1-2. **מפני שמתקינן לנשבים.**וכ"ה בכי"ל. ובכי"ע: לנישבין. ובד: לכשפי', וצ"ל: לנשפים (=לנשבים), כלומר רשתות לצוד בהן חיות ועופות. ובירושלמי (פ"ח ה"ב, י"א ע"ב): שכן מתקינין אותן לנשבין. ובבבלי צ' ב': שמצניעין אותן לנישבין. ומתקינן שבתוספתא ושבירושלמי פירושו מכין ומזמין אותן, עיין מ"ש לעיל פ"א הערה 38.¹

footnotes: ¹ וכבר העירותי שם שבמשנת כלים מצוי מאד תקן, התקין במשמעות הכין. וכן מותקן מתוקן שבב"ר פ"ל, ח', עמ' 274 (כמה פעמים באותו עמוד) ובמקבילות, פירושו מוכן. ועיין מ"ש רמא"ש במבואו לסדר אליהו רבה, ריש עמ' 120. ואני מעיר על כך מפני שתכופות לא עמדו על פירושה. וכן לדוגמא בירושלמי ברכות פ"ז ה"ה, י"א סע"ג: דר' יונה טעם כסא ומתקן לה וכו', ופירושו שר' יונה היה טועם את הכוס בליל שבת ומכין אותה למחר, ומכאן הוכיח הירושלמי שמלא אותה יין, שאם השלים בה מים, הרי שנינו השותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה דמו בראשו. ועיי"ש במפרשים שנדחקו. ועיין בהוספות ר' אליהו אשכנזי לס' השרשים לרד"ק ערך תקן.

2. **שני זפין מן הקשה שבחזיר וכו'.**בירושלמי פ"ח ה"ב, י"א ע"ב: זיפי חזיר אית תניי תני שתים. אית תניי תני אחת. מאן דאמר שתים, באילין רכיכתא, מאן דאמר אחת, באילין קשייתא. ובבבלי צ' ב' לא הובאה דעת הת"ק אלא דעת ר"ש בן אלעזר להלן בסתם: מקשה של חזיר אחת. וברש"י שם: מקשה של חזיר. נימין קשין שבשדרה של חזיר. אבל בתשה"ג אסף (אוה"ג, התשובות, עמ' 80) ובערוך (ערך מקשה): מקשה של חזיר הנימין הקשות שבצואר חזיר ושבין כתיפיו שהן קשות ומשונות מכל שערו, שבהן תופרין הרצענין, ומשמע שהם פירשו "מקשה" שערות קשות, וכבר הוכיח בעה"ש מן התוספתא והירושלמי שהמי"ם של מקשה הוא מי"ם השימוש.

3. **יש שחולקין בחזיר בין חטרתו לשאר גופו.**לפי פירוש הגאונים הנ"ל פירושו שאפילו בקשות יש מחלקים בין השערות הקשות שבחטרתו ובין השערות הקשות שבצוארו, ובראשונות חייב אפילו על אחת ובשניות חייב על שתים דוקא. ועיין בירושלמי הנ"ל ולעיל פ"ח, שו' 2 ומש"ש.

4. **המוציא מצמר גפן וכו'.**כל הברייתא בר"מ פי"ח מה' שבת הי"ג. ובמ"מ שם: תוספתא פרק המוציא. ובמגדל עוז שם: מצמר הגפן ומצמר כלך כו' עד ד' טפחים בתוס' פ " ט.²

footnotes: ² והיתה לפניו חלוקת הפרקים כלפנינו, עיין לעיל פ"ה, הע' 24.

**וצמר כלך.**הוא הצמר הרך שנמצא בעיקרי שטף העזים, עיין בתוספות הערוך השלם, עמ' רכ"ג, ערך כלך. ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 21.

5. **ושאר כל הנטוים.**עיין ר"מ הנ"ל ופ"ט הט"ו. ובתוספות בכורים כתב: כל הנטוים פרט לנארגים שאין שיעורם במלא היסט כפול, במשנתנו פי"ג מ"ד.³

footnotes: ³ אבל עיין במאירי למשנה שם. וכן בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"ב: אם לארוג כמלוא רוחב הסיט כפול (אבל קשה להבין את המשך הירושלמי לפי גירסא זו, עיין בס' ניר שם), וכן בבבלי ע"ט א', ועיי"ש ברש"ל וברש"א ובדק"ס, עמ' 167, הע' ק'. ופשיטא שאין לשון התוספתא כאן מוכיח כלום.

**מלא הסיט כפול.**בר"מ הנ"ל: כדי לטוות חוט ארוך ארבע טפחים. ועיין מ"ש ברפ"ח, שו' 1–2, ד"ה מלוא הסיט.

6. **כשיעור לטמאן כך שיעור להוציאן.**בכי"ע: כשיעור לטומאתן כך שיעור להוצאתן. וכן בבבלי ע"ט סע"א: הבגד שלשה על שלשה למדרס, השק ד' על ד' וכו', ותאני עלה הבגד והשק והעור כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאה. ובר"מ הנ"ל: המוציא מן הבגד או מן השק או מן העור כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאה, הבגד שלשה על שלשה, השק ארבעה על ארבעה, העור חמשה על חמשה. ומלשונו ברור שדוקא בהוציא בגד שלשה (טפחים) על שלשח (טפחים) חייב, אבל אם הוציא בגד שלש (אצבעות) על שלש (אצבעות) פטור. ואעפ"י שבגד כזה (אם הוא מצמר או פשתן) מקבל טומאת מת וטומאת שרצים, מ"מ מכיוון שהוציאו סתם חזקתו שאינו ראוי לכלום. וכן שנינו להלן בתוספתא כלים ב"ב פ"ו ה"ו: שלש על שלש וכו' ולעולם אינה טמאה עד שיצניענה לבגד. ועיין היטב ברי"ף כאן פ"ב סי' שי"ט ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 89, ועיין ר"מ פכ"ב מה' כלים הכ"א. ונראה שמטלית שלש על שלש דינה כמוכין, עיין להלן, שו' 11, ד"ה מוכין. ואם הכניסו לבית או הצניעו בקופסא, הרי אין כאן הוצאה סתם, אלא הוצאה מפורשת להצניעו לבגד, וחייב, כמשנתנו פ"ז מ"ג. ועיין בתוספתא כלים הנ"ל רה"ו, ומ"ש בתס"ר הנ"ל. ועיין להלן, שו' 55–56, ומש"ש. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

6-7. **המוציא בין כלים גדולים ובין כלים קטנים וכו'.**נראה שבבא זו אף היא בכלל מה ששנינו לעיל בסמוך כשיעור לטומאתן כך שיעור להוצאתן.⁴ והיינו במקום שהכלי אינו מקבל אלא כל שהוא, ואינו "מידי דחזי", הרי במקום שהוא נקרא כלי לעניין טומאה הוא נקרא כלי לעניין שבת, בין לעניין היתר טלטול (עיין בבלי כאן קכ"ג א' ובתוספ' שם ד"ה מדלענין), בין לעניין חיוב הוצאה. ולפ"ז המוציא כלי חרס שאינו מקבל אלא כל שהוא, מכיוון שנקרא כלי לעניין טומאה,⁵ אף הוא כלי לעניין הוצאת שבת. ועיין במשנתנו ספ"ח ובירושלמי שם ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 158. וכן הוכיח בתוספות בכורים כאן מכמה מקומות בבבלי, עיי"ש, ועיין גם בעיטור בכורים. ולפ"ז אם הוציא ארג שלם אפילו הוא פחות משלש על שלש חייב, מפני שהוא כלי לעניין טומאה⁶ הרי הוא כלי אף לעניין הוצאת שבת, וחייב בכל שהוא.⁷ ועיין מ"ש להלן, שו' 8–9, ד"ה ובמשנתנו בעניין "כל שהוא".

footnotes: ⁴ ומ"ש בין כלים גדולים פירש בעיטור בכורים שמדברים בכלים הנגררים, אפילו הכי חייב, עיין בתוספות ח' ב' ד"ה לא. ⁵ ר"מ פי"ח מה' כלים הט"ו, ועיי"ש בריש הפרק; תוספ' חולין נ"ד ב' ד"ה הדקין; רמב"ן שם נ"ה א' ועוד. ⁶ עיין בבלי כאן ס"ג ב' ותו"כ שמיני פרש' ו' ה"ה והי"א, נ"ג ע"א וע"ב. ⁷ ופשיטא שלעניין טומאה יש כמה כלים שהם טהורים, כגון כלי גללים, כלי אבנים, או שאין להם בית קיבול וכדומה, ומ"מ חייבים עליהם בהוצאת שבת, ולא אמרנו אלא שאם הם כלים לעניין טומאה הם כלים לעניין הוצאת שבת. ועיין בירושלמי ספ"ח.

7. **המוציא גחלת כל שהוא הרי זה חייב. שלהבת וכו'.**ר"מ פי"ח מה' שבת סה"ה. ובהוספה למשנתנו ביצה פ"ה מ"ה (עיין במבוא לנוה"מ להרינ"א, עמ' 961): המוציא גחלת לר"ח חייב, ושלהבת פטור (להלן ביצה פ"ד ה"ז). והקשו בבבלי שם (ל"ט א'): והתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב.⁸ א"ר ששת כגון שהוציאה בקיסם, וכו', בדלית ליה שיעורא וכו', הא דתניא המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה, כגון דאדייה אדויי לרה"ר, ועיי"ש בר"ח. אבל הר"מ הנ"ל פסק שהמוציא שלהבת פטור, ולא הזכיר שום תנאים. ועיין בבית הבחירה למאירי ביצה, עמ' 235. ועיין מ"ש להלן ביצה הנ"ל, שו' 36–37, ד"ה המוציא. ועיין מ"ש לעיל פ"ח, שו' 39, ד"ה פחמין, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ⁸ כלומר, התוספתא שלפנינו, ועיין בבלי ברכות נ"ג א'.

8-9. **ברזל ר' שמעון בן לעזר אומ' כדי לעשות ממנו דרבן.**כלומר, כשיעור עוקץ חד של ברזל. ובס' השרשים לר"י אבן ג'נח ערך דרב, הוצ' בכר, עמ' 112: ראיתי לרב שרירא גאון ז"ל, דרבן כמו מחט גסה שנותנין אותו במלמד הבקר בשעת חרישה, שכל זמן שהוא הולך נכחו במעגליו אינו מכאיבו, וכל זמן שמתעקם נכנס בבשרו ומכאיבו, נמצא מכונו לתלמיו. ועיין רש"י ורד"ק ש"א י"ג, כ"א. ובמשנתנו פ"ט מ"ו: ומיני מתכות כל שהן. ושאלו בבבלי שם (צ' א'): למאי חזו? תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר שכן ראוי לעשות ממנה דרבן קטן. ועיין בפיה"מ להר"מ שם. וכן שם ק"ג א': החורש כל שהוא וכו', למאי חזי? חזי לביזרא דקרא. ועיין גם בירושלמי שם פי"ב ה"ב, י"ג ע"ג, ובמקבילות. ועיין או"ז ח"ב סי' נ"ה, י"ב ע"ב. הרי לך שכל שהוא שבמשנתנו לאו דווקא ובשבת "מידי דחזי" בעינן,⁹ שהרי אין כאן כלי שלם. ושמא אף בכלי שלם אנו זקוקין למידי דחזי ו"כל שהוא" לאו דווקא, לא לעניין טומאה ולא לעניין שבת, עיין בבבלי ס"ג ב' ובתוספות שם ד"ה אריג,¹⁰ ובר"מ פכ"ג מה' כלים סה"ג ובהשגות שם. ועיין מ"ש הרחיד"א ביעיר אוזן, עין זוכר מערכת כ' אות כ"א (בשם כללי ר"ב אשכנזי) ובתיו"ט מקוואות רפ"ג. ועיין מ"ש להלן. ובר"מ פי"ה מה' שבת ה"ה: מיני מתכות הקשים, כגון נחשת וברזל, כל שהן. ונקט נחושת וברזל דווקא (פרט לעופרת ובדיל) ע"פ התוספתא כאן, כמו שהעיר במרכבת המשנה שם.

footnotes: ⁹ עיין בבלי ק"ב ב' ובתוספ' שם ד"ה כל שהוא, ק"ג ב' ד"ה המעבד ועיי"ש קכ"ג א'. ועיין מ"ש הגר"י שור בהערות לס' העתים, עמ' 348, הע' ס"ו. ¹⁰ אמנם לפי פירוש הרשב"א שם אין ראיה מהתלמוד עצמו.

9. **כדי לעשות ממנו צינירא קטנה.**כלומר, קרס קטן. ועיין בבבלי הנ"ל, ומשמע שם שאף שיעור הצינירא הוא ה"כל שהוא" שבמשנתנו הנ"ל, עיין מ"ש לעיל. ולעיל פ"ח, שו' 39, שנינו: פחמין כדי לעשות מהן צינירה קטנה. ולפ"ז אף שיעור הפחמין בכל שהוא כדין הגחלת שלעיל. ועיין מש"ש. ועיין לעיל פ"ח שו' 50, ד"ה בילס.

**נעורת של פשתן וכו'.**במשנתנו רפ"ב: אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן. ובבבלי שם (כ' ב'): ולא בחוסן. א"ר יוסף נעורת של פשתן. ובתוספות בכורים כאן: משמע דנעורת חזי לפתילה, וצ"ע בש"ס רפ"ה. וכנראה שיש שם ט"ס, וצ"ל: רפ"ב. ברם דברי ר' יוסף נדחו שם מן הפסוק בישעי' והסיק אביי: כיתנא דדייק ולא נפיץ. וכן בירושלמי שם: ולא בחוסן וכו', פשתן שלא ננערה, ולפ"ז אין מדליקין אלא בפשתן שננערה, והיא נעורת של פשתן שלנו. ובמרומי שדה לנצי"ב הביא מכאן ראייה לשיטת רש"י כ"ז סע"ב שאין מדליקין בצמר גפן, שהרי במוציא צמר גפן אמרנו לעיל (שו' 5) ששיעורו הוא כמלוא היסט הכפול, ובנעורת של פשתן שהיא ראויה לפתילה חייב בשיעור פתילה קטנה שהיא פחותה ממלוא היסט כפול. ברם רוב הראשונים חולקים על רש"י, ופשיטא שאין מכאן סתירה לדבריהם, שהרי אמרו (בבלי ע"ח א'): אזול רבנן בתר דשכיחא לקולא, וצמר גפן לא היה שכיח כ"כ בימיהם לפתילה.

10-11. **משיחה, רבי נתן אומר כדי לקשור בה בין כתפיו.**כ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל (אלא שבכי"ל נשמטה המלה "כתיפיו"), ובכי"ו נשמט בט"ס. ופירושו ששיעור המשיחה הוא כדי לקשור את החלוק בין כתיפיו שלא ישמט, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 657, שו' 36. וכן בירושלמי סוטה פ"א ה"י, י"ז סע"ב (ומקבילה בב"ר): איזוריהם התירו וכו' קשרי כתפיהן התירו. ובירושלמי כאן (פ"א ה"ב, ג' ע"א): ולא לבורסקי וכו' משיתלבש בגדי אומנותו. ובבבלי שם (ט' ב'): משיקשור בין כתיפיו. וכן בתו"כ ריש שמיני ה"ה, מ"ג רע"ד: חגרה מתניה קשרה כתיפיה. ועיין במשנת מקוואות פ"י מ"ד. והר"מ השמיט הלכה זו, ונראה שאין משיחה אלא חבל של פשתן,¹¹ והרי אמרו במשנתנו (פ"ח מ"ב): כדי לעשות אזן לקפה, ופסקה הר"מ בפי"ח הי"ב.

footnotes: ¹¹ עיין להלן עירובין פ"ד, שו' 80.

11. **מוכין כדי ליתן בתוך כדור קטנה וכו'.**כ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע בטעות: סובין כדי ליתן לתוך וכו'. ובבבלי ע"ח ב': מוכין כדי לעשות כדור קטנה, וכמה שיעורו כאגוז. וכן בר"מ פי"ח מה' שבת הי"ב: מוכין כדי לעשות בו כדור כאגוז. וברור שאף מטליות ג' על ג' הם בכלל מוכין, עיין ר"ח שבת מ"ח א'. ובמשנתנו (כלים רפכ"ח): שלש על שלש שנתנה בכדור, או שעשאה כדור בפני עצמה טהורה (כלומר, טהרה מטומאתה הישנה). ופירש הר"ש: עשה ממנה כדור, שלקח הבגד וכרכו עגול, כמין כדור, כמו שהנשים עושות לתינוקות לשחק בו.¹² ולפ"ז יש הבדל בין הגירסאות, ולשיטת הבבלי הוא שיעור יותר גדול וצריך שיהא במוכין עצמן בכאגוז, אבל לשיטת התוספתא שיעור המוכין הן פחות מכאגוז, ומספיק אם כמותן יחד עם החומר שנותנין לתוכו הוא כאגוז. ועיין מ"ש להלן בשם כי"ל.

footnotes: ¹² ועיין בפיה"מ להר"מ שם שפירש אחרת, והוא מטעם אחר, עיין בסדרי טהרות שם, רנ"ב ע"ג, ד"ה או, אבל הוא אינו חולק על עצם העניין שאפשר לעשות כדור ממטלית.

**כמה כדור קטנה כאגוז.**כ"ה בד. ובכי"ע ("וכמה"), וכע"ז בבבלי הנ"ל. אבל בכי"ל: וכמה כדור קטנה עד כאגוז. ועיין מ"ש לעיל.

12. **ארגמן כדי ליטול ממנו דוגמא לאירה.**בבבלי צ' א': ארגמן טוב¹³ כל שהוא, ובתולת (בפי' הגאונים ור"ח: פתילת) הוורד אחת. ופירש"י שם בלשון שני שאף ארגמן ראוי להריח, ופירש כן מפני שהברייתא מנתה שם מיני בשמים, ומה לו לארגמן בקבוצה של בשמים. אבל הגאונים (אוה"ג, התשובות, עמ' 89) והר"ח (פ"ח סע"א) פירשו שגם פתילת הוורד היא צמר גפן צבוע בצבע הוורד, וממילא אין הכרח להוציא ארגמן מידי פשוטו. ומתוך פירוש הגאון והר"ח בפתילת הוורד משמע שגם ארגמן הוא מטלית קטנה של ארגמן, ומתוך חשיבותה (עיין במשנת כלים ספכ"ז) שיעורה בכל שהוא. וכל שהוא לאו דווקא, עיין מ"ש לעיל, שו' 8–9, ד"ה ובמשנתנו. ולעיל בבבלי שם הקשו על משנתנו (ששנתה: איסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכה, כלומר הבבא שלהלן בסמוך): ורמינהי המוציא סמנים שרויין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא?¹⁴ ותירצו: לפי שאין אדם טורח לשרות סממנים לצבוע בהן דוגמא לאירא.¹⁵ מעכשיו ברור שהתוספתא שלנו מדברת בצבע ארגמן החשוב, ועל ידי שהוא חביב¹⁶ אדם טורח לשרות סממנים לדוגמא,¹⁷ מה שאין כן סטיס וקוץ שלהלן בסמוך. וכנראה שגם הברייתא שלהלן שם בבבלי ("ארגמן טוב כל שהוא וכו' ") שהבאנו לעיל אף היא מדברת בצבע ארגמן (ובפתיל של וורד העומד לצבוע בו), והיא אינה חולקת על התוספתא כאן, מפני שהוא כל שהוא הוא דוגמא לאירא, עיין מ"ש לעיל, שו' 8–9, ד"ה ובמשנתנו.

footnotes: ¹³ כ"ה במדרש שכל טוב, עמ' 278, בערוך ערך ארגמן ובר"מ פי"ח מה' שבת ה"ה. ¹⁴ מוך של צמר, או של פשתן, וכדומה, עיין ר"ח צ' ב', ופי' הגאונים לטהרות, עמ' 57, ובהערה 3 שם. וברש"י במקומו: מעט צמר וכו', כדי ליתן באירה של קנה של גרדי, ושיעורה מועט. ¹⁵ ועיי"ש בבבלי ע"ט א'. ¹⁶ עיין בירושלמי פ"ז רה"ב, ט' סע"ד, ובמקבילות. ¹⁷ כלומר, שמנסה לעצמו אם הצבע עולה יפה, ואינו רוצה להפסיד צבע יותר מכדי צביעת אירא.

**סטיס וקוץ ופואה וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ט מ"ה, ולא הוסיפה הברייתא במינים הללו אלא וקוץ (=וקוצה, וכ"ה בכי"ע). ובכי"ל חסרה המלה "וקוץ", והיא פיסקא ממש של משנתנו. וקבוצה זו נשנית יחד אף להלן פרה פ"ט ה"ז ובתנחומא נשא סי' ח' (בובר סי' י"ד). וסטיס הוא Isatis tinctoria, עיין מ"ש בח"א, עמ' 280 וח"ב, עמ' 551, ועיין במדרש חכמים שהביא הר"א פינקלשטין בשנו"ס לספרי ראה, עמ' 164. וקוצה היא קורטם הצבעים, Carthamus tinctorius¹⁸ ופואה היא rubia tinctorum, עיין לעיל ח"ב, עמ' 643, ועיין לעיל, הע' 18.

footnotes: ¹⁸ עיין מ"ש ר"ע לעף, פלורה ח"א, עמ' 394. ועיין במדרש חכמים שהבאנו בפנים, והלעז שם הוא התרגום של פואה שלא נזכרה בספרי שם.

13. **כמה בגד קטן פי סבכה.**וכ"ה ("פי סבכה") גם בד ובכי"ל. ובכי"ע: כסבכא. ובמשנתנו הנ"ל: כדי לצבוע בגד קטן פי סבכה.¹⁹ אבל במשנה שבירושלמי, קויפמן, פרמה, כ"י אוקספורד, ד' נפולי ועוד (עיין דק"ס, עמ' 193): כסבכה (כשבכה). ובבבלי ע"ט א' בכל הדפוסים הישנים: לסבכה, ובכי"מ שם: על פי סבכה (עיין דק"ס, עמ' 167, הערה ש'). ובמשנה הוצ' לו, במלא"ש בשם ס"א: בסבכה (בשבכה), וכ"ה בערוך ד' פיזרו ערך סבכה. וסיגנון המשנה מגומגם, והיה צ"ל: כדי לצבוע פי סבכה, דוגמת סיגנון המשנה בשיעורי שבת בכ"מ. ונראה קצת שבמשנה של מסדר התוספתא חסרה המלה כסבכה, אלא שנו סתם: כדי לצבוע בגד קטן, כמו לעיל פ"ח, שו' 19, ולהלן שו' 55. והוסיפה התוספתא ששיעור בגד הוא פי סבכה. ופירש"י: בראש הסבכה שעשאה בקליעה נותן מעט בגד, ועל פי התוספתא הוסיפו אח"כ במשנתנו, ושמא הגירסא הנכונה במשנתנו היא "בסבכה", ופירשה התוספתא שהבגד הקטן בסבכה הוא פי הסבכא. ועיין דק"ס פסחים נ"ה ב', סוף עמ' 161, סוף הערה ג'.

footnotes: ¹⁹ וכ"ה בכ"י אוקספורד בבבלי ע"ט א', עיין דק"ס שם.

13-14. **המתכוין להוציא בפונדתו ופיה למעלה וכו'.**במשנתנו פ"י מ"ג: המוציא וכו' כלאחר ידו, ברגלו, בפיו ובמרפקו, באזנו ובשערו ובפונדתו ופיה מלמטה, בין פונדתו לחלוקו ובחפת²⁰ חלוקו, במנעלו בסנדלו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין. ובכל הדברים הללו כולם מודים, חוץ מהמוציא בפונדתו ופיה מלמטה,²¹ שר' יהודה מחייב. במה דברים אמורים שמתכוין להוציא בפונדתו ופיה למטה, אבל אם התכוין להוציא בפונדתו ופיה למעלה, וטעה והפך את הפונדא אף ר' יהודה מודה שהוא פטור. וכן שנינו להלן שם במשנתנו (פ"י מ"ד): המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחוריו פטור. ועיין מ"ש להלן. ועיין להלן בתוספתא ב"מ פ"ח הי"ג והי"ד.

footnotes: ²⁰ כ"ה ("ובחפת", או "בחפת", או "ובחיפת") בכ"י קויפמן, פרמה, קטעים מן הגניזה, משניות עם פי' הר"מ כת"י, ד' נפולי, משנה שבירושלמי, כתי"י שבבבלי ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 199, הע' ד'. ²¹ מפני שפי הפונדה, החגורה, סגור, אין החפצים נשמטים מתוכה.

15. **ובחפת חלוקו וכו'.**כלומר, שנתכוין להכניס לתוך הפונדא ונשמט החפץ לתוך כפילות החלוק, שהיה לפעמים כמין חיק²² פטור, מפני שלא נתקיימה מחשבתו, והוציא בשמירה פחותה ממה שהתכוין.

footnotes: ²² עיין במשגת שקלים פ"ג מ"ב: בפרגוד חפות וכו'. וכבר הוכחתי בספרי היליניסמוס בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 171, הע' 59, שפרגוד חפות פירושו שיש שם חיפת כמין חיק. ועיין גם בב"ר פע"ה, ה', עמ' 383, ובהערות שם בסוף העמוד.

15-16. **המתכוין להוציא בפונדתו ופיה למטה ר' יהודה מחייב.**בבלי צ"ב ב'. ור' יהודה מחייב מפני שאף בזה לפעמים דרך הוצאה בכך, כשם שחייב המוציא לאחריו והתכוין לכך, עיין בבבלי הנ"ל.

17. **ובא לו לאחריו שהו פטור.**כמפורש במשנתנו פ"י מ"ד הנ"ל. ובירושלמי (פ"י ה"ד, י"ב ע"ג) ובבבלי הנ"ל הסיקו שאף בזה נחלקו התנאים, ומי שמחייב במתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו, מחייב אף במתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו, ומשנתנו הנ"ל היא שבורה ושני תנאים שנו אותה, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 295. והסוגיא בירושלמי לעיל שם משובשת, וצריך להגיהה כמו שהגיה בפ"מ במקומו. וכן הגיה מדעתו בתוספות העזרה²³ לתו"כ חובה פ"ז, מ"א ע"א, ד"ה אף, עיי"ש דברים של טעם. ועיין באו"ש פ"א מה' שבת הי"ב.

footnotes: ²³ ספר זה נדפס בווילנא תר"ה, כלומר כחמש עשרה שנה לפני שהופיע בדפוס פירוש בעל פ"מ לירושלמי מועד.

18. **שאם נתכוון והוציא וכו'.**בד, כי"ע וכי"ל: ואם וכו', כלומר, אבל אם נתכוין להוציא לאחריו ונתקיימה מחשבתו, אף אתם מודים שהוא חייב.

19. **באחר ידו וכו'.**עיין בשנו"ס. ועיין להלן, שו' 43.

**בפיו.**עיין מ"ש להלן פסחים ספ"ו, שו' 62–64, ד"ה ברם.

21. **שנים אוחזין במלגז ולוגזין.**כ"ה ("ולוגזין") בד, בכי"ע, בתו"כ, חובה, פרשה ז' ה"ט, כ"א ע"ד, ובבבלי צ"ב ב'. ובכי"ל כאן: לוגזין. ובכי"ו בטעות: גלוגזין. ואשר לפירושה כבר הראינו לעיל ח"ב, עמ' 660, שהיו לוגזין את הצמר במלגז, כלומר מותחים אותו במין קלשון (או שסורקים אותו במלגז), עיי"ש.

**בכרכר ושובטין.**צ"ל: בכרכד, וכן בסורית כרכודא (κερκίς κερκίδος), והוא שבט האורגים שהיו מחבטים בו על חוטי השתי כדי לצפפן.²⁴ וכרכד, כרכיד, הוא גם שבט חבטה בכלל, כמשמעותו ביונית. ועיין ערה"ש ערך כרכד ובמלון למלים שאולות מלשון יון ורומא של קרויס, עמ' 298, ערך כרכד.²⁵

footnotes: ²⁴ עיין אוה"ג התשובות, עמ' 82, ומ"ש לעיל פ"ח, שו' 3, ד"ה השוביט. ²⁵ ויש להוסיף ירוש' תרומות פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד: ראש הכרכר. וכן בירושלמי גיטין פ"ה ה"ט, מ"ז ע"ג: הדא דאת אמר בדארעא וכו', וצ"ל: בכרכדא. ובהשגות הראב"ד פ"א מה' מתנות עניים ה"י מעתיק משם: בהן ברברתי, וצ"ל: כרכד'. ובחי' הרשב"א גיטין ס"א א' (בד"ו): בהן ברביה, וצ"ל: כרכדה.

21-22. **בקנה והוציאוהו לרשות הרבים שניהם פטורין.**כ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל, וכן מוכח בתו"כ ובבבלי הנ"ל, ובכי"ו נשמטו המלים "שניהם פטורין" בטעות. ועד כאן מדבר במלאכות שכל אחד יכול לעשותן לבדו, ואין הכרח בסיוע של השני, ולפיכך פטורין, דכתיב בעשותה, העושה כולה ולא העושה את מקצתה. ובבבלי לעיל שם הביאו ברייתא ששנתה שאף בזה ר' מאיר מחייב, עיי"ש. ובירושלמי פ"י ה"ה, י"ב ע"ג: קני גירדי רבי פוטר, ר' אלעזר בי ר' שמעון מחייב. אמר לו רבי כך שמעתי מאביך (כלומר, שהוא פטור) וכו'. ובבבלי צ"ג ב': אף אנן נמי תנינא שנים שהוציאו קנה של גרדי חייבין וכו', לישמעינן קנה דעלמא, מ"ש דגרדי וכו', שנים שהוציאו קנה של גרדי פטורין ור' שמעון מחייב, כלפי לייא? אלא אימא חייבין, ור"ש פוטר. הרי לך שבתחילה סבר התלמוד שבקנה קל עסיקינן, וכמו שפירש"י: קנה גרדי, אורחא דמילתא [נקט], והוא העולה ויורד בשתי (עיין תוספתא כלים ב"ב פ"א רה"ב), ולפ"ז דינו כקנה ששנינו כאן בתוספתא,²⁶ אבל לפי מסקנת התלמוד בקנה גרדי כבד עסיקינן (עיין בתוספות שם ד"ה אלא), והוא קנה גרדי שמניע את הקירוס, וכמפורש בירושלמי פי"ז ה"א, ט"ז ע"א: קנים וחבלים של קורייס וכו', מהו לטלטל כלי קורייס בשבת? אמר ליה אין מטלטלין (כלומר, מפני כובדן).²⁷ ולפי מסקנת הבבלי והברייתא בירושלמי פ"י הנ"ל, קנה גרדי שייך לכלל ששנינו להלן בסמוך, להוצאה שאין אחד יכול לעשותה. ועיין ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, ע"ז ע"ב (במעשה דאחר), ויתבאר אי"ה במקומו.

footnotes: ²⁶ ואעפ"י שלפירוש ר"ח צ"ד א' ואילך (ועיין גם בתוספות צ"ג ב' ד"ה אמר מר) אי אפשר לפרש כן, אבל עיי"ש צ"ד סע"ב שעיקר הקושיא היא מן הברייתא של תני תנא קמיה דרב נחמן. ²⁷ ועיין מ"ש הרשברג בספרו הארג ותעשית הארג, עמ' קע"ח, הע' 1 והע' 2. ודבריו שם צריכים תיקון במקצת. והוא עירבב שם את ההוה אמינא שבבבלי ואת המסקנא, עיי"ש, וגם טעה בפירוש הירושלמי פ"י, והעיקר שם כפירוש בעל פ"מ. ועיין מ"ש קרויס, קדמוניות התלמוד כרך ב' ח"ב, עמ' 124, הע' 3.

23. **בקורה והוציאוה לרשות הרבים.**וכ"ה בכי"ל ובתו"כ הנ"ל ובבבלי צ"ג א', והוא מדברי ר' יהודה. אבל בד ובכי"ע מוסיף כאן: שניהם פטורין. וגירסא משובשת היא, שהרי שנה לעיל "שניהם פטורין", ולמה לא ערב את הכל יחד ולא הסתפק בשניהם פטורין של הסיפא. וסתם משנתנו (פ"י מ"ה ופי"ג מ"ו) כר' יהודה.

25. **שאין שנים חייבין וכו'.**כלומר, ואפילו זה אינו יכול וזה אינו יכול, ואעפ"י שכאן אפשר לומר שבכגון דא אין אחד מהם נקרא מסייע, אלא כל אחד ואחד עושה את כל המלאכה, עיין בחידושי הרמב"ן צ"ג א' ובתוספ' שם ד"ה תלתא ומ"ש בתוספות העזרה לתו"כ חובה, נ"ד ע"ג ד"ה יחיד. ועיין באו"ש פ"י מה' שבת הכ"ג ומ"ש להלן פי"ב, שו' 5–6. אבל ברשב"א שם: עיקר דרשה העושה את כולה וכו', בעשותה העושה את כולה הוא לבדו וכו', עיי"ש. ועיין באגלי טל מלאכת זורה ס"ק ד', אות ד'.

25-26. **שנים שעשה אחד מהן מלאכה וכו'.**כל הברייתא להלן כריתות פ"ב ה"ח: שנים שחטא אחד מהן ואין ידוע וכו'. ועיין מ"ש להלן.

27. **ייתנו עליה ותאכל דברי ר' שמעון וכו'.**כלומר, יתנו ויאמרו אם אני חייב חטאת היא כולה שלי וחלקך נתון לי במתנה, וכן להפך. וכן סובר ר' שמעון במשנת כריתות פ"ה מ"ה, תוספתא שם הנ"ל ולהלן שם פ"ג ה"ג.

**ור' יוסי פוטר.**המקורות הנ"ל. ופירשו בבבלי (כריתות ז' ב'): דגברא ידיעה בעי, דכתיב או הודע אליו חטאתו.

27-28. **מודה ר' יוסי שזה מביא אשם תלוי וכו'.**תוספתא הנ"ל. ובבבלי שם כ"ג א': והתניא ר' יוסי אומר זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי. ובמקום שפטור מאשם תלוי (כגון שעשה מלאכה בשבת סמוך ליוה"כ שלא היה בידו סיפק להקריב אשם תלוי) פטור לגמרי, כלעיל. ועיין בה"ד, ודבריו תמוהים, דמאי שייך לא איקבע איסורא גבי שבת אחרי שקידש עליו היום (שהרי ר' שמעון מחייב חטאת), עיין בתוספות כריתות י"ז ב' ד"ה מדסיפא ובר"מ פ"ח מח' שגגות ח"ב. ואפשר לקבל את פירושו, ולהניח שיש כאן אשגרה מכריתות פ"ב ופ"ג, ומדברים במקום דלא איקבע איסורא, ומודה ר' יוסי במקום דאיקבע איסורא שחייב אשם תלוי.

28-29. **ומודה ר' יוסי בשנים שהיה אחד מהן מחוסר כפרה וכו'.**וכ"ה להלן כריתות פ"ב ה"ח הנ"ל. ובמשנתנו שם (פ"א מ"ד): אלו מביאות ואינו נאכל וכו' שתי נשים שהפילו, אחת ממין פטור, ואחת ממין חובה. אמר ר' יוסי אימתי בזמן שהלכה זו למזרח וזו למערב, אבל אם היו שתיהן עומדות כאחת מביאות קרבן ונאכל. ופירשו בגמרא שמביאין חטאת אחת ומתנין עליה, והקשו שהרי ר' יוסי לית ליה תנאי (כדלעיל ומקבילות), ותירצו: מודה ר' יוסי במחוסר כפרה, התם גברא בעי ידיעה, דכתיב או הודע אליו חטאתו וכו' אבל הכא וכו' לאישתרויי באכילת קדשים. והביאו ראייה גם מלשון משנתנו (שם ספ"ה): ר' יוסי אומר כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאים אותה. ולא הביאו שם את התוספתא הנ"ל והתוספתא שלנו שמפורש כן בדעת ר' יוסי. ובתוספות הרא"ש שם²⁸ פירש שר' יוסי בא לפרש את דברי הת"ק, ולפ"ז הלכה כברייתא שלנו, אבל בפיה"מ להר"מ שם ובספ"ה כתב שאין הלכה כר' יוסי, וכן פסק בחיבורו בפ"א מה' מחוסרי כפרה ה"ז שלא כר' יוסי.

footnotes: ²⁸ עיין בשטמ"ק על הגליון שם אות י"ד, וביתר באור בשטמ"ק וויען תרל"ח ובמלא"ש פ"א מ"ד.

30. **הוציא כחצי גרוגרת וכו'.**וכ"ה גם בכי"ע, וצוק' השמיט ברייתא שלמה. וכ"ה בירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"ב, ובבבלי פ' א'.

30-31. **בשתי העלמות פטור.**כלומר, שנודע לו אחרי שהוציא את הראשון, פטור, מפני שיש ידיעה לחצי שעור, כחכמים במשנתנו ספי"ב. ובבבלי הנ"ל מוסיף כאן: ר' יוסי אומר בהעלם אחד לרשות אחד חייב, לשתי רשויות²⁹ פטור. וכע"ז גם בירושלמי הנ"ל. וסובר ר' יוסי שרשויות מחלקות. ועיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 32, ד"ה הוציא כחצי גרוגרת.

footnotes: ²⁹ בר"ח פ' א': מרשות אחת חייב משתי רשויות פטור. וכ"ה ביד רמה ב"ב נ"ה ב', והוא מוסיף: הדין היא גירסא דמתיבתא. ועיין בתוספות כאן פ' א' וב"ב הנ"ל ד"ה בהעלם. ובירושלמי כאן פ"א ה"א, ב' ע"ב, הסיקו שאין הבדל, ובין שהוציא משתי רשויות, בין שהוציא לשתי רשויות פטור, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 6. ובבבלי ב"ב נ"ו א': ברשות אחת חייב, בשתי רשויות פטור. וכן גרס הרשב"ם שם. ועיין גם כריתות י"ז א' בהוצאות שלנו. ובד"ו שם: ברשות אחת חייב, לשתי רשויות פטור. ושמא הנכון כגירסתנו בב"ב, ואין הבדל בין הוציא משתי רשויות ובין הוציא לשתי רשויות, ובשתיהם פטור, כמסקנת הירושלמי הנ"ל, וצ"ע.

31. **נאכל הראשון עד שלא ישב השיני וכו'.**בד, כי"ע וכי"ל: עד שלא הוציא וכו'. וגירסתינו לכאורה מדוייקת, והעיקר הוא שנאכל הראשון לפני שנח (שישב) השני, ואפילו נאכל אחרי שהוציא את הראשון פטור. וכן בירושלמי הנ"ל להלן שם, ב' ע"ג: אמר ר' יוסי (הוא ר' יוסה האמורא) פעמים שהוא מתעסק בגרוגרת שלימה והוא פטור, היך עבידא הוציא חצי גרוגרת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת, ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה. וכן בבבלי הנ"ל: אמר רבא הוציא חצי גרוגרת אחת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחת והניחה וכו', ואם קדם והגביה ראשונה קודם הנחת שנייה, נעשית ראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה ופטור, אבל עיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 32, ד"ה ובירושלמי.

32. **הוציא כחצי גרוגרת ונתנו בתוך ארבע אמות וכו'.**לפי גירסת הירושלמי והבבלי שהבאנו לעיל ששנו ברישא דברי ר' יוסה שמחלק בין הוציא לרשות אחת להוציא לשתי רשויות הדברים מובנים יפה. אבל לפי גירסת התוספתא משמע שלת"ק אין הבדל בין רשות אחת לשתי רשויות, וממילא אפילו אם הניחה בתוך ארבע אמות אחרות צריך להיות חייב, ואפילו לא העבירו דרך החצי הראשון. ועיין בפירוש ר' פורת שהביאו בתוספות פ' א' ד"ה והעבירה. וכנראה שלפי מסורת התוספתא כל הברייתא כר' יוסה, והחילוק בין רשות אחת לשתי רשויות מבואר בבבא שלנו. ובירושלמי פ"א ה"א, ב' סע"ב: דתני הוציא חצי גרוגרת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת, אם הניחה בתוך ארבע אמות לראשונה חייב, ואם לאו פטור. ר' יוסי אומר אם העבירו דרך עליה חייב, ואם לאו פטור. והנה גם הרישא שם היא בשיטת ר' יוסי שמצריך רשות אחת, אלא שתנא אחר הוסיף בשיטת ר' יוסי שאינו חייב דווקא אלא אם העבירו דרך עליה, מפני שר' יוסי סובר המהלך כמניח, וממילא אם הפתח רחב יותר מד' אמות, והוציא מצד השני של הפתח, הרי תיכף כשהוציא הוי ליה כמניח מחוץ לד' אמות של הראשונה, כלומר, לרשות אחרת, ובטל הצירוף, ואינו מתחייב אלא אם העביר דרך עליה, כלומר בתוך ד' אמות של הראשונה, ועיין מ"ש להלן.

33. **אם העבירן דרך עליו וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ל לנכון: אם העבירו וכו'. ואעפ"י שהניח את החצי הראשון בתוך ד' אמות לפתח (כמפורש לעיל) מ"מ משכחת לה שלא יעביר אותו דרך עליו, כגון "שהיה הפתח רחב חמש אמות, והוציא אחת לכאן ואחת לכאן", כמו שמעמידה בירושלמי הנ"ל.³⁰ ובבבלי פ' א': ואמר רבא הוציא כחצי גרוגרת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב וכו'. ועיין בתוספ' שם ד"ה והעבירה, ועיין במה"פ בירושלמי פ"א ה"א ד"ה דתני הוציא.

footnotes: ³⁰ ועיין בס' ניר שם שכתב: "והא דלא מוקים לה וכו' שחצי הגרוגרת הראשונה מונחת להלן מד' אמות וכו', משום דמשמע ליה דהא דתני ואם לאו, לא מחלק רק בחצי גרוגרת השנייה אבל בחצי גרוגרת הראשונה רישא וסיפא מיירי בעניין אחד". ולא זכיתי להבין את דבריו, שאם הניח את הראשונה להלן מד' אמות של הפתח, תיכף כשהוציא יש כאן הוצאה, ולר' יוסי שהוא סובר מהלך כמניח דמי למה יהא חייב כשהוציא שנייה, אפילו אם העבירה דרך עליה, אם הניחה בתוך ארבע אמות אחרות, והרי לשיטת הירושלמי, הסובר מהלך כמניח אינו חייב במעביר ד' אמות בר"ה אלא בזורק, או בקופץ (עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 8 ואילך). ולפיכך שנו בתוספתא כאן במפורש: הוציא כחצי גרוגרת ונתנו בתוך ארבע אמות, כלומר, לפתח, כדי שיתחייב משום הוצאה אם העבירו דרך עליו.

34. **הנוטל מלא הזוג בסערו וכו'.**בד, כי"ע וכי"ל: משערו וכו', והיא היא. ובבבלי צ"ד ב': הנוטל מלא פי הזוג ("מלא ראש המספרים") בשבת חייב, וכמה מלא פי הזוג שתים, ר' אליעזר אומר אחת וכו'. ובמשנתנו (פ"י מ"ו): הנוטל צפרניו זו בזו, או בשניו, וכן שערו וכו' ר' אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות. והעמידוה בירושלמי³¹ ובבבלי שהמחלוקת היא בנוטל ביד ("זו בזו") דווקא, אבל בכלי אף חכמים מחייבים,³² וכאן בכלי עסיקינן. ועיין מ"ש להלן שו' 41, ד"ה לאחרות חייבת. ובתוספתא מכות פ"ה ה"ה: יש תולש שתי שערות עובר משום ארבעה דברים משום נזיר, משום מצורע, משום יום טוב, ומשום מקיף. ובנימוקי יוסף שם פ"ג סי' אלף ע"ז: כדתניא בתוספתא על שלשה מקומות חייב בב' שערות, בשבת ובפאה ובתולש סימני טומאה ע"כ. ועיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 44, ובתס"ר ח"ב, עמ' 172. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ³¹ עיי"ש פ"י רה"ז, י"ב סע"ג. ועיין מ"ש להלן, הערה 48. ולהלן שם בירושלמי: דברי חכמים ר' אחא ר' נחום בשם רב לעולם אינו חייב עד שיטלנו בקרסטל. והמלונים שגו בפירוש המלה, והנכון הוא בק"ע ובפ"מ שפירשו שהוא גנוסטרא (נגוסטרא). וכן בס' האורה, עמ' 52: אבל בכלי, כגון איזמל, או גנוסתר (ועיין בהערות שם). והוא כלי שנוטלים בו צפרנים, ומורטין בו שערות, עיין אוה"ג מו"ק, עמ' 21, ועה"ש ערך נגסטר. ונ"ל שבירושלמי צ"ל: עד שיטלנו בקלסטל, כלומר, בקנסטר (עיין לעיל ח"ב, עמ' 658, הע' 47), והיינו באיזמל שמגרדין בו, κνηστήρ כפירוש ר"ב מוספיא בנגוסטרא שבבבלי מו"ק הנ"ל. ³² הרשב"ם (בתוספות מכות כ' ב' ובריטב"א שם, ועיין גם בתוספות כאן צ"ד ב' ד"ה אבל בכלי) פירש שהלכה זו היא בשיטת ר' יהודה גרידא שהוא מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך לשערו. והאחרונים ציינו לשו"ת הריב"ש סי' שצ"ד הסובר שבגוזז חייב אפילו אינו צריך לשער, עיי"ש. ועיין מ"ש מהרש"ם בארחות חיים של ר"ן כהנא סוף סי' ש"ג. וכבר הראה בס' מנחת סולת להגרד"צ מדוקלא, קי"ז ע"ד, שכן מפורש גם בחי' המיוחסים להר"ן צ"ד ב' ד"ה מחלוקת (בשם רש"י), וכ"ה שיטת הרמב"ן (ק"ו א') המאירי (ק"ה ב') ועוד.

35. **שחורות מבין לבנות ולבנות מבין שחורות חייב.**בבבלי הנ"ל: ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב. ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה. ובר"מ פ"ט מה' שבת ה"ט: ואם לקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת חייב.³³ וכתב בח"ד שמלשון הר"מ משמע דדווקא במלקט לבנות מתוך שחורות חייב אפילו באחת, אבל במלקט שחורות מתוך לבנות אינו חייב אלא בשתים, מפני שבטלה דעתו אצל כל אדם. והסיק: ועדיין צריך תלמוד. ועיין ברש"י מכות כ' ב' שכתב: "שחורות מתוך לבנות לא גרסינן". ובכי"מ בבבלי שם: ומודי' חכ' לר' אליע' במלקט לבנו' מתו' שחורו' ושחורו' מתוך לבנו' שהוא חייב. ולבנו' מתוך שחורו' או' (צ"ל: אפי') בחול אסו' וכו'. ואם היתה לרש"י גירסא זו ומחק את המלים "שחורות מתוך לבנות", הרי ברור שהוא סובר כשיטת הר"מ לפי דיוק בעל ח"ד הנ"ל, והוא מתאים להסבר רש"י לעיל שם ד"ה במלקט. אבל אפשר שלפני רש"י היתה הגירסא: במלקט לבנות מתוך שחורות ושחורות מתוך לבנות, ודבר זה אפילו בחול וכו' (עיין בתוספות ובתוספ' שנץ במקומו), ולפיכך הגיה רש"י, מפני שמלשון גירסא זו משמע שאסור ללקט שחורות מתוך לבנות אפילו בחול, וזה לא יתכן. ועיין בטיו"ד סוף סי' קפ"ב ובב"י שם. אבל מלשון התוספתא ברור שלעניין שבת אין הבדל, ואם רוצה להתראות זקן ומלקט שחורות מתוך לבנות (עיין בבלי ב"ק ס' ב'), חייב, כמו שפירש בח"ד. ובירושלמי פ"ו ה"א, ז' ע"ד: אין רואין במראה בשבת, אם היתה קבועה בכותל רבי מתיר, וחכמים אוסרין. ר' אחא בשם ר' בא טעמא דהדין דאסר³⁴ פעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה, והיא תולשתה, והיא באה לידי חיוב חטאת³⁵ וכו'. ומלשון הירושלמי משמע שבמלקט לבנה מתוך שחורות בשבת אפילו ביד חייב חטאת. וכן בכל בו ה' שבת ובארחות חיים ח"א, מ"ז ע"ד, ה' שבת סי' פ"ה: והמלקט לבנות מתוך שחורות אפילו ביד חייב. ולא מצאתי חבר לשיטה זו. ועיין באו"ש פכ"ב מה' שבת הי"ד שהביא את הירושלמי, והסיק שכ"ה פשוטה של הברייתא, ולא ידעתי מניין הוא לו.³⁶

footnotes: ³³ וכ"ה לשון הטור והשו"ע או"ח ריש סי' ש"מ, אלא ששם הוסיפו כלשון הבבלי: ודבר זה אפילו בחול אסור, ולפיכך לא הזכירו אלא לבנות מתוך שחורות, אבל הר"מ הרי לא הזכיר כאן כלל שדבר זה אפילו בחול אסור, עיין מ"ש להלן בפנים. ³⁴ והרי בקבועה בכותל אין לחשוש שמא ישיר במראה עצמו נימין המדולדלין, עיין בבלי קמ"ט א'. ועיין מ"ש להלן פי"ג, שו' 71, ד"ה ואם. ³⁵ והביאוהו הגאונים והראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 69 ואילך, ועיי"ש עמ' 70 מה שהביא בשם ס' התרומה סי' קנ"ה על האיסור באיש, עיי"ש בס' התרומה. ³⁶ ובר"מ פי"ב מה' ע"ז ה"י: המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו, או מזקנו, משליקט שערה אחת לוקה, מפני שעדה עדי אשה. ובהשגות שם חלק עליו, והוא סובר שאינו אלא איסור גרידא, ואינו לוקה, ועיי"ש בעבודת המלך שתמה על הר"מ הפוסק שבכגון דא לוקה מדאורייתא, למה לא מנו חמשה לאווין בתוספתא מכות (שהזכרנו לעיל בפנים, שו' 34, ד"ה ובתוספתא), והיינו שתלש לבנות מתוך שחורות. ותמה אני על תמיהתו, והרי בתוספתא מנו מצורע, כלומר, שעובר על תולש סימני טומאה, וכי אפשר להעלות על הדעת שאיש שתלש שער לבן משחין ומכוה שבפאת ראשו יתחייב משום לא ילבש גבר שמלת אשה, והרי כוונת התלישה היא לעקור את סימני הטומאה, עיין בתוספות נזיר נ"ט א' ד"ה והא קא גדיל.

36-37. **שפרשו רובן ונטלן בשבת פטור, נטלן בכלי וכו'.**וכע"ז בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: שפרשו רובן נטלין (כי"ל: ניטלין) בשבת, ואם נטלן בכלי וכו'. וגירסא זו מתאימה למסורת הבבלי צ"ד ב': שפרשו רובן ביד מותר, בכלי חייב חטאת. והקשו שם: מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת, וביד מותר לכתחילה? הכי קאמר פירשו רובן ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור, לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת. ובפירש"י שם: ציצין. כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן. שפירשו רובן. קרובין לינתק. ועיין היטב באו"ז ה' נדה סי' שס"ג אות י"א, ח"א, נ' ע"א. אבל עצם התוספתא (מקוואות פ"ו סה"י) אינה עניין לכאן, עיי"ש. ועיין ברש"י ובתוספות כאן, בעניין פרשו כלפי מעלה.

37. **החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת.**ופירשו בירושלמי (פ"ז ה"ג, י' ע"ג) שהחולב חייב משום קוצר. ובבבלי צ"ה א': חולב חייב משום מפרק, ועיין ברש"י שם ובשי"ק לירושלמי הנ"ל ובגליון הש"ס שם. ואשר למחבץ פירש הר"ח (צ"ו ב') והערוך (ערך חבץ) שמוציא חמאה מחלב. ובאמת כן נהגו האכרים (אפילו בזמננו ברוסי') שהיו מחבצים (מערבים וממרסים, עיין עה"ש ערך חבץ) את השמנת עד שנתהוותה החמאה. אבל הגאונים³⁷ ורוב הראשונים פירשו שמחבץ הוא העושה גבינה ע"י נתינת דבר המעמיד בתוך החלב, ואין מחבץ אלא עושה חובצא (גבינה). ומגבן הוא "המקפה גבינה, ומקבץ פתיתי החלב הקפוי לעשותם חריץ של גבינה" (ערוך ערך גבן א'. ועיין ר"ח קל"ד א'), או "שלש אותו החלב שנדבק ובונה ממנו בכלי עיגול אחד" (ר' יהונתן בשטמ"ק ב"מ פ"ט א'). ובה' גאונים (הנ"ל): המגבן, דמשוי ליה גובני. ופירשו בירושלמי הנ"ל: המגבן והמחבץ חייב משום לש.³⁸ ובבבלי כאן: מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה. ובבבלי תענית י' א': משל לאדם שמגבל³⁹ את הגבינה, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. ועיין מ"ש להלן פי"ב, שו' 47, ד"ה נותנין שמשמין. ובר"ח צ"ו ב': ויש מרבנן דמדקדקי דאמרי כי החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת דברי הכל וכו'. והיא גם שיטת הרי"ף, שהעתיק בפ"ז סי' שפ"ט: גרסינן בפרק המצניע תנו רבנן החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת חייב חטאת. ואמרינן חולב משום מאי מיחייב וכו'. וכ"ה שיטת רש"י בפסחים ס"ה א'. ולפ"ז הרישא היא קבוצה מיוחדת העומדת לעצמה, ואף רבנן מודי בה, ולא נחלקו אלא על הסיפא.⁴⁰ ואפילו לשיטת החולקים יש שאמרו שלפנינו קבוצה מיוחדת מטעם אחר, והוא מפני שבאילו אי אפשר לומר להלן: וביום טוב לוקה, שהרי אוכל נפש הם.⁴¹ ומן הירושלמי הנ"ל מוכח שהחכמים חולקים על הכל, שהרי שם שנו קבוצות של שתים, שתים: המכבד המרבץ ("חייב משום דש"), המגבן המחבץ ("חייב משום לש"), החולב והרודה חלות דבש ("חייב משום קוצר"). ולפי סדר זה נשנו החולב והרודה בסיפא. ואף על החולב חלקו החכמים⁴² (ויום טוב לא נזכר שם כלל), כפי שהוכיח ברמב"ן, קמ"ד ב'. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ³⁷ עיין בהלכות גאונים שנתפרסמו בתרביץ ש"י, עמ' 129. ³⁸ ועיין בבלי קל"ד א', והעיר עליו בתכ"מ. ³⁹ בכי"י שם: שמגבן, עיין בהוצ' מלטער, סוף עמ' 33. ⁴⁰ ולשיטת בעל המאור שנביא להלן, שו' 39–40, אף המכבד כלול בקבוצה זו, ולא נחלקו אלא על המרבץ ואילך. ⁴¹ עיין רמב"ן צ"ה א' ובמלחמות פכ"ב. וברשב"א צ"ה א': אבל בתוספו' אמרו דאף מחובר באוכל נפש מותר מן התורה והכי לא קאי אחלת דבש אלא אהנך תרתי, דהיינו מכבד ומרבץ. ובתוספות שלפנינו ליתא, עיין בתוספות כאן צ"ה א' ד"ה והרודה, ביצה כ"א א' ד"ה הואיל. ועיי"ש בדברי הרשב"א עצמו. ובר"ן ביצה רפ"ג סד"ה אין צדין: ומשמע ודאי דהזיד ביו"ט לא קאי אמגבן ה"נ אפשר דלא קאי ארודה חלות דבש וכו'. אבל רבינו בעצמו מסיק שם: ועדיין אין כל זה מחוור וכו'. ובראבי"ה ח"ב סי' תשמ"ז, עמ' 446: והייתי דוחק לפרש פלוגתא דר' אליעזר ורבנן בחולב חלב טמא, וכן מחבץ ומגבן, ורודה חלת דבש [כשהדביש] וכו', עיי"ש. ⁴² ועיין ירושלמי פסחים פ"ד ה"ג, ל' ע"ד (ובמקבילה שבע"ז פ"א ה"ו, ל"ט ע"ד): ואינו חולב, ואינו גוזז וכו', ומשמע קצת ששתיהן הן מלאכות מדאורייתא, ולא רק גוזז בלבד.

37-38. **המכבד והמרבץ.**וכע"ז בכי"ע ובכי"ל. ובד נשמט "המכבד" בט"ס, ואין להסתייע ממנה. ובירושלמי הנ"ל מחייב בשתיהן משום דש.⁴³ ובבבלי משמע שחייבו משום אשווי גומות, והוי ליה כבונה (ועיין בתוספות צ"ה א' ד"ה שרא), או גמר מלאכה דבניין ומכה בפטיש הוא (רמב"ן צ"ה א'). ועיין בבבלי להלן שם ובתוספ' ד"ה והאידנא ומ"ש להלן. ועיין מ"ש באגלי טל מלאכת חורש אות כ"ב.

footnotes: ⁴³ ודווקא בבית, אבל בשדה חייב משום חורש, כמפורש בירושלמי לעיל שם ה"ב, ט' סע"ד.

38. **והמרחיץ והסך.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע, בכי"ל, בירושלמי ובבבלי הנ"ל ליתא. אבל להלן פט"ז הי"ד: לא יתן אדן שמן על גבי טבלה של שיש להתעגל עליה, לפי שאין סכין ואין נופחין ואין מדיחין את הקרקע ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. ועיין בבלי קנ"א ב'. ואף בזה מחייב ר"א חטאת, וכלשון ראשון שבתוספות צ"ה א' ד"ה שרא. ועיין ר"מ פכ"א מה' שבת ה"ג, בהגהות מיימוניות, במרכבת המשנה ובאו"ש שם.

**והרודה חלת דבש וכו'.**עיין במשנתנו שביעית פ"י מ"ז, עוקצין פ"ג מ"י. ועיין ירוש' שביעית שם ה"ז, ל"ט ע"ד, בבלי כאן צ"ה א', ב"ב ס"ו א'.

39-40. **בין בשבת בין ביום טוב פטור וכו'.**בירושלמי הנ"ל לא נזכר יו"ט לא בדברי ר' אליעזר ולא בדברי חכמים. ובבבלי הנ"ל: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. ולפי גירסא זו אפשר לפרש שאחד החולב וכו' ואחד המכבד וכו' אינם אלא משום שבות. ובעל המאור פי"ז סי' תס"ז והרשב"א בחידושיו צ"ה ד"ה והאידנא הוכיחו מלשון התוספתא שאחד זה ואחד זה פירושו אחד שבת ואחד יום טוב, וממילא אפשר לפרש כשיטת הרי"ף שברישא לא נהלקו כלל, או כשיטת בעל המאור והרשב"א עצמם שאף במכבד לא נחלקו אלא במרבץ ואילך, עיי"ש. ועיין מ"ש לעיל, שו' 37, בשם הרמב"ן שהוכיח מן הירושלמי שאין לפרש כן.

41. **הכוחלת והגודלת והפוקסת וכו'.**וכ"ה הסדר בד. ובמשנתנו פ"י מ"ו בכי"מ: וכן הגודלת וכן הפוקסת וכן הכוחלת, ר' אליעזר מחייב, והכמים אוסרין משום שבות.⁴⁴ ולפי מסורת זו נשנית פוקסת יחד עם גודלת. ונראה שזו היא מסורת הבבלי לפי המסקנא שם, ומכיוון שהפסיקו בברייתא שלנו בין כוחלת ופוקסת ב"גודלת", משמע שפוקסת אינה מעין כוחלת, מעבירה פיקס (פוך) על פניה, אלא מעין גודלת (קולעת את השערות), ופיקוס כאן הוא סדור מיוחד של השערות.⁴⁵ ולפיכך הסיקו בבבלי (צ"ה א'): גודלת ופוקסת משום בונה. אבל בכי"ע ובכי"ל כאן הסדר הוא: הגודלת והכוהלת והפוקסת וכו', וכ"ה הסדר בברייתא שלנו בבבלי צ"ה א', וכ"ה הסדר בכל נוסחאות המשנה בהוצאות שלפנינו ובכתי"י מטיפוס א"י, וכן יוצא מדברי ר' אבין בבבלי שם צ"ד ב'. ולפי גירסא זו מפסיקה כוחלת בין גודלת ופוקסת, ולפ"ז משמע שפוקסת היא מעין כוחלת, כלומר מעבירה פיקס (פוך) על פניה (עיין בעה"ש הנ"ל). ולפיכך הסיקו בירושלמי למשנתנו הנ"ל (ספ"י, י"ב ע"ד): הפוקסת חייבת משום צובעת. ומכיוון של"פקוס" היו שני מובנים הרי פירושו תלוי, ואם הוא נשנה יחד עם כוחלת עניינו צבע, ואם נשנה יחד עם גודלת פירושו סדור מיוחד של השער. וצ"ע. ואשר לגודלת וכוחלת שוה מסקנת הבבלי הנ"ל עם הירושלמי שם (י"ב סע"ג) שגודלת חייבת משום בונה,⁴⁶ ושכוחלת חייבת משום כותבת,⁴⁷ מפני שהיא רושמת במכחול תחת העין.

footnotes: ⁴⁴ ועיין בפיה"מ להר"מ, ומתוך פירושו משמע קצת שאף לפניו היתה גירסא זו במשנתנו. ⁴⁵ עיין ערוך השלם ערך פקס, ועיין ר"ח צ"ו רע"ב ופירוש ר"ש בן היתום מו"ק, עמ' 35, ופי' הר"מ בפיה"מ כאן, ורש"י צ"ד ב'. ועיין בפי' הרא"ה שהביא בחידושים המיוחסים להר"ן, ורבינו למד את פירושו מן הירושלמי בהשוואה לדברי ר' אבין שבבבלי, עיי"ש. ⁴⁶ עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 672, שו' 22, ד"ה היה עתיד. ⁴⁷ כגי' כי"י וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 205, הע' ו'. ואף ביונית קראו לצביעת העינים ύπογραφειν τούς όφθαλμούς עיין במלונו של לידדל וסקוט סוף ערך ύπογραφεύς

**לאחרות חייבת.**וכאן יש לנו חילוק בשם ר' אליעזר עצמו בין גודלת וכו' לעצמה ובין שעושה כן לאחרות, ולא חייב ר' אליעזר אלא בשעושה כן לאחרות, אבל בנוטל צפרניו הדין הוא להפך שלא חייב ר' אליעזר אלא בנוטל בידיו את צפרני עצמו אבל לאחרים פטור, כמו שהסיקו בירושלמי פ"י רה"ז, י"ב סע"ג, ובבבלי צ"ד ב'. ופירש"י שם: לחבירו, אין יכול לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי. ומשמע מדברי רבינו שבכלי חייב אפילו נטל לאחר, וכן משמע מדברי הר"מ בפ"ט מה' שבת ה"ח. וכן בפיה"מ (לפי הגד"נ): וכן אם עשה כזה לאדם אחר ביד הרי הוא פטור. וכן מפורש במאירי שבכלי חייב אפילו עשה לאחר, וכן מוכח מלשון הטאו"ח ריש סי' ש"מ. אבל בירושלמי הנ"ל: אם נטלן אחר מאוסין הן. ורבינו יהונתן (לפי החידושים המיוחסים להר"ן צ"ד ב') פירש גם את הבבלי: "דאין דרך בני אדם בכך משום מיאוס". וכן פירש במאירי, ועדיין ביד עסיקינן. ובירושלמי פסחים פ"ו ה"ב, ל"ג ע"ב: בגין דו סבר בכלי וכו', אם נטלן אחר מאוסין הן, והדין זבח כאחר הוא. הרי לך ברור שלפי הירושלמי אין חילוק בין יד לכלי⁴⁸ ביחס לאחר, והוא לעולם פטור בעושה כן לאחר, מפני שאינו מאמן את הכלי כשעושה כן לאחר, עיי"ש במפרשים. ועיין בס' סדר משנה להגרז"וו מבאסקוויץ פ"ט מה' שבת ה"ח.

footnotes: ⁴⁸ והעיר על שיטת הירושלמי בס' ערך השלחן או"ח סי' ש"מ סוף ס"ק א'. ולכאורה נראה שאף בירושלמי לא אמרו כן אלא בנטילת צפרנים, או בחתיכת יבלת, אבל לא בנטילת השערות. ועיין לעיל, הערה 31. אבל בס' ערך השלחן הנ"ל העיר על דברי רבינו ירוחם, אדם, נתיב י"ב ח"ד, שמשמע מדבריו שאף בנטילת השער של חבירו בכלי אינו חייב חטאת, עיי"ש. וצ"ע.

42. **לא תקנה אשה פניה וכו'.**בערוך ערך שרק (ד'): בתוספת שבת בפ' המוציא ר' אליעזר אומר לא תקנה אשה פניה בבגד שיש בו שרק. ובבבלי הנ"ל: אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת. ובירושלמי (פ"ז ה"ב, י' ע"ג): הדא איתתא דשרקה אפה וכו' משום מלבן. ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קס"ה אות ד'-ה'. ועיין מ"ש להלן, שו' 52, ד"ה אבל בירושלמי.

**סרק.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: שרק, וכ"ה בערוך הנ"ל. וכן בבבלי בכ"י ובראשונים,⁴⁹ ועיין מ"ש להלן, סוף שו' 44. והיא היא, ופירושו צבע אדום.

footnotes: ⁴⁹ עיין דק"ס, עמ' 205, הע' ז'.

43. **בין בשמאלו הרי זה חייב.**בתכ"מ העיר שמכאן למד בחיי אדם (ה' שבת כלל ט' סי' ב') שבכל המלאכות חייב בשמאל, חוץ מכתיבה.⁵⁰ ובחידושים המיוחסים להר"ן ק"ג סע"א: וי"ל דהוצאה מילתא שכיחא היא לשמאל כמו לימין (כלומר, ולפיכך חייב בהוציא בשמאל כמשנתנו פ"י מ"ג), אבל כתיבה שהיא מלאכה דקה, לאו אורח ארעא למיכתב בשמאל. ועיין ברש"י למשנתנו צ"ב א' ובירושלמי שם. ולכאורה משמע שדווקא במלאכות מעין הוצאה חייבו בשמאל, שכן היתה מלאכה זו במשכן, ודרכה בכך. ובמשנתנו ספ"י: הנוטל צפרניו זו בזו וכו'. ומסתימת לשונה משמע שאפילו נטל מיד ימין, ובהכרח שעשה כן בשמאל. והר"מ השמיט כל ברייתא זו. וצ"ע.

footnotes: ⁵⁰ כמבואר בבבלי ק"ג א'. ובירושלמי לא פירשו כלל את משנתנו (פי"ב מ"ג) ששנתה: הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו וכו' חייב. והטעם הוא מפני שהעמידוה כר' יוסי (עיי"ש רה"ג, י"ג ע"ג), והרי לר' יוסי חייב משום רושם, שדרכו בין בימין ובין בשמאל, והוא כפתרון רב יעקב בבבלי שם, וכפירש"י ד"ה הא מני. ומסתבר שאם חייב משום רושם ביד שמאל שחייב כן בכל המלאכות חוץ מכותב, כדברי בעל חיי אדם. ועיין מ"ש הגר"י שור בהערותיו לס' העתים, עמ' 351, הע' ע"ג. ברם מה שהביא הרב בשם ס' התרומה ה' תפילין שהשוחט בשמאל בשבת פטור אינו כן עיי"ש בלשון ס' התרומה סי' ר"ה, והעיקר הוא כמו שהסיק הגר"י שור בעצמו (בסוף ההערה שם) בפירוש בעל ספר התרומה, עיי"ש.

**באחת ידו וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: לאחר ידו וכו'. ובכי"ל: באחד ידו וכו', וצ"ל: באחר ידו. ועיין לעיל, שו' 19, ובשנו"ס שם. ועיין בסיגנון קבוצה זו במשנתנו פ"י מ"ג ופי"ב מ"ה.

**בפיו.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע חסרה מלה זו. ועיין בשו"ת מהר"ח או"ז סי' קפ"ח וסי' קצ"ט, שו"ת יוסף אומץ להרחיד"א סי' ע"ז, אגלי טל, מלאכת הקוצר אות כ"ט, שו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' פ"ז, ואו"ש פכ"א מה' שבת ה"ו. ואפשר שהגירסא בכי"ע נכונה, ולפנינו הוא באשגרה ממשנתנו פ"י מ"ג ופי"ב מ"ה.

44. **או שהיה מהלך על גבי הארץ ונתזו צרורות וכו'.**כלומר, אע"ג שיש כאן שני דברים, תלישה שלא כדרכה, וכחו גרידא, מ"מ אסור לעשות כן אם מתכוין לתלישה. ועיין מ"ש ר"י ענגיל בגליוני הש"ס ק"א א'. ובכי"ל: או שהיה מהלך שרק על גבי וכו'. וכנראה שמלה זו נכנסה מן הגליון שלא במקומה, עיין לעיל שו' 42, ד"ה סרק.

45. **מהלך אדם על גבי עשבים וכו'.**כלומר, במקום שאינו מתכוין לתלוש. ובבבלי עירובין ק' ב': תני חדא מותר לילך ע"ג עשבים בשבת, ותניא אידך אסור וכו' והאידנא דקיימא לן כר"ש כולהו שרי. אבל בירושלמי עירובין פ"י ה"ח, כ"ו ע"ב, וביצה פ"ה ה"ב, ס"ג ע"א, משמע שאסור לעשות כן, כמפורש בוי"ר פ"ד, ג', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' פ"ה, עיי"ש.

46. **התולש עולשין לאכילה וכו'.**בירושלמי (כלאים פ"א ה"ב, כ"ז ע"א) פירשו עולשין-טרוקסימון, כלומר, הינדבי, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 341. ובמשנתנו פי"ב מ"ב: החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב. המלקט עצים אם לתקן כל שהן וכו'. ובבבלי שם (ק"ג א'): ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה וכו'. והבבלי קיצר וכלל אף את הברייתא שלהלן בבבא זו, והעיקר כלפנינו, מפני שמקרסם ומזרד הן עבודות האילן,⁵¹ וכאן בתולדות חרישה אנן קיימין. ועיין ברש"י שם שפירש שהמזרד פירושו שמוציא קנים מן הארץ, ולפ"ז מזרד שבברייתא אינו כמזרד שבמשנה שם וכמזרד שלהלן. אבל מתוך דברי הר"מ רפ"ח מה' שבת⁵² מוכח שפירש את משנתנו שאף מקרסם ומזרד תולדות חרישה הן (אם נתכוין לייפות את הקרקע). וכנראה שלמד כן מן הברייתא שבבבלי.

footnotes: ⁵¹ עיין שביעית פ"ב מ"ג, ע"ז ספ"ג, ירושלמי כאן פ"ז ה"ב, י' ע"א, בבלי מו"ק ג' א' (ובמיוחס לרש"י שם) ועוד. ועיין במנחת חינוך מצוה ל"ב, אות א' (החרישה) ד"ה ואלו הם תולדות. ⁵² וכפי שנתבארו דבריו בחדושים שבריש ספר מעשה רוקח, ושנדפסו גם בשו"ת הר"מ ד' ליפסיאה, ס' ע"א.

46-47. **לבהמה כמלוא פי הגדי.**כלומר, אם נתייבשו, או במקום שאין בני אדם אוכלין עולשין, חייב כמלוא פי גדי שהוא פחות מכגרוגרות. ובבבלי הנ"ל מוסיף כאן: אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה.

47. **לתקן הארץ כל שהן.**לפי פשוטה היה אפשר לפרש שאם נתכוין לתקן את הארץ חייב בכל שהוא, וברישא שלא נתכוין לתקן את הקרקע פטור משום דבר שאינו מתכוין כר' שמעון, ופסוק רישא אין כאן מפני שלפעמים תולש את העולשין והשרשים נשארים בארץ, ואינו מייפה את הקרקע, ולפיכך פטור אפילו אם נעקרו השרשים. וכן בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"א: קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר, ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. ברם מתוך הבבלי הנ"ל מוכח שהתולש עולשין אי אפשר שיתלוש אותם וישאיר את השרשים בארץ, ותירצו שהרישא היא בתולש באגם, או "לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה". ופירש בערוך (ערך סבר ה') שבפסוק רישיה דלא ניחא ליה פטור "כגון דעביד בארעא דלאו דידיה, דכיון דלא מטי ליה הנאה שרי". ועיין ברש"י ובפירוש רב האיי גאון שהביא ברשב"א במקומו. אבל רוב הראשונים חלקו על הערוך, ופירשו שבקרקע חבירו הרי אין לו שום צורך לתולש ביפוי הקרקע, ופטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.⁵³ והרא"ה (לפי החידושים המיוחסים להר"ן ק"ג א') פירש שבכל מקום ששתי מלאכות נעשות ע"י מעשה אחד, והוא אינו מכוין אלא לאחת, ולא ניחא ליה כלל בשניה, פטור אפילו בפסוק רישיה, "והיינו דנקט דעביד בארעא דחבריה דבדידיה לא סגי דלא ניחא ליה בה". ועיין בס' עבודת ישראל לר"י קמחי על יומא, ס"ח ע"ב ואילך. ובספר מרכבת המשנה על הר"מ ריש ה' שבת כתב שאף בבבלי הנ"ל "לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה" פירושו שתלישה משכחת לה בלא פסוק רישיה, והיינו כשתולש בשדה חבירו, ומכיוון שחבירו לא ניחא ליה כלל בתלישה זו, הרי אינו מייפה את הקרקע. ואין פסוק רישיה מחייב אלא דווקא אם מלאכה זו אי אפשר לעשותה כלל בלי פסוק רישיה, אבל אם יתכן לעשותה אף בלי פסוק רישיה, פטור באינו מתכוין אפילו עשה אותה בפסוק רישיה, וממילא פטור משום מייפה את הקרקע אפילו תלש משדה עצמו אם נתכוין לצורך העשבים גרידא, מפני שתלישה תתכן בלי יפוי קרקע כשעושה כן בשדה חבירו. וכן פירש מדעתו הגרד"צ מדוקלא בספרו מנחת סולת, ק"ו ע"א, והסתייע בדברי שלטי הגבורים פי"ג שכתב: "ואני כתבתי בחדוש' דכל מעשה שאפשר לעשות בלא הפסיק רישיה, אז אפילו עביד אותו מעשה אפי' בפסיק רישיה שרי, כי לא מתכוין לעשות בפסיק רישיה, והארכתי שם ומדברי הרשב"א סיוע גדול לדברי, כי ק"ו הם דברי מדבריו".⁵⁴ ועיין מ"ש להלן פי"ב, שו' 23–24, ד"ה וברשב"א.

footnotes: ⁵³ תוספות שם ק"ג סע"א, רמב"ן שנביא להלן בפנים ועוד. ⁵⁴ ואין ראייתו מדברי הרשב"א מוכרחת, עיי"ש. ופירוש בעל מרכבת המשנה בגמרא הוא בניגוד לפירוש הגאונים והראשונים, וקשה מאד להעמיס ולהדחיק אותו ללשון התלמוד. ואף מצד הסברא יש ויש לערער עליו. ודברי בעל שלטי הגבורים מסתברים בכגון דא אם אפשר שהמלאכה הראשונה מתקיימת לפעמים בלי שתעשה כלל המלאכה השניה, עיין בר"ח קי"א ב'. ואשר לדברי הר"מ בפ"ח מה' שבת ה"ה שלא הזכיר את אוקימתות התלמוד, הרי האמת היא כדברי בעל נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' ל"ד שהר"מ כבר הזכיר לעיל שם דיני חורש, וכאן מדבר בחיובי קוצר ובשיעוריו. ומ"ש שם בפירוש התלמוד כיון מדעתו לפירוש הר"ח ק"ג ב' ותוספ' רי"ד ק"ג א' ד"ה אטו. ועיין מ"ש הגר"י שור בהערותיו לס' העתים, עמ' 349, הע' ס"ט.

**אם נתכוון בכולן חייב שתים.**הרמב"ן בחידושיו (קי"א א') הביא מכאן ראייה שייפוי קרקע היא מלאכה לעצמה, וחייב משום חורש, כמפורש בירושלמי (פ"ז ה"ב, י' רע"א), ולא כמו שחשב מקודם "שייפוי השדה אינה מלאכה, אבל תלישת עשבים היא המלאכה המחייבתו, ומשום תולש מתרינן ביה, אלא שהתלישה חשובה להתחייב עליה בכל שהוא כשהוא מתכוין ליפוי השדה".⁵⁵ ובחידושים המיוחסים להר"ן ק"ג א' (בשם הרא"ה): ואם נתכוין לשתיהן חייב שתים כדאמרי' בירושלמי, וצ"ל שם: כדאמרינן בתוספתא. ומלשון התוספתא כאן משמע שדווקא אם נתכוין אף לקצירה חייב שתים, אבל אם נתכוין ליפוי הקרקע גרידא אינו חייב משום קוצר. ובירושלמי פ"ז ה"ב: י' ע"א הנ"ל: קצר לייפות את הקרקע, מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע ? וסוף דברי הירושלמי שם מגומגמים קצת, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 136, בשם ספר ניר, אלא שמסתבר שמקום הספק הוא שבאינו מתכוין לעצים אפשר שהוא פטור לכ"ע משום קוצר, מפני שכל עצמה של קצירה היא לצורך העצים, עיין בתוספות ע"ג ב' ד"ה וצריך, וכמו שכתב בס' ניר שם. ועיין רש"י מו"ק ב' ב' ד"ה משום מאי ובתוספ' שם ד"ה וצריך. ועיין בשיטה לתלמידו של ר' יחיאל מפריס, עמ' י', ובהערה 11 שם, ובמאירי שם, עמ' י"ג.

footnotes: ⁵⁵ ועיין במנחת חינוך מצוה ל"ב אות ג' שנקט בשיטה זו, וכבר השיגו עליו בס' שביתת השבת להגר"י מאלצאן, ל"ו ע"ג, ובס' מנחת סולת שהזכרנו בפנים שנעלמו ממנו לפ"ש דברי הרמב"ן הנ"ל.

47-48. **אם היה מתעסק ותלש וכו'.**כלומר שלא נתכוין לעשות מלאכה כלל, כגון שנתכוין להגביה את התלוש וחתך (לשיטת אביי בבבלי ע"ב ב'), או אפילו נתכוין להתוך את התלוש ותלש את המחובר (לשיטת רבא שם), פטור. ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' רנ"ב ואילך ובאו"ש פ"א מה' שבת ה"ח. ועיין להלן ספ"י ומש"ש.

48. **המזרד זרדין לאכילה וכו'.**כלומר, הכורת שריגי אילן, אם הם רכים וראויים לאכילת אדם וכו'. וברייתא זו מפרשת את משנתנו פי"ב מ"ב: והמזרד כל שהוא חייב. המלקט עצים אם לתקן (כלומר, אם לתקן את האילן, כמפורש להלן) כל שהן, אם להסיק וכו'. והמזרד שבמשנתנו הוא תולדות זורע. ועיין מ"ש לעיל, שו' 46, סד"ה ובמשנתנו.

49. **לתקן אילן כל שהן.**עיין בחידושים על הרמב"ם בשו"ת הר"מ ד' ליפסיאה, ס' ע"א, ד"ה המזרד.

**אם מתכוין בכולן וכו'.**כלומר, שנתכוין גם להשתמש בזרדין חייב משום קוצר ומשום זורע, אבל אם לא נתכוין להשתמש בזרדין פטור משום קוצר, עיין מ"ש לעיל, שו' 47, סד"ה ומלשון.

50. **החופר והחורש והחורץ מלאכה אחת.**עיין ירוש' פ"ז ה"ב, ט' סע"ד, לעיל שם, ט' ע"ד, כלאים פ"ח ה"א, ל"א ע"ב, סנהדרין פ"ז ה"ה, כ"ד ע"ד. ובבבלי כאן ע"ג ב': תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן. ובמאירי שם: החורש במחרישה, והחופר במר[א] וכו', והעושה חריץ בקרדום או באיזה כלי כלן מלאכה אחת הן ותולדת חרישה. ונראה מדבריו שאינו אב אלא אם חורש במחרישה. אבל באו"ז ה' שבת סי' נ"ה, ח"ב י"ב ע"ג: "כולן מלאכה אחת הן פי' ה"ר משה מיימון (פ"ז מה' שבת ה"ב) אחד החורש או החופר או העושה חריץ ה"ז אב מלאכה שכל אחת ואחת מהן חפירה היא בקרקע ועניין אחד הוא עכ"ל,⁵⁶ אבל בירושלמי פ' כלל גדול (ה"ב, ט' סע"ד) תני ר' חייא חפר חרץ נעץ⁵⁷ תולדות דחרישה.⁵⁸ והאי חפר ונעץ וחרץ אע"פ שאין בדעתו לייפות את הקרקע אסור". וברור שלפי פירוש המאירי הנ"ל היא חרישה ממש ואב מלאכה היא, כפירוש הר"מ, אבל אם חפר ועשה חריצין ונעיצין לא לשם יפוי הקרקע אינן אלא תולדות, כשיטת הירושלמי. ועיין מ"ש להלן, שו' 51, ד"ה התולש.

footnotes: ⁵⁶ ועיין במגיד משנה במקומו ומ"ש באו"ש שם. ועיין באגלי טל מלאכת חורש אות ב'. ⁵⁷ כלומר, עשה חריצין ונעיצין, עיין בבלי ב"ק נ' ב'. ⁵⁸ ועיין במלא"ש פ"ז מ"ב ד"ה החורש, וכיוון לדברי בעל האו"ז (שלא נדפס מימיו), אלא שהוא השיג מכאן על הסמ"ג, ולפלא שלא העיר שהם דברי הרמב"ם.

50-51. **הדש והכותש והנופט מלאכה אחת.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ל: הנופס (במקום: והנופט). ובבבלי ע"ג ב': תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן. ופירשו הגאונים (אוה"ג, הפירושים, עמ' 30) והר"ח (ע"ד א'): הדש הוא המפרק מן האוכל פסולת שהיא מחוברת לו וכו', והמנפץ את האוכל מן עפרותו חייב משום דש, וכן המנפט⁵⁹ [מולל שבלים].⁶⁰ אבל ברש"י: המנפץ פשתן בגבעולין, והמנפט צמר גפן בקשת⁶¹ כדרך האומנין, וצמר גפן גידולי קרקע הוא, להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו, ולא קרי ליה תולדות מנפץ דצמר (כלומר, שנשנית במשנתנו פ"ז מ"ב כאב מיוחד). וכן פירשו במאירי ובחידושים המיוחסים להר"ן. ונראה שכותש שבתוספתא מקביל ל"מנפץ" שבבבלי, והיא כתישת הפשתן⁶² היא ניפוצה, והיינו הפרשת קסמי העץ מן הפשתן,⁶³ אעפ"י שאף כתישת התבואה בכלל דש היא (עיין רש"י ע"ד א' ד"ה שכן עני). ובחי' המיוחסים להר"ן הנ"ל: והמנפץ והמנפט וכו', וכולהו דש גמור נינהו, ואב אחד הוא, אלא ששמם משתנה. וכ"ה דעת התוספות ע"ד א' ד"ה אע"ג. ועיין מ"ש בס' אגלי טל מלאכת דש אות א'. אבל בס' יריאים השלם סי' רע"ד, ריש עמ' 264, ובמאירי פירשו שהן תולדות.

footnotes: ⁵⁹ בגנזי קדם של ד"ר לוין ס"ה, עמ' 16: וכן המנפש. ובערוך ערך פץ א': וכן המנפס (והשוה גי' כי"ל בתוספתא). והנכון כלפנינו שכן גירסא זו (מנפט, נפט בטי"ת) מקויימת ע"י רוב הנוסחאות של הבבלי (וכ"ה בה' גאונים שבתרביץ ש"י, עמ' 124) והתוספתא, והיא גם נוסחא יותר מקורית, שהרי אין מלה זו מצויה במקום אחר. ⁶⁰ כ"ה בר"ח ובערוך הנ"ל, ובערך רש ג', ובפי' הגאונים ליתא. ועיין מ"ש על מלילת שבלים בשבת להלן פי"ד, שו' 46–47, ד"ה ולעצם. ⁶¹ וכן מעתיק גם במאירי. ועיין דק"ס, עמ' 156, הע' ו'. ⁶² עיין ב"ר פל"ג, ג' עמ' 290, ובמנחת יהודה שם. ⁶³ עיין מ"ש הרשברג בספרו הארג ותעשית הארג, עמ' ע"ה. ועיין בבאורי רי"א שטיין על הסמ"ג ברבעון תלפיות (תשרי תשכ"א), עמ' 317.

51. **התולש והקוצר והבוצר וכו'.**בירושלמי פ"ז ה"ב, ט' רע"ג: דתני ר' חייא הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהן משום קוצר. וכ"ה להלן שם י' ע"א. ובבבלי (ע"ג ב'): תנא הקוצר הבוצר וכו', כולן מלאכה אחת. וחסר שם התולש. ובאו"ש פ"ז מה' שבת ה"ד כתב: אמנם בתולש פליגי הירושלמי עם הבבלי דשיטת הירושלמי היא דתולש הוי בעצם סוג מלאכה דקוצר, וחייב משום אב, וזה דחשיב שית מילין, ושיטת הבבלי דלא מייתי תולש בהך ברייתא, דהירושלמי מייחסה לר' חייא, סברה דתולש אינה אלא תולדה דקוצר, וכן כתב רבינו בפ"ח ה"ג, ותולש תולדה דקוצר. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו בזה, שהרי ברור מכל דברי הירושלמי שם שמדברים בתולדות ולא באבות, והירושלמי התחיל באב "הקוצר" ומנה אח"כ את התולדות, ו"שית מילין על כל חדא וחדא" כולל גם את האב. וכן בירושלמי ב"ק ה"א, ב' ע"א: תולדות הקרן נגיחה, נגיפה נשיכה, רביצה, בעיטה, דחייה. ר' יצחק מקשי נגיפה נגיחה עיקר הן,⁶⁴ ואת עביד לון תולדות, אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות.⁶⁵ והירושלמי לשיטתו שמונה אף חופר וחורץ לתולדות, עיין מ"ש לעיל, שו' 50, ד"ה אבל. ומלשון הבבלי והתוספתא ("מלאכה אחת") משמע שכולן אבות. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' שבת ה"ד. וכן בחידושים המיוחסים להר"ן: פי' כולן אבות הן וכו', וזה בזרעים וזה באילנות, וכן פירש רבינו יהונתן ז"ל דכולן קוצר הוא, אלא שאין שם זה נופל על זה, ואבות הן כל אחת ואחת, ולא תולדות, אלא שאב אחד הוא ולא שנים ושלשה, ולא מיחייב מכל החמשה אלא חטאת אחת. ובס' יריאים השלם סי' רע"ד, סוף עמ' 262, ובמאירי פירשו שהן תולדות. ואשר לתוספתא, כנראה, שכיוונה לתלישת זרעים שדרכם בתלישה ולא בקצירה,⁶⁶ והיא תלישה היא קצירה לעניין שבת, ושתיהן אבות הן.

footnotes: ⁶⁴ עיין בבלי ב"ק ב' ב' ומכילתא דרשב"י, עמ' 178, ומכילתא דר"י משפטים רפ"י ורפי"ב. ⁶⁵ ועיין ירושלמי כאן פ"ז ה"ב, ט' סע"ד. ⁶⁶ עיין במשנת אהלות פי"ח מ"ב, ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 139 ואילך.

**והעודר.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: והאורה, וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 72, שו' 100, וח"ב, עמ' 583, ובהערה 7 שם. וכן נכון שכן גודרים (או גודדים) בתמרים ואורים בתאנים.

52. **מלאכה אחת הן.**כ"ה בכי"ע ובכי"ל. ובד חסרה המלה "הן". ובכי"ו בטעות: מלאכה אחת הדש.

**המכבס והסוחט מלאכה אחת.**בד: המכבש וכו', והנכון כלפנינו, וכ"ה ("המכבס") בכי"ע ובכי"ל. וכן מעתיק בשם התוספתא ברמב"ן קי"א א', והביאו במגיד משנה פ"ט מה' שבת הי"א. וכן בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"ג: והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא, וכן בר"מ ה' שבת הנ"ל: המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבשול. ועיין גם בפכ"ב שם הט"ו. והעיר על כל זה בתוספות בכורים כאן. והנה בתוספתא כאן לא נתברר מהו האב של מכבס וסוחט, ובר"מ שהבאנו לעיל מפורש שהוא מלבן. אבל ממקום הברייתא בירושלמי משמע שכיבוס היא תולדת צובע. וברמב"ן הנ"ל: והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן.⁶⁷ ובמשנתנו (פ"ז מ"ב) נמנה ליבון של צמר כאב מלאכה. וליבון הצמר הושג ע"י שתי מלאכות, ע"י כביסה במים וע"י גפור, עיין בבבלי ב"ק צ"ג ב' ובתוספות שם ד"ה הא. אבל בירושלמי פ"ז ה"ב, י' רע"ג: ההן דמגפר עא למנין (כ"ה בשרי"ר, עמ' 85) וכו' הדא איתתא דשרקה אפה, דשרק' מעזלה, ההן חייטא דיהב חוטא גו פומיה וכו' חייב משום מלבן. כלומר, זה שמגפר עצים לכלים וכו'. ואשה זאת שמשרקת⁶⁸ את פניה,⁶⁹ שסורקת את המטוה שלה,⁷⁰ החייט הזה שנותן את החוט לתוך פיו חייב משום מלבן. הרי לך שתולדות לבון הוא הגיפור, הסירוק וכדומה, שמולידין לובן מזהיר (עיין בבלי, ק"מ סע"א, וברש"י שם). ועיין בחידושי הראב"ד לב"ק צ"ג ב', עמ' רכ"ח, ד"ה נפצה. ואח"כ אמרו בירושלמי שם: הצובעו. מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה, בעורות אלים מאדמים וכו', והסוחט והמכבס מלאכה אחת וכו'. ומכאן שכבוס היא תולדת הצביעה, מפני שהמשקים כשנכנסים לאריג משנים ומכהים מיד את צבעו, כדרך שהדם כשנכנס לעור מאדים אותו. ולבון צמר אינו אלא הסרת הלכלוכית בכביסה ונתינת ברק לאותו לובן ע"י סירוק וגיפור. וכן בסחיטה משתנה שוב המראה ע"י יציאת המשקין. ועיין בס' הישר לר"ת שבת סי' ר"ל, כ"ד ע"ד ואילך, בתוספות קי"א א' וכתובות ו' א' ד"ה האי, ברשב"א קי"א א' ובשטמ"ק כתובות ו' א'. ועיין בס' יריאים השלם סי' רע"ד, עמ' 270 ואילך, ובהערות שם, ומה שהאריך בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' קנ"ז ואילך, ובמנחת סולת, קי"ה ע"ב ואילך. ואשר לשאלה אם יש כבוס ביין (עיין בשו"ת אבני נזר הנ"ל סי' קנ"ח), רמז הרמב"ן הנ"ל לסוכה מ' א' וב"ק ק"ב א', עיי"ש ברש"י. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 256, וח"ב, עמ' 568 ועמ' 569. ובבראשית מ"ט, י"א: כבס ביין לבושו וכו', ועיי"ש בתרגום אונקלוס.

footnotes: ⁶⁷ עיין בכ"מ ובלה"מ פ"ט הי"א הנ"ל. ועיין מ"ש בס' מנחת סולת להגרד"צ מדוקלא, קי"ח סע"ב. אבל כשאנו משוים את כל דברי בעל החידושים המיוחסים להר"ן קי"א א' עם דברי הרמב"ן קשה עלינו לקבל שכיוון ב"יש מפרשים" להרמב"ן עיי"ש. ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח סי' קנ"ט, אות כ', דברים של טעם, כדרכו. ועיין מ"ש להלן בפנים. ⁶⁸ כלומר מעבירה שרק על פניה, והכוונה, כנראה לצבע מזהיר, עיין בס' בן סירא נ', ח' (מן הגניזה): כשמש משרקת וכו'. ⁶⁹ ועיין מ"ש לעיל, שו' 42. ⁷⁰ עיין להלן תוספתא ב"ק פי"א הי"ג ובבלי שם קי"ט ב', ואנו רואים משם שהיו סורקים את הבגד כדי לנקותו, ועיין מ"ש הרשברג בספרו הארג ותעשיית הארג, עמ' ש"ב ואילך.

53. **סחיטה מלאכה בפני עצמה.**וכ"ה בד, בכי"ל, ברמב"ן, במ"מ ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ע בטעות: צביעה מלאכה וכו'. וכנראה שהצבעים סברו שאין לחכות עד שיתנגב הבגד (או הצמר) מאליו, מפני שבלא סחיטה מיד תשאר בו לכלוכית, וכשנגמר כבוסו היו מיד סוחטים אותו (עיין מכשירין פ"ה מ"ו), כדי שיהא מוכשר לצביעה, ולפיכך עשו אותה מלאכה בפני עצמה.⁷¹

footnotes: ⁷¹ וצ"ל שסברו שצביעה שהיתה במשכן היא צביעת היריעות וצביעת החוטין בארגמן (עיין בשי"ק ובס' ניר), ואי אפשר לצבוע בלי נקוי, כביסה וסחיטה מוקדמת, שהרי בירושלמי מוכח שלדבריהם סחיטה היא אב מלאכה, עיי"ש. וחלקו על מה שאמרו לעיל בירושלמי שם: מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין וכו'. ושמא הכוונה שם לצביעה שלא ע"י שרייה בסממנין, אלא לצביעה ע"י טיחה בששר וכדומה, עיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 52–53, ובהע' 89 שם.

53-54. **הבורר והטוחן וכו'.**והוא הדין למלאכות שנשנו לעיל (חוץ מחורש וזורע), וכן מבואר בר"מ פ"ח מה' שבת ה"ה, ה"ו ה"ז, ה"י, הי"א, הט"ו, הט"ז ופ"ט ה"א. וכן בירושלמי פ"ז ה"ב, י' ע"ב (אחרי שנתבארו כל המלאכות עד מלאכת האופה ועד בכלל): כל אלין שיעוריא אם לאוכלין כגרוגרת, אם לבהמה כמלוא פי גדי, אם לבשל כדי לבשל ביצה קלה, אם לארוג וכו'. ועיין ירושלמי מעשרות פ"ד ה"ד, נ"א ע"ב.

54. **לאכילה כגרוגרת.**ונחלקו האחרונים בבורר אם הפסולת מצטרפת לכגרוגרת, או שצריך שיהא באוכל לבד כגרוגרת. ובמנחת חינוך מצוה ל"ב, סוף אות ו' ואות ז', הסיק שצריך שיהא באוכל גרידא כשיעור, אבל בישועות יעקב סי' שי"ט סוף אות א' תפס כדבר פשוט שהפסולת מצטרפת לכשיעור. וכן מוכח מלשון הירושלמי (פ"ז ה"ב, י' ע"ב): נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב.⁷²

footnotes: ⁷² כפי שהוכיח לנכון הגר"י שור בהערות לס' העתים, עמ' 333. ועיין במנחת סולת, ק"י ע"א.

**לבהמה כבמלא פי הגדי.**ולפי זה בעיסת הכלבים שעירב בה הרבה מורסן (עיין חלה פ"א מ"ח) חייב בפחות מכגרוגרת.

55. **לצבוע בו בגד קטן.**כלומר, כפי סבכה, עיין לעיל, שו' 13 ומש"ש.

55-56. **ושאר כל הדברים כשיעור לטומאן כך שיעור להוציאן.**וכע"ז בכל הנוסחאות. וכנראה שיש כאן אשגרה מלעיל, שו' 6. וכאן צ"ל: שיעור מלאכתן כשיעור הוצאתן. עיין ר"מ פ"ח מה' שבת הט"ו והט"ז, בהשגות שם (והעירו עליו המפרשים כאן) ובמרכבת המשנה שם. ועיין בתוספות ע"ו ב' ד"ה המוציא. וכן מוכח מן הירושלמי פי"ב סה"ב, כפירושו המוכרח של בעל פ"מ שם.

56-57. **הקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות.**וכ"ה בד, בכי"ל, בירושלמי פ"ז ה"ב, י' סע"ב, ובבבלי ע"ד ב' ובכורות כ"ה א'. אבל בכי"ע: חייב שתי חטאות. ואמרו בירושלמי ובבבלי הנ"ל שהתולשו חייב משום גוזז והמורטו משום ממחק. ובקוטמו אמרו בירושלמי שחייב משום מכה בפטיש, ובבבלי ע"ד ב' אמרו שחייב משום מחתך. ופירש"י: התולש את הכנף. נוצה גדולה מן כנף העוף. והקוטמו לאחר שתלשו, חותך ראשו שהוא דק, וראוי להניחו בכר ובכסת [חייב] משום מחתך.⁷³ דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי, וגם מן הקנה אורג כובעים וכו'. ועיין מ"ש לעיל רפ"ח במחלוקת הראשונים אם דווקא בתולש מעוף חי חייב משום גוזז או אפילו במת, עיי"ש בציונים לראשונים ולאחרונים.

footnotes: ⁷³ לשיטת הירושלמי שמחייבו משום מכה בפטיש, עניין הקטימה הוא שמתקן את הכנף, עיין בשי"ק בירושלמי ד"ה והמורטה, ועיין לעיל פ"ה, שו' 25.

57. **אין יונקין מבהמה טהורה ביום טוב וכו'.**לפי פשוטו משמע שבבריא עסיקינן, ואעפ"י שהוא מצטער מחמת צמאון, ואעפ"י שאין כאן אלא מפרק כלאחר יד, ואוכל נפש ביו"ט. ועיין מ"ש להלן.

**ואין צריך לומ' בשבת.**בבבלי כתובות ס' א': תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. ופירשו הרי"ף (כאן פכ"ב סי' תקמ"ד), הר"י⁷⁴ ועוד שר' מרינוס חולק על הת"ק שם ועל אבא שאול להלן, ומתיר אפילו בשבת בחולה שאין בו סכנה. ועיין מ"ש להלן בשם הר"ח. ובפיסקי רי"ד יבמות פי"ד סד"ה תניא כתב: ונ"ל דלא גרסינן התם (כלומר, בכתובות) בשבת, אלא ביו"ט.

footnotes: ⁷⁴ עיין בתוספות כתובות ס' א' ד"ה גונח, יבמות קי"ד א' ד"ה שבת.

58. **יונקין היינו מבהמה טהורה ביום טוב.**להלן נדה פ"ב ה"ה: יונק תינוק מן הנכרית ומהבהמה טמאה, ומכולן הוא יונק ואפילו בשבת. היה גדול אסור. אבא שאול אומר יונקין היינו מבהמה טהורה ביום טוב. וברייתא זו (ולא הברייתא שלנו כאן) הובאה בבבלי יבמות קי"ד א'. ואמרו שם עליה: היכי דמי, אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה אפילו ביום טוב אסור, לא צריכא דאיכא צערא, וקסבר מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה, גזרו רבנן, יו"ט דאיסור לאו, לא גזרו רבנן. ועיין בדברי ר' מרינוס שהעתקנו לעיל. וברמב"ן שם: ור"ח ז"ל כתב כאן⁷⁵ האי צערא סכנה היא,⁷⁶ כי היכי דלא תקשי לך מהאי דיבמות וכו'. וכן ברי"ף פכ"ב הנ"ל: וחזינן מאן דקא מוקים לה להא דר' מרינוס בצערא דאית ביה סכנה, כי היכי דלא תקשי ליה וכו'. וברור שכיוון לדברי הר"ח הנ"ל.⁷⁷ וכן בס' הפרדס לרש"י, ח' ע"ד, מס' האורה, עמ' 52: יונק מפרק כלאחר יד, ובמקום סכנה לא גזרו בה רבנן. והנה מדברי הברייתא כאן ברור שהת"ק חולק על אבא שאול, שהרי כאן לא נזכר כלל קטן שסתמו מסוכן אצל חלב (עיין ביבמות שם), ומשמע מסתמיות הלשון שבבריא אנן קיימין, אלא שמצטער מחמת צמאונו,⁷⁸ ובו אוסר הת"ק ואבא שאול מתיר. ועיין ברמב"ן כתובות הנ"ל ד"ה גונח ומ"ש בתוספות ר"י הלבן בכתובות, עמ' ס"ג (אלא שסוף דבריו שם מגומגמים מאד, עיי"ש).

footnotes: ⁷⁵ כלומר, בכתובות. ובד"ה כאן קמ"ה א': ומפרקינן לא צריכה דאית בה צערא, וסברא מפרק כלאחר יד הוא וכו'. ורבינו מפרש כאן את שיטת אבא שאול, ולא את שיטת ר' מרינוס. ⁷⁶ כלומר, שהוא מצטער כל כך שיש לחשוש שמא יסתכן מחמת הכאב. ⁷⁷ וכבר העיר בתשב"ץ ח"ב סי' רע"ב: ובכל מקום שכתוב בהלכות, ואיכא מאן דאמר הוא ר"ח ז"ל. ונפשט ספיקו של ר"א אפטוביצר בהערותיו להראבי"ה ח"א סוף סי' ש"ל, עמ' 373, הע' 7. ⁷⁸ וכמו שכתבנו לעיל, וכשיטת ר"ת בתוספות יבמות וכתובות הנ"ל (לעיל הע' 74).

58-59. **לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה.**במגילת סתרים לרבינו נסים:⁷⁹ האשה המניקה, כשיקפה החלב בשדיה ונעשית חתיכות אין מותר לחלוב אותה ביד בכלי בשום פנים ביום השבת, ודבר זה כתוב בתוספתא דשבת פרק המוציא, לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה, אבל להניק את בנה מותר. ומתוך הלשון משמע שיש כאן תרגום מלולי מן המקור הערבי. ורבינו פירש "ותניק את בנה" שבתוספתא כמו "אלא תניק את בנה", כלומר תניק אותו מדדיה, ולא תקל מתחילה בכוס כדי להשקות אותו אח"כ. אבל באו"ז ה' שבת סי' נ"ח, ח"ב, י"ג ע"ב, מביא את התוספתא, ומוסיף: ופי' רב נסים גאון זצ"ל, למדנו מיכן דאשה מינקת כשמתקשה לה חלב בשדים שאין לה רשות להקל ביד, ואין דבר זה מותר אלא ביניקת התינוק בלבד. וכלשון זו מביא בשם ר"ן גאון גם במרדכי פ"ח סי' שע"א. ובעל האו"ז הסתפק בדברי רבינו נסים והעיר: שמא מדכתב ואין דבר זה מותר אלא ביניקת התינוק בלבד, ש"מ דאפילו על גבי קרקע [אסור]. ועיין מ"ש להלן. וברוקח סי' ס"א: בתוס' לא תקל האשה חלב מדדיה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה, משמע בכלי אסור לחלוב דתולדות דמפרק הוא, אבל על גבי קרקע מותר, מדלא אמר לא תחלוב סתם. ועיין בתוספות קל"ה א' ד"ה מפני, ומ"ש באו"ש פ"ח מה' שבת ה"י. ברם הלשון בתוספתא "ותניק את בנה" מגומגם, והיה צריך לומר: אלא תניק את בנה. ובבגדי ישע על המרדכי רפ"ח כתב: וראיתי בקצת ספרים שהגיהו אלא תניק את בנה. אבל הפירוש הנכון הוא בשבה"ל השלם ה' שבת סוף סי' קכ"ג, מ"ח ע"א: תוספתא לא תקלח⁸⁰ אשה חלב מדדיה וכו', כתב ר' בנימין אחי נר"ו שזה שנוהגת פעמים רבות שמקלחות מן החלב בפי התינוק, כדי שיהא אוחז את הדד ויינק אין בו איסור, אבל מה שנוהגת להתיז מן החלב על נשיפת רוח רעה אסור, שהרי אין בו סכנה וכו'. וכן פסק בשו"ע או"ח סי' שכ"ח ס"ק ל"ה. הרי לך שפירש שלא תקלח מדדיה לתוך הכלי מחמת אמונה טפילה ותניק אח"כ את בנה, ולא דברו אלא בהווה.⁸¹ וכעין זה פירש מדעתו בבגדי ישע על המרדכי רפ"ח: פי' שחולבת תחלה בידים, שלאחר כן תניק את בנה, שמתחילה אפשר שאינו טוב להניק כשהדדין מלאין חלב. וזו היא פשוטה של התוספתא. ואין לדייק ממנה לא איסור ולא היתר לחלוב על הקרקע, מפני שהברייתא תפסה את המנהג הרווח.

footnotes: ⁷⁹ לפי ארחות חיים ה' שבת סי' י"ז, ח"א, מ"ה ע"ג. ועיין במפתח לס' מגילת סתרים בתרביץ שי"א, עמ' 250, סי' קע"ו. ⁸⁰ הגירסא בשבה"ל בטוחה, שכן יוצא מפירושו, וכן מעתיק בתניא ה' שבת סוף סי' י"ט. אבל קרוב לוודאי שבנוסח שהיה לפני רבינו היתה הגירסא לא תקל האשה (בהי"א הידיעה, כגירסת בעל ס' הרוקח) ונתחברה ההי"א של האשה למלה שלפניה, ויצא: לא תקלח אשה וכו', ולמעשה אין הבדל, עיין מ"ש להלן בפנים. ⁸¹ ועיין מ"ש ר"ח אפפענהיים בבית תלמוד של ווייס ח"ה, עמ' 326.

59-60. **אין יונקין לא מן הנכרית ולא מבהמה טמאה וכו'.**בתוספתא נדה פ"ב ה"ה ובבבלי יבמות קי"ד א' אמרו: יונק תינוק מהנכרית ומבהמה טמאה וכו'. וכן בירושלמי ע"ז פ"ב סה"א, מ' סע"ג: תני יונק התינוק והולך מן הנכרית ומן בהמה טמאה, ומביאין לו חלב מכל מקום, ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה. ובארו בבבלי יבמות הנ"ל שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, ועיין להלן בסיפא. ולפיכך הסיק הר"ח ביבמות (לפי הרשב"א שם): מהאי מתניתא שמעינן דחלב נכרית כחלב בהמה טמאה, ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן לבד. והרשב"א הביא את התוספתא כאן⁸² כראייה לדבריו. וכן הביאוה במאירי שם, עמ' 429, ובנימוקי יוסף שם ספי"ד ובריטב"א ע"ז כ"ו א' ובר"ן על הרי"ף שם רפ"ב. ורוב הראשונים דחו את דבריו מכוח משנה מפורשת בע"ז רפ"ב: אבל נכרית מניקה בנה של בת ישראל ברשותה. ועיין בבלי שם כ"ו א'. ובאו"ז ע"ז סי' קמ"ו, ח"ד, כ"א ע"ב, כתב: אע"פ שהוא מותר כדפרישית, אעפ"כ צריכין להזהיר את המינקת שלא לאכול נבילות וחזיר, וכ"ש שלא להאכילן דברים טמאים, דאמר בפ' אין דורשין בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א, ע"ז סע"ב) גבי אחר מה גרם לו, ומפרש התם יש אומרים כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת לפני ע"ז והריחה מאותו המין, ונתנו לה ואכלה וכו', וכל מה שהאשה אוכלת זה התינוק אוכל וכו'. ועיין בבלי סוטה י"ב ב' וברש"י שם. והראשונים הנ"ל הביאו גם ממדרש שמות רבה (פ"א סי' כ"ה) שמשה לא רצה לינק מן הגויות. ובתוספות הרא"ש ליבמות קי"ד א' הוסיף: ואמרי' במדרש חלב מטמא חלב מטהר, כשנולד רבי גזרו שמד שלא לימול וכו' ומחמת אותו חלב טהור שינק אנטונינוס זכה שעשה תשובה ונתגייר.⁸³ ובתנחומא שנדפס מכבר שמות סי' ז': אבל גויה מניקה בנה של ישראל ברשותה. מהו ברשותה, אוכלת מתחת ידיה ומניקתו. והוא כדברי האו"ז הנ"ל, ועיין בתו"ש להרמ"מ כשר פרשה שמות, עמ' רמ"ו. ולפ"ז אין סתירה גם מן הירושלמי ע"ז הנ"ל שאמרו שם: אבל נכרית מיניקת בנה של ישראל, דכתיב והיו מלכים אומנייך, ושרותיהם מיניקותייך (ישעי' מ"ט, כ"ג. ועיין בתרגום שם), שיניקו את התינוקות ברשות ישראל, וכפירוש התנחומא. ועיין מ"ש בפתח עינים להרחיד"א ע"ז כ"ו א' ובמקורות שציין שם.

footnotes: ⁸² בתוספת שבת פ"י, וכ"ה בנ"י שנביא להלן, והיתה לפני הרשב"א חלוקת הפרקים כמו שהוא בד ובכי"ל, ועיין לעיל פ"ז, הע' 57. ⁸³ עיין בתוספות ע"ז י' ב' ד"ה א"ל, ובבית המדרש של יעללינעק ח"ו, עמ' 130, ומ"ש קרויס בצופה הצרפתי חנ"ח, עמ' 65 ואילך. ועיין במדרש בראשית רבתי של ר' משה הדרשן, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 86, ובהערות שם. ומלשון הרא"ש משמע שהשתמש במקור אחר.

60-61. **אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש.**בכי"ע: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ובד: [מותר] שאין כל דבר עומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. וכ"ה בכי"ל, ברשב"א ובנ"י יבמות הנ"ל ולהלן ספט"ו. ובכי"ו נשמטה המלה "עומד".