1. **ר' יהודה או' מקום שדורכין וכו'.**כפו"פ ספנ"ב, עמ' תשי"ז, בשם התוספתא.¹ ולכאורה נראה שר"י בא לפרש את משנתנו פ"ח מ"ב-ג': "לעולם אינן נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן וכו'. נאמנין על השמן לומ' של מעשר עני הוא, ואין נאמנין עליו לומ' של זיתי ניקוף הוא". והוא הדין שאין נאמנין לומר שהיין הוא של עוללות. ובא ר' יהודה לפרש שבמקום שדורכין את העוללות נאמנין. ולפ"ז נאמן העני לומר שנתנו לו חטים והוא עשאן קמח, וכן מפורש בירושלמי פ"ח ה"ג בהוצאות שלפנינו. וכן העתיק בריבמ"ץ ובר"ש וברא"ש פ"ח מ"ג. וכן בפיה"מ שם מפורש: אבל אם אמר אני לקטתי זרע הפיאה או השכחה וטחנתי אותו ועשיתי ממנו זה הלחם יהיה נאמן. ברם בחיבורו (פי"ב מה' מעשר הי"ד) לא הזכיר את התוספתא שלנו, ומוכח מלשונו שם שלדעתו אינו נאמן לומר טחנתיו ועשיתיו קמח, כפי שהוכיח במהרי"ק שם. ולפ"ז חזר בו ממה שכתב בפיה"מ. וקרוב לוודאי בעיני שרבינו מצא אח"כ נוסחא אחרת (יותר מתוקנת) בירושלמי, ועל פיה פסק. וכ"ה בירושלמי בכי"ל (פ"ח ה"ג): מהו שיהא נאמן לומר חיטים ניתן לי ועשיתי אותן קמח. חיטים ניתן לי ועשיתי אותן פת? כתי² פשיטא ליה³ שהוא⁴ נאמן⁵ היו הכל יודעין שרוב מכנסו לקט,⁶ אפי כן אינו נאמן?⁷ תני ר' יודן אומר מקום שנהגו להיות דורכין את העוללות וכו'. ומכאן רוצה הירושלמי לפשוט שאם רוב מכנסו לקט נאמן, ודוחה הירושלמי: ודכוותיה מקום שנהגו להיות מוסקין זיתי ניקוף יהא העני נאמן לומר שמן זה של זיתי ניקוף הוא? כלומר, הרי כל עצמם של זיתי ניקוף הם הזיתים שהעני מנקף,⁸ ובעל כרחינו אנו מפרשים את המשנה "ואין נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא", דהיינו שאינם נאמנים לומר שהם בעצמם עצרו את השמן, ולפ"ז מוכח מסתימת לשון המשנה שאינם נאמנים בשום מקום לומר שהם בעצמם עצרו את השמן, ומכאן שאף בעוללות, וברוב מכנסן לקט, אינם נאמנין. ור' יהודה שלנו חולק על המשנה. וע"פ זה פסק הר"מ בפי"ב מה' מעשרות הנ"ל.

footnotes: ¹ ויש שם טה"ד, וצ"ל: את העוללות, כמו שהוא בד"ר שם, תל"ג ע"ב. ² כ"ה בכי"ל, ונמחק. וכבר הוכחתי ("על הירושלמי", עמ' 80; תרביץ ש"ב, עמ' 111) שמלה זו היא קיצור מ"כד תי", כד תהי, ופירושה כמו אם תימצי לומר שבבבלי, עיין מ"ש כמה דוגמאות מן הירושלמי. ³ בכי"ר: לה. בר"ש ד"ר: לו. וקרוב לוודאי שצ"ל: לך, כסיגנון הרגיל בירושלמי. ⁴ כ"ה בכל הנוסחאות. וע"פ גירסא זו פירש הר"מ בפיה"מ. אבל המשך הירושלמי אינו מתפרש אלא בדוחק רב לפי גירסא זו. ומסתבר שהנוסחא הנכונה היא: שהוא א' (=שהוא אינו) נאמן וכו'. וכבר שער במהרי"ק במקומו שכן היתה גירסת הר"מ בירושלמי לאחר שחזר בו. ⁵ כלומר, אם יהא פשיטא לך שאינו נאמן, יש לשאול את השאלה הבאה. ⁶ כ"ה בר"ש וברא"ש הנ"ל, וכ"ה בכי"ל, אלא ששם היה כתוב "שכל", והגיה הסופר בעצמו: שרוב. ⁷ זו היא שאלה, והכוונה שאפילו אם כולם יודעים שרוב המוכנס שלו בא מלקט, וממילא יש ידים להאמין לו שהקמח והפת הן מן הלקט. ופושט הירושלמי מן התוספתא שלנו. ⁸ שאם בעה"ב מנקף אותם נתחייבו במעשרות, עיין מ"ש ע"ז לעיל פ"ג סה"ח (שו' 49–50).

2. **לקט זה לקטתיו אני ואחי וכו'.**מלשון זו משמע שהכל הוא מדברי ר' יהודה, ואפשר שמפני טעם זה השמיטו הר"מ, שהרי הראינו לעיל שר' יהודה חולק על משנתנו. ובירושלמי פ"ח ה"ב: מעשה והאמין רבי לחמשה אחין בחמשה כורין של חטין. ואיפשר כן? אלא מיכא ציבחד ומיכא ציבחד כורא סלק. ואנו למדים מדברי הירושלמי שאדם לפעמים יכול לאסוף ביום אחד כור שלם ממתנות עניים (כלומר, קצת מלקט, קצת משכחה וקצת מפיאה, ודלא כפי' המפרשים), אבל לא שמענו שנאמן לומר שאחיו וקרובו לקטו יחד אתו ולקח מהם את חלקם.

2-3. **מפלוני גוי לקחתיו וכו'.**כלומר, אעפ"י שנאמן לומר שלקח אותו מעניים אחרים, אבל אינו נאמן לומר שלקח אותו מפלוני הגוי שלקט משדה ישראל (גיטין פ"ה מ"ח) או מפלוני הכותי, מפני שאין אנו סומכין עליו בשתים: א. שלקח מעני גוי או כותי. ב. שהגוי והכותי מכרו לו ממתנות עניים. והכל הוא מדברי ר' יהודה. ולת"ק אפשר שאינו נאמן אפילו אמר מעני ישראל לקחתיו.

3. **עניי כותים כעניי ישראל.**במס' כותים פ"א ה"ו: נותנין להם לקט שכחה ופאה וכו'. והם נאמנים על הלקט והשכחה והפאה בשעתן, ועל מעשר עני בשעתו. ועיין בבלי גיטין ל' רע"ב וברש"י שם.

3-4. **אבל עניי גויים אין מאמינים וכו'.**כלומר, אפילו מהגוי עצמו אין מקבלין עד שיעשר, מפני שאפשר שהגוי לקט משדה גוי אחר (עיין פ"ד מ"ט, ולעיל פ"ב הי"א), ועיין להלן.

4. **בכל דבר.**שמא הכוונה היא שאין מאמינים לו שהוא עני (ואפשר שהוא מוכר לישראל מה שלקח מישראל אחר). ואעפ"י שאין ממחין בידי גוים בלקט שכחה ופאה, אין הטעם שאנו מאמינים להם שהם עניים, אלא שאף זה הוא מדרכי שלום, כמו בעניי ישראל שאינם ראויים ללקט, עיין לעיל פ"ג ה"א ומש"ש.

**אין פוחתין לעני וכו'.**פ"ה מ"ה, והתוספתא מוסיפה: בשעת מעשר שני. וצ"ל בשנת מעשר עני, כמו שהוא בד ובכי"ע. וכן מעתיקים בריבמ"ץ ובר"ש פ"ח סמ"ה, ובכפו"פ פמ"ד, עמ' תקע"ט. ועיין בתיו"ט רמ"ה.

5-6. **אבל מתוך ביתו נותן כל שהוא וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובריבמ"ץ ובר"ש הנ"ל וברא"ש שם ובכפו"פ הנ"ל ובכת"י פ"מ (מה"פ פ"ה ה"ד ד"ה תני). ובד בט"ס: כל שדהו. ובר"מ (פ"ו מה' מתנ"ע הי"ב): אבל אם היה המעשר בבית, מחלקו אפילו כזית כזית וכו'. ועיין במשל"מ שם. ובסמ"ג עשין קס"א ר"ו ע"ד העתיק את התוספתא, וניסח ע"פ לשון הר"מ, כדרכו. ועיין ביעיר אזן להרחיד"א, עין זוכר, מערכת הכ' אות כ"א, מ"ש על "כל שהוא". ועל החילוק בין מ"ע המתחלק בגורן ובין מתחלק בתוך הבית, עיין מ"ש לעיל פ"ב הי"ג. ובפאת השלחן סי' י"ב ס"ק י' אות ט"ז האריך להוכיח שלפי הבבלי והספרי אין חילוק, ובין בגורן ובין בבית צריך ליתן לעני כדי שביעה.

6. **ושאר מתנות כהונה ולויה וכו'.**מלשון התוספתא ברור שנותן להם כל שהוא בין בביתו ובין בגורן, שהרי בביתו אינן שונות ממעשר עני, ולפיכך קשה לנו לקבל את פירוש הגר"י בפאת השלחן סי' י"ב ס"ק י' אות ט"ז (קרוב לסופו). ובמשנתנו שנינו (מ"ו): מידה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראל. ופי' הר"מ בפיה"מ שכהנים ולויים וכו' חייבים ליתן מ"ע כשיעור המפורש במשנתנו, ועיין באורו בס' משנה ראשונה שם. ובריבמ"ץ ור"ש פירשו שמידה זו נוהגת בנתינת מעשר עני לכהנים לויים וישראלים; ושמא פירושו שאפילו נתן לכהנים ולויים תרומה ומעשר, מ"מ עדיין חייב לתת להם מ"ע כדי שביעה. והגרמ"ש מדוינסק פירש (משך חכמה כי תבא, ר' ע"א) שדברי המשנה מוסבים על מאמר אבא שאול שלמעלה: "ושאר כל הפירות, אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות". וע"ז אומרת המשנה שלנו שמדה זו נוהגת אף בכהנים ובלויים, ואעפ"י שהם אוכלים תרומה ומעשר (ומשנתנו כמ"ד מעשר אסור לזרים) שעולים יותר בזול מחולין, מ"מ נותן להם כשיעור ב' סעודות של חולין. ולפי כל הפירושים הנ"ל אין התוספתא חולקת על משנתנו. אבל בתוס' רי"ד (קידושין נ"ה ב') ובפי' הרא"ש (למשנתנו) ובשנות אליהו פירשו שמדה זו נוהגת בכהנים ובלויים, כשנותנים להם תרומה ומעשר וכו', ולפי זה חולקת התוספתא כאן על משנתנו, כפי שהעיר במל"מ בפ"ו מה' מת"ע ה"ז.⁹

footnotes: ⁹ ועיין המו"מ הארוך בתוספתא זו בפירושו של הרי"פ פערלא לכפו"פ פ"א, ו' ע"ד ואילך. ועיין שם ח' ע"א מה שרצה הרב להגיה בברייתא זו, וקשה להגיה נגד כל הנוסחאות.

7. **רצה מציל מחצה ונותן מחצה וכו'.**במשנתנו הנ"ל: היה מציל, נוטל מחצה ונותן מחצה. היה לו דבר מועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן. ולפי פשוטן של המשנה והתוספתא,¹⁰ שתיהן עוסקות בעומד בגורן, ואעפ"י שבגורן אין לו טובת הנאה במעשר עני לכ"ע, מ"מ מותר לו להציל מחצה בשביל קרוביו, עיין באו"ז ח"א ה' צדקה סי' כ"ב, ט' ע"א, ובס' משנה ראשונה ד"ה נוטל. וכן פירש הר"מ בפ"ו מה' מת"ע הי"א.¹¹ ומה שאמרו במשנה: היה לו דבר מועט וכו', הוא עניין בפני עצמו, כלומר כל השיעורים הללו לא נאמרו אלא בשיש לו לתת לכל אחד כשיעור, אבל אם אין לו אלא דבר מועט נותן לפניהם וכו'. וכן פירש הר"מ בפ"ו מה' מתנ"ע הנ"ל, וכן פירש הרא"ש במשנתנו, ובכפו"פ פמ"ד, עמ' תקע"ט. ברם בירושלמי (ה"ו) אמרו: ר' יונה פתר מתני' ביותר מכשיעור. היה מציל, נוטל מחצה ונותן מחצה, אבל בכשיעור הוא נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן. ר' חזקיה פתר מתניתא וכו'. ובפירושו נ"ל שר' יונה פתר את כל המשניות שלעיל דוקא אם היה לו מעשר עני יותר מכשיעור, כגון שהיה לו הרבה מ"ע בגורן, והיו העניים מועטים, ולפיכך נותן לעניים כשיעור המבואר במשנה, ומצניע את השאר. ומ"מ אומרת המשנה הבאה שאם היה מציל לא יציל יותר ממחצה, אבל אם לא היה לו אלא כשיעור אסור לו להציל, והוא נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן. ועיין בפי' הריבמ"ץ. ואפשר שלרבינו כשחבר את ספר היד היתה לו גירסא אחרת בירושלמי, עיין בהגהות הגר"א בשנו"א ובריבמ"ץ הנ"ל.¹² אבל מפירוש ר' חזקיה בירושלמי ברור שהוא פירש את משנתנו אחרת. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹⁰ כפי שמוכח מן הלשון "מציל". ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין בלשוננו כט"ו (ניסן תש"ז), עמ' 103 ואילך. ומכל מקום אין "מציל" יוצא כאן מידי פשוטו. ¹¹ אבל בפיה"מ פירש רבינו שבבית עסיקינן, ויכול להציל מפני שיש לו טובת הנאה. ואין שם ט"ס כדעת בעל תיו"ט, כפי שכבר הוכיח בחידושי מהרי"ח במקומו. אלא שבס' היד חזר בו מפירושו, כפי שהעיר במהר"י קורקוס על הר"מ במקומו. ובפיה"מ הוצ' הרצאג עמ' 40, כבר מתוקן ע"פ חזרת רבינו בס' היד, ויש לנו מהדו"ב של פירוש רבינו. ¹² ומסתבר שלא היה לו לריבמ"ץ גירסא אחרת בירושלמי, אלא שהוא ניסח את פירוש ר' יונה ע"פ לשון המשנה.

**אבא יוסה בן דוסתאי אמ' וכו'.**בכי"ע וד: בן דוסאי, וכ"ה בראשונים. ועיין ריבמ"ץ ור"ש פ"ח מ"ו. ודברי הר"ש הובאו באו"ז ח"א ה' צדקה סי' כ"ב, ט' ע"א, ודברי האו"ז הובאו במרדכי ב"ב פ"א סי' תרנ"ט.

8. **נותן לפניהם שליש וכו'.**מלשון זו ("לפניהם") משמע כשמניח שני שלישים לקרוביו נותן לפני העניים את השאר, והן מחלקין ביניהם. ועיין פירוש ר' חזקיה בירושלמי הנ"ל. ועיין מ"ש ר"א אזכרי, כפי שהובא במלא"ש פ"ח סמ"ו.

9. **ובאו כהנים אחרים וכו'.**והטעם הוא כפי' המפרשים, שמכיוון שהסכים בעה"ב לתת להם את המתנות, דינם כמכירי כהונה וזכו בהן. ובספרי נשא פי' ו', עמ' 10: ואיש את קדשיו לו יהיו, הרי שמדד להם בארץ וניתוספו אחרים עליהם, יכול קורא אני עליו ואיש את קדשיו לו יהיו ת"ל ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה. ועיין בשנו"ס ובהערות הרח"ש הורוביץ שם,¹³ אבל מדברי המיוחס לרבינו גרשום סוף ערכין ברור שפירש את הספרי שבמדד על הארץ עדיין לא זכו בהן הכהנים וכולם חולקים בשוה. וכנראה שבנידון הספרי אין לו לבעה"ב אלא ממועט, ולפיכך "מדד להם בארץ" כדין משנתנו ("נותן לפניהם והם מחלקין ביניהן", עיין מ"ש לעיל סוף שו' 6) ודעת בעה"ב מסולקת מכאן לגמרי, מה שאין כן לשיטת התוספתא הסוברת שבמתנות כהונה ולויה בעה"ב מחלק אפילו בכ"ש (עיין מ"ש לעיל) וכבר היה בדעתו לזכות לאלה שבאו בראשונה, ודינם כמכירי כהונה, וכמו שכתבנו לעיל. אבל כשמדד להם בקופה הרי יש כאן נתינה אפילו לשיטת הספרי, עיי"ש בספרי ובמפרשיו שנדחקו מאד והגיהו.

footnotes: ¹³ ועיין מ"ש הגרמ"ש באו"ש סוף ה' מע"ש ומ"ש בתרביץ ש"ב ס"ב, עמ' 236.

10. **שלא להוציא את אחיהם ריקנין.**במאירי (כתובות כ"ו סע"א, עמ' 125) מפרש את הכתוב (נחמי' י', ל"ט): "והיה הכהן בן אהרן עם הלויים בעשר הלויים. ר"ל שבזמן שישראל חולק מעשרות היו שם כהנים ולויים והיה נותנם לכהן, והכהן היה נוטלו לעצמו ונותן מהם ללויים מה שהוא רוצה". ושמא רחפו לפני רבינו דברי התוספתא כאן.

11-12. **אם באו עד שלא תחזור הלילה וכו'.**כלומר, אעפ"י שבמתנות כהונה נותן כל שהוא ואינו חושש (לעיל ה"ב), זהו דווקא לעניין פחות מכשיעור, אבל ביתר מכשיעור מסתבר שלא יתן בב"א, וירבה בכהנים ולא ירבה בשעור (עיין בבלי עירובין ס"ג א'). וסובר ר"ש בן אלעזר שנותן לכל כהן כשיעור, ואם נשארו לו מתנות חוזרים חלילה, ומקבלים שוב כשיעור שקבעו במשנתנו. ולפיכך הכהנים שבאו באמצע, עד שלא חזר המחזור, מקבלים מאותו מחזור שעדיין לא נגמר, אבל לא מאותם מחזורים שכבר עברו.

12. **עומדין על העקוב וכו'.**כלומר, בעקבות הכהנים שבאו מקודם (עיין זבחים פ"ו סמ"ג ובשנו"ס שם), ולאחריהם. ושמא פירושו על שפת הגורן, עיין במלונות ללשון סורית ערך עוקבא.

12-13. **אין חולקים להם על הגורן.**עיין מ"ש להלן סוף תרומות.

13. **מתנות כהונה ולויה לשם טובה.**וכ"ה בד. ובירושלמי (יבמות פי"א ה"ה, י"ב ע"א; כתובות פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד): דתני ר' חייה נשים ועבדים אינן חולקין על הגורן. אבל נותנין להן מתנות כהונה ולוייה מתוך הבית. וכ"ה להלן סוף תרומות. אבל בבבלי (יבמות צ"ט סע"ב): וכולן משגרין להם לבתיהם. ולהלן כתבנו (תרומות פ"י רהי"ז) שדווקא בחולקים על הגורן אין הבעלים מטפלין בהולכת התרומה (עיין להלן הי"ז), אבל אם נותנין מבתיהן חייבין להוליכה לכהן לביתו. וכבר פירשו הראשונים¹⁴ ע"פ הספרי (ליתא לפנינו) שאם בעל הבית מחלק בביתו יש לו טובת הנאה. וזהו הפירוש אף כאן: נותנין להם מתנות כהונה ולויה לשם טובה, כלומר מחלקין מבתיהם ושולחים לבית הכהן לשם טובה. ברם בכי"ע גורס: אבל נותנין להם חולין מתוקנין (ובגליון הוגה: מתנות כהונה ולויה) לשום טובה. וכנראה שזו היא הגירסא הנכונה בתוספתא, ופירושה שאעפ"י שאין חולקין להם מתנות כהונה על הגורן, מ"מ אין מוציאים אותם ריקנין, ונותנין להם חולין מתוקנין לשום טובה, ואינם גרועים מעניי גויים, עיין לעיל פ"ג ה"א. ובב"ר פע"א, ד', עמ' 825: לכהן שירד לגרן, נתן לו אחד כור של מעשר ולא החזיק לו טובה, ונתן לו אחד קומץ של חולין והחזיק לו טובה.¹⁵

footnotes: ¹⁴ תוספ' חולין קל"א א' ד"ה מעשר, רמב"ן יבמות ק' א', מאירי שם, עמ' 361 ועוד. ועיין בהערות ר"א פינקלשטין לספרי ראה, עמ' 170 הע' 10. ¹⁵ ועיין להלן דמאי פ"ה הי"ח, אבל שם טובה הוא בניגוד לשכר.

13-14. **רבן שמעון בן גמליאל וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן כתובות פ"ג ה"א, וכן מעתיק מכאן בכפו"פ פכ"ה, עמ' תע"ב, וכ"ה בירושלמי כתובות (פ"ב ה"ז, כ"ו ע"ד). אבל בבבלי שם כ"ו א': תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו'. ועיין להלן שו' 18 ומש"ש.

14-15. **מעשר ראשון חזקה ללוים.**וכ"ה בד ולהלן כתובות הנ"ל בד ובכי"ו. אבל בכי"ע כאן ושם ובכפו"פ ובירושלמי ובבבלי הנ"ל: חזקה לכהונה. ופירשו בבבלי שתנא זה סובר כר"א בן עזריה, ובתר דקנסינהו עזרא ללויים אין נותנין להם מעשר, אלא לכהן גרידא. וכנראה שהגירסא שלפנינו נכונה, ובירושלמי תוקן ע"פ הבבלי בכתובות, שהרי בירושלמי אין זכר כלל להלכה זו שאין נותנין מעשר ללויים, וכל השאלה היא אם נותנין מעשר אף לכהן,¹⁶ וכיצד אפשר לומר שמעשר ראשון חזקה לכהונה.

footnotes: ¹⁶ עיין ירוש' מע"ש פ"ה ה"ה, נ"ו ע"ב; שם ה"ו נ"ו ע"ג; שם רה"ט נ"ו ע"ד, ובמקבילות בסוטה פ"ט רהי"א, כ"ד ע"א; יבמות פ"ט סה"ו, י' ע"ב; שם פ"י ה"א, י' ע"ד.

15. **החולק בבית דין וכו'.**בירושלמי כתובות פ"ב הנ"ל מסיים: אני אומר תרומה נפלה לו מאבי אמו כהן. כלומר הרואה שב"ד נתנו לו תרומה בתור ירושה לא ראה כלום, שהרי אפשר שהיא מבית אבי אמו. ובבבלי שם כ"ו א': אמר רב ששת הכי קאמר החולק תרומה בנכסי אביו עם אחיו וכו'. והוא מעמיד לה שידעו שאביו ואחיו כהנים, אלא שעליו היה חשש חללות, עיין בבבלי לעיל שם, ובר"מ פ"כ מה' אסורי ביאה הי"ב.

15-16. **שתי חזקות לכהונה וכו'.**כפו"פ פ"י עמ' ק"צ.

16-17. **עד מקום ששליח חודש מגיע.**בירושלמי הנ"ל מוסיף: עד נמרין. ומכאן שהכוונה לעיר נמרין בסוריא. ובירוש' ר"ה פ"א ה"ד, נ"ז ע"ב: אמר ר' יהושע בן לוי אנא עריב לאילין דאזלין לנמורין¹⁷ דלית חד מינהון מיית מי אזל. ויפה פירש בפ"מ שם שהכוונה לנמורין שבסוריא שהלכו לשם שלוחי החודש. וביוצר לשבת ראשונה של חנוכה (אודך כי אנפת): מעכו לנמרים רדף המחנה, ומקורו הוא בשאילתא לחנוכה.¹⁸ והכוונה לנמרים שלנו, ויהודה המכבי רדף אחרי המחנה מגבול א"י לסוריא, עד מקום שהשלוחים מגיעים.

footnotes: ¹⁷ בשרי"ר עמ' 153 בטעות: ללמודין. ¹⁸ נתפרסמה מכת"י בתלפיות של ר"ק מירסקי ש"ה, עמ' 442.

17. **אבל לא לחילוק גרנות.**מפני שהתרומה בסוריא היא מדרבנן, ואין מדקדקין בה כ"כ, אבל נשיאות כפים היא ראייה, מפני שבכל מקום ששלוחי חודש מגיעים היה שם ב"ד, ודקדקו שזר לא ישא את כפיו.

18. **ר' שמעון בן אלעזר וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן כתובות פ"ג ובירושלמי הנ"ל, אבל בבבלי הנ"ל: רבן שמעון בן גמליאל. ועיין לעיל שו' 13–14 ומש"ש.

18-19. **בראשונה כשהיה שם בית דין.**אפשר שהכוונה היא עד זמנו של טריינוס הרשע, עיין ירוש' סוכה פ"ה ה"א, נ"ה ע"ב. ועיין ירושלמי עירובין ספ"ג, כ"א ע"ג (עיין הנוסחא הנכונה שם בירושלמי כפשוטו עמ' 277).

20. **קטנים חולקין בהן.**כמפורש להלן סוף תרומות ובמקבילות, עיין מש"ש. אבל בקדשי המקדש אין חולק, כמפורש להלן זבחים פי"א ה"ו, תו"כ צו סוף פרשה ד', ל"ד ע"ב, ירושלמי סוטה פ"ג ה"א, י"ח רע"ד, בבלי קידושין נ"ג א', מנחות ע"ג א'.

**וטמאים חולקין בהן.**ואעפ"י שאמרו (להלן סוף תרומות) שלטמא אפילו לביתו אין משלחין, לא נאמר כן אלא משום קנס, מפני שלא נזהר,¹⁹ ואינו אלא בטמא מפורסם, שהרי אף אשה היא בכלל אלה שמשלחין להן תרומה לבתיהן, ואין חוששין כלל שמא פשעה ולא טבלה מנדתה, ואין שום חובה על הטמא להודיע למשלח שהוא טמא, אבל בקדשי המקדש אין לטמאים חלק בקדשים כלל, עיין במשנת זבחים פי"ב מ"א, תו"כ צו פט"ז ה"ז, ל"ט ע"ד.

footnotes: ¹⁹ עיין בבלי יבמות ק' א' ומ"ש להלן.

20-21. **וחולקין אותן בטומאה.**שהרי ראויין להדלקה בביתו של כהן, אבל קדשי מקדש אסורים בהנאה, עיין שבת כ"ה א' ובתוספ' שם כ"ד ב' ד"ה לפי. ועיין מ"ש במהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה סי' ל"ז, קכ"ה ע"א.

21. **ושוקלין מנה כנגד מנה.**וכ"ה בכי"ע (אלא ששם: מנא). ובעניין בכור בעל מום פירש"י בכורות (ל"א א'): שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה. וכמובן שבקדשי הגבול מותר לעשות כן לכתחילה, שהרי הם נכסי כהן לכל דבר, אבל בקדשי המקדש אסור מפני בזיון קדשים, עיין בבלי ביצה כ"ח א'. ודבר זה אסור גם במע"ש (עיין מע"ש רפ"א) ובפירות שביעית (ירושלמי ביצה פ"ג ה"ז, ס"ב סע"א). אמנם הר"מ (בפ"א מה' בכורות הי"ח) פסק שגם בבכור תם מותר לשקול מנה כנגד מנה, אבל הוא פירש (פיה"מ בכורות פ"ה מ"א) מנה כנגד מנה בחלוקת כהנים בבשר, שמותר לחלק ולשקול את המנות כדי שהיו כולן שוות, ואף זה אינו אלא בבכור, אבל לא במעשר (שם פ"ו מה' בכורות ה"ו), ועיין מ"ש להלן. וכנראה שבבא זו אינה מחלקת אלא בין קדשי הגבול וקדשי המקדש, אבל קדשי ירושלים (עיין להלן חלה פ"ב ה"ז ואילך ובמקבילות) אינם בכלל שניהם. אבל בד גורס: וחולקין מנה כנגד מנה. ופירושו שבקדשי הגבול מותר להם לכהנים להחליף מין במינו ומין בשאינו מינו (ועיין בר"מ פי"ב מה' תרומות סהכ"א ובמהרי"ק שם), אבל בקדשי המקדש אסור, עיין להלן זבחים פי"א ה"ה, ובמקבילות שהבאנו בריש הלכה זו. ועיין סוכה פ"ח מ"ז ובבלי ב"ק ק"י ב'. ואשר לחלוקה בקדשי המקדש במין אחד, עיין תוספ' שבת קמ"ט ב' ד"ה מטילין, קידושין נ"ג א' ד"ה מאי, ומאירי שם, עמ' 264. ועיין פ"א מה' בכורות הי"ח הנ"ל ומ"ש במהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה סי' ל"ו (ד' ליוורנו קכ"ז ע"א).

**חייבין באחריותם ליטפל בהן וכו'.**כלומר, חייב באחריות טיפולם.²⁰ אבל בקדשי הגבול אין חייב ליטפל בהם, כמפורש להלן תרומות פ"י רהי"ז ובמקבילות, עיין מש"ש.

footnotes: ²⁰ עיין בציונים שלנו במסורת התוספתא, ור"מ רפי"ח מה' מעשה הקרבנות. והארכנו בזה להלן בכורים פ"א רה"ה, עיין מש"ש.

22. **לבית הבחירה.**וכ"ה בד, ובספרי ראה פי' ע"ז, 142, ובר"מ הנ"ל (לעניין קדשי חו"ל). ובכי"ע: לבית הבירה, וכ"ה בספרי ראה בכי"ל וכי"ר, עיין בשנו"ס שם. ועיין בפי' רבינו הלל שם ל"ב ע"ב, ובהע' כ"ג, כ"ו שם. ועיין ירושלמי פסחים פ"ז ה"ח, ל"ה ע"א, בבלי יומא ב' א', זבחים ק"ד ב'.

**נותנין לכל חבר.**כלומר חבר דוקא, כמפורש בספרי קרח פי' קכ"א עמ' 148: אין נותנין מתנות אלא לחבר. ועיין ירושלמי חלה פ"ד הי"א ס' ע"ב,²¹ בבלי סנהדרין צ' ב', חולין ק"ל ב'²² ובראשונים שם. ועיין ר"מ פ"ו מה' תרומות ה"ב וברדב"ז ובמהרי"ק שם.

footnotes: ²¹ ובאהצו"י שם, עמ' 157; מאירי חלה, עמ' 44; הנ"ל חולין, עמ' 486. ²² עיין תוספ' שם ד"ה מנין, והיתה להם הגירסא בירושלמי כגי' כי"ר וחסרו לפניהם בסוף ה"י המלים "בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ".

**קדשי מקדש אין נותנין וכו'.**בירושלמי חלה הנ"ל: הבכורות והבכורים לאנשי משמר. ובנוסח הרש"ס שם (פ' ע"א): החרמים והבכורות וקדשי המקדש והבכורים לאנשי משמר, וזהו בוודאי תיקון הר"ש סיריליאו בעצמו, והירושלמי לא הזכיר אלא קדשי ירושלים, אבל קדשי המקדש ברור שהם לאנשי המשמר.

23. **אין פוחתין לעני וכו'.**כל הברייתא עד "פרנסת לינה" היא פיסקא מן המשנה (פ"ח מ"ז). ועיין שאילתות וירא ריש סי' י"א ובהעמק שאלה שם.

23-24. **מככר בפונדיון וכו'.**הסלע הוא ד' דינרין, או כ"ד מעין, או מ"ח פונדיונות. וסאה היא בת ו' קבין, או י"ב חצאי קבין, נמצאו ד' סאין הן מ"ח חצאי קבין - חצי קב בפונדיון. ופירשו בירושלמי שהככר הנמכר בפונדיון הוא פחות מחצי קב מפני שהחנווני מנכה שליש ליציאה. ועיין בבלי עירובין פ"ב ב' וכתובות ס"ד ב'. ושיעור זה הוא רק כדי קיום הנפש. עיין אוה"ג כתובות חלק התשובות עמ' 197.

24. **פרנסת לינה שמן וקטנית.**כל הברייתא באשכול ח"ב, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 173, עיי"ש. ומדברי הר"ש והרא"ש פ"ח מ"ז, וכפו"פ פמ"ד עמ' תקע"ט, משמע שהם פירשו שכוונת התוספתא היא דשמן וקיטנית הם פרנסת לינה, ובבבלי שבת וב"ב מפורש שפרנסת לינה הם מצע וכסת. וברור שכל הברייתא עד "פרנסת לינה" אינה אלא פיסקא מן המשנה, והתוספתא מוסיפה: שמן וקטנית, כלומר שמחוץ לככר נותנים גם שמן וקטנית, עיין כתובות פ"ה מ"ח. וכן כנראה פירש הר"מ בפ"ז מה' מתנ"ע ה"ח. ועיין ברדב"ז שם. ובאשכול הנ"ל נמצאת פיסקא זו אחרי: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות, ולפ"ז בוודאי אי אפשר לפרשה על פרנסת לינה.

24-25. **שבת נותנין ל ו מזון שלש סעודות.**גם זו היא פיסקא מן המשנה הנ"ל. ועיין הסדר באשכול הנ"ל.

25. **דג.**וכ"ה בד ובר"מ הנ"ל. אבל בכי"ע ובאשכול הנ"ל הנוסחא היא: דגה. וזו היא גירסא יותר מתוקנת, מפני ש"דגה" בלשון בני אדם הוא דג קטן.²³ ובפירוש אמרו בירושלמי ביצה (פ"ב ה"א, ס"א ע"ב): לא עירב ולא עירבו לו אחרים. ר' יצחק אומר צולה לו דגה. ובבבלי שם (כ"ב א'): משום ר' יצחק אמרו אף צולה לו דג קטן. ועיין בבלי נדרים ל"ה ב' ובאהצו"י ביצה עמ' 18. וכן להלן סוכה (פ"ד סהי"א): ויצלה לו דגה.²⁴ ובבבלי שבת ל"ה ב': כדי צליית דג קטן. וכן בקה"ר פ"ז י"ב ופ"ט י': ומדליק לו את הנר וצולה לו דג וממלא לו חבית של מים. ובד"ר שם (בפ"ט): וצולה לו דגו, וצ"ל: דגה. ומכאן שבכ"מ שמדברים בצליית דג בערב שבת ע"י הדחק אינו אלא בדגה או בדג קטן, וממילא שאין סתם עני עדיף מעשיר שבישראל ע"י הדחק, ונותנין לו דבר מועט בשביל כסא דהרסנא, עיין בבלי פסחים קי"ב א'.

footnotes: ²³ עיין להלן נדרים פ"ג ה"ה; ירושלמי שם פ"ו ה"ו, ל"ט רע"ד; בבלי שם נ"א ב'. ²⁴ כ"ה בכי"ו, בכי"ל ובד. ובכי"ע ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קי"ט בטעות: דג.

26. **אבל בזמן שמכירין אותו וכו'.**אשכול הנ"ל וכפו"פ פמ"ד עמ' תקע"ו. ובפיה"מ להר"מ פ"ה מ"ז: ואם יהיה העני ידוע נותנין לו מה שיכסה.²⁵ והברייתא שלנו גם בירושלמי כאן (ה"ז כ"א ע"א) אלא שנוסף שם: והכל לפי כבודו. ועיין בבלי ב"ב ט' א' ובר"מ פ"ז מה' מתנ"ע ה"ו ובמהרי"ק שם. וכנראה שהפירוש הוא שאנו מכירים אותו שהוא עני, ואין חוששים שמא כבר קבל כסות מאחרים.

footnotes: ²⁵ כ"ה בד"נ, בד"ו ובהוצ' הרצאג. ובהגד"נ הוגה לנכון: שיתכסה.

26-27. **היה מסבב על הפתחים וכו'.**ואמרו בירושלמי: ובלחוד דלא יפחות ליה מן ארגרון דיליה (צ"ל: דידיה, כמו שהוא בכי"ר), כלומר ובלבד שלא יפחות לו ממטבע קטנה שהיו רגילים לתת לעניים המחזרים על הפתחים. וכן אמרו בבבלי ב"ב שנותנים לו מתנה מועטת. ופירשו ברש"י ותוספ' שם שהכוונה היא שנותנים לו מן הקופה. אבל מלשון הר"מ הנ"ל (פ"ז ה"ז) משמע שהכוונה לכל אדם. ועיין כפו"פ פמ"ד ריש עמ' תקע"ח, והיתה לפניו בבא זו להלן בסה"י, או בריש הי"א.

27. **תמחוי כל היום וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ואשכול הנ"ל: תמהוי בכל יום, וכ"ה בירושלמי פ"ח ה"ז ובבבלי ב"ב ח' ב'; ובכת"י שם (עיין דק"ס עמ' 33 הע' ה'): תמחוי נגבית בכל יום. ולפי הגירסא שלנו בתוספתא פירושו שמחלקין מן הקערה בכל היום, ועיין ר"מ פ"ט מה' מתנ"ע ה"ב. ובירושלמי הנ"ל אמרו שמחלקין מן הקערה לאלתר אחר הגבייה. ועיין מ"ש להלן רה"י על תמחוי וקופה.

28-29. **אם שהא שם שלשים יום וכו'.**ירוש' ב"ב (פ"א ה"ו, י"ב ע"ד) כלשונה כאן. ובירושלמי כאן פ"ח ה"ז: למזונות שלשים יום, ולא נתבאר אם "למזונות" פירושו לתמחוי או לקופה, ועיין להלן רה"י ומש"ש. ובבבלי (ב"ב ח' א'): שלשים יום לתמחוי שלשה חדשים לקופה. וכן היתה הגירסא לפני רב נחשון גאון, עיין תשה"ג הרכבי סי' תקל"ז עמ' 264. אבל בכתי"י וראשונים הגירסא בבבלי שם (עיין דק"ס 31 הע' מ'): שלשים יום לקופה שלשה חדשים לתמחוי. וכן פסק הר"מ בפ"ט מה' מתנ"ע הי"ב. ועיין בכפו"פ פמ"ד עמ' תקפ"ב. ומהר"י קולון שרש י"ז כתב: מצאתי בשני ספרים דגרסינן ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי וכו', כדברי רבינו משה, ועיי"ש שהביא גם את הירושלמי ב"ב ונתן הסבר לגירסת הבבלי, ועיין גם ברדב"ז על הר"מ הנ"ל ובמה"פ כאן וב"ב שם. וכמה צריך לשהות כדי לתת לתמחוי לא נזכר לא בתוספתא ולא בירושלמי.

29. **ולכסות ששה חדשים.**וכ"ה במקורות המקבילים, אבל בבבלי הנ"ל מוסיף: תשעה לקבורה.

29-30. **לעניי העיר שנים עשר חדש.**וכ"ה בד, וכן כנראה היה גם בתוספתא כת"י פ"מ שלא העיר על גירסא אחרת. ובכי"ע ובבבלי: לפסי העיר וכו'. ובירושלמי ב"ב: לפסים ולזימיות וכו', כלומר למסים. ובירושלמי כאן: לפסין ולצדקות שנים עשר חדש וכו', מהו לפסין ולצדקות שנים עשר חדש, בשכר סופרים ומשנים. ועיין בבלי ב"ב ח' א' וביד רמה שם ד"ה ולכל מילי.

30. **פרוטה לקופה ופרוסה לתמחוי.**וכ"ה בד. ובאשכול הנ"ל: עני שנתן פרוסה לתמחוי וכו'. ומכאן משמע שלקופה נותנים כסף, אבל לתמחוי נותנים מאכל, וכן פירשו כמה מן הראשונים, עיין ערוך ערך תמחוי ובערוך השלם שם, במיוחס לר"ג וברש"י ב"ב ח' א' ועוד. וכן פירש הר"מ בפיה"מ כאן פ"ח מ"ז. אבל בכי"ע כאן: פרוטה לתמחוי ופרוטה לקופה, וכן מעתיק הר"מ ספ"ט מה' מתנ"ע. ומכאן, כנראה, חזר בו מפירושו בפיה"מ ופירש (בס' היד שם ה"ב) שנותנים גם מעות לתמחוי.²⁶ אבל קרוב לוודאי שגירסתנו נכונה, שהרי לפי גירסת כי"ע והר"מ קשה למה לא ערב ותנא: פרוטה לתמחוי ולקופה. והחילוף בין פרוסה ופרוטה הוא רגיל, עיין לדוגמא מ"ש בהירושלמי כפשוטו לעירובין, עמ' 320 ואילך.

footnotes: ²⁶ ומירושלמי דמאי (פ"ג ה"א, כ"ג ע"ב) משמע שלקופה נותנים גם מאכל. ועיין בר"מ ספ"ח מה' שמיטה ויובל. אבל בתוספתא שם ספ"ג גורס: גבאי צדקה במקום "גבאי קופה" שבירושלמי.

**מקבלין אותן ממנו.**עיין ש"ך יו"ד סוף סי' רנ"ג.

31. **נתנו לו חדשים וכו'.**ר"מ הנ"ל, טיו"ד סי' רנ"ג. וברלב"ג ראה, רכ"א סע"ב: ואם היה לבוש בגדים חדשים לא נלבישהו שחוקות.

32. היה משתמש בכלי מילת וכו'."מילת" הוא כנראה צמר דק מאד, עיין בתוספות עה"ש של קרויס ערך מל (י"ד).

33. **מעה נותנין לו מעה. עיסה וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם: כלי עיסה). ובכי"ע ובס' האשכול הנ"ל: פת נותנין לו פת. מעה נותנין לו מעה. עיסה וכו'. ובספרי (ראה פי' קי"ח, עמ' 177): הראוי ליתן לו פת נותנין לו פת. עיסה נותנין לו עיסה. מעה נותנין לו מעה וכו'.²⁷ ובסמ"ג עשין קס"ב, ר"ז ע"ב: ותניא בספרי ובתוספתא דפאה די מחסורו אשר יחסר לו, למה נאמרו כולם, ללמדך הראוי לתת לו פת חמין, נותנין לו פת חמין,²⁸ מצה מצה, להאכילו לתוך פיו מאכילו.²⁹ וברלב"ג ראה, רכ"א סע"ב: היה רגיל בפת חטים לא נאכילו שעורים (ועיין גי' סמ"ג כת"י לעיל הע' 28). ובפי' רבינו הלל לספרי ראה (מ"ג ע"ב) פירש: עיסה נותנין לו עיסה, משום דמתבייש ליטול פת. וכנראה שהעיסה שהיו עושים בבית היתה יותר נקיה מפת שנמכרת בחנות. ובמכשירין פ"ב מ"ח שנינו: ואם הית פת עיסה וכו' אם היתה פת קיבר. ובפי' הרא"ש שם: פת עיסה. פת נקיה, ואין הנחתומין עושין אותה, אלא הרגילים לאוכלה אופין אותה בביתם וכו'. ועיין בפיה"מ להר"מ שם.

footnotes: ²⁷ ועיי"ש בשנו"ס ובהערות הר"א פינקלשטין. ועיין בס' מעלות המדות לר' יחיאל בר' יקותיאל, מעלת הצדקה, ד' קרימונא, כ"ד ע"א, ובמנוה"מ ח"א, עמ' 78. ונראה שהעתיק מטיו"ד סי' ר"ן. ²⁸ באינקונבל מדפוס בלתי ידוע גורס: פת חמץ נותנין לו חמץ. ובד' נפולי: פת חמץ נותנין לו פת חמץ. וכן תקנתי בסמ"ג מדעתי (בתס"ד ח"א, עמ' 39). אבל בסמ"ג כת"י על קלף (מן המאה הי"ג) גורס: פת חטין נותנין לו. מצה נותנין לו. ²⁹ ובספרי שלפנינו גורס: הראוי ליתן לו פת יתן לו פת, ליתן לו עיסה יתן לו עיסה, מעה יתן לו מעה.

35. **אפי' עבד אפי' סוס.**כפו"פ פמ"ד עמ' תקע"ז בשם התוספתא. ועיין בציונים במסורת התוספתא ובר"מ פ"ז מה' מתנ"ע ה"ג.

35-36. **לו זו אשה שנ' אעשה לו עזר כנגדו.**וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. אבל בכי"ע חסר כ"ז, ועיין בציונים הנ"ל. ובירושלמי (כתובות פ"ד ה"ח, כ"ח ע"ד): כתב לבניו ומכר לאחרים? מהו מסבתיה אתה (כלומר, מהו להשיאו אשה)? אמר ר' חנינא אנא לית אנא מסב ליה אתא. א' ר' מנא³⁰ לא מסתברא אגרין ליה שמשא ומסבין ליה איתא, כמה (דו) דהיא שמשא. ולפי הירושלמי אשה בכלל שמש היא, וכן רגיל בירושלמי:³¹ מה בין הקונה אשה. מה בין הקונה שפחה.

footnotes: ³⁰ כ"ה הגירסא בשטמ"ק כתובות מ"ט ב' בשם הריטב"א, ולפנינו בירושלמי משובש. ועיין מ"ש במחברתי "על הירושלמי", עמ' 7. ³¹ שביעית פ"ח ה"ח, ל"ח ע"ב; מע"ש פ"א ה"א, נ"ב ע"ב; כתובות פ"ה ה"ד, כ"ט ע"ד.

37. **באנשי הגליל.**וכ"ה בירושלמי. אבל בספרי: בגליל העליון. ובבבלי: באנשי גליל העליון.

37-38. **ליטרא בשר בציפורי בכל יום.**וכ"ה בכפו"פ הנ"ל. וכן בכי"ע: ליטרא אחת בשר בציפורי בכל יום. ובד: בשר צפורי, וצ"ל: [ב]צפורי. והפירוש הנכון הוא בח"ד, בצפורי במשקל ציפורי, כמו באיטלקי במשקל איטלקי.³² וכן פירש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ה עמ' 270, וציין לספרי האזינו פי' שי"ז, עמ' 360: ארבעה ליטרים בצפרי וכו' שלשים ליטרים בצפרי. ויש להוסיף גם ירושלמי כאן פ"ז ה"ד, כ' ע"א: שבע ליטריות בציפורי. ובירושלמי: ליטרא בשר צפרים בכל יום. ובכי"ל שם חסרה המלה "בשר" והושלמה ע"י הסופר בין השורות. ובכי"ר: ליטרא³³ פי ציפורין. והרי"ן אפשטין הגיה: בי ציפורין, כלומר בצפורין (כגי' מה"ג בספרי האזינו הנ"ל), במשקל צפורי. ואין ספק שצדק מהרי"ן אפשטין ז"ל בהגהתו, שהרי כן יוצא מהמשך הירושלמי ששאל: ואפשר כן? אלא דלא הוה אכל עם חורנין (עם חורנין) לא הוה אכל.³⁴ ופירושו: שאם לא היה אוכל עם אנשים אחרים לא היה אוכל (כמו שפירש בס' ניר מדעתו ע"פ הגירסא שלנו עיי"ש). ומתירוץ הירושלמי אנו למדים על הקושיא, שהשאלה היתה על הכמות, ולא על האיכות. ובספרי הנ"ל בדפוסים: ליטרא בשר של ציפור (וזה תיקון ע"פ הבבלי, עיין להלן), אבל בשני כת"י המובחרים (רומי ולונדון): של ציפורי, ופירושו כמו: [ב]של ציפורי. ובבבלי הנ"ל: שלקחו לעני בן טובים אחד מצפורי ליטרא בשר בכל יום. ליטרא בשר מאי רבותא? אמר רב הונא ליטרא בשר משל³⁵ עופות.³⁶ ובבבל, שהיה שם בשר בזול, שאלו ליטרא בשר מאי רבותא? אבל בא"י שהיה בשר ביוקר שאלו: ואיפשר כן? ובכפו"פ הנ"ל מסיים כאן: היה מסבב על הפתחים אין נזקקין לו לכל דבר. וזה נמצא לפנינו לעיל בסוף ה"ח. [ועיין בבלי כתובות קי״א ב׳.]

footnotes: ³² עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 166, וח"ד, עמ' 193. ³³ ואח"כ נמצא שם ריוח כמקום שתי מלים. ³⁴ כ"ה בכי"ל שם. ונמחקו חמש מלים האחרונות, וטעה המוחק, ולא היה צריך למחוק אלא את המלים שהקפתי. ³⁵ במדרש הגדול ראה (הסגלה חנ"ב, עמ' קס"ג) גורס: ליטרא מוח של עופות. וכ"ה במאירי כתובות עמ' 288. וכ"ה במנוה"מ ח"א, הוצ' ענאלאו, עמ' 78 (וציין לו הר"א סופר בהערותיו שם) ובס' המוסר לר"י כלץ פ"א, ד' מנטובא, י' סע"ב. ובאיכ"ר פ"ג (הוצ' בובר, עמ' 130): תמנן תבשילין דמוחין דעוף וכו' דהוה כל תבשילה מוחין דעוף. ³⁶ כלומר, ציפורים, עיין בספרי דבי רב לרד"ף, רכ"ה ע"א.

38. **היה משתמש בכלי זהב מוכרן וכו'.**ופירשו בבבלי שדווקא בכלים שאינו משתמש בהם בגופו (כגון מגרדת של כסף) אבל בכלים שמשתמש בהם בגופו (כגון כוסות ושלחן) אין מחייבין אותו למכור, ועיין ר"מ פ"ט מה' מתנ"ע הי"ד, (עיי"ש עוד חילוק ע"פ הבבלי, ופירש כשיטת הרי"ף). וכ"ז הוא דווקא בעני שמפורסם לבן טובים, אבל סתם עני שמשתמש בכלי כסף וזהב חזקתו שהוא רמאי, עיין ירושלמי כאן פ"ח ה"ט כ"א ע"ב, ובבבלי כתובות ס"ח רע"א, ובתוספ' שם ד"ה בטלי, ובמאירי שם עמ' 289.

40. **אמרו משפחת בית נבטלה וכו'.**וכ"ה בכמה כת"י בספרי ראה פי' ק"י עמ' 171, ובהוצאות שם כי תבא פי' ש"ג. אבל בכי"ע כאן: בית נבלטא, וכן בד: גבלטא (וצ"ל: נבלטא). ובכפו"פ פמ"ד עמ' תקע"ח מעתיק מכאן: בית נבלטה. וכ"ה בספרי הנ"ל פי' ק"י בדפוסים ובכי"ר, וברוב כתה"י בפי' ש"ג שם. ובירושלמי: משפחת אנטבילא וכו'. ועיין מ"ש בפירוש שם זה הר"ש קליין במ"ח חע"ז (1933) עמ' 189 ואילך. ורוב הנוסחאות מכריעות לצד נבלטה, ומסתבר פירוש ר"ע לעף שמוצא המשפחה הוא מנבלט שביהודה (עיין נחמיה י"א, ל"ד).

40-41. **והיתה מתיחסת עם בני ארנון היבוסי.**בכי"ע: עם ארונן היבוסי, ובד: על בני ארנן היבוסי. ובכפו"פ הנ"ל: מתייחסת בבני בני ארונה היבוסי. ובירושלמי: מתייחסת של (צ"ל: על. ובכי"ר שם: משל) ארנן היבוסי.

41. **שלש מאות שקלי זהב.**וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ע: שש מאות שקלי זהב. וכן מעתיק מכאן רבינו הלל לספרי ראה, מ"א סע"ד. ובספרי ראה פי' ק"י (בכל הנוסחאות): שש מאות ככרי זהב. וכ"ה בפי' ש"ג שם (ברוב הנוסחאות). וכ"ה בירושלמי כאן.³⁷ אבל בספרי כי תבוא בכת"י מדרש חכמים ובמה"ג שם: שש מאות ככרי כסף. ובירוש' כי"ר: כשש מאות ככרי כסף זהב. ויש כאן עירבוביא של שתי נוסחאות.

footnotes: ³⁷ בנוסח הרש"ס: דנרי (במקום "ככרי"). ושמא הגיה כן הרב בעצמו ע"פ התוספתא כאן.

41-42. **ולא רצו להוציאן חוץ מירושלם.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובכפו"פ הנ"ל. וכ"ה בכמה כת"י בספרי פי' ק"י, ובכל הנוסחאות ("להוציאם") בפי' ש"ג שם. ובירושלמי כאן (בהוצאות שלנו): שלא להוציאן וכו'. ובדפוסים ובשני כת"י בספרי פי' ק"י: להוציא. ולפ"ז אפשר לפרש שלא רצו להוציא את בני המשפחה. אבל בירושלמי כי"ר: שלא להוציאו, וזה מתאים לתחילת דברי הספרי בשני המקומות: מלמד שאין מוציאים אותו (כגירסת רוב הנוסחאות) מן הארץ לחוץ לארץ, ולפ"ז הכל מוסב על מעשר העני. וכן משמע מפסק הר"מ ספ"ו מה' מתנ"ע. אבל רבינו הלל בספרי שם (מ"א סע"ד) פירש שהכל מוסב על העני, ואין מוציאין את העניים לחו"ל כדי שיתפרנסו שם בריוח, וכן לא רצו חכמים להוציא את בני משפחת בית נבלטא מירושלים. ועיין ירושלמי שביעית רפ"ג, ל"ד ע"ג, מע"ש פ"ה ה"ה, נ"ו ע"ב (לעניין מעשר ראשון).

42. **שוקדין עליו וכו'.**כלומר משדלין אותו ופותחים לו בדברים ואומרים לו בשביל ששמענו שנפלה לך ירושה ממקום אחר טול ואתה פורע, עיין ירושלמי פ"ח ה"ט, כ"א ע"ב, וי"ר פל"ד, א'. ועיין ספרי ראה פי' קט"ז עמ' 175.

44. **וחכמים או' נותנין לו וכו'.**פירשו בבבלי כתובות (ס"ז ב') שפותחין לו לשום מתנה, ואם לא רצה, נותנין לו לשום מלוה. ועיין ר"מ פ"ז מה' מתנ"ע ה"ט.

45. **הבא משכון, כדי לגוס את דעתו.**וכ"ה בספרי הנ"ל בכמה כת"י. ובבבלי הנ"ל: כדי שתזוח דעתו עליו. ופירש"י: יגבה לבו לומר דעתם לחזור ולגבות וכו' שיאמר אין לי משכון, והם יאמרו טול בלי משכון. ובספרי הנ"ל (בדפוסים ובנוסח רבינו הלל): כדי להפיס דעתו, ופירושו כדי להוכיח לו,³⁸ שמתכוונים לשם הלואה ולא לשם מתנה.

footnotes: ³⁸ וכ"ה פירוש המלה פייס אף ביונית ובסורית. ועיין מ"ש הר"א פינקלשטין בסה"י לכבוד מהרי"ן אפשטין עמ' 103 ובהערה 6 שם. [ועיין LW של קרויס עמ׳ 429 ואילך ערך ״פוס״, ועיין מ״ש בגליון דב״ר שלי עמ׳ 2 [ב״הוספות והשלמות״ שבמהד׳ תשכ״ה, עמ׳ 134].]

46-47. **וחוזרין ונותנין לו לשם מלוה.**בבבלי הנ"ל: יש לו ואינו רוצה להתפרנס וכו', תעביטנו, זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה דברי ר' יהודה. ובספרי (ראה פי' קט"ז עמ' 175): תעביטנו. נותנים לו וחוזרים וממשכנים אותו דברי ר' יהודה. ופי' רבינו הלל (מ"ג ע"ב) שם, "דהיינו לאחר מיתה", וכן פירש רב פפא (בבבלי לעיל שם) את הברייתא שלנו. אבל ר"ש והחכמים (בבבלי שם) חולקים על ר"י וסוברים שאין נזקקין לו, וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' מתנ"ע סה"ט.

47. **והמעבה את שוקיו.**וכ"ה בד'. וכן מעתיק בה"ג (ד"ב עמ' 640), מבבלי כתובות ס"ח א'. ויש שגרסו שם והמקפה (עיין בפי' תלמידי ר' יונה בשטמ"ק שם), ופירשו הגאונים (עיין בשטמ"ק להלן שם): "והמקפה את שוקו פי' מלשון להקפות, כדגרסי' בבמה מדליקין (שבת כ"א א') מאי לאו להדליק, לא להקפות, שפירושו להעבות את הפתילה, וזהו שאמרנו המקפה את שוקו, כלומר המעבה את שוקו כדי להראות שיש בו חולי וכו'". ובירושלמי כאן רה"ט: "והמנפח את שוקיו", והיא היא. ובמדה"ג ראה (הסגלה חנ"ב, עמ' 162): והמקבה את שוקיו. וכן בערוך (סוף ערך קב א'): המקבה את רגליו ואת שוקו, ופירש: משים קב בשוקו להתראות שהוא חגר. ובכי"ע כאן: והמקפח את שוקיו. וכ"ה בבבלי בהוצאות שלפנינו (שוקו), בכי"מ, בשאילתות שמות סי' ל"ט, בה"ג (ה' הספד, ד"ו קמ"ג ע"ד), ברי"ף (ד"ק וד"ו), באגדות התלמוד, (אלא שברי"ף ובאגה"ת בטעות: והמפקח), בע"י ואצל כמה מן הראשונים, ופירושו שמראה את שוקו שבור (כפי' תלמידי ר' יונה בשטמ"ק שם), ועיין סוטה פ"ח מ"ו. והר"ש סיריליאו גרס גם בירושלמי: והמקפח, וכן, כנראה, היה גם לפני הריבמ"ץ, עיי"ש בסוף מכילתין.

48. **עד שיהא לו כך.**וכן בד ובירושלמי (אלא שבשניהם: כן). אבל בכי"ע: עד שיחלה כך. ובבבלי: עד שיבוא לידי כך. ובמשנה (פ"ח מ"ט): עד שיהיה כאחד מהם. ועיין במלא"ש שם ובשאילתות שמות סי' ל"ט, ובהעמק שאלה שם.

48-49. **אין רשאין לפרוש זה מזה.**וכ"ה בכי"ע ובילקוט סוף מטות (בשם התוספתא) ובבבלי ב"ב ח' ב'. ופירש"י שלא יחשדו ביחיד שהוא גובה לעצמו. ועיין מ"ש ע"ז להלן. אבל בד: אין רשאין לפרוט זה מזה, ואפשר שאין כאן ט"ס, והגבאין אין רשאין לעשות כן, מפני שנראה כאילו הם חולקים לעצמם כסף צדקה, וזה נותן שקלים וזה נותן מעות. ואין זה עניין לפריטה שבברייתא השניה בבבלי שם, מפני שהיא עוסקת בפריטה בשכר (ואפילו בצינעא אסור), שלא יחשדוהו שהרויח לעצמו מן הצדקה.

49. **אפי' נתן לו חבירו מעות וכו'.**וכ"ה גם בד. וכן בבבלי שם: כיוצא בו היה נושה בחברו מנה ופרעו בשוק, לא יתננו לתוך כיסו וכו'. ברם בכי"ע גורס: אבל נותן לו חבירו וכו'. וכ"ה גם בילקוט הנ"ל, ולפ"ז חולק על הבבלי. ואם הגירסא "לפרוט" (עיין לעיל) נכונה, פירושו שדווקא בפריטה אסור, מפני שזה נותן לזה וזה נותן לזה, ויש כאן חשד שחולקים במעות של צדקה. אבל נתינה גרידא מותרת.

**אפילו מצא מעות בדרך וכו'.**התוספתא מוסיפה כאן שלכיסו אסור לקחת אפילו מצא מעות בדרך, שלא יראו אותו נותן מעות לכיסו, אבל מותר לו לקחת ולתתם בקופה של צדקה, ואח"כ יגבה אותם לעצמו. אבל ברישא מותר לו (לפי גירסת כי"ע) לקבלם לעצמו, מפני שחבירו מעיד עליו שנטלם בחובו.

50-51. **אבל פורשין זה מזה לתוך חצר וכו'.**וכ"ה בכי"ע (אלא ששם: בתוך, והיא היא). ובבבלי ב"ב הנ"ל: גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה, אבל פורש זה לשער וזה לחנות. ופירש"י: ובלבד שיראו שניהן כאחד. ובכתי"י שם (עיין דק"ס שם עמ' 34): אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק. אבל זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובין. ועיין בשאילתות כי תשא סי' ס"ד ובהעמק שאלה שם. ובר"מ פ"ט מה' מתנ"ע ה"ה: גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק אלא כדי שיהיה זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובין. ובד: אבל פורטין זה מזה לתוך חצר וכו'. ואם נוסחא זו נכונה (עיין מ"ש לעיל) פירושה שבצינעא מותר לפרוט זה מזה ולגבות מה שהלוה אחד לשני לקופה של צדקה.

51. **מעשר שני אין גובין ממנו מלוה וחוב.**בד: מעשר שני אין פורעין וכו'. ואעפ"י שהדין דין אמת כמפורש להלן שביעית פ"ז ה"ט, אבל ברור שלפנינו ט"ס וצ"ל: מעשר עני אין פורעין וכו', כמו שהוא בכי"ע. וכן מעתיקים מכאן כל הראשונים שנציין להלן. וכ"ה בר"מ ספ"ו מה' מתנ"ע. ובאו"ז ח"א (ה' צדקה סי' י"א ח' ע"א) הביא את התוספתא שלפנינו, וכתב שראבי"ה פירשה שאין בעל חוב נפרע ממ"ע שביד העני, מפני שלצורך העני ניתן ולא לפריעת חוב. ורבינו שמחה שם חלק עליו ופירשה שבמ"ע ביד בעה"ב עסקינן, ואסור לבעה"ב לפרוע חובו לעני ממנו (לא מלוה ולא חוב אחר, כגון שכר שכיר). ודעת בעל האו"ז עצמו שאין חילוק, ובשניהם אסור (ותשובת בעל האו"ז הובאה גם בשו"ת מהר"מ ד' פרג, סי' תשנ"ג, ובריקנטי סי' נ"ז, ועיין גם בהגה"מ ה' מלוה ולוה פ"ב ה"א אות א'). ועיין בהשמטות מציון ירושלים לירוש' דמאי פ"ג ה"א. ובכפו"פ פמ"ד עמ' תקע"ט (ד"ר ת"ב סע"א): תוספת מעשר עני אין פורעין הימנו מלוה וחוב וכו', זהו במעשר עני שהיגע לידו, אבל בשלא הגיע, הא אמרינן לעיל (גיטין פ"ג מ"ז) המלוה את העני מפריש עליהם מחלקן וכו'. ואנו רואים שהוא פירש כראבי"ה, אלא שחילק בין פריעת חוב ממ"ע שבידו ובין מ"ע שעדיין לא הגיע לידו.³⁹ ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ד (ליוורנו תי"ב) סי' קנ"ט שהביא את שיטת הראבי"ה והאו"ז, והעיר: וראיתי מי שכתב שאם לא הגיע ליד העני מלוה גובה ממנו, וראייתו מהא דתנן פרק כל הגט המלוה את הכהן וכו', ולדידי אין משם ראיה וכו' עיי"ש. ועיין להלן תרומות פ"א הי"ד ומש"ש. ובסמ"ג עשין קס"א, ר"ז ע"א, מעתיק את הברייתא בלי שום פירוש, ועיין להלן.

footnotes: ³⁹ ועיין בירושלמי גיטין פ"ג ה"ז, מ"ה ע"א. והשאלה היא שם לעניין חזרה, אם יכול העני לחזור בו, ומשמע משם שמותר לעני לפרוע חוב ממעשר עני, אפילו לא הלוהו ע"מ כן, עיי"ש.

52. **ואין משלמין ממנו את הגמולין.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אין משלמין הימנו גמולין. ובאו"ז הנ"ל: ממנו גמולין, וכ"ה להלן שביעית פ"ז ה"ו. ובכפו"פ הנ"ל: גומלין. ובר"מ ספ"ו הנ"ל: ואין משלמין ממנו את התגמולין, וכ"ה בסמ"ג הנ"ל (עיין להלן) ובירושלמי דמאי פ"ג ה"א, בנוסח הר"ש סיריליאו. ונ"ל שאין "גמולין" אלא תשלומי טובה, והכוונה היא לתשלומי טובה מעין משנת ב"ב פ"ט מ"ד: "אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד, מפני שהן גמילות חסדים". ומלמדת אותנו הברייתא, שאעפ"י שמותר לשלוח לחברו עני מ"ע כגון דא (עיין להלן), אבל לשלם את הטובה אסור, שהרי הוא מראה בתשלומיו שהוא מקפיד, ורוצה לשלם את גמילות החסד, וזה אסור במ"ע, אפילו אם חברו עני, שאין מ"ע ניתן לשום תשלומין. ועיין מ"ש להלן.

**ואין פודין בו שבויין.**אעפ"י שהיא מצוה רבה (עיין בבלי ב"ב ח' רע"ב), ואסור לעשות כן משום שאין אדם פודה שבויים בדבר שאינו שלו. ועיין מ"ש להלן בתוספתא שביעית הנ"ל.

**ואין עושין בו שושבינות.**וכ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בר"מ,⁴⁰ בסמ"ג ובכפו"פ הנ"ל, וכ"ה במקבילה להלן שביעית וירושלמי דמאי הנ"ל. והברייתא דייקה בלשונה, ואמרה שאפילו לשלוח שושבינות בתחילה אסור וגם אריסותא אסורה מפני שהיא נגבית בב"ד (ב"ב פ"ט מ"ד), והוי ליה כאילו מלוה מעשר עני ע"מ להפרע אח"כ. אבל לשלם שושבינות (פורענותא) פשיטא שאסור, שהרי הוא בכלל פורע חובו, ואפילו תגמולין אסור לשלם, עיין מ"ש לעיל.

footnotes: ⁴⁰ צ"ע קצת לשיטת הר"מ ספ"ז מה' זכיה ומתנה (ועיי"ש בהשגות וברפ"ז שם) שאין שושבינות אלא במעות בלבד. ומסתימת לשונו כאן משמע שיש שושבינות אף בפירות. ושמא פירושו שאסור למכור מעשר עני כדי לעשות שושבינות במעות שקיבל. והוא הדין בפדיון מעשר שני ובכסף שביעית.

53. **ואין נותנין הימנו דבר לצדקה.**וכ"ה בד (ממנו) ובר"מ הנ"ל. אבל בכי"ע: ואין פוסקין הימנו צדקה. וגירסא זו היא באשגרה מתוספתא שביעית, והנכון הוא כלפנינו. ואסור לתת צדקה לעני ממ"ע, משום שמ"ע הוא קניין העני, ואם הוא מודיע לו שזהו מ"ע, הרי אין כאן נתינת צדקה אלא נתינת מ"ע. אבל להלן בתוספתא שביעית אנו עוסקים במע"ש ובפירות שביעית שבעה"ב יכול לאוכלם, וברור שיכול לתתם לצדקה, שהרי אף במתנה מותרים. אבל אסור לפסוק צדקה ממע"ש ופירות שביעית, שהרי פסיקת צדקה היא על מנת לשלם מנכסיו חולין ממש. ובירושלמי דמאי שם גורס: ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת. וכ"ה בר"מ פ"ג מה' מע"ש הכ"א ופ"ו מה' שמיטה ה"י. והיא היא.

**אבל משלחין הימנו דבר של גמילות חסדים וכו'.**וכ"ה הגירסא "משלחין" בכל הנוסחאות כאן ותוספתא שביעית. ברם בר"מ ספ"ו הנ"ל: אבל משלמין ממנו וכו'. וכ"ה בר"מ פ"ג מה' מע"ש הכ"א ובירושלמי דמאי הנ"ל. אבל בסמ"ג הנ"ל⁴¹ לנכון: אבל משלחין⁴² לדבר של גמילות חסדים. וכ"ה בר"מ עצמו בפ"ו מה' שמיטה ה"י (בכל הנוסחאות). ודווקא לשלח בתחילה לעני דבר של גמילות חסד מותר, שהרי אין העני מחוייב לשלם לו, אבל לשלם את הגמולין אסור, כמפורש לעיל.

footnotes: ⁴¹ שהעתיק את לשון הר"מ, כמו שנראה מסיום דבריו: ואין מוציאין ממנו מן הארץ לחו"ל. וכבר הראינו בכ"מ שכן דרכו להעתיק את לשון הר"מ ולפתוח בשם המקור, עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 58. ואעפ"י שהסדר בסמ"ג הוא משונה מסדר ההלכות שבר"מ שלפנינו, אבל בר"מ כת"י על קלף (כת"י רבינוביץ) הסדר הוא כמו בסמ"ג. ⁴² וכ"ה הגירסא בר"מ ה' מתנ"ע בכל כתי"י תימן שבדקתי (אבל בה' מע"ש: משלמין!). וכן בר"מ כת"י על קלף הנ"ל (אלא ששם בטעות: ואין משלחין, במקום: אבל משלחין).

54. **וצריך להודיע.**כלומר הוא מודיע לו ששולח את המתנה ממעשר עני, שהרי בידו לתת את המעשר לכל עני שירצה, והוא שולח לו לעני משל עני לכבוד המשתה. ועיין דמאי פ"ד מ"ד ובפיה"מ שם. ובשביעית ובמע"ש בוודאי צריך להודיע, כדי שינהגו בהם בקדושה.

**ונותנין אותו לחבר עיר בטובה.**באו"ז ח"א (ה' צדקה סי' כ"ו, ט' ע"ב) פירש: חבר עיר היינו חכם המתעסק בצרכי צבור, כדפירש"י זצ"ל בפ' בני העיר (מגילה כ"ז ב'), שמחמת כן בני העיר מפרנסין אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם, נותנין לו מעשר עני בטובה, שולחין לו בחזקת דורון בכבוד, אבל אין שולחין לו צדקה מן הכיס, כי גנאי הוא לו, וגם לבני העיר, לפרנס חכם המתעסק בצרכיהם מן הצדקה, אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן (עיין מ"ש לעיל ה"ב) לא מנכרא דמעשר עני הוא, אלא מיחזי כמנחה וכו'. ודברי האו"ז הובאו בהגהות מרדכי ב"ב פ"א סי' תרנ"ח. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 276. ובר"מ הנ"ל: ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה. אבל במקבילות בה' מע"ש ושמיטה לא העתיק הלכה זו. ברם עדיין לא נתברר טיבו המדוייק של חבר עיר אם הכוונה היא ליחיד (כפירש"י הנ"ל) או למין ועד העיר⁴³ ואפשר שחבר עיר פירושו כאן ועד העיר, שהיו מכניסים תבואה לאוצר שיתפרנסו ממנו עניים בשנות בצורת. ולפיכך אמרה התוספתא שמותר למסור מ"ע לחבר עיר בטובה, והיינו כשאינו נתבע לשלם לאוצר, מפני שכבר שלם חלקו משלו, ואין כאן איסור לא במ"ע ולא במע"ש ולא בשביעית, אעפ"י שהוא מתהדר בזה שהוא נתן לאוצר יותר מן הראוי לו. ועדיין צ"ע בזה. ועיין מ"ש על "אוצר" להלן עמ' 788.

footnotes: ⁴³ עיין במאמרים שציין להם הר"ל גינצבורג בפירושים לירושלמי ח"ג, עמ' 411 ואילך. והוא העיר שם (עמ' 426): "ומעניין הוא שבארמית של הנוצרים בא"י וכו' חבר מדינא משמעו אזרח הארץ וכו', עיין מש"ש. וכבר הראיתי במקום אחר שד"ר שולטהעס (שעליו סמך ר"ל גינצבורג) טעה במלונו (ערך חבר). ובמקור הסורי שהוא מביא צ"ל: כבר מדינה (ולא: חבר מדינה), כלומר, כבן מדינה, כבעל נימוסים, כפי שמפורש במקור היוני שנתרגם ע"י הסורי. ואינו עניין כלל לחבר עיר שלנו.

54-55. **אמ' ליתן ונתן נותנין לו וכו'.**באשכול ח"ב הוצ' הר"ח אלבק עמ' 173: אמר ועשה נותנין וכו'. ועיין ספרי ראה סוף פיס' קי"ז, עמ' 176, ולעיל פ"א ה"ד ומש"ש.

55-56. **נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה.**וכ"ה באשכול ובספרי הנ"ל. אבל מאבות דר"ן (פ"ה, הוצ' שכטר י"ט רע"א) מוכח שהיתה קיימת שיטה שאם אמר ליתן ולא הספיק בידו הרי מוכח שלא התנדב בגזרה מוחלטת, משום שאחרת אי אפשר שהקב"ה לא יספיק בידו. ולפיכך הוא נענש אם לא נתן. ובפסיז"ו ראה (ט"ו ט', ע"ד ע"ג): אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן, שכר דיבור נותנין לו, ולא שכר מעשה. ונראה מסיגנונו ששכר דיבור הוא פחות משכר מעשה. ויש כאן שיטה אמצעית.

56. **אבל אמ' לאחרים תנו וכו'.**וכ"ה באשכול ובספרי הנ"ל. ובבבלי (ב"ב ט' א'): גדול המעשה יותר מן העושה וכו'. ובר"מ פ"י מה' מתנ"ע ה"ו: הכופה אחרים ליתן צדקה ומעשה אותן שכרו גדול משכר הנותן וכו'. וכנראה שיש הבדל בין מעשה אחרים ובין אמר לאחרים. ועיין אבות פ"ה מי"ג, אבות דר"ן נו"ב פמ"ה, ס"ג ע"ב.

57-58. **לא אמ' לאחרים תנו וכו'.**וכ"ה בד ובאשכול הנ"ל. אבל בכי"ע חסר עד סוף הברייתא. ובספרי הנ"ל: לא אמר ליתן ולא אמר לאחרים תנו.

58. **אבל מניח לו בדברים טובים.**וכ"ה בד ובספרי בכת"י ברלין. ובאשכול הנ"ל: אבל נוח לו וכו'. וכ"ה בספרי בשאר הנוסחאות. ובמה"ג שם (מדרש תנאים עמ' 84): אבל מנחמו בדברים טובים. ופירושו כמאמר ר"ל בוי"ר (פל"ד, ט"ו): אם אין לך ליתן לו, נחמו בדברים, אמור לו תצא נפשי עליך שאין לי מה ליתן לך. ומכאן הוא מקור הר"מ בפ"י מה' מתנ"ע ה"ה, ועיין בבלי ב"ב ט' ב' ובתוספ' שם ד"ה והמפייסו. ועיין בכ"מ על הר"מ הנ"ל (ויש שם ט"ס בדברי מרן, עיין להלן). ועיין ב"ר פכ"ה, ב', עמ' 239 ובמנחת יהודה שם. ובפסיז"ו הנ"ל: לא אמר ולא נתן, יצא כל שכרו בהפסדו. והדברים תמוהים מאד. וקרוב לוודאי שיש שם השמטה וצ"ל: לא אמר ולא נתן [אבל הניחו בדברים נותנים לו שכר. אמר ונתן ופניו כבושים בקרקע] יצא כל שכרו בהפסדו. עיין ר"מ פ"י מה' מתנ"ע ה"ד ובאבות דר"ן נו"א ספי"ג, נו"ב ספכ"ג, ובמדרש משלי רפט"ו שציין לו מרן בה"ה.⁴⁴

footnotes: ⁴⁴ וכנראה שהציון שייך לה"ד. ואח"כ צ"ל: ב"ב פ"א הנותן וכו'.

59. **מעשה במונבז המלך וכו'.**נוסח התוספתא יותר קרוב לנוסח הבבלי. ובפי' ר"י נחמיאש למשלי י"א, ל', עמ' 62, מביא חלק מן התוספתא, וכנראה שהעתיק את תוכנה ולא את לשונה. ועיין להלן.

59-60. **שעמד וביזבז אוצרותיו בשני בצרות.**בד: את כל אוצרותיו וכו'. ובבבלי הנ"ל: שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת. ובכי"ע: שעמד וביזבז כל אוצרותיו לעניים שהיו לו בשני בצרות. והלשון מסורסת ובבבלי בכת"י (עיין דק"ס שם עמ' 49 הע' ח'): בשני בצורת לעניים. ובירושלמי: עמד וביזבז את כל נכסיו לעניים, ולא נזכר כלל שהמעשה היה בשני בצורת. ויוסף הכהן מספר (קדמניות ס"כ פ"ב, ה', סי' 51 ואילך) שהילני המלכה (אמו של מונבז) עלתה לירושלם בשנת רעב והיא בזבזה הון רב והביאה תבואה מאלכסנדריה ודבילה מקיפרוס, וחלקה אותן לעניים. ובנה זויטוס (אחי מונבז. ועיין ב"ר פמ"ו, י' עמ' 467 ובהערות שם) אף הוא שלח באותו זמן הרבה כסף לראשוני (גדולי) ירושלים. והוא מוסיף שם שבמ"א יספר על הטובות שעשו מלכי הדייב לירושלים.

68-69. **ואני גנזתי לעצמי לעולם הבא שנ' והלך וכו'.**עיין המשל הנחמד בפרקי דר"א פל"ד (הוצ' הרד"ל פ' ע"א) בג' אוהבים שיש לו לאדם בחייו. ומשל זה גם בספרות העמים, עיין מ"ש ר"י לוי בצופה הצרפתי חי"ח (1889) עמ' 83 ואילך.

69-70. **שקולין כנגד כל מצות שבתורה.**בר"מ רפ"י מה' מתנ"ע: חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה וכו'. ובמנוה"מ ח"א (עמ' 25): גדולה צדקה שכל המצות כלולין בה. שנא' וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת. ובתדב"א זוטא פ"א עמ' 170: גדולה צדקה ששוותה לתורה וכו'.

70. **בחיים ובמתים.**עיין ר"מ פי"ד מה' אבל ה"ז. ולפ"ז גם בגמילות חסדים גופא יש הבדל. ועיין בקה"ר פ"ז, ב'. והתוספתא נזכרה בפי' משקין לר"ש בן היתום, עמ' 107.

73. **כאילו עובד ע"ז וכו'.**ר"מ פ"י מה' מתנ"ע ה"ג.

75-76. **ר' לעזר בי ר' יוסה מניין וכו'.**וכ"ה בבבלי ב"ב י' א', בהוצאות שלנו. אבל בילקוט כת"י מעתיק משם: תניא היה ר' מאיר אומר וכו', עיין דק"ס שם עמ' 42 הע' ת'.