1. **כל דבר שיש בו עינוי נפש, בין בינו לבינה או בינה לבין אחרים, יפר וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ובין בינה לבין אחרים. וכן מעתיק בשם התוספתא בספר המצות לרב חפץ,¹ וכ"ה בברייתא שבבבלי פ"א ב'. ופירש הר"ן פ"א ב': בין בינו לבינה, כגון דאמרה קונם פירות בעלה עליה, ובין בינה לבין אחרים שאסרה פירות אחרים עליה. ברם להלן, שו' 4, מוכח שהברייתא שלנו היא כר' יוסי, והיא נותנת מיד דוגמא לדבריה ("כיצד" וכו'), ולשיטתו אין כאן עינוי נפש אם אסרה פירות אחרים עליה, עיין ר"מ פי"ב מה' נדרים ה"ז וה"ה, ובירושלמי פי"א סה"ב, מ"ב ע"ג, ובבבלי פ"ב ב'. אבל במיוחס לרש"י פ"א ב' פירש (על פי הבבלי שם ע"ט ב') שנידרי עינוי נפש יפר בין בינו לבינה, בין בינה לאחרים, כוונתו בין שהיא תחתיו ובין כשתתגרש ותנשא לאחרים,² אבל דבר שאין בו עינוי נפש אינו מיפר אלא בינו לבינה, כלומר כשהיא תחתיו, ולא בינה לבין אחרים, ואסורה כשתתגרש ממנו ותנשא לאחר. ועיין גם בירושלמי פי"א ה"א, מ"ב ע"ג. וכן הכריע בח"ד. ועיין בבלי כתובות ע"א רע"ב ובתוספות שם, ד"ה ה"ג, ובשטמ"ק כאן פ"א סע"א, ד"ה רב אדא. ובריטב"א כתובות הנ"ל: ובתוס' ובירושלמי (כאן רפי"א) איכא בהדיא שהבעל מיפר בנדרים של עינוי נפש, וכן דברים של בינו לבינה וכו'.

footnotes: ¹ הוצ' הלפר, עמ' 191. ² ולפי דברי הרמב"ם פי"ב מה' נדרים ה"ז והרי"ץ (שטמ"ק ע"ט ב' סד"ה פירות) אפשר לפרש: בין כשנתן לו הוא בעצמו (או שלוחו) את הדברים שאסרה עליה, בין נתנו לה אחרים, עיי"ש. ולעצם שיטת הר"מ והרי"ץ, עיין בפי' הר"א מן ההר, עמ' ק"ע, ועמ' קפ"ז.

2-3. **כיצד, אמרה קונם שני עושה לפי אבא וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובס' המצות לרב חפץ הנ"ל. ובבבלי פ"א ב': כיצד אמרה קונם פירות עול' (כ"ה בכי"מ. וכן בהל' הרמב"ן: פירות העולם) עלי ה"ז יפר, קונם שאיני עושה לפי אבא וכו'. ויש לפנינו שם פיסקא ממשנתנו פי"א מ"ב, והשאר הוא במשנתנו שם מ"ד. ועיין ספרי זוטא מטות, עמ' 327, ובהערה 11 שם. ועיין לעיל כתובות פ"ה, שו' 25, ד"ה כופה לעשות.

3-4. **שני מטילה לבקרך, אין יכול להפר וכו'.**וכ"ה בד ובס' המצות לרב חפץ הנ"ל. ובכי"ע: שאני מטילה לפ דך, וצ"ל שם: לפקרך (=לבקרך). ובבבלי הנ"ל בהוצאות שלנו: ושלא אתן תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך וכו'. וכ"ה בה' הרמב"ן הנ"ל. אבל בפי' הר"א מן ההר, עמ' קס"ז, גרס להפך: מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך. וכן גרס הר"מ בפי"ב מה' נדרים הי"א. ובבבלי כי"מ: ושלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך וכו'. וכ"ה במיוחסות להרי"ף כאן, בתוספות, ברשב"א, בפי' הרא"ש³ ובר"ן כאן, ובתוספות כתובות ס"א רע"ב, וברשב"א לפי שטמ"ק שם, במאירי שם, עמ' 248, וכאן בסוגיין. ובבבלי כתובות ס"א ב': דתניא אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו, אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו. וכ"ה בכי"מ ובספרי צרפת (עיין להלן). ולפי גירסא זו אין סתירה בין הברייתות שבבבלי בנוסחאות שלנו, שהרי אינה מחוייבת ליתן תבן לפני בהמתו, ולא מים לפני בקרו, ולפיכך אינו יכול להפר. אבל תלמידי רבינו יונה שם כתבו (לפי שטמ"ק): ולא ליתן תבן לפני בקרו, אבל כופין אותה ליתן לפני בהמתו, כך היא הגירסא בספרי ספרד ובהלכות הרי"ף ז"ל וכו', ובספרי צרפת הגירסא בהפך ולא ליתן תבן לפני בהמתו, אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו וכו'. וכגירסת ספרי ספרד היא גם בתוספ' רי"ד כתובות שם ובר"מ פכ"א מה' אישות ה"ה. ועיין מאירי כתובות, עמ' 247. וכבר ראינו לעיל שבכי"מ ורוב הראשונים גרסו בבבלי נדרים: ושלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך, והקשו מן הבבלי כתובות על נדרים שמוכח משם שאינו כופה לתת תבן לא לפני בהמתו ולא לפני בקרו. ותירצו רבינו יונה (לפי שטמ"ק), הרא"ה והריטב"א שם שהקונם שלה מפקיע מידי שעבוד הבעל, ולפיכך אינו יכול להפר, ודווקא במלאכות גדולות השנויות במשנה, או למלאכות הצריכות יותר, אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל (בבלי כתובות נ"ט ב'), אבל שיעבוד נתינת התבן שהוא נקל מאד, הקונם מפקיע אותו. ובתוספות כאן פ"א ב' (בשם הריצב"א), ברשב"א כאן ושם (בשמו), בפי' הרא"ש ובר"ן כאן מתרצים שהברייתא שלנו מדברת בהכניסה לו שפחות שאינה מחוייבת להטיל תבן לפני בהמתו, ובכתובות מדברים בשלא הכניסה לו שפחות. ועיין ברשב"א כתובות הנ"ל (לפי שטמ"ק) שהביא בשם תוספות סברא הפוכה, ודחה אותה. ועיין גם מאירי כתובות, עמ' 247 ואילך, ומ"ש במשנה למלך פכ"א מה' אישות ה"ה. ושני התירוצים הנ"ל אינם אלא לפי גירסת רוב הראשונים בנדרים ("שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך"), אבל לפי הגירסא בהוצאות שלנו בנדרים וגירסת ספרי צרפת בכתובות אין מקום לתירוצים הנ"ל, שהרי לפיהם אין הבדל בין מים לפני בהמה ותבן לפני הבקר, ולמה אמרו כאן דווקא: תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך, ולא להפך. ולפי גירסת הר"מ והר"א מן ההר הנ"ל (לעיל ד"ה שני) אין כאן קושיא כלל, שהרי אינה מחוייבת ליתן מים לפני בהמתו ותבן לפני בקרו (לפי גירסת הר"מ בכתובות), עיין בכ"מ במקומו בפי"ב מה' נדרים הי"א ומ"ש במשנה למלך פכ"א מה' אישות ה"ה הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל כתובות פ"ה, שו' 25, סד"ה כופה. והנה התוספתא כאן וכתובות הנ"ל אינה מבדילה כלל בין בהמתו ובין בקרו, ובבבלי כאן ובכתובות שנו את שניהם, והראשונים נחלקו במהותם לפי גירסתם, עיין ברש"י ובשטמ"ק במקומו. ושמא בהמתו, בניגוד לבקר, כוונתה צאן, ועיין במשנת שבת ספ"ז.

footnotes: ³ וכ"ה בתוספותיו לכתובות ס"א רע"ב. אבל בהלכות שלו כאן פי"א סי' א' גורס כבהוצאות שלפנינו בבבלי.

4. **שלא אכחול, ושלא אפקוס וכו'.**וכ"ה בס' המצות לרב חפץ ובבבלי הנ"ל, והיא כר' יוסי, שסובר שאין בהם משום עינוי נפש אלא משום דברים שבינו לבינה, כמו שהוכיח בבבלי שם.

5-7. **שלא אציע, ושלא אדיח לך רגלך, ושלא אמזוג לך את הכוס, אין צריך להפר, כופה אותה על כרחה.**וכ"ה הסדר בד, אלא ששם: שלא אציע לך מפה⁴ וכו'. ובכי"ע: שלא אמזוג לך את הכוס ושלא אדיח לך את רגלך ושלא אציע לך את המיטה וכו'. וכ"ה בס' המצות לרב חפץ הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: שלא אציע לך מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ פניך ידיך ורגליך וכו'. ופירשו המפרשים שהמלאכות האילו מחוייבת לעשות אפילו אם הכניסה לו כמה שפחות, כמפורש בבבלי כתובות ס"א א'. וברש"י שם הקשה ממשנתנו שם (פ"ה מ"ה) שמפורש שם שאם הכניסה לו שלש שפחות אינה מצעת את המטה, ותירץ שמשנתנו מדברת בהצעת המטה ממש, והוא דבר של טורח, וכופין אותה לעשות כן (אם לא הכניסה שלש שפחות), אבל כאן מדברים בפריסת סדינין ולבדין שאינו דבר של טורח, ורק משום חבה אתינן עלה, ואין כופין אותה לעשות כן, אלא עצה טובה קמ"ל. וכבר השיגו הראשונים על רש"י מן הירושלמי במקומו (פ"ה סה"ו, ל' ע"א): רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחיד. מה דברי' של יחיד? סכת לו את גופו ומרחצת לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס וכו'. והירושלמי מסיק שהטעם הוא משום שהיא חייבת לו, ולא משום שאין הדברים הללו ראויין להעשות ע"י שפחה, עיין מ"ש ע"ז בבאורי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ו, אות צ'. ועיין בתוספות כתובות ד' ב', ד"ה והצעת, ובמאירי שם, עמ' 248, ועוד, שיישבו את הסתירה בין משנתנו הנ"ל והבבלי באופנים שונים. ורש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק) לא גרס בבבלי כתובות: ומצעת לו את המטה. ואף בירושלמי הנ"ל לא חשבוה. אבל קרוב לוודאי שיש כאן הגהה בבבלי מפני הקושיא ממשנתנו שם הנ"ל, והרי רוב רובן של הנוסחאות גורסים אותה שם, וכן מוכח גם מסוגייתנו כאן. ואפשר שרש"י בכתובות, הסובר שאין כופין על מלאכות אילו, פוסק כרבן גמליאל כאן, ואין הלכה כתנא קמא, ועוברת על בל יחל מדאורייתא (עיין במיוחס לרש"י כאן. אבל עיין בהגהות הב"ח). ואף הר"מ שפסק שהיא מחוייבת במלאכות הללו (עיין בפכ"א מה' אישות ה"ג וה"ז) השמיט את ההלכה שלנו בנדרים, ואפשר שפסק כר"ג. ועיין בנקודות הכסף שהבאנו להלן בסמוך. ובמאירי פ"א ב', (הוצ' ר"א ליס, עמ' רפ"ד), ד"ה שלא אציע: ואינו צריך להפר, שאף לכשיגרשנה אין הנדר חל בה שתאסר מתוכו להחזירה, שלא אמרו כן אלא במעשה ידיה (משנתנו פי"א מ"ד) שהקונם חל על העתיד מצד שהגוף קדוש מעכשיו וכו'. ועצם הפסק הוא כדברי הט"ז ביו"ד סי' רל"ד, אות ס"ג, ועיי"ש בש"ך, אות צ"ב, ובנקודות הכסף שם, ובקרבן נתנאל על הרא"ש פי"א סי' א', אות מ'.

footnotes: ⁴ וברור שצ"ל שם: מטה, ופירוש בעל ח"ד אינו לפי הלשון.

7. **רבן גמליאל אומ' יפר, משם שנ' לא יחל דברו.**וכ"ה בד, בכי"ע ובס' המצות לרב חפץ הנ"ל. וכ"ה בבבלי הנ"ל בהוצ' שלנו, בכי"מ, במיוחסות להרי"ף, ברמב"ן, בתוספות, ברא"ש ובר"ן שם. אבל במיוחס לרש"י: רשב"ג אומר יפר וכו'. וכן להלן שם: מני רשב"ג היא. וכן בפי' הר"א מן ההר, עמ' קס"ז: רשב"ג היא. וכן בשיטה (שטמ"ק שם, ד"ה שלא אציע): ה"ג לה בתוספתא רשב"ג אומ' יפר, משום שנא' לא יחל דברו, ול"ג ומכאן שאין חכם מתיר לעצמו, והתלמוד אמרה מעצמו, ואינו מן הברייתא. ואף כאן אי אפשר לדעת בברור אם היתה לפניו הגירסא בתוספתא "רשב"ג", או שהעתיק מן הבבלי, ולא כיוון אלא לעיקר הדברים, שבתוספתא אין הסיום שבבבלי ("דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר" וכו').

7-8. **נדרה שלא לטעום אחד מכל הפירות, בין מאכל רע, בין מאכל יפה.**וכ"ה ("מכל הפירות") גם בכי"ע. ובד: מכל המינין וכו', וכ"ה בכל הראשונים שנביא להלן, ועיין מ"ש לעיל כתובות פ"ז, שו' 3–5, ד"ה הדירה. והובאה התוספתא ברמב"ן, במאירי⁵ ובמיוחס להריטב"א ע"ט ב', בפי' הרנב"י (בשטמ"ק) פ"ב סע"א, בנ"י פ"א סע"ב, ברא"ש פי"א סי' א', רבינו ירוחם, חוה, נתיב כ"ז ח"ב. ועיין בפי' הר"א מן ההר, עמ' ק"ע. ופסקה הר"מ פי"ב מה' נדרים ה"ה ובטיו"ד סי' רל"ד. והביאה בסתם בפי' ר' אליהו מזרחי על התורה מטות ל', י"ד, ועיין בפי' הרמב"ן שם. ומאכל רע פירושו שרוב בני אדם אינם אוכלים אותו, אלא שהוא ערב לה,⁶ כמו שהוכחנו לעיל כתובות פ"ז, הערה 12. ומאכל יפה פירש בח"ד, מאכל יקר, שבין כך ובין כך אין בידה להשיג אותו. ויותר נראה שנקטו מאכל יפה משום רבותא דסיפא,⁷ שאפילו היה מצוי לה ולא טעמה אותו מימיה, ומכאן שאינו ערב לה, אפילו הכי יפר. ובבבלי פ"ב ב': נדרה משתי ככרות, באחת מתענה ובאחת אין מתענה וכו'. וכבר תירץ הרנב"י הנ"ל שם שבבבלי מדברים שגם אחרי נדרה טוענת שאינה מתענה ממנו, מה שאין כן כאן שהיא טוענת שנדרה גרם לה שתתאוה לו, משום שאין לה פת בסלה (ומים גנובים ימתקו). ועיין גם במיוחס להריטב"א הנ"ל. והראשונים הנ"ל מפרשים שאפילו במאכל רע מיפר משום נדרי עינוי נפש. ועיין בב"י בטיו"ד סי' רל"ד, ד"ה ואפילו נדרה, ובלחם משנה פי"ב מה' נדרים סה"ה, ובבלי נזיר ס"ב ב', ולעיל הע' 6. ובירושלמי פי"א ה"ב, מ"ב ע"ג: היו לפניו שתי חתיכות אחת יפה ואחת רעה, נתנה עיניה ביפה ונדרה מן הרעה, הרי זה יפר. מפני מה הוא מיפר. חברייא אמרי מפני נדרי עינוי נפש שלה. ר' זעירא ור' הילא תריהון אמרין מפני עינוי נפש שלו.⁸ ולפ"ז לחברייא אפילו אינה משגיחה באותו מין רע גם אחרי שנדרה מיפר לה, שמא תצטרך לו להבא, או כדי שיהא לה פת בסלה. ולפי ר' זעירא ור' הילא אם נדרה ממין רע שאינו ערב לה מיפר משום דברים שבינו לבינה, שלא יפול בחלקו המין הרע. ועיין מ"ש להלן, עמ' 533, הערה 17.

footnotes: ⁵ הוצ' ר"א ליס, עמ' רפ"ב, ד"ה אמר הר"מ (וצ"ל: אמר המאירי) וחזר ופירש. ⁶ ועיין בקרן אורה פ"ג רע"א שהקשה מן הבבלי שאמרו שם: מן חרצן וזג לא הפר דלית לה צערא, אלמא שאינו מיפר ממין רע. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו, שהרי לא אמרו כאן אלא שרשאי להפר, אבל בוודאי שבסתם אין אדם רגיל להפר נדרים רלית לה צערא ומזיקים לה (כגון חרצנים וזגים שקשים לעיכול), עיין מ"ש לעיל כתובות פ"ז, הע' 12. ועיין ספרי נשא פי' כ"ד, עמ' 29, שו' 16, ועיין היטב בבבלי נזיר ס"ב ב', ובתוספות שם, ד"ה וגבי. ⁷ ולא מיבעי מאכל רע שאפשר להניח שלא השגיחה בו, משום שבאותה שעה היה מצוי לה מאכל יפה, ולפיכך לא טעמה מן הרע, אעפ"י שאף הוא ערב לה. ⁸ ועיין להלן שם בירושלמי הי"ב, מ"ב ע"ד.

8-9. **אפי' לא טעמה אותו המין מימיה.**בפי' ר"א מזרחי על התורה הנ"ל: אפי' לא טענה אותו המין וכו'. ועיין מ"ש על "טענה" לעיל כתובות פ"ז, הערה 9. ופירושו שאפילו היה מצוי לה, ומ"מ לא השגיחה בו ולא טעמה אותו, ומוכח שאינו ערב לה, מ"מ יפר, משום שעכשיו שנדרה ממנו ערב הוא לה, משום מים גנובים ימתקו.⁹ ועיין מ"ש להלן, שו' 9–10, ד"ה אמ' קונם.

footnotes: ⁹ עיין מ"ש לעיל, שו' 7–8, ד"ה ובבבלי, בשם הרנב"י.

9-10. **אמ' קונם פלפלין שאני טועמת, גלוסקין שני טועמת, אפי' לא היה לה אותו המין מימיה, יפר.**וכ"ה בד ובכל הראשונים הנ"ל, חוץ מן המאירי שגרס: אפילו לא טעמה אותו המין מימיה, והוא באשגרה מן הרישא. אבל בכי"ע לנכון: אפילו לא היה לו אותו המין מימיו הרי זה יפר. והכוונה שאין לו ולא היה לו מעולם מאותו מין, ובין כך ובין כך אין לה פת בסלה, אפילו כשיתיר לה. וכן בירושלמי פי"א ה"ב, מ"ב ע"ג: לענו' נפש, כגון פילפל שאני טועמת, קלוסקין שאני טועמת. לא סוף דבר שיש מאותו המין, אלא אפילו אין בו מאותו המין, שמא יביא לה אחר מאותו המין. וכן צריך לפרש גם לגירסא שלנו שלא היה לה ואין לה מאותו המין, בניגוד לרישא שהיה לה ויש לה מאותו המין, אלא שלא השגיחה בו ולא טעמה אותו, ועכשיו כשנדרה ערב עליה משום מים גנובים. ועיין מ"ש על גלוסקין, קלוסקין, לעיל ח"א (ברכות), עמ' 66.

10-11. **אמרה קונם פירות ארץ ישראל עלי, אם יש לו בהן חלק יפר, אם לאו, יביא לה וכו'.**כל הברייתא במאירי (הוצ' ר"א ליס, עמ' רפ"ב) הנ"ל. ובמשנתנו פי"א מ"ב: פירות מדינה עלי, יביא לה ממדינה אחרת וכו'. וכע"ז להלן, שו' 13, ובספרי מטות פי' קנ"ה. ובר"ן שם: "ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה שהיא דרה בו יפר, דלא גרעה מדינתה מחנוני המקיפו, וכי קתני יביא לה ממדינה אחרת בשלא נדרה מפירות מדינתה". וכן מסתבר, ולפ"ז אף התוספתא מדברת באשה מחו"ל שאמרה קונם פירות ארץ ישראל עלי, אינו מיפר משום שיכול להביא לה פירות מארץ אחרת. ואף במשנתנו הפירוש הוא "פירות מדינה עלי" פירות מדינה פלונית, ואף לפי הגירסא (משנה שבבבלי ועוד): מדינה זו, פירושה: מדינה פלונית, ועיין בתיו"ט ובשושנים לדוד במקומו. והתוספתא מלמדת שפירות מדינה פלונית אינן כמין אחר,¹⁰ ואין בהם לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה. ואפילו פירות ארץ ישראל שחם חביבים על ישראל אין דינם כמין אחר. והברייתא הוסיפה כאן: אם יש לו בהן חלק יפר. ומסתבר שלתנא זה יפר משום נדרי עינוי נפש (שבהן אנן קיימין לעיל בסמוך), שפירות שיש לו בהן חלק מצויים בבית בריוח, ואם לא תהנה מהם ויצטרך לקנות פירות אחרים, לא תתפרנס מהם ביתר מן הראוי לה. וכן פירש במיוחס לרש"י (ע"ט ב') את התוספתא כאן, עיין מ"ש להלן, שו' 13, ד"ה ובמיוחס לרש"י. וגדולה מזו כתבו כמה מן המפרשים (עיין רמב"ן, מאירי, ר"ן ועוד) פ"ב ב' (ע"פ פירושם בבבלי שם) שלחכמים אפילו אסרה עליו פירות מדינה זו יכול להפר משום עינוי נפש, ואפילו אין לו חלק בהם, ומשנתנו הנ"ל ר' יוסי היא. וברייתא זו כולם מודים בה, ולחכמים מיפר, אם יש לו חלק בהם, משום נדרי עינוי נפש, ולר' יוסי משום שהם דברים שבינו לבינה. ואם אין לו חלק בהם אינו מיפר לכולי עלמא, משום שאין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא נדרים שבינו לבינה.¹¹ ולפי התוספתא הרישא של מ"ב: ואלו הם נדרי עינוי נפש וכו' יביא לה ממדינה אחרת כולם מודים בה, ואינה משנת ר' יוסי גרידא.¹² ועיין בדברי ר' הילא בירושלמי פי"א ה"א, מ"ב ע"ג ("ואלו הם נדרי עינוי נפש דברי הכל") ובפ"מ שם.

footnotes: ¹⁰ ובוודאי מדברים בפירות שטעמם שווה בין בארץ ובין בחו"ל, שאם לא כן מסתבר שדינם כמינים שונים. וצ"ע ביחס לזמן בישול הפירות, עיין בבלי פ' סע"א ור"מ פי"ב מה' נדרים ה"ד וה"ה. ¹¹ ועיין בבלי פ"ב רע"ב ובמפרשים שם. ועיין גם בפי' הרי"ץ בשטמ"ק ע"ט רע"ב, סד"ה פירות, מ"ש בדרך אפשר לומר, ומ"ש להלן, שו' 14–16, ד"ה אבל. ¹² ואפילו אם הוא שנה אותה אין כאן אלא לשון משנה שכולם מודים בה. וכן משמע קצת מן הסיגנון ששנו בה "יביא לה ממדינה אחרת", אבל בסיפא שנו: אינו יכול להפר (ולא שנו: יקח מחנוני אחר), משום שהסיפא היא משנת ר' יוסי גרידא. אבל עיין ספרי מטות פי' קנ"ה, עמ' 206. ושמא אין שם אלא ציטטה ממשנתנו.

11-12. **אמרה קונם פירות הפרכיא זו עלי וכו'.**כלומר שאסרה עליה את פירות מדינה¹³ פלונית עליה וכו' אעפ"י כן יביא לה ממדינה אחרת, אעפ"י שהרומיים פעמים הקשו על הבאת פירות מהפרכיא להפרכיא.

footnotes: ¹³ כלומר, מדינה, במשמעות provincia, ἐπαρχεία, עיין מ"ש לעיל ח"ה (תענית), עמ' 1093.

13. **אמרה קונם פירות מדינה זו עלי, אם יש לו בהן חלק וכו'.**כנראה שהיא מדינה היא הפרכיא (עיין מ"ש לעיל בסמוך), והתנא נקט כאן את לשון משנתנו פי"א מ"ב. ואפשר שהכוונה למדינה באותה הפרכיא,¹⁴ ולפ"ז הסגנון כאן הוא על דרך זו ואין צריך לומר זו. ובספרי זוטא מטות, עמ' 327: קונם שאני טועמת ואוכלת מתאני העיר הזאת, מענבי העיר הזאת, יביא לה מעיר אחרת. מפירות העיר¹⁵ הרי זה יפר. ובמיוחס לרש"י ע"ט ב': מפורש בברייתא דר' חייא אם יש לו חלק בהן זהו עינוי נפש, אין לו חלק בהן אין אילו ענוי נפש ויביא לה ממדינה אחרת. ורבינו מסר רק את תוכן התוספתא והכניס בה את פירושו, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה והברייתא.

footnotes: ¹⁴ עיין לדוגמא במשנת שביעית פ"ט סמ"ב ובירושלמי שם ה"ב, ל"ח ע"ד. ¹⁵ הרח"ש הורוביץ משער שיש שם השמטה וצ"ל: מפירות העיר [יביא לה מעיר אחרת. מפירות העולם] וכו'. ושמא "העיר" פי' העיר שדרים בה, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11.

14-16. **אמרה קונם פירות חנוני זה עלי, אם יש חנות אחרת לא יפר, ואם לאו, יפר. ר' יוסה אומ' אפי' היו שם מאה חנויות, הואיל ולא היתה פרנסתו אלא הימנה הרי זה יפר, מפני שבינו לבינה.**וכ"ה בד ובמאירי הנ"ל (ושם: ממנו). ובכי"ע: מאה חנויות לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר, מפני שבינה לבין אחרים. והוא שיבוש ברור.¹⁶ ובמשנתנו פי"א סמ"ב: פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר, ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי ר' יוסי.¹⁷ ובבבלי פ"ב רע"ב: ומתני' ר' יוסי היא, דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי היא, ומאי אין יכול להפר משום עינוי נפש, אבל מפר נדרים שבינו לבינה. ורוב המפרשים פירשו "ומאי אין וכו'", כתירוץ אחר, ויש שגרסו כאן בפירוש: ואיבעית אימא, עיין במאירי במקומו. ולפי' המיוחס לרש"י פ"ב ב',¹⁸ רבינו יונה בתוספות, פי' הרא"ש, הר"ן ועוד שם הכוונה שאף לר' יוסי בחנוני סתם אינו יכול להפר משום עינוי נפש, אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה, ומכאן שאם אין פרנסתו אלא ממנו מיפר משום עינוי נפש, וכן פירשו נוסף על הראשונים הנ"ל, גם הר"א מן ההר, הרנב"י בשטמ"ק (ע"ט ב') ועוד. ובתוספתא כאן מפורש שלא כדבריהם. אבל לתירוץ הראשון בבבלי שם הרי החכמים חולקים על ר' יוסי, ולר' יוסי אינו מיפר כלל בשלא היתה פרנסתו ממנו, וממילא אפשר לפרש שאם לא היתה פרנסתו אלא ממנו מפר משום דברים שבינו לבינה. וכן אפשר לפרש גם לפי התירוץ השני,¹⁹ או לגירסא שלנו, שלפי פשוטה אין כאן אלא תירוץ אחד. וכן כתב הרי"ץ (לפי שטמ"ק) ע"ט רע"ב, סד"ה פירות, בדרך אפשר לומר, כמפורש בתוספתא כאן.²⁰ ובירושלמי (פי"א סה"ב, מ"ב ע"ג) מפרש את דברי ר' יוסי: דו מקיף לה,²¹ דו יב (=יהב) לה וכו', דו יב לה מקמה (כלומר, מתנה) טבא. ולפי הגירסא "לה" משמע שמיפר משום נדרי עינוי נפש, אבל לפי התוספתא הכוונה: דו מקיף ליה וכו', דו יב ליה מקמה טבא, ודינו כאילו יש לו חלק בפירות, וכמו שאמרו ברישא, ולר' יוסי מיפר משום דברים שבינו לבינה, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה וברייתא זו. ובכל אופן בתוספתא מוכח שהת"ק מחמיר ואינו יכול להפר, אפילו אם לא היתה פרנסתו אלא מן החנוני שנדרה ממנו,²² כל זמן שיש שם חנות אחרת, אבל בבבלי הנ"ל מוכח שר' יוסי הוא המחמיר,²³ והת"ק מיקל. וכבר תמה על כך בקרן אורה פ"ג א', ד"ה דלמא. ואף בירושלמי פי"א סה"ב, מ"ב ע"ג, מוכח שר' יוסי הוא המחמיר.

footnotes: ¹⁶ שהרי לשון זו הוא טעם לשלילה, עיין במשנת נגעים ספ"ב ועוד. ¹⁷ בספרי זוטא מטות, עמ' 327: קונם שאני טועמת מחנותו של פלוני אינו יכול להפר לה. ר' יהודה אומר אם אין פרנס[ת]ה אלא מאותו חנות הרי זה יפר. ובד' וויניציאה ואילך של הילקוט הגיהו: אם אין לה פרנסה וכו'. ויותר מסתבר כמו שהגהנו, והיה במשנת התנא של ספרי זוטא: ואם (או: אם) לא היתה פרנסתה אלא ממנו וכו', כמו שהביא הר"א מן ההר, עמ' ק"ע, בשם: ואית דגרסי. וכ"ה ברי"ץ (לפי שטמ"ק ע"ט ב') ובמיוחס להריטב"א (בד"ר אשי ה', מ"ז ע"א) ע"ה סע"ב. ועיין להלן הע' 21. ¹⁸ וכהגהת הב"ח שם. ועיין בפירוש המיוחס לרש"י ע"ט ב'. ¹⁹ לפי הגירסא "ואיבעית אימא" שהביא במאירי. והפירוש הוא שאף ששמואל סובר כחכמים אף הם סוברים שבחנוני סתם אינו יכול להפר משום עינוי נפש, אלא מפר משום דברים שבינו לבינה, ואף לשמואל הדין כן. אבל לר' יוסי בוודאי שאינו מפר כלל בחנוני סתם. ועיין בתוספות פ"ב ב'. ²⁰ ויש שפירשו כן גם את שיטת הרמב"ם, עיין בתיו"ט במקומו ומ"ש בקרן אורה פ"ג א', סד"ה דלמא, ולעיל שם פ"ב א', ד"ה אמר. אבל שיטת הר"מ אינה ברורה כלל, עיי"ש במפרשיו. ²¹ עיין לעיל הע' 17. ²² בשטמ"ק פ"ב רע"א כתב: "דכיון ראין פרנסתו אלא הימנו לכ"ע יפר" וכו'. והוא לשיטת הבבלי שר' יוסי הוא המחמיר ביותר. ²³ ושמא שנו בתוספתא כאן: אמר ר' יוסה (במקום: ר' יוסה אומר) אפילו היו שם מאה חנויות, ולא היתה פרנסתו (והשוה גי' כי"ע) וכו', והוא מפרש, ואינו חולק, והת"ק לא הזכיר כלל את ההלכה של "לא היתה פרנסתו אלא ממנו".

16-17. **קונם שני נהנה לבריות, אין יכול להפר. יכולה להנות בלקט, בשכחה, ובפיאה.**וכ"ה ("יכולה") גם בד ובכי"ע. והיא פיסקא ממשנתנו פי"א מ"ג. ומסקנת הירושלמי (שם רה"ג, מ"ב ע"ג) וכן בבבלי פ"ג ב' (לפירושו של עולא) שאין בעל בכלל בריות, ויכולה ליהנות מבעלה, וכן יכולה ליהנות משכהה ופיאה, כלומר, אם הבעל הוא עני, עיין בס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 262, ובר"ן כאן במקומו. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 584 ואילך. ולא באה פיסקא זו אלא להוסיף את ההלכה שלהלן בסמוך. ולפי הבבלי פ"ב א' (ועיי"ש פ"ב רע"ב ובמפרשים שם) כל הפרק הוא כר' יוסי, ואף משנה זו כמותו, אבל לרבנן מיפר.

17-18. **ובמעשר עני.**בירושלמי פי"א רה"ג, מ"ב ע"ג: תני ובמעשר עני. לית כאן מעשר עני (כלומר, אין הלכה כברייתא זו). מעשר עני ניתן בזכייה, ואילו בעזיבה,²⁴ כלומר, והואיל ומעשר עני ניתן בזכייה, הרי נהנית מן הבריות כשנוטלת מעשר עני. ובבבלי פ"ד א': ולא קתני במעשר עני, והתניא בברייתא ובמעשר עני. אמר רב יוסף לא קשיא, הא ר' אליעזר, הא רבנן וכו'. ולהלן שם פ"ד ב': רבא אומר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית וכו', כאן במעשר עני המתחלק בבית הגרנות, כיון דכתיב ביה והנחת בשעריך שרי ליה לאיתהנויי. ועיין ספרי ראה פי' ק"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 170, ובהע' 10 שם, ועיין בתוספות, פי' הרא"ש, המאירי והר"ן כאן פ"ד ב'.²⁵

footnotes: ²⁴ ושכחה אפילו בעזיבה איננה, עיין מ"ש בה"א (פיאה), עמ' 169, ואילך. ²⁵ וציין להם הר"א פינקלשטין בהערה הנ"ל (בפנים), ועיי"ש שציין לעוד כמה מן הראשונים.

18-19. **נדרה אשתו והפר לה, וסבור נדר' בתו, נדר' בתו והפר לה, וסבור אשתו נדרה, הרי זה יקיים, ואם רצה להפר מיפר.**בכי"ו יש כאן חסרון ע"י הדומות והשלמתיו ע"פ ד, וכע"ז בשם התוספתא גם בחי' הרשב"א פ"ז א'. וכע"ז גם בכי"ע, אלא ששם בטעות: ספק שבתו נדרה וכו' ספק שאשתו נדרה וכו', וצ"ל: סבור וכו'. ובמשנתנו פי"א מ"ה: נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו וכו', הרי זה יחזור ויפר. ומלשון משנתנו אינו מוכח שיכול הוא לקיים אחרי הפרה בטעות, ואפשר לומר שהכוונה שלכתחילה צריך להפר שוב, ואינו סומך על הפרתו הקודמת. אבל מתוך התוספתא כאן ברור שהפרתו אינו כלום, ודינו כאילו לא הפר כלל, ולא עוד אלא ששמיעה בטעות אינה שמיעה, ואפילו אם נודעה לו טעותו אחר כמה ימים מפר ביום שנודעה לו האמת, עיין בלשון הר"מ בספי"ב מה' נדרים וביו"ד סי' רל"ד ס"ק ל"ב. וכן מפורש ברשב"א פ"ו רע"ב²⁶ (ועיין גם בנ"י) ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קע"ז. וכל המקורות (המשנה והתוספתא) מזכירים רק את הטעות בין אשתו לבתו. וכן בספרי מטות סוף פי' קנ"ג, עמ' 204: ושמע אישה וכו' והחריש לה, עד שיהא מתכוין לה שאם נדרה אשתו ואמר סבור הייתי שהיא בתי הרי זה יחזור ויפר שנאמר והחריש לה עד שיהא מתכוין לה. וכן לעיל שם, עמ' 201: והחריש לה אביה,עד שיהא מתכוין לה, שאם נדרה בתו ואמר סבור הייתי שאשתי הרי זה יחזור ויפר²⁷ וכו'. ובס"ז מטות, עמ' 326: והחריש לה. לא לנדריה. ובלרב"ג מטות, ר"ב ע"ד: והחריש לה וכו', ר"ל ששמע ענין הנדר, אבל לא ידע שבתו נדרה זה הנדר וכו' יכול להפר. ועיין בס' המצות לרב חפץ הוצ' הלפר, עמ' 260. ובבבלי כאן פ"ו סע"ב: דיניא אותה דווקא. ומכאן שלאו דווקא אם טעה בין אשתו לבתו, אלא אפילו אם היו לו שתי נשים, או שתי בנות, וכסבור שנדרה זו ונדרה השניה. ועיין ר"ן פ"ו סע"ב. ומ"מ לא מצאתי דין זה מפורש בפוסקים הקדמונים. ובבבלי פ"ז א' הבדילו בין סתם ובין מפרש (לעניין קריעה), ופירשו המפרשים שהוא הדין בהפרה, ודווקא אם הטעו אותו, או טעה במפורש, והפר לאשתו (במקום בתו), אבל בהפר סתם, אלא שכיוון לאשתו (מפני שסבר שהיא נדרה) הפרתו הפרה, עיין ביו"ד סי' רל"ד ס"ק ל"ג ובמפרשים שם. אבל הר"מ בספי"ב מה' נדרים לא חלק, עיי"ש בלח"מ ובקרן אורה כאן פ"ז א', ומ"ש הר"א מן ההר, עמ' קע"ח ואילך.

footnotes: ²⁶ "ומסתברא לאחר כמה ימים, דלא קרינא ביה יום שומעו עד שישמע אם בתו נדרה, או אשתו נדרה". ²⁷ בפירוש הנצי"ב שם, עמ' רפ"ד: והחריש וכו', שאם נדרה בתו והקים לה, הרי זה יחזור ויפר. פי' יכול להפר עדיין, דהקמתו אינה הקמה. והיה יכול למתני הרי זה יחזור ויקם וכו', עיי"ש. ולא ידעתי למה הוציא את המדרש מידי פשוטו, והכוונה שאם החריש כל היום משום שסבר שאשתו נדרה הרי זה יחזור ויפר (כלשון המצוי, עיין בפי' הנצי"ב שם). וכן מפורש בירושלמי פי"א ה"ו, מ"ב ע"ד: אפילו שמע ושתק (כלומר, יחזור ויפר) אפילו שמע וקיים. ועיין בפי' הנצי"ב שם מה שהעיר על דברי הר"ן בסוגיין פ"ו ב', ד"ה למימרא.

19-20. **נדרה אשתו וקיים לה, וסבור בתו נדרה וכו'.**במשנתנו לא הוזכרה הקמה בפירוש, ולפיכך הסתייעו מן התוספתא ברשב"א הנ"ל (ועיי"ש גם פ"ו רע"ב), מאירי שם ד"ה אמר המאירי, ר"ן ונ"י שם. ועיין בקרן אורה פ"ו ב', ד"ה נדרה אשתו, ובאור שמח ספי"ב מה' נדרים.

21-22. **נדרה מן התאנים וענבים, הפר לתאנים ולא הפר לענבים, אסור' לוכל בתאנים וענבים וכו'.**בד: נדרה מן התאנים וענבים הפר לתאנים יחזור ויפר לענבים, לענבים יחזור ויפר לתאנים. ולא הפר לתאנים הפר לענבים (צ"ל: הפר לתאנים ולא הפר לענבים) אסור וכו'. ובכי"ע: אמרה קונם תאינים וענבים אילו שאני טועמת היפר לתאינים יחזור ויפר לענבים, לענבים יחזור ויפר לתאינים. היפר לתאינים ולא היפר לענבים אסורה לאכול וכו'. ולפני הרשב"א בחידושיו היתה הגירסא בתוספתא כגירסת ד (וכמו שתיקנתי), אלא שקיצר שם קצת. ובמשנתנו פי"א מ"ו: אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת, קיים לתאנים כולו קיים. הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים. וכ"ה בספרי מטות פי' קנ"ה, עמ' 207 (בדברי ר' ישמעאל) ובברייתא שבבבלי פ"ז סע"א ואילך. ומפשוטה של לשון משמע שאם הפר לתאנים בלבד אינו מופר כלל, ואסורה אפילו בתאנים, כמפורש בתוספתא כאן. וכן הסתייע ממנה הרשב"א והמאירי ובנ"י הנ"ל, וכן הסתייעו ברשב"א לעיל שם ובר"ן פ"ז ב' גם מן הסיפא, להלן שו' 23. ועיין להלן, שו' 25. אבל בבבלי פ"ז ב' (בנוסחאות שלפנינו): זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא, אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר, אף הקמה מה שקיים קיים. וכן היתה הגירסא לפני הר"מ בפי"ג מה' נדרים ה"י ועוד. וכע"ז היה גם לפני ההלכות המיוחסות להרי"ף. ולפי גירסא זו מוכרחים אנו לפרש במשנתנו "הפר לתאנים אינו מופר וכו' " שהכוונה אינו מופר כולו (בניגוד לקיום), עד שיפר אף לענבים, אבל בתאנים מותרת, ודלא כתוספתא כאן. וכן הוכיח מכאן בתוספות רי"ד פי"א סי' י"ח. ועיין גם בר"ן פ"ז ב'. ובחי' הרשב"א הנ"ל פירש שדברי חכמים הם דעת עצמן ואינם דבוקים למחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא, אלא שהם סוברים שבהפרה אם הפר מקצתו מה שהפר הפר, והם מקישים הקמה להפרה. ובירושלמי פי"א ה"ו, מ"ב ע"ד, באמת הובאו ארבע דעות. א. בהקמה ובהפרה אם הקים מקצת כולו מוקם,²⁸ ואם הפיר מקצת כולו מופר. ב. אם הקים מקצת אינו כלום, ובן אם הפר מקצת. ג'. אם הקים מקצת כולו מוקם, אם הפר מקצת אינו כלום. ד'. אם הקים מקצת אינו כלום, ואם הפר מקצת כולו מופר. ולפ"ז דעת חכמים שבבבלי היא דעה חמישית. ועיין ספרי מטות פי' קנ"ה, עמ' 207, ועמ' 208, בשנו"ס ובהערות שם. ועיין בקרן אורה פ"ז ב', ד"ה ואמרה, וד"ה ובירושלמי. ועיין ספרי זוטא, עמ' 328, ובהערות שם. ובמיוחס לרש"י וכן ברמב"ן פ"ז ב' גרסו בבבלי: אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה, מה הפרה מה שהפר לא הופר אף הקמה מה שקיים לא קיים. וכן, כנראה היתה הגירסא בבבלי כי"מ, אלא שיש שם השמטה. ועיין בפי' הר"א מן ההר, עמ' קע"ט ואילך, ובר"ן במקומו.

footnotes: ²⁸ אית תניי תני יקימינו ממינו ויפירנו ממינו וכו', מתניתא כמאן דאמר יקימינו ממינו ויפירנו כולו, דתני קיים לתאינים קיים לכולו וכו' (כלשון משנתנו).

22. **הפר לענבים ולא הפר לתאנים וכו'.**כלומר, אין הבדל אם הפר את תחילת הנדר, או סופו. עיין היטב בספרי זוטא, עמ' 328, ובהערות שם.

23. **היפר לתאנים וחשיכה וכו'.**רשב"א פ"ז א', ר"ן פ"ז ב'. ועיין מ"ש לעיל. וכנראה שהכוונה שאינו יכול לומר הואיל והפרתי לא הועילה אף לתאנים, הוי ליה כאילו הפר בטעות, ויכול אח"כ להפר לשניהם, אלא אסור בשניהם.

24-26. **אמרה קונם תאינה שני טועמת ועוד ענבים שני טועמת, הרי אילו שני נדרים, מיפר אי זה מהן שירצה ומקים אי זה מהן שירצה, שנ' אישה יקימנו לזו ואישה יפירנו לזו.**וכ"ה ("ענבים שאני טועמת") גם בד ובספרי הנ"ל, עמ' 208. וכן במשנתנו פי"א מ"ו: אמרה קונם תאנים שאני טועמת וענבים שאיני טועמת הרי אלו שני נדרים. ועיין בבלי פ"ז ב' ומ"ש לעיל פ"ה, הערה 15. אבל בכי"ע: אמרה קונם תאינים שאני טועמת ועוד ענבים הרי אילו שני נדרים וכו'. ועיין היטב בספרי זוטא, עמ' 328, אלא שהנוסח שם משובש. וכן בירושלמי פי"א סה"ו, מ"ב ע"ד: אמרה קונם תאינה שאיני טועמת ועוד ענב, תפלוגת' דר' ישמעאל ור' עקיבה, דר' ישמעאל או' אחר הנדר. ור' עקיבה או' אחר האיסר. וכל הפירושים שם דחוקים מאד. ונראה שהכוונה היא שיש כאן ספק אם "ועוד" דבוק לקונם, כלומר ועוד קונם,²⁹ או אם "ועוד" דבוק לתאינה, כלומר, תאינה ועוד ענבים, ולזה קאמר תפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא, ולר' ישמעאל "ועוד" הולך אחר הנדר, כלומר הקונם, ויש כאן קונם, קונם, והן שני נדרים, ולפיכך מיפר איזה מהן שירצה, ואינו דומה לרישא. אבל לר"ע "ועוד" הולך אחר האסור,³⁰ אחר התאינה, כלומר, תאינה ועוד ענבים, ויש כאן נדר אחד, וממילא אם הפר מקצתו כולו מופר, כשיטתו בנדר אחד, עיין בבלי פ"ז ב' ומ"ש לעיל. והירושלמי רומז למחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא בירושלמי נזיר פ"א סה"ג, נ"א ע"ג:³¹ לא נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבה וכו', ועל מה נחלקו על האומר הריני נזיר שלשים יום ועוד יום אחד, שר' ישמעאל אמר נזיר שתים, ור' עקיבה אמר נזיר אחת. ואף כאן הכוונה שלר' ישמעאל "ועוד" דבוק להריני נזיר, כלומר הריני נזיר ועוד נזיר, ולר' עקיבא דבוק "ועוד" לשלושים יום, כלומר שלושים יום ועוד יום אחד, עיין לעיל שם בירושלמי.³² ועיין מ"ש לעיל נדרים פ"ה, שו' 17, ד"ה קונם שני נהנה לפלני ועוד לפלני, ושו' 18–19, ד"ה הותר, וד"ה ובכי"ע. ועיין בצפנת פענח פ"ד מה' נדרים הי"א. ואף שבמקומות אחרים בירושלמי "אחר הנדר" "ואחר האיסר" כוונתו לשעת הנדר ולשעת האיסור,³³ אין כאן אלא מליצה, כרגיל בירושלמי.

footnotes: ²⁹ ויש כאן שני נדרים, כלהלן נזיר פ"א, שו' 4, ומקבילות. ³⁰ כצ"ל במקום "האיסר", עיין מ"ש להלן בפנים. ³¹ כמו שהעיר לנכון בנועם ירושלמי, אלא שנדחק בפירושו. ³² ועיין בבלי שם ז' ב'. ³³ עיין מ"ש להלן, שו' 30–32, ד"ה אולם, בשיטת הירושלמי.

26-28. **חומר בהקם שאין בהפר, ובהפר שאין בהקם, שהשתיקה מקיימת ואין שתיקה מבטלת.**וכ"ה בד ובכי"ע, וכע"ז בבבלי ע"ח סע"ב ואילך. ובפי' רבינו הלל לספרי מטות, ע"ב סע"ב: דאי הפר בלבו לא הויה הפרה, כדתני בתוספ' דנדרים בסוף פרק בתרא חומר בהקם שאין בהפר ובהפר שאין בהקם שהשתיק' מתקיימת בטל ואין השתיקה מתבטלת וכו'. ולהלן שם ע"ג: תדע דבתוספת' דנדרים נמי חומרא וקולא קאמ', דתני חומר בהקם שאין בהפר כו'. והנוסחא משובשת, ואף אינו מובן למה הביא רבינו את התוספתא ולא את הברייתא שבבבלי הנ"ל. ואשר לפירושה הרי למסקנת הבבלי ע"ט א' הכוונה שהשתיקה מקיימת אע"פ שלא שתק אלא על מנת למיקט עיי"ש. ושמא אין הסיפא להלן אלא פירוש לרישא.

28. **האיש מקים בלבו, ואין האיש מבטל בלבו.**וכ"ה בד (אלא ששם: ואי' האש' וכו', ובד"ח הדפיסו: ואין האשה) ובכי"ע. ובפי' רבינו הלל הנ"ל: האיש מקיים ואין האיש מבטל בלב. והיא היא. ובבבלי הנ"ל: קיים בלבו קיים, הפר בלבו אינו מופר. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"י (קרוב לסופו) מה שהביא בשם לשון התוספתא, וכוונתו לברייתא שבבבלי ע"ז ב', עיין מה שכתבתי בתשלום תוספתא, עמ' 7. ולהלן טהרות פ"ו הי"ד (כגירסת הר"ש שם פ"ה מ"ט): אמרו לו אשתך נדרה, והוא אומר בלבי היה להפר,³⁴ שומעין לו וכו'. אבל בר"מ פ"ב מה' שבועות הי"ג העתיק: בלבי היה להפר לה והפרתי³⁵ שומעין לו וכו'. וכנראה שהוא פירוש הר"מ ע"פ ההלכה.

footnotes: ³⁴ ובסיפא שם בכל הנוסחאות (ד, כי"ו ור"ש): ומשהגיע אמר, בלבי היה להפר לה, אין שומעין לו, כלומר, משום שהכחיש את עצמו, שהרי מתחילה אמר "לא נדרה". ³⁵ ועיין מ"ש לעיל פ"ב, הע' 19.

28-29. **יש בהקם שאין בהפר, ויש בהפר שאין בהקם, משהיקם אין יכול להפר, ומשהיפר אין יכול להקם.**וכ"ה בד. ובכי"ע הסדר הפוך: מה שהקים אין יכול להפר, ומה שהיפר³⁶ אין יכול להקם. יש בהפר שאין בהקם ויש בהקם וכו'. ובברייתא שבבבלי חסרה לגמרי הבבא "יש בהקם שאין בהפר ויש בהפר שאין בהקם". ועצם הנדידה ממקום למקום³⁷ סימן מובהק הוא להוספה. ונראה שהוא נוסח אחר שנכנס שלא במקומו, ולפי נוסח זה לא גרסו כאן ברישא "חומר בהקם שאין בהפר וכו'", אלא: יש בהקם שאין בהפר, ואין מדברים כאן כלל בקולות וחומרות. ועל הנוסח שלנו כבר הקשו בבבלי ע"ט א' שהברייתא לא הזכירה כלל את החומר שבהפר. ותירצו שהכוונה לדברי ר' יוחנן שנשאלין על ההיקם ואין נשאלין על ההפר. אבל בירושלמי פ"י ה"י, מ"ב ע"א, היא שאלה שלא נפשטה (והעיקר שם כפירוש בעל ק"ע). יתר על כן כבר תמה בח"ד שהעיקר חסר מן הספר, עיי"ש. ועיין ספרי מטות פי' קנ"ג, סוף עמ' 201, ועמ' 204, שורה 10.

footnotes: ³⁶ אין "מה שהקים" ו"מה שהיפר" אלא משהקים ומשהפיר, עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ג. ³⁷ כי"ו וד מצד אחד וכי"ע מצד שני.

30-32. **אשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאיגרש, ר' ישמעאל אומ' לא יפר, ר' עקיבא אומ' יפר. אלמנה שאמרה הריני נזירה לכשאנשא, ר' ישמעאל אומ' יפר, ר' עקיבא אומ' לא יפר.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: אלמנה שאמרה לכשאינשא ר' ישמעאל אומ' לא יפר ר' עקיב' אומ' יפר. אשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש ר' ישמע' או' לא יפר ר' עקי' או' יפר. וכ"ה הסדר גם בבבלי פ"ט א' (וכגי' ד וכי"ו). ואעפ"י כן מתוך הנוסח עצמו בכי"ע נראה לכאורה שהסדר שם מסורס, וצ"ל כמו בד ובכי"ו, שהרי משום כך נקטו "אלמנה שאמרה" ולא הזכירו מה אמרה משום שסמכו על הבבא הראשונה שכבר שנו בה "שאמרה הריני נזירה", וממילא מוכח שצריך לשנות שם את הסיפא לפני הרישא. ברם אם אפילו נגיה את הסדר הרי לפי גירסת כי"ע אין הבדל בין אם חל הנדר בשעה שהיא ברשות בעלה, ובין אם יחול כשתצא מרשותו, וכן אין הבדל בין אם היתה ברשות בעלה בשעה שנדרה ובין אם עדיין לא היתה ברשותו בשעה שנדרה, אלא שהנדר יחול אח"כ כשתהיה ברשותו, ולר' ישמעאל לא יפר בשניהם, ולר' עקיבא יפר בשניהם. אבל מסורת זו מתנגדת לכל המקורות. ובמשנתנו פי"א מ"ט: אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום, אעפ"י שנישאת בתוך שלשים יום אינו יכול להפר. נדרה והיא ברשות הבעל מפר לה. כיצד, אמרה הריני נזירה לאחר שלשים, אעפ"י שנתארמלה או נתגרשה בתוך שלשים, הרי זה מופר. ובבבלי פ"ט א' העמידה רב חסדא³⁸ כר' עקיבא שבתוספתא לפנינו, וכגי' ד וכי"ו. ור"ע הולך אחר אמירת הנדר,³⁹ ולפיכך אם נדרה כשהיתה פנויה, אעפ"י שהנדר יחול כשתהיה אשת איש, אינו יכול להפר. אבל כשנדרה כשהיא אשת איש מיפר אעפ"י שהנדר יחול כשתצא מרשותו. ולר' ישמעאל הדין להפך, והכל הולך אחרי חלות הנדר. ומתוך הבבלי יוצא ברור שהמסורת שלהם היתה שלר' עקיבה הכל הולך אחרי זמן אמירת הנדר, ולר' ישמעאל הכל הולך אחרי זמן חלות הנדר, ונתנו סימן לברייתא זו: ילל"י, כלומר, יפר, לא יפר, לא יפר, יפר, ושנו מתחילה דעת ר' ישמעאל. ואח"כ דעת ר"ע, כרגיל, וכסדר התוספתא בכי"ע, אבל לא כגירסתו. והואיל וכן היתה מסורת הבבלי הרי בהכרח פירשו את הסיפא להלן שאחר הנדר פירושו אחרי שעת חלות האיסור, ואחרי האיסור, אחרי הזמן שאסרה את עצמה. אולם קרוב בעיני שגירסת כי"ע ברישא נובעת ממסורת אחרת, ולפיה ר' ישמעאל הולך אחרי אמירת הנדר, ולפיכך אם אמרה כשהיא פנויה הריני נזירה לכשאנשא לא יפר, משום שאמירת הנדר היה בזמן שלא היתה ברשותו, ור"ע הולך אחר חלות האיסור, ולפיכך יפר כשתינשא. ואחרי הנדר פירושו אחרי שעת הנדר, ואחרי האיסור פירושו אחרי חלות האיסור, אחרי שהיא נאסרה מחמת הנדר, וכפשוטו של לשון. וכן מפורש בירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ט ע"ב: קונם שאיני נהנה לך, לנשאל לו עליך, נשאל על הראשון ואינו נשאל על השיני. אית תניי תני נשאל בין על הראשון בין על השיני. שמואל בריה דר' יוסי בר' בון אמר כמאן דאמר לאחר האיסר, ברם כמאן דאמר לאחר הנדר, נדר שבטל מקצתו בטל כולו. ובק"ע (אלא, כנראה, שיש שם טעות הדפוס) ובנועם ירושלמי הפכו את הגירסא, מפני שבבבלי "אחר הנדר" פירושו אחר חלות הנדר. ובפ"מ ועוד (עיין בעמודי ירושלים במקומו) נדחקו לפרש. אבל ברור שאין צורך בשום תיקון, ושיטת הירושלמי היא כשיטת התוספתא בכי"ע ברישא, ור' ישמעאל סבר אחר הנדר, כלומר אחר אמירת הנדר,⁴⁰ ולפיכך נדר שבטל מקצתו בטל כולו. וכן בירושלמי בסוגיין למשנתנו הנ"ל (ה"ט, מ"ב ע"ד): הדא היא ר' ישמעאל או' אחרי הנדר, ר' עקיבה או' אחר האיסר. והכוונה היא שמשנתנו כר' ישמעאל, ההפך מסוגיית הבבלי. ועיין מ"ש ידידי הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ד', פלג ד'-ה'.

footnotes: ³⁸ ואביי חילק שם בין נדר לכשתצא מרשותו, או לכשתכנס לרשותו, שאמירת הנדר וחלות הנדר הן בשתי רשויות, ובין נדר לאחר זמן שאמירת הנדר וחלות הנדר יתכנו ברשות אחת. ובירושלמי בכמה מקומות מוכח שאין הבדל בזה. ³⁹ וכן בספרי זוטא (שהוא מדרש מדבי ר"ע), עמ' 327: אמרה קונם שניסת (-שני ניסת, שאני ניסת) משאצא עד ג' שנים, אמד אין, קיים לה. ועיין בהערות שם, ולא דק. ובוודאי שיש כאן נדרי עינוי נפש לחכמים, עיין בבלי פ"ב א', פ"ד א', ובמיוחס לרש"י שם. ⁴⁰ ובירושלמי פ"ג ה"ז, ל"ח ע"א: נדר מיורדי הים לאחר שלשים יום, נעשו בני יבשת, תפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבה, דר' ישמעאל אמר אחר הנדר, ור' עקיבה אמר אחר האיסר. ופירשו הראשונים (הרמב"ן, הר"א מן ההר, המאירי, המיוחס להריטב"א, הר'ן וו"י ל' א', ל' ב') שלר' ישמעאל מותרים, הואיל ובשעת חלות הנדר היו יושבי יבשה וכו'. והוא כשיטת הבבלי, אבל לפי הירושלמי "אחר הנדר" פירושו אחרי השעה שנדר, והואיל ובשעה שנדר היו יורדי הים לר' ישמעאל אסורים ולר' עקיבא מותרים. ועיין ר"ן פ"ד א'.

33-35. **עד שיהא איסור בשעה שהיא אלמנה וגרושה. ר' עקיבא אומ' אשר אסרה על נפשה יקום עליה, עד שיהא אסור בשעה שאסרה על נפשה.**בד: עד שיהא איסור נודר בשעה שהיא אלמנה וכו'. ובכי"ע: לכשיהא איסור בשעה שאלמנה וגרושה, ר' עקיבא אומ' ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה, לכשיהא נדר בשעה שאלמנה וגרושה. ואף כאן הסיום בכי"ע היא לפי מסורת הסיפא שהיא כשיטת הבבלי, והנכון הוא בד: בשעה שיהא איסור נודר⁴¹ בשעה שהיא אלמנה וגרושה וכו', ואח"כ צ"ל: עד שיהא איסור בשעה שהיא אלמנה וגרושה. וכן בבבלי פ"ט א': אמר ר' ישמעאל הרי הוא אומר ונדר אלמנה וגרושה וגו' עד שיהא נדר בשעת אלמנות וגירושין, ר"ע סבר וכו' עד שיהא איסורי נדר בשעת אלמנות וגירושין. אלא שהבבלי לשיטתו בדעת ר' עקיבא פירש "נדר", חלות הנדר, ו"איסור" שעת אמירת הנדר, אבל בשיטת בני א"י פירושו כפשוטו, ולהפך. ואפשר שבכי"ו צ"ל: עד שיהא איסור בשעה שאסרה על נפשה. ר' עקיבא אומ' וכו' עד שיהא אסור בשעה שהיא אלמנה וגרושה, והפכו את הנוסח ע"פ הבבלי.

footnotes: ⁴¹ והמלה "נודר" עיקרית, והיא הוספה ע"פ נוסח אחר, ונכון.

35-36. **קונם שאני עושה לפיך שנהנית לאבא, ר' נתן אומ' יפר, וחכמים אומ' לא יפר.**וכ"ה בד, אלא ששם: שנהנ' לאב' ולאביך ר' נתן וכו'. אבל בדפוס ראשון: בספ' א' שאני עוש' לפי' אם נהני' לאב' ולאביך ר' נתן או' לא יפר וחכמים אומרים יפר. ובכי"ע: קונם שאני נהנית לאבא ולאביך אם עושה אני לבך (צ"ל: לפיך), ר' נתן או' לא יפר וחכמ' אומ' יפר. וכן היתה הגירסא בקג"נ. ועיין מ"ש להלן. וכן במשנתנו פי"א מי"א: קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם עושה אני על פיך וכו' הרי זה יפר. ובתוספות, בפי' הרא"ש ועוד פ"ט ב' הביאו בשם הר"א ממיץ שגרס במשנתנו ה"ז לא יפר, ופירש שאין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה. ולפ"ז סתם משנתנו כחכמים כאן לפי גי' כי"ו וגירסת ד שבפנים. אבל בירושלמי פי"א הי"ב, מ"ב ע"ד, ובבבלי פ"ט ב' בברייתא שלנו ר' נתן אומר לא יפר, וחכמים אומרים יפר. ומשנתנו לפי גירסת רוב הנוסחאות היא כחכמים. והואיל ובירושלמי לא נתנו טעם כלל לדברי ר' נתן, הרי מסתבר טעמא של הר"א ממיץ שלר"נ אינו יכול להפר כלל, ותעשה לפיו ולא תהנה לאביה ולאביו, כלעיל ריש פירקין, שו' 3, ומקבילות. אבל רוב הראשונים פירשו בבא זו ע"פ הסיפא (עיין מ"ש להלן בפירושה), ולפי ר' נתן לא יפר מיד, משום שעדיין לא חל נדרה, אבל כשתעשה לפיו מפר, וחילקו בין אומרת סתם "קונם שאני עושה לאבא וכו'" ובין אם תלתה את איסורה בעשייה לבעלה, עיין ר"ן למשנתנו ועוד.

36-38. **נטולה היא מן היהודים אם משמשתך אני, יפר חלקו ומשמשתו. ר' נתן אומ' לא יפר, וחכמים אומ' יפר.**וכ"ה בד. ובכי"ע: נטולה אני. ולפי גירסא זו יש לנו מתחילה פיסקא ממשנתנו ספי"א, ולה נסמכה מחלוקת ר' נתן וחכמים. אבל בגליון ד"ר בשם ספר אחר הנ"ל חסרות המלים "יפר חלקו ומשמשתו", וכן אינן בכי"ע, בקג"נ ובבבלי פ"ט ב'. ובירושלמי אין בבא זו. ובבבלי תפסו כדבר פשוט שכאן בעל בכלל בריות (עיי"ש פ"ד א'), ואסרה על עצמה גם הנאת בעלה אם תשמש אותו, ולפיכך מוכרחים לפרש שלר' נתן לא יפר מיד, אלא משמשתו ונאסר עליה, אבל אח"כ כולם מודים שיפר. ור' נתן סובר שאינו מפיר לפני שחל הנדר, וחכמים סוברים שמפר אפילו עדיין לא חל הנדר, עיי"ש בבבלי צ' א', ובר"ן ובשאר ראשונים שם. ועיי"ש שנחלקו אמוראים אם מחלוקת זו של ר' נתן וחכמים היא רק בהפרה, או גם בשאלה.⁴² והנה במשנתנו ספי"א הנ"ל אמרו: בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, נטולה אני מן היהודים. חזרו לומר וכו', נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים. ובבבלי פ"ד א' מוכח שנטולה אני מן היהודים פירושו שאוסרת עליה תשמיש גרידא, ובעלה בכלל היהודים, שהרי שאר היהודים אסורים בה בין כך ובין כך, ולפיכך יפר חלקו. ברם מן הירושלמי שם ספי"א (ופ"א ה"א, ל"ו ע"ג) מוכח שפירשו נטולה אני מן היהודים שהכוונה גם לשאר הנאות (ופשיטא שאף תשמיש בכלל). ועיין היטב גם בפיה"מ להר"מ ספי"א ובמאירי שם, הוצ' ר"א ליס, עמ' שי"א, ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קס"ח. והואיל ובמשנתנו שם מוכח מתוך העניין שאמרה כן לבעלה ("טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, נטולה אני מן היהודים"), הרי דבורה מוכיח שמתכוונת להיות נטולה גם מבעלה. אבל בנידון הברייתא שלנו שאמרה נטולה אני מן היהודים אם משמשתך אני, הרי הכוונה שלא תיהנה שום הנאה⁴³ מן היהודים אם תשמש את בעלה, ובעלה אינו בכלל היהודים, כשם שבעלה אינו בכלל הבריות כשאמרה "קונם שאני נהנה לבריות", עיין מ"ש לעיל, שו' 16–17, ד"ה קונם שני. וכאן מעולם לא אסרה את הנאת בעלה עליה. ולפיכך לחכמים יפר לכל הפחות משום דברים שבינו לבינה,⁴⁴ שהרי תלתה את ההנאה מן היהודים בתשמישו, אבל לר' נתן אין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה, כשיטתו לעיל, שו' 35–36, כגי' ספר אחר שבדפוסים, וכגי' כי"ע וקג"נ שם, וכפירוש הר"א ממיץ שהבאנו שם. והברייתא שלנו מתפרשת כפשוטה, ואינו עניין למחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא אם הולכים אחרי הנדר, או אחרי האיסור, ואין העיקר חסר מן הספר.

footnotes: ⁴² עיין בתשובת הר"מ בר' יצחק בשו"ת הראב"ד, הוצ' הר"י קאפח סי' כ"ז ובמקבילות שצויינו שם. ועיין בהערת הראב"ד בסוף התשובה ומ"ש רבינו ירוחם, אדם, גתיב י"ד ח"ז, הרשב"ץ ח"א סי' קנ"ה ועוד. ⁴³ ולאו דווקא תשמיש, וכפירוש הירושלמי, וכפירוש הר"מ בפיה"מ. ⁴⁴ עיין מ"ש לעיל, סוף הע' 39, ובתיו"ט ספי"א, ד"ה יפר חלקו.