1. **כתב המהלך תחת הצורות ותחת היוקנאות וכו'.**וכ"ה ("היוקנאות") גם בד ובכי"ל, וכ"ה להלן: ביוקנאות. אבל בכי"ע: הדיוקנאות וכו' בדיוקנאות. ובירושלמי ע"ז פ"ג ה"א, מ"ב סע"ב: או תחת האיקניות וכו' באיקונות. ובבבלי כאן קמ"ט א': ותחת הדיוקנאות וכו' ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה. אבל בה"ג ד"ב, עמ' 115: ותחת האיקוניות וכו' ואיקוני עצמה וכו'. והצורה "יוקנא" שבתוספתא אינה מצויה, וכ"ה בסורית¹ יקונא, εἰκόνα, ובבבלי רגיל דיוקנא.² והכוונה כאן לצורות של עשירים (שפעלו לטובת המדינה) ושלטונות, ולצלמים של מלכים וכתובות המקלסות את בעלי הצורות והדיוקנות, כרגיל בעולם העתיק. ובירושלמי הנ"ל: איקניות למה הן אסורות מפני שמקטירין לפניהן בשעה שהן עולות וכו', מותר לראותן בשעה שהן יורדות, מה טעמא בהכרת רשעים תראה. כתב המהלך תחת הצורות וכו' (הברייתא שלנו). ונ"ל וודאי גמור שהירושלמי מדבר באיקונות של מלכים שהיו מקטירים לפניהן בשעה שהעלו אותן על בסיסיהן בתחילה, ועליהן אמרו שמותר לראותן בשעה שהן יורדות, כלומר, בשעה שכופין אותן,³ ואין רשעים כאן אלא מלכי רומי. ולפ"ז אף האיקניות שנזכרו בברייתא הן צלמי מלכים. ועיין מ"ש להלן. וברייתא זו נסמכה למשנתנו פכ"ג מ"ב: מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב. ובבבלי שם קמ"ט א': גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. ועיין להלן בסמוך.

footnotes: ¹ עיין בהוספת לעף במלון למלים שאולות וכו' של קרויס ערך דיוקן. ² ושמא באה צורה זו בהשפעת "דמות דיוקני", ופירושה דמות של יוקני, והדלית היא שימושית. ³ עיין מכילתא בחודש פ"ח, עמ' 223, וכן בכ"מ במדרשות, והכוונה ל־ damnatio memoriae של המלך המנוצח.

**אין מסתכלין בו וכו'.**וכע"ז בירושלמי ע"ז הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: אסור לקרותו בשבת וכו'. ופירש הר"ח: ולא גרע משטרי הדיוטות דאסור בשבת, ועיין גם בפירש"י. ורבינו יונה⁴ הביא ראיה מלשון התוספתא שאפילו אם אינו קורא בפיו אלא מסתכל בכתב ומעיין וקורא במחשבתו אסור. ועיין בהגהות מיימוניות פכ"ג מ' שבת הי"ט, אות ט', שהביאו את התוספתא, ועיין ראבי"ה ה' יו"ט סוף סי' תשמ"ד, ח"ב, עמ' 445.

footnotes: ⁴ עיין ברשב"א ובמיוחס להריטב"א קמ"ח סע"ב, רא"ש פכ"ג סי' א' ובר"ן שם סי' תק"ס.

2-3. **אין מסתכלין ביוקנאות משם שנ' אל תפנו אל האלילים.**בתו"כ ריש קדושים, פ"ז ע"א, סה"י: אל תפנו אל האלילים, אל תפנה לעובדם. ר' יהודה אומר אל תפנה לראותם ודיי. ובס' יריאים השלם סי' שנ"א, קצ"ד סע"א: ר' יהודה אינו חולק אלא מוסיף להדרש. ובירושלמי הנ"ל: ולא עוד אלא אף בחול אין מסתכלין באיקונות, ומה טעמא אל תפנו אל האלילים, אל תפנה לעובדן. ר' יהודה אומר אל תפנה לראותן ממש.⁵ וכנראה שמסדר הירושלמי הסמיך את הברייתא בתו"כ לברייתא שלנו, ופירש שהברייתא שלנו היא ע"פ ר' יהודה. ומוכח שבדיוקנאות של ע"ז או של מלכים (שמקטירין להן בשעה שמעלין אותן, עיין מ"ש לעיל) עסיקינן. ועיין להלן בתו"כ שם סהי"א ובמסורת התלמוד שם אות מ', ונעלמו ממנו דברי הר"א מזרחי במקומו. ועיין בהעמק שאלה לשאילתות יתרו, ריש סי' נ"ב. ובבבלי הנ"ל: ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא אמר ר' חנין אל תפנו אל מדעתכם. ופירש"י: אל מדעתכם, אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וכו'. ולפי פירוש זה אסור להסתכל אפילו לצורה שעשאה לשם נוי. וכן מפורש בתוספ' רי"ד כאן: פי' לישנא דאלילים דייק, דאי כשנעשו לשם ע"ז מיירי לימא אלהים אחרים, דלא אשכחן בשום דוכתא (כלומר, בתורת משה) שקרא משה לע"ז אלילים (עיין ויקרא כ"ו, א'), אלא ש"מ זהו פירושו של אלילים דבר ריק, שאעפ"י שלא עשיתם אותם לצורך לעבדם, אלא מדעתכם ומרצונכם עשיתם אותם לציור בעלמא, אל תפנו בהם. ועיין בתוספ' ע"ז נ' א' ד"ה ה"ג. אבל בתוספות כאן קמ"ט א' ד"ה ודיוקני כתבו שלא אסרו להסתכל אלא בע"ז, אבל לא כשעשאה לנוי. ועיין בהעמק שאלה הנ"ל. ובערוך ערך פן א' פירש כאילו היה מנוקד אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם, והביאו הר"ן פכ"ג סי' תקס"ג. וכן כתב הר"מ במורה ח"ג פנ"א: ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלין בהם מלחשוב בשם ואמרו אל תפנו אל מדעתכם וכו' איני מפנה מחשבתי ממנו. ורמז לו בדרשות ר"י ן' שועיב, אחרי, נ' ע"ב: והרמב"ם ז"ל פירש מלת אל קודש וכו'. ועיין בסה"מ להר"מ ל"ח י', ובחיבורו פ"ב מה' ע"ז ה"ב ובמפרשים שם, ובמאירי כאן קמ"ט א' סד"ה כתב. ועיין מ"ש ר"א בקראט בס' הזכרון על רש"י, קדושים, נ"ג ע"ד.

footnotes: ⁵ הוא "ודאי" שבתו"כ הוא "ממש" שבירושלמי. ופירושו, אל תפנה בפניך אל האלילים כדי להסתכל בהם, עיין מ"ש בכר בערכי מדרש לתנאים, לאמוראים, ערך ודאי.

3. **ר' לעזר בנו של ר' יוסי הגלילי וכו'.**כל הברייתא בילקוט המכירי תלים פצ"א סי' כ"ב, ח"ב, עמ' 92, בשם תוספתא. ובילקוט שמעוני שם ריש סי' תתמ"ג בשם תנחומא (כ"ה בד"י, וכנראה שצ"ל: תוספתא). ולהלן ע"ז פ"א הט"ז: לא יטייל אדם עם שיירא בתרפות וכו', שנ' לא תלכו אחרי אלהים אחרים. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר וכו', ועיי"ש בר"ח שם כ"ב סע"א. וכנראה שעיקר מקום הברייתא הוא בע"ז והובאה לכאן אגב הפסוק שלעיל, ועיין בה"ד.

4. **הקדים על ידיו שלשה ימים וכו'.**וכע"ז בכל הנוסחאות, ופירושו הקדם בשבילו, כדי שתלך יחד אתו, או אחר בשבילו והמתן לו וכו'. ובילקוט שמעוני הנ"ל: הקדם על ימיו שלשה ימים או אחר על ימיו שלשה ימים וכו'.

7. **הקדים עליו שלשה ימים או אחר עליו וכו'.**וכ"ה בד ובילקוט שמעוני הנ"ל. ובכי"ע וכי"ל: הקדם על ידיו וכו' או אחר על ידיו וכו', וכ"ה במכירי הנ"ל (אלא ששם: על ידו). ובר"ח ע"ז הנ"ל: התרחק ממנו שלשה ימים.

9-10. **השושבינין וכל בני חופה מפייסין על מנותיהן שאם הותירו מחזירין אותן לשידה.**במשנתנו פכ"ג מ"ב: מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. ובבבלי קמ"ט ב' החסירו את המשנה, אבל לפי מסקנת הבבלי בב"מ ע"ה א' המשנה מתפרשת כמו שהיא, וכן משמע מדברי הרי"ף שלא הביא את האוקימתא שבתלמוד כאן, ועיין בטאו"ח סוף סי' שכ"ב ובב"י ובב"ח שם. ולכאורה משמע מסתימת לשון הברייתא כאן ששושבינין מפייסין (מטילין גורלות) אפילו אם נוטלין מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שיש כאן מנות מספיקות בשביל כולן, ואם נוטלין מנה גדולה והותירו, אין מוליכים את השאר לביתם (עיין ביצה פ"ה מ"ז) אלא מחזירים לשידה, ונמצא שמתחילה לא זכו בכל המנה, ואין כאן לא משחק בקוביא ולא מקח וממכר. ומשמע קצת שבסעודת השושבינין ובני החופה⁶ היו המנות בשפע, אלא שמסעודה זו לא היו מוליכים לבתיהם,⁷ ועיין להלן ביצה פ"ד ה"י, שו' 46, ומש"ש. ובצפנת פענח פכ"ג מה' שבת הי"ז ופ"ו מה' נדרים ה"ט העיר על הבבלי בנדרים מ"א ב' (על המשנה בנדרים שם בעניין המדיר הנאה מחבירו: ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי, אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר): א"ר יוסי בר' חנינא מן התמחוי החוזר לבעה"ב. ומכיוון שעיקר הפירוש הוא בירושלמי שם (פ"ד ה"ד, ל"ח רע"ד), והמפרשים נתלבטו בו, נעתיק אותו כאן ונפרש אותו. וכ"ה שם: מהו תמחוי החוזר ? תמן אמרין פיסגתא.⁸ רבנין דהכא אמרין תמחוי שיש בו לאכול ולשבוע ולהותיר. תני מן הכוס החוזר. אי זהו כוס החוזר ? תמן אמרין קונדיטון.⁹ רבנין דהכא אמרין מליי מי סורס¹⁰ וקדחין¹¹ ושתיין ומחזירין. ומכאן משמע שכן היה המנהג בא"י. ועיין בראשונים הנ"ל (לעיל הערה 11), בר"מ שם, במאירי שם מ"א ב' ובשטמ"ק ל"ח ב' מ"ש בעניין תמחוי החוזר.

footnotes: ⁶ השושבינין הם, כנראה, מרעי החתן המטפלים בחופה (παράνυμφοι), ובני החופה הם הקרובים ואוהבי החתן, בני גנונא (οἱ νἱοὶ τοῦ νυμφῶνος), שאוכלים ושותים כל הסעודות בבית החופה, עיין לעיל ברכות פ"ב ה"י, עמ' 8, ירוש' סוכה פ"ב ה"ה, נ"ג ע"א, בבלי שם כ"ה ב', ומ"ש הרחיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ה, אות ב'. ⁷ כלומר מנות, שהגישו להם בסעודה זו. ⁸ במגדל עוז פ"ו מה' נדרים ה"ט: פסגתא. ונ"ל קרוב מאד שצ"ל: פסנתא, ὀψήνατα כלומר ὀψήματα והיינו מאכלים המגרים והמעורים את התיאבון. ולא היו אוכלים מהם אלא מעט, ואינו מהנה את חבירו במה ששייר. ושיטת רבנן דתמן בתמחוי החוזר היא כשיטתם בכוס החוזר, עיין להלן. ⁹ conditum יין חד, כמפורש בירושלמי תרומות פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 454, שו' 27–28. ואף ממנו אין שותים הרבה, כפירוש הראב"ד בפ"ו מה' נדרים ה"ט, והוא מתאים לתמחוי החוזר, עיין מ"ש לעיל, הע' 8. ¹⁰ בראב"ד ובמגדל עוז הנ"ל (לעיל הע' 9, והע' 8): מסוירוס. וברשב"א נדרים מ"א ב': מי סויכוס. ומתוך העניין מוכח שדברו בכלי. ושמא הכוונה ל־missorium, μισσούριον עיין במלונו של סופוקליס ערך υινσούριον , ובמלונו של Du Cange ליונית של ימי הבינים ערך υινσόριον ¹¹ כ"ה בראב"ד, רשב"א ומגדל עוז הנ"ל (ובהוצאות בד"י: וקרחין), ופירושו ושואבים, עיין מ"ש להלן שקלים פ"ב שו' 60–61.

10-11. **מפיס אדם את ארחיו ואורחיו מפייסין זה עם זה כדי שיטול חלקו תחלה וכו'.**במשנתנו הנ"ל: מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו וכו'. ואמרו עליה בבבלי (קמ"ט א'): עם בניו ועם בני ביתו אין, ועם אחר לא, מאי טעמא כדרב יהודה אמר שמואל, דאמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה וכו'. ופירש בשטמ"ק ב"מ ע"ה א': בני אדם שעשו סיבולת, והוציא כל אחד דינר וקנו ממנו מאכל ואוכלין ביחד, אם מדקדקין זה על זה שלא יאכל ולא ישתה ולא יטול אחד יתר על חבירו וכו' (עיין להלן פסחים פ"ז, שו' 42, ובמקבילות). ולפי פירוש זה אורחים שאוכלים משל בעל הבית דינם כבני בית. ועיין מהר"ם שיף בב"מ שם.

11-12. **לא שיטול חלקו ושל חבירו.**כנראה שמדברים כאן במאכלים יקרים שבאו בתוך הסעודה ולא היו בהם בכדי סיפוק לכל האורחים, והיו מטילים גורלות על החלקים, ואסרו לעשות כן, שיטול את חלקו וחלק חבירו, אבל מותר להטיל גורלות על מי שיקח תחילה.

12. **מחשב אדם יציאותיו וכו'.**בכל הנוסחאות הסדר מהופך, כלומר ה"ו לפני ה"ה, וכן נכון.

13. **מן הכותל שהו לשעבר וכו'.**כלומר, מחשב ממה שרשם על הכותל (עיין להלן) את ההוצאות שכבר הוציא, שאין כאן אלא חשבונות של מה בכך, אבל אסור לחשב את היציאות שעליו להוציא להבא, משום דכתיב (ישעי' נ"ח, י"ג) ממצוא חפצך ודבר דבר. ועיין בבלי ק"נ ב', ובמאירי ובחידושים המיוחסים להר"ן שם.

14. **מונה אדם את ארחיו כמה בחוץ וכמה בפנים וכו'.**בכי"ל: כמה בפניו, וצ"ל: כמה בפנין. וכן בשנו"ס מקטע מן הגניזה של משנת זבחים פ"ג (לפי הצופה הצרפתי חנ"ג, עמ' 219): המולק תרין בפנין וכו', הנתנים בפנין וכו'. וכן בירושלמי יומא פ"א ח"א, ל"ח ע"ב: ולא בעבודות שבפנין אנן קיימין. ועיין מ"ש לעיל, ח"א, עמ' 1. ובמשנתנו פכ"ג מ"ב: מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב. ובבבלי שם קמ"ט א' (לפי כתי"י וראשונים, עיין דק"ס): והתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו כמה בפנים וכמה בחוץ וכמה מנות עתיד להניח לפניהם וכו'. ועיין רש"י שם. ועיין לעיל ברכות פ"ד ה"ח ובמקבילות (ומ"ש בח"א, עמ' 62), ואנו למדים משם שעד שלא נתכנסו כל האורחים היו "יושבין במקום אחד מהבית לא במקום המוכן להם לאכול שם" (שטמ"ק ברכות מ"ג א' ד"ה כיצד) והיו מעסיקים אותם בפרפראות עד שיתכנסו כולם. כשנתכנסו כולם היו מסבים לאכול במקום המיועד ושוב נתנו להם פרפראות, עיי"ש. האורחים שבאו באחרונה היו נכנסים לסעודה מיד, ויש שבאו אחרי הפרפרת השניה (עיי"ש בסה"ח). ושמא אף כאן הכוונה שמשער כמה אורחים יהיו בחוץ וכמה פרפראות יצטרך לתת להם, וכמה יהיו בפנים (כלומר, כמה יתוספו על אלה שהיו גם בחוץ) וכמה פרפראות יצטרך לתת בפעם שניה.

15. **מן הכתב שעל גבי הכותל, אבל לא מן הטבלה וכו'.**ופירשו בבבלי הנ"ל שטעם האיסור שלא למנות מן הכתב הוא מפני שמא יקרא בשטרי הדיוטות, וכותל בשטר אינו מתחלף. ורב ביבי שם הסובר שטעם האיסור הוא מפני שמא ימחוק מעמידה בכתוב למעלה על הכותל שקשה להגיע לשם כדי למחוק. ועיין ברי"ף כאן, בבעל המאור ובמלחמות שם, בר"מ פכ"ג הי"ט ובמאירי בסוגיין. ומלשון התוספתא "כדרך שעושה בחול" משמע שעיקר הטעם הוא שכותל אינו מתחלף בשטר.

16-17. **מוציא אדם ממה שיש לו בתוך ביתו ונותן לפני האורחין וכו'.**כלומר, אפילו נותן לכל אחד ואחד במניין, מפני שאין כאן קפידא (עיין לעיל, שו' 10–11, ד"ה מפיס ומש"ש). ולהלן ביצה פ"ג, שו' 23 ואילך: לא יתן אדן לפני בניו ולפני בהמתו לא במדה ולא במשקל ולא במניין וכו'. אבל בבבלי שם כ"ט א' לא נזכר "לפני בניו", ובמשנה שם ספ"ג: שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו.

17. **ר' לעזר או' או חסר או יתר.**ר' אלעזר חולק וסובר שאין לתת להם במניין, אלא מוציא באומד.

18. **המכתמין שבכרכין אין קורין בהן וכו'.**וכ"ה "המכתמין" אף בכי"ע. אבל בד ובכי"ל: המכתבין וכו', וברור שהנוסחא המקורית והנכונה היא כלפנינו, וכבר פירשוה לנכון שהכוונה לכתובות שעל הלוחות, או על הטבלאות, שנחקקו לשם פרסום מאורעות או מעשים של גדולים. וכן מתרגמים השבעים מכתם שבתהלים (ט"ז, א'; נ"ו, א'; ס', א') στηλογραφία, כתב שעל איסטולי. ולנכון פירש ר"ב מוספיה (עיין ערה"ש ערך אסטולי): מצבת אבן נצבת לעדה, וכתובים בה דברי ברית שלום, או ציווי המלך, או דבר אחר. ודין מכתמין כדין כתב המהלך תחת הצורות והיוקנאות, שנשנה בריש פרקין. ועיין בהערתי אצל גינזברג בסה"י לכבוד הר"ל גינצבורג (החלק האנגלי), עמ' 170, הערה 38.

**אם היה דבר שהו צורך מדינה וכו'.**כגון ציווי המלך (עיין מ"ש לעיל) וכדומה.

19. **כל חשבונות שהו צריך להן בין שעברו וכו'.**בבלי ק"נ א' בשינויים. ובמדרש הגדול יתרו כ', י', הוצ' מרגליות, עמ' תט"ז: וכל חשבונות שצריך להן בין שעברו ובין שעתידין לבוא אין מחשבין אותן בשבת.¹² ובמשנת ר"א (מדרש ל"ב מדות) פ"כ, הוצ' ענעלאו, עמ' 368: מניין לחשבונות שנקראו מלאכה, שנ' ויבא הביתה לעשות מלאכתו, לחשב חשבונותיו. ובת"א שם (בראשית ל"ט, י"א): ועל לביתא למבדק בכתבי חושבניה, ובת"י שם: ועל לביתא למיבחוש (לבדוק) בפנקסי חושבניה. ועיין בשכל טוב שם, עמ' 240, ומ"ש הרמ"מ כשר בתו"ש שם, עמ' 1501.

footnotes: ¹² עיין מ"ש להלן, שו' 20–21, סד"ה לא יטייל.

20. **חשבונות שאינן אלא מה בכך מחשבי' אותן בשבת.**בבבלי הנ"ל: אמר רב יהודה אמר שמואל חשבונות של מלך ושל מה בכך מותר לחשבן בשבת. תניא נמי הכי חשבונות שעברו ושעתידין להיות אסור לחשבן, של מלך ושל מה בכך מותר לחושבן וכו'. וברוב הנוסחאות בין במימרא של שמואל ובין בברייתא: של מה לך ושל מה בכך (עיין דק"ס, עמ' 362, הע' י', כ'). ועיין ר"ח וערוך ערך חשב, ובראבי"ה ח"א סוף סי' שנ"ט, עמ' 382, ובהערה 27 שם. ובקטעים מס' העתים שפרסם הרי"ל זלוטניק (אבידע) בירחון סיני (שבט-אדר תש"ה, עמ' ק"כ): אמ' רב יהוד' אמ' שמו' חשבונות של מה לך וחשבונות של מה בכך מותר לחשבן בשבת, ואית דגרסי חשבונות של מלך וחשבונות של הילך, תנ"ה וכו' חשבונות של מה לך וחשבונות של מה בכך וכו'. ועיי"ש בהערות הרי"ל זלוטניק, עמ' ק"ל, דברים של טעם, והביא שם מפיוט כת"י: יחד כעשיר כאביון, כשפל כעליון, כמלך כהילך וכו', והביטוי חשבונות של מלך וחשבונות של הילך היא אמרה עממית לאדם שמחשב חשבונות שאינם שלו. ולאמיתו של דבר נראה שאין הבדל בין מלך ובין מה לך, ויש כאן כתיב עממי שצרפו את שני המלים, כתיב רגיל בספרות א"י. וכן אמרו במס' יראת חטא פ"א (מסכתות זעירות הוצ' היגר, עמ' 74): ושנא את המבכך. וכן רגיל בירושלמי מפליגין במקום מה פליגין. ובמאירי בסוגיין: חשבונות של מה לך ושל מה בכך, כלומר שאין בהם צורך ולא תועלת וכו' אלא שטבעו נהנה בכך מותר. ועיין בירושלמי קידושין פ"ד סה"ז, ס"ו ע"א (ד' קרוטושין ס"ו ע"ב).

20-21. **לא יטייל אדן על שפת כל המדינה כדי שתחשך וכו'.**בכי"ל חסרה המלה כל, והושלמה בין השורות. וכלפנינו אף בד (בד"ח תקנו "של") ובכי"ע, והסיגנון מגומגם קצת. ושמא הכוונה לשפת עיבורה של מדינה. ועיין בלשון ויק"ר כי"מ שהבאנו להלן, שו' 21–22. ובבבלי עירובין ל"ט רע"א: לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד. ובראבי"ה סי' שפ"ה, ח"א, עמ' 415: וברייתא היא בתוספתא פרק י"ו¹³ דשבת. ובוי"ר פל"ד, ט"ז, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תתי"ד: תני לא יטייל אדם לתוך כרך בשבת ע"מ שתחשך ויביא פירות, ולא בסוף המדינה על מנת שתחשך וירחץ בבית המרחץ מיד. ועיין בתוספות ק"נ ב' ד"ה ואין. ובמה"ג יתרו כ' י', הוצ' מרגליות, עמ' תט"ז: מיכאן אמרו לא יטייל אדם בשדה בשבת לידע מהיא צריכה ולא במרחץ לרחוץ בה משחשיכה וכל חשבונות שצריך להן¹⁴ וכו'. ואפשר שפיסקא זו לקוחה ממכילתא דרשב"י, כדעת הופמן.

footnotes: ¹³ שמא צ"ל: פרק י"ז. ¹⁴ ועיין לעיל, שו' 19, ד"ה כל חשבונות.

21-22. **ולא על התחום כדי שתחשך ויביא פירות, אבל מחשיך וכו'.**עיין בלשון וי"ר שהבאנו לעיל. ובכי"מ שם: וכן כל התחום שאם תחשך ויביא פירות. ובמשנתנו פכ"ג מ"ג: אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור (פירש"י: וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו אם היו בתוך תחומו), ומביא פירות בידו (פירש"י: הואיל ועיקר מחשבתו לא היה לכך). ובבבלי ק"נ ב' העמידוה בפירות מחוברים שאסור לתולשן בשבת, אבל בפירות תלושים שאפשר היה להביאם אם היו בתוך מחיצות מותר. ועיין הלשון בוי"ר הנ"ל. ומסתימת לשון הברייתא משמע שהתוספתא אוסרת אפילו בפירות תלושים, עיין להלן, שו' 24–25, ד"ה נמצאנו, שו' 26–27, סד"ה מחשיכין.

23. **לא יאמר אדן לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב וכו'.**בכי"ו: הנראה כדי שתעמוד וכו', והמלה "כדי" חסירה בכל הנוסחאות, ואינה גם במקבילה שבבבלי ק"נ א' וע"ז ז' א'. ובכי"ע כאן ולהלן "נראה" במקום "הנראה", ואינו אלא תיקון סופרים. ובבאור המלה "הנראה" כתב רש"י (ע"ז ז' א'): "עתה נראה, לשון הבוא נבוא" (בראשית ל"ז, י'), כלומר, בלשון תמיה, האם באמת תבוא. ובתוספות ע"ז ז' א' ד"ה הנראה: פי' ר"י הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב. ולולא דברי רבותינו היה נראה שיש כאן ביטוי עממי עתיק, והוא צירוף של המלים "הן ראה" "הנה ראה," וכן מתרגמים השבעים את המלה הנה (וכן הן) ιδού, ראה. ויש כאן ביטוי של פקודה, הנה ראה הזהרתיך. וכן בספרי בהעלתך פי' פ"ד, עמ' 80: משל למלך בשר ודם שאמר לעבדו הנראה שתעמידני וכו', כלומר, הנה ראה שתעמידני.¹⁵ וכן להלן שם פי' פ"ז, עמ' 87: והיה יושב ומפקדו ואומר לו הנראה שלא יאכל מאכל רע וכו'. ובמדרש חכמים שם: השמר שלא תאכל וכו'. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 62: אמ' לגדול הנראה שתעמידני לשלש שעות, אמ' לקטן הנראה שתעמידני עם הנץ החמה וכו'. ובמכילתא דר ישמעאל שם בשלח פ"ה, עמ' 105: אמר לקטן העמידני וכו', ואמר לגדול העמידני וכו'. ומכל המקומות ברור שיש כאן לשון של פקודה מוחלטת. ובתוספ' רי"ד כאן: "וברוב הספרים מצאתי כתוב ראה שתעמוד עמי לערב, ולא הנראה". אבל בר"מ פכ"ד מה' שבת ה"ד: מותר לאדם לומר לפועל הנראה שתעמוד עמי לערב, אבל לא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת. [תיקונים והשלמות: בחיבור כת״י על הרמב״ם והגאונים מאת ר׳ מאיר חבצלת שקראתי בקיץ ראיתי שמקור הר״מ הוא בשאילתות כת״י, עיין בהוצ׳ רש״ק מירסקי סי' א', עמ׳ ד', בשנו״ס.]

footnotes: ¹⁵ לעיל שם: לבני אדם שאמרו למלך הנראה שתגיע עמנו אצל מושל עכו וכו', והמשל מגומגם מאד, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ שם. וכנראה שהמשל לקוח מן המציאות, והמלך כאן אינו אלא קצין שבני העיר דרשו ממנו שישתדל בשבילם אצל מושל עכו.

24. **ר' יהושע בן קרחה אומ' או' אדם לחבירו הנראה וכו'.**ואמרו בבבלי שם: דיבור אסור הרהור מותר. כלומר, שהרי אינו מזכיר לו שיעמוד עמו על מנת לשוכרו לפעולתו, אלא אומר לו סתם שיעמוד עמו. ובהלכות קצובות הוצ' מרגליות, עמ' 77: ומותר לעכב חבירו בשביל חובו ולומר לו עמוד עמי עד לערב. וכנראה שפירש כן את המאמר שלנו, ואמר כן לחבירו כדי שיגבה ממנו את חובו בחול, ועיי"ש בהערות הר"מ מרגליות.

24-25. **אין מחשיכין על התחום להביא את הבהמה וכו'.**וכ"ה ("אין מחשיכין") בד ובכי"ע. וכן מעידים בתוספות קנ"א א' ד"ה אין: ובתוספתא גרס אין מחשיכין. וכ"ה בבבלי קנ"א א' בכל הנוסחאות שלנו, וכן מעתיק בראבי"ה ח"א סי' ש"ס, עמ' 383. אבל כנראה שבכי"ל כאן מחשיכין¹⁶ על התחום וכו'. וכן היה בתוספתא לפני הרשב"א קנ"א א', ובמ"מ פכ"ד מה' שבת ה"ב. וכן גרסו כמה מן הקדמונים¹⁷ גם בבבלי הנ"ל. וכן פסק הר"מ בפכ"ד מה' שבת ה"ג. ובתוספות קנ"א א' ד"ה אין, ברשב"א ובמאירי שם הביאו בשם הבבלי את שתי הגירסאות. נמצאנו למדים שהגירסא "אין מחשיכין" בתוספתא מקויימת ע"י שלש נוסחאות ועדות בעלי התוספות. והגירסא "מחשיכין" אינה אלא בכי"ל (ואף שם אינה ודאית גמורה) ומקויימת ע"י עדות הרשב"א.¹⁸ ולפנינו, כנראה, הגירסא הנכונה, והתוספתא אוסרת להחשיך על התחום אפילו להביא בהמה שיכולה ללכת ברגליה (עיין לעיל ה"י שו' 21–22, סד"ה ולא על התחום), אבל בבבלי עיקר הגירסא מחשיכין, עיין בראשונים שצוינו בהע' 17.

footnotes: ¹⁶ אלא שבכי"ל נשמטה גם הבבא שלפניה (עיין בשנו"ס), וממילא אין כאן וודאי שחסרה שם המלה "אין". אבל מסתבר שיש שם השמטה ע"י הדומות מ"לערב" עד "לערב", והמלה "איך לא גרסו שם. ¹⁷ בה"ג ה' שבת פכ"ג, ד"ו כ' ע"ב, ד"ב, עמ' 116, הר"ח, הרי"ף כת"י (לפי דק"ס, עמ' 364, הע' ו'. וכן מובא הרי"ף במגיד משנה שהבאנו בפנים, ברא"ש ובר"ן במקומו), שכל טוב בשלח, סוף עמ' 214, ס' העתים, סוף עמ' 294, בתוספ' רי"ד במקומו, בס' הרוקח סי' קל"ג, בחי' המיוחסים להר"ן קנ"א א' סד"ה מותר ועוד. ¹⁸ הרב המגיד העתיק כנראה מן הרשב"א כרגיל אצלו.

25-26. **אם היתה חוץ לתחום קורא לה והיא באה.**לפי גירסת כי"ל והרשב"א ברישא "מחשיכין על התחום וכו' " הרי הסיפא דבוקה לרישא, וכ"ה בר"מ פכ"ד מה' שבת ה"ג: ומחשיך להביא בהמה או פירות תלושין, שהבהמה קורא לה והיא באה אעפ"י שהיא חוץ לתחום, כפי שהעיר לנכון בתכ"מ.¹⁹ וכן מפורש בתוספ' רי"ד: וכיון שהוא זכאי להביאה מחוץ לתחום באמירה, רשאי הוא להחשיך וכו'. ולפי הגירסא שלנו ברישא "אין מחשיכין", פירושו שאם נזדמן על התחום וראה את בהמתו מחוץ קורא לה וכו'. אבל מי שגרס גם בבבלי אין מחשיכין, ועליו לפרש, איפוא, את הרישא בבהמה שאינה יכולה ללכת בעצמה, צריך לפרש בדוחק שהסיפא הוא עניין לחוד. ובבבלי נ"ג ב': ואמר רבינא כגון שהיה תחום שלה מובלע בתוך תחום שלו. ועיי"ש ברש"י ובתוספ' ד"ה כגון. ועיין במאירי שם ובהגהות הגרא"מ הורוויץ בש"ס הוצ' ראם שפירשו שלא כרש"י ותוספות, ולשניהם מדברים בעומד בסוף התחום שלו, וכפשוטה של הברייתא. ובירושלמי כלאים פ"ח ה"ג, ל"א ע"ג: והתני שמואל היתה עומדת חוץ לתחום וקרא לה ובאת אחריו הרי זה פטור. ואין ספק שצדקו רוב המפרשים שפירשו שזו היא ההלכה שלנו. ופירוש הרש"ס שם (קל"ט ע"א) הוא דחוק מאד. ומתוך הלשון "וקרא לה וכו' פטור" מוכח שלכתחילה אסור לעשות כן. ושמא סבר שמואל שתחומין דאורייתא, ופסק אף בזה כר' יהודה, עיין ברא"ש עירובין פ"ד סי' ח'.²⁰ ואם עמד בתוך התחום והוציא את הבהמה מתוך תחומה במשיכה לוקה,²¹ עיין ירושלמי עירובין פ"ג ה"ד, כ"א ע"א, פסחים פ"ו ה"ב, ל"ג ע"ב. ושמואל לא שנה במשנת פסחים פ"ו ה"א "והבאתו מחוץ לתחום", כשם שר' יוסי בר' חנינא לא שנה שם "חתיכת יבלתו", שהיא מדאורייתא לשיטתו, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 471.

footnotes: ¹⁹ אבל מה שכתב שם שלא מצא מי שהרגיש בזה, כבר הרגישו בה במעשה רוקח ובמרכבת המשנה במקומו, עיי"ש במרכבת המשנה דברים של טעם. ²⁰ עיין היטב בחי' הרמב"ן שם. אבל בירושלמי שם בפ"א ה"א ובפ"ו ה"ב לא אמר שמואל שהלכה כדברי המיקל בעירובין אלא בעירובי חצרות ושיתופי מבואות, אבל לא בעירובי תחומין. ועיין בירושלמי כאן ספ"ב. ²¹ שאם לא כן אין להבין את קושיית הירושלמי בכלאים שם.

26-27. **מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה זה הכלל א' אבא שאול וכו'.**במשנתנו פכ"ג מ"ג ואילך: אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פרות בידו (לעיל סה"י). כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ובבבלי שם קנ"א א' מוכח שפירשו שדברי אבא שאול עונים על הרישא ועל הסיפא. ומסדר הברייתא כאן משמע שעיקר דברי אבא שאול עונים על הסיפא (עיין ברש"י קנ"א א' סד"ה לעולם אסיפא), ובמקום מצוה (ענייני הכלה והמת) מותר לומר לגוי לעשות למחר. ולפיכך מותר להחשיך עליו. ולשיטת הבבלי (ק"נ ב') במלאכה דאורייתא עסיקינן. ועיין לעיל, שו' 21–22, סד"ה ולא על התחום. והנה בתוספתא בכל הנוסחאות בא כלל אבא שאול באמצע, בין כלה ומת, וכן מעתיק בשם התוספתא בראבי"ה ח"א סי' שצ"א, עמ' 445. ובבבלי הנ"ל בהוצאות שלנו גרסו בברייתא שלנו את כלל אבא שאול לפני כלה ומת, כגירסת המשנה הנ"ל. ובד' שונצינו שם (לפי דק"ס, עמ' 364, הערה ו') חסר לגמרי כלל אבא שאול, וכן לא העתיקו הר"ח, הרי"ף והרמב"ן בתוה"א סוף עניין ההספד ועוד, ושמא קיצרו. ועיין היטב בה"ג ד"ו, כ' ע"ב, ובד"ב, עמ' 116.

28. **ואו' לו אם לא מצאת במקום פלני וכו'.**כ"ה (("ואו' לו") בד, וכע"ז בכי"ע ובכי"ל. ובבבלי קנ"א א' הנ"ל: ואומרים לו לך למקום פלוני, ואם לא מצאת במקום פלוני וכו'. וכן בסמ"ג לאווין ס"ה, כ"ב ע"ד: ואמרינן בתוספתא שאומרים לו לך למקום פלוני, לא מצאת שם וכו', והעתיק את לשון הברייתא שבבבלי, וציין לה תוספתא, כרגיל אצל הראשונים.²² ולפי גירסא זו ("ואומ' לו") אפשר לפרשה אפילו בישראל ואומרים אם לא מצאת במו"ש במקום פלוני וכו', כפירוש הרמב"ן בבבלי כאן במקומו. ובתשובת הר"א ממיץ בראבי"ה סי' שצ"א, ח"א, עמ' 428: ואומר אני מותר לומר לגוים להביאו (כלומר, בשבת), שאיסור אמירה לגוי אינו במקום כבוד המת. וראיה לדבר, דתניא בתוספתא דשבת, ומייתי לה בשבת פרק שואל, מחשיכין על התחום על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואומר לגוי, פירוש בשבת [אם לא מצאת במקום פלוני וכו'], לא מצאת במנה הבא במאתים וכו'.²³ ונ"ל יותר שהרא"מ לא העתיק כאן מן התוספתא אלא הביא את הברייתא שבבבלי, אלא שציין למקורה בתוספתא, ואין לנו שום ראייה שהיתה לפניו הגירסא בתוספתא "ואומר לגוי". וכן להלן שם, עמ' 442 (בתשובת רבינו יואל): ומה שהבאת מפרק שואל אדם, מחשיכין על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואומר לגוי אם לא מצאת במקום פלוני וכו', תמהני פה קדוש יאמר כך לדמותו לזה, התם אומר לגוי בשבת לך לאחר השבת למקום פלוני, דומיא דמחשיכין שהוא בשבת לעשות המעשה אחר השבת וכו'. ובתשובת הראבי"ה עצמו שם (עמ' 445): וההיא דפרק שואל, הכי גרסינן לה בתוספתא מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, כלל אמר אבא שאול וכו' ועל המת וכו' ואומר וכו', ואינו כותב בתוספתא אומר לגוי, וגם אינו בספרים מדוייקים (כלומר, של הבבלי), אלא שהוגה (כלומר, בבבלי), ואישראל קאי, ועל כורחין אומר לישראל להביא למחר, ואפילו גרסינן אומר לגוי, אומר אני דהכא פירושו אומר לגוי לך בשבת למקום פלוני והבא למחר, דאיסור תחומין דרבנן הותר לו שילך בשליחותו בשבת וכו'.

footnotes: ²² עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ²³ המו"ל שם השלים ע"פ התלמוד והמרדכי כאן פ"ג סי' שי"ג. אבל כדברי המרדכי כ"ה אף אצל רבינו יואל בשם הרא"מ, ואין להשלים יותר (עיין להלן שם, עמ' 442), ושניהם קיצרו את הברייתא שבבבלי, עיין מ"ש להלן בפנים.

29-30. **ובלבד שלא יאמר לו סכום ממכר.**בכי"ע: ובלבד שלא יזכור לו וכו'. ובבבלי הנ"ל: ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. ופירש"י: מנה ומאתים. ולפי פירוש זה חולק ר"י בר' יהודה על הת"ק, וכן בתוה"א להרמב"ן סוף עניין ההוצאה: ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח. והלכתא כתנא קמא. אבל בר"מ פכ"ד מה' שבת ה"ה: לא מצאת במנה הבא במאתים. ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. הרי לך ברור שפירש שאין מחלוקת בין הת"ק ור"י בר' יהודה. ובמ"מ פירש שסכום מקח כוונתו סך ידוע שלא להוסיף עליו. וערבים עלינו דברי המאירי שכתב: סכום מקח, הבא לי תכריכין בכך וכך מדה, ובסך פלוני כל קנה וקנה, וכיוצא בזה. ובר"ח גורס: לא מצאת במנה הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור הדמים. ר' יוסי בר' יהודה [אומר] ובלבד שלא יזכור לו סכום המקח.²⁴ ובר"ן כאן פכ"ג סוף סי' תקס"ח: "והר"מ במז"ל כתב וכו', הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח. נראה מדבריו שהוא מפרש סכום מקח כדברי בעל הלכות ז"ל שכתב דאי נקיט מיניה בחמש דינקי, וחשתא נקיט חד דינקא, דלא לימא ליה מלא לי דינר". וכן בראבי"ה ח"א סי' שס"ג, עמ' 383: ולי נראה דלא פליג, אלא סכום כגון שחייב לו מקודם דבר אחר וסוכם האחרון עם הראשון וכו'. ובה"ג שלפנינו נמצא פירוש זה לביצה כ"ט ב', והוא בה"ג ה' יו"ט, ד"ו ל"ה ע"ד (ושם: מלא לי זוזא), ובד"ב, עמ' 180 (ושם: הא מלייא זוזא). ופירושו שאם לקח ממנו מתחילה בחמש מעות, ועכשיו לוקח במעה, שלא יאמר עכשיו מלא לי זוז (שש מעות בזוז). וכע"ז פירשו הר"ח שם והרי"ף בספ"ג והר"מ בפ"ד מה' יו"ט הכ"ג ועוד. ופירוש זה מסתבר בברייתא שם, מפני שהיא מדברת בקונה מנחתום וחנווני שהוא רגיל לקנות ממנו בחול בהקפה, ודרכו היה להזכיר בסוף את הסכום של כל החוב, אבל בשולח גוי למקום בלתי מסויים לקנות ארון ותכריכין למת קשה לפרש כן. ועיין מ"ש להלן ביצה פ"ג, שו' 22–23, ד"ה ואשר לפירוש.

footnotes: ²⁴ ואם אין כאן ט"ס פירושו שלא יזכיר לו סכום הדמים שאין להוסיף עליהם, וסכום המקח פירושו שלא יאמר לו בדיוק כמה אמות של תכריכין ומדת הגודל של החלילין. ועיין להלן ביצה פ"ג, שו' 22 ואילך.

30-31. **גוי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספד בהן אותו ישראל, אבל ישראל אחר מותר. עשו לו ארון וחפרו לו קבר וכו'.**במשנתנו פכ"ג מ"ד: גוי שהביא חלילין בשבת לא יספד בהן ישראל וכו', עשו לו (כלומר, לגוי) ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל. ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית. ומשנתנו סתמה את דבריה בעניין חלילין ולא הזכירה אם לא יספד בהן ישראל כדין קבר, או שאינו אסור אלא עד בכדי שיעשו, כלומר עד זמן שיש שהות להביאן ממקומן בהיתר. וכן לא הזכירה משנתנו כלל את החילוק בין אותו ישראל שעשו את המלאכה בשבילו ובין ישראל אחר. והנה רש"י במשנתנו פירש שאפילו בחלילין לא יספד בהן ישראל לעולם, ולפ"ז אין חילוק בין חלילין לקבר, ולא הוסיפה התוספתא אלא שלאחר מותר. ועדיין אין אנו יודעים אם לאחר מותר מיד, או בכדי שיעשו. אבל הגאונים (עיין באוה"ג, הפירושים, עמ' 92, סי' של"ח), הרי"ף ורוב הראשונים סוברים שבחלילין אף לאותו ישראל אינם אסורים אלא בכדי שיעשו,²⁵ וממילא עלינו לומר שלישראל אחר מותרין מיד. אלא שלשיטה זו עלינו לפרש כאן את הרישא "לא יספד" עד בכדי שיעשה, ואת הסיפא "לא יקבר" לא יקבר לעולם, אעפ"י שהתוספתא שנתה את שניהם בלשון אחת. וזה דחוק. ובר"מ פ"ו מה' שבת ה"ה לא חילק בין חלילין ובין קבר אלא בין דבר שבצינעא ובין דבר שבפרהסיא (עיין בבבלי קנ"א סע"א, ופירש כפירוש הגאונים הנ"ל) והוסיף: ומותר לקבור בו ישראל אחר, והוא שימתין בכדי שיעשה. והעיר הרב המגיד שלמד כן מן התוספתא כאן, והוסיף את דברי הראב"ד בהשגות שכתב: לא הכל מודים לו שיהא ישראל אחר צריך להמתין בכדי שיעשו, ולפי הטעם שהוא מפרש לפנים (כלומר, בה"ח להלן) בהמתנה זו דומה שאין ישראל אחר צריך להמתין. וכן כתב בתמים דעים סי' קכ"ב: ומצאתי כתוב לר' מאיר בר' יוסף וכו', או שעשה לו כבש בשבת כלן מותרין לישראל אחר וכו', ויש ראיה לזה מן התוספת' דגרסינן בסוף שבת ע"א (=עובד אלילים) שהביא חלילין מרשות ישראל בשבת לא יספוד בהם אותו ישראל, אבל ישראל אחר מותר. וכן בהשגותיו על בעל המאור בביצה רפ"ג: אני כתבתי את זה בהלכות, ומן התוספתא כתבתי, דגרסינן בסוף שבת נכרי שהביא חלילין מרשות ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל, אבל ישראל אחר מותר, עשו לו ארון וחפרו לו קבר לא יקבור בו אותו ישראל, אבל ישראל אחר מותר. ונר וכבש ומילוי מים כיוצא בהם. וכן הביא הרשב"א כאן קנ"א א' משמו שלישראל אחר מותר מיד. ועיין גם בחידושיו לביצה כ"ד ב' ובעבודת הקודש שלו סוף שער ה' (דין עירובי תחומין), ל"ז ע"א. ובראבי"ה ח"א סי' ש"פ, עמ' 407 ואילך, הביא את התוספתא, ופירש שברישא מותר לאחר מיד, מפני שאין כאן אלא איסור דרבנן (תחומין וכרמלית), אבל בעשו לו קבר וארון אסורים אף לאחר עד בכדי שיעשו. ועיין בתוספות שבת קכ"ב א' ד"ה ואם, וברש"י ביצה כ"ה רע"א. והרמב"ן²⁶ מפרש את הרישא ואת הסיפא של התוספתא בעניין אחד, והוא שכאן נזכר בפירוש שהביא את החלילין ועשה את הקבר בשביל אותו ישראל,²⁷ והוא עניין של פומבי, ולפיכך קנסו אותו ישראל שלא ישתמש בהם עולמית, ולאחר אסורים בכדי שיעשו, והוא כשיטת הר"מ שהבאנו לעיל, וכמו שהסביר הרב המגיד הנ"ל. וכ"ה גם בחידושי מס' ביצה לבנו של הרמב"ן כ"ד ב' (מחנה דוד, י"ט ע"ב וע"ד), ובפ' תלמיד הרמב"ן שם, עמ' 95. ועיין ברשב"א כאן קנ"א א' ד"ה עשו לו (הראשון והשני) ובמיוחס להריטב"א שם, רשב"א ביצה כ"ד ב' ד"ה הא דאמרי ביש וכו', בית הבחירה למאירי שם, עמ' 144, ועמ' 149, חידושיו שם כ"ה א' ד"ה ועדין, ר"ן כאן פט"ז סי' ת"ס²⁸ ופכ"ג סי' תקס"ט, רשב"ש סוף סי' קע"ה, כולם בשם התוספתא. ובמרדכי עירובין פ"ד סי' תצ"ז: כי ההיא דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר (ביצה כ"ה רע"א), וכן משמע בתוספתא לקמן גבי הנהו דיכרי וכו'. והגיהו בד"ח: צ"ל בתוס', כלומר בתוספות. אבל באמת צריך להפסיק אחרי המלה בתוספתא, והכוונה לתוספתא שלנו, ואח"כ צ"ל: [ו]לקמן גבי הנהו דיכרי וכו'. ועיין בס' התרומה סי' רמ"ח וס' רמ"ט, או"ז ה' עירובין, ח"ב סי' ק"מ, ל"ז ע"ד ואילך, רא"ש ביצה פ"ג, סי' ב', ארחות חיים ח"א ה' שבת סי' שפ"ה, נ"ז ע"ג, הגהת ר"פ בסמ"ק סי' קצ"ד, ד' קרימונא ע"ט סע"ב ואילך, ולא הזכירו את התוספתא.

footnotes: ²⁵ עיין ר"ח קנ"א א', ומבואר שם שהשואלים הסתפקו בזה. ²⁶ במלחמות ביצה רפ"ג ותורת האדם שלו סוף עניין ההספד, ד"ו ל"א ע"א. ²⁷ הרמב"ן מבאר את הבבא של חלילין במשנתנו שהגוי הביאם סתם ולא בשביל ישראל מיוחד. ומכיוון שישראל גרידא משתמשים בחלילים בהלויית המת, הרי מוכח שבשביל ישראל הביאום, ואינו אסור אלא בכדי שיעשו. וכן כתב כאן בחידושיו למשנתנו, אלא שלא הביא שם את התוספתא. ועיין היטב בתשובת הרי"ף שהובאה בתמים דעים סי' קכ"ה. ובוודאי סמכו רבותינו על משנת כתובות פ"ד סמ"ד, אלא שמספרות הגוים ידוע שאף הם השתמשו בחלילים בהספד המת. ²⁸ בד"י שם: ודאמרי' בתוספ' פי"ז וכו'. והיה לפניו חילוק הפרקים כלפנינו. ובד"ח של הר"ן תיקנו: פי"ח.

32-33. **פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו וכו'.**עירובין מ"א סע"ב, ופירש"י שביו"ט עסיקינן.²⁹ ובחידושי הרמב"ן שם השיג על רש"י מן התוספתא כאן שמוכח שבשבת עסיקינן. ועיין בחי' הרשב"א והריטב"א שם. והנה רש"י בעירובין שם מחק את המלה "וחזרו" בבבלי, אבל בכ"י אוקספורד שם, ובר"ח ובירושלמי (עיין להלן) ובתוספתא כאן מפורש "וחזרו". וכן מעידים בתוספ' רי"ד מהדורא תניינא והרמב"ן שכ"ה בכל הספרים (של הבבלי). וכבר עמד על זה הראב"ד בכתוב שם (הסגלה חל"ה, עמ' 5), וכתב: שהוא (כלומר, רש"י) מוחק מדברי ת"ק וחזרו, מפני שתמה על מקומן ושלא במקומן, ושהוא מפרש מקומן שחזרו, ושלא במקומן, שלא חזרו, ולא ראה התוספתא שאמרה פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו, ר' נחמיה אומר חזרו במקומן יאכלו שלא במקומן לא יאכלו וכו', אלמא מקומן מילתא אחריתא היא. ואנן הכי מפרשינן לה שאם חזרו לעיר היינו מקומן, אבל אם חזרו לתוך התחום זהו שלא מקומן, ואסורין באכילה, אפילו בד' אמות שלהם, וטעמא מאי משום דאהנו מעשיו, דבעא לאפקינהו ממקום שביתתן, וכבר הזמינם למוצאי שבת להוציאם חוץ לתחום. אבל כשהחזירם לעיר ודאי לא אהנו מעשיו ולא מידי. ולפי זה מדברים כאן באיסור והיתר לבעלים עצמן, וחזרו הפירות לתחומן והבעלים יכולים לצאת לשם, ולת"ק מותר לו לצאת לשם ולאוכלם אם חזרו בשוגג, ולר' נחמיה אם לא חזרו לעיר ממש אסורים מפני שאהנו מעשיו. וכע"ז כתב במגדל עוז פ"ו מה' שבת הכ"ד (אלא שלא הזכיר את התוספתא ואת הראב"ד), והוסיף טעם לשבח: ודמיא לי קצת לההיא דפרק קמא דשבת (ד' א') דהושיט ידו מלאה פירות וכו', ומפלגינן בין אותה חצר לחצר אחרת, ואמרינן טעמא משום דהיכא דאיתעבידא מחשבתיה אסור, ואי לא שרי. ובחידושי הרמב"ן הנ"ל הביא את התוספתא כסיוע לגירסת הספרים שם ("וחזרו"). ואף הוא פירש "וחזרו" שברישא שלא חזרו למקומן ממש, אבל סתם את דבריו, עיי"ש. ועיין ר"מ פ"ו מה' שבת הכ"ד, בהשגות ובלחם משנה שם. ועיין במרכבת המשנה על הר"מ שם מה שנדחק לפרש את התוספתא, ואין לזוז מפירוש הראב"ד הנ"ל. ובירושלמי עירובין פ"ד ה"א, כ"א ע"ד: לא אמר (כלומר, במשנתנו פ"ד מ"א: מי שהוציאוהו גוים וכו' החזירוהו כאילו לא יצא) אלא החזירוהו (כלומר, הגוים באונס) הא אם חזר הוא (כלומר, מדעתו, ובמזיד) אסור (אע"פ שיצא באונס). א"ר אחא דר' נחמיה היא, דתני פירות שיצאו לרשות הרבים³⁰ וחזרו, שוגג יאכלו מזיד לא יאכלו, ר' נחמיה אומר בין שוגג בין מזיד לא יאכלו, עד שיחזירן למקומן שוגג³¹ וכו'. הרי לך ברור מלשון הירושלמי שהמחלוקת היא ביציאה (כפירוש הפ"מ, וכן מוכרח מן העניין), ואם יצאו בשוגג לר"ה, אפילו החזירן במזיד לא נאסרו לת"ק. ועיין מה שנדחק במרכבת המשנה הנ"ל, והירושלמי קשה מאד, ואף ההמשך שם קשה, וצע"ג.

footnotes: ²⁹ לפנינו ברש"י נוסף: אם יו"ט הוא. ואי שבת מותרין לאכילה במקום שחזרו. אבל כ"ז ליתא בד' שלוניקי וברש"י על הרי"ף, עיין דק"ס שם, עמ' 157, סוף הע' ע'. וכן לא היה גם לפני הרמב"ן שם. ³⁰ וכן מביא משם גם ברוקח סי' צ"א וסי' קפ"ד, וקשה להגיה. ³¹ עיין בלשון הבבלי מ"א סע"ב ומ"ב א' בשם ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב.

33-34. **חזרו למקומן יאכלו וכו'.**כלומר, אם חזרו בשוגג למקומן דווקא יאכלו שלא נהנה במעשיו כלל, אבל שלא במקומן אפילו בשוגג לא יאכלו. ועיין בירושלמי הנ"ל, ולכאורה צ"ל שם: ותייא דר' נחמיה [דלא] כר' מאיר וכו', אבל אף בתוספות עירובין מ"ב א' ד"ה מכלל העתיקו כגירסא שלפנינו.

34. **החזירן חרש שוטה וקטן בין למקומן וכו'.**כתוב שם והרמב"ן הנ"ל, וברייתא זו מדברי הת"ק היא. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' שבת הכ"ד.

35. **כלים ששבתו בעיר וכו'.**כלומר, כלים של הפקר, שאם יש להם בעלים בעיר הרי הם כרגלי בעליהם, ואם בעליהם בעיר אחרת הרי הלכה זו נשנית בסיפא. ובבבלי עירובין מ"ז ב' (לעניין יו"ט): והכלים והאוצרות (במאירי שם גרס: כלים שבאוצרות עיי"ש) ששבתו בתוך התחום יש להם אלפים אמה לכל רוח. ופירשו בתוספות שם שבכלים של הפקר עסיקינן, ויש להם אלפים אמה לכל רוח, ואף כאן לעניין שבת יש להם אלפים אמה לכל רוח, ואם הוציאום גוים לעיר אחרת דינם ככלים שיצאו חוץ לתחום, ולא יזיזם ממקומן, כמפורש להלן, והברייתא שלנו כר' יוחנן בן נורי, עיין בבבלי שם.

35-36. **וכן כלים של אחרים ששבתו בתוך העיר הרי אילו כאנשי העיר וכו'.**והנה לכאורה מפורש כאן שכלים קונים שביתה, אם בעליהם הם חוץ לתחום. וכן מפורש בתוספות עירובין מ"ז ב' ד"ה והכלים. ובמשנת ביצה (פ"ה מ"ו): מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, וערבו בני אותה העיר, להביא אצלו מפירותיו, לא יביאו לו. ופירשו כל המפרשים, מפני שהן כרגלי בעלים. ובבבלי שם מ' א' נחלקו רב ושמואל במפקיד פירותיו אצל חבירו, רב סובר שהם כרגלי הנפקד, ושמואל סובר שהם כרגלי המפקיד, ושאלו שם מן הסיפא של המשנה הנ"ל. ותמהו הראשונים למה לא הקשו מן הרישא, כלומר, ממשנתנו הנ"ל, שמפורש בה שלא יביאו למפקיד מפירותיו, וש"מ שהן כרגליו, ולא כרגלי הנפקד, ונדחקו בה מאד, עיין מ"ש על כ"ז להלן ביצה פ"ה, שו' 41–43. ברם במאירי עירובין מ"ז ב' סד"ה כלים: וכמו שאמרו באחרון של יום טוב, מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וכו' לא יביאו לו מפירותיו, שגדולי הרבנים פרשו שם³² שקונים שביתה במקומם, ויש להם אלפים אמה ממקומם. הרי לך שפירשו שהרישא אינה מדברת כלל במפקיד את פירותיו, אלא סתם "מי שהיו פירותיו בעיר אחרת", והיו שם ברשותו, ומשרתיו משגיחים עליהם, ומלמדת משנתנו שאעפ"י שהכלים קנו שביתה בעיר, ורגליהם כאנשי אותה העיר, אין עירוב בני העיר מועיל להם, ולא עלה על דעת הבעלים שאנשי העיר יערבו. וממילא אין המשנה שלנו עניין כלל למחלוקת רב ושמואל.³³ ועיין מ"ש להלן, הערה 34, בשם הצל"ח. [תיקונים והשלמות: אילו הם דברים בלתי נכונים; ורש״י, וכן הראב״ד, בוודאי לא כיוונו לפרש את המשנה כפשוטה, שלא כדברי התלמוד, ודברי הצל״ח בביצה שם (שכנראה, נגררתי אחריו) הם דחוקים, ואין לנו לזוז מפירושי רבותינו הראשונים. ורש״י שהביא במאירי שם פירש ע״פ השיטה שהפירות הם כרגלי המפקיד, והמפקיד הרי היה מחק לתחום פירותיו, וסובר רש״י שבכגון דא הפירות קונים שביתה לעצמם (ככלי הפקר לר׳ יוחנן בן נורי). אבל מדברי רש״י שלפנינו (בביצה שם ל״ט סע״ב) אין להוכיח כלום, ואפשר שרש״י סובר שלא יזיזם ממקומם, כרגלי הבעלים שיצאו מחק לתחום, כשיטת הראב״ד. ובעבודת הקודש להרשב״א ש״ה (דיני עירובי תחומין) סי׳ כ״א, ל״ה ע״ב: היו נתונין בעיר אחרת וכו׳ לא יזיזום ממקומן, ופסק כאן כשיטת הראב״ד.] ועיין ברשב"א ובריטב"א שם, שאף הם הביאו את השיטה, שאם היו הכלים מחוץ לתחום בעליהן קונין שביתה לכולי עלמא, ויש להם אלפים אמה לכל רוח. ובאו"ז ה' עירובין סי' קנ"א, ה"ב, מ' ע"ב: והכלים ששבתו בתוך התחום, או שבתו סמוכים לעיר הרבה הוו כרגלי העיר, ואם ברחוק לעיר, כגון בסוף התחום, יש להם אלפים אמה ממקומם. ועיין בהגהות אשר"י עירובין פ"ד סוף סי' י'. ושיטת הראב"ד (לפי הרשב"א והמאירי הנ"ל) היא שאם שבתו הכלים בעיר אחרת, מחוץ לתחום הבעלים לא יזיזם ממקומם, והוא פירש את משנת ביצה הנ"ל, שמטעם זה אין מביאין לו מפירותיו. ובעל כרחינו אנו אומרים שהוא סובר שהכלים הם תמיד כרגלי הבעלים, ואפילו שבתו חוץ לתחום, ובכגון דא לא יזיזום ממקומם, ודינם כבעליהם שיצאו מחוץ לתחום, ואינם דומים כלל לחפצי הפקר שקונים שביתה לפי ההלכה שפסק (עיין בהשגות פ"ה מה' יו"ט ה"י ובמגיד משנה שם). ומתוך דבריו (לפי שהובאו ברשב"א ובמאירי הנ"ל) אין לדעת בברור אם הוא מפרש את המשנה בביצה בפירות שאינם מופקדין (כמו שכתבנו לעיל סד"ה ברם), או בפירות מופקדין, ופירש ע"פ ההלכה שפסק בהשגות על בעל המאור סוף ביצה, שהפירות כרגלי המפקיד. ובכל פנים בתוספתא כאן מפורש שלא כשיטת הראב"ד, שהרי אמרו כאן בפירוש שהכלים קונים שביתה, וביש להם בעלים אינו מסתבר כלל לתלות את ההלכה במחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן,³⁴ [תיקונים והשלמות: כוונתי שאין לומר שהראב״ד יפרש שדווקא לר׳ יוחנן בן נורי יש מקום לומר שהכלים קונים שביתה אלפים אמה כשבעליהם מחק לתחום, ודינם ככלי הפקר, אבל לחכמים, הרי אין מציאות כלל שהכלים יקנו שביתה לעצמם, ולפיכך אם בעליהם הם מחק לתחום הם נגררים אחרי הבעלים, ודינם כרגלי הבעלים,¹ ולא יזיזם ממקומם, כדין הבעלים שיצאו מחק לתחום, והברייתא שלנו בתוספתא היא כר׳ יוחנן בן נורי וכו׳, עיין מש״ש. ופשיטא שיש לטעון גם להפך, עיין בראשונים שם, ויש פנים לכאן ולכאן.] ולא עוד אלא שכבר הראינו לעיל שהראב"ד פוסק כר' יוחנן בן נורי, ומ"מ סובר שכלים שבעליהם מחוץ לתחום לא יזיזם ממקומם. ושמא פירש רבינו בתוספתא כאן "כלים של אחרים", כלים של גוים,³⁵ כמו שפירש בגאון יעקב במקומו גם את הבבא המקבילה בעירובין שם. וכבר הוכחנו (לעיל ח"ב, עמ' 549, שו' 9, ד"ה אבל ועוד בכ"מ) שהראב"ד היו לו ע"פ רוב גירסאות כי"ע בתוספתא, ולהלן בסמוך, שו' 37, חסרה המלה "גוי" והוא משום שבגוים עסיקינן. ואפשר ג"כ שרבינו דייק כן מסוגיית הבבלי בביצה מ' א', שרצו להעמיד את דברי שמואל בשלא קיבל עליו נטירותא, וממילא אין כאן נפקד כלל, ומ"מ אמר שמואל כרגלי המפקיד, ומשמע שאפילו אם היו הבעלים מחוץ לתחום, כליו כרגליו, ולא יזיזום ממקומם.

footnotes: ³² לפנינו ברש"י שם מפורש שהם כרגלי הבעלים. ³³ אבל בירושלמי ביצה שם ספ"ה מוכח שפירשו גם את הרישא בפקדון, עיין בחידושים לבנו של הרמב"ן שם מ' א' סד"ה דתנן. ³⁴ עיין בצל"ח ביצה מ' א' שחידש שאם היו הבעלים מחוץ לתחום כליו, דינן כחפצי הפקר. ולפלא שלא הזכיר את דברי התוספות שהבאנו לעיל בפנים. ואף לשיטת הראב"ד פעמים נכסי הבעלים ברשות בני ביתו, עיין להלן עירובין, עמ' 424, הע' 36. ¹ ומה שאמרו בבבלי עירובין מ״ז ב׳: לרבנן פשיטא, השתא חפצי הפקר דלית להו בעלים אין קמין שביתה, חפצי הנכרי דאית להו בעלים מיבעי׳, הטעם הוא מפני שגם לבעליהם, הגוי, אין שביתה, ולא עדיפי מבעליהם, אבל בבעלים ישראל הם נגררים אחרי הבעלים. ומהמשך התלמוד שם אין ראייה לא לכאן ולא לכאן, שהרי אם היו החפצים בתחום בעליהם ישראל אסור להוציאם מחק לתחומן לכולי עלמא. ³⁵ כמשנת בכורות רפ"א ורפ"ב. וכן במכילתא דעריות בתו"כ קדושים פ"ט הי"א, צ"ב ע"ב (בבלי סנהדרין נ"ב ב'), ספרי כי תצא פי' רע"ח (בבלי ב"מ קי"א ב'), להלן תענית פ"ב, שו' 54, ירוש' שם רפ"ג, ס"ו ע"ב ועוד בכ"מ. ועיין מ"ש להלן ר"ה, ריש עמ' 1021.

36-37. **מה שהביא הגוי מחוץ לתחום לא יזיזם ממקומן.**וכ"ה בד ובכי"ל (אלא ששם חסרה המלה "מה"). ובכי"ע: ושהביא חוץ לתחום³⁶ וכו'. ובחי' הרמב"ן מ"א ב' הנ"ל ד"ה זו שאמרו מעתיק בשם התוספתא: ערימה³⁷ שהביא הגוי וכו'. ונראה שצ"ל שם: עד ומה שהביא הגוי וכו', מפני שרבינו קיצר שם את התוספתא והשמיט את הרישא שלפנינו, ומכאן המלה "עד" כרגיל בקיצורים. ונשתבשו המלים "עד ומה" ל"ערימה". וכן מעתיק במלחמות ביצה רפ"ג: ומה שהביא הנכרי וכו'. ובפירוש תלמיד הרמב"ן שם, עמ' 95: מה שהביא הגוי חוץ לתחום לא יזיזם ממקומם. ובבבלי עירובין מ"ז ב' הנ"ל: ונכרי שהביא פירות³⁸ מחוץ לתחום הרי זה לא יזיזם ממקומן. ובאו"ז ה' עירובין סי' קנ"א, מ' ע"ב, גורס שם: ונכרי שהביא מחוץ לתחום ה"ז לא יזיזם ממקומם. והוא לשון הברייתא שלפנינו,³⁹ אלא שבבבלי נשנית לעניין יו"ט וכאן לעניין שבת. ומרהיטת הלשון משמע שהברייתא מדברת במביא פירות לעצמו, וחפצי הגוי קונין שביתה, ולפיכך לא יזיזם. ולפי פשוטה היא כר' יהושע ור"ע (במשנת עירובין פ"ד מ"א), ואסרו להזיז את הפירות מחוץ לד' אמות, ואין אומרים שכל העיר כד' אמות.⁴⁰ ועיין מ"ש הרמב"ן (מ"א ב') הנ"ל ד"ה וקשה לי. ועיין ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ד, נ"ח ע"א, ומ"ש הרמב"ן הנ"ל לעיל שם ד"ה ויש לפרש.

footnotes: ³⁶ וחסרה שם המלה "גוי", עיין מ"ש בפנים בסמוך ד"ה ובכל פנים. ³⁷ כ"ה בד"ר. ובד"ח תקנו: וכו' מה. ³⁸ לפנינו בטעות: שהביא לו פירות וכו'. והמלה "לו" ליתא בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 178, הע' ח'. ³⁹ ועיין מ"ש בפנים, שו' 35–36, סד"ה וכן כלים. ⁴⁰ שהרי כאן בשבת עסיקינן, ואם אין העיר מוקפת מחיצות אסור לטלטלן מחוץ לד' אמות, אפילו אם לא באו מחוץ לתחום. ואם העיר מוקפת מחיצות ומעורבת, פשיטא שאסור להוציאם מן העיר בשבת. ובברייתא שבבבלי גרידא המדברת ביו"ט יש מקום לפירושים שונים, עיין בראשונים שם.

37-38. **נותנין כלי מיקר וכלי מתכות וכו'.**בבלי שבת קנ"א ב'. ועיין מ"ש הרי"ל זלוטניק בירחון סיני (שבט-אדר תש"ה), עמ' קל"ב. ועיין מס' שמחות פ"א ה"ב, הוצ' היגר, עמ' 98.

38. **ופוקקין לו את נקביו.**בבבלי מוסיף: כדי שלא תכנס בהן הרוח. ובשאילתות סי' צ"ד: מאי פוקקין, מחתין באודניה ובנחיריה, כי היכי דלא ליעול זיקא בהו. והכוונה שלא יכנס בהם אויר, כפירוש המיוחס להר"ן: ופוקקין נקביו של מעלה ושל מטה בבגד, או בתבן, שלא יכנס בהן הרוח ויתפח.

38-39. **עד אשר לא ירתק וגו'.**בבבלי שם מסיים: ותשבר כד על המבוע זה הכרס וכו', עיי"ש.

39-40. **ר' שמעון בן לעזר או' הרוצה לאמץ את עיני המת בשבת וכו'.**בבלי קנ"א ב'.⁴¹ ובמשנתנו ספכ"ג: אין מעמצין⁴² את המת בשבת. ומן הרישא שם מוכח שהיו נוהגין גם לסגור את הפה של המת ("למיסרי לפומיה" כלשון השאילתות סי' צ"ד). וכן מתוארת (בספרי זוטא) מיתת אהרן הכהן: קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם. וכן נהגו אף העמים האחרים, כפי שיוצא ברור מדברי הומירוס באודיסיאה סי"א חרוז 426, ועיי"ש סכ"ד חרוז 296 ועוד בכ"מ. וכן במדרש החפץ:⁴³ ויוסף ישית ידו על עיניך. מכאן שמאמצין עיניו של מת. ועיין ערוך ערך אמץ, ובהערות של הרמ"מ כשר לתו"ש הנ"ל (בהע' 43), אות ל"ז. ומכיוון שאסרו לעמץ בידים את עיני המת בשבת,⁴⁴ לימדה אותנו הברייתא תחבולה המותרת בשבת.

footnotes: ⁴¹ ובהוצאות החדשות שם בטעות: תניא רשב"ג אומר וכו', אבל בד"י שם: ר' שמעון בן אלעזר וכו', וכ"ה בכתי"י ובראשונים. ⁴² או: אין מאמצין, עיין בבלי שם ע"ז ב', ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 281. ⁴³ לפי תו"ש של הרמ"מ כשר בראשית מ"ו, ד', עמ' 1675. ⁴⁴ וכ"ה "בשבת" גם בד ובכי"ל ובשאילתות סי' צ"ד. אבל בכי"ע ובבבלי ובה"ג ה' שבת פכ"ג, ד"ו כ' ע"ג, חסרה המלה "בשבת", אבל ברור שבשבת עסיקינן.

40. **בשני ריסי עיניו.**בבבלי מוסיף: ואוחז בין שני גודלי רגליו.⁴⁵ אבל גם בשאילתות סי' צ"ד חסרה הוספה זו.

footnotes: ⁴⁵ בדפוסים ישנים: בין שני גודלי אצבעותיו. ובה"ג שבת פכ"ג הנ"ל: ואוחז שני גודלי ידיו, ועיין הגירסא ברי"ף.

41. **וכן היה ר' שמעון בן לעזר אומ' וכו'.**בבבלי קנ"א ב': תניא רשב"ג אומר וכו', אבל בכ"י אוקספורד שם ובראשונים כלפנינו, וכ"ה בבראשית רבה פל"ד, י"ב, עמ' 323.

42. **דוד מלך ישראל מת אין מחללין וכו'.**עיין בבלי ל' ב'.

42-43. **שכל זמן שאדם חי עוסק במצות וכו'.**בב"ר הנ"ל חסר כ"ז. ובבבלי הנ"ל: תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וכו'. ועיין מכילתא ריש כי תשא, עמ' 341, ירושלמי יומא פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ב, ובבלי שם פ"ה ב'.

44-45. **וכן היה ר' שמעון בן לעזר או' אפי' קטן בן יומו וכו'.**ב"ר ובבלי הנ"ל, קה"ר פ"ה, י'.

45. **אין משמרין אותו לא מן החולדה וכו'.**בכי"ע: אין משמרין אותו ואין מטמרין אותו לא מפני חולדין וכו'. ופירושו אין משמרין אותו ואין מטמינין אותו וכו', ודבר כאן התנא ארמית מפני המליצה. ושמא היה מצוי דבור זה אף בעברית (שהרי "טמר" היא מלה שמית עתיקה). ואעפ"י שלא מצאתי שום קיום לנוסחא זו בשום כת"י כאן ובמקבילות, מ"מ היא נראית מקורית, ולא הכפלה מוטעית של "אין משמרין אותו".

45-46. **שהכלב רואה אותו ובורח, נחש וכו'.**בב"ר הנ"ל: ארי רואהו ובורח, נחש וכו'. ובבבלי קנ"א ב': אמר רב פפא נקיטינן אריה אבי תרי לא נפיל וכו', ועיין רש"י שם.

49. **מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי וכו'.**משנה פכ"ד מ"א. וכל הברייתא בשם התוספתא ברשב"א קנ"ג סע"א. ופירש"י וסייעתו שנותן כיסו מבעוד יום, אבל ברא"ש פכ"ד חולק ומתיר אפילו משחשיכה, וכן מוכח מלשון הר"מ פ"ו מה' שבת הכ"ב, עיין בכ"מ שם.

49-50. **ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור וכו'.**ופירשו בבבלי: מאי טעמא חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו, ולפיכך עדיף ליתנו לגוי. ועיין בדב"ר פ"א, כ"א.

50. **הגיע לחצר החיצונה וכו'.**כ"ה בכי"ע. וכע"ז אף בד ובכי"ל. וכן היה לפני הרשב"א הנ"ל, וכן משמע לכאורה מדברי הראבי"ה שנביא להלן, אבל בכי"ו נשמט. וכנראה שהסופרים קיצרו מפני שזו היא פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ובאמת היא בבא בפני עצמה, ואינה דבוקה לרישא,⁴⁶ אלא שדברי ר' שמעון להלן עונים על בבא זו.

footnotes: ⁴⁶ עיין במאירי קנ"ג א' ד"ה הגיע לחצר.

51. **ר' שמעון או' היה עליו שלוף מלא וכו'.**בבבלי קנ"ד ב': תניא ר' שמעון בן יוחי אומר היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו. חמורו של רבן גמליאל היתה טעונה דבש ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת, למוצאי שבת מתה. ולפיכך מותר לפרוק מן הצד, משום צער בעלי חיים. ולפנינו "שלוף מלא" פירושו שק⁴⁷ מלא סחורה. וכלשון זו בתוספתא ב"ב פ"ד ה"ב: ר' שמעון אומר היה עליו שליף מלא נופצו וכו'. ובסחורה שאינה מיטלטלת בשבת עסיקינן. ועיין רש"י ד"ה שליף ומ"ש בחידושי הרמב"ן שם.

footnotes: ⁴⁷ ועיין מ"ש להלן עירובין פ"ב, שו' 1, ד"ה ובסקין.

52. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.

52-53. **בגוי שמכירו אבל גוי שאין מכירו מהלך אחריו וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכן היה לפני הרשב"א הנ"ל ולפני הראבי"ה שנביא להלן. ובכי"ו בט"ס: בגוי שאין מכירו אבל גוי שמכירו מהלך אחריו וכו'. ובפירוש הדברים כתבו כל המפרשים שהדברים עונים על הרישא, ודווקא בגוי המכירו נותן לו את כיסו ומקבל ממנו במו"ש, אבל בגוי שאינו מכירו מהלך אחריו וכו', אעפ"י דאוושא מילתא. ובס' התרומה ה' שבת סי' רכ"ו (וכן במדרכי פכ"ג סי' תמ"ז, וציין לו בתוספות בכורים): ואם אין שם נכרי, או אין מאמינו, יתננו על הסוס מבעוד יום וכו'. וכנראה שהכוונה היא שאין מאמינו כלל, וחושד בו שיגזול אותו מיד. ברם בראבי"ה ח"א סוף סי' שס"ז, עמ' 386: ואם כשהגיע לחצר החיצונה לא היה משתמר שם מפני גוים, או משום אונס אחר, מוליכו למקום המשתמר, ואם אין לו מקום המשתמר מוליכו לביתו, והכי איתא בהדיא בתוספתא דשבת בפרק בתרא. ולכאורה משמע שהדברים דבוקים לבבא "הגיע לחצר החיצונה וכו' ", והכוונה אפילו של גוי, ועליה אומר: בד"א בגוי שמכירו וכו'. אבל קשה לפרש כן בלשון התוספתא, ואפשר שרבינו למד דין חצר החיצונה מדין נותן כיסו לגוי, אלא שהלשון "והכי איתא בהדיא" אינו מוכיח כן. וצ"ע.

53. **אי זו היא המראה וכו'.**במשנתנו פכ"ד מ"ג: ואין ממרין⁴⁸ את העגלים אבל מלעיטין. ובר"מ פכ"א מה' שבת הל"ה: אין מאכילין בהמה חיה ועוף כדרך שהוא מאכיל בחול, שמא יבוא לידי כתישת קטניות, או לידי לישת קמח, וכיוצא בו, וכו' ולא ירביץ עגל וכו'. ובבבלי קנ"ה ב': איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה. אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה להחזיר, הלעטה למקום שיכולה להחזיר וכו', תניא כוותיה דרב יהודה איזו המראה וכו', הברייתא שלנו.

footnotes: ⁴⁸ כלומר, אין מפטמין, מלשון המקרא: שור ומרי, ותרגומו פטימא, כפירוש הערוך ערך מר ה'.

53-54. **ופוקס את צוארו וכו'.**בבבלי הנ"ל: ופוקס את פיה. ופירש"י: נותן חכה לתוך פיה שלא תוכל לסגור פיה. ובתנחומא בלק סי' י"ב: וישם ה' דבר בפי בלעם שעקם את פיו ופקמו, כאדם שקובע מסמר בלוח וכו'. ולהלן שם סי' י"ג: כאדם שנתן כלבוס⁴⁹ בפי בהמה ופוקמה וכו' כך הקב"ה פוקס (כ"ה בד' קושטא) את פיו וכו', עיין בהוצ' בובר שם סי' ט"ז, ובערוך ערך פקם. ובבבלי סנהדרין ק"ה ב': וישם דבר בפי בלעם וכו' ר' יונתן אמר חכה, כלומר כדי שלא יקלל את ישראל, עיין בבלי עירובין י"ט א', ועיין מ"ש בצופה האנגלי סדרא חדשה חל"ה (1944), עמ' 46, ועמ' 55. הרי לך ברור שצדק רש"י בפירושו.⁵⁰ ואשר להבדל בין "פיה" ו"צוארו", הרי בדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 3 (על בלעם הנ"ל): ופסק הקב"ה לצוארו וכו', וברור שצ"ל: ופקס הקב"ה לצוארו,⁵¹ ומכאן שלפעמים היו מעמיקים את החכה לתוך הצואר.⁵² ולדעת מהרי"ן אפשטין (מבוא לנוסח המשנה, עמ' 104, הערה 1) היא מלה שמית, ופירושה לשבר בכח.

footnotes: ⁴⁹ השוה בבלי סוטה י"ט ב': כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה וכו', ומשקין אותה בעל כרחה. והשוה הפיסקא שלעיל שהבאנו בפנים: כאדם שקובע מסמר בלוח. ⁵⁰ ואין כאן פקפוק בפירושו, כמו שעשה קרויס בקדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"ב, עמ' 520, הע' 938. ⁵¹ כמו שהגיה גרינהוט בילקוט המכירי משלי, ס"ו א', העי' 2. ⁵² לעצם העניין באגדה על בלעם, הורכבו, כנראה, שתי מסורות; אחת ששמו רסן (בלמא, עיין מ"ש בצופה שהזכרנו בפנים, עמ' 46) בפיו, כדי לפקום (לסתום) את פיו, ומסורת אחרת שנתנו חכה בתוך פיו (פקסו את פיו), כדי שלא יוכל לסגור את הפה, ושני המשלים נלקחו ממציאות הזמן (עיין מ"ש בצופה הנ"ל, עמ' 47).

54. **ונותן מים וכרשנין כאחד.**והוא אסור, מפני שיש לחשוש שמא יבוא לידי שחיקה וגיבול, עיין בר"מ שהעתקנו לעיל ובבבלי קנ"ה סע"ב.

56. **מהלקטין אווזין וכו'.**במשנתנו פכ"ד מ"ג: ומהלקטין לתרנגולין. ובבבלי שם קנ"ה ב' הביאו את הברייתא שלנו, ופירשו: מהלקטין דספי ליה בידים, מלקיטין דשדי ליה קמייהו. ופירש"י: דספי בידים: תוחבו לתוך פיו. ולהלן שם: דספי ליה בידים ולמקום שיכולה להחזיר. וכן בר"מ פכ"א מה' שבת סהל"ה.

**ויונים דורסיות.**עיין בשנו"ס, ועיין מ"ש לעיל פי"ב, שו' 10, ד"ה הצד יוני שובך, שם שו' 12, ד"ה ויונים הרדסיות.

57-58. **ולצפרין שקיננו בטפיחין.**עיין מ"ש לעיל פי"ב, שו' 11, ד"ה שקיננו.

59. **נדרי שבת מפירין אותן בשבת.**במשנתנו פכ"ד מ"ה: מפירין (פירש"י: בעל לאשתו) נדרים בשבת, ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. והסיקו בבבלי קנ"ז א' שמשנתנו היא שלא כר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון שאומרים שהפרת נדרים מעת לעת, ולפיהם גם בנדרים אין מפירין אלא אם הם לצורך השבת (שהרי יכול להפר משחשיכח), כמו שנשאלים לחכם, וכן תני זוטי דבי רב פפא מפירין נדרים בשבת לצורך השבת. ובבבלי נדרים ע"ז ב': לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי, בטל ליכי, כדרך שאומר לה בחול, אלא אומר לה טלי ואכלי, טלי ושתי, והנדר בטל מאליו. א"ר יוחנן צריך שיבטל בלבו.

59-60. **מפני מה אמרו נדרי שבת מפירין אותן בשבת וכו'.**ספר המפתח לר"ן קנ"ז א' (נ"ד ע"ב), סמ"ג לאווין ס"ה, כ"ב ע"ד. ועיין במשנת נדרים ספ"י.

60-61. **המשמר זרעים מפני עופות ומקשאות מפני חיה וכו'.**בבבלי עירובין⁵³ ק"ד א': המשמר את זרעיו מפני העופות מקשאיו ומדלעיו מפני החיה וכו'.

footnotes: ⁵³ כגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 411, הע' ת'. ועיין ר"מ פכ"ד מה' שבת ה"ט.

61. **משמר כדרכו בשבת וכו'.**בר"מ פכ"ד מה' שבת ה"ח: מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת בין תלושין בין מחוברין, ואם בא אדם ליטול מהן או בהמה וחיה גוער בהן ומכה בהם ומרחקן וכו', לשמור ממונו שכבר בא לידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר, הא למה זה דומה לנועל ביתו מפני הגנבים. ומדברים כאן בגערה והכאה בבהמה וחיה שכבר באה לאכול, כמו שפירש במעשה רוקח על הר"מ שם ה"ט, ועיין להלן.

61-62. **ובלבד שלא יספק ולא ירקד ולא יטפיח.**כ"ה בד,⁵⁴ ובכי"ו בטעות: ובלבד שלא יספד⁵⁵ וכו'. ובכי"ע: ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכ"ה הסדר הרגיל בקבוצה של הפעולות, עיין לעיל פ"ו, שו' 4, ומ"ש להלן בסוף פירקין ד"ה ולא. ובכי"ל: ובלבד שלא יצויח ולא יטפח ולא ירקד וכו'. ופירש"י בעירובין הנ"ל: לא יטפח ידיו על לבו,⁵⁶ יספוק כף אל כף. אבל בביצה ל' א' פירש: מטפחין ידיו זו לזו, מספקין כף על ירך. ובירושלמי ביצה פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א: ולא מספקין. סיפוק שהוא מחמתו, כמה דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו, ולא מטפחין, טיפוח שהוא לרצונו. ועיין באהצו"י שם, עמ' 41. ובירושלמי סוטה פ"ג ה"ד, י"ט ע"א: טיפח ריקד שיחק וכו' שמח בלבו וכו', ועיין מ"ש להלן סוף מו"ק.

footnotes: ⁵⁴ וסדר זה מתאים לסדר שבמכילתא דרשב"י, עיין מ"ש להלן, שו' 67–68, ד"ה ולא מספקין. ⁵⁵ בתוספתא סוף מו"ק: אי זהו מספד זה שעל הלב, שנ' על שדים סופדים. ועיין להלן בפנים בשם רש"י בעירובין. ⁵⁶ מדברי רש"י שם מוכח שהיתה לפניו הגירסא: שלא יטפח ולא יספוק וכו', והיא כגי' רש"י במשנת ביצה פ"ה מ"ב. ולהלן בסוף פירקין ברוב המכריע של הנוסחאות הסדר הוא כמו שהוא כאן בכי"ע.

62. **כדרך שעושה בחול.**בבבלי ביצה ל"ו ב' פירשו שאסור לספק ולטפח וכו' בשבת, משום גזרה שמא יתקן כלי שיר. ובנידון שלפנינו, שעושה כן להפחיד את בעלי החיים, האיסור הוא משום גזירה שמא יטול צרור ויזרוק בהם (בבלי עירובין ק"ד א'). אבל כבר הראינו לעיל פ"ב, שו' 25, ד"ה ולעצם העניין, שבני א"י סברו שאיסור ספוק, טיפוח ורקוד בשבת היא שבות בפני עצמה, ומחמת מעשי חול אתינן עלה, וכמפורש בתוספתא כאן, עיין מש"ש. ועיין באו"ש פכ"ג מה' שבת ה"ה.

62-63. **השוכר את הפועל לשמר לו את הפרה וכו'.**וכ"ה להלן ב"מ רפ"ח. ובבבלי ב"מ נ"ח א' ונדרים ל"ז א': השוכר את הפועל לשמר את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים וכו'. ופירש רש"י בב"מ, וכל הראשונים בנדרים, שבהקדש עסיקינן, והכוונה לפרה אדומה ותינוקות⁵⁷ המטפלים בפרה אדומה (פרה פ"ג מ"ב) וזרעים לעומר. וכן נראה מן הצירוף של שלשתן ומפשטות הסוגיא בב"מ שם. ובשטמ"ק נדרים ל"ז ב' ד"ה ואם היה: עוד יש לומר דבחול מיירי בזרעים ובפ' (=ובפרת) חול, ובשלהי תוספת' דשבת מצאתיה, ולא איירי אלא במילי דחול, [ולא איירי שם בהקדש] כלל, אבל זה לא נהירא, דבפ' הזהב מוכח דבהקדש מיירי וכו'.⁵⁸ ברם בגליון כ"י המבורג בב"מ שם: גר"ח (=גירסת ר"ח) ז"ל קתני מיהת זרעים, אלמא נשבעין על הקרקעות, ושומר שכר משלם וכו'. ולפ"ז ברור שכל קושיית התלמוד שם מן הקרקעות, ואינם מדברים בהקדש כלל. וכן הסתייעו לפי' ר"ח הנ"ל (ולא הזכירו את גירסתו) ברמב"ן, ברשב"א, בתוספות הרא"ש ובחידושי הר"ן בב"מ שם⁵⁹ מן התוספתא בב"מ רפ"ח שמדברת בענייני שומרים בכלל. ועיין גם מ"ש בעל המאור שם ספ"ד. וכן הובאה ברייתא זו ברי"ף כאן פכ"ג ריש סי' תקס"ט, ובס' העתים⁶⁰ עמ' 295, ובמדרש שכל טוב בשלה, עמ' 315, ובר"מ ספ"ו מה' שבת, וברא"ש פכ"ג סי' ח' ובמאירי קנ"א א', ובכולם לא נזכרו זרעים כלל,⁶¹ והובא גם הסיום של התוספתא ("לא יאמר לו תן לי שכרי וכו' ") שלא נזכר בבבלי כלל, וברור שכיונו לתוספתא כאן, ולא לברייתא שבבבלי,⁶² עיין בח"ד ובבאור הגר"א לאו"ח סי' ש"ו ס"ק ד'.

footnotes: ⁵⁷ כן גרס בב"מ: התינוקות. ⁵⁸ בח"ד דייק מן הלשון "לו" שכאן הכוונה לשמור לו דברים של חול, אבל בבבלי חסרה המלה "לו", ובהקדש עסיקינן, אבל גם בבבלי בכי"י ובראשונים הגירסא היא: לשמור לו. ⁵⁹ בחי' הר"ן שלפנינו לא נזכר הר"ח, אבל בשטמ"ק שם מביא את פירוש הר"ח בשם הר"ן. והר"ן כתב שם על פירש"י "ולא מיחוורא", אבל בנדרים פירש בעצמו כפירש"י. ⁶⁰ עיין בהערות הגר"י שור שם, הע' ט'. ברם הר"מ לא העתיק כלל מן הבבלי אלא מן התוספתא כאן, ובבבלי פירש כפירוש הר"ח שכל הקושיא היא מזרעים, ועליהם תירצו שם "בשקנו מידו", ופשיטא שה"ה להקדש, ופסקו רבינו בפ"ב מה' שכירות סה"א, אבל בה' שבת ספ"ו דבר בחפצים של חול, ואין צורך בקניין מיוחד, כפי שפירש בתומים סי' ס"ו, אות ס"ז. (הערות לתוספות הרא"ש). ⁶¹ כשם שלא נזכרו בשום נוסח של התוספתא כאן. ⁶² בראבי"ה ח"א ריש סי' שס"ג, עמ' 383, הביא את הברייתא שלנו, ואף הוא השמיט את הזרעים, אעפ"י שציין במפורש לבבלי, וגם לא הביא את סיום התוספתא. ולגירסת הר"ח בבבלי ולפירושו הרי כל הקושיא היא מזרעים.

63-64. **לפיכך אין אחריותו עליו בשבת וכו'.**וכ"ה בראשונים שהבאנו לעיל ובמקבילה שלהלן בב"מ רפ"ח. וכע"ז בבבלי ב"מ הנ"ל. אבל בנדרים הנ"ל: לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן וכו', לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. וכן מעתיק משם בס' העתים, עמ' 257. ובהערות לס' העתים, עמ' 295, הערה י', הוכיח מגירסא זו שאפילו אם אינו מקבל שכר שבת חייב על הפשיעה,⁶³ שלא כפירש"י בב"מ שפירש "אם אירע בהן קלקול", ומסתימת לשונו משמע אפילו קלקול של פשיעה. ברם אין מגירסת נדרים שום ראיה נגד רש"י, ורש"י דייק בלשונו ואמר "אם אירע בהן קלקול" וכוונתו לכלול בזה אף את הזרעים המחוברים שאינו שייך בהם אבידה. וכן במשנת ב"מ פ"ג מ"ו: המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן. ופירש"י שם (ל"ח א'): אבודין ע"י עכברים, או רקבון. ואף בנדרים "אבדו" פירושו אפילו נתקלקלו בפשיעתו אינו חייב באחריותן, כשאינו מקבל שכר שבת.

footnotes: ⁶³ ודווקא אם אבדו פטור, כדין שומר חנם, וכפירוש הר"ן על הרי"ף כאן וכפירושו בנדרים במקומו.

65-66. **לא יאמר לו תן לי שכרי וכו'.**וכ"ה להלן ב"מ רפ"ח, ובבא זו ליתא במקבילה שבבבלי ב"מ ונדרים הנ"ל. וכל הראשונים הנ"ל (לעיל ד"ה וכן) העתיקוה מכאן (או מן הרי"ף).

66. **שכרי של שבת אלא או' לו תן לי של עשרה ימים.**בד, בכי"ע ובכי"ל: תן לי שכרי. וכ"ה ברי"ף, בס' העתים וברא"ש הנ"ל. ובר"מ הנ"ל: תן לי שכרי של שנה, או של עשרה ימים. ובמדרש שכל טוב הנ"ל: תן לי שכרי של כך וכך ימים. ובמאירי הנ"ל: תן לי שכרי של שמונה ימים. ואע"פ שהתוספתא, והראשונים הנ"ל תפסו מספר ימים שהוא יותר משבוע, מ"מ מסתבר שמותר לומר לו תן לי שכר של שבעה ימים אם היה שכיר שבת,⁶⁴ ולא אסרו אלא להזכיר שכר שבת, וכמו ששינה בעל מדרש שכל טוב הנ"ל בלשון התוספתא והרי"ף.

footnotes: ⁶⁴ כגון מיום ראשון עד יום ראשון (ועד בכלל). ומדברי התוספות י"ט א' ד"ה לא משמע שבע"ש אסור לשכור אפילו בהבלעה. ונראה שצדק בעל ס' חלקת בנימין במקומו שלא אסרו אלא להשכיר (או לשכור) גוי בע"ש שעושה מלאכה בשבת, אבל לא דברו בשכירת ישראל.

66-67. **לא עולין באילן וכו'.**משנת ביצה פ"ה מ"ב; תו"כ אחרי סוף פרק ז', פ"ג ע"א; מכילתא דרשב"י, עמ' 20 (ועמ' 229). ופירשו בבבלי ביצה ל"ו ב': לא עולין באילן גזירה שמא יתלוש, ולא רוכבין על גבי בהמה וכו' גזירה שמא יחתוך זמורה, ולא שטין על פני המים, גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. ובירושלמי שם פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א: מפני מה אמרו אין עולין באילן. שמא ישכח ויאכל, או שמא (ישכח⁶⁵ ו)ירעיד? נישמעינה מן הדא, היה רוכב על גבי בהמה אומרי' לו רד,⁶⁶ הדא אמרה שמא ישכח וירעיד (עיין לעיל, הערה 65, 66), מפני מה אמרו היה רוכב על גבי בהמה אומ' לו רד, חברייא אמרי שמא תינוק⁶⁷ הבהמה. אמר לו ר' יוסי הגע עצמך שהיה הוגן (כלומר, גמל צעיר) גדול וכו', שנייא היא שהוא מצווה על שביתת בהמתו [תיקונים והוספות: תפסתי כפשוטו של הירושלמי, שהרי גזירת חיתוך זמורה לא נזכרה בירושלמי כלל. ועיין במה״פ בביצה שם פ״ה ד״ה שניא ובים של שלמה שם פ״ה סי׳ ו׳. ברם בירושלמי פסחים פ״ד ה״ג, ל״א ע״א, וע״ז פ״א ה״ו, מ׳ ע״א, מפורש שברכיבה לא גזרו על שביתת בהמתו (ועיין גם בתוספתא ע״ז פ״ב ה״ג, בבלי שם ט״ז א׳ ושבת צ״ד א׳). ונראה שלא אמרו כן אלא באיסור מכירת בהמה גסה לגוי, שאין כאן אלא גזירה שמא יחזירנה לו (לשיטת הירושלמי שם), ולא גזרו אלא במלאכה שיש בה חיוב חטאת, וכמפורש לעיל שם (פסחים ל׳ ע״ד, ע״ז ל״ט ע״ז): בהמה גסה יש בה חיוב חטאת וכו', עיי״ש במפרשים. אבל בישראל שרוכב על גבי בהמה אין כאן ״למען ינוח שורך וחמרך״, כעין סברת מרן בב״י או״ח סי׳ ש״ה¹. ועיין ר״מ רפכ״א מה׳ שבת ובמ״מ שם שציין לפי׳ הרמב״ן על התורה (ויקרא כ״ג, כ״ד). ועיין במכילתא משפטים פ״כ, עמ׳ 331, ובתוספות שבת קכ״ב א׳ ד״ה מעמיד, ובראבי״ה ח״א סי׳ רנ״ז, עמ' 338, ובהערה 2 שם. ועיין במכילתא דרשב״י כ׳, י׳, עמ׳ 151, ובמדרש תנאים, עמ' 22, ומ״ש הרמ״מ כשר בתו״ש יתרו כ׳, י׳ עמ׳ ע״ח, הערה רס״ו.]. ועיין להלן שם בעניין שטין על פני המים. ואין שם זכר לגזירה שמא יעשה חבית של שייטין.⁶⁸ ואף מן המדרשות הנ"ל משמע שכולן הן שבותים לעצמן, ועיין מ"ש לעיל, שו' 62, ד"ה כדרך.

footnotes: ⁶⁵ כצ"ל, כמו שמעתיק בשם הירושלמי בפי' תלמיד הרמב"ן לביצה ל"ו, ב', עמ' 149. והכוונה שמא ירעיד את האילן בעלייתו וישיר פירות. ואף לפי הגירסא שלפנינו אין המלה ישכח אלא סרך של הרישא, ואגב שהזכיר ברישא שמא ישכח ויאכל אמר גם כאן שמא "ישכח וירעיד". ועיין בהמשך הירושלמי שנעתיק להלן בפנים. ⁶⁶ כלומר, אבל באילן אין אומרים לו רד (עיין בבלי עירובין ק' א'), ושמע מינה שאין אומרים לו רד משום שלא ירעיד את האילן בירידתו, עיין בהגהות הרד"ל ובגליון הש"ס בירושלמי במקומו שם. ⁶⁷ בכי"ל ברור שהאותיות "נו" תוקנו מאות אחת אחרת, וכנראה שצ"ל: שמא תימק הבהמה, כלומר מדוחק המשא (עיין ירוש' ע"ז פ"ב סה"א, מ' ע"ג: לא תכניס ידה לפנים שלא תמיק את העובר בתוך מעיה), עיין בבלי כאן קנ"ד ב'. ועל טעם זה מקשה ר' יוסי שפיר שאינו אלא בבהמה דקה ורכה. ¹ ובחי׳ הרשב״א ע״ז ט״ו א׳: והולכת משא בחצר קיא סיקרייא מלאכה דניחוש לה (כלומר, משום למען ינוח) וכו', ועיין בשות הריב״ש סי׳ כ׳׳ד. והוא לשיטת הבבלי, כמפורש שם בשבת קנ״ג ב' שאפילו בישראל עצמו אין איסור. ובצפנת פענח רפ״כ מה׳ שבת כתב: והנה נ״ל דהעשה למען ינוח שייך אף לס״ד חי נושא את עצמו וכו', עיי״ש, ולא נתחוורו לי דבריו ז"ל בשיטת הבבלי. ⁶⁸ והאיסור הוא משום שדוחה ומַשיט את המים מאצלו. ונראה כעושה מלאכה.

67-68. **ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין.**וכ"ה הסדר לעיל שו' 61–62, בכי"ע, ולעיל פ"ו, שו' 4, בכל הנוסחאות, וכ"ה במשנת ביצה פ"ה הנ"ל⁶⁹ ובתוספתא שם פ"ד, שו' 14, ובתו"כ הנ"ל. אבל במכילתא דרשב"י הנ"ל: לא מספקין לא מרקדין ולא מטפחין, והוא מתאים לסדר ד וכי"ו לעיל הכ"ה, שו' 61–62. ובנוסחאות שלנו במשנת ביצה: ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין. ועיין מ"ש בב"ח טאו"ח סי' של"ח. ועיין מ"ש לעיל הכ"ה בטעם האיסור.

footnotes: ⁶⁹ ברוב הנוסחאות, עיין דק"ס שם, עמ' 80, הע' כ', ועמ' 98, הע' ע'. וכן נראה מסוגיית הירושלמי, וכ"ה במשנה הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משנה על סדר מועד קלף שבביה"מ כאן ועוד.

68. **ברשות היחיד ואין צריך לומר ברשות הרבים.**זו היא הוספת התוספתא למשנת ביצה הנ"ל. ופירש בחזון יחזקאל שהלכה זו עולה על "ולא שטין על פני המים", וכמו שאמרו בבבלי כאן מ' סע"ב: דתניא לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר. ופירש"י: דליכא למגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות. ולפי מה שפירשנו לעיל שבני א"י אסרו לספוק, לטפח ולרקוד משום עובדין דחול הדברים דבוקים למעלה, ואסרו ברשות היחיד, ומכל שכן בר"ה דאוושא מילתא.