1. **האורג שני חוטין על גבי הגס וכו'.**וכ"ה בכי"ע, כי"ל ובבבלי ק"ה א'. ובד: על גבי הנס.¹ ובירושלמי פי"ג ה"א, י"ד ע"א: על גבי הגב. והגאונים (אוה"ג, הפירושים, עמ' 67) והר"ח גרסו בבבלי: על גבי הגם, ופירשו שהיא חוט העובר לאורך ולרוחב כמין גמ"א יונית. ולפי פירושם הוא מעין אימרא שלהלן. ואף לפי הגירסא שלפנינו "הגס" פירושו בקצוות האריג במקום שהוא עבה. ועיין בפירש"י ק"ה א'. והחכמים לשיטתם במשנתנו רפי"ג שסוברים שאין הבדל בין תחילת האריג ובין סופו (לפני שנגמר לגמרי), ואינו חייב אלא אם ארג שני חוטין.

footnotes: ¹ ואף בכי"ו אין להבחין יפה אם יש כאן גימ"ל או נו"ן.

**ועל גבי האימרא וכו'.**כלומר בתחילת הבגד שהיו אורגים בו מין אחר בצבע אחר, ועיין מ"ש בח"ב, עמ' 662. ולא נתבאר כאן ולא בבבלי השיעור, ומוכח ששיעורו כמלוא רוחב הסיט. אבל בירושלמי מפורש: אפילו כל שהוא חייב. ודינן כשפה, עיין להלן.

1-2. **ר' ליעזר אומ' אפי' אחד.**במשנתנו פי"ג מ"א: ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחילה ואחד על האריג חייב. ולפ"ז דין הגס והאימרא כאריג. ועיין בבבלי כריתות י"ט ב'.

2. **על גבי ספה על רחב שלשה בתים וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל (אלא ששם: ג' בתי נירין), ובירושלמי חסר. ובשפה אנו מחמירים ואין צורך ברוחב הסיט, ואם ארג ברוחב ג' בתים חייב. ועיין במרכבת המשנה פ"ט מה' שבת הט"ז ובהשלמות והוספות למשניות סדר מועד, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 416 ואילך. ושלשה בתים הללו הם "כל שהוא" שבירושלמי, עיין מ"ש לעיל פ"ט, שו' 8–9, ד"ה ובמשנתנו. ועיין מה שהאריך בס' ניר לירושלמי שם.

3. **האורג שלשה חוטין כתחילה הרי זה חייב.**וכע"ז בד ובכי"ע. אבל בכי"ל ובבבלי ליתא, והגר"א ז"ל מחקה גם כאן, וכנראה שמקומה בשו' 2: אפילו אחד. האורג שלשה חוטין וכו', וכדעתו במשנתנו רפי"ג. ועיין להלן שו' 4–5.

3-4. **למה זה דומה לצלצל קטן וכו'.**כלומר, שפה דינה כאבנט קטן שהוא חייב אפילו לא ארג בו כמלוא רוחב הסיט. ובתוספתא כלים ב"ב פ"ה ה"ט: שפה שפרשה מן הבגד וכו' טמאה, מפני שהיא כגנגלין, כלומר, צלצול קטן, עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 86. ובירושלמי מביא דוגמא זו לגס (גב) ואימרא, עיין מ"ש לעיל.

4. **והאורג שלשה חוטין וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובכי"ל. ובד: והאורג שלשה בתים וכו'. ובבבלי הנ"ל: והאורג ג' חוטין בתחילה ואחד על האריג חייב. סתמא כר' אליעזר. וכן, בנראה, סתמה התוספתא בר' אליעזר לעיל פ"ח, שו' 2–3, עיין מש"ש ד"ה ובמשנתנו.

5-6. **שאין שנים חייבין על מלאכה אחת.**במשנתנו פי"ג מ"ו: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב. נעלו שנים פטורין. לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים, חייבין. ור' שמעון פוטר. ומלשון התוספתא שנתנה דוגמה לשניהם חייבים (להלן בסמוך) בצד אחד והניחו ואח"כ צד השני משמע שאם צדו שניהם כאחת אפילו זה אינו יכול וזה אינו יכול פטור, וסתמא כר"ש. וכן משמע מן הלשון "שאין שנים וכו' " שהוא לשונו של ר' שמעון לעיל פ"ט, שו' 25, עיין מש"ש ד"ה שאין שנים. אבל עיין מ"ש באו"ש פ"י מה' שבת הכ"ג.

6. **צדו הראשון והניחו, צדו השני והניחו, שניהן חייבין.**וכ"ה בכי"ע. ובכי"ל חסר כ"ז, ובד חסר "צדו השני והניחו". ומלמדת אותנו התוספתא שאין ההנחה מבטלת את הצידה הראשונה, ואם הניחו הראשון במקום שמחוסר צידה וצדו השני, שניהם חייבים. והוא הדין אם הניחו הראשון וחזר וצדו חייב שתים, כמפורש להלן, שו' 9, עיין מש"ש. ומלשון התוספתא משמע שאינו חייב אלא אם הניחו, אבל אם נשתמט הצבי מידו מחמת שלא אחז בו כהוגן, איגלאי מלתא למפרע שלא צד אותו, ופטור.

7. **צדו הראשון ונתנו לשני הראשון חייב והשני פטור.**כלומר, שהראשון לא הניחו אלא מסרו ליד השני, אעפ"י שהשני מחזיקו ואינו מניחו לברוח, ומוסיף שמירה, פטור, דוגמת משנתנו ספי"ג. ועיין ברשב"א ק"ז א' ד"ה אף אנן.

7-8. **שיש לה שני פתחים פטור.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע בטעות: חייב. ועיין בבלי ביצה ל"ו סע"א ורש"י כאן ק"ו סע"א.

8. **נעל הראשון את הפתח וכו'.**עיין במשנתנו הנ"ל, ובחידושים המיוחסים להר"ן שם ד"ה ישב אחד על הפתח ולא מלאהו.²

footnotes: ² לכאורה נראה שיש כאן חידוש רב במשנתנו, והוא שהייתי סבור שאעפ"י שהראשון לא מלא את הפתח, ויש מקום לצבי לברוח, הרי מ"מ יפחד לצאת דרך הפתח משום שהאדם העומד בפתח יתפוס אותו בידו, והייתי אומר שהראשון חייב משום צידה (עיין ר"מ פ"י מה' שבת הכ"ב), ומשמיעה לנו המשנה שמ"מ אין כאן צידה גמורה, מפני שסוף כל סוף יש לו מקום לברוח, והראשון פטור והשני חייב. ולפי פירוש זה אין משנתנו עניין כלל לברייתא שלנו.

9. **חזר הראשון ופתח ונעל הראשון חייב על צדה שניה.**ומפורש כאן שאעפ"י שהצבי כבר ניצוד, מ"מ אם בטל את הצידה, ושוב צדו חייב. וכן מוכח לעיל, שו' 6, ד"ה צדו, עיין מש"ש. והוא שלא כפסק בעל מגן אברהם או"ח סי' שט"ז אות י"א. וכבר השיגו עליו מן התוספתא כאן (ומן הרישא לעיל) באליהו רבה סי' שט"ז אות ט"ז, בהגהות הרש"ש ק"ו ב', באבני נזר או"ח ח"א סי' קצ"ג, אות י', ועוד. ועיין בראשון לציון וביש סדר למשנה להגאון ר"י ברלין למשנתנו ספי"ג, ולפלא שלא הזכיר את התוספתא, ועיין מ"ש במבוא לח"א, עמ' ט"ו ואילך.

10. **הצד צבי חיגר וחולה וקטן פטור.**כ"ה בכל הנוסחאות. ובירושלמי פי"ד ה"א, י"ד ע"ב: הצד צבי חיגר סומא חולה קטן פטור. ובבבלי ק"ו ב': היגר וזקן³ וחולה פטור. והר"מ פ"י מה' שבת הכ"ד הזכיר קטן ע"פ התוספתא והירושלמי. ובמאירי ק"ו ב' ד"ה הצד: וגדולי המחברים כתבו כן בקטן, ואפשר קודם שיהא יכול לרוץ כל כך,⁴ ועיין ר"מ פ"ב מה' יו"ט סה"ז. ועיין במשנת ב"ק פ"ה סמ"ו ובירושלמי שם, לפי שרי"ר, עמ' 241, שו' 27, ובבבלי שם נ"ד סע"א. וכתב במאירי בב"ק שם, עמ' 161: "ועניין הקטן בזה, כל שלא הגיע ללמוד חרישה, שמתוך ביעוטו אינו נשמר". ובשבת הנ"ל כתב: ואין הפרש בחולה שהזכרנו בין חולה מחמת עייפות לחולה מחמת שאר סיבות.⁵ ואשר לסומא שבירושלמי הבבלי חולק, עיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ³ שינוי כזה בין המקורות מצוי מאד, עיין גם להלן עירובין פ"ו, שו' 13, ומש"ש. ⁴ שמא כוונתו לקטן שכוח ריצתו הוא פחות מריצת אדם בינוני, והוא נחשב כניצוד ועומד ביחס לאדם. ומכאן יוצא שכל בריה שאינה יכולה לעוף, או לברוח ולהשתמט מבן אדם, אין בה משום צידה. ⁵ בבבלי ק"ו ב': והתניא חולה? א"ר ששת לא קשיא הא בחולה מחמת אישתא (קדחת), הא בחולה מחמת אובצנא. ופירש"י והר"ח (ק"ז א') שחולה מחמת אובצנא (עייפות) הצדו פטור. והרב המגיד פ"י מה' שבת הכ"ב הביא בשם הר"ח שמחמת אובצנא חייב, והוא כפירוש אחר שהביא בערוך ערך אש א'.

**הצד את הישן חייב.**לכאורה משמע שאף כאן בצבי עסיקינן. וכן מפורש בבבלי הנ"ל: ת"ר הצד צבי (בר"ח ק"ז א': פתי סומא וכו') סומא וישן חייב. חיגר וזקן וחולה פטור. ומפרש שם: הני בעיין דבויי, והני לא בעיין דבויי, דכמאן דכפיתי דמו,⁶ כלומר, לסומא וישן צריכים לארוב ולהתגנב להם, מפני שהם מרגישים ויברחו, אבל לחיגר ולזקן אינם צריכים לארוב, מפני שאינם יכולים לברוח. אבל בירושלמי הנ"ל: ישן חייב דו קמיץ חדא ופתח חדא, כלומר שעוצם אחת מעיניו ופותח אחת. והעיר ברד"ל שם על מדרש סוף שה"ש: מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה וכו'.⁷ וסיים ברד"ל שם שלפי זה משמע שדווקא צבי ישן חייב, אבל שאר חיות ישן כסומא ושניהם לפטור, כשיטת הירושלמי שפוטר בסומא. וכיוון בזה לאליהו רבה סי' שט"ז ס"ק ג', שהעיר על דברי הירושלמי והרוקח סי' ע"ח, והוכיח מן הבבלי הנ"ל שהוא חולק על הירושלמי, ומחייב גם בסומא, ובזה הרי בוודאי אין חילוק בין צבי לשאר חיות. ולפיכך פסק הר"מ בפ"י סהכ"א: הצד את הישן ואת הסומא חייב (וכ"ה בסמ"ג לאוין ס"ה, י"ד סע"ד) ולא הזכיר כלל צבי, ומוכח שכן הדין בכל החיות. ועיין בישועות יעקב או"ח סי' שט"ז, אות ג'.

footnotes: ⁶ כ"ה בכ"י אוקספורד (עיין דק"ס, עמ' 232, הע' ק'), בר"ח ק"ז א' ובאוה"נ ביצה, עמ' 56. ⁷ ובתרגום שה"ש שם (פ"ח, י"ד): תהי דמי לטביא, די בעידן דדמיך עינא חדא קמיץ ועינא חדא יהא פתיח, או כארזילא דאילא, דבעידן דעריק וכו'. ובתוספ' חולין נ"ט ב' ד"ה והרי צבי (וציין להן בקומץ מנחה כאן): ור"ת אומר דזהו שאנו קורין צבי וכו', וחזינן נמי דבשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה, ואמרינן במדרש שה"ש וכו'. והמדקדקים היונים מספרים (לפי Bochart בספרו Hierozoicon ח"א ס"א פכ"ה, עמ' 926) שהצבי (δορκάς) ישן בעינים פתוחות. ולפ"ז הכוונה לאורזילא, Antilope dorcas, והיא נקראת ביוונית על שם ראייתה החדה והמופלגת.

10-11. **הצד יוני שובך ויוני עליה וכו'.**כל הברייתא במפתח לר"ן גאון ק"ז א' (מ"ד ע"ב) בשם תוספת שבת עיי"ש. והברייתא שלנו בבבלי ביצה כ"ד א'. ובארו בלשון אחד בבבלי שם שההבדל בין יוני שובך וכדומה לתרנגולין ויוני הרדסיאות הוא, שיוני שובך אין מזונותיהן עליו,⁸ ולפיכך אעפ"י שחוזרות בעצמן לכלובן בערב, מ"מ אינן נחשבות ברשותו, מה שאין כן תרנגולים וכדומה שמזונותיהם עליו, ומכיוון שהם חוזרים בעצמם למזונותיהם הרי הם כניצודים ועומדים. וכן נתבאר חילוק זה גם להלן פי"ז, שו' 56 ואילך, ובבבלי שבת קנ"ה ב', עיי"ש.⁹ ולעיל תרומות פ"י, שו' 20 ואילך, שנינו: נותן אדן כרשני תרומה לתוך שובכו ואינו חושש. ועיין מ"ש בפירושה בח"א, עמ' 469. ואפשר שהפירוש הוא, ואינו חושש להפסד תרומה, אעפ"י שיוני השובך אינן ברשותו ואין מזונותיהן עליו מ"מ מותר, שהרי סוף כל סוף הן שלו ויכול לצודן כל זמן שירצה ונהנה מאכילתן. אבל מלשון התוספתא שם משמע יותר כמו שפירשתי: שאם לא כן למה לא שנו בקיצור: מאכיל אדם כרשיני תרומה ליוני שובכו.

footnotes: ⁸ מפני שהן משוטטות וממלאות את כריסיהן בחוץ, עיין בבלי ב"ב כ"ג א' ועוד. ⁹ אבל עיין בירושלמי ספי"ג, י"ד ע"ב, ומ"ש בפירושו בירושלמי כפשוטו, עמ' 181. ועיין ר"מ פ"ב מה' יו"ט הי"ז, במגיד משנה שם, ברמב"ן, רשב"א ובמיוחס להריטב"א ק"ו ב', רשב"א ביצה כ"ג ב', בית הבחירה למאירי שם, עמ' 138, ור"ן שם פ"ג סי' תתצ"ד. ויש להוסיף את כל הראשונים הנ"ל באהצו"י כאן, עמ' 134.

11. **שקיננו בטפיחין וכו'.**כלומר בקנים כמין כדים שהיו עושים בראשי הגגות. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 515, ד"ה ועושין טפחים. ועיין מ"ש להלן.

12. **ויונים הרדסיות וכו'.**בד: הרדסיו', ובכי"ע: הרדסייאות, ובכי"ל: דורסיות, ובס' המפתח הנ"ל: ויוני הרדסיות. וכן רבו הגירסאות בשאר המקומות שמנו שם מין זה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 27 ואילך. וכבר נחלקו ר' חייא ור"ש ברבי (בבבלי חולין קל"ט ב') אם הן נקראות על שם הורודוס המלך (שגדל אותן במגדלים בארמונו), או על שם מקומן (רודסיות, מן האי רודוס). ושני הפירושים יש להם סמוכים ממקומות חיצוניים, עיין מ"ש קרויס בקדמוניות התלמוד (גרמנית), עמ' 525, הערות 974–975, מהרי"ן אפשטין הנ"ל, עמ' 29. והחילוק בין העופות הללו שברשותו ובין העופות שאינן ברשותו נשנה גם בהרבה מקומות אחרים, ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 515, סד"ה ועושין.

**וכל דבר שאין מחוסר צדה פטור.**במשנתנו רפי"ד: חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. ונחלקו הראשונים ב"פטור" שבברייתא שלפנינו אם הוא פטור ומותר (ואגב ששנינו לעיל חייב, נקט הכא פטור), או פטור ואסור, ככל פטורי שבת. עיין בעיטור ה' יו"ט מחלוקת ה', קמ"ג ע"ג, ובהערות ר' מאיר יונה שם, הערה כ"ו. ועיין בראבי"ה ח"א סוף סי' רל"ה.

12-13. **הצד זבובין ויתושין חייב.**בבבלי ק"ו ב': ת"ר הצד חגבין גזין צרעין ויתושין בשבת חייב דברי ר' מאיר. ופירש"י ובחידושים המיוחדים להר"ן שחגבין וגזין נאכלין,¹⁰ ושיעור דברי ר' מאיר הוא שבין שמינו ניצוד¹¹ ובין שאין מינו ניצוד (כגון צירעין ויתושין) חייב, כדעת ר' אליעזר בבבלי ק"ז ב'. ובאליהו רבה סי' שט"ז אות י"א הביא ראייה מן התוספתא כאן לשיטת רש"י. אבל העיר על הירושלמי (פי"ד ה"א, י"ד ע"א) ששנו שם: הצד זיזין זבובין חגזין יתושין חייב. ולפ"ז ברור שאף גיזין אין במינן ניצוד, שהרי ר' יהודה פוטר בהן, עיין בשי"ק ד"ה ר"י. והר"מ בפ"י מה' שבת הכ"ד מנה אף חגבים בדברים שאין במינם צידה. ולפ"ז כל המינים שהזכיר ר"מ בבבלי הן בריות שאינן במינן ניצד, ועל כולם חולקים החכמים שם. ומן התוספתא והירושלמי משמע שלא כללו חגבים בבריות שאין מינן ניצד. ועיין בשי"ק ד"ה הצד ומה שהשיג עליו בתכ"מ כאן. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹⁰ אלא שרש"י פירש שגיזין הם חגבים טהורים, וכבר תמהו עליו מן הבבלי בכורות ז' ב' (עיין במל"מ פ"א מה' מאכלות אסורות הכ"א שציין לו רע"א בגליון הש"ס במקומו, ומה שתמה עליו במנחת סולת, להגרד"צ מדוקלא, קכ"ט ע"ב). ועיין תוספתא בכורות פ"א ה"ח ומ"ש בתס"ר ח"ב, ריש עמ' 266. ועיין ר"מ פ"ג מה' מאכלות אסורות ה"ג ובצפנת פענח שם. ובבבלי ביצה ל"ו ב' מוכח שדבורים אין במינן ניצד. אבל באליהו רבה סי' שט"ז, אות י"א, בקרן אורה בסוגיין ובצל"ח ביצה ל"ו ב' העירו שמרן (בב"י טאו"ה סי' שט"ז) פירש את הבבלי שם: קמ"ל שדבורים מינן ניצוד. ¹¹ כגון חגבים וגיזין. ועיין ר"ח ק"ז סע"א, ומשמע מדבריו שלכל הפחות חגבים הוא מין הניצוד.

13. **ור' יהודה פוטר.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ומוסיף שם: וכן היה ר' יהודה אומר אין חייבין אלא על דבר שדרכו ליצוד. ובבבלי הנ"ל: וחכמים אומרים כל שבמינו ניצוד חייב, וכל שאין במינו ניצוד פטור. ורש"י במשנתנו (ק"ז א') פירש: שלא לצורך פטור. דאין במינו ניצוד, והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ור' שמעון היא, כדמוקי לה בגמרא. וכבר תמה ע"ז בתוספות בכורים כאן, ובאבני נזר או"ח ח"א סי' קפ"ט אות ה', מן התוספתא שלנו שמפורש בה שר' יהודה פוטר, והרי ר' יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה.¹² ועיין בתוספ' רי"ד ק"ז ב' ד"ה מ"ת שכתב: ור"מ ורבנן דפליגי בפירקן דלעיל בצידת צרעין ויתושין, אתי ר"מ דמחייב כר' יהודא (כלומר, שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה), וחכמים דפטרי' הן ר"ש. ולפלא שהרי כאן ובירושלמי מפורש שר' יהודה פוטר. ברם כמה מן הראשונים (עיין בתוספות ק"ז א' ד"ה שלא) חולקים על רש"י וסוברים שאפילו צד לצורך פטור על מינים הללו משום צידה, וכן דעת הר"מ בספ"י הנ"ל שפוטר אפילו צד חגבים, והרי חגבים מותרים באכילה, ובוודאי שלפעמים צדם לצורכו, ולא עוד אלא שהר"מ מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, עיין לעיל שם הכ"א, כפי שהעירו באחרונים הנ"ל. ועיין באבני נזר הנ"ל, אות ז'.

footnotes: ¹² עיין בתוספות צ"ד א' ד"ה את המת ובירושלמי יומא פ"ג ה"ה, מ' ע"ג.

**הצד חגבים בשעת הטל פטור וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל. ופירש"י: בשעת הטל עיניהם מתעוורות, והרי הן ניצודין ועומדין. ולשיטת הר"מ הנ"ל שחגבים אין במינן צידה, צריך לפרש שהתנאים בברייתא זו סוברים כר' אליעזר (ק"ז ב') וכר' מאיר (ק"ו ב') שאף הדברים שאין במינן צידה חייב.

14. **לעז' בן מהבאי אומ' וכו'.**וכ"ה ("בן מהבאי") בד, בכי"ע ובבבלי הנ"ל. ובכי"ל: ר'¹³ אלעזר בן מחבי. ובירושלמי: בן אחבאי. ועיין גם להלן יבמות פי"ד ה"ד ובמקבילות. ובתו"כ ריש ויקרא סוף פרש' א': אלעזר בן אחווי, ובכ"י רומי ב' שם: בן אחביי.¹⁴ ובב"ר פצ"ח, ג', עמ' 1252: אלעזר בן אחוי אומ' וכו'. ובדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 67: אלעזר בן אחמי. ובגנזי שכטר ח"א הוצ' הגר"ל גינצבורג, עמ' 122: אלעזר בן מה (ונמחקה המלה מה) אהבי אומ' וכו', וצ"ל: בן מהאהבי (במלה אחת) וכו'. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג שם, עמ' 109, על טיב השם.

footnotes: ¹³ ברוב המקומות נזכר תנא זה בלי התואר רבי. ¹⁴ עיין בהערות רמא"ש לריש תו"כ שהוציא לאור, עמ' 38. והשוה גירסת הילקוט שם ומס' כלה פ"ב הט"ו, הוצ' היגד, עמ' 210. ועיין מ"ש הר"א פינקלשטין בצופה האנגלי סידרא חדשה חל"א (1941), עמ' 234, הע' 32.

15. **הצד בהמה חיה ועוף מאפר שאינן ברשות אדם וכו'.**במשנתנו פי"ד מ"א: חיה ועוף שברשותו הצדן פטור. ונראה שהתוספתא מבארת מהו רשותו, ולפיכך הצד, כלומר בחצרו, חיה ועוף בני תרבות הבאים מאפר שאינו ברשות אדם, וגדלים בו, הרי אם נכנסו לחצר גדולה והם מחוסרין צידה, חייב, משום שהם נחשבים כאילו אינם ברשותו. והתוספתא מסיימת לנו שאפר שאינו ברשות אדם (כגון מחוץ לתחום) הבהמות שרועות בו אינן ברשותו. ועיין בתוספתא, בירושלמי ובבבלי סוף ביצה ובבבלי כאן מ"ה ב'. ובכי"ל יש כאן השמטה. ועיין מ"ש להלן.

16. **מן האפר שברשות אדם אע"פ שמחוסרין וכו'.**כלומר, אם הבהמה והחיה באות מן האפר שברשות אדם וגדלות בו, אעפ"י שנכנסו לחצר גדולה, וצדן פטור. ובד: לאפר שברשות אדם וכו', ואין לאפר אלא באפר,¹⁵ כלומר, בהמה וחיה הגדלות באפר שברשות אדם. ובכי"ע: בין אפר וכו', וצ"ל: מן אפר וכו'. ובמאירי למשנתנו הנ"ל כתב: זהו שביארנו במשנה בחיה ועוף שברשותו שהצדן פטור מ"מ לכתחילה אסור, כדין כל פטורי שבת וכו', ויש אומרים שלא נאמרה משנה זו אלא בעוף וחיה המדבריות שגדלו ברשותו, אבל תרנגולים ואווזים ושאר הביתיים אף מרשות הרבים לבית מותר. ועיין בשו"ע או"ח סוף סי' שט"ז ובאליהו רבה שם.

footnotes: ¹⁵ בחילוף הרגיל בין בי"ת ולמי"ד במשנה ובתוספתא, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1110 ואילך. ועיין בשנו"ס (לשו' 15–16) גי' כי"ל, ואפשר לסדר שם את ההשמטה באופן אחר, והיינו שנשמט שם: "מאפר... חייב", ולפי זה גרס בכי"ל כגי' ד.

16-17. **הפורס מצודה על גבי בהמה חיה וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: הפורש מצודה לבהמה חיה וכו'. ונראה שהנכון כלפנינו, שהרי הסיפא שלהלן מקויימת גם ע"י הראשונים. ופירושו שפרס את המצודה על ידי חיה ועוף, בשביל חיה ועוף,¹⁶ כלומר שעדיין אינם לפניו. וגירסת כי"ע וכי"ל קשה שלפיה גורס בסיפא "על גבי" ושם מוכרחים לפרש על גבם ממש, וא"כ כיצד אפשר לומר "אם נכנסו לתוכה" והרי הם כנוסים ועומדים שם.

footnotes: ¹⁶ דוגמת "ועל גבי החולים" שבמשנת תרומות פי"א מ"י. ועיין גם חגיגה פ"ג מ"ז, יבמות ספ"א ועוד בכ"מ במשניות ובברייתות.

17. **אע"פ נכנסין לתוכה פטור.**כלומר, אעפ"י שנכנסו לשם וניצודו פטור, מפני שבשעה שפרס לא היו שם, ולא היה ברור שיבואו.

17-18. **לבהמה חיה ועוף אם נכנסין לתוכה חייב.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: הפורש מצודה על גבי בהמה וכו'.¹⁷ והנכון כלפנינו, ופירושו אם פרס את המצודה לבהמה חיה ועוף (שהיו לפניו) כנגד דרך הילוכן, ונכנסו לשם חייב. וכן בתוספות י"ז ב': אע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת, שאינו יודע אם יצוד אם לאו, מ"מ גזרו לפרוש מצודה, דפעמים אתי לידי חיוב חטאת, כגון שבשעת פריסתו ילכוד, דהכי קתני בתוספתא הפורס מצודה לבהמה או לעוף ונכנס לתוכה חייב. וכן הובא ברשב"א ובמיוחס להריטב"א שם. וברור מתוך דבריהם שאם ניצודו בשעת פריסת המצודה חייב. וכן מוכח בשו"ת מהר"ח או"ז סי' מ"ז. ובמנחת חינוך מצוה ל"ב אות כ"ח כתב על דברי התוספות: ואיני מבין, אפילו אם יודע שנכנס, כיון דנכנס מעצמו, בלא מעשה שלו, ודאי פטור וכו'. וכדבריו משמע במאירי י"ז ב' שכתב: אלא שיש כאן עוד מקום עיון, והרי אפילו פירס בשבת אין כאן חיוב חטאת הואיל ומאליהן הן באות. ועיין במנחת סולת, קכ"ט ע"ג, ובשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קצ"א אות ז'.

footnotes: ¹⁷ אצל צוקרמנדל נכפלה בטעות בבא שלמה, והיא, כנראה, טעות הדפוס.

18. **המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה פטור.**ר"מ פ"י מה' שבת הכ"ד. ובמגיד משנה שם: "תוספתא פר' י"ג,¹⁸ ואני תמה למה לא אמרו מותר וכו' ". ובמרכבת המשנה שם: וטעם האיסור פשוט, דעינינו הרואות דכל מלאכה שחייבין על עשייתה חייבין ג"כ על ביטולה, כמו אורג ובוצע, קושר ומתיר, תופר וקורע, כותב ומוחק, בונה וסותר וכו', שאין כן מפרק דלא משכחת לה מפרק ע"מ לצוד, הילכך הוי לה מלאכת קלקול, מיהו מ"מ הא ודאי דפטור אבל אסור, כדין כל המקלקלין. ולא זכיתי לרדת לסוף דעת הרב שהרי משכחת לה שכל זמן שלא פרק את המצודה מעל גבי בהמה אינו יכול לתפוס בה חיות אחרות, והוא מפרק את הבהמה מן המצודה כדי לפרוס אותה מחדש. ובקרית ספר להמבי"ט במקומו: המפרק חיה וכו', דאע"ג דסותר וקורע חייב, היינו משום דהוו במשכן, האי לא הוי במשכן, ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל ע"ג ב', ד"ה תוד"ה מפרק. ומסתבר כפירוש הרב המגיד שבאר שהטעם הוא משום מוקצה, ונראה שלמד כן מדברי הרשב"א (ק"ז א') שהקשה על דברי הגמרא (שאמרו שם: נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך): "יושב ומשמר אבל נוטל לא? ואמאי אפילו ליטול למה לא, כיון שכבר ניצוד? וי"ל דמדאורייתא ודאי מותר, אלא שאסור לטלטל משום טלטול דמוקצה". ומה לי ליטלה מתחת כנפיו, מה לי לפרקה מן המצודה ?

footnotes: ¹⁸ והיה לפניו חילוק הפרקים כבד ובכי"ל, עיין לעיל פ"ח, הע' 23.

19. **שניהם פטורין שאין ידוע אי זה מהן קודם.**כלומר, ואפשר גם ששניהם סתמו את הפתח בבת אחת ושניהם פטורים, ולפיכך אין כאן אשם תלוי לכל אחד, או חטאת על תנאי, עיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל סוכה ט"ו א' ומ"ש בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קצ"ב, אות ד'.

19-20. **ישב זה ראשון וזה שני וכו'.**במשנתנו ספי"ג: ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצידו, אעפ"י שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור. ועיין להלן.

20-21. **ישב אחד על הפתח, ובא אחד וצדו מבפנים וכו'.**בבא זו נשמטה בטעות בכי"ע, אבל ישנה בד ובכי"ל. וכן הביאה הרשב"א ק"ז א'.

21-22. **ישב אחד על הפתח ובא אחד וישב לו מבפנים וכו'.**כלומר, אעפ"י שמוסיפים שמירה על שמירה פטורים, הא למה הדבר דומה לצבי שמור בבית מגופה, ובא אחר ונעלו במנעל ובא שני ותלה עליו מנעל אחר ששניהם פטורים, עיין ברמב"ן ספי"ג, ברשב"א ובר"ן שם.

23-24. **ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו אע"פ שמתכוין לישב עד שתחשך וכו'.**במשנתנו ספי"ג: ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב בצידו, אעפ"י שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב והשני פטור, הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. ולכאורה הפירוש הפשוט שהמשל הוא לנועל במנעל בית מוגף (בלי מנעל) שאינו אלא מוסיף שמירה על שמירתו, וכמו שרצו לפרש בתחילה המפרשים שהעתקנו לעיל. אבל הרמב"ן (והובא גם במ"מ פ"י מה' שבת הכ"ג) והרשב"א שם פירשו את המשנה הנ"ל ע"פ התוספתא כאן שהכוונה היא שמותר לשני לעשות כן מפני שלא נתכוין לצוד, עיי"ש. ועיין ר"מ פ"י מה' שבת הכ"ג. וברשב"א הסיק ע"פ הירושלמי שמותר לו לכתחילה לנעול את הדלת, אם מתכוין לשמור את הבית ולא לצידת הצבי. וכבר תמהו עליו בחידושים המיוחסים להריטב"א ובר"ן במקומו. ועיין בשלטה"ג ספי"ג, וכפי שהסביר את דבריו בישועות יעקב או"ח סי' שט"ז אות ה', שאין פסיק רישא אלא בעניין אחד כגון שחותך ראש הבהמה ודעתו שלא תמות והדבר בלתי אפשרי, וכיון שמכוין לחתוך רישה הרי מכוין להרוג אותה, אבל אם נועל ביתו בשביל שמירת הבית, גוף העשייה היא מלאכת היתר, אלא שנזדמן הדבר שצבי בתוך הבית, והוא ניצד ע"י נעילת הבית ואין איסור בגוף העשייה, זה לא נקרא פסיק רישא, כיון דיש בה שני עניינים נפרדים, ועיי"ש שהביא ראיה לדברי הרשב"א. ועיין מ"ש לעיל פ"ט, שו' 47, ד"ה ברם (בשם הרא"ה), וד"ה ובספר. ועיין באבני נזר או"ח סי' קצ"ד. אבל רוב הראשונים חולקים בזה על הרשב"א, עיין בראשונים שצוינו לעיל ועיין במאירי יומא פ"ד ב' ובשיח יצחק שם, קל"ד ע"ג, ובשו"ת חיים שאל ח"ב סי' מ"ב אות כ"ד. ועיין מ"ש להלן, שו' 25, ד"ה אין לך שחייב.

24. **מפני שקדמה צדה למחשבה.**וכ"ה בכי"ע. ובכי"ל מוסיף כאן: למה זה דומה לנועל את המגדל ונמצא צבי בתוכו, למתכסה בטלית ונמצא צפורת בתוכה, אעפ"י שמתכוין לישב עד שתחשך פטור, מפני שקדמה צידה למחשבה. וכן היתה הגירסא לפני הרמב"ן. ובד מוסיף: אין לך שיהא חייב אלא המתכוון לצוד, אבל קדמיה צייד' למחשב' פטו', למה זה דומ' וכו'. ואפשר לסדר את ההוספה (בסוף ההלכה בסוף שו' 25), והיא היא. ועיין בבלי ק"ז רע"א. ומדברי הרשב"א אין לדעת אם היתה לפניו גירסת כי"ו וכי"ע, או שהיתה לפניו גירסת ד, והפסיק לפני המשל.

25. **אין לך שחייב אלא המתכוין לצוד וכו'.**עיין מ"ש לעיל, שו' 23–24, ד"ה וברשב"א. ועיין במרכבת המשנה פ"י מה' שבת הכ"ג, ובגליוני הש"ס לר' יוסף ענגיל מ"ג ב'.

26. **אין לועסין מוסתכי בשבת וכו'.**כל הברייתות (עד שו' 31) נעתקו ברי"ף ספי"ד. וכן הובאה התוספתא במדרש שכל טוב ח"ב, עמ' 289, בס' האורה סי' ס', סוף עמ' 53 (=ספר הפרדס לרש"י סי' ק', ד"ק ח' ע"ד), תורת האדם להרמב"ן שער המיחוש, ד"ו ו' ע"א, סמ"ג לאוין ס"ה, כ"ב ע"א¹⁹ רשב"א ק"ט רע"ב, מאירי ק"י ב' (ע"ד ע"א) ד"ה בכור, רא"ש ספי"ד, שו"ת מהר"ח או"ז סי' נ"ז, י"ז ע"א, א"ח ח"א ה' שבת סי' של"ד, נ"ה ע"ד, טור או"ח סי' שכ"ח, רבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ב ח"ט ואגודה שבת סי' קכ"ח, קכ"ז ע"ד. והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו פי"ד מ"ג ואילך שאסרה לבריא ולחולה שאין בו סכנה לעשות מעשה שניכר ממנו, או מאופן עשייתו, שעושה כן לשם רפואה. ומוסכם מכל הפוסקים שאיסור רפואה בשבת הוא משום גזירה שמא ישחק סממנים לרפואה, עיין ר"מ פכ"א מה' שבת ה"כ. ועיין בבלי נ"ג ב', ברי"ף שם פ"ה סוף סי' שנ"ז ובס' התרומה ה' שבת סי' רל"ז. ועיין ירושלמי פי"ד ה"ג ובמה"פ שם ד"ה זה. ועיין בהגהות הרד"ל שם, ואינו מוכרח, עיין ר"מ הנ"ל הכ"ח ובבבלי קמ"ז ב'. ואשר למוסתכי אעפ"י שרבו בה הנוסחאות,²⁰ ברור שהכוונה ל־μαστίχη ,mastix, שהמדרש (ב"ר ספצ"א, עמ' 1136) מתרגם בו את הבושם לוט. ועיין בהערות ר"ח אלבק שם ובפלורה של ר"ע לעף ח"א, עמ' 196 ואילך. ובר"ן על הרי"ף הנ"ל: מצטכי (כן גרס ברי"ף) מי שרף, וכך שמו בלשון ערבי. ובכפו"פ פמ"ח, הוצ' לונץ סוף עמ' תרס"ב (וציין לו לעף הנ"ל): קטף פי' הוא מצטכא כך קבלתי מאבא מורי זלה"ה. ובהערה שם: עץ האוצר שרף שלועסים אותו אחרי התקשותו ללבן את השנים.

footnotes: ¹⁹ ושם: תניא בתוספתא אין לועסין המצטכי וכו', והעתיק את לשון הר"מ פכ"א מה' שבת הכ"ד, ועיין במ"מ שם. ²⁰ עיין בשנו"ס. וברי"ף: מוסכי, בשכל טוב: משטיכי, בס' הפרדס: מוסתכי, ברמב"ן, ברא"ש ואצל רבינו ירוחם: מצטכי, ברשב"א: מצטיכא, באגודה: משתיקי, בשו"ת מהר"ח או"ז: אצטבא'.

26-27. **אם מפני ריח הפה וכו'.**עיין מ"ש לעף הנ"ל, עמ' 197.

27. **לא ישוף אדם וכו'.**וכ"ה בכי"ל, ברי"ף, ברשב"א, ברא"ש ובמאירי הנ"ל. וכ"ה באגודה הנ"ל סי' קכ"ז, קכ"ז סע"ג. ובד: לא יטוף אדם וכו'. וכ"ה בשכל טוב הנ"ל. ובכי"ע: לא יסיף (אצל צוקרמנדל בטעות: לא יטיף) וכו'. וברוקח סי' ק"ו: בתוספתא לא ישיף אדם וכו'.

**סם יבש בשניו.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה ברוקח וברשב"א הנ"ל. אבל ברי"ף, שכל טוב, רא"ש, מאירי ואגודה הנ"ל חסרה המלה "יבש". וכן בר"מ הנ"ל והמעתיקים ממנו: אין שפין את השנים בסם בשבת. וברבינו ירוחם הנ"ל: ולא ישוף אדם שינו בשכר וכו'. ובטור או"ח הנ"ל: אין לועסין מסטכי, ולא שפין בו השינים וכו'. ועיין בב"ח שם. אבל באליהו רבה סי' שכ"ח אות מ' הסיק שהוא ט"ס בטור והסתייע מקיצור פיסקי הרא"ש לבעל הטורים שבת פי"ד סי' י'.

28-29. **החושש בשיניו לא יגמע בהן יין וחומץ וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע, כי"ל וברי"ף הנ"ל: לא יגמע בהן את החומץ וכו'. וכ"ה במשנתנו פי"ד מ"ד, וכ"ה במקבילות לברייתא שלנו, עיין מ"ש כל הברייתא לעיל ח"א, סוף עמ' 459 ואילך.

29-30. **החושש בגרונו וכו'.**עיין בתוספ' ר' יהודה ברכות ל"ו א' ד"ה דתניא. ועיין ר"מ פכ"א מה' שבת הכ"ד ובמגיד משנה ובהגה"מ שם.

30. **לא יערערנו וכו'.**וכ"ה בכי"ע, בכי"ל, ברי"ף, במדרש שכל טוב, ברמב"ן ובר"מ בדפוסים הישנים. ובד: לא יערענו. וכ"ה במאירי ובארחות חיים ובר"מ הנ"ל בד"ח. ועיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"א, עמ' 460.

31. **החושש בראשו, וכן מי שעלו בו חטטין וכו'.**רוקח סי' ק"ו הנ"ל. ובשו"ת גאוני מזרח ומערב סי' ס"ז (=ארחות חיים ח"א סי' שכ"ח, נ"ה ע"ג, אוה"ג, התשובות, עמ' 124): אבל הראש מפני צערו הקשה התירו חכמ' לסוך על מכתו שמן בלבד, שכך שנינו החושש בראשו ומי שיש לו חטטין בראשו וכו'. ועיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 461 ואילך. ובס' הפרנס סי' קס"ה: מי שיש לו חטטין בראשו סך בשמן כדרכו בשבת או ביום הכפורים וכו'. ועיין בבלי יומא ע"ז ב'.

31-32. **ואינו סך יין וחומץ וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן ובמקבילות בתוספתא ובירושלמי. וכן במשנתנו פי"ד מ"ד: החושש במתניו לא יסוך יין וחמץ, אבל סך הוא את השמן. אבל בשו"ת הגאונים ורוקח הנ"ל: ואין סך את החומץ ששמן דרכו לסוך וחומץ אין דרכו לסיכה. וכנראה שאין כאן אלא קיצור, שהרי כתב הגאון מפורש: התירו וכו' שמן בלבד. וכל עיקר החידוש כאן שאינו סך יין וחומץ, אבל היתר סיכת השמן מובן מאליו, שהרי התירו לסוך על גבי מכה ממש, כמפורש להלן בסמוך, ומכ"ש על גבי חטטין שאינן אלא צמחים מעין שחין. אבל הגאון פירש אחרת, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 462.

32-33. **סך אדם שמן על גבי מכתו וכו'.**עיין מ"ש על ברייתא זו לעיל ח"א, עמ' 461.

33-34. **עושין אלנתית לחולה בשבת אימתי בזמן וכו'.**השלמתי ע"פ ד, כי"ע וכי"ל. וכ"ה בערך גם בירושלמי ברכות פ"א ה"ב, ג' ע"א, שבת פי"ד סה"ג, י"ד ע"ג. ובכי"ו נשמט ע"י הדומות מ"אימתי" עד "בשבת" (בשו' 36). ופירשו בבבלי (ק"מ א', ע"ז ל' א') שאלונתית היא "יין ומים צלולין ואפרסמון דעבדי לבי מסותא למיקר", ומכאן שהיו שותין את האלונתית. אבל בירושלמי הנ"ל הגירסא היא: סכין אלונתית לחולה בשבת וכו'. וכנראה שאף לפנינו "עושין" הוא באשגרה ממקומות אחרים בתוספתא,²¹ וכאן הכוונה ל"סכין", שהרי מפורש להלן: אימתי בזמן שטרפה מערב שבת וכו'. ואלונתית היא οίνανθίς, עיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 203.

footnotes: ²¹ עיין לעיל תרומות פ"ט, עמ' 157, שו' 27–28, ובמסורת התוספתא שם; דמאי פ"א, סוף עמ' 66, ועוד בכ"מ.

34. **לא טרפה מערב שבת אסורה.**כ"ה ("אסורה") בד, כי"ע וכי"ל. ופירושה שאם טרפה באיסור אסור לסוך בה. ובירושלמי הנ"ל הגירסא: אסור, ואף שם פירושו שאף אם טרף בשבת אסור לסוך בו.

35. **אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת וכו'.**בבלי קל"ד א'. ובירושלמי ביצה פ"א ה"ט, ס' ע"ד: ר' אבהו בשם ר' יוחנן העושה אלינתין בשבת חייב משום מרקיח (כ"ה בשרי"ר, עמ' 172). ושמא מתחיל כאן עניין אחר, ואין מדברין כאן באלונתית, אלא ביין ושמן גרידא, ובזה בלבד מתיר ר' מאיר. ועיין מ"ש בח"א, עמ' 396.

36-37. **אמ' ר' שמעון בן לעזר וכו'.**יוחסין השלם, 43 ע"א, בשם תוספתא בפרק י"ב²² בשבת.

footnotes: ²² כחלוקת הפרקים שלפנינו וכי"ע.

38-39. **אע"פ שאני אומ' כן לא מלאני לבי וכו'.**בבבלי הנ"ל: אעפ"י שאני אומר כך וחבירי אומרים כך מימי לא מלאני וכו'. ועיין מ"ש על סיגנון זה לעיל ח"א, עמ' 68, שו' 57. ובירושלמי הנ"ל: אעפ"י שאני מיקל לאחרים, מחמיר אני על עצמי, דהא פליגי עלי חברי. ועיי"ש בירושלמי ברכות כמה דוגמאות לתנאים שלא עשו כדבריהם.

39. **שותין מי זבלים מי דקלים וכו'.**במשנתנו פי"ד מ"ג: כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין שותה, חוץ ממי דקלים וכוס עקרים, מפני שהן לירוקה, אבל שותה הוא מי דקלים (בכ"י אוקספורד מוסיף: וכוס העיקרין) לצמאו. ואשר לעניינם הרי טיב מי זבלים לא נתברר²³ ומי דקלים פירשו בירושלמי ובבבלי שהם מים היוצאים מבין שני דקלים, ויש שגרסו במשנתנו "מי דקרים".²⁴ וכוס עיקרים פירש"י משקה שכותשים לתוכו עיקרי (שרשי) ירקות ובשמים. ואמרו בבבלי (ק"י סע"א) שהשותה כוס עיקרים לירוקה נעקר, ולא התירו כן אלא לאשה (עיי"ש קי"א א'). ובוי"ר פי"ב ג' אמרו שדברי תורה הם כוס עיקרים לבני מעים, ומכאן שהיו שותים אותו כרפואה לבני מעים. וכנראה שהכל תלוי מאופן ההכנה, וכשהיו מכינים אותו לרפואה לבני מעים לא היה מזיק, עיין בבבלי ק"י סע"א. ולהלן מו"ק פ"ב ה"י שנינו: שותין מי זבלין ומי דקלין וכוס עיקרין במועד, שבראשונה היו אומרין אין שותין מי זבלין ומי דקלים וכוס עקרי' במועד, עד שבא ר' עקיבא ולימד ששותין מי זבלין ומי דקלים וכוס עיקרין במועד. ומכאן מוכח שאף ר' עקיבא לא התיר אלא בחול המועד גרידא. ועלינו לפרש שהברייתא שלנו משלימה את הסיפא שבמשנתנו: אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו, ומוסיפה התוספתא שהוא הדין מי זבלין וכוס עיקרין (כגי' כ"י אוקספורד במשנתנו), מפני שבא"י היו גם בריאים שותים אותם להנאתם, אעפ"י שיש בהם גם סגולה נגד עצירות, עיין מה שכתבנו לעיל. ועיין מ"ש בפירושנו להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ב, אות ק'.

footnotes: ²³ הר"ש קליין שער (הסוקר ש"א, עמ' 129) שהכוונה למי המעיין הנקרא חמת אבו דבלא, ושמימיו היו מסריחים (עיי"ש, עמ' 130). ור"ש קרויס (שם ש"ב, עמ' 32) השיג עליו, ואין בדבריו ממש. ומ"מ עדיין קשה לקבוע את הפירוש הברור. ²⁴ עיין על כ"ז במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 91 ואילך.

40. **ומדיח בהן פניו ידיו ורגליו.**במשנתנו הנ"ל: וסך שמן עקרין שלא לרפואה.

**לא ידיח בהן את הסנדל.**כנראה שהמים הללו היו מועילים לעור. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 36, ד"ה אבל.

41. **האשה רוחצת בנה ביין וכו'.**דרכם היה להדיח את הקטנים ביין מפני הזיעה, וממילא אפילו אם מתכוונת לרפואה מותר. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 462.

42. **רוחץ אדם במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי המשרה וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובכי"ל. וכע"ז בירושלמי פי"ד סה"ג, י"ד ע"ג, ובבלי ק"ט סע"א. ובד בטעות: במי טבריה אבל לא במי הגדר ולא במי המשר' וכו'. ועיין בברייתא שבבבלי לעיל שם.²⁵ ומכיוון שהיו רוחצים במי טבריא וכדומה אפילו שלא לרפואה הרי מותר לרחוץ בהן אפילו אם נתכוין לרפואה. ועיין בתוספות ק"ט א' ד"ה רוחצין.

footnotes: ²⁵ וכנראה שבד נכנס גליון שלא במקומו, וצ"ל: במי טבריה במי הגדר אבל לא במי המשר', כהגהת המפרשים.

43-44. **לעלות מטומאה לטהרה הרי זה מותר.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל, ואמרו עלה: בלבד שלא ישהא, כלומר, שאם הוא שוהה, הרי מוכח שלא נתכוין לטבילה אלא לרפואה. ובבבלי ק"ט ב': רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום ואעפ"י שיש לו חטטים בראשו, במה דברים אמורים שלא נשתהא, אבל נשתהא אסור. ופירשו רש"י ושאר הראשונים שבלא נשתהא מותר מפני שנראה כאילו כוונתו להקר (עיי בבלי נ"ג ב'). ועיין ר"ח רי"ף, רמב"ן, רשב"א וחידושים המיוחסים להר"ן, ואנו רואים שנחלקו הראשונים בפירוש הבבלי שם, והר"ח והרי"ף סוברים שבמים הרעים שבים אפילו אם לא נשתהא אסור. ולשיטת הירושלמי והתוספתא בוודאי שאין הבדל בין מי משרה ומים רעים שבים, שהרי אין כוונתו אלא לעלות מטומאה לטהרה. ואמרו בבבלי ביצה י"ח סע"א: פעמים שאדם בא בשרב ורוחץ אפילו במי משרה, ועיי"ש היטב, ובירושלמי שם פ"ב סה"ב ובציון ירושלים שבגליון שם. ועיין ר"מ פכ"א מה' שבת הכ"ט ובמ"מ שם. ועיין מ"ש להלן ביצה פ"ב, שו' 25–26, ד"ה אומ' וד"ה ובירושלמי.

44. **לא יתן מים על גבי ספוג וכו'.**בבבלי קל"ד ב': תניא כוותיה דשמואל אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת, אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה.

45. **נותן אדם מוך יבש וספוג יבש וכו'.**בבלי קל"ד סע"ב. ועיין ירושלמי פט"ז ה"א, ט"ו ע"ג, וי"ר פט"ו, ד', מהדו' ר"מ מרגליות, עמ' שכ"ט, איכ"ר פ"ד, כ"ג.

46. **אבל לא גמי יבש ולא כתותין יבשין וכו'.**בבבלי חילקו בין כתותין חדשים וישנים. ופירש הר"ח (קל"ה א') ועוד שכתותין ישנים אסורים, מפני שדינם כרטייה. ורש"י שם פירש להפך. ועיין לעיל פ"ה, שו' 10, ומש"ש.

46-47. **נותנין מים לתוך קמח קלי, ובלבד שלא יגבל.**בבבלי קנ"ה סע"ב: ת"ר אין גובלין את הקלי (פירש"י: קלי, קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור וכו'), וי"א גובלין. מאן י"א א"ר חסדא ר' יוסי בר' יהודה היא, והני מילי הוא דמשני. והבבלי לשיטתו שבדבר שאינו בר גיבול גמור (כגון מורסן) חולקין רבי ור' יוסי בר' יהודה, ולרבי אין נותנין לתוכו מים, ור' יוסי בר' יהודה מתיר,²⁶ וקמח קלי דינו כמורסן, ונותנין לתוכו מים, ומגבלין ע"י שינוי, מפני שקלי אינו בר גיבול מדאורייתא. וכבר הראינו לעיל ספי"א ששיטת התוספתא היא שר' יוסי בר' יהודה אינו מחלק בין בני גיבול ואינן בני גיבול, ובכולם פוטר מדאורייתא בנתינת מים, ומחייב כשמגבל. ולפ"ז בדבר שאינו בן גיבול מתיר לכתחילה לתת מים, ומחייב מדאורייתא כשהוא מגבל. ואף לשיטת התוספתא אין הברייתא כרבי, שהרי חוא מחייב שם בנתינת מים בין בדברים שהם בני גיבול, ובין בשאינן בני גיבול. עיין מ"ש בספי"א בשיטת הר"מ והראב"ד וסייעתם.

footnotes: ²⁶ עיין לעיל שם בבבלי ובתוספות י"ח א' ד"ה אבל.

47-48. **נותנין שמשמין ואגוזין לתוך הדבש ובלבד שלא יחבץ.**בבא זו נשמטה בכי"ע, אבל ישנה בד ובכי"ל, ושם הגירסא: שלא יגבל. וכן מעתיקים בשם התוספתא ברוקח סי' קט"ו ובמגיד משנה²⁷ פכ"א מה' שבת סהי"ז. אבל בר"מ שם: וכן המחבץ תולדות בורר הוא, לפיכך אעפ"י שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו. והיתה לפניו הגירסא בתוספתא כגירסת כי"ו. והר"מ פסק על פי הבבלי צ"ה א' שמחבץ חייב משום בורר, ואף כאן מכיוון שהיה מחבץ וממרס את התערובת עד שהדבש הופרד מן הגוש, חייב משום בורר. אבל כבר הראינו לעיל פ"ט, שו' 37, ד"ה ופירשו בירושלמי, ששיטת הירושלמי היא שמחבץ חייב משום לש, ולפ"ז אין הבדל בין גירסתינו ובין גירסת ד, כי"ל והראשונים. ועיין גם להלן. ועיין שו"ע או"ח סוף סי' שי"ט וסי' ש"מ ס"ק י"א.

footnotes: ²⁷ ושם תוספתא פי"ג, ועיין לעיל פ"ח, הע' 23.

48. **מפרפרין גלוסקין לחולה בשבת ובלבד שלא יגבל.**וכ"ה ("יגבל") בד. ובכי"ע ובכי"ל: יחבץ. ומדברים כאן בחולה שאינו יכול לאכול פת קיבר קשה, ומותר לפרפר בשבילו עיגול של פת חטים מנופות (עיין ח"א, עמ' 66, שו' 46) ולתת מים לתוך הפירורים, ובלבד שלא יגבל (או לא יחבץ, עיין מ"ש לעיל). ובס' יריאים השלם סי' רע"ד, קל"ג ע"ב: ולפרר לחם מותר, מאחר שנטחן כבר, לא מצינו טוחן אחר טוחן וכו'. ועיין בהערות שם. ולפ"ז חולה לאו דווקא, ולא דברו אלא בהוה. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ע"ה ובשו"ע או"ח סי' שכ"א ס"ק י"ב. ועיין באגלי טל מלאכת טוחן סי' ז', אות י"ז, ס"ק ה' ואילך (פ"ז ע"א).

49. **אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל.**בכי"ל: אבל עושה מעשה קדרה וכו'. ומעשה קדרה פירש הר"מ (ברכות פ"ו מ"ה): כגון הריפות וגריסים והבריה²⁸ העשויה מן הקמח והסלת ודומיהן. וכאן מותר לחבץ מפני שמעשה קדרה בלילתה רכה, ואין כאן גיבול. ועיין בבלי קנ"ו א'.

footnotes: ²⁸ ברע"ב ברכות שם: וקמח שנתבשל במים, כגון הלביבות וכו', עיין ש"ב י"ג, ו'.

49-50. **מודים חכמים לר' ליעזר שאין עושין אהלים וכו'.**להלן סוכה פ"א ה"ח, ירושלמי שבת פ"כ ה"א, י"ז ע"ג, בבלי שבת קכ"ה ב'.²⁹ ולעיל שם וכן להלן קל"ז ב' ועירובין מ"ד א' הוא מאמר בשם ר' יוחנן. ופירשו המפרשים כאן שהברייתא שלנו משלימה את משנתנו פי"ז מ"ז, ולדברי החכמים מותר לפקוק ולקשור, עיין במשנתנו סוף שבת ובבבלי קכ"ו ב' ובתוספות שם ד"ה ומדבריהן.

footnotes: ²⁹ בשם תניא נמי הכי וכו', כגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 285, הע' צ'.

50. **על מה נחלקו וכו'.**בכי"ו נשמטה בבא זו, והשלמתיה ע"פ שאר הנוסחאות. ברם גם במקבילה בסוכה פ"א חסרה בכי"ו.³⁰

footnotes: ³⁰ ושם השארתי את הנוסח כמות שהוא, הואיל ואין שם עיקר מקומה, ושמא קיצר שם מסדר התוספתא.

53. **המרכיב קנה של מנורה חייב.**ירושלמי פי"ב ה"א, י"ג ע"ג, בשינוי סדר (דברי ר' סימאי לפני דברי ר"א בר' שמעון). ובבבלי מ"ז א' בסתם (כלומר, ולא נזכר שם ר"א בר' שמעון). ופירש"י שם שחייב משום מכה בפטיש, מפני שאין בניין בכלים. וכ"ה שיטת בעל ס' יריאים השלם סי' רע"ד, ק"מ ע"ב ואילך, עיי"ש. אבל בירושלמי הנ"ל מפורש שחייב משום בונה. וכן בדברים רבה פ"ג, א': כך שנו חכמים, המרכיב קנה מנורה בשבת חייב חטאת. א"ר אבהו בש"ר יוחנן המרכיב את המנורה בשבת כמי שעושה בית וכו'. וכן מוכח מהמשך התוספתא, שהרי בבניין עסיקינן כאן. וכ"ה שיטת הגאונים, עיין אוה"ג, הפירושים, עמ' 65. ועיין תוספות ע"ד ב' ד"ה חביתא וק"ב ב' ד"ה האי שסוברים שבמקום שבונה כלי משלם, ובמקום שצריך אומן, יש בניין בכלים, ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תשל"ז, עמ' 436 ואילך. ועיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' ש"ב, על מנורה של פרקים.

**ושל סיידין פטור.**וכ"ה בד ובבבלי מ"ז א'. ופירש"י: של סיידין הטחין ומלבנין הבית בסיד יש להן קנים של פרקים וכו', וכשהוא טח למטה, אי אפשר לו אלא בקנה קצר, וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה ומאריכו. פטור. שאין זה גמרו, שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד. וכן מובא בערוך ערך קן בשם יש מפרשים. אבל בכי"ע: ציידין, ובכי"ל: צירין, וצ"ל: צידין, וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וכן גרסו הגאונים (אוה"ג, התשובות, עמ' 48. ועיי"ש בפירושים, עמ' 65) והר"ח גם בבבלי. וכתב בערוך הנ"ל: פי' רב שר שלום גאון קנה של ציידין, ולא של סיידין, ומורידין בהן העופות מן האילנות הגבוהין בדבוקא וכו'. ואף כאן אפשר לפרש כפירש"י שהטעם הוא מפני שמוסיף קנה על קנה לפי צרכו, ואין כאן אלא הוספה עראית לבניין. ועיין בפי' הר"ח מ"ז ב'. ובירושלמי הנ"ל פירשו שטעם הפטור הוא "מפני שהוא מלמעלן למטן". כלומר, כשהוא מוסיף את הקנים הוא מוסיפן מלמטן ולא מלמעלן, ודחו שם פירוש זה,³¹ והסיקו: כאן לשעה, כאן לשהות, כלומר שאין כאן אלא בניין לשעה, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 332, ד"ה רב הושעיה. ועיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' ש"ב, על קנה של ציידין.

footnotes: ³¹ עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 174.

54. **קרן עגולה חייב וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירשו הגאונים (אוה"ג, התשובות, עמ' 48) ע"פ משנת כלים פי"א מ"ז ששניהם הם מכלי שיר, והעגולה קשה להדביקה יותר מן הפשוטה, ויש בה מלאכה להחזירה. ועיין גם בפיה"ג לכלים שם, עמ' 23 ואילך, ובפי' הר"ח מ"ז ב'.

**נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל וכו'.**ראבי"ה ח"א סי' ר"ו, עמ' 293, בשם רשב"ט (ר' שמואל בר' נטרונאי) שהביא ראיה מכאן שמותר להחזיר רצועות מקטורן שנשמטו עיי"ש; או"ז ח"ב ה' שבת סי' ס"ז, ט"ו ע"ד, בשם התוספתא ומייתי לה בירושלמי (פט"ו ה"ב, ט"ו ע"א); ר"מ פ"י מה' שבת סה"ד, ובמ"מ שם: תוספתא: כל בו ה' שבת וארחות חיים שם סי' קי"א, ח"א מ"ח ע"ב (לשון הר"מ).

54-55. **או שנשמט רוב הרגל.**וכ"ה בד, בר"מ, כל בו, וא"ח הנ"ל. אבל בכי"ע, כי"ל, ראבי"ה, או"ז וירושלמי הנ"ל ליתא. ופירושו לפי הגירסא שלנו שנשמט רוב הרגל מפני שהרצועה רפתה ונתמתחה, ומותר להחזיר אותה לנקב אחר, כדי להדקה על הרגל. ועיין בתוספת שבת סי' שי"ז אות ו'.

55. **ובלבד שלא יקשור.**כלומר, לא התירו לו אלא להשחיל את הרצועה לנקב ולקשר את שני ראשיה על גבי רגלו (שאינו קשר של קיימא), אבל לא יקשור את הרצועה לסנדל עצמו. ועיין ראבי"ה ואו"ז הנ"ל. ועיין במשנתנו פט"ו מ"ב. ובתוספתא מקוואות פ"ז (בד פ"ח) ה"ב שנו: וקשרי מנעל וסנדל וכו', וקשרי רצועות מנעל וסנדל. עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 45.

**סנדל שנפסקה אחת מאזניו וכו'.**עיין במשנת כלים פכ"ו מ"ד, תוספתא שם ב"ב פ"ד ה"ה ואילך, ירושלמי פ"ו ה"ב, ח' ע"א, יבמות פי"ב ה"ב, י"ב ע"ד, בבלי כאן קי"ב א'. וכנראה שהאזנים הם הלולאות שלתוכן היה מכניס את הרצועות. אבל רש"י פירש: אזניו שכלפי גב הרגל, שאוחזו בהן כשנועלו. ולא ראיתי אזנים בציורים הרבים של הסנדלים העתיקים.

56. **או אחת מתרסיו תיו.**בערוך ערך תרסית, וכן ברש"י ס' ב' פירשו שהן רצועות (ורש"י קי"ב א' פירש אחרת), וכן פירש ביבמות ק"ב ב'. ומן הבבלי יבמות שם, וכן מן הירושלמי הנ"ל, משמע שהיו תרסיות של שיער ושל עץ.³² וכנראה שהתרסית (או טרסית) היתה חלק מן הנעל שממנה יצאו הרצועות, והיא שימשה במקום אוזן.

footnotes: ³² "אפילו כולו של עץ כשר". אבל מ"ש שם לפני כן: "והן שיהו תרסיותיו של עץ" ט"ס היא, וצ"ל: של עור, כמו שהעתיק הרמב"ן כאן ס"ו א'.

57. **או שניטל חוטמו וכו'.**פירש הר"מ (כלים פכ"ו מ"ד) שהוא החלק הקדמי שמכסה את האצבעות.

57-58. **נפסק חוטמו הרי זה יחזיר.**בד, כי"ע וכי"ל: נשמט חוטמו וכו'. וכן בירושלמי פט"ו ה"ב, ט"ו ע"א: חוטמו שנשמט אית תניי תני מותר להחזיר, ואית תניי תני אסור להחזיר וכו' מ"ד מותר, ברפין, מ"ד אסור, באפוצין, כלומר, אם הנקבים (עיין לעיל שם) רפים, ויכול להחזיר לתוכם את קצות החוטם בקלות, מותר, אבל אם הם אפוצים (חוצים ודחוקים) שצריך להדחיק לתוכם את הקצוות, אסור, מפני שנראה כאילו מתקן מנא. ועיין בתוספות מ"ח סע"א ד"ה הא בחדתי ובראבי"ה ח"א סי' ר"ז, עמ' 293 ואילך.

58-59. **הדגין והגבינין המסודרין על גבי קנים ועל גבי עלין וכו'.**בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"א: ההן דשטח צלין, צימוקין, מסוסלה, בוקלטה, חייב משום מעמר. ומכאן שכל שהוא שוטח אוכלין והן נדבקין זה לזה יש בו משום מעמר. ואעפ"י שנחלקו הראשונים אם הלכה כאביי (בבלי ע"ג ב') הסובר שאין עימור אלא בגידולי קרקע,³³ מ"מ פשיטא שהירושלמי אינו מחלק בזה, שהרי הוא מחמיר בה' שבת ומחייב באוכלים משום בונה ומשום מכה בפטיש. ומלמדת אותנו התוספתא שאעפ"י שאסור לעמר בשבת בכגון דא (כמפורש בסיפא: ובלבד שלא יחזיר), מ"מ אין איסור בפירוק העימור, עיין מ"ש לעיל, שו' 18, ד"ה המפרק. וכן בירושלמי פי"ד ה"ב, י"ד ע"ג: מותר לשבר ואסור לקבץ. וכבר פירשתי בהירושלמי כפשוטו, עמ' 183, שהכוונה היא שמותר לשבר אוכלים אבל אסור לקבצם יחד משום מעמר, עיי"ש ועיין מש"ש, עמ' 138. ועיין ר"מ פ"י מה' שבת הי"א ולא מצאתי את מקורו. ועלינו להוסיף שהקדמונים היו נוהגים לחבץ את הענבים, התאנים והתמרים בצורת גבינות, ובסורית "גובנין" פירושו צמוקים, גרוגרות ותמרים יבשים ודבוקים (כבשא דאהיני), עיין במלון ללשון סורית של פיין סמית, סוף עמ' 643, ערך גובן. ומסתבר שאף גבינין שבתוספתא אינן אלא צלין (עיין מ"ש בח"א, עמ' 339, הע' 4) וצימוקין, ולפנינו אותה הדוגמא שנתן הירושלמי שהעתקנו לעיל.

footnotes: ³³ עיין יריאים השלם סי' רע"ד, עמ' 264, ובהערה כ"ב שם, ומ"ש בס' מנחת סולת להגרד"צ מדוקלא, ק"ו ע"ב.

59. **ובלבד שלא יחזיר.**משום חשש מעמר, עיין מ"ש לעיל.

59-60. **חותל של תמרה ופטליא של גרוגרות מקרע ואוכל.**בכי"ע: הותל של תמרה וכו'. ובפיה"ג לכלים פט"ז מ"ה: דתניא אותל של תמרה ופטיליה של גרוגרות מקטע ואוכל. ועיין ערוך ערך פטיליא ור"ש כלים שם. ובירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"ג: תני ר' הושעיא חותל של תמרים ופטילייא של תמרי' קורע ומתיר³⁴ וכו', ואין זו התרה? נעשה כשובר את החבית לוכל ממנה גרוגרות. ובוי"ר פ"י, ה', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ר"ז: כהותל (כגי' כי"ע) של תמרה שמשאתה מנערו אין בו מאומה,³⁵ ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, סוף עמ' 51 ואילך. ובבבלי קמ"ו א': תניא חדא חותלות של גרוגרות ושל תמרים מתיר ומפקיע וחותך, ותניא אידך מתיר אבל לא מפקיע וכו'. ואשר למהות הכלים פירשו הגאונים³⁶ שהותל הוא כלי קלוע מהוצין של דקל.³⁷ ועיין רש"י כ' סע"א וקמ"ו א' הנ"ל. ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב, עמ' 351 ואילך. ופטיליא (πατέλλιον, πάτελλα) הוא סל מיוחד לתאנים ולתמרים, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 721.

footnotes: ³⁴ וכ"ה בירושלמי כאן פט"ו סה"א, ט"ו ע"א. ושם רפ"ו, ז' ע"ר: חותל של תמרי' קורע ומתיר וכו' (כ"ה בד"ו, ובד"ח משובש). ³⁵ בפסיקתא דר"כ, שובה, קס"ג ע"א: אינו יפה למאומה. ³⁶ עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 29, ועיי"ש עמ' 19. ³⁷ בתוספתא מע"ש פ"א ה"י, עמ' 245: דיתבאות של תמדה ופוטליאות וכו', עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 721.

60. **ובלבד שלא יקשור.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ומדברי רש"י בבבלי קמ"ו א' הנ"ל משמע שהחותלות היו להם כיסויים הקשורים בחבל. אבל מגירסת הירושלמי ("קורע ומתיר") ומתשובתו ("נעשה כשובר וכו' ") משמע יותר שהיו סוגרים את החותלות ע"י שקשרו את ראשי הקליעות, וכשהתירו, או קרע את ראשי הקליעות בטל ממנו שם כלי (עיין במשנתנו כלים פט"ז סמ"ה ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 52), וממילא אסור לקשור אח"כ דהוי לי כמתקן כלי.

60-61. **זה הכלל כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו באחת מידיו וכו'.**במשנתנו פט"ו מ"א: ר' מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. ובקשר של קיימא עסיקינן, שהרי בקשר שאינו של קיימא אין מי שמחייב חטאת, וכפירוש הראשונים במשנתנו. ואינו חייב לר"מ אלא בקשר של קיימא ובקשר מהודק (עיין בבלי קי"א ב'), עד שאינו יכול להתירו באחת מידיו. וכתב בה"ג ד"ב, עמ' 91: ושדר רב צמח בר פלטוי ריש מתיבתא דהילכתא כר' מאיר. ולפ"ז התוספתא שלנו הלכה היא. וכן הביאה להלכה בשבה"ל השלם סי' קכ"ד, מ"ח ע"א (=תניא רבתי ה' שבת סוף סי' י"ט). ועיין בב"י טאו"ח סי' שי"ז ובדרכי משה שם. ולא מצאתי להם חבר, וכל הראשונים פסקו שלא כר' מאיר אלא כר' יהודה בסמ"ב: כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. והרי"ף והר"מ רפ"י פסקו על פי הבבלי (קי"ב א') שצריך גם קשר של מעשה אומן (ובמעשה הדיוט פטור אפילו אם הקשר של קיימא), ועיין גם בר"ח שם. ועיין מ"ש בתשובת הר"י קורקוס סי' ז' (שפרסם החיד"א בסוף חיים שאל ח"ב, חידושי סופרים, ל"ד ע"ד). והרא"ש במקומו ועוד פסקו כר' יהודה בלי שום תוספת תנאים, ועיין בס' יריאים השלם סי' רע"ד, קל"ז ע"א, ובהגהות שם, ובטאו"ח ריש סי' שי"ז, ועיי"ש בב"י שהביא את שיטות הראשונים במהות קשר של קיימא. ולפ"ז אין הלכה כברייתא שלנו.

62. **אין חייבי' עליו עד שיהא וכו'.**השלמתי ע"פ ד. וכ"ה בשבה"ל השלם הנ"ל. ואף שגם בכי"ע ובכי"ל חסר מ"מ מסתבר שיש כאן השמטה ע"י הדומות.

63. **חבל הקשור בפרה קושרו באבוס וכו'.**כלומר, מותר לקשור את צד השני של החבל לאבוס, ולא חיישינן שמא יתיר אח"כ את החבל מן הפרה ויקיים את הקשירה לאבוס. והברייתא הובאה בירושלמי פ"ה ה"ב, ז' ע"ב, ובבבלי קי"ג א'. ועיין במשנ' פט"ו מ"ב ובירוש' עירובין פ"ג ה"ג, כ"א ע"א.

63-64. **קושרו בפרה.**בירושלמי כאן פ"ה הנ"ל מעמידה או כר"ש בן אלעזר שמתיר להשתמש בצדי בהמה בשבת (עיין מ"ש להלן סוכה ספ"א), או בקושר חבל לחבל הקשור בבהמה דהוי ליה משתמש בצדי צדדים, והוא מותר לכ"ע.

64. **חבל שבתוך הבית מטלטלין אותו וכו'.**מהמשך הדברים נראה שבבא זו מתקשרת עם שלפניה, וחבל שבבית אינו מוקצה, ומותר לקשור בו פרה ואיבוס, וכדברי רב בבבלי שם. אבל בבבלי הנ"ל סיימו בבבא שלמעלה: ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס, ולפיכך הקשו ממנה על רב, ותירצו שרב מדבר בחבל של גרדי. ואעפ"י שהבבלי חולק על התוספתא ואינו סובר שכל מה שבבית הוא מן המוכן,³⁸ מ"מ אנו רשאים ללמוד מכאן שגם בבבלי קי"ג א' השאלה היא משום מוקצה (ולא משום בטול החבל), וכן פירשו הרי"ף פט"ו סי' תל"ז והר"מ בפ"י מה' שבת ה"ג שמותר לקשור בחבל גרדי מפני שאין כאן איסור מוקצה. ועיין במפרשי הר"מ שם. ולשון התוספתא מסייעת להם. ועיין בתשובת מהרי"ק סי' ח' שנדפסה בסוף חיים שאל להחיד"א ח"ב (חידושי סופרים), ל"ה ע"א.

footnotes: ³⁸ עיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 42, ובהע' 33 שם.

**שבהפתק אין מטלטלין וכו'.**כלומר החבל שבתוך האוצר (άποθήκη), עיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 42.

65. **חבל דלי שנפסק וכו'.**בבלי קי"ג א' ופסחים י"א א', ושם מוסיף: ור' יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו וכו' עניבה גופא קשירה היא. והתוספתא כאן היא בשיטת ר"מ (עיין לעיל, שו' 60–61, ד"ה זה הכלל ומש"ש), ומתירה לענוב לכתחילה מפני שאינו קשר של קיימא וגם יכול להתירו באחת מידיו. ועיין בבלי קי"א ב' ובתוספות שם ד"ה עניבה לר"מ. ועיין בירושלמי פט"ו סה"ב ובשי"ק ובמה"פ שם.

66. **מפצעין באיגוזין ומפרדין ברמונים וכו'.**במשנתנו פי"ז מ"ב: נוטל אדם קרנס לפצע בו את האגוזים, וקורדום לחתוך בו את הדבילה וכו'. וברוקח סי' קט"ו: "נוטל אדם קורנוס לפצוע בו אגוזים וכו'. הילכך מותר לפרך רימונים ולשבר אגוזים, בתוספתא מפצעין אגוזים ומפרכין רימונים ומחתכין בדבילה לאותה שבת ולא משבת למוצאי שבת". והעיקר כלפנינו: ומפרדין ברמונים, כלומר מגלים את פרידות הרימונים³⁹ מתוך הקליפה, עיין מ"ש להלן. וכן בה"ג ה' שבת פכ"ד, ד"ו כ"א ע"ד (ד"ב, עמ' 113): מפצעין באגוזים ומפרדים ברימונים ומחתכין בדבילה וכו'. והברייתא הובאה לכאן אגב דברי ר' יוסי שלהלן. ובכי"ע חסר "ומפרדין ברמונים", ועיין מ"ש ע"ז להלן.

footnotes: ³⁹ עיין מ"ש בח"א, עמ' 334. ואפשר שהרוקח העתיק ע"פ הבבלי קט"ו א', עיין מ"ש להלן, שו' 67–68, ובהערה 42.

67-68. **לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקדש לחול.**וכ"ה בד, בכי"ל ובה"ג ד"ב. אבל בכי"ע ובה"ג ד"ו: מפני שהוא מתקן וכו'. והנה ברוב המקומות "מפרדין ברמונים" פירושו שמותר להוציא את הפרידות מתוך הרימון, ולפי פירוש זה לא אסרו כאן אלא מפני שהוא כמתקן מקודש לחול, אבל משום איסור בורר אין כאן, אפילו אם מוציא להניח. אבל דעת כמה מן הפוסקים שאסור להוציא את האוכל מן הפסולת על מנת להניח,⁴⁰ עיין במהרי"ל ה' שבת,⁴¹ בדרכי משה או"ח סי' תרי"א ובאגלי טל מלאכת בורר ס"ק ו' אות י', ע"ח ע"א. ולפיהם צריך לפרש מפרדין ברמונים ששוברים את הקליפה ומגלים את הפרידות (עיין הלשון במשנת ערלה פ"ג מ"ה). ובכי"ע חסר "ומפרדין ברמונים", ועיין גירסת הרוקח לעיל ומ"ש להלן בסמוך. ועיין ברא"ש ביצה פ"א סוף סי' כ"ג ובאגלי טל הנ"ל אות י"ג, ע"ח ע"ג.

footnotes: ⁴⁰ אבל אפשר שהכוונה כאן שאפילו בסמוך לחשיכה ממש אסור לעשות כן, עיין מ"ש להלן, שו' 69, ד"ה עם חשיכה. ⁴¹ ד' קרימונה שכ"ו, ל"ו ע"א. ומה שהביא שם בשם ס' הפרנס, כ"ה לפנינו בס' הפרנס סוף סי' קל"ד: ומותר לקלוף שומין או בצלים בשבת ולאכול מהן בו ביום (ומכאן שמותר אפילו להניח). ועיין בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"א, ובראשונים שציין באהצו"י, עמ' 93, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 139. ועיין באגלי טל מלאכת בורר ס"ק ו', אות י"ג, ע"ט סע"ב ואילך.

68. **ר' יוסה אומ' וכו'.**עדות צוקרמנדל בשנו"ס שבבא זו חסרה בכי"ו אינה נכונה, והיא ישנה בכל הנוסחאות. ובבא זו נסמכה למשנתנו ספט"ו: ומציעין את המטות מיום הכפורים לשבת וכו'.

**מפרדין ברמונים.**בבבלי קט"ו רע"א: יום כיפורים שחל להיות בחול מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים וכו'. אבל בר"מ פ"א מה' שביתת עשור ה"ג (בד' רומי ובכי"י, לרבות כת"י רבינוביץ על קלף): ומפרדין ברמונים וכו' ובפרידת רמונים. וכן גרס בבבלי גם בעל המאור ספט"ו והרא"ה, עיין בחדושים המיוחסים להר"ן ספט"ו. אבל בר"ח שם: מפרכין ברמונים.⁴²

footnotes: ⁴² וכ"ה בר"מ שהבאנו לעיל בפנים בד"ק ובד"ו רפ"ד והנגררים אחריהם. וכנראה שתקנו בר"מ ע"פ הרב המגיד שם שגרס כן בגמרא, עיי"ש. וכן במאירי קי"ד ב' ד"ה קניבת: בשלמא פירוך רמונים וכו', ולעיל שם ד"ה יו"ט בפיצוע אגוזים ופירות רמונים. ועיין גירסת הרוקח שהעתקנו לעיל, שו' 66.

69. **ומדיחין בכבושין.**וכן בירושלמי ספט"ו, ט"ו ע"ב: שכך הוא מתיר להדיח כבשים ושלקות וכו', כלום הוא מותר להדיח כבשים ושלקות לא מן המנחה ולמעלן. וכן בירושלמי פסחים פ"ד ה"ד, ל"א ע"א: מהו להדיח כבשין ושלקות מן המנחה ולמעלן. אבל בבבלי קי"ד סע"ב: תניא כוותיה דר' יוחנן יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק וכו'. ופירש"י קי"ד ב' והר"מ בפ"א מה' שביתת עשור ה"ג שהכוונה לחיתוך העלים, ועיין גם בתוספות שם ד"ה אלא. אבל הרמב"ן (קי"ד ב') כתב: ומזה הירושלמי (שהעתקנו לעיל) נתברר לנו קניבת ירק שאמור כאן שהוא הדחה בעלמא, וכן שנינו בתוספתא, שאלו מנקב (צ"ל: מקנב) ממש בורר הוא וחייב, אבל (צ"ל: אפל')⁴³ בתלוש מניח הוא.⁴⁴ וכן הסתייעו מן התוספתא ברשב"א קט"ו א' ד"ה יוה"כ ובמיוחס להריטב"א קי"ד ב' ד"ה מותר. ועיין מ"מ פ"א מה' שביתת עשור ה"ג. ובמצפה שמואל ציין גם לבאורי הגר"א או"ח סי' תרי"א ס"ק ב'. והריני כמוסיף על דברי רבותינו שאין לומר שיש כאן מחלוקת של התוספתא והירושלמי על הבבלי, שהרי בירושלמי פסחים פ"ד הנ"ל אמרו: נראין דברים (כלומר, שמותר להדיח כבשים וכו') בדבר שדרכו לבוא בצונין, אבל דבר שדרכו לבוא ברותחין עד דיידא⁴⁵ גלשה הוא מקנב. כלומר, בעוד שהיורה רותחת הוא מקנב את הירק (ואסור לו להדיח לפני חשיכה). הרי לך ברור שהדחה זו קנוב הוא, והוא מסלק את הלכלוך ע"י הדחה. ולהלן שם בירושלמי התירו לקנב אפילו דבר שדרכו לבוא ברותחין. ועיין במאירי ספט"ו, ולפלא שלא העיר על הירושלמי הנ"ל. ואין כאן אלא גילוי מילתא בעלמא על הלשון "מקנב" שהכוונה להדחה, ובוודאי שאין כאן מחלוקת בהלכה בין הירושלמי והבבלי. ובתוספתא כאן לא נזכר החילוק בין יוה"כ שחל להיות בחול ובין יוה"כ שחל להיות בשבת. ועיין בבבלי קי"ד ב' ואילך ובירושלמי פסחים הנ"ל. ומשני התלמודים מוכח שכל האיסור הוא מפני שמקנב לאכול בערב, אבל בשבת לאכול מיד מותר לכ"ע. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁴³ ועיין בהערה שבהוצ' החדשות של הרמב"ן, ויש שם דרך רחוקה. ⁴⁴ כלומר, שהרי הוא קונב ביוה"כ למוצאי יוה"כ, והיינו להניח, ויש כאן בורר. ⁴⁵ צ"ל: דיירא = דאיירא, כלומר היורה. ובשרי"ר, עמ' 115, שו' 28: מן דאמרה גלשה וכו', וצ"ל: מן דאיירה גלשה. וכבר הראיתי בקרית ספר שי"ד, עמ' 223, על הירושלמי שבת פ"ד ה"א, ו' ע"ד: ההן דכמר איידה (צ"ל: איירה) צריך מחסרתיה צבחד, כלומר, זה שמטמין יורה וכו'. וכן בירושלמי מו"ק פ"א ה"ב, פ' ע"ב: איירא דציפורין איתפחת במועדא וכו', ופירושו היורה של בית המרחץ של ציפורין וכו', עיין בהערתי אצל ר"ש קליין בס' הישוב כרך א', עמ' 216 (לעמ' 140 שם).

**עם חשיכה.**בירושלמי ובבבלי הנ"ל: מן המנחה ולמעלה. ובירושלמי פ"א רה"ב, ג' ע"א: אנן תנינן סמוך למנחה. תני ר' חייה סמוך לחשיכה וכו' הדא אמרה אפילו חשיכה דתנינן דבתרה מנחה היא. אבל כבר העיר הגר"א (או"ח סוף סי' רנ"ב) ש"עם חשיכה" פירושו עם חשיכה ממש, וכ"ה הסיגנון בכמה מקומות.⁴⁶ ולפ"ז אפשר שלא התיר ר' יוסי לפצוע באגוזים ולהוציא את האוכל, ולפרד ברמונים,⁴⁷ ולהדיח בכבושין (עיין במשנתנו ביצה פ"א סמ"ח) אלא בסמוך לחשיכה ממש⁴⁸ שאוכל מיד. ועיין באגלי טל מלאכת בורר ס"ק ה', אות ט', ע"ז ע"ג (בעניין בורר אוכלין ע"מ לאכול לאלתר). ומטעם זה לא הביאו בירושלמי ובבבלי את דברי ר' יוסי מפני שאין הלכה כמותו. ובתו"כ אחרי פרק ז' ה"ה, פ"ג ע"א, שנינו לעניין יום הכפורים: וכל מלאכה לא תעשו, יכול לא יקנב את הירק ולא יציע את המטות ולא ידיח את הכוסות, ודין הוא נאמר כאן מלאכה, ונאמר מלאכה במלאכת המשכן, מה מלאכה האמור' במלאכת המשכן שיש עמה חשובה (כלומר, שהיא מלאכת מחשבת), אף מלאכה האמורה כאן שיש עמה חשובה. ולפי דרכנו למדנו שמותר גם להציע את המטות ע"מ להסב ולאכול עליהן במוצאי יוה"כ (עיין להלן) ולהדיח את הכוסות לשתות בהם לערב במוצאי יוה"כ. ולא עוד אלא שהברייתא לא הזכירה כלל שאין עושין כן אלא מן המנחה ולמעלה, וכולן נתמעטו מפני שאינן מלאכת מחשבת.⁴⁹ יתר על כן מכאן משמע שהתירו לעשות כן ביוה"כ שלא יתעכב לעשות מלאכות אילו בערב, ונמצא מסתכן מחמת רעבון,⁵⁰ שכן אמרו בירושלמי (פסחים פ"ד ה"ד, ל"א ע"א): אם אומר את כן, אף הוא משתבש (כגי' שרי"ר, עמ' 115, שו' 29) ולא מקנב, ונמצא בא לידי סכנה. ופי' בפ"מ בל"א שהסכנה היא שיאכל ירק בתולעיו. ומטעם זה היה אפשר להתיר לו גם להדיח את הכוס מבעוד יום (עיין ירושלמי שבת פ"א ה"ג, ג' ע"ב, ומ"ש בהירושלמי כפשוטו סוף עמ' 31 ואילך), אבל כאן התירו לו גם להציע את המטה ע"מ להסב עליה, ומוכח שהסכנה היא סכנת רעבון, וכפירוש בעל ק"ע וכפירוש ראשון שבפ"מ. ויש מכאן סיוע לפירוש בעל המאור ספט"ו, הרמב"ן והמאירי (קי"ד ב' ד"ה יו"ט) בבבלי שפירשו שם מפני עגמת נפש העתידה לבא אם יהא צריך במוצאי שבת לטרוח וכו'.⁵¹ וברייתא זו שבתו"כ נשנית (בשינויים קלים) גם במכילתא דרשב"י בא, עמ' 19, לעניין יו"ט, אלא ששם הפירוש הוא לקנב, להדיח את הכלים ולהציע את המטות ע"מ לאכול באותו יום. ועיין היטב בירושלמי פסחים פ"ג ה"ג, ל' ע"א.

footnotes: ⁴⁶ עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 24–25, ובהע' 39 שם. ⁴⁷ עיין מ"ש לעיל, שו' 67–68, ד"ה לא משבת. ⁴⁸ בוי"ר פט"ו, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שכ"ח: רבי ור' ישמעאל בר' יוסי היו יושבין ועוסקין במגילת קינות ערב תשעה באב עם חשכה. ובמקבילה שבירושלמי פט"ז ה"א, ט"ו ע"ג: מן המנחה ולמעלה. ברם בקטעים מן הגניזה שפרסם מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ג, עמ' 242, חסרות המלים "מן המנחה ולמעלה" (ועיי"ש בהערת הרינ"א). ומאידך גיסא חסרות המלים "עם חשיכה" בוי"ר בכי"י אוקספורד ואינן גם במקבילה שבאיכ"ר פ"ד, כ', הוצ' בובר, ע"ז ע"א. ולפ"ז לא נזכרו כלל שעות היום בתחילת הספור. ⁴⁹ ועיין בהשגות הראב"ד פכ"ג מה' שבת ה"ז ובפי' הרמב"ן על התורה אמור כ"ג, כ"ד. ועיין רש"י קי"ד סע"ב ד"ה אלא לאו לקניבת ירק. ⁵⁰ כמובן שאין מכאן ראייה גמורה, שהרי יתכן שלא נקטו כאן אלא מטבע קבוע לעניין שבת ויו"ט (עיין להלן בפנים ממכילתא דרשב"י) של מלאכות מותרות, ועושה הכל על מנת להשתמש בו ביום. ושמא כיוונו בתו"כ בקניבת ירק וכו' לתינוקות, והכל לבו ביום. ⁵¹ ועיין היטב במיוחס להריטב"א קי"ז ב' ד"ה אבל לא משבת ליוה"כ ובד"ן פט"ז סי' תמ"ה ד"ה ומדאמרינן.

70. **מדיחין כלים משבת לאותה שבת.**בה"ג שבת פט"ז (ד"ו י"ח ע"ד; ד"ב, עמ' 94): ת"ר מדיחין כלים בשבת (בד"ב חסר) לאותה שבת, אבל לא למוצאי שבת, כיצד קערות וכו'.⁵²

footnotes: ⁵² ומשם ואילך כלשון הברייתא שבבבלי קי"ח א'. והנכון בה"ג ד"ב שם, ובד"ו נשמט קצת, עיי"ש.

70-71. **אבל לא משבת זו לשבת אחרת.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל ליתא. והנכון כלפנינו, ופירושו שאפילו כלים שאינו משתמש בהם אלא בשבת גרידא אסור להדיחם בשבת זו לשבת אחרת, אעפ"י שמכין משבת לשבת, מפני ששבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא התירו, עיין בבלי קי"ד ב' ובמאירי שם סד"ה יוה"כ. ובר"מ פכ"ג מה' שבת ה"ז: אלא אם כן הדיחו לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת. והשוה לשון בה"ג הנ"ל. ועיין בבלי קי"ז ב' ובחי' המיוחסים להר"ן שם ד"ה ולא משבת זו.

71. **כיצד אכל בהן בלילי שבת וכו'.**עיין ירושלמי ספט"ו, ט"ו ע"ב, בבלי קי"ח א'.

72. **שיאכל בהן לסעודה.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: בסעודה, והיא היא. וסתם סעודה בשבת היא סעודת חצות היום.⁵³ והיונים שבתקופה ההיליניסטית קראו לאותה סעודה אריסטון (αριστον), ואכלוה באמצע היום.⁵⁴ ובברייתא שבירושלמי הנ"ל: לחצות. ובבבלי הנ"ל: בצהרים. וכן להלן ביצה פ"ד, שו' 30: אחד לילך בו שחרית לבית המדרש, ואחד לילך בו בסעודה וכו', עיין מש"ש, שו' 29–31 ד"ה שנים.

footnotes: ⁵³ עיין מ"ש יוסיפוס בספרו חיי יוסף פנ"ד סי' רע"ז. ⁵⁴ עיין חיי יוסף הנ"ל, וירוש' ברכות פ"ד ה"א, ז' ע"ב.

74. **מדיחין עשרה כוסות שאם ירצה וכו'.**וכ"ה ("שאם ירצה") בכל נוסחאות התוספתא כאן ולהלן בהצעת המטות. וברוקח ריש סי' נ"ה: בתוספת' מדיחין י' כוסות שאם יצטרך באחד שותה מהן, מציעין י' מצעות שאם יצטרך יסב על אחת מהן.

75. **של בית רבן גמליאל לא היו מקפלין כלי לבן וכו'.**בבלי קי"ג א'. ופירש"י: רבותא נקט, וכל שכן צבועים, עיין בבבלי שם. ובירושלמי לא נזכרה הברייתא שלנו ולא החילוף בין חדשים לישנים, וצבועים ללבנים, ולא בין אם אין לו להחליף ויש לו להחליף.