1. **רשות היחיד ורשות הרבים.**בכי"ע מוסיף: וכרמלית ומקום פטור. וכ"ה בבבלי ו' א'. אבל אף בד ובכי"ל חסרה הוספה זו. ובירושלמי (פ"א ה"א, ב' ע"ד): ארבע רשויות לשבת. רשות היחיד. רשות הרבים. וכרמלית ומבואות שאינן מפולשין. ומתוך המשך הברייתא להלן שם מוכח במפורש שמקום פטור לא נמנה בתוך הארבע רשויות. ונראה שהברייתא שלנו הפסיקה באמצע, ופירשה מתחילה מה היא רשות היחיד גמורה, ומה היא רשות הרבים גמורה, ואח"כ הוסיפה עוד ב' רשויות, והיינו רשות הרבים שאינה רשות הרבים (מקום בלי מחיצות או בלי מחיצות גמורות), ורשות היחיד שאינה רשות היחיד, עיין מ"ש להלן.

1-2. חריץ שעמוק וכו'."כל מקום שיש בו ד' על ד' שהוא שיעור מקום, וגם יש לו ד' מחיצות שגבוהים עשרה, כמו חריץ וכיוצא בו, או שהוא עצמו גבוה עשרה כמו גדר וכו' הן רשות היחיד". (שו"ת הר"י מיגאש סי' כ"ד).

2. **וכן גדר שגבוה עשרה ורחב ארבעה.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי. ומדנקטו "ורחב ארבעה" מוכח שאין מדברים כאן בגדר המשמש מחיצה,¹ אלא בגדר החולק רשות לעצמו דומיא דחריץ, ולפיכך מסתבר שגדר פירושו כאן תל של אבנים, כלשון המשנה בעירובין פ"ה מ"ד: והגיע לגיא או לגדר, עיין בפירש"י שם.² וכן בירושלמי עירובין פ"א ה"א, י"ח רע"ג: היה שם גדר, אם מתלקט וכו' (והפירוש הנכון הוא בפ"מ, ובק"ע הגיה שם: תל). ועיין מ"ש להלן עירובין פ"ד סה"ז שו' 39, ד"ה וגדיר, ופ"ה רה"ד שו' 9–10, ד"ה עיר של רבים. ובשאילתות (פ' בשלח סי' מ"ט) העתיק את הברייתא שלנו: וכן התל שגבוה וכו'. ובהעמק שאלה במקומו העיר על גירסת הבה"ג (ריש ה' שבת, ד"ו ט"ז סע"ב; ד"ב עמ' 79): וכן התל והגדר שהוא גבוה וכו'. ויש להוסיף שכ"ה גם בס' והזהיר ח"א, עמ' 24. ולאמיתו של דבר אין תל אלא פירושו של גדר, ובה"ג העתיק את עיקר הנוסח ואת הפירוש³ (בשינוי סדר). והברייתא נקטה כאן רשות היחיד טבעית, כגון חריץ ותל שלא הוקפו במחיצות בכוונה.⁴ ועיין בס' העתים, עמ' 306.

footnotes: ¹ שהרי בגדר המשמש מחיצה אין צורך ברוחב ד' טפחים, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 619, שו' 57. ² וכן, כנראה, הפירוש גם במשנת עירובין פ"ד מ"ז: מי שבא בדרך והיה מכיר אילן, או גדר, כלומר אילן, או תל. וכן יש לפרש בכ"מ, אבל בבבלי בדרך כלל לא השתמשו ב"גדר" במשמעות תל, עיין מ"ש להלן עירובין פ"א הט"ו, שו' 46–47, ד"ה ומתוך. ועיין מ"ש להלן, עמ' 372. ³ אבל עיין היטב בר"ח כאן ק' סע"ב. ⁴ ועיין ר"מ רפי"ד מה' שבת. ובפירושו לשבת (ירחון סיני, טבת-שבט ת"ש), עמ' קי"ב: רשות היחיד הוא חריץ שעמוק י' ורחב ד', או גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' וכו', או מקום המוקף ד' מחיצות, וגובה כל מחיצה [י'], ורוחב בין המחיצות ד'. ועיין הלשון במה"ג שמות, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תשנ"ב.

2-3. **רשות היחיד גמורה.**כלומר, פרט לכמה רשויות שחסרים בהן התנאים הנ"ל, עיין להלן. ועיין בבלי ו' רע"ב, ובירושלמי לא דייקו כלום מן הלשון גמורה, כדרך הירושלמי שלא לרדת לדיוקים מעין אילו.

3. **סרטיה ופלטיה גדולה.**כלומר דרך (σρτάτα) ורחבה (πλατεῖα) גדולה. וכ"ה בבבלי ו' א', ו' ב', וכ"ה (פלטיא גדולה) בבבלי שם ה' סע"ב, לפי בה"ג ד"ב, עמ' 80. אבל בד, בכי"ע ובכי"ל ובירושלמי חסרה המלה "גדולה", וכן נכון שפלטיא בלבד פירושה רחוב רחב [תיקונים והשלמות: לא פסלתי את הביטוי ״פלטיה גדולה״ כבלתי נכון, אלא הכרעתי כאן כגירסת כל נוסחאות התוספתא (חוץ מכ״י ווינה) והירושלמי, והיא פלטיה גדולה היא פלטיה. וכן כוונתי בכמה מקומות בהכרעה בין הגירסאות, עיין מ״ש להלן ח״ד, עמ׳ 746, שו' 88—89.]. ואעפ"י שבתוספתא ובירושלמי לא נתבאר רוחב הדרך, נראה שסמכו על משנת ב"ב פ"ו מ"ז שדרך הרבים שש עשרה אמה, כמו שאמרו בבבלי כאן צ"ט א'. והגאונים⁵ והראשונים הצריכו שיהו ששים רבוא בוקעים בה,⁶ והשיבותי לו שלא השגחתי בפירוש זה,² משום שלא נתקבל על דעתי. מדברי הגאון מוכח שאלמלי ה״חראסי״ היתה בצרה רשות הרבים אף בלילה, ואף שבלילה בוודאי אין שש מאות אלף רגלי מצויים ברחובות עיר זו, מ״מ הואיל וביום מצויים שם ששים ריבוא (משום שהרבה אנשים היו באים מחוץ לעיר), הרי לא איכפת לנו אם בלילה, בשעה שבני אדם ישנים, הרחובות ריקים, משום שאין צורך בס׳ רבוא בכל רגע, כדי לעשות את הרחוב רשות. הרבים גמורה. ומכאן שהחראסי הפכו את העיר לכרמלית, לא משום שלא היו בלילה ששים רבוא, אלא משום שנעשה מעשה במחיצות העיר. ולפיכך קבלתי את פירושו של ר״ע הילדיסהיימר³ שתירגם חרסאי⁴ שברי כלי חרם. ושברי כלי חרס מסביב העיר מונעים בלילה את דריסת הרגל, ונעשים כעין מחיצה ממשית, והופכים את העיר לכרמלית. והנה בה״ג סוף ה׳ עירובין, ד״ו כ״ז ע״ד: ובלילא דאיכא חראסי וכו', וכן מעתיק בס׳ העתים שהבאנו שם. אבל בה״ג ד״ב, עמ׳ 131: בליליא דאית להון חרסאי כרמלית היא. ומן הלשון ״דאית להון״ בוודאי משמע שאין הכוונה לשברי כלי חרס. ונראה שצדקו המפרשים שפירשו ״חראסי״ שומרים, והיינו שיש להם לבני העיר שומרים, שאינם מניחים לאנשים להכנם לעיר בלילה, והואיל ואי אפשר שיכנסו בלילה אנשים מן החוץ, הרי משחשיכה עושים השומרים את העיר לכרמלית, מה שאין השינה בלילה שאינה מעלה ואינה מורידה. ולפירוש זה אין פסק בה״ג סותר את דברי הגאון שהביא בס׳ העתים, עמ׳ 306, ושמירת השומרים מתחדשת בכל לילה, וביום אינה קיימת, ולפיכך אינה מבטלת את רשות הרבים ביום, מה שאין כן דלתות פתוחות שהן קיימות גם ביום, אלא שאינן נועלין אותן ביום, הן מבטלות את רשות הרבים לגמרי לדעת הגאון. ולפ״ז כל מה שכתבתי בח״ג, עמ׳ 2, הע׳ 6, בטל ומבוטל.] אבל כמה מן הפוסקים חולקים עליהם, עיין בבאר הגולה לאו"ח סי' שמ"ה ס"ק ט'.⁷ ועיין בס' עבודת הקודש להרשב"א ריש שער ג', וציין לו בח"ד כאן. ועיין בתוספ' רי"ד פסחים ס"ט א' וסוכה מ' א', ומשמע מדבריו שמחוץ לעיר אין צורך בששים רבוא, עיין מ"ש הר"י שור בהערותיו לס' העתים, עמ' 311, והרמ"מ כשר הנ"ל (לעיל הע' 7), עמ' 171. ובירושלמי הוסיפו כאן: ומדבר, וכן בברייתא שבבבלי כאן ו' ב'. ועיין ר"מ רפי"ד מה' שבת, בכ"מ שם ובשו"ת ברכת אברהם לר"א בן הר"מ סי' ט"ו.⁸

footnotes: ⁵ בה"ג ד"ב, עמ' 131, תשה"ג חמדה גנוזה סי' ע', שערי תשובה סי' ר"ט, ס' העתים, עמ' 306, אוה"ג, עמ' 1. ⁶ בס' העתים, עמ' 310 (והוא בה"ג ד"ב, עמ' 131, כמו שהעיד בהעדה ע' שם): והכי אמרי משמיה דרב יהודה אלוף דמנהר פקוד, דבצרה ביממא רשות הרבים, ובלילה דאיכא חראסי (כלומר, חרסים) כרמלית היא. רשות הרבים דוכתא דדשין ליה שית מאה אלפין גברא ביומא, כדגלי מדבר. וכן מספר יעקב אוברמייער לפי תומו (דיא לאנדשאפט באבילוניען, עמ' 84) שבקר בסביבת בצרה בשנת 1877 למספרם, ומצא שכל התל וסביבותיו הקרובות היו זרועות שברי כלי זכוכית וכלי חרס (המקום היה מרכז של מסחר כדי יין, עיי"ש, עמ' 82). ולעיל שם בס' העתים, עמ' 306: ואיזו היא רשות הרבים גמורה הי' לו מקום שיש בו ס' רבוא בני אדם שאין להם לא חומה ולא דלתות, ונכנסין ויוצאין בלילה כמו ביום, כדגלי המדבר, זו רה"ר גמורה וכו'. ומלשונו מוכח שאפילו אם אין להם לא חומה ולא דלתות אינה רשות הרבים אלא אם כן נכנסים ויוצאים ס' רבוא בלילה וביום. ובבצרה הנ"ל היו מוציאים מסביב לעיר את שברי כדי היין שלהם, ואי אפשר היה לרבים להכנס לשם בחושך הלילה מחמת החשש שלא ינזקו בחרסים, ולפיכך אינה רשות הרבים בלילה (ואינו עניין לשברי כלי זכוכית שבירושלמי פ"א ה"א, ב' סע"ד, ולהיזמי והיגי שבבבלי ז' א'. ושם צריך שיהיו גבוהים ג' טפחים, ואף ביום כרמלית היא), משום שאין דשים בה ס' רבוא בלילה. אבל בזה חולק בה"ג על דברי הגאון שהובא בס' העתים, עמ' 306 הנ"ל, ומדברי הגאון משמע שאם אינם יכולים להכנס בלילה, אף ביום היא כרמלית. ועיין מ"ש במאירי ו' א' בשם גדולי המגיהים (הראב"ד). ובכתוב שם (הסגלה של רמ"ז חסידה חל"ד, עמ' ב'): כדאמרינן בירושלים וכו', נעולות דלתותיה מועיל לה להוציאה מתורת רשות הרבים. [תיקונים והשלמות: שאלני פרופ' יחזקאל קוטשר (בעל פה) מיד אחרי הופעת הספר, למה לא פירשתי ״חראסי״ שומרים,1במדרש תנאים, סוף עמ׳ 42: במגלת חריסים וכו'. והעיר הרד״צ הופמן במקומו (הע' ט'): "אולי הוא מלשון ערבית حرس שמר, וחריסים כמו שומרים, או צופים". והשערה רחוקה היא. ² פירוש זה לבה"ג ידוע לי מתשה"ג אסף, הוצ' מק"נ, ירושלים תש"ב, עמ' 39. ³ במפתח להלכות גדולות, עמ' 151. ⁴ כ"ה הגירסא בהוצאה שלו, עמ' 131. ⁷ ועיין מ"ש הרמ"מ כשר במילואים לתו"ש חט"ו, יתרו עמ' קס"ד ואילך. ועיין מ"ש הרמ"ל זק"ש בהפרדס שנה כ"ז סי' ל"ב, והרמ"מ כשר בתו"ש הנ"ל, עמ' 176, בגירסת כי"ר בבבלי ו' ב', והראבי"ה ח"א סי' ד"א, עמ' 276, והמאירי בשבת שם,. ⁸ השואל מביא בשם הר"מ: מדברות ויעדים ושדות. וכ"ה בר"מ כ"י ענעלאו 92 ובר"מ כ"י על קלף שבביה"מ כאן (אלא ששם נשתבש ועיירות, במקום "ויערות", ושיבוש זה אף בר"מ בד' חדשים), וכן מעתיק גם רבינו ירוחם אדם ני"ב רח"ד בשם הר"מ. ובכ"י ענעלאו 394: מדברות ויערים ושווקים ושדות. ובכ"י הנ"ל 501: מדברות ויערים ושדות ושוקים. ובמעשה רוקח בשם נוסח כ"י: מדברו' ושדות וכרמים ויערות. והוא ציין שם לר' ירוחם הנ"ל. ור' אברהם בסוף סי' ט"ו השיב: טעות בספרים שלכם, שכך נוסח החיבור, מדברות ויעדים ושווקים ודרכים המפולשים להם. וכ"ה בדפוסים שלפנינו.

3-4. **ומבואות המפולשין.**לפי פשוטו פירושו שהם מפולשים משני ראשיהם (לאורכם) לסרטיא ופלטיא, ומשמשים המשך של הסרטיא ופלטיא, ואעפ"י שאין במבואות רוחב ט"ז אמה, כתוספות כאן ז' א', ד"ה אבל, ועירובין ו' ב', ד"ה וכי, הרשב"א בעבוה"ק ריש ש"ג הנ"ל, ועיין מאירי כאן ו' א'. וכן בפירוש הר"מ למס' שבת:⁹ ודרך הרבים י"ו אמה, ואם היה מקום שאין ברחבו י"ו אמה, והיה מפולש לרש' הרבים שיש ברחבה י"ו אמה, הרי היא רש' הרבים. ועיין בפיה"מ בריש מכילתין. אבל מלשונו בחבורו רפי"ד מה' שבת, משמע שחזר בו.¹⁰ וכן סובר רש"י ו' א' ד"ה ומבואו' ועוד שאף מבואות המפולשין אינן רשות הרבים בפחות מט"ז אמות רוחב. ועיין בשאילתות ס' מ"ט הנ"ל.

footnotes: ⁹ ירחון סיני, טבת-שבט, ת"ש, עמ' קי"ג. ¹⁰ ועיין מ"ש באור שמח פ"ז מה' כלאים ה"ה. ועיין בשו"ע או"ח סי' שמ"ה ס"ק ח'-ט ובמפרשים שם.

7. **אחד המושיט ואחד הזורק.**כ"ה ("המושיט") בכל הנוסחאות ובירושלמי, והכוונה למושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים כמשנתנו רפי"א. ובכי"ו בטעות: המוציא.

**והבקעה.**מתוך סוגיית הירושלמי (ה"א, ב' ע"ד) והבבלי (ו' ב') מוכח שבבקעה שאין לה מחיצות עסיקינן (ולא נחלקו אלא במשנת טהרות פ"ו מ"ז). ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 15. וכל הרשויות שנשנו בבבא זו הן רשויות בלי מחיצות כלל, או בלי מחיצות גמורות, כפירוש הגאון (ס' העתים, עמ' 307): אין להן לא גדר ולא סייג ואין להם בתים. ועיין להלן.

**והכרמלית.**בירושלמי הנ"ל: כרמלית. תני ר' חייא כרמל רך מלא, אינו לא לח ולא יבש אלא בינוני. ופירוש זה אינו אלא סימן ומליצה בעלמא.¹¹ והגאונים (ס' העתים, עמ' 307) פירשוה מלשון כארמלית, כאלמנה (ע"ש בס' העתים, הערה ס', ס"ג). ועיין בה"ג ד"ב סוף ה' שבת, עמ' 121, אלא שהדברים אינם ברורים כל צורכם. ומסתבר פירש"י (ג' ב') שהיא צורת הקטנה מכרמל,¹² ואין כרמל אלא שדה עבודה, או גינה בלי מחיצה, ובניגוד לרחבה שהיא רשות הרבים טבעית, ולחריץ ותל שהם רשות היחיד טבעית, הרי בקעה זרועה בלי מחיצה היא כרמלית טבעית. ובלשון חכמים הרחיבוה על כל רשות שאינה לא רשות הרבים ולא רשות היחיד. ובבבלי (ז' א') הקשו: אטו כולהו נמי לאו כרמלית נינהו? כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זוית (פירש"י: שנכנס בו בית לתוכו, והניח מקרקעו לרשות הרבים) הסמוכה לרשות הרבים וכו'. ובירושלמי כאן (ב' סע"ד): אי זו היא כרמלית? ר' יסא בשם ר' יוחנן כגון חנותיה דבר יוסטיני. וכתב בעל המאור על דברי הבבלי הנ"ל: כלומר, זו היא עיקר כרמלית שגזרו עליה חכמים וכו', וכולהו הנך אחרניתא משום לתא דהך גזרו רבנן בהו וכו'. ואף כאן בכרמלית בלי מחיצות אנן קיימין.¹³ ובהמה שהזיקה ברגלה בכרמלית חייבת נזק שלם כרשות היחיד (תוספתא ב"ק פ"א סה"ו), אבל לעניין בור (שאסור לו לחפור סמוך לר"ה בלי מחיצה), הרי הוא שייך לאנשי אותה העיר (תוספתא שם פ"ו הט"ו). ורשויות שבת לחוד ורשויות ניזקין לחוד, כשם שרשויות שבת לחוד ורשויות טומאה לחוד (עיין טהרות פ"ו מ"ז ואילך).

footnotes: ¹¹ וקרוב מאד בעיני שר' חייא לא הגדיר כלל את המלה כרמלית, אלא הירושלמי הוא שהביא את הספרא (וציין לו בשם תני ר' חייא, כרגיל) ויקרא נדבה ריש פרק ט"ו, י"ב ע"ד, והמליץ על פיו את תוכן המלה כרמלית, עיין מ"ש על מליצה כזו בשם תני ר' חייא בהירושלמי כפשוטו, עמ' 216. ¹² ישעי' י', י"ח. ובישעי' ל"ב, ט"ו: והיה מדבר לכרמל, וכרמל ליעד יחשב. ¹³ ואפילו לשיטת הר"מ פי"ד מה' שבת ה"ד שמפרש כרמלית זו ביש לה ג' מחיצות, הרי אף היא מחמת חסרון מחיצות אתינן עלה, והיא רשות הרבים שאינה רשות הרבים.

8. **והאסטונית.**כלומר, מקום מוקף עמודים (στοιά) והפרוץ מרובה על העומד. ובמשנת טהרות ספ"ו: האיסטוונית רשות היחיד לשבת וכו'. ובפיה"מ שם: "כבר התבאר בגמרא שבת שהאיסטונית היא כרמלית. ואמרו כאן רשות היחיד לשבת, ירצה בו אינה רשות הרבים לשבת". ובבבלי (ו' סע"ב) הקשו מבקעה ותירצו: לעולם כרמלית היא, ואמאי קרי לה רשות היחיד, לפי שאינה רשות הרבים.¹⁴ וקושיא זו ותירוצה עולות אף על איסטוונית. (תכ"מ).

footnotes: ¹⁴ ועיין גם בבבלי ח' ב'.

**והאסקופה.**וכ"ה בירושלמי. אבל בבבלי ליתא, ומחקה בח"ד גם מכאן ע"פ הבבלי. ברם סתם אסקופה (מפתן הבית) היא כרמלית (עיין בבלי עירובין ק"א ב' וברשב"א כאן ט' א'). ובפירוש אמרו בירושלמי כאן (ב' סע"ד): איסקופה שאמרו (כלומר, בברייתא זו) רחבה ארבעה ואינה גבוהה עשרה וכו', כלומר, שהיא כרמלית. ועיין בס' תוצאות חיים להגרמ"מ זעמבא זצוק"ל סי' ט"ז. ועיין מ"ש להלן, שו' 12, ד"ה אדם עומד.

9. **לא מתוכן לרשות הרבים וכו'.**מרהיטת הלשון משמע לכאורה שאסור להוציא מכרמלית לרשות היחיד, או לרשות הרבים, אבל מכרמלית לכרמלית מותר, כשיטת הבבלי, עיין מ"ש להלן פ"י ה"ב, שו' 6, ד"ה ומן העליונה. אבל בירושלמי ספי"א מפורש שאין מטלטלין מכרמלית לכרמלית, עיין להלן פ"י הנ"ל ומ"ש בהגהות יפה עינים כאן ו' א'. ולהלן פ"י הנ"ל נראה שאף לשיטת התוספתא אסור לטלטל מכרמלית לכרמלית. ולפיכך נראה שנקטו כאן בסירכת הלשון רשויות מיוחדות, אבל הוא הדין שאין מטלטלין גם מכרמלית לכרמלית.

11. **חצר של רבים וכו'.**זו היא הרשות הרביעית, ובניגוד לרשות השלישית (כרמלית) שאין לה מחיצות (עיין מ"ש לעיל) והיא רשות הרבים שאינה רשות הרבים, הרי הרשות הרביעית היא חצר שיש לה ד' מחיצות אלא שיש בה בתים של אנשים רבים, וכן מבואות שאין מפולשים שיש להם ג' מחיצות ולחי, או קורה,¹⁵ והיא רשות היחיד שאינה רשות היחיד, שאסרו חכמים לטלטל מן הבתים לחצר ומן הבתים לבתים. ואעפ"י שבבבלי ו' א' מוכח שבבא זו אינה מן החלוקה של ד' רשויות, שהרי מנו שם מקום פטור כרשות רביעית, אבל בירושלמי כאן מנו במפורש מבואות שאין מפולשין בין הארבע רשויות. וכל הנסיונות להשלים בין הבבלי והירושלמי (עיין ביפה עינים ו' א') הם דחוקים מאד. ועיין בחידושים המיוחסים להר"ן (ו' א') שהניח בצ"ע את הפירוש גם בבבלי. ועיין בשו"ת הר"י מיגש סי' כ"ד.

footnotes: ¹⁵ אם אין לו לחי או קורה הרי לשיטת הר"מ פי"ד מה' שבת ה"ד אינו רשות היחיד אלא כרמלית. ולשיטה זו ביש לו לחי או קורה עסיקינן, ולא עירבו פירושו שלא עשו שיתוף מבואות. ולשיטת הרשב"א וסייעתו שמן התורה שלש מחיצות עושות רשות היחיד "שלא עירבו" פירושו שלא עשו לחי או קורה. ועיין בתוספ' רי"ד ו' א'. ועיין בשאילתות סי' מ"ט ובהעמק שאלה שם אות ג'.

12. **אדם עומד על האיסקופא וכו'.**וכ"ה בבבלי ו' א'. ומדברים באיסקופת חצר שאין בה רוחב ד'. אבל בירושלמי דלגו על בבא זו, מפני שסתם איסקופא היא כרמלית, והלכת איסקופה מקום פטור נשנית בשם ר' יוחנן (ירושלמי עירובין פ"א ה"א, י"ח ע"ד), ולא הביאו כלל את הברייתא שלנו. והיא באמת ברייתא לעצמה, ואינה דבוקה כלל למעלה, שהרי ברישא, וכן בירושלמי, לא שנו מקום פטור בין ארבע הרשויות, מפני שאין מקום פטור רשות לעצמה.¹⁶ ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ¹⁶ עיין מ"ש הגר"י אברמסקי בחידושיו בריש מכילתין.

13. **נותן לבעל הבית וכו'.**כנראה שברייתא זו נסמכה למשנתנו רפ"א, ושנתה שבנידן דידן מותר לגמרי ואי אפשר לבוא לידי חיוב חטאת. עיין מ"ש לעיל.

13-14. **נוטל מבעל הבית ונותן לעני וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל, והכוונה שאם נטל מבעל הבית ונתן (כלומר, בדיעבד) וכו'. ובכי"ע "המתוקן" מפורש: נטל מבעל הבית ונתן וכו'. ועיין הגירסא בבבלי ובירושלמי שהבאנו לעיל ברישא ד"ה אדם.

15. **אסקופא משמשת וכו'.**אנו חוזרים לסתם אסקופא שיש בה רוחב ד'. וכל זמן שפתח פתוח וכו'. וכ"ה בירושלמי סה"א, ג' ע"א, ובבבלי ו' א', ובבבלי העמידה רב באיסקופת מבוי שחציו מקורה וכו', אבל רב אשי פירשה באיסקופת בית, ועליה שתי קורות כל אחת פחות מד' טפחים ואין ביניהן ג', והדלת באמצע, ולפיכך כשהפתח פתוח הקורות מצטרפות, ונמצאת האיסקופה מקורה בקורה שיש ברוחבה ארבעה, וכולה כלפנים, אבל כשהדלת סגורה היא מפסיקה בין קורה לקורה, ואין בקירוי רוחב ארבעה על גבי האיסקופה, וכולה כלחוץ. ומסתימת לשון הירושלמי משמע שבאיסקופת בית עסיקינן,¹⁷ והעמידוה בחציה מקורה וחציה אינה מקורה, כלומר, שאין כל האיסקופה מקורה אלא מקצתה. ואם הפתח פתוח נגררת כל האיסקופה לפנים, ולא אכפת לנו אם אין כולה מקורה, ומותר לטלטל לפנים אף מחלקה שאינה מקורה,¹⁸ אבל אם הפתח סגור, הרי אין בחציה הקרוי ד' טפחים, ואין פי הקורה יורד וסותם, ונמצא שיש לה לאיסקופא ג' מחיצות (שני המשקופים והדלת הסגורה), והיא רשות היחיד מן התורה לשיטת רוב הראשונים, וכרמלית לשיטת הר"מ (פי"ד מה' שבת ה"ד). ולכל הדעות אסור להוציא ממנה לרשות הרבים. ולפיכך מפרש הירושלמי: מהו נעול כולה כלחוץ, מותר להשתמש מתוכה לחוץ ומן החוץ לתוכה, כלומר בתמיה.¹⁹ ומתרץ: כשהיה בפתח חור אסור להשתמש מתוכה לחור, ומן החור לתוכה. כלומר, כולה כלחוץ פירושה שאין להשתמש מכולה (אפילו מן החלק המקורה) לתוך הבית דרך חור של הפתח הנעול.²⁰ ולפ"ז מדברים כאן רק ביחס האיסקופה לבית, אבל לחוץ אסור להוציא ממנה מכל מקום, והאיסקופה לפעמים משמשת רק את עצמה, ולפעמים אף את הבית.²¹ ועיין בראשונים לבבלי ט' א' ובנושאי כלי הרי"ף שם. ועכשיו זכינו (עיין לעיל הערה 9) לפירוש הר"מ על חלק ממס' שבת, ועיי"ש בתחילת פירושו שלקח בחסר, ויש להשלימו ע"פ מקורו, שו"ת הר"י מיגאש סי' כ"ד, ע"ש.

footnotes: ¹⁷ ויש בה ד' טפחים, כמפורש שם בסוף ההלכה. ¹⁸ עיין ברמב"ן, רשב"א ומאירי ט' א'. ¹⁹ כן פירש לנכון בפי' פני מאיר להר"מ אבאוויץ. ²⁰ והירושלמי הזכיר "חור" מפני שהיה קשה לו כיצד יכול להכניס לפנים אם הפתח הוא נעול. ועיין במאירי בסוגיין סד"ה מעתה (ז' ע"ג מן הספר). ²¹ ועיין ירושלמי עירובין פ"א ה"א, י"ח ע"ד, ובהגהות יפה עינים שם ו' רע"ב, ובגליון אפרים שם במקומו.

16. **היתה גבוהה עשרה וכו'.**וכ"ה בבבלי ו' א'. והעיר בהגהות יפה עינים שם: בירושלמי אין זה מלשון אחרים ולא מהברייתא, כי אם ר' יוסי האמורא מפרש להברייתא וכו'. ואף כאן מתאימה הברייתא לבבלי, ולא לירושלמי. וכנראה שברייתא בבלית היא.

16-17. **כשם שמפסיקין לקרית שמע וכו'.**במשנתנו (פ"א מ"ב): לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו אין מפסיקים. מפסיקים לקרות ק"ש ואין מפסיקין לתפילה.²² ושאלו בבבלי (י"א א'): הא תני ליה רישא אין מפסיקין ("ואם התחילו אין מפסיקין", כלומר, לתפילה). ותירצו: סיפא אתאן לדברי תורה, דתניא חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקין לק"ש, ואין מפסיקין לתפלה. ומן הבבלי (סוכה ל"ח א', ועיי"ש בר"ח), מוכח שמפסיקין לק"ש שבמשנתנו דבוק לרישא, כלומר, מפסיקין מן המלאכה ומן הסעודה לק"ש, ולפ"ז מה שאמרו כאן "סיפא אתאן לדברי תורה" הכוונה לסיפא דסיפא דווקא "ואין מפסיקין לתפלה". ומתקבלת סברת האחרונים שהבבלי דייק מיתורא של משנתנו שהכוונה אף לתלמוד תורה, וה"ה להפסקה מסעודה ומלאכה. ומסתימת לשון הירושלמי משמע שפירשו את כל המשנה במלאכה ובסעודה, כמו שהעיר ביפה עינים ט' רע"ב.²³ וכן פירשו רוב הראשונים את המלים "מפסיקין לק"ש", עיין מ"ש להלן סד"ה אבל, ועיין במלא"ש למשנתנו מ"ש בשם ר' יהונתן על הרי"ף. אבל הר"מ בפיה"מ (פ"א מ"ב) ובפ"ב מה' ק"ש ה"ו פירש שכל הסיפא "מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה" מדברת בעוסק בתורה, אבל במלאכה ובסעודה אין מפסיקין לק"ש. והדברים מוסברים יפה ע"י בעל המאור בסוגיין שכתב: והוי יודע כי שני מיני הפסקות שנוים במשנתנו, זה מה ששנינו אין מפסיקין מאכילה לתפלה, לא שיעקור אותה לגמרי, אלא כגון שיש שהות ביום להתפלל לאחר אכילה, והכין אוקימנא במס' סוכה (ל"ח א') בשיש שהות ביום. ובסיפא דאתאן לדברי תורה שהחברים העוסקים בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה זו היא שאין מפסיקין כלל, ועוקרין את התפלה לגמרי וכו'. ועיין מה שהאריכו הראשונים והאחרונים בסוגייתנו ובסוכה ל"ח א' ובנושאי כלי הרי"ף והרא"ש שם. ובשני הפירושים הנ"ל תלוי אף הפירוש בתוספתא כאן. לפי' הר"מ והרז"ה פירושו כשם שמפסיקין ומבטלין דברי תורה לקריית שמע כך מפסיקין לקריית מגילה וכו', כמפורש בבבלי מגילה ג' ב'. ועיין לעיל ברכות פ"ב ה"ו ומש"ש, ומ"ש בח"א עמ' 16 שו' 13. ולפירוש שאר הראשונים במשנתנו הכוונה כאן שמפסיקין ממלאכה לקריית המגילה וכו', ואעפ"י שיש שהות לקרייה, עיי"ש טעמים שונים. ועיין מגן אברהם או"ח סי' תרצ"ב ס"ק ז' (וציין לו במ"ש במקומו).

footnotes: ²² ועיין מ"ש הר"ח אלבק בהשלמות ותוספות למשנה סדר מועד, עמ' 405 ואילך. ²³ ואשר לקושיית הבבלי, עיין מ"ש בהגהות הרש"ש י"א א', ועיין במלא"ש פ"א סמ"ב.

17. **ולקריית ההלל.**כמה מן הראשונים סוברים שהלל של י"ח ימים הוא מדאורייתא, ומוכיחים כן מן הסוגיא בבבלי תענית כ"ח ב'. וכן פסק בה"ג (הקדמה, ג' ע"ב; ד"ב, עמ' 14); רבינו בחיי (הביאו הראב"ע ביסוד מורא שער ו'): ר' דניאל הבבלי (מעשה נסים להר"א בן הר"מ סי' א); ס' יריאים השלם סי' רס"ב: הרמב"ן בהשגות לס' המצות שרש א' (עיי"ש מה שיישב את הסוגיא בברכות י"ד א'), הסמ"ק (סי' קמ"ו) ועוד, עיין מה שהאריך בזה הרי"פ פערלא בספר המצוות לרס"ג ח"א, רנ"ד ע"ג ואילך. ואפילו לשיטת הסוברים שהלל דרבנן (הר"מ פ"ג מה' חנוכה ה"ו. ועיין בהשגות שם) פרסומי ניסא עדיף, עיין בבלי ברכות י"ד א' הנ"ל.

**ולתקיעת שופר.**מפסיק מת"ת לשיטת הר"מ, ומסעודה, לשיטת שאר הראשונים.

**ולנטילת לולב.**עיין בבלי סוכה ל"ח א'. ובירושלמי פ"א ה"ב, ג' ע"ב (ובמקבילה בברכות פ"א): ולא מודי ר' שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב.

18. **במחטו ערב שבת סמוך לחשיכה.**כ"ה בכל הנוסחאות, וב"ה במשנתנו פ"א מ"ג, ואין להגיה. ומתוך המשך התוספתא ברור שלא יצא החייט במחט שבבגדו, דומיא דנגר וכיוצא בו. ולדברי אביי (בבבלי י"א ב'), בל הבבא שלנו מתפרשת כפשוטה, ולא יצא החייט במחט שבבגדו, אפילו אם לא יתחייב חטאת לכשיצא משחשיכה, והרישא אף מדברי ר' מאיר היא. אבל רבא סובר (שם) שלא אסרו לחייט לצאת מערב שבת אלא במחט שבידו, מפני שאם שכח ויצא בה בשבת חייב חטאת, אבל מותר לו לצאת במחט שבבגדו בערב שבת, שאפילו אם ישכח ויצא בשבת לא יתחייב חטאת, כר"מ.²⁴ ולכאורה יש כאן סתירה מהמשך התוספתא הדבוקה לבבא זו שאוסרת לצאת בערב שבת סמוך לחשיכה לאומן דרך אומנותו אפילו לר"מ. ברם כבר פירש הגר"א בשנות אליהו למשנתנו שתירוץ הבבלי (י"א ב') "הא מני ר' יהודה היא" אינו עונה על הברייתא שם גרידא, אלא אף על משנתנו הנ"ל, ומשנתנו כר' יהודה המחייב חטאת לאומן דרך אומנותו, ולפיכך אסור לו לצאת בע"ש סמוך לחשיכה. ועיין גם בבאורו לאו"ח סי' רנ"ב ס"ק ו'. ועיין היטב במאירי בסוגיין ד"ה שכל שאלו ולהלן שם קמ"ז א' ד"ה חנוני. וכן פירש הרע"ב את משנתנו שהיא כר' יהודה. וכן כנראה פירש גם בארחות חיים ה' שבת סי' רס"ז, נ"ג ע"ב. ונראה שכן פירש גם הירושלמי (פ"א ה"ג, ג' ע"ב; פ"ו ה"ג, ח' ע"ב) שאמרו שם: תני לא יצא החייט במחט שבכליו וכו', ר' יהודה אומר אומן דרך אומנותו חייב. הא שאר כל אדם יוצאין בכך.²⁵ וכבר פירשתי (הירושלמי כפשוטו, עמ' 26) שהירושלמי הביא ברייתא זו כבאור למשנתנו, שאף ר' יהודה לא חייב בשבת אלא אומן דרך אומנותו, ונמצאנו למדים שמפורש בירושלמי שמשנתנו שנתה בדווקא "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה", הא שאר כל אדם מותרין לצאת ערב שבת עם חשיכה, מפני שאפילו אם ישכחו ויצאו משחשיכה אינם חייבים חטאת, וכשיטת רבא בבבלי, ומשנתנו כר' יהודה. ויותר נראה שהכוונה שבשאר כל אדם אין אנו חוששים כלל שישכחו ויצאו בכך, מפני שאין רגילים בזה במשך כל השבוע בקביעות.²⁶ ועיין מ"ש להלן שו' 22 ד"ה הסוחר כסות. ולפ"ז נראה שיש לפנינו בתוספתא פיסקא ממשנתנו, והתוספתא הוסיפה את שאר האומנים האסורים לצאת דרך אומנותם בע"ש סמוך לחשיכה, והכל בשיטת ר' יהודה, עיין להלן.

footnotes: ²⁴ ומטעם זה פסק הר"מ בפי"ט מה' שבת הכ"א כר' מאיר, עיין במגיד משנה שם. ²⁵ בשלום ירושלים ושירי מנחה כאן הגיהו בירושלמי ע"פ הבבלי והתוספתא: הא שאר כל אדם פטורין. ופשיטא שאין להגיה את נוסחאות הירושלמי בשני מקומות אך ורק מפני שאין הוא מתאים לבבלי ולתוספתא (לפי פירושם בתוספתא). ²⁶ עיין מ"ש להלן, שו' 21–22, בשם תפארת ישראל למשנתנו (פ"א מ"ג), בועז סי' ה'. ועיין להלן הערה 27.

19. **בקיסם שבצוארו.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל ובבבלי (י"א ב'): בקיסם שבאזנו. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ו.

19-20. **בדגמא שבאזנו.**כ"ה (שבאזנו) בכל הנוסחאות של התוספתא והירושלמי הנ"ל. ובבבלי בהוצאות שלפנינו: שבצוארו. אבל בכתי"י וראשונים (עיין דק"ס, עמ' 16, הע' י'): שבאזנו. ובאבות דר"ן נו"ב פכ"א, כ"ג ע"א: הצבע יוצא והאירא על אזנו.

20. **בדינר שבאזנו.**כ"ה בכל נוסחאות התוספתא, הירושלמי והבבלי הנ"ל. וכ"ה בר"מ בדפוסים עתיקים ובכתי"י, אבל בר"מ בהוצאות החדשות (פי"ט מה' שבת הכ"א): בדינר שבצוארו. ועיין אבות דר"ן נו"ב הנ"ל, ובהערה ט"ו שם.

**ולא סורק וכו'.**בכי"ל: ולא הסרוק וכו'. והוא על משקל לקוח, עיין היטב בכלים פכ"ו מ"ה. ובפיה"מ להר"מ שם (מ"ז, הוצ' דירינבורג, עמ' 205, הערה ב') פירש שהסרוק הוא מוכר הצמר הסרוק, והסורק הוא האומן הסורק. ועיי"ש במשנה פי"ב מ"ב.

**במשיחה שבצוארו.**כ"ה (שבצוארו) בכל נוסחאות התוספתא, ובכי"י הבבלי ובראשונים (עיין דק"ס, עמ' 16, הע' ט'), ובכי"י הר"מ הנ"ל. אבל בהוצאות שלנו של הבבלי והר"מ (לרבות ד' רומי וקושטא): שבאזנו. ועיין אבות דר"ן הנ"ל. ועד כאן היא סתם הברייתא המפרשת את משנתנו, ובערב שבת עסיקינן, ואנו חוששים שמא ישכחו ויצאו משחשיכה.

20-21. **אם יצאו כולן פטורין דברי וכו'.**כלומר, אם שכחו ויצאו משחשיכה, יש כאן מחלוקת ר"מ ור"י, ומסדר התוספתא הסמיך לברייתא שלנו את מחלוקת ר"מ ור"י, ולר' יהודה חייבין חטאת אם שכחו ויצאו, ולפיכך אסרו להם לצאת בע"ש.

21-22. **ושאר כל אדם פטורין.**כלומר, ביצאו בשבת, ובבא זו היא מדברי ר' יהודה. ובבבלי בכ"י אוקספורד חסרה בבא זו. וכבר הראינו לעיל שהירושלמי מסיק: הא שאר כל אדם יוצאין בכך, כלומר בערב שבת, מפני שאפילו אם יצאו פטורין. ולא עוד אלא שלא גזרו אלא על האומנים שרגילים בדוגמאותיהם בקביעות במשך כל השבוע, ולפיכך חששו שמא ישכחו, אבל לא בשאר כל אדם בדברים שאין רגילים בהם כל היום בקביעות, עיין בתפארת ישראל למשנתנו, בועז סי' ה'.²⁷ ולפי פירושנו מתבארות אף ההלכות להלן.

footnotes: ²⁷ באהל מועד לר"ש ירונדי ח"ב (משמרת הקדש ריש דרך י"ב), נ"ב ע"א, פסק במפורש להפך: כל דבר שאדם חייב אם הוציא בו בשבת אסור לצאת בו בערב שבת עם חשיכה, פי' בזמן המנחה, שמא ישכח שהוא שבת ויצא משתחשך. אלא שאף הוא אמר דבריו לשיטת הבבלי, אבל בירושלמי הנ"ל (בפנים) הרי סתמו ואמרו: הא שאר כל אדם יוצאין בכך. וברוב המקומות התוספתא היא בשיטת הירושלמי, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 590, בשם תלמידי רבינו יונה.

22. **הסוחר כסות לא יצא וכו'.**להלן פ"ח, שו' 40, שנינו: המוציא כלין מקופלין ומונחין על כתיפו וסנדליו וטבעותיו בקומצו הרי זה חייב, ואילו היה מלובש בהן פטור. וממש סיגנון זה גם בתוספתא נגעים פ"ז ה"ח, ועיין במשנה שם פי"ג מ"ט. ובבבלי כאן קמ"ז א': סוחרי כסות היוצאין בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת חייבין חטאת. ולא סוחרי כסות בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדרכן של מוכרין לצאת כך. ובפי' תכלת מרדכי כאן תמה למה שינתה התוספתא בלשונה. ברם לפי פירושנו לעיל לא נשנתה ההלכה כאן אלא כדי ללמד ממנה שסוחרי כסות אסורים לצאת בכסות המקופלת על כתפיהם בע"ש סמוך לחשיכה, מפני שרגילים בכך במשך כל השבוע, אבל בשאר כל אדם לא חיישינן, מפני שאין דרכן בכך, אעפ"י שאם יצא חייב חטאת, כפירוש הבבלי. ולהלן בתוספתא פ"ח נשנתה ההלכה לעניין שבת עצמה גרידא, ולפיכך לא הזכירו סוחרי כסות, שהרי הלכה זו שוה בכל אדם. והבבלי שם השתמש בברייתא שלנו, והעבירה לעניין שבת גרידא, ולפיכך הוסיפו שהוא הדין לכל אדם.

23-24. **לא יצא אדם במעות הצרורין לו בסדינו וכו'.**בבבלי הנ"ל: וחנוני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו חייב חטאת. ולא חנוני בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדרכו של חנוני לצאת כך. וכנראה שבבבל שנו כאן: לא יצא חנוני במעות וכו', מפני שהוא היה רגיל בכך בקביעות, ושאר בני אדם בעראי (עיין בבלי ב"מ כ"ד ב'). ולפיכך אמרו שבשבת עצמה חייבים כל אדם. ברם בא"י נהגו כן כל בני אדם בקביעות (עיין לעיל ברכות פ"ו הי"ט, עמ' 38, תו"כ, ויקרא, חובה פ"כ הי"ג, כ"ז ע"א, ירושלמי ב"מ פ"ג הי"א, ט' ע"ב, ברייתא בבבלי ר"ה כ"ב ב' ועוד), ולפיכך אסור לכל אדם לצאת בהם אף בע"ש סמוך לחשיכה מפני שהוא רגיל בהם, ואם יצא חייב חטאת. ובחידושי מהרי"ט לשבת ספ"א נקט כדבר פשוט שאסור לצאת בע"ש סמוך לחשיכה במעות הצרורים לו בסדינו, ושמא פסק כן ע"פ התוספתא כאן, ועיין בהלכות קטנות לר"י חאגיז ח"א סי' פ"א ומש"ש בשם כתיבות מהר"י די בוטון. ועיין רוקח סי' ל"ט ובאו"ז סוף ה' ערב שבת ח"ב, ט' ע"ד. ובר"מ פי"ב מה' שבת הי"ב הביא את ההלכה שלנו (לעניין שבת), וסרה בזה תמיהת בעל תכלת מרדכי כאן (ז' סע"א) על כל המפרשים.

24-25. **יוצאין בתפלין עם חשיכה.**ברייתא זו הובאה בבבלי י"ב א' בשם תני דבי שמואל.²⁸ וכבר תמהו הראשונים (הרשב"א, המאירי, המיוחס להריטב"א והמיוחס להר"ן) למה נתנו טעם בגמרא מפני שאדם חייב למשמש בתפילין כל שעה, ולפיכך לא ישכח, והרי אפילו אם יצא בשבת לא יתחייב חטאת, עיי"ש שתירצו באופנים שונים. והגר"א (או"ח סוף סי' רנ"ב) תירץ ש"עם חשיכה" שאני, ובזה אנו חוששים אפילו בלא אפשרות של חיוב חטאת. ובס' חלקת בנימין להגר"ב קארינמאן כאן השיג על הגר"א ממה ששנינו בגמרא לעיל י"א ב': לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו ערב שבת עם חשיכה (וכ"ה בכי"מ ובר"ח), ותירצו הא מני ר' יהודה היא, והרי לפירוש הגר"א אף ר"מ מודה שעם חשיכה אסור לצאת, עיי"ש שהניח בצ"ע. ברם אין ספק שבלשון א"י עם חשיכה פירושה בסמוך ממש,²⁹ והתוספתא נקטה לעיל שו' 18–19 "סמוך לחשיכה" שהוא זמן מנחה לשיטת הירושלמי (פ"א רה"ב, ג' ע"א), וכאן שנו "עם חשיכה", שפירושו לפני הדלקת הנר.³⁰ ובאותו זמן היו רגילין לחלוץ את התפילין,³¹ ומלמדת אותנו הברייתא שמותר לצאת בתפילין, לחצר ולר"ה, והיינו להניח תפילין עד חשיכה ממש,³² דומיא דקורין בכתבי הקודש שלהלן בסמוך, ואין לחשוש שמא יצא בהן לר"ה משחשיכה, מפני הטעם שנתנו בבבלי הנ"ל,³³ ויגיד עליו ריעו, עיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה וקורין. וכן מפורש בירושלמי פ"ו ה"ב, ח' ע"ב: יוצאין בתפילין ערב שבת עם חשיכה, ואין יוצאין בסנדל מסומר ערב שבת עם חשיכה. מה בין זה לזה? זה דרכו לחלוץ, וזה אין דרכו לחלוץ. הרי לך ברור שיוצאין בתפילין פירושו מניחין תפילין, דומיא דסנדל המסומר, שאין לובשין אותו אפילו ברשות היחיד (עיין להלן פ"ד ה"ח), אעפ"י שאפילו יצא בו לרשות הרבים משחשיכה אינו חייב חטאת, כמפורש במשנתנו פ"ו מ"ב. ועיין בהגהות יפה עינים לבבלי י"ב א' שפירש כע"ז, עיי"ש.

footnotes: ²⁸ כגירסת הר"ח, הרי"ף, ס' העתים, עמ' 7, מדרש שכל טוב בשלח, עמ' 252, תוספות מנחות ל"ו ב' ד"ה א', רוקח סי' ל"ט. ²⁹ כפירוש הגר"א. ועיין במלונו של בן יהודה, סוף עמ' 4540 ואילך, ויש להוסיף עליו כהנה וכהנה. ועיין מ"ש להלן פי"ב הי"ז, שו' 69, ד"ה עם חשיכה, ובהערה שם. ³⁰ עיין במשנתנו פ"ב מ"ז ובראב"ן סי' ב'. ואעפ"י שאמרו בירושלמי יומא ספ"ח, מ"ה ע"ג: מצות הוידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה עד שלא נשתקע במאכל ובמשתה, הכוונה שם ש"מצות הוידוי של ערב יוה"כ עם חשיכה" צריך לאומרו לפני שהשתקע במאכל וכו', עיין מ"ש להלן יומא פ"ד הי"ד שו' 63–64, סד"ה מצות וידוי. ועיין מ"ש להלן פי"ב הנ"ל. ³¹ עיין בבלי כאן ל"ה ב', בתוספות שם ד"ה ר"י, באבות דר"ן פכ"ה ובירושלמי כאן ספ"ב, ה' ע"ב. ³² עיין בבלי סנהדרין ס"ח א', ברש"י, בתוספות שם ד"ה לחלוץ ובחידושי הר"ן שם. ³³ והר"מ בספי"ט מה' שבת פסק ע"פ הברייתא דבי שמואל בבבלי י"ב א'.

25. **וקורין בכתבי הקדש עם חשיכה.**וכע"ז בד ובכי"ל. אבל בכי"ע מוסיף: אבל לא בלילי שבת. וגירסא זו מוכיחה אף על הגירסא שלנו, ופירושה, כמו שפירש בתוספות בכורים, שמותר לקרוא בכתבי הקדש עד חשיכה ממש, ואין כאן חשש שמא ימשך ויקרא בשבת. אבל אסור לקרוא בכתבי הקדש משחשיכה כמשנתנו רפט"ז. ועיין בבלי קט"ז ב'. ובירושלמי רפ"ד מפורש שחששו לבטול בית המדרש אף בלילי שבתות, שהרי כן נהגו לדרוש בלילי שבת, עיין ירושלמי סוטה פ"א ה"ד, ט"ז ע"ד, ובמקבילות שבמדרשות. ועיין מ"ש להלן, עמ' 202. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

25-26. **אבל אין קורין בלילי שבת לאור הנר.**בכי"ע חסרות המלים "אבל", "בלילי שבת" שהרי כבר הזכיר שם לילי שבת לעיל (עיין מ"ש לעיל). ונראה שצריך להפסיק אף בשאר הנוסחאות אחרי בלילי שבת, והוא דבוק למעלה: וקורין בכתבי הקדש עם חשיכה, אבל אין קורין בלילי שבת, ובזה נגמרה ההלכה, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ואח"כ מתחילה הלכה חדשה: לאור הנר, כלומר פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ג: ולא יקרא לאור הנר, שכן "דרך התוספתא באלף מקומות ליקח קצת מן המשנה לזכרון דברים", עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 6, ובמבוא שם, ריש עמ' כ"ב. והתוספתא מוסיפה על המשנה את ההלכות הבאות.

26. **אפי' גבוה ממנו.**כלומר, אפילו הנר מונח במקום גבוה שאינו יכול להטותו. ועיין ירושלמי פ"א ה"ג, ג' ע"ב, ומ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 32. ובבבלי (י"ב ב') הוא מאמר רבה (או רבא), עיין בס' חלקת בנימין במקומו.

**ואפי' בית אחר וכו'.**כלומר, אפילו הנר הוא בבית אחר, ואפילו הנר הוא בבית לפנים מבית, והוא יושב בבית החיצון לא יקרא לאורו. ועיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 33. ובבבלי (י"ב ב'): ואפילו עשרה בתים זו על גב זו.

26-27. **אבל מסתכל הוא לתוך הכוס וכו'.**בירושלמי פ"א ה"ג, ג' ע"ב: תני ר' חייא מסתכל הוא מה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש. והיא הברייתא שלפנינו. ופירשו שם שהטעם הוא, מפני שאין הסתכלות זו אלא לשעה (ואינה דומה לקריאה), או מפני הסכנה, שמא אין כוסו נקיה, עיי"ש. ובבבלי (י"ב ב'): תני חדא שמש בודק כוסות וקערות לאור הנר, ותניא אידך לא יבדוק. ופירש הר"מ (פ"ה מה' שבת הט"ז): כלים הדומים זה לזה, ואינן ניכרין אלא בעיון הרבה, אסור להקריבן לאור הנר ולהבחין ביניהן, שמא ישכח ויטה וכו', עיי"ש.³⁴ ולפי דעת הר"מ הבדיקה היא להבחין בין כוס לכוס, דוגמא למאמר שמואל שם (י"ב א') שאסור לבדוק כדי להבחין בין בגדו לבגדי אשתו. אבל מתוך כל דברי הראשונים שהביאו כאן את הירושלמי (עיין אהצו"י, עמ' 11 ואילך, ויש להוסיף ס' העתים, עמ' 219) מוכח שפירשו שהבדיקה היא להסתכל בתוך הכוס אם מה שבתוכו נקי, וכן מוכח להדיא מן הספור שם ברב ירמיה ומה שאמרה לו אשתו של רב אסי בהשואה לבבלי י"ב סע"ב.

footnotes: ³⁴ ועיין בפירוש הר"מ למכילתין (עיין לעיל הערה 9), עמ' קט"ו, ובפירוש ר' פרחיה מכת"י שהביא ר"ש אסף שם, הערה 36. ועיין בפירוש ענפי יהודה לס' והזהיר בשלח, ח"א, י"ג ע"א, הערה ה', ומ"ש בס' חלקת בנימין במקומו.

28. **תינוקות מתקנין פרשיותיהן בלילי שבת לאור הנר.**וכ"ה ("תינוקות מתקינין") גם בכי"ע.³⁵ ובמשנתנו פ"א מ"ג: החזן רואה היכן תינוקות קוראין, אבל הוא לא יקרא. ושאלו בבבלי (י"ב סע"ב): והאמרת רישא רואה. מאי לאו לקרות. לא, לסדר ראשי פרשיותיו. ובירושלמי: מהו מתקן ראשי פרקים, פסוקין. והדברים מתבארים מתוך הירושלמי סוטה פ"ה ה"ו, כ' ע"ג: כהדין פסוקא (=פָּסוֹקָה), משה אמר אשירה, והן עונין אחריו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, ובק"ע שם: "כמלמד תינוקות שמתחיל ראש הפסוק והן מסיימין כל הפסוק, וכן משמע בירושלמי פ"ק דשבת שכך היה מנהגם". ונראה יותר שפסוקה פירושו המקטע, כלומר, הסופר שקוטע את הפסוק, ואומר את ראשו,³⁶ כדי שהתינוקות יגמרו את כולו מתוך הספר, וילמדו את הכתובים בעל פה. ובתינוקות לא הקפידו אם שונים דברים שבכתב בעל פה, ועוד שהרי הרב משגיח עליהם ומסתכל בספר. וע"פ זה יתבארו לנו דברי הירושלמי במגילה פ"ד ה"ה, ע"ה ע"ב: ר' שמעון ספרא דטרבנת אמרון ליה בניה קרתיה, קטע בדיבירייא, דיקרונון בנינן, וכו' ולא שמע לון וכו', אמר ליה ולינן מקטעין לון בסידרא? אמ' ליה ולינן חזרין וכללין לון. ופירוש הדברים הוא שאנשי טרבנת (או טרכנת) דרשו מר' שמעון הסופר שיקטע ויפסוק את הדיבורים בשעת הקריאה בתורה כלומר שיקרא את ראשי הפסוקים והתינוקות יגמרו את השאר מתוך הספר, כדי שישננו בפיהם וילמדו את הכתובים בעל פה,³⁷ והוא לא שמע להם. ור' שמעון בן יוסינא שאל אותו שהרי כן מקטעים את הפסוקים בבית הכנסת (והתינוקות גומרים אותם), והשיב לו שהקורא חוזר וכולל, כלומר גומר את כל הפסוק (אם הגומרים הם קטנים), עיין ירושלמי ברכות ספ"ח, י"ב ע"ג (ומקבילות בסוכה פ"ג הי"ב, נ"ד ע"א; מגילה פ"א הי"ב, ע"ב ע"ב) ולהלן בתוספתא פסחים פ"י ה"ז ומש"ש. ואף כאן פירש הירושלמי מהו [רואה] ? שהוא (החזן, הסופר) מכין³⁸ לאור הנר ראשי פרקים, פסוקים (קטועים), כדי שיקראו התינוקות את השאר. ור"ש בן גמליאל מוסיף שהתינוקות מכינים את כל הפרשה בלילי שבת לאור הנר (אפילו שלא בפני רבם), מפני שמקצת התינוקות רוצים שיכבה הנר ויפטרו מן הלימוד ולא יבואו להטות,³⁹ ואם השוקדים שבהם ירצו להטות, יזכירו להם שאר התינוקות (כפירוש הירושלמי), או מפני שאימת רבם עליהם, כפירוש האיבעית אימא שבבבלי (י"ג א'), ואינם מטים אפילו בחול. ועיין בחידושי הרשב"א במקומו.

footnotes: ³⁵ אצל צוקרמ' בטעות: תינוקות ורב. ³⁶ ומכאן שראשי פרקים במקורות שלנו פירושו ראש הפרק ממש, וכשזוכר את ראש הפרק נזכר גם בהמשכו. וכן באבות דר"ן פכ"ד, הוצ' שכטר, ל"ט ע"ב: משכח ראשי פרקים וכו', משכח ראשי מסכתותיו וכו', ומשכח ראשי פרקים וראשי מסכתותיו. ועיין בהערות שם בשם מדרש הגדול. ועיין באבות דר"ן לעיל שם פ"ח, י"ח ע"ב. ובספרי עקב פי' מ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 109: שמבקש פתחה של פרשה ואינו מוצא. ואינו עניין ל-κεφάλαια , עיקרי דברים. ³⁷ עיין מ"ש לעיל בסמוך סד"ה תינוקות. וכבד יש לנו עדות של גוי מסיח לפי תומו שבזמן האמוראים ידעו היהודים בעל פה את התורה ואת הנביאים, עיין מ"ש בספרי (אנגלית) היליניסמוס וכו', עמ' 52. ³⁸ "תקן" בלשון א"י פירושו "להכין", כמשמעו בכ"מ במשנתנו ובברייתות, וביחוד במס' כלים. וכבד העיד בבעל המאור פי"ז (הוצ' ראם, מ"ט ע"א): "כללו של דבר כל התקנה בלשון הפעיל אינה אלא הכנה והזמנה במחשבה בלבד". ועיין גם ברש"י קכ"ח א' ד"ה התקינן, שם קכ"ו סע"א. ועיין מ"ש להלן פ"ג, הערה 32, פ"ט הערה 1, תענית פ"ג הי"ג, שו' 65, ועיין בת"א שמות ט"ז, א', ות"י שם, ועוד בכ"מ. ובבבלי כאן: היו מסדרין (במקום "היו מתקנין"), והיא היא, עיין להלן יומא פ"ג הי"ח, שו' 81, ד"ה על העבדה, ועיין מ"ש בספרי היליניסמוס הנ"ל, עמ' 90 ואילך. ³⁹ כלומר, להטות את הנר על צדו, עיין רש"י במשנתנו י"א א' ולהלן פי"א סה"ד, שו' 11.

28-29. **אמ' ר' ישמעאל וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ג, ג' ע"ב; בבלי י"ב ב'.

29. **פעם אחת קראתי וכו'.**ובבבלי וירושלמי הנ"ל: אני אקרא ולא אטה וכו'. ועיין מ"ש להלן הערה 44.

29-30. **כמה גדולים דברי חכמי' וכו'.**וכן א"ר ישמעאל להלן בתוספתא כלים ב"ב פ"א ה"ב וה"ג (ובמקבילות).

30. **הטהו ודיי.**בירושלמי הנ"ל: הטהו ממש, והיא היא, עיין בכר ערכי מדרש תנאים ערך ודאי, ומ"ש להלן פי"ז שו' 1–2.

31. **ישמעאל בן אלישע הטה את הנר וכו'.**וכ"ה בירושלמי. אבל בכי"ע: אני ישמעאל בן אלישע קראתי והיטיתי וכו'. וכ"ה בבבלי, ויש כאן סיגנון של וידוי ופרוט החטא (שעבר על דברי חכמים שהטה בשעת קריאה) וכו'. אבל בכי"י הבבלי ובראשונים חסרה המלה "קראתי", ואין כאן אלא חילוף סיגנונות, עיין במשנת יבמות פט"ז מ"ו ובתוספתא שם פי"ד ה"ו, ומ"ש ע"ז במאירי שם, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 461.

32. **יביא חטאת.**וכ"ה בד ובכי"ל, אבל בכי"ע: אביא חטאת שמינה. וכ"ה בבבלי, ועיין במיוחסים להר"ן שהביא פירוש מוזר מאד ודחה אותו, ופירש שלא נקטו כן אלא לצחות השמן, ויפה הגיה בחלקת בנימין: לצחות הלשון, וציין לבבלי יבמות צ"ב א'.⁴⁰ ובהגהות מהר"ץ חיות ציין לבבלי יומא פ' א': א"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור וכו'. וכל כך למה, מפני שרבותינו חכו לו בכל יום שיבוא.

footnotes: ⁴⁰ ועיין מה שפלפל שם, ונעלמו ממנו לרגע מ"ש בתוספות הרא"ש יבמות ז' א' סד"ה מה לי.

**אמ' ר' שמעון בן לעזר וכו'.**בחי' הרשב"א י"ג א' מעתיק בשם התוספתא כגירסתינו (בערך), ושלא כגי' כי"ע.

32-33. **בוא וראה עד היכן פרצה טהרה וכו'.**בירושלמי מבאר את המלה "פרצה" מלשון הכתוב (דה"א ד', ל"ח) ובית אבותיהם פרצו לרוב, כלומר נתפשטה טהרה וכו'. וכנראה שצדק הרז"ו רבינוביץ שהסיק (שערי תורה א"י, עמ' 28 ואילך) שאין באור זה מגוף הירושלמי,⁴¹ שהרי מלה זו מצויה אף בחומש (עיין רש"י כאן י"ג א'), ולמה הביאוה מדברי הימים.

footnotes: ⁴¹ אעפ"י שכן היה כבר בירושלמי לפני רבינו נסים, עיין בס' המפתח כאן במקומו.

33. **שלא גזרו הראשונים וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ל, ברשב"א הנ"ל ובירושלמי. ובכי"ע: לא הורו הראשונים וכו', ובבבלי: שלא שנינו וכו'. וכנראה שהנכון כלפנינו, ועל אכילת טהור עם נדה לא גזרו, אבל גזרו על אכילת זב עם זבה, עיין מ"ש להלן שו' 35, ד"ה שב"ש.

**לא יאכל טהור עם הנדה וכו'.**בירושלמי: שלא יאכל טהור עם הטמא. וכ"ה בבבלי בכי"מ, וצ"ל: עם הטמא' (=הטמאה). וגירסתינו יותר מדוייקת, שהרי אף מצורעת טמאה היא, ואין כאן הרגל עבירה, אבל ברור שטמאה שבבבלי פירושה נדה.⁴² ור"ש בן אלעזר מעיר שבמשנתנו (פ"א מ"ג) לא הזהירו אלא שלא יאכל זב עם הזבה (מפני שאף הוא טמא), אבל לא היה צורך כלל לומר שלא יאכל טהור עם נדה מפני הרגל עבירה, משום שבין כך לא היה טהור אוכל עם הנדה, שלא תטמא את מאכלו. והיתה טהרה קשה עליהם כעריות.

footnotes: ⁴² ועיין בתוספ' רי"ד במקומו, ומשמע שם שכן גרס גם בבבלי.

33-34. **שהראשונים לא היו אוכלין וכו'.**בבא זו ליתא בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ומלשון זו משמע שלא היו אוכלין עם הנדות אפילו על שולחן אחד, שהרי בקערה אחת אפילו בימי האחרונים לא היה טהור אוכל בקערה אחת עם טמא זיבה (עיין ירושלמי מע"ש ספ"ב, נ"ג ע"ד), שמטמא את המאכל בהיסט, וחבר טהור לא היה אוכל אוכלים טמאים אפילו בזמן התנאים האחרונים, וממילא אף הם לא היו אוכלים בקערה אחת עם הנדה, שהיא מטמאה ודאי את המאכל שבקערה. ובעל כרחנו הכוונה היא שהראשונים לא אכלו עם נדה אפילו על שולחן אחד, מחשש שמא תגע ותטמא את המאכל, ומכאן שאותו מנהג שהעבירו אף על זב וזבה (ששניהם טמאים) כוונתו שלא יאכלו שניהם אפילו על שלחן אחד מפני הרגל עברה, כמו שטען בתוספ' רי"ד במקומו. וכן פסקו הגאונים (שאילתות אחרי סי' צ"ו: בה"ג ה' נדה, ד"ו פ"ה רע"ד: ד"ב, עמ' 627; הלכות פסוקות, עמ' קל"ז) וכמה מן הראשונים (עיין בהעמק שאלה שם) שאסור לאכול עם הנדה על שלחן אחד. אבל בס' הפרדס לרש"י (ה' נדה ג' ע"ב; הוצ' הרח"י עהרענרייך, עמ' ג') שרמז לו בתוספ' רי"ד הנ"ל: אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין עמה בקערה וכו', ומוכח מדבריו שעל שולחן אחד מותר. ועיין במאירי כאן ובר"מ פי"א מה' איסורי ביאה הי"ח ובהשגות שם.

35. **שבית שמיי אומ' וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל, ובכולם (לרבות כי"ו) אין שום הפסק בין הלכה זו וההלכה שלפניה. ולפי גירסא זו פירושו שאעפ"י שב"ה מתירין אכילת זב פרוש עם זב עם הארץ מ"מ אף הם אוסרים אכילת זב עם הזבה. ואין כאן אלא נתינת טעם, שאעפ"י שב"ה נחלקו בהלכה שלנו מ"מ אף הם אסרו בהלכה הקודמת. ונמצאנו למדים שהברייתא שלהלן "אלו מן ההלכות וכו' " דבוקה לעיקר הדין, להלכה "לא יאכל הזב עם הזבה", אבל במחלוקת אכילת פרוש זב עם זב עם הארץ (על שלחן אחד) עדיין המחלוקת במקומה עומדת, והלכה כב"ה. ועיין בתוספתא דמאי פ"ג ה"ג ובגירסת כי"ע שם, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 223. אבל בכי"ע יש כאן ריוח, ומתחילה הלכה חדשה: בית שמאי אומ' לא יאכל וכו'. וכן בירושלמי פ"א ה"ג, ג' רע"ג: תני בית שמאי אומרים לא יאכל וכו'. ולפי גירסא זו אין כאן נתינת טעם להלכה שלפניה אלא מחלוקת חדשה. ומכיוון שאמרו להלן בסמוך: אלו מן ההלכות וכו' נמנו ורבו בית שמיי על בית הלל וכו', הרי מוכח לכאורה (עיין מ"ש להלן) שאף בהלכה זו רבו ב"ש על ב"ה, ואפשר שמטעם זה שנו בבבלי (י"ג א') ברייתא זו בסתם כדעת בית שמאי. ובתוספות (י"ז ב' סד"ה הניחא): וההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ דקתני עלה בתוספתא אלו מן ההלכות, איכא למימר דהוי בכלל לא יאכל זב עם הזבה. ועיין מ"ש להלן שו' 36 ד"ה ואם נגרוס.

**עם זב עם הארץ.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן ובתוספות הנ"ל ובמקבילות בירושלמי ובבבלי. ובתוספ' רי"ד מביא שמחק בס' הלקט שלו את המלה "זב" שבנוסחאות. וטעמו כנראה שע"ה הוא תמיד בחזקת טומאה, אבל מן הירושלמי והבבלי נראה שלא גזרו טומאת זיבה על ע"ה אלא בגזירת י"ח דבר. והברייתא שלנו נשנתה לפני הגזירה.

36. **אלו מן ההלכות שאמרו וכו'.**משנתנו פ"א מ"ד, וכגירסת רוב הנוסחאות. ובבבלי שם (י"ג ב') הביאו ברייתא ששנתה: אין פולין לאור הנר, ואין קורין לאור הנר. אילו⁴³ מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. ומכאן ברור ש"אלו מן ההלכות" דבוק למעלה. ומתוך שני התלמודים (לפי גירסת הגאונים ורוב הקדמונים) עולה שהם פירשו שמשנתנו מדברת בשתי פעולות. ולשיטת הירושלמי פירושה: א. אלו מן ההלכות שאמרו וכו', נמנו ורבו ב"ש על ב"ה. ב. שמנה עשר דבר גזרו בו ביום. ואמרו בירושלמי: תני שמונה עשר דבר גזרו, ובשמונה עשרה רבו, ובשמונה עשרה נחלקו. ומכיוון שהירושלמי מונה שם את השמונה עשר דבר שגזרו ואינו כולל בתוכם אף משנה אחת ממשניות שבת פ"א מ"א-מ"ג, הרי ברור שהמשניות שלנו אינן כלולות לא בתוך שמונה עשרה שגזרו ולא בתוך שמונה עשרה שנחלקו (עיין להלן), ובהכרח ש"אלו מן ההלכות" פירושו: אלו מן ההלכות שאמרו בעליית בן חנניה וכו' ונמנו ורבו ב"ש על ב"ה, אבל לא נתברר כמה מן ההלכות של המשניות הנ"ל הן ממה שנמנו ורבו,⁴⁴ ועיין להלן בירושלמי שם ולהלן בתוספתא הי"ח והי"ט. ועיין מ"ש להלן בשם הר"ח והר"מ. מאידך גיסא מפורש שם שלדעת רבנן דקיסרין משנתנו "כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה" היא מן ההלכות שנמנו ורבו. ומתוך העניין יוצא שמשנה זו גרידא (מתוך המשניות שנשנו לעיל בשבת) היא מן ההלכות הנ"ל,⁴⁵ ומשנתנו "אלו מן ההלכות וכו' " דבוקה לשלפניה גרידא. והגירסא בבבלי אינה בטוחה, אבל מתוך פירוש ר"ח (בס' העתים, עמ' 7), פירוש הר"מ לשבת (עיין לעיל הע' 9), עמ' קי"ט, ובפיה"מ למשנתנו מוכח שהם גרסו בבבלי: שמונה עשר גזרו ובשמונה עשר נחלקו ובשמונה עשר הושוו (עיין ברשב"א וברמב"ן ובמאירי ומ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 39). ופירש הר"מ שבשמונה עשר גזרו מפני שרבו ב"ש על ב"ה, ובשמונה עשר עמדו במחלוקת (והלכה כב"ה), ובשמונה עשר הסכימו ב"ש וב"ה ולא היתה ביניהם מחלוקת. ועיין מ"ש להלן שו' 43–44 ד"ה ברם ואילך. ופירשו הר"ח והר"מ הנ"ל ששמונה עשר שהושוו כלולים כולם במשנתנו שבת פ"א מ"א-מ"ג. ושמונה עשר שגזרו הם שמונה עשר שרבו ב"ש על ב"ה,⁴⁶ ושמונה עשר שנחלקו הם במשניות ובברייתות להלן בשבת פ"א. ולפיהם⁴⁷ הפירוש במשנתנו הוא: א. אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה וכו' (כלומר, אמרו והסכימו, ולא נחלקו).⁴⁸ ב. נמנו ורבו בית שמיי על בית הלל וכו', גזרו בו ביום. ואם נגרוס לעיל בתוספתא: בית שמאי אומ' לא יאכל וכו' אלו מן ההלכות וכו', הרי מוכח שהפירוש הוא כשיטת הירושלמי שהבבא הראשונה של משנתנו מדברת בדברים שנמנו ורבו, ולא בדברים שהסכימו כולם, ולא נחלקו, עיין מ"ש לעיל שו' 35. ועיין מה שהוכיח מן התוספתא שלנו ר' ברוך בן מלך, ויתבארו דבריו להלן שו' 43–44 ד"ה והנה. אבל פשיטא שראייה ברורה אין כאן, מפני שיתכן שאין כאן אלא פיסקא ממשנתנו, והתוספתא הסמיכה לה את מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע, ופירשה עוד שתי הלכות שבהן רבו ב"ש על ב"ה, ולא עוד אלא שהוסיפה הלכה שב"ש וב"ה עמדו בדעתם. ואפשר שמכאן היא המסורת שבי"ח נחלקו.

footnotes: ⁴³ כ"ה שם י"ב א'. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ. עמ' 426. ⁴⁴ ור' ישמעאל שקרא לאור הנר (לעיל שו' 29), שמא רצה לנהוג כב"ה, וכדברי ר' מנא בירושלמי (פ"א ה"ד, ג' סע"ד): הואיל והוא אונס בטל, כלומר, מכיוון שרבו תלמידי ב"ש על תלמידי ב"ה, מפני שב"ש השתמשו בכח (עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 38), הרי אפילו ב"ד קטן יכול לבטל את הגזירות. ועיין בדברי ר' יהודה להלן עדיות פ"א ה"ד. ⁴⁵ ואעפ"י שהסגנון מגומגם, והיה צריך לומר "זו מן ההלכות", מ"מ עצם הדברים ברורים. ⁴⁶ עיין בבלי ט"ז ב', ומנו שם את משנת מקואות רפ"ד בתוך י"ח גזירות, והרי שם שנו בפירוש: נמנו ורבו ב"ש על ב"ה. אבל בירושלמי מנה משנה זו בתוך י"ח דברים שרבו ב"ש על ב"ה, ועיין מ"ש להלן, שו' 41, ד"ה ונמנו. ⁴⁷ אבל לפי רש"י ותוספות (י"ז ב') אף מה ששנינו במשנתנו לעיל הם גזירות י"ח דבר, ולפ"ז כל משנתנו עניין אחד הוא. ופירושם יתכן רק לפי גירסתם בגמרא, אבל לא לפי גירסת הגאונים וספרי ספרד, עיין מ"ש לעיל בפנים. ופירוש חדש בסוגיין לר' ברוך בן מלך, עיין מ"ש להלן בפנים, שו' 43–44, ד"ה והנה הדברים. ⁴⁸ וכן מוכח קצת מסגנון הברייתא שבבבלי י"ב א', י"ג ב'. ומטעם זה הסתפקו בבבלי (י"ג ב') שמא "ואלו מן ההלכות שאמרו וכו' " פירושו ההלכות שלהלן במשנתנו, ו"שאמרו בעליית וכו' " כוונתו ההלכות שדנו בהן, ומהן הושוו, ומהן נחלקו.

**כשעלו לבקרו.**וכ"ה בד ובכי"ל, במשנה שבירושלמי, בכי"מ של הבבלי, בשני קטעים מן הגניזה ובמשניות בהוצאות המאוחרות. אבל בכי"ע: שעלו לבקרו,⁴⁹ וכ"ה ברוב נוסחאות המשניות.⁵⁰ ובפיה"מ להר"מ: והיו החכמים עליהם השלום מבקרין אותו תמיד וכו', ופעם אחת בקרו אותו וכו'. והיתה לפניו הגירסא "כשעלו", וכ"ה במשניות כת"י עם פיה"מ להר"מ, וכן הוגה בהגד"נ.

footnotes: ⁴⁹ לפי גירסא זו פירושו: עלו לבקרו ונימנו (כגירסת כי"ע), אפילו לפי הגירסא "נמנו". ואצל צוקרמ' בטעות: שעלו ובקרו. וסמי מכאן מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 37, וכן מ"ש המגיה בשנו"ס למשניות הוצ' ראם "והיא נוסחא יפה מאד". ⁵⁰ לו, קויפמן, קטע שלישי של הגניזה, קטע של מרקון (בס' היובל לכבוד ר"י לוי, עמ' 196). ובד' נפולי, כ"י פרמה, כ"י על קלף של משנת סדר מועד שבביה"מ כאן, ס' העתים, עמ' 7: שעלו לבקרו ונמנו (ונימנו) וכו', כגי' כי"ע כאן.

37. **שמונה עשר דבר גזרו וכו'.**בירושלמי ובבבלי נחלקו אילו הם השמונה עשר דבר, עיין מ"ש על כ"ז בהירושלמי כפשוטו, עמ' 39 ואילך, ושם הבאתי את דברי הראשונים הנ"ל, את הראב"ן סי' של"ח ועוד.

**גזרו בו ביום.**במאירי (י"ג ב' ד"ה המשנה): שנאמרו בעליית חנניה וכו' עלו חכמים לבקרו בזמן שהעמידו ר' אלעזר בן עזריה נשיא והעבירו את רבן גמליאל. וכן פירשו ר' נסים (בס' המפתח) ור"ח (שבת קנ"ג ב') את "בו ביום" שבמחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע, והדברים תמוהים מאד, שהרי מתוך כל העניין מוכח שהגזירות הללו היו בזמן הבית, כפי שראו היטב החוקרים של זמננו, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 38.

37-38. **והיה אותו היום קשה וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"א רה"ד, ג' ע"ג, ובבבלי י"ז א'. ובבבלי שנו: הבוצר לגת וכו' ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה וכו'. ופרש"י שמטעם זה היה היום קשה לישראל.⁵¹ ועיין באוה"ג כאן I, עמ' 10. ובתוספות י"ד סע"ב: דקצת משמע שהיו שמאי והלל עצמן ביום שגזרו י"ח דבר וכו' דקתני וכו' אותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי וכו', וה"נ קתני בתוספתא דשבת גבי י"ח דברים. כלומר, מכיוון שבתוספתא כתוב שהיה אותו היום קשה וכו', מכאן הרי ברור שהכוונה לאותו יום שגזרו בו י"ח דבר, נמצאנו למדים שאף באותו יום היה הלל כפוף לפני שמאי, עיין במהרש"א שם. אבל גם בירושלמי לא נזכר שהלל היה כפוף לפני שמאי באותו יום (וקרוב לוודאי ששניהם לא היו בחיים באותו יום), ואותו היום היה קשה להם לישראל מפני שהשליטו את ההלכה בכח הזרוע, כמפורש בירושלמי ובבבלי (עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 38). ויש כאן מליצה בעלמא כמו שאמרו במס' סופרים פ"א (הוצ' היגר, עמ' 102) על הזמן שתרגמו את התורה יונית: והיה אותו יום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. ואפשר שהמחלוקת שלהלן דבוקה לבבא שלנו, ומבארת אותה, עיין מ"ש בסמוך.

footnotes: ⁵¹ בפירוש הר"מ לשבת (עיין לעיל הערה 9), סוף עמ' קי"ח: ואם תשאל אמאי היה קשה ליש' כיום שנעשה העגל, מפני שכשנכפף הלל לפני שמאי חזר להודות לו ולגזור על הבצירה שתהיה בטהרה וכו', הולכך קשה דבר זה לישראל, דטורח גדול הוא שיבצרו בטהרה וכו'. ועיין מ"ש להלן בפנים ד"ה אבל בשם מס' סופרים.

38-39. **בו ביום גדשו סאה וכו'.**בירושלמי הנ"ל: בו ביום גדשו את הסאה. ר' יהושע אומר בו ביום מחקו אותה. אמר לו ר' ליעזר אילו היתה חסרה ומילאוה יאות. לחבית שהיא מליאה אגוזין כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת וכו'. ועיין הגירסא בבבלי קנ"ג ב', ועיי"ש בפירש"י, בתוספות ובפי' הר"ח שם, ובפירושו י"ז ב'. ולפי פשוטו דבוקים הדברים לרישא, שהיה אותו היום קשה להם לישראל, ור' אליעזר ור' יהושע שניהם מודים שגזרו בו ביום גזרות מיותרות, אלא שהם חולקים מהו "יתרון". לפי ר' אליעזר המדה צריכה להיות מלאה ומחוקה, ובו ביום עברו וגדשו אותה. אבל לפי ר' יהושע אין למלא את המדה עד פיה, שלא תשפוך מה שבתוכה, ובו ביום מלאו אותה עד השפה,⁵² ועשו שלא כהוגן. וזהו שאמר לו ר' אליעזר לר' יהושע: אילו היתה חסירה ומילאוה יאות. כלומר, לוא היה כדבריך שמלאו ומחקו אותה הרי היו עושים כהוגן, שחבית מלאה אגוזים במדה מחוקה עדיין יש בה מקום לשומשמין, אלא שהם גדשו את הסאה, ודומה כאילו עשו את הסייג יותר מן העיקר, ויפול הגדר ויקצץ את הנטיעות (עיין אבות דר"ן נו"ב פ"א, ב' ע"ב).

footnotes: ⁵² מחקו אותה, וכשמוחקין את הסאה במחק בינוני נדחק הכל לתוכה (עיין ב"ב פ"ט ב'), ואין מקום בתוכה ליתרונות.

39. **שכל זמן שהמדה מלאה וכו'.**ר' יהושע חולק ומדמה את המדה לחבית של שמן (כירושלמי), או של דבש (כבבלי), שאין למלאה עד השפה, מפני שאם תוסיף בה דבר אחר תפזר מה שבתוכה,⁵³ ואדרבה "אילו היתה מליאה וחיסרוה יאות", כלשון הירושלמי.

footnotes: ⁵³ שני התלמודים לא הזכירו יין, מפני משנת מנחות פ"ח מ"ז.

41. **מביאין את הטומאה בעובי המרדע.**אהלות פט"ז מ"א, ופירשו בבבלי (כאן י"ז א') שמדברים במרדע (מלמד הבקר) שיש בהיקיפו טפח (וממילא אין בעוביו טפח). והוא מביא טומאה על עצמו אפילו בכל שהוא, אבל אם אדם נושאו על כתיפו כשהוא מלובש ואינו נוגע בו, אינו טמא מן התורה אלא טומאת ערב, וגזרו החכמים שיהא טמא שבעה, שמא יחשבו שנטמא מפני שנגע באהל הטומאה, ויטעו לחשוב שנוגע באהל הטומאה אינו טמא טומאת שבעה. והלכה זו בכל המטלטלין⁵⁴ שמביאין טומאת שבעה על האדם הנושאן אם יש בהיקפן טפח.

footnotes: ⁵⁴ ונחלקו הראשונים אם הלכה זו נוהגת גם במטלטלים שאינם מקבלים טומאה, עיין מ"ש הגרג"ח מראדזין בסדרי טהרות אהלות, קצ"ו ע"ג, תוד"ה המטלטלין.

**ונמנו ורבו וכו'.**וכאן מפורש שזו היא מן ההלכות שנמנו ורבו ב"ש על ב"ה. וכן אמרו בירושלמי (פ"א ה"ד, ג' ע"ג): ואילין אינין חורנייתא (כלומר, אילו הן האחרות שרבו ב"ש על ב"ה) וכו' כל המיטלטלין מביאין טומאה בעובי המרדע. ובבבלי (י"ז א') מנאוה בין הגזירות, והבבלי לשיטתו שבגזירות הוא שנמנו ורבו ב"ש על ב"ה. ועיין מ"ש להלן שו' 42–43 ד"ה ונמנו.

42. **השוכח כלים בערב שבת עם חשיכה וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע, וכן במשנתנו (מקוואות רפ"ד) ובירושלמי הנ"ל, ובבבלי ט"ז ב', חסרות המלים "בערב שבת עם חשיכה", והמפרשים מחקו אותן אף בתוספתא, וקשה לשבש שלש נוסחאות, ומסתבר שכי"ע "תוקן" (כרגיל) ע"פ המשנה והתלמוד. והפירוש הוא שפינה את החצר בע"ש עם חשיכה וסדרן ע"מ להכניסן לביתו, ובשעת הסידור הניח את הכלים תחת הצינור, ושכח ליטלן, ובנתים ירדו גשמים ונתמלאו מן הצינור,⁵⁵ אין למים אילו דין מים שאובים לדברי ב"ה, מכיוון שלא הניחן בכוונה כדי שיתמלאו. ולפי הגירסא שלנו משמע ששוכח פירושו שמתחילה לא נתכוין להניח את הכלים על מנת שיתמלאו, והברייתא נתנה טעם לשכחה זו, מפני שבנתים קדשה השבת,⁵⁶ ולא נפנו הבעלים ליטלם מתחת הצינור. ובבבלי (ט"ז ב') פירשו שמחלוקת ב"ש וב"ה היא במניח בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו וחזרו ונתקשרו, וסוברים ב"ה שבטלה מחשבתו הראשונה בשעת פיזור העבים, ולפ"ז השכחה היא ששכח ליטלם אחרי פיזור העבים, אבל מקודם הניחם בכוונה על מנת למלאם ומחמת בטול מחשבה מטהרים בית הלל, וזהו בניגוד גמור לתוספתא שלנו, בגי' כי"ו, ד וכי"ל. ברם כבר פירש הר"מ בפיה"מ מקוואות פ"ד מ"א שפירוש הבבלי אינו עולה כלל על המניח תחת הצינור, אלא על השוכח בחצר גרידא, אבל שוכח תחת הצינור פירושו כפשוטו ששכחן שם מתחילה, ועיין בחבורו בפ"ד מה' מקוואות ה"ד, בכ"מ שם ובס' ברכת אברהם לר"א בן הר"מ סי' מ"ה. ומן התוספתא שלנו ראייה ברורה לדבריו.

footnotes: ⁵⁵ שלא היה בו בית קיבול, ולא היה עליו תורת כלי (או שקבעו ולבסוף חקקו, ועיין בתוספ' רי"ד בסוגיין). ⁵⁶ עיין בלשון התוספתא להלן בכורות פ"ז סהי"א, אהלות פי"ד סה"א.

42-43. **ונמנו ורבו וכו'.**במשנת מקוואות הנ"ל: ובית הלל מטהרין בשוכח. אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל. ופירש הר"מ הנ"ל שגזרו שוכח אטו מניח. ועיין מ"ש לעיל בסמוך. ועיין מ"ש לעיל שו' 41 ד"ה ונמנו.

43-44. **אין אתם מודין שאין צולין וכו'.**כל הברייתא ברשב"א י"ח א' ד"ה ולעניין. ובמשנתנו פ"א מ"ה: בית שמאי אומרים אין שורין דיו וכו' ובית הלל מתירין. ובמ"י שם: אין צולין בשר בצל וביצה וכו'. ומשנה זו נשנית בכל הנוסחאות (פרט לאחת שנזכיר להלן) בסתם, כלומר, שאף ב"ה מודים בה. וכן יוצא ברור מן התוספתא כאן ומן הירושלמי (פ"א ה"ה, ד' ע"א) ומן הבבלי י"ח ב'. ברם במכילתא דרשב"י:⁵⁷ ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. זו היא שבית שמאי אומרין אין שורין דיו וסמנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום, ואין פורשין מצודות חיה ועופות אלא כדי שיצודו מבעוד יום. ואין טוענין בקורת בית הבד ובעיגולי הגת אלא כדי שיזובו מבעוד יום, ואין פותקין מים לגנות אלא כדי שתתמלא מבעוד יום, ואין נותנין בשר, בצל וביצה על גבי האש ולא תבשיל לתוך התנור, אלא כדי שיצלו מבעוד יום ובית הלל מתירין בכולן. ובהערות שם העיר על גירסת בה"ג ד"ב, עמ' 82, וס' העתים, עמ' 8, וראב"ן סי' של"ח שכולם מביאים את הבבא האחרונה (בשר בצל וכו') ומסיימים: ובית הלל מתירים. וכבר העיר על כ"ז הר"ל גינצבורג בנספח להראב"ן ח"ג, הוצ' הגרא"ל רשקעס (ירושלים תרע"ה), כ"ז ע"ג, עיי"ש. ואחריו כתב כן הורוביץ (יאהרעסבעריכט של הסמינר בברסלאו, ברסלאו 1919) במחקרו על המכילתא דרשב"י, עמ' 17 (והעיר שם גם על דברי הגר"י שור בהערות לס' העתים, עמ' 46), והחליט שאין לשבש את כל הנוסחאות. ובהערות למכילתא דרשב"י העיר בשם הרמ"מ כשר⁵⁸ שהבבא האחרונה חסרה בכ"י אחד של מדרש הגדול. אבל קרוב לוודאי שאין כאן אלא השמטה בטעות, כפי שנראה להלן. ולא עוד אלא שבקטע אחד מן הגניזה שבקנטבריא (2 BE) מצאתי מפורש במשנתנו: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ובית הילל מתירין. ועיין להלן שו' 45–46 ושו' 55 שהבאנו עדות של פסולים שאפשר כאן לצרפה לעדיות הנוסחאות. והנה הדברים מתבארים מתוך הבבלי עצמו, לפי מסורת הגירסא שלנו בבבלי. וכן שנינו שם (ט"ו רע"א): גופא אמר רב יהודה אמר שמואל י"ח גזרו ובי"ח נחלקו. והתניא הושוו? בו ביום נחלקו ולמחר הושוו. ובפירוש ר' ברוך בן מלך שנמצא בקטע מן הגניזה (תרביץ שי"ט, תש"ח, עמ' 39) השיג על גירסת הגאונים ופירושם (והעתקנום לעיל שו' 36 ד"ה אלו מן ההלכות) בדברי שמואל, וגרס כגירסא שלנו, אלא שבמקום "והתניא הושוו" גרס "והתנן שוין". ופירש ר' ברוך שרב יהודה דאמר שבי"ח דבר גזרו, ובי"ח נחלקו כוונתו בי"ח דבר שמנה התלמוד גזרו, ובי"ח דבר שמנו המשניות להלן מ"ה-מ"י נחלקו. וע"ז שאל התלמוד: "והתנן שוין", כלומר בלשון השוויה שנאום לאלה הה',⁵⁹ ופריק כי אותו היום חלקו בהם ומחר השוו בית שמאי⁶⁰ בהם וגם בית הלל.⁶¹ ואם תעיין בתחלת תוספ' שבת תמצא ביאור דבריהם, דתניא (לעיל שו' 36) אילו מן ההלכות שאמרו וכולם.⁶² וכוונתו לברייתות שלפנינו שב"ה וב"ש התווכחו ביניהם, ואמרו ב"ש לב"ה וכי אינכם מודים וכו', וכן אמרו ב"ה לב"ש להלן בסמוך, אלא שבדיו ובסמנין אלו עמדו בתשובתן ואלו עמדו בתשובתן. הרי לך שלפי פירוש הרב הנ"ל מעיד רב יהודה בשם שמואל שבכל ההלכות שנשנו במשנתנו (מ"ה-מ"י) נחלקו ב"ש וב"ה, ממש כמסורת שבמכילתא דרשב"י, ומסורת שמואל יסודה במכילתא זו.⁶³ ועדיין נשרדה מסורת זו בקטע אחד מן הגניזה של המשנה, ובתלמודם של הגאונים שלא הגיע אלינו. וכבר העירותי על עיקר הדברים בהערה למדרש הגדול שמות, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תשצ"ט ואילך. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג הנ"ל דברים של טעם, אבל לפי פירוש רבינו ברוך הדברים פשוטים יותר. ואפילו אם לא נקבל את פירושו של ר' ברוך בתלמוד עצמו, הרי עצם דבריו נכונים גם לגירסת הגאונים בבבלי, וסוף מ"ט ומ"י הם מן הדברים שהושוו ב"ש וב"ה, אחרי שמקודם נחלקו בהם. ועיין מ"ש בחידושים המיוחסים להר"ן (י"ג ב' ד"ה אלו) בשם ר' יהונתן.

footnotes: ⁵⁷ כ' ט', הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 149. ⁵⁸ הרמב"ם ומכילתא דרשב"י, עמ' כ"ד, ועיין גם בתורת שלמה חט"ז, יתרו, עמ' 70. ⁵⁹ = החמש, וחמש ההלכות הן: טוענין קורות, עגולי הגת, צליית בצל וביצה, פת לתנור, וחררה על גבי גחלים, שלא נחלקו בהן ב"ש וב"ה. ור' ברוך בעצמו פרטן לעיל שם. ⁶⁰ ואעפ"י שאמרו בירושלמי (תרומות פ"ה ה"ד, מ"ג ע"ג, סוכה פ"ב ה"ח, נ"ג ע"א) לא מצאנו שהודו ב"ש לב"ה אלא בדבר זה בלבד, אין הכוונה שם אלא למחלוקת שהחזיקו בה ב"ש וב"ה, אבל בנידן שלפנינו הודו להם ב"ש מיד במשך הויכוח. ⁶¹ ר' ברוך מפרש "ואילו מן ההלכות שאמרו" (פ"א רמ"ד) שלא היתה בהן מחלוקת, ואדלעיל קאי, וגרס בתוספתא (לעיל שו' 35): שבית שמיי אומ' (כגי' רוב הנוסחאות) וכו', ואין ההלכה ההיא מן הדברים שאמרו בעליית חנניה, עיין מש"ש. ⁶² כלומר, וכול', עיין מ"ש בבאורו בפנים. והמו"ל שם לא עמד על תוכן התשובה, והערותיו, בעמ' 40, צריכות תיקון. וכ"ה כותב בהע' 8: "צ"ל והמשנה, היינו וכו', הברייתא", ואינו כן אלא הכוונה למשנתנו, ולפי גירסתו להלן "והתנן שוין". הערה 12: "וכדעת רש"י שחזרו בהן בית הלל", ואינו כן, ורש"י מפרשם על הי"ח דבר, וב"ה לבד חזרו בהם, אבל ר' ברוך מפרש שהכוונה לב"ש ולב"ה, ואף ב"ש חזרו ממה שסברו מתחילה שאין טוענין בקורות בית הבד. הערה 13: "צ"ל המניח, שבת ט"ז ב' ". זו היא שגגה, שהרי במניח לא חלקו ב"ה, ולא אמרו אלא בשוכח בלבד, עיי"ש בגמרא ובמשנת מקואות רפ"ד. ⁶³ המכילתא הבבלית, המכילתא שנשנית בישיבות בבל ע"י התנאים שבישיבה, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו, עמ' 108, ולעיל שם.

45. **וכרשנין וכו'.**עיין מ"ש על כרשנין לעיל ח"א, עמ' 204, ועל שרייתן לעיל ח"ב, עמ' 731. ועיין מ"ש על חיוב השרייה של כרשינין בס' חלקת בנימין י"ז ב' ד"ה בשמנה.

45-46. **שטוענין קורות וכו'.**כמפורש במשנתנו פ"א מ"ט שאף ב"ש מודין בזה. וכבר כתבנו לעיל בסמוך ד"ה ברם שבמכילתא דרשב"י נשרדה המסורת הקדומה שב"ש סוברין שאין טוענין וכו'. ובקטעים נגד־קראים שפרסם ר"מ צוקר⁶⁴ כותב המחבר: ולשון המשנה סוטרת וטופחת על פניו וכו', ואמר (כלומר, הקראי) ג"כ שהם אמרו אין תולין עגולי הגת ע"ש עם חשכה, והם הלא אמרו בפרוש שוין אלו ואלו וכו'. וברור שהקראי העתיק מן המכילתא דרשב"י הנ"ל⁶⁵ שהיתה מצויה בידיהם, עיין במבואו של אפשטין למכילתא דרשב"י, עמ' י"ד, ועיין מ"ש להלן, שו' 55, ד"ה ובמכילתא.

footnotes: ⁶⁴ פרוסידינגס של האקדמיה האמריקנית חי"ח, 1948–1949, עמ' י"א. ⁶⁵ אלא שיש כאן העלמת עין בזדון מן המשניות, אבל הם חשבו את עצמם להולכים בשיטת ב"ש, עיין מ"ש במחברתי שקיעין, עמ' 21 ואילך. והם אסרו אפילו הדלקת נר לשבת, דבר שאף ב"ש מתירים, והקראים לא חילקו בין שאר מלאכות להבערה, עיין מ"ש להלן, שו' 49, ד"ה וב"ש, ובהערה 72 שם.

46. **ותולין עגולי הגת וכו'.**וכ"ה ("תולין") בד, בכי"ע, בכי"ל וברשב"א הנ"ל, וכן העתיקו הקראים מן המכילתא דרשב"י, עיין מ"ש לעיל בסמוך. וכן ר' ברוך בן מלך הנ"ל בשם המשנה.⁶⁶ ולא מצאתי גירסא זו בשום נוסח של המשנה, ובכולן נסמכו העיגולין לקורות, כלומר, שטוענין קורות (או בקורות) בית הבד ועיגולי (או בעיגולי) הגת וכו'. וכן מעתיק הגאון שכתב נגד הקראי הנ"ל. ואף כאן נראה שיש כאן ניסוח ישן של הנוהג העתיק לסחוט את היין ע"י תליית עיגולים במנוף שעצר את היין בגת,⁶⁷ ואף במכילתא דרשב"י צ"ל: ואין תולין וכו', כמו שהעתיק הקראי הנ"ל.⁶⁸

footnotes: ⁶⁶ אפשר שר' ברוך נקט בכוונה את לשון התוספתא, משום שמנה טעינת הקורות ותליית העיגולים לשתים (מה שאין כן צליית בשר, בצל וביצה שמנאן אחת), ונקט לשון התוספתא ליתר תוקף כדי להראות שיש כאן שתי פעולות (טעינה ותלייה). ⁶⁷ נוהג זה בסחיטת זיתים הוא עתיק מאד, והוא מצוייר על כלי מן המאה הששית לפני הספירה שלהם, והיה נוהג כל הזמן בא"י, עיין מ"ש וילבוש בידיעות החברה לחקירת א"י וכו' שי"ג (תש"ז), עמ' 25 ואילך, ובציור ג' שם, עמ' 26. ועיין באוצרו של Daremberg et Saglio ח"ה, ערך Torcular, עמ' 361, הע' 17, ובאנציקלופידיה של Pauly-Wissowa בערך הנ"ל, ובאוצר הנ"ל ח"ד ערך olea ובציור 5388 שם. ועיין דלמן ארבייט אונד זיטטע ח"ד, עמ' 215 ואילך ובצורה 55 שם בסוף הספר. וכנראה שבזמן ששנו את הברייתא שלנו החזיקו במנהג זה גם ביחס לענבים שעצירתם קלה (ירושלמי תרומות פ"ג סה"ד, מ"ב ע"ב). ⁶⁸ ובעל מדרש הגדול העתיק ע"פ לשון המשנה.

47. **אילו עמדו בתשובתן וכו'.**ובארו בירושלמי שלב"ה גזרו בצליית בשר וכו', מפני שדרכו להפך בהם כדי שיצולו מכל הצדדים באופן שוה, מה שאין כן בשריית סממנים. ולב"ש התירו טעינת קורות מפני שכל טיפה וטיפה נעקרת מבעוד יום, מה שאין כן בשרייה. ובבבלי (י"ט א') מבואר טעם ב"ש שהתירו טעינת קורות בבית הבד מע"ש, מפני שאם עשה כן בשבת על פירות רסוקים אינו חייב חטאת, עיי"ש. ועניין של שביתת כלים לא נזכר לא בתוספתא ולא בירושלמי, עיין מ"ש בסוף פירקין ולהלן בסמוך.

47-48. **אלא שבית שמיי אומ' ששת וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע וברשב"א הנ"ל. וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל. וכבר ראינו לעיל שהמכילתא שנתה את דברי ב"ש לפני שהודו לב"ה, והם אסרו בערב שבת את כל המלאכות הנגמרות בשבת, ואף כאן יש לפנינו קטע של מדרש הלכה שהתחיל בפסוק ששת ימים תעבד, אלא שב"ש וב"ה דורשים אותו כל אחד לפי דרכו. ומן הטעם שנתנו לדבריהם משמע שבאמת אין חילוק בין שריית דיו, צליית בשר וטעינת קורות כמפורש במכילתא דרשב"י, ומסדר התוספתא שנה את המדרש העתיק כמו שהוא, ומשנה לא זזה ממקומה. ועיין בחידושי הרשב"א הנ"ל. ובירושלמי (פ"א ה"ה, ג' ע"ד): ומה טעמהון דבית שמאי ששת ימים וכו', שלא בלשון ברייתא, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 90, שו' 53.

48. **כל מלאכתך. שתהא כל מלאכתך גמורה מערב שבת.**וכ"ה בד ובמכילתא דרשב"י הנ"ל. וכן מעתיק בשם התוספתא בילקוט ת"ת כ"י, ויקרא כ"ג, א'. ובכי"ע ובכי"ל חסרות המלים "שתהא כל מלאכתך", ופירושו גמור אותה מערב שבת. וכן ברשב"א הנ"ל: כל מלאכתך (מלאכתך) גומרה מע"ש. ובירושלמי הנ"ל: כל מלאכתך⁶⁹ גומרה מבעוד יום. ובילקוט קונטרס אחרון מעתיק מן הירושלמי: כל מלאכתך שתהא כל מלאכתך גמורה מבעוד יום, וגי' זו מתאימה לנוסח התוספתא כי"ו וד.

footnotes: ⁶⁹ בהוצאות שלפנינו בירושלמי נכפלו המלים "כל מלאכתך" ואינן בכי"ל, והושלמו ע"י המגיה בגליון.

49. **ששת ימים תעבד, מלאכה עושה אתה כל ששה.**בד, בכי"ע ובכי"ל, בילקוט ת"ת כ"י הנ"ל וברשב"א: ששת ימים תעשה מלאכה עושה (ברשב"א ובכי"ע: עשה) אתה (בכי"ע בכי"ל וברשב"א: אותה) כל ששה. ומסתבר שיש לפנינו ערבוב של שתי נוסחאות, והנכון כלפנינו (בלי המלה מלאכה). וכן במכילתא דרשב"י הנ"ל: ששת ימים תעבד, עושה אתה כל ששה, ושאר מלאכתך היא נעשית מאליה בשבת. והדברים מוסברים להלן בירושלמי (פ"א סה"ו, ד' ע"א): בית הלל ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור. אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור, ודכוותה עשה כן מבעוד יום מותר. ופירושו כמו שפירשו בס' ניר ובצפנת פענח (רפ"ט מה' שבת) שהירושלמי סובר שאם הניח פת בתנור בשבת עם חשיכה חייב משום אופה, אפילו אם הפת נאפה במו"ש. וכדברי הירושלמי להלן שם (ה"י, ד' ע"ב): השופת קדירה על גבי גחלים מתרין בו לכשיתבשל כאכילת בן דרוסאי אסור. ולשיטת הירושלמי מתחייב מיד בשפיתתו, אלא שאף הירושלמי מודה שאם יסיר מיד את הקדירה פטור (שהרי לא הועיל כלום במעשיו),⁷⁰ אבל אם נתבשל אח"כ אפילו בחול חייב על מעשהו מיד. ומכאן אנו רואים שאין אנו מתחשבים עם המשך הפעולה, אלא עם מעשיו, ולפיכך אם עשה כן בערב שבת מותר.⁷¹ וב"ש סוברים שמתחשבים עם המשך מעשיו הנעשים בשבת. אבל בהדלקה אף ב"ש מודים שמותר לעשות כן מע"ש (כמבואר בסוף פירקין), וסוברים ב"ש שבהדלקה עצם העבירה היא בהדלקה עצמה,⁷² וכל המלאכה כבר נעשתה מערב שבת, ואף ב"ש יודו שהיא נעשית מאליה בשבת, עיין בירושלמי פ"ב ה"א, ד' ע"ג, ובנימוקי יוסף ב"ק פ"ב סי' מ"א. ועיין במכילתא ויקהל פ"א, עמ' 346, ובבבלי י"ח רע"ב. ועיין בירושלמי רפי"א, ואינו עניין לכאן, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 168. אבל בירושלמי כאן במקומו (ה"ה, ג' סע"ד): ומה טעמהון דבית הלל ששת ימים תעשה מעשיך וביום (שמות כ"ג י"ב), כלומר, אף שהמלאכה עצמה נעשית מאליה⁷³ גם ביום השבת מותר. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 296.

footnotes: ⁷⁰ ולפיכך מתרין בו "לכשיתבשל" שהחיוב יחול למפרע כשיתבשל, אבל לפני שיתבשל עדיין יכול לתקן את מעשיו. ועיין בתוספות כאן ד' א' ד"ה קודם. ⁷¹ אבל עיין מ"ש הגר"א מסאכטשאב באגלי טל מלאכת זורע סי' ב', ס"ק ח' אות ח' (בהגהה) ובאבני נזר או"ח ח"א סי' מ"ח. ⁷² ועיין מ"ש אדמו"ר מלאדי בשו"ע סי' תצ"ה, קונטרס אחרון, הערה ב', ומ"ש באבני נזר הנ"ל סי' רל"ח. ועיין מ"ש לעיל הערה 65. ⁷³ אבל אין להעמיס כוונות אחרות בירושלמי, שהרי להלן בסמוך מפורש שם: ומה מקיימין בית שמאי טעמון דבית הלל ששת ימים תעשה מלאכתך וביום, הרי לך שבדרש חולקין, ולא בפשטיה דקרא.

50. **אין מוכרין לנכרי וכו'.**משנתנו פ"א מ"ז. וב"ש אוסרים למכור לגוי, לטעון עמו על חמורו ולהגביה משא על גוי בע"ש עם חשיכה, כדי שלא ייראה כאילו הגוי עושה בשליחותו של ישראל. ובד ובכי"ל נוסף: ובית הלל מתירין, ואין צורך שהרי אין לפנינו אלא פיסקא ממשנתנו.

51. **ואי זהו מקום קרוב וכו'.**מדברי התוספתא משמע לכאורה שר' עקיבא מבאר את דברי ב"ש, שהרי ב"ה לא הזכירו מקום קרוב. וכן בירושלמי פ"א ה"ח, ד' ע"א: אי זהו מקום קרוב וכו' אית דבעי מימר עד שהוא מגיע לביתו, ואית דבעי מימר עד שהוא מגיע לעירו. ושניהם חולקים במהות מקום קרוב של דברי ב"ש. אבל בבבלי י"ח ב': ת"ר ב"ש אומרים לא ימכור אדם חפצו וכו' אלא כדי שיגיע לביתו, וב"ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. וכן הגיהו בח"ד ובמנחת יצחק גם בתוספתא. ועיין בתכלת מרדכי. ובאמת הנוסח שבבבלי קשה מאד, שהרי ממשנתנו משמע שב"ה לא נתנו כלל שעור לדבריהם, ומתירים עם השמש, כמבואר בסוף משנה ח', עיין במאירי בסוגיין סד"ה ובאה המשנה הח' ובהגהת אשרי פ"א סי' ל"ג. וצ"ל שהברייתא חולקת על משנתנו, ומ"מ קשה למה נתנו כאן ב"ה שעור כ"כ גדול, והחמירו כאן יותר מנתינת עורות לעבדן גוי. ועיין בתוספ' רי"ד י"ח ב' ד"ה הן. ובבבלי מסיק: אמר ר' יוסי בר' יהודה הן הן דברי ר' עקיבא הן הן דברי בית הלל, לא בא ר' עקיבא אלא לפרש דברי ב"ה. ברם בראבי"ה (ריש סי' קצ"ח, ח"א, עמ' 258) כותב: ובספרים ישנים גרסינן הן הן דברי בית שמאי והן הן דברי בית הלל, והכי פירושא הן הן דברי ב"ש דמתניתין דאמרי כדי שיגיע [למקום קרוב, והן הן דברי בית הלל דברייתא דאמרי כדי שיגיע] למקום הסמוך לחומה, וכולא חדא שיעורה היא, ופליג תנא דמתניתין ותנא דברייתא אליבא דב"ש ודב"ה.⁷⁴ ולולא דברי רבינו הייתי מפרש לפי גירסא זו: אמר ר' יוסי⁷⁵ הן הן דברי ב"ש והן הן דברי ב"ה, כלומר שניהם שנו במשנתם "למקום קרוב", אלא שנחלקו בפירושו של "מקום קרוב", ולא בא ר"ע אלא לפרש את דברי ב"ה, והיינו שמקום קרוב של ב"ה הוא כדי שיצא מפתח ביתו. והתוספתא שלנו היא כר' יוסי, ור"ע מפרש את דברי ב"ה. ולהלן בסמוך מביא בבבלי שם מחלוקת ב"ש וב"ה: לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דברי ב"ש, וב"ה אומרים כל זמן שמותר לאוכלו מותר למוכרו. ובתוספתא פסחים פ"א ה"ז שנינו: בראשונה היו אומרין אין מוכרין חמץ לנכרי, ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור, עד שבא ר"ע ולמד שמוכרין ונותנין מתנה אף בשעת הביעור. אמ' ר' יוסה אילו דברי בית שמיי ואלו דברי בית הלל, הכריע ר' עקיבא לסייע דברי בית הלל. כלומר "כל זמן שמותר לאוכלו" פירושו בשעת הביעור, עיין מש"ש. והן כעין דברי ר' יוסי כאן לפי גירסת הספרים הישנים.

footnotes: ⁷⁴ ועיין בס' העתים, עמ' 11 (שציין לו ר"א אפטוביצר), וכנראה שיש שם השמטה, שהרי לעיל שם העתיק כגירסתינו, אבל פירושו מבוסס, כנראה, על הגירסא שהביא הראבי"ה, ופירש כמו שפירש בראבי"ה. ⁷⁵ כ"ה בר"ח, וכן מוכח בירושלמי פ"א ה"ח, ר' ע"א, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 55. ועיין להלן שקלים פ"ב, שו' 49, בגירסת כי"ע.

52. **כדי שיצא מן הפתח וכו'.**בירושלמי פ"א ה"ח, ד' ע"א, ובבבלי י"ח ב' הסיקו (בשם ר' יוסי, או ר' יוסי בר' יהודה) שר' עקיבא מפרש (או מכריע על) דברי ב"ה. ועיין ר"מ פ"ו מה' שבת הי"ט. ועיין מ"ש לעיל בסמוך.

**אמר ר' לעזר בי ר' צדוק וכו'.**וכ"ה בבבלי י"ט א' בכתי"י (עיין דק"ס, עמ' 32, הערה ס'). ובמשנתנו (פ"א מ"ט): אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו בית אבא וכו'. ועיין להלן ביצה פ"א הכ"ב.

53. **לכובס נכרי שלשה ימים וכו'.**והחמירו כב"ש במשנתנו, אלא ששערו שכלי לבן שלהם אינם מתלבנים אלא אחר ג' ימים.

54. **וצבועים בערב שבת וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי (פ"א ה"ט, ד' ע"ב) מדייק כן ממשנתנו: לא אמרו אלא לבנין הא צבועין לא, לפי דרכנו למדנו שהלבנים קשים לכבס יותר מן הצבועין.

55. **פותקין מים לגנה וכו'.**בירושלמי (פ"א ה"ה, ג' סע"ד) ברור שבזה אף ב"ש מודים, וכן סובר רב יוסף בבבלי י"ח א', ועיין בה"ג ד"ב, עמ' 81. אבל מדברי רבה אפשר אולי להסיק שהוא סובר שברייתא זו ב"ה היא, עיין בראשונים שם. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג הנ"ל (לעיל שו' 43–44 ד"ה ברם). ובמכילתא דרשב"י:⁷⁶ ואין פותקין מים לגנות אלא כדי שתתמלא מבעוד יום, והעתקנוה לעיל, שו' 43–44, ד"ה ברם. והגאון⁷⁷ מעתיק בשם הקראים, שאמרו בשם חז"ל: אין שולחין⁷⁸ מים לגינה ערב שבת עם חשכה.⁷⁹ וכבר אמרנו לעיל שו' 45–46, ד"ה שטוענין, שהם כיוונו למכילתא דרשב"י שהיתה מצויה בידיהם. והגאון מביא את הברייתא של הבבלי בשם תוספה.

footnotes: ⁷⁶ שמות כ', ט', הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 149. ⁷⁷ הקדם של מרקון ח"א, עמ' 127; שני קטעים נגד קראיים, סוף עמ' י"א שצוינו לעיל הערה 64. ⁷⁸ אפשר שכן היתה לפניהם הגירסא במכילתא דרשב"י, ובעל מה"ג ניסח ע"פ לשון הברייתא בגמרא. והלשון "פותקין" יותר מדוייק, ופירושו שעושה נקב בסכר המים, והם הולכים לאט ומשקין את הגנה, או שעושין צינור קטן משפת המעיין, והמים הולכים לגינה, כפירש"י. ושמא תרגמו הקראים "פותקין מים"-שולחין (או: משלחין, כגירסא שב"הקדם") מים, כלשון המקרא שהיו רגילים בו. ⁷⁹ כ"ה בהקדם הנ"ל. ובשני קטעים הנ"ל מוסיף: והיא מתמלאת והולכת כל השבת כלה. ויש שם השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: עם חשכה [ובתוספה אמרו פותקין מים לגנה ערב יום שבת עם חשיכה] והיא מתמלאת והולכת וכו', כמו שהוא בהקדם הנ"ל.

56. **נותנין קילור לעין וכו'.**עיין בתוספ' י"ח א' ד"ה ומתרפאת וברא"ש סי' ל"ג, ובב"י טאו"ח סי' שכ"ח. ומסתבר פירוש התוספות שבחולה עסיקינן כאן שנותן משחת העינים⁸⁰ לרפואה, ויגיד עליו רעו: ואספלנית למכה.

footnotes: ⁸⁰ עיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 204.

**ואספלנית למכה.**וכ"ה בבבלי י"ח א'. ובירושלמי (פ"א ה"ה, ג' סע"ד): נותנין רטייה וכו'. ואספלונית היא תחבושת של חלב ושעוה, ורטייה היא בסממנים של רפואות, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 663. ובתנחומא בשלח סי' כ"ד: כך שנו רבותינו אסור ליתן אספלנית על גבי המכה בשבת לכתחילה, אבל אם נתן מערב שבת מותר.

58. **על גבי גחלים וכו'.**בירושלמי ובבבלי הנ"ל: תחת הכלים. ועיין בבבלי י"ח רע"ב.

59. **ואין נותנין חטים וכו'.**וכ"ה בירושלמי ("אין") ובבבלי בכי"י ובראשונים (עיין דק"ס). ופירשו בירושלמי: מפני שהן משמיעות את הקול. וכן פירשה רבה בבבלי י"ח א'. ולפ"ז הלכה זו אף לב"ה. ועיין בדברי ר' יוסי בירושלמי שם, ומ"ש באו"ש פ"ה מה' שבת סהי"ג. ולפי ר' יוסי בר' בון שם אסור מפני שהוא שכח ותוקע את היתד. אבל רב יוסף פירש בבבלי שם שמחמת שביתת כלים אתינן עלה, והמסקנא שם שב"ש היא. והפוסקים שפסקו כרב יוסף התירו אף בנתינת חטים לריחים של מים, עיין ברי"ף פ"א סי' רצ"ג, בבעל המאור ובמלחמות שם. ועיין ר"מ, רפ"ג מה' שבת ומ"ש בס' הבתים כת"י הובא בריש ס' מעשה רוקח ובשו"ת הר"מ ד' ליפסיאה, נ"ד סע"ב. ובה"ג ד"ב, עמ' 81: ואין נותנין חיטין וכו' דברי בית שמאי, ובית הילל מתירין. ועיין אוה"ג כאן I, עמ' 12, ובס' העתים, סוף עמ' 9 ואילך, ובמדרש שכל טוב בשלח, עמ' 253. אבל בה"ג ד"ו, ט"ז ע"ד, בס' והזהיר בשלח, י"ד ע"א, ובר"ח כאן ועוד פסקו שאין נותנין חטין וכו', והוא מפני שאף ב"ה מודים בזה, מפני שמשמיעות את הקול. וכן משמע ממכילתא דרשב"י, עמ' 149, והעתקנוה למעלה, שו' 43–44, ד"ה ברם.

**לרחים של מים וכו'.**אבל ברחים של בהמה או של יד אסור מדאורייתא מפני שביתת בהמתו ועבדו (רש"י). ובירושלמי: אלא כדי שיטחנו כל צורכן מבעוד יום. ובבבלי: אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום.