1-2. **כל אילו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר בתוך שלשים יום של אבל.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכן מעתיקים בשם התוספתא¹ ברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' כ"ג (אלא ששם נשמטה המלה "במועד"), בתוה"א להרמב"ן, עניין תספורת, ס"ג ע"ד, לקוטות שלו למו"ק, כ"ב סע"ד (מן הספר). ובכי"ע: כל אילו שאמרו מספרין במועד מותר לספר וכו'. ובתוספות כ"ג א': כל אלו שאמרו מותר לספר במועד מותר לספר וכו'. וכולם גורסין כאן "בתוך שלשים". וכן בירושלמי (פ"ג ה"א, פ"ב ע"א): תני כל אילו שאמרו מגלחין במועד מותרין לגלח בתוך שלשים יום של אבל. אבל בבבלי י"ד א', י"ז ב': מותר לגלח בימי אבלו. ועיין מ"ש להלן סד"ה ולכאורה. ובמשנתנו רפ"ג: ואלו מגלחין במועד. הבא ממדינת הים ומבית השביה וכו'. כלומר, אעפ"י שאסרו חכמים לגלח במועד, כדי שיזהר לגלח לפני המועד ולא יכנס למועד כשהוא מנוול, התירו להם לאנוסים שמנו במשנתנו לגלח במועד, מפני שלא יכלו (או שלא היה ערב להם) לגלח בערב הרגל. ועיין לעיל פסחים פ"ג הי"ח, שו' 64, ומש"ש בד"ה הספרין, ולהלן שם. ולכאורה משמע מפשוטה של התוספתא, שאף מי שאירע לו אונס שנמנה במשנתנו לפני האבלות מותר לו לגלח בתוך שלשים של אבל. וכ"ה דעת ר' חנניה חברון דרבנן בירושלמי הנ"ל. והפירוש הנכון בירושלמי הוא בקרן אורה י"ז ב', ובנוע"י במקומו.² אלא שבין בירושלמי (לעיל שם) ובין בבבלי מאנו בפירוש זה והביאו שם ברייתא אחרת שאוסרת. ותירץ רב חסדא בירושלמי: מאן דאמר מותר, בשיש שם רגל. מאן דאמר אסור, בשאין שם רגל. ובבבלי י"ז ב' תירץ רב חסדא בשם שילא, כי תניא הכא מותרין בשתכפוהו אבליו וכו', כלומר אם אירעו לו אבליות זו אחר זו בלי הפסק מותר להקל את שערו, אבל אם היה אנוס לפני האבלות הראשונה מותר לו לגלח בימי אבלו כדרכו. ולפי גירסת הבבלי "בימי אבלו" פירשו כמה מן הראשונים שהכוונה אפילו לימי שבעה, עיין בתוה"א להרמב"ן, עניין תספורת, ס"ג רע"ג, או"ז ח"ב סי' תמ"א, צ' ע"ב, טיו"ד סי' ש"צ ועוד. ומכאן אנו רואים שבבבלי וודאי לא רצו לפרש את הברייתא כפשוטה, ואף בירושלמי בתחילה לא פרשוה בכל אבלות שקדם לה אונס. וכן מסתבר, שכל האנוסים שמנו במשנתנו יש להם מקום במועד, שהרי מן הדין אדם מותר לו לגלח במועד שלא יראה כמנוול, אלא שדווקא מטעם זה גזרו עליו שלא יגלח במועד כדי שיגלח לפני הרגל, ולא יכנס למועד כלל כשהוא מנוול, ומשום כך אם היה אנוס לפני המועד, העמידו אותו על דינו, והתירוהו לגלח, כדי שלא יהא מנוול במקצת המועד. אבל באבל, מה לי אם היה אנוס לפני האבלות, והרי בין כך ובין כך לא עלה על דעתו שימות לו מת פתאום, ואף אם לא היה אנוס, כאנוס הוא מחמת שלא חיכה לאבלות. ברם נראה שהמפרשים ז"ל לא עמדו על הפירוש הנכון בדברי רב חסדא הנ"ל שבירושלמי. ובפ"מ שם: בשיש שם רגל. שהשלשים של אבל שלו כלין סמוך לרגל,³ ואם לא יגלח בימי אבלו שוב לא יכול לגלח קודם לרגל ויכנס לרגל כשהוא מנוול. ואף בק"ע ובקרן אורה הנ"ל סתמו, ומוכח שפירשו כן. ועיין בנועם ירושלמי שעמד על עיקר הפירוש הנכון, אלא שנדחק לפרש בקבר את מתו ברגל, עיי"ש צ"ב סע"ב, ומ"ש להלן. ולאמיתו של דבר דברי רב חסדא שבירושלמי אינם דוחק כלל, והוא מפרש את התוספתא כפשוטה, ופירושה: כל אילו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר במועד אפילו אם עמדו בתוך שלשים יום של אבל, כעין שפירש בנועם ירושלמי, והברייתא שלנו לשיטתה להלן, שו' 18: שמנה ימים קדם לרגל (כלומר, אם מת לו מת שמנה ימים וכו') מספר בערב הרגל. אם לא סיפר בערב הרגל אסור לספר עד שיעברו עליו שלשים יום, שאע"פ שאין הרגל עולה לו לספירת שבעה, עולה לו לספירת שלשים. וסוברת ברייתא זו, ימים בטלו גזירות לא בטלו, או גזירות בטלו, ימים לא בטלו, (עיין מ"ש להלן שם במקומו), ועדיין הוא עומד בתוך אבלות של שלשים. ובפירוש אמרו בבבלי י"ז ב': הכהן והאבל מותרים בגילוח, והעמידוה שם בשחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל, וכאבא שאול שסובר מקצת היום ככולו, וכבר עברו עליו ימי שבעה, והתחיל בשלשים, והרגל מבטל גזירת שלשים, ואינו אבל, ומותר לו לגלח במועד, משום שהיה אנוס מחמת שבת בערב הרגל. ואמרו שם שאם חל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל, מותר לו לגלח ערב שבת אפילו לחכמים, משום כבוד הרגל, ולפיכך אם לא גילח בערב שבת אסור לו לגלח ברגל. ואמרו כאן בתוספתא שכל האבלים האנוסים מותרים לגלח ברגל אחר שבעה, אעפ"י שעדיין עומדים בתוך שלשים, וגזירות (או ימים) לא בטלו, דינם כאילו חל שמיני שלהם בשבת, ולא יכלו לגלח בערב שבת מחמת אונס, ומותר לו לאבל לגלח במועד כשהיה אנוס לפני המועד. ולפנינו ממש מעין אותה הברייתא שבבבלי הנ"ל: הכהן והאבל מותרים בגילוח, אלא ששם האונס הוא מחמת שבת, וכאן האונס הוא מחמת שיצא מבית האסורים⁴ וכדומה.

footnotes: ¹ וכן במגילת סתרים לרבינו נסים (תרביץ שי"ב, עמ' 38): והכי תנא בתוספתא דמשקין בפ' כל אלו שאמרו מגלחין במועד. והיה לפניו חילוק הפרקים כלפנינו. ועיין גם במנהיג ה' יו"ט סי' קי"ח, עמ' 93. ² ועיין אהצו"י כאן, עמ' 105, ואין ספק שהגירסא שלפנינו בירושלמי נכונה. ³ פירושו תמוה, שאפילו אם נפרש ששלשים לאו דווקא, הרי כל אבל מותר לו לגלח בשמיני קודם לרגל, אפילו אם לא היה אנוס. ⁴ וכל החידוש שבתוספתא כאן הוא שאעפ"י שלא גילח בערב יו"ט, וממילא עדיין הוא עומד בתוך אבילות שלשים, מ"מ כיוון שהיה אנוס לפני יו"ט מגלח במועד. אבל הברייתא שבבבלי היא אליבא דאבא שאול, והוא סובר שגזירות וימים בטלו, ואם חל יום שביעי שלו בשבת, מקצת היום ככולו, וכבר אינו אבל כלל בחולו של מועד, ואפילו אם לא גילח בערב המועד מגלח במועד, מפני שהיה אנוס לפני המועד מחמת האבלות. אבל התוספתא שלנו היא אליבא דרבנן, ואם לא יצא מבית האסורים אין אבל בימי שלשים מגלח במועד, משום שהיה יכול לגלח לפני המועד, ואפילו אם חל יום שמיני שלו בשבת מגלח בערב השבת (משום כבוד הרגל), ולא בחולו של מועד. ואם חל יום שביעי שלו בשבת אינו מגלח בחוה"מ משום שלחכמים הוא עדיין בתוך שלשים של אבלות, ואינו מגלח במועד. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק או"ח סי' י"ד.

2-3. **אע"פ שהתירו לו לספר, לא יספר ברשות הרבים, אבל מספר הוא בצנעה בתוך ביתו.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל חסר כאן "בתוך ביתו". וכן חסר בפיסקא מן התוספתא שבה' שמחות למהר"מ סי' י"ט שנדפס עם פי' מחנה לויה, ט"ו ע"ב, ובמרדכי ובהגה"מ (ששאבו ממנו) שנביא להלן. אבל ישנן בשאר הראשונים שנביא להלן, וכן בה' שמחות למהר"מ הנ"ל בד"ר (עם פירוש מיגון לשמחה), י' ע"ג, כלפנינו. וכל הברייתא בשם התוספתא ברי"ץ גיאת, תוה"א ולקוטות להרמב"ן הנ"ל (בריש פירקין), הראבי"ה ח"ב סי' תתכ"א,⁵ מאירי עמ' ק"ג, ה' שמחות למהר"מ הנ"ל, מרדכי, הגה"מ ואגודה שנביא להלן. ופירש הרמב"ן בתוה"א הנ"ל: אבל מספר הוא בצינעא בתוך ביתו. פירוש בין באבל בין במועד. וכן פירש גם בלקוטות שלו הנ"ל. ובריטב"א רפ"ג: ואלו מגלחין במועד פי' כדרכן ואפילו בפרהסיא. וכנראה שרבינו פירש אף ברייתא זו באבל גרידא,⁶ ו"שהתירו לו" דבוק לאבל שבסמוך לו. וכן במאירי הנ"ל: ומכל מקום יש מפרש בריתא זו באבל, אבל במועד כל שהותר הותר אף בפרהסיא. ועיין מ"ש להלן בסיפא לעניין כביסה. ובהגה"מ בר"מ ד"ו רפ"ד פ"ז מה' יו"ט הכ"א: תניא בתוספתא אף על פי שהתירו לספר במועד לא יספר וכו'. וכן באגודה סי' נ"ו, קע"א ע"ד: תניא בתוספות מקום שהתירו לכבס ולספוד (צ"ל: ולספיר) ברגל יעשו בצנעא וכו'. ואין ספק שבשניהם המלה "במועד" ("ברגל") הוא פירוש, כלומר, שברישא כאן (לפי הגה"מ, ולפי בעל האגודה גם הסיפא, בכביסה) אף ברגל עסיקינן, כפי שיוצא ברור מה' שמחות למהר"מ סי' י"ט הנ"ל, עיי"ש בפירוש מיגון לשמחה. ברם בהגה"מ ד' קושטא: תניא בתוספת' כל אלו שהתירו לו לספר לא יספר ברשות הרבים וכו'. ולא נזכר שם "במועד", וכן הוא במרדכי פ"ג סי' תתע"ג. ולא ידעתי מניין לקח הר"י גאטינייו שבמרדכי גורס "במועד" כמו בהגה"מ, ואף במרדכי ד"ק וד"ו רפ"א הגירסא כלפנינו ולא נזכר שם "במועד". ולא עוד אלא שמתוך דברי מהר"מ בה' שמחות הנ"ל סוף סי' ט"ו, וכ"ה בהגה"מ ד' קושטא ספ"ו מה' אבל,⁷ מוכח שהרישא כאן מדברת גם באבילות, עיי"ש. ובר"מ לא הזכיר הלכה זו כלל. ובטאו"ח סי' תקל"א לא הביא הלכה זו לעניין חוה"מ, אבל הביא את הסיפא לעניין אבל (והוא הדין לרישא, עיין מ"ש להלן) ביו"ד סי' שפ"ט. ובשו"ע או"ח סי' תקל"א ס"ק ה' פסקוה לעניין חוה"מ ע"פ רוב הראשונים.

footnotes: ⁵ לפנינו שם, עמ' 510, נתקצרו הדברים, אבל הובאו במלואם בס' האסופות כ"י לפי ר"א אפטוביצר, הוספות ותקונים לראבי"ה, עמ' 163. ויש להוסיף שכ"ה בשם הראבי"ה גם בהגה"מ פ"ח מה' יו"ט ה"ז, אות ה'. והראבי"ה אוסר שם במפורש לעשות בפרהסיא מלאכות המותרות במועד כמשנתנו ספ"ב, ואינו מחלק בין מלאכות שהן לצורך המועד, ובין דבר האבד, עיין בריטב"א שהזכרנו להלן בפנים. ⁶ וכפירוש הבבלי י"ז ב' שמדברים ברישא באבל שתכפוהו אבליו, ולא כירושלמי שהבאנו לעיל שהכוונה לאבל במועד. ⁷ בשאר דפוסים, תשובות השייכות לס' שופטים סי' י"ט.

3-4. **כל אילו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך שלשים יום של אבל.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. וכ"ה ברי"ץ גיאת ולקוטות הרמב"ן הנ"ל. וכן בתוה"א להרמב"ן, עניין תכבוסת, ס"א ע"ד. ובתוספות כ"ג א' ד"ה כל: כל אלו שאמר מותר לכבס במועד אסור בתוך שלשים יום של אבל. וט"ס היא, עיין בהגהות הרש"ש ובקרן אורה, וצ"ל: מותר וכו', כגירסת כל הנוסחאות והראשונים הנ"ל, והכוונה שם בתוספות שדווקא כאן התירו לכבס לאבל, אבל בשאר מקומות אסור בכביסה, עיי"ש. ולפי הבבלי מתבארת ברייתא זו בתכפוהו אבליו, כמו הרישא, לעניין תספורת, עיין מ"ש בריש פירקין. וכ"ה בתוה"א להרמב"ן הנ"ל: והא מתנית' בשתכפוהו אבליו היא, כדבעינן למימר קמן בתספורת. וכן פירש בה' שמחות למהר"מ סוף סי' ט"ו הנ"ל, וכ"ה בהגה"מ ספ"ו מה' אבל בד"ק (תשובות השייכות לס' שופטים סי' י"ט). אבל הירושלמי יבאר אף בבא זו באבל ובמועד, כלומר, שכל האנוסים מכבסים במועד אפילו הם עומדים בתוך שלשים של אבל, וכמו שכתבנו בשיטת הירושלמי בריש פירקין. אבל אם לא היו אנוסים אסור להם לכבס במועד, אעפ"י שכבר בטלו מהם גזירות (או: ימי) שלשים, הואיל ולא כבסו ערב הרגל, וכמפורש במס' שמחות פ"ז ה"ד, הוצ' היגר, עמ' 138: לא סיפר ולא כיבס בערב הרגל, לא יספר ולא יכבס עד שישלימו לו שלשים יום, עיין מ"ש לעיל בריש פירקין ולהלן, שו' 18–19, ד"ה שמנה.

4-5. **אע"פ שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס, אבל מכבס הוא בצנעה בתוך ביתו.**רי"ץ גיאת הנ"ל, ריש עמ' כ"ד, תוה"א ולקוטות הרמב"ן הנ"ל, ה' שמחות למהר"מ סי' י"ט הנ"ל, מאירי הנ"ל, שיטה לתלמידו של ר"י מפריס ח"ב, עמ' נ"ג. ופירש בלקוטות הרמב"ן הנ"ל שלא יוליך לכובס כליו בפרהסיא,⁸ אבל מכבס הוא (כלומר, הכובס) בצנעה וכו'. ודווקא כובס, שהוא אומן, אסור לו לכבס בפרהסיא, אבל המכבס כסות שלו אינו צריך צינעא, וכפי שמוכח ממשיכלי דטבריא בבבלי (י"ח ב'), "אבל מכבס הוא הכובס בצינעה בתוך ביתו בין באבל בין במועד, ולישנא דשוי לתרויהו נקט". ובשיטה הנ"ל: ונראה דכל הני דשרינן להו לכבס במועד, מכבסין כדרכן אפי' בנתר ובורית, ואפי' בפרהסיא מפני כבוד המועד, שאין כלים מתלבנין כל כך יפה בבית, כמו על גב הנהר ובחמה, והכי משמע בגמ' (י"ח ב') וכו', אלמא מאן דשרי לכבס במועד שרי אפי' בפרהסיא וכו', והיא דתניא בתוספ' אע"פ שהתירו לכבס לא יוליך כלים לכובס וכו', ההיא באבל מיתניא. ומדבריו משמע שהסיפא בלבד מדברת באבל גרידא, אבל הרישא (תספורת) מדברת אף במועד, כמו שהעיר לנכון הגרמ"ל זק"ש בהערה 9 שם.⁹ ושלא כשיטת המאירי והריטב"א שאף הרישא מדברת באבל גרידא, עיין מ"ש לעיל, שו' 2–3, סד"ה וכל הברייתא. ועיין בטיו"ד סי' שפ"ט שפסק כברייתא זו לעניין כביסה באבלות, והוא הדין בתספורת. אבל לא הביאה לעניין חוה"מ בטאו"ח סי' תקל"א. ובהגה"מ פ"ז מה' יו"ט הכ"א, אות ק' (לפי ד"ו רפ"ד): תניא בתוספתא אע"פ שהתירו לספר במועד לא יספר ברה"ר אלא בצינעא, אע"פ שהתירו לכבס לא יוליך כלים לכובס אלא מכבס בצינעא בתוך ביתו. וכל אלו שמכבסין במועד מכבסין כדרכן אפילו בנתר וחול, ולמועד לא בעי בצינעא מפני כבוד הרגל, שאין מתכבסין יפה בבית כמו על הנהר, וראיה מבר הדיא (בבלי י"ח ב') וכו' עכ"ל מהר"ם. ולכאורה יש כאן סתירה מיניה וביה, עיין בדרשות מהרי"ל ה' חוה"מ (ד' קרימונה שי"ח, ל"ד ע"ב). אבל כבר העיר לנכון בפי' מיגון לשמחה לה' שמחות למהר"מ שיש כאן קיצור וצרוף מה' שמחות הנ"ל סי' י"ט וסוף סי' כ' שם. ודווקא במקום שהכיבוס יותר יפה התירו לעשות כן בפרהסיא (דוגמת הנהר). אבל כשמכבס בבית יכבס בביתו ואל יוליך לכובס. ועיין גם במרדכי פ"ג סי' תתע"ג הנ"ל. אבל מה שתמה הר"י גאטינייו במיגון לשמחה שם על דברי מרן בב"י טאו"ח סי' תקל"ד שכתב שבהגה"מ ובמרדכי פירשו את הברייתא באבילות גרידא, והרי שניהם הביאו ברישא במפורש: אע"פ שהתירו לספר במועד וכו', אין כאן קושי כלל, משום שבב"י השתמש בהגה"מ ד' קושטא, ושם הלשון: תניא בתוספת' כל אלו שהתירו לו לספר לא יספר ברשות הרבים אלא רק בצנעא, וכל אלו שמכבסי' במועד מכבסין כדרכן וכו'. וחסרה שם הבבא שלנו כאן, ואף במרדכי לא מצאתי בשום נוסח (לרבות ד' קושטא וד"ו רפ"א) את המלה "במועד", ושפיר תירץ לפי גירסתו. ולעיל, שו' 2–3, ד"ה ובהגה"מ הבאנו את דברי האגודה, קע"א ע"ד, שכתב: תניא בתוספות מקום שהתירו לכבס ולספוד (צ"ל: ולספיר) ברגל יעשו בצנעא. ולפ"ז מפורש בתוספתא גם לעניין כביסה "במועד". אבל אין ספק שהמלה "ברגל" הוא פירוש, והוא מפרש את הברייתא בין ברגל ובין באבלות, או ברגל גרידא.

footnotes: ⁸ עיין בבלי י"ג ב'. ⁹ ולכאורה משמע שהעתיק את דבריו מה' שמחות למהר"מ סוף סי' כ' שנביא להלן, כדרכו (עיין במבוא שם ח"ב, עמ' 6). אבל בה' שמחות בסי' י"ט מביא את שתי הבבות יחד (וכ"ה בהגה"מ ובמרדכי שהבאנו להלן בפנים), ומסדר הדברים נראה ששתיהן הן באבל ובמועד, כמו שהבין לנכון בפירוש מיגון לשמחה שם. ועדיין צ"ע בדבר.

5-6. **וכשם שאסור לספר כך אסור ליטול צפרנים דברי ר' יהודה ור' יוסה מתיר.**כלומר, בין ברגל ובין באבלות. ובבבלי י"ז ב' חלקו ברייתא זו לשנים: כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד וכו', וכשם שאמרו אבל אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים וכו'. ובלי מחלוקת במס' שמחות פ"ז הי"א, הוצ' היגר, עמ' 141: וכשם שהוא אסור בנטילת שער כך אסור בנטילת צפרנים. ובירושלמי פ"ג ה"א, פ"ב ע"א: שפם ונטילת צפרנים. אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור. אית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר. מאן דאמר ברגל מותר, בשיש¹⁰ שם רגל, ובאבל אסור בשאין שם רגל. מאן דאמר ברגל אסור בשיש שם הערמה. באבל מותר בשאין¹¹ שם הערמה. ונראה בפירושו שהירושלמי מתרץ: מאן דאמר ברגל מותר, שיש שם רגל, ולפיכך מותר אפילו אם הוא אבל, ומשום כבוד הרגל התירו בצפרנים ובשפם (כלומר, הנוטה, עיין להלן שם בירושלמי), אפילו אם הוא אבל, אבל אם הוא אבל בלי רגל אסרו לו ליטול צפרנים ושפם הנוטה. מאן דאמר ברגל אסור, בשיש שם הערמה, כלומר, שלא היה אבל, ולפיכך חיישינן שבכוונה דחה את נטילת הצפרנים לשעה שהוא בטל, לחולו של מועד, ולפיכך אסור, כבתספורת. מאן דאמר באבל מותר, כלומר, אם היה אבל ברגל מותר, שאין שם הערמה, שהרי לא היה יכול ליטול אותם לפני הרגל. והבדילו בין נטילת שער ובין נטילת שפם וצפרנים, ובנטילת שער אסור, אפילו אם היה אבל לפני הרגל, וכל זמן שלא בטלו ממנו גזירות שבעה לפני הרגל עדיין אסור להסתפר ברגל, מה שאין כן בנטילת צפרנים, שהרי יש שמתירין לאבל בנטילת צפרנים, אפילו בלי רגל. ולפי הברייתות האילו בירושלמי אסרו נטילת צפרנים ברגל (בלי אבילות) משום שהיה צריך ליטלם לפני הרגל, וכן אסרו נטילת צפרנים באבל, אבל באבל ברגל מותר, משום כבוד הרגל, ומשום שלא היה יכול ליטלם לפני הרגל. ולעניין הלכה עיי"ש בהמשך הירושלמי ובבבלי י"ז ב' ואילך, בה"ג ה' אבל, ד"ו, מ"ג ע"ג, ד"ב, עמ' 214, באוה"ג, עמ' 20 ואילך, ברי"ף פ"ג סי' אלף קצ"ג ואילך, בבעל המאור ובמלחמות שם, ברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' כ"ד, בראבי"ה ח"ב סי' תתמ"א, עמ' 531, בראשונים שצויינו בהערות שם, ובשו"ע או"ח סי' תקל"ב ס"ק א', יו"ד סי' ש"צ ס"ק ז', ובבאור הגר"א באו"ח שם.

footnotes: ¹⁰ המלה "בשיש" היא באשגרה מלעיל שם, לעניין תספורת, וכאן צ"ל: שיש. ¹¹ המלה "בשאין" היא אגב "בשיש" שברישא, וכאן הכוונה: שאין, שהרי באבל אינו שייך הערמה, עיין מ"ש להלן בפנים.

6-7. **וכן היה ר' יהודה או' הבאין מחוף הים וממדינת הים אסורין לספר ולכבס וחכמים מתירין.**וכ"ה הלשון ("שכן הבאין מחוף הים וממדינת הים מכבסין") לעיל פסחים פ"ג, שו' 65. ובמשנת כלאים פ"ט מ"ז: הברסין והברדסין וכו' הבאים מחוף הים וממדינת הים אינן צריכין בדיקה, מפני שחזקתן בקנבוס. ובירושלמי שם ה"ה, ל"ב רע"ד: מה חוף הים ומדינת הים, או מחוף הים שממדינת הים? מן מה דתני, כגון צור וחברותיה קיסרין וחברותיה, הדא אמרה מחוף הים שממדינת הים.¹² ושאלת הירושלמי היתה האם הכוונה לחוף הים שבא"י ולאיים של יון בים התיכון, או לחוף הים של א"י גרידא. ולמעשה קראו היהודים שבא"י את ערי החוף "מדינת הים". ופשטו מהגדרת הברייתא למדינת הים כאן שהכוונה לצור וקיסרין, הרי לך שמשנתנו מדברת בערי החוף של א"י גרידא, וידעו ששם אין פשתן מצוי, וחזקת הבגדים הללו מן הקנבוס, אבל הבגדים המובאים מרחוק צריכים בדיקה אף לר' יוסי, שמניין לנו שאין פשתן מצוי שם. ותמימות יתירה היא לקשר הלכות גיטין לנידון שלנו, וכאן מדברים בתוצרת מדינת הים, ולא ההלכה גורמת (אם דינה כחו"ל או לא) אלא המציאות, ובוודאי שהיהודים ראו את קיסרין לעניין זה כמדינת הים, עיין לעיל שם בירושלמי ה"ד, ל"ב רע"ג. והעירונו על כך מפני דברי אחד מרבני זמננו. ובריטב"א רפ"ג: "כל שבא מחוץ לעיר¹³ קרי מדינת הים, ואע"פ שאינו מקום רחוק, ואינו דומה לההוא דמס' גיטין, ואורחא דתנא הוא דזמנין דלא דייק בהכי". ומיהו מלשון התוספתא כאן אינו משמע כן. ובמשנתנו רפ"ג: אילו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וכו', ואילו מכבסין במועד הבא ממדינת הים וכו'. וכ"ה בהבאות שבירושלמי ובבבלי. ולא מצאנו שום נוסחא "מחוף הים וממדינת הים". אבל מתוך התוספתא בפסחים פ"ג הנ"ל והברייתא כאן משמע שכן שנה התנא של התוספתא גם במשנתו, וכאן בוודאי הכוונה לערי חוף הים, וקל וחומר למדינת הים. ואף מי שבא מחוף הים קלא אית ליה (עיין בבלי י"ד א'), ומגלה במועד. ובבבלי י"ד א': מתניתין דלא כר' יהודה, דתניא ר' יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות. ולכאורה משמע שאף הטעם הוא מגוף הברייתא. ובירושלמי רפ"ג, פ"א ע"ג: תני בשם ר' יודה הבא ממדינת הים אסור לו לגלח. ר' יודה כדעתיה דר' יודה אמר אסור לפרש לים הגדול. מעתה כהן¹⁴ שיצא חוץ לארץ, הואיל ויצא שלא ברשות חכמים (עיין לעיל ספ"א) יהא אסור לו לגלח. ולפי הירושלמי יש לפנינו שני דברים, שכל הבא ממדינת הים, אפילו ממדינה למדינה במדינת הים אסור לו לגלח משום שעבר על איסור, ופרש בים הגדול, עיין ברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' כ"ג. והאיסור הוא משום סכנה, עיין בירושלמי פסחים פ"ד ה"א, ל' ע"ד, ובבאור הגר"א או"ח סי' תקל"א סוף ס"ק ד'. וכן אם יצא כהן לחוף הים שבא"י למקומות שדינם כחו"ל, כגון צפון עכו מן הכיפה ולעיל (עיין ירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו ע"ג, גיטין פ"א סה"ב, מ"ג ע"ג) וכדומה, אינו מגלח, מפני שעבר ונטמא, ואפילו אם יצא לדבר מצוה, כמפורש בירושלמי כאן רפ"ג, פ"א ע"ג, ובבלי כתובות קי"א א' (חוץ מן הדברים שמנו לעיל ספ"א). אבל בישראל אפשר שלא גזרו אלא שלא יצא זמנית למדינת הים ממש, אבל לא לחוף הים שבא"י. אבל אם יצא למדינת הים ממש לדבר הרשות אפילו ישראל אסור לו לגלח לר' יהודה, עיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹² כ"ה הגירסא לפנינו, בכי"ל ובנוסה הרש"ס. ובכי"ר שם: הדא אמרה הבאין ממדינת הים. והואיל ובכי"ר מרובות מאד ההשמטות הרי אין לסמוך עליו כלל, ואפשר שצ"ל שם: הבאין [מחוף הים שממדינת הים]. ממדינת הים אינם צריכים בדיקה וכו', והיא פיסקא ממשנתנו שם. ¹³ כן מעתיק בשמו בא"ה ה"א ה' חוה"מ סי' י"א, צ"א סע"ג. ולפנינו בד"ר בטעות: חוץ לחוץ, ובדפוסים חדשים הדפיסו: חוץ לארץ, ולא העירו שתקנו גירסת ד"ר. ולפי בקשתי הודיעני הרס"ד ששון שבכ"י ששון (613) הגירסא היא: כל שבא מחוץ לעיר וכו', והיא כמו שהביא בא"ה הנ"ל. ¹⁴ בפיסקי הרא"ש רפ"ג בטעות הדפוס: כיון שיצא וכו', וצ"ל: כהן שיצא כלפנינו, וכ"ה בתוספות הרא"ש עצמו, עמ' מ"ג. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 197, ובמאירי, עמ' פ"ב. ובשיטה לתלמידו של ר"י מפריס ח"ב, סוף עמ' ז': ירוש' היוצא לחוצה לארץ וכו', וחסרה לפניו המלה "כהן", עיי"ש עמ' ח', ובהערות שם.

7-8. **אמ' ר' נראין דברי ר' יהודה בזמן שלא נטל רשות. ודברי חכמים בזמן שנטל רשות.**בירושלמי פסחים פ"ד ה"א, ל' ע"ד, אמרו שרבי סובר כר' יהודה שאסור לפרוש לים הגדול. ולפ"ז בבא ממדינת הים ממש עבר על שסיכן את נפשו, ואפילו הלך בים ממדינה למדינה במדינת הים. ולפי פשוטה משמע שר' יהודה חולק על משנתנו, משום שהחכמים של משנתנו סוברים שמגלח אעפ"י שלא נטל רשות, שהרי סוף כל סוף עכשיו חוזר לא"י, וכחכמים בתוספתא כאן. וכן משמע מן הירושלמי הנ"ל, שר' יהודה חולק, ואין שם שום הסתייגות. ובבבלי י"ד א': מיתיביה אמר ר' נראין דברי ר' יהודה כשיצא שלא ברשות, ודברי חכמים שיצא ברשות, מאי שלא ברשות וכו' להרויחא וכו'. ועיין בריטב"א שם שפירש שלרבה,¹⁵ וכן לפי המסקנא, משנתנו גם כר' יהודה, וביוצא למזונות (עיין בתוספ' שם ד"ה מתני'). ובבן חו"ל שבא לא"י סובר הרי"ץ גיאת, ה' חוה"מ, עמ' כ"ג, שהוא מגלח בחוה"מ תמיד, ולא שייך בו נטילת רשות. וכ"ה שיטת הראב"ד (שהובא ברא"ש רפ"ג ועוד), ועיין בגליון של ס' המכתם שהביא הר"א סופר בס' המכתם, עמ' 293, הערה ט', במאירי, עמ' פ"ב, בריטב"א י"ד א' ובנ"י רפ"ג. ועיין בפי' לר"ש בן היתום, עמ' 67.

footnotes: ¹⁵ וכ"ה בכי"י, בר"ח ובראשונים. ולפנינו בד"ח: רבא.

9-10. **אין כותבין שטרות עריסיות וקבלות במועד. ר' יהודה מתיר שמא יקדמנו אחר.**כעין מחלוקת זו בין ת"ק לר' יהודה לעיל פ"א, שו' 28. ובירושלמי פ"ג רה"ד, פ"ב ע"א, הובאה דעת הת"ק בלבד.¹⁶ ובמשנתנו פ"ג מ"ד: אין כותבין שטרי חוב במועד, ואם אינו מאמינו, או שאין לו מה יאכל, הרי זה יכתוב. וא"כ דווקא במלוה שכבר נתן המעות ומפחד שמא יכחש בו הלוה מותר לכתוב שטר, משום דבר האבד, אבל לפני ההלואה, לא ילוה ולא יכתוב. ובתוספות י"ח ב' ד"ה אין כותבין הסיקו שאף שטרי מכירה אין כותבין, אבל אם כבר מכר קודם המועד וצריך לשטר ראייה כותבים משום דבר האבד. וברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' כ"ה, הביא את משנתנו הנ"ל, והסמיך: ובתוספתא תני אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות במועד. והתוספתא הובאה גם בראבי"ה ח"ב סי' תתל"ט, עמ' 520, בתוה"א להרמב"ן עניין מלאכה, נ"ה סע"ג, לקוטות שלו, רד"ה עוד (כ"ב ע"ד). ופירש הרמב"ן: בשקבל השדה קודם לכן התיר ר' יהודה, כדי שלא יחזרו בהן (ומותר לכתוב בין לנותן בקבלה ובין לאריס), דקודם כתיבת שטר שניהם חוזרין עד שירד לתוכה, ואע"פ כן אסר ת"ק, והלכה כמותו, וגם זה הנחת ריוח המזדמן במועד. ולדעת רבינו אין הת"ק חושש שמא יחזור אחד מהם ותבטל האריסות, או הקבלנות, שהרי אין כאן הפסד ממש, אלא מניעת הריוח, ולא התירו כתיבה משום כך, לדעת הת"ק שהלכה כמותו, ואף הרי"ץ גיאת הנ"ל פסק כת"ק, ואף בירושלמי לא הובאה דעת ר' יהודה כלל. ועיין גם בחי' הר"ן, עמ' כ"ג, שהביא את התוספתא ופירשה כנ"ל, והכל, כנראה, הוא מדברי הרמב"ן, עיין לעיל שם. ועיין בהגהת הרמ"א באו"ח סי' תקמ"ה סוף ס"ק ו' שהביא כן בשם רבינו ירוחם, ולא מצאתיה שם.

footnotes: ¹⁶ ומוסיף שם: השם שם כדרכו, ובלבד שלא ימוד ושלא ישקול ולא ימנה. ועיין להלן, שו' 11, ומש"ש ד"ה ובלבד.

10. **כותב אדם חשבונותיו במועד ומחשב אדם יציאותיו במועד.**במגילת סתרים לר"ן גאון¹⁷ הביא תשובת רב האיי שנשאל באדם העוסק בסחורה, והוא חושש שילך לאבוד וישכח, כי יש לו עם אנשים ושותפים חשבונות, ואם ימנע מלהעלותם בכתב יוסחו מדעתו, האם מותר לו לכותבם, ואם יש הבדל בזה בין כתב עברי וכתב ערבי. והשיב הגאון שמותר לכתוב אם יש חשש שישכח, שהוא כדבר האבד, וצריך לכתוב בצינעה, ולא בפרהסיא, ויהא משנה מעובדין דחול (כלומר, יכתוב בשינוי), ולא יכוין מלאכתו במועד, ואין הבדל בין כתב עברי וזולתו. והוסיף רב נסים גאון (שם, עמ' 38): ואנא אשכחית נמי תניא דמסייע ליה בהא מילתא, והכי תניא בתוספתא דמשקין בפ' כל אלו שאמרו מגלחין במועד, כותב אדם חשבונותיו ומחשב אדם יציאותיו במועד. מקבלין קבלות וכו'. ובריצ"ג סוף ה' חוה"מ, עמ' כ"ו, הביא את דברי רב האיי, והוסיף: ותני בתוספתא כותב אדם חשבנותיו במועד וכו'. ושניהם פירשו שהטעם הוא משום דבר האבד. וכן הביא השואל בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רע"ג תוספתא זו, וכתב שבתוספות פירשוה משום דבר האבד.¹⁸ וכן מוכח מדברי המנהיג ה' יו"ט סי' קי"ח, עמ' 93, וכן בס' האורה סוף סי' ע"ט, עמ' 87, וכן בס' המכתם, עמ' 307, שיטת הריב"ב על הרי"ף פ"ג סוף סי' אלף קצ"ו, וכולם פירשוה משום דבר האבד. ועיין גם באגודה סי' כ"ט, קס"ט ע"ג. ובדברי הגאונים הנ"ל מפורש שאף בדבר האבד צריך שינוי. ובמאירי, עמ' ק"ד, הביא את התוספתא, ופירשה משום דבר האבד, ופסק שכותב בלי שינוי, עיין בטאו"ח ריש סי' תקל"ז ומ"ש בט"ז בשו"ע שם סי' תקמ"ה ס"ק ד'. אבל בהשגות הראב"ד פ"ז מה' יו"ט הי"ד: מחשב יציאותיו צורך המועד הוא.¹⁹ וכן ברוקח סי' ש"ח: ואע"ג דאמר בתוספו' כותב אדם חשבונותיו במועד, וכותב יציאותיו במועד, יש לומר שהוציא יציאותיו שיש לו להוציא, והכל משום שמחת יום טוב וכו', מפי רבי יב"א הלוי. וכן בראבי"ה ח"ב סי' תתל"ט, סוף עמ' 519 ואילך: ותניא בתוספתא דמכילתין כותב אדם חשבונותיו וכו', ונראה לי שכל זה מיירי בדבר שאינו אבוד. ובלקוטות הרמב"ן (כ"ב ע"ג): וכותב אדם חשבונותיו [שבתוספתא] (כ"ה בשמו במ"מ הנ"ל) נמי מפני מלאכת הדיוט וצורך המועד הותרו, ויש מפרשים משום דבר האבד, ואינו נראה. והעיר במגיד משנה פ"ז מה' יו"ט הי"ד, שאף הר"מ שם סובר כהרמב"ן, ושלא כדברי הראב"ד שמתיר לכתוב אגרת רשות משום שהוא דבר האבד (עיין לעיל, הערה 19), אלא הכל הוא משום מלאכת הדיוט וצורך המועד. והרי"ף פ"ג סוף סי' אלף קצ"ו, הרא"ש פ"ג סי' כ"ד, טאו"ח סי' תקמ"ה, רבינו ירוחם, ס' אדם, נתיב ד' ח"ה (קרוב לסופו), סמ"ג לאווין ע"ה, כ"ה ע"ג (העתיק את לשון הר"מ, כדרכו, וייחסו למקור, לתוספתא), שבה"ל השלם ה' חוה"מ סוף סי' רכ"ה, ק"ו ע"א, שיטה לתלמידו של ר"י מפריס ח"ב, עמ' נ"ט, ר' מיוחס (בצופה ההגרי חי"ג, עמ' 167), וחידושי הר"ן כאן, עמ' מ"ח, העתיקו את התוספתא בלי פירושים. וגירסת כי"ל כאן: כותב אדם חשבנותיו במועד למוצאי מועד וכו', אין לה על מה לסמוך כלל, והיא באשגרה מלהלן.

footnotes: ¹⁷ תרביץ שי"ב, עמ' 38, ובתרגום שם, עמ' 40. ¹⁸ עיי"ש שדייקו מן התוספתא כאן, שאם שמע מרבו דבר חדש, או עלה בידו עיון או סברא, ומתיירא שמא ישכחנו שמותר לכתבו. והרשב"א שם אוסר. ועיין בס' המכתם, עמ' 307, ומ"ש הר"א סופר בהע' י"ג שם. ועיין בארחות חיים ח"א ה' חוה"מ סי' ח', צ"ב סע"ב. ¹⁹ הרב המגיד שם כותב: ובהשגות פירשו משום דבר האבד, וכוונת הרב היא להשגה שם על כתיבת אגרת שלום, שכתב הראב"ד, שמא לא יזדמן לו מוליך הכתב, כלומר, דבר האבד.

11. **ומקבלין קיבולת במועד למוצאי מועד וכו'.**ס' המפתח לרבינו נסים, רי"ץ גיאת, רי"ף, מנהיג, ס' האורה, ראבי"ה, רא"ש, שבה"ל, ר' מיוחס, וחי' הר"ן הנ"ל: ירושלמי פ"ג ה"ד, פ"ב ע"א, בבלי י"ב א' (תניא אידך).

**ובלבד שלא ימנה ולא ישקול וכו'.**הראשונים ובבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל בשינוי לשון, אלא שהירושלמי שנה הלכה זו גם ברישא, עיין לעיל, הערה 16. וברוקח סי' ש"ז: ואסור לשקול כסף לגוי, אפי' יצרפנו לאחר המועד. ועיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' צ"ז ואילך, ובפי' ר' יהונתן, עמ' 133. ובראבי"ה הנ"ל, עמ' 520: ובירושלמי מייתי להך ברייתא, ומסיים אמר ר' ירמיה [וכו'] אם אינו מאמינו למלוה שעברה, או שאין לו מה יאכל למלוה הבאה (וכוונת רבינו שהירושלמי שם מסיים את הפירוש למשנתנו שם), פי' נראה לי דבכי האי גוונא שרי למדוד ולמנות אם אינו מאמינו. ועיין בהוספות ותקונים לס' ראבי"ה, עמ' 164.

12-13. **הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל מפסיק את הרגל ומונה חמשה אחר הרגל.**בד: מפסיק את כל הרגל. וכ"ה במס' שמחות פ"ז ה"ה, הוצ' היגר, עמ' 138. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרה בבא זו וליתא גם בברייתא שלפנינו בבבלי י"ט סע"ב. והנכון כבכי"ו, ד ומס' שמחות, ואין צורך למוחקה, עיין ברש"י כ' רע"א. ובמשנתנו פ"ג מ"ה: הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה. ולפי זה אם קבר את מתו שני ימים קודם לרגל לא בטלה ממנו גזירת שבעה, וצריך להשלים חמשה אחר הרגל. ועיין ברש"י למשנתנו י"ט א', בהגהות הב"ח שם, בגליון הש"ס לרע"א, ובהגהות ר"ב רנשבורג כ' א', ובדק"ס, עמ' 62, הערה מ'. ועיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס ח"ב, עמ' ס"ז. ועיין בפירוש התמוה שבפי' ר"ש בן היתום, עמ' 98.

13. **ורבים מתעסקין בו.**בבבלי הנ"ל (בשינוי סדר): ומלאכתו נעשית וכו', ואין רבים מתעסקין עמו, שכבר נתעסקו בו ברגל. ובמס' שמחות הנ"ל: ואין הרבים מתעסקין בו כלום אחר הרגל. אבל בכ"י אוקספורד שם: ומתעסקין עמו חמשה ימים לאחר הרגל. וקשה להגיה את כל הנוסחאות בתוספתא המקויימות גם ע"י כי"א שבמס' שמחות. ולא עוד אלא שבירושלמי פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ב, מפורש: הקובר את מתו שלשת ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירות שבעה. לא אמר אלא ג', הא שנים לא.²⁰ חדא דת אמר בינו לבין עצמו,²¹ אבל הרבים, אין הרבים מתעסקין עמו. ופירש בפ"מ שאין הרבים מתעסקין עמו ברגל, ומכאן שמתעסקין עמו חמשה לאחר הרגל, כמפורש במס' שמחות בכי"א ובתוספתא בכל הנוסחאות. ופירוש זה של בעל פ"מ מוכרח, שהרי אח"כ בסמוך שם שאלו: מהו להראות לו פנים?²² ר' יעקב בר אידי בשם ר' חנינה, והלא אמרו אין אבל בשבת, מפני מה אמרו להראות לו פנים, לא מפני הכבוד, והכא מפני הכבוד. ונדחקו מאד כל המפרשים בפירושו, ברם נראה שהשאלה היא בקובר את מתו שני ימים קודם לרגל, שאין הרבים מתעסקים עמו ברגל (כשיטת התוספתא כאן), מהו להראות לו פנים בלי עסק.²³ וסוברים בני א"י הואיל וכבר התעסקו עמו קודם לרגל, אין מתעסקים עמו ברגל עצמו, מה שאין כן כשלא התעסקו עמו לפני הרגל כלל (כגון שמת לו מת בתוך הרגל) מתעסקין עמו ברגל, כמפורש להלן. כללו של דבר אם מת לפני הרגל, אין מתעסקין עמו ברגל, ומשלימים אחר הרגל את הימים שלא התעסקו בו, ואם מת ברגל מתעסקים עמו ברגל, ומונה שבעה אחר הרגל, אבל אין מתעסקים בו כל שבעה, אלא מנכים מן העסק את הימים שהתעסקו עמו ברגל.

footnotes: ²⁰ כלומר, אין הרגל מבטל, וצריך להשלים ימי אבלותו אחר הרגל. ²¹ כלומר, נוהג ברגל אבלות בצינעא, עיין להלן שם בירושלמי סה"ה, פ"ג ע"א, ולהלן בתוספתא, שו' 25. ²² עיין בבלי שבת י"ב א', שם י"ב ב', ובמקורות שהבאנו להלן הע' 23. ²³ כלומר, בלי תנחומים, וכדומה, עיין בתוספות כאן כ' א' ד"ה שכבר. ועיין בתשובת רב שרירא שהעתקנו לעיל סוכה, עמ' 866, ואוה"ג כאן, עמ' 31 (ויש להוסיף שם את התשובה הנ"ל). ועיין מ"ש על "ראיית פנים מפני הכבוד" לעיל ח"א, עמ' 18.

13-14. **ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, עבדיו ושפחותיו עושין בצנעה אצל אחרים.**בבבלי הנ"ל: בצינעא בתוך ביתו. אבל אין להגיה בתוספתא, שהרי כן מפורש גם בסיפא להלן, עיין מש"ש, והתוספתא והירושלמי חולקין על הבבלי, וסוברים שמלאכתו נעשית ע"י אחרים, אפילו בביתו,²⁴ אבל עבדיו ושפחותיו אינם עושים את מלאכתו בביתו. ועיין מאירי, עמ' קי"א, ושיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' ס"ז, ובב"י בטיו"ד סי' שצ"ט. ועיין מ"ש להלן, שו' 17–18, ד"ה ומלאכתו, בשם מס' שמחות.

footnotes: ²⁴ כשיטת הבבלי, עיין בתוספות י"ט ב' ד"ה ומלאכתו ובגליון הש"ס לר"ע איגר שם.

15. **שלשה מתוך הרגל מונה שבעה אחר הרגל וכו'.**כ"ה בכי"ע ובכי"ל. אבל בכי"ו ובד: שלשה קודם לרגל, והוא שיבוש ברור. ובבבלי כ' א': קברו שלשה ימים בסוף הרגל וכו'. ואף "מתוך הרגל" שלפנינו פירושו שנשארו ג' ימים ברגל משעת הקבורה. ובירושלמי פ"ג ה"ה, פ"ג ע"ב: הקובר את מתו שלשת ימים בתוך הרגל וכו'. ו"בתוך" פירושו, שעברו שלשה ימים מן הרגל, ונשארו ארבעה ימים מן הרגל לאחר הקבורה, כפי שיוצא ברור מהמשך הירושלמי. והיא היא. ועיין מ"ש להלן בשם מס' שמחות.

15-16. **ארבעה ראשנים מתעסקין בו רבים, שלשה אחרים אין רבים מתעסקי' בו.**וכע"ז בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ג' ימים הראשונים הרבים מתעסקין עמו, ארבעה ימים האחרונים וכו'. והוא לפי גירסתו ברישא שנקבר שלשה "בתוך" הרגל, כלומר, שעדיין נשארו ארבעה ימים ברגל, עיין מ"ש לעיל בסמוך. וכאן כולם מודים שהרבים מתעסקין עמו ברגל, שהרי לא התחילו להתעסק עמו כלל, עיין מ"ש לעיל, שו' 13, ד"ה ורבים. ואחרי הרגל אין הרבים מתעסקין עמו כנגד הימים שהתעסקו עמו ברגל. ובמס' שמחות פ"ז ה"ה,²⁵ עמ' 138: שבעה ימים בתוך²⁶ הרגל הרי זה מפסיק את כל הרגל, ומונה שבעה לאחר הרגל, ואין הרבים מתעסקין עמו לאחר הרגל כלום.²⁷ והיגר נתן בפנים נוסח משובש. ויש לנו כאן שלש דוגמאות לחלות האבלות בתוך הרגל, ובכולן הרבים מתעסקין עמו ברגל, הואיל ולא נתעסקו עמו כלל לפני הרגל, ולאחר הרגל אין הרבים מתעסקין עמו כמניין הימים שנתעסקו עמו ברגל. ובמס' שמחות פ"ז ה"ז, עמ' 139: כללו של דבר כל שעסקיו עם הרבים הרגל עולה לו למניין, וכל שאין עסקיו עם הרבים אין הרגל עולה למניין.²⁸

footnotes: ²⁵ לפי כ"י אוקספורד, וכע"ז גם בכ"י אדלר, עיי"ש בשנויי נוסחאות. ²⁶ צ"ל: מתוך, כלומר כשקברו (ע"י עממים) ביום ראשון של רגל, כפי שמוכח מהמשך הברייתא. וכן מפורש בבבלי כ' א': קברו בתחילת הרגל וכו'. ²⁷ והיא הברייתא השניה שבבבלי כ' א'. ²⁸ כלומר, כשנקבר לפני הרגל אין הרבים מתעסקים עמו ברגל כלל, ואין עולה לו למניין, ומשלימים את כל העסק לאחר הרגל.

16-17. **לפי שאין הרגל עולה לו שיתעסקו בו הרבים.**וכ"ה גם בד, בכי"ע ובכי"ל. אבל יש כאן שיבוש ברור, כפי שיוצא מן הרישא, הירושלמי והבבלי הנ"ל. ולפיכך נראה להגיה כאן הגהה קלה מאד, וצ"ל: לפי שא' הרגל וכו', והכוונה, לפי שאמרו הרגל וכו'. והואיל ובכי"י המלה "אמר" מקוצרת תכופות: א', פתרו הסופרים שא' - שאין. ופירושו, במקום שלא התעסקו בו כלל לפני הרגל, הרגל עולה לו למניין העסק, ומתעסקים עמו רבים בתוך הרגל, וממילא אין צורך אלא להשלים כמניין הימים שלא נתעסקו עמו הרבים ברגל, וכסגנון משנתנו פ"ג מ"ה: מפני שאמרו שבת עולה וכו', כלומר, ומשלים את האבילות, ושבת עולה לו מן המניין. ובבבלי כ' א': שכבר נתעסקו ברגל, ורגל עולה לו, מאי לאו אסיפא וכו'. ולפי פירושנו הנ"ל אין קושיית הבבלי מובנת כלל,²⁹ אבל בכי"מ שם: ורגל עולה לו למניין שלשים³⁰ וכו'. ולפי גירסא זו, אין לפרש שם כמו שפירשנו בתוספתא.

footnotes: ²⁹ שהרי אפשר לפרשה: שכבר נתעסקו עמו ברגל והרגל עולה למניין הימים שהתעסקו עמו. ³⁰ וכן הגירסא גם בברייתא השנייה בבבלי שם בכ"י ב' ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 65, הע' מ', אלא ששם אין צורך בזה, והקושיא היא מן הרישא: רגל עולה למנין שלשים, כיצד קברו בתחילת הרגל וכו'.

17-18. **ומלאכתו נעשית על ידי אחרים עבדיו ושפחתיו עושין בצנעה אצל אחרים.**וכן הוא ברישא לעיל, שו' 14, וכן בירושלמי הנ"ל: ומלאכתו נעשית באחרי' ועבדיו ובהמתו עושין בצינעה במקום אחר. אבל בבבלי כ' א' (בברייתא השנייה, בנקבר בתחילת הרגל): עושין בצנעא בתוך ביתו, כמו שגרסו שם בברייתא שלנו ברישא, עיין מ"ש לעיל, שו' 13–14, ד"ה ומלאכתו. ובמס' שמחות פ"ז ה"ו: ימים שהוא מונה לאחר הרגל, לא עבדיו ולא בהמתו (כגירסת הירושלמי הנ"ל) בטלין עמו, אלא הוא וקרוביו נוהגין עמו (כגי' כ"י אוקספורד. עיין לעיל שם פ"ד סה"א, ובמקבילות שבירושלמי ושבבבלי) באיבול. והלכה זו היא לכאורה לפי מסורת הבבלי, ולאחר המועד הקילו גם בבהמתו, עיין בבלי י"א ב', ומ"ש לעיל ברישא.

18-19. **שמנה ימים קודם לרגל מספר בערב הרגל. אם לא סיפר בערב הרגל אסור לספר עד שיעברו עליו שלשים יום.**וכ"ה ("שמונה") גם בכי"ע ובכי"ל. ובד בטעות: שבעה וכו'. ובמס' שמחות פ"ז ה"ד, עמ' 138: שמונה ימים קודם לרגל. אם רצה לספר ולכבס בערב הרגל הרשות בידו, לא סיפר ולא כיבס בערב הרגל, לא יספר ולא יכבס עד שישלימו לו שלשים יום. והוא כתוספתא שלפנינו, אלא שהוסיפו שם אף דין הכביסה. ועיין בתוספות כ"ג א' ד"ה כל. ועיין בתוספות י"ט א' ד"ה שאם, ובשיטה לתלמידו של ר"י מפריס ח"ב, עמ' ס"ג, ובהערה 1 שם. וכבר כתבנו עליה לעיל, שו' 3–4, ד"ה ולפי. ובבבלי י"ט א': אמר רב גזרת (כלומר, גזרת שלשים בטלו, כשקבר את מתו שמנה ימים קודם לרגל) בטלו, ימים לא בטלו וכו', ורב ששת אמר אפילו ימים נמי בטלו, מ"ט ימים לא בטלו (פירש"י: דעדיין תלויין ועומדין) שאם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל. והתניא הקובר את מתו וכו' שמונה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שלשים ומגלח ערב הרגל, אם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל, אבא שאול אומר מותר לגלח אחר הרגל וכו'. וכן הובאה המחלוקת בבבלי נזיר ט"ו א'. ופסקו שם הלכה כאבא שאול שאף ימים בטלו, והברייתא שלנו היא שלא כהלכתא. ובירושלמי פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ב: ר' בא בשם רב דברי אבא שאול בין ימים בין גזירות בטלו, אבל דברי חכמים ימים בטלו (כלומר, הרגל מבטל את הימים, שמותר לו לגלח בערב הרגל), גזירות לא בטלו. מה ביניהון? רב חונה אמר ערב הרגל ביניהון, אם גילח ערב הרגל אל יגלח אחר הרגל. ר' יוחנן אמר אעפ"י שלא גילה ערב הרגל יגלח לאחר הרגל (לעיל שם פסק ר' יוחנן במפורש כאבא שאול). ר' לעזר הורי לר' שמעון בר בא לגלח אחר הרגל, ולא ידעין אי כהדא דאבא שאול, ואין כהדא דרבנן דברי הכל. ועיין במפרשים שנדחקו מאד. ונראה שהעניין לא נפסק במלים "דברי הכל", ואף ההמשך שייך לכאן. וכ"ה שם: ר' לעזר הורי לשמעון בר בא הרגל עולה למניין שלשי'. כלומר, הירושלמי דוחה שהורה לו כדברי הכל, משום שהוראת ר' אלעזר לר' שמעון בר אבא היתה אחרי שכבר עברו שלשים (בצרוף ימי הרגל) לקבורת מתו, והוא לא גילח קודם הרגל, והורה לו ר' אלעזר שמותר לו לגלח, מפני שכבר עברו עליו שלשים, ואעפ"י שהרגל אינו עולה למניין שבעה, מ"מ עולה הוא למניין שלשים (עיין להלן), ואף שלא גילח קודם הרגל, ולא ביטל מעליו גזרות שלשים, הרגל עולה לו למניין. והוראה זו כדברי הכל. ו"בגין דר' אלעזר ידע דר"ש בר אבא מדקדק במצוותא סגין הורי ליה" (לשון הירושלמי בברכות פ"ב ה"א, ד' ע"ב). ור' אלעזר ידע שר"ש בר אבא היה מחמיר עליו כרבנן כאן, ולפיכך הורה לו שמותר לו לגלח, משום שכבר עברו עליו שלשים, ולא משום שהרגל מבטל גזירות וימים. ונשאר הירושלמי בספק, כיצד היתה ההוראה. ואף מן הירושלמי לעיל שם מוכח שהלכה כאבא שאול. ובסמ"ג ה' אבלות, רמ"ו ע"ב: ותניא בתוספ' לא ספר ערב הרגל אסור לספר עד שיעברו עליו ל' יום, כרבנן דאבא שאול.

19-20. **שאע"פ שאין הרגל עולה לו לספירת שבעה, עולה לו לספירת שלשים.**בכי"ע: אף על פי וכו', ואף לפי הגירסא שלפנינו הוא עניין בפני עצמו, דוגמת "שאפר כירה מוכן" במשנת ריש ביצה, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 653. וכן בברייתא שבבבלי כ' א': איתיביה רגל עולה למנין שלשים, כיצד וכו'. ובמס' שמחות פ"ז ה"ז, עמ' 139: הרגל עולה לאבל למנין שלשים ואין עולה לו למנין שבעה. ועיין בירושלמי שהבאנו לעיל בסמוך, ובהמשך שם, ובבבלי י"ט ב' ואילך. ובפירש"י שם: דהא נהגא מצות שלשים ברגל. דהא ברגל נמי אסור בגיהוץ ובתספורת. וכן בשאילתות חיי שרה סי' ט"ו: מאי טעמא משום דאין תספורת ברגל, אע"ג דהא דלא מספר לאו משום אבילות הוא אלא משום רגל, אפילו הכי עולה וכו'. ועיי"ש בהעמק שאלה אות ח'. ועיין בתורת האדם להרמב"ן עניין מי שמתו, כ"ד ע"ג, עניין שבתות וי"ט, ע"ה ע"א ואילך, מלחמות פ"ג סי' אלף רכ"ב, מאירי, עמ' קי"א, ובהערות שם.

20-23. **מי שקיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל, לא יכפה אחר הרגל, ר' ליעזר בן יעקב אומ' אפי' יום אחד. ר' לעזר בי ר' שמעון או' בית שמיי או' שלשה ימים ובית הלל אומ' אפי' שעה אחת.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע חסר "בן יעקב". ובמס' שמחות פ"ז ה"ב, עמ' 137: שלשה ימים קודם הרגל אינו בכפיית המטה לאחר הרגל. ר' אליעזר אומר אפילו שעה אחת. רבן גמליאל אומר בית שמאי אומרים שלשה ימים, ובית הלל אומרים אפילו שעה אחת. ובבבלי כ' א': ת"ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם הרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת. א"ר אלעזר בר' שמעון הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי בית הלל, שבית שמאי אומרים שלשה ימים ובית הלל אומרים אפילו יום אחד, ואפי' שעה אחת (כגי' כי"י, עיין דק"ס). ולהלן שם: הלכה כתנא דידן דאמר שלשה. אבל רוב האמוראים שם חולקים ופוסקים כבית הלל, וכן נתקבלה ההלכה. ובחילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ה', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 98: א"מ פוטרין את האבל לפני הרגל אפילו שעה אחת, ובני א"י עד שיהיו לו ג' ימים לפני הרגל, מן הדא הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה (משנתנו פ"ג מ"ה). ותמוה הוא שבירושלמי אין זכר להלכה של התוספתא כאן, המקויימת ע"י הבבלי ומס' שמחות. ולא עוד אלא שבירושלמי בכל מקום (פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ב, להלן שם, פ"ג ע"א, שם ה"ו, פ"ג ע"א, ועוד) נהגו כמשנתנו, ולא נזכר שום חולק. ולפי הבבלי כ' א' הורה (כגי' כי"מ ועוד, עיין דק"ס) ר' יוחנן כבית הלל שבתוספתא כאן. ברם מפליא הוא שבתוספתא כאן ובמקבילות הזכירו כפיית המטה גרידא,³¹ ולמה לא נחלקו בכל גזירות שבעה. וגם להלן בסיפא ובמקבילות (עיין מש"ש) הזכירו כפיית המטה ולא שאר גזירות. ולפיכך נראה לפרש בשיטת התוספתא והירושלמי שבכפיית המטה הקלו, ובה אמרו ב"ה שאפילו כפה את מיטתו שעה אחת לפני הרגל בטל ממנו חיוב כפיית המטה, אבל שאר גזירות לא בטלו ממנו אלא אם נקבר ג' ימים לפני הרגל. ונקטו ברישא כאן (ובמקבילות) כפיית המטה שלשה ימים משום שהת"ק אינו מחלק בין כפיית המטה לשאר גזירות, אבל נחלקו עליה ב"ש וב"ה. וב"ה מחלקים בין איסורים ובין חיובים, עיין בתוספות כ"א א' ד"ה אלו. ועיין במס' שמחות רפ"ו. תדע לך שהוא כן, שהרי אמרו בירושלמי פ"ג ה"ה, פ"ג ע"א: חד תלמיד מן דר' מנא הורי לחד מן קריבוי דנשייא משהוא זוקפה שוב אינו כופה (כלומר, אחרי השבת). כמה ימים היה לו, ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא שני ימים היה לו. ר' בא וכו' שלשה. ר' חיננא בר פפא הורי לכפותה³² אפילו יום אחד (כלומר, אפילו לא כפה אותה אלא יום אחד לפני השבת), ואיתהמי ליה יען כי מריתה³³ (מלכים א' י"ג, כ"א). ולפיכך הזהירו כאן בסיפא ובמקבילות שכופה את מטתו אחר השבת, אפילו לא נשתייר לו אלא יום אחד. הרי לך ברור שהיו מקילים בכפיית המטה ויש שסברו שאפילו שבת שעולה לשבעה, אף היא מפסיקה לכפיית המטה, ואעפ"י שאין הלכה כן, מ"מ אין לתמוה שלעניין יו"ט אמרו שאם קיים כפיית המטה שעה אחת, וכפה את הסרסור, יום טוב מפסיק אפילו לא עברו ג' ימים מיום הקבורה.³⁴ נמצאנו למדים שאין מברייתא שלנו שום ראייה שבית הלל סוברים ששעה אחת לפני יום טוב מבטלת את כל הגזירות, והיא אינה סותרת כלל את שיטת בני א"י, מה שאין כן בבבלי שלא נמצאת שם שום קולא בכפיית המטה לגבי שאר גזירות, וממילא רשוה לעניין כל גזירות שבעה.

footnotes: ³¹ עיין בדיוקו של הראב"ד (הביאו הרא"ש פ"ג סי' כ"ה ועוד כמה מן הראשונים למכילתין כ' א'), אבל אף לתירוצו קשה למה תפסו כפיית המטה בלבד. ³² נ"ל שצ"ל: ללכפותה=לא לכפותה, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 794, הע' 17. ועיין להלן הע' 33. ³³ לפי פירוש המפרשים שאינם מגיהים בירושלמי, ומפרשים שהורה לכפותה, אין להבין למה הראו לו כן, והרי כדין הורה. ³⁴ ולעיל שם אמרו בירושלמי: כפיית המטה פעמים עושה ששה חמשה וכו' בערב שבת ששה, בערב שבת עם דימדומי חמה חמשה, יום טוב לאחר שבת ארבעה, שני ימים טובים של ראש השנה שלשה וכו'. ועיין בגליון הש"ס שהגיה בירושלמי ע"פ מס' שמחות פי"א הי"ה. ברם אין להגיה בירושלמי, וכוונתו ברורה שאם נקבר בערב שבת וקיים כפיית המטה בערב שבת, עדיין צריך לכפות חמשה ימים אחר השבת, ונמצא כופה את מטתו ששה ימים, אבל אם נקבר בערב שבת עם דמדומי חמה, אסור לו לכפות את המטה בין השמשות (עיין בבלי כ"ז א'), אלא שמ"מ עלה לו יום ששי ואינו כופה אח"כ אלא חמשה ימים, ואם חל יו"ט אחר השבת הואיל ובנידן שלנו לא כפה את מטתו כלל לפני הרגל, יום טוב אינו מבטל אפילו את כפיית המטה, אבל הוא עולה לו לחשבון לעניין כפיית המטה, וכופה אח"כ ארבעה ימים. אבל אם נקבר בין השמשות בחול, הרי עליו לכפות את מטתו מיד, ושמא בין השמשות כיום, וכבר קיים כפיית המטה יום אחד, ואין לו מקום בברייתא שלנו. והגירסא במס' שמחות משובשת, ותיקן אותה היגר לפי תומו ע"פ הירושלמי (כדרכו), וכן נכון.

23-24. **ובערב שבת זוקף את מטתו, ובמוצאי שבת כופה אפי' לא נשתייר לו אלא יום אחד בלבד.**הברייתא שלנו בבבלי כ"ז א', ולא הזכירו שום גזירה אחרת, שהרי דבר פשוט הוא במשנתנו (פ"ג מ"ה) ששבת אינה מפסקת, אבל בכפיית המטה היו דעות שהקלו בה, ולפיכך הזהירו עליה ששבת אינה מפסיקה אפילו בחיוב כפיית המטה, עיין מ"ש לעיל בסמוך.

24-25. **אבל אין רשיי להתאבל בתוך המועד, אבל נוהג בצנעה בתוך ביתו.**וכן במס' שמחות פ"ז ה"ז, עמ' 139: אבל במועד כאילו אינו אבל, אבל נוהג בצנעה. ולפ"ז מפורש כאן שאף ברגל נוהג דברים שבצינעא. ובבבלי כתובות ד' א': דאמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אין אבילות במועד, אבל דברים של צינעא נוהג, ועיי"ש בתוספות ד"ה אבל. ברם בס' המאור כאן פ"ג סי' אלף רכ"ב מעתיק בשם הבבלי כתובות הנ"ל: אע"פ שאמר אין אבלות בשבת וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' אבל ה"ג וה"ח שאין אבלות כלל במועד. ועיי"ש בכ"מ בה"ג וברדב"ז ה"ח שם. אבל לפנינו הגירסא היא: אין אבילות במועד. וכן מעיד הרמב"ן במלחמות על בעל המאור הנ"ל, שכן היא הגירסא בבבלי בספרי ספרד הישנים כולן, וכ"ה גירסת בה"ג ור"ח, ופסקו כוותיה, עיין בה"ג ה' אבל ד"ו, מ"ג ע"א, ד"ב, עמ' 211, ריצ"ג ה' אבל, עמ' ס'. ובתוה"א עניין שבתות וי"ט, ע"ד רע"ד: וכשנחפש דברים הללו חוץ מהגמרא שלנו: מצינו בתוספתא אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד אבל נוהג בצינעא בתוך ביתו ובאבל נמי תניא וכו' (כלומר מס' שמחות שהעתקנו לעיל), ובירושלמי נמי גרסינן הכי וכו', עיין בירושלמי פ"ג סה"ה, פ"ג ע"א. ובריטב"א כ"ג ב' ד"ה ואידך: והא דקתני בתוספתא אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד, אבל נוהג בדברים שבצנעה, הרי רשות קאמר, שהוא רשאי לנהוג דברים שבצנעה, ומדת חסידות היא לו. ועיי"ש בתוה"א הנ"ל. ובחי' הר"ן, עמ' ס"ב, הביא את התוספתא ואת הירושלמי, וסיים: כמו שמפורש בספר תורת האדם.

25-27. **שותין מי זבלין ומי דקלין וכוס עיקרין במועד שבראשונה היו אומרין אין שותין מי זבלין ומי דקלים וכוס עקרי' במועד עד שבא ר' עקיבא וכו'.**בכי"ו: מי זבלין וכוס עיקרין במועד עד שבא וכו', ונשמט שם ע"י הדומות מן "במועד" עד "במועד". וכן נשמט שם "ומי דקלין" בין ברישא ובין בסיפא. והשמטה ברורה היא, והנכון הוא בד, וכע"ז גם בכי"ע ובכי"ל. וכן מעתיק בשם התוספתא ברי"ף פ"א סי' אלף קס"א,³⁵ ברא"ש שם פ"א סי' כ', בשבה"ל השלם ה' חוה"מ סי' רכ"ט, עמ' 212, בפי' רבינו יהונתן על הרי"ף הנ"ל, עמ' 118, ובנ"י שם. וכ"ה הסיגנון להלן, שו' 41 ואילך. ועיין גם בשיטת הריב"ב שם ובס' אדם לרבינו ירוחם נתיב ד' ח"ה. וברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' ט"ו: בתוספתא שותים מים דקרים וכוס עקרים במועד. ובר"מ פ"ח מה' יו"ט סהט"ו: וכל מאכלות ומשקים שאינן מאכל בריאים אלא לרפואה מותר לאדם לאכלן ולשתותן במועד. ובמ"מ שם: תוספתא נכתבה בהלכות שם. ועיין מאירי, עמ' נ'. ועיין מ"ש לעיל שבת פי"ב רהי"ג, שו' 39, ד"ה שותין, ביחס לטיב הרפואות שנמנו כאן. והתוספתא כללה כאן בין רפואה שאינה ע"י מלאכה (מי זבלין ומי דקלין) ובין רפואה שע"י מלאכה (שחיקת סממנים, כלומר, מי עיקרין), ומותר להכין כוס עיקרין במועד לאדם, ולשחוק לו סממנין, ומכל שכן לשתותו. ומכאן שביו"ט אסור אפילו לשתות, כמו שהוכיח מכאן במגן אברהם סוף סי' תקל"ב. ועיין מ"ש בזה בשו"ת אבני נזר או"ח ח"ב סי' שצ"ד, ובהוס' המהרש"ם לארחות חיים של הר"ן כהנא בסי' תקל"ב אות ג'. ולעניין רפואה ביו"ט, עיין מ"ש רמ"מ כשר בתו"ש בא חי"א, עמ' רס"ו ואילך. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

footnotes: ³⁵ ואף ברי"ף ד"ק נשמט מן "בראשונה" עד "במועד" שבדברי ר' עקיבא, אבל ישנו לנכון ברי"ף ד"ו רפ"א, וכן מוכח ממפרשי הרי"ף (ר' יהונתן, נ"י) ומדברי הרא"ש (שהוא מעתיק ע"פ רוב את דברי הרי"ף) שברי"ף ד"ק היא השמטה בט"ס ע"י הדומות כעין גי' כי"ו.

28-29. **מקיזין דם לבהמה לחיה ולעופות ואין מונעין רפואה מן הבהמה במועד.**וכ"ה ברי"ף, רא"ש ושבה"ל הנ"ל. וכ"ה בפי' ר' מיוחס לשמות בצופה ההגרי חי"ג, ריש עמ' 167, ושם: ואין מונעין מהן כל מיני רפואה במועד. ובבבלי י' ב': תניא דמסייע לך מקיזין דם לבהמה, ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד. ופירשו בתוספות שם ד"ה ואין, שברפואה שיש בה מלאכה גמורה עסיקינן, עיי"ש. ובירושלמי פסחים פ"ד ה"ח, ל"א ע"ב: ומקיזין דם לאדם ולבהמה במועד, ואין מונעין רפואה מאדם ומבהמה במועד. והירושלמי כלל את שתי ההלכות יחד.

29-30. **בהמה שתובעת את הזכר אין מרביעין אותה, אבל מורידין אותה לבקורת.**ירושלמי הנ"ל, בבלי כאן י"ב א'. וכן מפורש להלן בסמוך שאסור להרביע בידים במועד, אבל מותר להוליך אותה למקום מעמד הבקר, והיא נרבעת מאיליה. ועיין מ"ש להלן, שו' 32, ד"ה ולעיל.

30-31. **ר' יהודה או' חמורה שתובעת את הזכר, מרביעין אותה בשביל שלא תצטנן.**ירושלמי ובבלי הנ"ל. ובד נשמט "ר' יהודה או'" בטעות, וישנו בכי"ע ובכי"ל ובמקבילות. וכנראה שהוא הדין בזמן הקבוע שצריכים להרביע אותה, והיינו מיד אחר הלידה, כמפורש בירושלמי יבמות פ"ד הי"א, ו' ע"א, ונדה פ"א ה"ד, מ"ט ע"ב: חמרתי מעברה והיא בעיה מילד, ואנא בעי מרבעתה עד דלא תצנן.³⁶ וכבר הראיתי בספרי היליניסמוס בא"י היהודית, עמ' 187, שכן כתב גם אריסטו ופליניאוס הזקן שהחמורה תקלוט יפה את הזרע כשהיא נזקקת לזכר ביום השביעי אחר שתלד. ופליניאוס מוסיף (ביחס לסוסה) שיש מרביעים אותה יום אחד אחר שתלד, ואם היא אינה רוצה מכריחים אותה (Coguntque invitas). ולפ"ז מתיר ר' יהודה להרביע את החמורה בחולו של מועד מפני שיש כאן דבר האבד. ומרביעים בידים את הזכר עליה אם הוא אינו רוצה, והיא תובעת, והוא הדין אם אינה תובעת והגיע זמנה. אבל החכמים אוסרים, משום שאין הדבר ברור, והיא מקבלת זכר גם אח"כ, כמו שכותב אריסטו הנ"ל. ועיין מ"ש להלן באיסור הרבעה בזכר או בנקבה.

footnotes: ³⁶ בב"ר פ"כ, ו', עמ' 189: שמא תיצן ותמות, והיא טעות סופר ברורה והמלה "ותמות" היא באשגרה מלעיל שם, עמ' 133, שו' 7.

31-32. **ושאר כל הבהמות מורידין אותן לבקרות.**כלומר, הכל הוא מדברי ר' יהודה, ובזה אף הוא מודה, שהרי אין כאן דבר האבד.

32. **ואין מרביעין במועד ואין מרביעין בבכור ובפסולי המוקדשין.**בבלי הנ"ל. ועיין ר"מ פ"א מה' מעילה ה"ט, במשנה למלך שם, ובהר המריה שם אות כ"ח שציין למל"מ פ"ט מה' כלאים הי"א. ועיין באשל אברהם (לבעל פרי מגדים) או"ח סי' תקל"ו אות ב', עיי"ש דברים נחמדים. ולעיל, שו' 29–30, ד"ה בהמה, שנינו שאין מרביעין את הנקבה במועד, ואסור לאחוז אותה כדי שיעלה עליה זכר, עיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' צ"ח, ובהערה 4 שם. וכאן אמרו שבין בזכר (בכור) בין בנקבה (פסולי המוקדשין) אסור, משום שהיא כעין עבודה בקדשים, עיין בשיטה הנ"ל. ועיין בפי' רבינו יהונתן, עמ' 133 ואילך, ובחי' הר"ן, עמ' כ"ה, ובהערה 1 שם. אבל בפי' הר"ש בן היתום, עמ' 52, מוכח שפי' שהאיסור הוא בזכר דווקא, משום טירחא יתירה בזכר ובנקבה, עיי"ש. ובפירוש רבינו יהונתן שם, עמ' 134, הביא בשם יש מפרשים, שהאיסור הוא אם ירביע את הבכור בשביל שהוא שמן יש לחשוש שמא ישהנו שנים רבות ויבוא לידי תקלה של גיזה ועבודה, ובפסולי המוקדשין (אם היא נקבה) יש לחשוש שמא יגדל עדרים עדרים. ועיין בהר המריה על הר"מ הנ"ל, ולעיל ביצה פ"ב, שו' 40, ד"ה ואין מרגילין ומש"ש.

33. **דנין דיני נפשות ודיני ממונות ודיני קנסות וכו'.**כל הברייתא בשינוים בירושלמי כאן פ"א ה"ב, פ' ע"ב, שקלים פ"א ה"א, מ"ו ע"א. ועיין באהצו"י, עמ' 81. ובירושלמי: אילו הן צורכי הרבים דנין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכו'. ופירש תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 6: כולה בחולו של מועד קא מיירי, ואמתני' ר"פ משקין קאי (פ"א מ"א), והתם נמי איתה בגמ' ירושלמי, דאי באדר מאי אתא לאשמועינן. ובהערת הר"א סופר שם ציין שכן פירש גם במאירי שקלים, סוף עמ' 52 ד"ה וצריך. ברם הר"מ פירש שהברייתא בשקלים מדברת באדר (עיין רפ"ד מה' סוטה ורפ"ח מה' ערכין), וזו שבמו"ק מדברת בחוה"מ (עיין פ"ז מה' יו"ט הי"ב). ועיין בפיה"מ שלו שקלים פ"א, מ"א. ועיין בפי' הרש"ס שם, עמ' ה'. והר"ח כאן ו' א' הביא את הירושלמי, ואף הרי"ף הביאו שם אלא שנשמט לפנינו, עיין בס' המכתם, סוף עמ' 272. ובס' המפתח לר"ן גאון (תרביץ שכ"ו, עמ' 66 ואילך) הביא את הירושלמי, ובסוף הזכיר "תוספתא", וכנראה שציין למקורו בתוספתא כאן, כמו ששער לנכון ר"ש אברמסון (בהערה 3 שם). ועיין מ"ש להלן ד"ה ובראבי"ה. וברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' י"א: בתוספתא אלו הן צרכי רבים דנין דיני ממונות דיני נפשות דיני מכות וכו'. וברור שהעתיק את לשון הירושלמי כאן, וקרא לברייתא שבירושלמי "תוספתא", כרגיל אצל הראשונים, עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ובבבלי י"ד ב': תא שמע דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות, ועיין הסדר בר"ח שם. ופירשו בבבלי: אתו מצפרא ומעייני בדיניה, ועיילי ואכלו ושתו כולי יומא, והדר אתו בשקיעת החמה וגמרינן לדיניה וקטלו ליה. ובריטב"א ב' א' הקשה ממה שאמרו בבבלי ב"ק קי"ג א': אמר רב יהודה לא יהבינא זמנא (פירש"י: אין מזמנין לדין) לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי וכו', והעיר על דברי הרמ"ה. וכ"ה בשטמ"ק בב"ק שם: עוד כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו, וז"ל ומסתברא דה"מ לאקבועי זימנא למיתי ממתא למתא, אבל למאן דאיתיה במתא מקבעינן ליה בניסן ובתשרי ודיינינן ליה אפי' בחולו של מועד, דגרסינן בפ' אלו מגלחין דנין דיני ממונות ודיני נפשות (כגירסת הר"ח כאן) ודיני מכות במועד. ועיין בב"י טחו"מ סי' ה' ומ"ש ר"ח פאלאגי בהערותיו לשו"ת הרשב"א ח"ה סי' ר"א שציין לשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנ"א ולתשה"ג שערי תשובה סי' של"ט (ד' ליפסיאה סי' של"ח). ובתשה"ג שם: דכיון שנכנסו ימי ניסן ותשרי אין דנין והדין מסתלק שלא יעשו איש את אחיו ואת רעהו וגו'. והטעם ידוע, חוץ אותם הדברים שאינם יכולים ב"ד להסתלק מהם, והם לצורך גדול וכו'.

33-34. **ושורפין את הפרה ועורפין את העגלה ורוצעין עבד עברי.**ברי"ץ גיאת הנ"ל: ופודין שבוים וערכין וחרמים והקדשות ומשקין את הסוטה ועורפין את העגלה וכו'. וכ"ה בירושלמי כאן הנ"ל, וכע"ז בר"ח כאן ו' א' הנ"ל. אבל בירושלמי שקלים לא נמצא בשום נוסח "ופודין שבוים", וכן ליתא בס' המפתח הנ"ל. ובראבי"ה ח"ב סי' תתי"א, עמ' 500 (והובא במרדכי כאן פ"א סי' תתל"ו) מעתיק את הברייתא שבירושלמי הנ"ל, ומוסיף: והכי נמי תניא בתוספתא בפירקין. והוא כותב שם: ולא ידענא מאי קא חשיב פדיון שבוים, שהרי אפילו בשבת מותר. ונראה לי דמיירי למנות ולטלטל כסף הפדוים. ועיין במרדכי (הנ"ל) ובהגהות שם. ודברי הראבי"ה ברורים, והיינו שמותר לאסוף ולטלטל הכסף בשביל פדיון שבויים שיזדמנו, וכדברי הבבלי שבת ק"נ א' וכתובות ה' א': מפקחין פקוח נפש בשבת,³⁷ כלומר, שמפקחין על ענייני פיקוח נפש שיזדמן, ועושין תקנות לשם כך, ועיין בדרכי משה טאו"ח סי' תקמ"ד. והברייתא בירושלמי מונה את צורכי הרבים בכלל, ולאו דווקא לעניין חול המועד. ועיין מ"ש הר"א לפי פירוש כת"י שבאהל דוד לר"ד ששון ח"ב, 711 ע"ב, ובריטב"א ב' א'. ואשר להשקאת סוטה במועד, אמרו בספרי זוטא נשא, עמ' 234: והקריב אותה הכהן, אינה באה בתוך הרגל. וכ"ה בבמ"ר שם פ"ט, י"ג. ובמתנות כהונה שם: מדכתיב אותה לבדה, וברגל רבים באים. ופירש בחי' הרד"ל במ"ר שם אות מ"ח שהכוונה שאין צורך להשהות אותה לרגל כדין זקן ממרא, כדי שיראו אותה הנשים. וביתר באור במשך חכמה להגרמ"ש מדווינסק, קכ"ט ע"א, אבל בוודאי שמשקין סוטה במועד, כפי שמוכח מן הברייתא שבירושלמי הנ"ל ובבלי תמורה י"ד ב'.³⁸ ועיין בזית רענן על הילקוט שם, ומה שפלפל הרי"ז יאסקאוויטץ בפירושו לספרי זוטא, עמ' 112 ואילך.

footnotes: ³⁷ וכ"ה גם בשאילתות סי' א' וברי"ף שבת פכ"ג סי' תקס"ו. ועיין בתוספ' רי"ד שבת שם ד"ה ומפקחין, ובדק"ס שם. ³⁸ על הבבלי בתמורה העיר גם הרח"ש הורוביץ בהגהותיו לספרי זוטא הנ"ל במקומו.

34-35. **ופודין את הערכין ואת החרמין ואת ההקדשות ואת מעשר שני.**כ"ז ליתא בכי"ע ובכי"ל, אבל ישנו גם בד. והנה ערכין חרמין והקדשות נזכרו גם בברייתא שבירושלמי, אבל מעשר שני לא נזכר בשום מקום. אבל שיבוש ברור אין כאן, שהרי אפשר שבעולי רגלים עסיקינן, ובירושלים אין פודין אלא מע"ש שנטמא, והוא נפדה ע"י הגיזברין שהם בקיאין באוכלוסים טמאים שבירושלים, וקובעין את שוויו, עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, שו' 67, ד"ה ואת מעשר שני.

35. **ומפרקין מנעל מן האמום ובלבד שלא יחזיר.**לעיל פסחים פ"ג, שו' 66: שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן וסנדליהן במועד. ובירושלמי שם פ"ד ה"ז, ל"א ע"ב: ורבנין אמרין עשירים היו ובבהמה היו עולין, ולדבריהם אף עולי רגלים אסורים לתקן מנעליהם במועד, עיין מש"ש במקומו. והעניים שהלכו ברגל היו צריכים לקנות מנעלים חדשים (עיין בתוספ' פסחים נ"ה ב' ד"ה עולי ובתוספ' הר"ש משנץ שם ד"ה שכן). ומסתבר שהסנדלרים היו מבינים מלפני הרגל נעלים בשביל עולי רגלים,³⁹ וכדי שלא תתקלקל צורת הנעל היו מחזיקים אותו על גבי האמום, ומפרקים אותו בחול המועד, ואף הוא מצורכי הרבים. ועיין מ"ש לעיל פ"א, הערה 27. ועיין פיה"מ להר"מ שקלים פ"א מ"א, ומ"ש עליו בפירוש הר"ש סיריליאו שם, ה' ע"א. [תיקונים והשלמות: נשמט הציון לירושלמי ביצה ספ״א, ס״א ע״א. ועיין בבלי שבת קמ״א ב׳, ובציון ירושלמי לירושלמי שקלים פ״א ה״א (שצויין לעיל שם, שו׳ 33).]

footnotes: ³⁹ ולא עוד אלא שבירושלים היו מנעלים בזול, מפני שבעלי אושפיזין היו נוטלין את עורות המוקדשים בחנם, עיין לעיל מע"ש פ"א הי"ג, עמ' 246, ובמקבילות.

35-37. **מכביש של כובסין שהתירו קודם למועד אין מחזירו לו, ואין צריך לומר שאין נוטלו הימנו, של בעלי בתים נוטלו הימנו, ואין צריך לומ' שמחזירו לו.**וכ"ה בד. והנכון הוא בכי"ע ובכי"ל. ובכי"ע: נוטלין הימנו ואין מחזירין לו, ושל בעלי בתים מחזירין לו ואין צריך לומר נוטלן הימנו. וכן בכי"ל: נוטלו ממנו ואין מחזירו לו, של בעלי בתים מחזירו לו ואין צריך לומ' שנוטלו ממנו. והנה כי"ו הוא כרגיל קרוב לד והם ממשפחה אחת. אבל כי"ל אינו ממשפחת כי"ע, ואף ברישא כאן הגירסא בכי"ל כגירסת כי"ו וד ("שהתירו קודם למועד"), ובכי"ע שם: שהתירו מערב יום טוב. ויש כאן שתי עדיות נגד עדות אחת. ובמשנת שבת ספ"כ: מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו. ר' יהודה אומר אם היה מותר מערב שבת מתיר את כליו⁴⁰ ושומטן. ועיי"ש במלא"ש ובהפלאה שבערכין ערך כבש. וכאן אמרו שאף בחול המועד אין מתירין את המכבש של כובסין אלא שאם היה מותר מערב יו"ט נוטלין ממנו את הכלים המיושרים (או המקופלים), אבל אין מחזירין את הכלים למכבש של כובסין. ודינו כדין המנעל שעל גבי האמום ששנינו לעיל, ובין המכבש של כובסין ובין האמום של רוצענים שניהם כלי אומן הם. ועיקר החידוש שאין מחזירין לו, אבל ליטול ממנו, הרי לר' יהודה מותר אפילו בשבת, אם היה מותר מערב שבת. ובמכבש של בעלי בתים שאינו כלי אומן מותר אף להחזיר בחולו של מועד. והוא הדין שמותר להתירו, ולא נקטו כאן "שהתירו קודם למועד" אלא משום מכבש של כובסין. ועיין מ"ש לעיל שבת פט"ז, שו' 11, ד"ה מכבש, על צורת המכבש, אבל עצם העניין אינו שייך לכאן, ושם מדברים בנטילת חלקי המכבש, וכאן בנטילת הכלים מן המכבש כבמשנת שבת הנ"ל.

footnotes: ⁴⁰ ברוב רובן של הנוסחאות הגירסא היא: "כליו ושומטן", ולפנינו: כלו ושומטו. ובכ"י אוקספורד וד' שונצינו (לפי דק"ס שם, עמ' 333, הע' ב'): מכיר את כליו ושומטן. וכ"ה במשנה כ"י קויפמן, פרמה, משניות על קלף שבביה"מ כאן, ובה"ג ד"ב, עמ' 112. והיא כנראה הגירסא הנכונה, עיין במלא"ש שם בשם ר' יהוסף אשכנזי.

38-39. **חניות פתוחות לסטיו פותח ונועל כדרכו, לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת.**בבלי ספ"ב, י"ג ב'. ופירש"י שברי"ף: סטיו. איצטבאות וכו'. וכן שנינו לענין מלאכה בתענית ציבור בבבלי תענית י"ד ב': היו לו שני פתחים פותח אחד ונועל אחד, היה לו אצטבא כנגד פתחו פותח ונועל (כגי' הר"ח ועוד) כדרכו. והיא אצטבא היא סטיו, στοά, כפירש"י הנ"ל, שורה של עמודים. ועיין בירושלמי שם פ"א ה"ז, ס"ד ע"ד. והברייתא כאן מפרשת את משנתנו ספ"ב: מוכרי פירות וכו', מוכרים בצינעא, ומכירה בחנות הפתוחה לסטיו אף היא מכירה בצינעא.

39-40. **ערב יום טוב האחרון של חג יוציא ומעטר את השוק בשביל כבוד יום טוב האחרון של חג.**וכ"ה בד ובכי"ל, אלא שבכי"ל חסר בסיפא "של חג". ובכי"ע: ובערב יום טוב האחרון מוציא ומעטר את כל השוק. ולפי גירסת כי"ע בוודאי שאין חילוק בין יום טוב האחרון של חג ובין יום טוב האחרון של פסח. ובבבלי י"ג ב' הנ"ל בכ"י ובראשונים הגירסא "של חג" בין ברישא ובין בסיפא. וכתב בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' קי"ד: וערב י"ט האחרון של חג. שהיו רגילין להרבות בסעודות,⁴¹ מפני שהוא רגל בפני עצמו, לפיכך מותר למכור בפרהסיא. וכן כתב גם הרב המגיד בפ"ז מה' יו"ט הכ"ג, וסיים: מה שאין כן ביו"ט האחרון של פסח. אבל בפי' הר"ש בן היתום, עמ' 65: וערב יום טוב האחרון של חג בין בפסח בין בסוכות מוציא ומעטר את השוק בפירות כול'. ומלשון הרב המגיד הנ"ל משמע שיש מצוה מיוחדת לעטר את השוק בפירות בערב יו"ט האחרון של חג, ועיין בב"י בטאו"ח סי' תקל"ט, בב"ח ובדרישה שם. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתם, שהרי בוודאי פירושו שריבוי הפירות בשוק לשם מכירה הוא הוא עיטור השוק. ואם נאמר שעיטור השוק פירושו שמקשטים את השוק בפירות שאינם למכירה, או שהלוקח מקשטו בפירותיו, הרי אין צורך להדחק בפירוש עיטור שוקי ירושלים, עיין ברע"ב מע"ש פ"ה מ"ב ומלא"ש שם. ועיי"ש בס' משנה ראשונה, וכן פירשנו לעיל ח"ב, עמ' 783, ועיי"ש 784, הערה 26. ואעפ"י שמדברי רש"י בביצה ה' א' ור"ה ל"א ב' משמע קצת שבעל הפירות היה מעטר בהם את השוק ולא היה מוכרם, הרי אפשר לפרש את דברי רש"י כפירוש הרע"ב במשנת מע"ש הנ"ל, וריבוי הפירות בשוק לשם מכירה, הוא הוא העיטור. ובמשנת מנחות פ"י מ"ה: משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי וכו'. ור' מאיר בר' יצחק החזן ניסח (אור יום הנף, ערבית לליל ב' של פסח): "קרב העומר שוקי ירושלם בפירות מעוטרים", כלומר לשם מכירה. ולא עוד אלא אם נפרש שהתירו לקנות מן החנות פירות ולהוציאם כדי לעטר בהם את השוק, למה שואל הבבלי מן הברייתא כאן, והרי מפורש במשנתנו ספ"ב שמוכרי פירות מוכרים בצינעא דווקא, כמו שתמה בקרן אורה במקומו, ותירוצו דחוק, עיי"ש. אבל העיקר הוא שמן המשנה אין ראייה, ואפשר שדווקא בחנות מוכרין בצינעא, משום שאפשר לפתוח אחת ולנעול אחת, אבל למכור בשוק שאין עצה למכור בצינעא יכול אני לומר שמותר למכור בחול המועד משום כבוד יו"ט. ולפיכך שאלו מן הברייתא שהתירו לבעלי החנות להוציא לשוק בערב יו"ט האחרון ולמכור בפרהסיא, משום כבוד יו"ט, אבל בשאר ימות חולו של מועד לא התירו להוציא לשוק ולמכור, אע"פ שבשוק אין אפשרות של צינעא, ומכאן שאף בשוק אסור למכור בחולו של מועד. ברם אם נפרש עיטור השוק שהלוקח מוציא מן החנות ומעטר בפירותיו את השוק, ולא התירו כן אלא משום כבוד יו"ט האחרון, אבל בשאר ימות חול המועד אסור להוציא מן החנות בפרהסיא, הרי הוא ממש דין משנתנו בספ"ב, ולמה לא שאל ממנה.

footnotes: ⁴¹ עיין חולין פ"ג א' וברש"י שם ד"ה ביו"ט, ובתוספ' ע"ז ה' ב' ד"ה ערב.

40-41. **יושבין על ספסל של גוים בשבת שבראשונה היו אומ' אין יושבין על ספסל של גוים בשבת.**וכ"ה בד, בכי"ל ובכי"ע (בשינויים קלים). ובירושלמי פסחים פ"ד ה"א, ל' ע"ד, חסר מ"שבראשונה" ואילך. ובבבלי פסחים נ"א א': ויושבין על ספסלי גוים בשבת, ואין יושבין על ספסלי גוים בשבת בעכו. ופירש"י: ספסלי גוים, שהן מוכרין בהן סחורה, ולא חיישינן לחשדא. ולהלן שם בבבלי: ספסלי גוים משום דמחזי כמקח וממכר.

41-42. **עד שבא ר' עקיבא ולימד שיושבין על ספסל של גוים בשבת.**כ"ז ליתא בד ובכי"ע, ובמקבילות שבירושלמי ושבבבלי, אבל ישנו גם בכי"ל, וכע"ז לעיל, שו' 27, ואילך.

42-43. **ומעשה ברבן גמליאל שהיה יושב וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל.⁴²

footnotes: ⁴² בכי"י, עיין דק"ס שם, סוף עמ' 147. ולפנינו בבבלי: בר"ש בן גמליאל.

43-44. **אמרו לו לא היו נוהגין כן להיות יושבין וכו'.**וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ע ובכי"ל: אין נוהגין כן להיות יושבין וכו'. ובכי"ו היה כתוב: לא היינו היו וכו', ונמחקה המלה "היינו" ע"י נקודות מלמעלה. והמלה "כן" פירושה "כאן", כרגיל בכי"י. ובשרי"ר, עמ' 111: לא נהגו כאן להיות יושבין וכו'. ומלשון זו משמע שהיו יודעין שאין כאן אלא מנהג מקומי, עיין במגן אבות למאירי, עניין כ', עמ' צ"ד, שדייק מכאן שאף הם ידעו שאינו אלא מנהג ולא איסור. ובבבלי הנ"ל: ולעזה עליו כל המדינה, אמרו מימינו לא ראינו כך.

44-45. **ולא רצה לומר מותרין אתם, אלא עמד והלך לו.**בבבלי הנ"ל: נשמט על גבי קרקע, ולא רצה לומר להן מותרין אתם. ובירושלמי הנ"ל: ולא רצה לומר להן מותר לעשות כן, אלא עמד והלך לו. ופירש במגן אבות הנ"ל: ומה שאמרו, לא רצו לומר מותרים אתם, לא שהיו יכולין לומר להם כן, והרי כל שיודעים בהיתר ונוהגין באיסור אין מתירין להם, אלא כך פירושו, לא רצו לומר מותרין אתם מן הדין, רק מתורת מנהג הוא שנאסר לכם, ואנו אין לנו, שאילו היו בני תורה היו יכולין לומר להם כן, וכן מוכיח בירושלמי וכו' מותר כן (גרס כגי' שרי"ר, עמ' 111), כלומר מותר לנו לעשות כן. ועיין בתוספ' הר"ש משנץ פסחים נ"א א', במלחמות, במיוחס להריטב"א בשם הרא"ה ובר"ן שם. וכבר האריך בכל העניין בפרי חדש או"ח סי' תס"ח אות ג',⁴³ עיי"ש.

footnotes: ⁴³ ומ"ש שם בשם שו"ת הר"ן סי' נ"ג, כ"ה בשו"ת הר"ן ד' קושטא, ובד' רומי ואילך הוא בסי' מ"ח.

45-46. **מעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שנכנסו לרחוץ בכבול וכו'.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל (לעיל שם): רוחצין שני אחין כאחד, ואין רוחצין שני אחין בכבול. ומעשה ביהודה והלל בניו של ר"ג שרחצו שניהם כאחד וכו'. ועיין מ"ש להלן ד"ה ורחצו. ועיין מ"ש לעיל שבת פ"ז, שו' 29–30, ד"ה ובכי"ל. ולעצם האיסור עיין במס' שמחות פי"ב הי"ב, הוצ' היגר, עמ' 199. ובבבלי להלן שם גרסו בברייתא שאין אדם רוחץ עם בעל אחותו, ופירשו שם שבכבול גזרו בשני אחין אטו בעל אחותו.

46. **אמרו להם לא היו נוהגין להיות רוחצין וכו'.**בירושלמי הנ"ל: אמרו להן לא נהגו כאן (בשרי"ר שם: כן, עיין מ"ש לעיל) להיות וכו'. ובבבלי הנ"ל: ולעזה עליהן כל המדינה, אמרו מימינו לא ראינו וכו', כסיגנון הבבלי ברישא, ועיין מ"ש על כ"ז לעיל בשם מגן אבות למאירי.

47. **ורחצו זה אחר זה.**וכע"ז בירושלמי. ובבבלי: ונשמט הלל ויצא לבית חחיצון. ועיין בהגהות יפה עינים לפסחים נ"א א'.

47-49. **שוב מעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שהיו יוצאין בקורדקיסין של זהב בשבת בבירי וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ועוד שיצאו לטייל בקורדקיות של זהב בלילי שבת בבירו וכו'. ובכי"ע ובכי"ל חסר "של זהב". וכן בבבלי הנ"ל: יוצאין בקורדקיסין בשבת, ואין יוצאין בקורדקיסין בשבת בבירי,⁴⁴ ומעשה ביהודה וכו' שיצאו בקורדקיסין בשבת בבירי וכו'. ולא נזכר שם "של זהב" בשום נוסח. ובמגן אבות הנ"ל, עמ' צ"א: ובתוספתא אמרו יוצאין בקורדקוסין מזוהבין בשבת, ולא היו יוצאין בקורדיקוסין מזוהבים בבירי וכו'. והרב הביא גירסא זו של התוספתא בניגוד לגירסת הברייתא שבבבלי (עיי"ש, עמ' פ"ו), וגירסא זו אינה בתוספתא שלפנינו. וקורדקיסין, κορδίκια, הם נעלים העשויים מקליפות צמחים, ובעיקר מקליפת האלון.⁴⁵ וכנראה, שהיו רחבים, ואמרו בבבלי הנ"ל שבבירי חששו שמא ישתלפו ויבואו להעבירם ד' אמות ברשות הרבים. אבל בוודאי שמדינא אין לחשוש, ולעיל שבת ספ"ד התירו במפורש לאשה לצאת בקורדקיסין המוזהבין, ואין חוששין לא משום תכשיט, ולא משום דלמא משתלפין ואתת לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים. ועיין בשו"ת הרשב"ש סוף סי' קצ"ו. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ⁴⁴ וכן מעתיק במגן אבות למאירי, עמ' פ"ו הנ"ל (בפנים). אבל בבית הבחירה לפסחים במקומו (75 ע"א): ומכל מקום לא היו נוהגים להביאם בעיר אחת ששמה יוכני, ויש גורסין יבנה, אלא שאין זו יבנה המיוחסת למושב הבתי דינין, ויש גורסין בה בירי וכו'. ובשו"ת הרשב"ש סי' קצ"ו: דאמרינן בפ' מקום שנהגו וכו' ואין יוצאין בקורדקסין ביבנה וכו', שיצאו בקורדקסין בשבת ביבנה וכו'. ולא מצאתי חבר לגירסא זו. ⁴⁵ עיין מ"ש ע"ז לעיל שבת פ"ד, שו' 39, ד"ה ומלה זו.

50. **אלא שלחום ביד עבדיהם.**וכן הגירסא בירושלמי: אלא שילחו ביד עבדיהן. ובבבלי הנ"ל: ושמטום ונתנום לעבדיהן. וכבר התקשו המפרשים כאן כיצד שלחו ביד עבדיהם, והרי אף העבדים מצווין על חילול שבת, ובפרט שמלשון התוספתא והירושלמי מוכח שהעבדים לא לבשו את הקורדקסין. ובהגהות יפה עינים לפסחים שם כתב: יתכן דמשום דאינו כי אם משום מראית העין נגד מנהגם לא חששו משום שביתת העבד. וכבר אמרנו שמלשון התוספתא והירושלמי משמע שהעבדים נשאו אותן בידיהם, ויש כאן חילול שבת מדאורייתא. ובירושלמי הגירסא היא שיצאו לטייל בקורדקיות של זהב בלילי שבת. ושמא עדיין לא קדשה השבת, ובני המדינה הרגישו שלא היתה כוונתם להחליפם אח"כ, ולפיכך שלחום מיד בידי עבדיהם. ובמלחמות הנ"ל פירש שכל מה שעשו בני ר"ג בצינעא עשו, וכבר תמה עליו בפרי חדש סי' תס"ח, מן הבבלי שם שמוכח ממנו שיצאו ברשות הרבים, ואין כאן צינעא. ושמא סמך רבינו על גירסת הירושלמי שמוכח ממנה שבלילה יצאו. והעבדים היו שכירי יום גוים (כמו שפירש במצפה שמואל), ובכגון דא בוודאי שאינו מצווה על שביתתם.

50-51. **חכם שמת הכל קרוביו הכל קורעין והכל חולצין וכו'.**כל הברייתא בבבלי כ"ה א', שבת ק"ה ב'. ותחילת הברייתא גם בירושלמי פ"ג ה"ז, פ"ג רע"ב. ועיין במס' שמחות פ"ט ה"ב. ובבבלי שאלו: הכל קרוביו ס"ד, אלא אימא הכל כקרוביו. ואין כאן הגהה אלא פירוש, וכמו שאמרו בבבלי כתובות ט"ז ב': איבדה כתובתה הטמינה כתובתה וכו', אלא כל איבדה כי הטמינה בפנינו דמי, כלומר: איבדה כתובתה כהטמינה כתובתה. ובמשנתנו פ"ג מ"ז: אין קורעין ולא חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת. ואמרו כאן שעל חכם כולם חולצין וכו' אפילו בחולו של מועד, עיין בירושלמי הנ"ל. ועיין אוה"ג, עמ' 45.

51-52. **והכל מברין עליו אפלו ברחובה של עיר.**וכן בבבלי שבת הנ"ל בכ"י אוקספורד: הכל מברין עליו ברחבה של עיר. כלומר, אפילו בפרהסיא.

52-53. **אין מוליכין חלילין לבית האבל אלא לבית המשתה ולבית השמחה במקום שנהגו.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: אבל מוליכין לבית המשתה וכו'. וכן בירושלמי בסוף מכילתין: תני אין מוליכין חלילין לבית האבל, אבל מוליכין חלילין לבית השמחה ולבית המשתה, וחסר שם "במקום שנהגו". ואפשר שהמלים "במקום שנהגו" דבוקים לבית השמחה גרידא, והיא שמחת מריעות, כפירוש הבבלי כ"ב ב', עיי"ש ברש"י ובתוספ' ד"ה ולשמחת. ובמקום שנהגו לחלל בחלילין אף בבית השמחה מוליכין לשם חלילין בחולו של מועד. אבל בבית המשתה הרי בוודאי שהיו נוהגים בחלילין, עיין במשנת ב"מ רפ"ו. ושמא יש כאן אשגרה מלעיל ביצה פ"ד, שו' 47, ד"ה בנו ובתו, ובית המשתה ובית השמחה הם שמות נרדפים, עיין קהלת ז', ב', ד'. ועיין בבלי כ"ב ב' הנ"ל ומס' שמחות פ"ט הט"ו, עמ' 173, ומאירי כאן, עמ' קכ"ז.

53-54. **אי זהו מספד זה שעל הלב שנ' על שדים סופדים, טיפוח בידים, קילוס זה פישוט זרועות.**הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ג מ"ח: נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות וכו', נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. ובבבלי כ"ז ב': אמר עולא הספד על לב דכתיב (ישעי' ל"ב, י"ב) על שדים סופדים, טיפוח ביד קילוס ברגל. ובר"ח שם: קילוס ברגל, שנאמר הכה בכפך ורקע ברגלך (יחזקאל ו', י"א). ובפי' הר"ש בן היתום, עמ' 128: שמצינו לגבי צער⁴⁶ הכה בכפך ורקע ברגלך, וכן דרכן בארץ ישר' עד היום. ולהלן שם בבבלי: ת"ר המקלס לא יקלס לא במנעל ולא בסנדל⁴⁷ מפני הסכנה. ועיין ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א, בבלי שם ל' א', ומ"ש לעיל סוף שבת שו' 61–62, ד"ה ובלבד. ועיין מ"ש שמואל קרויס בקדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"ב, עמ' 483, הערה 485. ואשר לפישוט זרועות בקילוסים, הרי אפשר לראות אותו בכמה מצבות וציורים, והוא מצוי גם בציורים של בית הכנסת של דורא אברופוס, כגון בתמונה של אליהו בהר הכרמל, מרדכי על הסוס והמן מוליכו ועוד.⁴⁸

footnotes: ⁴⁶ והוא הדין לגבי שמחה, עיין יחזקאל כ"ה, ו', וברש"י שם. ועיין תוספות שבת קמ"ח ב' ד"ה לא, ביצה ל' א' ד"ה אין. ⁴⁷ כגירסת כתה"י והראשונים, עיין בר"ח, בתוספות שם ד"ה לא ובדק"ס במקומו. ⁴⁸ וכ"ה גם באמנות הפגנית, עיין מ"ש בסה"י לכבוד שוקן ("עלי עין"), עמ' 78, ועמ' 81, הע' 39.