1. **האומר ימיא וביציא וכו'.**וכ"ה בכי"ל. ובד: יממיא ומציא. ובכי"ע: יממיא וביציא. ומכאן ואילך אנו דנים בהשבעות בנוסחאות אמגושיות שמסתרסות בפי ההמון, או שהומצאו בכוונה ע"י הקוסמים הרמאים, והם פטפוטים של צרופי אותיות, שאף המגוש לא הבין אותם.¹ ולפיכך ברור שכל הפירושים בעניין זה אינם אלא השערה גרידא. ולפי הנוסחא שלפנינו המקויימת ע"י כי"ל, ובחלקה ע"י כי"ע, פירושה: האומר ימים ובצעים, כלומר פנייה לשרי הים ולשרי הבצעים.²

footnotes: ¹ עיין בבלי סוטה כ"ב א'. ועיין מ"ש להלן הערה 15. ² ביציא במקום "ביצין" בהשפעת "ימיא", כרגיל במקורות שלנו, עיין בריש משנת סוכה.

1-2. **ר' יהודה או' אומרי' ימיא וביציא.**וכן בד: ר' יהודה אומר אומרין ימיא ומציא. אבל בכי"ל: ר' יהודה או' ימיא וביציא. וכן בכי"ע: ר' יהודה אומ' יממיא ובוצציא. וגירסא זו של כי"ל וכי"ע בוודאי נכונה, שכן יוצא מסיגנון ר' יהודה להלן,³ שהוא מחמיר מן הת"ק. ובדרך השערה נ"ל שצ"ל: ר' יהודה אומר ימיאו⁴ בוציא, כלומר, ישביעו [אותו] הבלשים,⁵ שהרי כן היה דרכם להשביע את הנתבע למסים כשטען שאין לו כלום. וכן אמרו בפסיקתא דר"כ:⁶ כך הוא עשו הרשע מתהפיך, אייתי גולגלתיך, אייתי דימוסיך, אייתי ארנוניך, לית ליה קניס ליה, ומומי ליה.⁷ ור' יהודה קלל את האומר ימיא וביציא בלשון נופל על לשון, ממש כמו להלן, שו' 10.

footnotes: ³ שו' 3, שו' 4. ועיין מ"ש להלן, שו' 10. ⁴ והוי"ו של "ימיאו" נמשכה ל"ביציא", ויצא: וביציא. ⁵ עיין במלונו של יסטרוב ערך בצא ובמלונו של פיין סמית ללשון סורית ערך בצויא. ⁶ פסי' ב', י"א ע"א, ובמקבילות. ⁷ עיין בהערה י"ח שם.

2. **האומר דגן קרדן הרי זה מדרכי האמרי.**בד: דגן קררן. ובכי"ע וכי"ל: דגן וקדרין. ואף כאן נראה שהאומר פנה לדגן וארז (κέδρος) בהשבעה.⁸ אבל בירושלמי פ"ו ה"ט, ה' ע"ג: דרגי דרגיבת משום דרכי האמורי. ובשרי"ר שם (עמ' 82): דַגֶנת דַרגֶנֶת משם דרכי האמורי. ומדברי ר' יהודה להלן שם מוכח שהעיקר הוא דגנת.⁹ ועיין להלן.

footnotes: ⁸ אבל השוה קדרון רבא אצל Montgomery בספרו Aramaic Incantation Texts, עמ' 272. ⁹ ועיין מ"ש קרויס בס' הזכרון לאלכסנדר קהוט, Semitic Studies, עמ' 348 ואילך, ודבריו אינם מתקבלים.

3. **על שם דגון ע"ז שנאמ' לדגון אלהיהם ולשמחה.**בירושלמי הנ"ל: וראש דגון ושתי כפות ידיו (שמואל א' ה', ד').

3-4. **האומ' דני דנו הרי זה מדרכי האמורי.**בד, כי"ע, כי"ל ובילקוט המכירי לעמוס, עמ' 72: דני דני. אבל במכירי להושע (ד', י"ב) הוא מעתיק: תוספתא דשבת. האומר דינו דיני הרי זה וכו'. ובירושלמי שבת הנ"ל: דנו דני משום דרכי האמרי. ובשרי"ר שם, עמ' 82: דַני דַנּוי וכו'. ובבבלי כאן ס"ז ב': דונו דני יש בו וכו'. ובכ"י אוקספורד שם:¹⁰ דאנו דייני אין¹¹ בו משום וכו'. ובבבלי פסחים ד' א': ההוא דאמר דונו דיני, אמרי שמע מינה מדן קאתי וכו'. ובפתח עינים להחיד"א שם בשם לקוטי ר' בצלאל אשכנזי (ועיין גם באוה"ג פסחים, עמ' 2): כתב הרב המאירי בחידושיו, ראיתי בתשובת הגאונים שהיה אומר כך דרך לחש והשבעה המונית שיהיו כל דבריו מחוורים, ושהוא ילך בטוח בהשבעה זו לפני הדיין לזכות בדיניו, וזהו סרך ע"ז. והביאור ממ"ש במס' שבת לפי גירסתם¹² דיינו דינאי יש בו משום דרכי האמורי וכו'. הרי לך שהגאונים פירשו שיש לפנינו לחש והשבעה. ומתוך מקורות התלמוד אנו יודעים שההמון היה רגיל להשביע בלשון אני אוסר אותך (משנה שבועות פ"ד מי"ג), אני כובל אותך,¹³ וכבר הראיתי שהנוסחאות הללו מוצאם מן ההשבעות שבקמיעות.¹⁴ והשבעות הללו היו בין־לאומיות, והיונים השתמשו בנוסחאות עבריות והיהודים בנוסחאות יוניות, וכל המקפיד להשביע בלשון זרה דווקא הרי הוא משובח.¹⁵ ולפיכך אפשר מאד שהיהודים שמעו מן הקוסמים שהיו כותבים בספריהם: δένω (δέννω) [τόν] δεῖνα, אני אוסר את פלוני, ואמרו כן כשבועה שיכריחו את פלוני, עיין מ"ש על כ"ז בתרביץ שכ"ז (טבת תשי"ח), עמ' 188. ופשיטא שהכל אינו יוצא מידי גדר השערה, אבל הוא נראה לי המחוור ביותר מכל הפירושים שכתבו החכמים.

footnotes: ¹⁰ עיין דק"ס, עמ' 146, הע' א'. ¹¹ עיין מ"ש לעיל פ"ו, שו' 15, ולהלן הערה 12. ¹² כלומר, לפי גירסת הגאונים. אבל בספרים שהיו לפני המאירי היתה הגירסא בשבת: אין בו משום דרכי האמורי. וכן כתב בשבת ספ"ו: אבל אלו שהוזכרו אחרי כן כתבו גדולי הרבנים שבכלם גורסים יש בו משום דרכי האמורי. כלומר, רבינו הכיר הגירסא שלנו מפירש"י, אבל לא מן הספרים שהיו לפניו, עיין מ"ש לעיל הערה 11. ¹³ תוספתא שבועות פ"ג ה"ז, ירושלמי שם ספ"ד, ל"ה ע"ד, בבלי שם ל"ה א'. ואעפ"י שבבבלי שם אמר אביי שצריך להוסיף אוסרכם אני בשבועה, כובלכם אני בשבועה, לא אמר כן אלא משום שבלי הזכרת השם "שבועה" אינם חייבים משום שבועת העדות, אבל למעשה היו משביעים אף בלי הזכרת השם. ומסתימת לשון הירושלמי הנ"ל משמע שלשיטתו חייבים אף משום שבועת העדות. ועיין לעיל פ"ו, הע' 63. ¹⁴ עיין מ"ש בספרי היונית בא"י (אנגלית), עמ' 119 ואילך. ¹⁵ כפי שהרגישו כבר הסופרים הקדמונים, עיין מ"ש פליניאוס בספרו תולדות הטבע סכ"ח פ"ד, סי' כ', פולטרכוס de superstit. סי' ג' (166b). ועיין מ"ש Dieterich בספרו Schriften Kleine עמ' 222, ומ"ש גרינבאום בספרו Gesammelte Aufsatze, עמ' 122, ועמ' 119 ואילך. ועיין לעיל הע' 1.

4. **על שם דן ע"ז וכו'.**עיין רש"י ס"ז ב' ובמהרש"א שם ומ"ש בתכ"מ.

5-6. **השואל במקלו ואומ' אם אלך ואם לא אלך וכו'.**וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא, בילקוט, בל"ב מדות ובמכירי הושע ד', י"ב. אבל בא"ח בטעות: אם שלך אם לא לך. ובספרי שופטים פי' קע"א, עמ' 218: איזהו קוסם האוחז במקלו ואומר אם אלך אם לא אלך. והר"מ בסה"מ ל"ת ל"א הביא את הספרי, והוסיף: וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות בגמ' סנהדרין ותוספת שבת וספרי. ועיין בס' החינוך מצוה תקט"ז. ובר"מ פי"א מה' ע"ז סה"ו: ויש מי שנושא מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר, הוא שהנביא אומר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. ובס' הדר זקנים על התורה פ' שופטים, ס"ט ע"א: אלו בני אדם האוחזים מקל או רצועה או שאר דבר ומודדים בהם ורואים אם ילכו או לא ילכו אם יצליחו או לא יצליחו. ועיי"ש שהביא עוד קסם, והוסיף: ועדיין עושין כן בארץ אישקלאווינאה (Sclavonia). וכ"ה בסמ"ג לאוין נ"ב, י"א ע"א. והקסם במקל היה נפוץ מאד, כידוע.

7-8. **האומ' מרפא הרי זה מדרכי האמרי.**כ"ה בכל הנוסחאות. וכבר הראינו לעיל פ"ו, שו' 15, ולעיל הע' 12, שכמה מן הקדמונים גרסו בכמה הלכות בפרק זה "אין בו משום דרכי האמורי", ועיין מ"ש להלן בסמוך. ובערוך ערך עטש וכן בילקוט שמעוני תהלים רמז תתע"ד מביאים בשם מדרש ילמדנו: תדע לך שכך הוא, אדם עוטש והוא אומר לו חיים טובים וכו'. ועיין גם בילקוט ת"ת¹⁶ שמביא כן בשם כמה מדרשים. וכן בפרקי דר"א פנ"ב: לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים וכו', כלומר, חייב אדם לומר לעצמו (אם אין אחרים) חיים וכו'.¹⁷ וכן בירושלמי ברכות פ"ו ה"ו, י' ע"ד: אהן דעטיש גו מיכלא¹⁸ אסיר למימר¹⁹ ייס,²⁰ בגין סכנתא דנפשא. וכן התירו לומר מרפא בבבלי ברכות נ"ג א', עיין להלן. ובהכרח שלפני כל המקורות הנ"ל היתה כאן הגירסא אין בו משום דרכי האמורי. ועיין במאירי כאן ספ"ו. ועיין מ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס סנהדרין נ"ב ב'. ומקום הספק הוא מפני שהגוים ראו לפעמים נחש רע (מות) בעיטוש,²¹ עיין במלונו של Liddell and Scott ערך πταίρω. וכבר העיר לוי הנ"ל (לעיל פ"ו, הערה 2), עמ' 132, על דברי פליניאוס²² המעיד שהמנהג הוא לברך את המתעטש.²³ והוא ציין גם לספרו של Petronius סעודה של טרימלכיון סי' צ"ח. אבל בשבילנו חשובה יותר האפיגרמה (וציין לה לוי שם) היתומה שבאנתולוגיה היונית סי"א, סי' רס"ח:²⁴Πρόκλος κτλ. οὐδέ λέγει Ζεῦ σωσον εαν πταρη οὐ γαρ ακούει της ρινός. πολυ γαρ της άκοης άπέχει. פרוקלוס וכו' אינו אומר "זיווס הצילני" כשהוא מתעטש,²⁵ מפני שאינו שומע את [קול] חוטמו: הוא (כלומר, החוטם) רחוק מאד מאזניו. ועיין בחומר הרב שהביא פרויס בספרו Biblisch-talmudische Medizin, עמ' 84 ואילך. ואעפ"י שאף הגויים²⁶ נהגו כן, אין בו משום דרכי האמורי מפני שהוא מנהג קדמון של בני ישראל.

footnotes: ¹⁶ עיין בספרו של מאן The Bible as Read וכו', עמ' שמ"ג. ¹⁷ עיין מ"ש להלן הע' 19. ועיין לעיל שם. וכן בילמדנו הנ"ל: היה אדם עוטש ומת. ¹⁸ בדרך כלל משמש העיטוש סימן טוב אצל היהודים, עיין בבלי ברכות כ"ד ב', נ"ז ב'. ומדברי פליניאוס (תולדות הטבע סכ"ה פ"ה, סי' כ"ו) מוכח שייחסו חשיבות מיוחדת לעיטוש בשעת הסעודה. ¹⁹ בהוצ' לונץ הוסיפו בפנים (ע"פ כי"ר והראשונים): [ליה], כלומר, אחרים אסורים לומר לו וכו'. אבל אין ספק שהגירסא שלפנינו נכונה. ובסמ"ג עשין כ"ז, קי"ב ע"א, מעתיק בשם ירושלמי תענית: אסור ליה למימר וכו', ולפ"ז ברור שהכוונה שאסור לו לומר לעצמו בשעת האכילה, וכן מוכח מלשון פרקי דר' אליעזר שהעתקנו לעיל בפנים. ולהלן, הערה 25, נראה שאף הגויים היו אומרים כן לעצמם בשעת העיטוש, בזמן שלא היו אחרים שיאמרו להם. וכן הדין נותן שהרי אמרו בירושלמי שאינו אומר כן מפני הסכנה, שמא יקדים קנה לוושט, ואין סכנה זו קיימת אלא כשאומר כן לעצמו בשעת האכילה. ²⁰ ϊασις מרפא. ובערוך ערך זיטא, וכן כמה מן הראשונים, גרסו בירושלמי: זט, ζηθι חיי, לחיים (קרויס). ובכי"ר שם: זס, σως בטוח מסכנה. ובראבי"ה ח"א סי' ק"כ, עמ' 102: זיזם (=זוזן), σωζον הציל (ועיין מ"ש Wellhausen בספרו Einleitung in die drei ersten Evang., עמ' 33, ומ"ש Montgomery בספרו Aramaic Incantation Texts, עמ' 53, הע' 14, ועמ' 129), או שהכוונה ל-σωσον עיין להלן הערות 24, 26. ובאהצו"י שם, עמ' 157, מביא בשם כמה מן הראשונים שגרסו בירושלמי: אסותא, ואינו אלא תיקון ע"פ הבבלי ברכות נ"ג א', לפי גירסת כי"מ. ²¹ אצל היהודים ע"פ רוב נחש טוב, עיין לעיל הע' 18. אבל עיי"ש הע' 17. ²² סכ"ח פ"ה סי' כ"ג. ²³ Sternuentis salutamus. ²⁵ ומכאן שהמתעטש מברך את עצמו, כשאין אחד שיברך אותו, עיין מ"ש לעיל הע' 19. ²⁶ לרבות את הנוצרים (עיין בספרו של פרויס שהזכרנו בפנים, עמ' 84) שאמרו: Deus te adiuvet (במקום Ζεῦ σῶσον), למרות התנגדותו הנמרצת של אוגוסטינוס (עיין פרויס הנ"ל, עמ' 85 הערה 5).

8. **אין או' מרפא מפני בטול תורה.**בכי"ע: לא א' מרפא מפני בטל תורה. ולפי גירסא זו מוסרת התוספתא על מנהג ר' אלעזר בר' צדוק גרידא. והכתיב "בטל" הוא גם בבבלי ברכות נ"ג א' לפי גירסת הגאונים, עיין באוה"ג שם, התשובות, עמ' 127. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 130, שו' 21.

9. **של בית רבן גמליאל לא היו או' מרפא מפני דרכי האמורי.**וכע"ז בד, אבל בכי"ע ובכי"ל חסרות המלים "מפני דרכי האמורי", ולא עוד אלא שבכי"ל חסרות גם המלים "לא היו", וגורס: של בית רבן גמליאל או' מרפא. וברור שגי' כי"ע המקויימת בעיקרה אף ע"י כי"ל נכונה. וכן מעתיק בערוך ערך רפא: בגמ' דפ' אלו דברים זה בתוספת שבת בענין דרכי האמרי של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בבית המדרש. ולפ"ז ברור שהכל הוא מדברי ר"א בר' צדוק,²⁷ ולפי דבריו למד את ההלכה שלו ממנהג בית רבן גמליאל שלא היו אומרים מרפא מפני בטול בית המדרש. וכן מפורש בבבלי ברכות נ"ג א': תניא נמי הכי של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא (בכי"מ: אסותא) בבית המדרש מפני בטול בית המדרש.

footnotes: ²⁷ והוא רגיל למסור מנהגי בית רבן גמליאל, עיין בקונקורדנציא לתוספתא של הרח"י קוסובסקי ח"א, עמ' 314, ערך ר"א בר' צדוק.

9-10. **האומר יתיר ונותר הרי זה מדרכי האמורי.**נראה שהפירוש הוא שאמרו כן בשעת כנוס התבואה, שהכל הוא יתיר ונותר מן השנה שעברה, והשנה לא הצליחה, והוא לחש מעין רעה. וכן מעיד פליניאוס:²⁸ כשאנו מאספים את בכורי התפוחים אנו אומרים, הללו הם ישנים (כלומר, שנותר מן השנה שעברה), אנו רוצים בחדשים.²⁹

footnotes: ²⁸ תולדות הטבע סכ"ח פ"ה, סי' כ"ג. ²⁹ Haec vetera esse dicimus, alia nova optamus.

10. **לא יהא לו בביתו יתיר וכו'.**כלומר, ר' יהודה קלל את האומר כן. ועיין מ"ש לעיל שו' 1–2.

11-12. **האומ' שתו והותירו הרי זה מדרכי האמרי. שתו והותירו לא מדרכי האמרי.**בד ובכי"ל: האומר אשתה ואתיר' (בכי"ל: ואתרי) הרי זה מדרכי האמורי שתו והותירו לא מדרכי האמורי. ובכי"ע ישנה רק הבבא הראשונה שלפנינו. ובבבלי ס"ז ב': אשתה ואותיר אשתה ואותיר יש בו משום דרכי האמורי. אבל בכ"י אוקספורד שם, בילקוט אחרי מות סי' תקפ"ז, ובמאירי בספ"ו: אין בו משום דרכי האמורי. ולפ"ז נראה שלפנינו נכנסו שתי הגירסאות, והנכון הוא כגירסת התוספתא ברוב המקומות, והנוסחא השניה הוא נוסח הבבלי לפי המסורת הנ"ל, ועיין מ"ש לעיל פ"ו, שו' 15. ובדפוסים ובכי"ל עשו פשרה בין הגירסאות וחילקו בין "אשתה" ובין "שתו". אבל וודאי גמור אין כאן, ושמא צ"ל בבבא שנייה: שתו והתרוו וכו', כלומר, שתו ושכרו (עיין שה"ש ה', א'). ועיין גירסת כי"ל ברישא ולהלן בסמוך. וכנראה שהחשש באומר "הותירו" הוא שמא משייר מן היין לשדים, ובבבלי לא חששו לה,³⁰ אבל בתוספתא אסרוה משום דרכי האמורי. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 66. ושמא מטעם זה הקפידו שלא לשתות משיירי הכוס, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 462, שו' 57, ד"ה ולא יתן.

footnotes: ³⁰ עיין בפירש"י ד"ה אשתה ובמאירי ספ"ו.

12. **שתו והותירו חמרא לחייכון וכו'.**בכי"ל: אשתו ואתרוו (כלומר, שתו והשתכרו) וכו'. ועיין מ"ש לעיל. אבל הנכון הוא, כנראה, כלפנינו. ואעפ"י שכן נהגו גם הגויים,³¹ מ"מ לא חששו לו, מפני שהוא מנהג יהודי עתיק, עיין בתנחומא פרש' פקודי סי' ב'.

footnotes: ³¹ עיין מ"ש לוי הנ"ל (לעיל פ"ו הע' 2), עמ' 133, שציין ל־Dio Cassius סע"ב פי"ח ול־Ambrosius בספרו de Helia et ieiunio פי"ז.

13. **על כל חבית וחבית שפתח וכו'.**בבבלי ס"ז ב':³² ועל כל ככר וככר וכוס וכוס וכו'. ושמא צ"ל: ועל כל כד וכד וכו', והיינו כד היינו חבית, כב"ק כ"ז א'. [תיקונים והשלמות: נשמט הציון לירושלמי ברכות ספ״ו, י׳ ע״ד: מעשה בר׳ עקיבה שעשה משתה לשמעון בנו על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה, ואומר חמרא טבא לחיי רבנן ולתלמידיהון. ומכאן שהגירסא ״שפתח״, ״שהיה פותח״ היא בדווקא, והיה מברך ברכת הטוב והמטיב על שלא החמיץ יינו, כרבי בירושלמי לעיל שם, עיין מ״ש בפירושו בהלכות הירושלמי להרמב״ם, עמ׳ מ״ב, סוף הערה צ׳.]

footnotes: ³² לפי כ"י אוקספורד, עיין דק"ס, עמ' 147, הע' ט'.

14-15. **האומ' לאו לאו הרי זה מדרכי האמרי.**וכ"ה בד ובירושלמי פ"ו ה"ט, ח' ע"ג. אבל בכי"ע ובכי"ל: האומ' לא לא וכו'. ובקומץ מנחה כאן, וכן הר"י שור בספרו משנת ר' יעקב (ווארשא תר"ץ), ט"ז ע"א, קשר את הבבא שלנו בדברי רבא בבבלי שבועות ל"ו א' שהאומר לאו לאו (תרי זימני) היא שבועה. ויותר נ"ל שיש כאן לחש ("לא - לא") שנאמר בשעה שהפסיק דקל או כלב או אשה בין שני אנשים (עיין להלן, שו' 17–18), ובמקום הלחש תקנו חז"ל (פסחים קי"א א') שיאמר פסוק המתחיל בלא ומסיים בלא.³³

footnotes: ³³ ועיין היטב בבבלי ברכות ס"ב סע"א ובזהר חדש רות, ד' אמשטרדם, ס"ג ע"ד.

15. **אע"פ שאין ראיה לדבר וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ר' יהודה אומר משו' עבודה זרה וכו'. ונוסחא זו מתאימה יותר למ"ש בתוספתא לעיל, שו' 3, ושו' 4.

15-16. **ויאמרו לאל סור ממנו וכו'.**בפסוק מנוקד: לָאל, והרי כבר צויין לעיל ח"א, עמ' 728 הערה 78, שבא"י חברו את המלה לא (בלמי"ד גרידא) למלה שלאחריה (כמו לחולין=לא חולין), והרי כשאומר לא לא נראה כאילו אומר לא אל, ונתנו סימן בפסוק של איוב. (ע"פ תו"ש להרמ"מ כשר ח"ב, עמ' תנ"ג). ועיין גם באיוב ל"ג, ו'.

16. **הקושר חוט על גבי אדום וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות. ועיין מ"ש להלן בשם ל"ב מדות ומנוה"מ. ולפי גירסתנו פירושו שהוא קושר חוט על בגד או מטלית אדומה, כדי שתראה כשתים. ועיין לעיל פ"ו שו' 2–3, ומש"ש. ובח"ד פירש שהוא עושה קשרים (איסורי קוסמים) בחוט על גבי חולה במחלת רוזיפילא³⁴ בלעז, ושעדיין היו עושים כן בזמנו, עיי"ש.

footnotes: ³⁴ עיין מ"ש פרויס בספרו .Biblisch-talmudische Mediz, עמ' 165.

17. **ר' לעזר בי ר' צדוק או' הרי זה מדרכי וכו'.**וכע"ז בד ובכי"ע. אבל בכי"ל: ור' צדוק אומ' וכו'. וכן בל"ב מדות (עמ' 492, שורה 8): ר' צדוק אומ' הקושר על חוט אדום הרי זה מדרכי האמרי. ובמנורת המאור ח"ד, עמ' 444: ר' צדוק אומר הקושר על ידו חוט אדום הרי זה מדרכי האמורי. ועיין לעיל פ"ו, שו' 2–3, ומש"ש.

17-18. **האומר אל תעבר בינותינו שלא תפסק אהבתנו הרי זה וכו'.**ארחות חיים ח"ב, עמ' 620, ל"ב מדות הנ"ל. ובמנוה"מ הנ"ל: אל תעבור עלינו שלא תפסיק וכו'. ובמהרי"ק שרש פ"ח, ד' קרימונא ס"ד ע"ד: וכן שנינו בתוספתא האומר אל תפסוק בינינו פן תפסוק אהבתינו וכו'. ואמונה טפלה זו נזכרת אצל אווגוסטינוס,³⁵ ולפי דבריו אם הפסיקה אבן, או עבר כלב, או ילד בין שני ידידים שהלכו משולבי זרוע³⁶ (iunctin ambulantibus amicis) היו נוהגים לדרוך על האבן ולהכות את הילד ואת הכלב. והוא מבאר את הטעם מפני שראו בהם מפסיק ידידות.³⁷ ועיין מ"ש לעיל, שו' 14–15, ד"ה ויותר נ"ל, ובבלי הוריות י"ג ב'.

footnotes: ³⁵ .de doctrina Chr ס"ב פ"כ, סי' ל"א; PL כרך ל"ד, עמ' 50. ³⁶ Iunctim ambulantibus amicis. ³⁷ Diremptor amicitiae.

18-19. **ואם מפני כבוד הרי ז ה מותר.**ל"ב מדות ומהרי"ק הנ"ל. ופירושו שאם אין מניחים לאדם שלישי לעבור ביניהם, מפני שהוא נגד הנימוס מותר.

19. **אי זהו מנחש האומר נפלה מקלי מידי וכו'.**ספרי שופטים פי' קע"א, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 219, בבלי סנהדרין ס"ה סע"ב. ובסה"מ להר"מ ל"ת ל"ג הביא את הספרי והוסיף: וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשביעי משבת, ועיי"ש בהוצ' הר"ח הילר (הוצאה שניה), ק"ה ע"א, הערה 11, ובס' החינוך מצוה רנ"ג. וכנראה שלפני הר"מ היתה חלוקת הפרקים כלפנינו וכי"ע. והניחושים הללו (σύμβολα) היו נפוצים מאד בין ההמונים, עיין מ"ש לוי הנ"ל (לעיל פ"ו הערה 2), עמ' 135 ואילך.

21. **עבר נחש מימיני ושועל משמאלי.**וכע"ז בכל נוסחאות הספרי והבבלי הנ"ל. אבל במדרש ל"ב מדות, עמ' 293: עבר שועל לימינו ונחש לשמאלו. ובמנוה"מ ח"ד, עמ' 443: קרא שועל על ימיני עבר נחש לשמאלי. וגם בר"מ פי"א מה' ע"ז ה"ד: הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום וכו'.

**ופסק צבי את הדרך וכו'.**בספרי הנ"ל (בד ובכי"ע לונדון): ופסק זנבו את הדרך וכו'. אבל בשאר נוסחאות הספרי כלפנינו. וכן מעתיק משם בס' השרשים לאבן ג'נאח ערך נחש, הוצ' בכר, סוף עמ' 299.

22. **שהרי שחרית היא וראש חדש היא וכו'.**וכ"ה ("שהרי") אף בד ובכי"ע, ובספרי.³⁸ ולפ"ז הדברים דבוקים למעלה, והוא עניין אחד. אבל בכי"ל, שאר נוסחאות הספרי והבבלי חסרה המלה "שהרי", ולפ"ז הם שני עניינים, עיין בפירש"י בבבלי שם. ועיין בס' חסידים ד' בולוניא סי' נ"ט, ונראה מדבריו שהקפידו להתחיל בדבר מצוה בראש חודש. ועיין בב"י טיו"ד סי' קע"ט שהעיר על הסמ"ק סי' קל"ו (ארחות חיים ח"ב, עמ' 238): ומה שנהגו קדמונינו להתחיל המסכתות בר"ח, זהו להמתין הבחורים וכו' ואף לסימן טוב וכו'.

footnotes: ³⁸ לפי גירסת הדפוסים, כ"י אוקספורד וס' השרשים שהזכרנו לעיל בפנים.

**ומוצאי שבת היא.**בספרי הנ"ל (בנוסח הדפוס): שהרי ערב שבת היא, מוצאי שב' היא. וכנראה שהקפידו שלא לסיים את ימות החול בדבר רע. אבל בכל שאר נוסחאות הספרי לא נזכר ערב שבת. ועיין בהערות הר"א פינקלשטין שם הערה 5, והשוה ס' השרשים חנ"ל.

23. **זה המעביר על העין.**כ"ה בכל נוסחאות התוספתא והספרי הנ"ל. וכן בתו"כ קדושים פ"ו ה"ב, צ' ע"ג: המעביר על העינים. ובבבלי סנהדרין ס"ה ב': זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. ובערוך ערך זכור: בתוספת שבת ובספרי פ' שופטים ת"ר מעונן זה המעביר ז' מיני זמר זכורו על העין. וכנראה שיש כאן תרכובת של שתי נוסחאות: מעביר ז' מיני זמר, ומעביר ז' מיני זכור. ועיין בפירש"י. וביד רמה השיג עליו ופירש ששורפים ז' אברי זכרות ממינים שונים ומעבירים את האפר על העין. ורבינו הלל בפירושו לספרי (נ"ו רע"ג) הנ"ל פירש ששבעה מיני זכור הם שבעה מיני כשפניות. והראב"ד בפי' לתו"כ הנ"ל: המעביר מיני זכור על גבי עיניו בהשבעה. וברור מתוך העניין שר' ישמעאל פירש המעונן המשביח ע"י כישוף את העין שתראה מה שעין רגילה אינה רואה. ולפי הגירסא הראשונה של הערוך בבבלי, שבעה מיני זמר פירושו שבעה מיני לחשים, έπωδαί, incantationes, כפירוש הראב"ד (ועיין בהערת קהוט בעה"ש). ואף לפי הגירסא השניה, כנראה, פירושו שבעה מיני השבעות, עיין מ"ש שמואל קרויס בכתבי האוניברסיטה ובית הספרים בירושלים (קדם ויהדות) ח"א, מדור X, עמ' 10. ולפי הגירסא של מקורות התנאים הנ"ל משמע שר' ישמעאל אוסר ללחוש לעין הרע, ומעונן פירושו מעביר כלים ידועים על העין כדי לבטל עין רעה, או מחלת העין. ור"ע והחכמים נחלקו עליו, ולפיכך השמיטה הר"מ. ועיין מ"ש להלן, שו' 40–41, ד"ה אבל, ד"ה ולגירסת.

23-24. **אילו נותני עתים, כגון אילו שאומ' היום יפה לצאת.**בכי"ל: היום יפה לעשות. ודוגמא זו והבאה אחריה חסרות בתו"כ ובספרי, אבל ישנה גם בבבלי הנ"ל, והדוגמא השלישית והרביעית חסרות אף בבבלי, ואינן נזכרות אלא בתוספתא גרידא. ומתוך העניין כאן אפשר לפרש שבסידרא הראשונה של הדוגמאות לא כיוונו ל"עונות" קבועות של סדרי הזמנים, אלא לימים בודדים שסימניהם מוכיחים עליהם שהם מוצלחים ובלתי מוצלחים, ושתי הדוגמאות האחרונות (חמה וכו' גשמים וכו') מבארות את הראשונות. והתוספתא לא דברה בבבא זו כלל בעונות הקבועות בשנה שהן יפות ומוצלחות או להפך.³⁹ ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ³⁹ עיין לדוגמא בפי' ספר יצירה המיוחס להרוקח, כ"א ע"ד: אילין יומיא דטב למיפק באורחא וכו'. ואצל אומות העולם היו לוחות קבועים בעניינים הללו, עיין לדוגמא ברשימה של Hesiodus בספרו מלאכה וימים חרוז 769 ואילך, ועוד אצל כמה סופרים קדמונים, והדברים ידועים. וכבר ישבו רבותינו הראשונים על מדוכה זו, עיין באוה"ג כאן, התשובות, עמ' 160 ואילך, תשובת הרמב"ן בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' רפ"ג (=ארחות חיים ח"ב, עמ' 620 ואילך), מאירי כאן קנ"ו א' וסנהדרין, עמ' 251, חי' הר"ן שם ס"ה ב' ועוד, עיין מ"ש להלן. ועיין מ"ש ר"א מרכס בשנתון של צינציגטי ח"ג, עמ' 312 ואילך, 343 ואילך.

24. **היום חמה נחפית וכו'.**בל"ב מדות, עמ' 293: היום חמה נהפכת. וכן במנוה"מ ח"ד, עמ' 443: היום חמה נהפכה. והנכון כלפנינו, ופירושו שהיום חמה מתכסית, והוא כנראה סימן רע,⁴⁰ וכשגשמים יורדים הוא סימן טוב.

footnotes: ⁴⁰ בברכות ל"ד ב': רבא ביומא דעיבא לא הוה גזר תעניתא, שנא' סכות בענן לך מעבור תפלה. ופירש רב האיי (גנזי ירושלים של ר"א ווערטהיימער ח"ב, ט"ו ע"ב) שהכתוב שמו סימן רע. ויש להוסיף פירוש זה לאוה"ג שם, הפירושים, עמ' 47.

25-26. **כגון אילו שהן אומ' למודי ערבי שביעיות להיות יפות ועקידות וכו'.**בד יפות ועקודות, ובכי"ע: יפות ועקורות. ובתו"כ הנ"ל: יפות עקורות (ובשני כי"י שם: עקרות). ובספרי הנ"ל: להיות חטים יפות עקורות. ובבבלי סנהדרין ס"ה ב': חיטין יפות עיקורי קטניות וכו', ועיין ברש"י וביד רמה שם שנתן כמה פירושים, ונדחק מאד בפירוש הדברים.⁴¹ ולולא דברי רבותינו היה נ"ל לחלק את המלים בברייתא, כמו שחלקתי בפנים, והכוונה היא שהוא אומר, רגילות ערבי שביעיות להיות יפות ועקרות, כלומר, התבואה יפה, אבל עקרה, אינה מזריעה יפה, והוא הזרע שפליניאוס⁴² קורא לו, זרע עקר (semen sterile). והמעונן אומר כן מפני שהוא מאמין שע"פ טבע הדברים התבואה יפה בערב שביעית, כדי שתספיק אף לשביעית אבל היא עקרה, מפני שבין כך ובין כך אסור לזרוע אותה בשביעית, וזורעים ממנה למוצאי שביעית, והיא מתקלקלת בשביעית, עיין מ"ש פליניאוס הנ"ל, אבל הוציא קטניות מן הכלל. והרי התורה (ויקרא כ"ה, כ"א) הבטיחה: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים וכו'. ולא נתנה גבול לדבריה, בין לטיב הזרע ובין תבואה וקטניות. ולפי פשוטם של דברים הכניס ר"ע בבבא זו אף את העתים הקבועים לתוך איסור מעונן, וכדברי הר"מ בספר המצות (ל"ת ל"ב): ולשון ספרא לא תעוננו אלו נותני העתים, כי הוא נגזר מן עונה, רוצה לומר לא יהיה בכם מעונן שיאמר העת הפלונית טובה והעונה הפלונית רעה וכו'. ובחבורו (פי"א מה' ע"ז ה"ח) כתב: איזה מעונן אלו נותני עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב וכו' שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני.⁴³ והחולקים על הר"מ (עיין לעיל הערה 39) פירשו את הברייתא בדרך שאין לה עניין לאיצטגנינות. וכן כותב ר' אברהם בר חייא הנשיא:⁴⁴ ואמרו במעונן ר' עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות וכו' (כלשון הברייתא בבבלי), ואלו מחשבי עתים ושעות הם הסומכים על נסיוניהם אשר נסו בימיהם מדרך סברתם, ואינם רואים זה מדרך חכמת המזלות ולא ממהלכות הכוכבים, מפני שחכמת המזלות אינה נותנת חומרא ליום ידוע מכל שבוע וכו', וכן (אין) ערבי שביעיות יפות לחטים, ולא נוהגות מנהג אחר לדבריהם.⁴⁵ ובמדרש ל"ב מדות, עמ' 293 הנ"ל, השמיט את הדוגמאות שלנו, ולא הביא אלא את הראשונות. ולאמיתו של דבר הרי כבר נחלקו בתלמוד עצמו בעניין זה, ור' חנינא סובר (בבלי שבת קנ"ו א') שיש מזל לישראל. וכן אמרו בקהלת רבה פ"ג ריש סי' ט': אמר שלמה הואיל ועתים עתים הן לכל, מה מהני אומנה באומנותיה וכשירה בכשרותיה.⁴⁶ ובתשובת הרמב"ן הנ"ל (ועיין לעיל, הערה 39) הביא כמה ראייות מן התלמוד שמותר לסמוך על איצטגנינות. והרשב"א בשו"ת ח"א סי' תי"ג העיר: ושמעתי שאף ר' עקיבא שאמר מעונן זה המחשב עתים ושעות, ואומר היום יפה לצאת וכו' הוא עשה תפלה ידועה למוצאי שבת.⁴⁷

footnotes: ⁴¹ ועיין בפי' רבינו הלל לספרי שם, נ"ו ע"ג. וכנראה שהיתה לו גירסא אחרת בבבלי ובתו"כ הנ"ל בסוף הבבא הבאה, עיי"ש. ⁴² תולדות הטבע סי"ח רפנ"ד, סי' קצ"ה. ⁴³ וכן כותב ר' אבא מרי בר' משה (ס' מנחת קנאות פרעשבורג תקצ"ח, עמ' 33): מעונן ר"ע אומר זה המחשב עתים ושעות וכו', והפי' הנכון שמחשב אותן עתים ושעות ע"פ איצטגנינות להכי נקט לשון מחשב, לפי שהוא צריך עיון וחשבון, וכן כתב הרמב"ם ז"ל: איזהו מעונן אלו נותני עונות וכו'. ⁴⁴ ס' היובל לכבוד ארי' שווארץ, עמ' 34. ⁴⁵ כלומר, הוא מתנגד למה שקראו היונים ήμέραι μελαίναι (dies atri), וכדברי הירושלמי בע"ז (פ"א ה"ב, ל"ט ע"ג): מילני אימירא וכו', מאן דזרע טלופחין בההוא יומא לא מצלחין. ולדברי הרב אין הדבר עניין לאצטרולוגיא שראה בה חשבון וחכמה. ⁴⁶ כלומר, זריז בזריזותו, עיין מ"ש על מלה זו בתס"ר ח"ב, עמ' 148. ⁴⁷ כוונתו להבדלה דר"ע, וחלק ממנה הובאה בס' הקנה הארוך, ק"ז סע"ב, ונמצאת בכמה כי"י, עיין מ"ש גרשם שלום בספרו Major trends, עמ' 68, שם, עמ' 365, הע' 100.

26. **קטניות להיות רעות.**בסנהדרין הנ"ל: עיקורי (עיין מ"ש לעיל) קטניות מהיות רעות. ועיין ביד רמה שם. אבל בנוסחאות של מקורות התנאים הנ"ל כלפנינו.

**אילו אוחזי העינים.**תו"כ, ספרי ובבלי הנ"ל. ובמשנת סנהדרין ספ"ז: המכשף העושה מעשה חייב, ולא האוחז את העינים. ר' עקיבא וכו' העושה מעשה חייב, האוחז את העינים פטור. ובפיה"מ להר"מ שם: פטור, כלומר פטור, אבל אסור, כעין פטורי שבת, אבל חייב מלקות. כלומר מכת מרדות, עיין בחבורו פי"א מה' ע"ז הט"ו. ולעיל שם ה"ט כתב: וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה, כלומר, מדאורייתא, עיין בכ"מ הט"ו שם ובב"י טיו"ד סי' קע"ט ובלח"מ ה"ט שם, ומ"ש בעבודת המלך שם. ובסמ"ק סי' קל"ו: ובתוספתא מפרש לא תעוננו זה האוחז את העינים דחייב, ופטור דאמרינן התם (משנת סנהדרין ספ"ז הנ"ל; תוספתא שם פ"י סה"ה) זהו ממיתה אך לוקה, למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכו'. וכוונתו בשם תוספתא לברייתא שבבבלי סנהדרין הנ"ל, כרגיל אצל הראשונים לקרוא לברייתות "תוספתא" (עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך). ודברי הסמ"ק הובאו בארחות חייב ח"ב, עמ' 238.

26-27. **סוקרין את האילן בסקרה וכו'.**פירשנוה לעיל ח"ב, עמ' 492. ועיין מ"ש לוי הנ"ל (לעיל פ"ו, הע' 2), עמ' 136 ואילך.

28. **ממשיכין יין ושמן בצינורות וכו'.**בבלי ברכות נ' ב'. ופירש"י: משום סימן טוב, ואין כאן משום בזיון והפסד, לפי שמקבלין אותו בראש פי הצינור בכלי. אבל רוב הראשונים חולקים עליו, וסוברים שבמנהג זה יש עיקר שמחת חתן וכלה ומותר אפילו אם היין הולך לאיבוד,⁴⁸ עיין ברשב"א ובמאירי במקומו. וכן משמע במחז"ו, עמ' 589, וכן מסיק בראבי"ה ח"א סי' קל"ז, עמ' 126: שופכין מקצת יין לפני החתן והכלה כעין ממשיכין היין. וכן מוכח במס' שמחות פ"ח ה"ד הוצ' היגר, עמ' 150: ממשיכין יין וכו' ואין חוששין משום דרכי האמורי, ואין חוששין משום אבוד אוכלין. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 173 ואילך.

footnotes: ⁴⁸ ואינו גרוע מזילוף ע"ג קרקע, עיין בבלי פסחים כ' ב' וב"ק קט"ו ב'.

30. **שנכנסו לכבול וכו'.**במס' שמחות הנ"ל: שנכנסו אצל ר' זכאי לכבול וכו'. ועיין בס' יחוסי תו"א ערך ר' זכאי (ב'), הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' קכ"א, ובהערות שם. ומעשה זה לא נזכר בבבלי, ומשמיעים לנו שחתן וכלה לאו דווקא אלא כל שהוא מפני הכבוד מותר. (ח"ד). ובכי"ל: שנכנסו לרחוץ בכבול המשיכו אותה העיר וכו'. ועיין להלן סוף מו"ק ובבבלי פסחים נ"א א'.

30-31. **שורפין את המלכים וכו'.**בד, כי"ע וכי"ל: על המלכים וכו'. וכ"ה בבבלי סנהדרין נ"ב ב' וע"ז י"א א'. ופירושו ששורפין כלי תשמישו של המלך, כמפורש להלן ובתוספתא סנהדרין פ"ד סה"ב, ירושלמי שם ספ"ב, כ' ע"ג, ובבבלי הנ"ל, וכן משמע מן הפסוק שמביא לראייה. ומ"מ לא הגהתי בפנים, מפני שהרי מפורש בשמואל א' ל"ב, י"ב, ששרפו את בשר המלך ובניו וקברו את עצמותיהם. ואעפ"י שבתרגום שם מפורש: וקלו עליהון כמא דקלן על מלכיא תמן, מ"מ מפשוטו של מקרא משמע ששרפו את גופותיהם, עיין בפי' הרד"ק שם, ובפי' הרד"ל לפרקי דר"א פי"ז, מ"א ע"א, הערה מ"ח, שפירשו כפשוטו של מקרא. ועיין מ"ש פרופ' בנימין מזר בקובץ קדם ח"ב (ירושלים תש"ה), עמ' 126 ואילך.

31. **ולא מדרכי האמרי.**עיין מ"ש E.Rohde בספרו Psyche הוצאה שלישית (1903), ח"א, עמ' 24 ואילך, על מנהג היונים בנידון זה.

32. **כשם ששורפין על המלכים וכו'.**להלן סנהדרין פ"ד ה"ג, בבלי ע"ז הנ"ל. ובתורת האדם להרמב"ן ריש עניין ההוצאה, ד"ו ל"א ע"ג, ובשו"ת הריב"ש סי' קנ"ח הביאוה בשם תוספתא סנהדרין. ובטיו"ד הביאה בשם תוספתא סתם. ועיין להלן.

**כך שורפין על הנשיאים אבל לא על הדיוטות.**וכ"ה בתוספתא סנהדרין הנ"ל ובמדרש ל"ב מדות, עמ' 295. ופי' בתוה"א הנ"ל: הילכך אם בא לשרוף על ההדיוטות מעכבין על ידו, דאיכא יהורא והשחתה. ועיין בברכי יוסף יו"ד ריש סי' שמ"ח. אבל בבבלי ליתא "אבל לא על הדיוטות". ובס' יוחסין השלם, 61 ע"א: וכמו שאמרו בפ' קמא דעבודה זרה וכן בפרק ז'⁴⁹ דשבת בתוספתא כמו ששורפין על המלכים וכו'. ועיין גם בפי' הרדב"ז על הר"מ פי"ד מה' אבל הכ"ה. אבל במס' שמחות פ"ח ה"ו: שורפין שריפה למלכים, אבל לא לנשיאים וכו', עיין להלן.

footnotes: ⁴⁹ היתה לפניו חלוקת הפרקים כמו שהיא לפנינו ובכי"ע, ועיין גם לעיל פ"ה, שו' 27, להלן פי"ב, הע' 22, פי"ג, הע' 47.

33. **שמת רבן גמליאל הזקן וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע, ביוחסין, בבבלי ע"ז הנ"ל. וכן העתיקו משם ברי"ץ גיאת ה' אבל, עמ' מ', ברי"ף מו"ק פ"ג ובתוה"א להרמב"ן הנ"ל. וכ"ה במס' שמחות הנ"ל. אבל בכי"ל חסרה המלה "הזקן", ואינה גם במדרש ל"ב מדות הנ"ל ובאגדות התלמוד בע"ז, בר"ח, ברי"ף, ברא"ש ובמאירי שם, וכן נכון, עיין בהגהות הרש"ש ע"ז שם, ובדק"ס שם, עמ' 28, הע' ס'.

34. **ושרף עליו אנקלוס הגר יתר משבעים מנה.**במס' שמחות הנ"ל: שרף עקילס (והוא אונקלוס הוא עקילס, כידוע) הגר יותר משמונים⁵⁰ מנה. אמרו לו מה ראית? אמר להם, משום דכתיב בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וכו', ואין רבן גמליאל יפה יותר ממאה מלכים שאין בהם צורך.

footnotes: ⁵⁰ אף שמונים הוא מספר רגיל בדברי חז"ל, עיין בירחון ציון של יאסט וקרייצענאך ח"א, תר"א, עמ' 8. ועיין גם ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד, ד' ע"ד, שקלים פ"ח ה"ד, נ"א ע"ב.

**עוקרין על המלכים וכו'.**וכן מעתיקים בשם התוספתא בתוספ' ע"ז י"א סע"א ובתוספ' ר' אלחנן שם, וכ"ה בבבלי שם. ובכי"ל כאן: מעקרין על המלכים וכו'. וכן במס' שמחות פ"ח ה"ה, עמ' 50: שורפין, ומעקרין בהמות לפני מלכים וכו'. ועוקרין פירש"י: הגידין לבד שעל פרסותיה עוקר וחותך. וכן תרגמו השבעים ביהושע י"א, ו', ועוד.

35-36. **אסור באכילה ומותר בהנאה וכו'.**וכ"ה במס' שמחות הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל: עיקור שיש בה טריפה אסור, ושאין בה טריפה מותר. ופירש"י: אסור לעשותו, ואעפ"י שאין סופו ליהנות ממנו אסור לגרום לבהמה טריפות בידים. וכן משמע מסתימת לשון בה"ג ה' תמורה ד"ו, ק"מ סע"ב-רע"ג; ד"ב, עמ' 608. אבל בתוספ' ותוספ' ר"א הנ"ל הוכיחו מן התוספתא כאן שאסור פירושו אסור באכילה, ועיקר החידוש הוא בסיפא שמותר בהנאה, ובסיפא דסיפא שמותר אף באכילה, ואינו נאסר בהנאה משום כבוד המלך. וכן פירש הראב"ד במקומו, עמ' 23, והביאו במאירי שם, עמ' 20. ועיין ר"מ פי"ד מה' אבל הכ"ה, ברדב"ז שם, ומ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני סי' י"ג. ועיין ר"מ פ"ט מה' ע"ז הי"ד ומ"ש בתוספ' ע"ז י"ג א' ד"ה מנשר. אבל עיין בתוספ' רי"ד שם.

37. **מן הארכובה ולמעלה וכו'.**חולין פ"ד מ"ו, תוספתא שם פ"ג ה"ו, בבלי שם מ"ז ב', נ"ז ב'. ועיין במשנ' יבמות פט"ז סמ"ד.

38. **מבעיתין לעוות ולפוקה וכו'.**וכ"ה בכי"ל. וכן בד: לעוו' ולפוק'. ובכי"ע: לעוית ולפיקה. והיא היא. ובמדרש ל"ב מדות, עמ' 295: אדם שהוא מפהק, או שאחזתו עוית מבהיקין (צ"ל: מבהילין) אותו וכו'. ובמנוה"מ ה"ד, עמ' 445: אדם שהוא מפהק או שאחזתו עוית, פי' מפהק נתעטש,⁵¹ עוית שנתעוות, מבעתין אותו, כגון שאומרים לו, הנה האויב, או הנה הנחש נושך אותך, וכיוצא בזה, כדי שיבהלוהו וישכח העיטוש. ועיין בבלי נדה ס"ו א'. והנה טיב העוית ברור, והוא אדם שאחזתו חלחלה, וכן ברור שפוקה היא פהוקה, כפירוש בעל מדרש ל"ב מדות, אבל פהוקה כאן אינו פהוק (פעירת הפה) כברוב המקומות, אלא singultus, hiccups. וכבר תרגמו כן עקילס ותיאודוטיון פוקה שבש"א כ"ה, ל"א (λυγμός).⁵² וכן בפרקי משה להר"מ מאמר ז', ד' למברג, כ' ע"ב: לזאת הסבה יהיה העטוש ארוכה לפוקות. והוא לקוח מאריסטו Problemata רסל"ג⁵³ ועוד בכ"מ שם. וכן אומר פרויס⁵⁴ לפי תומו:⁵⁵ ושמא מבעיתין אותו כשם שעד עכשיו מבהילים את החולה במחלת singultus.

footnotes: ⁵¹ פירושו תמוה, עיין במשנת נדה פ"ט מ"ח, בבלי ברכות כ"ד סע"א ועוד. ⁵² ועיין במלונו של בן יהודה ערך פוקה א' ופוקה ב'. ואסף הרופא, עמ' 132 (הובא במלון הנ"ל) כותב: ותתעורר הפוקה היא לינגיאזמוס וכו'. והכוונה, כנראה, למלה λυγγιασμός (מלשון λύγξ, singultus) ואין צורך בתיקון מו"ל המלון (עמ' 4858, הערה 2): לגנאי ומום. ⁵³ δία τί ό πταρμός λυγμών μέν παύει ⁵⁴ Biblisch-talmud. Medizin, עמ' 345. ⁵⁵ הוא פירש פיקה, כמו פיק ברכים.

38-39. **עמד עצם בגרונו וכו'.**וכ"ה במדרש ל"ב מדות הנ"ל ובירושלמי פ"ו ה"ט, ח' ע"ג. וכ"ה בבבלי ס"ז א', אלא ששם נוסף גם לחש, ועיין מ"ש להלן, שו' 43, ד"ה ובר"מ פי"א (בשם גלינוס). וכבר העיר קלי"ר בירחון ציון של יאסט וקרייצענאך ח"ב (פרנקפורט תר"ב), עמ' 82, שכן הוא אות באות אצל פליניאוס תולדות הטבע סכ"ח פי"ב, סי' מ"ט.⁵⁶

footnotes: ⁵⁶ והוא מתחיל את הפרק במלים: ואילו הן הזיות האמגושים וכו'. Magorum haec conmenta sunt וכו'.

39-40. **אילו דברים המותרין היה מתחיל במלאכה וכו'.**עיין במדרש ל"ב מדות הנ"ל. וברשב"א ספ"ו ס"ז א': ותניא בתוספתא פ"ח⁵⁷ דמכילתין אלו דברים מותרין היה מתחיל וכו', עיי"ש שמעתיק את כל הברייתא. והנה הברייתא התירה כאן במפורש להודות ולהתפלל בהתחלת המלאכה, והתירה להלן בסמוך ללחוש על העין ועל הנחש וכו'. וברור שאף כאן היה מקום לאסור משום דרכי האמורי. והפירוש הוא שמותר להתפלל בין לפני המדידה בין לאחריה, ואין כאן לא תפלת שוא (עיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 111 ואילך) ולא משום דרכי האמורי, אפילו אם הוא מתפלל לאחר המדידה. ועיין לעיל פ"ו ה"ג. ועיין ח"ד. ומתוך העניין (עיין מ"ש להלן בעניין הלחשים) נראה שחז"ל שינו את מנהגי ההמונים, ולימדו אותם תפלות במקום לחשים, כלומר שיאמרו את הדברים בנוסח של תפלה למי שהברכה בידו, ולא בנוסח של השבעה, עיין מ"ש על כ"ז בתרביץ שכ"ז (טבת תשי"ח), עמ' 183 ואילך.

footnotes: ⁵⁷ היתה לפניו חלוקת הפרקים כבד ובכי"ל. ועיין לעיל פ"ג, שו' 19, סד"ה ממלא, להלן פ"ט, הע' 82, פ"י, הע' 11, פט"ו, הע' 18.

41-42. **מעבירין על גבי מעין בשבת וכו'.**וכ"ה הסדר והגירסא אף בד. וכ"ה הסדר בתשובת הרמב"ן בתשובות המיוחסות לו סי' רפ"ג (והובא בא"ח ח"ב, עמ' 621, ובשו"ת הריב"ש סי' צ"ב), עיין מ"ש להלן. אבל בכי"ע: לוחשין על העין ועל הנחש ועל העקרב. ומעבירין את העין בשבת וכו'. וכע"ז בכי"ל: לוחשין על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי. מעבירין על העין בשבת וכו'. וכן הסדר והגירסא ברשב"א ספ"ו הנ"ל: ולא תכנס בהם מארה. לוחשין על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי. ובירושלמי פי"ד ה"ג, י"ד ע"ג: לוחשין לעין ולמעים ולנחשים ולעקרבים ומעבירין על העין בשבת. מעשה בי ר' עקיבה שאחזתו העין והעבירו עליו כלים בשבת. ובבבלי סנהדרין ק"א א': תנו רבנן סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ומעבירין כלי על גב העין בשבת אמר רשב"ג וכו'. ואנו רואים שגירסת כי"ע וכי"ל מתאימה לירושלמי ולבבלי, והפירוש כמו שכתב במיוחס לרש"י בסנהדרין שם: כלי על העין. שכן דרך ליתן כלי מתכות על העין כדי לקרר את העין, א"נ כגון שעושין לאדם שחש בעינו, מקיפין עינו בטבעת.⁵⁸ ולגירסת כי"ע "מעבירין את העין וכו' ", משמע שפירושו מעבירין עין רעה ששלטה באדם, והיו מעבירין על גבי האדם (ולא על גבי העין!) כלי מתכת כדי לבטל עין רעה, עיין בגירסת הירושלמי ומ"ש להלן. ועיין מ"ש לעיל, שו' 22.

footnotes: ⁵⁸ פליניאוס (תולדות הטבע סכ"ט פל"ח סי' ק"ל) מזכיר בין הסגולות הרבות למחלות העין שמסמאין ומעוורין לטאה ירוקה ונותנין אותה בצלוחית של זכוכית מוקפת בטבעת של ברזל, או של זהב.

42. **לוחשין על העין וכו'.**עיין מ"ש לעיל בשם הרמב"ן, ועיין ארחות חיים ח"א ה' שבת סי' של"ג, נ"ה ע"ד, ראבי"ה ח"א סי' שע"ז, עמ' 391, ובהערה 27 שם, שם, עמ' 285, הע' 1 (וציין שם המו"ל לראשונים המביאים את דברי הראבי"ה). ור' יחיאל מפריס (לפי שו"ת מהר"ם ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' קע"ה) פירש את הירושלמי הנ"ל שלוחשין לעין פירושו לוחשין לעין הרע. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 184. ועיין ערוך השלם ערך אבסקנטה.

43. **ועל הנחש ועל העקרב.**פירש במיוחס לרש"י: בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה.⁵⁹ וביד רמה שם כתב: ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ' ד' מיתות (ס"ה א') אמר אביי ש"מ האי מאן דצמד זיבורא ועקרבא, אע"ג דקא מיכוין דלא ליזקו אסור, לא קשיא, התם כגון דקטר ליה דלא לנשוף מדוכתיה וכו', ולשון צמידה דנקט אביי דהוי מלשון צמיד פתיל, ויצמד ישראל, שהוא לשון דבוק וחיבור, אבל לעכובי מאזוקי שרי.⁶⁰ ואיבעי תימא מאי לוחשין לחישת נחשים דקתני הכא ללחוש על נשיכתן בשבת (וכן פירש הר"מ עיין להלן). ובמאירי שם, סוף עמ' 331: ובמקום שיש ביניהם חברים לוחשין עליהם בשבת, ואעפ"י שזה באיסור חובר חבר, הואיל ואין בו מלקות, שהרי אין כאן אלא דברים בעלמא התירו לו בכך שלא תטרף דעתו עליו, הא חבר שעשה מעשה, כגון אלו שמנהגם בעת שאומרין אותן הלחישות לאחוז בידם מפתח או סלע או מנידין אצבע או ראש, הרי זה לוקה, ואין מתירין לו כלל. ועיין מ"ש בח"ד ובהערות הגר"י שור לס' העתים, עמ' 325, הע' ק"כ. ובר"מ פי"א מה' ע"ז הי"א: מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אעפ"י שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו. ולאמיתו של דבר האמינו כל החכמים והמלומדים בדורם של התנאים בכח הלחשים. ובשם גלינוס אמרו:⁶¹ "יש חושבים שהלחשים הם בבחינת אגדות של נשים זקנות כשם שחשבתי אף אני ימים רבים. אבל במשך הזמן נוכחתי ע"י פעולתם הנראית לעין שיש בהם יכולת. בחנתי את תועלתם במקרים של עקיצות עקרב, ולא פחות במקרים של עצמות שנתחבו בגרון שנפלטו מיד אחרי לחשים".⁶² וכבר כתב המאירי (סנהדרין, עמ' 250): שלא תטרף דעתו עליו (הר"מ הנ"ל), ועל צד זה התירו בתלמוד כמה לחשים המוניים לפי מחשבת הנזוק. וכן כתב:⁶³ "שאדם אפשר שטבעו מתחזק מתוך בטחונו על הקמיע ומתרפא". וכן (שבת ס"ז א'): "מצד שהיה ההמון באותו זמן בטוח באותם העניינים היה טבעם מתחזק, ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם". ועיין גם בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רמ"ה.⁶⁴ והכל תלוי באמונות בני אדם, ובמידת האמונה, ואפילו אמונה טפלה, וק"ו בן בנו של ק"ו במקום שהלחש הוא בשם התורה. וכן אמרו בבבלי יומא (פ"ב ב'): ההיא עוברה דארחא (שהריחה ריח אוכל, ויוה"כ היה), אתו לקמיה דרבי, אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא, קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכו', אמר להו לחושו לה, ולא אילחישא וכו'.⁶⁵ הלחש הועיל במקום שהאמונה היתה שלמה. וכן בירושלמי שבת פט"ו ה"ג, ט"ו ע"ב: ר' שמעון בן יוחי כד הוי חמי לאימיה משתעיא סגין הוה אמר לה, אימא, שובתא היא, והות שדכא.⁶⁶ והוא לחש של עם קדוש, והיונים היו מוכרחים להשתמש בסגולות מיוחדות נגד זקנות המפטפטות יותר מדאי.⁶⁷ ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 152, ופיה"מ להר"מ פסחים ספ"ד.

footnotes: ⁵⁹ עיין מ"ש לעיל פ"ו, שו' 25, ד"ה ולאמיתו. ⁶⁰ ועיין ברא"ש סנהדרין שם פ"ז סי' ד'. ⁶¹ Alexander Trallianus סי"א פ"א, הוצ' Puschman ח"ב, עמ' 475, וציין לו R. Heim בספרו Incantamenta Magica וכו', עמ' 15. ועיין גם מ"ש פרויס בספרו הנ"ל (לעיל הע' 54), עמ' 166. ⁶² ενιοι γοῦν οϊονται τοϊς τῶν γραῶν μύθοις εοικέναι τας έπωδάς, ὥσπερ καγῶ μέχρι πολλοῦ τῶ χρόνω δε ὑπό τῶν ἐναργῶς φαινομένων ἐπείσθην είναι δύναμιν ἐν αὐταις έπι τε γάρ τῶν ύπό σκορπίου πληγέντων ἐπειράθην ωφελείς, οὐδέν δ’ ηττον κάπί τῶν έμπαγέντων όστῶν έν τη φάρυγγι δι’ ἐπωδης εύθύς αναπτυομένων. ⁶³ שבת נ"ג א' ד"ה לא יצא הזב. וכן כתב בפסחים ק"ט סע"ב (94 ע"ב): בכמה מקומות בארנו שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחרי דברי' המוניים, כלחשים ונחשים ופעולות המוניות, וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי לא חששו בהם חכמים לעקרם, וכל כך, שהיה טבעם מקבל בענין חזוק, או חולשה, וכמו שהעידו בסוגיא זו (ק"י ב') דקפיד קפדינן ליה וכו'. ועיין מ"ש בספרו לע"ז כ"ז ב', עמ' 65. ⁶⁴ ועיין בברכי יוסף או"ח סי' ש"א דין ו'. ובשו"ת שלו (חיים שאל ח"ב סי' ל"ח, אות פ"א) כתב: ראיתי בספר כתיבת יד ישן שרבינו פרץ ז"ל כתב בשבת שמות הקדש סגולה בדוקה ליושבת על המשבר וכו', עיי"ש שהביא את דברי הרדב"ז לשונות הר"מ, סי' קנ"ג. ⁶⁵ בירושלמי שם פ"ח ה"ד מ"ה סע"א, בשינויים. ⁶⁶ כ"ה בראשונים ובמקבילות, עיין הירושלמי כפשוטו, עמ' 191. ⁶⁷ עיין בלחש בספרו של פרייזינדנץ Papyri Graecae Magicae ח"ב, עמ' 7.

**ואין לוחשין בדבר שדים וכו'.**בבבלי סנהדרין הנ"ל: ואין שואלין בדבר שדים וכו'. ופי' במיוחס לרש"י: שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים,⁶⁸ והם מגידים להם, ואסור לעשות בשבת משום ממצוא חפצך. ובתשובת הרמב"ן הנ"ל (לעיל ריש שו' 41–42) תמה כיצד התירו לשאול בשדים בחול, והרי כשפים הם, והנשאל בהם באזהרה, ואח"כ הסיק שמעשה שדים לחוד ומעשה כשפים לחוד.⁶⁹ ובנתים העיר: וראיתי בתוספתא דמסכת שבת גירסא אחרת וכו', ואין לוחשין בדבר שדים וכו', ולפי זה אינו אלא ללחוש להשביע שדים לצאת מן האיש, כדרך בן תמליון (מעילה י"ז ב'), ור' יוסי אוסר שמא יזיק אותו כשמוציאין אותו בעל כרחו. ועיין בב"י טיו"ד סוף סי' קע"ט ד"ה ורבינו ירוחם כתב, ועיין מ"ש הרשב"ש בנו של הרשב"ץ בספרו מלחמת מצוה (קשת ומגן ד' ליוורנו), ל"ה ע"א. ועיין מ"ש בשלטי הגבורים לע"ז פ"ב סי' אלף רכ"ו ובשו"ת הרדב"ז ח"ג (פיורדא תקמ"א) סי' ת"ה.

footnotes: ⁶⁸ עיין באפולוגיא של Appuleius ספמ"ב. ⁶⁹ בטיו"ד סוף סי' קע"ט הביא: כתב הרמ"ה שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים, והוא ביד רמה לסנהדרין ס"ז ב', עיי"ש היטב, ועיין בפירושו לסוגיין ק"א א', ובהכרח שחילק, כמו שחילק הרא"ש בסנהדרין ספ"ז. ועיין בב"ח שם, וביד רמה מפורש שלא כדבריו. ועיין גם בס' חמרא וחיי לסנהדרין ס"ז ב' (ק"א ע"ג מן הספר) שהביא בשם כללי המאירי: מעשה שדים בכלל מעשה כשפים לחיוב מיתה, או לאיסור, וכן מצאתי לאחד מגדולי המפרשים האחרונים שכתב כן בפירוש, ועיי"ש שרמז לתשובת הרמב"ן הנ"ל. ועיי"ש ק"א א' (קט"ז ע"ג מן הספר) מ"ש בשם כללי המאירי שחילק בין עשה מעשה ובין שאלה בלבד.

43-44. **ר' יוסה אומ' אף בחול אין לוחשין בדבר שדים.**וכ"ה ברמב"ן הנ"ל ובא"ח ח"א ה' שבת סי' של"ג הנ"ל. ובא"ח הוסיף: ואף הוא לא אמר אלא מפני הסכנה (כלומר, שלא יזיקנו השד), והוא ע"פ מסקנת הבבלי בסנהדרין ק"א א' הנ"ל. אבל במאירי שם, עמ' 332: ואלו שמאמינים במציאות השדים ופעולותיהם אסור להם לשאול בהם אף בחול, והביאו בשו"ת הרדב"ז הנ"ל. וכן משמע מפשטות לשון התוספתא שמחמת דרכי האמורי אתינן עלה, ולפיכך אמרו להלן: וכן היה ר' יוסה אומר וכו'. וכן פירש בתוספות בכורים.

44. **וכן היה ר' יוסה או' וכו'.**כלומר, וכן היה דורש בגנותם של שבעה עממים, שאנו צריכים להתרחק מדרכיהם, עיין לעיל. ובב"ר פ"מ (מ"א), ז', עמ' 394: ר' א' אין לך בכרכים רע מסדום וכו'.

45. **יותר מסודמיון.**בד: מסודמיין. ובכי"ע ובכי"ל: מן הסודמי. והנכון כגי' ד, ופירושו, מן הכרכים שבארץ סדום. וכן בירושלמי ב"ב פ"ג ה"ד, י"ג רע"ג: א"ר יוסי בכותל סודמין היא מתניתא. ופירושו בכותל אטום, כמנהג אנשי סדום, עיין בבלי שם נ"ט א' ובר"ח שם.⁷⁰ ועיין מ"ש הר"ש אברמסון בסיני ניסן-תמוז תש"ח, עמ' ס"ו, הערה 10.

footnotes: ⁷⁰ ואין בין דברי ר' יוסי ודברי ר' לא בירושלמי שם אלא שינוי בלשון, כרגיל בירושלמי.

**קורין אותו סילמי.**צ"ל: סודמי, כבשאר נוסחאות, וכ"ה בב"ר הנ"ל כי"ו. ועיין מ"ש הר"ש אברמסון הנ"ל.

46. **קשה יתר מאמרי.**בספרי עקב סוף פי' נ': שהאמורי משבעה עממים גדול וקשה כנגד כל ישראל. וכ"ה במכירי עמוס, עמ' 13. אבל עיין הגירסא בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 116.

46-47. **ר' נהוריי אומ' וכו'.**בב"ר הנ"ל: אמר ר' איסי (יוסי) וכו'.

47. **מתון יתר מסודמיים וכו'.**בב"ר הנ"ל: אין לך בכרכים יפה מסדום שחיזר לוט בכל ערי הככר ולא מצא כסדום, ואילו היו החשובים שבהם וכו'. וכנראה שהגירסא הנכונה היא בגליון כי"ל: החסוכין,⁷¹ וכן צ"ל בשאר הנוסחאות: החשוכים (בשין שמאלית), במקום: החשובים,⁷² ופירושו, המתאפקים,⁷³ ור' נהוראי אמר שסדום היתה המתונה ביותר מכל סביבותיה, מכל כרכי הככר, ועכשיו צא ולמד מה היו שאר הכרכים.

footnotes: ⁷¹ בכ"י שטוטגאדט שם: החסובים, וצ"ל: החסוכים. ⁷² וכן נשתבש גם לעיל שם בב"ר, עמ' 262, עיי"ש בשנו"ס. ⁷³ וכן בלשון סורית "חסיכין" פירושו מתאפקים (בעיקר ביחס ליין ונשים), עיין במלונו של פיין-סמית, עמ' 1330, ערך חסך. ואנשי סדום היו נזירים ופרושים ביחס לשאר הכרכים שבככר! ואין מקום לתמיהת הר"ל גינצבורג באגדות היהודים ח"ה, עמ' 238, עיי"ש.

49. **אין לך בכל עממין מתון יותר מאמוריים וכו'.**ודרכיהם אנו מכירים, ועכשיו צא ולמד מה היו שאר העממים, עיין מ"ש לעיל.

50. **שהאמינו במקום וגלו לאפרקי וכו'.**במכילתא בא רפי"ח, עמ' 69: אל ארץ הכנעני, זכה כנען שתקרא הארץ על שמו, וכי מה עשה כנען, אלא כיון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ עמד ופינה מפניהם וכו'. וכע"ז בתנחומא שם סי' י"ב ובבמ"ר, שלח, י"ז, ג'. ובירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו ע"ג: גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי. וכע"ז גם בוי"ר פי"ז, ו', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שפ"ו, ובדב"ר פ"ה, י"ד. ובשה"ש זוטא, עמ' 18: ומהם הלכו לאפריקי, עיי"ש. וכבר העירו החכמים האחרונים שהכוונה לקרתגו שבאפריקי שנתיישבה ע"י הפיניקיים.⁷⁴ ועיין בדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 33, הערה 12, ומ"ש בכר בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"ג (1891), עמ' 354 ואילך, לוי הנ"ל (לעיל פ"ו, הערה 2), עמ' 140 ואילך, גינצבורג אגדות היהודים ח"ו, עמ' 177, הערה 34 (ויש להוסיף שם את המקורות שהביא לוי בעמ' 141). ועיין במאמרו המצויין של יוחנן לוי ז"ל בספרו עולמות נפגשים, עמ' 60 ואילך.

footnotes: ⁷⁴ עיין בהגהות הרד"ל לוי"ר שם, ערך מילין לשי"ר ערך אפריקה ועוד.

51. **והיתה ארץ ישראל נקראת על שמן.**כמפורש בעמוס ב', י': ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמרי. וברד"ק שם: והרגלתי אתכם בחקותי שלא תלמדו חקות ארץ האמרי כשתבאו לרשת אותו.