1. **לא תמלא אשה קדרה וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"א, ה' ע"ד (ומקבילה), בבלי י"ח ב'. ומתוך מקום הברייתא כאן משמע שהיא מפרשת את משנתנו (פ"ג מ"ד): מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סלון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להן חכמים אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת וכו'. ובירושלמי שם: מעשה שעשו אנשי טבריא וכו'. בראשונה היו סותמין את הקמין מערב שבת ונכנסין ורוחצין בשבת. נחשדו להיות ממלין אותו עצים מערב שבת והיא דליקה והולכת בשבת ואסרו להן רחיצה וכו'.¹ ולפי פירוש הירושלמי המעשה באנשי טבריא הוא לא בתולדות חמה אלא בתולדות אור, והיא הטמנה ממש.² וכבר אמרו לעיל בירושלמי שם: ועל דעתין דרבנין דהכא סלקת מתניתא.³ (כ)מעשה שעשו אנשי טבריא. כלומר, "מעשה שעשו אנשי טבריא" אינו דבוק למשנה שלפניה אלא מכאן ואילך מתחיל עניין אחר.⁴ והתוספתא הלכה יותר רחוק והתחילה כאן בפרק חדש. ועיין מ"ש להלן שו' 5 ד"ה רוחץ.

footnotes: ¹ בבבלי מ' א' נמסרה הלכה זו בשם בר קפרא, ועיין להלן ה"ג. ² עיין בבלי ל"ט רע"ב. ³ עיין מ"ש על הביטוי "סלקת מתניתא" לעיל ח"ב, עמ' 733, ובהערה 7 שם. ⁴ עיין בנועם ירושלמי במקומו ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 80.

**ותרמוסין ועססיות.**בשאר הנוסחאות הסדר הוא: עססיות ותורמוסין. וכ"ה בירושלמי ובבבלי. וכן בס' יחוסי תנאים ואמוראים סוף ערך בייתוס (הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' 33): גרסי' בתוספתא דשבת פ' לא תמלא אשה קדירה עססיות. אבל בס' העתים, עמ' 29, מעתיק בשם הרי"ף מהדו"ק: דת"ר לא תמלא אשה קדירה תורמוסין ועססיות. ואשר לטיבן פירש"י (י"ח ב'): מיני קטניות וצריכין בישול יותר. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 361, על תורמסין. ולא נתברר בדיוק מהו עססיות, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ב, עמ' 456 ואילך. והגאונים כתבו (אוה"ג, התשובות, עמ' 13): עססיות ממיני קטניות שגדלין בארץ ישראל ומבשלין אתהן והם רגילין בהן וכו' אבל בארצנו אין מצויין כל עיקר. ועיין תשה"ג אסף ח"ב (ירושלים תרפ"ט), עמ' 155. ומתוך מקומה של הברייתא כאן, וכן מן הסיפא כאן, משמע כפירש"י הנ"ל שהקיטניות הללו צריכים בישול רב וגזרו עליהם במיוחד. אבל הר"מ (פ"ג מה' שבת הי"ב) כתב: מפני שאינן צריכים בישול הרבה, ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר. וכן מביא המאירי בשם יש מפרשים. ברם הרשב"א (י"ח ב') הכריע כפירש"י עיי"ש. וכן פירש בבעל המאור רפ"ג ד"ה ואם תשאל.

2. **למוצאי שבת אסורין עד כדי שייעשו.**וכ"ה בירושלמי (פ"ג ה"א, ה' ע"ד) ובבבלי י"ח ב'. ופסקו הגאונים⁵ שאף בעשה מלאכה דאורייתא בשוגג, לר' יהודה אסורין למוצאי שבת עד כדי שיעשו, וכן פסקו כמה מן הראשונים.⁶ אבל ברמב"ן חולין ט"ו א' כתב: ויש מן הגאונים האחרונים שהם חולקים בזה ואומרים שלא הוזכר בכדי שיעשה במעשה שבת דישראל עצמן אלא במלאכת הגוי וכו', במלאכת ישראל הנעשית מאליה, כגון לא תמלא אשה קדירה וכו', והטעם לכל זה משום דקיל ליה וגזרינן, אבל במבשל ממש בשוגג או במזיד לאחרים אין אוסרין עליו אלא יומו, ואין טעמם מחוור וכו'. וזו היא שיטת הר"מ בפ"ו מה' שבת הכ"ג (ועיי"ש במ"מ), וכן כתב הרי"ד לחולין שם (הסגלה חס"ז, עמ' 9). וכבר הקשו על הר"מ מסוגיין בירושלמי שאמרו שם שאף בברייתא זו נוהגת המחלוקת של ר' מאיר ור' יהודה במבשל ממש בשבת, עיין במה"פ תרומות פ"ב ה"ג ד"ה תני. ועיין מה שהאריך בזה בהעמק שאלה סי' קכ"ח אות א'. ובפי' הרידב"ז לתרומות פ"ב שם פירש שבמחלוקת זו של הגאונים הראשונים והר"מ חולקים האמוראים בירושלמי. ועיין ביפה עינים כאן י"ח ב'. ועיין תוספ' עירובין מ' א' ד"ה אי, סמ"ג לאווין ס"ה ד"ה האופה, י"ד ע"א, שבה"ל השלם סי' פ"ו, ל"א ע"ב.

footnotes: ⁵ שאילתות ריש סי' קכ"ח, בה"ג ד"ו, כ"א ע"ד, ד"ב, עמ' 114. ⁶ עיין לעיל פ"ב, הערה 82.

2-3. **לא ימלא נחתום חבית מים וכו'.**בירושלמי לא הובאה הסיפא של הברייתא. ובבבלי כאן (י"ח ב'): כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים וכו'. ופירש הרשב"א: שהוא מניחן כדי ללוש בהן למוצאי שבת.⁷ והסיפא דומיא דרישא, ובכוונתו לבשל הרבה זמן עסיקינן. ועיין הלשון בר"מ פ"ג מה' שבת הי"ב הנ"ל.

footnotes: ⁷ ועיין להלן ביצה פ"ב ה"ה, שו' 16 ד"ה וממלא ומש"ש. ועיין להלן ברשב"א שבת שם מ"ש על דברי הרמב"ן. ובבעל המאור רפ"ג ד"ה ואם תשאל מעתיק: וכן נחתום לא ימלא הבית של יין וכו'. וכנראה שרצה להמלט בגירסא זו מן הקושי שהביא הרשב"א שם. ועיין רמב"ן ב"ב י"ח א' ד"ה הא דתנן (ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 340, ושיטת הירושלמי בזה תתבאר אי"ה במקום אחר). ואין לגירסא זו שום קיום במקורות. ושמא צ"ל אף בדברי בעל המאור: חבית של [מ]יין, של מים.

4. **מרחץ שסתמו נקבין שלו וכו'.**בירושלמי (פ"ג רה"ג): בראשונה היו סותמין את הקמין וכו'. ובמקבילה שבבבלי (מ' א'): בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת וכו'. ומכאן שסתימת נקבי הקמין (κάμινος, תנור, פורנה) מטרתה למנוע את חום האש מלחדור למרחץ, כפירש"י (בשם רבו הלוי) והרשב"א לברייתא שלנו בבבלי מ' א'.

5. **רוחץ בו מיד.**כלומר, ואינו צריך להמתין עד כדי שיעשו. אבל אם לא סתם את הנקבים צריך להמתין, כמו ברישא כאן (רשב"א והמיוחס להריטב"א).⁸

footnotes: ⁸ ועיין במשנת מכשירין פ"ב מ"ה. ולפני יותר מעשרים שנה שמעתי מפי ר' דוד סלוצקין מירושלים פירוש יפה במשנה הנ"ל, והיינו שדברי ר' יהודה שם הוא מאמר המוסגר, כלומר, שאין צורך לשהות כדי שיחמו החמין בכל המרחץ, אלא כדי שיחמו חמין באמבטי קטנה, וכסיגנון ר' יהודה במשנת כלים פ"ה מ"א: משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין, והמשך המשנה "אם יש בה רשות וכו' " הוא מדברי הת"ק, וכולם מודים בה, כמו במ"ו להלן שם. ולפי פירוש זה נתן ר' יהודה כלל לדבריו, ובכל מקום שנאמר לעניין מרחץ בכדי שיעשה אינו ממתין אלא בכדי שייחמו באמבטי קטנה. ומצאתי ראייה לפירוש זה בפי' הר"ח שבת קנ"א ב' וקטע מס' העתים (שפרסם הרי"ל זלוטניק בסיני כרך ט"ו, שבט-אדר תש"ה, עמ' קכ"ב) שגרסו במשנה זו: ואם (בוי"ו) יש בה רשות וכו', הרי לך ברור שהלכה זו אינה מדברי ר' יהודה. ומתוך סוגיית הבבלי שבת שם אין שום סתירה לפירוש זה לפי הגירסא הנכונה של כתה"י והגאונים, עיין דק"ס שם, עמ' 364, הערה ס', ואוה"ג, הפירושים, עמ' 92. Bובראב"ן סי' שפ"ה, ס"ח ע"א: מחצה על מחצה [וכו']. ר' יהודה אומר באמבטי גדולה (צ"ל: קטנה), כלומ' מקילינן שאין צריך להמתין אלא בכדי שיחמו חמין של אמבטי קטנה וכו'. ולפ"ז אף הוא חשבה לעניין בפני עצמו, אבל מתוך פירושו שם ברור שאף הוא לא פירש כפירושו של ר' דוד סלוצקין הנ"ל. וכן מוכח מדברי כל הראשונים שפירשו בדרכים שונות, ולפי פירושיהם אין דברי ר' יהודה עניין לברייתא שלנו כאן.

**סתמו נקבין שלו מערב יום טוב וכו'.**הרשב"א מ' א' בשם רבו (רבינו יונה ?).

5-6. **ביום טוב ומזיע.**הראשונים (תוספ' מ' א' ד"ה למוצאי, הרשב"א ועוד) פירשו שה"ה ברישא אם פקק את הנקבים מערב שבת מותר לו להכנס ולהזיע, אלא שלא היה דרכם להכנס ולהזיע אם היה אסור להם לשטוף בחמין, עיי"ש. ועיין בבאור הגר"א או"ח סוף סי' תקי"א.

6. **ורוחץ בצונן.**וכ"ה בכי"ע, בכי"ל וברשב"א הנ"ל. ועיין בב"י טאו"ח סי' שכ"ו. אבל בד: ומשתטף בצונן, ועיין במרדכי פ"ג סי' ש"ג, באגודה שבת סי' נ"ה, ק"כ ע"ד, ובב"י הנ"ל. ועיין מ"ש להלן שו' 8, ד"ה ויוצאין ורוחצין בצונן. ובבבלי מ' א': ויוצא ומשתטף בבית החיצון. והוכיח ברשב"א בשם הרמב"ן הנ"ל מן התוספתא כאן שאפילו בבית החיצון אינו רוחץ בחמין אלא בצונן דווקא, ואפילו בחמין שהוחמו בערב יו"ט. ועיין בבלי כאן מ' א' ולהלן ביצה פ"ב ה"י ומש"ש. ועיין בירושלמי בסוגיין ובראבי"ה ביצה סי' תשנ"ו, ח"ב, עמ' 458, ובהערות שם.

8. **ויוצאין ורוחצין בצונן.**וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא וברשב"א מ' א' הנ"ל. אבל בתוספות מ' סע"א מעתיקים בשם התוספתא: ונשתטפו בצונן. ועיין מ"ש לעיל שו' 6, ד"ה ורוחץ. ובבבלי שם: ויצאו ונשתטפו בבית החיצון. ועיין להלן.

8-9. **אלא שהיו חמין שלו מחופין בנסרין.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ופירש"י: ולא היו צריכים לחוש שמא נתחממו בשבת מחומו של מרחץ. ופירש כן מפני שרבינו סבר כשיטת כמה מן הראשונים שפירשו שנשתטפו בחמין. ובתוספות הנ"ל השיגו עליו מן התוספתא כאן שמפורש בה שנשתטפו בצונין, ופירשו: אלא שחמין שלו מחופין, ולא יסברו העולם שרחצו בחמין. וכן פירש מכח התוספתא גם ברשב"א הנ"ל, ובריטב"א (מ' א') הוכיח כן מן הירושלמי בסוגיין.

9. **האבטאות שבכרכין מטילין בהן וכו'.**עיין להלן פט"ז הי"ח שו' 41, ומש"ש. ובבבלי מ' רע"ב: אבל דכפרים לא, מ"ט כיון דזוטרין נפיש הבלייהו. ועיין ר"מ פכ"ב מה' שבת ה"ב וב"י טאו"ח סוף סי' שכ"ח.⁹

footnotes: ⁹ ואשר לטיול סתם משמעותו המדוייקת היא הליכה לשם הליכה בלי שום מטרה אחרת, אלא אם כן מפורש שטייל לאיזה צורך. ואף בביתו אדם מטייל כלהלן פ"ד ה"ח, שו' 24, ויומא פ"ד ה"ה, שו' 22. וכן בירושלמי סוכה פ"ב ה"ט, נ"ג ע"ב: שיהא אוכל בסוכה ומטייל בסוכה. וכן בבבלי שם כ"ח ב' ומו"ק כ"ד א'. וכן בס' המעשיות של גסטר, עמ' 38: אכול ושתה והטייל.

10. **אין משתטפין לא בחמין ולא בצונן וכו'.**כל הברייתא בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך בייתוס, הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' 33. וכן הובאה מחלוקת זו של ר"מ ור"ש ור"י גם בבבלי ל"ט ב' וקמ"ז ב'. ובירושלמי בסוגיין: תני אין משתטפין לא בחמין ולא בצונן. ולא נזכר שם ר"מ והחולקים עליו.

11. **אמ' ר' יהודה מעשה בביתוס וכו'.**ס' יחוסי תו"א הנ"ל. ובבבלי לא נזכרה בבא זו, ור"ת בס' הישר¹⁰ הביא ראייה מן התוספתא שעיקר מחלוקתם בצונן היא, עיי"ש. והרשב"א ל"ט ב' ד"ה לא ישתטף הוכיח מכאן שבחמין שהוחמו מע"ש עסיקינן, ואף בהם אסרו, עיי"ש. ועיין בבלי ל"ט ב', באוה"ג ובראשונים שם.

footnotes: ¹⁰ סי' קפ"ו, כ' ע"א, הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' רכ"ו, עמ' 142.

13.**ממלא אדם חבית מים וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ג ה"ד, ו' ע"ב, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 85. ובבבלי מ' ב': ת"ר מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה וכו'. ועיין בה"ג פ"א מה' שבת, ד"ו י"ז ע"א, וכנראה שהעתיק מן התוספתא, וניסח במקצת ע"פ הבבלי, עיין להלן. לא שתחם וכו'. פירש"י: לא שיניחם שם עד שיחמו. ומשמע מפירושו שמדברים על שעור השהייה ולא על הסמיכות להמדורה. ועיין ברשב"א ובמיוחס להריטב"א ועוד שהשיגו על רש"י. ועיין בתוספ' מ"ח א' ד"ה מאי שנא ממיחם, ובחי' המיוחסים להר"ן בשם ר' יהונתן.

14.**ממלא אדם צלוחית וכו'.**המוסגר במרובעים חסר בכי"ו ובכי"ל, וכנראה שנשמט ע"י הדומות. ובכי"ע: ר' יחודח אומ' ממלא אדם צלוחית וכו'. וכן בבבלי חנ"ל: ר' יהודה אומ' מביאה אשה פך של שמן ומניחתו וכו'.¹¹ אבל גם בה"ג הנ"ל: ממלא אדם פך של שמן ומניחו וכו', ולא נזכר שם "ר' יהודה", וכן לא נזכר בד כאן. ולפיכך השלמתי כגירסת כי"ע בלי השם "ר' יהודה". ואין מחלוקת בין שתי הבבות, ואין הבדל בין מים ושמן, כמסקנת הבבלי. ולא כדי שייחם וכו'. וכן בה"ג הנ"ל: ולא בשביל שיחם וכו'. ובבבלי הנ"ל: לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר. ועיין בתכ"מ.

footnotes: ¹¹ ועיין להלן בבבלי שם: ואתא ר' יהודה למימר שמן יש בו משום בשול וכו'.

15.**האשה מדיחה ידה וכו'.**ופירשו בבבלי (מ' ב') הנ"ל שלא התיר רשב"ג אלא בכגון דא, אבל להפשיר את השמן בכלי אסור, מפני שהפשירו של שמן הוא בישולו. ועין ר"מ פכ"ב מה' שבת ה"ד. ושמא הכוונה היא שלרשב"ג מותר לה להחם ממש את השמן על ידה, מפני שאין כאן חשש בישול, ולפיכך לא הזכיר בשביל שתפיג צינתו. ועיין להלן.

16.**סך אדם את עצמו שמן וכו'.**בבא זו ליתא בבבלי הנ"ל, אבל ישנה בה"ג חנ"ל. ובבבלי מ' ב': שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו. ובבעל המאור פ"ג (במעשה דאנשי טבריא) פירש שאסור להשתטף בצונן בבית המרחץ "מפני שמפשיר מים שעליו שנתחמם כנגד המדורה, והוי כמבשל". וצווח עליו במלחמות "שאין אדם עשוי לצלות עצמו באור עד שיפשיר המים שיבואו עליו וכו', ושנו בתוספתא סך אדם עצמו שמן ומתחמם כנגד המדורה וכו' ". ופירש ברמב"ן שאין משתטף בצונן ומתחמם כנגד המדורה, מפני שנראה כאילו רחץ בחמין. וכ"ה בתוספ' מ' ב' ד"ה מפני. ומטעם זה אין חשש לעשות כן בשמן. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ד, ו' ע"ב, ומשם משמע כדברי בעל המאור, עיי"ש. ועיין היטב בחידושי הרמב"ן מ' ב'.

17. **סכין כל מיני סכות.**בה"ג הנ"ל. ובירושלמי כאן פ"ט ה"ד, י"ב ע"א (מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב, יומא פ"ח ה"א, מ"ד ע"ד, תענית פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג): דתני בשבת בין סיכה שהיא של תענוג, בין סיכה שאינה של תענוג מותר. וזו היא גם כוונת התוספתא כאן. ועיין במשנתנו פי"ד סמ"ג ואילך.

**אבל אין משמשין את המעיין.**צ"ל: אבל אין ממשין את המעיין וכו', עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 472. ובכי"ל: אבל ממשחין את המעין. וגירסא זו מתאימה לברייתא שבבבלי (קמ"ז ב' וסנהדרין ק"א א') ששנתה: סכין וממשמשין בבני מעיים¹² בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכו'. ברם הלשון "אבל" מגומגמת לגירסא זו, והנכון כבשאר הנוסחאות של התוספתא, והיא חולקת על הברייתא שבבבלי.

footnotes: ¹² במשנה ספכ"ב חסרות המלים "בבני מעים" ברוב הנוסחאות.

18. **ואין חונקין בשבת.**בספרי תס"ר ח"א, עמ' 123, שערתי שבבא זו דבוקה לשלפניה, כלומר, שאין חונקין את המעים בשבת, והיינו שאין מלפפין את הבטן בהידוק ובדוחק. עכשיו ראיתי בצפנת פענח פכ"א מה' שבת ה' ל"א שכתב על דברי הר"מ שם ("ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו וכו' "): עיין תוספתא שבת פ"ד אבל אין משחין את המעים (כלומר, הרישא כאן וכגי' ד). ויותר נראה שמקור הר"מ הוא מכאן (ואינו עניין לבבלי שבת ס"ו ב' שפסקה הר"מ להיתר באותה הלכה שם). וכנראה שכן הבין במרכבת המשנה על הר"מ שם.

**מחים אדם אילונתית ונותן וכו'.**ירושלמי פ"ט ה"ג, י"ב ע"א: שם פי"ט ה"ג, י"ז ע"א; ב"ר פ"פ, ט', עמ' 963; בבלי כאן מ' ב'. ועיין מ"ש להלן בשם הרופאים הקדמונים.

**ונותן על מעיו.**וכן בירושלמי פי"ט הנ"ל: ונותנה על גבי מעיים, וכע"ז גם בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי פ"ט הנ"ל: ונותנה על גבי מכה. וכן בב"ר בדפוסים: על גבי מכתו, אבל בכי"י שם: על גבי כריסו.

18-19. **ולא יתן עדשה מלאה חמין וכו'.**וכ"ה ("עדשה") גם בב"ר הנ"ל בכי"י. אבל בירושלמי הנ"ל וכן בכמה נוסחאות של ב"ר: עריבה. ובבבלי הנ"ל: ובלבד שלא יביא קומקום של מים חמין וכו'. והנכון כלפנינו, וכן פירש אחד הקדמונים את הבטנון של משנת כלים (פט"ו מ"ו): כלי עגול והוא נקוב מבפנים, בו מכניסים חמין ומשימין אותו על בטניהן בשביל הקור, ושמו בלשון יון פקוס (פיה"ג לכלים, עמ' 39). וכן כותב הרופא היפוקרטיס בספרו .de Nat. Mul סוף סי' ל"ד: [ועושים כן] בלונטיות (בעידים) שמחממין אותן, ובעדשים של חרס¹³ שממלאים אותן מים רותחים. וכן מזכיר Celsus בספרו de medicina (ס"ב פי"ז סי' ט') את העדשים¹⁴ של חרס שמלאו אותן מים המים ושמים על גבי החולה כדי שיזיע. אבל היו משתמשים גם בעדשים של נחושת כעדותו של הרופא אריטיאוס¹⁵ שהיו גם "בלי אש" בצורת עדשים של חרס או נחושת.¹⁶ ובטעם האיסור פירש"י שמא ישפכו עליו המים ונמצא רוחץ במים חמים בשבת, ועיין בתוספ' שם ד"ה ובלבד. ולבסוף הסיקו בבבלי שם: ודבר זה (כלומר, להניח קומקום של מים חמים על גבי המעים) אפילו בחול אסור מפני הסכנה, כלומר שלא יכוה. ובירושלמי ובב"ר הסיקו שאפילו בעדשה מותר, מפני הסכנה, כלומר שאם לא יעשו לו כן יסתכן.

footnotes: ¹³ καί τοϊς φακοϊς τοϊς όστρακίνοις ¹⁵ ס"ו פ"ה סי' ג'; CMG כרך ב', עמ' 133. ¹⁶ καί πυρίη φακων των κεραμήνων καί χαλκέων

19. **ממלא אדם כוס של יין וכו'.**רשב"א ומיוחס להריטב"א מ' ב', והם מפרשים לשיטתם שאינו מותר אלא במקום שאין היד סולדת, ואינו יכול לבוא לידי בישול. והרשב"א הביאה מתוספתא פ"ד, והיה לפניו מניין הפרקים כבדפוסים וכבכי"ל.

20. **ממלא אדם כוס מים ונותן לתוך הספל וכו'.**בכי"ע: ונותנו על הספל וכו'. ולפ"ז משמע שנותן את הכוס עם המים לתוך הספל. וכן בבבלי מ"ב א': מדתני ר' חייא נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים וכו', דמיפסק כלי. ועיין במשנתנו פכ"ב מ"ד. אבל רב אשי אמר שם: מערה איתמר, מערה אדם קיתון של מים וכו'.¹⁷ ולעיל בבבלי שם הובאה ברייתא שחולקים בה ב"ש וב"ה, ולב"ש אסור לתת צונן לתוך חמין וכו'. ועיין גם בירושלמי פ"ג ה"ד, ו' ע"ב, ומ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 85. ועיי"ש בירושלמי ובבבלי שחילקו בין נותן לתוך הכוס ובין נותן לתוך אמבטי. ועיין להלן עירובין פ"ח ה"ח, שו' 24.

footnotes: ¹⁷ עיין בבלי יומא נ"ח א' וירושלמי שם פ"ה ה"ד, מ"ב ע"ד.

22. **מותר ליתן לשני וכו'.**כלומר, מותר ליתן צונין לשני שעירה לתוכו, ואסור ליתן לראשון שפנה אותו, ועדיין הוא מרותח. ועיין בבבלי מ"א ב' ובירושלמי הנ"ל,¹⁸ ומ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 272. ובפי' הגר"א (במשניות הוצ' ראם) וכן במנ"ב פירשו: מותר ליתן, כלומר תבלין. והברייתא היא מעין משנתנו פ"ג מ"ה: האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה וכו'. ועיין בתוספתא מעשרות פ"א ה"ט ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 675.

footnotes: ¹⁸ ולפנינו אין לפרש משום מצרף, שהרי סתם קדירות של חרס הן.

22-23. **חבית של טבל שנשברה וכו'.**בבלי מ"ג א'. ולעיל שם (מ"ב ב'): נשברה לו חבית של טבל בראש גגו וכו'. וזו היא הגהת רש"י (עיי"ש ד"ה נשברה), אבל בר"ח שם גרס: חבית שנשברה בראש גגו וכו', וזו היא הברייתא שלהלן ה"י, וכן הכריעו בתוספות שם ד"ה הצלה. וכן מעיד במיוחס להריטב"א מ"ב ב' ד"ה והצלה: דכולהו נסחי לא גרסי של טבל. ועיין גם ברמב"ן, ברשב"א ובמיוחסים להר"ן. ובירושלמי ביצה פ"ה ה"א, ס"ב ע"ד: תני חבית של טבל שנתרועעה וכו'. ועיין בשי"ק שם ד"ה תני, ויפה השיג עליו בתכ"מ כאן שנחלפו לו להרב ז"ל עניין שתי הברייתות (כלומר ה"ט כאן וה"י להלן), עיי"ש. והברייתות הובאו לכאן אגב משנתנו פ"ג מ"ו: אין נותנין כלי תחת הנר וכו'.

23. **מביא כלי ונותן תחתיה וכו'.**פירשו בבבלי הנ"ל, מפני שטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. ועיין בבבלי קנ"ד ב' ובתוספ' מ"ג א' ד"ה טבל, וביצה ל"ו א' ובתוספ' שם ד"ה בדטיבלא. אבל בירושלמי ביצה הנ"ל פירשו שעושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו, כלומר, במקום פסידא התירו לטלטל כלי לצורך המוקצה, ובלבד שלא יקלוט את המוקצה בשעת נפילתו. ובירושלמי לא נזכרה כלל ההלכה של מבטל כלי מהיכנו, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 90 ועמ' 93. ועיין בנוע"י, ט' ע"א ד"ה הנה, אבל פירושו אינו מוכרח. ועיין בפירוש הרש"ס מעשרות י"ז ע"ב, אבל הפירוש הפשוט בירושלמי הוא שאסור להחזיר את התאנים מפני שעושה מוקצה בשבת.¹⁹

footnotes: ¹⁹ עיין ירושלמי כאן פ"ז ה"ב, י' ע"א: ההן דשטח צלין צימוקין וכו', עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 339, הערה 4.

**נתמלא אסור לטלטלו.**וכ"ה בירושלמי ביצה הנ"ל. אבל באו"ז ה' יו"ט סי' שס"ה, ח"ב, ע"ז ע"ב, מעתיק בשם הירושלמי: נתמלא אסור ליגע בו. וזו היא הגירסא הנכונה, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 93 ואילך. ועיין מ"ש להלן, שו' 32, ד"ה לא יזיזם.

23-24. **עביט של ענבים וכו'.**הסיפא לא הובאה בבבלי, אבל ישנה בירושלמי הנ"ל.

24. **שמשכו אין מסתפקין בהן וכו'.**בירושלמי הנ"ל: שמשכן (צ"ל: שמשכו) לא יטול מהן ביום טוב וכו'. ופירש רב חסדא שם: אעפ"י שזה טבל וזה טבל. זה יש לו מוקצה וזה אין לו מוקצה. כלומר, עביט של ענבים שמשכו ממנו משקים אינם אסורים משום טבל בלבד אלא אף משום מוקצה (וממילא אסור גם ליגע בהם) מפני שזבו מן העביט בשבת, ואינם בעינם ואינם בהיכנם (עיין נועם ירושלמי כאן, ט' ע"א), והם כמוקצה שיבש ולא ידע בו,²⁰ ואסור ליגע בו, מה שאין כן טבל שאינו כמוקצה שיבש (עיין בבלי ביצה ל"ד סע"ב), ולפיכך מותר להצילו בשבת. וכן בירושלמי כאן פ"א ה"ט, ד' ע"ב: מהו ליגע במושך וכו' ושוין שלא יגע במושך. ועיין בבבלי קמ"ג ב' ובתוספ' י"ט ב' ד"ה שמן. וממשיך בירושלמי שם: הדא (נ"ל שצ"ל: והידא) אמרה שעושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו? נר²¹ שכבה מצילין את שמנו. אמר ר' יעקב בר אחא דר' שמעון היא, דר' שמעון אמר כבה מותר לטלטלו (כלומר, ואין משם ראיה). אמר ר' שמואל בר רב יצחק לא אמר אלא לטלטלו הא להציל מצילין. כלומר, ר' שמואל בר רב יצחק חולק על רב חסדא וסובר שהברייתא שלנו לא אסרה אלא לטלטלו (כלומר, את היין והשמן שמשכו), הא להציל מצילין, כלומר במקום פסידא שאם לא יציל ישפכו מותר להציל אף את המושך. ועיין בנועם ירושלמי שם במקומו.

footnotes: ²⁰ עיין ירושלמי ריש ביצה, ס' ע"א, בבלי שם ג' רע"א, ומ"ש להלן ריש ביצה. ²¹ בהוצ' שלפנינו ובאו"ז שהזכרנו לעיל בפנים, שו' 23, ד"ה נתמלא: תני נר וכו'. אבל בכי"ל חסרה המלה "תני", ונוספה בכ"י אחר.

25. **חבית שנשברה בראש הגג וכו'.**כל הברייתא בבבלי שבת קי"ז ב', והרישא בבבלי שם מ"ב ב', לפי הגירסא המקורית, עיין מ"ש לעיל, שו' 22–23, ד"ה חבית של טבל. ובה"ג ה' שבת ספ"א, ד"ו י"ז ע"א: חבית שנשברה בתוך הגג וכו', והעתיק את הברייתות ה"י-הי"ב כסדרן בתוספתא, אבל כנראה שניסח במקצת ע"פ הבבלי. ועיין בה"ג ד"ב, סוף עמ' 93, שהעתיק מן הבבלי קי"ז ב'.

26. **כלי אחר וקולט, כלי אחר ומסלק.**כלומר, כלי אחר וקולט מן האויר, כלי אחר ומסלק את הראשון. ובכי"ע: כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרף (ובגליון תוקן: ומסלק), וכע"ז גם בבבלי ובה"ג הנ"ל. ופירש"י: ויצרף סמוך לגג כעין שאיבה וכו', ועיין במאירי ובמיוחס להר"ן שם. ומדברי הר"מ פכ"ב מה' שבת הט"ז מוכח שפירש ומצרף, היינו שמוסיף עוד כלי על הראשון.²² ועיין מ"ש להלן בשם הראבי"ה. ואעפ"י שהמשקין שבחבית הן של היתר, מ"מ לא התירו לו להביא יותר מכלי אחד, מפני שאדם בהול על ממונו, ויש לחוש שמא יביא כלים דרך ר"ה, עיין בבבלי שם. ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 105.

footnotes: ²² ועיין הסיגנון להלן עירובין פ"ו הכ"ג, שו' 67 ואילך, ובבלי שם צ"ט ב' וברש"י ובר"ח שם.

**אם יש שם אורחין מביא וכו'.**וכ"ה בד ובה"ג הנ"ל. ובכי"ל חסרה בבא זו. ובבבלי הנ"ל: נזדמן לו אורחין וכו'. ובכי"ע: ואם יש כלים מביא וכו'. וכן בראבי"ה סוף סי' ר"נ, ח"א, עמ' 334: ובתוספתא דשבת פרק שלישי²³ מסיים ואם יש כלים מביא כלי אחר וקולט, כלי אחר ומסלק. פירוש לאחר סילוק הראשון מביא כלי אחר, וכן לעולם, ומצרף,²⁴ היינו קודם סילוק הראשון. וכנראה שרבינו פירש שאם יש כלים במקום, ואינו צריך להביא ממקום אחר. וקרוב לוודאי שגי' כי"ע והראבי"ה היא ט"ס. וצ"ל: ואם יש [או]כלים, כלומר, אם יש לו אוכלין מרובין, כסיגנון המשנה בחגיגה פ"א מ"ה.

footnotes: ²³ והיתה לפניו חלוקת הפרקים כלפנינו וכבכי"ע. ²⁴ כנראה שהיתה לפניו הגירסא ברישא כאן כבכי"ע, עיין מ"ש לעיל בפנים ד"ה כלי.

27. **נותן אדם כלי וכו'.**משנה ביצה פ"ה מ"א.

27-28. **נתמלא שופך ושונה וכו'.**ירושלמי ביצה פ"ה ה"א, ס"ב ע"ד: בבלי שם ל"ו ב', בה"ג הנ"ל. ועיין ר"מ פכ"ה מה' שבת הכ"ד, בהשגות שם, ובמאירי לביצה במקומו. ועיין בטאו"ח סי' של"ח ובב"י שם. ובירושלמי הנ"ל: א"ר חנניה עשו אותו כנהרות ומעיינות שבאו מחוץ לתחום לתוך התחום וכו'. ולא נזכר שם כלל ההבדל בין אם הדלף ראוי לבהמה (או לרחיצה) ובין אינו ראוי כלל. ועיין להלן. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 462, ואינו עניין לכאן, ושם שופך ושונה פירושו שהוא שופך וחוזר ושופך מעט מעט בכמה מקומות, וכאן פירושו שהוא שופך את כל הכלי ומחזירו למקומו.

28. **גרף של רעי וכו'.**וכ"ה בה"ג הנ"ל. וכתבו בתוספות (ביצה ל"ו ב' ד"ה שופך) שמתוך סמיכות ההלכות משמע שאם הדלף אינו ראוי לשום דבר דינו כגרף של רעי ומותר לסלקו. ועיין מ"ש לעיל. ובר"ח כאן קכ"ד א': דתניא בתוספתא גרף של רעי וכו'. וברייתא זו הובאה גם בבבלי ביצה ל"ו ב' אלא שנשמטה בדפוסים, וישנה בר"ח וברי"ף שם, ובראב"ן ה' ביצה (קרוב לסופן), ע"ח ע"ב, ובפי' ר' ישעי' הזקן ובראבי"ה סי' תשצ"ב, ח"ב עמ' 484 ועוד. ושמא הביא הר"ח בעצמו ראיה לדברי שמואל מן התוספתא כאן, וממנו העתיקו שאר הראשונים. ועיין מ"ש להלן סוף יומא.

29. **ונותן לתוכו מים ומחזירו למקומו.**ופירש"י שלא התירו אלא להוציאו משום כבודו, אבל להחזירו לא התירו אלא אם מטלטלו אגב המים. ועיין ברשב"א שם במקומו ובב"י טאו"ח סי' ש"ח.

**מטלטלין נר חדש וכו'.**סתם משנה פ"ג מ"ו.²⁵ ועיין בתוספ' מ"ד ב' ד"ה ומה וברשב"א שם מ"ד א'. ועיין תוספתא כלים ב"ק פ"ב ה"ט ומ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 8.

footnotes: ²⁵ עיין בתכ"מ שהעיד על גירסת המשנה שברי"ף. ובאמת אינה אלא ט"ס, עיין דק"ס, עמ' 87, הערה ק'.

**אבל לא ישן.**כלומר, שהדליקו בו. והטעם הוא שנר חרס שהדליקו בו מאוס הוא. ובמס' סופרים פ"כ ה"ג שנינו (לעניין נר חנוכה): ואסור להדליק בנר ישן, ואם אין לו אלא ישן מלבנו באור יפה. ועיין במרדכי פ"ב סי' רס"ח ומ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 33.

29-30. **דברי ר' יהודה וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"ז, ו' ע"ב: בבלי מ"ד א'. ועיין חולין י"ד ב'.

31. **הדולק בשבת.**משנתנו הנ"ל. ופירש"י משום שמא יטה את השמן, ונמצא מכבה (או מבעיר), ולית ליה לר"ש מוקצה. ועיין בתכ"מ, ומ"ש בס' חלקת בנימין מ"ו ב', ק"ו ע"ג. ועיין להלן פי"א ה"ד.

32. **אבל כוס וקערה וכו'.**ופירשו בירושלמי: אפילו כר' שמעון דו אמר תמן מותר מודי הוא הכא שהוא אסור. שאם אומר את לו שהוא מותר אף הוא מכבה אותן ומשתמש בהון. וטעם זה נראה לכאורה קשה מאד. ולא עוד אלא שכמה מן הראשונים²⁶ הסתייעו מן הירושלמי הנ"ל שלר"ש מועיל תנאי, כלומר אם התנה על הכוס והקערה וכו' שישתמש בהן לכשיכבו מותר, ואם טעם האיסור הוא משום חשש שמא יכבה מה מועיל תנאי? ולא עוד אלא שכל הראשונים הנ"ל לא העתיקו את סוף הירושלמי "שאם אומר את לו שהוא מותר וכו' ". ובדרך שמא ואולי נ"ל שיש חסרון בירושלמי וצ"ל: [אפילו כר' אלעזר בר' שמעון דו אמר תמן מותר, מודי הוא הכא שהוא אסור] שאם אומר את לו שהוא מותר וכו'. כלומר, אפילו ר' אלעזר בר' שמעון שמתיר להלן בסמוך להסתפק מנר שהולך וכבה, מודה שאסור להשתמש מן הכוס וכו', מפני שיש בהן הרבה שמן, ולפעמים הנר הולך וכבה מפני שהפתילה אינה שואבת יפה, ולעתים תכופות הוא חוזר ודולק, ואם תתיר לו להסתפק ממנו, אף נמצא מכבה כשמשתמש ממנו. ועיין בחידושים המיוחסים להר"ן מ"ד א' ד"ה דאלו. וטעמו של ר' שמעון לא נזכר בירושלמי בפירוש אלא הוא מבואר מאליו, שבכלים הללו יש הרבה שמן ולא עלה על דעתו שיכבו בשבת, והוקצו מלכתחילה לכל השבת, כמו שפירשו בבבלי מ"ד א'. ולפיכך הסיקו הראשונים שאם התנה מערב שבת מותר להשתמש בהם, שהרי גילה את דעתו במפורש שלא הקצה אותם לכל השבת.

footnotes: ²⁶ עיין ברמב"ן, ברשב"א ובמיוחס להריטב"א מ"ה סע"א, ברשב"א ביצה ל' ב', בר"ן על הרי"ף בסוגיין, בשו"ת הריב"ש סי' צ"ג ועוד, עיין אהצו"י, עמ' 57.

**לא יזיזם ממקומן.**וכ"ה בבבלי מ"ד א'. אבל בירושלמי הנ"ל: אסור ליגע בהן, עיין מ"ש לעיל, שו' 23, ד"ה נתמלא.

33. **מסתפקין מנר הכבה וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ופירש"י: דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה. וכן בוודאי מוכיחה פשטות הלשון. ומדברי המיוחס להר"ן (עיין להלן) משמע שפירש מנר הכבה, מנר שכבר כבה, ור"ש בן אלעזר סובר בזה כאביו.

**ומנר המנטף.**בבבלי הנ"ל: ומן השמן המטפטף, ואפי' בשעה שהנר דולק. ולפירש"י הנ"ל "בשעה שהנר דולק" עונה גם על "מסתפקין וכו' ". ובבבלי שם: ואיהו (כלומר, ר' אלעזר בר' שמעון) סבר אע"ג דלא כבה. ופי' במיוחס להר"ן: ודוקא משמן המטפטף, דאלו מאותו שבנר לא אפשר, דאיכא גרם כיבוי. הרי לך שפירש שלא אמרו "בשעה שהנר דולק" אלא על הסיפא גרידא. ועיין בתוספ' רי"ד שם.

33-34. **נר שעל גבי הטבלה וכו'.**בבבלי ק"כ ב': ת"ר נר שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת, ואם כבתה כבתה. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא בשוכח,²⁷ אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ומכאן שפירשו שבנר דולק עסיקינן. ובתוספות שם ד"ה מנער הסבירו שבנר שאין בו שמן אנן קיימין,²⁸ שאם לא כן הרי חייב משום מכבה כשמטה את הנר, עיי"ש. והם העירו שם על הירושלמי כאן פ"ג ה"ז, ו' ע"ג, שלא גרסו בברייתא כאן "ואם כבתה כבתה" (כמו שלא גרסו כן בתוספתא), והעמידוה בנר שכבה, וכר' יהודה שאוסר לטלטל את הנר מפני שהוא מאוס, אבל מותר להזיז את הטבלא שאינה מאוסה. ועיין ברא"ש פט"ז סי' ה', ובאהצו"י, עמ' 56 ואילך.

footnotes: ²⁷ פירש"י ששכחו על הטבלא מבעוד יום שלא מדעת. ²⁸ ועיין במגיד משנה פי"ב מה' שבת סה"ו.

34-35. **אין מטלטלין את המנורה וכו'.**מסתימת לשון התוספתא משמע שלא הבדילו בין מנורה גדולה ובין מנורה קטנה, ושתיהן אסורות בטלטול, והטעם הוא מפני שאדם קובע להן מקום, וכדברי רבה ורב יוסף בבבלי מ"ה סע"ב. ואמרו בבבלי שם וכן בירושלמי פ"ז ה"ז, ו' רע"ג, שריש לקיש הורה שמותר לטלטל מנורה קטנה, אבל ר' יוחנן חלק עליו. ואף שבסוף ההלכה שם בירושלמי אמרו משם ר' יוחנן "מנורה קטנה מותר לטלטלה", נראה מתוך המשך דברי הירושלמי שצ"ל: [אינו] מותר לטלטלה, כשיטתיה לעיל שם בירושלמי, וכמפורש בבבלי. ועיין במה"פ שם ד"ה אני אין לי. ובבבלי מ"ו א' הסיקו שלא אסר ר' יוחנן אלא במנורה של חוליות, משום החשש שמא תפול ותתפרק ויחזירנה בשבת, ונמצא עושה כלי. ועיין ר"מ פכ"ו מה' שבת הי"א. ועיין להלן ביצה פ"ב סהי"ב, שו' 48, ומש"ש.

35-36. **אין מגרדין לא מנעלים ישנים ולא סנדלים ישנים.**בבבלי קמ"א סע"א אמרו בשם ר' ינאי מגררין מנעל חדש, אבל לא ישן. ופירש"י (לפי דק"ס, עמ' 335, הע' י'): שמא יקלפנו מתוך שהוא ישן, ואין העור חזק, והוי מוחק. וכן בירושלמי סנהדרין פ"י ה"א, כ"ח ע"א: תני אין מגרדין סנדלים ומנעלים ישנים. אבל בשבת פ"ו ה"ב, ח' ע"א, אמרו: אין מגרדין מנעלים וסנדלים, ולא הזכירו "ישנים". ומתוך המשך הסוגיא משמע שהכוונה לישנים, אבל חדשים בוודאי ובוודאי שאין מגרדין, שהרי לשיטת הירושלמי (פ"ז ה"ג, י' ע"ג) יש לחשוש בעור חדש לממחק יותר מאשר בישן. וכן הסיקו בבבלי קמ"א ב': דתני ר' חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן. ובשאילתות סוף סי' ק"ז: דתני ר' חייא אין מגרדין לא את המנעל ולא את הסנדל. וכן בר"מ פכ"ב מה' שבת הי"ח: ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלים,²⁹ אבל סכין³⁰ ומקנחין את הישנים. ועיין במגיד משנה, והיתה לפניו נוסחא משובשת. ועיין במעשה רוקח במקומו, ובמה"פ כאן ד"ה אין מגרדין. ובכי"ע: אין מגרדין לא מנעלים חדשים ולא מנעלים ישנים, ונוסחא "מתוקנת" היא.

footnotes: ²⁹ כ"ה בכל נוסחאות כת"י שבדקתי. ובדפוסים: ולא סנדלים חדשים. ³⁰ כ"ה בכל הדפוסים הישנים ובשני כתי"י. אבל בד"ח ובכ"י רבינוביץ על קלף: סכין אותן.

36. **אבל סכין ומקנחין אותן.**כלומר, את הישנים, וכ"ה בר"מ שהעתקנו לעיל. ועיין במשנתנו פכ"א מ"ב ובזבחים צ"ד א'. ובירושלמי הנ"ל: אבל סכין ומדיחין אותן. וכן הסיקו שם: אמר ר' חייא בר אשי נהיגין הוינן יתבין קומי רבי (כלומר, רב) משחין ומשזגין (כ"ה בכי"ל) אבל לא מגרדין. ומכאן שבנעלים ישנים עסיקינן ("נהיגין הוינן", כלומר, תכופות). ועיין בבלי זבחים צ"ד א', צ"ד ב'. ועיין להלן פי"ב, שו' 40 ומש"ש. ובכי"ע חסרה המלה "ומקנחין".

36-37. **אין סכין לא מנעלים חדשים וכו'.**וכן בירושלמי סנהדרין הנ"ל: תני לא יסוך אדם מנעלים וסנדלים חדשים. אבל בירושלמי שבת הנ"ל: אין סכין מנעלין וסנדלין. ונראה שיש שם אשגרה משביעית פ"ח ה"ח, ל"ח ע"ב, ולעניין שביעית בוודאי שאין הבדל בין סנדלים חדשים וישנים שהרי משום איבוד שמן שביעית אתינן עלה, אבל בשבת אינו אסור אלא בחדשים, מפני שסיכת העור הוא עיבודו. וכן פסק הר"מ בפכ"ג מה' שבת ה"ט ובבבלי קמ"א ב'. ועיין להלן פט"ז הי"ד שו' 32 ואילך ומש"ש.

37. **ולא יסוך את רגלו וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל, כל הברייתא. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 474, על הברייתות כאן.

40. **סכין ומדיחין ומפרכין וכו'.**בבלי נ"ג ב', ושם ליתא "ומדיחין" בשום נוסח, וכן נשתבש שם "ומפרכסין" בהוצאת החדשות (כגי' ד' בתוספתא), אבל בדפוסים ישנים וכן בראשונים (עיין דק"ס, עמ' 105, הע' ע'): ומפרכין. ופירושו, ומשברין, והוא מין התעמלות שאדם מותח את אבריו ומפרך אותם, עיין מ"ש על "שבר" לעיל ח"א, עמ' 474, ובהע' 50 שם. והיו נוהגים לסוך את עצמם בשמן³¹ ולהשתבר אח"כ. והתירו לעשות כן לאדם בשבת לשם עונג, אעפ"י שאסרו התעמלות כללית, עיין במשנתנו פכ"ב מ"ו ומ"ש בספרי היונית בא"י, עמ' 93 ואילך. ועיין ר"מ פכ"א מה' שבת ה"ל.

footnotes: ³¹ ואפשר שהמלה "ומדיחין" שבתוספתא כאן היא באשגרה ממשנתנו פכ"ג מ"ה.

41. **מפספסין את הכיפין וכו'.**במשנתנו פכ"ד מ"ב: ומפספסין את הכיפין, כלומר מפרכין את הפקיעין לפני הבהמה, כדי שתריח ותאכל בתאבון (עיין בר"ח שם קנ"ה ב', במאירי ועוד), והוסיפה התוספתא: ובלבד שלא יתלוש ממקום הקשר. ואעפ"י שאמרו לעיל שאין מפרכין את הבהמה להנאתה, מ"מ התירו לפספס את הכיפין בשבילה (ע"פ תכ"מ).

42. **גזי צמר שבהפתיק אין מטלטלין אותן וכו'.**כלומר, גיזי צמר שנמצאים בתוך האוצר (άποθήκη) אין מטלטלין אותן לשום שימוש, אבל אם התקינן³² (עיין להלן) בעל הבית להיות משתמש בהם, מותר להוציא אותם מתוך האוצר ולטלטל אותם. ובמשנתנו (פ"ד מ"ב): טומנין בשלחין ומטלטלין אותן, בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות. ובירושלמי שם (ו' סע"ד): ר' יודה ור' יוחנן הדא דתימר בנתונין באפותיקי, אבל בנתונין אצל בעל הבית לא בדא. ומרהיטות הלשון משמע שגיזי צמר שנמצאים כבר בבית מטלטלין אותן, אפילו לא ייחדן להטמנה. והלכה זו אינה שנויה בתוספתא כאן בפירוש, והרבותא כאן שהתירו אפילו של הפתיק כשהתקינן לכך מתחילה.³³ וכן אמרו לעיל שם (על "טומנין בשלחין") בשם ר' יונתן: הדא דתימר בנתונין אצל בעל הבית, אבל בנתונין באפותיקי לא בדא.³⁴ ולהלן שם (ז' ע"א) אמרו בשם ר' ישמעאל בר' יוסי: אבא שלחה הוה (כלומר סוחר בעורות) והוה אמר לנו קשרו לכם ראשי גיזיות, ואתם מותרין לטלטלן (כלומר, את הגיזיות) למחר. ועיין להלן שם בירושלמי. ועיין להלן פי"ד סה"ד שו' 28, ומש"ש, והמפרשים פירשו אחרת את הירושלמי. אבל בבבלי מ"ט ב': בגיזי צמר ואין מטלטלין. אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהן, אבל טמן בהן מטלטלין אותן וכו', אלא אי איתמר הכי איתמר וכו' לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן. רבינא אומר בשל הפתק שנו. תניא נמי הכי גזי צמר של הפתק אין מטלטלין אותן, ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן מטלטלין אותן. ועיין ברשב"א מ"ש בשם רב האיי גאון ומה שתמה עליו, ומ"ש במיוחס להריטב"א, וכמו שבאר לנכון בס' חלקת בנימין, קי"א ע"ב. וכן מוכח משיטת הירושלמי שכתבנו לעיל. אבל מדברי הרי"ף פ"ד סוף סי' ש"נ והר"מ פכ"ו מה' שבת הי"ב מוכח שלא חלקו בין גיזות שבהפתק ובין גיזות של בעה"ב, אלא בין ייחדן ולא ייחדן (ועיין בתוספ' נ' א' ד"ה רבינא). ולשיטתם חולק הבבלי על הירושלמי, כשם שהוא חולק גם בשלחין, עיין מ"ש לעיל, והשוה בבלי מ"ט ב'.

footnotes: ³² כלומר, הכינן, עיין לעיל פ"א, הערה 38. ובבבלי (עיין להלן בפנים): ייחדן להטמנה. ³³ שהרי לא שנתה כאן (כשם ששנתה להלן פי"ב הט"ז, לעניין חבל): גיזי צמר שבתוך הבית מטלטלין אותן, שבהפתק אין מטלטלין אותן וכו'. אבל ברור ששיטת התוספתא כשיטת הירושלמי ו"כל מה שיש בבית מן המוכן", כמפורש בירושלמי פט"ז ה"ג, ט"ו סע"ג. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 157, ובתס"ר ח"ג, עמ' 89. ³⁴ וסתם שלחין הם אצל בעה"ב, וסתם גיזות הן בהפתק.

43. **אין טומנין את החמין כתחלה בשבת וכו'.**בס' המפתח להר"ן ל"ד א': ופירוש דילה בתוספת' אין טומנין את החמין בתחלה בשבת.³⁵ ובירושלמי ספ"ד, ז' ע"א: תני אין טומנין חמין משחשיכה אבל מוסיפין עליהן כסות וכלים. ובבבלי נ"א א':³⁶ "אין טומנין את החמין בדבר שאינו מוסיף הבל אבל אם בא להוסיף מוסיף וכו' ", כל הברייתות עד סוף פירקין.

footnotes: ³⁵ כ"ה בקטעים שפרסם ר"ש אברמסון בתרביץ שכ"ו, עמ' 56. ובדפוסים חסרה המלה "בשבת". ³⁶ כגי' כתי"י וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 99.

44. **רבן שמעון בן גמליאל או' נוטל את הסדין וכו'.**בירושלמי לא הובאו דברי רשב"ג, ואמרו שם: כמה יהא עליהן ויהא מותר לכסותם? ר' זריקן בשם ר' חנינה אפילו מפה. אמר ר' זעירא ובלבד דבר שהוא מועיל. א"ר חיננא כל הדברים מועילים וכו'. והמשא והמתן הוא לדברי ת"ק. ועיין להלן. ובבבלי הנ"ל: כיצד הוא עושה רשב"ג אומר נוטל את הסדינין וכו'. וכ"ה ("כיצד") בכל הנוסחאות של הבבלי (עיין להלן), ומשמע מתוך גירסא זו שרשב"ג מפרש את דבר הת"ק, ואומר שאינו מוסיף כלים על הראשון אלא מחליף בחמים מהם. וכן מובא בחי' הרמב"ן וכן, כנראה, היא דעת הר"מ בפ"ד מה' שבת ה"ד, כמו שהבין במגיד משנה, וכמו שהוכיח בס' חלקת בנימין (נגד דעת הכ"מ). אבל הרמב"ן דחה פירוש זה והוא מבאר שרשב"ג משמיע לנו שאפילו לא היה אלא סדין גרידא מותר להוסיף, וכדברי הירושלמי שהעתקנו לעיל. אבל בתוספות (נ"א א') ד"ה כיצד מחקו בבבלי את המלים "כיצד הוא עושה", ופירשו שרשב"ג חולק על הת"ק שלא התיר אלא להוסיף אבל לא להחליף. ורבינו יונה (מובא ברשב"א ובמיוחס להריטב"א) הביא סיוע לדבריהם מן התוספתא שלא גרסו כאן כיצד, אבל הוא מעיד שם שבבבלי גרסינן כיצד בכל הספרים, ודחה את פירוש בעלי התוספות, ופירש כמו שכתבנו לעיל בשם הרמב"ן.

45. **ונותן את הגלופקרין.**בערוך ערך גלפקר פירש: כסות עבה של צמר, והן הן גושפקי, וישנין תחתיחן בחרף וכו'. ועיין אוה"ג, עמ' 53. ואין ספק שצדקו בעלי המלונים שפירשו שהוא κερβικάριον, cervicarium, כר חם, וכן בסורית: קלביקרא. וכן בכמה נוסחאות של משנת כלים פכ"ט מ"ב: קלובקרין, עיין בפיה"ג שם, עמ' 76. וכן במכילתא מס' דעמלק פ"א, עמ' 180: וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת או קלוקרון (ועיי"ש בשנו"ס) אחד. ובמכילתא דרשב"י שם, עמ' 122: וכי לא היה שם כסת אחת או גלובקרין וכו'. ועיין בס' אליהו זוטא פט"ו הוצ' רמא"ש, עמ' 198. (ע"פ המלונים). ומבעלי המלונים נעלמו דברי רב האי (הובאו ברש"י וברד"ק שופטים ד', י"ח) שפירש שגלופקרין היא שמיכה, עיי"ש. ויש להשלימו גם באוה"ג הנ"ל.

46. **לא אסרו להטמין וכו'.**רשב"א נ"א א' בשם התוספתא, כגירסתינו בערך. ובכי"ע: לא אמרו להטמין וכו'. וכ"ה ("לא אמרו") בבבלי נ"א א' בכי"מ, עיין דק"ס שם.

47. **אבל מפנה הוא לתוך מיחם אחר וכו'.**רשב"א הנ"ל. וכן ברש"י נ"א א' (בד' שונצינו, עיין דק"ס): אבל מפנה הוא למיחם אחר ומטמין, זהו לשון התוספתא. ובבבלי שם: אבל פינה ממיחם למיחם מותר. ומסתייע רש"י מלשון התוספתא שמותר לעשות כן לכתחילה. ועיין ר"מ פ"ד מה' שבת ה"ה, ובדק"ס, עמ' 99, הערה ע'.

50. **וכסה בדבר שאין ניטל וכו'.**עיין בתוספות נ"א א' ד"ה או שטמן, בבעל המאור ספ"ד, בס' הישר לר"ת, הוצ' מק"נ סי' ד'-א', בראבי"ה סי' ר"ז, ח"א, עמ' 297, ובהערות שם, ברשב"א כאן במקומו ועוד.

51. **נעורת של פשתן וכו'.**עיין במשנתנו פ"ד סמ"א ובבבלי שם מ"ט א' ומ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 53.

53. **ומיחם על גבי קדירה וכו'.**וכ"ה בבבלי נ"א ב' בכי"י, ובנוסחאות הגאונים והראשונים,³⁷ וכן הגיהו רש"י, הרמב"ן, והמיוחס להריטב"א, והרב המגיד (פ"ד מה' שבת ה"ו) ע"פ התוספתא כאן. ובהוצאות שלפנינו בבבלי: אבל לא קדרה על גבי מיחם ומיחם על גבי קדרה, ועיין ברש"י, ובגליון הגמרא, וברש"ל וברש"א שם. וכל הברייתות הנ"ל נעתקו בבבלי, אבל לא הזכירו אותן בירושלמי.

footnotes: ³⁷ עיין דק"ס, עמ' 99 הערות ק', ר'.

**וטח פיהם בבצק וכו'.**ופירש"י: בבצק הנילוש מבעוד יום. וכן פירשו רוב הראשונים שטח בבצק אפילו בשבת, ועיין בב"י טאו"ח סי' שי"ח. אבל בראבי"ה סי' ר"ט, ח"א, סוף עמ' 300: וטח את פיהם בבצק פירוש מערב שבת, דבשבת אסור משום ממרח. אי נמי בשבת, אינו שייך מירוח בו כמו בשעוה וכו'.

54. **וכשם שאין טומנין את החמין וכו'.**ירושלמי ספ"ד, ז' ע"א, בבלי הנ"ל. ועיין רש"י וברמב"ן וברשב"א שם.

55. **ולא את הצנון.**בירושלמי מוסיף: ורבי מתיר. וכן בבבלי: רבי התיר להטמין את הצונן. אבל בכי"י (עיין דק"ס) חסרים דברי רבי.

**אין מרסקין וכו'.**בבלי הנ"ל, ובירושלמי ליתא. ופירש"י: משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה שבורא המים האלו. ועיין בס' התרומה ה' שבת סי' רל"ה ומ"ש בחי' הרשב"א נ"א ב'.

55-56. **אבל מרסק הוא לתוך הכוס וכו'.**בבבלי הנ"ל: אבל נותן הוא לתוך הכוס וכו'. ופירש"י: ואעפ"י שנימוח מאליו. ומשמע מדבריו שלרסק לתוך הכוס אסור. אבל הר"מ בפכ"א מה' שבת הי"ג פסק כלשון התוספתא, עיין מ"ש במגיד משנה במקומו. וכן הוכיחו הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ה (בחידושים המיוחסים להר"ן), המאירי,³⁸ המיוחס להריטב"א בסוגיין והר"ן ספ"ד³⁹ מלשון התוספתא כאן שלתוך הכוס והקערה מותר לרסק אפילו בידים, ולא אסרו לרסק בידים אלא משום סרך סחיטה, אבל כשהוא מרסק לתוך הכוס והקערה לא גזרו, ודינו כפירות שאינם בני סחיטה, עיין בבבלי קמ"ד ב' ובר"מ הנ"ל הי"ב. ולפי פשוטו פירושו שמותר לרסק בתוך (לתוך=בתוך) הכוס והקערה (ואפילו ריקות), מפני שאינו נראה כמרסק לשם מים אלא כדי שלא יהא גוש אחד, והמים ממילא קאתו. ועיין ש"ך יו"ד ס' ר"א ס"ק ל', אות ע"א.

footnotes: ³⁸ ושם בד"ר: אבל מוחק הוא וכר. ³⁹ ושם בד"י: אבל מכסה הוא וכר.