1. **הנודר מן התבשיל, אסור בצלי, ובשלוק, ובמבושל.**בירושלמי פ"ו ה"א, ל"ט ע"ג: מה אם תבשיל שהוא נאסר בצלוי ובשלוק וכו'. ובבבלי מ"ט א': והתניא הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל, ואסור בצלוי ובשלוק ובמבושל. ובמשנתנו רפ"ו: הנודר מן המבושל מותר בצלוי ובשלוק וכו', והמשנה מחלקת להלן שם בין מבושל ובין תבשיל, עיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 446, הערה 60, וח"ב (מעשרות), עמ' 693, הערה 1. ועיין מכילתא בא פ"ז, עמ' 21, ובירושלמי ובבבלי הנ"ל.

1-2. **ואסור בסיטרות רכות, מפני שהחולין אוכלין בהן פיתן.**בד: ואסור באימרות רכות וכו'. ובכי"ע: אסור בטריות רכות. ובמלון כ"י (עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו): בהטריות הרכות. ואף לפנינו ובד צ"ל: באיטרות רכות. וכן בבבלי מ"ט א': ואסור בהיטריות רכות, שהחולין אוכלין בהן פיתן. אבל בירושלמי פ"ו ה"א, ל"ט ע"ג: תני אסור בהטריו' רכות, שכן דרך הרופא לוכל פתו בהן. ונראה שברייתא זו מוסיפה על משנתנו פ"ו מ"א: קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך, ומותר בעבה. ואיטריות רכות דינן כמעשה קדירה רך, ואיטריות יבשות דינן כמעשה קדירה עבה. ובמשנת מנחות פ"ה מ"ח: מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים,¹ ומחבת צפה ומעשיה קשים. ואיטריות, ἴτρια, היה שם כולל לכל מיני רקיקים שאכלו אותם בקינוח סעודה ושהכילו שומשמין, דבש ושומן, עיין במלונות ללשון יוון ערך ἴτριον.² ומתוך מקורות הקדמונים אנו יודעים שהיו עושים מינים שונים של איטריות ומהן גם בחלב, שמן, גבינה ועוד. הרופאים דברו עליהן כתרופות למחלות שונות וכתזונה לחולים ולבריאים.³ האיטריות היו רקיקי מצות שלא החמיצו, והיו נאפות במחבת מיוחדת.⁴ ויש מהן שהיו מפררין אותן אחרי האפייה וחוזרין ומבשלין אותן בקדירה היטב. האיטריון הרך (λεπτόν) היה מתעכל יפה⁵ ולא כן העבה (παχύ).⁶ ולפ"ז היו משתמשים באיטריות הרכות לשם רפואה ולשם תזונה יפה.⁷ והנודר מן התבשיל אסור באיטריות שנתבשלו בקדירה אחרי האפייה. ומן המקורות הסוריים אנו למדים שהיו עושים אותן מסולת משובחת, מחלקים את העיסה למנות קטנות ומבשלין אותן, עיין בליקסיקון ללשון סורית של פיין סמית, עמ' 134, ערך אטרין, ולהלן שם, עמ' 146, ערך איטריא וערך איטרין. כל זה מתאים למקורות שלנו, עיין ירושלמי חלה פ"א רה"ו, נ"ז סע"ד: בגין דאנא בעי למיעבד אצוותי אטרי (משום שאני רוצה לעשות עיסתי איטרין). וכן בירושלמי ביצה פ"א סה"ט, ס' ע"ד: הדא אטריתא, ליבש אסור, לקדירה מותר, על יד על יד צריכה. והכוונה שאסור לעשות אטרין יבשין, כדי לפוררן ולבשלן אח"כ, משום טרחא יתירה,⁸ ומותר לעשות איטריות לקדירה, והיינו חוטי הבצק לבשלן, אבל הסתפקו אם מותר לעשות יבשות על יד על יד, כלומר, כדי לאוכלן מיד. ואיטריות הן למעשה מין מעשה קדירה, עיין מ"ש להלן פ"ד, שורה 9, ד"ה וכבר, ואילך. ובבבלי ברכות ל"ז ב' אמרו: ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה. מאי טריתא, איכא דאמרי גביל מרתח, ואיכא דאמרי נהמה דהנדקא, ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח. ושאלת הבבלי היא לאיזו טריתא נתכוין אביי, שהרי היו כמה מינין של איטרין, כמו שהראינו לעיל. ולפיכך נחלקו בטיבה של הטריתא. לפי מסורת אחת מין זה הוא גביל⁹ מרתח, והוא מעין שאמרו במשנתנו כאן פ"ו מ"ב: הנודר ממעשה קדירה אין אסור אלא ממעשה רתחתה, עיין מ"ש להלן פ"ד, שורה 9, ד"ה ובמשנתנו. ולפי מסורת אחרת היא נהמא דהנדקא, ונראה שהכוונה לאיטרין שהוסיפו בהן הרבה שומשמין (שומשמין נזכרו ברוב המקורות הנ"ל ביחס לאיטרין), וקראו לה לחם הודו (ἅρτος ’Ινδικός), דוגמת ἅρτος σησαμίτης,¹⁰ שהרי השומשום מוצאו מהודו (Sesamun indicum), ועוגות שומשמין היו לחם יומי לתושבי הודו,¹¹ עיין מ"ש לעף בפלורה ח"ג, עמ' 10. ולפי מסורת אחרת היא לחם העשוי לכותח. וכתב בפיסקי רי"ד (בית נתן, נ' ע"ב): "פי' לכותשו ולשים אותו מפורר לכותח". ועיין בפי' רי"ד הוצ' וורטהיימר וליס, עמ' ק"י. ואף הוא מין טריתא, שהרי ראינו לעיל שנתנו באיטרין חלב או גבינה. ואעפ"י שבגמרא שם הגירסא אינה בטוחה, ורבו בה הגירסאות והפירושים (עיין דק"ס שם, עמ' 205, בהגהות), מ"מ ברור שהתלמוד ידע יפה את טיבה של הטריתא, והיא טריתא של הבבלי שם הן הן האיטריות שלנו כאן בתוספתא ובבבלי כאן. ובס' הנר לר' זכריה אגמאתי לברכות שם, עמ' 75, פירש את הנהמא דהנדקא בשם יש מפרשים: שעושין מן הבצק חתיכות ומבשלין אותן, והיא הנקראת אטריה. והואיל וכמה מדבריו דברי גאונים הם, הרי מסתבר שאף כאן הוא פירושו של גאון. ובפירוש תלמידי רבינו יונה על הרי"ף שם (פ"ו סוף סי' קמ"א): ומזה הטעם יש להתיר חוטי הבצק שנקראין בלשון המשנה אטריה, ובלעז וירמזיליויש (vermicelles). ובגליון שם הגיהו: בלשון הירושלמי (במקום: מלשון המשנה), והוא בלי יסוד, שכן רגילים הראשונים לקרוא לברייתות בשם "משנה"¹² (בניגוד ללשון תורה ולשון האמוראים). והכוונה לברייתא שלנו. מעתה תמוהה מאד הסוגייא בבבלי כאן מ"ט א' שמוכח ממנה שפירשו שהטריות הן דילועין.¹³ ושמא יש שם חסרון, או שיבוש, כמו שמצוי במס' נדרים שלא נשנית הרבה שנים בישיבות הגאונים, עיין בהקדמה לאוה"ג, עמ' 5, ועמ' 8. וצ"ע רב. ובערוך ערך הטריות כתב שבס"א גרסו בבבלי: קטריות.

footnotes: ¹ במשנה שבבבלי: ומעשיה רוחשין רכין. ובכי"מ, בכי"ר ובפיה"מ להר"מ: ומעשיה רכין, עיין דק"ס שם, עמ' 153, הע' 8, והיא היא. ² ועיין מ"ש אתיניוס בספרו חכמי המשחה סי"ד,646d. ³ עיין מ"ש Oribasius (שהיה רופאו של יוליאנוס קיסר) בספרו .Collect. Med ס"א פ"ז, ג' ואילך, הוצ' Bussemaker-Daremberg ח"א, עמ' 20. ובהערות שם, עמ' 562, אסף את המקומות מספרי הרפואה הקדמונים שהזכירו את האיטריות כתרופה וכמזונות לחולים, וציין שם לשאר המקומות שהזכירן Oribasius, עיי"ש. ⁴ שהיו מרתיחין אותה מתחילה, ואח"כ מדביקין בה שכבה דקה של עיסת הרקיק, עיי"ש בהערות הנ"ל בשם גלינוס. ועיין בבלי פסחים ל"ז א'. ⁵ ואפשר שמשום כך אמרו בירושלמי: שכן דרך הרופא לוכל פתו בהן, מפני שהרופאים נזהרו שלא לאכול איטריות עבות. ⁶ עיי"ש בספרו של אוריבסיוס הנ"ל (לעיל הע' 3) ס"ד פי"א, ט', עמ' 304. ⁷ ועיין בבלי ברכות ל"ח א': שתיתא וכו', עבה, לאכילה עבדי לה, רכה, לרפואה עבדי לה. ואף שתיתא הוא מין מעשה קדירה, מעין איטריות, עיין מ"ש להלן בפנים. ⁸ עיין במשנה שם פ"ב סמ"ו ובבלי שם כ"ב ב'. ⁹ מתהווה ונגבל, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין על "גבל" בצופה האנגלי סדרא חדשה כי"ב (22–1921), עמ' 354. ¹⁰ עיין במלונות ללשון יון, ערךσησαμίτης. ¹¹ בפירוש תלמידי רבינו יונה לרי"ף ברכות פ"ו סי' קמ"א: ויש מי שהוא אומר שלחמא דהנדקא הוא פת ידוע שעושין ממנו תיקוני הנשים. ועיין מ"ש לעיל ח"ד (פסחים), עמ' 515. והרופא גלינוס מזכיר ’Ινδικόν כמשחת עינים ידועה, עיין במלונו של Liddell-Scott ערך ’Ινδικός. ¹² וביחוד ר"י ן' ג'נח, הרד"ק, רש"י ועוד. עיין מ"ש להלן נזיר פ"ד, הע' 22. וכבר נמצא כן במדרשות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 805. ¹³ עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 545, בשם ר' ישראל לוי.

2-3. **הנודר מן היורד לקדירה, מותר ביורד לאילפס, ביורד לאילפס, אסור ביורד לקדירה.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע לנכון: אסור... מותר. וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ב, ל"ט ע"ג, ובבבלי נ"א א'. והברייתא שבבבלי נתנה טעם לדבריה: אסור ביורד לאלפס, שכבר ירד לקדרה קודם שיורד לאלפס. ובנדרים הלכו אחר לשון בני אדם וקראו "יורד לקדירה", "יורד לאילפס", דברים שתוקנו סופית לאכילה בקדירה, או באילפס. והואיל והאילפס היו דפנותיו דקות הרי חיממו בו את המבושל מכבר, ונתנו בו תבלין טריין, ובדרך כלל היה נוח לחמם בו מהר דבר מועט (עיין במשנת שבת פ"ח סמ"ה). ומשום כך היורד לקדירה הרי ראוי הוא גם ליורד ללפס אם רצו לאכול מיד דבר מועט. ובירושלמי נתנו טעם: שכל היורד לקדירה יורד ללפס, ויש שיורד ללפס, ואינו יורד לקדירה. מה אית לך כגון וכו'. ופירושו כעין מה שאמרו בבבלי, והכוונה שכל מה שיורד לקדירה עלול לרדת ללפס (אם מכינים מעט ורוצים שיתבשל מהר), אבל יש דברים שמתקנים בלפס גרידא ולא בקדירה, ולפיכך יורד ללפס הוא בכלל יורד לקדירה, אבל אין יורד לקדירה בכלל יורד ללפס. ובמשנתנו פ"ו מ"ב: קונם היורד לקדירה שאיני טועם, אסור בכל המתבשלין בקדירה. ובמשנה שבבבלי נ"א א': אסור בכל הנעשה בקדרה. ועיין להלן בסמוך.

3-4. **מן הנעשין בקדירה, מותר בנעשין באילפס. מן הנעשין באלפס, מותר בנעשין בקדירה.**וכ"ה בד. וכע"ז בכי"ע. וכן בבבלי הנ"ל: מן הנעשה בקדרה מותר בנעשה באלפס וכו'. והטעם שבלשון בן אדם הבדילו בין "מעשה קדירה" (ברכות פ"ו מ"ה, כאן רפ"ו, טבול יום פ"ב מ"ה) ובין "מעשה אילפס" (בבלי פסחים ל"ז א', ל"ז ב'), ומעשה קדירה לחוד ומעשה אילפס לחוד. ובירושלמי חסרה בבא זו. ועיין מ"ש לעיל בסמוך סד"ה ובמשנתנו.

5-6. **מן היורד לתנור, אין אסור אלא מן הפת בלבד. מן הנעשין בתנור, אסור בכל הנעשין בתנור.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, אלא ששם "מן האפוי בתנור" (במקום "מן היורד בתנור") וכו'. ומכאן שבלשון בני אדם "היורד לתנור" פירושו "האפוי בתנור" (מאפה תנור, ויקרא ב', ד'), והכוונה לפת גרידא, אבל אם נדר מן הנעשין בתנור אסור בכל מעשי תנור. ובבבלי הנ"ל: הנודר מן היורד לתנור אין אסור אלא בפת. ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשים בתנור. ועיין מה שתמהו ע"ז בתוספות שם. ובמיוחס להריטב"א שם מביא גירסת הבבלי שלנו בשם ההלכות (כלומר, הרמב"ן), ומפרש כל הנעשים בתנור: כגון גדי שצלאו בתנור, וכיוצא בו. אבל מוסיף: "והאי גירסא לא נהירא וכו', ואיכא נסחי דגרסי איפכא, קונם יורד לתנור עלי אסור בכל הנעשין בתנור, אבל מעשה תנור עלי אינו אסור אלא בפת, והאי נוסחא דייק טפי".

6-7. **הנודר מן הקיים, מותר בגבנה, מן הגבינה, אסור בקיים.**בד: מן הגבנה מותר בקיים. וכ"ה ("מותר") בכי"ע (ובקג"נ: מותר מן הקים). ובמשנתנו פ"ו מ"ה: הנודר מן החלב מותר בקום. ור' יוסי אוסר. מן הקום מותר בחלב (ואף שם יש גורסים: קים, או קם).¹⁴ ועיין בבלי נ"ב ב'. ואמרו בירושלמי פ"ו רה"ח, ל"ט ע"ד: מהו בקם. חלבא מקטרא. ובליקסיקון ללשון סורית של פיין סמית, עמ' 1273, ערך חלב: חלבא קטירא, Lac coagulatum, כלומר, חלב קפוא, קרוש. ולהלן שם: חלבא קטירא, או חלבא דאתגבן. וכן פירש הראב"ד בהשגות פ"ט מה' נדרים ה"ח. אבל הר"מ שם פירש: המים המובדלין מן החלב. וכן בערוך ערך קם פי': נסיובי דחלבא (serum). וכן פירשו רוב הראשונים בבבלי נ"א ב', נ"ב ב'. והלכה של התוספתא לא מצאתי בפוסקים ובראשוני המפרשים, וכנראה שהגירסא הנכונה בשאר הנוסחאות, וקום לחוד וגבינה לחוד. ושמא צ"ל לפנינו להפך: הנודר מן הקיים אסור בגבינה, מן הגבינה מותר בקיים, ור' יוסי היא. וטעמו משום ששם אביו עליו, עיין בירושלמי הנ"ל. אבל עיין בבבלי הנ"ל. ועיין במלא"ש למשנתנו. ובבבלי שם: מן החלב מותר בגבינה. מן הגבינה מותר בחלב, ולא הזכירו מה דינו בקום, אם נדר מן הגבינה, ומה דינו בגבינה אם נדר מן הקום.

footnotes: ¹⁴ ועיין בשטמ"ק נ"א סע"ב.

7. **הנודר מן הרוטב, מותר בקופה. מן הקופ', מותר ברוטב.**וכ"ה בד ובכי"ע ובבבלי נ"ב ב', ובכולם: בקיפה וכו' הקיפה. והנכון כלפנינו, וכ"ה בכל מקום במשנתנו במשניות מטיפוס א"י (בכ"י קויפמן ופרמה כאן פ"ו מ"ו: ובקופא), וכ"ה במשנה כאן פ"ו מ"ו בקטעים מן הגניזה, וכן גורסים הגאונים, עיין בפיה"ג לטהרות, הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 125, ועיי"ש הערה 32, וכ"ה בערוך ערך פרמא ב' וערך קף ג'. ופירש שם: בשר מצומק שנמחה בקדירה ("פירמה" שבבבלי חולין ק"כ א'). וכן פירשו כמה מן הראשונים. ובפיה"מ להר"מ פ"ו מ"ו: קופה. תבלין. וכע"ז במיוחס לרש"י נ"ב רע"א: מקפה עבה מתבלין (והוא ע"פ רב פפא בחולין הנ"ל). ואף בלשון בני אדם רוטב לחוד וקופה לחוד, והנודר מזה מותר בזה.

8. **ר' יהודה אומ', אמ' קונם בשר שני טועם, אסור בו, ברוטבו, ובהקיפו.**וכ"ה ("ובהקיפו") גם בכי"ע. ובד: ובקיפה. ובמקבילה שבבבלי נ"ב ב': אם אמר בשר זה עלי אסור בו וברוטבו ובקיפו, ולא נזכר שם ר' יהודה. והברייתא כבר תוקנה שם ע"פ משנתנו פ"ו מ"ו: הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקופה.¹⁵ ור' יהודה אוסר. אמר ר' יהודה מעשה ואסר עלי ר' טרפון ביצים שנתבשלו עמו. אמרו לו וכן הדבר. אימתי בזמן שיאמר בשר זה עלי, שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, אם יש בו בנותן טעם אסור. ובירושלמי שם ה"ט, ל"ט ע"ד: מכיון שאמר זה אסרו עליו הוא והנייתו. ובכי"ע כאן: קונם בשר שאני טועם בו אסור בו ברוטבו וכו'. ונראה שיש כאן תיקון ע"פ ההלכה, והכוונה שהראה על הקיפה של בשר, ואמר קונם בשר שאני טועם בו וכו'. אבל ממשנתנו הנ"ל מוכח שר' יהודה סובר שאסור משום נותן טעם (אפילו ביצים שנתבשלו עמו) ומכיוון שאמר בשר שאני טועם (כגי' התוספתא) הרי אסר עליו במפורש טעם בשר, וסתם רוטב וקופה יש בהם טעם בשר, אעפ"י שאינן בשר לעניין טומאת נבילה, כמשנת חולין רפ"ט. ועיין מ"ש לעיל ח"ד (יומא), עמ' 818. ומ"מ הבבלי לא ידע ברייתא זו, עיי"ש נ"ב ב' בשאלת רמי בר חמא ומה שפשטו שם ממשנתנו הנ"ל, וכבר עמד ע"ז בח"ד, עיי"ש.

footnotes: ¹⁵ עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 7, ד"ה הנודר.

9. **מן השמן, מותר בשמן שומשמין.**פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ט.

9-10. **ומקום שמסתפקין בשמן שומשמין, אסור אף בשמן שומשמין.**בבבלי נ"ג א': תניא הנודר מן השמן בארץ ישראל מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית, ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית, מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה. פשיטא. לא צריכה דרובא מן חד מסתפקין וכו'. ועיין לעיל שבת פ"ב ה"ג ובמקבילות ומש"ש בח"ג, עמ' 26.

10-11. **ר' יהודה בן בתירה או' כל ששם תולדתו קרויה עליו ונדר ממנו, אסור ביוצא בו. מן היוצא ממנו, אסור בו.**כ"ה ("ביוצא") בכי"ע, אבל בכי"ו ובד בטעות: כיוצא. ובקג"נ: ונדר הימנו אסור. וכן היוצא הימנו אסור בו. ובמשנתנו פ"ו מ"ח: הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים, מן הסתוניות מותר בחומץ סתוניות. ר' יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו ונודר הימנו אסור אף ביוצא הימנו. וחכמים מתירין. ולא נתבאר בבבלי מהו "שם תולדתו קרויה עליו" ועיין במפרשים שנדחקו, ומסוגיית הבבלי שם נ"ג א' משמע כדבריהם. ברם בירושלמי רהי"ב, ל"ט ע"ד, אמרו: מאי טעמא דר' יוסי (פ"ו מ"ה) שם אביו קרוי עליו, מאי טעמא דר' יהודה בן בתירה שם בנו קרוי עליו. מסתברא וכו', ר' יודה בן בתירה יודה לר' יוסי, שם בנו לא כל שכן שם אביו. ר' יוסי לא יודה לר' יהודה בן בתירה, לא אמר אלא שם אביו, הא שם בנו לא. ועיין בק"ע שם (ה"ח בד"ח) ובשי"ק, ד"ה מ"ט. אבל נראה לי קרוב לוודאי שר' יהודה בן בתירא חולק גם על משנה ז', וסובר שהנודר מן הענבים אסור ביין, ומן הזיתים אסור בשמן, משום ששם בנו קרוי עליו, וקורים לענבים תירוש¹⁶ ולזיתים שמן, ולתמרים דבש,¹⁷ עיין ספרי כי תבוא פי' רצ"ז, הוצ' הר"א פינקלשטין, סוף עמ' 316, ירושלמי בכורים פ"א ה"ג, ס"ג ע"ד, בבלי ברכות מ"א ב'. ובמקרא דגן תירוש ויצהר הכוונה לפעמים לעץ תירוש ויצהר, ולפרי, עיין דברי הימים ב' ל"א, ה' (ויגד עליו רעו: דבש), ירמיה מ', י', י"ב. וכן מפורש להלן בירושלמי (לפי גירסת כל הראשונים שהביאו אותו) שר"ש בן אלעזר סובר שהנודר מן הזיתים ומן הענבים אסור בשמן וביין, וכן להפך, והוא כדברי ר' יהודה בן בתירה כאן, עיין מ"ש להלן, שו' 11–15, ד"ה ברם, אבל בבבלי אין רמז למחלוקת על משנה ז', ובצדק מעיר הרי"ץ (לפי שטמ"ק נ"ג א', סד"ה מתני'): אבל ברישא דיין ושמן מודה ר' יהודה [בן בתירא],¹⁸ לפי שעל דרך רוב היין נקרא יין סתם,¹⁹ והשמן - שמן סתם.²⁰ והוא לפי שיטת הבבלי, ועיין מ"ש להלן, שו' 11–15, ד"ה ובבבלי. ולפ"ז נקטה כאן התוספתא הלכה כללית, ור' יהודה בן בתירא חולק גם על משנה ז' וגם על משנה ח'.

footnotes: ¹⁶ עיין להלן פ"ד, שו' 5–6, ד"ה הנודר, ומש"ש. ועיין מ"ש בהערותי למאירי מס' נדה, עמ' 329, ובבבלי ע"ז ס"ו רע"א, ומ"ש להלן הע' 17. ¹⁷ ואפשר שהוא סובר שבנדרים הלכו אחר לשון תורה. ועיין בירושלמי פ"ו ה"א, ל"ט ע"ג, ומקבילות, ובבלי מ"ט א'. ¹⁸ ועיין גם בתוספות נ"ג א', ד"ה חכמים היינו ת"ק. ¹⁹ ופירש במשנתנו "שם תולדתו" כמו שם "יולדתו", שם אמו, עיין במיוחס לרש"י למשנתנו נ"ג רע"א. ובפי' הר"א מן ההר, עמ' ק"ח, פירש "שם תולדתו" שהתולדה מתייחסת עליו, כגון דבש שיוצא מתמרים שנקרא דבש תמרים. ועיי"ש שמבאר את ההבדל בין ר' יהודה בן בתירה לבין ר' יוסי. אבל כבר הראינו בפנים שבירושלמי מפורש ששם תולדתו הוא שם בנו, ולר' יוסי הוא על שם אביו. ²⁰ כלומר, להוציא יין תפוחים ושמן שומשמין, כמשנתנו פ"ו מ"ט.

11-15. **ר' שמעון בן לעזר אומ' את שדרכו לוכל ודרך היוצא ממנו לוכל ונדר הימנו, אסור ביוצא הימנו. מן היוצא הימנו, אסור בו. את שדרכו לוכל ואין דרך היוצא ממנו לוכל ונדר הימנו, מותר ביוצא הימנו. מן היוצא הימנו, מותר בו. את שאין דרכו וכו'.**וכע"ז ממש גם להלן בסמוך (לעניין כסות) בין בד ובין בכי"ו. ובד כאן: את שדרכו לאכל ודרך היוצא ממנו לאכל ונדר הימנו מותר ביוצא הימנו, מן היוצא הימנו מותר בו. את שאין דרכו לאכל וכו'. והמציעתא (הסיפא שהעתקנו כאן) חסרה שם. והואיל ומסתבר שיש שם השמטה ע"י הדומות, הרי אין לדעת אם נשמטה שם המציעתא, וגרסו שם ברישא "מותר" (במקום "אסור"), או שנשמט שם חלק מן הרישא ומן המציעתא, וגרסו שם ברישא כגי' כי"ו. והואיל ונוסח הדפוסים ונוסח כי"ו שניהם ממשפחה אחת, הרי מסתבר שאף שם צ"ל כגי' כי"ו (וכהשערה השניה שלנו), ויגיד עליו רעו דברי ר' שמעון בן אלעזר בכסות שלהלן. ובכי"ע נשמטה כאן כל הרישא, אבל בקג"נ גרס ברישא כגירסת כי"ו. ולפ"ז אין ספק שמסורת התוספתא ברישא היא כגירסת כי"ו. אבל בירושלמי פ"ו רהי"א, ל"ט ע"ד: תני ר' שמעון בן אלעזר אומ' קונם כל דבר שדרכו לאוכלו, דרך היוצא ליאכל, נדר בו מותר ביוצא ממנו, נדר ביוצא ממנו מותר בו. מה אית לך, כגון זתים וענבים. וכל דבר שדרכן ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו [נדר ביוצא ממנו מותר בו].²¹ מה אית לך, כגון אילין תותייא.²² והנה הגירסא בהוצאות שלפנינו בירושלמי יחד עם ההשלמה ע"פ הריטב"א והרנב"י בוודאי בלתי אפשרית, ולפיה הרי דין הרישא והמציעתא אחד, ולמה לא כללה את שתי הבבות באחת. ואם נקבל את גירסת הרשב"א²³ בירושלמי במציעתא: "נדר ביוצא ממנו אסור בו", וגירסת הירושלמי בהוצאות שלנו ברישא "מותר ביוצא ממנו... מותר בו", אין קושי בסיגנון שהרי שונה הרישא מן המציעתא,²⁴ ולא עוד אלא שכל דברי ר' שמעון בן אלעזר בהלכה שלנו יתאימו לדבריו בכסות לפי גירסת הירושלמי פ"ז ה"ג, מ' ע"ג, והיינו ברישא: מותר ביוצא ממנו... מותר בו, ובמציעתא: מותר ביוצא ממנו... אסור בו. ברם הרשב"א, הרנב"י והריטב"א הנ"ל גורסים בירושלמי בדברי ר' שמעון בן אלעזר כאן ברישא: נדר בו אסור ביוצא ממנו. נדר ביוצא ממנו אסור בו,²⁵ והוא כגירסת התוספתא בכל הנוסחאות. ולא עוד אלא שבאור הירושלמי "כגון זתים וענבים" הוא גם בכל הראשונים הנ"ל, וכן מוכרח מן העניין, שהרי הירושלמי הביא ברייתא זו למשנה ז': הנודר מן הענבים מותר ביין²⁶ וכו'. ונמצאנו למדים שלר' שמעון בן אלעזר אם נדר מן הזיתים והענבים אסור גם בשמן ויין, וכן להפך. והוא נגד משנתנו פ"ו מ"ז, ור' שמעון ב"א סובר כר' יהודה בן בתירא לפי פירוש הירושלמי בדברי ר' יהודה בן בתירא, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה ובמשנתנו וד"ה וכן.²⁷ ובבבלי נ"ג א': דתניא כלל זה אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שדרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול, כגון תמרים ודבש תמרים,²⁸ נדר בו אסור ביוצא ממנו, נדר מיוצא ממנו אסור בו. וכ"ה הגירסא ברישא כאן בכי"מ ובכל הראשונים שבדקתי.²⁹ נמצאנו למדים שבין הירושלמי (לפי גירסת הרשב"א, הרנב"י והריטב"א) ובין הבבלי מקיימים את גירסת כל נוסחאות התוספתא ברישא, והיינו "אסור" באב ובתולדה, אפילו אם לא נדר אלא מאחד מהם. והתוספתא לא נתנה דוגמא לדבר, ובה נחלקו בירושלמי ובבבלי. לפי הירושלמי הכוונה אפילו לזתים וענבים (עיין מ"ש לעיל), אבל לפי הבבלי הכוונה "כגון תמרים ודבש תמרים", והיינו דווקא בדבר ששם האם (שם יולדתו) קרויה עליו, משום שאומרים דבש תמרים (לאפוקי מסתם דבש שהוא דבש דבורים בלשון בני אדם). ואשר למציעתא,³⁰ הרי כבר ראינו שבדפוסים ישנה השמטה. ובקג"נ גורס: ונדר הימנו אסור הימנו, ומן היוצא הימנו מותר בו. ובכי"ע: נדר הימנו אסור ביוצא הימנו, מן היוצא הימנו מותר בו. וכן כנראה צ"ל גם בקג"נ. וגירסא זו היא בוודאי נגד הירושלמי הנ"ל בין לגירסת הדפוסים ובין לגירסת הראשונים. ובבבלי בהוצאות שלפנינו חסרה בבא זו. ונראה שאף במציעתא הנכון כלפנינו, ואם נדר הימנו מותר ביוצא ממנו, וכן להפך. וזו היא גירסת הירושלמי הנ"ל במציעתא, לפי הרנב"י והריטב"א (עיין מ"ש לעיל ד"ה אבל בירושלמי), וכשיטתו של ר' שמעון בן אלעזר (לפי התוספתא) להלן בסמוך לעניין כסות. וכן גרסו הראשונים גם בבבלי, שכן מעתיק בשטמ"ק נ"ג א' ד"ה גמרא (בשם הרי"ץ): כל שדרכו לאכול, כגון תותי', ואין דרך היוצא ממנו, כגון מי תותין, כל שאין דרכו לאכול, כגון סתוניות וכיוצא בהן, ודרך היוצא ממנו לאכול, דחומץ סתוניות ראוי וכו', וחכמים סבירא להו בתותים דאם נדר בו מותר ביוצא ממנו, ואם נדר ביוצא ממנו מותר בו וכו'. וכאן ברור שלא העתיק מן הירושלמי שהרי מפרש את הסיפא בסתוניות וחומץ סתוניות, ובירושלמי אינו מפרש כן, וכן במאירי נ"ג א', ד"ה במשנתנו (הוצ' ר"א ליס, עמ' קצ"ה): דתניא כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שדרכו ליאכל וכן דרך היוצא ממנו ליאכל, כגון תמרים ודבש שלהן, אם נדר בו אסור ביוצא ממנו ואם נדר ביוצא ממנו אסור בו, אבל כל שדרכו ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל, כגון תותי' ומשקה היוצא מהן, אם נדר הימנו מותר ביוצא ממנו, ואם נדר ביוצא ממנו מותר בו וכו'. ואלמלא דברי הרי"ץ הנ"ל היה אפשר לומר שהרב צרף כאן את דברי הירושלמי לדברי הבבלי, אבל מדברי הרי"ץ משמע שהיה לפניו כן גם בבבלי. והדוגמאות שניתנו שם, כנראה, אינן מן הבבלי, אלא תוספת פירוש הראשונים הן.

footnotes: ²¹ כ"ה במיוחס להריטב"א נ"ג א' ובפי' הרנב"י שם. ובחי' הרשב"א נ"ג ב': נדר ביוצא ממנו אסור בו. ולפנינו השמטה ע"י הדומות, עיין מ"ש להלן בפנים. ²² כלומר, שאין דרכן לסחיטה לשם שתיית מימיהן. אבל אין לפרש שהטעם הוא משום שאכילת היוצא ממנו היא שלא כדרך הנאתן (עיין בבלי פסחים כ"ד ב' ובלחם משנה פ"י מה' מאכלות אסורות הכ"ב), שכן בבבלי (שם) מוכח שאף דבש תמרים הוא שלא כדרך הנאתן. ²³ עיין לעיל, הע' 21. ²⁴ הסיפא באה להלן: את שאין דרכו לוכל, אבל דרך היוצא ממנו לאכל. ²⁵ ומסתבר שבירושלמי בהוצאות שלפנינו הוא תיקון סופרים ע"פ שיטת הבבלי, והוא מחמת הדוגמא שנתן הירושלמי "כגון זתים וענבים", ודוגמא זו מוכיחה שצ"ל: מותר... מותר, כסתם משנתנו פ"ו מ"ז, שאין חולק עליה בבבלי. ²⁶ ולא כבבלי נ"ג א' שהביא ברייתא זו למשנה ח': הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים. עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ובבבלי. ²⁷ אבל אין הכרח לומר שר' שמעון בן אלעזר סובר כר"י בן בתירא גם בטעמו. ועיין מ"ש להלן, שו' 17–19, ד"ה ולפי גירסת התוספתא. ²⁸ עיין לעיל, הע' 26. ²⁹ ומ"ש הר"ן שם, ד"ה חכמים: כך גרסינן בה' הרמב"ן ז"ל וכו', ומכאן שלפניו היתה גירסא אחרת, אפשר שכוונתו להמשך התוספתא, שהיו בה גירסאות שונות, עיין מ"ש להלן בפנים. ברם בפי' הר"א מן ההר, ריש עמ' ק"ט: ענבים. דרכן לאכל ודרך היוצא ממנו לשתות. שאין דרכו לאכול. סתוניות. ודרך היוצא ממנו לאכל. החומץ. והוא קשה מאד, וענבים מאן דכר שמיה. ואין לומר שהיתה לפניו הגירסא בבבלי כמו בירושלמי: כגון ענבים וזתים, שהרי מהמשך דבדיו שם משמע שהיה לפניו ביחס לדברי ר"ש בן אלעזר תמרים ודבש. וצ"ע. ³⁰ עיין לעיל, הע' 24.

15-16. **את שאין דרכו לוכל אבל דרך היוצא ממנו לאכל ונדר ממנו, לא נתכוין זה אלא ליוצא ממנו.**וכ"ה גם בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירשו רוב הראשונים³¹ שהכוונה לסתווניות שאין דרכם ליאכל, אבל דרך היוצא מהם ליאכל. וכבר הקשינו על פירוש זה לעיל ח"א (ברכות), עמ' 56–57. ובירושלמי כאן מפורש: א"ר יוסי בר' בון [כגון]³² זירעוני גינה שאינן נאכלין. וכן פירש במאירי הנ"ל.

footnotes: ³¹ עיין במיוחס לרש"י, בתוספות (בשם הר"ם), בפי' הרא"ש, ברי"ץ שבשטמ"ק ועוד. ³² כ"ה ברשב"א, בפי' הרנב"י ובמיוחס להריטב"א נ"ג א'.

16-17. **הנודר מן הצמר, מותר בפשתן, מן הפשתן, מותר בצמר.**הלכה תמוהה, ופשיטא היא, וכיצד היה עולה על הדעת לאסור. ופירושי המפרשים דחוקים. ושמא נסמכה הברייתא בעיקרה למשנתנו פ"ז סמ"ג³³ טען והזיע והיה ריחו קשה, אמר קונם צמר ופשתים עולים עלי וכו', אסור להפשיל לאחוריו. ומלמדת התוספתא שאינו אסור אלא אם נדר בפירוש משניהם, אבל אם לא הזכיר אלא אחד מהם אינו אסור בשני, אעפ"י שהייתי סבור לומר שדעתו בוודאי היתה על כל אחד מהם, מ"מ מותר בשני משום שהם דברים שבלב. וברייתא זו היא פתיחה לדברי ר' שמעון בן אלעזר בסמוך, עיין מ"ש להלן, שו' 17–19, ד"ה ולפי, ולעיל הערה 33.

footnotes: ³³ והובאה לכאן כפתיחה לדברי ר' שמעון בר' אלעזר שלהלן, שהוא חוזר כאן על שיטתו לעיל בסמוך (בעניין נדר מן האוכל ולא מן היוצא ממנו). ומן הירושלמי שנביא להלן מוכח שדברי ר' שמעון בן אלעזר נסמכו למשנה הנ"ל.

17-19. **ר' שמעון בן לעזר אומ' את שדרכו להתכסות ודרך היוצא ממנו להתכסות ונדר ממנו, אסור ביוצא בו. מן היוצא ממנו, אסור בו.**וכ"ה בד (ובכי"ו: כיוצא). ובכי"ע ובקג"נ ישנה השמטה, והדברים מעורבבים שם. ובירושלמי פ"ז ה"ג, מ' ע"ג: ר' שמעון בן אלעזר וכו' כדרכו³⁴ מותר ביוצא ממנו. נדר ביוצא ממנו מותר בו. מה אית לך כגון אילין שלחיה.³⁵ וגורס כאן בדברי ר' שמעון בן אלעזר כגירסתו בדבריו לעיל שם פ"ו הי"א. וכבר ראינו לעיל, שו' 11–15, ד"ה ברם, שהראשונים גרסו בירושלמי שם: אסור ביוצא ממנו... אסור בו, כגירסת כל הנוסחאות בתוספתא ובבבלי, עיין מש"ש. ושמא שאני הכא משום שאין כאן לא שם אביו על בנו ולא שם הבן על אביו,³⁶ ולפיכך אם נדר מזה מותר מזה. אבל אפשר שבירושלמי כאן תוקן ע"פ הירושלמי שבפ"ו, או שתוקן מסברא, כי למה יאסר, והרי אין שמותיהם שוים כלל, ועור לחוד וגיזי צמר לחוד. ולפי גירסת התוספתא מוכח שר' שמעון בן אלעזר חולק על ר' יהודה בן בתירא,³⁷ וטעמו הוא הואיל ודרך העולם להתכסות בין בשלחים ובין בשמיכות של צמר,³⁸ כיוון שנדר באב אסור גם בתולדה, וכן להפך, ואעפ"י שאין שם האב נקרא על בנו ולא שם הבן על האב. ומטעם זה פתחו את הברייתא: הנודר מן הצמר מותר בפשתן וכו', כלומר אעפ"י ששניהם משמשים לדבר אחד, מ"מ הרי הם עצמים נפרדים לגמרי, מה שאין כן שלחים וצמר, שמתחילת ברייתן הם דבר אחד, ולפיכך הנודר מזה אסור בזה.

footnotes: ³⁴ צ"ל: נדר בו, כהגהת המפרשים. ³⁵ כלומר, העורות הללו. ושלח הוא עור שאינו עבוד לגמרי, ופעמים עדיין גיזות הצמר עליו (עיין מ"ש לעיל ח"ג, שבת, עמ' 232). ואם נדר מן השלח מותר להתכסות בבגדי צמר, וכן להפך. ואפשר שהכוונה לגיזי צמר שמותר להתכסות בהם, עיין במשנתנו פ"ז מ"ג. ³⁶ ור' שמעון בן אלעזר סובר כר' יהודה בן בתירה ולפיכך אוסר לעיל, אבל כאן מתיר. ³⁷ עיין מ"ש לעיל, הע' 27. ³⁸ ואפשר שהכוונה לגיזי צמר, עיין מ"ש לעיל, הע' 35.

19-20. **את שדרכו להתכסות ואין דרך היוצא ממנו להתכסות ונדר הימנו, מותר ביוצא בו. מן היוצא ממנו, מותר בו.**וכ"ה בד (ובכי"ו: כיוצא). ובירושלמי הנ"ל: נדר בו מותר ביוצא ממנו. נדר ביוצא ממנו אסור בו.³⁹ מה אית לך, כגון אילין סוסרנה, כלומר σίσυρνα, עורות עזים בשערן, והיו מתכסים בהן בלילה ולובשים אותן ביום, עיין במלונות ללשון יוון ערך σίσυρνα וערך σίσυρα. ואשר לכתיב "סוסרנה" אף הוא אינו שיבוש שכן כותב Ammianus Marcellinus בסט"ז פ"ה סי' ה':, sisyra quam vulgaris simplicitas susurnam appellat, ולפ"ז בלשון ההמון הפשוט היו קוראים לשמיכות הגסות האילו סוסורנה. וההבדל בין השלחים והסוסרנה הוא בזה שבשמיכות של צמר היו מתכסים, אבל לא היו עושים שמיכות משער ומשטף עזים,⁴⁰ אלא היו עושים מן השער שקים, ומנוצתה בגדים יקרים, עיין בתוספות שבת כ"ז א', ד"ה ונוצה, ובתו"כ תזריע רפי"ג, ס"ח ע"ב. ובח"ד העיר על ב"ר פ"כ, י"ב (הוצ' תיאודור, עמ' 197) שאמרו שם על כתנות עור שהן סיסרנון. ולעיל שם אמרו שהן איגיאה, αἴγεια, כלומר [עורות] עזים. ונראה שנחלקו שם אם הבגדים הללו (כתנות העור) היו יקרים, או זולים, והסוסרנה היו עורות גסים ופשוטים, עיין מ"ש .Ammianus Marc במקום הנ"ל, וכן יוצא ברור גם מדברי אריסטופנס, צפרדעים, 1459. ובסכוליאון שם מבאר שסיסרנה הוא משל ל־ὀχληρός πολίτης, אזרח טרדן. ולפיכך אמרו בב"ר להלן שם: פרה מן מה דאת לביש, כלומר ופחות ממה שאתה [בערכך] לבוש, עיין בהערות שם. ועיין בהערתי בסה"י לכבוד גינצבורג (החלק העברי), עמ' קי"ב, הערה 164.

footnotes: ³⁹ ועיין לעיל בתוספתא, שו' 13–15, ובמקבילה בירושלמי פ"ו הי"א, ל"ט ע"ד, ומ"ש לעיל הע' 21, בשם הרשב"א. ⁴⁰ ואפשר שהכוונה היא שמתכסים בגיזי צמר (עיין לעיל הע' 35), ואין מתכסים בשער של עזים.

20-21. **את שאין דרכו להתכסות אבל דרך היוצא ממנו להתכסות וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ו בטעות: אבל אין דרך וכו'. ופירשו בירושלמי: כגון הדין צמר גפן, כלומר, שאין מתכסין בצמר גפן, אבל מתכסין בשמיכה של צמר גפן.⁴¹

footnotes: ⁴¹ ואפשר שהכוונה היא שאין מתכסין בקנים של צמר גפן, אלא בצמר היוצא ממנו, עיין לעיל הע' 35, והע' 40.

21-22. **הנודר מן הבשר, אסור בכל מין בשר.**להלן חולין פ"ח ה"ב. ועיין במשנה שם רפ"ח. וכל הברייתא שלנו בירושלמי כאן פ"ז ה"א, מ' ע"ב, בבלי נ"ד ב', מעילה כ' ב'.

22. **אסור בראש, וברגלים, בקנה, ובעופות.**בד ובכי"ע: ובקרבים בקנה (בכי"ע: בקרבים ובקנים) ובעופות. ובבבלי: וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות. וכ"ה במעילה הנ"ל, אלא ששם: ובלב ואסור בעופות. אבל בבבלי כי"מ כאן: ובכבד ובלב ובקריבי' ובעופות (ועיין להלן בדברי רשב"ג לעניין קרבים). נמצאנו למדים שגירסת כי"מ כאן בבבלי מקיימת את גירסת ד וכי"ע של התוספתא. ברם אין ספק שגירסת כי"ו נכונה, וקרבים לא נזכרו בבבלי בהוצאות שלנו כאן ומעילה (אף בכי"מ שם) לא אצל ת"ק ולא אצל רשב"ג. וכן לא נזכרו בהלכות המיוחסות להרי"ף בסוגיין. והראשונים ז"ל נחלקו מה דינם של קרביים. ובמיוחס לרש"י כאן כתב שקרביים לכולי עלמא בכלל בשר, ועיין ברמב"ן כאן, ובשטמ"ק בשם הרי"ץ, ובר"מ פ"ט ה"ו. ויש אומרים שקרבים ומעיים לכולי עלמא מותר, עיין ברשב"א במקומו, ובשטמ"ק בשם הריטב"א. ובס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 257: אסור גם בכבד וכו', כמו שאמרו וכו' ואסור בראש וברגלים ובקנה ובכבד, מפני שהן קרבים וכו'. ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קי"ב: אבל קרבין היינו קנה ולב, וכן הדין לכל הקרבין. ומכאן שלא נזכרו לפני כל רבותינו ז"ל קרבין בברייתא שבבבלי. ובמשנת יומא פ"ב מ"ו: הבשר בחמשה. הקרבים והסלת והיין בשנים שנים. ועיין במלא"ש שם. ועיין בבלי ביצה ז' א' (לעניין בני מעיין וקורקבן). ובירושלמי כאן הנ"ל: אסור⁴² בראש ובכרעים ובקנה ובלב⁴³ ובכבד. ואף שם לא נזכרו "קרבים".

footnotes: ⁴² כ"ה בכי"ל. והמגיה הגיה בגליון: מותר, ועל פיו הדפיסו בירושלמי ד"ו. ⁴³ מלה זו אינה בכי"ל, והושלמה ע"י המגיה בגליון.

22-23. **ומותר בבשר דגים, וחגבים.**משנתנו חולין רפ"ח, תוספתא שם פ"ח ה"ב, ירושלמי ובבלי כאן ומעילה הנ"ל.

23-25. **(רבן שמעון שמעון בן גמליאל אומ' הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר ואסור בראש וברגלים בקרבים בקנה ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים).**כפילות מיותרת זו היא גם בד, אלא ששם לנכון: ומותר בראש וכו'. ואינה בכי"ע, וכנראה שלא היתה גם בקג"נ, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

25-26. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' הנודר מן הבשר, אסור בכל מין בשר, ומותר בראש, וברגלים, ובקנה, ובעופות, ובדגים, ובחגבים.**וכ"ה בד, ולא נזכרו בבבא זו "קרבים". וכנראה שמשום כך באה כפילות זו כנוסח אחר לנוסח ראשון שנזכרו בו קרבים. ובכי"ע: ומותר בראש וברגלים בקרבים ובקנים וכו'. וכ"ה בבבלי כאן בכי"מ: הנודר מן הבשר מותר בראש ובקנ' וברגלי' ובקרבי' ובכבד ובלב ובעופות, ואין צרי' לומ' בבשר דגי' וחגבי'. ובהוצ' שלפנינו: אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובכבד וכו'. וקרבים לא נזכרו שם. ובמעילה: רשב"ג מתיר בראש וברגלים ובקנה ובכבד (כ"ה בכי"מ שם ובמיוחס לרבינו גרשום. ועיין בשטמ"ק שם אות ב'). ובהוצאות שלפנינו שם נוסף: ובעופות ובדגים ובחגבים. ואף שם לא נזכרו "קרבים" בדברי רשב"ג, עיין מ"ש לעיל, שו' 22, ד"ה אסור. ובירושלמי נשמטו דברי רשב"ג ע"י הדומות. ועיין מ"ש להלן, שו' 26–27, ד"ה ומלשונו של רשב"ג. ובמשנתנו רפ"ז: הנודר מן הירק מותר בדלועין. ור"ע אוסר. אמרו לו לר' עקיבא והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק, והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין. אמר להן כן הדבר, או שמא הוא אומר לו לא מצאתי אלא קטנית? אלא שהדלועין בכלל ירק. ובבבלי תלו את המחלוקת במצאתי ולא מצאתי, ואמרו שהת"ק של משנתנו הוא כרשב"ג כאן, והת"ק של הברייתא הוא כר"ע. ושאלו אם כן למה אסור לת"ק של הברייתא בעופות משום שהשליח נמלך לפעמים ואומר לא מצאתי אלא עוף, ולפ"ז יהא אסור אף בדגים שהרי השליח נמלך לפעמים ואומר לא מצאתי אלא דגים, ומתרצים שמדברים ביום הקזה, שנמלך בעופות שאוכלים אותן שלוקין אפילו ביום הקזה, אבל דגים מזיקים ביום הקזה, ואם לא מצא בשר לא יקנה דגים. ואביי (במעילה הוא בשם רב פפא) מעמידה בשכואבות לו העינים, ודגים מזיקים לו בתחילת מחלתו, ולפיכך נמלך בעופות אבל לא בדגים. נמצא שלשיטת הבבלי הברייתא שלנו מוגבלת דווקא ליום הקזה, או למקרה של מחלת עינים, אבל בשאר ימים אסור אף בבשר דגים לת"ק. ועיין בתוספות חולין ק"ד א', ד"ה הנודר. אבל בירושלמי רפ"ז, מ' ע"ב, שאלו אותה הקושיא, ולר"ע יהא אסור בבשר דגים וחגבים (שלא כמשנת חולין רפ"ח), ומסיקים: אלא ר"ע סבר מימר הדילועין בכלל ירק, ורבנין אומרין אין הדילועין בכלל ירק. ואח"כ תלו את מחלוקת הת"ק של משנתנו ור"ע בברייתא שלנו, והת"ק של משנתנו סובר כרשב"ג כאן, ור"ע סובר כת"ק של הברייתא. ולפי הירושלמי המחלוקת כאן היא אם ראש ורגלים וכו' בכלל בשר הן, אבל בשר דגים וחגבים בוודאי לאו בכלל בשר הן, ואין הוא תלוי בלל במצאתי ולא מצאתי. ולפ"ז דין משנתנו והברייתא היא בכל הימים ובכל המקרים. ואין להכניס בירושלמי את שיטת הבבלי.

26-27. **וכן היה רבן שמעון בן גמליאל או' קרביין לא בשר, אכליהון לא אנש.**וכע"ז בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובבבלי כאן בהוצאות שלפנינו הוסיפו: אוכליהן כבשר לעניין זביני לאו בר אינש. ועיין במיוחס לרש"י. אבל בכי"מ חסר כ"ז, ואינו גם במעילה כ' ב'. ובשטמ"ק כתב בשם הרא"ם: "ומצאתי זה הפי' שבוש הוא, ואינו מן הספר, ומאן דהוא פירשו כן, לפי שהיה תמה על כמה בני אדם חשובין ואוכלין מהן, וזה הכריחו לפרש כן, וכתבו בגיליון, והסופר עשה מבפנים". אבל הפירוש הוא פירוש נכון, וכוונתו שאי אפשר לומר אוכליהן לאו בר אינש, אלא הכוונה "אוכליהן כבשר", כלומר בתורת בשר, וכפירוש המיוחס לרבינו גרשום במעילה כ' ב': כל האוכלן במקום בשר. ועיין באוה"ג,⁴⁴ עמ' 95. ומלשונו של רשב"ג לפי פשוטו משמע שלכל הפחות לשיטתו אין קרביים בכלל בשר,⁴⁵ והוא מוסיף "קרבים" על מה ששנה לעיל. ולשיטת הסוברים שקרבים בכלל בשר אפילו לרשב"ג, יצטרכו לתרץ שכוונתו לעניין זביני, וכפירושו של המוסיף בתלמוד בהוצאות שלנו. ובפי' ר"א מן ההר, עמ' קי"ב, כתב: קרבין לאו בשר. שמעתא אחריתי היא. אינן יפין לאכל כבשר, אע"ג דלענין נדרים הוו כבשר. ועיין במיוחס לרש"י שם.

footnotes: ⁴⁴ ומה שהביא שם בשם האגודה שכתב: "מכאן הוכיחו גאו' דקרביים טריפות בטלין ברוב וכו' " אין הכוונה כלל לגאונים, אלא להריצב"א שהובא בשטמ"ק מעילה כ' ב', אות כ"א, ובסמ"ג לאווין קמ"א, נ"ב ע"ג. וכנראה שבטור יו"ד סי' ק"י צ"ל: הר"י הורה וכו', וכוונתו להריצב"א (לפנינו שם: ה"ר יהודה וכו'). ⁴⁵ עיין מ"ש לעיל, שו' 22, ד"ה אסור, ושו' 25–26, ד"ה רשב"ג.

27-29. **ר' שמעון בן לעזר אומ', קונם דג שאני טועם, אסור בגדולים, ומותר בקטנים. דגה שני טועם, אסור בקטנים ומותר בגדולים.**כ"ה ("ומותר בקטנים") בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: ומותר בקרביים. ובד נשמטה הסיפא בטעות ע"י הדומות. אבל ישנה גם בבבלי נ"א ב' ובירושלמי פ"ו ה"ג, ל"ט סע"ג, אלא שבירושלמי הסדר שונה, והבבא שלהלן בסמוך נשנית לפני "דגה שאיני טועם" וכו'. וכן בלשון בני אדם⁴⁶ ובלשון חכמים דגה הוא דג קטן, עיין מ"ש לעיל ח"א (פאה), עמ' 183, שו' 25, וח"ד (סוכה), עמ' 895, ועיין במשנת ע"ז פ"ב מ"ו ומ"ז. ובירושלמי שם אמרו שדג קטן הוא פחות מליטרא. והביאוהו הראשונים כאן נ"א ב'. והכל לפי המקום ולפי טיב הדגים במקום, שהרי בנדרים אנו הולכין אחר לשון בני אדם. ועיין בהמשך הירושלמי. ועיין מ"ש להלן בסמוך על משנתנו.

footnotes: ⁴⁶ בבבלי נ"א ב' הוכיחו שבלשון מקרא אינו כן.

29. **דגים שני טועם, אסור בגדולים ואסור בקטנים.**וכ"ה בד, וכע"ז בכי"ע. וכ"ה בירושלמי, אלא ששם נשנית בבא זו כמציעתא. אבל בבבלי הנ"ל: דג דגה שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים. וכ"ה בכי"מ שם ובראשונים. ובמשנתנו פ"ו מ"ד: דג דגים שאיני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים וכו'. ונחלקו הראשונים בפירושה. לפי המיוחס לרש"י, פי' הרנב"י, הר"א מן ההר, הריטב"א והר"ן נ"א ב' הכוונה במשנתנו שאמר שניהם "דג דגים", ודג משמע גדול ודגים משמע קטנים,⁴⁷ ולפיכך אם אמר את שניהם אסור בין בגדולים ובין בקטנים, ולא אמרינן שבטל האחרון את הראשון, ואסור רק בקטנים. ולפ"ז אין משנתנו חולקת על רשב"א, ור"ש בן אלעזר מפרש את דבריה, ודג דגים של משנתנו הוא "דג דגה" של הברייתא שם. אבל לפי גירסת התוספתא והירושלמי ש"דגים" משמעותם בין גדולים בין קטנים חולק ר"ש בן אלעזר על משנתנו, ואפילו אומר דגים גרידא אסור בין בגדולים בין בקטנים. ובדוחק אפשר לומר שמשנתנו רבותא קתני, ואפילו אמר דג דגים, דינו כאילו אמר דגים, ואסור בין בגדולים ובין בקטנים. אבל בתוספות ובפי' הרא"ש⁴⁸ (וכן הביא במאירי בשם גדולי הדורות) ועוד, פירשו במשנתנו הנ"ל "דג דגים" שכוונתה או, או, שאמר דג, או שאמר דגים, ובשניהם אסור בין בגדולים ובין בקטנים, ועיין בסיגנון המשנה ספ"ו ובמפרשים שם, ובברייתא שם נ"ג סע"ב.⁴⁹ ולפ"ז מתאימה המשנה לסיפא של דברי ר' שמעון בן אלעזר (לפי גירסת התוספתא), אבל חולקת על הרישא של דבריו בכל הנוסחאות.

footnotes: ⁴⁷ ובפיה"מ להר"מ פירש שדג דגים הוא דוגמת שיר השירים, הבל הבלים, והוא לשון ריבוי והפלגה, והכניס בלשון זו את כל מין הדגים, ואפילו קטנים. ופירוש רבינו קשה מאד, משום שמשמעותו של "דג דגים" לפי הדוגמא שנתן הוא דג המיוחד בין הדגים, כלומר גדול ומשובח דווקא. ולא עוד מה נעשה בדג דגה של ר"ש בן אלעזר בברייתא שבבבלי. ובמשנתנו ספ"ו: חטה חטין שאני טועם... גריס גריסין שאני טועם וכו', ואף שם כתב רבינו בפיה"מ (לפי הגד"נ, פי' הר"א מן ההר והנוסח שבמאירי): כבר אמרנו כי סמיכות הדבר אל קבוצו יורה על הגודל והרבוי. ועיין עכשיו בהוצ' הר"י קאפח, עמ' קל"ח. ועיין בברייתא שבבבלי ספ"ו, נ"ג ע"ב. ⁴⁸ אבל בפי' הרא"ש נ"ג ב' פירש: חטה חטים... שאמר שניהם, עיין מ"ש להלן בסוף פירקין, סד"ה ברם. ⁴⁹ לפנינו בהוצאות בטעות בשם ר' שמעון בן גמליאל, וצ"ל: ר' שמעון בן אלעזר (עיין מ"ש להלן, הע' 63). ושנו שם: חטה... חטין... חטה חטין; גריס... גריסין... גריס גריסין.

30. **הנודר מן הירק בשביעית, אסור בירקות שדה.**במשנתנו פ"ו מ"ט: מן הירק, מותר בירקות השדה, מפני שהוא שם לוי. ובירושלמי שם, ל"ט ע"ד: ותני עלה⁵⁰ הנודר מן הירק בשביעית אסור בירקות שדה. ולא נתברר בירושלמי מה דינו בירקות גינה (שעלו מאליהן) בשביעית (ספיחין לפני זמן הבעור). ובבבלי נ"ג א' מפורש: ובשביעית אסור בירקות השדה ומותר בירקות הגינה. ברם בירושלמי שביעית ספ"ו, ל"ז ע"א, הגירסא: אסור אף בירקות שדה. וכ"ה ("אף") גם בכי"ר שם.⁵¹ ולפ"ז מפורש שלשיטת הירושלמי אם נדר מירק בשביעית אסור בין בירק גינה ובין בירק שדה. והגירסא "אף" לא היתה ידועה גם להרשב"א והמאירי בספ"ו, שכן אמרו בבבלי נ"ג ב': אבל במקום שמביאין ירק מחוצה לארץ אסור, כלומר בירקות גינה. ופירשו רוב הראשונים שאסור גם בירקות שדה, שאפילו בזמן שמביאים ירק מחוצה לארץ לארץ אין ירק גינה מצוי כמו בשאר השנים, ולפיכך אם נדר מן הירקות אסור בין בירקות גינה ובין בירקות שדה. ובירושלמי הנ"ל (כאן ושביעית): אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוץ לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע. והוכיחו ממנו הרשב"א והמאירי הנ"ל שבמקום שמביאין ירק מחוצה לארץ מותר בירקות שדה אם נדר מן הירק, כמו בשאר שני שבוע. ברם לפי הגירסא "אף בירקות שדה" בברייתא שלפנינו, הרי אפילו במקום שאין מביאין ירק מחו"ל אסור גם בירקות גינה, ומכל שכן שאסור בהן במקום שמביאין, ובעל כרחינו במקום שמביאין ניתר בירקות שדה. וכבר מן הברייתא עצמה כאן מוכח שלא כפירוש הראשונים, והרי הבבלי חולק עליה במפורש ומתיר ירקות גינה בנודר מן הירק בשביעית, וממילא אין שום ראייה גם מן הברייתא השניה, והירושלמי לשיטתו והבבלי לשיטתו. ומכאן שלא היתה ידועה להם לרבותינו הגירסא "אף בירקות שדה" בבבא שלנו בירושלמי.

footnotes: ⁵⁰ כנראה שעיקר הסוגיא היא בשביעית שנביא להלן בפנים, ושם הביאו את משנתנו, והמשיכו: "ותני עלה", ואין דרך הירושלמי לומר על התוספתא במקומה "ותני עליה" (אלא דווקא אם יש סיבה סיגנונית הבאה להדגיש שהתוספתא מפרשת אותה משנה בייחוד), אלא פשוט: תני. ⁵¹ ובנוסח הרש"ס שם, ק"ד ע"ב, חסרה המלה "אף", אבל הרב רגיל לתקן ע"פ הבבלי. ועיין בפירושו שם והתחיל בכד וסיים בחבית, וכנראה שיש שם חסרון והשמטה.

30-31. **מן הדלועין, אין אסור אלא בדלעת יונית בלבד.**לעיל כלאים פ"א סה"ו, ירושלמי שם ספ"ב, כ"ח ע"ב. ובמשנתנו כאן רפ"ז: הנודר מן הירק מותר בדלועין, ור' עקיבא אוסר. ובירושלמי שם ה"א, מ' ע"ב: מה פליגי בדלעת מצרית, אבל בדלעת יונית כל עמא מודיי שהוא כירק. ובכפו"פ ספ"כ: וסתם דלעת היא היונית, וכדאיתא בתוספתא מסכת נדרים פ"ג הנודר מן הדלועים אין אסור אלא בדלעת יונית לבד. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 599.

31-32. **מן הכרוב, אסור באספרגיס. מן האספרגי', מותר בכרוב.**פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"י. ולעיל דמאי פ"ד רה"ה: כרוב שלקטו לקנב את האספרגוס שבו ולהשליך וכו'. ופירש רב סעדי' (אוה"ג כאן, עמ' 50): יש בכרוב דבר עגול והוא נקרא אספרגס וכו'. ור"ע לעף (פלורה ח"א, עמ' 484) העיר לנכון שהכוונה לחלק הכרוב שהיונים קוראים לו κραμβοσπάραγον, קלחים רכים שיוצאים משרשי הכרוב. ולפ"ז הכרוב הוא עיקר והאיספרגוס טפילה לו, והנודר מן העיקר אסור בטפילה, הנודר מן הטפילה מותר בעיקר (ירושלמי פ"ז ה"א, מ' ע"ב).

32. **מן הכרישין.**פיסקא קטועה ממשנתנו פ"ו מ"ט: מן הכרישים מותר בקפלוטות. ועיין מ"ש על פיסקאות קטועות כאילו לעיל ח"א, ריש עמ' 6, ח"ב, עמ' 552, שו' 16–17, שם, עמ' 653, שו' 28–29, ועוד בכ"מ.

**מקום שקורין לקפלוטות כרישין, אסור בקפלוטות.**ובירושלמי פ"ו רהי"ג (רה"ח), ל"ט ע"ד (למשנתנו הנ"ל): מתניתא מקום שאין קורין לקפלוטות כרישין, אבל במקום שקורין לקפלוטות כרישין לא בדא. לכן צריכא אפילו במקום שקורין לקפלוטות כרישין, מן הכרישין מותר לקפלוטות.⁵² ובירושלמי כלאים פ"א ה"ב, כ"ז ע"א: כרתי שדה. קפלוטין, ובתשה"ג אסף (הוצ' מק"נ, ירושלים תש"ב, עמ' 165): קפליט כרתי, ובערוך ערך קפלט: והקפלוטות, פי' כרשין שיש להם ראש, κεφαλωτόν, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב, עמ' 133 ואילך, ועמ' 137. וכרשין הוא חציר, עיין לעף הנ"ל, עמ' 132.

footnotes: ⁵² ועיין בעיטור בכורים שהגיה: מן הקפלוטות מותר בכרישין. עיי"ש, והיא הסיפא שלהלן.

32-33. **מן הקפלוטות, מותר בכרישין.**כלומר, ואפילו במקום שקורין לקפלוטות כרישין, משום שכרישין, חציר, הוא שם כולל, וכולל גם קפלוטות, ולפיכך אם נדר מן הכרישין כלל גם קפלוטות, אבל קפלוטות אינו כולל כרישין. וכן אמרו בירושלמי פ"ז ה"א, מ' ע"ב, על משנתנו שם רפ"ז (הנודר מן הירק מותר בדילועים. ור' עקיבא אוסר): הכל מודין בנודר מן הדילועין שמותר בירק, כהדא דתני הנודר מן העיקר אסור בטפילה, הנודר מן הטפילה מותר בעיקר.⁵³ והכוונה אעפ"י שדילועין הם בכלל ירק, אבל אין ירק בכלל דילועין.

footnotes: ⁵³ עיין מ"ש לעיל, הע' 52, בשם עיטור בכורים.

33. **מן הבצלים, אסור בבני בצלים, ור' יוסה מתיר.**מהותן של בני בצלים לא נתבררה אצלי. והמפרשים למשנת עוקצין פ"ב מ"ח נחלקו בפירושו. ולפי כל המפרשים הוא חלק היוצא מן הבצל, דוגמת עלי בצלים⁵⁴ שנשנו יחד עם בני בצלים⁵⁵ במשנתנו שם. ולפי זה היחס בין בצלים לבין בני בצלים הוא כעין היחס בין כרוב לאיספרגוס, וקשה, איפוא, למה מתיר ר' יוסי. ולא עוד אם בני בצלים יוצאים מבצלים, ושם אביהם נקרא עליהם, הרי בזה מחמיר ר' יוסי יותר מת"ק, עיין במשנתנו פ"ו מ"ה, ומ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה ובמשנתנו, ובירושלמי פ"ו סהי"ג (ה"ט), מ' ע"א, ובבבלי נ"ב ב'. ולפיכך נראה שבני בצלים הוא מין מיוחד של בצלים, ולת"ק מין זה כלול בתוך שאר הבצלים, והנודר מן העיקר אסור בטפילה, ור' יוסי חולק ואינו עושה בני בצלים טפילה, והוא מין אחר של בצל, דוגמת בצל ובצלצול.⁵⁶ ולהלן פ"ה, שו' 11–13, בכי"ע: אמ' אילו הייתי יודע שהכופרין⁵⁷ יפה ללב לא הייתי נודר אלא בבני בצלים,⁵⁸ הותר בכופרין ואסור בבני בצלים, עד שבא ר' עקיבא וכו'. ובד ובכי"ו שם הגירסא היא "שאר בצלים" במקום "בני בצלים", ומסתבר שהוא תיקון ע"פ משנתנו פ"ט מ"ח, ובכי"ע נשתמרה המשנה הראשונה (שלפני ר"ע) בלשונה. ולפי פירושנו הנ"ל "בני בצלים" הוא חלק משאר מיני בצלים.

footnotes: ⁵⁴ עיין בתיו"ט שבת פ"ז מ"ד. ⁵⁵ והשוה הכינוי "ברת עלי בצלים" בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב, ע"ז ע"ד, סנהדרין פ"ו ה"ט, כ"ג ע"ד ("בת עלי בצלים"). ועיין מ"ש ע"ז בסה"י לכבוד הר"ל גינצבורג, ע"מ רנ"ד. ⁵⁶ עיין מ"ש לעיל ח"ב (כלאים), עמ' 597. ⁵⁷ במאירי כ"ו ב' (הוצ' ר"א ליס, עמ' קי"ד): הכופרי, ר"ל בצל שהוא דק במינו. וכן בפי' הר"א מן ההר, עמ' קמ"א: כופרי בצלים קטנים, אשקלונש בלעז. ולפ"ז הכוונה היא לבצלים אשקלוניים ’Ασκαλώνια, עיין במלונו של Liddell-Scott בערכו. ועיין ערוך השלם ערך מזא א' ובספרו של דרמשטטר ובלונדהיים Les Gloses Francaises וכו', עמ' 49, הע' 375. ועיין לעף פלורה ח"ב, עמ' 128. ועיי"ש, עמ' 129, על בצלים כופריים. ועיין היטב באבות דר"ן נו"ב פמ"ח, עמ' 132, ואף שם משמע שבצל גדול ובצל קטן הם שני מינים. ⁵⁸ לפירוש הר"ש בעוקצין פ"ב מ"ח שבני בצלים הוא העמוד האמצעי שבבצל (ועיין בפיה"מ להר"מ שם), הרי בוודאי שאינו יפה לאכילה, ועיין בפיה"ג לטהרות, ריש עמ' 138, ובאוה"ג עירובין כ"ט ב', עמ' 20, ובפי' הר"ח שם.

34. **מבני בצלים, מותר בבצלים.**כלומר, לכולי עלמא, שהנודר מן הטפילה מותר בעיקר, וכדלעיל.

34-35. **מן עדשים, אסור באשישים, ור' יוסה מתיר. מן האשישים, מותר בעדשי'.**וכ"ה בד. ובכי"ע וקג"נ חסר, ונראה שהסופרים השמיטוה משום שכ"ה במשנתנו פ"ו מ"י, והתוספתא אינה מוסיפה עליה כלום. ומפרש בירושלמי (ספ"ו, מ' סע"א) שאשישים הם עדשים קלויים וטחונים מגובלים בדבש ומטוגנין.

35-36. **מן השום, אסור במקפה, ור' יוסה מתיר. מן המקפה, מותר בשום.**וכ"ה בד. ואף בבא זו חסרה בכי"ע וקג"נ (עיין מ"ש לעיל). וכנראה שהיתה שם הגירסא להפך, כשם שהיא במשנתנו פ"ו מ"י הנ"ל: מן המקפה אסור בשום, ור' יוסה מתיר. מן השום מותר במקפה (וכן הגיהו המפרשים בתוספתא), ולפיכך השמיטוה שם, כשם שהשמיטו את הרישא, משום שהתוספתא אינה מוסיפה כלום על משנתנו. אבל קשה להניח שלפנינו שתי בבות של משנתנו שלא הוסיפו עליהן כלום, ואפשר שהנכון הוא כלפנינו ובד, והפיסקא של הרישא באה אגב הבבא שלנו, והיא חולקת על משנתנו. והרי היו מקפאות שרובן היה שום (כמשנה טבול יום פ"ב מ"ג), ולפיכך אם נדר מן השום אסור גם במקפה שרובה שום, ור' יוסה מתיר, משום שלא נתכוין אלא לשום חי⁵⁹ (עיין בשטמ"ק ובנ"י ועוד). ואם נדר מן המקפה מותר בשום כשהוא לבדו לכולי עלמא. ובירושלמי פ"ו הי"ד (ה"ט), מ' ע"א: מן הגריסין אסור במקפה, והוא שיהא רובן גריסין. מן המקפה אסור בשום, והוא שיהא רובן שום, והכא את מהלך אחר הטעם, וכא את מהלך אחר הרוב. ונראה שזו היא שאלה, אם גם "במקפה אסור בשום" צריך שיהא רובו שום, או שבשום הולך אחר הטעם, ואפילו אם הוא מיעוטו של מקפה אסור, ובגריסין הולכין אחר הרוב. ונשאר בשאלה.

footnotes: ⁵⁹ ועיין להלן פ"ד, שו' 6, ד"ה הנודר מן התבלין, ומש"ש, ובב"י טיו"ד סי' רי"ז, ד"ה מן התבלין.

36-38. **ר' יהודה אומ', קונם גריס שני טועם, מותר בחיים ואסור במבושלין. גריסין שני טועם, אסור בחיים ומותר במבושלין. חטה שני טועם, מותר לכוס ואסור לאפות. חטין שני טועם, אסור לכוס ואסור לאפות.**הבבא "גריסין שני טועם אסור בחיים ומותר במבושלין" חסרה בד, והשאר כגי' כי"ו. ובכי"ע הגירסא ברישא הפוכה: גריס שאני טועם אסור בחיין ומותר במבושלים, גריסין שאני טועם מותר בחיין ואסור במבושלין.⁶⁰ ובסיפא (חטה שאני טועם וכו') כל הנוסחאות שוות. נמצאנו למדים מכל נוסחאות התוספתא שיש הפרש בין נדר מן הגריסין לנדר מן החטין, ובגריסין מבדילין בין חיים למבושלים, מה שאין כן בחטים. ואסור "לאפות" פירושו אסור באפויה, כפירוש הראשונים במשנתנו. ובמשנתנו ספ"ו: חטה חטים שאיני טועם אסור בהן בין קמח בין פת, גריס גריסין שאיני טועם אסור בהן בין חיין בין מבושלים. ר' יהודה אומר קונם גריס, או חטה, שאיני טועם מותר לכוס חיים.⁶¹ ולפי גירסת כי"ו וד אין שום סתירה בין דברי ר' יהודה במשנתנו ובין דבריו בתוספתא, ובין שאמר גריס שאני טועם ובין שאמר חטה שאני טועם מותר לאכול גריסים חיים ומותר לכוס חטים חיות. אבל לפי כי"ע אם אמר גריס שאני טועם אסור בגריסים חיים, בניגוד לדברי ר' יהודה במשנתנו. ופירשו במיוחס לרש"י למשנתנו ובפי' הרא"ש שר' יהודה אינו חולק על הת"ק, ולא אסר הת"ק אלא בשאמר שתיהן חטה חטים, או גריס גריסין. וכן בפיה"מ להר"מ פירש שאמר שניהם, והכוונה על דרך שיר השירים, הבל הבלים, וכמו שכתב בפיה"מ פ"ו מ"ד (בעניין "דג דגים").⁶² אבל אם נפרש במשנתנו חטה חטים... גריס גריסין, שאמר קונם חטה, או שאמר קונם חטים וכו', הרי המשנה חולקת בפירוש על ר' יהודה, עיין מ"ש לעיל, שו' 29, סד"ה דגים. ולהלן, סד"ה ברם, נראה שבמשנתנו כאן אי אפשר לפרש כן. ובבבלי נ"ג ב': תניא ר' שמעון בן אלעזר⁶³ אומר חטה שאני טועם אסור לאפות ומותר לכוס, חטים שאני טועם אסור לכוס ומותר לאפות, חטה חטין שאני טועם אסור בין לכוס בין לאפות. גריס שאני טועם אסור לבשל ומותר לכוס, גריסין שאני טועם אסור לכוס ומותר לבשל, גריס גריסין שאני טועם אסור בין לבשל בין לכוס. ולפי גירסא זו, בגריסין מתאימים דברי ר' שמעון בן אלעזר לדברי ר' יהודה בתוספתא לפי גירסת כי"ו וד, וחלוקין בחטין, שלפי ר' יהודה אם אמר קונם חטין שאני טועם אסור לכוס ואסור לאפות, ולפי ר' שמעון בן אלעזר מותר לאפות. ולפי גירסת כי"ע חלוקין דברי ר' יהודה ודברי ר' שמעון בן אלעזר בין באמר קונם גריס ובין באמר קונם גריסין ובין באמר קונם חטין, ואינם מתאימים אלא בדבר אחד, באמר: קונם חטה שאני טועם. וקשה כאן להכריע בין הנוסחאות. ברם עלינו להוסיף שבברייתא שבבבלי כאן נקט ר"ש בן אלעזר בסיפא: חטה חטים... גריס גריסין, ממש כלשון משנתנו כאן בספ"ו, וממילא אין לפרש במשנתנו "חטה חטים" שאמר קונם חטה שאני טועם, או שאמר קונם חטים שאני טועם, ושחת"ק חולק על ר' יהודה להלן שם במשנה, שהרי בדברי ר"ש בן אלעזר (בברייתא שבבבלי) אין לפרש כן, וממילא מוכיח סגנונו גם על סגנון משנתנו. אבל בברייתא שבבבלי נ"א ב' נקט רשב"א בסיפא: "דג דגה", ובמשנתנו שם "דג דגים", ולפיכך היה אפשר לפרש במשנה שם "דג דגים": או דג, או דגים, עיין מ"ש לעיל, שו' 29, סד"ה דגים. ומשום כך פירש כאן בפירוש הרא"ש את משנתנו אחרת ממה שפירש משנה ד' שם, עיי"ש בפירושו נ"א ב'. אבל פשיטא שאף שם דוחק הוא לפרש "דג דגים" ו"דג דגה" בשתי פנים. ועיין בקרן אורה ספ"ו.

footnotes: ⁶⁰ וכן, כנראה, היתה הגירסא בקג"נ, שכן הוא שם: גריסין שאינו... מותר בח... ⁶¹ ועיין בבלי שבועות כ"ג סע"א, בחי' הר"י מיגאש שם ובמאירי שם, עמ' 55 ואילך. ⁶² עיין לעיל הע' 47. ⁶³ כ"ה בכי"מ, בתוספות רי"ד ספ"ו, בפי' הרנב"י שבשטמ"ק שם, במיוחס להריטב"א ובפי' הרא"ש בבלי ד"ו רפ"ב ("כדמפ' רשב"א בברית'). וכן צ"ל בנימוקי יוסף שם שהתחיל: תנא רשב"ג או' וכו', וסיים: והכי ק"ל, דר' יהודה ורשב"א לפרושי מתני' וכו'. והכל כסיגנונו של ר"ש בן אלעזר בבבלי נ"א ב', וכעין התוספתא לעיל, שו' 27 ואליך, עיין מש"ש, ועיי"ש הע' 49.