1. **אור לארבעה עשר בודקין וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל ובמשנתנו פ"א מ"א. ובקג"נ: אור ארבעה עשר וכו'. ועיין בבאור נוסחאות להר"ב נאה במס' פסחים שהוציא לאור (גמרא שלמה), ג' ע"א. ועיין להלן פ"ג, שו' 59.

1-2. **אין בודקין לאור החמה ולא לאור הלבנה אלא לאור הנר.**וכ"ה במכילתא דרשב"י בא, עמ' 22, לפי גירסת מדרש הגדול שם (י"ב, י"ז).¹ ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ז ע"א: אם לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר. וצריך לבדוק לאור הנר (כלומר, אפילו ביום)? נישמעינה מן הדא, אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור הככבים, אלא לאור הנר. ניחא לא לאור הלבנה, ולא לאור הכוכבים, אלא לאור חמה, וכי יש חמה בלילה? [תיפתר שלא בדק].² הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר. ובירושלמי לעיל ולהלן שם מפורש שבי"ג ניסן אינו בודק לכתחילה כלל, ואפילו במערות ובמחילות אינו בודק סמוך לאור י"ד מבעוד יום, אפילו לאור הנר, מפני שאין הנר מנהיר ביום כשם שהוא מנהיר בלילה. והברייתא שלנו מדברת איפוא בי"ד ניסן, ופירשה הירושלמי שאין בודקין לאור החמה גרידא (אם לא בדק בלילה), ולא לאור הלבנה גרידא, ולא לאור הכוכבים גרידא (אעפ"י שאורן מתרכז יותר בחורין ובסדקין, ואינו מתפזר לצדדין) אלא לאור הנר יחד עם כל אחד מהן. והפירוש מוכרח מתוכו שאם בי"ד עסיקינן, הרי אינו יכול לבדוק בליל הפסח, ובהכרח שאין בודקין לאור החמה פירושו לאור החמה גרידא, אלא צריך נר אף ביום. וכנראה שטעם הירושלמי הוא "שלא לחלוק בין ביעור לביעור" (עיין להלן, כ"ז ע"ב שם), ולפיכך אין הבדל בין בית שיש בו אורה³ לבית שאין בו אורה ובין סתם בתים לבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועיין בראשונים שציין באהצו"י, עמ' 2 ואילך, ובשי"ק ד"ה לא ובמה"פ ד"ה הדא וד"ה לא. ברם בבבלי ז' סע"ב: ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה,⁴ אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה. ולפי גירסא זו בהכרח אין לפרש ש"לאור הנר" דבוק לכולם, שהרי אין בודקין לאור האבוקה אפילו אם יש נר עמה (עיין בבלי ח' א', וירושלמי הנ"ל), וממילא עלינו לפרש שאין בודקין לאור החמה ולא לאור הלבנה וכו', אלא לאור הנר גרידא. והברייתא אומרת שאין בודקין בי"ג סמוך לערב לאור החמה, אלא מחכה לערב כדי שיבדוק לאור הנר. ולהלן שם שואל התלמוד: והאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת? כלומר, אכסדרה, שהיא פרוצה לגמרי מרוח אחת ויש לה הרבה אור, בודק אותה בי"ג מבעוד יום לאור החמה, ואינו צריך לחכות עד הלילה כדי שיבדוק אותה לאור הנר, כמו שהבינו כמה מן האחרונים בפרש"י, ומקשה התלמוד מן הברייתא הנ"ל על דברי רבא. ומתרץ התלמוד: לא צריכה לארובה דבחדר וכו', לצדדין. כלומר הברייתא אוסרת לבדוק לאור החמה בחדר מואר שלא כנגד הארובה, אבל כנגד הארובה מותר, וכאכסדרה דמיא. ברם כמה מן הראשונים סוברים שאין בודקין בי"ג ביום, מפני שאין בני אדם מצויים בבתיהם,⁵ כמפורש בבבלי ד' א'. ולפי שיטה זו דברי רבא שאכסדרה לאורה נבדקת בהכרח פירושו נבדקת לאורה בי"ד, אם לא בדק בי"ג בערב. ולפי זה אין להבין כלל את קושיית הבבלי על רבא לפירוש הנ"ל, שהרי אינו יכול להמתין לערב שהוא ליל פסח. ולפיכך פירש הר"ח שם: ואכסדרה לאורה נבדקת, אתא "ולא לאור החמה" (כלומר, בברייתא הנ"ל) לאשמעינן שהבודק ביום, בזמן שהחמה מצויה בעולם, כשהוא בודק בבית אינו בודק אלא בנר. ולפ"ז ברור שלשיטה זו אף הבבלי פירש את הברייתא שאין בודקין אפילו בי"ד ביום אלא עם נר דווקא, והקשו על רבא שאמר אכסדרה לאורה נבדקת ואין צורך בנר. ותירץ שהברייתא מדברת בבתים, ושלא כנגד הארובה. וכן, כנראה, מפרשים כמה מן הראשונים, עיין במאירי ז' סע"ב ובראשונים שהביא באהצו"י, עמ' 2 ואילך. ועיין מ"ש בצל"ח בסוגיין (ועיין מ"ש על פירש"י בפני יהושע). ועיין בב"ח או"ח ריש סי' תל"ג ובברכי יוסף שם.⁶ והנה בתוספתא ובמכילתא דרשב"י, עמ' 22, ובברייתא שבבבלי לא נזכר "אור הכוכבים" כלל, וברי"ץ גיאת ה' פסחים, עמ' ע"ז, הרכיב את נוסח הבבלי עם הירושלמי, עיי"ש בהערה י"ג. ועיין בפרקי דר"א פ"כ, הוצ' הרד"ל, מ"ו ע"ב, ועיי"ש הערה כ"א, ומגירסת הירושלמי קצת סיוע לדבריו על ההבדל בזה בין הירושלמי והבבלי.⁷ ובפסיקתא זוטרתי שמות י"ב ט"ו, ל"א ע"א: ושלש בחמה ותחת הכוכבים וכו', וכנראה שצ"ל: בחמה [ותחת הירח] ותחת הכוכבים, עיין בפי' הריטב"א להגדה של פסח סד"ה מצה זו שאנו אוכלים. והמקור שם צ"ע.

footnotes: ¹ בפסיקתא רבתי פ"ח, הוצ' רמא"ש, כ"ט ע"א: שאין מבערין את החמץ בפסח לא לאור הלבנה ולא לאור החמה אלא מדליק נרות ומפשפש את החמץ בפסח. ועיין בהלכות פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' ו', ובה"ג ד"ב, עמ' 133, ובשבה"ל הקצר ריש כלל ז'. וכנראה שהוסיפו שם "ולא לאור האבוקה" ע"פ הבבלי ז' סע"ב. ² כגירסת הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 2, וירושלמי כפשוטו, עמ' 369. וכ"ה בס' המכתם, עמ' 374, בפי' הר"י מנרבונא, פי' הריבב"ן וחי' הר"ן ח' א'. אבל וודאי גמור אין כאן, ואפשר שיש כאן פירוש שנוסף בגוף הירושלמי, עיין מ"ש הר"ב נאה באוצר הראשונים (לחי' הר"ן ד' א'), ל"ו ע"ד, הע' 14. ³ ואינו מחוייב להאפיל את החלונות, כפי שמוכח מהמשך הירושלמי. ואעפ"י שאור הנר ביום אינו מועיל, מ"מ לא חלקו בין ביעור לביעור. ועוד שאור הנר מועיל לחורין ולסדקין שאין אור השמש נכנס לתוכן, עיין במדרש שכל טוב בא, עמ' 101. ⁴ אבל עיין בהערת הר"ב נאה לס' המכתם, אוצר הראשונים, קמ"ו סע"ד, הע' 6. ⁵ ואור לי"ג אינו בודק, מפני שמצותו בכך שיבדוק בי"ד, או בסמוך לו מיד, כפי שמוכח בירושלמי לעיל שם, וכפירושו של בעל שדה יהושע. ועיין בעמודי ירושלים בירושלמי שם שהעיר על שיטת הראב"ן הסובר שאם בדק בי"ג חוזר ובודק בי"ד, עיי"ש. וכן ביבין שמועה להרשב"ץ, כ"ו ע"ג: וכתב רבינו אבן מגש ז"ל בני אדם המכבדין חדריהם בי"ג בניסן ומכוונין לבדוק החמץ ולבערו, ונזהרין שלא להכניס שם חמץ עוד, אעפ"כ צריכין בדיקה ליל י"ד. ⁶ ועיין בפי' ר"י מנרבונא ח' א' ד"ה ואכסדרה, ובהערות הר"ב נאה שם, ועיין בחי' הר"ן שם ד' א' ד"ה ואיכא מ"ד ובהערות הר"ב הנ"ל שם. ובפנים תפסתי כפירוש הפשוט בירושלמי ובבבלי. ⁷ ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 99, הע' 85. ועיין בבלי כאן ב' א'.

2. **לפי שבדיקת הנר יפה מרובה.**וכ"ה בד ובקג"נ. וכ"ה בכי"ל (אלא שם: ומרובה). ובכי"ע: לפי שאור הנר יפה לבדיקה. וקרוב לוודאי שהוא "מתוקן" ע"פ הבבלי ח' א'.⁸ ובמדרש הגדול י"ב, י"ז, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' קצ"ח: לפי שבדיקת הנר יפה מאור החמה ומאור הלבנה. ושמא היתה לפניו פיסקא זו במכילתא דרשב"י. והגירסא שלפנינו בתוספתא קשה. ור' יונה בר' גרשון מגיה בתוספתא: יפה מארובה (עיין בבלי ח' א' הנ"ל), והוא קרוב קצת לגירסת בעל מדרש הגדול.

footnotes: ⁸ פיסקא זו של התוספתא חסרה בירושלמי ובבבלי כי"מ, אבל ישנה גם בקטעים מן הגניזה שפרסם לוו.

3. **אע"פ שאין ראיה לדבר וכו'.**מכילתא דרשב"י ובבלי הנ"ל. ועיין בירושלמי לעיל שם ובבלי ז' ב'.

4. **נר אלים נשמת אדם.**וכ"ה בכל הנוסחאות ("אלהים"). אבל בפסוק (משלי כ', כ"ז): נר ה' וכו'. ועיין מ"ש הר"ב נאה בבאור נוסחאות לגמרא שלמה, מ"ב רע"א.

4–5 **בית שמיי או' שתי שורות על פני כל המרתף.**פיסקא ממשנתנו פ"א מ"א. ובירושלמי שם ה"א, כ"ז ע"ב: אי זהו מרתף כל שנתון עם הלחם בחצר. ובמשנתנו מסיים: ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות.

5-6. **שורה החיצונה הרואה את הפתח והעליונה הרואה את הקורות וכו'.**כלומר, כל השכבה החיצונה הרואה את הפתח וכל השכבה העליונה הרואה את הקורות, והיינו שקולף כמין גמ"א יונית, כפירוש רב הונא בשם רב בירושלמי במקומו וכר' יוחנן בבבלי ח' ב', והביאו בבבלי שם את הברייתא שלנו כסיוע לר' יוחנן. אבל בר קפרא בירושלמי שם סובר שקולף כמין שני גמי"ן, כלומר שתי שורות החיצונות על פני כל המרתף, והיינו שתי שורות העליונות ושתי שורות החיצונות. ובבבלי סובר רב יהודה⁹ שבודק את השורות החיצונות מן הארץ עד הקורה, והביא שם ברייתא ששנתה כמותו.

footnotes: ⁹ בדק"ס, עמ' 21, הערה א' מביא בשם כ"י אוקספורד: רב יהודה בשם רב, כלומר בניגוד לשיטתו בירושלמי. אבל גם בכי"מ ובקטעים הנ"ל ובר"ח הגירסא היא כלפנינו.

6. **אבל שלמטה הימנה ושלפנים וכו'.**כלומר, הגמ"א הפנימית שלאחריה, שלא כבר קפרא הנ"ל. ועיין בבלי הנ"ל, ובשנו"ס שם בהוצ' הר"ב נאה.

7-8. **בית הלל אומ' שורה החיצונה היא העליונה הרואה את הפתח ואת הקורות שלמטה הימנה, אבל שלפנים הימנה אין צריך לבדוק.**וכע"ז גם בד ובקג"נ. והוא כרב בבבלי ח' ב', ואמרו שם: ר' חייא תני כוותיה דרב. אבל בכי"ע: וחכמ' אומ' שורה החיצונה רואה את הפתח היא העליונה ואת הקורות שלמטה הימנה, אבל שלמטה הימנה אין צריך לבדוק. וברור שיש כאן עירבוביא בלשון והרכב של שתי נוסחאות, וצ"ל: שורה החיצונה היא העליונה רואה את הפתח שלפנים הימנה, אבל שלמטה וכו'. וגירסא זו תוקנה ע"פ הבבלי ח' ב', כשיטת שמואל שם, ואמרו שם: וכולהו תנאי תנו כוותיה דשמואל.¹⁰ ובכי"ל: בית הלל או' שורה החיצונה היא העליונה הרואה את הפתח ואת הקורות, אבל שלמטה הימנה ושלפנים ממנה אין צריך לבדוק. ואף כאן יש כנראה עירבוביא של שתי נוסחאות. ושמא צ"ל שם: ושלמטה במקום "אבל שלמטה". ובירושלמי אמרו בשם ר' יוחנן: שורה החיצונה, היא העליונה, הרואה את הפתח ואת הקורה שלפנים ממנה (כשמואל בבבלי הנ"ל). תני של מטה ממנה (כלומר, הברייתא שלפנינו). הוון בעיי מימר מאן דאמ' שלפנים הימנה, כל שכן שלמטה הימנה.¹¹ מאן דמר שלמטה הימנה, הא לפנים ממנה לא. וכן מפורש בתוספתא כאן. אבל לפי הגירסא של כי"ע (עיין מ"ש לעיל) הרי כתוב שם מפורש: אבל שלמטה הימנה אין צריך לבדוק. ולשיטת הירושלמי כ"ע מודים שצריך לבדוק את שלמטה הימנה. ולפיכך ברור שיש שם תיקון ע"פ הבבלי, וכמו שכתבנו לעיל.

footnotes: ¹⁰ לפנינו נוסף: והלכתא כוותיה דשמואל. וכ"ה בקטעים הנ"ל. אבל בכי"מ ובכ"י אוקספורד ליתא, עיין דק"ס, עמ' 22, הע' ה', ובתיו"ט פ"א סמ"א. ועיין בהערות הר"ב נאה שם, באור נוסחאות, מ"ט ע"ב. ¹¹ ולפי שיטה זו קולף למעלה כמין גמ"א, והיינו שתי שורות העליונות הרואות את הקורות, ושורה אחת למטה מן העליונה החיצונה, ובניגוד לב"ש הסוברים שקולף כמין גמ"א על פני כל המרתף אומרים ב"ה שאינו קולף אלא בשתי שורות החיצונות שהן העליונות.

8-9. **חורי הבית העליונים והתחתונים וכו'.**ירושלמי פ"א ה"א, כ"ז ע"ב, בבלי ח' א'. ופירשו בירושלמי שאף התחתונים בכותל הם, אלא שהעליונים הם למעלה מעשרה והתחתונים למטה מעשרה (אבל למעלה מג' טפחים), ולפיכך לא חששו שמא נפל לשם חמץ, אבל אם הוא משתמש בחורים בין כך ובין כך צריך בדיקה. ועיין במה"פ. ועיין במאירי שם. ובבבלי פירשו שהעליונים והתחתונים ממש אינם צריכים בדיקה, והאמצעים צריכים בדיקה.

9. **היציע והדות.**בכי"ל: היציע והחדות, וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בבבלי: וגג היציע ("והדות" ליתא שם). ונראה שבא"י פירשו יציע מעין גזוזטרא, והיא באה יחד עם הדות, ואף יציע עצמו אין צריך בדיקה, עיין מ"ש לעיל עירובין פ"ח הי"ח, שו' 59–60, ד"ה ופירוש. ועיין מ"ש להלן בשם הר"ח והריטב"א. והעמידוה בירושלמי בחדות שיש לה ליזביז, ולפיכך לא חששו שמא נתגלגל חמץ לשם.

**וגג הבית.**כ"ה בד ובכי"ע ובכי"ל ובקג"נ, ובכי"ו נשמט בטעות ע"י הדומות. ובירושלמי בטעות: וגג הבד. אבל ברי"ץ גיאת ה' פסחים, ריש עמ' ע"ט, מעתיק בשם הירושלמי: גג הבית. ובבבלי בכל הנוסחאות חסר וגג הבית, ואינו גם בה"ג, ד"ו כ"ח ע"ב, ד"ב, עמ' 134, ובה"פ, עמ' ז'. ברם בשאילתות צו סי' ע"ט: וגג היציע וגג הבית. וכן, כנראה, היה גם לפני הרי"ץ גיאת הנ"ל, סוף עמ' ע"ח. ובר"ח: והגג שאין בני אדם משתמשים בו, וכן היציע וכו'. וכן בנימוקי יוסף לפסחים¹² ח' א': גירסת הרי"ט ז"ל והגג והיציע, ולא גרסינן גג היציע, דשאר גגות נמי אין צריכין בדיקה, שעורבין מצויין שם. והיא גירסת הר"ח אלא שהריטב"א פירש שגג דינו כחצר, עיין לעיל בבבלי שם. ועיין בתוספ' רי"ד שם ד"ה וגג.¹³

footnotes: ¹² נדפס על שם הריטב"א, עיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"א, הע' 110, בשם הר"י פערלא. ¹³ עיין בהערות הר"ב נאה בבאור נוסחאות לבבלי ח' א' (מ"ד ע"א), שו' 24.

**וגג המגדל.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי ובשאילתות ובה"ג ד"ב הנ"ל. אבל בכתה"י הבבלי חסר וגג המגדל. ועיין עיטור ה' ביעור חמץ, הוצ' רמא"י קי"ח ע"ג, ובהערה י"ד שם. ועיין מ"ש הר"ב נאה בבאור נוסחאות במקומו, מ"ד ע"א, שו' 24.

**בית התבן.**וכ"ה בירושלמי. ובבבלי הנ"ל: ומתבן. ומכאן משמע שהיא היא, עיין מ"ש לעיל עירובין פ"ו, הערה 42. אבל עיין בהעמק שאלה לשאילתות סי' ע"ט, אות ד' (וצ"ל שם: בית התבן, במקום בית האבן).

10. **ובית העצים.**וכ"ה בירושלמי. אבל בבבלי בדפוסים ובכל כתה"י, וכן בה"ג ובה"פ הנ"ל ליתא. וכן מחקה בח"ד, מפני שאמרו בפירוש בבבלי ח' א': אמר רב פפא בי ציבי ובי תמרי צריך בדיקה. ברם בשאילתות הנ"ל: ובית העצים וכו' אין צריכין בדיקה וכו', ובי ציבי צריכין בדיקה. ובעל כרחינו אנו אומרים שבית העצים לחוד ובי ציבי לחוד. וסתם ציבא הוא עץ קטן, ולפעמים הוא נמלך באמצע האכילה והולך לבי ציבי ליטול קיסמין להוסיף על המדורה. והתלמוד סמך על מה שאמר לעיל שם בסמוך: הא ברברבי, הא בזוטרי, עיין בתכ"מ. אבל עיין ר"מ פ"ד מה' חמץ ומצה ה"ו. ועיין בערוך ערך צב, ובתוספות לערוך השלם, עמ' 349, ערך צב.

**ובית האוצרות.**וכ"ה בירושלמי. וסתם אוצרות שלהם היו בשדה, עיין לעיל מעשרות פ"ב ה"כ ועירובין פ"ד ה"ח. ובירושלמי אמרו: מרתף שהוא בוש לוכל בתוכו הרי הוא כאוצר, ואוצר שאינו בוש לוכל בתוכו הרי הוא כמרתף. והשוה תוספתא מעשרות הנ"ל עם דברי ר' נחמיה במשנתנו שם פ"ג מ"ה. ובבבלי ליתא "ובית האוצרות".

**אוצרות של יין אוצרות של שמן.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ושאלו שם: והתניא אוצרות יין צריך בדיקה אוצרות שמן אין צריך בדיקה? הכא במאי עסיקינן במסתפק. אי הכי, שמן נמי? שמן יש קבע לאכילה, יין אין קבע לשתיה. ובירושלמי: מרתף של יין צריך בדיקה, מרתף של שמן אינו צריך בדיקה. מה בין יין ומה בין שמן? יין אין לו קבע, שמן יש לו קבע. אוצר בין של יין בין של שמן אינו צריך בדיקה. ועיין ר"ח ומאירי שם ובר"מ פ"ב מה' חמץ ומצה ה"ו ובהשגות שם. ועיין בס' מנוח ובכ"מ שם.

11. **ואוצרות של תבואה וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות. ובעיטור ה' ביעור חמץ (קרוב לראשו), הוצ' רמא"י קי"ח רע"ג: ובתוס' אוצרות תבואה. וכ"ה בפי' תלמיד הרמב"ן על הרי"ף בסוגיין. ובירושלמי: ואוצרות הפירות. ובבבלי ליתא בשום נוסח, ואינו גם בה"פ, עמ' ז', ובה' ראו, עמ' 12. אבל בשאילתות סי' ע"ט הנ"ל ובה"ג, ד"ו כ"ח ע"ב, ד"ב, עמ' 134: ואוצרות תבואה. ועיין בהערות הר"ב נאה ח' א', באור נוסחאות (מ"ד ע"ב), שו' 25.

11-12. **מטה החוצצת את כל הבית והיו תחתיה עצים ואבנים וכו'.**וכע"ז גם בירושלמי. ובבבלי שם: רשב"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת צריכה בדיקה. ורמינהו וכו' רשב"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורים תחתיה ומפסקת אינה צריכה בדיקה. קשיא מטה אמטה וכו', לא קשיא הא דמידליא הא דמיתתאי. ופירש"י: ומפסקת. יש הפסק בין שוליה לקרקע, כגון שרגליה גבוהים למטה וכו', ומפסקת יש אויר בין שוליה לעצים וכו' דמידליא שגבוהה הרבה ויש אויר תחתיה הרבה נוחה תשמישתה. דמיתתאי, אעפ"י שיש קצת אויר אין נוחה תשמישתה. ולפי פירש"י צריכה בדיקה פירושו שהמטה צריכה בדיקה, כמו שמשמע מן הלשון צריכה. ובתוספות שם ד"ה מטה השיגו על רש"י מן התוספתא והירושלמי כאן, והעתיקו: מטה שהיא חוצצת החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים מונחים תחתיה וכו'. וכן השיג עליו מן התופתא בחי' הר"ן שם. אבל בתוספות הרשב"א לפסחים שם: בירושלמי ובתוספתא קתני בהדיא מטה החוצצת בתוך הבית בודק צד החיצון ואינו בודק צד הפנימי. ורבינו קיצר. וכן ברוקח סי' רס"ו: בתוס' רשב"ג אומר מטה חוצצת את כל הבית, והיו תחתיה עצים ואבנים בודק את הצד החיצון ואינו צריך לבדוק עד (צ"ל: צד) הפנימי. ומכאן מוכח שהגירסא הנכונה היא "צריך וכו', אינו צריך", כלומר, הבית שאחורי המטה. (הר"ש משנץ שם). ובשאילתות סי' ע"ט: ואוצרות תבואה כולן אין צריכין בדיקה. רבן שמעון בן גמליאל אומר מטה החוצצת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורים תחתיה ומפסקת אין אחריה צריך בדיקה.¹⁴ ורבינו הסמיך לברייתא הראשונה את הברייתא השניה שהובאה בבבלי שם. ובקטעים של הבבלי שפרסם לוו: החולקת בתוך הבית ומפסקת אפי' לצד צריך לבדוק (כלומר, לא תחתיה בלבד, אלא אפילו לצד וכו'). ובר"ח גרס בבבלי בשתי הברייתות "אין צריך בדיקה", וכן מביא המאירי בשם "ספרים שלנו". וקושיית הבבלי היתה למה מצריך בברייתא השניה עצים ואבנים, ומתרץ שבמטה דמידליא עסיקינן, כלומר שיש לה רגלים גבוהות, ולפיכך אם אין שם עצים ואבנים חוששים שמא תינוק רַגָע נכנס לשם, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 373. וברי"ץ גיאת, עמ' ע"ח, הביא את פירוש הר"ח וחלק עליו, ופירש שבמטה עצמה עסיקינן, וכנראה שגרס בברייתא הראשונה אינה צריכה בדיקה ("דומיא דגג ויציע וחורי הבית"), ובשנייה צריכה בדיקה,¹⁵ ופירש שאם המטה גבוהה היא חולקת רשות לעצמה ואין דרכו להניח פתו עליה, ודינה כחורי הבית העליונים, אבל כשהיא נמוכה דינה כחורי הבית האמצעים, ולפעמים מניח פתו עליה. ואם עצים ואבנים סדורים תחתיה, הרי משתמש בתחתיה, וצריך בדיקה תחתיה. ועיין בס' מנוח על הר"מ פ"ב מה' חו"מ סה"ו שכתב שאף הר"מ פירש שבבדיקת מטה עצמה עסיקינן, אלא שפירש לפי גירסתנו שבעצים ואבנים תחתיה אינה צריכה בדיקה. ובמהר"מ חלאווה בסוגיין, ח' א', השיג על הרי"ץ גיאת, והכריע כגירסת הר"ח וכפירושו, והסתייע מן הירושלמי. ועיין בעיטור ה' ביעור חמץ, הוצ' רמא"י, קי"ח סע"ד ואילך, והגירסא שם משובשת, וקשה לעמוד על הנוסחא הנכונה בדבריו. ועכשיו זכינו לפי' תלמיד הרמב"ן לסוגיין, ועל פיו יש לתקן את דברי העיטור, כמו שהראה הר"ב נאה בהערותיו שם.

footnotes: ¹⁴ כ"ה בנוסח כ"י הנצי"ב, עיי"ש בשאילתות ד' ירושלים, עמ' ע"ו, סוף הע' ד'. ¹⁵ עיין בתוספות ובתוספות הרשב"א הנ"ל. ועיין דק"ס, עמ' 19, הע' ח', ומ"ש עכשיו הר"ב נאה בבאור נוסחאות לבבלי ח' א', מ"ד ע"ב-מ"ה ע"ב.

13. **היוצאין בשיארה והמפרשין בספינה וכו'.**וכ"ה ("בשיארה") אף בקג"נ, וכן בהלכות פסוקות הוצ' הר"ס ששון, עמ' י' (מן הבבלי): המפריש והיוצא בשיארה וכו'. ועיין מ"ש על כתיב זה לעיל עירובין פ"ב, הערות 4–5. ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ז ע"ב: היוצא לפרש קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק, בתוך שלשים צריך לבדוק. הדא דתימר בשיש בדעתו לחזור, אבל אין בדעתו לחזור אפילו קודם לשלשים יום צריך לבדוק. ובספק, אבל בודאי אפילו מראש השנה. אמר ר' בא ואפילו יש בדעתו לחזור צריך לבדוק, שמא ימלך ולא יחזור. ולפי פשוטו משמע שאם יצא בתוך שלשים לפני הפסח כבר חל עליו חובת בעור, וצריך לבער אפילו אם דעתו לחזור לפני הפסח, אבל לפני שלשים יום אינו צריך לבדוק, ויבדוק כשיחזור לפני הפסח. אבל אם אין דעתו לחזור אלא לאחרי הפסח צריך לבדוק אפילו אם יצא קודם שלשים יום לפני הפסח. והשאלה היא דווקא בבדיקה כלומר, בספק אם יש לו חמץ, אבל בוודאי שיש לו חמץ מבער אפילו לפני שלשים יום, ואפילו אם דעתו לחזור. ור' בא חולק וסובר שלעולם בודק, שמא ימלך ולא יחזור אלא לאחרי הפסח, שהרי במפרש בשיירא ובמפליג בספינה עסיקינן, כלומר ביוצא לדרך רחוקה, ולפיכך חוששין שמא ימלך ולא יחזור אלא לאחרי הפסח. וכן פירשו רוב הראשונים, אבל יש מהם שפירשו אחרת, עיין מ"ש להלן. ובבבלי ו' א': אמר רב יהודה אמר רב המפרש והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער, תוך שלשים יום זקוק לבער. אמר אביי הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער לא אמרן אלא שדעתו לחזור (פירש"י: בימי הפסח), אבל אין דעתו לחזור אין זקוק לבער. א"ל רבא ואי דעתו לחזור אפילו מראש השנה נמי? אלא אמר רבא הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור אפילו מראש השנה זקוק לבער. ולפירש"י "דעתו לחזור" פירושו בימי הפסח, ולפיכך תמה רבא "אפילו מר"ח נמי". ברם בשאילתות צו סוף סי' ע"ח באר באריכות והוכיח שאפילו דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק שמא יבוא בסמוך לפסח ולא יהא בידו סיפוק לבדוק ולבער. וכן כתב בטאו"ח סי' תל"ו בשם הרי"ץ גיאת. וכ"ה דעת הר"מ בספ"ב מה' חמץ ומצה והריא"ז (לפי שלטה"ג) ועוד, אבל אם דעתו לחזור אחר הפסח אינו צריך לבדוק אם יצא קודם לשלשים יום לפני הפסח, וכשיגיע הפסח יבטלנו בלבו. ועיין בהעמק שאלה לשאילתות הנ"ל אות ה' ואילך. ולפי פשוטו הירושלמי בוודאי חולק על הבבלי, וכדעת רוב הראשונים. ועיין עכשיו מ"ש הר"ב נאה לבבלי שם בבאור נוסחאות, כ"ז ע"ב. ועיי"ש בס' המכתם,¹⁶ ומ"ש הר"ב נאה שם, הערה 41.

footnotes: ¹⁶ ועיין במה"פ לירושלמי שם ד"ה הדא. ואשר לדיוקו בחילוק הלשון בין הבבלי ("לבער") והירושלמי ("לבדוק"), עיין מ"ש הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' קמ"ד.

15. **ר' יהודה או' משם רבן גמליאל שתי חלות של תודה פסולות וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ה: ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה פסולות ומונחות על גג האיצטבא, כל זמן שמונחות כל העם אוכלים, נטלה אחת, תולין, לא אוכלין ולא שורפין, נטלו שתיהן התחילו כל העם שורפין. רבן גמליאל¹⁷ אומר חולין נאכלים כל ארבע, ותרומה כל חמש ושורפין בתחילת שש. ומן התוספתא כאן משמע שאף דברי רבן גמליאל נמסרו בשם ר' יהודה, ולשיטת רבן גמליאל, ניטלה אחת מהן אין אוכלין אלא תרומה. ומה שאמרו "פסולות" פירשו בירושלמי פ"א ה"ה, כ"ז ע"ד, ובבבלי י"ג ב', שמתוך שהן מביאין הרבה תודות בי"ג בניסן, יש מהן שנפסלות בלינה.¹⁸ ונתבאר בבבלי שם, וכן בביצה י"ט ב', שאין מביאין תודה בערב הפסח. אבל בירושלמי הנ"ל להלן שם מוכח שמביאין תודה בערב הפסח (שהרי אם לא יביא בערב הפסח יעבור בעשה), ומי שסובר שכשירות היו פירושו כשירות ממש.¹⁹ ולא עוד אלא שהביאו שם ברייתא בשם ר' נתן שהיו אוכלין את החלות עצמן, וכשניטלו החלות (לדעת ר' נתן לא היו ניטלות אחת, אחת) שוהין להן שעה אחת לאכילתן (כדין תרומה), ותולין אבל לא שורפין (חולין). ואף מי שסובר שהחלות פסולות יכול לסבור שהיו מביאין תודה בערב הפסח, אלא שחלות כשרות אי אפשר להניח עד סוף חמש שלא להביא קדשים לידי פסול,²⁰ ולפיכך הניחו שם חלות פסולות. אבל עיין בבבלי י"ג סע"ב, בתוספות, בתוספות הרשב"א ובחידושי מהר"מ חלאווה שם.

footnotes: ¹⁷ לפני המאירי היתה הגירסא במשנתנו "רבן שמעון בן גמליאל", עיי"ש י"א ב' ד"ה ועוד (21 ע"א), ועיין בתוספות ובתוספות הר"ש י"ג סע"ב. אבל במאירי שם: "אף בספרים מדוייקים מצינו בכאן רבן גמליאל, ולא רבן שמעון". וכן מעתיקים גם הראשונים הנ"ל י"ג רע"א, וכן במאירי ברפ"ב. והגירסא "רשב"ג" הוא שיבוש ברור, כפי שמוכח מכל נוסחאות המשנה והתוספתא כאן. ¹⁸ בירושלמי: מתוך שהן ממהרין אי אפשר שלא ישפך הדם של אחת מהן. ¹⁹ עיין בפ"מ שם רה"ה ד"ה כשירות. וכן מוכח מהמשך הירושלמי: מה נפיק מביניהון חלות תודה וכו'. ועיין מאירי י"ג ב' ד"ה ולעניין. ועיין מ"ש להלן חגיגה פ"א, שו' 39–41, ד"ה נמצאנו ואילך. ²⁰ ולהניח אחת כשרה ואחת פסולה, ולאכול את הכשירה בסוף ד', אי אפשר מתוך חשש שמא תטמא הפסולה את הכשרה, ולפיכך נטלו שתי פסולות ששתיהן עומדות לשרפה.

16. **ומונחות על גג האיסטבה.**וכ"ה ("על גג") גם בכי"ע ובקג"נ. ובד: על גב וכו'. ובכי"ל הקריאה בספק. ועיין בבלי י"ג ב', סוכה פ"ד מ"ד ובבלי שם מ"ד ב', שקלים פ"ח מ"ד. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 326 ואילך.

18. **שורפין תרומה תלויה טמאה וטהורה כאחד דברי ר' מאיר.**במשנתנו פ"א מ"ו: ר' חנניה סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה, אעפ"י שמוסיפין טומאה על טומאתו (כלומר, שהרי בין כך ובין כך שניהם עומדים לשריפה) וכו', א"ר מאיר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. א"ל ר' יוסי אינה היא המדה. ומודים ר' אליעזר ור' יהושע ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה. על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה, שר' אליעזר אומר תשרף זו לעצמה וזו לעצמה, ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. ובתוספתא תרומות פ"ז הי"ח שנינו: אין מערבין תלויות זו בזו, אבל מערבין תרומה שניטמאת בולד הטומאה עם תרומה שניטמאת באב הטומאה. וברייתא זו היא מעין משנת פסחים הנ"ל, ומחלוקת האמוראים במהות וולד הטומאה אפשר להעביר גם לברייתא זו, עיין מ"ש בח"א, עמ' 418. והברייתא בתרומות נסמכת למשנתנו שם (פ"ח מ"ח), למחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בחבית שנולד לה ספק טומאה (כלומר, תרומה תלויה), שלר' אליעזר נוהג בה כטהורה, ולר' יהושע יכול לגרום לה טומאה, ובמקום פסידא מטמאה בידים, כלהלן שם מ"ט. נמצאנו למדים שעדותו של ר' חנניה סגן הכהנים שבמשנתנו לעניין קדשים הועברה אף לעניין תרומה, ונשנית גם בתרומות. ומטעם זח נחלקו האמוראים בירושלמי (פ"א ה"ח, כ"ז סע"ד ואילך) ובבבלי (ט"ו א') בפירוש "מדבריהם למדנו", אם הכוונה לדברי ר' חנניה סגן הכהנים ור"ע שבמשנת פסחים, או לדברי ר' אליעזר ור' יהושע שבמשנת תרומות (פ"ח מ"ט). ולשיטת ר' יוחנן בירושלמי שם הסובר ש"מדבריהם למדנו" דבוק לרישא שבמשנת פסחים (כלומר, לדברי ר' חנינא סגן הכהנים ור"ע), הסיפא "ומודים ר' אליעזר ור' יהושע" היא משנת ר' שמעון, והוא מכוין למשנת תרומות הנ"ל, כמפורש בתוספתא להלן. ועיין הפירוש בבבלי כ' ב'. ולפי פשוטה דברי ר' מאיר שבתוספתא כאן משלימים את דבריו במשנת פסחים הנ"ל, והכוונה ששורפין כולן יחד בפסח, וכבאור הירושלמי במקומו (רה"ח): מהו בפסח, בארבעה עשר, כלומר בשעת הבעור. ועיין להלן שם בירושלמי ובבבלי ט"ו ב' ומ"ש במה"פ שם ד"ה ר' יוסי ובשי"ק ד"ה הכל.²¹ ובבבלי כ' ב': דתניא י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות דברי ר' מאיר וכו'. ועיין לעיל שם י"ג א' ומ"ש להלן פ"ג, שו' 32–33, ד"ה ארבעה עשר. ועיין ר"מ פ"ג מה' חמץ ומצה ה"ד, בכ"מ שם, ומ"ש במעשה רוקח במקומו.

footnotes: ²¹ ועיין בתוספות הר"ש י"ד ב' ד"ה ולד (ל"ה סע"ב ואילך).

18-19. **וחכמים אומ' תלויה בפני עצמה, טהורה בפני עצמה וכו'.**בבבלי הנ"ל: ר' יוסי אומר טהורה וכו'.

19-20. **אמ' ר' שמעון לא נחלקו וכו'.**בבלי הנ"ל. וכן אמרו בירושלמי על משנתנו הנ"ל: הדא דתנינן מודה ר' ליעזר לר' יושוע ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה. א"ר יוחנן ר' שמעון שנייא, כלומר, ואינה מדברי ר' יוסי, וכמפורש לעיל שם בירושלמי: תניין אינון, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 384. אבל בבבלי הנ"ל פירשו שכל המשנה היא מדברי ר' יוסי, והוא משיב לר' מאיר לפי שיטת ר' שמעון עיי"ש. ועיין גם מ"ש להלן, שו' 22–23, ד"ה אמ' ר' יוסה.

20-21. **ששורפין זו בפני עצמה וזו בעצמה.**בבבלי הנ"ל מוסיף: על התלויה ועל הטהורה ששורפין. אבל בכ"י ב' שם (לפי דק"ס, עמ' 52, הערה ג'): ועל התלויה ועל הטהורה שאין שורפין, וכן כנראה היה גם לפני רש"י אלא שהגיה, ולפי גירסא זו שנו כאן בדרך לא זו אף זו. ולפי גירסת רש"י קשה כיצד מותר לשרוף את התלויה יחד עם הטהורה לדעת ר' אליעזר, והרי מספק יש לחשוש שמא טמאה היא. ורש"י פירש שם: דהואיל ולא הוחזק טומאה אין נראה כמטמא בידים. ולפי זה הרי בוודאי שמותר לשרוף תלויות זו עם זו, וכתוספתא (תרומות פ"ז הי"ח) מפורש: אין מערבין תלויות זו בזו. ושמא הכוונה שם בתלויות שדעתו להשאל עליהן, אלא שא"כ הרי פשיטא שאין מערבין, ויגיד עליו ריעו, הסיפא שם, שבמערבין על מנת לשרוף עסיקינן, עיי"ש. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגעל שהעיר על התוספתא הנ"ל ולשו"ת הרדב"ז, לשונות הר"מ סי' קמ"ד. והשואל שם דייק שמלשון ר' יוסי לעיל ("שורפין תלויות בפני עצמן")²² משמע שמותר לשרוף תלויה עם תלויה, עיי"ש ברדב"ז. ולכאורה משמע שאף לפניו היתה הגירסא בבבלי שאין שורפין תלויה עם טהורה, שאם לא כן, היה לו לשאול מדברי ר' שמעון, ותירוצו אינו שייך שם.

footnotes: ²² כגי' כ"י ב', עיין דק"ס.

22-23. **אמ' ר' יוסה אין הנדון זה דומה לראיה וכו'.**בבלי הנ"ל, לעיל שם ט"ו א'. ולפי פשוטו מוכח מכאן שר"מ כיון לדבריהם של ר' חנינא סגן הכהנים ור"ע, וע"ז השיב לו ר' יוסי: אין הנדון וכו'. ותירצו בבבלי ט"ו ב': ר' יוסי לאו אדעתיה, דהוא סבר ר"מ מדר' חנינא סגן הכהנים קאמר ליה וכו'. ובירושלמי לא הובאה ברייתא זו.

26. **אלא שזה טמא טומאה חמורה, וזה טומאה קלה.**כלומר, שמן שנפסל בטבול יום אינו נעשה תהילה (כמשנת פרה פ"ח מ"ז), ואינו מטמא אחרים, ואם מדליקין אותו בנר שניטמא טמא מת נעשה תחילה. ועיין ירושלמי פ"א סה"ז, כ"ז ע"ד, ובבלי י"ד רע"ב. ובבבלי הנ"ל גורס: זה פסול וזה טמא.

26-27. **ואני אומ' ששורפין תרומה שניטמאת וכו'.**כלומר, ואף אני אומר ומודה בזה. ובבבלי הנ"ל: אף אנו מודים בתרומה וכו'.

29-30. **בית שמיי אומ' אין שורפין בשר טהור וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ו, כ"ז ע"ד. ובבבלי ט"ו רע"ב: הפיגול והנותר והטמא בית שמאי אומרים אין נשרפין כאחת, וב"ה אומרים נשרפים כאחת. ואף לפנינו פירושו בשר טהור שצריך שריפה, וב"ה מתירים, אפילו בבשר שאינו אלא פסול תורה, ואין טומאתו אלא מדרבנן, עיין בירושלמי הנ"ל, וברש"י בסוגיין. ואמרו בירושלמי הנ"ל: ר' חנניה סגן הכהנים שנייה משם ב"ש וב"ה, כלומר, לפי שיטת ר' יוחנן שם שנה ר' חנניה את משנתו לדברי הכל, ואפילו ב"ש מודים ששורפים טומאת תורה עם טומאת תורה. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 382.

30-31. **בראשונה היו אומ' אין מוכרין חמץ לנכרי וכו'.**בעל המאור פ"א סי' תש"ז (הוצ' ראם ה' ע"א), מהר"מ חלאווה י"ב ב' בשם התוספתא. ובבבלי כ"א א' (שבת י"ח ב'): דתניא ב"ש אומרים לא ימכור אדם לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח וכו'. והברייתא נתנסחה שם ע"פ דברי ר' יוסי להלן שבראשונה ששנו כאן הם דברי ב"ש.

31. **כדי שיאכלנו עד שלא וכו'.**וכ"ה בכי"ע, בקג"נ ובראשונים הנ"ל. אבל בד: כדי שיאכל, או עד שלא וכו'. ולפי זה פירושו שמוכרין לו בשעת הביעור כדי שיאכלנו מיד, או עד שלא הגיע וכו', ועיין מ"ש להלן.

32. **עד שבא ר' עקיבא ולמד שמוכרין ונותנין מתנה אף בשעת הביעור.**בבבלי הנ"ל: וב"ה אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור. ועיין מ"ש להלן.

33. **אמ' ר' יוסה אילו דברי בית שמיי וכו'.**כלומר, בראשונה היו אומרים כשיטת בית שמאי, עד שבא ר' עקיבא וכו'. ועיין מ"ש לעיל שבת פ"א, שו' 51, ד"ה ולולא.

33-34. **הכריע ר' עקיבא לסייע דברי בית הלל.**ומכיוון שבבבלי שנו ב"ה "כל שעה שמותר לאכול מותר למכור", ור"ע קרא לאותם הדברים "בשעת הביעור", הרי מוכח ששעת הביעור הוא זמן שעדיין מותר לאכול בו, ואינה לא שעה ששית ולא שעה שביעית (עיין ברש"י ובתוספות י"ב ב' ד"ה אימתי), כמו שהוכיחו מכאן בבעל המאור ובחי' מהר"מ חלאווה הנ"ל (בשם בעל המאור). ובר"ח י' ב' פירש "בשעת הביעור" שבמשנתנו שם (פ"א מ"ג) שעה חמישית, וכתב כן ע"פ הירושלמי פ"א ה"ד, כ"ז רע"ד, שאמרו שם (לעניין אחר): היידנו שעת הביעור וכו', ר' בא אמר חמישית כר' יודה. וכן הסתייעו בו גם בבעל המאור הנ"ל ועוד, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 380. ומכאן מוכח שמה שאמרו ב"ה בבבלי "כל שעה שמותר לאכול מותר למכור", כוונתם לשעה חמישית. וכן פירש הר"ח את הברייתא שבבבלי הנ"ל (שבת י"ח סע"ב): כל שעה שמותר לאכול כהן תרומה, מותר למכור ישראל חמץ לנכרי, והיא שעה חמישית, כרבן גמליאל דאמר (כאן פ"א מ"ה) חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. וכ"ה בס' העתים, עמ' 9, ובראבי"ה ח"א סי' קצ"ח, עמ' 260 (בשם ר"ח). וכן מוכרח מסוגיית הבבלי עצמו (כאן כ"א א') שהעמידו את משנתנו (רפ"ב) "כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנכרי" כרבן גמליאל, ופירשו כל שעה שמותר לאכול תרומה מאכיל וכו' ומוכר לנכרי. ואמרו ע"ז: לאפוקי מהאי תנא²³ דתניא ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי וכו', כלומר, ומשנתנו כבית הלל, וכרבן גמליאל הנ"ל. ומלשון התוספתא²⁴ כאן ראייה לפירוש הבבלי שמותר לאכול כוונתו לתרומה גרידא, שהרי התוספתא קוראת לו שעת הביעור. ועיין מ"ש ר' יונה בר"ג בפירושו לתוספתא. ובירושלמי רפ"ב, כ"ח ע"ג, העמידו את משנתנו כר"מ, ומותר לאכול כוונתו כל שעה שאוכל, והיינו שעה חמישית כר"מ שאוכל בה אפילו חולין. אבל לר' יהודה אפילו בשעה שאסור לאכול מאכיל לעופות וכו'. וכן אמרו בבבלי כ"א א' שלר' יהודה מאכיל בחמש, אעפ"י שלשיטתו אסור לוכל בשעה זו אפילו תרומה. ובטאו"ח סי' תמ"ה דייק מפירש"י (כ"ז ב') שלר' יהודה אפילו יוצא בשיירא צריך לשרוף. וברור שהכוונה היא לקיום מצות בעור חמץ, אבל בוודאי שמותר למכור לגוי אפילו בשעה חמישית, ולהשאיר מקצת כדי לקיים מצות שריפה,²⁵ אפילו לשיטת רש"י. ורוב הפוסקים חולקים על פירש"י בפירוש הברייתא בבבלי י"ב ב', עיי"ש בתוספות ד"ה אימתי, בתוספ' הר"ש משנץ שם ועוד, ומפרשים שלא בשעת בעורו כוונתו לאחר זמן הביעור,²⁶ לאחר שש (שהרי רוב העולם מבערין בשש, כתיקון חכמים) מצוותו בשריפה, אבל קודם שש מבערו בכל דבר, והסתייעו מן הירושלמי²⁷ (פ"ב סה"א, כ"ח ע"ד), עיין בראשונים שציין באהצו"י, עמ' 23, ובמאירי י"ב ב'. ועיין בהגהות יפה עינים שם, ובמכילתא בא פ"ח,²⁸ עמ' 29.

footnotes: ²³ בר"ח ובכ"י ב': לאפוקי מהני תנאי וכו', והכוונה לב"ש ולר"י בן בתירא שם, כמו שפירש לנכון בדק"ס, עמ' 56, הע' ט'. והוא כפירש"י, כ"א רע"ב, אבל בתוספות שם ד"ה ר"י ובתוספ' הר"ש משנץ שם כתבו שר"י בן בתירא כב"ה. ²⁴ וביחוד לגירסת ד, לעיל שו' 31, שמותר למכור לגוי אף בשעת הביעור על מנת שיאכל מיד, ואפילו לב"ש מותר אם אוכל מיד. ²⁵ כפי שמוכח מן הבבלי הנ"ל, ומן התוספתא כאן, שהרי ר"ע סובר (בבלי ה' א') שבעור חמץ בשרפה, כר' יהודה. ²⁶ ועיין גם בהשגות הראב"ד על בעל המאור שהסכים לו בפירושו, והסתייע גם מן הבבלי. ²⁷ במנהיג ה' פסח סי' כ"ג (ד' ברלין, ל"ח ע"ב. ואני מעתיק מד' קושטא): דתניא בתוספתא ובירושלמי (שמא צ"ל: בתוספתא בירושלמי, וכוונתו לברייתא שבירושלמי, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 9, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 376) עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר, מי שהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה. ²⁸ ובמכילתא דרשב"י, עמ' 17: הגיעה שעת ביעור ולא ניתמנה לו האור שישרפנו, מפרר וזורה לרוח, או מטיל לים, לדגים. ר' יהודה או' ממתין עד שיגיע לישוב וישרפנו, שהיה ר' יהודה או' אין מצות השבתתו אלא שריפה וכו'. ועיין בתוספות כ"ט סע"ב, ומ"ש בשו"ת ר"ע איגר סי' רי"ח ד"ה הדברים ראויין, ומדברי המכילתא מוכח שלר' יהודה כל זמן שלא מצא עצים אינו מבערו בדבר אחר אפילו לאחר זמן איסורו, וטעמו שאין לך ביטול גדול מזה אם מחזיק את החמץ, כדי לשורפו, כסברת בעל עונג יו"ט (או"ח סי' ל'), עיי"ש מ"ש על דברי בעל השאגת אריה. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל כ"ט ב' מ"ש על דברי התוספות הנ"ל.

34-35. **האוכל חמץ אחר חצות וחמץ שעבר עליו הפסח וכו'.**וכן בירושלמי פ"ב ה"ב, כ"ח ע"ד: דתני האוכל חמץ משש שעות ולמעלה, וכן חמץ שעבר עליו הפסח וכו'. ובבבלי כ"ח א': דתניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו וכו'. ועיין ספרי ראה פיס' ק"ל, עמ' 187, מכילתא בא פי"ז, עמ' 65, ירושלמי פ"א ה"ד, כ"ז ע"ג, פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ג, סנהדרין פ"ה ה"ג, כ"ב ע"ד, בבלי כאן כ"ח ב'.

35-36. **וחכמים או' כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה.**בירושלמי ובבבלי הנ"ל בשם ר' שמעון. וכן מוכח בספרי הנ"ל ובבבלי שם כ"ח ב'. ובבבלי ל' א' פסק רבא כר' שמעון. וכמה מן הפוסקים²⁹ פסקו כר"ש בין בחמץ לפני זמנו ובין בחמץ לאחר זמנו. אבל הריצ"ג ה' פסחים, עמ' פ"א, והר"מ פ"א מה' חו"מ ה"ח פסקו כר' יהודה בחמץ לפני זמנו שהוא לוקה עליו. ובשאלות של ר' דניאל הבבלי (מעשה נסים, עמ' 103): הילכך אין איסור חמץ בל"ת מדאורייתא אלא בתוך המועד בלבד, כר' שמעון כדאפסיקא הילכתא בהדיא, ובתוספתא גרס' לה בלשון חכמים, דתניא האוכל חמץ אחר חצות וחמץ שעבר עליו הפסח הרי זה בל"ת ואין בו כרת דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו ל"ת. ובירושלמי כאן מוסיף: מודה ר' שמעון באיסור שהוא אסור. איסורו מהו? ר' ירמיה אמר איסורו דבר תורה, ר' יונה ור' יוסה תריהון אמרין איסורו מדבריהן. ועיין בבעל המאור ובעיטור הנ"ל ובהערת רמא"י שם הערה י'.

footnotes: ²⁹ בעל המאור בפ"א סוף סי' תרצ"ז, הראב"ד בהשגות פ"א מה' חו"מ ה"ח, העיטור ה' ביעור חמץ, הוצ' רמא"י, קכ"ד ע"ב ועוד. ועיין במאירי בסוגיין.

36-37. **האוכל כזית חמץ בפסח חייב על זדונו כרת וכו'.**משנת כריתות פ"א מ"א. ואפילו לדעת ב"ש (ביצה פ"א מ"א, עדיות פ"ד מ"א ומקבילות) שאינו חייב כרת אלא בכותבת, לא נחלקו אלא בבעור, אבל באכילה אף ב"ש מודים ששעורו בכזית. עיין בירושלמי שם פ"א ה"ב, ס' ע"ב, פסחים פ"ה ה"ד, ל"ב, ע"ב, בבלי ביצה ז' ב'.

37-38. **האוכל תרומה חמץ בפסח אין משלם דמי עצים לכהן.**במשנתנו פ"ב מ"ג: האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש. במזיד פטור מן התשלומין. ובירושלמי פ"ב ה"ג, כ"ט ע"א, אמרו שאעפ"י שאין התרומה שוה כלום, הרי תשלומי שוגג כפרה הן, ודינו כאילו אכל תרומת עצמו בשוגג, שמשלם לשבט לשיטת ר' יוחנן, ולר"ש בן לקיש מפריש ומעכב לעצמו, ואף הכא כן. ובבבלי ל"ב א' רצו להוכיח ממשנתנו שהיא סוברת שלפי מדה משלם אעפ"י שאין התרומה שוה כלום, ודחו שאין משם ראייה, משום שאפשר שנשנית בשיטת ר' יוסי הגלילי הסובר שחמץ בפסח מותר בהנאה, ומשלם לפי שווי הנאה שבה, כאוכל תרומה טמאה. והאוכל במזיד פטור משום שמתחייב בנפשו בידי שמים, וכר' נחוניא בן הקנה, עיי"ש. והסיקו בבבלי שם: כתנאי, האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים דברי ר' עקיבא, ר' יוחנן בן נורי מחייב. והרישא שבתוספתא כאן ר' עקיבא היא. וברש"י חולין ד' ב' ד"ה מפני: ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים. וכן מעתיקים בשם רש"י ברשב"א, ריטב"א ומאירי לחולין שם ובריטב"א קידושין נ"ו ב'. אבל ברשב"א קידושין ובר"ן שם ספ"ב מביאים בשם רש"י, ותניא בתוספתא האוכל תרומת חמץ וכו'. וכוונת רש"י לברייתא שבבבלי כאן, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ועיין בבבלי פסחים הנ"ל שהביאו מחלוקת ר' אליעזר בן יעקב ור"א חסמא בזה.

40-41. **שבשאר ימות השנה משלם דמי עצים לכהן וכו'.**עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 396, שו' 5.

43. **למה זה דומה לתרומת תותים ואבטיחים ומלפפונות וכו'.**בבבלי כאן: לתרומת תותים וענבים שנטמאה וכו'. ופירש"י שיין תרומה שנטמא אינו ראוי אפילו לזילוף, מחשש תקלה, כמו שאמרו בבבלי כאן כ' ב'. ועיין מ"ש לעיל ח"א, ריש עמ' 463. ועיין בבלי ל"ג ב' ובדק"ס שם, עמ' 92, הערה ק'. ועיין בתוספות בכורים שהעיר לבבלי סוכה ל"ה א'.

44-45. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.

45. **שהפרישה חמץ קודם לפסח לשום תרומה וכו'.**וכ"ה ("לשום תרומה") בד ובכי"ע. אבל בקג"נ ובכי"ל: שהיא תרומה וכו', וכצ"ל לפנינו. ובירושלמי פ"ב רה"ג, כ"ט ע"א: מתניתא בשהפרישה מצה ונתחמצה, אבל אם הפרישה חמץ לא בדא, ועיי"ש פ"א סה"ד, כ"ז ע"ד. ובבבלי הנ"ל: בד"א במפריש תרומה והחמיצה, אבל מפריש תרומת חמץ דברי הכל אינה קדושה. ועיין בבבלי ל"ג סע"א ואילך, ובגליון הש"ס לרע"א שם ל"ג ב' ובירושלמי בסוגיין ובס' טל תורה.

46-47. **האוכל קדש חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ואשם ודאי ואשם תלוי.**וכ"ה בד. ובכי"ל ובקג"נ חסרות המלים "ואשם תלוי". ובכי"ע חסר "ואשם ודאי". וכן בר"ש תרומות פ"ז מ"א: והכי איתה בתוספת' דפסחי' דתניא קדש חמץ בפסח משלם בשוגג קרן וחומש ואשם תלוי במזיד פטור. וכנראה שהנכון כלפנינו, ותנא זה סובר כר"ע (כריתות פ"ה מ"ב), ושונה שאם מעל בוודאי חייב אשם וודאי, ואם בספק חייב אשם תלוי, וירד לפרש כאן את דיני הקודש גרידא ולא את דיני החמץ בפסח. ובד יש כאן כפילות מוטעית מלעיל, ואיננה גם בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ. ובבבלי כ"ט א': דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל, ויש אומרים לא מעל. ועיי"ש בפירש"י. והברייתא שלנו המחייבת את האוכל חמץ של הקדש לשלם, סוברת שאין עוברים על חמץ של הקדש בבל יראה ובל ימצא,³⁰ ומותר להשהותו עד לאחר הפסח ומותר אח"כ באכילה, וממילא יש לו דמים,³¹ מה שאין כן בתרומת חמץ שחייב לבערה ולשורפה, ואינה שוה כלום. ובבבלי לא חילקו בין שוגג למזיד, וברש"י ובתוספות פירשוה בשוגג (כפי שמוכח מן הלשון "מעל"), ובר"ש תרומות פ"ז מ"א פירשה במזיד (והלשון "מעל" לאו דוקא), ומתוך פירושי הבבלי בברייתא שם מוכח שלא הבדילו בזה בין שוגג למזיד, עיי"ש.

footnotes: ³⁰ כמפורש להלן בסוף פירקין ובמקבילות. ³¹ ועיין מ"ש במאירי כ"ט א' (34 ע"ב) סד"ה ומאחר, ומ"ש באו"ש פ"א מה' חמץ ומצה ה"ג.

47. **במזיד פטור.**תנא זה סובר כחכמים³² שהמזיד במעילה באזהרה, ולוקה. ולפיכך אינו משלם. ועיין בבבלי כ"ט א'.

footnotes: ³² תוספתא זבחים פי"ב סהי"ז, כריתות פ"א סה"ה בבלי כאן ל"ג רע"א ומקבילות.

47-48. **במי דברים אמורים בקודש שהפרישו חמץ קודם הפסח וכו'.**בירושלמי פ"ב ה"ב, כ"ט ע"א, מחלק בין הקדישו קודם [זמן] ביעורו ובין הקדישו לאחריו. ולעיל שם פ"א סה"ד, כ"ז ע"ד, נחלקו אמוראים מה דינו אם הקדישו בשעה חמישית לר' יהודה.

49. **אחד האוכל ואחד ממחה ושותה.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכן מעתיק בשם תוספתא פסחים בר"ן יומא פ"ח סי' תתקע"א. וכ"ה בתוספתא כריתות פ"ב ה"ב. ובתוספתא תרומות פ"ז ה"ג: אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 397, ומ"ש להלן.

49-50. **אכל וחזר ואכל וכו'.**עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 397.

52. **כדי שתייה רביעית.**וכ"ה ("רביעית") בד, בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ. וכ"ה בר"ן הנ"ל, ובס' מנוח על הר"מ ה' שביתת עשור פ"ב ה"ד, ל"ד ע"ב, בשם תוספתא יומא ופסחים. אבל בהשגות הראב"ד פ"י מה' תרומות ה"ג הביא בשם תוספתא פסחים: בכדי אכילת פרס. וכ"ה בכי"ע לעיל תרומות פ"ז ה"ג, וכן מוכח מן הבבלי כריתות י"ג א' שהעיר עליו בהשגות שם. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 398.

53. **ואם לאו אין מצטרפין.**בד, כי"ע וכי"ל נוסף: כשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית (בד חסרה מלה זו), ואכילה ושתייה אין מצטרפין. וכ"ה בתוספתא תרומות הנ"ל ובמקבילות בתוספתא יומא פ"ד ה"ג, כריתות פ"ב ה"ג. וכנראה שכן נכון, ועיקר ההלכה היא כאן ובכריתות, עיין מ"ש בח"א, עמ' 398. אבל בקג"נ ליתא כ"ז. ובד ובכי"ל נוסף שוב: אכל כזית אפי' מחמשת מינין הרי אלו מצטרפין. אכל כחצי זית ונודע לו וחזר ואכל כחצי זית אחר, אפילו ממין אחד אין מצטרפין. וכ"ה בתרומות ובכריתות הנ"ל. וכבר העירותי לעיל ח"א, עמ' 399, שעיקר מקום הברייתא הוא כאן, עיין מש"ש. ובכי"ע ובקג"נ חסרה בבא זו.

**חמץ של נכרי מותר אחר הפסח מיד.**וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע נשמט בט"ס. ובמשנתנו פ"ב מ"ב: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ובירושלמי שם רה"ב, כ"ח ע"ד: מתניתא במקום שלא נהגו לוכל פת של גוים, אבל במקום שנהגו לוכל פת של גוים מותר אפילו באכילה.³³ ועיין בראשונים שמביא באהצו"י שם, עמ' 24, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 394. ובבבלי הסיקו שמשנתנו כר' שמעון, אבל לר' יהודה חמץ שעבר עליו הפסח אפילו של גוי אסור, עיי"ש כ"ט א'. ולפ"ז הברייתא כאן כר"ש שהלכה כמותו, ועיי"ש ל' א'. ובירושלמי הנ"ל העמידו את משנתנו כר' יהודה, וכר' אחא בר יעקב בבבלי שם, ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ³³ ובה"ג ה' פסחים פ"ב, ד"ו כ"ט סע"ב (ד"ב, עמ' 138): ותנן חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור, ודגוי באכילה נמי שרי, והאי דקתני בהנאה, משום ישראל. וכ"ה בשאילתות צו סי' ע"ה. ומשם בכמה מן הראשונים.

54-55. **אף של הקדש מותר אחר הפסח מיד.**מפני שאמרו: לא יראה לך שאר, רואה אתה של גבוה,³⁴ והואיל ומותר להשהותו בפסח, מותר לאחר הפסח. ובבבלי כ"ט א' מוכח שלא אמרו כן אלא לר"ש (=חכמים לעיל ה"ח, שו' 35), אבל לר' יהודה אף של הקדש אסור. וכן משמע קצת מן התוספתא כאן ששנו אותה בלשון יחידים. אבל בירושלמי (פ"ב ה"ב, כ"ח סע"ד) הנ"ל מוכח שאף לר' יהודה חמץ שלא הוזהר עליו משום בל יראה מותר לאחר הפסח, וכר' יעקב בר אחא בבבלי שחזר בו.³⁵ ובקג"נ מסיים: סל' פר' א'. ואף בד ובכי"ל מתחיל להלן פרק חדש.

footnotes: ³⁴ ספרי ראה פי' קל"ו, עמ' 188, מכילתא דרשב"י בא, י"ב, ז', עמ' 39, ירושלמי פ"ב ה"ב, כ"ט ע"א, בבלי ה' ב', כ"ג א', כ"ט א'. ³⁵ וכן סברו בסוגיית חולין, עיין בתוספות כ"ט ב' ד"ה הדר, ובראשונים לחולין ד' רע"ב.