1. **ערב פסחים וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ל: ערבי פסחים וכו'. וזו היא פיסקא ממשנתנו רפ"י, ועיין דק"ס שם, עמ' 306, הערה א', ובתוספות שם צ"ט ב' ד"ה ערב. ובכי"ו אין כאן פרק חדש, אבל בד, כי"ע וכי"ל הוא פ"י, ולפנינו נשמט, כנראה, בט"ס, שהרי פרק זה שייך באמת לפסח ראשון, ובמאירי הוא פ"ה, עיין מש"ש בריש פירקין.¹ ועיין דק"ס, עמ' 170 סוף הערה נ', ריטב"א ב"מ כ"ט סע"ב, ה' ברכות שלו פ"ב סי' ו' ועוד. ועיין במשניות מועד, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 140, הערה 9.

footnotes: ¹ ועיין גם במבוא להגדה שלמה של הרמ"מ כשר, ירושלים תשט"ו, עמ' 206.

**סמוך למנחה.**בירושלמי רפ"י, ל"ז ע"ב, העמידוה כר' יהודה, וה"ה לשאר ערבי שבתות וימים טובים. ובבבלי צ"ט ב' העמידוה אפילו כר' יוסי, ושאני ערבי פסחים משום חיובא דמצה, עיי"ש עוד תירוצים. ועיין שם נ' ב'. ועיין מ"ש במאיר עין על סדר והגדה של לילי פסח לרמא"ש, עמ' 13 ואילך. ועיין לעיל ברכות רפ"ה ומש"ש בח"א, עמ' 7.

**לא יאכל אדם עד שתחשך.**עיין בתוספות צ"ט ב' ד"ה עד ומ"ש לעיל ספ"ב, שו' 67, ד"ה מאימתי.

1-2. **אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב.**וכ"ה בד ובכי"ל ובמשנתנו רפ"י. ובכי"ע: ואפילו עני וכו', וכ"ה במשנה שבבבלי בכי"מ, ובמשנה שבמשניות ושבירושלמי. ועיין בתוספות צ"ט ב' ד"ה ואפילו. ובשמו"ר פ"כ סוף סי' ח': מכאן אמרו רבותינו, אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב וכו'. ומכאן מוכח שלא כיש מפרשים בתוספות הנ"ל (והיא בתוספות הר"ש שם ד"ה ואפילו), כמו שהעיר לנכון רמא"ש במאיר עין הנ"ל, עמ' 15. אבל בכגון דא אין מביאין ראיה מן המדרשות, עיין באיכ"ר פ"א, כ"ט, ובהערת הרד"ל אות נ', הוצ' בובר, עמ' 63, הערה רי"ז. ועיין מ"ש על הסיבה במאיר עין שם, עמ' 18 ואילך.

2. **ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין.**עד כאן היא פיסקא מן המשנה הנ"ל. וכ"ה ("ולא") גם בד ובכי"ל. ובכי"ע: לא יפחתו וכו', והוא ע"פ הגהת הרשב"ם, עיין בתוספות צ"ט ב' ד"ה לא ובהגהות הב"ח אות ד'. וכל הברייתא כאן בשם התוספתא בתשב"ץ ח"א סי' פ"ה, מ"ו סע"ג. ופירשו הרשב"ם ועוד שהכוונה כאן לגבאי צדקה שלא יפחתו לו לעני שבישראל. ובמאירי פירש שעל עצמו קאי, ור"ל שצריך להשתדל בכל כחו עד שיהא לו יין כשיעור ארבע כוסות וכו'. ועיין ר"מ פ"ז מה' חמץ ומצה ה"ז. ולפי פשוטו פירושו שלא יפחתו לו בני ביתו המשרתים אותו בהסבתו, דוגמת: מזגו לו וכו' הביאו לפניו וכו' שבמשניות להלן, כמו שפירש במאיר עין הנ"ל, עמ' 25.

2-3. **שיש בהן כדי רביעית.**כלומר, שיש בו רביעית יין חי בין כולן, ואם מזגן צריך שיהא ממנו בכל אחת רובע דרובע, עיין ירושלמי שבת פ"ח ה"א, י"א ע"א, כאן פ"י ה"א, ל"ז ע"ג, שקלים פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ב, בבלי כאן ק"ח ב'. ואם שתיו חי, צריך שיהא בכל אחת רביעית, שבפחות מכאן אין כאן שתיה, עיין בירושלמי ובבבלי הנ"ל.

3-4. **בין חי בין מזוג. בין חדש בין ישן. ר' יהודה או' ובלבד שיהא בו טעם יין ומראה.**וכ"ה הסדר בד, בכי"ל ובתשב"ץ ח"א סי' פ"ה הנ"ל. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ופירשו הראשונים שר' יהודה אומר ובלבד שיהא בו טעם יין אם מזגו, ושיהא בו מראה יין אם הוא ישן, עיין ברי"ץ גיאת ה' פסחים עמ' צ"ח, הוצ' צאמבער, עמ' 34. ובתשב"ץ הנ"ל, וכן ביבין שמועה שלו ל"ג ע"ד, העיר על הבבלי מנחות פ"ז א': אין מביאין ישן דברי רבי וכו', טעמא דרבי אל תרא יין כי יתאדם. ופירש"י: ושנה ראשונה יש בו עיקר אדמומית טפי. ובכי"ע כאן: בין חדש בין ישן בין חי בין מזוג וכו'. וכן בסמ"ג עשין מ"א, קי"ח ע"א: בין חדש בין ישן בין חי בין מזוג, כדתניא בתוספתא. ולפי גירסא זו מסתבר יותר שר' יהודה מבאר את טיב המזוג גרידא. ובירושלמי הנ"ל: מהו לצאת בהן מזוגין.² מן מה דתני ר' חייה ארבעה כוסות שאמרו יוצאין בהן בין חיין בין מזוגין. והוא שיהא בהן טעם ומראה יין. כלומר, [נישמעינה] מן מה דתני ר' חייה וכו', והכוונה לתוספתא כאן,³ ומשמע ממנה שטעם ומראה יין מתייחסים למזיגה. ובבבלי ב"ב צ"ז ב': חמר חוריין מהו. אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם. ופירש הרשב"ם: מהו לנסכים. ויש מפרשים לקידוש. ולא נהירא. ובחי' הרמב"ן שם מפרש שהשאלה היא גם לעניין קידוש, ואף בדיעבד יין אדום מעכב. ובבבלי כאן ק"ח ב': ר' יהודה אומר צריך שיהא בו טעם ומראה. אבל ברי"ץ גיאת הנ"ל גורס: עד שיהא בו וכו', וכן גרס ברמב"ן הנ"ל, והוכיח מלשון זו ("עד שיהא") שהוא לעיכובא. ובתשב"ץ הנ"ל ציין ללשון התוספתא כאן "ובלבד שיהא" והוא אומר "והאי לישנא לא מוכח דבדיעבד פסול". ובכי"ע כאן: ר' יהודה או' עד שיהא בו טעם וריח. ואף שהגירסא בכי"ע היא "עד שיהא", אבל לא נזכר בו מראה אלא שיהא טעמו יין וריחו יין, עיין ב"ב צ"ו א', ע"ז ס"ו א', וברי"ף כאן פ"י סי' תשע"ט ומ"ש במאירי כאן ק"ז א'. ובירושלמי הנ"ל: אמר ר' ירמיה מצוה לצאת ביין אדום, שנ' אל תרא יין כי יתאדם. וכבר ראינו שברמב"ן הנ"ל פירש שמצוה לאו דווקא אלא לעיכובא, והוא מפני שהשאלה בבבלי ב"ב בחמר חווריין מתפרשת לעניין קידוש לדעתו. וכן מוכח בשאילתות יתרו סי' נ"ד שהעתיק שאלה זו להלכה. וכן פירש ביד רמה שהשאלה היא אף לעניין קידוש, אלא שהסיק: ומסתברא דהני מילי היכא דחמרא דההוא אתרא הוי אדום, אבל היכא דהוי חמרא דרובא דאתרא לבן, חמר מדינא הוא וכשר. ובה"ג לא הובאה שאלה זו, וכנראה שפירשו שלעניין נסכים גרידא נשאלה. ומדברי ר' יהודה כאן אין הוכחה גמורה לא לכאן ולא לכאן. ועיין בשו"ע או"ח סי' ער"ב ס"ק ד' ובבאור הגר"א שם, ובסי' תע"ב ס"ק י"א. וברוקח סי' רפ"ג (ד' פאנו): בתוספ' שתאן בפוסין לא יצא, פי' שפסק שעה גדולה ביניהן, וצ"ל: שתאן בפוסקין כגי' ברוקח ד' קרימונא ואילך. ואין לפנינו הלכה זו בתוספתא אלא בירושלמי, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 151.

footnotes: ² כלומר, יותר מן הראוי, עיין בבלי ב"ב צ"ו ב', נדה כ"ד ב', ובמ"ר פ"א, ד'. ועיין בתוספות כאן ק"ה ב' ד"ה שתאן ובמקבילות. ועיין בתוה"ב להרשב"א בית ה' ש"ג, ק"מ סע"ב ואילך, ומ"ש לעיל שבת פ"ח ה"י, הע' 43. ועיין בפירוש תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 33, ובהלכות פסוקות שרמז להן (והן נתפרסמו ביאהרבוך הפרנקפורטי חי"ב, עמ' 119). ורוב הראשונים סוברים שיין מזוג פסול לגבי מזבח, כפשוטו של הספרי בפנחס פי' קמ"ג, עמ' 190, עיין ברשב"ם ב"ב צ"ז ב', ברשב"א, במאירי ובריטב"א שם (ואל תשגיח בהערות המו"ל שם שנתערב לו יין מזוג ביין מבושל). ועיין ר"מ פכ"ט מה' שבת הי"ד והט"ו. ומדבריו בפ"י מה' פסולי המוקדשין ה"ז מוכח שיין מזוג (אם החי כשיעורו נתקדש בכלי, ואח"כ נתערבו בו מים) כשר בדיעבד לנסכים, עיין בקרית ספר להמבי"ט שם, ובאו"ש פי"א מה' מאכלות אסורות ה"ט. ³ ועיין תשב"ץ שהזכרנו בפנים, וכנראה שלפניו היו דברי ר' יהודה בירושלמי שקלים, עיי"ש. ועיין בילקוט המכירי משלי כ"ג, ל"א, מ"ד ע"א.

4. **מזגו לו כוס ראשון בית שמיי או' מברך על היום וכו'.**משנתנו פ"י מ"ב. ומחלוקת ב"ש וב"ה היא לאו דוקא בפסח, אלא אף בקידוש לילי שבתות כמפורש במשנת ברכות פ"ח מ"א. וכל הברייתא שלנו נכפלה לעיל ברכות פ"ה הכ"ה, ונתפרשה לעיל בח"א, עמ' 90 ואילך.

8-9. **מצוה על אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל וכו'.**כל הברייתות עד ה"ח נעתקו בשם התוספתא בילקוט המכירי תהלים קי"ח מ"א, ח"ב ק"ח ע"א. ובירושלמי פ"י ה"א, ל"ז ע"ב: תני צריך הוא אדם לשמח את אשתו⁴ ואת בניו ברגל וכו'. ובבבלי ק"ט א': תנו רבנן חייב אדם לשמח את ביתו ברגל וכו', כלומר, את אשתו, ובניו לא נזכרו שם,⁵ וכן מוכח מגירסתם בדברי ר' יהודה להלן.

footnotes: ⁴ = בני ביתו שבתוספתא, עיין לעיל פ"ח, שו' 48)-49, ד"ה שהעלה. ⁵ לפנינו בטעות: לשמח בניו ובני ביתו, אבל כמו שהעתקנו כ"ה בכל כתה"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 329, הע' צ'.

10. **ר' יהודה או' נשים בראוי להם וקטנים בראוי להם.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ומפרש הירושלמי: נשים בראוי להן, כגון מסנים⁶ וצוצלין (חגורות). וקטנים בראוי להן, כגון אגוזין ולוזין. אמרין הוה ר' טרפון עביד כן. ובראבי"ה ח"ב סי' תקכ"ח, עמ' 169, מביא את הירושלמי, ומוסיף: "ובתוספתא בתרא דפסחים שנויה כך כי האי גוונא (כלומר, שמשמח את הקטנים), ומיהו לא מפרש במה משמח בניו הקטנים, אלא קתני קטנים הראוי (צ"ל: בראוי) להם". ולעיל שם הוא אומר שהעם לא נהגו כן אלא ביום הכיפורים, כדי לשכח את התענית מן התינוקות, עיי"ש. ובבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים בראוי להן ביין. ונשים במאי? תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוחצין. וקטנים לא נזכרו שם. ולא עוד אלא שלעיל שם (ק"ח סע"ב) אמרו: אמר ר' יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו. אמרו עליו על ר' טרפון⁷ שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו, וישאלו. וכל זה הוא שלא כמסורת הירושלמי שעושים כן בכל רגל כדי לשמח את הקטנים, ואף ר' טרפון עשה כן בכל רגל. ובר"מ פ"ז מה' חמץ ומצה ה"ג פסק שמחלק קליות ואגוזים לבנים בלילי פסחים, ובפ"ו מה' יו"ט הי"ח פסק שמשמח את הקטנים בקליות ואגוזים ומגדנות בכל יום טוב. וכבר העיר בים של שלמה ביצה פ"ב סי' ה' שמקור הר"מ הוא מן התוספתא כאן.⁸ ועיין בב"ח טאו"ח סוף סי' תקכ"ט. ושמא בכל יום טוב היו מחלקים לתינוקות ביום, כדי שלא לעכב את השינה שלהם בלילה, ובפרט שלכמה שיטות שמחת יו"ט מן התורה אינה אלא ביום, עיין בטורי אבן מגילה ז' ב', ומ"ש בשערי תשובה או"ח סי' תקכ"ט, אות ב'.

footnotes: ⁶ צ"ל: ביסמים, ביסמין, כלי פשתן, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 516. ⁷ כגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 328, הע' מ'. ⁸ עיי"ש שאמר כן בדרך אולי, מפני שבתוספתא לא נזכר במה משמחן, והוא שער כן מדעתו. וכדבריו מפורש בירושלמי הנ"ל.

10-11. **השמש מכביש בבני מעים ונותן לפני האורחין וכו'.**ילקוט המכירי תהלים הנ"ל, והושע י' י"ב (הצופה האנגלי סדרא חדשה כט"ו, עמ' 198). ובבבלי ק"ז ב': ר' יצחק מטביל בירקי. תניא נמי הכי השמש מטביל בבני מעיין ונותנן (בר"ח ובמכירי הושע בשם הבבלי: ונותן) לפני האורחין וכו'. וברשב"ם שם: מטביל בבני מעים של בהמות הנשחטות לסעודת יו"ט, וגם נותן מהן לפני האורחין וכו', כדי שיאכלו מצה ופסח לתיאבון. ובערב הפסח קאי בתוספתא דפסחים, ואפי' מן המנחה ולמעלה, דלעיל מינה תניא ע"פ סמוך למנחה לא יאכל. ואף כאן פירושו שהשמש מכביש ירקות בבני מעים ונותן וכו', כדי לפתוח את המעים, ויאכלו לתאבון. ועיין בפירש"י בבבלי שם. ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ג מה' ערכין סהי"ג.

12-13. **המקרא את ההלל הם הולכין אצלו וקורין והוא אין הולך אצלם.**וכע"ז בד ובכי"ע. וכן בראבי"ה סי' תקכ"ח, סוף עמ' 127: תניא בתוספתא פרק בתרא דמכילתין הקורא את ההלל הם הולכים אצלו והוא אינו הולך אצלם וכו'. וכלשון זו אף בס' מנוח על הר"מ פ"ח מה' חמץ ומצה ה"י, כ"ו רע"ב. אבל בכי"ל: המקרא את ההלל הם אוכלין אצלו וקורין, וכ"ה במכירי תהלים הנ"ל. ובס' מנוח הנ"ל הביא מכאן ראיה לדברי הר"מ שם שפסק: ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה, אעפ"י שאינו מקום סעודה. ובהשגות שם: אין הדעת מקבלת כן, לפי שאין כאן שם לארבעה כוסות אם אינן במקום אחד. ולפי גירסת כי"ל ומכירי תהלים הנ"ל אין מכאן ראיה, אלא מן ה"ח להלן. ועיין במגיד משנה שם ולהלן בס' מנוח שם שהביאו ראיה לדברי הר"מ מפסחים פ"ו א', וכן הביא משם הראבי"ה הנ"ל שמותר לומר את ההלל במקום אחר. ועיין מ"ש רמא"ש במאיר עין על סדר והגדה של פסח, עמ' 72.

13-14. **המקרא את בניו ובנותיו קטנים וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ל ובמכירי הנ"ל. אבל בכי"ע: המקרא את בניו קטנים, וכן, כנראה, היתה הגירסא גם לפני הראבי"ה הנ"ל.

14. **צריך להיות עונה עמהן במקום שעונין.**שהרי אם גדולים קורין את ההלל העונה מוציא גם את השומע, כמפורש בירושלמי ברכות ספ"ח ובמקבילות. ועיין בבלי סוכה ל"ח ב'. ולהלן סוטה פ"ו ה"ב (ובמקבילות): כקטן שהוא קורא את ההלל בבית הסופר, ועונין אחריו על כל עינין ועינין, ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 11.

14-15. **באי זה מקום הוא עונה. הגיע לברוך הבא, אומ' עמהן בשם ה' וכו'.**עיין בתוספתא סוטה הנ"ל ובמקבילות, ובירושלמי הנ"ל ובמקבילות.

16. **בני העיר שאין להן מי שיקרא את ההלל וכו'.**ראבי"ה הנ"ל, ר' אליהו מלונדריש בסוף פירושו לסדר ליל פסח,⁹ רוקח סי' רפ"ג (קרוב לסופו), או"ז ח"א ה' ק"ש סי' מ"ג, י"ג ע"ד, פירוש תלמיד ר"ש בר' שניאור לשקלים, עמ' 32, רשב"א ברכות י"א סע"א, ועיין בתוספות שם י"ד א' סד"ה ימים, מאירי כאן קי"ז ב' (100 סע"ב) ומהר"מ חלאווה קי"ח א' סד"ה מאי (ס"ה ע"ג), ס' מנוח על הר"מ פ"ח מה' חמץ ומצה ה"י, כ"ו רע"ב, שבה"ל ס' פסח סי' רי"ח, צ"ט ע"א, אבודרהם סדר של ליל פסח, ד"ו שכ"ד, פ"ו ע"ד,¹⁰ ארחות חיים ח"א ליל פסח סי' כ"א, פ' ע"ג (בשם הרא"ה), ס' אמרכל על ה' פסח, עמ' כ"ד (בסה"י לכבוד מרכס, עמ' קס"ו). ועיין מ"ש רמא"ש במאיר עין הנ"ל (לעיל סוף שו' 12–13), עמ' 70 ואילך.

footnotes: ⁹ בנספח לפירושי ר' אליהו מלונדריש, הוצ' הרמ"ל זק"ש (ירושלים תשט"ז), עמ' קנ"ח. ¹⁰ נדפס שם בטעות, וכל העמוד שייך לדף פ"ד ע"ב, ופ"ד ע"ב שייך לפ"ו ע"ב.

17. **הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכין וכו'.**וכ"ה ("פרק ראשון") בד, בכי"ע ובכי"ל. וכ"ה בפי' ר"א מלונדריש, בראבי"ה, בס' מנוח על הר"מ, בשבה"ל, באבודרהם, במאירי ומהר"מ חלאווה הנ"ל. אבל ברוקח הנ"ל: וקורין פסוק ראשון וכו', וכ"ה בס' אמרכל הנ"ל. וכן באו"ז הנ"ל: וקורין בפסוק ראשון. וברשב"א הנ"ל: וקורין פ' ראשון, ובפי' תלמיד רשב"ש למס' שקלים הנ"ל: וקוראין ראשון (ונשמטה המלה שבנתים) וכו'. ובשם הרא"ה באו"ח הנ"ל: וקורין פ' ראשון ושני. ועיין על פרקי ההלל במס' סופרים פ"כ ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 347. ולפנינו הכוונה על שני הפרקים הראשונים (כבית הלל בפ"י מ"ו), אלא משום שקראו חלק מן ההלל לפני האכילה וחלק אחרי האכילה, קראו לחלק ראשון פרק ראשון. אבל עיין בבבלי קי"ז ב'. והראשונים הנ"ל העירו גם על הירושלמי ברכות פ"א ה"ה, ג' ע"ד: התיב ר' ירמיה הרי גאולה,¹¹ שנייא היא דמר ר' יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא, כלומר והרי כשהוא שב לביתו אומר ברכת אשר גאלנו בלי הלל, ונמצא שאינה סמוכה לחברתה. וכן בירושלמי כאן פ"י ה"א, ל"ז ע"ג (ובמקבילות בשבת פ"ח ה"א, י"א ע"א, שקלים פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ב): מהו לשתותן בכרך אחד (כלומר, בלי הפסק ביניהם)? מן מה דאמר ר' יוחנן הלל אם שמען בבית הכנסת יצא, הדא אמרה אפילו שתיין בכרך אחד יצא (כלומר, שהרי אינו מפסיק באמירת הלל בין שתי כוסות האחרונות), עיין בפי' תלמיד הרשב"ש הנ"ל. וכן העירו הראשונים הנ"ל ואחרים (לקוטות הרמב"ן בסוף מכילתין, הר"ן ועוד) על התוספתא בסוכה פ"ג ה"ב (עיין מש"ש) שמפורש שם שקורין את ההלל בלילי פסחים, ובמס' סופרים הנ"ל מפורש: ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות ולברך עליהן¹² וכו', וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹¹ כלומר, הרי ברכת אשר גאלנו שבהגדה של פסח פותחת בברוך, אעפ"י שקדם לה הלל, והם היו מברכים על ההלל. ¹² ועיין על מחלוקת הגאונים והראשונים בעניין ברכה על ההלל בספרים שציין להם היגר במבואו למס' סופרים, עמ' 56.

17-18. **וחוזרין ובאין וגומרין את כולו.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכ"ה ברשב"א, מהר"מ חלאווה וא"ח הנ"ל. ואצל תלמיד הרשב"ש הנ"ל: וגומרין הלל. וכן במאירי הנ"ל: וגומרין את ההלל. ובכי"ע: וגומרין עד סוף. וכ"ה בפי' ר' אליהו מלונדריש, ברוקח, או"ז, ס' מנוח, שבה"ל וס' אמרכל הנ"ל. ובראבי"ה הנ"ל: וגומרין עד סוף העניין. ושמא טעה הסופר שחשב שיש כאן קיצור ולפיכך הוסיף "העניין". אבל עיין בלשון התוספתא סוטה פ"ו ה"ב ואילך.

18. **ואם אי איפשר להן גומרין את כולו.**כלומר, קורין את כל ההלל בבית הכנסת, וחוזרים ואוכלים בבתיהם, ואם יודעים את ההגדה (ואינם יודעים את ההלל) מסדרים אותה בבתיהם, ועיין במאירי כאן הנ"ל, ומ"ש לעיל. ועיין מ"ש להלן, שו' 27–28, ד"ה המצה והחזרת.

18-19. **ההלל אין פוחתין ממנו ואין מוסיפין עליו.**וכ"ה בראבי"ה הנ"ל. ולפי פשוטו פירושו שאסור לגרוע מהלל שלם. וכבר נחלקו הראשונים והאחרונים אם הלל הוא דאורייתא או דרבנן, עיין מ"ש הרי"פ פערלא במניין המצות לרס"ג ח"א, רנ"ד ע"ג ואילך, והרמ"מ כשר בתו"ש חי"ב, עמ' 163 ואילך. ובפירוש הרא"ה על הרי"ף ברכות, עמ' כ"ד: א"נ אפשר דהלל בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל דאורייתא, דמן התורה חייב אדם לומר שירה באותן מקומות, אבל נוסח שלו מדרבנן, ועיין בהערה כ"ג שם. ואפילו אם הנוסח הוא דרבנן ראו אותו כקבוע ולא הוסיפו ולא גרעו ממנו. ומן הבבלי בתענית כ"ח ב' מוכח שרב כשבא מא"י תמה בראותו אותם קוראים את החלל בר"ח, ולא ראה כן בא"י אפילו קריאה בדילוג, עיי"ש. וכן מוכח מן המשנה שם, עיי"ש בבבלי. ועיין בראבי"ה תענית ח"ב סי' תתע"ט, עמ' 643 ואילך, ובהערות 11, 12 שם, ועיי"ש עמ' 644, הערה 10, ועיין בתוספות סוכה מ"ד ב' ד"ה כאן, ובחילופי מנהגים בין ישיבות סורא ופומבדיתא לר"ש אסף סי' ה'. ולהלן סוכה פ"ג ה"ב נראה שבמקורות א"י הגירסא הנכונה היא "קורין את ההלל" ולא "גומרין את ההלל". ועיין לעיל פ"ד הי"א, שו' 67, ד"ה הלוים עומדים. וברור שבא"י לא היו קורין כלל הלל לא בר"ח ולא בפסח (חוץ מיום ראשון), וכפשוטן של המדרשות, עיין פסיקתא דר"כ, קפ"ט ע"א, ובהערות שם, ובילקוט משלי סוף רמז תתק"ס. ובפיוט של ר' נחמיה (ידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ה, עמ' קל"ג): תנות בראשון הלל, ובאחרון שיר. ולא ידעו שם על דילוג כלל, מפני שההלל אין פוחתין ממנו, כמפורש כאן. ואף אין מוסיפין עליו, ושלא כר' טרפון, עיין בבלי קי"ח א'. ועיין להלן סוכה פ"ג, שו' 7, ד"ה קורין ומש"ש.

19-20. **ר' לעזר בן פרטא היה פושט בו דברים. ר' היה כופל בו דברים.**וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע ובראבי"ה הנ"ל: פושט בה וכו' כופל בה וכו'. וכן בירושלמי סוכה פ"ג הי"ב, נ"ד ע"א: רבי היה כופל בה¹³ דברים. ר' לעזר בן פרטא פושט בה דברים. ובירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ל"ו ע"ב אמרו (לעניין אחר): אומר עליהן דברים. מהו דברים. רבנן דקיסרין אמרין קילוסין.¹⁴ וכבר הראינו בכ"מ שדברים במקורות א"י פירושו בהרבה מקומות קילוסין, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 31, ד"ה ואשר לפירושה. ואף לפנינו הכוונה שר' לעזר בן פרטא היה פושט, ולא היה כופל, את הקילוסין שבהלל, ורבי היה כופל את הקילוסין, ואין בו משום הלל אין מוסיפין עליו. והקילוסין שבהלל הם "הודו לה' וכו' " ו"אנא ה' הושיעה נא", ובשניהם היו החכמים מטרפין, מנענעין בלולביהן (סוכה פ"ג מ"ט), כלומר היו משעננים בלולביהן, סימן מובהק לקילוס, עיין באבות דר"ן נו"א פ"ד ובמדרש הגדול בראשית ב', כ"ב, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' פ"ח, ובהערות שם. וכן בירושלמי פאה ה"א, ט"ו ע"ד (ובמקבילות): הוה נסיב שיבשתיה והוא מקלס קומי כליא. ועיין בבלי כתובות י"ז א'. ובמשנת סוכה פ"ד מ"ה: בכל יום מקיפין (בלולב או בהושענא, עיין בבלי שם מ"ג ב') את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא וכו', בשעת פטירתן מה הן אומרין יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. ואף כאן הוא קילוס¹⁵ בלולב, או בערבה.¹⁶ ורבי היה כופל את הקילוסין, משום שכן הוא מנהג הקילוס, לכפול (השוה: יופי לך מזבח, יופי לך מזבח שהבאנו לעיל בפנים, ועוד), ואין בו משום הוספה בהלל. ובמשנת סוכה פ"ג מי"א: מקום שנהגו לכפול יכפול, לפשוט יפשוט, ופירושו כנ"ל. אבל בבבלי כאן קי"ט ב' וסוכה ל"ט א': תנא רבי כופל בה דברים. ר' אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים (כסדר שבמשנה, וכסדר המחלוקת שבירושלמי). מאי מוסיף? אמר אביי מוסיף לכפול מאודך ולמטה.¹⁷ ועיין בראבי"ה הנ"ל שהרגיש שאין התוספתא מתאימה למסורת הבבלי.

footnotes: ¹³ וכ"ה "בה" אף בברייתא שבבבלי, עיין להלן. והלל היא לשון נקיבה במקורות א"י, עיין מ"ש לעיל פ"ד, הע' 40. ¹⁴ ועיין במדרש תנאים הוצ' הרד"צ הופמן, עמ' 91, ובבלי כאן קט"ו סע"ב. ¹⁵ ומכאן נהגו העם לשענן אף באנא ה' הצליחה נא כב"ש בפ"ג מ"ט שם. ¹⁶ ועיין מ"ש דלמן בדקדוק לשון ארמי של יהודי א"י, הוצ' שניה, עמ' 249, הע' 1, ושולתיס בליקסיקון שלו לסורית של א"י, עמ' 212, ערך שענן. ¹⁷ בירושלמי כאן פ"ה ה"ז, ל"ב ע"ג (ובמקבילה בתענית ספ"ג) שנינו: חד בר אביי עבר קומי תיבותא, אמר לון ענון בתריי מה דנה אמר. הדא אמרה לית הדא דידן. א"ר מנא הדא דידן, נסא הוה רב בגין כן אמר לון ענון בתריי מה דנא אמר. וכבר פירשתי את הדברים בסה"י לכבוד מרכס, עמ' שי"ז, הע' 179, שהירושלמי הוכיח מזה שהמקרא (בר אביי, עיין מ"ש על פירוש השם להלן סוף ר"ה הע' 68) בקש שיענו אחריו על כל דבר ודבר, שאין הכוונה להלל שלנו, שלא ענו בה אלא ראשי פרקים. ודחה ר' מנא שהלל שלנו היה אלא שהנס היה גדול, ולגודל הנס ענו אחריו כל מה שאמר, כפלו את כל ההלל, כפלו כל פסוק ופסוק. ומכאן שלפעמים היו נוהגים כן, כפירש"י במשנת סוכה ל"ח א'.

20-21. **ר' לעזר אמ' חוטפין מצה לתינוקות בשביל שלא ישנו.**וכ"ה בד ובכי"ל (אלא שבו חסרה המלה "בשביל"). ובכי"ע: לתינוק כדי שלא יישן. וכן מעתיק בשם התוספתא ברשב"ם ק"ט א' ד"ה חוטפין. ובבבלי שם: תניא ר' אליעזר אומר חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו. תניא אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וכו' בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו. ופירש הרשב"ם ע"פ התוספתא כאן (עיין גם בסיפא להלן) שחוטפין מצה מן התינוקות כדי שלא יאכלו הרבה ולא יבואו לידי שינה מתוך כרס מלאה. וכן פירש הר"ן בפ"י סוף סי' תשפ"א, והביא ראיה מן התוספתא כאן. והלשון "חוטפין מצה לתינוקות" מגומגמת לפי זה. אמנם בספר מנוח על הר"מ פ"ז מה' חו"מ ה"ג, כ"ב ע"א מעתיק: לשון התוספתא חוטפין מצה מתינוקות, כדי שישאלו וכדי שלא ישנו, ועיין דק"ס, עמ' 329, הערה ס'. אבל ברור שיש כאן ט"ס, כפי שמוכח מדבריו (עיין להלן), וצ"ל: לתינוקות. ובר"מ פ"ז מה' חו"מ ה"ג: וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו וכו', וחוטפין מצה זה מיד זה וכו'. ובס' מנוח הנ"ל הביא ראיה מן התוספתא לפסק הר"מ. וכן במהר"מ חלאווה ק"ט רע"א: פי' הר"מ במז"ל גוזלין זה מיד זה לשמחה, כדי שישאלו התינוקות ולא ישנו, וה"ג בתוספ' חוטפין מצה לתינוקות. ולדעת הר"מ התוספתא מתפרשת יפה, והיינו שחוטפין מצה מזה לזה, ונותנין לתינוקות בשביל שלא ישנו. ולגירסת כי"ל הפירוש הוא שחוטפין מצה מזה לזה, בשביל התינוקות שלא יישנו, כלומר כדי שלא ישנו התינוקות, מתוך שהם מסתכלים במשחק של חטיפת המצה מגדולים לגדולים. ועיין במרכבת המשנה על הר"מ הנ"ל. ובהשגות הראב"ד על הר"מ הנ"ל: פירוש אחר ממהרין לאכול, כדי שלא יישנו. וכן פירש"י: ואית דמפרש חוטפין מצה, אוכלין מהר. וזה הלשון עיקר, מדמייתי הא דר' עקיבא בהדא. וכן במאמר חמץ להרשב"ץ (יבין שמועה, ל"ה ע"א): תניא בתוספתא ר' אליעזר אומר חוטפין מצה לתינוקות כדי שלא [יהו]¹⁸ ישנים. פי' ממהרין להאכילם, כדי שלא יהיו ישנים וישאלו, וכן אמרו בגמרא שר' עקיבא לא אמר לעולם הגיעה שעה וכו', וכן עושין שינוי אחר, כדי שישאלו התינוקות שאהר קידוש עוקרין השולחן (עיין בבלי קט"ו ב') וכו'. ופירש רבינו אף בתוספתא כפירש"י שחוטפין מצות, ואוכלין אותן במהירות (עיין הלשון בבבלי עירובין נ"ד א'), בשביל התינוקות שלא יהו ישנים. ועיין בתיו"ט פ"י מ"ו. ועיין להלן בסיפא.

footnotes: ¹⁸ כצ"ל, כגירסת הר"ן שהבאנו לעיל בפנים.

21. **ר' יהודה או' אפי' וכו'.**וכ"ה בכי"ע, אבל בד ובכי"ל: ר' יהודה אומר משמו אפילו וכו'. וכ"ה ברשב"ם ובס' המנוח הנ"ל.

21-22. **אפי' לא אכל אלא פרפרת אחת, אפי' לא טבל אלא חזרת אחת חוטפין מצה לתינוקות וכו'.**וכ"ה הסדר בד ובכי"ל. ובכי"ע: אפילו לא אכל אלא חזרת ולא טיבל אלא פרפרת אחת חוטפין וכו'. וכ"ה בס' המנוח הנ"ל. וכן ברשב"ם הנ"ל: אפילו לא אכל אלא חזרת אחת ולא טיבל וכו'. והדברים מתפרשים יפה לדעת הר"מ הנ"ל, והכוונה אפילו לא אכל הגדול, אלא פרפרת אחת וכו', ועדיין אינו שבע, חוטפין מצה מזה לזה ונותנין לתינוק, וכן הפירוש לדעת הרשב"ם הנ"ל שאפילו לא אכל התינוק אלא חזרת אחת וכו', והוא עדיין רעב, אין נותנין לו לאכול יותר, וחוטפין ממנו את המצה, שלא יאכל וישבע ויישן. ולדעת רש"י והראב"ד הכוונה היא שאפילו לא אכלו כדי שבעם חוטפין ואוכלין במהירות, כדי שלא יישנו התינוקות. ועיין במאיר עין על ההגדה של פסח לרמא"ש, עמ' 35.

23. **בית שמיי או' עד אם הבנים שמחה.**וכ"ה בד ובכי"ע. והיא פיסקא ממשנתנו פ"י מ"ו, אבל בכי"ל מוסיף: ואינו חותם. ובמאיר עין הנ"ל, עמ' 63, כתב: ואומר אני דב"ש סברי שעל מזמור א' יכול הוא לחתום בגאולה, שהרי הוא אומר עבדי ה', ולא עבדי פרעה, וב"ה סברי דעדיף הוא לומר גם בצאת ישראל ממצרים וכו'. ואח"כ חותם בגאולה וכו'. ומגירסת כי"ל אנו רואים שלב"ש אינו חותם בגאולה אחרי מזמור ראשון.

23-24. **ובית הלל אומ' עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה.**פיסקא ממשנה הנ"ל. ובבבלי קי"ז סע"א: ותניא אידך עד היכן הוא אומר, בית שמאי אומרים עד בצאת ישראל ממצרים. ובית הלל אומרים עד לא לנו ה', לא לנו ה' וכו'.

24-25. **אמרו בית שמיי לבית הלל וכי כבר יצאו וכו'.**ירושלמי פ"י ה"ו, ל"ז ע"ד.

26-27. **היאך אומר את הגאולה ועדין לא נגאלו.**כלומר, הרי אף אתם מודים שמזכיר אח"כ את הגאולה, והרי לא נגאלו אלא ביום. ומסיים בירושלמי: אלא מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מרק.

27-28. **המצה והחזרת והחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה.**פיסקא קטועה ממשנתנו פ"י מ"ג, עיין מ"ש לעיל, ח"ב, עמ' 653, הערה 26. והתוספתא חוזרת לעיקר הסדר, שהרי בזמן הבית היו אומרים את הסדר לאחר הסעודה, כפי שכבר ראה רבינו מאיר [מרוטנברג], שהביא בהגהה למרדכי כאן בפ"י ב"הא לך הסדר בקצרה". ובמשנתנו הנ"ל: וחרוסת ושני תבשילין, אע"פ שאין חרוסת מצוה. ברם ברוב הנוסחאות חסר "ושני תבשילין", עיין דק"ס, עמ' 355, הערה ו'. וכן ליתא במשניות הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן, משניות כ"י עם פירוש הר"מ ועוד. ונוסף במשניות ע"פ הברייתא שבירושלמי פ"י סה"ג, ל"ז ע"ד: תני ובגבולין שני תבשילין, אחד זיכר לפסח, ואחד זיכר לחגיגה (כ"ה בכי"ל שם). ועיין בבלי קי"ד ב'.

28. **ר' לעזר בי ר' צדוק וכו'.**משנתנו הנ"ל.

28-29. **במקדש מביאין לפניו גופו של פסח.**במשנתנו הנ"ל: ובמקדש היו מביאין וכו'. אבל במשנה שבירושלמי ובכל נוסחאות המשנה שהבאנו לעיל חסרה המלה "היו", והכוונה כאן למעט את הגבולין, ועדיין בזמן הבית אנו קיימין, עיין במאיר עין על ההגדה לרמא"ש, עמ' 36.

29-30. **מעשה ואמ' להם ר' לעזר בר' [צדוק] לתגרי לוד בואו וטלו לכם תבלי מצוה.**בכי"ו ובד חסרה המלה צדוק, אבל היא ישנה בכי"ע ובכי"ל. ובבבלי קט"ז א': אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים, בואו וטלו לכם תבלין למצוה. ובירושלמי פ"י ה"ג, ל"ז ע"ד: תגרי ירושלם היו אומרים בואו וטלו לכם תבלי מצוה. ולא נזכר שם ר' אלעזר בר' צדוק, ואפשר שסמכו ברייתא זו לדבריו במשנתנו, ולפיכך לא הזכירו את שמו. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 520. ועיין במאיר עין הנ"ל, סוף עמ' 36, שכתב שתגרי לוד היא באשגרה מב"מ פ"ד מ"ג, והעיקר הוא תגרי ירושלים, מקום אכילת פסחים.

30-31. **אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון אגוזין תמרים וקליות.**במשנתנו פ"י מ"ח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן,¹⁹ ומפרשת התוספתא מהו אפיקומן. ובבבלי קי"ט ב': מאי אפיקומן וכו' ר' יוחנן אמר כגון תמרים קליות ואגוזים. תניא כוותיה דר' יוחנן אין מפטירין אחר הפסח כגון תמרים קליות ואגוזים. ואפשר שהמלים תניא כוותיה וכו' היא הוספה מאוחרת ע"פ התוספתא כאן, ואינה בכ"י ב' של הבבלי, עיין דק"ס, עמ' 383. וכן בערוך ערך אפקומן: ור' יוחנן אמר וכו', וכן מפורש בסוף תוספת פסחים. אבל בכ"י הערוך הגירסא היא: בסוף מסכת פסחים. ועיין דק"ס הנ"ל, הערה א', ובר"ה שם. ובירושלמי פ"י סה"ז, ל"ז ע"ד: ר' יוחנן אמר מיני מתיקה. ולפ"ז פירשו "אפיקומן" שאין גומרין את סעודת הפסח במיני מתיקה, שלא לבטל את טעמו של הפסח. ובירושלמי שם ה"ד: מהו אפיקימון,²⁰ שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. וכן בבבלי הנ"ל: מאי אפיקומן אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ובירושלמי בה"ח פירשו: מיני זמר. וכבר פירשו לנכון שהכוונה היא שלא ינהגו כמנהגי ההוללים בזמן ההוא שהיו מתפרצים אחרי הסעודה לבתים אחרים ומכריחים את בני הבית להצטרף אתם והיו ממשיכים שם את החגיגה, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 521.

footnotes: ¹⁹ והובאה במכילתא בא פי"ח, עמ' 53. ²⁰ כגי' כי"ל ועין יעקב, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 521.

31. **חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וכו'.**כל הברייתא בראבי"ה ח"ב סי' תקכ"ח, עמ' 173, ובהגה"מ ריש נוסח ההגדה. ובחי' מהר"מ חלאווה קי"ח א' (ס"ו ע"ב): והרב ר' יונה ז"ל וכו' ותניא בתוספתא וחייב אדם לדרוש בהלכות הפסח וכו'. ובאבודרהם סדר ליל של פסח (ד"ו שכ"ו), פ"ז סע"א (בשם רבינו יונה): והכי אמרינן בתוספתא שחייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים וכו'. וכ"ה ברא"ש פ"י סוף סי' ל"ג²¹ ובטאו"ח סוף סי' תפ"א, ובקימחא דאבישונה במחזור רומי ח"א, סדר ההגדה, פ"ה ע"ב. וכנראה שרבינו יונה כתב כן מעצמו בדרך באור והרחבה ע"פ לשון ההגדה של פסח. "וביציאת מצרים" לא נזכר בשום נוסח. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ²¹ ושם בטעות: ופירש הר"מ ז"ל, וצ"ל: הר"י ז"ל, כמו שהוא בראשונים הנ"ל. וכ"ה בטור שהבאנו בסמוך בפנים.

**כל הלילה.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע, בראבי"ה ובהגה"מ הנ"ל חסר, אבל ישנו בשאר הראשונים הנ"ל (בשם רבינו יונה). ובמכילתא סוף בא, עמ' 74: ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות²² וכו'. ובפי' הריטב"א על ההגדה (ווילנא תרל"ה, ז' ע"ד): ובמכילתין אמרו ר' אליעזר אומר חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח עד חצות, לפי שהוא סובר שזמן אכילת הפסח וההלל עד שנגאלו, ומסדר ההגדה לא נראה לי כן, אלא כרבנן דאמרי עד עמוד השחר, וכן הלכה, אעפ"כ ראוי להחמיר וכו', ועוד י"ל כי החכמים הללו לאחר שסיימו ד' כוסות האריכו בענין יציאת מצרים. ועיין במכילתא שם פ"ו, עמ' 19, שו' 7.

footnotes: ²² כ"ה בכל הנוסחאות. ובכ"י מדרש חכמים "המתוקן" חסר "עד חצות".

31-32. **אפלו בינו לבין בנו, אפלו בינו לבין עצמו, אפלו בינו לבין תלמידו.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: אפילו בינו לבין עצמו, בינו לבין ביתו, בינו לבין תלמידו. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל בכי"א ובהגה"מ הנ"ל. ועיין בבלי קט"ז א' ובמכילתא שהעתקנו לעיל. ובין ביתו פירושו בין אשתו. ובכ"י לונדון של הראבי"ה הנ"ל: בינו לבין בני ביתו וכו', עיין מ"ש לעיל פ"ח ה"י, שו' 48–49, ד"ה שהעלה.

33. **בבית ביתוס בן זונין בלוד.**עיין לעיל פ"ג הי"א, שו' 38.

34. **עד קרות הגבר.**פעמים הוא קרות הגבר הוא עמוד השחר, עיין ברכות פ"א מ"א ואבות דר"ן נו"א ספ"ב, נו"ב ספ"ג. אבל עיין להלן תענית פ"א, שו' 26–27, ומש"ש. ועיין במיוחס לרש"י תענית י"ב א'.

34-35. **הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש וכו'.**וכ"ה ("ונועדו") בד ובראבי"ה הנ"ל. אבל בכי"ע: ונוערו וכו'. ובכי"ל: וניצרו וכו', וברור שצ"ל: וניערו, וכ"ה בהגה"מ הנ"ל (בדפוסים ישנים. ובד"ח תיקנו "ונועדו"). ופירשתי בתס"ר שהכוונה היא שהגביהו מלפניהם את שיורי האוכלין (העצמות והקליפין) כשיטת ב"ה, וניערו, כלומר, ר"ג וזקנים ניערו את הטבלא, והחמירו כשיטת ב"ש, עיין לעיל שבת פט"ז ה"ז, שו' 14–15, ומש"ש. עכשיו נ"ל לפרש שהכוונה היא שהגביהו מלפניהן את השולחן²³ וננערו²⁴ והלכו לבית המדרש. והוא כעין שאמרו לעיל ברכות פ"ה ה"ג: ועקרו עם חשיכה לבית המדרש וכו'. ובבבלי כאן ק"ב א': ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת וכו', ועיי"ש ק"א ב'. ואף כאן פירושו: וננערו ועמדו והלכו וכו'.

footnotes: ²³ דלו לתכא, עיין בבלי קט"ו ב', ב"מ פ"ו א', ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 93, הע' 59. ²⁴ כלשון הבבלי ר"ה ל' א' ומו"ק כ"ב א': ננערו לעמוד. ובחולין נ"א ב': ניערה לעמוד, ובכי"י ובדפוסים ישנים שם: ננערה, והיא היא.

35. **אי זו היא ברכת הפסח וכו'.**במשנתנו ספ"י: בירך ברכת הפסח פטר את של זבח. בירך את של זבח לא פטר את של פסח. דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו. ועיין בירושלמי סוף מכילתין. ועיין או"ז ה' ק"ש סי' כ"ה, ח"א י"ב ע"ג, ומ"ש הגרא"ד לאפ בזבחי אפרים זבחים ל"ז א', פ"ה סע"א ואילך. והברייתא שלנו הובאה בשם התוספתא בערוך ערך ברך א', רש"י זבחים ל"ז א'. פיה"מ להר"מ סוף פסחים (בהוצ' טולידנו חסר), רשב"ם קכ"א א' במשנה, פרדס הוצ' הרח"י עהרענרייך זצוק"ל, עמ' רי"א, תוספ' ר' יהודה ברכות מ"א ב' ד"ה אמר (כ"ח ע"ג), פסקי ברכות למהר"מ ב"ב סי' אלף אות י"ג, עמ' 303 (=תשב"ץ קטן סי' שכ"ב), פירוש הר"ש מפלייש לפיוט אלקי הרוחות באו"ז ח"ב סי' רנ"ו, ס' רע"א, או"ז שם סי' רל"ו, נ"ה ע"ד, רמב"ן כאן ז' א' ד"ה ובתקיעת, מאירי שם ד"ה ולענין (14 סע"ב), מגן אבות שלו, עניין ח', עמ' מ"ב ועמ' מ"ה, שבה"ל השלם ס' פסח סי' רי"ח, עמ' 199, מרדכי סוף סדר של פסח, ר"ן פ"א סי' ת"ש, אבודרהם ברכת המצות הוצ' הרח"י עהרענרייך, עמ' ק', ד"ו שכ"ו, י' סע"ד. ופסקה הר"מ בפ"ח מה' חמץ ומצה ה"ז.

36. **אי זו היא ברכת הזבח וכו'.**בר"ח סוף פסחים: תאנא איזו היא ברכת הזבח וכו', וכן העתיקוה רוב הראשונים הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 88, ד"ה לאכל זבחים.