Tosefta Kifshutah on Pesachim Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **ר' ליעזר או' כשם שהשחיטה דוחה את השבת וכו'.**בכי"ע חסרות המלים "ר' ליעזר אומר", וכנראה שנשמטו בטעות. ובאו"ז ה' פסחים סי' רט"ז, נ"ג ע"ג: בתוספתא דפסחים אר"א (צ"ל: פר"א). וכן להלן שם סי' רכ"א: בפ' ר' אליעזר, וכן שם סי' רכ"ח. וכן בירושלמי פ"ו רה"ד, ל"ג ע"ג, ושבת פי"ט ה"א, י"ז ע"א: תני ר' אליעזר אומ' כשם שהשחיטה דוחה שבת וכו'. וכן מוכח ממשנתנו פ"ו מ"א, שבת פי"ט מ"א, ועיי"ש בירושלמי רפי"ט, ט"ז ע"ד, ולהלן בסמוך. ועיין ספרי זוטא בהעלותך, עמ' 257.
2-3. **כלל אמ' ר' עקיבא כל מלאכה שאיפשר לה לעשות מערב שבת וכו'.**משנתנו כאן פ"ו מ"ב, שבת פי"ט מ"א, מנחות פי"א מ"ג, להלן בתוספתא שם פי"א ה"ה (סתם), תמורה פ"א הי"ז (בשם ר' יעקב), עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 285. ועיין ספרי זוטא, ריש עמ' 258.
4-5. **אמורי צבור יוכיחו שהן כשרין למוצאי שבת וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ד, ל"ג ע"ג, שבת פי"ט ה"א, י"ז ע"א. ובבבלי כאן ס"ט א': תניא אמר ר' אליעזר, ומה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת וכו'. ופירש"י שמכשירי מצוה הם מיחוי קרביו. והשיגו עליו התוספות מברייתא זו שבירושלמי, שמפורש בה "אמורי צבור", ולפיכך פירשו שהכוונה להקטר חלבים, אעפ"י שאפשר להמתין עד הלילה, ואעפ"י כן דוחה שבת. ובר"ח שם פירש מכשירי מצוה הם מיחוי קרביו והקטרת אימוריו של פסח, שכולם מודים שהם דוחים שבת, כמפורש במשנתנו רפ"ו.
- **אמר ר' עקיבא מה למכשירי שחיטה וכו'.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל ובבבלי בהוצאות שלנו. אבל בכי"י ובר"ח שם הוא בשם ר' יהושע.
- **שכן דחת שחיטה את השבת.**כלומר, ולפיכך מקטירים את האמורים ביום. ועיין בבלי מנחות ע"ב ב' וברש"י ובפי' המיוחס לר"ג שם. ונראה שהכוונה היא, מפני שכבר התחיל במצוה אומרים לו מרוק, והכל היא מצוה אחת, ואין הדיחוי לחצי מצוה, עיין בירושלמי ר"ה ספ"א, נ"ז ע"ג (ובמקבילה שבמגילה ספ"ב, ע"ג ע"ג) ובירושלמי ביצה פ"א ה"ג, ס' סע"ב.
8-9. **ונמצא חלל את השבת ולא עשה.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: נמצא מחלל את השבת למפרע, וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי כאן ושבת הנ"ל: ונמצא דוחה את השבת בלא שחיטה. ונ"ל שבכי"ו, בכי"ל ובד לא הפסיקו כהוגן, וצריך להמשיך את המלה "פסח" שבריש ההלכה הבאה לכאן, כלומר, ולא עשה פסח. ואח"כ צ"ל: בא מן הצאן וכו', כלומר, הפסח בא מן הצאן, שהרי בו עסיקינן. ועיין להלן בסמוך.
- **פסח בא מן הצאן וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל, ועיין מ"ש לעיל בסמוך. אבל בכי"ע לשיטתו: הפסח בא מן הצאן וכו'. וכן באו"ז ה' פסחים ריש סי' רכ"א, ח"ב נ"ד ע"א: הפסח בא מן הצאן וכו'. והלכה זו מבוארת במקרא (שמות י"ב, ה') בפסח מצרים, ולמדו להלן פ"ח הי"ט, ובמכילתא בא פ"ד, עמ' 13 (ובמקבילות), שאף בפסח דורות הדין כן. ואף שבמקרא (דברים ט"ז ב') נאמר: וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, דרשוהו חז"ל בדרשות שונות, עיין במשנת מנחות פ"ז מ"ו, מכילתא הנ"ל, ספרי ראה פי' קכ"ט, עמ' 187, ירושלמי פ"ו ה"א, ל"ג ע"א, בבלי ע' ב'.
11-12. **ואין נאכל אלא בלילה ואין נאכל אלא למנוייו וכו'.**בד, כי"ע וכי"ל מוסיף אחרי "בלילה": ואין נאכל אלא עד חצות, וכ"ה במשנת זבחים ספ"ה ולהלן בסוף פירקין אף בכי"ו, והיא בשיטת ר' אליעזר (במכילתא בא פ"ו) ור' אלעזר בן עזריה, וכן העמידוה בזבחים נ"ז ב'.
- **וחייבין עליו משום שבירת העצם.**כלומר, חייבין מלקות בשבירת העצם בפסח טהור, עיין במשנתנו כאן פ"ז מי"א. וכל הלכה זו באה כהקדמה לדיני חגיגה שנשנו אף במשנתנו. עיין להלן.
- **חגיגה הבאה עמו באה מן הצאן ומן הבקר וכו'.**משנתנו פ"ו מ"ד. ועיין בציונים שהבאנו לעיל, שו' 9. ועיין ספרי זוטא, עמ' 257. ובאו"ז ה' פסחים סי' רל"ו, ח"ב נ"ה ע"ד: כדתניא בתוספתא דזבחים (צ"ל: דפסחים) פרק ר"א חגיגה הבא עמו באה מן הצאן ומן הבקר וכו', והעתיק את כל הברייתא.
- **ובאה בן שנתה ובאה בת שתים.**ליתא במשנתנו הנ"ל, אבל היא מובנת מאליה. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' קרבן פסח הי"ב: מן הבקר ומן הצאן, גדולים או קטנים וכו'. וכן במאירי ע' א' ד"ה כשם: כך היא באה בין של שנה, בין של שתי שנים, או יותר וכו'. וכן מוכח מן הבבלי ע' א', שדווקא לבן תימא אינה באה אלא בת שנתה.
14-15. **ונאכלת לשני ימים ולילה אחד.**וכ"ה באו"ז ובמשנתנו הנ"ל.¹ ועיין תו"כ צו פרק י"ב ה"ח, ל"ה ע"ד,² ספרי ראה פי' קל"א, עמ' 189. ובבבלי ע' א' אמרו: מתני' דלא כבן תימא, דתניא בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה. ומכאן שאפילו לבן תימא שמקיש חגיגה הבאה עם הפסח לפסח אף הוא מודה שאכילת לילה דווקא אינה נוהגת בה. ועיין בברייתא להלן בבבלי שם, שהעמידוה כבן תימא.
footnotes: ¹ בכמה נוסחאות. ועיין במלא"ש פ"ו מ"ד. ² עיין במאירי חגיגה ז' ב' שהעתיק בשם התו"כ שם דיש פי"ב: וביום קרבנו יאכל וכו' וחגיגת י"ד שנאכלין ליום ולילה. אבל הנכון הוא כגירסא שלפנינו בתו"כ (וכ"ה בכ"י, וכן מעתיק הר"ח כאן ע"א ב'), וכמו שהביא המאירי להלן שם בשם יש גורסים, והיינו: שלמים הבאים מחמת הפסח, ופירושו מותר הפסח שקרב שלמים, כפי שהוכיחו בתוספות (כאן ע"א ב' ד"ה לימד וזבחים ט' א' ד"ה ושלמים) מן הברייתא שצוינה בפנים, וכ"ה במאירי להלן שם. והגירסא הראשונה שהביא במאירי הוא פירוש שנכנס לפנים ע"פ רש"י בזבחים ל"ו א' ד"ה ושלמי פסח.
- **ואין חייבין עליה משם שבירת העצם.**ליתא במשנתנו הנ"ל. ובבבלי ע' א' שאלו אם בן תימא מודה בה, ולא נפשטה השאלה, עיי"ש. ולעניין אכילת צלי, עיין בבלי שם ובתוספות קט"ז א' ד"ה כולו ומ"ש בצל"ח בסוגיין. אבל עיין בס' המנוחה פ"ח מה' חמץ ומצה ה"ב, כ"ה רע"א.
15-16. **חגיגה הבאה עמו היא נאכלת תחלה, כדי שיהא פסח נאכל על השובע.**באו"ז הנ"ל ליתא, וכנראה שיש שם השמטה ע"י הדומות, או שקיצר, מפני שהברייתא הובאה בירושלמי פ"ו ה"ה, ל"ג ע"ג, ובבבלי ע' רע"א.³ ושאלו בירושלמי שם: ולא ייאכל הפסח לשבע וכו'? שלא יבא לידי שבירת עצם, כלומר, אבל בחגיגה לא איכפת לנו, שהרי אין בה משום שבירת עצם, כמפורש לעיל. ועיין בתוספות ק"כ או ד"ה מפטירין. ובמכילתא בא פ"ו, עמ' 20: ד"א על מצות ומרורים יאכלוהו. מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע (כלומר, שאוכל מצה מתחילה). וכבר העירו הראשונים⁴ שאכילת שובע נוהגת בכל הקדשים, כמפורש בתו"כ צו פרש' ב' ה"ז, ל' ע"ד, בבלי מנחות כ"א ב', תמורה כ"ג א'. ולא עוד אלא שלהלן בתו"כ שם (סהי"ב, ל"א ע"א) אמרו: שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה, ופירשו בבבלי תמורה הנ"ל: כדי שלא תהא נאכלת על הגסה. נמצאנו למדים שבכל הקדשים בזמן שהם מרובים אין אוכלין עמהם שאר דברים, ובזמן שהם מועטים, אוכלים עמהם שאר דברים כדי שיאכלו על השובע, וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מעשה הקרבנות הי"א. והרי אף בחגיגה אמרו במשנתנו (פ"ו מ"ג): אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא בא וכו' ובמועט, ובזמן שהוא בא וכו' במרובה וכו' אין מביאין עמו חגיגה. ופירש לנכון בתוספות העזרה לתו"כ הנ"ל (כ"ה ע"א), שבאמת אין להעדיף את שובע הפסח על שובע החגיגה ששניהם הם קדשים, ומשום זה אמרו בירושלמי שיאכל את החגיגה תחילה, כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם, אם יאכל את הפסח כשהוא רעב. ועיין במרדכי פ"י בה' הסדר בקצרה. ובר מן דין, בלי טעם הירושלמי היה יכול לאכול כזית מן הפסח תחילה שהוא עיקר המצוה, ואוכלו כשהוא רעב (עיין מ"ש בקרן אורה לנזיר כ"ג א' על דברי רש"י שם), ואח"כ אוכל כזית מן החגיגה, ולבסוף סעודתו אוכל כזית מן החגיגה וכזית מן הפסח, ונמצא אוכל את שניהם על השובע, עיין ר"מ פ"ח מה' חו"מ ה"ז וה"ט, ומ"ש בס' המנוחה שם. ועיין מ"ש במאירי קי"ד סע"א ד"ה גופו, ס"ט ב' ד"ה אימתי. ולפיכך אמרו בירושלמי שאוכל מתחילה את החגיגה, וכשהוא שבע מן הבשר אוכל את הפסח, שלא יבוא לידי שבירת עצם אם אוכלו כשהוא רעב. וכנראה שלא חששו לזה אלא דווקא כשהפסח הוא מועט, אבל כשהוא מרובה לא חייבו אותו משום חשש זה להביא חגיגה, ודינו כשאר קדשים הבאים במרובה, שחששו יותר שלא יעשה את החגיגה ואת הפסח נותר (או שיבואו לידי אכילה גסה בפסח) מאשר הספק שמא יבוא לידי שבירת עצם בפסח, ומוטב שיאכל קצת מצה מתחילה. ואין בהלכה זו מחלוקת בין הירושלמי והבבלי, כפי שבאר לנכון בס' המנוחה הנ"ל. ובעניין זה נאבדה לנו התשובה שהשיב רב שרירא לאנשי קירואן (רב נסים גאון?), עיין במעשה רוקח לר' אלעזר בן ריב"ק סי' ס"ד, י"ז ע"א, ומ"ש בבעל המאור ספ"י בשם מגילת סתרים לרב נסים. ועיין מה שהאריך בשער יוסף להוריות י' ב', צ"ד ע"ג ואילך. ועיין מ"ש בחקרי לב או"ח סי' צ"א, קצ"א ע"ג ואילך.
footnotes: ³ ועיין באו"ז ח"א ה' ק"ש סי' כ"ה, י"ב ע"ג. ⁴ עיין רש"י פ"ו א', תוספות ק"כ א', ראבי"ה ח"ב סי' תקכ"ה, עמ' 167 ועוד.
16-17. **חגיגה הבאה עמו יוצא בה ידי חובתו משם שמחה, ואין יוצא בה ידי חובתו משם חגיגה.**מדברי הברייתא משמע שאדם חייב להביא ביו"ט שני מיני שלמים (חוץ מעולת ראיה) אחד, שלמי חגיגה, ושני, שלמי שמחה, כשיטת הר"מ בריש פ"א מה' חגיגה, בסה"מ עשין נ"ד ועוד, עיין מ"ש להלן חגיגה פ"א, שו' 27–28, ד"ה וההבדל. ועיין באור שמח פ"ב מה' חגיגה סה"י.⁵ ובבבלי ע' א' הובאה ברייתא זו בשם בן תימא, וכן אמרו שם ע"א א': הא מתניתא מאן קתני לה בן תימא. ולשיטת בן תימא הסובר שחגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא ליום ולילה, הרי בהכרח פירוש הברייתא הוא שלא שחט את החגיגה בי"ד, ושחטה בט"ו, ולפיכך יוצא בה ידי שמחה, אבל אינו יוצא בה ידי חגיגה, שהרי חגיגה אינה באה אלא מן החולין. ובבבלי ע' ב': אמר עולא אמר ר' אלעזר שלמים ששחטן מערב יו"ט אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה, משום שמחה, דכתיב וזבחת ושמחת, בעינן זביחה בשעת שמחה. ועיי"ש בתוספות ד"ה שלמים. וכן הוא בירושלמי סוכה פ"ד ה"ה, נ"ד ע"ג, וחגיגה פ"א ה"ד, ע"ו ע"ב, ושאלו שם על ר' אלעזר מן הברייתא שלנו כאן, ואמרו שם: אמר ר' זעורה תיפתר בששחטה ברגל (כתירוץ הבבלי ע"א א', אלא שלפי שיטת הבבלי התירוץ הוא מוכרח). אמר ר' בא בששחטה ברגל אין זו חגיגת ארבעה עשר. וכן אמרו גם בבבלי ע"א א': כי אתא רבין אמר ר' אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב יוצא בהן משום שמחה, ואין יוצא בהן משום חגיגה, לא בעינן זביחה בשעת שמחה. ועיין בספרי ראה פי' קמ"ב, עמ' 195, ומ"ש באור חדש בסוגיין ע"א א'⁶ ובפירוש זרע אברהם לספרי שם. ועיין ר"מ פ"ב מה' קרבן חגיגה ה"י, בכ"מ שם, ומ"ש בהר המריה שם.
footnotes: ⁵ וכדבריו מפורש בפירוש מהר"י קורקוס כת"י, כפי שמביאו מהר"ח אבועאלפייא בספרו מקראי קודש, זבח פסח סי' קל"ח, כ"א ע"ב. ⁶ ומ"ש שבירושלמי סוכה הגירסא היא כמו בספרי, הרי בכי"ל בירושלמי שם הגירסא היא כמו בחגיגה, והמגיה הוא ש"תיקן" וקלקל.
18-19. **ר' שמעון בן לעזר או' חגיגה העולה עמו על השלחן ותבשילין העולין עמו על השלחן הרי אלו מתבערין עמו.**וכע"ז בשאר הנוסחאות. ובאו"ז סי' רל"ו הנ"ל: רשב"א אומר חגיגה העולה עמו על השלחן מתבערת עמו. ואמרי' בירושלמי פרק אילו דברים (ה"ה, ל"ג ע"ג), תני חגיגה הבאה עם הפסח מתבערת עמו. איתא חמי חגיגה נאכלת לשני ימים ופסח נאכל עד חצות, ואת אמר הכן? בעולה עמו על השלחן, תבשילין העולין עמו על השלחן וכו'. ומתוך הירושלמי משמע שלא היתה לפניו בברייתא "ותבשילין העולין וכו'", כגירסת בעל או"ז בתוספתא. ובמאירי ס"ט סע"ב (117 רע"א): שהעולה ממנה על השלחן עם הפסח מתבער עמו מחצות ואילך, כדי שלא יבאו לטעות מזו לזו, וכן היא שנויה בתלמוד המערב [ו]בברייתא של פסחים פרק חמישי. וכן הוא כותב בספרו לחגיגה ז' ב': במה שעלה ממנה עם הפסח בשלחן שדינה כפסח שלא לטעות מזו לזו, וכמו שכתבנוה בפסח שני בשם תלמוד המערב ובשם הבריתא וכו', שהרי בשר חגיגת י"ד העולה עם הפסח בשלחן לא דנוה לזמן הפסח, אלא או מחשש חלוף, או תערובת וכו', ועיין להלן שם בירושלמי ובראשונים שציין באהצו"י, עמ' 92. ועיין מ"ש רבינו כאן צ"ו סע"ב, וכבר ביטל את דבריו כאן בחגיגה הנ"ל, שאין להכניס חשש דרבנן לדברי התו"כ שם, אם לא שנאמר שהכתוב הוא אסמכתא בעלמא.
20-21. **אחד דברים שהן ראויין לביא פסח, ואחד דברים שאין ראויין לביא פסח ושחטן לשם פסח וכו'.**בבלי ע"ב ב', ועיין במשנתנו פ"ו מ"ה ומ"ש להלן. ודברים שאין ראויין לבוא פסח הם כגון עגל, או נקבה, או איל בן שתי שנים.
- **השוחט לשם חטאת צבור לשם עולת צבור.**בבבלי הנ"ל: וכן השוחט לשם אימורי צבור פטור דברי ר' מאיר. ובמשנתנו הנ"ל: ר' מאיר אומר אף השוחט לשם אימורי צבור פטור. ופירש"י ברישא שם (ע"א ב'): אימורי ציבור קרבנות האמורין בציבור בשבת, כגון תמידין ומוספין וכו', ושחט שאר זבחים לשמן. אבל הר"מ בפיה"מ פירש ששחט את הפסח לשם אימורי ציבור. ויפה העיר בתכ"מ שמן התוספתא מוכח כפירש"י, שהרי להלן בסמוך מזכיר פסח במיוחד.
- **ופסח ששחטו בשבת שלא לשמו חייב דברי ר' מאיר.**בד, כי"ע וכי"ל: פטור דברי ר' מאיר, וכצ"ל לפנינו, והנוסחא שלפנינו תוקנה ע"פ משנתנו פ"ו מ"ה: הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת. ברם ר"מ שפוטר בסיפא שם (וברישא כאן) בשוחט לשם אימורי ציבור פוטר אף ברישא בפסח ששחטו שלא לשמו. ומפירוש הר"מ בפיה"מ משמע שמפרש גם את דברי ר"מ במשנתנו שהכוונה היא ששוחט את הפסח לשם אימורי צבור, ופוטר בו ר"מ, עיין מ"ש לעיל. ואמרו בירושלמי (פ"ו ה"ז, ל"ג ע"ג, ה"ח, ל"ג ע"ד): דברי ר' מאיר אפילו עגל, כלומר, אפילו שחט עגל לשם פסח פטור. וכן אמרו בבבלי ע"ב ב': אפילו עגל של שלמים ששחטו לשם פסח פטור. ופירשו בבבלי שהוא פטור משום דטריד בקרבן, ופירש"י שהיה דעתו עליו, מתי אקריבנו. אבל בירושלמי (בח"ח שם) אמר שהוא פטור משום "עגל דרכו להתחלף, שכן נצרכה להלל",⁷ כלומר, שהרי הלל עלה מבבל כדי לפרש את הכתוב (דברים ט"ז, ב'): וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, כמפורש בירושלמי פ"ו ה"א, ל"ג סע"א. ומכאן שלשיטת הירושלמי אם טעה ואמר מותר הוא כטועה בדבר מצוה ופטור. וכן הכריעו בירושלמי שם סה"ו, ל"ג ע"ג: מסתברא וכו' דר' יוסי באחריתה. ולפיכך אם טעה וחשב שמותר לשנות את שם הפסח, הוא כטועה בדבר מצוה, ופטור לר"מ. ועיין ברש"י למשנתנו ע"א ב' ד"ה אם אין ראויין.
footnotes: ⁷ כגירסת הקטע מן הגניזה שפורסם בסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' רס"ב. וכן הגיה מדעתו הגאון ר' יהושע משקלאוו, עיין מ"ש בספר היובל הנ"ל, עמ' רפ"ה.
22-23. **אמ' ר' שמעון לא נחלקו ר' ליעזר ור' יהושע על דברים שאין ראויין לביא פסח וכו'.**בבלי ע"ב ב', ועיין ירושלמי פ"ו ה"ז, ל"ג ע"ג ואילך, ובמקבילה בשבת פי"ט ה"ד, י"ז ע"ב. וסתם משנתנו פ"ו ה"ה היא כר' שמעון. ועיין מ"ש לעיל שבת פט"ו, שו' 47 ואילך.
- **והשוחט לשם חטאת צבור לשם עולת צבור שהוא חייב.**ר' אליעזר מחייב משום שהוא מחייב בכל מקום, ואפילו כשעשה מצוה, לר"ש, ור' יהושע מחייב מפני שיש לאימורי ציבור קיצבה (כמפורש במשנתנו הנ"ל), מה שאין כן פסחים שלא נתנה התורה קיצבה, כמה פסחים ידחו את השבת בשנה שחל בה ערב פסח בשבת, עיין בירושלמי הנ"ל, ועיין בבלי ע"ב א'.
- **שהן ראויין לבא פסח ושחטן לשם פסח וכו'.**כלומר זבחים שהן כבשים זכרים בני שנה, ועקר אותם משמם, ושחטן לשם פסח,⁸ עיין ירושלמי פ"ו ה"ו, ל"ג ע"ג, ובבלי ע"ב א'.
footnotes: ⁸ ועיין בפיה"מ להר"מ ריש זבחים ומ"ש בשער המלך רפט"ו מה' פסולי המוקדשין, ועיין בחק נתן ובס' למטה יהודה וזבחי אפרים ריש זבחים.
26-27. **השוחט את התמיד בשבת שלא לשמו חייב.**שהרי לא עלה לציבור לשם חובה. ועיין בתוספות הר"ש משנץ ע"א סע"ב ד"ה ושאר. ועיין מ"ש להלן, שו' 33–34, ד"ה עולות צבור. ובכי"ו נוסף כאן: אומ' ר' יוסה שמעתי שהשוחט תמיד בשבת שלא לשמו חייב, והיא כפילות מוטעית,⁹ וליתא בשום נוסח. ועיין שיטת ר' יוסי בסוכה פ"ג מי"ד ולהלן בסמוך ובבבלי שם מ"ב א', ובירושלמי שם ובמקבילות.
footnotes: ⁹ הסופר של כי"ו היה, כנראה, עייף או בהול כשכתב דף זה, ולפיכך יש בו כמה כפיליות, עיין להלן, הע' 11, ולהלן, שו' 32–33.
27-28. **אמ' ר' יוסה שמעתי שהשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר שחייב חטאת, ויחזור ויביא תמיד אחר להכשירו וכו'.**או"ז ה' פסחים סי' רט"ז ח"ב, נ"ג ע"ג, סי' רכ"ח, נ"ד ע"ד, ילקוט ת"ת כ"י פנחס כ"ח, כ"ז, בשם התוספתא.¹⁰ ובכי"ו בטעות: ויחזור ויביא תמיד אחר שיביא תמיד אחר להכשירו וכו', והמלים "שיביא תמיד אחר" אינן בשום נוסח¹¹ ובאו"ז ובילקוט ת"ת הנ"ל. ובתו"כ ויקרא, נדבה פ"ג הי"ב, ה' ע"ג: ר' יוסי אומר תמים יקריבנו, יבקרנו ויקריבנו. אמר ר' יוסי שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאין מבוקר חייב חטאת, ויביא תמיד אחר. ובבבלי סוכה מ"ב א': ר' יוסי אומר השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת. ופירשו בתוספות שם ד"ה שאינו: ואפילו נמצא תם משום דטעון בקור ד' ימים קודם שחיטה וכו'. והעמידוה שם בבבלי בשהביאו מלשכה שאינה מבוקרת, ופירש"י: שבלשכה זו אינו טרוד, שאינן עומדין להקרבה וכו'. ועיין מכילתא בא פ"ה, עמ' 16, ספרי פנחס פיס' קמ"ב, עמ' 188, מגילת תענית פ"א (ועיין מכילתא דרשב"י, עמ' 11, ובהערות שם), בבלי כאן צ"ו א', מנחות מ"ט ב', ערכין י"ג ב' (ובמשנה שם י"ג א'). והנה בתו"כ הנ"ל משמע שאף בשאר קרבנות צריך בקור, עיי"ש בעזרת כהנים, י"ח ע"ד, ועיין מה שהאריך בזה במנחת סולת על ספר החינוך, כ"ה ע"ד ואילך, בבאור שיטת הר"מ ושיטת המיוחס להרשב"א מנחות מ"ט ב'. ובמאירי צ"ה סע"א: ובלבד שיהא מבוקר מכל מום ד' ימים קודם שחיטה כדין כל קרבן וכו'. ועיין מ"ש להלן פ"ה, שו' 50–51, סד"ה שבין פסח.
footnotes: ¹⁰ בילקוט שם: א"ר יוסי שמעתי שהשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר שהוא חייב, ויחזור ויביא אחר חוץ מן הנשחט, שנ' תמימים יהיו לכם ונסכיהם, כשהם מבוקרים הם תמימים, וכשאינן מבוקרים אינן תמימים. תוספתא דפסחים. ¹¹ עיין לעיל הע' 9.
29-30. **כשאינן מבוקרין אין תמימים.**באו"ז הנ"ל מדייק מכאן שאפילו בדיעבד בקור מעכב. והוא מוסיף: וע"כ דלית ביה מום וכו', כדברי התוספות הנ"ל. ועיין במיוחס להר"ש משנץ לתו"כ הנ"ל, ה' סע"ג, ובע"ד שם: ואת"ל דהכא שאינו מבוקר בעל מום גמור הוא וכו'. ועיין במאירי סוכה מ"ב א'. ובעניין אם בקרו לפני שחיטתו אלא שלא בקרו ד' ימים, עיין בס' מנחת סולת הנ"ל ובאחרונים שהביא שם. ועיין בטורי אבן מגילה כ"ט ב' שהוכיח שהביקור מועיל אפילו בקר קודם שהקדישו. ועיין מה שהאריך בזה הרא"ל הורוויץ בשו"ת הרי בשמים ח"א סי' צ'.
- **שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידן, או שנטמאו, הרי זה חייב.**במשנתנו ספ"ו: פטור, מפני ששחט ברשות. ופירשו המפרשים שהברייתא שלנו היא כר' אליעזר במשנתנו שמחייב אפילו בטועה בדבר מצוה, ועיין בתוספות ע"ג א' ד"ה שחטו, ובבבלי ע"ג ב'. ובאו"ש פ"ד מה' ק"פ ה"ג פירש שהברייתא מדברת בשנודע לו לפני שחיטה, דוגמת הברייתא שלהלן פ"ו, שו' 37, שפירשה בעל ח"ד¹² שנודע לו לפני שחיטה. אבל הפירוש ההוא קשה מאד, שהרי בבבלי ע"ג סע"א מפורש: שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם או שנטמאו פטור, מפני ששחט ברשות (עיין דק"ס ור"ח ע"ג ב'), ותני עלה בחול כי האי גוונא ישרף מיד, ומוכח שאף בשחט ברשות, שלא נודע לו בשעת שחיטה, ישרף מיד. ומחוורתא שהת"ק סובר שכל שנטמאו הבעלים או משכו את ידם לפני השחיטה פסול גוף הוא, ונשרף מיד. ומה שאמרו להלן בבבלי שם: בדם ובבעלים תעובר צורתו, הוא שנטמאו הבעלים, או מתו אחר שחיטה, ולפני הזריקה, עיין בבלי פ"ב ב', ומ"ש להלן פ"ו, שו' 38–39, ד"ה ובמשנתנו. וזהו הפירוש גם בדברי התוספות הנ"ל. ועיין מ"ש להלן שם בשיטת התוספתא. יתר על כן קשה מאד להעמיס בלשון התוספתא כאן ושם שהכוונה שנודע לו לפני שחיטה, ואף לשונו של ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה שלהלן מתפרש בקושי לפי פירוש זה. לפיכך קרוב לוודאי שהנכון הוא כפירוש המפרשים, שמדברים כאן בנודע לו לאחר שחיטה.
footnotes: ¹² ע"פ התוספות ע"ג ב' ד"ה בדם. ובאמת אין מדברי התוספות שום הוכחה שהם פירשו את הברייתא בנודע לו לפני שחיטה, והכוונה שם שמשכו את ידיהם, או נטמאו וכו' לפני שחיטה, אפילו נודע לו לאחר שחיטה. וכן הבין את דבריהם במרכבת המשנה ח"ג פט"ו מה' פסולי המוקדשין הי"ב.
31-32. **אם יש לו שהות כדי שידע הרי זה חייב, ואם לאו הרי זה פטור.**בבבלי ע"ג ב': אם יש שהות ביום לידע אם משכו בעלים את ידיהם, או שמתו או שנטמאו, חייב, ותעובר צורתו ויוצא לבית השרפה. ועיין מ"ש על כ"ז להלן פ"ו, שו' 38–39, ד"ה אם יש. ור' ישמעאל בריב"ב חולק על הת"ק שמחייב אפילו אם מתו הבעלים בסמוך לשחיטה, וחולק על משנתנו שפוטרת אפילו אם היתה שהות ביום כדי לידע.
32-33. **חטאת צבור ששחטן בשבת שלא לשמן הרי זה חייב.**כ"ה בד, וכע"ז גם בכי"ע ובי"ל ולהלן מנחות פ"ה סה"ב. וצ"ל לפנינו: חטאות צבור וכו'. ובכי"ו: ששחטן בשבת אם יש לו שהות כדי שידע הרי זה חייב חטאת (ונמחקה המלה "חטאת" ע"י נקודות). ואף כאן הכפיל הסופר בטעות מלעיל, שו' 31, ועיין מ"ש לעיל, הערה 9. ובנידון דידן פשוט שהוא חייב שהרי חטאת ששחטה שלא לשמה פסולה, ולא עשה מצוה, וק"ו הוא מתמיד שלעיל רה"ה, אלא שכנראה, הובאו כאן כל ההלכות ממקור אחר, ממס' מנחות הנ"ל.
- **הקטיר אמורין הרי זה חייב.**שהרי אם עלו לא ירדו,¹³ ואין כאן מקלקל, כמפורש בבבלי כאן ע"ג א'. ועיין ירושלמי שבת פ"ב ה"ה, ה' רע"ב,¹⁴ ובבלי יבמות ל"ג ב' וברשב"א שם. ובתוספתא מנחות פ"ה הנ"ל: ויקטיר אימורין, והיא ט"ס באשגרה מלמטה, והנכון כלפנינו כאן, וכ"ה גם בכי"ע ובכי"ל, ובד נשמט ע"י הדומות מ"חייב" עד "חייב", עיין להלן.
footnotes: ¹³ כמשנת זבחים פ"ט מ"ב ותוספתא שם פ"ט ה"ב. ¹⁴ ואני מתקן בזה את דבריי בירושלמי כפשוטו, עמ' 70.
33-34. **עולות צבור ששחטן בשבת שלא לשמן הרי זה חייב.**וכ"ה בכי"ע ובכי"ל, וכן מעתיק במאירי ע"א ב' בשם התוספתא, וכ"ה להלן מנחות פ"ה ה"ג. ובד נשמטה בבא זו בטעות. וכן בר"מ פ"ב מה' שגגות הי"ג: השוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמו הרי זה חייב חטאת וכו', והרי קרבן צבור רובו עולות, ומקורו מכאן. ועיין בכ"מ שם ומ"ש בצל"ח ע"א ב'. ואע"ג שהלכה זו כבר שנויה לעיל רה"ה, הרי כבר אמרנו שההלכות הללו באו ממקור אחר.
- **ויקטיר אמורין לערב.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובמנחות הנ"ל, ובמאירי ובר"מ הנ"ל. ומפשוטה של לשונה מוכח שזורק את הדם בשבת, שאם לא כן נפסל הקרבן שהרי אין זורקין בלילה. ולעיל מנחות שם בה"א אמרו שאם שחט שני כבשי עצרת שלא לשמן לא יזרוק את הדם בשבת, וכ"ה בבבלי ביצה כ' סע"ב. ובאו"ש פ"ב מה' שגגות הי"ד תירץ שכבשי עצרת שנייה, שהרי בוודאי מדברים שהונפו הכבשים עם הלחם כמצותן, והתנופה קבעה את שניהם, וממילא אם שחטן שלא לשמן אבד הלחם, וכבשים בלא לחם אינם דוחין שבת, ודינן כקרבן יחיד בשעת הזריקה, ולפיכך לא יזרוק לכתחילה, כמו שמפורש בר"מ שם בהי"ד.
34-35. **חטאת יחיד ועולת יחיד ששחטן בשבת לשמן וזרק דמן שלא לשמן חייב שהורצו הבעלים.**וכ"ה בד ובמאירי הנ"ל וכן העתיק בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ה, צ"ד ע"א. וכ"ה בכי"ע, אלא ששם: והורצו הבעלים. ובבי"ל: ששחטן בשבת שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן הרי זה חייב, והורצו הבעלים. אבל במנחות הנ"ל לנכון: ששחטן בשבת לשמן וזרק דמן לשמן הרי זה חייב ועלו לבעלים לשם חובה. וכן צ"ל לפנינו, וכן תיקן בפירוש מחנה לויה לה' שמחות להר"מ, כ' ע"ב, ע"פ התוספתא במנחות. והתוספתא מלמדת אותנו שאעפ"י שעבר ושחט בשבת כיפר, ויביא חטאת אחרת על שיגגתו, כמפורש בר"מ הנ"ל סהי"ד. וכן בירושלמי שבת פי"ג ה"ג, י"ד ע"א: השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת.
35-36. **השוחט שתי חטאות לצבור ואין צריכין אלא אחת חייב על האחרונה.**וכ"ה להלן מנחות פ"ה ה"ב ובמאירי הנ"ל, אלא שצירף כאחת אף את הבבא שלהלן. ובבבלי מנחות ס"ד א': איתמר שחט שתי חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת, אמר רבה ואיתימא ר' אמי חייב על השניה ופטור על הראשונה, ואפילו נתכפר לו בשניה, ואפילו נמצאת ראשונה כחושה. ופירש"י: כגון שחל ר"ח או חול המועד בשבת, דצריך להקריב שעיר חטאת אחד, ושגג בשתים, חייב על השניה חטאת, דשוגג הוא כסבור מותר לשוחטן בשבת הואיל ושל ציבור הוא, וטעה, דכיון דשחט ראשון, שוב לא חזי האי לציבור. ועיין ר"מ פ"ב מה' שגגות הי"ג.
36-37. **שתי עולות לצבור ואין צריכין אלא אחת וכו'.**בגליון התוספות מנחות ס"ד רע"א (לפי שטמ"ק שם אות כ"א): עולות שהם [הרבה] הוי טרוד בדבר מצוה ופטור, והוי כר' יוסי (סוכה מ"ב א'). ובתוספתא כאן מפורש להפך, אלא שמדברי הגליון אנו למדים למה הוסיפה התוספתא במיוחד את הבבא של עולות, מפני שמצוי הוא שמביאים הרבה עולות, ואע"פ כן אינו טועה בדבר מצוה, וחייב.
37-38. **ר' יהודה אומ' כשם של עץ אין נשרף וכו'.**במשנתנו פ"ז מ"ב: אין צולין את הפסח לא על השפוד וכו', כלומר, על השפוד של מתכת, מפני שהמתכת מתחממת והפסח נצלה מחמת המתכת, והתורה אמרה "צלי אש", ודרשו (מכילתא בא פ"ו, עמ' 19 ומקבילות): צלי אש ולא צלי שפוד וכו'. ור' יהודה חולק על משנתנו, וסובר שכשם שבשר הפסח שומר על השפוד של העץ שבפנים הטלה שלא ישרף, כך בשר הפסח שומר על השפוד של מתכת שלא יתחמם יותר מדאי. והברייתא שלנו גם במכילתא דרשב"י י"ב, ח', עמ' 13, ירושלמי פ"ז ה"א, ל"ד ע"א, ובבלי ע"ד א'. ובכי"ע, וכן בכי"ל, להלן שו' 46: אין צולין את הפסח בשפוד של מתכת, ואם צלאו קולף את מקומו ואוכל את השאר, וכנראה שנשתרבב בטעות מכאן, עיין מ"ש להלן שו' 45–46, ד"ה ובכי"ע.
- **מתכת חם מקצתו חם כולו וכו'.**כלומר, החום של חלק השפוד שמחוץ לטלה מתפשט גם על החלק שבפנים הטלה, מה שאין כן שפוד של עץ, שאין החום מתפשט בו ממקצתו לכולו, והחלק שבפנים הטלה אינו מתחמם, ואין הבשר נצלה מחמת השפוד.
40-41. **פסח שסכו יין ושמן אע"פ מנטף מלמעלה למטה אין בו משום בישול וכו'.**בכי"ע: שמנטף מלמעלה ומלמטה וכו'. ובמשנתנו ספ"ב: אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות, אבל סכין (כלומר לפני הצלייה) ומטבילין (כלומר, אחרי הצלייה) אותו בהן. ומלמדת התוספתא שאעפ"י שמנטף הוא בכלל סיכה ולא בכלל טבילה. ובבבלי ע"ו א': שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא, אלא ששם מדברים בסיכה שאחר צלייה, אבל כ"ש הוא לפני צלייה. ועיין ר"מ פ"ח מה' קרבן פסח ה"ח, ומ"ש באו"ש פ"ח מה' חמץ ומצה ה"ז. ובמשנתנו פ"ז מ"ג: סכו בשמן של תרומה, אם חבורת כחנים יאכלו וכו'. ושם מדברים בסכו אחר צלייה, ומשום איסור תרומה לישראל אתינן עלה, ולא מחמת בישול.
- **בשלו ואחר כך צלאו, צלאו ואחר כך בשלו הרי זה אסור.**וכ"ה בד ובמכילתא דרשב"י י"ב, ט', עמ' 13. ובכי"ע ובכי"ל: חייב, וכ"ה בבבלי מ"א א', והיא היא. ובבבלי שם העמיד רב כהנא ברייתא זו כר' יוסי הסובר שאין יוצאין במצה אפוייה שבישלה אח"כ, אעפ"י שלא נימוחה, משום שבישול לאחר אפייה בישול הוא. ועולא אמר שאפילו ר' מאיר מודה בה משום דאמר קרא ובשל מבושל מכל מקום. ובמכילתא דר' ישמעאל לא נזכר שצלאו ואח"כ בשלו אסור. וכן בירושלמי כאן פ"ז ה"ב, ל"ד ע"ב: אילו אמר אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא אמר ובשל, הייתי אומר שלקו וצלייו יהא מותר, הוי צורך הוא שיאמר ובשל, או אילו אמר אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא אמר מבושל, הייתי אומר בישלו וצלייו יהא מותר, הוי צריך הוא שיאמר וכו'. והנה בירושלמי ריבו מ"בשל" ששלוק¹⁵ שצלאוהו אח"כ אסור, וכן ריבו מ"מבושל"¹⁶ מבושל שאח"כ צלאוהו, ואין שם זכר לצלוי ואח"כ מבושל.¹⁷ ומסתבר איפוא שלשיטת המכילתא והירושלמי אינו אסור אם צלאו ואח"כ בשלו, כשיטת רב כהנא הנ"ל אליבא דר"מ. ודכרי ר' יוסי לא נזכרו כלל בירושלמי (עיין פ"ג ה"א, כ"ט ע"ד). ושמא סבר הירושלמי שאף לר' יוסי מותר, ולא אסר ר' יוסי אלא במצה שאין מבשלים את הלחם, אלא אופים אותו, וכשבשלו בטל מתורת לחם, מה שאין כן בבשר שנאכל מבושל, עיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 50, ד"ה ואין יוצאין במבושל. ועיין מה שכתב באגלי טל מלאכת האופה ס"ק ט', קי"ח סע"ג ואילך.
footnotes: ¹⁵ שאינו מבושל הרבה, אלא שנעשה ראוי לאכילה ע"י שפיכת מים רותחין, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 446, הע' 60, ח"ב, עמ' 693, הערה 1. ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב, י' סע"ב, חושב שולק כתולדה למבשל. ועיין מה שנתקשה בזה באגלי טל מלאכת האופה ס"ק ב' אות א' ואות ב', קי"ד ע"ד. אבל אם שליקה אינה אלא "הרתחה" הרי הדברים פשוטים. ועיין בחי' הרשב"א נדרים דפ"ו, מ"ט א'. ¹⁶ שהוא מבושל ביותר, עיין מכילתא בא פ"ו, עמ' 20, נדרים פ"ו מ"א, ובירושלמי שם ה"א, ל"ט ע"ג, ובמקבילות. ¹⁷ בהגהות יפה עינים כאן מ"א א' מגיה בירושלמי כאן ע"פ הבבלי, אבל אף בקטעים מן הגניזה בסה"י לכבוד ר"א מדכס, עמ' רס"ז, הגירסא היא כלפנינו, ואין צורך בהגהה, והירושלמי מתפרש יפה כמו שפירשנו בפנים.
- **אין מולגין את הראש ואת הכרעים וכו'.**כלומר, אין שופכין עליהם מים רותחין, כדי להשיר את שערותיהן, משום חשש מבשל. ונקטו ראש ורגלים מפני שדרכם היה למולגם, אבל את שאר העור היו מפשיטים לגמרי, עיין בבלי ביצה ל"ד א' ובאוה"ג שם, עמ' 38. וכנראה שכאן אסרו אפילו אם נפסק הקילוח מן הכלי,¹⁸ משום שבפסח החמירו יותר, שכל שנשארו בו מים, הרי כשהוא צולהו אח"כ יש כאן בישול. וכסגנון הברייתא שלנו גם להלן ביצה פ"ג, שו' 66 ואילך.
footnotes: ¹⁸ עיין בשו"ע יו"ד סי' ס"ח ס"ק י' ובאחרונים שם. ועיין באוה"ג שהזכרנו בפנים.
42-43. **ואין טופלין אותן בחרסית ובאדמה.**חרסית שהירושלמי מפרשה: חוורה, כלומר, טיט לבן, גיפסוס,¹⁹ וכן מין אדמה ידוע, וכולם היו משירות את השערות, ואסור לעשות כן בפסח, מפני שאין כאן צלי אש, עיין ר"מ פ"ח מה' קרבן פסח ה"י, ובבלי ע"ה א'.
footnotes: ¹⁹ עיין מ"ש לעיל שבת פ"ב, שו' 22, סד"ה נותנין טיט.
- **אבל מפספסין אותן באור.**הנכון הוא בכי"ו ובקטע מן הגניזה להלן ביצה פ"ג הנ"ל: אבל מספספין אותן, כלומר מחרכין ומהבהבין אותן. וכן במקבילה שבבבלי ביצה הנ"ל גורס "מהבהבין" במקום "מספספין" של התוספתא. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 161 (לעמ' 434, שו' 13), בשם ר"ח ילון, עיי"ש. וכנראה שאין כאן אלא עצה כיצד יעשה להשיר את השערות, שהרי כן עשו לפעמים גם בחולין, ופשיטא שאין איסור בפסח. ושמא משמיעה לנו הברייתא שצלי אש הוא לאו דוקא שצולה בשפוד של עץ למעלה מן האש, אלא שאפילו נותנו באש ממש שמחרך אותו, אף הוא בכלל צלי. ועיין בבלי כאן מ"א א' ויומא ס"ח ב' (ורש"י שם ד"ה דשויה) וזבחים ספי"ב, ק"ו א'.
43-44. **הפסח צולין אותו שלם ואין צולין אותו חתכות. רצה מנתחו ומטילו אבר אבר על גבי גחלים.**במכילתא דרשב"י י"ב, ח', עמ' 13: צלי אש, מכלל שנ' (שמות י"ב, ט'): כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו, מצוה לצלותו כולו כאחד, מנין רצה מנתחו ומטילו אבר אבר על גבי גחלים ת"ל צלי אש מכל מקום. ונראה בפירושו שהכוונה היא כשהוא צולהו בתנור מצוה לצלותו כולו כאחד, אבל אם אינו רוצה לצלותו בתנור אלא על גבי גחלים באויר העולם, ובכגון דא הרי לא ייצלה כולו כאחד, רשאי להניחו (כלומר, לתלותו) איברים איברים ע"ג הגחלים. והיא היא גם הברייתא של רבי בבבלי ע"ה א'. אבל כשהוא צולהו בתנור, אינו עושהו אלא מקולס, כלומר כולו שלם. ובזמן הזה לא אסרו בלילי פסחים אלא גדיים מקולסים "מפני שקוראין אותן פסחים",²⁰ אבל שאינו מקולס, כגון שחתך ממנו אבר, מותר, במקום שנהגו (עיין במשנתנו פ"ד מ"ד), כמפורש בר"מ פ"ח מה' חו"מ הי"א.²¹ ועיין בתוספות ע"ד א' ד"ה נחתך. ובתוספות הר"ש שם סיים: ובירושלמי משמע כן (כלומר, כפירש"י ע"ה א' ד"ה חתכו), דקמיבעי לי' התם אליבא דר' יוסי הגלילי, דאמר נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, חתך ממנו בשר וצלאו בו מהו (פ"ז ה"א, ל"ד ע"א), משמע דאם לאו צלאו בתוכו אינו כשר. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו בזה, שהרי שאלת הירושלמי היא אם בכגון דא נקראת צלייה כמצותו,²² ואעפ"י שהגדי מפסיק אינו כמין בישול (כדברי ר"ע במשנתנו), אבל אם צלאו על האש לבדו אפשר שהוא כשר. ולא עוד אלא שמן הירושלמי נראה לכאורה שבדיעבד כשר אפילו אם חתך וצלאו לחוד (כשיטת הריב"א שם), שאם לא כן למה כשר אם צלאו בו, אפילו אם דינו כירך עבה, הרי סוף כל סוף צריך לצלותו שלם. ואם כוונת הירושלמי היא בצד השני של השאלה, שאם קרייא דרש פסול, מפני שאינו שלם, הרי החיתוך לבד פוסל אותו. ועיין מה שהאריך בזהב שבא על הר"ש שם, שט"ז ע"ב ואילך, בעיקר הדין, ובדברים של טעם, אבל לא יצא מידי דוחק, ועיין ר"מ פ"ח מה' קרבן פסח ה"י ופ"י הי"א, ולהלן פ"ז, שו' 6–7, ומש"ש בסוף ד"ה ולפיכך.
footnotes: ²⁰ להלן ביצה פ"ב, שו' 62, עיין מש"ש. ²¹ וברא"ש פ"ד סוף סי' ו' ובשאר פוסקים. אבל עיין ברש"י ע"ד א' ד"ה איזה גדי מקולס. וכ"ה באו"ז ח"ב ה' פסחים סי' ד"ל, נ"ה ע"א, ועיין שאילתות פרש' צו סי' פ' ד"ה דרשה. ועיין מ"ש בצל"ח במקומו על דברי רש"י הנ"ל, ועיין ירושלמי פ"ד ה"ד, ל"א ע"א, ומ"ש בפרי חדש או"ח סי' תע"ו ס"ק ב'. ²² עיין בתוספות רי"ד רפ"ז.
44-45. **אין צולין שני פסחים בתנור אחד מפני תערובת וכו'.**וכ"ה בירושלמי תרומות פ"י ה"ד, מ"ז ע"ב. ובבבלי כאן ע"ו ב': אין צולין שני פסחים כאחד וכו'. ואף שם הכוונה לתנור אחד, כפי שמוכח מן הסיפא להלן.
45-46. **אפי' זה גדי וזה טלה מפני הרגל.**בבבלי הנ"ל חסרות המלים "מפני הרגל", ופירש"י שם ד"ה מפני תערובת: ואפילו גדי וטלה זימנין דלאו אדעתייהו ואיחלפי. וכע"ז היה בגוף התלמוד בכ"י ב', עיין דק"ס, עמ' 228, הערה ע'. וכבר העיר באור חדש במקומו על התוספתא כאן שמפורש בה שהטעם הוא מפני הרגל, כלומר, שלא יתרגלו לצלות גדי וגדי, וטלה וטלה, ובזה אתי לאיחלופי, ונמצא הפסח נאכל שלא למנוייו. ובר"ח ע"ו ב' מפורש: דמשום תערובת גופין הוא, גזירה גדי וטלה אטו טלה וטלה וכו'. והעיר ע"ז באו"ש פ"ח מה' ק"פ הי"ד. ובכי"ע ובכי"ל מוסיף אחרי בבא זו: אין צולין את הפסח בשפוד של מתכת, ואם צלאו קולף את מקומו וכו'. והלכה זו מפסיקה באמצע העניין, שהרי ההלכה הסמוכה היא המשך של צליית פסחים כאחד, ולא עוד אלא שאין כאן מקומה של הלכה זו אלא לעיל רה"ח, עיין מ"ש לעיל שו' 37–38, ד"ה ובכי"ע. ובמשנתנו פ"ז מ"ב: נגע בחרסו של תנור יקלף את מקומו. ובמאירי שם (122 ע"א): אם נגע במקרה והסירו מיד, עד שלא יתפשט בכלו וכו' שדיו שיקלוף את מקומו, ר"ל מקום מגעו בחרס, או בברזל, קליפה דקה, ואין צריך נטילת מקום בעומק וכו'. ועיין בבלי חולין צ"ו ב' ואילך ובראשונים שם. ועיין באור חדש ע"ו א' ד"ה תוספ' שנקט כדבר פשוט שאם צלאוהו בשפוד של ברזל אוסר כדי נטילה, עיי"ש. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ח מה' ק"פ ח"ט.
47-48. **חמש חבורות שנתערבו פסחיהן נאמן אחד מבני חבורה לומר פסח זה של אותה חבורה הוא.**וכ"ה ("חמש חבורות") אף בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: שתי חבורות שנתערבו וכו'. ובצפנת פענח פ"ט מה' אישות הי"ד (ופ"ב מה' גירושין ה"ג ופ"ד מה' איסורי ביאה ה"כ) חידש שדווקא ביותר מב' חבורות, שאם הוא מתיר פסח אחד עדיין אין השאר מותרים שהרי הם נשארים בספק, נאמן, אבל בשתי חבורות, מכיוון שאם מאמינים לו על שלו יותר גם השני, אינו נאמן. ולפי גירסת כי"ע מפורש שלא כן הוא. אלא שאף לפי גירסת כי"ע עדיין אינו מבורר אם הותר הפסח השני, שהרי אצל פסח השני הוא אינו מבני הבורה, והוא כשאר עד אחד שאינו נאמן בדיני ממונות להעיד שהפסח הוא של אחר. ועל שלו הוא נאמן, משום שלגבי דידיה לעולם לא נתערב הפסח, שהרי הוא מכירו, ואין מי שמערער עליו, ומיגו שהוא מהימן לגבי דידיה נאמן אף לגבי שאר בני חבורה. ואפשר שיהא נאמן אף על השני, שאין מעיד עליו אלא על של עצמו, עיין בירושלמי כתובות פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד, ומ"ש בפירושי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ו אות ח', ובהערה 16 שם. ועיין ירושלמי יבמות פ"ב הי"א ומ"ש בטל תורה (בהשמטה ליבמות) ובפירוש הרדב"ז שם. ועיין באו"ש פט"ז מה' סנהדרין ה"ו שהעיר על דברי בעל הנוב"י מהדו"ק אה"ע סי' ס"ט והסיק שם שהפסחים האחרים הם פסולין בין כך ובין כך, מפני היסח הדעת, מה שאין כן הפסח שהוא מעיד עליו, שהרי לגבי דידיה מעולם לא נתערב, עיי"ש.
48-49. **פסח אין נאכל אלא בלילה ואין נאכל אלא עד חצות, ואין חייבין עליו משם נותר וכו'.**באו"ז ה' פסחים סוף סי' רל"א, נ"ה ע"ב, הביא תוספתא זו, והעיר שמכאן משמע שאפילו לר' אלעזר בן עזריה הסובר שהפסח מטמא את הידים לאחר חצות (עיין במשנתנו בסוף מכילתין), מ"מ אינו חייב עליו מדאורייתא משום נותר וכו', ואין איסור נותר ופיגול תלוי באיסור האכילה אפילו אם הוא דאורייתא. ועיין גם בשטמ"ק ברכות ט' סע"א ד"ה ועד מתי, שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' א', ג' ע"ב, טורי אבן מגילה, אבני שהם, כ"א א', או"ש פ"ו מה' חמץ ומצה ה"א, ובאחרונים שציין בזבחי אפרים לזבחים נ"ו ב', קכ"א ע"ג. ולא עוד אלא שאין כאן וודאי שהברייתא שלנו כר"א בן עזריה, ואפשר שהיא כר"ע (עיין מ"ש לעיל ה"ב, שו' 11–12), ואינו נאכל אלא עד חצות מדרבנן, ולפיכך אין חייבין עליו משום נותר וכו'. אלא שבכי"ע ובכי"ל גורס כאן: אבל אין חייבין וכו', ומכאן משמע שהיה מקום לומר שחייבין עליו משום נותר, והוא כר"א בן עזריה. ברם לשון זו "אבל אין וכו' " היא גם בשאר קרבנות, בתו"כ צו פרק י"ב ה"ה, ל"ה ע"ג, ולהלן מגילה פ"ב, שו' 34, ועיין מש"ש. ועיין להלן זבחים פ"ו הט"ז.