1. **ספק נזיר טמא, ספק נזיר טהור וכו'.**כל ההלכות כאן עד ה"ב ("כל קרבנות צבור והיחיד וכו'") נעתקו בתוספות זבחים ע"ו א', ד"ה למחרת, מנחות ק"ה א', ד"ה למחרת (ועיין שטמ"ק שם), ורובן גם בתוספות נדה ע' א', ד"ה למחרת. ועיין רש"י מנחות ק"ה סע"א. ובמשנתנו פ"ח מ"ב: נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים אחר ששים וכו', ומיטמא למתים אחר מאה ועשרים יום, שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי, אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה. ומפרשת התוספתא כיצד יעשה, שהרי אם בא לגלח לאחר שבעה כנזיר טמא, אומרים לו שמא טהור אתה, ועליך לחכות עד שתשלים שלשים יום, ומשלים שלשים יום, ואם בא לגלח כטהור על קרבנות טהרה, אומרים לו שמא טמא היית וכו', ומגלח ומונה שלשים יום ומגלח וכו', ועדיין יש לחשוש, שמא מצורע מוחלט היה, ושתי התגלחות לא עלו לו כלל לשם נזירות, וכל הימים שספר לא עלו לשם נזירות, אפילו אם היה נזיר טהור (כמשנתנו פ"ז מ"ג), ועכשיו שטהר מצרעתו צריך למנות מחדש, ומונה שלשים יום (שמא היה טהור ואסור לו לגלח) ומגלח נזירות טומאה (שמא טמא היה), ואח"כ מונה עוד שלשים יום לנזירות טהרה, ומביא את קרבנותיו. ותגלחת רביעית לא נזכרה בתוספתא.¹ אבל בבבלי ס' א' מפורש: ארבע תגלחיות, ולפיה נמצא מגלח ארבע פעמים, פעם לכל שלשים יום, ויוצא מכלל מצורע ונזיר אחר מאה ועשרים יום. ודין הקרבנות שמביא בין תגלחת ותגלחת מבואר בתוספתא להלן. ועיין בפיה"מ למשנתנו פ"ח מ"ב, ובפירושו מהדו"ק שהביא הר"י קאפח שם, עמ' קצ"ח, ובפי' ר' יהוסף אשכנזי שהביא במלא"ש שם. ועיין ר"מ פ"י מה' נזירות ה"א ואילך, והר"מ פסק לפי הברייתא בבבלי ופירוש התלמוד שם. ועיין בשו"ת הרדב"ז, ללשונות הרמב"ם ז"ל סי' רפ"ו, על כל הפרק ברמב"ם שם.

footnotes: ¹ עיין מ"ש לעיל פ"ה, הע' 13.

1-2. **ספק נזיר טהור, אבל נזיר ודיי היה, ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור, אבל מצורע ודיי היה וכו'.**בכי"ע חסרה המלה "היה" אצל נזיר ואצל מצורע, אבל היא ישנה שם גם בד ובתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל² ובירושלמי שנביא להלן, והיא גירסא נכונה. והברייתא שלנו מבארת את משנתנו פ"ח מ"ב הנ"ל, שהיא קשה, שהרי מפורש במשנתנו³ שספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה טהור (ואם נזקק לטומאה הרי אין כאן ספק, וחייב לגלח ולהביא קרבנות כשנטהר), כמו שהקשה בפי' הרא"ש נ"ה ב'.⁴ וכן בארו בירושלמי (פ"ח רה"ב, נ"ז ע"א) את משנתנו: אי זהו מוחלט מספק, שנים שבאו אצלו והחליט את אחד מהן, ולא הספיק להחליט את השני עד שנחלפו לו (כלומר, ועכשיו נתרפאו שניהם) זהו מוחלט מספק. הדא היא דתני ר' חייא ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור, אבל נזיר ודאי היה, ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור, אבל מצורע ודאי היה. ופירושו שהיה לפנינו מצורע וודאי שנתרפא, אלא שנתחלף⁵ באחר שלא נחלט מעולם.

footnotes: ² ורש"י במנחות ק"ה סע"א קיצר, עיי"ש. ³ פ"ט מ"ד, נגעים רפ"ה, שם פ"ה מ"ד, טהרות פ"ד מי"ב. ⁴ ודברי התוספות שם, ד"ה אוכל, תמוהים, עיין בקרן אורה שם. ⁵ ועל פי הירושלמי פירש ר' יהוסף אשכנזי במלא"ש למשנתנו. ועיין היטב בתוספות זבחים ע"ו ב' ומנחות ק"ה ב'. ולפי מה שרצו לפרש מתחילה "נזיר ודאי היה", כלומר שהיה מתחילה, ועכשיו יש ספק שאינו נזיר כלל, הרי אפשר לפרש גם במצורע שהיה מתחילה מצורע וודאי, אלא שנולד לו ספק בתגלחת שלו, שמא שייר בה שתי שערות (עיין נגעים פי"ד מ"ד), והוא עכשיו ספק מצורע, שהיה מצורע וודאי שנזקק לטומאה. ולכל הפירושים "ודאי נזיר היה" אינו דומה ל "מצורע ודאי היה". ובתוספות הנ"ל דחו את פירושם לעניין נזיר בראיות מכריעות. ובמאירי למשנתנו כתב: מוחלט בספק. ר"ל כגון שנסתפק אם החליטו כהן וכו', ועכשיו נתרפא מצרעתו.

2-3. **אוכל בקדשים אחר ששים יום.**וכ"ה בד, בכי"ע, בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל לעיל, שורה 1. וכ"ה במשנתנו פ"ח מ"ב הנ"ל. ובתוספות נדה הנ"ל העתיקו בשם התוספתא: אחר ס"א יום. ועיין בתוספות כאן נ"ה ב', ד"ה ומדקדק הר"ם, ומ"ש בהגהות הרש"ש שם. ובכי"ו כאן: אוכל בקדשים אוכל בקדשים וכו', והשארתיה בפנים במוקפות, משום האפשרות לקרא: היה אוכל בקדשים, אוכל בקדשים וכו', שהרי הפיסוק שלי הוא. ועיין מ"ש לעיל בסמוך, שורה 1–2.

4-5. **הזה ושנה, גילח והביא קרבן וכו'.**כולם ציווי הם, וכן מנוקד בכי"ע: היזה ושנה גילח וכו'. ועיין בתוספות הנ"ל. וכל הברייתא בירושלמי פ"ח ה"ב (ואילך בד' ישנים), נ"ז ע"א ואילך, ובקיצור בבבלי ס' א', עיי"ש.

6. **צא מנה עשרים ושלשה להשלים שלשים.**שהרי לא נתנו לו לגלח כנזיר טמא, ויש לו שלשים לגידול שער.

7. **גילח והביא קרבן.**אף כאן ציווי הוא, כלעיל. ובכי"ע ליתא.

8-9. **מביא עולת בהמה ומתנה עליה, ואומ' אם טהור אני הרי זו חובה וכו'.**בכי"ו ובכי"ע: אם טמא אני, והוא שיבוש ברור, שאם טמא הוא מגלח לפני הקרבן,⁶ וכאן הוא מגלח אחרי העולה, ולפני חטאת העוף. והנכון הוא בד, בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל: אם טהור אני וכו'. וכן יוצא מן הירושלמי הנ"ל ומן הבבלי ס' א' (ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא הוא וכו' עולת בהמה הויא חובתו). וכ"ה בר"מ פ"י מה' נזירות ה"ו.

footnotes: ⁶ עיין מ"ש להלן, הע' 7.

9. **ואם לאו, הרי זו נדבה.**כלומר, אם אני טמא (עיין מ"ש לעיל), ועלי לגלח לפני הקרבן,⁷ הרי זו נדבה, ועכשיו אם הוא נזיר טהור ואינו מצורע יכול לגלח על העולה (עיין במשנתנו פ"ו מ"ז). ושלמים אינו מביא משום הבאה לבית הפסול ומשום שצריכים תנופה,⁸ ואינו יכול להניף משום ספק מצורע, וחטאת בהמה אינה באה על הספק.

footnotes: ⁷ ואם גילח אחרי הקרבן לא יצא, כמפורש בספרי נשא פי' כ"ח, עמ' 35, והביאו בס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 170, שו' 16. וכן כתב הרלב"ג נשא, קפ"א ע"ג: למדנו שהתגלחת קודם להבאת הקרבן, כי הוא בא לקדש את ראשו שנטמא, ולא יתכן שיקדש ראשו אם לא יוסר תחלה השער שנטמא. וכן משמע מפשוטה של משנתנו (פ"ו מ"ו). וכן תפס בקרן אורה נ"ז ב' (ד"ה אבל הרמב"ם) כדבר פשוט. והר"מ פסק בפ"י מה' נזירות (ועיי"ש בלח"מ ה"ט) שגילוח טומאה אינו מעכב, והוא כשיטת הבבלי שהעמידו את הברייתא שלנו באשה וקטן שמותר להם לגלח (עיין מ"ש להלן, שו' 17, ד"ה ובבלי), אבל בירושלמי העמידוה בנזיר גדול (עיין מ"ש להלן שם, ד"ה ומגלח), ואם נאמר שגילוח טומאה אינו מעכב, למה לו לגלח אח"כ גילוח שלישי, יקריב קרבן טהרה וטומאה בלי גילוח כלל, ולא יעבור בלי צורך על הקפת הראש. ועיין בבלי ספ"ח ס"א א', בפירוש הרא"ש ובקרן אורה שם. ובמיוחס לרש"י נ"ט ב': ועולה זו לנדבה, דנזיר טמא לא מייתי עולת בהמה. ועיין בפירושו לעיל כ"ו א', ד"ה ע"א (-עניין אחד). אבל עיין לעיל שקלים פ"ג הכ"א ומש"ש בח"ד, עמ' 711. ועיין בהגהות הרש"ש נ"ט ב'. ובכ"מ פ"י מה' נזירות ה"ד כתב: שנזיד טמא אינו צריך להביא עולת בהמה. ⁸ ויביאם אח"כ, עיין מ"ש להלן, שו 29–30. ועיין בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל שהבאנו בפנים בראש פירקין. ועיין בתוספות כאן ס' א', ד"ה תגלחת.

9-10. **כיצד תיעשה לו להחמיר עליו וכו'.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. והכוונה, שהרי הוא גם ספק מוחלט, ועליו להביא צפורים ולגלח אח"כ תגלחת ראשונה של ימי החלטו. ובבבלי ס' א': תגלחת ראשונה מביא צפורים וחטאת העוף ועולת בהמה.

10. **מביא פילי של חרס חדשה וכו'.**הכל כמשנת נגעים רפי"ד. ופילי הוא φιάλη, כלומר, קערה,⁹ עיין בספרו החשוב של ר"י בראנד "כלי חרס בספרות התלמוד", עמ' תכ"ד, הערות 29–30.

footnotes: ⁹ וכן השתמשו היונים (לאחר תקופת הומירוס) במלה זו למזרק רחב.

11-12. **חפר וקברה בפניו.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל, ועיין תמורה פ"ז מ"ד. ומ"ש וקברה בפניו, כתב בתיו"ט בנגעים שם: מפני חחשד, שלא יחשדנו שיאכלהו.

12. **ומביא חטאת העוף ומתנה עליה וכו'.**וחטאת העוף היא משום ספק טומאת נזיר, שהרי בתגלחת ראשונה של מצורע אין קרבן, ומשום תגלחת נזיר טהור, כבר הקריב את עולתו והתנה עליה שאם הוא נזיר טהור ואינו מצורע, העולה לחובתו, ומותר לו עכשיו לגלח. וכאן אינו צריך להפקיר נכסיו, שהרי אמרנו שבתגלחת ראשונה חטאת העוף אינה באה אלא משום ספק נזיר טמא, ודינו בחטאת העוף אפילו הוא עשיר, כמפורש בכתוב.

12-13. **ואומ' אם טמא אני חטאת מחובתו וכו'.**והוא מתנה עכשיו, אבל עדיין אינו מקריבה אלא לאחר תגלחתו.

14. **ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו וכו'.**כלשון המקרא ויקרא י"ד, ט'. ועיין מ"ש להלן, שורה 17, ד"ה ומגלח ראשו, כיצד מגלח את זקנו מספק, ושמא אינו מצורע. אבל את ראשו מגלח כאן ממה נפשך, ואפילו אם אינו מצורע ואינו נזיר טמא, שהרי תגלחת ראשונה וודאית היא. ולאחר התגלחת מקריב את חטאת העוף, ונמצא שתגלחת הראשונה היתה כדין, שהרי גילח לאחר זריקת דם העולה, ואם הוא נזיר טהור יצא. ואם הוא טמא, הרי העולה שהקריב היא נדכה, והוא כבר טבל מזמן אחרי ההזייה (עיין במדבר ו', ט', ובר"מ פ"ו מה' נזירות הי"א), ומגלח עכשיו ואח"כ מקריב חטאת העוף באותו יום, וכר' עקיבא במשנתנו פ"ו מ"ו, עיין בתוספות זבחים מנחות ונדה הנ"ל. נמצאנו למדים שאפילו אם לא היה מצורע גילח כדין, בין שהיה נזיר טהור (שהרי גילח אחרי עולתו) ובין שהיה נזיר טמא (שהרי גילח והביא אח"כ חטאת העוף). ואשר לאשמו עיין להלן. ועדיין הוא ספק נזיר, שמא היה טמא, וצריך עכשיו למנות ל' יום בטהרה, ואם היה מצורע יצא ידי תגלחתו הראשונה, וקרבן הרי אין לו בתגלחת ראשונה, ועדיין הוא מצורע בימי ספרו, ונזיר ספק טמא ספק טהור.

**ומביא עולת בהמה וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובתוספות הנ"ל (לעיל שו' 1). אבל בד: ומונה ל' ומביא עולת בהמה וכו', וכן הגירסא בירושלמי. וכן כתבו בתוספות זבחים ונדה הנ"ל: ונראה שחסר מן התוספתא וסופר שלשים יום, וגרסי' וסופר שלשים יום ומביא עולת בהמה. וכן ברור, שהרי עדיין בספק הוא עומד, ושמא היה נזיר טמא, ובתגלחת ראשונה טהר, וצריך למנות שלשים יום בטהרה. ובבבלי ס' א': [תגלחת] שנייה, מביא חטאת העוף ועולת בהמה. וחטאת העוף היא משום תגלחת מצורע, עיין בתוספות שם, ד"ה ה"ג.

15-16. **ומתנה עליה ואומ' אם טמא הייתי עולה הראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף מחובתו וכו'.**בכי"ו ובכי"ע: אם טמא אני וכו'. ובד בטעות: אם טהור הייתי, אבל בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל: אם טמא הייתי.¹⁰ ובכל הנוסחאות (לרבות קג"נ) עולה הראשונה חובה וכו', כלפנינו. וצ"ל להפך: העולה הראשונה נדבה וזו חובה, וכ"ה בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל. וכ"ה בירושלמי. ועיין בבלי ס' ב' ור"מ פ"י מה' נזירות ה"ו, וכן מוכרח. וכאן אנו חוששין שמא היה נזיר טמא, והעולה הראשונה שהקריב הקריבה לפני תגלחתו (משום ספק נזיר טהור), ולא יצא בה משום נזיר טמא,¹¹ ולפיכך מתנה עכשיו ואומר שאם היה טמא העולה ראשונה נדבה,¹² וזו חובה לנזירות טהרה. וחטאת העוף שהקריב אחרי תגלחתו הראשונה היא מחובתו, וכבר הביא חטאת העוף (ואשר לאשם, עיין להלן), וטהר מטומאתו.

footnotes: ¹⁰ ועל פיהם תיקנתי "הייתי", והגירסא "הייתי" מקויימת אף ע"י ד. ¹¹ עיין מ"ש לעיל, הע' 7. אבל משום עולת בהמה אין בכך כלום, עיין מ"ש שם. ¹² וכבר התנה כן בתגלחת ראשונה.

16-17. **ואם טהור אני, עולה הראשונה נדבה וזו חובה, וחטאת העוף ספק.**וכ"ה בכל הנוסחאות, לרבות קג"נ. וצ"ל: עולה הראשונה חובה וזו נדבה וכו', כמו שהוא בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל (לעיל שו' 1). וכ"ה בירושלמי, ועיין מ"ש לעיל, שורה 15–16, ד"ה ומתנה, וכן מוכרח, שאם היה טהור העולה הראשונה שגילח אחריה היא עולת חובה, וזו היא נדבה, וחטאת העוף שהקריב היא ספק, שהרי טהור מביא חטאת בהמה. וכאן אינו מביא קרבן טומאה, שהרי בוודאי טהר לפני כן מטומאתו, ואם היה מצורע, הרי גם עכשיו לא תועיל לו, עיין מ"ש לעיל, שורה 14, סד"ה ומביא. אבל עדיין אנו חוששים שמא היה מצורע מוחלט, ואין לו כלל קרבן בתגלחת ראשונה, ותגלחת זו היא תגלחת שנייה אחרי ספרו, ולא יצא כלל בתגלחת ראשונה משום נזירות, וימי גמרו וימי ספרו אין עולין למניין נזירות. וכיצד יעשה ?

17. **ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו וכו'.**וכאן מתעוררת השאלה שמא כבר יצא ידי נזירותו (שלא היה מצורע כלל) וכשמגלח עובר גם על הקפת הראש¹³ וגם על השחתת זקן.¹⁴ וכבר שאלו שאלה זו בירושלמי בספ"ח, ותירצו שמדברים בסריס. ושאלו: והתנינן זקן, אית לך מימר סריס ?¹⁵ והתירוץ שם אינו ברור בוודאות, אבל כנראה שהמסקנא היא שתנא זה סובר שאף ספק צרעת דוחה את לאווין הללו,¹⁶ ועיי"ש במה"פ, ד"ה לא שנייא. ובתוספות זבחים ע"ה א', מנחות ס"ב ב', ד"ה וכן, בכורות ס"א א', ד"ה והא (לעניין סמיכה) כתבו: ובגברא איירי כדמוכח בתוספתא. ובבבלי נ"ז ב': ומגלח ד' תגלחות. והא קעביד השחתה (כ"ה בכי"מ, במיוחס לרש"י ובתוספות), ועיי"ש בקרן אורה. והעמידוה באשה, או בקטן. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' נזירות ה"ט. ועיין להלן נגעים פ"ד ה"י ובבלי קידושין ל"ה ב'.

footnotes: ¹³ אבל בזה נראה שהתנא שלנו סובר שהקפת כל הראש לאו שמה הקפה, עיין בבלי נ"ז א', ומ"ש להלן בפנים, ד"ה ובבבלי, ומ"ש בקרן אורה שם. ועיין להלן, הע' 21. ¹⁴ והוא הדין שגם בתגלחת ראשונה יש ספק על השחתת זקן, שהרי נזיר אינו מגלח את זקנו, עיין מ"ש לעיל ספ"א, שו' 28–29, ד"ה מצורע מגלח. ¹⁵ מפירוש המפרשים מוכח שפירשו: אית לך מימר סריס, והרי אין לו זקן. ופירוש זה תמוה, שהרי בפירוש אמדו להלן נגעים פ"ד ה"י: זקן האשה זקן הסריס וכו' הרי הן כזקן לכל דבר. והכוונה אף לעניין טהרת מצורע, כמו שהעמידוה בבבלי קידושין ל"ה ב', ועיין בפירש"י ובתוספ' די"ד שם, ועיין שם בתוספות ד"ה הרי, ובתוספ' יבמות פ' ב', ד"ה דהביא. ונראה שהפירוש בירושלמי הוא, והתנינן זקן אית לך מימר סריס, כלומר, סריס שאין לו זקן, והרי כאן יש לו זקן, ואף הוא עובר (שלא כאשה), עיין בבלי הנ"ל, ועיין במל"מ ובצפנת פענח פי"ב מה' ע"ז ה"ב, ומ"ש בפחד יצחק (בס' מעשה רק"ם) קידושין ל"ה ב', סד"ה והרמב"ם. ¹⁶ כלומר, הקפת הראש והשחתת זקן, אבל אינה דוחה איסור תגלחת נזיר, כלעיל וכמשנתנו ספ"ח. ודווקא ספק צרעת (שהירושלמי קורא לה "תגלחת מצוה"), אבל תגלחת נזירות אינה דוחה את לאו הקפת הראש כסדרו.

17-18. **ר' שמעון אומ' למחרת מביא אשמו ולוגו וכו'.**ירושלמי פ"ח ה"ב (בד"י בטעות: ה"ד), נ"ז סע"א, בבלי זבחים ע"ו סע"א, מנחות ק"ה סע"א, נדה ע' א', ונרמזה במכילתין ס' א'. ופירש"י (מנחות ק"ה רע"ב): למחרת של יום ששים, ועיי"ש בתוספות ק"ה א', ד"ה למחרת, והכוונה גם לאחר התגלחת. והוא הקרבן הראשון. ור"ש לשיטתו במשנת זבחים פ"ח מ"ג (ועיין במשנת פסחים פ"ט מ"ח), ואינו חושש שמביא קדשים לבית הפסול, שהוא ממעט באכילת הקרבן.¹⁷ ועיין ר"ש נגעים פי"ד מי"ג.

footnotes: ¹⁷ שהרי נאכל ליום ולילה ולזכרי כהונה, ואם הם שלמים דינם שיאכלו לשני ימים ולילה אחד לכל אדם. ובירושלמי ובבבלי מפורש בדברי ר"ש להלן: ונאכל ליום ולילה.

20. **וטעון מתן בהונות וכו'.**כחומרי אשם מצורע ושלמים (חזה ושוק).

21. **ולא הודו לו חכמים לר' שמעון, שמביא קדשים לבית הפסול.**כמשנת זבחים פ"ח מ"ג. ועיין בירושלמי, וצ"ל שם כלפנינו (ולא הודו), וכמו שתיקנו המפרשים. וכן מפורש בבבלי נדה ע' ב'.

21-22. **להביא חטאת בהמה אין יכול וכו'.**עכשיו חוזר התנא קמא ומפרש כיצד יעשה למחר אחר תגלחתו בקרבנות מצורע לאחר ספרו. ולר"ש לעיל הקרבן הראשון הוא כדינו (אשם), ולתנא שלנו (בן זומא) האשם אינו מעכב.

23. **שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא.**כמפורש במשנת נגעים פי"ד מי"ב. **כיצד הוא עושה וכו'.**במיוחס לרש"י ס' א' בשם התוספתא. וכל הברייתא בירושלמי פ"ח, נ"ז ע"ב. ועיין במשנה סוף נגעים ובתוספתא שם, ובבבלי נדה ע' א'.

24. **מביא חטאת העוף.**כלומר, למחרתו, כדין מצורע.

24-25. **ואומ' אם מצורע אני הרי זה חובתי.**כ"ה ("חובתי") בכי"ע, בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל¹⁸ ובירושלמי. ובכי"ו בטעות: אשמו. ובד: הרי זה חטא'. והיא היא, שהרי מצורע עני מביא חטאת העוף. ולר' אליעזר בן יעקב (ערכין י"ז ב' ומקבילות) מפקיר את נכסיו לפני שהביא את צפוריו. ועיין בתוספות זבחים ע"ו א', מנחות ק"ה ב'.

footnotes: ¹⁸ לעיל, שו' 1, ד"ה ספק.

25. **ואם לאו, הרי זה ספיקי.**כלומר, אם אינני מצורע, אין כאן אלא חטאת הבאה על הספק.¹⁹

footnotes: ¹⁹ ועולה לא הזכיר כאן כלל, ועיין בכ"מ פ"י מה' נזירות ה"ח ובלחם משנה שם, ומ"ש לעיל פ"ה, הע' 15.

25-26. **אבל לשתות יין, וליטמא למתים, אין יכול וכו'.**שהרי אפשר שהיה מצורע, ושתי התגלחות לא עלו כלל לשם נזירות, ואף הימים שספר לא עלו לו.

27. **כיצד תעשה לו כדברי בן זומא.**פירשו בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל (לעיל שו' 1): לדברי בן זומא שאינו מצריך לבקש אחד מן השוק לידור כנגדו בנזיר, כמו שמצריך ר' יהושע בפרק שני נזירין (משנתנו פ"ח מ"א). ופירוש זה קשה קצת, שהרי ר' יהושע לא נחלק עליו מעולם, ואף הוא סובר שנזיר מביא קרבנותיו לחצאים, כמפורש בירושלמי פ"ח ה"א, נ"ז ע"א: שלא תנעול תשובה מבית הוועד. וכן בבבלי נ"ט ב': לא אמר ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים.²⁰ וכן אמרו במשנתנו הנ"ל: אבל הודו לו חכמים לבן זומא. ברם בירושלמי פ"ח ה"ב (בד"י ה"י), נ"ז ע"ב: אמר ר' יוחנן זו דברי בן זומא, אבל דברי חכמים לעולם הוא בחליטו עד שיניף האשם וכו'. והכוונה היא שהירושלמי סבר שכל הפרק במשנתנו הוא מדברי בן זומא, ודברי ר' יהושע הוא מאמר המוסגר, והברייתא שלנו מפרשת את דברי בן זומא במשנתנו פ"ח מ"ב. ובן זומא חולק על ר' שמעון לעיל, ועושה לו תקנה בלי אשם, וכבר תיקן את צרעתו בחטאת העוף, כמפורש לעיל. ועיין במשנתנו סוף נגעים, בר"ש ובתיו"ט שם. ועיין בשי"ק כאן פ"ח ה"ב, ד"ה אבל דברי חכמים.

footnotes: ²⁰ אבל עיין בנימוקי רבינו עזריאל ס' סע"א, הוצ' הר"נ זק"ש, עמ' ק"י, ובהע' 25 שם.

ועכשיו השאלה כיצד יתקן את עצמו מספק נזירות, שהרי אפשר שהיה מצורע ושתי התגלחות לא עלו לו לשם נזירות, ואף הימים שמנה לא עלו לו, ואף שעכשיו בוודאי תיקן את צרעתו, מ"מ עכשיו הוא ספק נזיר טהור ספק נזיר טמא, ספק שאינו נזיר כלל (שלא היה מצורע). **סופר שלשים יום.**כלומר, שמא נזיר טהור הוא ואסור לו לגלח עד שלשים. **ומביא עולת בהמה ומגלח.**כלומר, אחרי זריקת הדם. וזו היא תגלחת שלישית.²¹

footnotes: ²¹ וסובר תנא זה שמגלח מספק (ובאיש גדול עסיקינן לשיטת הירושלמי, עיין מ"ש לעיל שו' 17, ד"ה ומגלח) נזירות, משום שהקפת כל הראש לאו שמה הקפה, עיין לעיל, הע' 13.

28-29. **ומביא חטאת העוף ומתנה עליה, ואומ' אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה וכו'.**כלומר, אחרי שגלח מביא חטאת העוף וכו'. ואם היה נזיר טמא (והוא כבר הזה ושנה וטבל לפני תגלחת הראשונה, ועכשיו הוא טהור) וגילח אחר עולת הבהמה, הרי העולה היתה נדבה, וגילח לפני החטאת העוף, ויכול להקריבה בו ביום שגילח, כר' עקיבא במשנתנו פ"ו מ"ו. ועיין בכ"מ פ"י מה' נזירות ה"ד, ולא זכיתי להתחוור בדבריו במ"ש על תגלחת שלישית.

29. **אם טהור אני עולה מחובתי וכו'.**והרי גילח אחרי עולת הבהמה ויצא ידי נזירותו, כמשנתנו פ"ו מ"ז, והוא הדין שצריך להתנות על קרבנות הראשונים (אם לא היה מצורע), אלא שקיצר התנא, כמו שפירשו בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל (לעיל שו' 1). **וסופר שלשים יום.**שמא היה מצורע ומוחלט ונזיר טמא, ועכשיו עליו למנות נזירות בטהרה שלשים יום.

29-30. **ומביא קרבנותיו שלמים, ומביא עולת בהמה ומתנה עליה.**בתוספות זבחים ע"ו סע"א ומנחות ק"ה ב' הנ"ל: ומביא קרבנותיו שלמים ודאי, עולת בהמה ספיקו (במנחות: ספק), ומתנה עליה וכו'. ושאלו שם למה לא הזכיר התנא חטאת, והרי עכשיו הוא בוודאי נזיר טהור. ועיין בתוספות נדה ע' ב'. ונראה שהמלים "ודאי" "ספיקו" הן מבעלי התוספות עצמן, ואינן בשום נוסח התוספתא, אבל ברור שהם פירשו "שלמים": קרבן שלמים. אבל בירושלמי פ"ח ה"ב (בד"י ה"ז), נ"ז ע"ב: ומביא קרבנותיו שלמין ומתנה עליהן,²² ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה חובה וכו' (צ"ל: נדבה, כמו שתיקנו בד"ח). ואף שבכתיב הירושלמי פעמים ואין הבדל בין שלמים ובין שלמין, מ"מ מוטב ללכת אחר הרוב, וקרבנותיו שלמין פירושו קרבנותיו שלימין,²³ כל קרבנותיו, וכפירוש בעל ק"ע ופ"מ.²⁴ ואף שבמשנתנו פ"ח סמ"א קראו לכך "קרבנותיו חציים" (כגירסא שבמשנה שבירושלמי), שאני הכא שבשלש תגלחות הראשונות הביא קרבנותיו חציים, וכאן מביא את כל הקרבנות בלי שום תנאי (חוץ מן העולה), ואף בעולה יתכן שהיה מצורע מוחלט ונזיר טמא, ועכשיו הוא מביא את כל הקרבנות כולם בלי יוצא מן הכלל. ועיין בבלי ס' ב' ור"מ פ"י מה' נזירות סה"ד. ובתוספתא כי"ו וכי"ע ובעלי התוספות לא נזכרה תגלחת רביעית,²⁵ עיין מ"ש להלן, שורה 32. ואפשר שכאן אינו מגלח כלל, כמו שכתבנו לעיל פ"ה, שורה 33, ד"ה ומביאין, ובהערה 13 שם. ואעפ"י שהתנא של התוספתא סובר שהקפת כל הראש לאו שמה הקפה, מכל מקום אסור לעשות כן מדרבנן, ובמקום שאין הכרח לתקנו, אינו מגלח.

footnotes: ²² אלא שיש שם סירוס בהלכות, עיין במפרשים שם. ²³ ואף מן הלשון "ומתנה עליהן" מוכח שאין מדברים בשלמים גרידא, שהרי עליהם אינו צריך להתנות כלל. אבל אם מדברים בכל הקרבנות הכוונה שמתנה עליהם בשעה שמקריב את העולה. ²⁴ ועיין בשי"ק שם, ר"ה ומונה, שהעיר על התוספות בזבחים. ²⁵ ועיין מ"ש להלן, הע' 27, בשם הירושלמי.

30-31. **אם טמא אני עולה הראשונה חובה וזו נדבה.**וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל (בד"י), והוא שיבוש. והנכון בכי"ע: עולה הראשונה נדבה וזו חובה. וכ"ה בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל. וכן יוצא מן הבבלי ס' ב'. ועיין ר"מ פ"י מה' נזירות ה"ז. והכוונה: אם טמא הייתי בתחילה וכו'. והוא הדין שצריך להתנות על שאר קרבנות שהביא מכבר, אלא שקיצר התנא, וכתוספות הנ"ל. ועיין ר"מ הנ"ל.

31-32. **אם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה.**וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל (בד"י). ובכי"ע: העולה והאשם נדבה וכו', וצ"ל שם: העולה הראשונה נדבה וכו'. והנכון הוא: עולה הראשונה חובה וזו נדבה, כמו שהוא בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל. ועיין בבלי ס' רע"ב ור"מ הנ"ל.

32. **וחטאת העוף ספיקי.**בד: והחטאת העוף ספקי ומגלח. ובכי"ע: וחטאת העוף ספיקו ושותה יין וכו', עיין להלן. והנכון כלפנינו וכי"ע,²⁶ שלא הזכירו תגלחת, וכאן אינו מגלח, עיין מ"ש לעיל, שורה 29–30, ד"ה ובתוספתא,²⁷ ושלא כשיטת הברייתא בבבלי ס' א': ארבע תגלחיות. **ואוכל בקדשים לאחר ששים יום.**וכ"ה בד, והוא שיבוש ברור ואינו בכי"ע ובתוספות זבחים ומנחות הנ"ל.

footnotes: ²⁶ וכן לא היתה המלה "ומגלח" גם לפני התוספות זבחים ע"ו רע"ב, מנחות ק"ה ב' הנ"ל, אלא שהם נקטו שם בדבריהס "תגלחת רביעית" ע"פ שיטת הבבלי כאן ס' א', אבל בתוספתא עצמה חסרה לפניהם מלה זו, כפי שנראה מהעתקתם של נוסח התוספתא. ²⁷ ובירושלמי שהזכרנו בפנים בד"ח: ואם טהור הייתי העולה ראשונה נדבה והחטאת ספק (עיי"ש בפ"מ) ומגלח. אבל כ"ז הוא תיקון המפרשים בד"ח. ובד"י שם: ומגלח ראשו תקנו וגבות עיניו כו'. ובד' קרוטושין הקיפו את המלים "ראשו וזקנו וגבות עיניו", והניחו את המלה "ומגלח". ובאמת היו צריכים להקיף אף את המלה "ומגלח", כמו שעשו בסוף ה"ב (בר' ישנים), נ"ז ע"א, עיי"ש.

33-34. **במה דברים אמורים בזמן שנזר שלשים יום, אבל נזר שנים עשר חדש וכו'.**בבלי ס' א', נ"ו א', ובמיוחס לרש"י נ"ו א': ותני עלה, בתוספתא. ועיין בירושלמי פ"ח ה"ב (ה"ט בד"י), נ"ז ע"ב, ויש שם חסרון, ואף שם הביאו את התוספתא כאן, עיי"ש במפרשים, ועיין ר"מ פ"י מה' נזירות ה"ב, בהשגות ובלחם משנה שם ובקרן אורה ס' א'.

35-36. **טמא בספק ומוחלט בודיי, אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים.**וכ"ה בבבלי ס' ב'. ופירושו שאין כאן ספק בצרעת, ותגלחת מצורע דוחה תגלחת נזירות, ולפיכך נוהג מתחילה כדין מצורע, ואח"כ כדין נזיר ספק טמא ספק טהור. ועיין בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל. והברייתא שלנו גם בירושלמי ספ"ח, נ"ז ע"ב, ושם משובש, עיי"ש במפרשים.

36. **שותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה יום.**בכי"ע ובקג"נ: לאחר שלשים ושבעה יום. וכ"ה בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל (לעיל שו' 1), אלא שכתבו שם: ונראה דגרס (דגרסינן. כ"ה בתוספ' מנחות) ששים ושבע לפי שיטה שפירשנו. וכ"ה בבבלי הנ"ל, וכן נכון, והיינו שמונה של צרעת, ושלשים שלשים של ספק נזירות טומאה ספק טהרה.²⁸ ובד גרס: לאחר ששים ושמונה יום, והיא היא, ולפי גירסא שלפנינו מתחיל למנות ביום שמיני, ומקצת היום ככולו. ובירושלמי הנ"ל משובש.

footnotes: ²⁸ ונוהג כמו בכל ספק נזיר טהור או נזיר טמא, ואחר שלשים יום הראשונים מביא עולה ומתנה עליה, מגלח (ממה נפשך), ואח"כ מביא חטאת העוף מספק, ומונה ל' יום ומביא קרבנות טהרה ומתנה עליהם (ואינו מביא אשם משום ספק טומאה, שהרי אינו מעכב) ואינו מגלח, שהרי עכשיו הוא טהור וודאי, ואין תגלחת מעכבת, עיין מ"ש לעיל, שו' 29–30, ד"ה ובתוספתא.

36-37. **טמא בודאי ומוחלט בספק, אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום.**וכ"ה בד, בכי"ע ובתוספות ובבבלי הנ"ל. והכוונה שמונה שבעה ימים (ומזה ושונה בנתים, שהרי הוא טמא וודאי) ומגלח לאחר שבעה ימים ממה נפשך, שאם הוא מצורע עולה לו תגלחתו לימי חלוטו,²⁹ ואח"כ מונה ל' יום (שמא אינו מצורע, ועכשיו הוא נזיר טהור, ואינו יכול לגלח לפני ל' יום) ומגלח תגלחת שנייה,³⁰ וטהר מצרעתו, ומותר בקדשים, כפירוש המיוחס לרש"י ועוד. ועיין ר"מ פ"י מה' נזירות הי"א, ופירושו קשה מאד. ועיין ירושלמי ספ"ח, והגירסא שם משובשת.

footnotes: ²⁹ ואם אינו מצורע הרי הוא נזיר טמא וודאי ומגלח. ואף שכאן מגלח גם את זקנו משום ספק מצורע, הרי כבר אמרנו ששיטת הירושלמי היא שתגלחת ספק מצורע דוחה לאווין של השחתת זקן, עיין מ"ש לעיל, שו' 17, ד"ה ומגלח ראשו. ולפי הבבלי מדברים גם כאן (כמו ברישא) באשה, או בקטן, וזקן לא נזכר שם כלל, עיין מש"ש, ד"ה ובבבלי. ³⁰ והיא מותרת ממה נפשך שאם לא היה מצורע יש כאן תגלחת טהרה של נזיר, ואם היה מצורע יש כאן תגלחת של מצורע לאחר ספרו. ואף שמגלח גם את זקנו, לשיטת התוספתא אין בכך כלום, עיין מ"ש לעיל, הע' 29.

37-38. **שותה יין ומטמא למתים לאחר שבעים וארבעה יום.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ופירש במיוחס לרש"י שמא היה מצורע ולא עלו לו כלל הימים שמנה, ומונה שבעה ימים,³¹ לתגלחת טומאה,³² ואח"כ מונה ל' יום נזירות בטהרה,³³ וביחד ל"ז ול"ז, ע"ד יום, ובירושלמי ספ"ח משובש.

footnotes: ³¹ וימי צרעתו לא עלו לו אפילו לימי טומאה, עיין ר"מ פ"י מה' נזירות הי"ג, ולא עוד אלא שצריך למנות ז' ימים, כדי שיהא בשערו כדי לכוף ראשו לעיקרו. ועיין בירושלמי ספ"ה. ³² וכן בפירוש הרא"ש שם: ולסוף ז' יגלח ג' (כלומר, בפעם שלישית) לטומאתו וכו'. ומותר לו לגלח לאחר ז' ממה נפשך שאם היה מצורע הרי הוא נזיר טמא ודאי שלא מנה ולא גילח, ואם לא היה מצורע הרי כבר שלמה נזירותו ואינו נזיר כלל. ואשר להקפת הראש, סובר תנא זה שהקפת כל הראש לאו שמה הקפה. ולשיטת הבבלי מדברים באשה, או קטן, עיין מ"ש לעיל, הע' 21. וכאן הוא מוכרח לגלח מספק, שמא היה מצורע, ואם לא יגלח תגלחת שלישית לא יוכל למנות נזירות בטהרה לשיטת התוספתא, עיין לעיל הע' 7. ³³ ואינו מגלח, כמו שכתבנו לעיל, שו' 29–30, ד"ה ובתוספתא.

38-39. **טמא בודאי ומוחלט בודיי, אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים.**שהרי תגלחת מצורע קודמת, ואחר שמונה ימים נטהר ואוכל בקדשים.

39. **ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום.**וכ"ה בד, בקג"נ, בתוספות, בירושלמי ספ"ח ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע בטעות: לאחר ארבעים יום. ואף כאן מוסיף על ימי צרעתו, שבעה ימים לנזירות בטומאה ושלשים לנזירות טהרה, בסך הכל מ"ד יום. ועיין מ"ש לעיל, הערה 32.

40. **כל קרבנות צבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם ועל טומאת הגוף וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע בקג"נ כאן, ולעיל פסחים פ"ו ה"ה בכל הנוסחאות. ובתוספות רי"ד פסחים פ"א ב' (י"ט ע"ב מן הספר): וזו היא ששנינו בפ' בתרא דתוספתא דנזיר, כל קרבנות הציבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף ואם ניטמא טומאת התהום וכו', וברור מתוך פירושו שיש שם השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: על טומאת הדם [ועל טומאת הגוף, חוץ מנזיר ועושה פסח שהציץ מרצה על טומאת הדם] ואין הציץ מרצה וכו'. עיין מ"ש בבאורה לעיל ח"ד, עמ' 584. והלכה זו תמוהה מאד שהרי בפירוש שנינו להלן מנחות פ"א ה"ו: אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, על מה הציץ מרצה על טומאת הדם. וכן מוכח מכמה מקומות, עיין מ"ש לעיל ח"ד הנ"ל, עמ' 585. והפירוש הנכון הוא בתוספות רי"ד הנ"ל שהכוונה הוא לטומאת הגוף של הבעלים, ולא של העובד, וכל ברייתא וברייתא מעניינה, ובנזיר ועושה פסח רוב השאלות הן בטומאת בעלים, ואמרו שבכל הקרבנות, בין בקרבנות ציבור ובין בקרבנות יחיד הורצו הקרבנות אעפ"י שהבעלים טמאים, ובהם באמת אין צריכים להרצאת ציץ "שהרי גם הערל נמי משלח קרבנותיו (פסחים ס"ב א') ואין לומר שהציץ מרצה על הערלה" אלא שנקטו ריצוי ציץ אגב סיפא. ואני מבטל בזה את פירושי בח"ד, עמ' 585, משום שלשיטת בני א"י בוודאי שכל הטמאים משלחים את קרבנותיהם, ואין צורך בריצוי ציץ, עיין מ"ש לעיל פ"ה, הערה 6.

41. **חוץ מנזיר ועושה פסח שמרצה לטומאת הדם, ואין מרצה על טומאת הגוף.**כלומר, אם הבעלים טמאים טומאת מת אין הציץ מרצה עליהם, מפני ששניהם מחוסרי זמן הם, ואינם חייבים בקרבן כלל. ועיין במשנת פסחים פ"ז מ"ז. ובשאר קדשים אין צורך בריצוי ציץ כלל כפירוש הרי"ד הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"ד, עמ' 585 הנ"ל.

42. **ואם נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה.**בד: ואין נטמ' טומא' התחום וכו'. ואין "ואין" אלא "ואם", עיין מ"ש לעיל ח"ג, עמ' 466, שורה 62, ועוד בכ"מ. ואשר לכתיב "התהום" הרי גם בכת"י שלנו אפשר לקרוא כן, ועיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 17–18, ד"ה ובד. ועיין להלן שורה 45. וכ"ה לעיל פסחים פ"ו, עמ' 172, שורה 26, ובד שם בכל הבבות. ועיין במשנת פסחים פ"ז מ"ז הנ"ל וכאן פ"ט מ"ב. ועיין מ"ש לעיל ח"ד, עמ' 586. עכשיו מצאתי שפירוש רב צמח נמצא בשלימותו בשו"ת יכין ובעז ח"א סי' ק"ד בשם "י"מ".

44. **ובין עד שלא עשה פסחו.**כ"ה בכל הנוסחאות, ובכי"ו נשמטה המלה "עשה" בטעות.

46-47. **עד שלא עשה פסחו, צריך לעשות פסח שני, משעשה פסחו, אין צריך לעשות פסח שני.**לעיל ח"ד, עמ' 586, הבאתי את הציונים לראשונים ואחרונים, וכתבתי: וברור מתוך הירושלמי שהכוונה לשחיטה³⁴ וכו'. וסמכתי על הגירסא המשובשת שבירושלמי פסחים פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, שאמרו שם: קל שאת מיקיל ביחיד, שאם נתוודע לו לפני זריקה יעשה כמי שניטמא לאחר זריקה, בשביל שלא ידחה לפסח שני. אבל עכשיו אני מקבל את הגהת בעל או"ש³⁵ שהגיה שם: שאם נתוודע לו לאחר³⁶ זריקה יעשה כמי שניטמא לאחר זריקה, בשביל שלא ידחה לפסח שני, את מהמיר עליו בציבור שאם נתוודע לו לאחר זריקה, ייעשה כמי שנטמא לפני (צ"ל: לאחר) זריקה בשביל שלא יאכל הבשר. וכן מוכח מן המקבילה להלן.³⁷ ולפ"ז "משעשה פסח" הכוונה לעשייה ממש, לזריקת הדם.³⁸ ושלא כמסקנת הבבלי פ"א ב', עיין מ"ש לעיל ח"ד הנ"ל, עמ' 586, בשם ראשונים ואחרונים. ועיין מ"ש להלן שורה 50–52. ועיין בפירוש הנצי"ב לספרי נשא, עמ' קי"ט ואילך.

footnotes: ³⁴ וכן פירשו כמה מן הראשונים את התוספתא, עיין בתוספות פסחים פ"א ב', ד"ה וטמא, עיין מ"ש לעיל ח"ד, עמ' 586. ³⁵ פ"ו מה' קרבן פסח הי"ב, וציינתי לו בפסחים שם, עמ' 586, שו' 30. ³⁶ וכ"ה הגירסא בנזיר פ"ט ה"ב, נ"ז סע"ג. ³⁷ ודוחק בעיני לחלק בין עושה פסח ונזיר, עיין בתוספות כאן ס"ג א', ד"ה מאן. ³⁸ כמו שכתב בהגהות מלא הרועים בפסחים פ"א ב'.

48-49. **ונודע לו בין משהביא קרבנותיו ובין עד שלא הביא וכו'.**בכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות, וגרס שם: ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך וכו', והשלמתי ע"פ ד (ושם חסרה המלה "עד"), כי"ע ותוספ' רי"ד פסחים פ"א ב' הנ"ל והמקבילה בפסחים פ"ו הנ"ל בכל הנוסהאות.

50-52. **ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו, צריך להביא קרבן טומאה, משהביא קרבנותיו, אין צריך להביא קרבן טומאה.**אף כאן לפי דברי התוספות כאן ס"ג א', סד"ה מאן, צריך לפרש שהכוונה לשחיטת קרבנותיו. ברם במשנתנו כאן פ"ט מ"ב: אם עד שלא גלח בין כך ובין כך (כלומר, אפילו נודע לו שנטמא בטומאת התהום) סותר, כלומר, ואפילו הביא כבר את קרבנותיו ונזרק עליו הדם. ואמרו עלה בירושלמי במקומו (פ"ט ה"ב, נ"ז ע"ג): מאן תנא אם גילח ואם לא גילח ר' אליעזר, ברם כרבנין עד שלא נזרק הדם עליו. וכן אמרו בבבלי ס"ג א' שמשנתנו כר' אליעזר. ולפי זה מפורש שאם נודע לו לפני שנזרק הדם סותר אפילו בטומאת התהום. וכן בירושלמי הנ"ל להלן שם: קל שאת מיקל בנזיר טהור, שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמי שניטמא לאחר זריקה בשביל שיביא (צ"ל: שלא יביא, כמו שהוא במקבילה בפסחים פ"ז) קרבן טומאה, את מחמיר בנזיר טמא שאם נודע לו לאחר זריקה יעשה כמי שנטמא וחזר וניטמא בשביל שיביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד וכו'. נמצא מפורש גם כאן "שאם נתוודע לו לאחר זריקה", ולאחר זריקה דווקא. אבל בירושלמי בד"ח: קל שאת מיקל בנזיר טהור שאם נתוודע לו לפני זריקה, יעשה כמי שניטמא לאחר זריקה וכו'. והגיהו על פי המקבילה בפסחים, והוא שיבוש ברור, שהרי בירושלמי לעיל מפורש שאפילו לחכמים אם נתוודע לו לפני זריקה סותר. ובמה"פ כאן כתב לתרץ ע"פ דברי התוספות ס"ג א', סד"ה מאן, שלאחר זריקה אינו סותר מהלכה (כלומר, הלכה היא בנזיר), אבל לפני זריקה אינו סותר, משום ריצוי ציץ. והוא דוחק מדוחק.³⁹ וברור שהירושלמי חולק על הבבלי בפסחים פ"א ב', ומסתבר שגם הסוגיא בבבלי נזיר חולקת על הסוגיא בפסחים.⁴⁰ ועיין בפי' הנצי"ב הנ"ל (לעיל, עמ' 570, סד"ה עד).

footnotes: ³⁹ ואף דברי התוספות עצמן קשים, שאם אין כאן הלכה בנזיר, מה שייך בזה ריצוי ציץ? ודווקא בחייבי קרבן, אם הציץ מרצה את הקרבן כבר נפטרו הבעלים, אבל נזיר שנודע לו שניטמא בטומאת התהום לפני זריקה, מה יועיל לו ריצוי ציץ שלא יסתור מה שמנה, שאפילו אם נתקבל קרבנו ברצון ולא נפסל, מכל מקום נזיר טמא הוא, והיכן מצינו ריצוי ציץ בכהאי גוונא, אם אין כאן הלכה בנזיר. ועיין בתוספות פסחים פ"א ב', ד"ה אלא, בתוספות הר"ש שם ובהגהות הרש"ש שם. ⁴⁰ ועיין במרכבת המשנה פ"ד מה' ביאת המקדש ה"ז, בקרן אורה בסוגיין ובצפנת פענח פ"ו מה' נזירות הט"ו ועוד. ומחוורתא שיש כאן מחלוקת.

52-55. **חומר באשתו ובתו שאין בעבדו ושפחתו, בעבדו ושפחתו שאין באשתו ובתו, שאשתו ובתו מפר את נדרן, ואין כופן לשתות יין, וליטמא למתים, אבל עבדו ושפחתו אין מפר את נדרן, אבל כופן לשתות יין, וליטמא למתים.**כלומר, באשתו ובתו רשאי להפר את נזירותן, והיינו לומר להן "מופר לכן", והותרו לשתות ביין וליטמא למתים אם ירצו, ואם רוצות מקיימות את נזירותן, ואינו יכול לכופן לשתות ביין וליטמא למתים, מה שאין כן בעבדו שאם אמר לו "מופר לך" לא אמר כלום,⁴¹ אבל רשאי לכופו לשתות יין וליטמא למתים. ומכאן שנזירות חלה על העבד, אלא שרשאי לכופו לשתות יין וכו'. ובירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג, תפסו כדבר פשוט שנזירות חלה על עבדים, כמפורש במשנתנו רפ"ט (שאינו גרוע מאשה), אלא ששאלו: "ולא יכוף את עבדו ? שנייא היא דכתיב כי נזר אלהיו על ראשו, את שאין לו אדון אחר, יצא עבד שיש לו אדון אחר". והכוונה שהבעלים יש להם רשות למחות, אם אינם רוצים שיהא להם עבד נזיר, ונזר אלקיו על ראשו. ולפי זה אפילו אם אין הדבר נוגע לרבו, ולא איכפת לו כלל אם לא ישתה יין ולא יטמא למתים, יכול למחות בידו, מפני שאינו רוצה בעבד ונזר על ראשו. ולהלן בירושלמי שם מוכח שאין כאן אלא אסמכתא, והלכה היא בנזיר שרבו יכול למחות. ובספרי זוטא נשא, עמ' 239: בני ישראל נודרין נזירות, אין העבדים נודרין נזירות, מפני שרבו כופהו ואומר לו לשתות יין והוא שותה, לגלח והוא מגלח, ליטמא למתים והוא מיטמא. ומפשוטה של לשונה משמע לכאורה שאין הנזירות חלה עליו כלל כשהוא עבד, אבל בוודאי שאף לפיה חייב להשלים נזירותו כשיצא לחרות (כמשנתנו פ"ט מ"א, עיין מ"ש להלן), ודינו כאומר הריני נזיר כשאצא לחרות, עיין בהשגות הראב"ד פ"ב מה' נזירות הי"ח,⁴² והיא אינה חולקת על סתם משנתנו רפ"ט: ועבדים יש להם נזירות. ועיין מ"ש הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ו' סוף פלג א'. ובבבלי ס"א א' הביאו ברייתא שמרבה מן הכתוב שיש לעבדים נזירות, ואמרו שם שהייתי סבור לומר שעבד גרוע כאן מאשה, ואין נזירות חלה עליו כלל, משום שכתוב "לאסור איסר על נפשו" ועבד אין נפשו קנויה לו אלא לבעליו, ולא תחול עליו נזירות, לפיכך למדנו מריבוי הכתוב שנזירות חלה עליו. ולהלן שם ס"ב ב' מוכח שמאותו פסוק אנו למדים שיכול לכופו לדברים שהבעלים שייכים בהם, כלומר בדברים שמכחישים את כוחו של העבד, אבל לתגלחת שאין הבעלים שייכים בה כלל נראה שאינו יכול לכופו. ובתוספתא כאן מפורש שיכול לכופו לטמא למתים, וכן מפורש בירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' נזירות הי"ז. ובקרן אורה ס"ב ב', ד"ה גבי נדרים, כתב: "ואם כן היה נראה דאינו כופהו אלא לשתיית יין, אבל לא לטומאה, דאין כאן עינוי נפש⁴³ גבי עבד, דאין בזה היזק לרבו, וכן משמע קצת לשון הרא"ש ז"ל בנדרים שם (ספ"י), אבל הרמב"ם כתב דכופהו ליין ולטומאה, והכי מבואר בתוספתא, וצ"ל כיון דיכול לכפותו לחד מילתא דנזירות ממילא יש לו רשות לכופו לכל מילי וכו' ". אבל ברור שלשיטת הירושלמי (עיין מ"ש לעיל, ד"ה ובירושלמי) כל עיקר מחאתו היא שאינו רוצה שיתנהג בנזירות (ולא מחמת שהדבר מזיק לעבד, או לתועלת בעליו, שאינו יכול להשכירו לקבור מתים),⁴⁴ ויכול לכופו להטמא ולגלח בתוך נזירותו, כמפורש בספרי זוטא שהבאנו לעיל. ושאלת הירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג: "כפפו רבו לדבר אחד. מהו שיכוף אותו לשאר הדברים"⁴⁵ הכוונה בה אם צריך לכופו לשאר הדברים, או שמספיק אם כפה אותו לשתות יין, וגלה דעתו שאינו רוצה בנזירותו, ממילא מותר גם ליטמא למתים ולגלח, מבלי שרבו יכפהו במפורש לכך. ומאידך גיסא אפשר לומר שצריך לכפותו במפורש לשאר דברים, מפני שרבו גילה דעתו שלא יראה כמתנהג בנזירות, ואם מיטמא למתים, כבר נראה לעולם שאינו נזיר, ואין נזר אלקיו על ראשו, אבל עדיין אסור לשתות יין ולהתגלח, מפני שלא איכפת לו לבעליו אם לא ישתה יין ולא יתגלח. ופירוש זה נראה יותר מפשיטות הירושלמי שם. ונראה שכן היא שיטת התוספתא, וממילא אין ראייה מן התוספתא והירושלמי על שיטת הבבלי בין על טומאה למתים ובין על תגלחת. סוף דבר, לפי הבבלי אין הבעלים כופים אותו לשתות יין אלא משום שיש במניעת יין משום עינוי נפש, ועינוי נפש מחליש את העבד ממלאכתו, וברשות הבעלים לכפותו מפני שאין נפשו של עבד קנויה לעצמו, אבל בשאר דברים שאין הבדל לבעלים בכך אינן יכולים לכפותו. אבל בירושלמי לא נזכרו כאן כלל לא עינוי נפש ולא החלשת העבד, ולא איכפת להם כלל לבעלים אם עבדו לא ירקד בין החביות ויענה את נפשו מן היין, וכן עינוי נפש שאינו מונע אותו ממלאכתו ממש, לא איכפת להם לבעלים, ובנזירות כופהו אך ורק משום שאינו רוצה שעבדו יתהלך ונזר אלקיו על ראשו, וכמו שכתבנו לעיל, וכופהו בין בשתיית יין ובין בטומאת מתים ובין בתגלחת, כמפורש בספרי זוטא הנ"ל. והתוספתא לא הזכירה תגלחת משום שיש כאן הקבלה בין אשתו ובתו לבין עבדו ושפחתו שבאשתו ובתו מפר את נדרן, ואינו יכול לכופן לשתות יין, או ליטמא למתים⁴⁶ אחרי הפרתו, אבל בתגלחת שהיא משום ניוול⁴⁷ יכול לכופה גם אחרי הפרתו (דומיא דעבד), ואם לאו תצא שלא בכתובה. ובמשנתנו רפ"ט: נשים ועבדים יש להם נזירות. חומר בנשים מבעבדים, שהוא כופה את עבדו, ואינו כופה את אשתו. חומר בעבדים מבנשים, שהוא מפר נדרי אשתו, ואינו מפר נדרי עבדו. הפר לאשתו הפר עולמית, הפר לעבדו יצא לחרות משלים⁴⁸ נזירותו. ונחלקו הראשונים בפירושה, ולפירוש הרא"ש (ס"א א') יש לפנינו במשנתנו שלשה הבדלים, והיינו א. שאינו כופה את אשתו אם לא שאמר בלשון הפרה, וכופה את עבדו (ועיין בהגהות רצ"ה קלישר, במשניות ד' ראם בסופן). ב. שמפר לאשתו והפרתו הפרה, ואינו יכול לחזור בו אח"כ, ואינו מפר נדרי עבדו, ואפילו אם הפר לו בכפייה, יכול אח"כ לחזור בו, והעבד חייב לנהוג נזירות. ג. שאם הפר לאשתו הפר לעולם, ומותרת אפילו כשיצאה מרשותו, אבל העבד משלים את נזירותו כשיצא לחרות. ואף לפי פירוש זה כלול ההבדל השלישי בשני. ולפי הפירוש המיוחס לרש"י אין כאן אלא שני הבדלים, והסיפא ("הפר עולמית") היא פירושה של הרישא. ועיין גם בפירוש הר"א מן ההר, עמ' רמ"ב ואילך, ובמאירי למשנתנו. והר"מ בפיה"מ כאן ובחבורו פ"ב מה' נזירות הי"ח ופ"ח מה' עבדים הי"ז פירש את הסיפא: הפר לעבדו יצא לחרות, כלומר אם לא בטל את נזירותו בדרך כפייה, כאדון לעבד, אלא אמר לו "מופר לך", יצא לחרות, משום שנהג בו מנהג בן חורין, ודינו כאילו הניח לו רבו תפילין (בבלי גיטין מ' א', כתובות כ"ח ב'), עיי"ש בה' עבדים הנ"ל. ועיין בהשגות הראב"ד שם ושם. ואח"כ כשיצא לחרות משלים את נזירותו⁴⁹ ונוהג בנזירות. ולפ"ז אין הסיפא עניין כלל לרישא, ונשנו במשנתנו שני הבדלים כבתוספתא כאן. ועיין מ"ש ע"ז להלן, שורה 58–59, ד"ה ולפי פירושנו.

footnotes: ⁴¹ לפי פירושם של רוב הראשונים. ועיין להלן על שיטת הר"מ. ⁴² ובירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג: אמר ר' יוסי עבד שאמר הריני נזיר לכשאצא לחרות כופו לנזירות. ושם, כנראה, הכוונה שאמר הריני נזיר מעכשיו כשאצא לחרות, ובאותו זמן כבר לא יהא לו אדון אחר וכו'. וצ"ע שם. ⁴³ כשיטת הר"י מיגש, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ט אות א'. אבל עיין בבלי נדרים פ"ג ב', וכן פסקו רוב הפוסקים, עיין שו"ע יו"ד סי' רל"ד ס"ק ס"ב. ועיין בטיו"ד סוף סי' רל"ה, בתיו"ט כאן פ"ד מ"ה ומ"ש בתוספות ר"ע איגר שם מ"ג, אות כ"ח. ועיין מ"ש לעיל כתובות פ"ז, שו' 12–13, ד"ה ובירושלמי. ואף עבר רוצה שיטמאו לו ויספידו אותו, לדעת ר' יוסי בבבלי ברכות ט"ז ב'. ועיין מס' שמחות פ"א ה"ט, הוצ' היגר, עמ' 100. ⁴⁴ שאם אומנותו בכך, בוודאי לא יחלוק ר"מ ויסבור שאינו מטמא למתים שלא בפניו, עיין להלן, שו' 55–56, ד"ה שאין שותין. ולא עוד אלא שר' יוסה סובר להלן (שו' 57) שמטמא למתים אפי' שלא בפניו, ולר' יוסה בוודאי שאין כאן עינוי נפש, עיין בקרן אורה נדרים פ"ג רע"ב. ⁴⁵ מלשון זו משמע שאעפ"י שכפאהו לדבר אחד עדיין חלים עליו "שאר דברים", ומכאן שבכל שלשת הדברים שהנזיר אסור בהן כופהו, ואף תגלחת בכלל. ⁴⁶ כלומר, למת פלוני, או אלמוני, עיין לעיל, עמ' 289, ד"ה ובירושלמי. ⁴⁷ עיין מ"ש לעיל, עמ' 532. ⁴⁸ במשנה שבבבלי: ומשלים, עיין מ"ש ע"ז להלן, הע' 49. ⁴⁹ ורבינו גרס במשנתנו כבהוצאות הבבלי: ומשלים (בוי"ו), וכ"ה במ"ר פ"י, ז' (בד"ר), ועיין בהשגות הראב"ד שם. ואין הבדל בין "משלים" לבין "ומשלים", והרבה כאלה במשנתנו, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1077, ואילך. ולפלא שלא העיר על משנתנו כאן.

55-56. **שאין שותין אלא בפניו, ואין מיטמין למתים אלא בפניו.**בד: ואין שותין אלא וכו'. ובכי"ע: אין שותה יין אלא וכו'. ואף לפנינו "שאין" הוא כמו "ואין", והרבה כאלה במשנתנו, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 652 ואילך. וסובר התנא שלנו שאין בעליו מקפידין אלא אם העבד מתנהג בנזירות בפניו, כאדם שנזר אלקיו בראשו, אבל שלא בפניו לא איכפת לו. וכפייה בעבד אינה כפייה בשוטים, אלא כל שאמר לו "טול ושתה"⁵⁰ חייב לשמוע לו. וכן אמרו בירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג, שאפילו היה בידו למחות ולא לשמוע לבעליו אומרים לו: "הלכה היא, שמע לדברי רבך". ולפיכך אנו מניחים שפקודה זו של רבו אינה מתייחסת אלא כשהוא בפני רבו. עיין מ"ש ע"ז להלן.

footnotes: ⁵⁰ ואין כאן לשון הפרה אם לא ביטל את הנדר, עיין בבלי נדרים ע"ז ב'.

56-57. **ר' יוסה אומ' עבד שאמ' לו רבו, הוי שותה יין שתי שנים, ומטמא למתים שתי שנים, שותה יין בפניו ושלא בפניו וכו'.**מלשון זו משמע שלת"ק אפילו אם אמר לו בפירוש שישתה יין שתי שנים אינו שומע לו כשהוא שלא בפניו, והוא לכאורה נגד הירושלמי שהבאנו לעיל בסמוך. ובמשנתנו פ"ט מ"א: עבר מכנגד פניו. ר' מאיר אומר לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה. ופירשו בבבלי ס"ב ב' ש"עבר מכנגד פניו" היינו שברח, ומאן דסבר שלא ישתה הטעם הוא כדי שיצטער בנזירותו ויחזור לבעליו, ומאן דסבר ישתה הוא משום שהוא ברשות הבעלים, וישתה שלא יכחש כוחו כשיחזור לבעליו. אבל בירושלמי פ"ט סה"א, נ"ז ע"ג, קבלוה כפשוטה, וש"עבר מכנגד פניו" פירושו "שלא בפניו",⁵¹ ואמרו: מה אנן קיימין, אם בשאמר בין בפניי בין שלא בפניי שתה, אוף ר' מאיר מודה, אם באומר בפניי שתה שלא בפניי אל תשתה, אוף ר' יוסי מודה, אלא כן אנן קיימין באומר שתה, ר' מאיר אומר בפני שתה ושלא בפני אל תשתה, ר' יוסי אומר באומר⁵² בין בפניי בין שלא בפניי שתה. ולפ"ז אפשר שאף בתוספתא הכוונה היא שר' יוסי מלמד את ההלכה שהבעלים יכולין לכופו שלא לשתות אפילו שלא בפניו, וממילא אפילו אם פקד עליו סתם "שתה", כאילו אמר לו הוי שותה יין שלא בפניי. ברם קשה לדחוק כן בלשון התוספתא, ומלשונה משמע שלת"ק אפילו בכגון דא אינו שותה שלא בפניו. או שר' יוסה אינו חולק כלל על הת"ק של התוספתא. ובכל אופן ברור שבירושלמי פירשו את משנתנו כפשוטה, וכתוספתא כאן.

footnotes: ⁵¹ ובמשנת גיטין פ"ז מ"ז: כל זמן שאעבר מכנגד פניך שלשים יום וכו'. ובירושלמי שם (ה"ז, בר"ח ה"ה), מ"ט ע"א, פירשוה כפשוטה שלא אראה את פניך, והואיל ולא ראה את פניה ולא נתייחד עמה אין חוששין שמא פייס, אעפ"י שאח"כ קיים את תנאו שלא ראה את פניה שלשים יום, עיין בק"ע שם (בפירושו למשנתנו) ובשי"ק שם, ד"ה ואסור. אבל בבבלי שם ע"ו ב' ראו בדיבור זה ("שאעבר מכנגד פניך") לשון משונה, ופירשה רב הונא: לישנא מעליא, עיי"ש. ⁵² כלומר, נעשה כאומר, עיין ר"ן נדרים י"ג ב' ובגליון הש"ס לר"ע איגר שם. ואפשר שצ"ל בירושלמי: כאומר.

58. **למה רבו כופו, לנזיר, אבל לא לנדרים, ולא לשבועות.**וכ"ה בירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג. ולפי פשוטו משמע שם שהכוונה, למה רבו כופו לשתות יין ליטמא למתים [ולתגלחת], דווקא בנזירות, משום שיש לו רשות למחות שלא יתהלך ונזר אלקיו בראשו (וכמו שכתבנו לעיל, שורה 52–55, ד"ה סוף דבר, ולעיל שם), אבל אם נדר מן היין, או שאסר עליו פירות אם יטמא למתים, או שנשבע שלא ישתה יין ולא יטמא למתים, אין הבעלים יכולים לכפותו שיעבור על איסור, והרי לא איכפת להם לבעלים כלל אם לא ישתה יין ולא יטמא למתים. ובדבר שיש להם עניין (כגון שהיה אומנותו קובר מתים, או שאינו יכול לחיות בלי יין) בוודאי שלא חל נדרו, ולאו כל כמיניה להפקיע את עצמו מידי שעבוד הבעלים, אבל כאן אין מדברים בהלכה זו כלל. ובבבלי ס"ב ב': ת"ר למה רבו כופו לנזירות, אבל לא לנדרים ולערכין, ורב ששת שם אף הוא פירש כפשוטו, שלנדרים אינו יכול לכפותו. אבל הבבלי לשיטתו שפירש שאף בנזירות אינו יכול לכופו אלא בדבר שיש בו עינוי נפש ושהבעלים נוגעים בדבר, שלא יחלש עבדו,⁵³ וממילא אין הבדל בין נזירות לבין נדרים, והסיק אביי שם שהפירוש הוא שבנזירות צריך לכפותו אבל בנדרים ובשבועות (ערכין לא נזכרו בדבריו) אינו צריך לכפותו, ולא חל הנדר כלל. וכן פירש הר"מ בפיה"מ מהדו"ק רפ"ט, הוצ' ר"י קאפח, הערה 4. ועיין בחיבורו פי"ב מה' שבועות ה"ו, בהשגות שם, ומ"ש בצפנת פענח במקומו, ומ"ש ידידי הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ג', פלג ד'. ועיין רא"ש נדרים ספ"י.

footnotes: ⁵³ עיין מ"ש לעיל, שו' 52–55, ד"ה ובבבלי, וד"ה סוף דבר.

58-59. **עבד שנזר וגילח ויצא לחרות יצא, נזר ולא גילח ויצא לחרות, לא יצא.**וכ"ה בד. וכן במאירי ס"ב ב', ד"ה עבר מכנגד פניו: ובבריתא אמרו בפרק אחרון בעבד שנזר והשלים נזירותו וגלח, ר"ל בלא ידיעת רבו, ואחר כך יצא לחירות שיצא ידי נזירות, אבל אם קודם גלוחו יצא לחירות לא יצא. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' נזירות הי"ט. והראב"ד שם חולק עליו, ומפרש בידע רבו וכפה אותו, וכן כתב במאירי הנ"ל: ויש מפרשים בו דוקא כשכפאו רבו קודם גלוח וכו'. ולפי פירושנו לעיל בשיטת הירושלמי והתוספתא מדברים כאן כשרבו אמר לו לשתות וכו', ומן הדין עליו לשמוע לרבו ולשתות בין בפניו ובין שלא בפניו (כר' יוסי), ולפיכך אפילו אם שמר את נזירותו לא עלתה לו, ודינו כזילזל בנזירותו אפילו לבית הלל,⁵⁴ ומשום הכי כשיצא לחרות משלים את נזירותו⁵⁵ ונוהג בנזירות, כסתם משנתנו פ"ט מ"א. אבל אם השלים נזירותו, ואחרים הביאו את קרבנותיו⁵⁶ וגילח, וכבר נסתיימה נזירותו, יצא, ומאי דהוה הוה. אבל אם עדיין לא גילח ולא הוקרבו קרבנותיו, לא יצא, ונוהג כדין משנתנו, וצריך להשלים את נדרו. ובכי"ע כאן גורס בסיפא: ויצא לחירות צריך לגלח, וכן, כנראה, היתה הגירסא לפני הראב"ד, עיין בהשגות פ"ב מה' נזירות הי"ט עיי"ש, ועיין בכ"מ שם.

footnotes: ⁵⁴ עיין לעיל פ"ג, שו' 58–60, ומש"ש בד"ה מי שנדר. ⁵⁵ כל המפרשים קראו במשנתנו רפ"ט: מַשְלים (בהפעיל, מלשון השלמה) את נזירותו, ודייקו מכאן שמה שמנה עלה לו. אבל אפשר לקרוא שם: מְשַלֵים (או: ומְשַלֵים), ואין היו"ד אלא במקום צירה, והוא רגיל במשנתנו, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1243. ולפ"ז משלם את נזירותו הוא ע"פ לשון המקרא: משלם את נדרו. ⁵⁶ כמו שנהנו לנדור לגלח נזירים, עיין במשנתנו פ"ב מ"ו ועוד.

59-60. **נטמא ויצא לחירות, מונה משעה שנטמא.**וכ"ה בכי"ע, וכן מעתיק המאירי הנ"ל בשם התוספתא, וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' נזירות הי"ט. ובפירושו נראה שהברייתא מלמדת שאם נטמא והזה ושנה ויצא לחרות מגלח מיד, ומביא קרבן טומאה, ומונה ימי טומאה משעה שנטמא, ומתחיל למנות נזירות בטהרה מיד כשיצא לחרות והביא קרבן טומאה. ואעפ"י שאמרנו לעיל שכל זמן שלא יצא לחרות הרי הוא כמזלזל בנזירותו וחוששים שמא ניטמא למתים, ולפי זה אם מנה ימי טומאה בעבדותו לא יעלו לו כלל, כאילו שוב נטמא באותם הימים, ויצטרך למנות ימי טומאה משעה שיצא לחרות, מכל מקום לא גזרו כל כך שאף ימי טומאה לא יעלו לו, הואיל והיזה ושנה כדי להטהר, ומונה משעה שנטמא. ופשיטא שאח"כ חוזר ומונה כל הנזירות בטהרה, שהרי אפילו נזיר בן חורין סותר את הימים שמנה כשניטמא. ובירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג, שאלו אם ניטמא כשכפאו רבו אם מביא קרבן טומאה, או אם הוא סותר את הימים שלפניו, הואיל וניטמא ברשות. ופשטו: וכי נזיר הוא לא את הוא שגזרת עליו שיטמא,⁵⁷ את אמר מביא קרבן טומאה, וכא מביא קרבן טומאה. כפפו רבו וניטמא מהו שיסתור? וכי נזיר הוא (א)לא את הוא שגזרת עליו וכו', ופירושו כלעיל. ושוב אמרו שם להלן בסמוך: פשיטא דא מילתא ניטמא ואחר כך יצא לחירות מביא קרבן טומאה וכו', אמר ר' יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין, שלא תאמר הואיל ויצא לחירות תיפקע ממנו נזירות בטומאה, לפום כן צרך מימר מונה לנזירות בטומאה.⁵⁸ ופירושו, שלא תאמר הואיל ויצא לחירות נפקעת ממנו נזירותו הישנה, וחלה עליו נזירות חדשה, ויהא דינו כאילו נזר בטומאה שאינו מביא קרבן טומאה,⁵⁹ קא משמע לן שמונה נזירות בטומאה, והיינו נזירותו הישנה וסותר את שלפניו, ומביא קרבן טומאה. ועדיין צ"ע שם בפירוש הירושלמי, ונראה שיש שם חסרון, וה' יגלה עינינו.

footnotes: ⁵⁷ כלומר, וכי נזיר בן חורין שמטמא למת מצוה, לא אתה גזרת עליו שיטמא, כמו שפירשו לנכון בס' נועם ירושלמי ובס' ניר. ועיין בהגהות הרש"ש ס"ב רע"ב, ד"ה במשנה, אבל אין ספק שההלכה במשנתנו (רפ"ז) "ואל יטמא נזיר שמביא קרבן" כוונתה שאם ניטמא למת מצוה מביא קרבן (ולא שיש בו חומרא, שכן מביא קרבן אם ניטמא למת שאינו מת מצוה, עיין ברש"ש שם). ⁵⁸ המלה "בטומאה" נשמטה בהוצאות שלנו, אבל כן מעתיק בשם הירושלמי במגדל עוז פ"ב מה' נזירות הי"ט. ⁵⁹ עיין במשנתנו פ"ג מ"ה ובירושלמי שם ה"ה, נ"ב ע"ד, ובבבלי י"ז ב' ועוד. ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 43–45, ד"ה נמצאנו.