1. **המהבהב בשדה וכו'.**במשנתנו רפ"ד: הכובש השולק וכו' בשדה חייב. ובשיטת בני א"י שליקה היא פחותה מבישול.¹ ומוסיף ר' שמעון כאן שאפילו הבהוב גרידא טובל. ובירושלמי נדרים פ"ו ה"א. ל"ט ע"ג, אמרו: רבנין דקסרין שאלון מעושן וכו' מהו שיטבל למעשרות.² ובירושלמי במכילתין רפ"ד שאלו: הכובש, עד שיכבוש כל צורכו? השולק, עד שישלוק כל צרכו? נשמעינה מן הדא, המהבהב שיבולין באור נטבלו. בלא³ כך, אינן מחוסרין מלאכה ע"י האור? כלומר, הרי הבהוב אינו מכשיר את השיבולין לאכילה כל צורכן, אלא אם כן נתנן באבוב של קליות, כדי שתשלוט בהן האור מכל צד במשך זמן רב, בלא חשש שישרפו השבולין,⁴ וש"מ שאפילו לא כבש כל צורכו נטבל. ודחה הירושלמי: שנייא היא שהיא גמר מלאכתו, כלומר, בשמהבהבן באור אין לו גמר מלאכה אחרת, וגילה דעתו שאינו רוצה לקלותן באבוב, ולפיכך נטבלו.

footnotes: ¹ עיין מ"ש לעיל, עמ' 446. ובסורית המאוחרת שלק פירושו "נא", חצי מבושל, עיין באוצרו של פיין סמית ערך שלק. ² ועיין ר"מ פ"ה מה' מעשר סהי"ד ובמל"מ שם ובמה"פ כאן רפ"ד ד"ה הכובש. ³ צ"ל: אפילו כך, והלשון "בלא כך" היא אשגרה מלמטה שם. ⁴ עיין במשנת מנחות פ"י מ"ד, ובהוצ' הבבלי ס"ו א'.

2. **השוחק את השום ואת השחלים וכו'.**בירושלמי פ"ד ה"א, נ"א ע"ב: תני השום והשחליים (תהלי בארמית, עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ב שו' 35–36) והחרדל ששחקן בשדה נטבלו וכו', בשום של טבל ששחקן בשמן של חולין וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' מעשר הי"ז.

2-3. **תינוקות שטמנו תאנים לשבת וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"ב: תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן, לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו. ופירש"י (ביצה ל"ד ב'): והאי דנקט תינוקות, רבותא היא לאשמעינן דיש להם מחשבה ע"י מעשה המוכיח וכו'. ועיין בירושלמי למשנתנו ובמפרשי המשנה וברא"ה ובשטמ"ק לביצה (הנ"ל). ולפי פשוטה הברייתא שלנו היא כר"ל בירושלמי שאין התאנים הללו נקבעות אלא אם כן נלקטו לשבת (ועיין לעיל פ"א ה"ח), והוכנו לכבוד השבת, אבל אם לא הוכנו לשבת אינן נקבעות, אעפ"י שעברה עליהן השבת. עיין מ"ש להלן.

3. **שחורות ומצאו לבנות וכו'.**במשנת ביצה (פ"א מ"ד): זמן שחורים ומצא לבנים, לבנים ומצא שחורים, שנים ומצא שלשה, אסורים. ופירשו בתלמוד שזימן שחורים ולבנים, ואח"כ מצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים, הרי אלו אסורים, מפני שאנו חוששים שבאו ממקום אחר, והמוכנים הלכו להם, ואסורים לאכול בשבת בלי הכנה. ולפנינו החשש להפך שאנו תולים שהן הן התאנים המוכנות (אלא שנתחלף מקומן), וכבר נטבלו למעשרות. (ע"פ ח"ד).

3-4. **ספיקן אסור ספק מוכנן אסור.**ובכי"ע: הרי אילו אסורות, מפני שספיקן אסור. ספק מוכן אסור. ויש כאן ערבוביא של שתי נוסחאות. והברייתא השתמשה כאן בסיגנון הרגיל אצל שבת ויו"ט,⁵ ובהם האיסור הוא משום ספק שאינו מוכן, וכאן האיסור הוא משום ספק שהוא מוכן (ונקבע למעשרות). ושמא עיקר הגירסא כאן: ספיקן אסור, מפני שספק מוכן אסור.

footnotes: ⁵ עיין ירושלמי שבת פ"א ה"ז, ד' ע"א: סברין מימר ספיקו התירו וכו', ספק הכן אסור. ועיי"ש ביצה פ"ג ה"ב, ס"ב ע"א.

4. **כלכלת השבת ובו'.**משנתנו פ"ד מ"ב, ונמנית בעדיות פ"ד סמ"י בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה (בהוצ' לו נשמטה שם בבא זו בטעות ע"י הדומות). ופירשו בירושלמי שמדברים בתאינה שייחד את פירותיה לשבת, ואעפ"י שייחד פירות מחוברים, מ"מ כשתלשן נקבעו מיד. והברייתא שלנו היא גם להלן עדיות פ"ב ה"ד.

5. **הלל עצמו היה אוסר.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן עדיות פ"ב הנ"ל. ובהוצאות שלנו בבבלי ביצה (ל"ה סע"א) גורס בברייתא שלהלן סה"ד: הלל לעצמו אוסר, וכ"ה בד להלן סה"ג. וכבר העיר בגליוני הש"ס לר"י ענגיל (בביצה שם) שלשון זו משמעותה שלא אסר הלל אלא לעצמו ולא לאחרים, כסיגנון הרגיל במקורות שלנו, עיי"ש. ברם בכי"מ גורס גם שם: הלל עצמו, וכ"ה בר"ח, בבעל המאור (ספ"ד), ברא"ה ובמאירי שם. ומוכח מן הבבלי שם כפירש"י: "הלל לבדו אוסר, משמע דכל דורו חלוקין עליו". ועיין מ"ש להלן שו' 8 ד"ה הלל. ובמשנת מעשרות הנ"ל משמע שגם ר' יהודה סובר ("אף") שב"ה מחייבין (ולא הלל לבדו), וכן מפורש שם בקשר עם המחלוקת שלהלן ה"ג (עיין מש"ש). וכנראה שהתוספתא חולקת על מסורת המשנה. ועיין מ"ש להלן שו' 6.

**המלקט כלכלה לשלח לחבירו וכו'.**להלן עדיות הנ"ל.⁶ ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר אף הלוקט את הכלכלה לשלוח לחברו לא יאכל עד שיעשר. ונסתפקו בירושלמי למשנתנו אם אף כאן מדברים בכלכלת שבת (ומתחייב אפילו אם לא ייחד לעצמו), "או אומ' היה ר' יהודה (כ"ה בכי"ר) בליקט כלכלה לשלחה לחבירו, שהוא מקפיד עליה ככלכלת שבת". ופירש הר"מ בפיה"מ כצד הראשון של הספק, והריבמ"ץ והר"ש כצד השני.

footnotes: ⁶ ובכי"ו שם גורס: הלוקח כלכלה לשלח בבית חמיו לא יאכל וכו'.

6. **הלל עצמו היה אוסר וכו'.**וכ"ה בכי"ע, ולהלן עדיות בכל הנוסחאות. ובד כאן בטעות: הלל לעצמו וכו', עיין מ"ש לעיל שו' 5 ד"ה הלל. וראיתי למאן דהו שפירש שהלל עצמו פירושו "כבר הלל עצמו" ומכ"ש תלמידיו, ואין מחלוקת בין המשניות והתוספתא. ברם ברור שאין להעמיס פירוש זה בלשון התוספתא, ולא עוד אלא שאף ר' יהודה של התוספתא (להלן עדיות פ"ב ה"ה. ועיין גם במשנה שם רפ"ה) לא מנה הלכה זו בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה, ומוכח איפוא שלא נחלקו כלל בהלכה זו. ובבבלי ביצה (ל"ה סע"א) בוודאי אין לפרש כן, ואין לנו לזוז מפירש"י בביצה שם.

6-7. **המעביר תאנים ממקום למקום וכו'.**להלן עדיות פ"ב ה"ד נשמטה הלכה זו בכי"ו ובד, אבל ישנה בכי"ע שם. ובבבלי ביצה ל"ה סע"א (כגי' כי"מ ור"ח): דתניא המעביר פירות ממקום למקום,⁷ וקדש עליהן היום, א"ר יהודה הלל עצמו היה אוסר. והוכיח ממנה התלמוד שלהלל שבת טובלת אפילו בפירות שלא נגמרה מלאכתן. וכתב ר"ח שם: ומדקאמר וקדש עליהן היום, שמע מינה דדבר שלא נגמרה מלאכתו [הוא], דאם נגמרה מלאכתו, מאי איריא קדשה שבת, אפילו בחול, נגמרה מלאכתו אסור. ומכאן נראה שרבינו פירש שמדברים כאן במעביר תאנים ממקום למקום כדי למוכרן ("במוליך לשוק") שנטבלות בגמר מלאכתן (משנתנו פ"א סמ"ה), ומכיון שלא נטבלו אלא בשבת, הרי מוכח שבפירות שלא נגמרו מלאכתן עסיקינן.

footnotes: ⁷ בד"י שלפנינו נוסף: לקצו', כלומר, לקצות, עיין דק"ס שם, עמ' 93, הע' ט'.

7. **ועברה עליהן שבת וכו'.**כלומר, אפילו למוצאי שבת לא יאכל, ומכ"ש שאינו אוכל בשבת, עיין ברש"י ביצה ל"ד ב' ד"ה שבת קובעת.

8. **הלל עצמו וכו'.**ופירש"י שהלל לבדו סובר כן, וכל דורו חלוקין עליו. וכן סובר ר' יהודה (במשנתנו ספ"ב, ועיין בבלי שם ל"ה ב') שאין מקח טובל בפירות שלא נגמרו מלאכתן. ושמא מ"ש רש"י "כל דורו" לאו דווקא, אלא כל החכמים שבאו אחריו הכריעו שלא כמותו.⁸ ועיין מ"ש לעיל שו' 5 ושו' 6.

footnotes: ⁸ עיין בתוספ' חגיגה ט"ז א' ד"ה יוסי ומ"ש בהגהות מהר"ץ חיות בביצה הנ"ל ובב"מ ע"ה א'. ועיין בבלי פסחים קט"ו א'. ואף שם "חביריו" היא מליצה בעלמא, כפי שמוכח מלשון הברייתא (עיין דק"ס שם, עמ' 357, הע' ח') שר' יוחנן מסתייע בה. ובירושלמי (חלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ב) חסרה המלה "חביריו".

**סוכי תאינה וכו'.**וכ"ה בד, אלא שבד"ח נשתבש: סופי וכו'. ופירושו ענפי תאנה וכפות (מכבדות) תמרה. וכס"ז להלן ביצה פ"ד ה"ב ובמקבילה שבירושלמי שם פ"ד ה"ב, ס"ב ע"ג. ועיין ר"מ פ"ג מה' מעשר ה"ה וכפו"פ פכ"ז עמ' תצ"א. ועיין מ"ש על מכבדות לעיל עמ' 151.

9. **הכניסום תינוקות.**כלומר, אפילו על מנת שיאכלו בעצמם מהן, לא נטבלו התאנים, מפני שאין להם מחשבה, ואינו דומה להטמינום לשבת (משנתנו פ"ד מ"ב ולעיל ה"ב), שהרי ההטמנה בסמוך לשבת מעשה הוא, ומוכיח על מחשבתם (עיין בירושלמי פ"ד ה"ב וברש"י ותוספ' ביצה ל"ד ב'), משא"כ בנידון דידן, שאינו מוכח מתוך מעשיהם שהכניסום לאכילה, ולא לשחק בענפים (עיין בתוספתא ביצה פ"ד ה"ב הנ"ל), וכאן מדברים שהתאנים והתמרים היו שלהם, כלומר, של התינוקות. ועיין להלן.

**או פועלין וכו'.**מפני שאין מחשבתם מחייבת את בעל הבית. ואינו עניין למחלוקת ר"י ורשב"ל (ירושלמי כאן פ"ה ה"ו, נ"ב ע"א, ומקבילות) אם מירוח שלא מדעת בעה"ב טובל. שהרי במירוח נעשה מעשה בגוף הפירות והוכשרו לאכילה, וסובר ר' יוחנן שאין הבדל אם נגמרו מלאכתן ע"י בעה"ב או ע"י אחר, אבל כאן כבר נגמרה מלאכת התאנים⁹ אם הכניסן לאכילה, והכל תלוי במחשבה אם לעצים ואם לאכילה (עיין בתוספתא ביצה פ"ד הנ"ל), ואין מחשבת אחרים מחייבת את בעה"ב.

footnotes: ⁹ שאם לא כן אף הכנסת בעה"ב אינה טובלת, עיין בכפו"פ הנ"ל.

10. **הכניס שובלין לתוך ביתו וכו'.**בירושלמי פ"ד ה"א, נ"א ע"א: המקטף שיבלין לעיסתו לאוכלן¹⁰ מלילות ניטבלו. לעשותן עיסה לא נטבלו (ודעת ר"י בר' יהודה לא נזכרה בירושלמי). ועיין לעיל תרומות פ"ג הי"ח ומ"ש לעיל עמ' 334. ובבבלי ביצה (י"ג א'): דתניא הכניס שבלין לעשות מהן עיסה, אוכל מהן עראי ופטור, למוללן במלילות, רבי מחייב ור' יוסי בר' יהודה פוטר. והנה בבבלי שם לא נזכר שהכניס את השבלים לביתו, אבל בתוספתא כאן מפורש שהכניס לביתו. והסתייעו בה הראשונים¹¹ נגד שיטת רבינו אפרים שסובר שאם הכניס את התבואה לבית במוץ מותרת אף באכילת קבע,¹² והרי בברייתא כאן מפורש שאם הכניס שבלים לעשות מהן עיסה אינו אוכל אלא עראי. ואעפ"י שבתוספתא הגירסא "פטור", אין כאן אלא גילוי מילתא בעלמא על הברייתא בבבלי ש"הכניס" פירושו "הכניס לביתו". והברייתא שבבבלי מוכיחה על התוספתא ש"פטור" כאן פירושו אוכל אכילת עראי ופטור (וע"פ זה העתיקו בתוספ' פסחים ונדה הנ"ל בהע' 11). ועיין ברמב"ן ע"ז מ"א ב' ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' שס"א וברא"ה ומאירי לביצה הנ"ל. והר"מ פ"ג מה' מעשר ה"ה סדר כסדר התוספתא כאן, ומוכח מלשונו שהכניסן לבית.

footnotes: ¹⁰ בכי"ר: לעשותו לאוכלן, ואף לפנינו צ"ל: לעסותן (=לעשותן) לאוכלן, ויש כאן הרכבה של שתי נוסחאות. ובנוסח הרש"ס שם, נ"ו ע"א, העתיק ע"פ התוספתא כאן. ¹¹ תוספ' ר' יהודה ברכות ל"א א' סד"ה כדי (י"ח ע"ד), תוספ' פסחים ט' א' ד"ה כדי, ע"ז מ"א ב' ד"ה ומכניסה, מנחות ס"ז ב' ד"ה כדי, נדה ט"ו ב' ד"ה בהמתו ותוספ' הרא"ש שם. ובשטמ"ק מנחות ס"ז ב', אות ב': ויש שרוצים להביא ראיה לפרש"י מההיא דמס' דמאי הכניס שבלים לעשות וכו'. וצ"ל: מההיא דתוס' מעש' הכניס שבלים [לביתו] לעשות וכו'. השוה הלשון בתוספ' נדה הנ"ל. ¹² עיין בראשונים שם שנדחקו לפרש את הלשון "כדי שתהא בהמתו אוכלת". וערב עלינו פירושו של ר' מנשה מאילייא (אלפי מנשה, פ"א ע"א) שאין כאן אלא הסבר לטעם ההערמה, כלומר, המכניס במוץ אומר שכוונתו לשמור על המוץ שלא ילך לאבוד, והוא מתכוין לאכול את הדגן ובהמתו תאכל את המוץ, ולפיכך פטורה התבואה מן המעשר.

**לאוכלן מלילות וכו'.**כלומר, שמשפשף את השבלים ואוכל את הזרעונים כמו שהם, וממילא הוי ליה כמכניס אגוזים בקליפותיהם, וכבר נגמרה מלאכתם. וברא"ה ביצה הנ"ל: למוללן במלילות ר' מחייב. פי' משעת שבלים, משום דכיון דלמלילות קיימי, ליכא גמר מלאכה אחרת, דמלילה היינו הכשר אכילה כטחינה בחטים וכו'.¹³

footnotes: ¹³ עיי"ש שמפרש שאין צורך כלל בראיית פני הבית.

11. **פוטר.**לשיטת רש"י פוטר לגמרי, מפני שאין כאן דיגון, אבל לשיטת שאר הראשונים אינו פוטר אלא באכילת עראי, ולא באכילת קבע. עיין מה שהאריך בס' הישר לר"ת, פ"ו ע"ג ואילך, הוצ' מק"נ עמ' 202 ואילך. ועיין בתוספ', ברא"ה ובמאירי שם.

**המקליף שעורים שתים פטור וכו'.**פירוש הרא"ש (פי שנים) פ"ד מ"ה בשם התוספתא. ובמשנתנו (פ"ד מ"ה, בבלי ביצה י"ג ב'): המקלף שעורים מקלף אחת אחת¹⁴ ואוכל, ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב וכו'. ועיין בפירש"י, בתוספ' ובתוס' רי"ד שם. ובירושלמי למשנתנו: א"ר זעירה יכיל אנא מקלף תרתי תרתי. ותני כן בשעורים שנים פטור וכו'. ופירש הרא"ף שר' זעירא אמר שהוא יכול לקלף את הקליפה משתי שעורות בבת אחת (מבלי שיאכל את הראשונה, או שיניחנה לתוך ידו). ולפ"ז נראה כי מתוך שהשעורים הן קטנות הרי אף בשתים אין כאן גורן, ובחטים שהן יותר קטנות מן השעורים אף בשלש מותר, אם קלפן (עיין מ"ש להלן) בבת אחת. ונמצא שאין התוספתא חולקת על משנתנו. והר"מ השמיט הלכה זו. וכנראה שפירש שהיא חולקת על משנתנו.¹⁵

footnotes: ¹⁴ עיין בפי' הר"ש שם שנראה כמסתפק אם הכוונה לשבלים או לזרעונים. ומלשון התוספתא משמע קצת שהכוונה לזרעונים. ועיין בפי' הריבמ"ץ שם. ¹⁵ בס' משנה ראשונה פירש שבמקלף את השעורים ומנפה את החטים בבית עסיקינן. ואינו משמע כן בירושלמי, שאמרו שם (פ"ר סה"ד, נ"א ע"ב): במה דברים אמורים בזמן שאינו סמוך לגורן, אבל אם היה סמוך לגורן אפילו יותר מיכן מותר, מפני שהוא מחזיר את המותר.

12. **ובחטים שלש פטור וכו'.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ולפי פשוטה מדברים כאן בקולף חטים.¹⁶ אבל במשנתנו הנ"ל: המולל מלילות של חטים, מנפה מיד ליד וכו' (ולא נזכר קולף בחטים). ועיין בירושלמי שם.

footnotes: ¹⁶ עיין במשנת טבול יום ספ"א ובבלי מנחות ע' ב'.

**אמרו לפני ר' ליעזר וכו'.**הברייתא שלנו קשה, ואינה מתבארת אלא מתוך פירוש הירושלמי למשנתנו. וכן שנינו (פ"ד מ"ג): הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחד אחד במלח ואוכל. אם מלח ונתן לפניו חייב.¹⁷ ר' אליעזר אומר מן המעטן הטהור חייב, ומן הטמא פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר. וטעם הרישא מבואר בירושלמי שמוכח מתוכו שפירשוה שמעטן (מקום שמתרככים בו הזיתים) זה יש לו דין מוקצה של תאנים, כלומר שעדיין לא נגמרה מלאכתו, ולפיכך אמרו שם: "וקשיא אם מלח טובל למה לי צירוף, אם צירוף למה לי מלח? אלא על ידי ועל ידי זה". ופירושו שבנידון דידן אנו זקוקים לשניהם, שאם צרף ולא מלח פטור, מפני שאוכלים על המוקצה ואפילו הרבה, משום שהוא מחזיר את המותר, ואם מלח אחד ולא צרף פטור, מפני שמלח אינו טובל אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.¹⁸ אבל אם מלח וצרף חייב, שהרי כשמלח אחד כבר נגמרה מלאכתו, משום שאינו מחזיר מלוח למעטן (עיין להלן), וממילא כשמצרף לו את השני יש כאן מליחה אחר גמר מלאכה. נמצאנו למדים שאף החכמים מודים שאם מחזיר את המותר אוכל ממנו עראי,¹⁹ אלא שבמלוח אינו מחזיר את המותר.²⁰ ולפ"ז אין להבין כלל את דברי ר' אליעזר בסיפא לפירוש המפרשים. ומתוך פירוש הגר"א (בירושלמי ובשנות אליהו) נראה שפירש את משנתנו: ר' אליעזר אומר מן המעטן הטהור חייב, כלומר, אפילו לא מלח, ור' אליעזר מחמיר, כדרכו. והטעם הוא שסתם בני אדם ידיהם טמאות (כן פירש בשנות אליהו את הבבלי ביצה ל"ה א'), ואם נטל זיתים מן המעטן הטהור בידים מסואבות נטמאו הזיתים, ולא יחזירם שוב לאותו מעטן (עיין ברש"י ובתוספ' ביצה ל"ה א'), וממילא נקבעו, ככל מוקצה שאינו יכול להחזיר את המותר. וחכמים סוברים שאעפ"י שאינו מחזירם לאותו מעטן, יכול להחזירם למעטן אחר,²¹ ולפיכך אפילו נטל ממעטן טהור לא נקבעו אלא אם כן מלח וצרף.

footnotes: ¹⁷ עיין הגירסא בבבלי ביצה ל"ה א'. אבל לא מצאתי לה אישור בשום נוסח של המשניות. ועיין דק"ס ביצה שם. ¹⁸ כלומר, לפני שמלח. או מפני שאף במלח צריך צרוף, כפירוש המפרשים. ועיין בבלי ב"מ פ"ט ב'. ¹⁹ עיין בירושלמי פ"א ה"ו, מ"ט ע"ב; פ"ד סה"ג וסה"ד, נ"א ע"ב; פ"ה סה"ו, נ"ב ע"א (ובמקבילה שבחלה פ"א); חלה רפ"ג, נ"ט ע"א. ועיין ביפה עינים ביצה ל"ה א'. ודלא כמה"פ מעשרות פ"א ה"ה ד"ה תני. ²⁰ וכן משמע בירושלמי נדרים, עיין ביפה עינים הנ"ל. ²¹ הגירסא בירושלמי שלפנינו משובשת מאד. והנכון בנוסח הרש"ס, ס' ע"א: כשיש לו שני מעטנין דברי הכל מותר. ואם כשאין לו אלא מעטן אחד דברי הכל אסור וכו'. ואח"כ צ"ל כגי' גוף כי"ל: אמר ר' ליעזר אין אדם מחזר למעטינו של חבירו. והשאר הושלם שם בגליון. וכן הגיה הגר"א מדעתו.

13. **למעטן אחר (טהור).**בד חסרה המלה "טהור", ובכי"ע: למעטין אחר פטור טהור. והנכון כגי' ד, וכמו שפירשנו לעיל, שלרבנן אם לא מלח פטור אפילו אם נטל ממעטן טהור, מפני שמחזיר למעטן אחר. ובכי"ע אפשר לקיים את המלה "פטור", כלומר, הרי הוא מחזירן למעטן אחר, ופטור (והמלה "טהור" היא נוסחא אחרת, משובשת, ל"פטור").

13-14. **כסבר שזרעה לזרע וכו'.**במשנתנו (פ"ד מ"ה): כסבר (גד שבמקרא, coriander) שזרעה לזרע, ירקה פטור. לירק, מתעשרת זרע וירק. ומוסיפה התוספתא שאפילו אם זרעה לזרע היא באה במחשבת ירק, כדין כל המינים שתלויים במחשבת זרע או ירק, עיין לעיל שביעית פ"ב שו' 20 ושו' 28 ומש"ש. ועיין בפי' הרא"ש כאן פ"ד מ"ה, ויש שם השמטה.

14-15. **חרדל שזרעו לזרע וחשב עליו לירק וכו'.**וכן בכי"ע: וחרדל שזרעה לזרע וכו'. כלומר, אעפ"י שעיקרו לזרע, הוא בא במחשבת ירק, ומתעשר זרע וירק, כאילו זרעו מתהילה לירק. אבל בד: חרדל שזרעו לירק, וחשב עליו לזרע וכו', וכן מעתיק בפי' הרש"ס, ס"ג ע"א, ובפ"מ פ"ד ה"ז (ולפלא שלא העיר כלום על גירסת כתה"י שלו). ונוסחתנו עיקר, שהרי חרדל עיקרו לזרע (עיין לעיל כלאים פ"ב שו' 32 ומש"ש), ואם זרעו לירק זרעו חייב בלי מחשבת זרע. ובמשנתנו (פ"ד מ"ו): ר"ג²² אומר תמרות של וכו' חרדל וכו' חייבות במעשר.²³ ובירושלמי למשנתנו: מה פליגין בשזרעו לזרע,²⁴ אבל אם זרעו לירק אף רבנין מודיי (שגם הירק חייב, עיין להלן). ועיין גם בירושלמי שביעית פ"ט ה"א, ל"ח ע"ג. ובזרעו כ"ע מודי שחייב אפילו בלי מחשבה.

footnotes: ²² כגי' המשנה שבירושלמי, לו, קויפמן, פרמה ועוד. ובמשניות שלפנינו: רשב"ג. ²³ בירושלמי פ"א סה"א, מ"ח ע"ד: "וכי מחמת האוכל רבן גמליאל מחייב, מעתה אפילו ירקן? אלא ר"ג אומר חשובות הן לאוכל. ורבנן אמרי אין חשובות לאוכל". ומכאן שאפילו ר"ג לא חייב את ירקו כשזרע לזרע, אלא התמרות גרידא חייבין, כפירוש הריבמ"ץ פ"ד מ"ו. ²⁴ כלומר, במה חולקין החכמים על ר"ג אלא דווקא בשזרעו לזרע, מפני שזרעו עיקר, והשאר אינו חשוב לאוכל.

15. **נהגו בירקות התיר דברי ר' ליעזר.**כ"ה בד. ובכי"ע: היתר כמותכם דברי וכו'. ובירושלמי הנ"ל: ותני כן (כלומר, שבחרדל מועילה מחשבת ירק) נהגין בביתניין (בכי"ר: בכתינן) בירקו בהיתר דברי ר' ליעזר. לא אמר אלא דברי ר' ליעזר, הא דברי הכל חייב. ומכאן שלר' אליעזר אפילו זרען לירק אינו מתעשר ירק, ובטלה דעתו אצל כל אדם, עיין לעיל שביעית פ"ב שו' 35 ומש"ש. ואשר לגירסת "כמותכם" שבכי"ע, נראית השערת ר"ש קליין²⁵ שצ"ל: במותנם (=במותנן), צורה ארמית של בשן,²⁶ והיא מותנם של התוספתא, היא בותניין של הירושלמי כלומר ארץ הבשן Βαταναία). ובירושלמי מע"ש פ"ד ה"א, נ"ד ע"ד: ופירין בכותניין. ובככר לאדן (קס"ו ע"ב): ופירין דבותניין (צ"ל: בבותניין), פי' בשן בתרגום, וכן לעיל פ"ד דמעשרות ה"ו.

footnotes: ²⁵ ידיעות החברה העברית לחקירת א"י ש"א ח"ג, תשרי תרצ"ד, עמ' 8, הע' 27. ²⁶ עיין מלון ללשון תרגום של יעקב לוי ערך בותניים וערך מתנן.

15-16. **אמ' ר' יהושע בן קבוסיי וכו'.**בד: בן קבוסיו, ובכפו"פ פ"ה עמ' נ"ג: בן קבוטל. ובכי"ע וכן בירושלמי כאן (פ"א ה"א, מ"ח ע"ד) חסר שם אבי ר' יהושע. אבל בנוסח הרש"ס שם: בן קבסאי. ור' יהושע בן קבוסיי ידוע לנו מכמה מקומות אחרים, והיה בן זמנו של ר"ג, אבל תנא ר' יהושע בן קבוטל (כגי' בעל כפו"פ) אינו ידוע ממקום אחר.

16. **מימי לא גס לבי לומר לאדם וכו'.**כ"ה בד, בכי"ע ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ו בטעות: לאדם לומר וכו'. ובירושלמי הנ"ל: מימי לא מלאני לבי לומר לאדם וכו'.

16-17. **צא ולקט תמרות של חרדל וכו'.**במשנתנו ספ"ד מחייב ר"ג (או רשב"ג) תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן במעשרות. ור' יהושע בן קבוסיי סובר כחכמים ופוטר, אבל מ"מ לא גס לבו להורות כן למעשה. וה"ה בתמרות של תלתן ושל פול הלבן. כמפורש בברייתא שבירושלמי הנ"ל. וכנראה שהתמרות לא היו נאכלות אלא ע"י כבישה או שליקה, ולפיכך הזכיר כאן: וכבוש (ובירושלמי: ושלוק).

17. **המטליא לא נהגו וכו'.**בערוך ערך מטליא, הביא מלה זו מן התוספתא כאן, וציין לבבלי ע"ז ל"ח ב': תניא המטליא היא פשליא היא שיעתא. מאי שיעתא וכו'? מייתו ביזרא דכרפסא וביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא ותרו להו בהדי הדדי וכו'. כלומר, מביאים זרע כרפס וזרע פשתן וזרע תלתן ושורים אותם יחד וכו'. והנה כרפס שבנהרות סתמו פטור מן המעשרות (שביעית פ"ט מ"א), אבל אם וודאי נשמר בחצר חייב (עיין בירושלמי שביעית שם, וירושלמי סוף מעשרות לעניין ירבוזין שנשנו במשנת שביעית שם), והוא הדין בפשתן שניקח מכל אדם בשביעית (ירושלמי סוף מעשרות עיי"ש). ותלתן אעפ"י שחייב במעשרות, מ"מ הוא גם מאכל בהמה (עיין מ"ש לעיל פ"ב שו' 68 ובהע' 66 שם). וכנראה שבזרע שלהם (כלומר, בזרע העומד לזריעה ולא לאכילה) הקילו טפי, ולפיכך לימדה אותנו הברייתא שלא נהגו בהם היתר לא למעשר ולא לשביעית. ואשר לעיקר השם "המטליא" לא נתברר מקורו, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב עמ' 511 ואילך.

18. **כשהוא תורם תורם מכל אחד וכו'.**במשנתנו ספ"ד: ר' אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס.²⁷ ובירושלמי שם: הקפרס והתמרות מין אחד הן, מעשר מקפרס על התמרות, ומן התמרות על הקפרס, אבל לא מהן על האביונות, ולא מן האביונות עליהן. וקרוב לוודאי שזו היא הברייתא שלנו, אלא שלשיטתה מעשרין על כל אחד לחוד, מפני שגם קפרס לר' אליעזר הוא ספק פרי ספק ירק, כשיטת הבבלי ברכות ל"ו א'. וברור לפ"ז שהטעם הוא מפני שאין מעשרין ממין על שאינו מינו (ודברי הריבמ"ץ בספ"ד צע"ג), כלומר, לא מירק על פרי ולא מפרי על ירק. וכן בירושלמי כלאים ספ"ה: אתרוג אע"פ שאת אומר עליו בורא פרי העץ, את אומר על התמורות שלו בורא מיני דשאים (עיין מ"ש לעיל עמ' 59). וגדולה מזו אמרו בירושלמי כלאים ספ"ג (אלא שלא עמדו המפרשים ז"ל על פירושו): המקיים קלח אחד בתוך שלו לזרע, צריך להפנות לו בית רובע וכו', אפילו מין במינו²⁸ וכו'. והתנינן כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור²⁹ כלומר, ואם קלח שזרעו לזרע הוא כלאים במינו שזרע לירק, כיצד מעשר כוסבר מזרעה על ירקה? (עיין ירושלמי כלאים רפ"א, כ"ו סע"ד). ומתרץ הירושלמי: שנייא היא כוסבר שזרעה וירקה נאכלים, כלומר, הרי אותו כוסבר עצמו נאכל בין ירקו ובין זרעו, והוא מין אחד, ולפיכך מעשרין מזה על זה (ואינו דומה לתמרות ואביונות, שאחד הוא ירק והשני הוא פרי). ומכאן שאם זרע כוסבר, או שבת, או חרדל, קלח אחד לזרע והשני לירק אין מעשרין מזה על זה. ושמא כיוונה לזה התוספתא כאן.

footnotes: ²⁷ עיין מ"ש על צלף לעיל כלאים פ"ג שו' 60. ועיין תשה"ג הרכבי סי' שע"ח, עמ' 196. ²⁸ בבבלי פסחים ל"ט ב' לא נזכר "אפילו מין במינו". ²⁹ הכוונה לסיפא של משנתנו פ"ד מ"ה: זרעה לירק מתעשרת זרע וירק. ומעשרים מזרעה על ירקה ומירקה על זרעה, כמפורש לעיל שביעית פ"ב ה"ז.

19. **העוקר שתלים מתוך שלו וכו'.**כפו"פ פ"ד עמ' ל"ב בשם תוספת מסכת שביעית (צ"ל: מעשרות) פ"ג. ובמשנתנו רפ"ה: העוקר שתלים מתוך שלו ונטע לתוך שלו פטור. כלומר, העוקר שתילים ובהם פירות (כפירוש הר"מ) או ירקות שדרכן להעקר ולהשתל במקום אחר, כדי שיתעבו (כפי' הריבמ"ץ והר"ש) אין בשתילתן משום זורע טבל. ובירושלמי פ"ה ה"ב (בנוסח הרש"ס, ס"ו ע"ב): תניא העוקר מתוך שלו ליטען לזרע, או להפקר, או בח"ל, או למוכרן לגוי, הרי זה חייב לעשר, מפני שמוציאן מידי מעשרות. ופי' הרש"ס: "ובכל שתלים דעלמא מיירי, ואפילו נוטען לאכילה לכשיגדלו, ובהדיא תני לה בתוספתא גבי עוקר שתלים סתמא".³⁰ וע"ז מקשה הירושלמי (פ"ה ה"ב, נ"א ע"ד) ממשנת פיאה ספ"א: ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח וכו' דברי ר"ע. ולמה חייב כאן בנוטע להפקיר, וכן למה חייב בנוטע לחו"ל, ונשאר בקושיא.³¹ וכנראה שהירושלמי לא חש לתרץ את הקושיא, מפני שאפשר להעמידה כחכמים החולקים על ר"ע של משנת פיאה הנ"ל,³² והם סוברים שאפילו לפני גמר מלאכה אסור לזרוע (אם אין לו גורן אחרת), או שהברייתא שלנו היא כר' אליעזר, והוא מחייב אף בשתילי א"י שגדלו בחו"ל לפי חשבון (עיין מ"ש לעיל עמ' 318), ואף הפקר הוא בדומה לו, שלא הפקיר אלא את הגידולין. ומכיוון שיש לו חלק בעיקר, לאו כל כמיניה להוציא מידי מעשרות, וה"ה במוכר שתלים לגוי.

footnotes: ³⁰ פירוש לפירושו, כאן אין אנו עוסקים לדעתו בעוקר לפת וצנונות על מנת ליטען לזרע גרידא, שאין להם גורן אחרת, עיין במשנתנו פ"ה מ"ב ובירושלמי רפ"ה ומ"ש להלן שו' 20 סד"ה ולזרע. ³¹ עיין בפירוש הגר"א, אבל באורו קשה מאר, בייחוד לגירסת כי"ר בירושלמי שם: תמן הוא מבקיר על הכל. ברם הכא הוא מבקיר על הגידולין. תדע לך שהוא כן, דתנינן לזרע. וזרע לא כגידולי' הוא. והא תני חוץ לארץ. שנייה היא חוץ לארץ בין לעיקר בין לגידולין (כלומר, אתמה. ועיין מ"ש לעיל, סוף עמ' 317 ואילך), וכה לא שנייא בין לעיקר בין לגידולין. ועיין מ"ש להלן הע' 33. ³² עיין בדברי רשב"ל ור' יוחנן בירושלמי כאן רפ"ה.

20. **ולזרע.**כלומר, דוגמת לפת וצנונות שזרען הם זרעוני גינה שאינן נאכלין, ופטורין מן המעשרות (להלן סוף מכילתין), ואין להם גורן אחרת.³³ וכן מוכח מן הטעם של הברייתא: מפני שמוציאן מידי מעשרות. ובשאר שתלים אינו מוציא מידי מעשרות, שהרי הוא מעשרן אח"כ. ובירושלמי (פ"ה ה"ב) הסיקו בשם ר' יוחנן שבירקות (שמתעשרין כשעת לקיטתן) אפילו חזר ושתלן לאכילה חייב, מפני שמוציאן מידי מע"ש למעשר עני ולהפך.

footnotes: ³³ עיין לעיל סוף הע' 30. ועיין בגירסת כי"ר שהבאנו לעיל הע' 31, ואין הכוונה שם אלא לגילוי מילתא בעלמא, כלומר, כשם שנוטע שתילים לזרע, הרי נשאר העיקר לפי שעה כמות שהיה כן אף בהפקר נשאר העיקר שלו, ואינו מפקיר אלא את הגידולין.

**ולמכרן לגוי וכו'.**כלומר, על מנת שישתלן בשדהו, דומיא דחו"ל וכו'. ומכאן הוכיח בכפו"פ פ"ד הנ"ל שתנא זה סובר שיש קניין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר.³⁴ אבל אין מכאן ראייה גמורה, שהרי אפילו למ"ד אין קניין אין הגוי חייב להפריש, וממילא הוי ליה כאין לו גורן אחרת, עיין מ"ש להלן שו' 22 ד"ה וחכמים אומ'.

footnotes: ³⁴ עיין מ"ש בזה הרי"פ פערלא בבאורו לכפו"פ, פ"ב ע"ב ואילך.

21. **ר' יהודה אמ' משם ר' לעזר וכו'.**במשנתנו (פ"ה מ"א): לקט (כגירסת הרוב המכריע של הנוסחאות) לשלח לחבירו פטור. כלומר, אם לקט שתילים ע"מ לשלח לחבירו אינו צריך לעשר, מפני שחזקה היא שחבירו יעשר, ולא יעלה על דעתו כלל שהמשלח עישר שתילים,³⁵ וממילא דינו כעוקר על מנת לנטוע בתוך שלו, שאינו מוציאן מידי מעשרות. וזו היא אף כוונת ר' יהודה לפנינו, עיין להלן. וכן בירושלמי למשנתנו: דר' יהודה היא. ותני כן ר' יודה אומר בשם ר' לעזר בן עזריה אף השולח וכו'. ופירשו הרש"ס (ס"ו ע"א) והגר"א שכוונת הירושלמי שהבבא הנ"ל של משנתנו היא דר' יהודה.³⁶

footnotes: ³⁵ עיין במלא"ש למשנתנו בשם ר' יהוסף אשכנזי מה שפירש את כל משנתנו. ³⁶ ועיין בריבמ"ץ, בר"ש וברא"ש שפירשו שהכוונה לסיפא של משנתנו: ר' אלעזר בן עזריה אומר וכו', והיא דר' יהודה, עיי"ש.

**שתלין ואטונין.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ועטינין, ובירושלמי הנ"ל: עטנין ושתלין. והיא היא, כלומר זיתים מן המעטן שעדיין אין כיוצא בהן נמכרין בשוק, ועיין להלן.

21-22. **והוצני פשתן.**כ"ה בכל הנוסחאות (בד: והוצני, והיא היא). והכוונה לפשתן שעדיין לא נכתש ולא נשרה, והוי ליה דומיא דשתלין ואטונין (עיין לעיל שביעית פ"ד שו' 59 ומש"ש), ואין כיוצא בהן נמכר בשוק. אבל בירושלמי הנ"ל: וחבילי תלתן, וכבר הראינו לעיל (פ"ב שו' 68) שחבילי תלתן דינן כנגמרה מלאכתן. ברם בירושלמי נוסח הרש"ס (ס"ו ע"א) גורס אף בירושלמי: והוצני פשתן (ובפירושו אינו מעיר שהגיה, וכנראה שכן מצא בספרים).

22. **מעשרן ודיי.**כלומר, אפילו תרומה גדולה, כמפורש בירושלמי הנ"ל.

**מפני שנחשדו רוב אדן וכו'.**בירושלמי הנ"ל: שכן דרך בני אדם משלחין לחביריהן טבלים בדברים הללו וכו', כיני נהגו בני אדם וכו'. ואין הבדל גדול בין הנוסחאות, ופירושו הואיל ונחשדו רוב אדם (ואפילו חברים, עיין בירושלמי שם) לשלוח טבלים בדברים הללו, הרי המקבל מעשרן וודיי וממילא אין הנותן חייב במעשרות, מפני שאינו מוציאן מידי מעשרות, ויש להן גורן אחרת.

**וחכמים אומ' וכו'.**פי' הרש"ס, ס"ו סע"א. ולפי דברי החכמים משמע, שהלוקט לשלוח לחבירו חייב לעשר, משום שהוא מוציאן מידי מעשרות, שהרי המקבל לא יתרום כלל, ואת המעשרות יעכב לעצמו, כדין דמאי, וממילא נמצא כאילו אין להם גורן אחרת.

23. **בצלי' שהשרישו וכו'.**במשנתנו (פ"ה מ"ב) בצלים משהשרישו בעלייה טהרו מלטמא. ושנתה כאן התוספתא מתחילה דין של השרשה בקופות, שדין הבצלים הללו כתלוש לכל דבר.

**זה בזה בקופות וכו'.**וכ"ה בד, וכ"ה להלן בסמוך. וכן בירושלמי נוסח הרש"ס (ס"ה ע"ב): תניא (!) בצלים שהשרישו בקופה זה בזה וכו', וכן מעתיק בפירושו (ס"ט ע"א) בשם התוספתא. ובכי"ע: זה וזה בקופות וכו'. ובר"מ פ"א מה' מעשר הי"א: בצלים שהשרישו זה בצד זה וכו'. והנכון כלפנינו, ודרך הבצלים הצבורים יחד להשתרש זה בזה, והתחתונים יונקים דרך אויר הקרקעית שלמטן.

23-24. **הרי הן בחזקתן למעשרות וכו'.**ופי' הרש"ס (ס"ח ע"א) שאין צריך לעשר על הגידולין (כלומר, אם היו מעושרין), וכן אינו חושש לספיחי שביעית, אם היו הבצלים מששית שנכנסו לשביעית. וכן פירש"י (עירובין ע"ז ב' ובמקבילות) את משנת כלאים (פ"א מ"ט). ועיין בריבמ"ץ ור"ש בכלאים שם.

24. **לא עלה ידי טומאתן.**ריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש למשנתנו. ירושלמי הנ"ל, הרש"ס שם, ס"ט ע"א.

24-25. **ומותר לתלוש מהן בשבת.**מפני שהן כתלושין לכל דבר. ועיין מ"ש להלן ד"ה ואסור.

25. **השרישו זה בזה בקרקע וכו'.**משנתנו הנ"ל, ועיין בס' משנה ראשונה שם. ועיין מ"ש לעיל שו' 23 על הגירסא "זה בזה".

**הרי הן בחזקתן למעשרות וכו'.**ר"מ הנ"ל, והעיר במהרי"ק במקומו שמקורו מן התוספתא כאן (שהרי במשנתנו לא נזכר במפורש הפטור ממעשרות). וכבר העיר בשו"ת בית דוד להגרד"ט ממינסק (סי' א') שאין מכאן סתירה לשיטת הרא"ש שהנוטע בגג חייב במעשרות (עיין מ"ש להלן ערלה פ"א שו' 7 ואילך), דשאני הכא שהשרישו מאליהם, ואינו רוצה בהשרשתם, כמבואר בירושלמי כאן.³⁷ ותירוצו מוכרח לשיטת הרא"ש שפירש כאן את משנתנו כרוב המפרשים. ברם מדברי הר"מ הנ"ל מוכח שפירש את משנתנו ואת התוספתא באופן חדש לגמרי, שהרי כן כתב בפ"א מה' מעשרות ה"י: אילן שנטעו בתוך הבית פטור מן המעשרות³⁸ וכו', ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם וכו', בצלים שהשרישו זה בצד זה אפילו השרישו בקרקע עלייה פטורין מן המעשרות. נפלה עליהן מפולת, והרי הן מגולין, הרי אלו כנטועין בשדה, וחייבין במעשרות. ומשמע מתוך דבריו שהפטור הוא מפני שהשרישו בבית (ומכ"ש אם השרישו בקופה), ואין החיוב אלא מדבריהם, כפי שהבין לנכון באו"ש שם במקומו. ולא עוד אלא שברור מדברי רבינו שפירש את הסיפא במשנתנו (=להלן שו' 27) "נפלה עליהן מפולת והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה" שהכוונה שנפל גג העלייה (עיין גם בפי' הריבמ"ץ במקומו) והרי הן³⁹ מגולין ממילא, ולפיכך הם כנטועין בשדה, ולא בבית. וכן אמרו בירושלמי ערלה (פ"א סה"ב, ס"א ע"א) שאילן הנטוע בתוך הבית פטור מן המעשרות. אבל אם העביר את סכך הבית נתחייב, כמפורש בירושלמי כאן (פ"ה ה"ד, נ"א ע"ד). ולפי זה אם נפל גג העלייה הרי נשארו הבצלים נטועים בגג הבית שאין עליו סכך, וחייבים במעשרות, כשיטת הרא"ש. ולא עוד אלא שאינו עניין כלל לעלים מגולים שבמשנת כלאים פ"א מ"ט.⁴⁰ אלא שפירוש זה קשה קצת, שהרי בירושלמי ערלה הנ"ל נסתפקו אם דין זה של תוך הבית נוהג אף בשביעית, וכאן השוו שביעית למעשרות. והר"מ לא הזכיר כאן שביעית, וכן השמיט בהלכות שמיטה ויובל את שאלת הירושלמי שם. אבל בפירושו למשנתנו כתב: כנטועים בשדה. עניינו שהם חייבים בדיני שביעית ודיני מעשרות.

footnotes: ³⁷ תדע לך שהוא כן, שהרי מדברים כאן בבצלים הרבה, בערמה, שהבצלים משרישים זה בזה. "אילו תנא בצל יחידי יאות" (עיין בירושלמי פ"ה ה"ב, נ"א ע"ד). ³⁸ בכפו"פ פל"ב, עמ' תק"ה: וכן כתב ז"ל (כלומר, הר"מ) אילן שנטעו לתוך הבית פטור וכו', ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם וכו'. ובהערה 3 שם כתב: "צ"ל וכן לא כתב ז"ל, כי הדין הזה איננו ברמב"ם וכו' ". ונעלם ממנו דברי הר"מ הנ"ל. וכן טעה המעיר וחשב שהדברים "ויראה לי וכו' " הם מבעל כפו"פ, ובאמת הכל הוא מדברי הר"מ. ³⁹ רבינו שינה קצת מלשון המשנה והתוספתא, והוסיף "והרי", כלומר, מכיוון שנפל הגג הרי הן מגולין. ⁴⁰ עיין בריבמ"ץ שם, ורמז למשנתנו ותוספתא כאן, וכוונתו ששם אינו חושש להשרשה, ובחנם הגיהו המדפיסים בדבריו.

26. **ואם היו טמאין עלו וכו'.**משנתנו הנ"ל. וכבר שאלו בירושלמי (פ"ה ה"ב, נ"א ע"ד) על הברייתא שלנו, מאי שנא לעניין מעשרות ושביעית שהן נחשבין לתלוש, ומאי שנא לעניין טומאה שנחשבין כמחובר, ותירצו: התורה ריבת בטהרת זרעים. ועיין מ"ש לעיל כלאים ספ"ד.

**ואסור לתלוש מהן וכו'.**בירושלמי (פ"ה סה"ב הנ"ל): תני לא יתלוש. עבר ותלש, אית תניי תני חייב. אית תניי תני מותר. ומקשה הירושלמי: מאן דאמר אסור מותר, מ"ד חייב פטור ניחא. [מ"ד חייב מותר], לא צורכה דלא [אסור] מותר (כנ"ל להגיה). כלומר, היכן מצינו מחלוקת כ"כ רחוקה.⁴¹ וכנראה שכוונת הירושלמי היא שיש מי ששנה כאן חייב, וברישא שנה מותר, ויש ששנה כאן אסור, וברישא שנה מותר (כגי' שלנו בתוספתא). ויש ששנה כאן חייב (כהגהת הגר"א ביו"ד סוף סי' רצ"ד), וברישא שנה: פטור. ועיין לעיל שם בירושלמי מ"ש ר' יוחנן בשם ר' ינאי, והמשא והמתן שם. ועיין מ"ש להלן בשם הר"מ.

footnotes: ⁴¹ וכן מקשה הירושלמי בשבת פ"ו ה"א, ז' סע"ד. ועיי"ש גם בפ"ז ה"ב, י' ע"א (קרוב לסופו).

27. **נפלה עליהן מפולת וכו'.**משנתנו פ"ה סמ"ב. ופירש הגר"א (יו"ד סי' רצ"ד אות ס"ג) שהכוונה שהיו בארץ ונפלה עליהן מפולת וכו'. ועיין מ"ש לעיל שו' 25 ד"ה ברם בפירוש בבא זו. ועיין כלאים ספ"א ובירושלמי כאן ושם, ושם הפטור הוא מפני שבטומן אין חוששין להשרשה. ומכאן ואילך מתחיל קטע מן הגניזה שבביה"מ לרבנים כאן (1496 E N A), ולהלן בקיצור: קג"נ.

27-28. **אסורין בשביעית וכו'.**במשנתנו הנ"ל לא נזכרה הוספה זו. ובריבמ"ץ ובר"ש שם: כנטועין בשדה, והתולש מהן בשבת חייב. אבל בפיה"מ להר"מ שם: "שהם חייבים בדיני שביעית ודיני מעשרות", ולא הזכיר שבת, ומשמע שלעניין שבת אף בתולש מקרקע העלייה חייב, עיין מ"ש לעיל.

28-29. **ומניח (בתוך ידו) דקה דקה וכו'.**וכ"ה בד. והיא ט"ס, והמלים "בתוך ידו" נכנסו שלא במקומן, והנכון הוא בקג"נ ובכי"ע: בורר גסה גסה ומניח דקה דקה, בתוך ידו הרי זה פטור וכו'. והכוונה שאם היתה גומא מלאה לוף⁴² והוא בורר גסה גסה, כלומר את המבושלות, ומניח (כלומר, משאיר) בגומה את הדקות, הדין הוא שאם הוא נוטל את המבושלות בתוך ידו לאוכלן מיד, הוא פטור, מפני שהוא בורר אוכלין לאוכלן מיד, והוא פטור לעניין שבת (עיין בבלי שבת ע"ד א'), ודין גמר מלאכת המעשרות כאן הוא לפעמים כדין שבת (עיין בירושלמי כאן פ"ד ה"ד, נ"א ע"ב, ובבלי ביצה י"ג ב'). והואיל והזכיר לעיל בצלים שעל הגג לעניין מעשרות ושבת הזכיר כאן אף גומות הלוף.

footnotes: ⁴² שהיו מטמינים אותו בארץ, עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ד שו' 3.

29. **בארץ ובכלי וכו'.**כלומר, אם ברר את הגס הגס והניחם על הארץ, או שבררן לתוך כלי, הרי הוא כבורר לאוצר ויש כאן צרוף וקביעות וחייב במעשרות.

30. **על הבורר בארץ שהוא פטור וכו'.**לדעת ר"ש בן אלעזר אין דרך ברירה בכך אם מניח את הגס הגס על הארץ, מפני שסופו להחזיר את המותר, והוי ליה כאוכל על המוקצה. ועיין בירושלמי פ"ד סה"ד, נ"א ע"ב.

31-32. **על הבורר ביד שבית שמאי מחייבין וכו'.**במשנת ביצה פ"א מ"ח: הבורר קטניות ביו"ט. ב"ש אומרים בורר אוכל אוכל, וב"ה אומרים בורר כדרכו בחיקו וכו'. ועיין בתוספות י"ד ב' ד"ה הבורר וברא"ה ובשטמ"ק שם. ובירושלמי שם (ס' ע"ד, ובמקבילה בשבת פ"ז ה"ב, י' ע"ב): ר' יונה בעי עשה כן בשבת על דבית שמאי מהו שיהא חייב. א"ל ר' יוסה ולמה לא? אילו עשה כן על דבית הלל שמא אינו חייב, והכא חייב. ולפי דעת ר' יוסה הבורר אוכל אוכל לתוך ידו בשבת חייב לדעת ב"ש (עיין שיטת חזקיה בירושלמי ביצה ושבת הנ"ל, ועיין בבלי שבת ע"ד א').

32. **המפקיר את שדהו וכו'.**ירושלמי פאה פ"ו ה"א, י"ט ע"ב, נדרים פ"ד ה"י, ל"ח ע"ד, בבלי שם מ"ג סע"ב. וחוזר התנא לה"ה שהזכיר שם הנוטע להפקר.

32-33. **שנים ושלשה ימים יכול לחזור בו וכו'.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל, ופירושו שאם הפקיר סתם יכול לחזור בשלשת ימים הראשונים. ובבבלי הנ"ל: המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו,⁴³ מכאן ואילך אין יכול לחזור בו.⁴⁴ ופירשו בבבלי (ורמזו לה אף בירושלמי) שהחכמים תקנו כן מפני הרמאים, שלא יפקירו את שדותיהם ויחזרו ויזכו בהן מיד, כדי לפוטרן מן המעשרות, ולפיכך אמרו שבמשך ג' ימים יכול לחזור בו, וממילא אם יזכה בה, אין כאן זכייה אלא חזרה, ואינה נפטרת מן המעשרות. והואיל ובמשך ג' ימים אינו יכול לזכות בה כדי להפטר מן המעשרות, יתפרסם הדבר ויחשוש שמא יקדמנו אחר, ואם קיים את ההפקר במשך ג' ימים מוכח שאין כאן הערמה. ועיין בפי' הרא"ש בנדרים שם שפירש שאחר יכול לזכות אפילו בתוך ג' ימים, וכן משמע גם מדברי הר"מ פ"ב מה' נדרים הי"ז (עיין בכ"מ שם), ולפ"ז הרי ברור שאין כאן הערמה, שהרי ג' ימים הראשונים אחרים יכולים לזכות בשדה.⁴⁵ ובר"מ שם הי"ד: ההפקר אעפ"י שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו. ומה הוא ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אילו הפקר לכל. ונו"כ הר"מ לא הראו את מקורו. אבל עיין מאירי נדרים ז' א' ד"ה וממה וביבין שמועה להרשב"ץ, כ"ה רע"ג, ובב"י טאו"ח סוף סי' תל"ד. ועיין בב"ח טחו"מ ריש סי' רע"ג ובקצות החושן שם.

footnotes: ⁴³ "שנים ושלשה" שבתוספתא ושבירושלמי היא מליצה בעלמא (ע"פ לשון המקרא, עיין מ"ב ט', ל"ב, ישעי' י"ז, ו', עמוס ד', ח'), והכוונה לשלשה. ועיין גם ירושלמי ברכות (פ"ה ה"ד, ט' ע"ג): שהשגיר שתים שלש ברכות. ⁴⁴ סיפא זו לא היתה אף לפני הירושלמי. ועיין בפי' הרש"ס בפאה שם, י"א רע"ד, ולפלא שלא הזכיר שאף בתוספתא איננה. ⁴⁵ ועיין בלחם משנה שם שברר את שיטת הר"מ שאם ירד לשדהו בתורת זכייה ולא בתורת חזרה אף הוא פטור ממעשרות, אפילו אם זכה בתוך ג' ימים. וכ"ה גם דעת המאירי והרא"ש בנדרים שם.

33. **אם אמ' הרי שדי מופקרת יום אחד וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל, ופירשו שם שהפקר לזמן לא שכיח, ולא גזרו ביה רבנן. וכן פסק הר"מ הנ"ל בהי"ח.

34. **בינו לבין אחר וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות (לרבות קג"נ) להלן בסמוך. כלומר, בין הוא ובין אחר, וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל.

**יכול לחזור וכו'.**כלומר, ואינו צריך קניין, אבל מתחייב במעשרות, אם לא ירד לה בתורת זכייה.

**מי שזכה וכו'.**בקג"נ: משזכה, ואף לפנינו פירושו: מן שזכה, משזכה וכו' אינו יכול לחזור בו, ונפטרה השדה מן המעשרות, ואינו יכול לעשר ממנה על מקום אחר.

35. **וקושר את בהמתו וכו'.**בכי"ע בטעות: הקושר וכו'. ובקג"נ לנכון: קושר וכו'. וכן הגיה בח"ד: "קושר את בהמתו וכו', מילתא באפי נפשה היא, ואשמעינן שיכול לקשור בהמתו ע"ג הפקר שתאכל מה שתרצה", כלומר, ואין לחשוש שמא הפקיר לאדם ולא לבהמה, עיין לעיל פאה פ"ג סה"א. ועיין להלן ב"מ פי"א הכ"ח.

36. **אבל לא על גבי לקט וכו'.**כלומר, אפילו הוא עני "שהרי הוא גוזל את שאר העניים" (ח"ד).

**אבל עוקר וכו'.**שהרי משזכה בהם הם שלו לכל דבר, ויכול להאכילן לבהמתו.⁴⁶

footnotes: ⁴⁶ וכגי' כי"ו כ"ה אף בד, כי"ע וקג"נ, ואין להגיה.

36-37. **אסיפת תאנים ומשמר וכו'.**וכן בקג"נ ובכי"ע: אסיפת תאינים משמר וכו'. וכן בר"ח פסחים (ו' ב'): אסיפת תאנים ומשמר שדהו מפני ענביו וכו', פי' אסיפת תאנים שכבר אספו התאנה, ונשתיירו בה שתים שלש תאנים, והסיח דעתו מהן וכו'. וברור שכן היתה הגירסא בבבלי שם אף לפני הר"מ שפסק (פ"א מה' מעשר הי"ב): המשמר שדהו מפני ענביו ובא אחר ואסף את התאנים הנשארות באותה שדה וכו'. ורבינו פירש את הבבלי: אסיפת תאנים על ידי אדם אחר, בזמן שהבעלים משמרים את השדה מפני הענבים. ובד כאן: סופת תאנים וכו'. ובבבלי פסחים הנ"ל (בהוצ' שלנו ובכי"מ): סופי תאנים וכו', כגי' רש"י. ובמהרי"ק על הר"מ הנ"ל הביא את התוספתא (כגי' ד) ואת הבבלי בפסחים והוסיף: "ורש"י גורס סופי תאנים (רבינו הרגיש שלפני הר"מ היתה גירסא אחרת בבבלי) וכו', ובירושלמי פ"ק דדמאי (ה"א, כ"א ע"ג) נסתייפו תאנים וכו' ". ושמא אין אסיפת אלא סיפת (בהוספת אל"ף) [במיכה רפ״ז: באספי קיץ כעללות בציר, ובת״י שם: בסיופי קייטא.], כלומר העונה שלא נשארו בשדה אלא סייפות תאנים וענבים, ובעה"ב לפעמים אינו משמר אותן אלא אגב שדהו. עיין מ"ש לעיל עמ' 193.

37. **ומשמר שדהו מפני ירק.**וכ"ה בירושלמי דמאי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות, וכ"ה בר"מ הנ"ל. והשאלה היא כאן, כיצד אפשר להוכיח את יחס בעה"ב לסייפות, ואעפ"י שאין מניחים לזרים להכנס לשדה, הרי אפשר שהטעם הוא, כדי שלא יאכלו את שאינן סייפות.

37-38. **אם היו פועלין וכו'.**בקג"נ: היו פועלין (בלי המלה "אם") וכו'. כלומר, פועלין שיש להם רשות להכנס לשדה.

38. **אם היה בעל הבית מקפיד עליהן וכו'.**כ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: אם היו פועלין עוברין ביניהם ואין בעל הבית מקפיד עליהם הרי אילו פטורין. ואם לאו הרי אילו חייבין. ובירושלמי הנ"ל: אם נכנס הוא הפועל וב"ה מקפיד עליו, אסורות משום גזל. ומכיוון שבעה"ב מקפיד על הפועלים שלא יעברו בין הסייפות, הרי מוכח שהוא חושש שמא יאכלו מהן. ובבבלי הנ"ל: בזמן שבעה"ב מקפיד עליהן (כלומר, על הסייפות) אסורין משום גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעה"ב וכו'. וכ"ה בר"מ הנ"ל. ובתוספתא לא נזכר גזל כלל, מפני שבבעל הבית עצמו עסיקינן, ויהסו להליכת הפועלים אינה אלא הוכחה. והיינו אם אינו מקפיד על הליכת הפועלים בין הסייפות, הרי מוכח שלא איכפת לו אם יאכלו מהן, ונמצא שאינן נשמרות, ואין חיוב מעשר אלא בנשמר. וממילא פטור ממעשרות, אפילו אם לקטן בעצמו.⁴⁷

footnotes: ⁴⁷ ו"חייבין" ו"פטורין" עונה על הפירות (ולא על הפועלים), כפי שמוכח מלשון הירושלמי הנ"ל ("אסורות"). והר"מ הנ"ל העתיק את לשון הבבלי, ושם (וכן בירושלמי) נזכר גזל בפירוש, ומוכח שמדברים באחרים שלקטו. ועיין רש"י בפסחים שם, ולשיטתו באמת אין הבדל בין אחרים לבעה"ב לעניין מעשרות.

39. **הזורה תבנו סתם ולקחו אחר וכו'.**במשנתנו (פ"ה מ"ד): לא ימכור אדם את תבנו וכו' למי שאין נאמן על המעשרות להוציא מהם משקין, ואם הוציא חייב במעשרות וכו'. ובפיה"מ להר"מ שם: ולהוציא משקים וכו', וללקוט חטים מן התבן. ועיין במלא"ש ובס' משנה ראשונה שהעירו שאינו אסור אלא אם פירש להוציא מהן משקין. ומן התוספתא כאן אנו למדים שהכל תלוי בדעת המוכר, ולא אסרו אלא דווקא אם המוכר מוכר את הגפת להוציא ממנה משקין ואת התבן להוציא ממנו חטים, והקפיד על המשקין שבגפת והחטין שבתבן, אבל אם זרה סתם, ולא חשב להוציא את החטים מן התבן, הרי החיטים הן הפקר, ופטורות מן המעשרות, אפילו אם קנה הלוקח את התבן ע"מ להוציא מהן חטים. ועיין ירושלמי שביעית פ"ח ה"א, ל"ז ע"ד, ל"ח ע"א. ויש לחלק. ובר"מ פ"ב מה' מעשר ה"ו: לא ימכור אדם וכו' את תבנו ללקוט ממנו תבואה וכו', ולפ"ז דווקא אם מכר לו בפירוש גם את התבואה שבתבן, חייבת במעשרות. ואף בח"ד פירש שמטעם הפקר אתינן עלה, ואפילו התכוין הלוקח לחטין פטור, אלא שלדעתו מדברים כאן בזריה אחר זרייה ("הזורה תבנו"), אבל מלשון המשנה משמע יותר כפירושנו. וברייתא זו אינה משלימה את משנתנו הנ"ל, אלא מסיימת את הלכות הפקר שבאו לעיל.

40. **אמ' רבן שמעון בן גמליאל וכו'.**בירושלמי דמאי פ"ו ה"ז, כ"ה ע"ג, נשנית ברייתא זו בסתם.

40-41. **שלא ימכור אדן גדיש של תבואה וכו'.**במשנתנו (פ"ה מ"ד הנ"ל): לא ימכור אדם וכו' למי שאין נאמן על המעשרות להוציא מהם משקים. וכנראה שבמשנת התוספתא היתה כאן ההלכה שלא ימכור אף לנאמן על המעשרות, אם אינו נאמן על הטהרות. ולא התירו ב"ה (משנת דמאי פ"ו מ"ו) למכור לנאמן על המעשרות (שאינו חבר) אלא זיתים, מפני שיש לנו עילא לתלות שיאכל אותם מיד כשהם עטונין, ועדיין לא הוכשרו (כמפורש בירושלמי שם), אבל במפורש שרוצה להוציא משקין אף ב"ה אוסרין. וכאן מוסיף רשב"ג שכולם מודים שלא ימכור לשאינו חבר כמויות גדולות של תבואה וענבים וזיתים, שהרי בוודאי יעשה מהן עיסה ומשקין.

41-42. **לחבר ולעושה בטהרה.**וכ"ה בד ובקג"נ. וכן בירושלמי הנ"ל (פעמיים שם): לחבר ולמי שהוא יודע שהוא עושה אותן בטהרה. ובכי"ע: לחבר שעושה בטהרה, והיא היא, ואף לפנינו ובירושלמי הוי"ו הוא וי"ו הפירוש. (עיין במשנת דמאי הנ"ל).

42. **מוכר לו חטים וכו'.**בירושלמי דמאי הנ"ל: שוין שהוא מוכר לו שיבלין לעיסתו, אעפ"י שיודע שאינו עושה אותן בטהרה, מפני חייו (כגי' כי"ר וכי"ס שם). ועיין לעיל שביעית פ"ו שו' 36 ומש"ש.

43. **וכן לא יתן אדם לשכנתו וכו'.**בבא זו נשמטה בטעות בד ע"י הדומות, וישנה אף בכי"ע. ובקג"נ: וכן לא יתן אדם תבשיל לשכינתו וכו'. ולעיל דמאי ספ"ד שו' 79 שנינו: נותן אדם לשכנתו תבשיל לבשל לו ועיסה לאפות וכו'. ושם מדברים בתבשיל שכבר עישר בעצמו ובעיסה שכבר הפריש חלתה, וכל החשש הוא שמא החליפה, עיין מש"ש. וברש"י (גיטין ס"א ב): הנותן לחמותו עיסה לתקנה לו וכו', והטבילה לכך. ועיין מ"ש להלן.

**לבשל ועיסה לאופות לו וכו'.**בקג"נ ובכי"ע: לבשל לו ועיסה לאפות לו וכו'. ונראה שיש כאן אשגרה מלעיל דמאי הנ"ל, וצ"ל: לבשל לה ועיסה לאפות לה וכו'. ואין מדברים כאן כלל באיסורים של עצמו, אלא בגרם טומאה לחולין, כבהלכות שלעיל. ועיין לעיל דמאי רפ"ג ומ"ש להלן בסמוך.

44. **שקוצה לו חלה וכו'.**בקג"נ ובכי"ע לנכון: שקוצה לה חלה, ועיין מ"ש לעיל.

**וכן בן לוי שנתמנו לו עריסין וכו'.**בכי"ע: בן לוי (וחסרה המלה "וכן") שהיו לו אריסין וכו'. ובקג"נ: וכן בן לוי שהיו לו עריסין וכו'. ולית ליה פיתרא. ברם הסופר בקג"נ מחק את המלה "שהיו", ותלה בין השורות: הרי שנתמנו וכו', כלומר וכן בן לוי הרי שנתמנו לו עריסין וכו'. ונראה ברור שזו היא הגירסא הנכונה, וצריך להפסיק אחרי המלה "בן לוי". ופירושו, וכן בן לוי, אין נותנים לו מעשרות אלא אם כן יודע שהוא חבר ועושה בטהרה. ולעיל דמאי (פ"ב ה"ב) שנינו שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ, וכאן מפרש שלא יתן אלא לחבר העושה בטהרה, שעושה אף את המעשר בטהרה, כלומר, אחרי שמפריש ממנו תרומת מעשר. וממש כעין זה לעיל שביעית פ"ו שו' 48–49: וכן בן לוי שהיתה בידו סלע וכו'. וכבר הוכחנו שם שהמלים "וכן בן לוי" שייכות למעלה, ופירושו לעניין מעשר, עיין מש"ש. ואח"כ צ"ל: הרי (כתיקון הסופר בקג"נ)⁴⁸ שנתמנו לו וכו'. כלומר, חבר העושה בטהרה שנתמנו לו אריסין (כגון שירש או קנה שדה זיתים, וכבר היו בה אריסים, עיין להלן) וכו', שהרי הוא בעצמו לא יתן לכתחילה זיתיו בקבלה לאריסין ע"ה.

footnotes: ⁴⁸ הסופרים השמיטו את המלה "הרי" מפני שהיו רגילים בקבוצת המלים "בן לוי שנתמנו לו", עיין לעיל פאה פ"ג הי"ד ותרומות פ"ג רהי"ח. אבל עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ו סוף שו' 49.

44-45. **עריסין ועושין בזתים וכו'.**וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: אריסין עושין וכו', והיא היא. ומדברים כאן שהחבר כבר תרם ועישר את חלקו בטהרה, אלא שעליו לעשר אף את חלק האריסים (עיין לעיל דמאי פ"ז הי"ב והי"א ומ"ש לעיל עמ' 277). והשאלה היא כיצד יעשה להפריש בטהרה, לפני שיטמאו האריסים את הזיתים.

45. **מפריש עישור זתים ושמן טבל וכו'.**וכ"ה בד. ובקג"נ ובכי"ע: שמן טבל וכו', והיא היא. והכוונה שנוטל עישור זיתים כדי לעשר על הזיתים לאכילה בידי האריס, ונוטל שמן טבל כדי לעשר על השמן שיעשו האריסין מן הזיתים. ובמעשר הרי יכול לעשר שלא מן המוקף (עיין ר"מ פ"א מה' מעשר ה"ו) ומן הטהור על הטמא, ולפיכך מפריש מביתו מן הזיתים על הזיתים ומן השמן על השמן.

**ואם אמ' מה שזתים וכו'.**בד: אם אמר וכו'. ובכי"ע: אם אומר כל מה וכו' (ובקג"נ מטושטש). וצ"ל: ואומר כל מה שזיתים האילו וכו', כלומר, כל מה שזיתים האילו (של חלק האריסים) ראויים לעשות שמן מעשרן הוא בדרום הזיתים ובדרום השמן (שהפריש מביתו), שהרי מעשר הוא במדה, ואינו יכול להפריש בלי תנאי זה, ולא עוד אלא שחייב להפריש מן הזיתים על הזיתים ומן השמן על השמן, ולפיכך מפריש מן השמן על שמן הראוי להיעשות לכשיעשה. ועיין בבלי יבמות צ"ג א', ב', ובתוספ' שם ד"ה מייתי.

47. **עד שלא באו לעונת המעשרות פטור.**וכ"ה בד, בכי"ע, בגוף קג"נ, וכן מעתיק בפ"מ פ"ה רה"ד. ושיבוש ברור הוא, וצ"ל: חייב, שהרי נתחייבה שדהו ברשותו. וכן תוקן בין השורות בקג"נ, וכ"ה במשנתנו פ"ה מ"ה. ובירושלמי:⁴⁹ שדה שהביאה שליש לפני גוי ולקחה ממנו ישראל, ר' עקיבא אומר התוספת פטור, וחכמים אומרי' התוספת חייב.⁵⁰ ובבבלי חולין קל"ו סע"א (כגי' כי"מ): ישראל שלקח שדה מן הגוי בסוריא משהביאה שליש, ר' עקיבא מחייב בתוספת, וחכמים פוטרין. והנה בירושלמי ובבבלי לא נזכר ירק, וסתם שדה היא שדה תבואה, ועונתה בהבאת שליש. אבל במשנתנו ובתוספתא כאן נזכר "שדה ירק", וירק הרי חייב קטן וגדול. ולפיכך העמידוה בירושלמי (פ"א רה"ד) בקישואין ודילועין, או בשאר ירקות, ועונתן היא הבאת שליש פתילות, עיין מ"ש על כ"ז לעיל פ"א שו' 2 ד"ה וכן וודאי.

footnotes: ⁴⁹ כאן פ"ה ה"ד, נ"א ע"ד, ובמקבילות בפאה פ"ד ה"ה, י"ח ע"ב, חלה פ"ג ה"ג, נ"ט ע"א, ערלה פ"א ה"א, ס' ע"ד. ⁵⁰ והמחלוקת היא בא"י. ועיין במה"פ כאן ד"ה הלוקח. ולהלן בירושלמי שם בשם ר' יוחנן הבקר והקדש בסוריא (צ"ל: וסוריא, כנוסח הרש"ס) מחלוקת ר"ע וחכמים.

47-48. **משבאו לעונת המעשרות חייב.**וכ"ה בכל הנוסחאות שהבאנו לעיל. אבל גם כאן תוקן לנכון (בין השורות) בקג"נ: פטור, וכ"ה במשנתנו הנ"ל. וכנראה שהמלה "חייב" שבכל הנוסחאות נשתרבבה מן הגליון שלא במקומו, והיה כאן תיקון לרישא (כלומר בשלא באו לעונת המעשרות צריך לגרוס: חייב), והכניסוה הסופרים לכאן. אבל לפנינו צריך למחוק לגמרי את המלה "חייב", וצ"ל: משבאו לעונת המעשרות מלקט כדרכו ופטור.⁵¹

footnotes: ⁵¹ והלשון מלקט כדרכו הוא אף במשנתנו. ופירשו המפרשים שהכוונה שילקט בעצמו, ולא ישכור פועלים, בניגוד לדברי ר' יהודה שם. וצ"ע.

48. **דברי ר' עקיבא וחכמים או' וכו'.**והמחלוקת מתאימה למסורת הירושלמי הנ"ל, ובבבלי חולין הנ"ל המחלוקת מהופכת. ועיין בדברי רבי בסוף משנתנו הנ"ל ובמלא"ש שם.

49. **מודים חכמים לר' עקיבא וכו'.**כלומר, כשלא מכר לו את התבואה אלא לכשיקצרנה, הרי אין כאן תוספת ברשות ישראל, והכל פטור. אבל אם קנה במחובר, חייב, אפילו לא קנה את הקרקע, ודלא כרשב"ג במשנתנו הנ"ל.

51. **אי זו שום בעל בכי וכו'.**במשנתנו פ"ה מ"ה נמנו המינים הפטורים מן המעשרות, וטעמה מפני שהם באים מחו"ל (עיין להלן), ומפרשת התוספתא את סימניהם, כדי שידעו למה התכוונה המשנה, עיין מ"ש להלן שו' 58. ושום בעל בכי⁵² כבר נתפרש ע"י החכמים שהכוונה לשום הבא מן המקום המפורסם (Heliopolis) Baalbek, צפונית מערבית מדמשק.

footnotes: ⁵² כ"ה בכל הנוסחאות כאן ובמשנתנו ובירושלמי. ובכי"ע חסרה המלה "בכי" בטעות.

**כל שאין לו אלא דור אחד וכו'.**וכן מעתיק בפ"מ בשם תוספתא כת"י, וכ"ה בערוך ערך שם (האחרון), ובריבמ"ץ ובר"ש למשנתנו. ובד: זור וכו', ובכי"ע: דיר וכו'. ובירושלמי (פ"ה רה"ז, נ"ב ע"א): חור אחד (וכ"ה בכי"ר) וכו'. ובנוסח הרש"ס שם: דור וכו'. ופירושו, שאינו עשוי פרקים פרקים המקיפים את העמוד האמצעי, אלא כל השום הוא גוף אחד עבה, והוא כנראה "תומא יחידאה" שבגיטין (ס"ט א'), עיין ברש"י שם (ובערוך ערך תם א', פירש שום שאין לו בן וכו'). ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב עמ' 142 ואילך.

52. **בצל של רכפה וכו'.**אף כאן נותנת התוספתא סימן לבצל של רכפה שנזכר במשנתנו הנ"ל. ורכפה הוא כנראה שם מקום בחו"ל (דוגמת בעל בכי וקיליקיה), ועיין לעף הנ"ל עמ' 129. ותיאופרסטוס (תולדות הצמחים ס"ז פ"ד סי' ז') כותב שיש הרבה מיני בצלים, והם נקראים על שם מקומם.

**כל שאין עוקצן מעוך וכו'.**בקג"נ: כל שאין עוקצו וכו'. וכן בד: כל שאין עוקצו (בצל)⁵³ מעוך לתוכו. אבל בכי"ע: כל שעוקמו (צ"ל: שעוקסו) מעוך לתוכו. וכן בערוך ערך רכפה: בסוף מעשרות תוספת' איזה בצל של רכפא כל שעוקצו מעוך לתוכו. וכן בירושלמי (הנ"ל): כל שעוקצו נמעך לתוכו. רבן גמליאל אומר כל שאין לו אירס. ועיין בבלי עירובין כ"ט ב' ורש"י ורשב"ם פסחים קט"ו רע"ב.

footnotes: ⁵³ תיבה זו באה מגליון מגיה שתיקן "בצל" במקום "בעל" (בעל של רכפה) שבר לעיל, והכניסוה שלא במקומה.

53. **שאין לו אלא קליפה אחת.**כ"ה בד, קג"נ וכי"ע. ובירושלמי (הנ"ל) נותן רשב"ג סימן זה לשום בעל בכי.⁵⁴ ולפי פשוטו קליפה כמשמעה, קליפה חיצונה. ברם בפיה"מ להר"מ: בצל של רכפא הוא בצל שאין לו אלא גלד (טבקה) אחד חריף מאד. ולפ"ז הכוונה לבצל unio.⁵⁵

footnotes: ⁵⁴ ועיין מ"ש לעף פלורה ח"ב, עמ' 129 ואילך. ⁵⁵ עיין לעף הנ"ל. ועיין ח"ד שהעיר שמפירוש הר"מ נראה שפירש ע"פ התוספתא.

**אלו הן גריסין הקלקין וכו'.**וכ"ה בד.⁵⁶ והברייתא נותנת סימן לגריסין הקילקין שנזכרו במשנתנו. והח' לעף (פלורה ח"ב עמ' 496) משער שהכוונה בגריסין הקילקין למין פול שמוצאו מארץ קיליקיה ושהיונים קראו לו פול המצרי,⁵⁷ והיה יותר גדול מן הפולין המצויין, והיו עושין ממנו גריסין מרובעין עיי"ש.⁵⁸

footnotes: ⁵⁶ הערת צוקרמנדל בשנו"ס אינה נכונה. ובחנם קבלתי מקצת עדותו בתס"ר ח"א, עמ' 104. ⁵⁷ Nelumbium Speciosum Κύαμος ό Αίγύπτιος, ואינו פול המצרי שבמקורות שלנו. ⁵⁸ אבל כמה מראיותיו אינן מוכרחות, עיין להלן, אעפ"י שעצם ההשערה מתקבלת על הדעת.

**אלגוסין המרובעין.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אילו גסין המרובעין (בקג"נ מטושטש). ובערוך ערך קלקי (בשם התוספתא): אילו המרובעין. וכ"ה בירושלמי כאן הנ"ל. אבל בערוך הנ"ל מעתיק בשם הירושלמי: אילו גסין המרובעין וכו' (ועיין בהערת קהוט שם). וזו היא הגירסא הנכונה, ופירושה, הגריסין הגסין המרובעין, ועיין להלן.

54. **אין לך מרובע וכו'.**ירושלמי כאן הנ"ל. ופירשוה שם (ובמקבילות) שהפולין הקיליקיים לא היו מרובעים מטבעם, אלא כשהיו עושים אותם גריסין היו מרבעים אותם. ושוב אמרו שם: אית דבעי מימר לא אמר רשב"ג אלא בבריות, ותני כן מרובע באוכלין ואין מרובע בבריות.

54-55. **אלו הן עדשין מצריים וכו'.**אף כאן נותנת הברייתא סימן לעדשים המצריים שנזכרו במשנתנו הנ"ל.

55. **אילו שגלגליהן חדין.**וכ"ה בד, בקג"נ ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ע: שגלוגליהן חדין. וכן כותב הסופר הרומי פליניאוס:⁵⁹ "העדשה... ויש ממנה שני מינים ממצרים, האחד יותר עגול ויותר שחור מחבירו, והשני יש לו צורה [מיוחדת] משלו". ואף כאן הכוונה למין שהצדדים העגולים שלו הם מחודדין יותר מן המין השני. ובפי' הרש"ס (ע"ז ע"ב): פי' רמב"ש ז"ל⁶⁰ כל עדשים הן עגולות כגלגל, אלא שהן עבין בשפת העוגל כמו באמצע, ושל אותו מקום (כלומר, במצרים) בשפת העוגל סביב סביב חדין.

footnotes: ⁵⁹ תולדות הטבע סי"ח פי"ב (ל"א) סי' קכ"ג. ⁶⁰ כלומר, ר' מאיר בן שהולא, עיין מ"ש בס' היובל לכבוד מרכס, עמ' רצ"ג ואילך.

**שאין בו צרור.**וכ"ה בד ובכי"ע.⁶¹ ובירושלמי הנ"ל: כל שאין להן (בכי"ר: "בהם", והיא היא) צרורות. והכוונה כנראה לחלק קשה מן העדשה שהיו קוראים לו "צרור".

footnotes: ⁶¹ וכן גם בקג"נ: [שאין] בו [צ]רור.

56. **ר' מאיר או' אף הקלקס.**בד: הקלק', ובכי"ע: הקולקס. וכן מעתיק בשם התוספתא בערוך ערך קטן ג' (בד"ו ועוד, עיין בהוצ' קהוט). ובקג"נ: הַקַרְקַס. וכן בתש"ג קדמונים (הוצ' קאססעל סי' פ"ח, ל' סע"א): ולסוף אשכחנא בתוספתא דמעשר ראשון ר' מאיר א' אף הקרקס וכו'. ועיין בערוך ערך הלקט. וכ"ה במשנתנו פ"ה מ"ח הנ"ל, בהוצ' שלנו, בכי"מ, בכ"י קויפמן ועוד.⁶² ובירושלמי: אילו הן הקריקס וכו'. ומהותו לא נתברר לי. והח' ר"ע לעף משער⁶³ שדברי ר' מאיר עונים על הגריסים הקיליקיים, ור' מאיר מוסיף שלא הפרי בלבד אלא אף השרש של הצמח הזה פטור כדבר הבא מחו"ל. והשרש שמו ביונית κολοκάσιον (אבל אינו עניין לקולקוס שנזכר בשאר מקומות).

footnotes: ⁶² ויש נוסחאות: הקריקם (משנה שבירושלמי), הקריקס (לו), הקירקס (פרמה), הקירקייס (ד"נ). ⁶³ דביר ח"א ברלין תרפ"ג, עמ' 36; פלורה ח"ב, עמ' 281 ואילך.

**שעקסיהן קטנים וכו'.**בד: שעקציהן וכו'. וכן בתשה"ג הנ"ל (שעוקציהן). ובכי"ע: אילו שעוקסיהן וכו'. ובקג"נ ובערוך (ערך קטן הנ"ל): אלו שעוקציהן וכו'. ובירושלמי הנ"ל: כל שעוקציהן מעוטין. ור"ע לעף כותב (עיין לעיל הע' 63) שהצמח הנ"ל (כלומר, ששרשיו נקראים קולקוס) גזעו מסתעף ומתפצל והוא מלא עוקצים, והוא מוציא שרשים סיביים (הילקטיים), ולכך כיוונה התוספתא כאן. ואף בירושלמי הנ"ל "מעוטין" פירושו קטנים.

**והלקטיהן מרובין.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובתשה"ג הנ"ל: "ופירוש הילקטי כמו זיז יוצא וכו', ואיכא נמי (נזיר ח' ב' ומקבילות) הרי[ני] נזיר כמנין הילקטי קיץ. ולסוף אשכחנא בתוספתא וכו', שהציצין עצמן נקראין הילקוטין, ונטילתן איפשר דמקרי הילקוט. ואף דברים אילו מסברא דילן אינון, ולא מפי השמועה". ועיין בערוך ערך הלקט (פי' הרש"ס, ע"ז ע"ב) שפירש "הילקטיהן מרובין", תרמיליהן גדולים, בניגוד לעוקצים הקטנים.

57. **אף הקנטין.**וכ"ה בד. ובקג"נ: הקוטין, ובכי"ע: הקיטין. ובפי' הרש"ס (ע"ז ע"ב): אף הקטנים. וזו היא פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ושם הגירסא בכל הנוסחאות:⁶⁴ אף הקוטנים.⁶⁵ ובריבמ"ץ: ר' יוסי אומר הקיטנין⁶⁶ פטורין. ואין אנו יודעין מה הן. ובערוך ערך קטן (כת"י על קלף בביה"מ כאן מספר 1405): במס' מעשרות ר' יוסי או' אף הקוטנין. בתוספת מעשרות וכו', ר' יוסי אומ' אף המטה (צ"ל: הקוטין) שלמטה מהן, והיינו קוטין והיינו קוטנין (כלומר, היינו קוטין, היינו קוטנין של המשנה) וכו', היינו דעוקציהן יותר קטנים מעקוצי הקולקס וכו'.⁶⁷ ועיין מ"ש להלן. [ועיין בפירוש קדמון לב״ב, עמ׳ קנח.]

footnotes: ⁶⁴ ד' נפולי, ד"ו, כי"מ, קויפמן, לו, פרמה ובכל כתה"י עם פיה"מ להר"מ שברקתי. ⁶⁵ במשנה שבירושלמי: הקרטנים. ובכפו"פ פל"ב ריש עמ' תשי"ד: הקוטעין, וצ"ל: הקוטנין, הקוטנים. ⁶⁶ לפניו חסרה המלה "אף" במשנתנו, כמו שחסרה בתוספתא כי"ו, אבל היא ישנה בכל נוסחאות המשנה. ⁶⁷ בכל כתי"י תימן שבדקתי לא נזכרה כלל התוספתא ופירושה, ועיין בהוס' קהוט שם. ונו' כתה"י הנ"ל מתאימות בערך לכת"י קהוט, עיי"ש.

**של מטה מהן.**וכ"ה בפי' הרש"ס הנ"ל. ובד, קג"נ וכי"ע: שלמטה מהן, והיא היא. ועיין הפי' שהעתקנו לעיל בשם הערוך, ור"ע לעף (הנ"ל לעיל הע' 63) משער שקיטין הן קיוטין (קיבטין), כלומר תרמיל הפרי הנ"ל שנקרא ביוונית κιβώτιον. אבל קשה לשבש את נוסחאות המשנה (וגם מה שפירש בירושלמי "כגון אילין קונייתא" אינו מחוור כלל), ואף עצם ההשערה שהת"ק, ר"מ ור"י כולם מדברים בחלקים שונים של צמח אחד אינה מתקבלת יפה, שהרי ברור הוא שאם חלק אחד פטור מפני שהוא בא מחו"ל, אף שאר חלקיו פטורים. סוף דבר הברייתא הזאת לא נתחוורה לנו.

58. **לפי שאין כיוצא בהן בארץ ישראל וכו'.**וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: לפי שכיוצא בהן וכו'. אבל בסיפא אף בכי"ע: לפי שיש כיוצא בהם וכו', ובהכרח שגם בכי"ע צריך לגרוס ברישא: לפי שאין וכו'. ובפי' הרש"ס (ע"ו ע"ב): בתוספתא, ומייתי לה במס' דמאי בפ"ב, כגון אלו צרכו חכמים ליתן בהן סימן לפי שאין כיוצא בהן בארץ ישראל, וה"פ לפי שיש שומים ובצלים וכו'. והנה העתיק הרב את התוספתא כגירסתנו ("שאין") ופירש ע"פ הגירסא "שיש כיוצא בהן" וכו'.⁶⁸ והנה כל המפרשים הפכו את הגירסא בתוספתא (ע"פ הירושלמי דמאי רפ"ב), וגרסו: שהוצרכו חכמים ליתן בהן סימן לפי שיש כיוצא בהן בארץ ישראל וכו', לא צרכו ליתן בהן סימן לפי שאין כיוצא בהן בא"י, ופירשו שהמינים הבאים מחו"ל שיש כיוצא בהם בא"י זקוקים לסימנים, כדי שלא יחליפום במינים של א"י, אבל המינים שאין כיוצא בהם בא"י אינם זקוקים לשום סימן שהרי כולם ידעו שהם באים מחו"ל, ופטורין מן המעשרות. וכן פירש הר"ש את הירושלמי בדמאי, והיתה לפניו שם הגירסא כמו בהוצאות שלנו, כלומר ההפך מן התוספתא. ברם קשה מאד להניח שארבע נוסחאות התוספתא נשתבשו כולן בסיפא ושלש מהן נשתבשו ברישא. ולא עוד אלא שאף בירושלמי עצמו הנוסחא אינה בטוחה, שהרי בריבמ"ץ כאן (פ"ה מ"ח) מעתיק: גרסי' בדמאי המינין הללו על שכיוצא בהן בארץ ישראל וכו'.⁶⁹ ס"א ע"י שאין כיוצא בהן בארץ וכו'. ולפי עדות זו היו ספרים של הירושלמי שגרסו שם כמו בתוספתא כאן. יתר על כן, כבר תמה בה"ד על גירסתנו וגירסת הר"ש בירושלמי הנ"ל, כיצד אפשר למנות להלן את האלסרין וכו' בין אלה שאין כיוצא בהן בא"י, והרי לעיל (בפ"א ה"א) חייבנו את כולם במעשר, עיי"ש שנדחק מאד, ואף הוא הפך את גירסת התוספתא, וגרס כמו בירושלמי. ולפיכך נ"ל לקיים את גירסת כל הנוסחאות, והברייתא אמרה כאן שכל אלה שאין כיוצא בהן בא"י הוצרכו לתת בהן סימן, כדי שידעו למה התכוונה המשנה בפירות שמנתה, ולא כדי שלא יטעו לחייבן במעשרות, אלא לשם לימוד, לשם הבנת המשנה. אבל אלה שאף בארץ ישראל יש כיוצא בהן אלא שאין יבול הארץ מספיק לאוכלסים, והם מובאים אף מחו"ל, הרי לא הוצרכו לתת בהם סימן, מפני שכולם מכירים אותם.⁷⁰

footnotes: ⁶⁸ וכנראה שיש שם השמטה בפיסקא מן התוספתא, והרש"ס העתיק ע"פ נוסח הירושלמי דמאי רפ"ב. ⁶⁹ עיי"ש שהיתה לפניו גירסא משובשת בירושלמי. ⁷⁰ וברור שאף בירושלמי דמאי רפ"ב צריך לגרוס כמו בתוספתא כאן, וכגירסת ספרים אחרים שם שהביא בריבמ"ץ הנ"ל. ולא הובאה הברייתא שלנו בירושלמי שם אלא כסימן חיצוני, והיינו שכאן נתנו סימן לפירות שאין כיוצא בהן בארץ ישראל, אבל משנת דמאי מנתה את הפירות שאין כיוצא בהן בחוץ לארץ. וזו היא כוונת דברי ר' אבין בירושלמי שם, עיי"ש.

**האלרסין.**וכ"ה בד. ובכי"ע: האילאסרין. ובקג"נ: הַאֵלְסָרין. ובירושלמי דמאי רפ"ב: האלצרי'. ועיין מ"ש על כ"ז לעיל פ"א שו' 6.

**וההפרסקין וכו'.**בד: והחפרסקין, ובכי"ע: הפרסקין, ובקג"נ: והאפרסקין. ובירושלמי: והאפסטקי', ועיין מ"ש לעיל פ"א שו' 6. וכל הפירות הללו גדלו גם בא"י, אלא שהיו מובאים גם מחו"ל.

59. **לפי שכיוצא בהן וכו'.**וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: לפי שיש כיוצא בהם, והיא היא. ואין להגיה את כל הנוסחאות, עיין מ"ש בפירושה לעיל שו' 58.

59-60. **פירות לא הילכו בהן חכמים וכו'.**כלומר, הפירות הללו שיש כיוצא בהן בא"י, והם מובאים אף מחו"ל לא הילכו בהן וכו'. וכל הברייתא לעיל דמאי פ"ד הי"א, עיין מ"ש לעיל עמ' 238.

61. **אלא אחר הרוב בלבד.**עיין לעיל דמאי פ"ד הט"ו ואילך, ומ"ש לעיל סוף עמ' 238 ואילך.

**ושאר זרעוני גנה כגון זרע קשואין וכו'.**הגירסא בברייתא זו שוה בשלש הנוסחאות (עיין להלן), והסיגנון מגומגם. וכנראה שמקודם מוסיפה הברייתא למשנתנו (ספ"ה) שאף זרע קישואין ודילועין⁷¹ כלולים בזרעוני גינה שאינם נאכלים (עיין משנת שביעית פ"ב רמ"י), ואח"כ באה כאן הפיסקא ממשנתנו הנ"ל.

footnotes: ⁷¹ במשנתנו ספ"ה, וכן בברייתא בתו"כ בחקתי פי"ב ה"ט, קט"ו ע"א, בספרי ראה פי' ק"ה, עמ' 165, ובירושלמי ריש מכילתין לא נזכרו אלא זרע לפת וצנונות. ועיין גם בפ"ה מ"ב כאן.

62. **וזרע לפת וצנונות וכו'.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל.

**ושאר זרעוני גנה.**וכ"ה גם בכי"ע. וכן בקג"נ:..... עוני גנה שאין נאכלין וכו'. ובד ליתא. וגי' ד יותר נוחה.

62-63. **ונלקחין מכל אדם וכו'.**כלומר, אפילו אם אינו מכירו, אבל אם מכירו שהוא חשוד אסור, כפסק הר"מ בפ"ח מה' שביעית הי"ד. אבל הר"ש פירש שנלקחין אפילו מחשוד. ומן הירושלמי אין להכריע, עיין בפי' הרש"ס, ע"ח ע"ב, שפירש כפירוש הר"ש.

63-64. **ר' יוסה אומ' וכו'.**ירושלמי סוף מכילתין בנוסח הרש"ס. ולפנינו בסתם: ותני עלה זרע איסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא.

64. **אסטיס ובקיא.**וכן בד. ובקג"נ: סטיס וּבִקְיָא, וכ"ה בכי"ע (בלי הניקוד). ובפי' הראב"ד לתו"כ (ויקרא חובה ספי"ב, כ"ח סע"א): ובסוף תוספתא דמעשרות ר' יוסי אומר אף זרעוני שדה, כגון זרע אסטיס ובקיא. אבל בפי' הרש"ס (ע"ח ע"ב) העתיק בשם פי' הראב"ד: כגון זרע איסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא. וזהו כנראה תיקון הרב בעצמו ע"פ הירושלמי הנ"ל.⁷² ואסטיס היא isatis, עיין לעיל שביעית פ"ה שו' 15 ומש"ש. וביקיא היא βιαία, vicia, מין כרשינין.⁷³ וכן נזכרת βιαία בין מזונות הבהמה באידיקטום של דיקליטיאנוס (6 17). וכאן מדברים בזרע בקיא, ועיין בירושלמי בסוף מכילתין בעניין בקיא עצמה. ובירושלמי חלה פ"ד סהי"א, ס' ע"ב: מפני מה לא גזרו על הבקייה וכו', אימתי גזרו על הכרשינין. ועיין בפי' הרש"ס שם, פ"ב ע"א. ועיין להלן עוקצין פ"ג הי"ד ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 188.

footnotes: ⁷² בנוסח הירושלמי שלו נשמט זרע איסטיס, ושמא אינה אלא טעות הדפוס. ⁷³ עיין לעף פלורה ח"ב, עמ' 490.