1. **כלאי הכרם מותרי' משום גזל וכו'.**וכן להלן שקלים (פ"א ה"ג): מצא כלאים בכרם מותר משום גזל, ופטור מן המעשרות. כלומר, אם אדם ראה כלאים בכרם של חבירו אפילו עלו מאליהם, ועדיין לא נאסרו, מותר לעקור אותם, מפני שאנן סהדי שניחא ליה לבעה"ב בכך, כדי שלא יאסר כרמו. וכן מפורש בירושלמי (כאן פ"ב ה"ה, כ"ז ע"ד) שמותר לעקור כלאים בכרם ואין בו משום גזל, אפילו עדיין לא נאסר הכלאים, עיי"ש. ועיין לעיל פ"ג שו' 48 ואילך ומש"ש. (ע"פ ח"ד ריש שקלים).

**ופטורין מן המעשר.**אפשר שאפילו עקרן בעה"ב בעצמו פטורין מן המעשר, מפני שכלאים בכרם הוא הפקר, שסופן ליאסר בהנייה אם לא יעקרו. ועיין מ"ש בסיפא.

1-2. **כלאי זרעים אסורין משום גזל וכו'.**שהרי אינם נאסרים לא באכילה ולא בהנאה, ואם עלו מאליהם יודיע לבעה"ב כדי שיעקרם בעצמו וישתמש בהם, עיין בירושלמי הנ"ל. אבל בוודאי אם זרע בעה"ב כלאים, או שהודיעו לו ולא עקרם, מותר לכל אדם לעקרם ולזכות בהם. וכן בתוספתא שקלים הנ"ל ברישא: ומפקירין את הכלאים, שהפקר ב"ד הפקר, ופטור מן המעשרות. מצא כלאים בכרם מותר משום גזל וכו', ובשדה אסור משום גזל וכו'. כלומר, לפני ששלוחי ב"ד יצאו והכריזו על הכלאים עדיין אסור משום גזל, כל זמן שבעה"ב לא ידע בהם. ועיין לעיל ספ"ב שו' 62–63 ומש"ש.

2. **וחייבין במעשרות.**כלומר, אם עקרם בעה"ב, או נתנם לאחר (ע"פ רש"י פסחים ו' ב' ד"ה וחייבין). ושמא פירושו "וחייבין במעשרות", כלומר, אסורין משום טבל, עיין בירושלמי בכורים פ"א סה"ב, ס"ג ע"ד. ועיין להלן מעשרות פ"ב שו' 59 ומש"ש.

2-3. **סוס שילדה מן החמור מותר וכו'.**בד: מן חמור וכו'. ובכי"ע הסדר הפוך: חמור שילדה מן הסוס וכו', וסוס שילד מן החמור וכו'. וכ"ה הסדר בתוספתא אף לפני הריבמ"ץ, הר"ש (פ"ח מ"א) ואו"ז ח"א ה' כלאים, סי' רע"ט, ל"ה ע"ג. ובכולם לנכון: חמור שילדה מין סוס וכו', סוס שילדה מין (באו"ז: כמין) חמור וכו'. כלומר, סוס שילדה ולד הדומה לחמור, ואביו סוס, מותר להרביעו עם אמו, שאינו אלא נדמה, אבל סוס הוא לעניין כלאי בהמה. ועיין גם באגודה כלאים פ"ח, קפ"ט ע"א.

3. **ואם היה אביו חמור אסור וכו'.**כלומר, הוששין לזרע האב, ודלא כר' יהודה במשנתנו פ"ח מ"ד ולהלן ה"ה.

3-4. **חמור שילדה מן הסוס וכו'.**צ"ל: מין סוס, כגירסת הראשונים, עיין לעיל.

4-5. **רחל שילדה מן עז וכו'.**השלמתי ע"פ ד וכי"ע. אלא שבכי"ע ובראשונים הנ"ל הסדר הפוך: עז שילדה מן (מין) רחל וכו', ורחל שילדה מן (מין) עז וכו'. וכן במגן אבות להרשב"ץ ח"ג, ס"ז ע"ב: ועוד הזכירו ז"ל במסכת כלאים עז שילדה מין רחל אם היה אביו רחל, וכן רחל שהיה מן עז אם היה אביו עז וכו'. וגם כאן צ"ל בכל מקום "מין" במקום "מן", וכ"ה בראשונים הנ"ל, והיינו שילדו נדמה. ובבבלי בכורות (י"ב א'): רחל שילדה מין עז ואביו שה וכו', נדמה הוא.

6-7. **ואין קרב לגבי מזבח.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ופסול לגבי מזבח. וכ"ה בר"ש ובאו"ז הנ"ל. ופירש בר"ש: אכלהו קאי דכלאים ונדמה (כ"ה באו"ז, ולפנינו בר"ש: דכלאי בהמה) פסולין לגבי מזבח.¹ ופסקה הר"מ בפ"ג מה' איסורי מזבח ה"ד וה"ה.

footnotes: ¹ תו"כ אמור פרש' ח' ה"ג, צ"ט ע"א, ב"ק ע"ז ב' וש"נ.

7. **כוי מטילין עליו וכו'.**פי' בח"ד שאסור גם במינו. ובעיטור בכורים פירש שאסור מן התורה לנהג בו בין עם חיה ובין עם בהמה. עיין מ"ש להלן ה"ה. ולפי פשוטו זו היא משנתנו (בכורים פ"ב מי"א): אסור משום כלאים עם החיה ועם הבהמה (כמו שרצה לפרש בה"ד), ופסקה הר"מ בפ"ט מה' כלאים ה"ה. ובבבלי (חולין פ' א'): כוי זה איל הבר. וי"א זה הבא מן התייש ומן הצביה ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה וכו' (עיין להלן בכורים פ"ב שו' 4 ומש"ש). ועיין בס' משנה ראשונה לבכורים פ"ב מ"ח.

7-8. **אין קושרין את הסוס לא לצידי הקרון וכו'.**משנתנו פ"ח מ"ד; ספרי כי תצא סוף פיס' רל"א עמ' 264 (להיתר כר' מאיר להלן). והתוספתא שלנו הובאה בפירוש רבינו הלל לספרי שם, ע"א רע"א, בס' יריאים השלם סי' שפ"ה עמ' 408 (בד"ו שם סי' קנ"ו), ראבי"ה סי' קצ"ג, ח"א עמ' 223 (ומשם ברא"ש ה' כלאים סי' ז') וסמ"ג לאוין רפ"ב, פ' ע"ב. ועיין בטיו"ד סוף סי' רצ"ז ובב"י שם. ופירש הר"ש (למשנתנו הנ"ל) שסתם קרון נמשך ע"י עגלה (ב"ק י"ז ב'; ע"ז י"א רע"ב), ואסור לקשור סוס בצדי הקרון, אעפ"י שאינו מתכוין אלא ללמדו לנהוג בקרון. וטעם האיסור פירשו בירושלמי (פ"ח ה"ג, ל"א ע"ג) מפני שזה נושא עצלותו של זה (עיין בטיו"ד סוף סי' רצ"ז), או מפני שנושאים את החבל שבנתים. ובפיה"מ להר"מ שם פירש מפני שהקרון מחבר בין הבקר והסוס. ועיין מ"ש להלן שו' 9–10. ובפירוש לתמיד המיוחס להראב"ד (כ"ז ב', ד"ר, י"ג ע"ב; לשון חכמים, ח' ע"א) הביא בשם פירושים [לזרעים]² שהאיסור הוא מדרבנן, דילמא אתי לעשות כן במקום שצריך לשניהם. ובראבי"ה הנ"ל עמ' 223 פירש שהאיסור הוא משום מראית העין.

footnotes: ² הכוונה לפי' הריבמ"ץ, עיין במלא"ש פ"ח רמ"ד.

8. **ולא את הלפדקים וכו'.**בד: הלפרקיס וכו'. ובכי"ע: הליבדקס וכו'. ובס' יריאים השלם (בד"ו שם: ולא לדובקן בגמלים) ובראבי"ה הנ"ל: הלובדקים וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: ולא את הלובדקים, ועיין בספרי הנ"ל ובשנו"ס שם. ועיין בנוסחאות שהביא מהרי"ן אפשטין בספרו מבוא לנוה"מ סוף עמ' 97 ואילך. ופירשו בירושלמי (כאן פ"ח ה"ד, ל"א ע"ג, ובשבת רפ"ה) שלובדקס הוא חמור לובי. וכן תרגמו בא"י "עיר" שבמקרא, עיין בב"ר פצ"ח, צ', תיאודור אלבק עמ' 1259, ובת"י לבראשית ל"ב, ט"ז, ועיין מה שהאריך בזה מהרי"ן אפשטין הנ"ל. ובפירוש הדברים כתב בס' משנה ראשונה: כשגמלים מושכין בקרון אין קושרין לובדקיס בצדי הקרון או אחריו וכו'. ואין לשון המשנה סובלת פירוש זה, אבל מתוך סגנון המשנה והתוספתא מוכח שהוא מעניין הראשון, כפי שנוכיח להלן. ומסתבר שהכוונה היא שאין קושרין ליבדקס לגמלים כדי שימשכו משא אחד (או למשכם יחד, עיין להלן), אעפ"י שאין דרך הליבדקס לסייע לגמל, שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן. והוא ממש מאותו עניין של סוס קשור בצדי הקרון או מאחריו. ובמשנתנו (פ"ח מ"ה): והרמך מותר. ועיין במפרשים. אבל בספרי (כי תצא פי' רל"א) הנ"ל: יחדו פרט לרמך. ומשמע ג"כ שהטעם הוא שרמך ("דלא כלינס", עיין בירושלמי שם) אינו מסייע לשום בהמה, ומותר לנהוג עם כולם. ועיין להלן. ועכשיו באו לידי תשובות בעלי התוספות מכת"י (הוצ' רא"י איגוס) והובא שם בשם הריב"ק (עמ' 100): ונראה לפרש דיחדו משמע ליה, דשני מינין יכולין לעשות זה עם זה מלאכה, על זה הקפידה תורה בהנהגתם, לאפוקי לובדקיס וגמלים או רמך³ עם כל בהמה, לפי שאין מתנהגים זה עם זה. ואע"ג דתניא בתוספתא ולא הלובדקיס, והכא (כלומר, בספרי הנ"ל בהערה 3) קפטר ליה, איכא למימר דסתמא דברייתא דספרי אליבא דר' יהודה, דבת' (כ"ה בכת"י. כלומר, דבתוספתא) תניא ר' יהודה (עיין להלן בסמוך ומש"ש) מתיר.

footnotes: ³ הריב"ק מפרש שם את הספרי הנ"ל שמפורש שם: יחדו, פרט לקושר הסוס לצידי הקרון, או לאחר הקרון, ואת הלובדקס לגמלים וכו', יחדו, פרט לרמך.

**ר' מאיר מתיר.**וכ"ה בפירוש רבינו הלל, בריבמ"ץ⁴ ובראבי"ה⁵ הנ"ל. וכן בירושלמי (פ"ח רה"ג, ל"א ע"ג): תני ר' מאיר פוטר. אבל בס' יריאים ובסמ"ג הנ"ל (בשם התוספתא): ור' יהודה מתיר. וכן העתיק הריב"ק שהבאנו לעיל בסמוך.⁶ ולעצם העניין מוכח מן הלשון שהמתיר מתיר בכולם, ואפילו קשירת ליבדקס לגמל,⁷ כפי שיוצא ברור מן הספרי הנ"ל (בכל הנוסחאות), וכפירוש הריב"ק הנ"ל. וטעמו של ר"מ הוא מפני שאין כלאים אלא "יחדו", כלומר, כשהם מסייעים אחד לשני, פרט לקושר בצידי הקרון, שזה מושך לפניו וזה מושך הצידה, ופרט ללובדקיס לגמל, שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן. ופרט לרמך, שכולם מודים בו, מפני שאינו מסייע לשום בהמה.⁸

footnotes: ⁴ לפי פירוש לתמיד המיוחס להראב"ד, עיין לעיל הע' 2. ⁵ בראבי"ה חסרה המלה "מתיר" והשלימה המו"ל ע"פ הרא"ש הנ"ל לעיל שו' 7–8. וכן מוכח מדברי הראבי"ה בעצמו להלן שם: ורישא דמתיר ר' מאיר, כשקושרים לצידי הקרון וכו'. ⁶ עיין בה"ג ד"ב, עמ' 640, ובמשנתנו כאן פ"ח מ"ג. וכנראה שיש לתקן בה"ג ע"פ המשנה, עיין בבלי ב"מ ח' ב'. ⁷ מתוך סדור הלשון בר"ש פ"ח מ"ד ובאו"ז (ח"א סי' רפ"ג, ל"ח ע"ג) משמע שהם פירשו בירושלמי שדברי ר' מאיר אינם עונים אלא על הרישא, ומתיר לקשור את הסוס בצידי הקרון, או לאחריו, אבל אינו מתיר לקשור את הליבדקס לגמל. וכן משמע אף בירושלמי עצמו. ומטעם זה, כנראה, הקיפו בסוגרים את המלים "או הדולפקס לגמלים" בספרי עם הגהות הגר"א. ועיין בסמ"ג הנ"ל, ואין שם אלא קיצור. ⁸ ואפילו אם נפסוק שאסור לנהג בכלאים אעפ"י שאין עליהם שום משא (עיין להלן שו' 9–10), הוא דווקא בבעלי חיים שמסייעים אחד לשני, אבל אם אין מסייעים אחד לשני אין כאן יחדו, ומותר לשיטת ר' מאיר (או ר' יהודה).

9. **אם היו מסיעין וכו'.**ראשונים וירושלמי הנ"ל. ובה אף ר' מאיר מודה, שהרי יש כאן יחדיו.

9-10. **לא יקשור סוס לפרד וכו'.**מפשט הלשון משמע שאסור לנהוג בכלאים אעפ"י שאין עליהם משא.⁹ ובס' יריאים הנ"ל פירש שהיא היא המחלוקת של ר"מ וחכמים כאן, ולר"מ חייב בהנהגה בעלמא, אפילו כשאין עליהם משא,¹⁰ וחכמים פוטרים אבל אוסרים. ובסמ"ג הנ"ל (פ' ע"ג) מפרש שהכוונה כאן שלא יקשור סוס לפרד וכו', אעפ"י ששניהם מין בהמה טמאה, ולר"מ יש כאן כלאים דאורייתא, אבל החכמים סוברים שאין כלאים מן התורה אלא בהמה טהורה עם הטמאה.¹¹ ולפ"ז מדברים כאן בקושר ע"מ לעשות מלאכה בהם. ועיין בהגהות מרדכי עירובין ספ"א. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁹ כפשוטו של הספרי, כי תצא פי' רל"א, עמ' 264, וב"ר ספ"ז, עמ' 53, עיי"ש. ועיין בשערי תשובה לרבינו יונה ש"ג סוף סי' צ"א. ובה"ג ד"ו סוף ה' כלאים, ט"ו ע"א, מוכח שבמנהיג גרידא בלי משא אינו לוקה, והעול אינו חשוב משא. ועיין לעיל הערה 6. ועיין מ"ש להלן הע' 10. ¹⁰ ועיין בהגהות ר' אבא שיף שם, עמ' 408, אות ד' ואות ו', ובברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ז (השני) ס"ק טו"ב ומ"ש בס' משנה ראשונה כאן פ"ח מ"ב ד"ה ולמשוך. ועיין במה"פ פ"א ה"ו ד"ה המרביע. ¹¹ כשיטת הר"מ פ"ט מה' כלאים ה"ח וה"ט. ועיין ברכי יוסף הנ"ל ס"ק י"ד.

10. **וחמור לערוד.**במשנתנו (פ"ח מ"ו): ערוד מין חיה, ובפ"א מ"ו: הסוס והפרד, הפרד והחמור, החמור והערוד (כלומר, חמור בר), אעפ"י שדומין זה לזה כלאים זה בזה.

**מפני שמנהגין זה את זה.**וכ"ה בד, בכי"ע ובסמ"ג הנ"ל (ובשניהם: מנהיגין). ובס' יריאים הנ"ל: זה עם זה. והיא היא. ומשמע מכאן שהתוספתא מטעימה את האיסור מפני שהמינים הללו מסייעים אחד לשני (בניגוד ללובדקיס וגמל), ויש כאן כלאים, ועיין בירושלמי כאן פ"א סה"ו ובגירסת הר"ש שם, ובמנחת יהודה לב"ר ספ"ז הנ"ל עמ' 53.

11. **ר' מאיר מחייב.**וכ"ה בד, בכי"ע, בס' יריאים השלם, בסמ"ג ובמרדכי הנ"ל. אבל ביריאים ד"ו הנ"ל בטעות: רבי מחייב. ועיין מ"ש לעיל שו' 9–10 בטעם מחלוקת ר"מ וחכמים.

**ר' יהודה אומ' בני סוסה וכו'.**וכ"ה בד. וכן בשו"ת הר"י מטראני כ"י קנטבריה (68 ע"ב): בפ' בתרא דתוספת כלאים, דתני התם ר' יהודה אומ' בני סוסיא וכו'.¹² אבל בכי"ע חסרות המלים ר' יהודה אומ'. ובמשנתנו פ"ח מ"ד: ר' יהודה אומ' וכו' הנולדים מן הסוס עם הנולדים מחמור אסורין זה עם זה. ועיין לעיל פ"א שו' 18 ומש"ש, ועיין מאירי חולין עמ' 307, מה"פ פ"ה ה"ד ד"ה הלכה, ובהעמק שאלה לשאילתות סוף סי' צ"ג.

footnotes: ¹² התשובה נעתקה בברכי יוסף סי' רצ"ז (השני) ס"ק י"ג, אלא שהשמיט את הפיסקא מן התוספתא.

11-12. **ובני חמורה כאחד אוסרין זה את זה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אסורין זה עם זה. ובשו"ת הרי"ד כ"י הנ"ל: כאחת אסורי' זה עם זה. ובהגהות הגר"א¹³ מוחק את המלה "כאחד". אבל בשו"ת הרי"ד הנ"ל פירש שר' יהודה בא להוציא מדעת איסי הבבלי להלן, ואומר שדווקא כאחת אסורין, אבל מותר לרכוב על כל אחד מהם לבדו.

footnotes: ¹³ עיין בפי' ר' יונה בר"ג ובמנחת בכורים ועוד.

12-13. **איסי הבבלי אומ' אסור לרכוב וכו'.**וכ"ה בד (אסי) ובכי"ע. וכן מעתיקים בשם התוספתא בשו"ת הרי"ד כ"י הנ"ל, בראבי"ה ח"א סי' קצ"ג עמ' 223 (וברא"ש ה' כלאים סי' ז' משמו), בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תצ"א, במאירי חולין (ע"ט סע"א, עמ' 308) ובכפו"פ פנ"ח עמ' תש"ע (ושם בטעות: בן הבבלי). וכן בילקוט מלכים רמ"ז קס"ח: תוספתא דכלאים וכו', ישי הבבלי או' וכו'. ובתוספ' חגיגה (ב' ב' ד"ה לישא), בס' הדינים (כת"י שוקן, עיין מ"ש עליו הר"ש אסף בסה"י לכבוד מרכס עמ' י') סי' קנ"ו, בס' האגודה ערכין סוף סי' א', ר"ז ע"ג, העתיקו מכאן: איסי בן יהודה אומר. ובמדרש תנאים (הוצ' ר"ד הופמן עמ' 138): איסי בן עקביה אומ' וכו', וכ"ה בירושלמי (פ"ח ה"ב, ל"א רע"ג. ועיין אהצו"י שם עמ' 62). וכנראה שלפני בעל מדרש הגדול היתה ברייתא זו במקור של תנאים (ולא העתיק מן הירושלמי, כפי שרואים מן השינויים בלשון). וכן בהי' הרמב"ן לחולין (ע"ט סע"א): וליתא לדאיסי דאמר אין רוכבין על הפרדה כדאיתא בספרא.¹⁴ וכן בתשב"ץ ח"ב סי' ד' (ג' סע"ד): אע"ג דבירושלמי ובספרי קא אסר איסי בן עקיבא מק"ו וכו'. וכבר העירו המפרשים שהתנא נזכר בשמות השונים שלו, והוא איסי הבבלי, הוא איסי בן יהודה, הוא איסי בן עקביה, עיין בבלי פסחים קי"ג ב'.

footnotes: ¹⁴ צ"ל: בספרי, וכן מעתיק הר"ן שם רפ"ה סד"ה ותניא ר' יהודה. והכוונה כנראה לקובץ של ברייתות שהעתיק ממנו בעל מה"ג הנ"ל.

13-14. **במקום שמותר ללבוש שני חלוקות כאחד וכו'.**וכ"ה בשינויים קלים בראשונים הנ"ל. וכן מביא מכאן בגליון לתוספ' ב"ב י"ג א' (לפי שטמ"ק שם ד"ה תקנתם): שני מלבושים כאחד וכו'. וכן בירושלמי הנ"ל: ומה אם בבגדים שאת מותר ללבוש זה על זה וכו'. וכן במדרש תנאים הנ"ל: ומה אם במקום שהתירה לו התורה ללבוש חלוקין משני מינין וכו'. והביאו הראשונים (עיין בראבי"ה הנ"ל) ראיה מכאן שמותר ללבוש שני בגדים אחד של צמר ואחד של פשתן בלי הפסק ביניהן. ובשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכ"ו: אמרת שאמר אליכם הרב ר' יהונתן הצרפתי דאסור ללבוש בגד של צמר על חלוק של פשתן משום חשש כלאים, אלא אם כן מפסיק ביניהם בגד אחר שאינו של צמר ושל פשתים וכו', תשובה הלכה למעשה, כך נהגו כל ישראל שזה בפני עצמו וזה בפני עצמו מותר וכו', וקאמרן בתוס' כלאים פ' אחרון אסור לרכוב על הפרדה מק"ו, ומה כלאי בגדים שזה בפני עצמו וזה בפני עצמו מותר, ונתערבו אסור, כלאי בהמה שזה בפני עצמו וזה בפני עצמו אסורין, נתערבו לא כל שכן. ורבינו לא העתיק את לשון התוספתא אלא מסר את עניינה כלשון השואלים, והרי בשו"ת ח"א סי' תצ"א הנ"ל העתיק מכאן כלפנינו.

14. **הרי הוא אסור בתערובתן.**וכ"ה בראשונים ובירושלמי הנ"ל. ובמדרש תנאים הנ"ל: הריני אסור בפתוך. והיא היא.

14-15. **מקום שאסור לנהוג שתי בהמות וכו'.**במדרש תנאים הנ"ל: כאן שאסרה לי תורה לחרוש בשני מינין וכו'.

16. **והרכבתם את שלמה בני וכו'.**הראשונים הנ"ל, תשב"ץ ח"ב סי' ד', ג' סע"ד, בשם התוספתא. ובירושלמי וכן במדרש תנאים הנ"ל: אמ' לו (בירושלמי ליתא) והא כתיב (ש"ב י"ג, כ"ט) וירכבו איש על פרדו וינוסו. אמ' להם ("אמ' להם" ליתא בירושלמי) אין למדין מן המלכות. אמ' לו ומה אתה מקיים (בירושלמי: והא כתיב, ואין שם "אמ' לו") והרכבתם את שלמה בני וכו'. ובילקוט מלכים רמז קס"ח הנ"ל בחר כאן בנוסח הירושלמי והשמיט את נוסח התוספתא.

17. **אין משיבין מתקוע.**וכ"ה באו"ז ח"א סי' רנ"ח (ל"ז ע"ב) ובשו"ת הרשב"א ח"א ובמאירי ובכפו"פ הנ"ל. אבל בר"ש פ"ח סמ"א: ובתוספתא קתני אמר להן אין משיבין מן התקוע וכו', פי' תקוע, תוקע עצמו לדבר הלכה (עיין יבמות ק"ט ב'). וכן העתיק (מן התוקע) בפי' הרא"ש פ"ח מ"א (פי שנים, כ"ט ע"ד), בה' כלאים שלו סי' ה', בס' האגודה ובתשב"ץ הנ"ל ובפי' הרש"ס, קל"ח ע"א. ובתוס' חגיגה ב' ב' הנ"ל: מן התקועה. ובפי' ר' אליהו מלונדריש לזרעים (כת"י ירושלים 65 ע"ב): ובתו' משני אין למדין מן התקועות. ולפי גירסת הר"ש (והתלויים בו) בוודאי אין לפרש כפי' הב"ח בהגהותיו לתוספ' חגיגה הנ"ל, עיי"ש. ולפי כל הגירסאות תקוע כאן הוא על משקל לקוח, כלומר, תוקע, עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו עמ' י"ט. ועיין מ"ש בפירוש הקצר.

17-18. **הרי הוא אומ' ויעש דוד הישר וכו'.**בירושלמי הנ"ל מתרץ: ביריה מששת ימי בראשית היתה. ופירש בתשב"ץ הנ"ל (ד' רע"א) שהכוונה למאמרם (פסחים נ"ד א') שפרדה נבראה בע"ש בין השמשות, כלומר, שאינה כלאים, אלא "שהזרע (של הסוס והחמורה) נתבלבל ונעשית בריה בפני עצמה משניהם".¹⁵ ועיין גם בפירוש הרש"ס, קל"ח ע"א, ד"ה בריה. וקצת ראיה לפירושו ממדרש תנאים הנ"ל: אמ' להון ברייה היא מששת ימי בראשית, כלומר, הפרדה של דוד היא ברייה מששת ימי בראשית, פרדה מגזע פרדות שנבראו בששת ימי בראשית. אבל פרדה שבאה מסוס וחמור שהרביעו אותם בני אדם אח"כ, אסור לרכוב עליה. ובכפו"פ הנ"ל צרף כאן את דברי הירושלמי לדברי התוספתא ע"פ פירוש הר"ש עיי"ש, אבל תשובת הירושלמי לא היתה בתוספתא בשום נוסח. וכן מעיד ר"א מלונדריש הנ"ל: אמרו לו הרי הוא אומ' וכו', ולא משני מידי.

footnotes: ¹⁵ תשב"ץ שם, ג' סע"ד. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 99, הע' 83.

19. **כלב מין חיה וכו'.**משנתנו פ"ח מ"ו. ובאהצו"י (עמ' 67) העיר לתוספ' הרא"ש (בכורות ח' סע"א, לפי מזבח כפרה שם): ובפ"ז דכלאים תנן ר' מאיר אומר כלב מין חיה וכו'. ואין לגירסא זו שום יסוד, אעפ"י שיש לה סיוע מגירסת הר"ש ועוד בתוספתא להלן.

19-20. **מה הפרש בין ר' מאיר וחכמים וכו'.**השאלה תמוהה מאד, והרי בפירוש שנינו בירושלמי (פ"א ה"ו, כ"ז ע"א) שלר"מ כלב ביתי הוא כלאים עם כלב כופרי,¹⁶ ולחכמים אינו כלאים. ובפי' הרש"ס (קמ"ב ע"ב) פירש שנפקא מינה גם לעניין כלאים, וכמפורש בירושלמי הנ"ל. אבל מלשון התוספתא אינו מוכח כן. ואף הראשונים שנביא להלן המציאו כל מיני הבדלים בין ר"מ וחכמים, אבל לא הזכירו כלאים. ולפיכך קרוב לוודאי שלשיטת תנא זה, אף לחכמים הסוברים שכלב מין חיה, מ"מ הוא כלאים עם כלב כופרי, מפני שאינם שוים, וכן הסיק בצפנת פענח להגר"י ראזין פ"ט מה' כלאים רה"ה. ועיין לעיל פ"א שו' 20 ד"ה וחזיר בר ומש"ש.

footnotes: ¹⁶ עיין אהצו"י, עמ' 8, ועיין בס' הקנה הארוך, ע"א ע"ד, ומ"ש להלן שו' 22.

20-21. **שהכותב חיתו לבנו ר' מאיר אומ' לא כתב לו כלב וכו'.**וכ"ה בריבמ"ץ פ"ח מ"ו, באו"ז ה' כלאים סי' ר"צ ח"א, ל"ח ע"ד, ובפי' הרש"ס, קמ"ב ע"ב. ובפיה"מ להר"מ ספ"ח כתב שהנ"מ בין ר"מ וחכמים היא "לעניין מקח וממכר ומתנה, כשימכור או שיתן כל חיה שיש ברשותו או כל בהמה". ובערוך ערך כלב א': ובסוף תוספת כלאים מפורש מאי נפקא לן אי מין חיה אי מין בהמה. ולא העתיק את ההבדלים. ועיין במשנתנו בכורים ספ"ב. ובד כאן: ר' מאיר אומ' כתב לו כלב וחכמים אומרי' לא כתב לו כלב. וכ"ה בכי"ע ובר"ש פ"ח מ"ו ובכפו"פ ספנ"ח עמ' תש"ע (ושם חסרים דברי החכמים). וצ"ל להפך, ועיין מ"ש לעיל שו' 19. ועיין להלן.

21-22. **הכותב בהמתו לבנו ר' מאיר או' כתב לו כלב וכו'.**וכ"ה בריבמ"ץ הנ"ל, וכן באו"ז הנ"ל אחרי שהעתיק את הרישא הנ"ל והוסיף עוד הבדלים, הסיק: וכן איפכא בכולהו. ובד: ר' מאיר אומר לא כתב לו כלב וחכמים אומרים כתב לו כלב. ובכי"ע, בר"ש ובכפו"פ הנ"ל חסרה לגמרי בבא זו, ומכאן אנו עומדים על הטעות שברישא, וכצ"ל שם: שהכותב חיתו לבנו ר' מאיר אומר [לא כתב לו את הכלב וחכמים אומרים כתב לו את הכלב. הכותב בהמתו לבנו ר' מאיר אומר] כתב לו כלב וכו'. וכן כנראה היה חסרון זה בנוסח שהיה לפני ד' והשלימוהו שלא כהוגן.

22. **כלב כופרין מין חיה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כלב כופרי וכו'. ובירושלמי פ"א ה"ו, כ"ז ע"א: אע"ג דר' מאיר אמר כלב מין בהמה, מודה בכלב כופרי שהוא מין היה. ופירשו הגאונים (אוה"ג ב"ק עמ' 54): כלב כושי היא, וישמעאלים קוראין אותו כלב ציני.

22-23. **הירודין והנעמית וכו'.**וכע"ז בד. ובכי"ע: הירורין והנעמיות וכו'. ובכפו"פ ספנ"ח הנ"ל: חרורין וכו', וצ"ל: הירורין וכו', ובירושלמי (פ"ח ה"ה, ל"א ע"ג): הירורות (כ"ה בד"ו. ובכי"ר: הירורית). והתרגומים מתרגמים תנים שבמקרא (ישעיה ל"ד, י"ג; מ"ג, כ'): ירורים, ושם נזכרו תנים יחד עם בנות יענה (נעמיות). וברש"י (סנהדרין נ"ט סע"ב): ירוד וכו', עוף ששמו תנין וכו'. ועיין בשטמ"ק כתובות מ"ט ב' ובעה"ש ערך ירור (א' וב'). ובמדרש איכה פ"ד, ג' (הוצ' בובר עמ' 144): אילין ירודתא וכו' (ועיין בהערות שם). ובוודאי שקראו לתנים הדומים לשועלים (Jackal) ירורין, אבל מן התוספתא ברור שהיה גם עוף ששמו ירור. והסורים תרגמו גם λαμία (כן תרגם סומכוס "לילית" בישעיה ל"ד, י"ד): ירורא.¹⁷ וכנראה שהכוונה כאן או לעוף אגדתי, או לעוף ממין בנות היענה, שאינם משתמשים בכנפיהם לתעופה, אלא ברגליהם לריצה.¹⁸ ובירושלמי מסיים: והנחש הרי הוא כחיה. ועיין תוספ' סנהדרין י"ז א' ד"ה שיודע.

footnotes: ¹⁷ תמן שלת ירורא. עיין בהיקספלה הוצ' פיעלד, עמ' 498, הערה 43. ¹⁸ ובח"ד העיר לישעיה מ"ג, כ': תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה. ומכאן היינו יכולים לטעות שהללו מין חיות הן.

23. **הרי הן כעופות לכל דבר.**כלומר, אף לעניין טומאה וטהרה, עיין טהרות פ"א מ"ג וכלים פי"ז מי"ד ובתוספתא שם ב"מ פ"ז ה"ה וה"ו.

**שאין בהמה טמאה יולדת וכו'.**וכ"ה בכפו"פ ספנ"ה הנ"ל. והסגנון "שאין" (במקום "אין") הוא באשגרה מלהלן בכורות פ"א סה"ט, עיין מ"ש לעיל פ"א שו' 45–46. ובבבלי (בכורות ז' א') הובאה הלכה זו בשם ר' יהושע בן לוי, ואמרו שם שלא כל התנאים מודים בזה, עיי"ש.

25. **כל שיש ביישוב יש במדבר וכו'.**כנראה שהכוונה לאדני השדה שנחלקו בהם במשנתנו (פ"ח מ"ה) אם הם מטמאים באוהל כאדם. (ע"פ ח"ד).

26. **כל שיש ביבשה וכו'.**כפו"פ הנ"ל, ירושלמי שבת פי"ד ה"א, י"ד ע"ג, בבלי חולין קכ"ז א'. ובתנחומא (ויקרא סי' ח'): ארז"ל כל דמות שברא הקב"ה ביבשה ברא בים בדגים (ולא נזכר שם היוצא מן הכלל). וכאן הכוונה לסירונות (תו"כ שמיני פ"ד ה"ז, מ"ט ע"ד) שיש להן צורת אדם, ונחלקו בהן אם הן מטמאות באהל כאדם. ועיין להלן בכורות פ"א הי"א ומש"ש.

27. **אין מין חולדה וכו'.**המקורות הנ"ל. ועיין תו"כ שמיני פרש' ה' ה"ד, נ"ב ע"ב, ובבלי חולין קכ"ו ב' וברש"י שם.

**החוסם את הפרה וכו'.**להלן ב"מ פ"ח הי"ב, ומכות ריש פרק בתרא, בבלי ב"מ צ' ב', ופירש"י: החוסם את הפרה, ולא העבירה על הדישה, וחבירו דש בה.¹⁹ ועיין ר"מ פי"ג מה' שכירות סה"ב.

footnotes: ¹⁹ ופירוש זה נובע מפיה"ג, עיין בגיאוניקה הוצ' הר"ל גינצבורג ח"ב, עמ' 239.

**והמזויג את הכלאים וכו'.**ופירש"י: המזווג שור וחמור לקרון, ובא חבירו והנהיג, פטור הראשון וכו'.²⁰ וכן כנראה פירש גם הר"מ בפ"ט מה' כלאים סה"ז, ועיין בפירוש ר' יהונתן בשטמ"ק שם.

footnotes: ²⁰ וכ"ה בתשה"ג הנ"ל.

28. **אלא הנוהג והמנהיג בלבד.**וכ"ה במקבילות בתוספתא. ובבבלי ב"מ הנ"ל: ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד. ובס' האשכול ח"ב (הוצ' הר"ח אלבק עמ' 35): אלא הדש והמנהיג והמושך בלבד. ועיין בהערות שם, ולעיל שם (עמ' 33): ובפסוקות אשכחן וכו', אסור למשוך ולחרוש ולהנהיג ולקשור וכו'.²¹ וכן בר"מ הנ"ל: אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג. ועיין בסה"מ שלו ל"ת רי"ח, הוצ' הגר"ח הילר (ירושלים תש"ו), קנ"ג ע"ב, ובפתח דבר שם עמ' י"ד, סוף אות ד'. ומכאן שגם "נוהג" שלפנינו פירושו מושך, ומנהיג הוא מנהיג ברגליו, או במקל (עיין בבלי ב"מ ח' ב', ט' א').

footnotes: ²¹ ועיין בהערות הר"ח אלבק שם הע' ז' ולהלן שם, עמ' 36.

28-29. **צמר הגמלים וצמר הרחלים.**וכ"ה בכי"ע.²² וכן בס' חפץ:²³ לקו' אלמשנה צמר גמלים צמר רחלים, וקאלת אלתוספה צמר גמלים וצמר רחלים. בד"א שטרפן וכו'. וכן בפי' המיוחס להראב"ד תמיד כ"ז ב' (ד' פראג י"ד ע"א, לשון חכמים, ח' רע"ג): בתוס' דכלאים קתני הכי, צמר²⁴ הגמלים והרחלים, בד"א בזמן שהביא פשתן וכו'. ולפ"ז ברור שיש כאן פיסקא ממשנתנו רפ"ט: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר.²⁵ וכעדותו של ר"ת: דרך התוספתא באלף מקומות ליקח קצת מן המשנה לזכרון דברים.²⁶ וכן בתשובת הר"ש שבאו"ז (ח"א סי' ד"ש, ל"ט ע"ג): משום דקתני רישא (כלומר, של התוספתא שהביא לעיל שם) צמר גמלים ורחלים, בד"א בזמן שהביא פשתן וכו', ונראה דההיא ברייתא קיימא אמתני' פ' בתרא דכלאים צמר גמלים וכו', והשתא קתני עלה בברייתא בד"א וכו'. ועיין גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"ס. וזו היא בלי שום ספק הגירסא הנכונה, שהרי הר"ש כותב לעיל שם שבדק בכמה תוספתות וגם בפירושי זרעים, ומ"מ היה מסופק על מה קיימת הברייתא, מפני שבכל התוספתות היתה הפיסקא קטועה. וכן כנראה היה גם לפני כמה מן הראשונים (עיין להלן) המתחילים להעתיק מן המלים בד"א וכו'. אבל בד: צמר הגמלים וצמר הרחלים אסור. ואף זו היא פיסקא מקוצרת ממשנתנו הנ"ל: ואם רוב מן הרחלים אסור. אבל אין לגירסא זו שום יסוד.²⁷ ובס' האשכול להראב"ד (ח"ב הוצ' הר"ח אלבק עמ' 42): תניא בתוספתא בסוף כלאים צמר גמלים וצמר הרחלין מותרין, במה דברים אמורים וכו'. וכן בפי' המיוחס להראב"ד הנ"ל: לפיכך בתוספתא מדייקת נמצא הגירסא בלא שינוי, אלא לפי פשוטה כתובה כך, צמר הגמלים והרחלים מותר, בד"א וכו', ופי' הברייתא כך היא צמר הגמלים והרחלים מותר, כלומר, מותר לחברן יחד בפשתן, שיביא ביניהם הפשתן ויחברם יחד, בד"א וכו'. ברם אף לפי הגירסא "מותר" אפשר לפרש שזו היא פיסקא מקוצרת של משנתנו.

footnotes: ²² צמר הגמלים והרחלים. ונוסח צוקרמנדל, וכן מ"ש בשנו"ס שלו אינו נכון. ²³ לפי פיה"מ לר' נתן אב הישיבה כת"י של ביה"מ כאן, ס"ב ע"ב. ²⁴ כ"ה בד"פ הנ"ל, ובלש"ח שם בטעות: הרי שער. ²⁵ כלומר, לערב בהם פשתן, מפני שצמר הרחלים נתבטל ברוב. ²⁶ עיין לעיל, ריש עמ' 6, ומ"ש לעיל שביעית פ"ה שו' 16. ²⁷ ובתס"ר ח"א, עמ' 96, כתבתי: "ונמצא שיש לנו שני עדים (כי"ע וד) על הגי' אסור", והיא טעות, וסמכתי באותו זמן על הגירסא המוטעית שבהוצ' צוקרמנדל.

29. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

29-30. **בזמן שטרפן זה בזה והביא פשתן ביניהן וטרף וכו'.**וכ"ה בד ובס' חפץ הנ"ל, ופירושו שטרף מקודם את צמר הגמלים והרחלים ובטל את צמר הרחלים ואח"כ טרף פשתן ביניהם, וטווה הכל יחד. ובכי"ע: בזמן שהביא פשתן וטרף עמהם וטרפן זה בזה. ופירושו שאפילו אם טרף פשתן בין צמר רחלים, ואח"כ טרף את הכל ביחד עם צמר גמלים, ויש כאן רוב צמר גמלים, הכל מותר, ועיין בירושלמי פ"ט ה"א, ל"ב רע"א.²⁸ וכגי' כי"ע כ"ה בר"ש פ"ט מ"א, פי' הרא"ש שם, תשובת הר"ש שבאו"ז ח"א ה' כלאים סי' ד"ש, ל"ט ע"ג, או"ז שם סי' רצ"ג, ל"ט ע"א, פי' המיוחס להראב"ד בתמיד הנ"ל. וכ"ה בשינויים קלים גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"ס, שו"ת הרא"ש כלל ב' סי' ה', ה' כלאי בגדים, נדה פ"ט, סי' י', תשב"ץ ח"ב סי' ד', ג' ע"א. ועיין ריבמ"ץ פ"ט מ"א ד"ה צמר. ובס' האשכול עמ' 42 הנ"ל: "במה דברים אמורים בזמן שטרפן זה בזה והביא פשתן ביניהן וטרפן. לישנא אחרינא בד"א בזמן שהביא פשתן וטרף עמהן וטרפן זה בזה. אבל העושה חלוק וכו'". ונמצאנו למדים שטעם ההיתר הוא מפני שבטלו לפני הטוייה, אבל חוטים בחוטים לא בטלו. וכן מעתיק בס' יריאים השלם (סי' של"ג, קפ"ז ע"א, בד"ו סי' ס"א): מפרש בתוספתא בד"א בזמן שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור (כלומר, עם הפשתן). וכ"ה בסמ"ג לאווין רפ"ג, פ' סע"ד, ובתשב"ץ ח"ב סי' ד', ג' ע"א.²⁹ וכ"ה בח"ג שם סי' שכ"ד, ס"ה ע"א. ופירש בס' יריאים שהטעם הוא מפני שהחוטים חשובים ולא בטלו (וממנו בסמ"ג הנ"ל). ועיין ר"מ פ"י מה' כלאים סה"ו. ועיין נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' קפ"ו, ומ"ש עליו הגר"י מקוטנא בישועות מלכו לפ"י מה' כלאים ה"ד. ולכאורה משמע שלפני הר"א ממיץ היתה הגירסא כאן: בד"א בזמן וכו' וטרפן זה בזה אבל [הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור]. העושה חלוק וכו' ("העושה חלוק" וכו', הוא עניין אחר). וכן באמת מעתיק ביריאים שם (ובסמ"ג הנ"ל): דתניא נמי התם בתוספתא חלוק שכולו צמר וכו', ומכאן שהוא עניין בפני עצמו, ואינו קשור עם הדבור "בד"א" שלעיל, עיין מ"ש להלן. וצ"ע.

footnotes: ²⁸ ועיין בבאורי הגר"א יו"ד סי' רצ"ט ס"ק א' אות ה'. ²⁹ כנראה שכתב שם ע"פ הסמ"ג, עיי"ש. ולעיל שם בסמוך העתיק כגי' הר"ש מפני ששאב מן הר"ש.

30. **חלוק של צמר הגמלים כולו וכולו צמר הארנבים וכו'.**בד: חלוק שכולל צמר הגמלים וכולל צמר הארנבים וכו'. ובכי"ע: שכולו צמר גמלים וכולו צמר ארנביים³⁰ וכו'. ובס' האשכול עמ' 42 ובס' יריאים השלם עמ' 372 ובסמ"ג, פ' ע"ד, הנ"ל: שכולו צמר גמלים וצמר ארנבים. ובתשובת הר"ש שבאו"ז סי' ד"ש הנ"ל: שכולו צמר גמלים וכולו צמר צביים³¹ וכו'. ובמיוחס להראב"ד הנ"ל: שכולו צמר גמלים וכולו ארנבים וכו', בתוספתא מדייקת וכו', חלוק שכולו צמר [גמלים] וכולו צמר ארנבים וכו'. וכ"ה בשו"ת הרא"ש כלל ב' סי' ה'.³² ובאו"ז סי' רצ"ג הנ"ל, בשו"ת הר"ח או"ז סי' ח' (ד' ע"א וע"ב), בפי' הרא"ש כלאים פ"ט סמ"א ובה' כלאי בגדים נדה פ"ט סי' י': שכולו צמר גמלים או כולו (מלה זו חסרה במהר"ח או"ז) צמר ארנבים וכו'. וכן בר"מ פ"י מה' כלאים ה"ט: העושה בגד כולו צמר גמלים או צמר ארנבים וכו'. ואף לפי הגירסא "וכולו" צריך לפרש: או כולו. ובר"ש פ"ט סמ"א: מצמר גמלים כולו, או כולו צמר ארנבים (כעין גי' כי"ו) וכו'. ועיין בראשונים שנביא להלן. ורובם ככולם מקיימים גי' כי"ע, וכן צריך לפרש אף בכי"ו.

footnotes: ³⁰ עיין באהצו"י, עמ' 68, בשנו"ס לנוסח המשנה פ"ט מ"א. ועיין בתו"כ תזריע, נגעים ריש פרק י"ג, ס"ח ע"ב. ³¹ צ"ל: ארנבים, כמו שהוא מעתיק בעצמו להלן שם, אעפ"י שהדין דין אמת. ³² בר"ש כאן פ"ט מ"ט: וההיא דתניא בתוספתא דאסר חלוק של צמר גמלים וארנבים וכו', וקיצר בלשונו, עיין גירסתו להלן.

31. **חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחר של פשתן אסור.**וכ"ה בכי"ע (אלא ששם: וחוט אחד). וכן בר"ש הנ"ל (ד"ר): של צמר בצד זה, וחוט אחד של פשתן (זה בצד)³³ אסור. וכ"ה בפי' הרא"ש שם (פי שנים, ל' רע"ד) שבוודאי העתיק מן הר"ש (עיין גירסת עצמו להלן). וכן מעתיק הר"ש עצמו בפ"ט סמ"ט. וכן בתשובה שלו שבאו"ז סי' ד"ש הנ"ל: וחוט אחד של פשתן אסור וכו', ואין לומר שחסר מן התוספתא בצד אחר, כי בדקתי בכמה תוספתות, וגם בפירושי זרעים הביאה, ואין כתוב בה בצד אחד (צ"ל: אחר). וכן היתה הגירסא גם לפני הר"ח או"ז סי' ח' הנ"ל, וכן כנראה היה גם לפני ר"מ בר' חסדאי (עיין במהר"ח או"ז הנ"ל, ד' סע"ב). ועיין גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"ס, ברא"ש ה' כלאי בגדים, נדה פ"ט, סי' כ' (ועיי"ש סי' י'), תשב"ץ ח"ב סי' ד', ג' ע"א, ואף הם מעתיקים כגי' כי"ו וכי"ע, אבל מסתבר שהעתיקו מן הר"ש, עיי"ש. אבל בד: וחוט אחד פשתן בצד זה אסור. וכ"ה באשכול עמ' 42 הנ"ל (וכן הדפיסו בר"ש פ"ט מ"א בד"ח), באו"ז סי' רצ"ג, בס' יריאים השלם עמ' 372, בסמ"ג לאווין, פ' ע"ד, במיוחס להראב"ד תמיד כ"ז ב', בפי' הרלב"ג קדושים, קס"ב ע"ג,³⁴ בשו"ת הרא"ש כלל ב' סי' ה' הנ"ל ובמאירי יבמות ה' ב' (הוצ' הר"ח אלבק עמ' 45), וכן העתיק גם הר"מ בפ"י ה"ט הנ"ל ובכפו"פ פנ"ט עמ' תשע"ב. והנה ברייתא זו שמשה סלע המחלוקת בין הראשונים הנ"ל, כי לפי פשוטה (ובפרט לפי גי' ד) מוכח שאפילו החוט של צמר היה מרוחק מן החוט של פשתן מכיון שהן מחוברין, אף ע"י היתר, הכל אסור, וכשיטת זקני קציני נרבונא ופרובנצא.³⁵ וכן הסתייעו מכאן לאיסור המיוחס להראב"ד, הרלב"ג, ר"מ בר' חסדאי (בשו"ת מהר"ח או"ז הנ"ל) והמאירי הנ"ל. אבל הר"ש (בתשובה שבאו"ז הנ"ל) וסייעתו דייקו מן הלשון שלפנינו (כגי' כי"ו וכי"ע) שלא שנינו כאן "בצד אחר", שדווקא אם שני החוטין היו סמוכין אחד לשני אסור, מפני שהן כלאים מצד עצמם, אבל אם היו מרוחקים מותר.³⁶ וכבר העיר במהר"ח או"ז הנ"ל: "שהלשון מגומגם לי קצת למה תפס כלל בצד זה וכו', ושמא שחוט אחד בצד התחתון והשני בצד העליון בעובי הבגד, והחוטין נוגעין זה בזה, מ"מ כשרואים חוט של צמר אין רואין של פשתן וכן להפך, אעפ"כ אסור". ולהלן (ד' סע"ב, רע"ג) כתב: היינו יכולים לומר מה שאוסר בחלוק חוט של צמר בצד זה ושל פשתן בצד זה, היינו שאותם החוטין הם כמו אימרא שעל ידי אלו החוטין מתקיים כל הבגד, ועשויין לקיום הבגד והם עיקרו. ובס' יריאים השלם כתב שהברייתא שלנו יחידאה היא³⁷ שאוסר צמר ופשתן אפילו הם מרוחקים, אם הם מחוברים ע"י היתר באמצע, וחכמים חולקים עליו. ובח"ד פירש חוט אחד של צמר בצד זה, כלומר לאורך הבגד, וחוט אחד של פשתים בצד זה, כלומר לרוחב הבגד וכו', ולכך אסור שהרי במקום אחד נוגעים הצמר והפשתים ביחד. והוא משער שכן פירש גם הר"מ הנ"ל שהעתיק את לשון התוספתא כצורתה, כגי' ד. ואין פירוש זה סובל את הלשון כלל, והר"מ באמת חולק על הר"ש ואוסר אפילו שאינם סמוכים, עיין בפ"י מה' כלאים ה"ג. וכן הבין הרא"ש ה' כלאים סי' כ',³⁸ רבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ט ח"ב, תשב"ץ ח"ב סי' ד', ד' ע"ב ועוד.

footnotes: ³³ המלים שהקפתי צריכות מחיקה, עיין מ"ש להלן בפנים. ³⁴ והוא אומר שם: כמו שנתבאר בחמישי מתוספו' כלאים. ³⁵ עיין בשו"ת הראב"ן סי' קי"ו, הוצ' הר"ש אלבק, מ"ז ע"ג. ³⁶ ועיין באו"ז סי' רצ"ג הנ"ל שפירש כן אף לפי גירסת ד, ודייק ממה ששנינו וחוט אחד פשתן בצד זה, ולא אמרו בצר אחר, ונדחק כן לפי גירסתו בתוספתא. אבל כבר ראינו שהר"ש גרס כאן כגי' כי"ו וכי"ע, ותשובתו הנ"ל מוכיחה שהדיוק הוא אחר, וכמו שכתבנו בפנים. ועיין גם בסמ"ג הנ"ל בשם הר"ש. ³⁷ ר' חנניה בן גמליאל וכו'. עיין להלן שו' 48 ומש"ש. ³⁸ וצ"ל שם: ו[לא] תלה הטעם וכו', כפי שמעתיק בטיו"ד סי' ש', עיין במעדני יו"ט במקומו.

31-32. **בגד שיש בראשו אחד וכו'.**ס' האשכול עמ' 42 הנ"ל, ס' יריאים השלם סי' של"ג (ד"ו סי' ס"א) עמ' 372, או"ז ח"א סי' רצ"ב, ל"ט ע"א. ובאו"ז העיר על הירושלמי פ"ט ה"א, ל"א ע"ד, ושם מובא מאמר זה בשם ר' זעירא. והלכה זו פסקה בטיו"ד סי' ש"א, והר"מ השמיטה, עיין בתועפות ראם לס' יריאים הנ"ל הע' י'. ועיין מה שחקר בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סוף סי' קפ"ו. ועיין מ"ש להלן שו' 48 סד"ה ולעצם.

33. **חלוק של צמר שניפרס ופירפו וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם: שנפרם). וכן בס' האשכול הנ"ל: הלוקח³⁹ חלוק של צמר שנפרס ופרפו בחוט של פשתן, ושל פשתן שנפרס ופרפו בחוט של צמר, אם תפרן אסורין וכו'. ובכי"ע: חלוק של צמר שנפרס ופירפו בחוט של פשתן ושל צמר, אם תפרן אסור וכו'. וכעין גירסא זו היתה ידועה לר"ת אלא שחסרו שם אף המלים "אם תפרן", שכן הוא כותב (לפי הראבי"ה ח"א סי' קצ"ג עמ' 225): ולדברי האומר ופרפו בחוט של צמר ושל פשתן, תיקשה ליה אמאי נקט חלוק של צמר שנפרם ופרפו אסור, תיפוק ליה דאסור משום החוט לבדו שהוא שעטנז, וחלוק של צמר ופריפה כדי נסבה, שהרי אפילו לא היה שם חלוק, ולא היה החוט בפריפה, היה אסור החוט לבדו וכו', וטעות גמור בספרים וכו'. ואשר לגירסה הנכונה לדעתו, כתב לעיל שם (עמ' 224): "בתוספתא שלנו מצאתי חלוק [של צמר] שנפרם ופרפו בחוט אסור, ולא יותר, ופירושו כן הוא, חלוק שנפרם, כמו בגדיו יהיו פרומים (ויקרא י"ג, מ"ה), ופרפו בחוט [כלומר, של פשתן], שסתם חוט של פשתן הוא וכו'. ונראה שהא קמ"ל הברייתא דפריפה חיבור הוא לכלאים (וחסרו לפניו המלים "אם תפרן", עיין מ"ש לעיל ומ"ש להלן) וכו'" וכן מעתיק גם הראבי"ה בעצמו (שם סי' ר"ו עמ' 296): והא דתנן בתוספתא דכלאים חלוק של צמר שנפרם ופרפו בחוט אסור, כגון שלא יכול להתקיים [בלא] פרפו.⁴⁰ ולפני הר"מ היתה כאן כנראה הגירסא: חלוק של צמר שנפרם פורפו (במקום "ופירפו" שלפנינו) בחוט של פשתן, ושל פשתן שנפרם פורפו בחוט של צמר. אם תפרן וכו', עיין בפ"י מה' כלאים ה"י, וכן מעתיק בכפו"פ פנ"ט עמ' תשע"ב. וברא"ש (נדה פ"ט, ה' כלאי בגדים סי' כ"ד): תוספתא חלוק של צמר שנפרם פורפו (כ"ה בד"י. וכן מעתיקו בטיו"ד סי' ש') בחוט של פשתן, ואם תפרו אסור משום כלאים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכו', וכתב ר"ת⁴¹ דטעות הוא בתוספתא, דקשר הוא חיבור לענין כלאים וכו'. [ועיין שבה״ל בהסגלה חכ״ד עמ׳ 72.]

footnotes: ³⁹ כנראה שזו היא דיטוגרפיא מוטעית מן המלה "החלוק", ושכח הסופר למוחקה. ⁴⁰ ר"א אפטוביצר לא דייק בדברי הראבי"ה, ותיקן שלא כהוגן, וכל דבריו בהערות 13–14 מיותרים. ומ"ש הראבי"ה שם בשו' 11: שאינו יכול להתקיים, כוונתו על הפרוץ. ⁴¹ כצ"ל, כמו שהוא בטיו"ד סי' ש' הנ"ל, וכיוון לתשובת ר"ת שבראבי"ה הנ"ל. ולפנינו ברא"ש בט"ס: ר"ח.

34-35. **אם תופרן אסורין משום כלאים ויוצאין בהן בשבת.**כלומר, כל בגד שנפרס (או: נפרם) ותפרו יוצאין בו בשבת, אבל אם פרפו בלבד, אינו יוצא בו בשבת, מפני שהחלק שנפרם נראה כמשא.⁴² ואעפ"י שאמרו במשנת שבת (פ"ו מ"ו ומ"ז) שפריפה היא חיבור לעניין שבת, הוא דווקא בפריפה על האבן, או על האגוז וכו', שכובד האגוז מחזיק את החוט בלולאה ואינו נותן לו לצאת. אבל פריפה גרידא אפשר שאף היא חיבור לעניין כלאים (לחומרא), אלא שאין יוצאין בה בשבת (לחומרא), מפני שהיא עלולה להתפרק. ועיין בה' כלאים להרא"ש הנ"ל. ועיין להלן שו' 50 ומש"ש. ברם לפני ר"ת הנ"ל לא היה כ"ז בתוספתא, וכנראה שלא היתה ידועה לו כלל נוסחא שכתוב בה "אם תפרן" (עיין מ"ש לעיל), אבל ידע חלק מן הנוסחא שלנו, שכ"ה כותב (ראבי"ה הנ"ל סוף עמ' 224): דפריפה חיבור היא לכלאים, כי ראיתי מקומות⁴³ כתוב שם, אסור משום כלאים, ויוצאים בהם בשבת וכו'. וכן גרס גם הראבי"ה (עיי"ש עמ' 296, וכמו שהעתקנו לעיל): ופרפו בחוט אסור, כגון שלא יכול להתקיים [בלא] פרפו, ויוצאין בו בשבת, כדתנן (כ"ה בכי"א. משנת שבת פ"ו מ"ו הנ"ל) מדיות פרופות וכו'. ולגירסת ר"ת וראבי"ה הכל הולך על פריפה, ותפירה לא נזכרה כלל בנוסחאות שלהם.

footnotes: ⁴² עיין בספר התרומה קרוב לסופו ד"ה אמנם אם הלולאות. ⁴³ כלומר, בניגוד לתוספתא "שלנו" שהזכיר לעיל שם ראה באילו מקומות טפסים אחרים של תוספתא שכתוב שם וכו'. ואפטוביצר לא כיוון יפה.

35. **לובש אדם שתי חלוקות וכו'.**תשה"ג שע"ת סי' ס"א, אוה"ג ביצה עמ' 16 (ובהערות שם), ס' האשכול הנ"ל עמ' 43 (בשם גאון): כדתניא לובש אדם שני חלוקין זה על גב זה וכו'.⁴⁴ ובשם התוספתא בס' האשכול הנ"ל עמ' 42, ס' יריאים השלם עמ' 372, רא"ש ה' כלאי בגדים, נדה פ"ט סי' כ"ה. ופסקה הר"מ בפ"י מה' כלאים הי"א ובטיו"ד סי' ש'. ועיין בספרי כי תצא פיס' רל"ב עמ' 265, ולעיל שו' 13–14 ומש"ש.

footnotes: ⁴⁴ ועיין בהערות שם. ויש להוסיף שבה"ל ח"ב (שנתפרסם בשבועון "הסגלה" חכ"ו, עמ' 76) בשם רב שרירא.

36. **ובלבד שיתן את המשיחה וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובס' האשכול וס' יריאים הנ"ל: ובלבד שלא יתן וכו'. וכבר הוכחנו לעיל שביעית פ"ו שו' 42–43 שאין הבדל בין "ובלבד ש" ובין "ובלבד שלא", עיין מ"ש שם. וברא"ש הנ"ל מעתיק בשם התוספתא: ובלבד שלא יטרוף את המשיחה וכו'. וכ"ה בר"מ הנ"ל בכל הדפוסים הישנים ובכי"י (בד"ח בטעות: שלא יכרוך וכו'). ופירושו, כנראה שלא יערב את המשיחות של שתי החלוקות, ויקשרם יהד בין הכתיפות. ועיין היטב בבבלי שבת נ"ד א'. ועיין באו"ז ח"א סי' ש"ג, ל"ט ע"ב, ובשו"ע יו"ד סי' ש' ס"ק ד'. ובתשה"ג הנ"ל אסרו לחבר את החלוקים ע"י תפירה, ולא העתיקו כלל בבא זו. וכנראה שפירשו שהאיסור כאן הוא מחמת טריפת המשיחות וקשירתן. ולשיטת הירושלמי האיסור הוא מפני שאינו יכול לפשוט את התחתון אם לא פשט את העליון, עיי"ש פ"ט ה"ה, ל"ב ע"ד, ומ"ש בירושלמי כפשוטו עמ' 97. אבל בלי קשירת המשיחה למעלה, יכול לפשוט את התחתון דרך ראשו אם בית הצואר של התחתון הוא רחב הרבה.

36-37. **בלארי נשים וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובס' האשכול הנ"ל: בלוורי נשים. ובירושלמי (פ"ט סה"ג, ל"ב ע"א): ר' אבהו בשם ר' יוחנן בלנרי נשים אסורין משום כלאים וכו'.⁴⁵ וכן בירושלמי מו"ק (פ"ג רה"ב, פ"ב ע"א): תני בלנרי נשים מותר לכבסן במועד וכו'.⁴⁶ ובאו"ז ה' יו"ט (ח"ב סי' שמ"א, ע"ב ע"ג): דילמא בלנרי נשים דירושלמי היינו בלרי דתוספתא, דתנן בתוספתא דכלאים פ' כלאי הכרם, בלרי נשים אין בהן משום כלאים, ואם תפורות מקבלות טומאה ואסורות משום כלאים. ובלרי דתוספתא היינו סדינים כההיא דס"פ חבית (שבת קמ"ז ב') האוליירין מביאין בלרי (עיין דק"ס שם) נשים וכו'. ולאמיתו של דבר אין הבדל בין הגירסאות, ובלנרי הם תשמישי המרחץ (βαλνιαρία), ובלרי הוא כתיב אחר במקום בנרי,⁴⁷ ואף הוא פירושו תשמישי מרחץ (βανιάρια), עיין ב"ר פמ"ה, ו', עמ' 454 ובמנחת יהודה שם.

footnotes: ⁴⁵ ובנוסח הרש"ס שם (קנ"ג ע"א): מותרין וכו'. ס"א אסורין. ועיין בתוספתא להלן. ⁴⁶ ולעניין המשך הירושלמי שם בכלאים, עיין בהוצ' לונץ, מ"ד סע"א, בהערה. ⁴⁷ כמו אנטונינוס, אנטולינוס, עיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 98, מכילתא דשירה, עמ' 128, ובהערה 1 שם, ירוש' כתובות פי"ג סה"ג, ל"ו ע"א, ועוד בכ"מ. ועיין מ"ש לעיל עמ' 229 ועמ' 502 ומ"ש להלן שו' 47, ולהלן הע' 68. ועיין להלן מעשרות פ"א הע' 12 והע' 15. ועיין מבוא לנוה"מ לרי"ן אפשטין, עמ' 1228 סי' ז'. ויש להוסיף שם כל מה שהבאנו כאן. וכ"ה גם ביונית, עיין מ"ש Psaltes בספרו Grammatik d. Byzant. Chroniken, עמ' 75 ואילך. [ועיין ווייס משפט לשון המשנה עמ׳ 83. וראה מתליא=מתניא, ירוש׳ כלאים פ״ג סה״א, כ״ח ע״ג.]

37. **אין בהן משום כלאים.**משום שלא ניתנו אלא להסתפג, וכת"ק במשנתנו (פ"ט מ"ג) שמטפחות הספג אין בהן משום כלאים, וכדברי ר"מ בהלכה הסמוכה. ועיין בח"ד. וכנראה שאין מקבלות טומאת מדרס, מפני שאין משתמשים בהן אלא לסיפוג בלבד, עיין בירושלמי כאן רה"ג. ועיין מ"ש להלן שו' 39 ומ"ש לעיל הערה 45.

**ואם תופרן וכו'.**בס' האשכול הנ"ל: ואם תפרן וכו'. ובאו"ז הנ"ל: ואם תפורות וכו'.

**מקבלות את הטומאה וכו'.**כלומר, דינן כבגדים לכל דבר. ועיין להלן שו' 50.

38. **מטפחות תיבה אין בהן וכו'.**כנראה שבזה כ"ע מודי, מפני שמטפחת תיבה לא ניתנה אלא לחיפוי (עיין בתוספתא כלים ב"מ פ"ה ה"ט). ובאו"ז ה' בהכ"נ (ח"ב סי' שפ"ו, פ' ע"א): ותניא נמי בפרק בתרא דכלאים בתוספתא, מטפחת תיבה אין בה משום כלאים, דהיינו מפה, או מעיל, שפורסין בארון הקודש תחת ס"ת, או סביב ס"ת, משום דהתם לא שייכי הני טעמי דמפרש בירושלמי, לעניין מטפחת ספרים. ועיין בהגהות אשרי מגילה פ"ד סי' ה' ובט"ז יו"ד סי' ש"א ס"ק י"א. ובליקוטים שבסוף דרשות מהרי"ל (קרוב לסוף הספר): "ואסר נמי יריעות שעטנז התלויין לנוי בכותל מטעם זה",⁴⁸ אבל במטפחות תיבה של ספרים אין לחשוש.

footnotes: ⁴⁸ כלומר, שמתחמם כנגדו, כמו גבי ווילון, עיין להלן שו' 53 ד"ה וקלע ואילון ומש"ש.

39. **ומטפחות ספוג.**מפרשי המשנה (לרבות גם פיה"מ להר"מ) פירשו שהן סדינים או מפות שמספגים בהם את הגוף, ולפ"ז הן בלרין (בלנרין) שנשנו לעיל שו' 36. אבל בר"מ פ"י מה' כלאים הכ"ב: ומטפחות שמספגין בהן הכלים והקרקעות וכו'.

39-40. ר' ליעז' אוסר דברי ר' מאיר.⁴⁹ומשנתנו הנ"ל היא כר"מ, כפי שהעירו בסמ"ג לאוין רפ"ג, פ"א ע"א, ומאירי יבמות ד' ב', ע"פ התוספתא כאן. ופירשו בירושלמי בטעמו של ר' אליעזר שלפעמים נותן את מטפחת היד על הכסת וישן עליה, או שנותנה תחת אצילי ידיו ומתחמם בה. ומטפחת ספר לפעמים עושה אותה כמין חיק (כגי' כי"ל, ובכי"ר: בחיק) ונותן את הספר עליה. ומטפחת ספוג לפעמים מתעטף בה, כשהוא רואה את רבו בבית המרחץ.

footnotes: ⁴⁹ בכי"ע: ר א ר' אליעזר אוסר וכו'. ואין לדעת אם הנקודות הן סימני מחיקה (כפילות במקום ר' אליעזר) או שהן סימן הקיצור, כלומר, ר' אומר, והיינו שרבי מוסר כאן מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בשיטת ר' אליעזר וחכמים.

40. **ר' יהודה או' ר' ליעזר מתיר וכו'.**סמ"ג ומאירי הנ"ל. ולברייתא זו רמז בירושלמי (ה"ג) שאמרו על משנתנו: אית תניי תני מחלף. עיין במלא"ש.

40-41. **לא יתן את המרדעת על כתפו וכו'.**כ"ה בד, בכי"ע ובמשנתנו פ"ט מ"ד. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' כלאים הכ"ה. ופירש הרש"ס (קנ"ג ע"ב) שהמרדעת מקילה עליו את לחץ משא הזבל, ומצילה אותו מן הריח, ואת בגדיו מן הטינוף. אבל לבישה אין כאן, שהרי היא קשה, ואין לחשוש שמא תכרך נימא על בשרו.

41-42. **ור' לעזר בר שמעון מתיר.**סובר שאין בהצלה משום כלאים, וכן סובר ר' יוחנן בירושלמי כאן ה"ג, ל"ב ע"א.⁵⁰

footnotes: ⁵⁰ ועיין באו"ש פ"י מה' כלאים הי"ט.

42. **שאבד בו כלאים וכו'.**וכ"ה בכל נוסחאות הבבלי פסחים מ' ב', ע"ז ס"ה ב', נדה ס"א ב'. וכן מעתיקים בה"ג ד"ו י"ד ע"א, ד"ב עמ' 641, בר"ח פסחים ובכל הראשונים שבדקתי. אבל במעשה הגאונים סי' ל"א עמ' 20: הבגד שארג בו כלאים וכו'. וכן, כנראה, היתה הגירסא אף לפני הר"ש, עיין בפירושו למשנתנו כאן פ"ט מ"ד ד"ה ומרדעת. ואף לגירסא זו צריך לפרש שארג בו כלאים ואבד, עיין מ"ש להלן שו' 43 ד"ה ונ"ל. וכל הראשונים פירשו שאבד בו כלאים, היינו שאבד חוט של פשתן בבגד של צמר, או להפך. ובס' ערוך לנר (נדה ס"א ב') חקר מה דינו אם אבד בבגד חוט של כלאים ממש, שכבר נאסר מקודם, אם הוא בטל ברוב. ואין ספק שאין הבדל לדינא, והבגד אסור. ועיין במאירי ע"ז (עמ' 261) שכתב בשם התוספות שאין בשעטנז בטול מפני "שהבגד שיש בו כלאים בראשו האחד אף ראשו האחר אסור להתחמם בו (לעיל שו' 32), אעפ"י שבוודאי אין שם כלאים, הילכך אין כאן דין בטול שהרי הכל איסור". ועיין בהשגות הראב"ד פ"י מה' כלאים ה"ז ובאחרונים שהבאנו לעיל שו' 29–30 סד"ה ונמצאנו. וכל רבותינו שפירשו כאן "כלאים" חוט של פשתן וכו' לא אמרו כן אלא לרבותא, ומכ"ש שאם אבד חוט של כלאים בבגד שכל הבגד אסור.

**לא ימכרנו לגוי וכו'.**ופירשו בבבלי (הנ"ל) שאנו חוששים שמא ימכרנו לישראל, והישראל לא יכיר בו. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' כלאים הכ"ז.⁵¹ ובירושלמי:⁵² אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי, ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי.⁵³

footnotes: ⁵¹ ועיין בתוספ' יומא ס"ט א' ד"ה קשין ובגליון שם, סמ"ג לאוין קס"ח, ס' ע"א, ובגליון שם. ⁵² ערלה פ"ג סה"א, ס"ג ע"א; ע"ז ספ"ג, מ"ג ע"ג. ⁵³ כלומר, ואפילו רשב"ג מודה שאסור למוכרו לגוי, חוץ מדמי ע"ז שבו.

42-43. **ולא יעשנו מרדעת לחמור.**שמא יעשו ממנו טלאי לבגד. אבל המרדעת כשהיא לעצמה מותר לרכוב עליה, מכיון שאין דרכה בהעלאה והיא קשה, ולא גזרו עליה, כמפורש במשנתנו פ"ט מ"ד.

43. **ר' שמעון בן לעזר וכו'.**דברי ר' שמעון ב"א לא הובאו בתלמוד.

**לא יעשה הימנו אימרא המפורסמת.**בכי"ע: אף לא יעשה וכו'. ופירוש הדברים קשה מאד ולא זכיתי לרדת לדעת המפרשים ז"ל. ובפי' "תנא תוספאה" (עיין מ"ש לעיל עמ' 407 ד"ה ובתוספות) להגר"י ברלין (כפי שמביאו בספרו יש סדר למשנה כאן פ"ט מ"ד) פירש שלא יעשנו אימרא מפורסמת למת, מפני שהכלאים נראים לעין, ויש כאן לועג לרש, אבל יעשה ממנו תכריכים רגילים למת. ואף כאן הדוחק נראה לעין. ולא עוד אלא שבבבלי מוכח שדברי רשב"א הוא מאמר המוסגר, והסיפא "אבל יעשה ממנה וכו'" היא לכולי עלמא. ועיי"ש בספר הנ"ל שנדחק ליישב שהבבלי קיצר. ונ"ל שכוונת ר"ש בן אלעזר היא שלא יהפך את הבגד שאבד בו כלאים, שאסור למוכרו לגוי, לבגד של כלאים ברורים, שמותר למוכרו לגוי (עיין בתוספות נדה ס"א ב' ד"ה לא ובהגהת הרמ"א יו"ד סוף סי' נ"ז), ולפיכך אמר שלא יעשה אותו אימרא המפורסמת (לבגד ממין אחר, עיין להלן שו' 51 ומש"ש), כדי שיהא ניכר שהוא כלאים, וימכרנו לגוי. מפני שיש לחשוש שמא יסיר הגוי את האימרא וימכרנה לישראל.⁵⁴

footnotes: ⁵⁴ שוב ראיתי שכבר עמד על עיקר הדבר בחידושי ח"י כאן, עיי"ש. ותקנת הצביעה (עיין בבלי נדה ס"א ב') לא היתה, כנראה, ידועה בא"י, עיין בירושלמי כאן פ"ט ה"א, ל"ב ע"א.

44. **אבל יעשה ממנו תכריך למתים.**כלומר, ושוב אין לחשוש לכלום, שהרי התכריכים אסורים בהנאה. והוא הדין שמותר למוכרו לשם זה, עיין בירושלמי פ"ט סה"א, ל"ב ע"א. ובמשנתנו (פ"ט מ"ד): תכריכי המת וכו' אין בהם משום כלאים. ואמרו בירושלמי (פ"ט רה"ד, ל"ב ע"ב): במתים חפשי (תהלים פ"ח, ו'), כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות, וכ"ה בבבלי נדה ס"א ב'. ואעפ"י שגם המלביש כלאים חייב,⁵⁵ זהו דוקא כשהלובש מצווה. ופירש הר"ש (פ"ט מ"ד) שאין כאן לועג לרש, שהרי אף חי כשאינו נהנה כלל מותר. וכן פירש במאירי ע"ז עמ' 261. אבל בפי' האגדות להרשב"א (מובא בכותב לעין יעקב ברכות ספ"א) כתב שאסור לשיטת ר' ינאי (נדה שם) להלביש את המת כלאים, ולא התיר אלא לכסותו כדי לסופדו, מפני שבהעלאה גרידא מותר כשאינו נהנה, כמשנתנו (פ"ט מ"ה ומ"ו), אבל בלבישה אסור אפילו כשאינו נהנה, ועיין בשנות אליהו פ"ט סמ"ב, וכיון לדעת הרשב"א.⁵⁶

footnotes: ⁵⁵ עיין להלן מכות פ"ג (כי"ע פ"ד) ה"י ומש"ש. ועיין ר"מ פ"י מה' כלאים ה' ל"א. ⁵⁶ בבבלי נדה הנ"ל הסיקו מדברי ר' יוחנן שם, המתיר לקבור את המת בכלאים, שמצות בטילות לעתיד לבוא. וכפשוטו בוודאי פירושו לתחיית המתים, כמו שפירשו הר"ש כאן פ"ט מ"ד, תוספות נדה שם סד"ה א"ר יוסף ובפי' הרא"ש שם ר"ה לא שנו. אבל ברשב"א ובריטב"א נדה שם פירשוה "לעתיד לבוא" אחר זמן המיתה. ורבותינו נדחקו לפרש כן, כרי להוציא מדעת המינים שהונו את ישראל במאמר זה, עיין בפי' האגדות להרשב"א, הוצ' פערלעס, עמ' ל"ז ואילך, ל"ט ואילך. ועיין גם בדרשות לר"י ן' שועיב, ליום ראשון של פסח, מ"א ע"ג. אבל לא מצאתי פירוש זה לראשונים שקדמו לויכוחים עם הנוצרים בספרד. וכן לא מצאתי פירוש זה לראשונים מחוץ לחכמי ספרד. ועיין מ"ש במחברתי שקיעין, עמ' 81. ועיין מה שהאריך בזה בס' יש סדר למשנה כאן פ"ט מ"ד.

**עיט של צמר וכו'.**וכן בכי"ע: עייט של צמר וכו'. ובד: עיפו של צמר וכו'. ובס' האשכול ח"ב עמ' 42 הנ"ל: עיינו של צמר וכו'. ולא נתברר לי מהות העייט או העיינו, אלא שהתוספתא משמיעה לנו שאין תכיפת העיט חיבור, עיין במשנתנו פ"ט מ"י.

45. **צמר שנתנו בפשתן וכו'.**בכי"ע, בס' האשכול (עמ' 42) הנ"ל ובפי' לתו"כ המיוחס להר"ש קדושים ספ"ד, ע"ט ע"א: הנותן צמר בפשתן וכו'.

46. **שבשעה שהיה ליגוז היה ניטוה.**בד: שהיה לגזוז וכו'. בכי"ע: שהיה לוגין (צ"ל: לוגיז) וכו'. ובס' האשכול הנ"ל: שהיה לגוז וכו'. ובמיוחס להר"ש הנ"ל: "בשעה שהיה לוגז היה נטוה. פי' צמר שאינו טווי ורוצה לארוג בגד דק וכו' אסור, שכשהן לוגזין הן טוין. לא (נ"ל ברור שצ"ל: ל"א = לישנא אחרינא) להיות (ה)אורג עליו, לעכב האורג בתחילת האריגה, שלא יעלה וישמוט, וקושר ראשו (צ"ל: ראשי) השתי בצמר ובפשתן. ואסור לעשות כן, שנטווה בעסק הלגיזה וקשירת החוטין. וחכמי לוניל כתבו כן". ורבינו המפרש באר ע"פ התוספתא שלנו את הירושלמי (פ"ט סה"א): ר' שמואל בר רב יצחק הוה מפקד גו בייתיה דלא מוקמה נבל⁵⁷ דעמר מיקמי נבל דכיתן, בגין פיפה. כלומר, ששפת האריג⁵⁸ של הצמר לא יתחבר עם שפת הבד של פשתן וייטוו יחד. ולעצם העניין נראה שהיו מותחים במלגז (עיין תרגום ש"א י"ג, כ"א ובפי' הרד"ק שם), או סורקים בו את הצמר, כדי להכשירו לטוייה, ומכיוון שהצמר הוא על הפשתן, יש לחשוש שמא יאחז קצת מן הפשתן בשעת הלגיזה, וייטווה יחד עם הצמר. ולהלן שבת פ"ט (בד פ"י) ה"י: שנים אוחזין במלגז ולוגזין, בכרכר ושובטין וכו'. וכ"ה בתו"כ ויקרא, חובה, פרש' ז' ה"ט, כ"א ע"ד, בבלי שבת צ"ב ב'. ופירשו כל המפרשים (עיין ערוך ערך מלגז ורש"י בשבת שם) שלגיזה היא ממלאכת התבואה, אבל מכאן נראה שהיא ממלאכת הטוייה, ונסמכה שם לשביטת הכרכר.

footnotes: ⁵⁷ =נוול, נול, עיין ירושלמי ב"ב פ"ב סה"ג, י"ג סע"ב. והוא כסא אריגה. ובמיוחס להר"ש גרס בירושלמי כלאים: גבב דעמר גבי גבב דכיתן. ⁵⁸ פיף, עיין במשנתנו פ"ט מ"ט ובמלא"ש שם. ובד"ח של המשנה נשתבש: פיו.

46-47. **אמ' ר' שמעון בן לעזר למה וכו'.**עיין בתשה"ג הרכבי סי' מ"ט עמ' 24, שערי תשובה סי' ס"ב, אוה"ג יבמות עמ' 9 ואילך, ס' האשכול הנ"ל עמ' 44.

47. **מפני שמיליז את אביו וכו'.**במקבילות: נלוז ומליז וכו'. אבל בתשה"ג הנ"ל: ואעפ"י שבמשנת תורת כהנים (בשע"ת הנ"ל: שבתו"כ) הסיע ר' אלעזר את הנון הזה ללמד, ואמר דבר המליז את ישראל מאביהן שבשמים, כלומר, מרחיק, מעיקר אל יליזו מעיניך (משלי ד', כ"א; ג', כ"א), אבל הדרך הראשונה היא העיקר וכו'. וכנראה מגירסתו, שבתו"כ שלפניו חסרה המלה "נלוז" כמו בתוספתא כאן. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו. ולכאורה היה אפשר לפרש מליז מלשון לעז, אבל עיין בתוספ' סנהדרין ח' א' ד"ה מוציא.

47-48. **ר' חנניה בן גמליאל אומ' וכו'.**ספרי כי תצא פי' רל"ב עמ' 265. ובמשנתנו פ"ט מ"ט נשנתה הלכה זו בסתם, או בשם ר' יוסי.⁵⁹ ועיין בראשונים שנביא להלן.

footnotes: ⁵⁹ עיי"ש במשנה. ובס' יריאים שנביא להלן פירש שבמשנתנו ההלכה היא המשך מדברי ר' יוסי שם.

48. **לא יקשור סרק של צמר ושל פשתן וכו'.**וכן מעתיקים בשם התוספתא בס' האשכול הנ"ל,⁶⁰ בס' יריאים השלם סי' של"ג, בפי' רבינו הלל לספרי הנ"ל (ע"א ע"ב),⁶¹ בסמ"ג לאוין רפ"ג, פ' ע"ד, בשבה"ל ח"ב (הסגלה חכ"ו עמ' 76). וכ"ה בספרי הנ"ל בכל הנוסחאות. ובמשנתנו הנ"ל: לא יקשר סרט וכו'. אבל בכמה נוסחאות שם: סרק (עיין דק"ס ואהצו"י עמ' 87), וכן הביאו משם (שתי הנוסחאות) בפי' המיוחס להראב"ד תמיד כ"ז ב'⁶² ובכפו"פ פנ"ט עמ' תשע"ח. ובפיה"ג למקואות פ"ט עמ' 122: "או סרק של פשתן וכו'". וכנראה שהיא רצועת פשתן סרוקה, ועיין ישעי' י"ט, ט', וילקוט זכריה רמז תקע"ב (בשם פסיקתא רבתי), והשוה בבלי סנהדרין צ"ג א'. ולעצם העניין משמע ממשנתנו, מן התוספתא ומן הספרי, שצמר ופשתן המחוברים ע"י דבר אחר הם כלאים. וכן פירשו את התוספתא בס' יריאים, במיוחס להראב"ד תמיד, בשבה"ל ובסמ"ג הנ"ל, וכן פירשוה ר"מ בר' חסדאי (לפי שו"ת מהר"ח או"ז סי' ח', ד' סע"ב) ובחידושים שנדפסו ע"ש שטמ"ק ביצה ט"ו א'. וכן פירשו את המשנה ואת הספרי הנ"ל זקני נרבונא (עיין בראב"ן סי' קי"ו, הוצ' ר"ש אלבק, מ"ז ע"ג). וכן פסק הר"מ בפ"י מה' כלאים ה"ג, ועיין בפיה"מ למשנתנו הנ"ל, ובפ"ח מ"ד. ואעפ"י שכבר שמענו לעיל (שו' 31) שאף חיבור ע"י דבר אחר אסור בכלאים, תירץ במיוחס להראב"ד הנ"ל שכאן אשמעינן שאפילו חיבור ע"י עור שאינו אריג כלל (עיין במשנת כלים פכ"ז מ"א) ואינו מהוה ארג אחד עם הצמר והפשתן, מ"מ הוא כלאים. וכן משמע בספרי הנ"ל שמוסיף כאן: כשתמצא אומר⁶³ השק והקופה מצרפים את הכלאים. ועיין במשנתנו הנ"ל ובפיה"מ להר"מ. והמתירים לחבר ע"י דבר אחר (עיין בר"ש למשנתנו) תירצו שהאיסור הוא כאן (ובמשנתנו) מפני שמחבר את הפשתן והצמר בשעה שקושר את הסרקים לחגור בהם את מתניו. וכן פירש ברבנו הלל לספרי הנ"ל, ע"א רע"ב, אבל עיי"ש בהמשך הדברים. ובס' יריאים הנ"ל פירש שמשנתנו היא ר' יוסי (עיי"ש) או ר' חנינא בן גמליאל, וחחכמים חולקים עליהם. וכן פירש בראב"ן סי' קי"ו, הוצ' אלבק, מ"ז ע"ד. ועיין מ"ש לעיל שו' 31, ולהלן שו' 52.

footnotes: ⁶⁰ ושם: בשל פשתן, וכן בס' יריאים ד"ו, וכן גרסו כמה מן הראשונים בספרי הנ"ל, וכ"ה במשנתנו. והיא היא. ⁶¹ ובהעתקה שם: סרט, אבל מתוך פירושו ברור שצ"ל: סרק. ⁶² ר' פראג י"ד ע"א. ושם בטעות "הפרוט", אבל מתוך פירושיו שם מוכח שגרס בלשון אחת סרט (עיין ערוך ערך סרט), ובל"א גרס סרק, עיי"ש בפירושיו. ⁶³ בשנו"ס: כשתימצי לומר, עיין מ"ש בפירושו לעיל תרומות פ"ה שו' 56.

49. **הפוקרית והציפה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: הפקרית והציפה וכו'. ובס' האשכול עמ' 42 הנ"ל: "הפקרית והציפה, ואית דגרסי הפוקרין והציפה וכו' ". ובתו"כ קדושים (סוף פרק ד', פ"ט ע"ב): יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן? ת"ל בגד. ובספרי כי תצא (פי' רל"ב עמ' 265): יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן? ת"ל שעטנז, דבר ששוע טווי ונוז. ובפי' רבינו הלל שם (ע"א ע"א): "גזי צמר היינו שקושרין בלכון פוקירא". ונראה שצ"ל: היינו שקורין בל' יון פוקירא (ποκάριον), והיינו גיזי צמר, וציפין הם קרובים למוכי צמר (עיין במלונות ערך ציף, ובערוך ערך צף). ולהלן שבת פ"ה (בד פ"ו) ה"ב: יוצאין בפיקרין ובציפא וכו'. ובבבלי שם נ' א': יוצאין בפקורין ובציפא וכו'. ופירש רב האי (אוה"ג שם, הפירושים, עמ' 21): אדם קרח מביא צמר וצובעו וקושרו למעלה ממצחו עם חתיכת בגד וכו'.⁶⁴ ובבבלי שם מ"ה א': טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר וכו', והיינו גיזין היינו פוקרין.

footnotes: ⁶⁴ רש"י פירש שם שפקורין הוא פשתן.

**אין בהן משום כלאים.**מדברי הספרי הנ"ל מוכח שהטעם הוא מפני שאינן שוע טווי ונוז, ואפילו כורך עליהן משיחה של פשתן. עיין בתוספתא ובבבלי הנ"ל.

50. **ואם תפרן מקבלין טומאה וכו'.**ומכאן מוכח שאם חברן ע"י תפירה דינם כבגד, ואסורין משום כלאים. וכבר נחלקו הגאונים⁶⁵ אם תפירה היא חיבור לעניין כלאים. ומכאן מוכח שאפילו לא היו שועים יחד, אלא כל אחד לבדו, מכיוון שחיברם ע"י תפירה אסור. ועיין מ"ש ר' אליהו מזרחי בפירוש עה"ת קדושים י"ט, י"ט. ועיין ר"מ פ"י מה' כלאים ה"ג ובטיו"ד סי' ש' ובב"י שם ד"ה ומ"ש להתיר בשק של פשתן שממולא צמר וכו'. ועיין בתוספ' שבת נ"ז ב' סד"ה אין. ובליקוטים שבסוף דרשות מהרי"ל (קרוב לסוף הספר): וכן אמר דשק של פשתן קשור מלא צמר, או גיזין, אסור לישב עליו. ועיין מה שהאריך בכל העניין בס' הזכרונות פ"ג, ט' ע"א ואילך.

footnotes: ⁶⁵ עיין אוה"ג יבמות, עמ' 9 ואילך, ס' האשכול הנ"ל, עמ' 41 הערה ב', שם, עמ' 44.

50-51. **פשתן שצבעו בחרת לא וכו'.**ס' האשכול עמ' 42 הנ"ל, ירושלמי פ"ט ה"ב, ל"ב ע"א. ולא היה דרכם לצבוע בחרת (צבע שחור, עיין במשנת נדה ספ"ב) אלא צמר, ולא פשתן (ר"ש פ"ט מ"ב). ועיין אהצו"י עמ' 71.

51. **לא ימכרנו לגוי.**שמא ימכרו לישראל ויטעה הישראל לחשוב שהיא של צמר, ויחברנו לבגד של צמר, ובירושלמי חסרה הלכה זו.

**אימרא לפשתן המפורסמת.**בס' האשכול הנ"ל: ולא יעשנו אימרה לפשתן הפורסת. ואית דגרסי ולא יעשנו אימרה לפשתן, ולא יעשה המפורסמת. ובירושלמי הנ"ל: לא יעשה ממנה אימרה מפורסמה. וכנראה שהגוים נהגו לעשות את הבגד ואת האימרא משני מינים. ועיין רש"י שבת ק"ה א'. ובירושלמי קידושין רפ"ד, ס"ה ע"ב: פירסמו עצמן כאימרא בחלוק. ובס' השרשים לר"י אבן ג'נח ערך אמר, הוצ' בכר עמ' 39: האמירך (דברים כ"ו, י"ח) וכו', פרסם אותך ושמך לאות. ועיין אוה"ג חגיגה, הפירושים, עמ' 52 הערה ג'. וטעם האיסור הוא מפני מראית העין, עיין בירושלמי הנ"ל.

51-52. **בכרים ובכסתות הרי זה מותר.**כלומר, מותר לעשות ממנו אימרא לכרים ולכסתות מפני שהיא אימרא שאינה מפורסמת, שתשמישן בבית, ולא גזרו בה משום מראית העין (הרש"ס בירושלמי, קמ"ט ע"ב). ובירושלמי הנ"ל מקשה ממנה על רב שאמר: כל שהוא אסור מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. ובר"ש (פ"ט מ"ב) פירש שבכרים ובכסתות מותר אפילו מפורסמות. ועיין במשנתנו פ"ט מ"ב, ובס' האשכול הנ"ל עמ' 44 ובהערות שם.

52. **איסטפלינית מלוגמא וכו'.**בכי"ע: איספלנית וכו'. וכ"ה בס' האשכול הנ"ל עמ' 43, או"ז ח"א סוף ה' כלאים סי' ש"ז, ל"ט סע"ד, שבה"ל השלם ח"ב (הסגולה חכ"ו עמ' 76), רא"ש נדה פ"ט סוף ה' כלאי בגדים, רבינו ירוחם ס' אדם נתיב י"ט ח"ב (קרוב לסופו), כולם בשם התוספתא. ובר"מ פ"י מה' כלאים הי"ט: וסמרטוט שמניחין עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהן הרי אלו מותרין, אע"פ שבשרו נוגע בהן, שאין דרך חימום בכך. ברם בירושלמי בסוף מכילתין לא התירו אלא איספלנית של פשתן על מכה אחת ואיספלנית של צמר על מכה הסמוכה לה, ומוכח שאיספלנית של כלאים על מכה אחת אסורה, עיין בפי' הרש"ס שם. ועיין בתוספתא שבת פט"ו (כי"ע פט"ז) ה"ד ולעיל שו' 48. והחילוק ביניהן הוא שאיספלונית (σπληνίον) היא תחבושת של חלב ושעוה, ומלוגמא (μάλαγμα) היא תחבושת של קמח וכדומה,⁶⁶ ורטייה היא בסממנים של רפואות.

footnotes: ⁶⁶ עיין כלים פכ"ח מ"ג ובמפרשים שם, בבלי שבת קל"ג ב' ובפיה"ג כלים שם, עמ' 72.

53. **המת והבהמה וכו'.**בכ"י שתי נקודות על התי"ו של "המת", והן כנראה סימן מחיקה. אבל כ"ה גם בס' האשכול הנ"ל ובס' האגור לר"ש ג'מע (סה"י לכבוד גרעץ עמ' 22). וכן בר"מ פ"י מה' כלאים הכ"ו: המת והבהמה שהיו מלובשין כלאים מותר לנושאן על כתפו. ושמא פירושו כפשוטו שמותר להלביש את המת כלאים (דלא כר' ינאי בנדה ס"א ב') ואת הבהמה כלאים, שאין איסור על המלביש אלא כשהלובש חוא בר חיובא, עיין מ"ש לעיל שו' 44. ועיין במשנתנו פ"ט מ"ד.

**והאוהלין.**וכ"ה בראשונים הנ"ל. ובירושלמי בסוף מכילתין, ל"ב ע"ד: הסל והשק והקופה מצטרפין בכלאים, אוהלין אין בהן משום כלאים. ופירש בריבמ"ץ (בסוף מכילתין): פי' תחת אחל אחד מותר להיות שם פשתים וצמר זה אצל זה. ופירש כן כדי להשוות אוהלין לסל ושק וכו' לפי פירושו, עיי"ש. ולפי פשוטו [כן פירש הר״ש, עיין באו״ז ח״א ל״ט ע״ג.] פירושו שמותר לישב באהל של כלאים, אע"פ שמגן על עצמו מן הצינה, מפני שאינו דרך לבישה. וכן אפשר לפרש אף סל, שק וקופה שבירושלמי הנ"ל, והיינו שמכסה את ראשו בסל וקופה על גבו, או בסל ושק על גבו, מפני הגשמים,⁶⁷ והם מצטרפים בכלאים מפני שנוגעים בגופו, אבל אם עשה מהם אהל, ולא נגע בגופו מותר. וכן בשו"ת הר"י מיגש סי' קפ"ג: וששאלת אם מותר להכנס באהל שהוא שעטנז לשמור עצמו מן החום, או מן הקור וכו', תשובה השעטנז לא אסרו הכתוב אלא לעניין לבישה והעלאה שיהיו נוגעין בגופו, אבל לשבת תחתיו בלתי שיהיה נוגע בגופו אינו אסור, שאין השעטנז אסור בהנאה. וכ"ה בר"מ פ"י מה' כלאים הי"ב ובטיו"ד ריש סי' ש"א. ועיין בב"י ובברכי יוסף שם. [ועיין גליוני הש״ס לר״י אנגל ביצה י״ד ב'.]

footnotes: ⁶⁷ עיין בבלי נדרים נ"ה ב' ולהלן שבת ספ"ה (בד ספ"ו). ועיין בתיו"ט בסוף מכילתין. ועיין בס' משנה אחרונה שם, ונעלמו ממנו לפ"ש המקורות הנ"ל.

**והאכסילון והגרגס.**בכי"ע: והכליסים הגרגים. ובד: והאכסלו ("והגרגס" חסר שם). ובס' האשכול הנ"ל: והאכלוסין (בכי"פ: והאלוכסין) הגרגס. ובס' האגור הנ"ל: והאכסילון והגרגם. והנה גירסת כי"ו מתקיימת ע"י ד וס' האגור. ונראה שאין אכסילון אלא אכסלין, אכסנין,⁶⁸ ξάνιον, ξάνιν, והוא תכשיט מעין מסרק שהיו הנשים משתמשות בו. ובפירוש מונים אותו הסופרים היונים⁶⁹ בין תכשיטי הראש של הנשים. ומכיוון שהיו עושים אותו של זהב (הנ"ל), הרי מסתבר שלפעמים היה משובץ בתוך אריג, כדי שלא יזיק לראש. ויגיד עליו רעו, והיא האסטמא שנשנית על ידו. וטיב הגרגס לא נתברר לי. **והאסטמא.**וכ"ה בד ובראשונים הנ"ל. ובכי"ע: והאיצטמא. ולהלן שבת פ"ד (בד פ"ה) ה"ז: שלשה דברים נאמרו באיסטמא אין בה משום כלאים וכו'. וכ"ה בירושלמי שם פ"ו ה"א, ז' ע"ד, ובבבלי שם נ"ז סע"ב. ועיין במנוה"מ ח"ד עמ' 584. ואיסטמא (ατέμμα) הוא זר שנותנים על הראש. ופירש"י (בשבת שם) שטעם ההיתר הוא, מפני שאין כאן טווייה. ובתוספות פירשו מפני שהיא קשה. ובר"מ פ"י מה' כלאים ה"כ: ציץ של עור או משי וכיוצא בהן שתלה חוטי צמר ופשתן מדולדלין על פני האדם כדי להפריח הזבובין אין בו משום כלאים, שאין דרך חימום בכך. ועיין בכ"מ שם ובאוה"ג שבת עמ' 54 ואילך. [עיין LW עמ׳ 598 ומה״ג שמות עמ׳ 200 הע׳ 3. ומ״ח חנ״ו עמ' 110.]

footnotes: ⁶⁸ על החלפת למי"ד ונו"ן, עיין לעיל הע' 47. ⁶⁹ 96 .Pollux V ועיין במלונו של היזיכיאוס ערך ξάνιον.

**וקלע ואילון.**וכ"ה בד. ובס' האגור הנ"ל: וקלע ואילן. ובכי"ע: וקלא אילן. אבל בס' האשכול הנ"ל עמ' 43: וקלע ווילון וכו', ואית דגרסי במקום קלע ווילון וקלא אילן, והאי לישנא לאו דווקא וכו', וקלע ווילון הוא שאין בו איסור העלאה שאינו עשוי לשם מלבוש בעולם. וכן הגיה הגר"א מדעתו: וקלע ווילון. ונראה שקלע ווילון הם הקלעים שעל גבי הוילון שהוא נתלה בהם, ואין בהם משום כלאים משום שהם קשים, אבל בווילון עצמו יש בו משום כלאים. ובבבלי ביצה י"ד סע"ב: מפני מה אמרו וילון טמא, מפני שהשמש מתחמם כנגדו,⁷⁰ אלא בקשין וכו'. אבל בה"ג (ד"ו, ט"ו רע"א; ד"ב עמ' 641): מפני מה אמרו וילון אסור וכו'. והכוונה לאיסור משום כלאים.⁷¹ ואפשר שבא למעט קלע של ספינה שהוא מטמא בנגעים, ויש בו משום כלאים אם מתעטף בה. ובמשנת נגעים (פי"א מי"א): כגון קלע של ספינה ווילון (כלומר, ווילון עצמו) ושביס של סבכה וכו' הרי אלו מטמאין בנגעים.

footnotes: ⁷⁰ עיין הערה שלי אצל שובה בתרביץ שכ"א (תש"י), עמ' 123 (ועיי"ש עמ' 122, הע' 53). ⁷¹ עיין בתוספ' ביצה שם ד"ה מפני.

54. **ובגדי כהנים ובגדי כהן גדול וכו'.**עיין במשנתנו פ"ט מ"א. ובשם התוספתא באשכול הנ"ל, בתוספ' מנחות מ"א א', בתו"י יומא ס"ט א' (בהוצ' ראם ס"ט ב'), ברא"ש (על הרי"ף) ה' ציצית ובה' קטנות ה' ציצית סי' ב' ובגליון שם.

54-55. **בגדי כהן גדול היוצא בהן למדינה חייב.**הראשונים הנ"ל, רא"ש ה' כלאי בגדים, נדה פ"ט, סי' כ"ה. ובבבלי יומא ס"ט א': בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור (ועיין גם בבבלי תמיד כ"ז ב'). ולא נתבאר שם אם מדברים בבגדי כלאים, והאיסור הוא משום כלאים (עיין לעיל שם בבבלי), או בבגדים שאין בהם כלאים (כגון כהן הדיוט שיצא בלי האבנט), והאיסור הוא משום שנהנה מבגדי כהונה. ועיין מה שהאריך בבאר שבע תמיד כ"ז ב'. ובמדרשות:⁷² והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים שהם צמר ופשתים וכו'. ועיין בחידושי הרד"ל והרש"ש שם שהעירו לשאגת אריה סוף סי' ל'.

footnotes: ⁷² במ"ר פי"ט, י"ט; תנחומא חקת סי' י"ז; הוצ' בובר שם סי' מ', ס"ב ע"ב.

55. **שבמקדש בין לשרת בין שלא לשרת וכו'.**בד ובכי"ע: ובמקדש בין לשרת וכו'. וכ"ה בכל הראשונים הנ"ל ובפי' הרש"ס, קנ"א ע"א. וברור שכן צ"ל גם לפנינו, אבל במה"פ (פ"ט סה"ב ד"ה כאן) העתיק מן התוספתא מלה במלה כמו בכי"ו, ופירש "שבמקדש" בגדי לבן של כה"ג ביוה"כ שטעונין גניזה במקדש, עיי"ש שנדחק מאד. וכבר הראינו בכ"מ שכת"י התוספתא שהיה לפני בעל פ"מ מתאים לכי"ו גם בשיבושיו. והנה כאן מפורש שבמקדש כהן גדול פטור אפילו שלא בשעת עבודה, וכן משמע במדרשות הנ"ל.⁷³ והר"מ בפ"י מה' כלאים הל' ל"ב פסק: כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט וכו'. וכן משמע בירושלמי פ"ט סה"ב. ובבבלי הנ"ל: ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר, מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהן. ועיין ברדב"ז במקומו. וכבר העירו במהרי"ק שם ובפי' הרש"ס הנ"ל שמטעם הבבלי משמע שלאו מחמת כלאים אתינן עלה, אלא מחמת הנאה בבגדי כהונה, ומדברים בבגדים שאין בהם כלאים (עיין מ"ש לעיל), ולא כמפורש במדרשות הנ"ל. ועיין מה שהאריך בזה במהרי"ק פ"ח מה' כלי המקדש הי"ב, והעתיקו מכת"י בס' הזון נהום לתמיד פ"א, רל"ז ע"א ואילך, וציין לו בס' שיח יצחק ליומא ס"ט א', ועיין בבאר שבע הנ"ל. ועיין מ"ש בהעמק שאלה לשאילתות סי' קכ"ו אות ב'.

footnotes: ⁷³ לעיל הע' 72.