Tosefta Kifshutah on Orlah Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **לקורות ולעצים וכו'.**במשנתנו רפ"א לא נזכרו עצים, אבל בתו"כ קדושים ריש פרש' ג', צ' ע"א, כגי' התוספתא. ובמלא"ש ריש מכילתין: מצאתי מאן דגריס הנוטע לסייג ולעצים ולקורות והכי משמע קצת בירושלמי וכו'. והרב מצא כן בנוסח הרש"ס, וקרוב שהוסיף כן מעצמו ע"פ הסוגיא בירושלמי, אבל המשא והמתן שם הוא על הברייתא בתו"כ הנ"ל, ולא על משנתנו, ולא מצאתי "ולעצים" בשום נוסח של המשנה ואינו גם בבבלי סוטה מ"ג ב'. ופירשו בירושלמי כששינה את סדר נטיעתם, והיינו כשנטע את העצים על המיצר סביב השדה, ומוכח שנטעם לסייג, ואם שיפה את הענפים כדי שתתעבה הקורה מוכח שנטעם לקורות, ואם רצף את האילנות (בפחות מד' אמות) מוכח שנטעם לעצים להסיק בהם. ומסגנון הירושלמי משמע שהוא מפרש את דברי החכמים שבמשנתנו, כפי' הריבמ"ץ במשנתנו. וכן פירשו הראב"ד בתו"כ הנ"ל והרא"ש במשנתנו ובה' קטנות, ה' ערלה סי' ב'. אבל בפי' הרש"ס (ג' ע"ב) הוציא את הדברים מידי פשוטם, ועיין בב"ח יו"ד סי' רצ"ד ומ"ש בח"ד.
1-2. **אמ' רבן שמעון בן גמליאל וכו'.**תו"כ קדושים הנ"ל, ירושלמי רפ"א, ס' ע"ג.
- **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.
2-3. **דבר הראוי להם. נטע לסיג וכו'.**וכ"ה (בשינויים קלים) בתו"כ ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ע בטעות: דבר הראוי להם חייב בערלה, ודבר שאין ראוי להם פטור מן הערלה. ופירש הראב"ד (בתו"כ צ' ע"א): יש עצים שהן ראויין לסייג ועולין קורותם יפה, ויש שאינם ראויים אלא לעצים בלבד, שאין להם לא קורה ולא ענפים מרובים ולא פירותיו יפין, אבל אם נטע אילן לסייג שאין ראוי לסייג, מחשבתו בטלה וכו'. ומשמע מפירושו שדוקא אם טיב העצים בעצמם מוכיח שאין דרכם לפירות פטור, אבל סתם עצים חייבים לרשב"ג, אפילו שינה סדר נטיעתם. ועיין לעיל שביעית פ"ג שו' 45 ומש"ש. ובמיוחס להר"ש שם (ע"ט סע"ד): אבל אם נטע דבר שאין ראוי להם, כגון עץ מעוקל לקורה. ומשמע מדבריו שבסתם עצים מודה לחכמים שהוא פטור אם שינה סדר נטיעתם.
- **דבר שאין ראוי להם חייב וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובתו"כ הנ"ל.¹
footnotes: ¹ לפי גירסת הילקוט, ס' יריאים השלם סי' ע"ה, כ"ז ע"א, והראב"ד, עיי"ש.
4-5. **וחשב עליו לאכילה מניין. ת"ל כל עץ מאכל. מאמתי מונין וכו'.**וכ"ה בתו"כ קדושים פ"ג ה"ג, צ' ע"א. אבל בד ובכי"ע: וחשב עליו לאכילה, מאימתי מונה וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא ברמב"ן ר"ה י' א' ובשו"ת הריב"ש סי' רפ"ג. ולפי גירסא זו ברור שהכוונה שמונין משעת נטיעה, אפילו כשחשב עליו למאכל אחרי שנה או שנתים לנטיעתו, ומשלים את שני הערלה משעת הנטיעה. וכן פסק הרא"ש בה' קטנות, ה' ערלה סי' ב', ובטיו"ד סי' רצ"ד. אבל מן הירושלמי (פ"א ה"א, ס' ע"ד) מוכח שלא ידע מתוספתא זו. וכן בר"מ (פ"י מה' מע"ש ה"ב) לא הביא אלא דין הירושלמי, והיינו כשנטעו ג' שנים לסייג, ומכאן ואילך חשב עליו למאכל אין לו לא רבעי ולא ערלה. ולעיל שם פסק: וחזר וחשב עליו למאכל וכו', כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב, ולא הזכיר כלל שמונה משעת נטיעתו. וכבר תמה בח"ד על השמטה זו.² ברם קרוב לוודאי שהר"מ גרס כאן כגי' כי"ו וכגי' התו"כ, ופירש שאנו לומדים מן הפסוק שמחשבת מאכל אחרי נטיעה לסייג מחייבת בערלה. ואח"כ באה הלכה אחרת: מאימתי מונין לו וכו', והיינו מאימתי מונין לכל אילן, משעת נטיעה. כלומר, ולא משעת הוצאת הפרי. וכן מפורש בשו"ת הר"מ סי' קל"ז (הוצ' הרא"ח פריימן זצוק"ל עמ' 134): מאימתי תתחייב הערלה שאמרה תורה וכו', משעת נטיעת האילנות או משעת הוצאת הפרי? תשובה המניין משעת הנטיעה דתניא בספרא דבי רב מאימתי הוא מונה משעת נטיעה³ וכו'. ועיין בפ"ט מה' מע"ש ה"ח. הרי לך ברור שפירש כן את הספרא, וה"ה לתוספתא כי"ו כאן. וכן בפי' רב נתן אב הישיבה לשביעית פ"א מ"ז (סיני כט"ז, סיון-אלול תש"ה עמ' קע"ה): משום שאין חושבין לנטיעה שלש שנים אלא משעת הנטיעה בין אם עושה פרי ובין אם לא עושה פרי, כמו שאמרו מאימתי מונין לו משעת נטיעה. וכן משמע בפסיקתא זוטרתי (ויקרא י"ט, כ"ג) שפירש הלכה זו בתו"כ שהיא עניין בפני עצמו. אבל נראה שהגירסא הנכונה היא בד ובכי"ע, עיין להלן שו' 13 ושו' 14 ומש"ש.
footnotes: ² ואעפ"י שהלכה זו כלולה לכאורה בדבריו הנ"ל, מ"מ יש לבעל דין לחלק בין אילן זקן שכבר עברו עליו שנות ערלה, ובין נטיעה שעדיין עומדת בשנות ערלה. ³ אבל לפי גירסת ד וכי"ע והראשונים הנ"ל אינו מוכח כלל מכאן שמונין משעת נטיעה, שהרי הכוונה כאן שמונין משעת נטיעה ולא משעת מחשבת מאכל, ומדברים בנטיעות גדולות שהעבירן ממקום אחר ושתלן לעצים, ונשאו פרי בשנה ראשונה.
- **הנוטע לרבים חייב וכו'.**משנתנו ערלה פ"א מ"ב. וכל הברייתא בשם התוספתא בר"ש פ"א מ"ב, ס' יריאים השלם סי' ע"ה, כ"ז ע"א, או"ז ח"א סוף סי' שי"א, מ' ע"א. ונוטע לרבים פירושו שנוטע ברשותו לשימוש הרבים, וברש"י (פסחים כ"ג רע"א): הנוטע לרבים. לצורך רבים, כגון באמצע הדרך וכו'. ועיין בתוספ' שם. אבל במאירי שם (י"ד ע"ג) ניסח: "על אם הדרך בשפת שדהו לצורך עוברי דרכים וכו' ". ונוהג בזה כמו שנתבאר בתוספתא ב"מ פי"א הכ"ח: הנוטע אילן לרבים מלקיט ואוכל וכו', ולא יהא מלקט ועושה גרוגרות וכו', ולעוברי דרכים מלקיט ואוכל ואסור להכניס לתוך ביתו.⁴ אבל בנוטע לרבים ברשות הרבים לא נתבאר כאן. ועיין להלן.
footnotes: ⁴ ומסתבר שמדברים שם בנוטע בתוך שדהו, אבל בנוטע ברשות הרבים דינו כהפקר, ועושה כרצונו במה שזכה. וצ"ע.
6-7. **העולה לרבים מאיליו פטור מן הערלה.**כ"ה בכי"ע ובר"ש הנ"ל ובתו"כ הנ"ל בכי"ר. ובד: העולה לרבים פטור וכו'. ובפיה"מ להר"מ פ"א מ"ב: בתוספתא העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה. וכ"ה סדר המלים בס' יריאים הנ"ל, כ"ו ע"ב, כ"ז ע"א, באו"ז הנ"ל ובתו"כ הנ"ל בהוצאות שלנו, והיא היא, ועיין מ"ש להלן. ולפי פשוטו נראה שהתוספתא מדברת כאן בעולה לרבים אפילו בתוך שלו,⁵ דומיא דרישא, בנוטע לרבים בתוך שלו. אבל הר"מ בפיה"מ הנ"ל פירש בעולה מאליו ברה"ר. ברם נדידת המלה "לרבים" ממקום למקום משמשת סימן להוספה,⁶ ואפשר שעיקר הגירסא היא: העולה מאליו פטור וכו'. וכ"ה בירושלמי (פ"א ה"ב, ס"א ע"א): עלה מאיליו⁷ פטור. ולפי מסורת זו חולק רשב"א על משנתנו וסובר בדעת ר' יהודה שהנוטע לרבים חייב (עיין בבבלי פסחים הנ"ל ובירושלמי בסוגיין), אבל העולה מאליו פטור, אפילו ברשות היחיד. וכן בתו"כ קדושים (ריש פרש' ג' הנ"ל): ונטעתם פרט לעולה מאליו וכו'. ומרהיטות הלשון משמע שכל עולה מאיליו פטור מן הערלה, אפילו ברשות היחיד, וכרשב"א בשיטת ר' יהודה.⁸ ולפ"ז אין הלכה כרשב"א אלא כמשנתנו הנ"ל, והעולה מאליו ברה"י חייב בערלה, וכמו שפסק הר"מ בפ"י מה' מע"ש ה"ה. אבל לפי הגירסא שלפנינו, הלכה כרשב"א, מפני שלדעתו לא נחלק ר' יהודה על משנתנו, ולא פטר אלא בעולה מאליו לרבים, ובזה אפשר שגם החכמים מודים.⁹
footnotes: ⁵ והיינו שהקצה על שפת שדהו אילנות לרבים, ועלה ביניהם אילן מאליו, כפירוש החיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ט. ⁶ עיין מ"ש לעיל חלה פ"א הע' 33. ⁷ וכ"ה בר"ש פ"א מ"ב ובאו"ז ח"א ה' ערלה ריש סי' שי"ד, מ' ע"ב. ובנוסח הרש"ס (י"א ע"א): עלה מאליו לרבים וכו', והוא תיקון הרב בעצמו ע"פ התוספתא כאן, עיי"ש בפירושו. ⁸ אבל הראשונים פירשוה (עיין בפיה"מ הנ"ל, בפי' הראב"ד שם ה"ג, צ' ע"א, ובחזקוני ויקרא י"ט, כ"ג) בעולה מאליו לרבים, והוא מפני שהיתה להם הגירסא כן בדברי רשב"א שם. ⁹ עיין בס' יריאים השלם הנ"ל (לעיל הע' 1), כ"ז ע"א, בתועפות ראם שם, כ"ו ע"ב, הע' ג', ומה שהאריך בברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ד אות י"ח ואות י"ט.
- **ובראש הגג.**ר' אבא מרי הירחי נסתפק (מנחת קנאות סי' נ' עמ' 108) אם כרם נטוע על הגג חייב בערלה, ועיי"ש שהביא את הירושלמי בערלה בסוגיין שעציץ שאינו נקוב חייב בערלה וכו', והציע את שאלתו להרא"ש. ועיי"ש בתשובת הרא"ש (סי' נ"א עמ' 109; שו"ת הרא"ש כלל ב' סי' ד') שפסק לחיוב. וכ"ה בטיו"ד סוף סי' רצ"ד, ורבותינו לא הזכירו את התוספתא. ועיין בבאורי הגר"א יו"ד סוף סי' רצ"ד אות ס"ג. ועיין מה שהאריך הגרד"ט ממינסק בבית דוד סי' א'. ועיין מ"ש לעיל מעשרות פ"ג שו' 25 ד"ה הרי הן.
7-8. **חייב בערלה.**בכי"ע: פטור.¹⁰ וכ"ה באו"ז ח"א סי' שי"ג, מ' ע"א. ובמשנתנו (פ"א מ"ב): והנוטע בספינה והעולה מאליו חייב בערלה. וכתב באו"ז הנ"ל שמשנתנו מדברת בספינה נקובה והתוספתא (לפי גירסתו) עוסקת בספינה שאינה נקובה. ועיין בר"ש כאן פ"א מ"ב ובמשנה למלך פ"ב מה' בכורים ה"ט ובברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ד אות י"א ובשנות אליהו בבאור הארוך כאן פ"א מ"ב ובירושלמי בסוגיין. והגירסא שלנו עיקרית, ועיין מ"ש להלן.
footnotes: ¹⁰ אצל צוקרמנדל בשנו"ס בשם כי"ע: פטור מן הערלה. והוא בלתי מדוייק.
8-9. **וחזר ונטעו בעציץ נקוב אם יכול להיות וכו'.**וכ"ה בד (ועיין לעיל), בכי"ע ובאו"ז הנ"ל. ובהגהות המיוחסות להגר"א הגיהו: וחזר ונטעו בעציץ נקוב חייב. ואח"כ מתחיל עניין אחר. וכ"ה בפי' ר' יונה בר"ג ובמנ"ב, וכן הכרעתי בתס"ר עמ' 61. אבל הגהה זו קשה מאד, כי לפיה אנו מניחים שעציץ שאינו נקוב פטור מן הערלה ונקוב חייב, והחיוב כאן הוא מפני שהמעביר משאינו נקוב לנקוב היא כשתילה מחדש, אפילו יכול לחיות מן העפר הישן (שאם אינו יכול להיות, הרי חייב בערלה אפילו היה נטוע מקודם בארץ, עיין במשנתנו פ"א מ"ג). ולפ"ז קשה למה נקטה הברייתא שנשבר העציץ וחזר ושתלו, הרי לפי הלכה זו עציץ שאינו נקוב שניקב מתחייב בערלה, אפילו אם שהו שם האילנות כמה שנים, מפני שהנקיבה היא שתילה מחדש. ולפיכך קרוב לוודאי שאין להגיה כאן "חייב" אלא הכל תלוי בתנאי שלהלן בתוספתא. ומסתבר פירוש בעל ח"ד שבאמת אף עציץ שאינו נקוב חייב בערלה,¹¹ ומדברים כאן בנטיעות שכבר עברו עליהן שנות ערלה, והייתי יכול לטעות ולחשוב שאם העביר מעציץ שאינו נקוב לנקוב חייב בערלה, אפילו אם יכול לחיות מן הישן. וכתב בטעמו שאפשר לחשוב שאנו דנים בו שתי חומרות, והיינו כשהיה נטוע בעציץ שאינו נקוב, אנו חושבים אותו כמחובר ומחייבים אותו בערלה, ועכשיו כשהעבירו לעציץ נקוב נדון את מצבו הקדום כתלוש, והוי ליה עכשיו כנטוע מחדש ומתחייב בערלה, מפני שגם העפר הישן נהפך עכשיו לקרקע ממש, ופנים חדשות באו לכאן. ומלמדת אותנו התוספתא שדינו כדין משנתנו (פ"א מ"ג).¹²
footnotes: ¹¹ עיין בבאורי הגר"א יו"ד סוף סי' רצ"ד אות ס"ד ומ"ש לעיל סוף שו' 7–8. ¹² ולשיטת הסוברים שעציץ שאינו נקוב פטור מערלה מכ"ש שמתפרשת התוספתא בפשיטות (לפי גירסתנו, שאין אנו מגיהים: חייב), והיא מלמדת אותנו שאם יכול לחיות מן הישן, וכבר עברו עליו שנות ערלה, אינו מתחייב יותר, אפילו אם העביר אותו לעציץ נקוב, כדין נטיעות שהביאן בגושיהן מחו"ל, וכמו שאמרו בירושלמי (פ"א ה"ב, ס"א ע"א): ר' יאשיה מייתי נטיעות מחוץ לארץ בגושיהן ונציב לון בארץ. ויש כאן חידוש רב בדברי התוספתא.
- **לחיות חייב ואם לאו פטור.**וכ"ה בד, בכי"ע ובאו"ז הנ"ל. אבל קרוב לוודאי שנתהפכה הגירסא, וצ"ל: אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב, כמו שהוא במשנתנו הנ"ל, וכן העתיק בברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ד אות י"א, וכן הגיהו כל המפרשים. ועיין להלן בסמוך. ועיין מ"ש לעיל בפירוש הדברים. ולפיכך נקטה התוספתא שהעבירו מעציץ לעציץ, קרוב לסיגנון משנתנו שהרי אם ניקב העציץ ונשאר בו העפר כמו שהיה, מסתבר שיכול לחיות בו כמו שחי בו מקודם. עיין מ"ש לעיל.
**כיצד יודע אם יכול לחיות וכו'.**בבא זו מפרשת גם את הרישא כאן וגם את משנתנו הנ"ל.
- **חופר לו גומא בארץ ונטעו בה וכו'.**בד ובכי"ע: ונוטעו בה וכו'. וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"ג סוף סי' רכ"ה בשם התוספתא כאן. ובאו"ז הנ"ל: חופר בארץ ונוטעו. אבל בא"ח לר"א מלוניל (ח"ב עמ' 214) מעתיק בשם הרשב"א הנ"ל: ונוטע בה וכו'. ונראה שזו היא הגירסא הנכונה, והכוונה שאם אדם רוצה לדעת אם יוכל האילן לחיות בעפר הישן, יחפור לו גומא בארץ (במקום סלע) וממלאה עפר (כעפר הישן) ונוטע שם אילן סרק דכוותיה, ויבדוק. ואם הי האילן שנטע, סימן שאף הראשון חי מן העפר הישן, ופירותיו מותרים. והתוספתא מלמדת אותנו שלא יבדוק באותו אילן עצמו במקום סלע, שמא ייבש האילן ויפסידו. אבל יכול לבדוק באילן אחר שאינו עושה פירות, מפני שחיוב ערלה תלוי בחיות גרידא, אבל לא בעשיית פירות, ואם יכול לחיות בעפר הישן, אעפ"י שלא יוכל לעשות פירות על ידו, אין בו חיוב ערלה,¹³ וממילא יכול לבדוק גם בנטיעת סרק. ועיין בפי' הרא"ש פ"א מ"ג, ועיין במלא"ש שם (ויש שם ט"ס). ועיין פי' התוספתא כאן בס' בית דוד סי' א' הנ"ל.
footnotes: ¹³ עיין בתשובת הרשב"א שהבאנו בפנים, ועיין בשטמ"ק ב"מ ק"א רע"א בשם הרשב"א. ועיין מ"ש הגרא"י קרליץ בספרו חזון איש, ערלה סי' ב' ס"ק י'-י"ב.
**אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור.**וכ"ה בד, בכי"ע ובאו"ז הנ"ל. אבל בשו"ת הרשב"א הנ"ל¹⁴ מעתיק: אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב. וכ"ה בארחות חיים עמ' 214 הנ"ל, והוא מוסיף (על עצם התשובה): וכן נמי אמר לי ה"ר שם טוב מפלכו ז"ל מפיו אל פי. ועיין הפירוש לעיל.
footnotes: ¹⁴ והובא בב"י טיו"ד סי' רצ"ד ובברכי יוסף שם אות י"א.
- **אילן העולה וכו'.**בבלי ב"מ קי"ט רע"א. וברמב"ן שם: "וכן זו של ערלה אינה משנה". ולפלא שלא העיר לא על מקורה ולא על גירסתה, עיין להלן. ובשם התוספתא בס' יריאים סוף סי' קפ"ד, ביריאים השלם סוף סי' ע"ה, כ"ח רע"א, באו"ז ח"א ריש סי' שכ"ו, מ' ע"ד, ובכפו"פ פנ"ד עמ' תשל"א. ומדברים כאן באילן שכבר עברו עליו שנות ערלה, ונגמם עד הקרקע.
**בין מן הגזע וכו'.**בבבלי ב"ב (פ"ב א'): א"ר יוחנן כל שרואה פני חמה זהו מן הגזע, ושאינו רואה פני חמה זהו מן השרשין. ועיין בירוש' שם פ"ה ה"ה, ט"ו ע"א. ועיין ירוש' כלאים פ"ו ה"ב, ל' סע"ב; שביעית ספ"א, ל"ג ע"ג.
**חייב.**וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ע: חייב בערלה. וכ"ה בס' יריאים הנ"ל. אבל באו"ז הנ"ל: "פטור. פי' פטור מן הערלה". וכן בבבלי ב"מ הנ"ל בכ"י ה':¹⁵ פטור מן הערלה דברי ר' מאיר. וכ"ה הגירסא לפני הראב"ד (בשטמ"ק) והרמב"ן שם, וכן היה לפני רש"י אלא שהגיה. ועיין באור הסוגיא ברמב"ן שם. ולפנינו בב"מ שם: חייב בערלה דברי ר' מאיר.
footnotes: ¹⁵ עיץ דק"ס שם, עמ' 357, הע' ה'.
11-12. **העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכפו"פ הנ"ל.¹⁶ ובאו"ז ובס' יריאים הנ"ל לא העתיקו את דברי ר' יהודה. ובבבלי ב"מ הנ"ל: ר' יהודה אומר מן הגזע פטור מן השרשין חייב.¹⁷ וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מע"ש הי"ט, וכצ"ל גם לפנינו. ועיין במהרי"ק שם, בנודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' קפ"ה, בבאורי הגר"א יו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ח אות נ"ד, ובתועפות ראם לס' יריאים הנ"ל.
footnotes: ¹⁶ וכן העתיק בפ"מ פ"א ה"ד. אבל מ"ש בפירוש התוספתא והירושלמי (ועיי"ש גם במה"פ ד"ה שרשים), נעלמו ממנו לפ"ש דברי הרמב"ן בר"ה י' א' שפירש את הירושלמי כפשוטו, ואינו עניין לדברי ר' יהודה שלפנינו כאן. ועיין מ"ש בזה בקובץ תלפיות ש"ב (ניו-יורק תש"ה-תש"ו), עמ' 379. ¹⁷ אבל בס' האשכול ח"ב הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 22, מעתיק גם בשם הבבלי: ר' יהודה אומר מן הגזע חייב, מן השרשין פטור.
- **הקדישו ואחר כך נטע פטור.**וכ"ה בד, בירושלמי (פ"א ה"ד, ס"א ע"א) ובר"מ פ"י מה' מע"ש ה"ז. ופירושו שהקדיש את השתלים ונטעם להקדש, כלומר, שנטע כרם להקדש, ולפיכך פטור מן הערלה, כמפורש לעיל פיאה פ"ג רהט"ו, עיין מ"ש לעיל עמ' 176. אבל בכי"ע ובאו"ז (ח"א סי' שכ"ו, מ' ע"ד): חייב בערלה,¹⁸ וגירסא מוטעית היא.
footnotes: ¹⁸ המדפיסים הגיהו באו"ז: פטור, ולא הרגישו שאין זה סיגנון התנאים לומר: פטור בערלה.
12-13. **נטעו ואחר כך הקדישו ופדאו וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובאו"ז הנ"ל. אבל בירושלמי ובר"מ הנ"ל: ואחר כך הקדיש חייב בערלה. וקרוב לוודאי שכצ"ל גם לפנינו, ויש כאן השמטה ע"י הדומות וצ"ל: ואח"כ הקדישו [חייב. הקדישו] ופדאו מאימתי מונה לו וכו'. וכן הגיה בח"ד, והוסיף: "וכך יש ללמוד מתוך דברי הירושלמי למעיין בו". ואין ספק שצדק בזה, שהרי הירושלמי הנ"ל, מביא ראייה מכאן ששרשים אין בהן ממש, ובעל כרחינו אנו אומרים שרמז לסיפא (כרגיל בירושלמי) כאן, שבהקדיש ופדאו מונים משעת נטיעה, אעפ"י שהשרשים כבר נולדו בפטור מ"מ חייב להשלים שני הערלה. ודוחה הירושלמי שאין ללמוד מכאן, שהרי ראוי היה לפדותו מלכתחילה, וממילא אין השרשים פוטרים. וכן אמרנו לעיל שו' 4–5 (וכגי' ד וכי"ע, עיין מש"ש) שאם נטע לסייג וחשב עליו למאכל מונה משעת הנטיעה. ואף שם הטעם הוא שראוי היה מלכתחילה לחשוב עליו למאכל ולחייבו. ועיין בירושלמי בה"א ובבלי סוטה מ"ג ב'. ובאו"ש פ"י מה' מע"ש ה"ז פירש כן את הירושלמי מדעתו.¹⁹ ועיין בשו"ת זרע אברהם להגר"מ זעמבא זצוק"ל סי' י"ז ס"ק ח' ואילך.
footnotes: ¹⁹ אבל ברמב"ן ר"ה י' א' פירש את הירושלמי אחרת, ונדחק מאד בפירוש ראיית הירושלמי מן הברייתא כאן.
13-14. **שהרכיב עץ מאכל על גבי עץ סרק מונה וכו'.**וכ"ה בד ובכפו"פ פנ"ד עמ' תשל"א. ובכי"ע: מאימתי מונה לו וכו'. וכ"ה באו"ז סי' שכ"ו הנ"ל, ואצל ר"י בר טובי בשם ר"ת (גבול מנשה לר"מ גרוסברג עמ' 27). וכן בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' נ"ו, אלא שיש שם השמטה וכצ"ל: ועוד תניא בתוס' בפ"ה (צ"ל בפ"ב, עיי"ש פ"ב הי"ג) דתרומות [אבל ערלה וכלאי הכרם שווין בגוי וכו', ועוד תניא בתוס'] גוי שהרכיב עץ מאכל ע"ג עץ סרק, מאימתי מונה לו בשעת נטיעתו. ועיין בהערות ר"ח פאלאגי שם. ועיין גם ברא"ש קידושין פ"א סי' ס"ב (בשם ר"ת) ובתוספותיו שם ל"ז א', ריטב"א שם ל"ו ב', רבינו ירוחם, ס' אדם, נתיב כ"א ח"א. ובשבה"ל השלם ח"ב (הסגלה חכ"ג, עמ' 69): ולגאון אחר מצאתי ועל הרכבת גוי נוהג בו כל דין ערלה, דתניא בתוספתא גוי שהרכיב אילן מאכל על אילן סרק חייב בערלה. וכ"ה בר"מ פ"י מה' מע"ש ה"י. ובסמ"ג (עשין קל"ז, ר"א ע"ב) העתיק את לשון הר"מ בשם התוספתא, כרגיל אצלו. ובפירוש לתו"כ המיוחס להר"ש קדושים, צ"ט ע"ד: וכן תני בתוספתא מי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק אע"פ שישראל (צ"ל: שינו, שאינו, עיין להלן הע' 21) רשאי לעשות כן חייב בערלה (אפשר שהכוונה לברייתא שבירושלמי, עיין להלן). וכשפירשנו משנת ערלה תמהני (צ"ל: תמהנו) אמאי נקט אילן סרק וכו'.²⁰ ולעצם העניין באיסור הרכבת גוי, עיין מ"ש לעיל כלאים פ"ב שו' 58. ועיין בשו"ת זרע אברהם הנ"ל סי' י"א.
footnotes: ²⁰ בפי' הר"ש למשנתנו אין זכר מזה. ועדותו של גראס בעניין זה אינה נכונה, עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 62; ח"ב, עמ' 295; ח"ג, עמ' 168.
- **מונה לו משעת נטיעתו.**בירושלמי (פ"א ה"ב, ס' ע"א): אעפ"י שאין ישר' רשאי לעשות כן²¹ חייב בערלה. ערלה מאימתי הוא מונה לו, משעת נטיעתו. ולפי גירסא זו יש כאן הלכה מיוחדת שמונין ערלה לכל אילן משעת נטיעה (ולא משעת נשיאת פירות). אבל המלה "ערלה" חסרה בכי"ר, בנוסח הרש"ס, ובראשונים (עיין אהצו"י עמ' 208), ולפ"ז גירסת הירושלמי כגי' התוספתא בזה. אלא שכאן לכאורה אין הבדל למעשה בין הגירסאות, שהרי בהרכבה באילן סרק עסיקינן, וממילא מוכח שמונין בכל מקום משעת נטיעה, שאם היו מונין בכל נטיעה משעת נשיאת פירות, הרי אף כאן לא נתחייב בערלה אלא אחרי הרכבה, וצריך למנות ממנה, כלומר, משעת נשיאת הפירות. ועיין מ"ש לעיל שו' 4–5. ברם בירושלמי הנ"ל הוסיפו: ר' שמעון בן לקיש אמר בלבד דברים שהן באין במחשבה, כגון חרובי צלמונה וחרובי גידודה, אבל ערבה כנטוע בארץ. ר' יוחנן אמר אפילו ערבה. וממילא לשיטת רשב"ל מדברים כאן במרכיב באילן סרק שנשא פירות, ושהיה יכול להתחייב במחשבה,²² וממילא מתעוררת כאן השאלה כמו בהקדש לעיל שו' 12–13.
footnotes: ²¹ עיין מ"ש על גירסת הירושלמי כי"ל, לעיל כלאים פ"ב הע' 53 ד"ה ברם. ²² ואפילו לר' יוחנן שאמר אפילו ערבה, הרי אף הוא מודה שהלכה זו נוהגת גם באילנות הבאים במחשבה, וממילא אפשר לפרש את התוספתא כשהיא לעצמה באילנות הללו.
14-15. **ר' יוסה או' נוטעין יחור וכו'.**משנתנו ספ"א, בבלי ע"ז מ"ח ב'. וכולם מודים בזה, שהרי אין עץ הערלה נאסר. ועיין ריבמ"ץ ספ"א. ופירשו בתוספ' (ע"ז מ"ח ב' ד"ה נוטעין): וקמ"ל דלא גזרינן יחור אטו אגוז וכו'.
- **ואין נוטעין אגוז של ערלה וכו'.**גם רבנן מודים שאין נוטעין לכתחילה, עיין בתוספ' ע"ז שם ד"ה ואין ובפי' הרש"ס, כ"ז ע"א. ועיין בבבלי שם מ"ח ע"ב, מ"ט ע"א, ובתוספ' שם ד"ה שאם, ובמאירי עמ' 176. ועיין בירושלמי בסוגיין, ובר"מ פ"י מה' מע"ש ה"כ.
15-16. **ואין מרכיבין כפניות וכו'.**כפניות הן פרי הדקל הזכר, ואינן פרי גמור, עיין לעיל שביעית פ"ג שו' 50 ומש"ש. ובירושלמי (פ"א ה"ו, ס"א ע"ב): ר' יצחק שאל מאן תנא אין מרכיבין בכפניות של ערלה ר' יוסי. ולעיל שם מביא הירושלמי את משנתנו (פ"א מ"ז): ר' יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פרי. ועיין בנוסח הרש"ס בסוף פירקין. ובפיה"מ להר"מ סוף פירקין פירש שכפניות הן לולבי התמרה. ועיין בפ"י מה' מע"ש הכ"א ובמה"פ בסוף פירקין ד"ה ואין מרכיבין. והנה התוספתא הביאה כאן את המשנה כצורתה, ושמא צ"ל: ואין מרכיבין כפניות של ערלה [מפני שהוא פרי], וכדברי הירושלמי הנ"ל.
- **סמני ערלה עולין וכו'.**במשנתנו רפ"ג: בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק, נתערב באחרים וכו'. ובירושלמי פ"ג ה"א, ס"ג ע"א: א"ר יוחנן סממנין בסממנין בטילין במאתים וכו'. וכן פסק הר"מ בפט"ז מה' מאכלות אסורות הכ"א, וכנראה שלפני הירושלמי לא היתה הברייתא שלנו.
- **צובע בהן בלול וכו'.**בד ובכי"ע: בבלול וכו', כלומר, אם נבללו הסממנים במי צבע של היתר. ובירושלמי הנ"ל: מי צבעים במי צבעים בטילין ברוב וכו'. וכן פסק בר"מ הנ"ל. ועיין במה"פ שם ד"ה סממנין. ובראבי"ה פסחים סי' תט"ו (ח"ב עמ' 15): פירושו נראה לי דכל היכא שאין שורש גוף האיסור לא הצריכו חכמים מאתים וכו'.²³
footnotes: ²³ בירושלמי ע"ז (פ"ה הי"ב, מ"ה ע"ב): איסורי הנייה מהו שיבטלו בטירוף (כ"ה ברמב"ן ע"ז ע"ד רע"א. וכן כנראה היה אף בכי"ל שם, אלא שתוקן: בצירוף, כמו שהדפיסו בד"ו) וכו'. ושמא בבלול פירושו בטירוף, כלומר, שטרפן בצבע של היתר. ועיין בירוש' כאן פ"ג ה"ב, ס"ג ע"א, וכתובות ספ"ו, ל"א ע"א.
17-18. **ר' שמעון בן לעזר אומ' בשר בחלב וכו'.**וכ"ה בד. ובמכילתא משפטים, כספא פ"כ, עמ' 336: ר' שמעון בן אלעזר אומר, מפני מה נאמר (כלומר, לא תבשל גדי וכו') בשלשה מקומות, אחת לבהמה גסה ואחת לדקה ואחת לחיה, ר' שמעון בן יוחאי אומר אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ואחד איסור בישול. ובתוספתא (חולין פ"ח הי"א): ר' שמעון מתיר בהנאה, והוא מתאים למסורת הבבלי, עיין במסורת התוספתא. אבל בכי"ע כאן: ר' עקיבא אומ' בשר בחלב וכו'. וכן משמע במכילתא הנ"ל, עמ' 337. וכן בתוספתא חולין הנ"ל: בחלב בהמה טמאה. ר' עקיבא פוטר על בישולו שנאמר וכו'. ובמשנה שם (פ"ח מ"ד) אומר הת"ק: בחלב בהמה טמאה וכו' מותר לבשל ומותר בהנאה. ונראה שר"ע לא הזכיר הנאה, מפני שהוא סובר שאפילו בחלב בהמה טהורה מותר בהנאה. ונראה שבמשנה שהיתה לפני התוספתא נשנה כאן גם בשר בחלב (כמשנת ע"ז פ"ה מ"ט). וכבר שאלו בבבלי שם (ע"ד א'): וליתני אגוזי פרך ורימוני בדן וכו'. ותירצו: הא תנא ליה התם (כלומר, במשנת ערלה), הראוי לערלה ערלה וכו'. ועליה חולק ר' שמעון בן אלעזר (או ר"ע) וסובר שבשר בחלב מותר בהנאה, ואינו אוסר בכל שהוא. עיין בבבלי ע"ז שם.
- **בעלי מומין אסורין כל שהן.**במשנתנו כאן (פ"ג מ"ג): האורג מלא הסיט מצמר הבכור ידלק הבגד וכו', ובמוקדשין מקדשין כל שהן. ולפי שיטת הירושלמי (עיין להלן) משמע שהברייתא מפרשת את משנתנו הנ"ל, ולא הצריכו מלא היסט באורג מצמר הבכור אלא בבכורות תמימים (שאין היתר לצמרם שנשר מחיים), אבל בבעלי מומים אסורים כל שהן, מפני שיש להם מתירין, שהרי יכול לשוחטם, וממילא ניתר הצמר שנשר מכבר. ותנא זה סובר כר' יוסי (במשנת בכורות ספ"ג) שאף החכמים מודים שאם שחט את הבעל מום, צמרו שנשר מחיים ניתר. ומן הירושלמי (פ"ג ה"ב, ס"ג ע"א) משמע שנחלקו האמוראים אם משנתנו מדברת בבכור תם, או בבעל מום, ור' יוחנן סובר שמשנתנו הוא בבכור תם דווקא, או שמשנתנו כר' יהודה (עדיות פ"ה מ"ו ובכורות הנ"ל), ולשיטתיה הצמר אסור אפילו שחט אח"כ את בעל המום, וממילא משנתנו היא בין בתם ובין בבעל מום.²⁴ והתוספתא סוברת שדין המשנה הוא בתם דווקא.²⁵ ברם בבבלי (בכורות כ"ה ב'): בעלי מומין אוסרין בכל שהן וכו'. ונחלקו בפירושה ר' נחמן ור' יוחנן. לשיטת ר' נחמן מדברת הברייתא בגיזות בכור בעל מום שנתערבו בגיזות חולין והן אוסרין בכל שהן,²⁶ ות"ק כאן הוא ר' יהודה הסובר שאין לצמר של בכור בעל מום תקנה בשחיטה, אבל ר' יוסי לשיטתיה וסובר שאם נשחט הותר הצמר, ולפיכך יבקר ויבדוק אם התירו מומחה לפני נשירת הצמר או לא התירו. ואם התירו מומחה ישחט את הבכור ויתיר את הגיזות. ור' יוחנן מעמידה בבעלי מומין חיים שנתערבו באחרים, ולת"ק אסור אפילו אם בדק אח"כ את כולם ולא מצא וכו' עיי"ש. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' קצ"ג.
footnotes: ²⁴ ועיין בהשגות הראב"ד ספ"ג מה' בכורות ובס' משנה ראשונה כאן למשנתנו פ"ג מ"ג. ²⁵ ועיין בר"ש וברע"ב למשנתנו. והם פירשו ע"פ שיטת ר' יוסי בירושלמי שם שחלק על ר' יוחנן. ²⁶ עיין בר"ש כאן פ"ג מ"ג שפירש בכל שהן לאו דווקא אלא מלא היסט. אבל בר"מ ספ"ג מה' בכורות, וביו"ד סי' ש"ח ס"ק ד', פסקו כפשוטו של התלמוד.
18-19. **ר' יוסה או' בעלי מומין יבקר.**לפי פירושנו בשיטת הירושלמי ברישא צ"ל שר' יוסי מדבר אפילו במומים ברורים, כגון שנסמית עינו, או שנקטעה ידו וכדומה, ומצריך בהם בקור ע"י חכם (וכשיטתו במשנת בכורות פ"ה סמ"ה). וכל זמן שלא ביקר דינו כנשר מתם, ואין שחיטתו מתירתו, וממילא אינו אוסר בכל שהוא אלא כמלא היסט. ועיין מ"ש לעיל בשם שיטת הבבלי.
- **תנור שהסיקו בקלפי ערלה וכו'.**כפו"פ פנ"ד עמ' תשל"ב בשם התוספתא, בבלי פסחים כ"ו ב'.
**אם חדש יותץ וכו'.**כלומר, אם התנור הוא חדש ונתחסם בראשונה ע"י היסק בקליפי ערלה, יותץ התנור. והעמידוה בבבלי שם כמ"ד זה וזה גורם אסור, אבל למ"ד מותר אין התנור צריך נתיצה, עיין בתוספ' שם ד"ה בין (הראשון). וכן פסק הר"מ בפט"ז מה' מאכלות אסורות הכ"ב. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ג ומ"ש להלן.
- **אפה ובשל בגחלים מותר.**וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ע בטעות: בגידולין²⁷ מותר. והכוונה שאפה על גחלים מקליפות ערלה. ובפסחים הנ"ל: בישלה על גבי גחלים דברי הכל מותר. כלומר, אפילו למ"ד זה וזה גורם אסור, כאן מותר, מפני שקליפי הערלה ועצי כלאי הכרם כבר כלו.²⁸ ומכאן שאם אפה בתנור עצמו הפת אסורה, וכמשנתנו פ"ג מ"ה.²⁹
footnotes: ²⁷ וכן נשתבש אף בירושלמי הנ"ל רה"ג: גידולי ערלה שעיממו וכו', אבל בנוסח הרש"ס לנכון: גחלי ערלה וכו'. ²⁸ ופירש רבינו יונה (רא"ש פסחים פ"ב סוף סי' ב') שהלכה זו היא דווקא באיסורי הנאה שמצותם בשריפה, ואפרם מותר (פסחים כ"ז ב'; תמורה ל"ד א'), וגחלים הם כאפר, אבל באסורי הנאה שמצותם בקבורה אסור. ועיין בירושלמי שהבאנו להלן הע' 29. ²⁹ ועיין בבלי פסחים כ"ז סע"א, ובמאירי שם כ"ז רע"א. ועיין ירושלמי כאן פ"ג ה"ג, ס"ג ע"א.
**אפר בכולן מותר חוץ וכו'.**בכי"ע: אפר כולן וכו'. ובד: אפה בכולם מותר וכו'. ולפי גירסא זו הדברים עונים על גחלים, והכל מותר. כמפורש לעיל, הוץ מעצי אשירה שאפילו אפה על גחליה אסור, עיין במשנת ע"ז פ"ג מ"ט ומ"ש בח"ד כאן. ועיין בבלי פסחים ע"ה א' ובתוספ' שם ד"ה וגרפו, וכבר דחה גירסא זו בטוב טעם בחקרי לב יו"ד סי' ר"י (ליו"ד סי' קמ"ב) ח"א, רצ"ט רע"ב, עיי"ש שהאריך והסיק: והחכם עיניו יחזו וכו' דגרסינן אפר בכולן מותר וכו'. והיא הברייתא בבבלי (פסחים כ"ז ב', תמורה ל"ד א'): כל הנשרפין אפרם מותר חוץ מאפר אשירה ואפר הקדש. ועיין בתוספ' רי"ד פסחים כ"ז רע"א, ובע"ז, תליתאה, מ"ט ע"א, ומ"ש הר"מ קראקאווסקי בעבודת המלך פ"ז מה' ע"ז הי"ג.
- **אפר בגדים שנתנגעו ועפר בתים וכו'.**ולמדו כן בתו"כ תזריע נגעים ספי"ד, ס"ט רע"א: צרעת ממארת. תן בו מאירה ולא תהנה בו. ובירושלמי (פ"ג סה"ג, ס"ג ע"א) למדו איסור באפר הבתים המנוגעים בגזירה שוה מע"ז (נתיצה נתיצה). ועיין ר"מ רפט"ז מה' טומאת צרעת. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 196.
- **ספק הערלה וכו'.**מהות הספק נתבאר להלן. והכל בשל גוים עסיקינן.
**בסוריא ובחוצה לארץ מותר.**במשנתנו פ"ג מ"ט: ספק ערלה בא"י אסור, ובסוריא מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקח וכו'.³⁰ ופירש"י (קידושין ל"ח ב') שמותר לו לישראל לומר לגוי שילקט בשבילו לכתחילה, אבל בסוריא לא התירו אלא ליקח מן המלוקט כבר. והנה בתוספתא כאן לא נתבאר שום חילוק בין סוריא לחו"ל. ומסורת זו מאשרת את פירוש מרן (ב"י יו"ד סי' רצ"ד) בדברי הר"מ (פ"י מה' מאכלות אסורות הי"א) שבחו"ל פירושו ודאי ערלה בחו"ל, אבל ספק ערלה בחו"ל הוא בכלל סוריא ועדיף ממנו. והתוספתא לא הזכירה כאן וודאי ערלה כלל, והיא מתאימה לרישא של משנתנו. ברם דברי מרן דחוקים בין בפסק הר"מ ובין בפירוש המשנה, והפירוש הפשוט במשנתנו הוא כפירוש כל הראשונים ורש"י הנ"ל. ודברי הר"מ נתבארו במאירי קידושין עמ' 198, ועיין גם בצפנת פענח להגר"י ראזין על הר"מ הנ"ל. ועיין בשו"ת הר"מ סי' קמ"א, הוצ' הרא"ח פריימן זצוק"ל עמ' 137. ועיין מ"ש להלן.
footnotes: ³⁰ ובנוסחא זו הובאה משנתנו גם בברכות ל"ו א', קידושין ל"ח ב'.
22-23. **כיצד כרם ושדה שנטע ירק וירק נמכר וכו'.**השלמתי ע"פ ד. ובכי"ע: כרם שנטעו ירק וירק נמכר וכו'. והמלה "כיצד" חסרה שם. ואף לפנינו צריך למחוק את המלה "ושדה" שבאה באשגרה מלמטה. ואשר ל"כיצד" הרי הדבר תמוה: פתח בערלה וסיים בכלאי הכרם, אתמה. ובמשנתנו הנ"ל: כרם נטוע ירק, וירק נמכר חוצה לו וכו', ואין שם "כיצד".³¹ ומכיוון שיש לפנינו חסרון בכי"ו ע"י הדומות, הרי אפשר להניח שיש כאן השמטה יותר גדולה. וכן מעיד במרדכי קידושין (פ"א סי' תק"ב, ואני מעתיק מד"ק רס"ט): וראיה מדתני' בתוספת' ובירושלמי שילהי ערלה אי זו היא ספק ערלה כרם של ערלה³² וענבים נמכרים חוצה לו, בא"י אסור ובסוריא מותר. וא"כ קרוב שכן צ"ל גם לפנינו: כיצד [כרם של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו בא"י אסור ובסוריא מותר. ר' יהודה אומר אף זה ספיקו בסוריא אסור. איזהו בסוריא מותר? כרם של ערלה וכרם אחר בצידו וענבים נמכרות חוצה לו בא"י אסור ובסוריא מותר. כרם שנטוע ירק וכו']. וכ"ה בירושלמי פ"ג רה"ח, ס"ג ע"ב. ולעצם העניין, עיין במפרשי המשנה ובר"ן קידושין ספ"א.
footnotes: ³¹ בירושלמי פ"ג ה"ח (בנוסח הרש"ס, ס"ז ע"א, ולפנינו נשמטה הרישא): ואיזהו ספק כלאים? כרם שנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, בארץ ישראל אסור, ובסוריא מותר (ע"כ נשמט לפנינו). א"ר יודה אף זה אסור בסוריא וכו'. ושמא השלים הרב את הרישא מדעתו, ובאמת דברי ר' יהודה נסמכים למשנתנו. ועיין להלן בירושלמי שם. ³² וכ"ה לפנינו בירושלמי. ובנוסח הרש"ס שם, ס"ז ע"א: גפן של ערלה בכרם וכו'. והוא כנראה תיקון הרב בעצמו ע"פ רש"י קידושין ל"ח ב' ד"ה היינו דשני והר"ש כאן פ"ג רמ"ט.
26-27. **הרי שנמצא נטועה קטנה וכו'.**כלומר, ומסתפק אם עברו עליה שנות ערלה או לאו. ומכאן הוא מקור הר"מ בפ"י מה' מאכלות אסורות הי"ב, כמו שהעיר הגר"י ראזין בצפנת פענח שם, ועיין בב"י הנ"ל, וברש"י קידושין ל"ח ב' ד"ה היינו דשני (בלשון ראשון).