלמי פ"ג ה"ב, כ"ח ע"ג. ובמשנתנו (פ"ג מ"ב): כל מין זרעים אין זורעים בערוגה. וכל מין ירקות זורעין בערוגה (עיין במ"א שם, ונבאר אותה להלן). חרדל ואפונים השופין (כלומר, השפופין, הקטנים, בניגוד לגמלנים, הגדולים) מין זרעים. אפונים הגמלנים מין ירק.

33. **אין זורעין אותן בערוגה.**כ"ה בד. וכן בירושלמי הנ"ל: אין נותנין אותן על גבי ערוגה.³⁶ ובכי"ו בטעות: זורעין אותה בערוגה. וכן בכי"ע: זורעין אותן וכו'. אבל בכי"ע נשמטה כל הסיפא, ואפשר שהליקוי הוא באמצע, והמלים "זורעין אותן בערוגה" שייכים לסיפא: "ושאר ירקות שדה וירקות גנה אע"פ שזרען לזרע".

footnotes: ³⁶ וכן לעיל שביעית פ"ב שו' 34–35: הפול וכו' שזרען לירק בטלה דעתו וכו'. עיין מש"ש. ועיין להלן מעשרות פ"ג שו' 14 ד"ה חרדל ומש"ש.

33-34. **פולין הגמלונין ופול המצרי בזמן שזרעו לזרע וכו'.**עיין במשנתנו שהעתקנו לעיל, והתוספתא מוסיפה שאם זרען לזרע דינם כזרעים. ועיין בשביעית פ"ב מ"ח ובירושלמי כאן פ"ח ה"ה, ל"א ע"ג. ובכי"ע נשמטה כל הבבא עד סוף ההלכה.

34. **זורעין אותו בערוגה וכו'.**וכ"ה בד, וצ"ל להפך: אין זורעין אותו בערוגה, לירק זורעין אותו וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל.³⁷

footnotes: ³⁷ אלא ששם "נותנין" במקום "זורעין". ועיין בריבמ"ץ פ"ג מ"ב מ"ש בשם ס"א, ואף לעיל שם צ"ל: [ס"א], ולא כמו שהשלימו בדפוסים: [פי'].

34-35. **ושאר ירקות שדה וירקות גנה וכו'.**וכ"ה בד. ובירושלמי הנ"ל: ושאר זירעוני גינה שאין נאכלין וכו'. ופירש הרש"ס: כגון זרע כרישין וצנון וחזרת. ועיין במה"פ ד"ה ושאר.

35. **אין זורעין אותן וכו'.**וכ"ה בד. וצ"ל: זורעין אותן, וכ"ה בירושלמי הנ"ל: נותנין אותן על גבי ערוגה. וכן לעיל שביעית פ"ב סה"ז: כל ירקות שזרען לזרע בטלה דעתו וכו'.

36. **לעשות בתוך שדהו תלמיות קטנות וכו'.**וכ"ה הסדר בד. ובכי"ע: הסיפא לפני הרישא, והיינו: מותר אדם לעשות בתוך שדה גומא קטנה וכו', מותר אדם לעשות לתוך שדהו תלמיות קטנות וכו'. וכסדר שלפנינו, וכגירסתנו, מעתיקים הגאונים בתשה"ג הרכבי סי' תכ"ה עמ' 219, ובקטע שפירסם רב"מ לוין בגנזי קדם ס"ה עמ' 166, וכ"ה גם בר"ח שבת פ"ה ב'. וכנראה שצריך להגיה בכי"ע כמו לפנינו, עיין מ"ש להלן. ובמשנתנו (פ"ג סמ"ב): התלם ואמת המים שהם עמוקים טפח זורעין לתוכן ג' זרעונין. אחד מיכן ואחד מיכן ואחד באמצע. וזהו מפני שיש כאן היכר לכל אחד. ובבבא הסמוכה להלן (משנתנו רפ"ג) מדברים בערוגה שהיא שוה לקרקע. וכן באר הגאון (בגנזי קדם הנ"ל): וכיון דהי ערוגה לא עבדא מקום כל זרע וזרע לא תללים ולא גומות, אלא ארץ שוה, צריכינן לשויי הכירא בין זרע לזרע וכו', דאילו היה תל או גומא, לא צריכינן לארחוקי בין כל זרע וזרע, כדתאני בתוספת' מותר לעשות וכו'. וכן פירש גם בתשה"ג הרכבי הנ"ל. ועיין להלן.

36-37. **וליתן לתוכן שלשה שלשה מינין וכו'.**וכ"ה (בשינויים קלים) בתשה"ג, בגנזי קדם ובר"ח הנ"ל. ובכי"ע: וליתן לתוכן ארבעה מינין והופכן בארבע רוחותיה. וקרוב לוודאי, שצ"ל ברישא שם: תלמיות קטנות וכו' כלפנינו. ובסיפא: גומא קטנה וכו' (וכן מוכח מן הלשון "רוחותיה"). ולפ"ז תתאים גי' כי"ע לכי"ו, ד והקדמונים הנ"ל.³⁸

footnotes: ³⁸ ולשיטת הקדמונים שצריך הפסק ג' טפחים, עלינו לפרש שהתלמיות עמוקות טפח ורחבות ו' טפחים, וזורע שני מינים לרוחבם על השפה, ומין אחד באמצע. ועיין בר"ש פ"ג מ"ב שפירש לשיטתו.

38. **לעשות בתוך שדהו ערגיות קטנות וכו'.**בבא זו חסרה בכי"ע, אבל ישנה בד ובקדמונים הנ"ל.³⁹ ונראה שבבא זו היא משנתנו פ"ג מ"א. ונחלקו הראשונים בציורה,⁴⁰ וכולם אמת לפי שיטותיהם בהרחקת ירק מירק בערוגה (ג' טפחים, או טפח ומחצה). וציור חדש בתשה"ג גיאוניקה (ח"ב עמ' 41, אוה"ג שבת עמ' 84), ולדעת הגאון מחלק את השלשים וששה טפחים (ששה על ששה) כדלהלן. עושה רבוע חיצוני בן עשרים טפח, וריבוע תיכוני בן י"ב טפחים, וריבוע פנימי בן ארבעה טפחים, זורע מין אחד בפנימי ומשאיר את התיכוני חלק, וזורע בכל צד של החיצוני מין אחר, ומניח בקרנות טפח אחד ריק, וכן בסמוך לו מכל צד חצי טפח ריק. ונמצא שאין בין זרע לזרע פחות מטפח. ואנו תפסנו כאן בכל מקום כפירוש הגר"א, שמדברים בערוגה שהיא בת ששה טפחים וכל שהוא, וזורע כל ששה טפחים במין אחד, ויש כאן ערוגה בפני עצמה. ואין צורך בהרחקה, ובכל שהוא מכל צד זורע מין אחר, ועושה כראש תור בקרנות. ואשר לחילוק בין ירקות ושאר זרעונים (עיין לעיל ה"ח), הרי לשיטת הגר"א לא אמרו שערוגה בת ו' טפחים היא כשדה בפני עצמה אלא בירקות שדרכם לזרוע ערוגות קטנות אבל לא בשאר זרעים, כפירוש הר"מ. והרש"ס (נ"ג ע"ב) פירש שמשונים הם ירקות מפני שמשלפין מהם בכל יום ואוכלין אותם בקלחן ובעשבן. וכן כתב שם (ל' ע"ב): וטעמא דירק בירק דהא שלפי מיניה כולי יומא, ולאו מקיים הוא.

footnotes: ³⁹ ועיין בבלי שבת פ"ה א', בר"מ פ"ד מה' כלאים הט"ו, בהשגות שם ובשו"ת הר"י מיגש סי' כ"ו ד"ה אמר רב כהנא. ⁴⁰ עיין תשה"ג הרכבי וגנזי קדם הנ"ל, פיה"מ להר"מ פ"ד מה' כלאים ה"ט ובהשגות שם (והראב"ד כיוון לשו"ת הר"י מיגש סי' כ"ו הנ"ל). ועיין בכ"מ שם הי"א ובציורים שם בד"ו של"ד. ועיין בר"ש וברא"ש למשנתנו, רש"י ותוספ' שבת פ"ה ב' ועוד.

40. **לעשות בתוך שדהו גומא קטנה וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"ה, כ"ח ע"ד, ר"מ פ"ד מה' כלאים ה"ה, וכפירוש הגאונים הנ"ל.

**וליתן לתוכה ארבעת מינין וכו'.**וכ"ה בד, בירושלמי, בר"מ ובקדמונים הנ"ל.⁴¹ ובכי"ע: וליתן לתוכה שלשה מינין וכו'. וכבר אמרנו לעיל שט"ס היא, וצריך לגרוס ברישא: תלמיות קטנות וכו', וממילא יתאים הכל לגי' כי"ו ד, והגאונים.

footnotes: ⁴¹ ועיין בירושלמי שם ובפי' הרש"ס, ס"ב ע"א, מ"ש על פירוש הרא"ש.

41-42. **להיות נוטע קישואין ודלועין וכו'.**תשה"ג הרכבי ור"ח הנ"ל. ומכאן משמע שכולם כלאים זה בזה, וכר' יהודה ור' שמעון לעיל בריש מכילתין, עיין מש"ש.

42. **ופול המצרי.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובתשה"ג והר"ח הנ"ל ליתא. וכנראה שנשנה כאן באשגרה מלהלן שו' 45, ומדברים כאן בד' מינין לד' רוחות ובהפסק ע"י הקרנות.⁴²

footnotes: ⁴² ועיין בח"ד ופירושו קשה, שהרי אין הטייה מועילה לאמצעי.

42-43. **והופכן אלה לצד זה וכו'.**במשנתנו (פ"ג מ"ה): נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת, ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה וכו'. ובקישות ובדלעת צריך גומא דווקא, מפני השירכא "שעליהם מתפשטים ומסתבכים וכו' ולא יספיק להם תלם" (הר"מ בפיה"מ שם). ולפיכך הצריכו כאן תלם בן ששה טפחים, עיין להלן. ועיין בפיה"מ במ"ד שם, ואף כאן לא התירו ד' מינין אלא בתלם אחד ובהטיית העלים.

43. **ובלבד שלא יהא בינו לבין חבירו וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכבר הוכחנו לעיל (שביעית פ"ו שו' 42–43) שאין צריך להגיה כאן, ופירושו: ובלבד שיהא וכו'. ובתשה"ג ובר"ח הנ"ל הפסיקו בפיסקא שלהם לפני בבא זו. ועיין מ"ש לעיל בסמוך.

44-45. **שתי שורות של אבטיחין ושתי שורות של מלפפונות.**וכ"ה בד. ועיין להלן הי"ד. אבל בכי"ע ובפי' הרש"ס (נ"ט ע"א) ליתא. וכן אינו במשנתנו (פ"ג מ"ד) ובבבלי שבת פ"ה ב'. וכבר ראינו בברייתא שלעיל (שו' 41–42) שכר' יהודה אנן קיימין וכולם כלאים זה.⁴³ ועיין בתשה"ג הרכבי סי' תמ"ה ובר"ח שבת פ"ה ב' ובבעל המאור שם. ובפיה"מ להר"מ וכן בה' כלאים רפ"ד הצריך הפסק תלם בין כל שתי שורות. וכן משמע בבבלי שבת שם.

footnotes: ⁴³ שאם לא כן אף שורה אחת מותר. ועיין בתוספ' שבת פ"ה ב' ד"ה איתיביה, ובס' משנה ראשונה למשנתנו.

46. **קצר דברי שניהם וכו'.**בד: הקוצר דבכדי שניהם וכו'. ובכי"ע: הקוצר שניהם וכו'. והנכון הוא בפי' הרש"ס: והכי תניא התם בתוספתא קצב לדברי שניהם וכו'. וכן בירושלמי (פ"ג ה"ו, כ"ח ע"ד): קוצב על דברי שניהם וכו'. והברייתא שלנו מפרשת את משנתנו:⁴⁴ היתה שדהו זרועה בצלים, ומבקש ליטע בתוכה שורות של דלועים, ר' ישמעאל אומר עוקר שתי שורות (כלומר, ח' אמות של בצלים) ונוטע שורה אחת (כלומר, ד' אמות של דילועים, ומניח שתי אמות בורות מכאן ומכאן), ומניח קמת בצלים במקום שתי שורות, ועוקר שתי שורות ונוטע שורה אחת (ונמצאו י"ב אמות בין דילועין לדילועין, והיינו שתי אמות בורות מצד אחד של הבצלים, ה' אמות בצלים, ושתי אמות פנויות מצד שני). ר' עקיבה אומר עוקר שתי שורות ונוטע שתי שורות וכו' (ונמצא שלר"ע ההפסק בין דילועין לדילועין ח' אמות). ומפרשת הברייתא שלנו שלר' ישמעאל לעולם מניח שתי אמות בורות משני צדי הבצלים, ולאפוקי מדברי רב כהנא בירושלמי שם. ועיין בר"ש למשנתנו שפירש אחרת במשנתנו, וכבר הקשה עליו הרש"ס (ס"ד ע"א) ובס' משנה ראשונה למשנתנו. ותפסו לעיקר כפירוש הר"מ והרע"ב.

footnotes: ⁴⁴ פ"ג מ"ו, וכפירוש הר"מ והרע"ב שם.

47. **והודה ר' נחמיה וכו'.**הנכון בכי"ע: והורה ר' נחמיה וכו'. ובד בטעות: יהודה ועשה ר' נחמיה וכו'.⁴⁵ וכפר פגי הוא כנראה בסביבת פתח תקוה, עיין בס' הישוב עמ' 96.

footnotes: ⁴⁵ ויש כאן ערבוביא של שתי נוסחאות: והורה, ועשה.

48. **שורה של דלועין בירק וכו'.**וכ"ה בד. ובפי' הרש"ס (ס"ד סע"א): שורה של דלועין בירק אחר וכו'. אבל בכי"ע ובר"ש ספ"ג (ואני מעתיק מד"ר) בטעות: שדה של דילועין וכו'. ובמשנתנו (פ"ג רמ"ז): דלעת בירק כירק. ופי הרש"ס שמשנתנו והברייתא כאן כר' עקיבא (פ"ג מ"ג): היתה שדהו זרועה ירק, והוא מבקש ליטע בתוכו ירק אחר וכו', ר' עקיבא אומר אורך ששה טפחים ורוחב מלואו. ועיין לעיל הע' 19 והע' 20.

49. **אחד שורה של קישואין וכו'.**וכ"ה בד ובפ"מ (פ"ב ה"י). אבל בכי"ע, בר"ש הנ"ל ובפי' הרש"ס (ס"ד ע"ב): של דילועין.

**ואחד שורה של ירק אחד וכו'.**בר"ש, בפי' הרש"ס ובפ"מ הנ"ל לנכון: של ירק אחר.

50. **ארך עשר אמות ומחצה וכו'.**וכן בירושלמי (פ"ב ה"י, כ"ח רע"ב): כהדא דתני הרוצה לעשות שורה של ירק לתוך שדה תבואה הרי זה עושה אורך שורה עשר אמות ומחצה על רוחב ששה. ובמשנתנו (פ"ג מ"ז): דלעת בירק כירק,⁴⁶ ובתבואה נותנין לה בית רובע.⁴⁷ היתה שדהו זרועה תבואה ובקש ליטע לתוכה שורה של דילועין נותנין לה לעבודתה ששה טפחים וכו'. ונראה שמשנתנו לא הזכירה כלל את אורך שורת הירק בתבואה, וכן את אורך השורה של דלועין בתבואה, אלא את השעור ברוחב שורת הדלועים. ומפרשת התוספתא שהאורך בשניהם כאורך בית רובע (י' אמות ומחצה) על רוחב ששה טפחים. וכן בפי' הר"ש למשנתנו (למעלה מן הפיסקא שהזכרנו): בתוספתא קתני ושורה של דילועין בתבואה אורך י' אמות ומחצה על רוחב ששה טפחים, ואילו במתני' רוחב תנן אורך לא תנן, ומאי דשייר במתני' פירש בברייתא. וכע"ז אף בפירוש הרא"ש שם. וכנראה שכן פירש גם הריבמ"ץ שהסמיך לפיסקא הנ"ל של משנתנו: תניא אורך השורה י' אמות ומחצה על רוחב ו' טפחים.⁴⁸

footnotes: ⁴⁶ במשנה שבירושלמי: ירק בתבואה וכו'. אבל בכל הנוסחאות שראיתי הגירסא היא: כירק. ⁴⁷ עיין בפי' הרש"ס, ס"ר ע"א-ע"ב, ופירושו דחוק מאד. ⁴⁸ ועיין במשנתנו פ"ב מ"י: תבואה בירק, ירק בתבואה בית רובע. ר' אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. ושם מדברים לעניין הרחקה, בשאינן זרועות שורות, שורות. ועיין ר"מ פ"ג מה' כלאים הי"א והי"ב, ופסק כשיטתו בכל מקום.

50-51. **ושורה של ירק בירק ארך וכו'.**הר"ש הנ"ל, פי' הרש"ס, ל' ע"ב, מ"ג ע"ב. והתוספתא מפרשת את הרישא: שורה של דילועין בירק כירק, ארך ששה טפחים וכו'. וחוזרת על עצם ההלכה. וכר' עקיבא בפ"ג מ"ג.

51. **ורחבו מלואו.**בכי"ע, בר"ש וברש"ס הנ"ל: ורוחב מלואו, וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ופירושו רוחב מלא התלם, כלומר ששה טפחים. ועיין מ"ש בריש פירקין שו' 3–4, ולעיל סוף שו' 48.

**של דלועין בירק בין שורה לחברתה וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם: ובין). ובכי"ע ובר"ש הנ"ל (אלא שבשניהם בבא זו היא אחרי הסיפא כאן: של תבואה בירק וכו'): שורה של דילועין בירק בין שדה לחבירתה וכו'. ובפי' הרש"ס (ס"ד ע"ב): שדה של דילועין (וכן מוכח מגי' כי"ע והר"ש בסמוך: בין שדה לחברתה) בירק, בין שדה לחברתה וכו'. ופירש שם שכאן מדברים בשדות, כלומר, שדה של דילועין בתוך שדה ירקות שיעורן י"ב אמה כדין שורות דילועים בתוך בצלים, וכחכמים של משנתנו (פ"ג סמ"ו). ובר"ש פ"ג רמ"ז: ויש עוד שיעור אחד לשורה של דלועין בין ב' שורות של ירק דבעי י"ב אמה כדתנן בתוספתא.

53. **שלשת תלמיים של פתיח.**וכ"ה (שלשה תלמים) בד ובפי' הרש"ס. ובכי"ע ובפי' הר"ש בטעות: שלשה טפחים של פתיח.⁴⁹ ועיין להלן.

footnotes: ⁴⁹ עיין לעיל הערה 48.

53-54. **של ירק בירק אחר בין שורה לחבירתה וכו'.**מכאן עד סוף ההלכה חסר בד, אבל ישנו גם בכי"ע ובר"ש הנ"ל,⁵⁰ וכן היה גם לפני הרש"ס הנ"ל, עיין להלן. ובבא זו מדברת ברוצה לזרוע שדה של ירק בין ירק אחר, ודינה כשורה.

footnotes: ⁵⁰ ובר"ש ד"ח השמיטו בבא זו וסרסו את הסדר והגיהו.

54. **ושל תבואה על רוחב שלשה תלמים וכו'.**וכ"ה בכי"ע, ופירושו של תבואה בתבואה אחרת. ובר"ש הנ"ל בטעות: על רוחב ג' טפחים של פתיח. ובפי' הרש"ס מסכם: "בא לזרוע שדה תבואה, בין תוך שדה ירק בין תוך תבואה אחרת, על רחב ג' תלמים של פתיח, דהיינו שתי אמות". והוא דין התוספתא בריש פירקין. אלא שצ"ע שהתוספתא נקטה את שיעור ב"ש במשנתנו (פ"ב מ"ו). ועיין מ"ש לעיל סוף שו' 1 ובהערה 3 שם.

55. **אחת שורה של קישואין וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אחד שורה של דילועין ואחד שורה של קישואין ושל אבטיחין ושל מלפפונות ושורה של פול המצרי וכו'. ונראה שזו היא הגירסא הנכונה ופירושה שאחת זו ואחת זו, כולן כשהן שורות בודדות הן כלאים, וצריכות מחיצה.

56-57. **מקיים קלח אחד לזרע וצריך וכו'.**וכ"ה בד, והכוונה: [ואחד] מקיים וכו', כהגהת הגר"א, כלומר, כולם שוים וצריכים מחיצה. ובכי"ע: והמקיים לזרע צריך לעשות מחיצה וכו'. ובירושלמי ספ"ג: ויתיביניה הרי המקיים קלחים יחידים לזרע (כגי' כי"ר ונוסח הרש"ס) צריך להפנות להם בית רובע, או לעשות להם מחיצה גבוהה עשרה טפחים וכו', ר' יוסי בר' חנינה המקיים קלח אחד בתוך שלו לזרע צריך להפנות לו בית רובע, או לעשות לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. ועיין בבלי פסחים ל"ט ב'. ועיין מ"ש בבאור הירושלמי להלן מעשרות פ"ג שו' 18 ד"ה וגדולה.

57. **ורחבה ארבעה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: על רוחב ארבעה. וכן הוא בירושלמי הנ"ל בנוסח הרש"ס (ס"ו ע"ב וס"ז רע"א). ולכאורה תמוה למה צריך רוחב ארבעה. ועיין במשנתנו פ"ב סמ"ח, ובר"ש וברא"ש ובאחרונים שם. ובאור גדול להגרי"ל פרלמן העיר על עבודת הקודש להרשב"א (ש"ד אות' א', כ' ע"ב) שכתב: כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה אפילו אין ברחבו אלא משהו וכו', ומקצת הגאונים אמרו שדין הכותל כדין החריץ (כלומר, שצריך ארבעה) ולא נתחוורו דבריהם. וכבר הוכיחו הראשונים מן הירושלמי (עיין הירושלמי כפשוטו עמ' 329) כפירוש רש"י למשנתנו (עירובין ע"ו ב'). ועיין מ"ש להלן פ"ג שו' 6 בשם הריבמ"ץ, ולהלן פ"ד שו' 2, 3–4, 32.

58. **גוי שהרכיב הפרסק על גבי עובש וכו'.**וכ"ה בד, ולפ"ז הוא מין תפוח.⁵¹ אבל בכי"ע: על גבי עוגס. ובירושלמי (פ"א ה"ד, כ"ז ע"א): גוי שהרכיב אגוז⁵² על גבי פרסק וכו'.

footnotes: ⁵¹ חובש, חבוש, עיין תוספתא עוקצין פ"א ה"ה ותס"ר ח"ד, עמ' 174, ומ"ש לעיל תרומות פ"ז שו' 51. ונשנו על יד אפרסקים בברייתא שבבבלי שבת מ"ה א' ובמקבילה בביצה כ"ו ב'. ⁵² לכאורה הנוסחא בטוחה בירושלמי, שהרי מסיק שם: מה נפק מנהון קדריה פרסקיה, כלומר, אגוזים - אפרסקיים. וצ"ל שם: קריה (כגי' בעל מוסף הערוך) פרסקיה, עיין מ"ש לעף בפלורה ח"ב, עמ' 32. ואף בגנזי שכטר הוצ' הר"ל גינצבורג, עמ' 39: כיצד האגוז נרכב על [ה]פרסקין ויוצא קאדורה פירסקין.

**אע"פ שאין רשיי לעשות כן.**וכ"ה בכי"ע (שאינו רשאי). אבל בד ובירושלמי הנ"ל: אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות וכו'. וכן בירושלמי ערלה (פ"א ה"ב, ס"א ע"א): תני גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק, אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן וכו'. ובשדה יהושע שם (ק"ט ע"ב): מכלל שמועה זו נראה דגוי מותר בהרכבת אילן וכו',⁵³ ודלא כר"א להלן סוף ע"ז וירושלמי כאן (פ"א ה"ז, כ"ז ע"ב) ובבלי סנהדרין נ"ו ב'. אבל לפי גירסתנו וגי' כי"ע כאן משמע שגם גוי אסור בהרכבת האילן (ועיין להלן בסיפא). וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מלכים ה"ו והמאירי סנהדרין עמ' 224, והריא"ז (מעט דבש הוצ' ששון עמ' ל"ו), וכן הביא משמו בשלטה"ג בקידושין ספ"א. ועיין בתוספ' רי"ד קידושין ל"ט סע"א. ועיין מה שהאריך בזה בברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ה אות א' ובשיורי ברכה שם. ועיין בהערות הר"ח אלבק לס' האשכול ח"ב עמ' 32 הערה ז'.

footnotes: ⁵³ אין מכאן הוכחה גמורה, ואפשר שכוונת הירושלמי להדגיש שאעפ"י שאסור לישראל לעשות כן, כלומר, ליתן לגוי להרכיב בשבילו, מ"מ מותר לנטוע אח"כ את היחור המורכב. וכן בריטב"א קידושין ל"ט א': ואסור לעשותו (כלומר, להרכיב אילן) ע"י גוי כדאיתא בירושלמי. ומכאן שהבין שכוונת הירושלמי היא לאיסור שעובר הישראל שנותן לגוי להרכיב בשבילו. אבל לגוי עצמו לא שמענו מכאן לא איסור ולא היתר.

58-59. **נוטל הימנו יחור וכו'.**וכן, כנראח, גרס כאן גם בכפו"פ פנ"ח עמ' תשס"ד. וכ"ה בירושלמי הנ"ל ובר"מ פ"א מה' כלאים ה"ז. אבל בד ובכי"ע: נוטל הימנו וחוזר ונוטע (בד: ונוטען) וכו'.

59-60. **אע"פ שאין ישראל רשיי וכו'.**וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל. וכאן בהרכבת ירק בירק עסיקינן.⁵⁴ אבל בכי"ע אף כאן: אעפ"י שאינו רשאי לעשות כן. ואולי הוא באשגרא מן הרישא, עיין מש"ש.

footnotes: ⁵⁴ עיין לעיל פ"א שו' 30–31. ועיין בהעמק שאלה לשאילתות סי' צ"ט אות ג' ואות ד'.

60-61. **ישראל שקיים כלאים בתוך שדהו וכו'.**באו"ז ה' אבילות (סוף סי' תכ"ג, ח"ב, פ"ו ע"ד) מביא תוספתא זו, וכותב: וראיתי מפרשים כי בחבר עסקינן שלא היה מניח כלאים בשדה לולי שיש שם קברים, והכל אסור בהנאה, ולכך לא יכנסו הכהנים לתוכו. ועיין בבלי מגילה כ"ט א' ומס' שמחות רפי"ד ובב"ח יו"ד סי' שס"ח, ומבואר שם שהעשבים שעל הקברות אסורים בהנאה (ואין חייב לעוקרן אם עלו כלאים מעצמן), ולפיכך אם כהן רואה כלאים בשדה ישראל חבר הרי הכלאים הם ציון קברות.

62. **בציון בית הקברות.**וכ"ה בד. ובכי"ע לנכון: כציון וכו'. ובאו"ז הנ"ל: כציון של בית הקברות.

**אין עושין עם ישראל בכלאים וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובפ"מ סוף ערלה (והעתיק מתוספ' כת"י, עיי"ש במה"פ ד"ה דתני) ובירושלמי סוף ערלה.⁵⁵ אבל בד: אין עושין עם הגוי בכלאים וכו'. וקרוב שזו היא הגהה ע"פ הבבלי ע"ז ס"ג סע"ב (ושם: אין עודרין עם הגוי וכו'). ולא נשנית כאן הרישא אלא אגב הסיפא.

footnotes: ⁵⁵ בכל הנוסחאות, אלא שבשדה יהושע שם הגיה ע"פ התוספתא שבדפוסים. ובנוסח הרש"ס בערלה (ס"ט ע"ב) נשמטה הברייתא בטעות (בטה"ד או בט"ס), כפי שיוצא מפירושו שם ד"ה וקלסיה.

62-63. **עוקרין עמו כלאים וכו'.**וכ"ה בד ובירושלמי סוף ערלה. ועמו פירושו אצלו.⁵⁶ ובכי"ע מפורש: עוקרין הימנו כלאים וכו'. ולפי פשוטו פירושו שמותר לעקור את הכלאים שלא ברשותו (ובניגוד לרישא, בישראל חבר שאינו חשוד על הכלאים, שאסור לעקור, מפני שהוא ציון קברות). וכן משמע מן הירושלמי הנ"ל: חד בר נש זרע חקלייה שעורין ולפת. עבר חנין גוביתא ועקרין. אתא עובדא קומיה שמואל וקלסיה,⁵⁷ דתני אין עושין עם ישראל בכלאים אבל עוקרין עמו וכו'.⁵⁸ ובבבלי ע"ז (ס"ג סע"ב) הביאו הלכה זו לעניין עקירת כלאים עם הגוי, ופירשוה שמותר לעשות כן, אעפ"י שרוצה בקיומו, כדי להרויח שכר פעולתו. ועיין במאירי שם עמ' 253 מ"ש בשם הראב"ד.

footnotes: ⁵⁶ עיין מעשרות פ"ב רמ"ז (במשנה שבמשניות), ע"ז רפ"ה ועוד. ⁵⁷ כ"ה בנוסח הרש"ס ערלה, ס"ט ע"ב. ולפנינו וכן בכי"ר: וקנסיה. וכנראה שזו היא הגהה ע"פ הבבלי קידושין ל"ט א'. ⁵⁸ ועיין ירושלמי שקלים פ"א רה"ב, מ"ו ע"א, בבלי מו"ק ו' ב', ירושלמי כאן פ"ב ה"ה, כ"ז ע"ד, ובמקבילה שבב"ב פ"ה, ט"ו ע"א, ותוספ' ב"ק פ"א סע"א ד"ה כאן. ועיין להלן פ"ה שו' 2 ומש"ש.

63. **את התפלה.**וכ"ה בד ובבבלי ע"ז הנ"ל, ועיין בתוספתא שם פ"ה (כי"ע פ"ד) ה"ב ובבלי ב"ב צ' סע"ב. ובכי"ע: את העבירה, וכן בירושלמי הנ"ל: בעבירה.

**אין עושין עם הגוי בכלאים וכו'.**כלומר, אין עושין בכלאים אצל הגוי⁵⁹ בשדהו של גוי, מפני שאין קניין לגוי בא"י, עיין ר"מ פ"א מה' כלאים רה"ג ובמהרי"ק שם. ועיין בתוספ' ע"ז ס"ד רע"א סד"ה אין עודרין. ובירושלמי סוף ערלה הנ"ל: תני אין עושין עם הגוי בכלאים. ומוסיף הירושלמי: בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים וכו' עיי"ש.⁶⁰

footnotes: ⁵⁹ עיין לעיל הערה 56. ⁶⁰ מסדור פסקי הר"מ בפ"ה מה' כלאים משמע שפירש את הברייתא בבבלי בכלאי הכרם (עיי"ש בה"ה). ועיין בתוספ' ע"ז הנ"ל ובשאר הראשונים שם.

64. **כגון בית ענה אימה וחברותיה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: בת ענה אומה וכו'. ובירושלמי הנ"ל: כגון באינה ובאימה וכו'. ושני המקומות הם בעבר הירדן הצפוני.⁶¹ ועיין תוספתא אהלות פי"ח ה"ד, ואפשר שבזמן הברייתא שלנו כבר נכלל תחום סוסיתא בא"י, עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ד הע' 36.

footnotes: ⁶¹ עיין מ"ש ר"ש קליין בידיעות החברה לחקירת א"י ש"א, תשרי תרצ"ד, עמ' 6.

64-65. **כשם שהכלאים בארץ וכו'.**קידושין פ"א מ"ט, והעמידוה בירושלמי (סוף ערלה הנ"ל) ובבבלי (קידושין ל"ט א') בכלאי הכרם. וכן העמידו גם את הברייתא שלנו בירושלמי ערלה, עיי"ש. ואינה עניין להלכה שלפניה, ומכאן ואילך (כלומר, אף פ"ג להלן) מתחילות הלכות כלאי הכרם.