1. **הפודה מעשר שני שלו וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"ג: הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישית, בין שהוא שלו, ובין שנתן לו במתנה. ובירושלמי שם העמידוה כר"מ הסובר שאין מתנה כמכר. ומקודם רצו להעמידה בפירות שהן טבולין למעשר,¹ אבל לבסוף הסיקו: והתנינן לנטע רבעי (כקושיית הבבלי), לא לנטע רבעי עצמו? ברם (כלומר, אף)² הכא מעשר (כלומר, שנתן לו מעשר עצמו), הוי סופך מימור [דר' מאיר היא]. ועיין להלן.

footnotes: ¹ וכן העמידוה בבבלי קידושין נ"ד ב'. ועיין בשו"ת הרדב"ז, לשונות הר"מ סוף סי' קמ"ז ומ"ש לעיל פ"ב שו' 62. ² עיין מבוא הירושלמי לר"ז פרנקל, י' ע"א, ערך ברם. ויש להוסיף גם פסחים פ"א, ה"ח, כ"ח ע"א: ברם הכא פסול תורה וכו', ופירושו: אף הכא וכו'. וכן בריש ביצה, ס' ע"א: ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר וכו', ופירושו: אף כמאן דאמר וכו'. וכן ביבמות פ"א סה"ב, ג' ע"א, ועוד בכ"מ.

2. **ואחד לוקח ואחד יורש וכו'.**וכ"ה הסדר³ והגירסא בקג"נ ובכפו"פ פ"ד עמ' ל"ג. ולפ"ז מוכח מתוך הלשון שמדברים כאן בפירות טבולים שכנס מתוך שלו, או שלקח אותם, או שירש אותם, והמלים "פירות טבולים" דבוקות לכל הבבא. אבל בד (וכן בכי"ע בשינויי כתיב): אחד הכונס מתוך שלו, ואחד הלוקח מן הגוי ומן הכותי פירות טבלים. אחד שירש ואחד שניתן לו במתנה הרי זה חייב בחומש. ולפי גירסא זו מדברים בכונס מתוך שלו ובלוקח מן הגוי פירות טבל ונגמרה מלאכתן בידו, וכן ביורש ומקבל מתנה של המעשר עצמו, כשיטת הירושלמי. ולעיל שם בתו"כ הנ"ל (בהע' 3) מרבה במפורש יורש מע"ש עצמו, וכן פסק הר"מ ברפ"ה מה' מע"ש.⁴ ועיין במיוחס להר"ש על התו"כ הנ"ל, קט"ו ע"ב.

footnotes: ³ וכן בתו"כ בחקותי פי"ב ה"י, קט"ו ע"ב: אין לי אלא מעשר שנכנס משרותיו ולקח וירש נתן לו במתנה מניין ת"ל ואם גאל יגאל. ⁴ בראב"ד לתו"כ הנ"ל נסתפק אם אדם מוריש מע"ש לבנו, למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא. ועיין בבלי קידושין כ"ד א' וברש"י שם. ועיין מ"ש הגר"י ראזין בשו"ת שלו (וורשא תרצ"ה) ח"א סי' פ"א. והגר"י ענניל בגליוני הש"ס לס' מועד, ירושלמי זרעים כ"ג, אות קל"ו, נסתפק בזה מעצמו.

3. **אחד שירש וכו'.**כנראה שהמוקף בא מגליון שרצה לתקן ע"פ כת"י שהיה בו נוסח ד וכי"ע. ועיין מ"ש לעיל.

4. **כיצד חייב בחומש וכו'.**כפו"פ פ"מ עמ' תקנ"ב. ובתו"כ בחוקותי פי"ב סה"י הנ"ל: יוסיף עליו, שיהא הוא וחומשו חמשה, ולפ"ז מוסיף רבע, ויחד עם הקרן הם חמשה רבעים. וכן סותם בתו"כ בכ"מ שנזכר חומש. וכן בירושלמי תרומות רפ"ו. ובבבלי ב"מ נ"ד א': כתנאי, ויסף חמישיתו עליו, שיהא הוא וחומשו חמשה, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר חמישיתו חומשו של קרן. ובספרי נשא פי' ג' עמ' 6: וחמישיתו יוסיף עליו, עד שיהיה הוא וחומשו חמשה. ולפי סוגיית הבבלי הנ"ל ברור שהכוונה לחומש מלבר, כנ"ל. וכן יוצא מסתם משנת ערכין פ"ח מ"ג, כפי שהוכיחו בבבלי שם וכן פסקו הגאונים (שאילתות קרח פי' קי"ט) ושאר פוסקים.⁵

footnotes: ⁵ יוצא מן הכלל הוא רב חנינאי ריש מתיבתא בה"ג ה' בכורות, עיי"ש בהערת ר"ש טרויב, 276 ע"ב. ועיין בה"ג ד"ב, עמ' 394 ועמ' 396. ועיין פסיקתא זוטרתי נשא ה', ז', ומ"ש בשאילת שלום על השאילתות סי' קי"ט.

5. **הפודה בשקל וכו'.**וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: פודה בסלע וכו'. וקרוב לוודאי בעיני שגי' כי"ע "מתוקנת", וקשה לשבש נוסחא קשה המקויימת ע"י קג"נ וד. ולא עוד אלא שאינו מתקבל על הדעת כלל שמי שהוא יכניס לכאן "שקל" שלא נזכר כאן כלל. אבל מאידך גיסא גירסת כי"ו אינה מובנת כלל. ומתוך העניין ברור שלר' אלעזר בר' שמעון נותן חומש מלגיו, כלומר, מוסיף על הקרן חמישית הקרן שהן ביחד שש חמישיות.⁶ ובספרי נשא הנ"ל (ברוב הנוסחאות): משום ר' יאשיה אמרו חומשו של סלע. וגם גירסא זו קשה, וכי מאן דכר שמיה של סלע שם.⁷ אבל בד"ר שם: משום ר' יאשיה אמרו חומשה שלם לעולם. ובדרך השערה נ"ל שצ"ל: חומשה שלמעלה, כלומר, חומש שמוסיף על חמש החמישיות שבקרן (והוא חומש מלגיו שבבבלי), בניגוד לחומש שלמטה שהוא חומש מתוך כל הפדיון, כלומר, חלק אחד מתוך חמשת הרבעים שנותן. ואף לפנינו צ"ל: נותן חומשה שלמעל' (ונשתבש: שלסלע),⁸ ור' אלעזר בר"ש מפרש: ויסף חמשיתו עליו, כלומר, חמישית הקרן יוסיף עליו מלמעלה.

footnotes: ⁶ והיינו כ"ד גרה בעד השקל, ונקט שקל מפני שהוא מתחלק לחמשה חלקים, כפירוש ר' יונה. ⁷ והגר"א תיקן ע"פ הבבלי ב"מ הנ"ל: ר' יונתן אומר חומשה של קרן. ⁸ בכ"י עתיקים "של" מחובר למלה שלאחריו.

6. **אם רצה לדקדק וכו'.**כלומר, אם רצה לדקדק על עצמו יש לו רשות לחלל כסף על כסף ונחושת על נחושת, מפני שמטבע רעה לגבי יפה היא כמו פירות לגבי כסף. ואעפ"י שאמרו (ב"מ פ"ד מ"ו, ועיין לעיל פ"ג ה"ו): ונותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינו (כלומר, המסרב לקבל סלע רעה שלא חסרה כשיעור) אלא נפש רעה, מ"מ אם רצה לדקדק על עצמו לתת למע"ש סלע יפה, מותר לחזור ולחלל את הרעה על היפה.

**על הטריסית וכו'.**רוב הבלשנים סוברים שטריסית היא tressis, מטבע בת שלשה אסרים. וכנראה שכאן הכוונה לטריסית של נחושת.

7. **מערימין על מעשר שני וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"ד: מערימין על מעשר שני כיצד? אומר אדם וכו'. ופירשו בירושלמי שמערימין עליו לפוטרו מן החומש, מפני שכתוב בו ברכה. ובפיה"מ (תמורה רפ"ה): ותחבולת ההיתר תקרא הערמה, ושאינו להיתר תקרא מרמה.

8. **ולשפחתו העברים וכו'.**ואעפ"י שאין אמה עבריה אלא בקטנותה, העמידוה בבבלי (גיטין ס"ה א') במעשר דרבנן. ועיין בירושלמי בסוגיין ובמקבילות. ובתו"כ בחוקותי (פי"ב ה"י, קט"ו ע"ב): איש פרט לקטן. או יכול שאני מוציא⁹ בן ט' שנים ויום אחד, ת"ל ואם גאל יגאל. וכתב הראב"ד והמיוחס להר"ש: ויש מי שאומר דלענין פדיון מעשר הלכתא גמירי להו דבן תשע שנים ויום אחד פודה אותו, ואסמכוה רבנן אקרא. ועיי"ש שהעירו על הבבלי בגיטין הנ"ל. ועיי"ש בתוספ' ד"ה ופדו. אבל הר"מ (פ"ה מה' מע"ש ה"ח וה"ט) פסק כמסקנת הבבלי.

footnotes: ⁹ כ"ה בכי"י רומי (31) בריסלוי ואוקספורד. וכ"ה בילקוט, במדרש הגדול (סוף עמ' 697), בפי' הראב"ד ובמיוחס להר"ש. ובהוצאות שלפנינו: מרבה.

8-9. **הילך מעות האילו ופדה בהן וכו'.**וכ"ה גם בקג"נ. ובמשנתנו הנ"ל: הילך מעות אלו ופדה לך וכו'.¹⁰ ולפי גירסת המשנה פירושה שנותן להם את המעות במתנה, כדי שיפדו את המע"ש לעצמם, כלומר, שיתחללו הפירות על המעות שלהם, והם יאכלו את המעות בקדושת מעשר (ואם ירצו יחזירו לו את המעות), והפירות שברשותו חולין. ובירושלמי שם: מה נן קיימין, אם בשאמר לו צא ופדה לי (כלומר, שנותן לו את המעות כדי שיפדה את המעשר לבעה"ב ויחזיר לו את המעות) שלוחו הוא.¹¹ צא ופדה לך (כלומר, שנותן לו את הפירות ואת המעות שיפדה לעצמו), שלו הן (כלומר, הרי הוא כאילו קבל את המעשר במתנה, שהוא חייב בחומש כשפודהו). אלא כי נן קיימין. בשאמר לו פדה לך¹² משלך (כלומר, שנתן לו את המעות במתנה, ולא את הפירות, הרי חבירו או בנו פודה לעצמו משלו), פדה לך משלי (כלומר, או כשנתן לו את הפירות במתנה כלהלן, והוא פודה ממעות בעה"ב). ותני כן פדה לך¹³ משלך, פדה לך משלי, אינו מוסיף חומש. א"ר יוחנן כל מעשר שאינו הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש. אבל בבבלי גיטין הנ"ל מעתיק: הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני וכו'.¹⁴ ואין ספק שכן גרסו במשנתנו, וכ"ה באמת במשנה בקטע מן הגניזה (לפי פורת לשון חכמים עמ' 166): ופדה בהם את המעשר זה (ועיין גם מאירי קידושין עמ' 185). וכן היה גם לפני הירושלמי, ולפיכך שאלו: מה נן קיימין וכו'. ונוסחאות שלנו של המשנה תוקנו ע"פ פתרון הירושלמי. והנכון הוא בקטע מן הגניזה של המשנה ובפיסקא של הבבלי ובנוסח התוספתא כאן.

footnotes: ¹⁰ וכ"ה בכל ההוצאות ובכל כתה"י שבדקתי, חוץ מקטע אחד של הגניזה, עיין להלן. ¹¹ כלומר, וחייב בחומש, עיין בבלי קידושין כ"ד א'. ¹² כ"ה בכי"ר ובר"ש פ"ד מ"ד בד"ר. וכ"ה בר"מ פ"ה מה' מע"ש סה"ח בדפוסים ישנים ובכל כתה"י שבדקתי, וכ"ה בסמ"ג עשין קל"ו, ר' ע"ג. אבל בהוצ' שלנו בירושלמי: פדה לי וכו'. וכן תקנו בר"ש ד"ח ובר"מ ד"ח (ע"פ הכ"מ). ועיין במה"פ פ"ד ה"ג ד"ה מה. ¹³ כ"ה בגוף כי"ל, והמגיה תיקן את הכ"ף הסופית ליו"ד. ובכי"ר יש כאן השמטה. ¹⁴ בגמרא שם מוכיחים מכאן שקטן (אמה העבריה שהיא קטנה) זוכה לאחרים. ולפי הגירסא שלנו במשנה "ופדה לך", הרי אין ראיה ממשנתנו, ולפיכך נדחק הר"ש ושער שהתלמוד לא כיוון למשנתנו אלא לברייתא. אבל לפירש"י שם הכוונה למה שחוזרים ונותנים לו, ועיין בס' משנה ראשונה כאן למשנתנו.

9. **אבל לא יאמר לו וכו'.**וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: ובלבד שלא יאמר וכו'. וכן מעתיקים בר"ש וברא"ש פ"ד מ"ד.

**פדה לי בהן וכו'.**שהרי הפירות שלו הן, ואם אחר פודה בשביל בעה"ב במעות של בעה"ב, הרי הפירות והפדיון של אחד הם, וחייב בחומש, כמפורש בירושלמי הנ"ל. וכן פסק הר"מ בפ"ה ה"ח.

9-10. **אמ' ר' יהושע בן קרחה וכו'.**בירושלמי פ"ד ה"ה, נ"ה ע"א, סתם: בראשונה היו עושין כן במעות וכו'. כלומר, כלעיל, וכמשנה ד' בפירקין. וכן במ"ה אמרו: היה עומד בגורן ואין בידו מעות וכו'. ואמרו בבבלי (ב"מ מ"ו א'): טעמא דאין בידו מעות, הא אם יש בידו מעות ליקני להו (כלומר, את המעות) במשיכה ופריק, דהכי עדיף דהוה ליה נכרי. אבל משרבו הרמאים התחילו לזכות את הפירות ולא את המעות.

10. **משרבו הרמיין וכו'.**בירושלמי הנ"ל: היו נוטלין אותן (כלומר, את המעות) ובורחין. התקינו שיהו עושין בפירות. כלומר, שאין הם כל כך נוחים לתפיסה ולבריחה.

11-12. **הרי הן מחוללין על פירות וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. אבל הנכון הוא בקג"נ: מחוללין על המעות שיש לי בתוך הבית. וכן הגיה בח"ד מדעתו. וכ"ה במשנתנו פ"ד מ"ה. ובירושלמי הנ"ל חסר כ"ז.

12. **ובלבד שלא יאמר לו וכו'.**כלומר, אסור לו לבעה"ב לחלל את הפירות שנתן במתנה, לפני שזיכה אותם למקבל בקניין גמור, שהרי אחרת יתחייב בחומש. (מנחת בכורים, אלא שנדחק מאד לפרש את הרישא לפי גירסת הספרים).

13. **עד שיזכם בעל הבית וכו'.**כלומר, לא יחלל לפני שיזכה בעה"ב את הפירות לתוך יד המקבל (הנ"ל).

**עד שישכור לו וכו'.**וכ"ה בד. ובקג"נ ובכי"ע לנכון: שישכיר לו וכו'. כלומר, אם הוא חושש שהמקבל יברח עם הפירות, יכול להשכיר לו את מקום הפירות בגורנו, ולא ימסרם לידו. ובירושלמי הנ"ל: אף על פי כן היו נוטלין אותן (כלומר, אף את הפירות) ואוכלין אותן. התקינו שיהא מזכה לו אחד מעשרה לקרקע, כלומר, ומקנה את הפירות אגב קרקע. וזהו מעין התוספתא כאן (הנ"ל).

14. **מפקיד אדם וכו'.**וכ"ה הסדר בד ובקג"נ. ובכי"ע סדר אחר, עיין בשנו"ס.

**מעשר שיני שלו אצל חבר וכו'.**וכן בד: שלו אצל חברו של דמאי וכו'. וצ"ל: שלו[דיי] (=של וודאי) אצל חבר, ושל דמאי וכו'. וכן בקג"נ: מעשר שני שלודאי אצל חבר וכו'. וכ"ה בכי"ע, ובר"ש וברא"ש טבול יום פ"ד מ"ה. וכן היתה הגירסא לפני הר"מ בפ"ג מה' מע"ש ה"ח. אבל בהשגות שם: בתוספתא במ"ש פ"ד מפקידין מ"ש של דמאי אצל חבר, ושל ודאי אצל עם הארץ וכו', של דמאי אין מפקידין אותו אצל עם הארץ, מפני שמיקל בו וכו'. ולעיל דמאי (פ"ד הכ"ה): מפקידין תרומה אצל ישראל עם הארץ, ואין מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ, מפני שלבו גס בה. והיא כעין סברת הראב"ד. אבל לא מצאתי חבר לגירסת הראב"ד בשום נוסח.

15-16. **אפי' חבר אין מפקידין אצלו וכו'.**וכן פסק הר"מ הנ"ל. ובהשגות הנ"ל: אבא חילפי בן קרויא אומ' בראשונה היו עושין כן, חזרו לומר אפי' חבר אין מפקידין אצלו, שאי אתה יודע מי עומד אחריו וכו'. ועם כל זה אין דעתי נוחה הימנו אלא במעות שהוא פקדון ארוך, ויש לחוש שמא ימות, ואין ידוע מי יעמד אחריו, אבל בפירות שאינן לזמן ארוך כולי האי לא חיישינן. ולכאורה הברייתא תמוהה, ולמה חיישינן במע"ש יותר מתרומה (עיין לעיל דמאי פ"ד הכ"ח הנ"ל). ונראה שמדברים במע"ש אחר החורבן שאי אפשר היה לאכלו בירושלים,¹⁵ והיו מפקידים אותו לזמן ארוך, בתקוה שיבנה הבית, ולפיכך חששו שמא ימות החבר ובנו לא יהא כמותו. ולגירסת הראב"ד לעיל, שמדברים כאן בפקדון של דמאי אצל חבר, הדברים פשוטים יותר, שהרי דמאי אין לו ביעור (דמאי פ"א מ"ב), ויהא ביד הנפקד עד שירקב או עד שיבנה המקדש. ואפילו לגירסתנו שמדברים בוודאי, אפשר שבזמן הזה לא היו מתבערים הפירות אלא נגנזים, כשיטת הר"ש והרא"ש בפ"ה מ"ז. ובכל אופן אנו יודעים מירושלמי תענית (פ"א ה"ד, ס"ד ע"ב) שהיו מפקידין דמי מע"ש לזמן מרובה,¹⁶ ולפיכך הזהירו שמוטב שיגנוז אדם בעצמו את המע"ש, ולא יפקידנו אצל אחר.¹⁷

footnotes: ¹⁵ ובא"י לא היו נוהגים לפדות את הכל בשוה פרוטה, כפי שמוכח מן הירושלמי (פ"ד ה"א וה"ב) שבזמן התנאים האחרונים והאמוראים הראשונים היו פודים את המעשר בשוויו. ועיין לעיל פ"ג שו' 62. ועיין גם בחילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' כ"ו, הוצ' מרגליות, עמ' 141. ועיין בבאור הגר"א יו"ד סי' רצ"ד ס"ה ו', אות כ'. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בסה"י לכבוד קרויס, עמ' 153 ואילך. ¹⁶ לפנינו בירושלמי שם: שמעית עליהון דאינון סרקון. וכבר הראיתי בידיעות החברה לחקירת א"י ש"א ח"ב (תמוז תרצ"ג), עמ' 8 שבקטעים מן הגניזה הגירסא היא: דאינון פרקון, ופירשתי: שהם פדיון [מע"ש]. עכשיו ראיתי שכ"ה בגוף כי"ל של הירושלמי, אלא שהמגיה תיקן: סרקון. ¹⁷ עיין בס' משנה ראשונה פ"ה מ"ז מ"ש בעניין בעור בזמן הזה לשיטת הראב"ד. ודבריו אינם מוכרחים. ועיין במנחת חינוך מצוה תר"ז.

16. **נתן לו את הקרן וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובקג"נ מטושטש, אבל ברור שאף שם היתה הגירסא כן, כפי שמוכח שם מן הסיפא: לו את החומש. וכ"ה בבבלי ב"מ (נ"ד א') בכי"מ, ויש כאן אשגרה מברייתא שדיברה בהקדש, עיי"ש להלן בבבלי ובתוספ' שם ד"ה מכלל. וכאן צ"ל: נתן את הקרן וכו' ולא נתן את החומש וכו'.

17. **ר' ליעזר אומ' יאכל וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובבבלי הנ"ל. אבל בד ובקג"נ: ר' אליעזר אומר חילל וכו'. והוא כלשון הברייתא להלן בבבלי שם לעניין הקדש. ומתוך הבבלי הנ"ל מוכרח כגי' שלפנינו, שהרי הסיקו שם: דכולי עלמא חומש לא מעכב, והכא בחיישינן לפשיעותא קמיפלגי וכו', כלומר, גזרו עליו שלא יאכל לפני שנתן את החומש, כדי שלא יפשע. ועיין בבלי ברכות מ"ז ב', ומ"ש במסה"ת, וכן פסק הר"מ (בפ"ה מה' מע"ש הי"ב) ואפילו בשבת, לא יאכל. ועיין להלן.

**וחכמים או' לא יאכל.**וכ"ה בכי"ע. ובבבלי הנ"ל: ר' יהושע אומר לא יאכל. ובד: וחכמים אומר' לא חילל. וכן כנראה היתה הגירסא גם בקג"נ (הקטע מטושטש כאן), עיין מ"ש לעיל. ובירושלמי (מע"ש פ"ד ה"ג, נ"ה רע"א; סנהדרין פ"א ה"ב, י"ט ע"א): אמר ר' יוחנן וכו' מעשר שני שפדייו ולא הוסיף חומש הרי זה אינו פדוי וכו', מעשר שני אין לו תובעין, ומשמע שמדרבנן הוא.¹⁸

footnotes: ¹⁸ ובירושלמי אינו נמצא בשום מקום מעין פתרון הבבלי על המשניות שנשנה בהן מע"ש והקדש שנפדו, עיין ברכות מ"ז ב' ובמקבילות שהבאנו במסה"ת סוף שו' 16.

**אמ' ר' נראין וכו'.**וכ"ה בד, בקג"נ ובבבלי ב"מ הנ"ל. אבל בכי"ע: אמר ר' יוסי נראין וכו'. וכ"ה בבבלי בכתי"י בברייתא שלהלן שם (לעניין הקדש).

18. **מי שלא קרא שם לתרומת מעשר וכו'.**וכ"ה הסדר והגירסא בד ובקג"נ. ופירושו, שהפריש תרומת מעשר ולא קרא לו שם. והברייתא נסמכה לפ"ד מ"ז,¹⁹ ועיין בס' משנה ראשונה למשנתנו שם. ובכי"ע גורס כאן (והסדר שם אחר, עיין בשנו"ס): מי שלא קרא שם למעשר שיני של דמאי וכו'. והיא היא, והכוונה אחת שהפריש ולא קרא שם (למע"ש או לפדיון), עיין במשנתנו הנ"ל.

footnotes: ¹⁹ אלא שעיקר מקומה בתוספתא הוא להלן הי"ד, והובאה לכאן אגב החילוק שבין שבת וחול, ואינה עניין למשנת דמאי פ"ד מ"ג. ושם פירושו שאינו צריך להפריש כלל, ואפילו לקרא שם גרידא אינו צריך. וכל הלכה והלכה לפי עניינה.

19. **ר' ליעזר אומ' יאכל וכו'.**וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: חילל וכו'. וסובר ר' אליעזר שהקילו בדמאי, ובדיעבד סגי בהפרשה גרידא, ואינו צריך לקרוא שם אעפ"י שאין בו טרחה (עיין רש"י מכות ט"ז סע"ב), אבל בוודאי צריך לקרוא שם, כר' יהודה במשנתנו פ"ד מ"ז ולהלן הי"ד.

**וחכמים או' לא יאכל.**וכ"ה בד ובקג"נ. וסוברים החכמים שגם בדמאי לא נתקדש, כשיטת ר' יהודה הנ"ל בוודאי. ובכי"ע: לא חילל. והיא היא, עיין מ"ש לעיל, אבל עיין מ"ש להלן.

19-20. **נראין דברי ר' ליעזר בשבת וכו'.**ר' יוסי לשיטתו, במשנתנו הנ"ל ולהלן שו' 60, שאפילו בלי קריאת שם נתקדשו, ולפיכך בשבת אפילו לכתחילה אינו צריך לקרוא שם אחרי ההפרשה שבע"ש (כדי שלא יבוא לקריאת שם לפני ההפרשה).

20. **ודברי חכמים בחול.**משום מהו מפסיד אם קורא שם, ואח"כ יאכל. אבל לגירסת כי"ע בדברי חכמים "לא חילל" קשה, ולמה יחמיר ר' יוסי בדמאי יותר מבוודאי. ועיין בתיו"ט פ"ד מ"ז שהסיק שבמע"ש אין צורך שיהיו עסוקים באותו עניין. ומ"מ למדנו מכאן שלא אמר ר' יוסי במשנתנו הנ"ל "דיו" אלא בדיעבד שכבר אכל את הפירות (או בשבת),²⁰ אבל לכתחילה מהו מפסיד אם יקרא לו שם. ולהלן שו' 60 הלשון בדברי ר' יוסי הוא: נתקדשו, כלומר, בדיעבד חלה עליהם קדושה בהפרשה גרידא בלי קריאת שם, עיין מש"ש. ועיין ר"מ רפ"ד מה' מע"ש ומ"ש להלן שו' 60.

footnotes: ²⁰ ושמא פירושו של "דיו" שאינו מברך אח"כ "על פדיון מע"ש", שהרי בעל כרחינו אנו עוסקים בשלא ברך, שאם לא כן אין לך קריאת שם יותר מזו, עיין מ"ש לעיל, עמ' 117. ובנידון שלפנינו הדברים יותר פשוטים, שהרי אין מברכין על הפרשת מעשרות ופדיון מע"ש מן הדמאי, כמפורש בירושלמי דמאי פ"א ה"ד, כ"ב ע"ב (ועיין במשנה שם), וממילא אין כאן שאלה של קריאת שם ע"י הברכה.

**שני אחין וכו'.**ר"מ פ"ה מה' מע"ש הי"א, סמ"ג עשין קל"ו, ר' ע"ג.

20-21. **אב ובנו.**וכ"ה במקבילות ובר"מ הנ"ל בכתי"י (ועיין גם במעשה רוקח במקומו). ועיין במשנתנו פ"ד מ"ד.

21. **ונותנין זה לזה וכו'.**ר"מ פ"ו מה' מתנות עניים הי"ג.

22. **מה אילו היו שניהם וכו'.**בירושלמי פאה פ"ה ה"ד, י"ט ע"א (כגי' שרי"ר, 39): אמרנו לו מנ' (=מניין) אם וכו'. ואפשר לפרש שגם החכמים לא אמרו כן אלא בשהיו שניהם עניים. וכן פירש הר"ש (פאה פ"ה סמ"ה): אב ובנו דקאמר תנא קמא בשניהם עניים. אבל בר"מ הנ"ל מפורש: אב ובנו איש וקרובו וכו' שהיה אחד מהן עני נותן לו האחר מעשר עני שלו. ועיין מה שהאריך בזה בפאת השלחן סי' י"ב ס"ק י"א, אות י"ח. ועיין באהצו"י פאה עמ' 49.

23. **שכדברי ר' שמעון בן לעזר.**וכ"ה בד. אבל בקג"נ ובכי"ע: ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו'. ולפ"ז הסיפא היא מדברי ר"ש בן אלעזר. והנכון כלפנינו. וכן מפורש בירושלמי (פ"ד ה"ד, נ"ה ע"א, עירובין פ"ז ה"ו, כ"ד ע"ג; קידושין פ"א ה"ג, ס' ע"א): ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר אשתו פודה לו מעשר שני (כלומר, מפני שאין ידה אשה כיד בעלה). ובבבלי קידושין כ"ד א': אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש. ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' מאיר אשה פודה מעשר שני בלא חומש וכו'. אמר אביי איפוך. רבא אמר לעולם לא תיפוך וכו'. אבל מן הסיפא להלן ברור שרשב"א סובר שאשה פודה מע"ש לבעלה בלא חומש.

**אשתו אין פודה לו וכו'.**כנראה שצ"ל: [וחכמים אומרים] אשתו וכו'. ובירושלמי הנ"ל: דתני אשתו אינו פודה לו מעשר שני, ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו'. וכ"ה הסדר בבבלי שהעתקנו לעיל. ומסתימת לשון משנתנו פ"ד מ"ד מוכה שאין אשה פודה מע"ש לבעלה בלי חומש, ואפילו מממון שנתן לה בעלה במתנה.²¹ ועיין בס' משנה ראשונה למשנתנו הנ"ל. ועיין ר"מ פ"ה מה' מע"ש הי"א וה"ב וברדב"ז שם.

footnotes: ²¹ עיין בבלי ב"ב נ"א ב' ובירושלמי כתובות פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד, וביפה עינים לב"ב שם. והדברים יתבארו אי"ה במ"א.

25-26. **שאין נותנין לה מעשר עני.**שהרי חייב במזונותיה, ואינו יכול לפרוע את חובו במתנות עניים. ועיין במשנת נגעים פי"ד מי"ב.

26. **מפרישין תרומת מעשר וכו'.**כלומר, אם ע"ה בקש את החבר שיפריש לו תרומת מעשר על פירותיו, מותר לו לחבר לעשות כן, ואעפ"י שהוא עושה תקלה לבאים אחריו שמא יקנו מן ע"ה הרבה פירות, ויפרישו מן המתוקן על שאינו מתוקן, כלומר, מן הפטור על החיוב. ועיין בירושלמי דמאי פ"ג ה"ב ובפ"מ שם, ולפי פשוטו לא כיון הירושלמי שם לברייתא כאן. ועיין לעיל פ"ג שו' 22 ואילך.

27. **הוציא פירות מתוך ביתו וכו'.**ר"ש ורא"ש טבול יום פ"ד מ"ה (בדפוסים שלפנינו חסר, עיין מ"ש להלן שו' 30) בשינוי סדר הבבות.

28. **לא הפריש אלא וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ולא הפריש אלא וכו'. אבל בקג"נ כנראה (הכתב מטושטש, אבל עדיין ניכרות האותיות "יפ"): לא יפריש אלא וכו'. וכ"ה בר"ש וברא"ש הנ"ל.

**עד מקום שהוא לוקח וכו'.**כלומר, הזקתו של ע"ה שלא הפריש אלא עד מקום שהוא לקח את הפירות ונתן לחבר לתקנן. אבל השאר בחזקת שאינן מתוקנין, ונמצא שאם יקח ממנו אחר יהיו לו חולין וספק טבל מעורבין זה בזה, ועיין לעיל פ"ג שו' 57.

28-29. **מחללין מעשר שני על מעות עם הארץ וכו'.**וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע: על פירות עם הארץ וכו'. ובר"ש וברא"ש הנ"ל: מחללין מעשר שני על מעות עם הארץ, ואף על פירות עם הארץ וכו'. ואף כאן הכוונה כנ"ל שמחללין לע"ה מע"ש מקצת פירותיו, אעפ"י שע"ה עדיין נשאר בחזקתו שלא תקן את השאר ונמצא עושה תקלה לבאים אחריו, כלעיל.

29-30. **הוציא מעות מתוך ביתו וכו'.**וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע: מתוך אפונדתו וכו'. וכ"ה בהשגות הראב"ד פ"ה מה' מע"ש הי"ג ובר"ש וברא"ש הנ"ל.

30. **לא חילל אלא וכו'.**וכ"ה בד ובהשגות הנ"ל. ובקג"נ מטושטש. ובכי"ע: לא יחלל, וכ"ה בר"ש וברא"ש הנ"ל. והנכון כלפנינו, ופירושו שחזקתו שלא חילל אלא עד מקום שלקח ונתן לחבר וכו', כמו ברישא גבי תרומת מעשר. והראשונים ז"ל הר"ש והרא"ש בטבול יום פ"ד מ"ה העתיקו את הברייתא כאן, וכנראה שפירשוה ע"פ משנת טבול יום שם, ועיין גם בהשגות הנ"ל ובר"מ שם, ולא זכיתי לעמוד על פירושם (עיין מ"ש בס' משנה אחרונה טבול יום שם). ומכיוון שדברי הר"ש שם לקו בחסרון בדפוסים, וגם ברא"ש שם לא נזכר כלל מזה, הריני מעתיק את סוף דברי הר"ש מבעל מלא"ש במקומו (וכ"ה אות באות גם בחזון נחום שם): "דקתני מחללין מעשר שני וכו' הוציא מעות מתוך אפונדתו ואמר לו חלל על מעות אלו, לא יחלל אלא עד מקום שלוקח. ופורט²² לו דינר לאלתר. הוציא פירות מתוך ביתו ואמר לו הפרש על אלו לא יפריש אלא עד מקום שהוא לוקח. הר"ש והרא"ש ז"ל". ותמה עליהם במלא"ש שם: צ"ע מה מקשין מן התוספתא לגרסא דגרסי' בספרי הדפוס בפ"ג דתוספתא דמע"ש שההלוקות הפוכות שם,²³ ועוד שאין שם מלות אף על פירות עם הארץ.²⁴

footnotes: ²² ע"כ בדפוסים, ונשתבש שם: ופורס. והשאר נשמט. ²³ כלומר, שהבבא האחרונה שהעתיקו הר"ש והרא"ש "הוציא פירות וכו' " היא לפנינו לפני הבבא הוציא מעות וכו' ". והרב העתיק מר"ש כת"י, עיין מלא"ש כלים פ"ב מ"ז ועוד. ²⁴ ומ"ש בתס"ר ח"א, ריש עמ' 111, על השיבוש בספרי התוספתא של הר"ש הוא בטל ומבוטל, והשיבוש הוא בדברי הר"ש שבדפוס, כפי שראינו מן הפיסקא שבמלא"ש ושבחזון נחום.

30-31. **ופורט לו דינר לאלתר.**כלומר, מיד אחרי שחילל מע"ש על מעותיו, ואינו חושש שמא נתן לו הע"ה דינר ממעות מע"ש.

31. **אם מחמת החוב מותר וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע, ופירושו, שאם שלם לו הע"ה חוב לאלתר בדינר, מותר לקבל ממנו, מפני שלא נחשד לפרוע חובו בכסף מע"ש, אבל אם נתן לו בהלואה דינר מיד אחר חילולו, יש לחשוש שמא הלוה לו ממעות מע"ש, וע"ה אינו יודע שמעות מע"ש אסור להלוותן, וחושב שהמעות שיחזיר לו הלוה אח"כ יהיו מע"ש. ועיין מ"ש לעיל פ"א שו' 3–4. (מנחת יצחק). אבל בקג"נ: אם מחמת חוב אם מחמת²⁵ מלוה הרי זה אסור. וכן בהשגות הנ"ל: אי משום חוב אי משום מלוה אסור. ולפי גירסא זו אסור בשניהם,²⁶ אבל שלא במקום חוב ומלוה לא נחשד לרמות את החבר לתת לו דינר של מע"ש במקום חולין.

footnotes: ²⁵ שתי האותיות הראשונות מטושטשות מאד, אבל ע"פ השרידים ניכר שהן "מח". ²⁶ בחוב, מפני שמתבייש ממנו, ואינו רוצה שידחק אותו, ובמלוה מפני שהוא טועה וכו', כמו שכתבנו בפנים.

31-32. **עד שילך לתוך ביתו וכו'.**ולא אסרו אלא לאלתר, שהרי יודע שבוודאי יש לו לע"ה מע"ש בתוך אפונדתו, אבל לאחר זמן אין להחזיק את מעותיו בכסף מע"ש. ועיין בס' משנה אחרונה טבול יום פ"ד מ"ה.

32. **קטן שמוכר בשוק וכו'.**כלומר, מוכר פירות וביניהן גם מע"ש שמוכר אותו כדי שתחול הקדושה על הכסף שהוא מקבל (והוא מותר, עיין להלן הערה 35).²⁷ ושמא צ"ל כאן: סטון מוכר וכו', כלומר, סיטון ע"ה שמוכר בשוק וכו'.

footnotes: ²⁷ ומדברים בקטן בר דעת, אלא שהוא פחות מבן תשע ויום אחד שלכולי עלמא אינו מחלל מע"ש (עיין מ"ש לעיל שו' 8).

33. **נתן לו טריסית וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: נותן לו וכו' (ובקג"נ מטושטש), ופירושו כשהלוקח נותן לו טריסית בעד הפירות, בין שהמטבע עדיין ביד הלוקח, בין שהוא כבר ביד המוכר וכו', יכול לחלל עליו את המעשר שמוכר.

33-34. **בין שהוא בא באונקלי.**בד: בין שהיא באונקולי'. ובכי"ע: ובין שהוא בו באונקלי. אבל בקג"נ לנכון: בין שהוא באינפלי (האותיות "אי" של מלה זו מטושטשות), כלומר, ואפילו נתן כבר את הדינר לתוך האינפלי,²⁸ יכול גדול לחלל עליו את המע"ש שמכר.

footnotes: ²⁸ έμπίλιον, לתוך הפוזמק, עיין במלונו של קרויס ערך אמפיליא, עמ' 62, ועיין להלן הע' 37.

34. **ונפל מפריש עליו והולך.**המלה "ונפל" ליתא בשום נוסח, ובד: מפריש עליו והולך וחוזר ומביאו. והמלים "חוזר ומביאו" ליתא בשום נוסח, והן באשגרה מלמטה. ובכי"ע כאן מוסיף: ונטל הימנו רשות מפריש עליו והולך. ובקג"נ (ואני משלים במרובעים את המלים המטושטשות): נט[ל ממנו] רשות²⁹ מפריש עליו³⁰ והולך. וכנראה שכצ"ל אף לפנינו: ונטל [הימנו רשות] מפריש עליו והולך. כלומר, אעפ"י שאין שליחות לקטן, אבל בנידון דידן³¹ מספיק אם יעשה כן מדעתו של קטן בנטילת רשות ממנו, וייעשה כקטן שסמך אצל בעה"ב, עיין לעיל תרומות פ"א הי"ב ומש"ש עמ' 304. ולפי הגהתנו לעיל: סיטון שמוכר בשוק וכו', הברייתא מתפרשת כפשוטה.

footnotes: ²⁹ כנ"ל לקרוא ע"פ הבבואה. ³⁰ מלה זו תלויה ביני חיטי. ³¹ עיין תוספ' ב"ק ס"ח ב' סד"ה הוא וקידושין נ"ו א' סד"ה מתקיף.

**נטל הימנו דינר וכו'.**וכ"ה בד. וכן בקג"נ: נטל ממנו וכו'. ובכי"ע: ופורט לו דינר וכו'. ובפירושו נראה שנוטל מן הקטן (או מן הסיטון, לפי הגהתנו המשוערת לעיל) דינר (אחרי שחלל לו מע"ש), ואינו חושש שמא נתן לו בחזרה אותו הדינר שכבר הפריש עליו. ובקג"נ מוסיף: נטל ממנו טריסית מפריש עליו והולך, ופירושו כנ"ל.

34-35. **ולא עוד אלא שאדן מוציא וכו'.**כלומר, ולא זו בלבד שסומך על הקטן (או על הסיטון, עיין מ"ש לעיל) כשנתן לו דינר ע"מ להפריש עליו, אלא אפילו אם הוציא אדם דינר מתוך ביתו ע"מ להפריש עליו את המעשר שקונה מן הקטן (או מן הסיטון, עיין לעיל), מותר לו אח"כ להחזיר את מעות המעשר לקטן ולומר לו על זה חללתי. והטעם הוא שמכיוון שהקטן יודע בטיב משא ומתן (מוכר פירות בשוק) אפשר להאמין לו שלא יחליף את הדינר. וכל הפירושים שכתבנו בברייתא זו לא יצאו מגדר שמא ואולי. ועיין מ"ש בפירוש הקצר.

36. **לקח הימנו עשרה דינרין וכו'.**לפי הגהתנו לעיל ברישא: סטון המוכר בשוק וכו', ברייתא זו דבוקה לשלפניה, והכוונה שלקח מן הסיטון עשרה דינרין כדי לחלל עליו את כל המע"ש שבפירותיו המרובים. ולפי הגירסא שלנו "קטן" צריך לפרש שהברייתא חוזרת לריש ה"ט, כלומר, שלקח מן העם הארץ עשרה דינרין כדי לחלל עליהן מע"ש. ובכל אופן מן הכמויות שנזכרו בברייתא כאן משמע שבסיטון אנן קיימין.

36-37. **לא יחלל על כולן וכו'.**כלומר, לא יחלל על כולן בבת אחת, כדי שלא להפחיד את הע"ה שעשה את כל הזהב מע"ש, אלא מחלל אחד אחד.

37. **לקח ממנו עשרה כורין וכו'.**בהוצ' צוקרמנדל נשמטה בבא זו בטעות, אבל היא ישנה גם בכי"ע (עיין בתיקונים של צוק' עמ' 105, ויש שם ט"ס בציון).

40. **שלא להפחיד את השוק וכו'.**בד ובכי"ע לנכון: שלא להפחית וכו'. ובקג"נ: שלא לדחות(?) וכו'.³² והתוספתא נותנת כאן טעם לכל הבבות שלמעלה, שאם יפריש לע"ה הרבה פירות בבת אחת, הרי ירצה למוכרן כדי שיתחלל המעשר על הכסף. ומכיוון שאינו יכול להשתמש בכסף לצרכיו אלא צריך להעלותו לירושלים יפחת השוק בעיניו וימכרן בזול, ונמצא מע"ש מפסיד. ועיין בפירוש הרד"ל לפרקי דר"א פל"ט, צ"ג ע"א, הע' מ"ה.

footnotes: ³² האותיות "לד" ברורות, והשאר מטושטש קצת.

40-41. **מוכר מעשר שני לשם חולין וכו'.**כ"ה בד ובכפו"פ פ"מ עמ' תקמ"ח, וכ"ה גם בקג"נ.³³ ובכי"ע: המוכר מעשר וכו'. והנכון כלפנינו, ופירושו שאם אין לו כסף לפדיון, מוכר את המעשר לשם חולין בכסף, והוא מתחלל על הכסף,³⁴ ולא ימכרנו לשם מעשר, מפני שהלוקח ירצה לקנותו בזול, ונמצא המע"ש נפגם ומפסיד. והלכה זו דבוקה לשלפניה, עיין מ"ש לעיל. ובירושלמי (פ"ד ה"א, נ"ד ע"ד): תני אין פודין מעשר שני לשם שני אלא לשם חולין. ר' שאול בעי הגע עצמך שהיו הכל יודעין בו שהוא שני? אפילו כן. ופי' הרש"ס (ס"ג רע"א) והגר"א לפי פשוטו, כמו שכתבנו לעיל.³⁵ וע"ז תמה ר' שאול ושאל, ומה נעשה אם כולם יודעים שהוא שני? והסיק בירושלמי: אפילו כן, כלומר, אפילו כן לא יזכיר שהוא מוכר את המעשר, משום זלזול.³⁶

footnotes: ³³ הכתב מטושטש, אבל המלים "מוכר", "חולין" ברורות, ומשרידי האותיות נראה שגרס כגי' ד. ³⁴ וכפירוש הר"ש והראב"ד (פ"ח מה' מע"ש ה"ז) למשנתנו פ"ד מ"ו. ועיין מ"ש להלן שו' 62. ³⁵ ועיין ברש"ס שם שהביא את התוספתא כאן. ³⁶ ובר"מ ובראב"ד פ"ד מה' מע"ש ה"ד שיטה אחרת בברייתא זו. ופירשנו את כל הברייתות בתוספתא ע"פ שיטת הר"ש, הרא"ש והראב"ד (עיין לעיל הע' 34) ועוד (עיין בתוספ' ע"ז ס"ב ב' סה"ד העלה), שמותר למכור את המעשר אם מתכוין לחללו על הכסף שהוא מקבל. ועיין בס' נועם ירושלמי לב"ק פ"ז, ט"ז ע"א מן הספר.

41. **מפני שפוגם את המעשר.**בהשגות פ"ד מה' מע"ש ה"ד (והובאו גם בכפו"פ הנ"ל): ולפי התוספתא לא נאמר אלא שלא לפגום את המעשר, מפני שדמי המעשר פחותים מדמי חולין. ועיין מ"ש לעיל בסמוך.

41-42. **יש לו חולין ומעשר שני וכו'.**כלומר, שהיו לו שתי קופות באחת מהן חולין ובאחת מהן מע"ש ונתערבו לו, ואינו יודע איזו היא של חולין ואיזו היא של מע"ש, ואין לו כסף לפדות את המע"ש בכל מקום שהוא, והוא רוצה למוכרו כדי שיתחלל על הכסף.

42. **מוכר ראשון ראשון וכו'.**כלומר, אל ימכור את שניהם בבת אחת, אלא מוכר את הראשון ונותן את דמיו באונפלי,³⁷ ואח"כ מוכר את השני ונותן את דמיו באונפלי אחרת. ולוקח את המעות של אחת מהן ומפרישן לשם מעשר, ומתנה אם הן כסף של המעשר הרי שפיר, ואם לאו הדמים השניים מחוללין עליו. והוא צריך לעשות כן, מפני שאפשר שאין כאן חילול כלל (אם במקרה נטל את דמי המעשר), ואם לאו, הרי מחללין כסף על כסף מדוחק. אבל לא יערבב את הדמים יחד, שהרי אם ערבבן, בוודאי יש בידו חולין, ונמצא מחלל כסף על כסף בוודאי. ועיין לעיל פ"ב שו' 19 ומש"ש. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב סוף עמ' 109, והם דברים בטלים.

footnotes: ³⁷ בפוזמק, עיין לעיל הערה 28.

43. **נתנן כולן בכרך נוטל וכו'.**כלומר, שהחולין והמע"ש מעורבין ממש בכרך אחד, ואם ימכרם הרי בוודאי יהיו כאן תערובת של מע"ש וחולין, מוכרן ונוטל את הדמים בכרך אחד, ובורר מהם סכום כפי שווי המעשר, ואילו שרוצה מפריש (כגי' כי"ע, עיין להלן) לשם מעשר, ואמרינן הוברר הדבר למפרע שהדמים הללו קבל לשם מעשר (כחכמים להלן שו' 46), ואין כאן חילול כסף על כסף כלל, וכן מוכח מן הירושלמי, עיין להלן.

43-44. **אלו שרוצה מוכר לשם חולין וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: אילו שרוצה מפריש לשום חולין ואילו שרוצה מפריש לשום מעשר שני. וזו היא גי' נכונה. וכן בירושלמי ע"ז (פ"ה ה"א, מ"ד ע"ג): היה עושה עמו חצי יום באיסור (כלומר, שהיה עושה עם הגוי חצי יום ביין נסך), חצי יום בהיתר (כלומר, וקבל מן הגוי שכר בעד יום שלם, כיצד יעשה?). היה מוכר חולין ושני בכרך אחד, אי זה שירצה חולין יעשה, ושני יעשה. והכא כן. ועיי"ש בפ"מ שנדחק מאד. אבל הפירוש הנכון הוא בנועם ירושלמי לב"מ פ"ו (ל"ה ע"א מן הספר) שהביא את התוספתא שלפנינו ופירשה כנ"ל, וממנה פשט הירושלמי שיכול לקבל שכר בעד כל היום ולהפריש חציו כדמי איסור ויוליכן לים המלח, והשאר מותר.

45-46. **ר' יוסה אומ' לא חילל.**וכ"ה בירושלמי דמאי פ"ז ה"ה, כ"ו ע"ב. ובבבלי עירובין ל"ז ב': ר' יוסי אומר מחולל. איפוך (כלומר, תני: ר' יוסי אומר לא חילל), ועיי"ש שהסתייעו מן הסיפא להלן. וטעם ר' יוסי הוא, מפני שאין ברירה, ונמצא שלא סיים מקום לדמים ולא חילל. ועיין לעיל פ"ג שו' 58 ואילך ומש"ש.

46. **וחכמים אומ' חילל.**בריטב"א עירובין הנ"ל: ר' יוסי אומר חולל. פי' חולל מעכשיו קודם שתעלה הסלע מן הכיס כשתעלה, והיינו דאיכא דין ברירה. וכן מוכח מן הירושלמי והבבלי הנ"ל דמטעם ברירה אתינן עלה, וכן מוכח מעצם הברייתא.³⁸ אבל בר"מ פ"ד מה' מע"ש הט"ו פסק: האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה, על סלע שאפרוט מדינר זהב זה, על פונדיון שאפרוט מסלע זה (להלן הי"ג), ה"ז חילל. וסלע שתעלה בידו, או שיפרוט, תהי מעשר. ועיין במהרי"ק ובכ"מ שם שהקשו, שהרי הר"מ פסק שאין ברירה. ובח"ד כתב: "י"ל דה"ט דהרמב"ם כייל ותני כלהו תרתי בבי (כלומר, הי"ב והי"ג כאן) אהדדי ללמד דהא דקאמר על סלע שתעלה הוי דומיא דסלע שאפרוט וכו", עיי"ש. ובס' ישועות מלכו להגר"י מקוטנא (על הר"מ שם) כתב: "ועוד י"ל למה שכתב הר"ש (מע"ש פ"ה מ"א) דדוקא על למפרע אין ברירה, אבל מכאן ולהבא שפיר דמי, א"כ ניחא שהרי כתב רבינו שתעלה, משמע שאז תהיה מעשר, ובש"ס דקמותיב, היינו משום דמשמע ליה באומר למפרע".³⁹ ובפסקי הלכות להגר"ד מקרלין ח"ב, קי"ב סע"ד ואילך, האריך ליישב את דברי הר"מ בטוב טעם, עיי"ש.

footnotes: ³⁸ עיין להלן הערה 39. ³⁹ דבריו צ"ע שהרי בברייתא מוכרחים לפרש שהמעשר חל למפרע, ומטעם ברירה, שאם לא כן למה חולק ר' יוסי, ואיזה הבדל יש בין סלע חדשה ובין סלע סתם.

**מודה ר' יוסה לחכמים וכו'.**וכע"ז אף בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: מאי טעמא דר' יוסי, שאם אמר על הסלע הישנה ועל הדינר הישן שחילל. ובנוסח הרש"ס שם (לפי הירושלמי הוצ' לונץ, ל"ז ע"א) מוסיף: ומודה ר' יוסי שאם א' על הסלע הישינה (!) ועל הדינר הישן או על סלע חדש או על דינר החדש שחילל. וכנראה שהוא צירוף הרב בעצמו ע"פ הירושלמי והבבלי והתוספתא.

47. **על סלע חדשה שתעלה וכו'.**והעמידוה בבבלי בשאין לו שם אלא סלע אחת חדשה, וממילא נמצא שסיים את מקום הסלע.

48. **מודים חכמים לר' יוסה וכו'.**ר"מ פ"ד מה' מע"ש הט"ז.

48-49. **על סלע שהיתה ביד בני וכו'.**בירושלמי הנ"ל: על הסלע שאטול מיד בני, ועל הדינר שאטול מיד בני וכו'. והיא היא.

50-51. **על סלע שאפרוט מן הדינר וכו'.**כלומר, מן הדינר של זהב, כמפורש בר"מ פ"ד מה' מע"ש הט"ו הנ"ל. וטעם הר"מ שאינו מכוין לחלל למפרע, אלא מכאן ולהבא, לכשיפרוט, עיין מ"ש לעיל שו' 46. אבל הברייתא עצמה בוודאי מדברת במחלל למפרע, וסתמא כחכמים לעיל. ואנו אומרים שחלק הדינר שקיבל סלע בעדו חלה עליו קדושת מע"ש, ונתחלל על הסלע.

51. **ועל טריסית וכו'.**כלומר, על מטבע בן שלשה אסרים, עיין לעיל שו' 6. ובר"מ הנ"ל ניסח: על פונדיון שאפרוט מסלע זה וכו'.

52. **נותן אדם לחברו טריסית וכו'.**כלומר, בדמאי מחללין אפילו מריוח כסף על כסף ונחושת על נחושת, כמפורש להלן.

53. **צפורית ונוטל הימנו גוברית.**השלמתי את המלה "צפורית" ע"פ כי"ע. ושם: נוטל הימנו טבירית, וגם לפנינו צ"ל: טברית (הטי"ת נפרדה ל"גו").

**דינר ונוטל הימנו שני פנדיונין.**לכאורה היה נראה שצ"ל לפנינו: מעה ונוטל וכו'. ושמא מדברים כאן בדינר זול שהיו נותנים בשבילו מעה כסף, עיין להלן שו' 56.

54. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

55. **אף בדמיי מחללין וכו'.**שמא צ"ל: בדמיי אף מחללין וכו'. ועיין לעיל פ"ב שו' 36.

55-56. **נותן אדם לחבירו נולגית ונוטל וכו'.**וכ"ה בכי"ע. והנכון כנראה בד: גולנית, כלומר, מטבע מארץ גולן וכו', אעפ"י שמטבע זו יוצאת בריוח יותר מאשר הדינר הזול, עיין מ"ש לעיל.

56. **דינר ונוטל הימנו פונדיון.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אחד נוטל הימנו שני פונדיונין. ואין לתקן לפנינו: שני פונדיונין, שהרי הלכה זו כבר נשנית לעיל. ושמא מדברים כאן בדינר יותר זול, אבל היוצא בריוח יותר מאשר פונדיון, ומ"מ התירו לעשות כן בדמאי. ועיין לעיל שו' 53.

57. **בדמיי ובדוחק.**כלומר, בדמאי אפילו בריוח, או בוודאי מדוחק (ח"ד). ועיין במשנתנו פ"ב מ"ו ולעיל פ"ב ה"ז.

57-58. **היה עובר ממקום למקום וכו'.**כלומר, שהיה עובר שם לצרכיו, ולא לשם העברת המטבע, אלא שהיו בידו מעות מע"ש ורצה לחללן.

58. **מחללין כשער מקומו וכו'.**כלומר, בזמן שבמקומו הוא יותר ביוקר. ועיין לעיל רפ"ג ומש"ש, וכמובן שיש לחלק בין פירות שהוליכן למכור ובין מעות שבידו.

59. **הפריש תרומה ומעשר ראשון וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"ז: הפודה מעשר שני ולא קרא שם, ר' יוסי אומר דיו, ר' יהודה אומר צריך לפרש. וברור שזו היא אותה המחלוקת שבמשנתנו, ועיין בח"ד ובס' משנה ראשונה למשנתנו ומ"ש לעיל שו' 20. ברם קשה מאד להניח שר' יהודה יחלוק אף בהפרשת תרומה, ויחייב קריאת שם בפיו, ולא מצינו מי שיחלוק על ההלכה שתרומה ניטלת במחשבה.⁴⁰ וכן מפורש בירושלמי (תרומות פ"א ה"א, מ' ע"ב): מאן תנא חרש דלא כר' יודה וכו', כלומר, אבל לר' יהודה חרש בר דעת תרומתו תרומה. וקשה כיצד אפשר לומר כן, והרי אינו יכול לקרוא שם תרומה בפה. ולפיכך נראה שאם הפריש לשם תרומה בהחלט אחרי שגמר בלב, כ"ע מודים שתרומתו תרומה,⁴¹ ולא נחלקו אלא שהפריש לשם תרומה, אבל עדיין לא גמר כן בלבו בהחלט. ובתו"כ חובה ריש פרש' ט': יכול המהרהר בלב יהא חייב, תלמוד לומר בשפתים לא בלב. או יכול שאני מוציא את הגומר בלב, תלמוד לומר לבטא. וכן בס"ז נשא ו' ב' (עמ' 240): לנדור פרט למהרהר בלב. ומנין את מרבה הגומר בלב ת"ל נדר. ועיין ספרי מטות פי' קנ"ג, עמ' 200, ומדרש תנאים עמ' 152, ובבמ"ר פ"י, ז'. ועיין בבלי שבועות כ"ו ב' מה שפירשו בברייתא זו. ועיין מ"ש בהע' 43. אבל בירושלמי (תרומות פ"ג ה"ז, מ"ב ע"ב, נזיר פ"ה ה"א, נ"ג ע"ד) מוכח שפירשוה כפשוטה, והבדילו בין מהרהר בלב וגומר בלב. ובפי' הרש"ס (תרומות, ל"א ע"ב): "ולא בלב. בתחלת מחשבת הלב. גומר בלב שחקר וחפש כל מה שהיה לו לעיין". וכע"ז צריך לפרש גם לפנינו, שהפרישן אבל עדיין לא גמר בלבו בהחלט.⁴² ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁴⁰ עיין ר"מ פ"ד מה' תרומות הט"ז ובכ"מ שם. ועיין ספרי קרח פי' קכ"א, עמ' 147, ובהערות שם. ⁴¹ ואינו עניין לדברי רבי להלן בסמוך, עיין מש"ש. ⁴² ולפ"ז אין כאן הבדל אם עסוקין באותו עניין, אם לאו. עיין בתיו"ט פ"ד מ"ז, ודבריו מסתברים מאד.

60. **ר' יוסה אומ' נתקדשו.**לעיל שו' 20 הוכחנו שלא אמר ר' יוסי כן אלא בדיעבד, אבל חייב לקרוא להם שם אח"כ, ולא יאכל לפני שקרא להם שם.⁴³

footnotes: ⁴³ ושמא נפרש ע"י כן ברייתא סתומה מאד להלן ב"מ פ"ג הי"א. וכן שנינו שם (ואני מעתיק מכי"ו): שאל ר' יוסה (וכ"ה בד. ובכי"ע: אמר ר' יוסי שאל אריוס) לחכמים הרי שהפריש עשר כורין למאה, ומדד את המעשר ופחת מהן, מהו? אמ' לו כשם שפחת מעשר כך פחתו חולין. ואעפ"י שלא פחתו חולין מותר. מדד את החולין והותירו מהו? אמרו לו כשם שהותירו וכו'. ונראה שהשאלה היא כנידון שלפנינו שהפריש לשם מעשר, אבל עדיין לא גמר בהחלט (עיין מ"ש בפנים שו' 59), ובלבו היה לקרוא לו אח"כ שם (ור' יוסה חולק על רבי להלן), ואח"כ מדד ומצא שפיחת המעשר, והשאלה היתה אם מותר לו לאכול את הפירות מבלי שיוסיף על המעשר. ואמרו לו החכמים, שאעפ"י שלא פחתו החולין מותר, מפני שבהפרשה בעלמא כבר יצא ידי חובתו, ולא איכפת לנו אם פחת המעשר. וכן שאלו אם הותירו חולין, כלומר, שהתנפחו, ור' יוסי היה נוהג להפריש לפי מדה ולפי מניין (עיין מ"ש לעיל, עמ' 339, שו' 8 בשם הירושלמי), ורצה לדעת אם יכול להוסיף ע"פ הנפח, והשיבו לו כנ"ל. וכל הברייתא לא הובאה לשם, אלא מפני הסיפא שם, עיי"ש. וצריך לומר, שהשאלה היתה ע"י ר' יוסי (ועיין גי' כי"ע שם), אבל ר' יוסי בעצמו, בוודאי שלא נהג כן, שהרי לא ברך (עיין מ"ש לעיל). ושמא היה המעשה בדמאי.

60-61. **ר' או' אם עתיד וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע ובכפו"פ פ"מ עמ' תק"נ. ובד"ח שבשו ר' מאיר אומר וכו'. ועיין לעיל תרומות פ"ג שו' 10.

61. **אם עתיד לקרות להן שם אין בהן וכו'.**עיין בברייתא של התו"כ והספרי זוטא שהעתקנו לעיל. ובבבלי שבועות הנ"ל: אמר רב ששת וכו' בשפתים, ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו. ועיין במדרש תנאים עמ' 152 הנ"ל, ובהערה י' שם. ומ"מ למדנו מדברי רבי שאעפ"י שאין עתיד לקרוא להם שם, לא נתקדשו לר' יהודה, ואעפ"י שעתיד לקרות להם שם נתקדשו לר' יוסי.

62. **פדה הימנו מעשר בסלע וכו'.**במשנתנו (פ"ד מ"ו): משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים וכו'. ופירש הר"ש שהכוונה לפירות מעשר שמוכר על מנת שיתחלל על הכסף שהוא מקבל.⁴⁴ וכן מוכח מפשוטו של הירושלמי כאן רפ"א,⁴⁵ ומשנתנו מדברת בשמשך הלוקח וקנה את הפירות ואח"כ פדה, והברייתא שלנו בפדה את המעשר ואח"כ משך.

footnotes: ⁴⁴ ועיין בבלי קידושין נ"ד ב' וברש"י שם. ועיין לעיל הע' 34 והע' 36. ⁴⁵ אבל להר"מ בפיה"מ למשנתנו, וכן בפ"ח מה' מע"ש ה"ז, שיטה אחרת. ועיין במרכבת המשנה שם שטרח להסביר את הירושלמי ואת התוספתא לשיטת הר"מ.

63. **מה שפדה פדה.**כלומר, הפירות נתחללו בסלע כשעת הפדיון, שהרי אדם פודה מע"ש של חברו מדעתו, והמוכר חייב להמציא לו את הפירות שנתחללו.

**ומדת הדין ביניהן.**כלומר, לעניין הפירות עצמם אין הבדל, וכבר יצאו לחולין בשעת הפדיון, אבל לעניין מדת הדין, כלומר, לעניין קניין הפירות, הרי ההלכה היא כמו בקניין שאר מטלטלין. ואם המוכר רוצה לקבל מי שפרע מחזיר לו ללוקח סלע של חולין שהוא מתחייב לו, אם הוא חוזר בו ממכירתו, ונשארים בידו סלע של מעשר שנתן לו הלוקח (והיא נשארת בקדושתה) ופירות של חולין בשתים, ונמצא משתכר סלע.

65. **פדייתו היא מכירתו.**בד: פדייתו היא משיכתו. ובכי"ע: שהקדיש פדיאתו היה משיכתו. וכנראה שגירסא זו היא באשגרה מלהלן ערכין פ"ד סה"ד. והנכון כלפנינו, ומבארת התוספתא שלגבי חילול המעשר הפדיון קובע, ואין לו למעשר שום עניין עם הקניין לגבי דיני ממונות.

66. **אף הקדש פדייתו וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: אף מעשר שיני פדיאתו היה משיכתו. וכבר העירונו לעיל שגירסת כי"ע היא באשגרה מערכין הנ"ל. ועיי"ש הגירסא בקג"נ (בשמות התנאים) בתס"ר ח"ב עמ' 279. והנה ברור לפי גירסת התוספתא שרשב"ג אינו חולק על הת"ק, אלא מוסיף שדין זה נוהג אף בהקדש, ובתוספתא ערכין מוסיף לאידך גיסא שדין זה נוהג אף במע"ש. אבל בירושלמי כאן (פ"ד ה"ו, נ"ה ע"א): מתניתן דלא כרבן שמעון בן גמליאל, דתנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו (ועיין שם פ"ה סה"א, נ"ו רע"א). ואין בשום אופן להגיה את התוספתא ע"פ הירושלמי, שהרי גירסתנו מקויימת ע"פ כל הנוסחאות כאן ולהלן ערכין. ויש לנו שתי מסורות חולקות. ועיין מה שהאריך במה"פ שם ד"ה משך ובמרכבת המשנה פ"ה מה' מע"ש ה"ז.

66-67. **המניח אסר ואכל עליו וכו'.**משנתנו פ"ד מ"ח, ר"מ פ"ה מה' מע"ש ה"ו.

67-68. **ואכל עליו עוד אסר.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אכל עליו וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: אוכל עליו וכו'. והיא היא. והטעם הוא שאנו אומרים שהשבח הוא לשניהם, וחצי אסר של חולין השביה ועמד על אסר, וכן הדין במע"ש.

69. **ואוכל עליו עוד פלג.**כלומר, חצי אסר כפי' הר"מ והר"ש במשנתנו.⁴⁶

footnotes: ⁴⁶ ועיין בפי' הרש"ס, ע"ו ע"ב.

69-70. **מה שהשביח השביח לפי חשבון וכו'.**וכ"ה בד ובפי' הרש"ס, ע"ו ע"ב. ובכי"ע: השביח לשניהם וכו'. וכ"ה בר"ש הנ"ל, והיא היא.

70. **פגם לפי חשבון.**וכ"ה בד ובפי' הרש"ס הנ"ל. ובכי"ע: ומה שפגם לשתיהם. ובר"ש הנ"ל: ומה שפגם פגם לשניהם. והיא היא.