1. **שלשה עשר שופרות היו במקדש וכו'.**משנתנו פ"ו מ"ה. וכולה מתפרשת להלן. ועיין אוה"ג יומא, הפירושים, עמ' 56, עירובין, עמ' 93.

2. **עצים ללבונה.**וכ"ה בכי"ע ובכי"ל. והוא באשגרה מן הלשון שלהלן (זהב לכפורת וכו'). וכן במשנתנו הנ"ל ברוב הספרים (לפי עדות פי' הריבב"ן), וצ"ל: עצים לבונה. ובד כאן: ולבנה.

3. **שוקל שנה הבאה.**ע"כ לשון משנתנו הנ"ל.

3-4. **אילו ואילו נופלין לשירי לשכה.**וכ"ה בכי"ע ובכי"ל. ובד בטעות: לשופרי לשכה. והברייתא קשה מאד. וכנראה שהלשון הוא באשגרה מלעיל פ"ב, שו' 25, ומלהלן, שו' 16. וכאן צ"ל: והן נופלין וכו', כלומר השקלים העתיקין, עיין מ"ש לעיל פ"ב הנ"ל ד"ה אילו. ושמא הכוונה למה שנשאר מתקלין חדתין וכל התקלין העתיקין שניהם נופלין לשיירי הלשכה.

4. **הרי עלי קן מביא דמי קינו וכו'.**אף כאן ברור שהלשון "הרי עלי" הוא באשגרה מן ההלכות שלהלן (כמו שהעיר לנכון בח"ד), שהרי בקיני חובות עסיקינן, וכאן הכוונה למפריש דמים לקינו, כלומר: הרי אילו לקן. ועיין הלשון בירושלמי פ"ו ה"ה, נ' ע"ב: האשה שאמרה הרי עלי קן וכו', ואוכלת בקדשים וכו'. ובקן חובה עסיקינן.

5. **הביא בפחות אין מקבלין וכו'.**סתם קן הוא רבעתים.¹ וכן בירושלמי להלן פ"ח ה"ו, נ"א ע"ב (בבלי כריתות ט' א'): תני הגר בזמן הזה צריך להביא קינו ריבעת כסף.² ועיין מ"ש להלן, שו' 62–63, ד"ה קינו. והואיל וקבעו למפרע את מחיר הקנים לזמן שלשים יום (לעיל פ"ב הי"א), הרי הדמים היו ידועים.

footnotes: ¹ משנת כריתות ספ"א, עיין ברש"י שם ובערוך ערך רבע. ועיין רשב"ם ב"ב קס"ו ב', בתוספות, בשטמ"ק שם, ובתוספות ישנים יומא נ"ה ב'. ועיין ברש"י ובתוספות ביומא שם. ² בבבלי כריתות ט' א': צריך שיפריש רובע לקינו. ועיין רש"י שם ובבבלי לעיל שם ח' ב'.

5-6. **הביא ביותר כהן נוטל דמי קינו ונותן לשופר, והמותר אל יפול לשופר של נדבה.**וכ"ה ("אל יפול") גם בד, בכי"ע (ושם: לא) ובכי"ל. והואיל ובמותר קיני חובה אנן קיימין (כפי שמוכח להלן) הרי מפורש במשנתנו (פ"ב מ"ד) ולהלן ה"ז שמותרן נדבה. ואעפ"י שיש כאן מקום לחלק ולומר, שכאן היתה הכוונה לא לקניית הקן, אלא לתת את הדמים לשופר, והדמים היו קבועים מראש (עיין מ"ש לעיל), ולפיכך דינו כאומר: הרי אילו לשקלי שמותרן חולין, לשיטת ב"ה (פ"ב מ"ג), מפני שיש להם קצבה (שם מ"ד). ומה שאמרו במשנתנו ולהלן שמותר קנים נדבה הוא במפריש מעות לקניית הקן, ובזה אין קצבה, שהרי פעמים שאדם מוצא תורים משובחים ביותר, ולפיכך המותר נדבה. ברם לפי זה היה צריך לומר: והמותר חולין. ומשום כך מסתברת השערת הרי"ן אפשטין (תרביץ ש"ז, עמ' 145) שיש לפנינו משנת ר' אלעזר (תו"כ נדבה פרש' ה' ה"ד, ז' ע"ד) הסובר שמותר קינים אינו נופל לשופר של נדבת ציבור, ולפיכך הדגישו כאן "אל יפול", להוציא מדעת החכמים. ועיין מ"ש להלן ה"ז וה"ח.

6. **כהנים מקלחין אותן ולוקחין בהן וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ל: מקנחין (צ"ל: מקלחין) אותו וכו'. והכוונה שהכהנים היו הופכים את השופר (עיין בפיה"מ להר"מ פ"ו מ"א), שהיה צר מלמעלה ורחב מלמטה, וגורמים שהכסף יקלח משם. ועיין במשנתנו פ"ו סמ"ה.

7-8. **האשה שנתנה דמי קינה לשופר אוכלת בזבחים לערב.**בירושלמי פ"ו ה"ה, נ' ע"ב: והתני (עיין מ"ש ע"ז להלן) האשה שאמרה הרי עלי קן³ מביאה דמי קן ונותנתו בשופר ואוכלת (בשרי"ר: ומשכמת ואוכלת) בקדשים, ואינה חוששת שמא נתעצל בהם, ואין הכהן חושש שמא דמי חטאות מתות מעורבות בהן. ובבבלי עירובין ל"ב א': דתניא האשה שיש עליה לידה, או זיבה, מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב וכו' דאמר רב שמעיה חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר.

footnotes: ³ עיין מ"ש על לשון זו לעיל בפנים, שו' 4, סד"ה הרי עלי.

8-9. **ר' יהודה או' לא היה שופר לקינין מפני התערובות.**בירושלמי פ"ו ה"ה, נ' ע"ב (יומא פ"א סה"א, ל"ח סע"ד, גיטין פ"ז ה"ד, מ"ט רע"א): תני אמר ר' יהודה לא היה שופר של קיני' בירושלם מפני התערובת, שמא תמות אחת מהן ונמצאו דמי חטאות מיתות מעורבות בהן. והטעם שמא תמות וכו' הוא טעם התלמוד. וכן בבבלי יומא נ"ה ב': אמרי במערבא גזירה משום חטאת שמתו בעליה. ומ"ש בירושלמי כאן אח"כ: והתני האשה וכו', היא גירסא משובשת, והנכון הוא בשרי"ר, עמ' 137: תני האשה וכו', והיא הרישא שלנו שהעתקנו לעיל. ואין כאן קושיא כלל על ר' יהודה. ובמקבילות שביומא ושבגיטין לא נזכרה ברייתא זו כלל. ומה שהמשיכו בירושלמי כאן אחרי לשון הברייתא: "כי קאמרינן בחטאת" וכו' "הא אמרינן בעלמא ר' יהודה לית ליה ברירה" היא הוספה ע"פ הבבלי יומא נ"ה ב', וכ"ז חסר בכי"ל (ונוסף בגליון ע"י המגיה), בשרי"ר, בכי"מ בנספח לבבלי (ונוסף בגליון), ובנוסח שלפני תלמיד רשב"ש ור' משולם, עמ' 77. וכן מוכח מן הלשון "כי קאמרינן", ובירושלמי אין לא "כי"⁴ ולא "קא".⁵ וכבר הרגיש באהצו"י במקומו שהלשון "הא אמרינן בעלמא" אינו לשון ירושלמי, וכן העיר: בירושלמי לא נמצא שר' יהודה לית ליה ברירה. וכ"ה האמת, אלא שבירושלמי אינו נמצא כלל הדבור "ברירא" (במובן ההלכתי שלנו) בשום מקום.

footnotes: ⁴ חוץ מירושלמי ברכות פ"א, ג' רע"א: כי משכימין היו, ולהלן שם, ג' ע"ג: כי מאחרין היו. והיא לשון ברייתא עתיקה. ועיין מס' שמחות פ"א סה"י, עמ' 101, ובשנו"ס שם. ⁵ עיין בהערתי בס' המתיבות לרב"מ לוין, עמ' 45, הע' ב'. ועיין גנזי שכטר, הוצ' הגר"ל גיגצבורג ח"ב, עמ' 335, הע' 5. וגירסא משובשת היא, וצ"ל שם: דקמת ליה, כמו שהוא בירושלמי שלפנינו. ובכל מקום שאתה מוצא "קא" או "כי" בירושלמי היא ט"ס.

9. **אלא האומ' הרי עלי תרין מביא ונותן לשופר של תרין וכו'.**במשנתנו פ"ו מ"ה: קנין הם תורים, וגוזלי עולה הן בני יונה, וכלן עולות⁶ דברי ר' יהודה. ומלשון התוספתא לעיל "לא היה שופר לקינין" ומן הלשון כאן "מביא ונותן לשופר של תורין", משמע שר' יהודה חולק על החכמים גם בכתובות, וסובר שעל השופר השלישי היה כתוב "תורין" ועל הרביעי "בני יונה".⁷ והריב"א בתו"י יומא נ"ה ב' הקשה: לר' יהודה דאית ליה כולן עולות, תימא למה לא היו כותבין כאן תורי עולה, כמו כאן גוזלי עולה. ולפי התוספתא משמע שבאמת כתבו כן, והרישא של משנתנו היא כרבנן. ועיין בריטב"א יומא שם ד"ה קנין.

footnotes: ⁶ לדעת המאירי כאן, עמ' 97, ויומא נ"ה ב' (נ' ע"ד מן הספר) יכול ליתן בשופרות אף עולות של חובה, תור לשופר של קינין, ובני יונה לשופר של גוזלי עולה. ⁷ ואפשר להדחק כן אף בלשון המשנה ולפרש: "קנין" שאמרתם הם "תורין", וכן היה כתוב על השופר.

10-11. **עצים. האומ' הרי עלי עצים מביא דמי שני גזירי עצים וכו'.**כלומר, שכוונתו היתה להתנדב עצים למערכה, יכול לתת גם את דמיהם, עיין בפיה"מ כאן פ"ו מ"ה ובחיבורו פט"ז מה' מעשה הקרבנות הי"ג, במל"מ שם ומ"ש בברכת הזבח מנחות ק' ב'. וכל הברייתא שלנו בשם התוספתא בתוספות מנחות כ' ב' ד"ה מלמד ובריבב"ן כאן פ"ו מ"ו. ועיין במשנתנו שם, ועיקרה במנחות פי"ג מ"ג. ועיין מה שהאריך בזה הגר"נ וויידענפעלד בספרו חזון נחום סי' צ"א.

11. **כהנים מקלחין אותן וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע בטעות: מלקחין. ובריבב"ן: מקבלין (וכן בברייתות שלהלן).

12. **ניאותין בהן ואין מועלין בהן.**כלומר, הכהנים ניאותין בהן לאכילת קרבנם, משום תנאי ב"ד, כמשנתנו ספ"ז, ועיין מנחות כ"א ב'. ובספרי זוטא שלח, עמ' 280: ולוקחים עצים שיהו הכהנים מבשלין בו את חטאתיהן ומנחותיהן, ועושין בו מדורות בית המוקד להתחמם כנגדן. ועיין תמיד פ"א סמ"א, שבת ספ"א, ורש"י שם י"ט ב'. והוא הדין שישראל ניאותין⁸ בהן לפעמים, כמשנת פסחים פ"ז מ"ח, ועיין בתוספות שם פ"א ב' ד"ה נטמא. וכנראה, שאין מועלין בהן אם השתמשו בהם יותר מכדי צורכן, משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. וצריך לפרש שהמתנדב עצים למערכה מוסרן לציבור, כירושלמי כאן רפ"ד ובמקבילות, ומשום הכי מהני כאן תנאי ב"ד, עיין בתוספות כתובות ק"ו ב' ד"ה וכי ומנחות ט"ו ב' ד"ה אפשר. ברם בהשתמש בעצי המערכה לצרכי חולין בוודאי יש בהן מעילה, עיין בבלי פסחים כ"ז ב'. ובירושלמי סוכה פ"ה ה"ג, נ"ה ע"ב, מפורש שיש מעילה בעצי המערכה, אלא ששם מדברים כשהם כבר על גבי המזבח, וכבר נתקדשו קדושת הגוף, עיין בתוספות יומא מ"ו סע"ב. ועיין מ"ש בתוספות העזרה לתו"כ ויקרא, מ"א ע"ב, ד"ה שהיחיד.

footnotes: ⁸ עיין לעיל פ"ב, שו' 28.

**ואם הקריבן בחוץ פטור.**שהרי אין בהם קדושת הגוף. ועיין בחזון נחום הנ"ל (לעיל, סוף שו' 10–11).

13. **הרי עלי שני גזירי עצים אילו לגבי מזבח וכו'.**כלומר שמכוין להקריבן כקרבן יחיד, עיין במשנתנו פ"ו מ"ו ובמפרשים שם. ועיין מנחות כ' ב', ק"ו ב'. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 849. ועיין בתו"כ נדבה פ"ט, פרש' ח' ה"ז, ט' ע"ג, ובתוספות העזרה שם, מ"א ע"ב ואילך.

14. **(ונותן לשופר).**וכ"ה בד. אבל בכי"ע, בכי"ל, בתוספות מנחות וריבב"ן הנ"ל ליתא, ולפנינו אשגרה מלעיל, ולפיכך הקפתי אותן.

14-15. **ואין ניאותין בהן.**שהרי הוא קרבן יחיד, עיין מ"ש לעיל, שו' 12, ד"ה ניאותין.

15. **אבל מועלין בהן.**וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל ובתוספות הנ"ל. ובריבב"ן: ומועלין בהן. והדברים פשוטים, שהרי לרבי הם קדושים קדושת הגוף, וצריכים עצים אחרים לשורפן. ועיין בר"ח פסחים כ"ז ב', ומשמע מדבריו שיכול להקדיש עצים בתורת שלמים (שלא כפירש"י ושאר ראשונים שם), ובכגון דא אין בהם מעילה.

**ואם הקריבן בחוץ חייב דברי ר' וכו'.**הראשונים הנ"ל. ובראב"ד לתו"כ פרק ט', פ"ח ה"ז, ט' ע"ג: ובתוספת' [לא] פליג על רבנן על השאר, אלא על העצים בלחוד וכו'. ועיין בקרבן אהרן שם.

15-16. **וחכמים או' אם הקריבן בחוץ פטור. אילו ואילו נופלין ללשכת דיר העצים.**כלומר, החכמים אין מחלקין בין מתנדב עצים למערכה ובין מתנדב עצים לקרבן, ובשניהם נופלין לדיר העצים. וצריך לפרש שהמקדיש מקדיש על דעת ב"ד, שאם לא כן למה אין מועלין בעצי הקדש שבאים מדיר העצים לצורכי הכהנים (עיין מ"ש לעיל, שו' 12, ד"ה ניאותין) משום תנאי ב"ד, עיין בתוספות כתובות ק"ו ב' ד"ה וכי.

16-17. **לבונה. האומ' הרי עלי לבונה מביא דמי קומץ לבונה וכו'.**עיין במשנתנו פ"ו מ"ו ומנחות פי"ג מ"ג. ובתוספתא מנחות ספי"ב: הרי עלי לבונה לא יפחות מן הקומץ. ר' יהודה אומר משקל עשרה דינרין. ר' יוחנן בן ברוקה אומר כהן מקדשה בכלי שרת ומקטירה. ושם מדברים במביא לבונה ממש. ועיין מ"ש באור שמח פט"ז מה' מעשה הקרבנות הי"א. ושתי הברייתות כאן בריבב"ן פ"ו מ"ו בשם התוספתא. ובד גורס כאן: מביא דמי מלא קומץ וכו'. וכ"ה בכי"ל (ושם: מלוא) ובריבב"ן הנ"ל.

17-18. **כהנים מקלחין אותן וכו'.**וכ"ה ("מקלחין אותן") גם בד, כי"ע וכי"ל. ובריבב"ן: מקבלין (כגירסתו בכל הברייתות) אותו. והוא "תיקון".

18-19. **זהב. האומ' הרי עלי זהב וכו'.**ערוך, ערך כפר, ריבב"ן הנ"ל, פי' הרש"ס, נ' ע"ד. ובמשנתנו פ"ו מ"ה: זהב לכפורת. ופירש"י (יומא נ"ה ב'): ולוקחין מהם זהב לכלי שרת, והן המזרקות הקרויין כפורי זהב בעזרא (א', י') ודברי הימים (דה"א כ"ח, י"ז). ועיין רש"י תמורה כ"ג ב'. ואף התוספתא מפרשת כאן מהות הכפורת. עיין מ"ש להלן בסמוך.

20. **ועושין אותן רקועי זהב לבית קדש הקדשים.**בכי"ע, כי"ל, ערוך ופי' הרש"ס הנ"ל: ריקועי זהב ציפוי לבית וכו'. ופירש בערוך הנ"ל: והכי משמע זהב לכפורת, זהב לבית קדש הקדשים שנקרא בית הכפרת. ותניא בתוספתא דתמורה וכו',⁹ פירוש אחר כמו וכפרת (בראשית ו', י"ד), שאם היה צורך בצפוי הבית היו נותנין אותו מאותו השופר. ועיין בעה"ש שם שציין לתו"י וריטב"א ביומא נ"ה ב'. ועיין סמ"ג עשין מ"ה, קמ"ב ע"ב. ובפי' הריבב"ן הנ"ל מעתיק בשם התוספתא כאן: ועושין אותן רקועי פחין צפוי למזבח. וכן מעתיקים בשם משנתנו (פ"ד מ"ד) בתוספות קידושין נ"ד א' ובמאירי כאן, עמ' 61, והוא ע"פ לשון הכתוב במדבר י"ז, ג'. ועיין מנחות צ"ט א' וכתובות ק"ו ב'. ועיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 33.

footnotes: ⁹ עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 33, סד"ה רקועי.

20-22. **ששה לנדבה. כנגד מותר חטאות ואשמות ומותר קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות ומותר קרבן נזיר ומצורע.**כל הברייתא בפי' רבינו הלל כ"י לתו"כ ויקרא.¹⁰ ופירשו המפרשים שאין כאן אלא חמשה, והיינו: מותר חטאות, מותר אשמות, מותר קיני זבין וזבות ויולדות, מותר קרבן נזיר, מותר קרבן מצורע. ולפ"ז בהכרח שהברייתא הבאה משלימה את השופר הששי בשופר שהיה כתוב עליו "נדבה" סתם. ועיין גם בפי' רבינו הלל הנ"ל. וכן פירש הר"מ בפיה"מ פ"ו מ"ה ובחיבורו פ"ב מה' שקלים ה"ב ובמאירי, עמ' 97 ואילך. והוא ע"פ התוספתא כאן, עיין בכסף משנה ובתיו"ט למשנתנו. ועיין בירושלמי ספ"ו ובבלי מנחות ק"ז ב' ואילך. ברם בירושלמי ספ"ו, נ' ע"ב, מוכח שמנו מותר קיני זבים וזבות אחד, ומותר קיני יולדות אחד, וכן מסתבר שהרי יולדת עשירה אינה מביאה אלא חטאתה עוף¹¹ (עיין בפי' הרש"ס, נ"ב ע"א), ולפ"ז כבר נמנו כאן שש שופרות מחוץ לנדבה שבה"ח. ואף לשון הקשר שבין ה"ז וה"ח מגומגם. ולפיכך מסתברת השערת הרי"ן אפשטין (תרביץ ש"ז, עמ' 147) שההלכה הבאה היא משנת תנא אחר החולק על בבא זו. ולפי השערתו בבבא שלהלן, צריך לפרש שכאן נמנו באמת ששה שופרות, ולקיני יולדות היה שופר מיוחד, כמו שמוכח בירושלמי הנ"ל. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹⁰ כ"י אופפינה', 17 ע"ב. וכן הובאה הברייתא להלן שם, 69 ע"ב, ופרש' שמיני, 87 ע"א. ¹¹ ואעפ"י ששופר של עיקר הקינין (כלומר, לא של מותר הקינין) שימש בין לזבים וזבות ובין ליולדות (בבלי עירובין ל"ב א'), שאני התם, שאין יולדת עשירה נותנת דמי חטאתה לשם, שהרי הכהן מקריב משם אחת לחטאת ואחת לעולה, ואם יתנו שתי עשירות דמי החטאת לשם תקרב אחת מהן עולה. אבל במותרות הקן עניות ועשירות שוות, אלא שבעניה המותר הוא מעולה ומחטאת, ובעשירה הוא מחטאת גרידא, ולפיכך תיקנו להן שני שופרות.

22. **האומ' מנה זו לנדבה סלע זו לנדבה מביא וכו'.**פירוש רבינו הלל הנ"ל (ושם בטעות: כהנים מקבלים אותן וכו'). וכבר הבאנו לעיל השערת הרי"ן אפשטין שבבא זו היא של תנא אחר, והיינו כר' אלעזר¹² ור' יהודה¹³ החולקים על משנתנו (פ"ב מ"ה ופ"ו מ"ו) וסוברים שמותר חטאות וכו' אינו בא נדבת ציבור, ואין עורותיהם לכהנים (עיין גם תמורה כ"ג ב'). ולדעתם ששה לנדבה, הם לנדבה סתם, כדעת הברייתא כאן, וכשיטת ר' יוחנן (בירושלמי כאן ספ"ו ובבלי מנחות ק"ז ב'): על ידי שהנדבה מרובה ריבו לה שופרות הרבה. ובנדבה זו שהיא מתחילה לקיץ המזבח, לוקחין בה עולות, הבשר לשם וכו'. ועיין היטב בפי' הרמב"ן על התורה ויקרא א', ג', ובמלחמות ברכות פ"ג סי' ס"ג, בבעל המאור שם (והוא מרבינו אפרים), בפירוש תלמידי ר"י שם, ובמיוחס להר"ש לתו"כ ויקרא, נדבה, פרק ג' ה"ד, ה' סע"א. ועיין ברש"י זבחים קי"ז סע"א, ובבבלי שם קי"ז סע"ב.

footnotes: ¹² עיין בבלי תמורה כ' ב', זבחים ק"ג א', ומ"ש לעיל בפנים, שו' 5–6, ד"ה הביא ביותר. ¹³ לדעת ר' חייה בר יוסף בזבחים ק"ג א'.

24. **מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר וכו'.**משנתנו פ"ז מ"ב, והובאה בבבלי פסחים ז' א', וב"מ כ"ו א'. ופירש"י שרוב אוכלי בשר בירושלים קונים אותו מכסף מעשר שמביאים עולי רגלים, ומשאירים את מה שלא הספיקו לאכול לקרוביהם וידידיהם. והוסיפו בתוספות שם דלוקחים הם הרוב, שהרי כמה אנשים עומדים על בהמה אחת לקנותה, ולפיכך הולכים אחרי הקונים ולא אחרי המוכרים שהמעות שבידיהם הם כבר חולין.

24-25. **ובהר הבית חולין.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ובבבלי פסחים וב"מ הנ"ל (בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס שם): לעולם חולין. ופירש"י ועוד (ע"פ הבבלי שם), הואיל והר הבית אינו עשוי להתכבד, אנו תולים שהכסף הוא משאר ימות השנה, ורוב הכספים שבשאר ימות השנה שלא נמצאו לפני סוחרי בהמה, חולין. ודברי ר' יוסי להלן יתפרשו בקושי לפי פירוש זה. אבל בירושלמי פ"ז ה"ב, נ' ע"ג, אמרו: לא צורכה דלא בהר הבית קודש וכו'. חזקה שאין הכהן מוציא מן הלישכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה. וכ"ה בפיה"מ להר"מ, ובחיבורו ספ"ג מה' שקלים [תיקונים והשלמות: לשונו בפ״ו מה׳ מע״ש ה״י עוד יותר ברורה: והנמצאות בהר הביח לעולם חולין, שחזקתן מתרומת הלשכה שחללום הגזברין על בהמה.], ובפי' הראב"ד לב"מ כ"ו א' (לפי שטמ"ק). ולפ"ז הכוונה היא שבהר הבית רוב המעות הם מעות מחוללות שקבלו מידי הקדש, ואין אדם מצוי להכניס שם מעות מעשר אפילו ברגל, עיין בפי' הראב"ד הנ"ל.

25. **ובשעת הרגל הכל מעשר.**כלומר, משום שרוב אוכלסי ירושלים הם מעולי רגלים, והם מביאים כסף מעשר לשלמים. ועד כאן היא פיסקא ממשנתנו הנ"ל.

25-26. **אמ' ר' יוסה אילו דברי בית שמיי וכו'.**כלומר, משנתנו הנ"ל היא כב"ש. ובריבב"ן שם הביא את התוספתא כאן, והעיר שסתם משנתנו היא שלא כר' יוסי.

26. **ובית הלל או' לעולם מעשר וכו'.**בעדיות פ"ה מ"ב: ר' יוסי אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וכו'. ולא מנה שם הלכה זו.

26-27. **חוץ מן הנמצאים בהר הבית בשאר ימות השנה שהן חולין.**עיין מ"ש לעיל, שו' 24–25, ד"ה ובהר הבית. וסובר ר' יוסי שבשעת הרגל חזקת העולים להר הבית יש בידם כסף מעשר, והם הרוב. ואפשר שר' יוסי אינו תולה בשאר ימות השנה, מפני שהר הבית הוא מקום גלוי, ולוא אבדו לפני הרגל היו מוצאים אותם מקודם.

27-28. **בשר שנמצא בעזרה מחרוזות מותר, שאין בשר הקדש מחרוזות.**כלומר, לא חששו לבשר קרבן במשנתנו (פ"ז מ"ג) אלא באברים ובחתיכות, אבל מחרוזות מותר. ואי משום נבילה, הרי מחרוזות מותרות אף בגבולין, כמפורש בירושלמי פ"ז רה"ה, נ' ע"ג. ועיין בבלי ב"מ כ"ג ב' וחולין צ"ה ב' ובתוספות שם ד"ה בחרוזים (ובב"מ ד"ה מחרוזות). ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 552, שו' 16–17.

28. **שעל גבי אשפה בכל מקום אסור.**וכ"ה ("אסור") בד ובכי"ל. ובכי"ע בטעות: הרי זה מותר. והנכון כלפנינו, מפני שחזקתה שמשליכין לשם דברים אסורים, ואפילו מחרוזות אסור. ועיין להלן חולין פ"ב ה"ה, ובבלי ב"מ כ"ד ב', חולין י"ב א'. ועיין צפנת פענח פט"ו מה' איסורי ביאה הכ"ה.

28-29. **גוי שהביא שלמיו נתנן לישראל, ישראל אוכלן וכו'.**בכי"ע הבבות הפוכות, כלומר, מתחילה: גר שמת וכו' ואח"כ גוי שהביא וכו'. אבל בד ובכי"ל הסדר הוא כלפנינו, והוא מתאים לסדר משנתנו. והברייתא סמוכה לפ"ז מ"ו: גוי ששילח עולתו ממדינת הים ושילח עמה נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור. ופירש לנכון בח"ד שפשוטה של הברייתא היא כר' יוסי הגלילי (לעיל פ"א ה"ב, עיין מש"ש) שמקבלין שלמים מן הגוי, והואיל והגוי אינו אוכל בקדשים יכול ליתן את השלמים למי שרוצה. ועיין מנחות ע"ג ב', ופירש רבא שם את הברייתא שלנו גם אליבא דר"ע, שאין מתנדב שלמים. ובתו"כ ויקרא, נדבה, פרק י"ז ה"ג, י"ג ע"ד: קרבנו לא קרבן אחר. קרבנו לא קרבן הגר. ופירש ר' שמואל (בפירושו כת"י, לפי רמא"ש בתו"כ שהוציא, עמ' 132): אחר. היינו גוי, והביא שם אח"כ את התוספתא שלנו, עיין להלן. ולפ"ז מובן שאין ישראל סומך, שהרי אין הקרבן שלו. אבל לפירוש רבא הנ"ל, צ"ע אם ישראל סומך.

29-30. **גר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו ואחר כך נודע שהן של הקדש מוציאין מידן.**במשנתנו הנ"ל: וכן גר שמת והניח זבחים, אם יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור. ופירשו בתוספות (מנחות נ"א ב' ד"ה יש): יש לו נסכים שהפרישן בחייו, דלאחר מיתה הוי הכל הפקר.¹⁴ והרש"ס, נ"ה ע"ד, פירש: אם יש נסכים שלא זכו בהם עדיין שום אדם ובאו לידי ב"ד מוציאין אותם לנסכים, והביא גם את פירוש התוספות, ועיין מ"ש להלן. ובתו"כ הנ"ל: קרבנו לא קרבן הגר. ופירש ר' שמואל הנ"ל: דהיינו בגר שמת ואין לו יורשין ובא אחר וזכה בו וכו'. דסלקא דעתך אמינא דהוי כמו קרבנו ויתכפר ויביא נסכיו משלו ויסמוך,¹⁵ וקמ"ל דלאו קרבנו הוא, וכדתניא בתוספתא דשקלים פ"ג, גר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו ואחר כך נודע שהן של הקדש מוציאין אותן מידו. ופירוש רבינו בתו"כ בוודאי מוכרח לפי הגירסא (וכ"ה גם בכי"י) ולא קרבן הגר, ובתוספתא כאן שנסמכה למשנתנו הנ"ל מדברים בקרבנות שאינם ממון בעלים, וזכה בהם הקדש.¹⁶ ובבבלי זבחים ק"ג א' אמרו: ת"ר עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר' יהודה, ר' יוסי בר' יהודה אומר פרט לעולת גרים, ועיין תו"כ צו רפ"ט, ל"ג ע"ד. והסיקו בבבלי שם: פרט לעולת גרים וכו', פרט לעולת גר שמת ואין לה יורשין. ופירש הראב"ד בתו"כ, ל"ד רע"א: שאין לו יורשים, שאין לה בעלים, מביא בדמי העור צרכי עולה למנחת נסכים. וכנראה שרבינו פירש במשנתנו פ"ז מ"ו הנ"ל "אם יש לו נסכים" היינו אפילו אם יש בעור כדי לקנות נסכים, קריבים משלו.¹⁷ ועיין מ"ש בזבחי אפרים להגרא"ד לאפ, זבחים ה' ב', ק"ג א'.

footnotes: ¹⁴ ועיין בהגהה לשו"ת עונג יו"ט יו"ד ריש סי' פ"ז דברים נכוחים. ¹⁵ בתו"כ ריש ויקרא פרש' ב' ה"ג, ד' ע"ג: אדם לרבות את הגרים. ופירש בזית רענן לילקוט שם, לרבות קרבנו של גר שמת לסמיכה. ובהגהות מהרי"ד לתו"כ שם תמה עליו משיטת ר' יהודה שיורש אינו סומך, ומכל שכן שהזוכה בנכסי הגר שאינו סומך, עיי"ש. וכדבריו מפורש בתו"כ כאן (כלומר, נדבה פי"ז, י"ג ע"ד, שהבאנו בפנים), ואין צורך בהגהה. ואשר לתו"כ ריש ויקרא הנ"ל, כבר פירשו רבינו שמחה (הובא בס' אמרי נועם על התורה ריש ויקרא, וצ"ל שם: בתוספתא דמנחות, במקום: דברכות) וד' ישעי' דטראני (לפי או"ז ח"א סי' תשנ"ד, ק"י ע"ג, והובאה תשובת הרי"ד מכ"י בברכי יוסף או"ח סי' תר"מ) שהכוונה לקרבן הגר בחייו שנתרבה לכל הדברים שבפרשה, וכמו שפירשו כמה מהמפרשים האחרונים מדעתם. ¹⁶ ואינה עניין למשנתנו פ"ז מ"ה, עיין בפיה"מ להר"מ שם ובירושלמי שם ובבבלי קידושין נ"ה א' ובס' המקנה שם. וצ"ע בשלמים לר' יוסי הגלילי (שהעמדנו את הרישא בשיטתו. עיין מ"ש בפנים שו' 28–29, ד"ה גוי), עיין בבלי פסחים צ' א', ומ"ש לעיל פסחים פ"ז, שו' 38–39, ד"ה המוכר. ¹⁷ ועיין בעזרת כהנים לתו"כ פרש' צו, ס"ד רע"ד, שהסיק: ונראה בעיני דלר' יוסי בר' יהודה עולת הגר כל הקודם בה זכה בה. והתוספתא כאן סותרת את דבריו.

31-32. **אמ' ר' יוסה שמעתי שהאוכל קדשי קדשים לאחר זריקת דמים משלם את הקרן ואינו משלם את החומש.**בכי"ל: משלם את הקרן ונותן לכהן ולוקח כהן שלמים. וכעין גירסת כי"ל גם בתו"כ אמור פ"ו ה"ד, צ"ז ע"ד, ועיין מ"ש על גירסא זו להלן. וסובר ר' יוסי הואיל ולאחר זריקת דמים אין מעילה, והכהנים מותרים באכילתן, אין כאן בתשלומין אלא דין ממון של הפסד כהנים, ולפיכך משלם להם את הקרן, והכהנים קונים בו שלמים, ונמצאים אוכלים קדשים כנגד מה שהפסידן הזר. ועיין צפנת פענח פי"ד מה' מאכלות אסורות ה"ו שציין לר"ן נדרים י"א סע"ב ואילך. ועיין באו"ש פ"ב מה' מעילה ה"א שהעיר על רש"י שבת כ"ה א' ד"ה מחפ"ז, שנקט כדבר פשוט שאין חומש בקדשי קדשים לאחר זריקת דמים [תיקונים והוספות: כבר עמד על כך רבינו תם בס' הישר סי׳ י״ט, ו׳ ע״ד, הוצ׳ הרש״ש שלזינגר סי׳ מ״ו, עמ׳ 45, והביא ראייה מן התו״כ שהבאנו בפנים.]. ועיין בתוספ' רי"ד שם ומ"ש עליו הרי"ש נתנזון בהגהותיו שם בתחילת הספר. ועיין מ"ש להלן על שייכות ברייתא זו בהלכות שלנו.

32-33. **ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה או' משלם קרן וחומש לכהנים.**וכ"ה בד, וכן בכי"ל: לכהן. אבל בכי"ע חסרה המלה "לכהנים". ואפשר לפרש שלדעתו משלם קרן וחומש להקדש. וכן, כנראה, חסרה מלה זו גם לפני המיוחס להר"ש בפירושו לתו"כ הנ"ל, שכן הוא כותב (צ"א ע"ב): "ובתוספתא דשקלים פליג ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן, ואומר שגם חומש חייב. והכהנים לוקחין בהן שלמים ומקריבים לגבי מזבח (זו היא פיסקא מדברי ר' יוסי בתו"כ שם), וזה אפשר אפילו לר' ישמעאל דבכי האי גוונא לוקחין בדמיו בשר. וטעמא דר' ישמעאל דאין זריקה מתרת אלא לאפוקי ממעילה, דאינו חייב אשם, אבל קרן וחומש משלם. א"נ מייתי לה מק"ו דתרומה". והנה לפי הגירסא שלפנינו הרי ברור שלר' ישמעאל בריב"ב משלם לכהנים, ומסתבר שהם לוקחים בהם שלמים, והסיפא להלן דברי הכל היא, ולפי גירסת כי"ל ברישא, ברור שהסיפא להלן "כהנים לוקחים וכו' " היא מדברי ר' ישמעאל בריב"ב, שהרי ר' יוסי כבר שנה הלכה זו בדבריו. אבל לגירסת כי"ע, אפשר לפרש שדברי ר' ישמעאל בריב"ב הוא מאמר המוסגר, ואח"כ חוזרת התוספתא לדברי ר' יוסה. ולפיכך נסתפק במיוחס להר"ש אם ר' ישמעאל בריב"ב מודה שהוא נותן לכהנים, וכהנים לוקחים שלמים, או אפשר שנותן להקדש, משום שלא פטרוהו אלא מקרבן, אבל קרן וחומש משלם כאילו אכל מן הבשר לפני זריקה. ועיין באו"ש הנ"ל. ונראה שמטעם זה באה הברייתא לכאן, והיא חוזרת למשנתנו פ"ז מ"ג (כמו שמצוי בתוספתא, ובפרט בברייתות הסמוכות לסוף הפרק של המשנה): בשר שנמצא בעזרה. איברין עולות, וחתיכות חטאות וכו' זה וזה תעבר צורתו ויצא לבית השריפה. ועיין בפיה"מ להר"מ, ובפי"ט מה' פסולי המוקדשין ה"ד, בהשגות שם ומ"ש במרכבת המשנה במקומו, וביש סדר למשנה למשנתנו הנ"ל. ולפי גירסת כי"ע לעיל סובר ר' ישמעאל בריב"ב שאם אכל חתיכות שנמצאו בעזרה משלם קרן וחומש להקדש, ואעפ"י שאסור לאכלו, משום חשש נותר, הרי אפילו אם אכל נותר וודאי משלם כאילו היו חולין, עיין מ"ש בנתיבות המשפט חו"מ סי' כ"ח ס"ק ב'. ואפילו לפי גירסא שלנו שהוא משלם לכהנים, אפשר שאף כאן צריך לשלם, כדין אוכל תרומת חמץ בפסח, למ"ד לפי מדה משלם, עיין לעיל פסחים פ"א ה"י, ובבלי שם ל"ב א', ל"ב רע"ב.

33. **כהנים לוקחין בהן שלמים וכו'.**עיין מ"ש לעיל שיש להסתפק אם בבא זו היא גם מדברי ר' ישמעאל בריב"ב, או שהיא חוזרת לדברי ר' יוסה, לפי גירסת כי"ע.

34. **פרוכת ארכה ארבעי' אמה ורחבה עשרים אמה וכו'.**כל הברייתות (עד שו' 46) בילקוט סוף תרומה רמז שע"ה בשם התוספתא. והלכה זו היא פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ה. והכריע רש"י בחולין צ' ב' שהכוונה לפרוכת של קדשי קדשים (ולא לשל אולם) בהיכל, שהרי ההיכל היה גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים, כמפורש במדות פ"ד מ"ו ומ"ז. והפרוכת פרוסה לרוחבו של היכל, ולגובהו מן העלייה עד הרצפה. ובמפרש לתמיד כ"ט ב' פירש כן והביא ראייה מן התוספתא, שהרי כן מוכח להלן. ועיין בפירוש הרא"ש שם. ובמשנתנו הנ"ל: ושתים עושים בכל שנה, ופירשו המפרשים שהכוונה לשתי פרכות של קדשי קדשים, כסתם משנת יומא פ"ה מ"א, ועיין ר"מ פ"ז מה' כלי המקדש הט"ז. ויותר נראה שהת"ק של התוספתא כאן סובר כר' יוסי במשנת יומא הנ"ל, וסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת, ומפרש את המשנה הקדומה של שקלים באופן אחר, עיין להלן בסמוך. וכן כנראה סוברים כל התנאים שנזכרו כאן, עיין מ"ש להלן.

35. **ותולעת שני.**בכי"ע ובילקוט הנ"ל נשמט בטעות.

35-36. **אחרת היתה שם ארכה עשרים אמה ורחבה עשר אמות וכו'.**כנראה שתנא זה מפרש את משנתנו הנ"ל שהפרוכת השניה היא לא הפרוכת הכפולה של קדשי קדשים (עיין מ"ש לעיל), אלא הפרוכת שהיתה על פתח ההיכל¹⁸ שגובהו עשרים, ורחבו עשר (משנת מדות רפ"ד). ואעפ"י שהיו י"ג פרוכות במקדש,¹⁹ כולן לא היו אלא לצניעות, אבל זו שעל פתח ההיכל היתה, כנראה, מחיצת חובה. ולעניין המשכן כתוב (שמות כ"ו, ל"א): ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חשב יעשה אותה כרבים. ולהלן (שם ל"ז): ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם. ופרוכת ההיכל היתה כנגד המסך לפתח האהל. ועיין תמיד פ"ז מ"א, ומ"ש בכ"מ פ"ה מה' כלי המקדש הי"א.

footnotes: ¹⁸ ועיין מ"ש יוסיפוס במלחמות היהודים ס"ה רפ"ה, 216. ¹⁹ עיין בבלי יומא נ"ד א', כתובות ק"ו א'. ועיין מ"ש יוסיפוס הנ"ל שם פ"ד, 212.

36-37. **ושש משזר מעשה רוקם.**כ"ה בד, בכי"ל, בילקוט הנ"ל, וכן היתה הגירסא אף בכי"ע, אלא שיש שם השמטה לפני "מעשה רוקם". וכן מוכח מן הפסוק (עיין מ"ש לעיל) ומן ההמשך להלן. ובכי"ו בטעות: מעשה חשב.

37-39. **ר' יהודה או' זו שמוציאין אותה מבפנים היתה מקופלת אחד לשנים ושנים לארבעה היתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ.**כלומר, לדעת ר' יהודה לא היו עושין בכל שנה פרוכת חדשה לפתחו של היכל, אלא מוציאים את פרוכת הדביר מבפנים, קופלים את גובהה לשנים (ונמצא ארכה עשרים אמה), ושוב קופלים את רוחבה (ונמצא רוחבה עשר אמות), ותולים אותה בפתח ההיכל. ונראה שר' יהודה אף הוא סובר שלא היתה אלא פרוכת אחת של דכיר, כר' יוסי במשנת יומא רפ"ה,²⁰ והיו עושים שתי פרוכות בכל שנה, אחת לדביר, ואחת לעליה להבדיל בין עליית היכל לעליית קדשי קדשים, כדעת הת"ק להלן, עיין מ"ש להלן, שו' 42–43, ד"ה אלא זו.

footnotes: ²⁰ ועיין בבבלי שם נ"א ב', בגירסת ר"ח שם, ובדק"ס, עמ' 138, הע' נ', ס'.

39-40. **אמרו לו מי ששימש בקדושה חמורה יחזור וישמש בקדושה קלה.**כלומר, וכיצד מורידין מקדושת מחיצת קדשי קדשים לקדושת מחיצת ההיכל. ועיין מ"ש באור שמח פ"ז מה' כלי המקדש הט"ז בבאור דעת ר' יהודה.

40-41. **דבר אחר בזו כת' מעשה חושב ובזו כת' מעשה רוקם.**בברייתא דמלאכת המשכן פ"ד: כשם שהיה אורג את פרכת המסך, כך היה אורג את מסך הפתח, אלא שהפרוכת מעשה חושב שנ' ועשית פרכת וכו' מעשה חשב, והמסך מעשה רוקם שנא' ועשית מסך וכו' מעשה רקם. דברי ר' נחמיה, שהיה ר' נחמיה אומר כל מקום שנאמר מעשה חושב שני פרצופין וכו'. ועיי"ש בהערות רמא"ש, עמ' 130. וכבר העירו המפרשים שר' יהודה יכול לסבור כר' אלעזר (בבבלי יומא ע"ב ב') שרוקמין במקום שחושבין, ופירש"י: מתחילה מתקן הצורה ע"י צבע, ואח"כ רוקמה במחט. ועיין באור שמח הנ"ל שהעיר על סיגנון דומה לשתי התשובות שלנו בבבלי יומא י"ב ב'.

41-42. **ר' נחמיה אומ' מעשה חושב שני פרצופות, מעשה רוקם פרצוף אחד.**וכ"ה בברייתא דמלאכת המשכן הנ"ל. וביומא ע"ב ב' הנ"ל: תנא משמיה דר' נחמיה רוקם מעשה מחט, לפיכך פרצוף אחד, חושב מעשה אורג, לפיכך שני פרצופים. ופירש"י ועוד: מעשה אורג שיש לה ליריעה שתי קירות (כלומר, בטנה), ושתי צורות על שתי קירותיה אינן דומות זו לזו, פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר וכו', אבל רוקם כצורתו מכאן כך צורתו מכאן. אבל בר"מ פ"ח מה' כלי המקדש הט"ו פירש: מעשה רוקם הוא שתהיינה הצורות הנעשות באריגה נראות מצד אחד בפני האריג, ומעשה חושב הוא שתהיה הצורה נראית משני צדדים פנים ואחור. וכן פירשו בריטב"א ובמאירי ביומא במקומו, וכאן, עמ' 111. ועיין במשנה למלך על הר"מ שם. וכוונת הר"מ היא, כנראה, שבמעשה חושב נראית הצורה מצד השני כמו במראה המחליפה ימין לשמאל ושמאל לימין, ועיין בתיקונים והוספות לפי' הר"א בן הרמב"ם על התורה, הוצ' ר"ס ששון, עמ' תקל"ה. ובירושלמי פ"ח ה"ד, נ"א ע"ב:²¹ מעשה רוקם, פרצוף אחד, מעשה חושב, שתי פרצופות. ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר מעשה רוקם, ארי מכאן וחלק מכאן, מעשה חושב, ארי מכאן וארי²² מכאן. ואוחרנא (צ"ל: וחורנה) אמר מעשה רקם, ארי מכאן וארי מכאן, מעשה חשב, ארי מכאן ונשר מכאן. ופסק הר"מ הנ"ל כלשון ראשון. ועיין מאירי, עמ' 111 הנ"ל. ולפי מסורת הירושלמי אף ר' יהודה מודה שיש הבדל בין מעשה רוקם למעשה חושב.

footnotes: ²¹ אלא שהגירסא נשתבשה שם, והנכון הוא בנספח לבבלי בד"ו, בכי"מ ובראשונים, ועל פיהם אני מעתיק. ²² וכ"ה בפי' תלמיד רשב"ש, עמ' 93, וכן הגיה ר' משולם שם. אבל בנוסח הירושלמי שם: ואחד. ובכי"מ: ואחר, והיא היא והכוונה לארי אחר.

42-43. **אלא זו שמוציאין אותה מבפנים היתה מקופלת אחד לשנים ושנים לארבעה, והיתה נתונה בעליה כנגד התחתונה וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל, ואין להגיה. ואף העליה היתה גובהה ארבעים ורחבה עשרים (כמפורש במשנת מדות פ"ד ומ"ז), אלא שלא היה צורך לעשות שם פרוכת עד התקרה (עיין מדות פ"ד מ"ה. ובתיו"ט שם, ומ"ש להלן), ולפיכך קופלין את גובה הפרוכת לשנים, ושוב קופלין את הגובה לשנים, שהם ארבעה קפולין, ונמצא עכשיו רוחב הפרוכת עשרים (כמתחילה), וגובהה עשר אמות (רביע שיעורה הקודם), והיא חוצצת את כל רוחב העלייה בגובה של עשר אמות. נמצאנו למדים שכל התנאים שבתוספתא כאן היו מקובלים שהיתה פרוכת מקופלת במקדש, וכולם סוברים שלא עשו אלא שתי פרוכות חדשות בשנה, וכולם סוברים שלא היתה אלא פרוכת אחת בדביר, וממילא סכרו שהיתה פרוכת אחת בעליה, כדי להבדיל בין קדש לקדשי קדשים (כמפורש להלן יומא פ"ב, שו' 106, עיין מש"ש). ולדעת הת"ק כאן עשו שתי פרוכות בכל שנה, אחת לדביר, ואחת לפתח ההיכל (כנגד מסך פתח האהל שבמשכן), ופרוכת של העלייה היתה באה מפרוכת הדביר של השנה שעברה, ויש כאן העלאה בקודש,²³ ולכל הפחות אין כאן הורדה, מה שאין כן בפתח ההיכל, שאין להשתמש שם בפרוכת ישנה של הדביר, ולפיכך עשו בשבילו פרוכת חדשה בכל שנה, כמו שאמרו ברישא. ור' יהודה יסבור שעשו שתי פרכות חדשות בכל שנה, אחת לדביר, ואחת לעלייה, ולפתח ההיכל היו משתמשים בישנה של דביר. ועיין מ"ש להלן בדעת ר' חנינא בן אנטיגנוס וחכמים של משנתנו.

footnotes: ²³ עיין להלן כלים ב"ק פ"א ה"ז, ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 3.

43-44. **כנגד התחתונה שנ' והבדילה וכו'.**עיין להלן יומא פ"ב, שו' 105 ואילך.

44-45. **ר' חנינא בן אנטיגנוס או' שתי פרכות היו שם אחת פרוסה ואחת מקופלת וכו'.**המלה "היו" נשמטה בכי"ו, אבל ישנה בד, בכי"ע, בכי"ל, בילקוט הנ"ל ובראשונים שנציין להלן. ופירש בבאר שבע (תמיד כ"ט ב') שר' חנינא מבאר את משנתנו הנ"ל ("ושתים עושין בכל שנה") שהכוונה שהן עושין שתי פרוכות לדביר, אחת לשימוש ואחת למילואים (שמא תטמא אחת מהן), וציין למשנתנו סוף חגיגה. ואף ר' חנינא בן אנטיגנוס יסבור כר' יוסי שלא היתה אלא פרוכת אחת לדביר, ובעלייה היו משתמשים בפרוכת ישנה של הדביר, כדעת הת"ק למעלה. ונראה שר' חנינא ב"א אינו מודה בפרוכת של פתח ההיכל, שהיא באה כנגד מסך פתח אוהל מועד, והיא חובה כפרוכת הדביר, ומשנתנו אינה עוסקת אלא בפרוכות הדביר, ודווקא אותן עושים שתים בכל שנה. וכן לדעת סתם משנתנו ביומא רפ"ה הנ"ל הסוברת שהיו שתי פרוכות בדביר, הכוונה במשנת שקלים שלנו לשתי פרוכות של הדביר. ובעלייה לא היו עושים פרוכות כלל, כמשנת מדות פ"ד מ"ה, וכפירוש הירושלמי יומא פ"ה סה"ב, מ"ב ע"ב. ורב הסובר (בבלי יומא נ"ה א' וכתובות ק"ו א') שלדעת החכמים היו שתי פרוכות אף בעלייה. יכול לסבור שהיו באות מפרוכות הישנות של הדביר, ושאר הפרוכות (לרבות שעל פתח ההיכל) הן לצניעות בעלמא, ואינן באות חדשות בכל שנה, ולא דברה בהן משנתנו. ברם משנת מדות פ"ה מ"ה הנ"ל צריכה ברור לשיטתו, עיין בתיו"ט שם, וצ"ע בדבר.

45. **נטמאת פרוסה פורסין את המקופלת וכו'.**במשנתנו פ"ח מ"ה: ושלש מאות כהנים מטבילין אותה וכו'. והקשו הראשונים ממנה על מה שאמרו בבבלי ביצה י"ד סע"ב: אמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא (משנת כלים פ"כ מ"ו, שם פכ"ד מי"ג ועוד) מפני שהשמש מתחמם כנגדו. ואלמלא כן היה וילון טהור כאחד ממחיצות הבית, והרי בפרוכת אסור להתעטף ולהתחמם, ולמה מקבלת טומאה. ויש שתירצו שמשנתנו מדברת בנטמאה באריגה לפני שפרסוה, ולפיכך מקבלת טומאה, כסדין בעלמא. ובחידושי הרא"ה (מראה האופנים, י"ד ע"ד), בחידושים לבנו של הרמב"ן (מחנה דוד, י"ג ע"ד), בס' המכתם, עמ' 202, בבית הבחירה למאירי, עמ' 86, ובחידושים שנדפסו על שם שטמ"ק לביצה שם הביאו את התוספתא כאן והוכיחו ממנה שפרוכת מקבלת טומאה אף אחרי שנפרסה כוילון, והעירו גם על משנתנו כאן פ"ח מ"ד (פרוכת שנטמאת בולד הטומאה וכו'). ובפירוש הרא"ש תמיד כ"ט ב': מיהו קשה דבתוספתא קתני אחד פרוכת שנטמאה באב הטומאה וכו'. ויש שם השמטה, וצ"ל: דבתוספתא קתני [שתי פרכות היו שם אחת פרוסה ואחת מקופלת, נטמאת פרוסה פורסין את המקופלת. ובמתניתין קתני] אחד פרוכת וכו', כעין מה שכתבו בראשונים הנ"ל.

46. **מערב יום הכפורים מכניסין את החדשה.**כנראה שבבא זו אינו מדברי ר"ח בן אנטיגנוס, אלא ברייתא המבארת את משנתנו הנ"ל ששתים עושים בכל שנה, והיינו מערב יום הכפורים לערב יום הכפורים. ובבבא זו מסתיימת הפיסקא בילקוט סוף תרומה הנ"ל.

46-48. **בשר קדשי הקדשים שנטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים ובין מבחוץ.**פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ו, תו"כ צו, פ"ח ה"ו, ל"ג ע"ב. ובכי"ע וכן בכי"ל אין כאן יותר מפיסקא קטועה זו של משנתנו, ומיד באה הסיפא: ר' יהודה אומ' ר' ליעזר או' וכו'. ובכי"ו ובד השלימו כאן את לשון כל המשנה. וכעין משנה זו אף במע"ש פ"ג מ"ט ובתוספתא שם פ"ב הט"ז, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 744 ואילך.

48. **הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ.**בתו"כ הנ"ל אמרו שאלה הם דברי ר' יהודה אליבא דבית שמאי, אבל ר"מ סובר שב"ש אומרים הכל ישרף בפנים, כלומר אפילו נטמא באב הטומאה בחוץ. ודווקא כאן, בבשר קודש, שאינו נעשה אב הטומאה, נחלקו ב"ש אליבא דר"מ וסוברים ששורפין אותו בפנים, אבל בפרוכת שנטמאה באב הטומאה אפשר שאף ב"ש יודו שמטבילין אותה בחוץ, כמשנתנו פ"ג מ"ד, עיין בבלי עירובין ק"ד ב' וירושלמי נזיר ספ"ז, נ"ו ע"ד. ועיין זבחים פי"א מ"ה ואילך, ובס' יריאים השלם סי' רע"ז, קנ"ו ע"ב, ובהערות שם ציין למנחת חינוך מצוה שס"ג, עיין שם במנחת חינוך שהאריך בזה. ועיין בירושלמי כאן פ"ח סה"ה, נ"א ע"ב, בפי' ר' משולם שם, עמ' 94, בפי' הרש"ס, ס' ע"ד, ובהגהות הגר"א. ועיין ספרי במדבר פי' א', עמ' 3, ותו"כ תזריע, נגעים ספי"ב, ס"ח ע"ב.

49. **חוץ משנטמ' בולד הטומאה בפנים.**כ"ה בד ובמשנתנו הנ"ל ובמקבילות. ובכי"ו בטעות: באב הטומאה וכו'.

49-50. **ר' ליעזר אומ' מה שנטמא באב הטומאה וכו'.**דברי ר"א ור"ע אף במשנתנו פ"ח מ"ז, בתו"כ הנ"ל, ובמקבילה שבתוספתא מע"ש פ"ב הט"ז. ובתוספתא כאן לא נזכרו דברי ר"ע גם בד, וכבר ראינו לעיל שבכי"ע ובכי"ל נתקצרה כל המשנה, ואף לפנינו אינו אלא קיצור. אבל במשנת מע"ש פ"ג מ"ט לא נזכרו דברי ר"א ודברי ר"ע. וכבר העירותי לעיל ח"ב, עמ' 745, שבמע"ש סתם רבי כר' יהודה להלן בסיפא, שמעולם לא נחלקו ר"א ור"ע במחלוקת מיוחדת, ומשנתנו בשקלים, וכן התוספתא במע"ש היא בשיטת ר' אלעזר בר' שמעון אליבא דר' יהודה.

51-52. **ר' יהודה אומ' ר' ליעזר או' כדברי בית שמיי, ר' עקיבא או' כדברי בית הלל.**וכע"ז בכי"ע ובכי"ל. ובד נשמטו המלים "ר' ליעזר אומר" בטעות. ור' יונה בר"ג הגיה כן בתוספתא מדעתו, אלא שפירש שר' יהודה סובר ששיטת ר' אליעזר של משנתנו היא דעת ב"ש, ושיטת ר"ע במשנתנו היא דעת בית הלל. ופירוש זה נסתר מן הספרא הנ"ל, ולא עוד אלא שלפירושו קשה למה לא הביאו דעת ר' אליעזר ור' עקיבא במשנת מע"ש פ"ג. ויותר מחוור שהכוונה היא שר' יהודה סובר שר' אליעזר ור' עקיבא לא נחלקו במחלוקת של משנתנו פ"ח מ"ז, אלא ר' אליעזר סובר כב"ש של מ"ו, ור"ע כב"ה שם, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ועיין בתוספות העזרה לתו"כ צו, נ"ח ע"א, שהגיה הרבה בתוספתא, ואין שום יסוד להגהתו נגד כל הנוסחאות.

52-54. **איברי תמיד שאמרו נותנין למטה, נותנין מחצי כבש ולמטה במזרח, ושאמרו נותנין למעלה, נותנין מחצי כבש ולמעלה במערב.**וכע"ז בד ובכי"ע. ובכי"ל הגירסא מעורבבת ולקויה בחסרון. והנכון כלפנינו, ואין להגיה, וכן מוכרח מהמשך העניין להלן. ובמשנתנו פ"ח מ"ח: איברי התמיד נתנין מחצי כבש ולמטה במזרח, ושל מוספין נתנין מחצי כבש ולמטה במערב. ויש גורסין להפך: במערב... במזרח,²⁴ עיין מלא"ש, דק"ס כאן, בבלי סוכה נ"ד סע"ב, ברש"י, בתוספות ובדק"ס שם. ובתמיד ספ"ד: הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו. ובמיוחס להראב"ד שם העיר על גירסת משנתנו כאן (לפי הגירסא: במזרח... במערב), שהיא חולקת על משנת תמיד. ומשנת תמיד היא כר' חנניא בן עקשיא שבתוספתא כאן להלן. ועיין בבאר שבע שם. ועיין בגירסא שהביא המאירי שם, עמ' 133 בשם גדולי המחברים.²⁵ ואין ספק שלפני מסדר התוספתא היתה הגירסא במשנתנו: ושל מוספין נתנין מחצי כבש ולמעלה במערב, ועשו מעלה יתירה שלא לערבב את האיברים. וכן מצאתי בקטע מן הגניזה:²⁶ מחצי הכבש ולמעלה במזרח (והיא כגירסת השניה שהבאנו, שגרסה: במערב... במזרח). וכן עדיין נשאר שריד של גירסת המשנה שלפני התוספתא בגליון כ"י ב' של הבבלי בסוכה הנ"ל: מחצי כבש ולמעלה במערב, עיין דק"ס שם, סוף עמ' 180, שהעיר: ואיני יודע למה הגיהו כן. ועל שיטה זו חולק ר"ח בן עקשיא להלן. ועיין בס' לחם שמים למשנתנו שהאריך בברור הגירסא של משנתנו ובטעמה. ואשר לשאלה מה עניינה של הלכה זו לכאן, רצה במיוחס להראב"ד בסוף תמיד לפרש שהכוונה כאן לאיברים שנטמאו, ובאה לכאן אגב בשר הקודש שנטמא שלעיל, אבל בטהורים נותנין במערבו של כבש. וכנראה שהנכון הוא בפירוש הרש"ס, ס' סע"ד, שאיידי דתני גבולין לשריפה תנא נמי גבולין להנחת האברים.

footnotes: ²⁴ וכ"ה בד' נפולי, במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו, פרמה, גליון כ"י קויפמן (בפנים שם השמטה), במשניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן, בקטעים מן הגניזה (לשון חכמים של פורת, עמ' 70, ובקטע אחר מן הגניזה שבקנטבריא, 138, TS, Box EI), בפירוש ריבב"ן למשנתנו, פירוש תלמיד רשב"ש, סוף עמ' 90 ועוד. ²⁵ בר"מ פ"ו מה' תמידין ומוספין הגירסא היא: במערבו... במזרחו, כמו שהעיר הר"א סופר שם. ובדקתי בכמה כתי"י של הר"מ, וביניהם שנים על קלף, ובכולם הגירסא כלפנינו בהוצאות. ²⁶ בקטע של TS שהבאנו לעיל, הע' 24.

54. **ר' חנניא בן עקשיא וכו'.**הובא במיוחס להראב"ד תמיד ספ"ד הנ"ל.

55. **מחצי כבש ולמטה אלא שהתמידין במערב וכו'.**ומשנתנו פ"ח מ"ח הנ"ל (לפי הגירסא השניה שהבאנו לעיל, והיא ברוב הנוסחאות): "במערב... במזרח" היא כר"ח בן עקשיא, כפירוש המיוחס להראב"ד.

55-56. **ושל ראשי חדשים נותנין תחת כרכב המזבח מלמטה.**וכ"ה גם בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: מלמעלה. והיא פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ח הנ"ל, אלא ששם (ברוב הנוסחאות): על כרכוב המזבח מלמעלה. ואפשר שבבא זו דברי הכל היא. ועיין רש"י סוכה נ"ד סע"ב, ומ"ש בערוך לנר שם, ועיין בס' לחם שמים הנ"ל, ועיין מ"ש להלן.

56-57. **ואי זהו כרכב המזבח בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכהנים ואילך.**בירושלמי פ"ח רה"ו, נ"א ע"ב: אי זהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי הכהנים. ובבבלי זבחים ס"ב א': ת"ר איזהו כרכוב בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי הכהנים אמה. ושואל התלמוד: אטו הכהנים בין קרן לקרן הוו אזלי (ופירש"י: והלא כשיגיע לקרן הקרן מעכבן מלהקיף המזבח).²⁷ אלא אימא ומקום רגלי הכהנים אמה. ופירש"י (שמות כ"ז, ה'): וכן שנינו בזבחים אי זהו כרכב בין קרן לקרן, והיה רוחב אמה, ולפנים מהם אמה של הלוך רגלי הכהנים, שתי אמות הללו קרוין כרכב. ועיין מ"ש להלן סוכה פ"ג, שו' 66, ד"ה ר' יוסה בי ר' יהודה. ונראה ששתי אמות אילו היו של עץ מצופה נחושת²⁸ (עיין מדות רפ"ג, בפירוש ר' שמעיה ובפי' הרע"ב שם), ועליהן (כגירסת רוב הנוסחאות במשנת שקלים פ"ח) היו מניחין את האיברים של מוספי ראש חדש, כדברי הר"מ בפ"ו מה' תמידין ומוספין ה"ג.²⁹ ולכאן רמז הירושלמי בסוף חגיגה פ"ג, ע"ח ע"ד: ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח ? כלומר, לילך לכהנים, ולהניח את האברים. וטבלא של עץ זו היא משמשי אדם ומשמשי כלים³⁰ וצריכה להיות טמאה, והשאלה היא על מזבח הנחושת, עיין מ"ש על כ"ז בתרביץ ש"ה, עמ' 104 ואילך. ובארו בבבלי סוכה נ"ה א' שהיו נותנין איברים של מוספי ר"ח על כרכוב המזבח כדי לפרסמו שהוא ר"ח. ובירושלמי נוסח הרש"ס, ס"א ע"א, הוסיף, כנראה, את המאמר של ר' יוחנן ע"פ הבבלי הנ"ל, ואינו נמצא בשום נוסח, אלא להלן שם (ובמקבילה) לעניין שירו של ר"ח, עיי"ש.

footnotes: ²⁷ כבר העיר ר' יונה בר"ג שלפי הגירסא שלפנינו בתוספתא "ואילך" אין מקום לקושיית הבבלי. ²⁸ ובזה היה כל הנס שלא היו נשרפות מאש המערכה, עיין ויקרא רבה פ"ז, ה', הוצ' ר"מ מרגליות עמ' קנ"ט ואילך, ותנחומא סוף תרומה. ²⁹ וממנו במאירי כאן, עמ' 112. אבל עיין מ"ש רבינו בסוכה נ"ה א' ד"ה פייס. ³⁰ היא מקום הנחת הכוסות היא מקום הנחת חתיכות (ירוש' ע"ז ספ"ב, מ"ב סע"א).

57-58. **גר מעוכב לוכל בזבחים עד שיביא קינו וכו'.**הברייתא הובאה לכאן אגב הסיפא: קינו של גר אין נוהגת אלא בפני הבית, והיא נסמכת למשנתנו פ"ח מ"ח שמנתה דברים שאין נוהגין אלא בפני הבית. ובמשנת כריתות רפ"ג: ר' אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם. ובבבלי שם ח' ב': ות"ק מאי טעמא לא תני גר, כי קתני מדעם דמשרי למיכל בקדשים, גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל וכו', ת"ר גר מעוכב לאכול בקדשים וכו' (כל הברייתא שלנו). ופירש"י שהברייתא שלנו דברי הכל היא, אלא שהת"ק לא מנה גר בין מחוסרי כפרה, משום דלא מיקרי מחוסר כפרה, כלומר, שאינו אסור לוכל בקדשים אלא משום שעדיין לא נגמרה כל גירותו. ובהשמטות וחידושין לשטמ"ק שם, אות ג', מפורש שבין לרבנן ובין לר"א בן יעקב גר אסור בבת ישראל ובקדשים עד שיזרק עליו הדם, וכרבי להלן שם ט' א', ובזמן הזה מקבלים גרים (אעפ"י שאין קרבן), משום ריבויא דקרא, עיי"ש בגמרא. ברם בפיה"מ להר"מ בכריתות שם מפורש שלחכמים גר מותר לאכול בקדשים (לפני שהביא את קינו), והבאת הקן היא מצוה מיוחדת שהגר מצווה עליה, ויכול להביא את קינו אח"כ, ואינה פוגמת את גירותו. ולפ"ז הברייתא שלנו אינה כחכמים, אלא כר"א בן יעקב. וכן משמע מן הלשון להלן כריתות פ"א סהי"א: ר' אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה לאכול בזבחים, והוא כלשון הברייתא שלנו. וכן כתב במיוחס לר"ג בכריתות שם (בהוצ' ראם ט' סע"ב): ור' אליעזר סבר גר מייתי קרבן בין לאכשורי למיעל בקהל ובין לאכשורי למיכל בקדשים, כדאמרינן לקמן בברייתא גר מעוכב לוכל בקדשים, וההוא סתמא ר' אליעזר היא. ועיין לעיל שם ב' ב' ובמיוחס לר"ג שם. ועיין ספרי זוטא שלח, ריש עמ' 283, והרי כבר העירו החכמים, שכמה סתמות של הספרי זוטא הן כר"א בן יעקב. ובכי"מ בבבלי שם: כי קתני מידי דמשתרי למיכל בקדשים, גר לא משתרי למיכל בקדשים, וכי קמייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל [בקהלא] וכו', כלומר, שעיקר הקרבן הוא כדי לעשותו ישראל גמור ולהכשירו לקהל, וממילא מותר אף בקדשים. ובערוך לנר שם שער שלשיטת פיה"מ להר"מ אף לפני הקרבן מותר לוכל בקדשים ואסור בבת ישראל, והקרבן מכשירו לבוא בקהל, ולפני כן דינו כגרים פסולים (עמוני, מצרי) שמותרים לוכל בקדשים ואסורים לבוא בקהל, והברייתא שלנו שלא כחכמים. והר"מ בפ"א מה' מחוסרי כפרה ה"ב, חזר בו מפירושו בפיה"מ, ופירש כפירש"י בסוגיין, ולפ"ז אין מחלוקת בין החכמים ור"א בן יעקב, אלא שלת"ק אסור לוכל בזבחים מפני שעדיין לא נשלמה גירותו לעניין אכילת קדשים, ומטעם זה אינו דומה למחוסרי כפרה אחרים. ועיין מ"ש בצפנת פענח פי"ג מה' איסורי ביאה ה"ד. ועיין מס' גרים פ"ב ה"ד, הוצ' היגר, עמ' ע"ב, ומפשוטה של לשון משמע שם שלחכמים גר מותר בכל לפני הבאת קרבנו (כשיטת הר"מ בפיה"מ), ולר"א בן יעקב הקרבן מעכבו (אף מלישא בת ישראל). ועיין מכילתא דרשב"י בא י"ב, מ"ח, עמ' 37. ועיין מה שהאריך בזה הגאון מסוכטשוב בשו"ת אבני נזר יו"ד ח"ב, סי' שמ"ג ואילך.

58. **הביא פרידה אחת אוכל בזבחים לערב.**בבבלי כריתות הנ"ל: הביא פרידה אחת שחרית אוכל וכו'. ועיין בהשמטות וחידושין משטמ"ק שם אות י"ח. והסיקו שם בברייתא שבבבלי שחייב להביא אח"כ את הפרידה השניה משום שלא מצינו בכל התורה שפרידה אחת קריבה, עיי"ש ט' א', והוא מן הספרי שלח פיס' ק"ח, עמ' 112. ופירשו בבבלי שם, שלא מצינו בחובה שפרידה אחת קריבה (כשהיא לבדה).

58-59. **כל חייבי קינין שבתורה חציין חטאות וחציין עולות וכו'.**להלן כריתות פ"א הי"ב, בבלי הנ"ל. ובספרי שלח הנ"ל: מכאן אמרו כל הקינין שבתורה חציין עולה חציין לחטאת, חוץ משל גר מפני שכולו כליל לאשים.

60. **רצה להביא חובתו מן הבהמה יביא.**בכי"ע: מין בהמה וכו'. וכן בספרי הנ"ל, עמ' 112 (לפי גירסת הילקוט): אי מה ישראל מין בהמה, אף הגרים מין בהמה וכו'. ולהלן מעילה פ"א הנ"ל: מן בהמה יביא. אבל בבבלי הנ"ל: הביא חובתו מן הבהמה יצא. עולה ושלמים יצא. ומשמע לכאורה בדיעבד, אבל מסתבר שלא נקטו כן אלא אגב סיפא שבמנחה לא יצא. וכן פסק הר"מ בפ"א מה' מעשה הקרבנות ה"ו ובפ"א מה' מחוסרי כפרה ה"ב. ועיין להלן.

60-61. **עולות בהמה לכפוריו יצא.**וכ"ה בתוספתא כריתות הנ"ל. וכן במה"ג שלח, עמ' של"ו: תנא הביא עולות בהמה לכפורים יצא. ועיין מה שפירש בזה בהר המריה פ"א מה' מעשה הקרבנות ה"ו, ופירושו דחוק. וכנראה שברישא "חובתו מין בהמה" כוונתו לעולה ושלמים, ועושה כן לכתחילה, כמו שעשו אבותינו, אבל אם הביא שתי עולות בהמה (במקום שני תורים או בני יונה לעולות) יצא, כמו שפירש רח"ש הורוביץ בהערותיו לספרי הנ"ל, עמ' 112. ובבבלי הנ"ל הוא פירוש ע"פ התוספתא כאן. ועיין רש"י שם ובהשמטות וחידושין לשטמ"ק שם אות י"ט. ועיין בקרית ספר על הר"מ פ"א מה' מעשה הקרבנות ה"ו הנ"ל, ובהר המריה שם אות י"ב.

61. **מנחות ונסכים לא יצא.**וכ"ה במה"ג הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: מנחה ושלמים לא יצא. ובספרי שלח, ריש עמ' 112: או אינו אלא מין מנחה וכו'. ובבבלי שם ט' רע"א: יכול שאני מרבה אפילו מנחה וכו'. ואף לפנינו הכוונה למנחת נסכים, שהיא כולה כליל, עיין בתוספות שם ד"ה יכול. ועיין ספרי זוטא, ריש עמ' 283.

**לא אמרו קן אלא להקל עליו.**וכ"ה להלן כריתות פ"א הנ"ל, ובמה"ג הנ"ל, ובבבלי שם ח' ב'. וכנראה שהיתה לפניהם הלכה זו בברייתא שבספרי הנ"ל, עיי"ש ט' א': ולא (כ"ה בד"ו) אמרו קן וכו'. ובד"ח שבבבלי הפכוה ל"פיסקא" מלעיל, ואינו נכון, כפי שמוכח מהמשך הסוגיא.

61-62. **הביא לצרעתו יחזור ויביא לכפרתו.**כלומר, ואינו דומה לטבילה, שגר שטבל לקיריו, או נדה שטבלה לנדתה, יצאו ידי חובת טבילת גירות, כירושלמי קידושין פ"ג הי"ד, ס"ד ע"ד, ובבלי יבמות מ"ה ב'.

62. **לנזירותיו יחזור ויביא לכפרתו.**כלומר, אעפ"י שהביא למצות נזירות של טהרה עולה ושלמים של בהמה, כמו שעשו אבותינו, אף הוא לא יצא בזה. ועיין בס' משך חכמה להגרמ"ש, בהעלותך, קל"ג ע"ג ד"ה ויתכן, שחידש שגר אם הביא קרבן פסח יצא והרי הוא ככל כשרי ישראל לכל הלכותיו בלא קרבן, כמו שישראל אכלו פסח בלא קרבן. ואף שרבינו אמר כן בלשון "ויתכן", חידוש זה צריך עיון רב, ומן התוספתא כאן לא משמע כן. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ח, הערה 4. ובבא זו חסרה בכי"ע, אבל ישנה בד ובכי"ל ולהלן כריתות פ"א סהי"ב, ונשמטה בכי"ע בטעות ע"י הדומות.

62-63. **קינו של גר אין נוהגת אלא בפני הבית, וצריך להביא³¹ מעכשיו.**כל הברייתא בפירוש הריבב"ן פ"ח מ"ח בשם התוספתא. ובירושלמי פ"ח ה"ו, נ"א ע"ב: תני הגר בזמן הזה צריך להביא קינו ריבעת כסף. ובבבלי ר"ה ל"א ב', כריתות ט' א': גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו.³² ובספרי זוטא שלח, עמ' 283: ולגר הגר. מכאן היה ר' אליעזר אומר גר שנתגייר (כלומר, בזמן הזה) צריך רבעת הקן. וכן במס' גרים פ"ב (בכי"מ=נוסח החיד"א בשמחת הרגל, ס"ב ע"א): ר' אליעזר אומר גר שנתגייר צריך שיפריש רביעית לקינו. ועיין לעיל שם פ"א ה"ב, ירושלמי קידושין פ"ג הי"ד, ס"ד ע"ד, בבלי יבמות מ"ו א', ע"א א'. אבל ברוב הנוסחאות במס' גרים שם: כך היה ר' אליעזר בן יעקב אומר גר שנתגייר וכו', עיין בהוצ' ר"מ היגר, עמ' ע"ב. ועיין מ"ש להלן. ומלשון התוספתא משמע, שקן בזמן הבית מעכב, ולא הכשירוהו בלי קן אלא בזמן הזה, מחמת ריבוי הכתוב (כריתות ט' א'), כשיטת הריטב"א ביבמות מ"ו סע"ב, והמאירי, עמ' 194 (ועיין ברמב"ן שם). ולפיכך צריך לכל הפחות להפריש רובע לקינו. ומתוך הגירסא במס' גרים מוכח שר"א בן יעקב היא, והוא הרי סובר שקן בזמן הבית מעכב.

footnotes: ³¹ במשניות ובברייתות "להביא" (בקרבנות) פירושו להקדיש, להפריש, עיין במשנת כריתות רפ"ו ובפי' הראב"ד לקינין ספ"ב. ועיין בתוספות רבינו פרץ מעילה י"ט א' ד"ה כיון שהביא, ואף שם פירושו, כיון שקנה, כיון שהקדיש. ³² עיין מ"ש לעיל, שו' 5, ד"ה הביא בפחות.

63-64. **ר' שמעון אומר אין צריך להפריש מעכשיו מפני תקלה.**וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל ובפירוש ריבב"ן הנ"ל. ובכי"ו נשמט ע"י הדומות. ובמס' גרים הנ"ל: ר' שמעון אומר אינו צריך. ובירושלמי הנ"ל: אמר ר' שמעון ביטלה ר' יוחנן בן זכאי מפני התקלה. וכע"ז גם בבבלי ר"ה (עיי"ש בגמרא ובר"ח) וכריתות הנ"ל, ופירשו שם שמא יהנה מן הכסף, ונמצא מועל בקדשים. ובספרי זוטא הנ"ל: ר' יהושע אומר אינו צריך שהיא תקלה לו. וכנראה שצ"ל שם: ר' שמעון, והסופרים תקנו "ר' יהושע", משום שהוא בעל מחלוקתו של ר' אליעזר. אבל כבר ראינו לעיל שמסתבר שר' אליעזר שם הוא ר' אליעזר בן יעקב, ור' שמעון חולק עליו להלן כריתות פ"א הי"א (והשוה לשון המשנה שם רפ"ב).

64-65. **מפני מה אמרו שקלים אין נוהגין אלא בפני הבית, לפי שאין תורמין מן הישנה.**וכ"ה בפי' ריבב"ן הנ"ל. והכוונה למשנתנו פ"ח מ"ח: השקלים והבכורים אין נוהגין אלא בפני הבית, כלומר, אפילו בארץ ישראל. ובארו כאן שהטעם הוא מפני שאפילו אם יבנה בית המקדש יתכן שלא ישתמשו בשקלים אילו לשם קרבנות, אלא יתרמו מן החדשה, וכמו שמפורש בירושלמי, עיין להלן. ועיין סמ"ג עשין מ"ה, קכ"ב רע"ב, ודבריו לקוחים מסדר רב עמרם³³ השלם ח"ב, צ"ה סע"א: דכתיב ולקחת את כסף הכפורים וכו' בזמן שאין אוהל מועד אין נוהגין. ואמרו להלן במשנתנו שם: המקדיש שקלים ובכורים הרי זה קדש. ר' שמעון אומר האומר בכורים קדש אינן קדש.³⁴ ולפי פשוטה פירושה שאף שאמרנו ששקלים ובכורים אין נוהגין בזמן הזה מ"מ בדיעבד אם הקדישן מקודשין. ור' שמעון חולק ואומר שבכורים אפילו בדיעבד אינן קדושים. וכן פירשו הגאונים את משנתנו, עיין סדר רב עמרם השלם הנ"ל, צ"ה סע"א ואילך. ואוה"ג מגילה, עמ' 17. וכן פירשו רוב המפרשים. וכן מוכח בירושלמי סוף מכילתין: ר' שמעון בן יהודה אמר משם ר' שמעון בין אילו ובין אילו (כלומר, בין שקלים ובין בכורים) לא קדשו וכו', הכא את אמר קדשו (כלומר, בגר שהקדיש קן בזמן הזה) והכא (כלומר, בשקלים) את אמר לא קדשו. אמר ליה תמן שמא יבנה הבית כבראשונה. ותיתרם תרומת הלשכה בזמנה באחד בניסן, הכא מה אית לך.³⁵ וכבר פירש הגר"א בסוף מכילתין ששאני שקלים שאפילו אם יבנה בית המקדש אפשר שלא ישתמשו בהן (כמו שכתבנו לעיל), והרי לדעת החכמים (בבלי יומא ס"ה א') אין תורמין על הישנה, לכל הדעות. ובפיה"מ להר"מ סוף מכילתין, וכן בחיבורו פ"ו מה' ערכין הט"ז (וממנו במאירי כאן, עמ' 113), פירש את משנתנו "המקדיש שקלים וכו' " כוונתה למקדיש שקלים בזמן הבית לבדק הבית, כלומר אם אמר על שקליו שהן קודש לבדק הבית, וכן בבכורים, עיי"ש. ומן התוספתא כאן בוודאי שאין סתירה לפירושו, שהרי היא מפרשת את הטעם למה אין שקלים נוהגים בזמן הזה, ואינה מדברת כלל במקדיש שקלים בזמן הבית לבדק הבית. אבל מלשון הירושלמי הנ"ל שאמרו שם: הא שקלים קדשו וכו', בין אילו ובין אילו לא קדשו וכו', תמן שמא יבנה הבית כבראשונה ותיתרם וכו', מוכח שבירושלמי פירשו את משנתנו כפירוש רוב המפרשים, ולא כפירוש הר"מ. ועיין מ"ש בצפנת פענח במקומו, ודבריו ז"ל לא נתבררו לי. ועיין בתשובת הגרא"י קוק ז"ל לחותני הר"מ ברלין ז"ל במשפט כהן סי' נ"ז.

footnotes: ³³ והנוסח הנכון הוא בכ"י, עיין מ"ש ר"א מרכס ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ה, עמ' 21. ועיין במחזור וויטרי, עמ' 205. ³⁴ הר"ח אלבק בהשלמות ותוספות למשנת מועד, עמ' 464, העיר על גירסת ערוגת הבושם ח"ב, עמ' 296, שגרס בדברי ר' שמעון: האומ' ביכורים, קודש ואינן קודש. ופירש שאינן קדושים וודאי, אלא קודש ואינו קודש, ולהלן שם בערוגת הבושם חזר כמה פעמים על פירושו זה. ולא מצאתי חבר לנוסחא זו בכל כתה"י שבדקתי, לרבות קטעי הגניזה והראשונים. ³⁵ כ"ה הגירסא בגוף כי"ל, וכן מעתיק בערוגת הבושם ח"ב, עמ' 297, ובפי' הריבב"ן בסוף מכילתין. וכע"ז אף בנוסח הנספח לפירוש ר' משולם, עמ' 95, ובפירושו שם, ובפירוש תלמיד רשב"ש שם. ובהוצאות שלפנינו הכניסו את גליון המגיה של כי"ל. ובנספח לבבלי עירבוביא של שתי גירסאות, ושתיהן באו מן הגליון. ואף הגר"א ז"ל מחק מדעתו את הנוסף בגליון, עיי"ש.

65-66. **ומפני מה אמרו בכורים אין נוהגין אלא בפני הבית משום שנ' ראשית בכורי אדמתך וכו'.**פירוש ריבב"ן הנ"ל, תלמיד רשב"ש, עמ' 91, פירוש הרא"ש, ס"ז ע"א, ה' ארץ ישראל לר' יעקב בעל הטורים (לונדון תר"ס), עמ' 7, פירוש הרש"ס, ס"ז ע"א. ועיין במשנת בכורים פ"ב מ"ג, ובר"מ רפ"ב מה' בכורים. ובספרי כי תבוא פי' ש', הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 318: והניחו לפני מזבח ה' אלקיך, כל זמן שיש לך מזבח יש לך בכורים, וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים. ולפי דרשה זו אפשר לומר שבכורים נוהגים בנוב וגבעון, שהרי יש שם מזבח, ואין שם בית.³⁶ ובפי' הרמב"ן ריש כי תבוא נראה כמסתפק בזה, והעיר על דברי הספרי לעיל שם: והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו, זה שילה ובית עולמים. והוא פקפק שם אם הכוונה למעט אף נב וגבעון, מפני שלא היה שם בית. ועיין בפירוש בעל הטורים על התורה שם, ומה שהאריך בזה הגרי"פ פערלא במניין המצות לרס"ג, עשין פ"ד, ח"א, ש"ה ע"א ואילך, עיי"ש.

footnotes: ³⁶ כשיטת תוספות ישנים יומא מ"ד א' סד"ה שילה.

68-69. **כהן גדול אין נכנס לעזרה לעבודה אלא אם כן נמשח שבעה ונתרבה שבעה וכו'.**כל הברייתות עד סוף הפרק נעתקו (מן התוספתא?) במדרש במ"ר פ"ו, ג'. וכבר העיר לנכון הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ שלו, עמ' 987, שכל הברייתות הללו שייכות כבר לראש יומא, והסופרים טעו והתחילו מ"למה מפרישין וכו' ", משום שהברייתא ההיא מתאימה למשנתנו בריש יומא, אבל למעשה יש לפנינו כאן פתיחה למס' יומא, עיי"ש. ועיין בגי' כי"ל ומ"ש הרי"ן אפשטין שם, עמ' 461 ואילך. ובתו"כ אמור פרש' ב' ה"ב, צ"ד ע"ד: אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. לפי שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו וגו' שיכול אין לי אלא שנמשח שבעה ונתרבה שבעה, נמשח שבעה ונתרבה יום אחד, נמשח יום אחד ונתרבה שבעה, נתרבה יום אחד ונמשח יום אחד, ואפילו שעה אחת מנין וכו'. וכע"ז בבבלי יומא ה' א' (אלא שהדרשה נסמכה לפסוק אחר).³⁷ ומלשון ברייתא זו אינו מוכח כלל אם הכהן עובד בזמן הימים שנתרבה בהם, והכתובים אינם מלמדים אלא שמצוה על כהן הגדול להמשח שבעה (פעם בכל יום) ולהתרבות בבגדי כהן גדול שבעה ימים, כדי להיות כשר לעבודת יום הכיפורים, אלא שעבודתו כשרה לעולם, אף אם נמשח פעם (כהן משוח), או נתרבה (נעשה מרובה בבגדים) פעם. ונחלקו בזה הר"מ והראב"ד בפ"ד מה' כלי המקדש הי"ג. לשיטת הר"מ אינו עובד לכתחילה במשך שבעת הימים שום עבודה, לא של כהן גדול, ולא של כהן הדיוט, ולשיטת הראב"ד עובד עבודה של כהן הדיוט, ולא הצריכו משיחה וריבוי לכתחילה כל שבעה, אלא לעבודת כהן גדול. והעיר בח"ד שמלשון התוספתא כאן "אין נכנס לעזרה לעבודה וכו' " מוכח כשיטת הר"מ. ועיין מ"ש בכ"מ בשם מהר"י קורקוס בבאור שיטת הר"מ, ואעפ"י שקשה להעמיס כן בלשון הר"מ (שכתב: לובש שמנה בגדים ופושטן וכו'), אבל את התוספתא כאן אפשר לפרש שביום הכיפורים גרידא עסיקינן (עיין מ"ש לעיל סד"ה כהן גדול) ואינו נכנס לעזרה ביוה"כ לעבודת היום אלא אם כן נמשח שבעה ונתרבה שבעה, ואם נכנס ועבד עבודתו כשרה, אעפ"י שלא נמשח או שלא נתרבה אלא שעה אחת. אבל בשבעה ימים שהוא מתרבה, עובד בעבודות שכהן הדיוט כשר בהן, ועובד בשמנה בגדים (שהרי בדיעבד עבודתו כשירה אפילו בעבודה שצריכה כהן גדול דווקא), והיא היא מצות חינוכו, כלומר שעובד עבודות של כהן הדיוט שבעה ימים בשמונה בבגדים, ובזה נעשה כהן גדול לכל דבר, לעבודת יום הכיפורים לכתחילה. ואין מן התוספתא סתירה לדברי הראב"ד כלל. אלא שדברי הר"מ מוסברים מבלי ראייה מן התוספתא, וסובר רבינו שכל זמן שאינו כהן גדול הכשר לעבודת יוה"כ לכתחילה, אינו עובד לא בארבעה של כהן הדיוט ולא בשמונה של כהן גדול, ולובש את הבגדים כדי להתרבות בהם ופושטן מיד, עיין מ"ש במרכבת המשנה ח"ג במקומו כאן. ועיין ר"מ פ"י מה' כלי המקדש ה"ד וה"ה, בתוספות יומא י"ב ב' ד"ה כ"ג, בתוספות ישנים וריטב"א שם ע"ג א'³⁸ ובצפנת פענח פי"ז מה' איסורי ביאה ה"א, ד"ה ואחד כה"ג. ועיין בס' שער יוסף להחיד"א, ק"ח ע"ג ואילך, ומ"ש להלן יומא פ"א, שו' 13- 16, ד"ה וכהן גדול.

footnotes: ³⁷ ועיין בתוספות ישנים שם ד"ה נתרבה ומ"ש בשיח יצחק שם (ו' ע"ב מן הספר, ולהלן שם קמ"ג ע"א) על דברי בעל פני יהושע ובעל צדה לדרך (שתמה על הרמב"ן בפירושו לפרש' אמור) עיי"ש. ³⁸ אבל עיין מ"ש בדק"ס יומא, עמ' 28, הע' מ', בשם רבינו אליקים.

70-71. **כהן הדיוט אין נכנס לעזרה לעבודה אלא אם כן הביא עשירית האיפה וכו'.**וכ"ה בבמ"ר הנ"ל. ולעיל עסיקינן בעבודת כהן גדול שהוא לבדו כשר בה, וכאן עסיקינן בעבודת כהן הדיוט בכל זמן, כל אחד כדינו. ועיין במקבילות שנציין להלן.

71. **משלו³⁹ ועובדה בידו.**בכי"ו חסרה המלה "משלו" בטעות, וישנה במקבילות. וכן היא ההלכה שבאה משלו, ולא משל ציבור. וכ"ה בבמ"ר הנ"ל ובמקבילות להלן חגיגה פ"ב, שו' 66, סנהדרין פ"ז סה"א, תו"כ צו פרש' ג' ה"ג, ל"א ע"ב, וירושלמי כאן פ"ז ה"ז, נ' ע"ד. אלא שלהלן בחגיגה וסנהדרין מוסיף: אע"פ שאין המשמר שלו, עיין מש"ש, שו' 66, ד"ה ומביא. ובס' יריאים השלם סי' תמ"ז, עמ' 516 (בשם התו"כ): "ועובדה בידו, פי' בעצמו". כלומר, מנחה זו אינה קרבן להכשירו לכהונה (כקנו של גר שעושה אותו ככשירי ישראל), אלא חלק מחינוכו, ולפיכך עובדה בעצמו דווקא,⁴⁰ ואין דינה כמנחת חביתין שאין כה"ג צריך לעובדה בידו. ועיין מ"ש להלן על מנחת חינוך של כה"ג אם צריך לעובדה בידו. ובקטעים ממדרש הלכה לויקרא שפרסם הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א, סוף עמ' 801: והוציא את הדשן, כל שהוא למד וכשר לעבודה מרגילין אותו לשרת. ומכאן שגם בכהן מרגילין אותו לשרת, ובעבודות שאינן עלולות לגרום פסול וטומאה בקדשים, כהערת הר"ל גינצבורג שם.

footnotes: ³⁹ בירושלמי: שלו, וכ"ה בתו"כ בכי"י, והיא היא, והכוונה שבאה משלו. ⁴⁰ ועיין בס' ראשון לציון (לבעל אור החיים על התורה) ברכות נ"ד א' (כ"ג ע"ב מן הספר) שתפס כדבר פשוט שאם עבד כהן אחר אינו מעכב, וכבר נתחנך ונפטר ממנחת חינוך אחרת. ועיין במנחת חינוך סי' קל"ו ומ"ש הגרזו"ו לייטר בס' ההשלמה על ס' מנחת חינוך, ק"ח ע"ג, ובספרו בית דוד סי' ע"ז.

71-72. **אע"פ שלא הביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו ועבד עבודתו כשיר'.**וכ"ה בד ובמ"ר הנ"ל. ובכי"ע ובכי"ל חסר כאן "ועובדה בידו". ובתוספתא חגיגה וסנהדרין הנ"ל, וכן בירושלמי הנ"ל: אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה (בירושלמי מוסיף: שלהן) עבודתן כשירה. ובוודאי שאף לפנינו הכוונה גם לכהן גדול, שבו עסיקינן (עיין מ"ש לעיל ברישא), ובכי"ע ובכי"ל לא נזכר שעובדה בידו. ובצפנת פענח פי"ז מה' איסורי ביאה ה"א, ד"ה ואחד כה"ג, דייק מלשון הר"מ ספ"ה מה' כלי המקדש שמנחת חינוך של כה"ג אין צורך שיעבדה בידו, ודינה כמנחת חביתין, שאפילו כהן הדיוט מקריבה. ועיין בתוספות העזרה לתו"כ צו, כ"ט ע"א. ובפירוש תלמיד רשב"ש כאן, עמ' 87, ד"ה כר' שמעון, כתב: ועובדה הוא בעצמו בידו כל העשרון, חציו משום חינוכו, וחציו משום עבודת היום וכו', ומתוך פירושו בירושלמי שם⁴¹ ומתוך המשך הירושלמי (לפי פירושו) שר' מנא שאל על דברי ר' שמעון, ברור שהוא סובר שאף מנחת חינוך של כהן גדול שכבר עבד עובדה בידו. אלא שעצם דבריו שכתב "חציו משום חינוכו" קשים מאד, ועיין במשנה למלך ספ"ה מה' כלי המקדש. אבל עיין מ"ש בשירי קרבן ליומא פ"א ה"א, ד"ה עשירית האיפה, ומ"ש עליו בתוספות העזרה לתו"כ צו, ל"ו ע"א. ועיי"ש, כ"ט ע"א, שהסיק שמנחת חינוך של כה"ג שכבר עבד אינה אלא מדרבנן. ובתו"כ צו, ל"א ע"ב הנ"ל, גורס: עבודתם פסולה. וכן מעתיק בפסיקתא זוטרתא שם, ט' ע"ד. אבל בכל כתה"י שבדקתי גורס שם: עבודתן כשירה, וכן הגיה בהגהות שבתמת ישרים. וכ"ה במדרש הגדול ויקרא, עמ' 126, וכן מעתיק בס' יריאים השלם סי' תמ"ז, עמ' 516, ובסמ"ג עשין קפ"ו, רט"ז ע"ג, בשם התו"כ. וכן מוכח קצת מפי' הראב"ד והמיוחס להר"ש שלא העירו כלום. וכן פסק הר"מ פ"ה מה' כלי המקדש הט"ז. ובירושלמי יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ב: עשירית האיפה ומכנסים מעכבין, ועיי"ש בגליון הש"ס. וכבר תפס עליו במעיני יהושע במקומו, וכתב: מה עניין מילואים לכאן, עיין בבלי שם ה' ב'. אבל בוי"ר פ"ח, ד': ביום המשח אתו עשירית האיפה. ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק מלמד שעשירית האיפה מעכבת לכהונת אהרן ובניו. וביפה תאר שם פירש שאף כאן במילואים עסיקינן, ודבריו אינם מובנים כלל, שהרי הפסוק מדבר כאן לדורות, וכן הבינו בתו"כ כאן במקומו ובבבלי מנחות נ"א ב'. ובתוספות העזרה לתו"כ צו, ל' ע"א, פירש: ר"ל שלא יעבוד לכתחילה. ועכשיו שזכינו להוצאה המדעית של ר"מ מרגליות אנו רואים (שם, עמ' קע"א) שהגירסא הנכונה היא: מעכבת בגדולת אהרן ובניו. וכן אמרו בספרי קרח פיס' קי"ז, עמ' 135: למשחה, אין משחה אלא גדולה שנא' (ויקרא ז' ל"ה) זאת משחת אהרן ומשחת בניו. וכן כמה פעמים בירושלמי ובבבלי: למשיחה, לגדולה (עיין בהערות הרח"ש הורוביץ שם), וכן בתרגום כאן במקומו ובכ"מ, ועיין גם במדרש שמואל פי"ט, א', הוצ' בובר, ל' רע"א. והכוונה שכל זמן שלא הקריבו מנחת חינוך הכהנים מעכבים אותם מלעבוד, מעכבים את גדולתם, אבל אם עברו ועבדו עבודתם כשירה. סוף דבר הגירסה "פסולה" במנחת חינוך אין לה יסוד. ועיין מ"ש באור שמח בפ"ה מה' כלי המקדש הט"ז, ועדיין לא היו לפניו גירסת כתה"י בתורת כהנים, ולפיכך נדחק.

footnotes: ⁴¹ הוא ממשיך את הברייתא שלנו לדברי ר' ישמעאל, אלא שהוא גרס שם "ר' שמעון" כגירסת הנספח לבבלי.

72-73. **בן לויאין נכנס לעזרה לעבודה אלא אם כן למד חמש שנים וכו'.**במ"ר הנ"ל. ובר"מ פ"ג מה' כלי המקדש ה"ז: אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה וכו', ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש וכו'. ועיין בכ"מ שם ובפי' הרמב"ן בהעלתך ח', כ"ה, ומשמע שהכוונה כאן לשיר גרידא (ובשעת המשא אף למשא), ולא להגפת דלתות. ועיין רש"י חולין כ"ד א' ד"ה דתקיפין. ועיין באמבוה דספרי לספרי זוטא, ק"ח ע"א, הערה ד'.

73-74. **שנ' זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ולהלן הוא אומ' ומבן שלשים וכו'.**ספרי בהעלותך פי' ס"ב, עמ' 60, בבלי חולין כ"ד א', אלא שבספרי נשנית בשם ר' נתן, עיין בפי' הרמב"ן הנ"ל פסוק כ"ד.

79. **זקן אין מושיבין אותו בלשכת הגזית וכו'.**במדבר רבה פ"ו הנ"ל. ועיין להלן חגיגה פ"ב, שו' 60 ואילך, סנהדרין פ"ז ה"א, ירושלמי שם פ"א ה"ד, י"ט ע"ג, בבלי שם פ"ח ב'. ובהוצ' צוקרמ': בלשכת הגזיז וכו' ומושיבין אותו בלשכת הגזיז. וכן להלן יומא שם פ"א רה"י: נכנסין ללשכת הגזיז וכו'. וכן בסוכה פ"ד רהט"ז: נכנסין ללשכת הגזיז וכו'. ובכל המקומות הללו הגירסא בכי"ע: הגזית. ועיין בשנו"ס של צוקרמנדל לחגיגה, עמ' 235 שו' 9.

81. **ומושיבין אותו בחייל.**עדיין מ"ש להלן חגיגה פ"ב, שו' 46–47, ד"ה שני בתי דינין.