1. **מרבצין שדה ערב שביעית וכו'.**בבבלי מו"ק ו' ב': תניא אידך מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית וכו'. ופירש"י (לעיל שם ד"ה שרי לתרבוצי): מרביצין היינו השקאה פורתא, כדי שיצאו הירקות וכו', ומשקין היינו השקאה גמורה וכו'. ועיין בתוספ' שם ד"ה מרביצין ובפיה"מ להר"מ פ"ב מ"י ד"ה מרביצים ומה שהאריך בפאת השלחן סי' כ' ס"ק ט' אות כ"ו. ועיין במאירי שם ב' א' עמ' ה' ובהערה 1 שם. ולפי פשוטו מוכח שאין מדברין כאן בשדה בית השלחין. ברם בכי"מ שם: מרביצין שדה בשביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית. וכן גרס גם בשיטה למו"ק,¹ עיי"ש פירושו. אבל מסתבר יותר פירושו של הרנ"נ רבינוביץ בדק"ס שם שלפי גירסא זו מוכרחים לחלק בין הרבצה והשקאה, עיין מ"ש להלן. ועיין בירושלמי פ"ו סה"ב, ל"ו ע"ד, ובפי' הרש"ס שם, ק' ע"א.

footnotes: ¹ הוצ' מכון הערי פישעל סוף עמ' מ"ו, ועיי"ש עמ' מ"ז הע' 9.

**כדי שתעלה ירקות בשביעית.**בר"ח למו"ק הנ"ל: כדי שיצמחו ירקות בשביעית. והכוונה לירקות שלא גזרו בהם משום ספחים, כפירוש הח"ד.

1-2. **ולא עוד אלא אף בשביעית מרבצין וכו'.**ופירש"י במו"ק הנ"ל: אבל לא ישקה בשביעית כדי שיצאו בשביעית, כלומר, ההפך מגירסת כי"מ ושיטה למו"ק הנ"ל. וכנראה שלא התירו הרבצה אלא בערב שביעית, או בשביעית לצורך הזרעים הקיימים, או כל זמן שלא יצמחו עשבים בהשקאה זו בשביעית, אבל אם אין בה זרעים והוא מרביץ כדי שתוציא ירקות בשביעית נראה כזורע בשביעית. ולפ"ז לא התירו להרביץ אלא דווקא אם יצמחו ירקות במו"ש, אבל אם יצמחו בשביעית וילקוט במו"ש אסור, אעפ"י שהירקות מותרין, וכן משמע מרהיטת לשון הברייתא בבבלי ובתוספתא. ובכי"מ בבבלי גורס: אבל לא משקין שדה לבן בשביעית, כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית. וכן גרס בשיטה למו"ק הנ"ל עמ' מ"ז, עיי"ש הפירוש. ובדק"ס הנ"ל פירש שההבדל הוא בין הרבצה והשקאה, שמרביצין אפילו אם יצאו ירקות בשביעית, ואין משקין אפילו אם יצאו למו"ש. וכל נוסחאות התוספתא מתאימים לגירסאות שלנו בבבלי מו"ק הנ"ל.

3. **בצלים שנכנסו מערב שביעית וכו'.**לשיטת הר"ש (פ"ז רמ"ד, פ"ט מ"א) והרמב"ן (בהר פכ"ה, ה') שירקות שנכנסו מששית לשביעית והוסיפו אוכל בשביעית אין הולכים בהם אחר לקיטה אלא לעניין שצריך לאוכלן בקדושת שביעית, אבל אינן אסורין באכילה משום שביעית, התוספתא מתפרשת כפשוטה, שמותר להרביץ עליהם מים, מפני שמותר לאכלן. ואפילו לשיטת הר"מ (פ"ד מה' שמיטה הי"ב והי"ד) שדינם כספחי שביעית ואסורים אף באכילה, יש לפרש שהבצלים נגמרו לגמרי בערב שביעית ולא הוסיפו כלום בשביעית (עיין בהי"ט שם), ואף להר"מ אין עליהם איסור ספחים. ועיין להלן פ"ד שו' 37 ומש"ש. ועיין להלן שו' 6.

4. **הלוף שהעלה תמרות וכו'.**לוף הוא מן המינים הטמונים בארץ,² והערבים מתארים אותו (לפי בן יהודה ערך לוף): צמח יצאו לו עלים ירוקים וכו', ויצא לו קנה מאמצעו ובראשו תמרה ולו (כלומר, ללוף) בצל כמו בצל המדברי. ובמשנתנו (פ"ב מ"י): הדלועין שקיימן לזרע, אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם, מותר לקיימן בשביעית³ וכו', התמרות שלהם אסורות בשביעית. ובתיו"ט שם: ועכשיו מצאתי בפירוש שהזכרתי (כלומר, לר' אליהו מלונדריש) שכתב וז"ל התמרות, הנץ כו', ולאותו נץ נראה תורת אוכל עליו אף לאחר שהוקשה, ואסורות מפני מראית העין. ופירש ע"פ התוספתא כאן. ולשיטת הר"מ (הנ"ל בשו' 3) מדברים כאן בלוף שהוקשה שאינו אסור משום ספחים, אבל אם יצאה ממנו תמרה, אעפ"י שיצאה מתוך פרי שגדל בהיתר, מ"מ אסורה משום מראית העין, מפני שהיא רכה ונראית כאילו גדלה בשביעית מתוך הארץ, וכדין התוספתא להלן הי"א והי"ב. והר"מ כלל את דין המשנה הנ"ל ודין התוספתא כאן (=להלן הי"א, שו' 42–43) בפ"ד מה' שמיטה הי"ח. ולשיטת הר"ש (הנ"ל בשו' 3) התמרות אסורות באכילה, מפני שצמחו כולן בשביעית, ואעפ"י שהלוף עצמו מותר באכילה אפילו אם הוסיף אוכל בשביעית, מ"מ התמרות נראות כירקות שצמחו כולם בשביעית, ואסורות משום ספחים, מפני מראית העין, כמפורש להלן שו' 43.

footnotes: ² עיין לעיל תרומות פ"ט שו' 12 ומש"ש. והוא טמון בארץ במשך שלש שנים, עיין להלן שו' 43 ומש"ש. ³ כלומר, ולזרוע אותם אח"כ במוצאי שביעית. אבל אם לא הוקשו, וצמחו בשביעית, הרי קדושת שביעית חלה עליהם, אפילו לשיטת הר"ש (עיין מ"ש שו' 3), ואסור לזורעם.

5. **בצלים שנכנסו מערב שביעית וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע חסרה בבא זו. ונראה שיש כאן נוסח אחר לסוף ה"א. ונוסחא זו הוסיפה: או שיצאו משביעית למוצאי שביעית וכו', ודינה כלהלן פ"ד הי"ג, עיין מש"ש שו' 37.

7. **והמבריך.**כלומר, כופף את הזמורה בארץ ומכסה בעפר. ומדברים כאן שהפסיקה אח"כ מאביה, ולפיכך יש בה ערלה (עיין להלן), כפי' התוספות בר"ה ט' ב' ד"ה מרכיב, ועיין ברשב"א שם בשם י"מ ובמאירי שם עמ' 26.

**והמרכיב.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן ר"ה פ"א ה"ח, וירושלמי⁴ ובבלי ומס' שמחות שצוינו במסה"ת. ושיטת ר' יוחנן בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב, ס"ב ע"א) היא שאין בהרכבה ערלה כלל, אפילו הרכיב באילן סרק גמור הולכים אחר הזקנה. וריש לקיש סובר שם שאם הרכיב באילן סרק גמור מונה שני ערלה משעת ההרכבה. ומכיוון שמפורש כאן פירות נטיעה זו אסורין וכו', והוא לעניין ערלה ורבעי, הסיקו בירושלמי: לית כאן מרכיב, שהרי לר' יוחנן אין הרכבה מחייבת בערלה. ושוב אמרו: "א"ר אבא מרי אפילו כר' שמעון בן לקיש לית כאן מרכיב, לשעבר, הא בתחילה לא". ונ"ל ברור שלא כיוונו להגיה את הברייתא נגד כל הנוסחאות, אלא הכוונה היא שלא שנו מרכיב לעניין ערלה, אלא לעניין שביעית גרידא (ומדברים במרכיב אילן מאכל מין במינו).⁵ ואשר לדברי ר' אבא מרי נ"ל בפירושו שאפילו לריש לקיש הסובר שערלה נוהגת לפעמים בהרכבה אין לשנות כאן מרכיב אצל ערלה שהרי אמרו כאן מפורש: ומותר לקיימן בשביעית, ובהכרח שמדברים באילן מאכל מין במינו (ואין כאן ערלה כלל), אבל אילן מאכל באילן סרק היא הרכבה של איסור ואסור לקיימו לשיטת הירושלמי (עיין מ"ש להלן כלאים פ"א שו' 10). וזו היא כוונת דבריו: לשעבר, כלומר, אמנם "המרכיב" משמע לשעבר, כלומר, אם עבר והרכיב הפירות מותרים, הא בתחילה לא, כלומר, להבא אסור לקיימו. ופירושי המפרשים בירושלמי הם דוחקי דחוקים, ואין לשון הירושלמי סובלם כלל וכלל. ולא בחנם כתב הרמב"ן (ר"ה י' א' ד"ה ומצאתי): "ואין פירוש דברי ר' בא ברורין לי".⁶ ולפ"ז "המרכיב" כאן עונה על שביעית גרידא, וכמשנתנו פ"ב מ"ו, וכמו שכתבנו לעיל. ולשיטת הבבלי (סוטה מ"ג ב') אפשר להעמידה אף לעניין ערלה, ובמרכיב אילן מאכל מין במינו, אלא שנטע את האם לסייג ולקורות עיי"ש. ועיין ברמב"ן הנ"ל ובמהרי"ק פ"י מה' מע"ש הי"ד ובמאירי ר"ה עמ' 26 ואילך ועוד. ועיין מ"ש להלן ערלה פ"א שו' 14.

footnotes: ⁴ בירושלמי נוסח הרש"ס כאן, כ"ג סע"ב, וערלה, י"ג ע"א, חסרה מלה זו, אבל מתוך פירושו בשביעית מוכח שהרב תיקן כן בעצמו ע"פ הירושלמי ערלה. ⁵ שוב ראיתי שכן פירש הגרי"א הירצוג שליט"א, עיין במאמריו ב"הפרדס" (ניו-יורק, תשט"ו), ח"ב, עמ' 1 ואילך, ובהמשכים שם. ובמאירי ר"ה, עמ' 27, מעתיק בשם הירושלמי הנ"ל: "לית כאן מרכיב, אשגר לישן הוא". ולא מצאתי גירסא זו בשום נוסח, ואף לא אצל אחד מן הראשונים. ⁶ בהוצאות החדשות של הרמב"ן הע' ה' שם כתב: "מש"כ הרמב"ן דאין דברי ר' בא ברורין ולא עמד על הפירוש הפשוט שכן פירשו כל המפרשים האחרונים וכו'", עיי"ש דברים דחוקים מאד. אבל באמת רבינו הכיר יפה את סיגנון הירושלמי "והפירוש הפשוט" לא יתכן כלל. עיי"ש בהע' ד', ועיין בתוספ' סוטה ב' א' ד"ה המקנא. ואשר לפירושנו, נראה שרבינו לא קבל אותו מפני שסבר כשיטת כמה מן הראשונים שמותר לקיים את המורכב, עיין מ"ש להלן כלאים פ"א שו' 10.

**שלשים יום לפני ראש השנה וכו'.**וסובר תנא זה ששלשים יום לקליטה, וכל זמן שלא נקלט הוא כמונח בכד, ובשלשים יום הוא נקלט, ויום אחד בשנה כשנה, וכר"מ בבבלי ר"ה י' ב'. אבל מי שסובר ששלשים יום בשנה חשוב כשנה, צריך שלשים חוץ משלשים של קליטה.⁷ ובבבלי ר"ה שם: ערב שביעית שלשים יום וכו'. ובפי' אחד הקדמונים על הרי"ף (כת"י ביה"מ כאן, הלברשטם 01557): הנוטע ע"ש לפני ר"ה וכו'. כך הוא גירסת רוב הספרים, אבל בספרים ישנים מחקו אותו, משום דבלא שביעית מצי למיתני האי חלוקה וכו'. ועיין בתוספ' שם רד"ה ומותר. ועיין דק"ס עמ' 17 הע' ג'. וכנראה שבספרים ישנים מחקו "ע"ש" ע"פ התוספתא. וכן חסרות המלים "ערב שביעית" בפי' ר"ה להרמב"ם, עיי"ש סוף עמ' 3.

footnotes: ⁷ עיין בבבלי שם, וכפירוש הר"ח במקומו וביבמות פ"ג א' (לפי תוספ' רי"ד ר"ה י' סע"ב. ויש להשלימו באוה"ג יבמות, עמ' 321). ועיין בתוספ' ר"ה שם ד"ה שלשים. ועיין ר"מ פ"ט מה' מע"ש ה"ח וה"ט ופסק כר' יוסי וכר' שמעון במשנתנו כאן (פ"ב מ"ו).

8-9. **ואסור לקיימו בשביעית.**ועוקר את הנטיעה (משנתנו פ"ב מ"ו; תרומות פ"ב מ"ג ובמקבילות), או חותך את ענף ההרכבה, כלעיל פ"א שו' 34–35.

9. **פירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט.**בירושלמי (כאן פ"ב ה"ו, ל"ג ע"ד, ובמקבילות בערלה פ"א ובר"ה פ"א) גרסו בברייתא זו: אבל אמרו פירות וכו'. ומלשון זו משמע שהדברים עונים על הרישא, כלומר, אעפ"י שעלתה לה שנה, מ"מ הפירות אסורים עד ט"ו בשבט, ועיין מ"ש להלן בסוף דברינו. אבל כגירסתנו כאן כ"ה גם להלן ר"ה פ"א ה"ח ובבבלי שם י' רע"א ובמס' שמחות ספ"ז. ומרהיטות לשון זו משמע שהדברים דבוקים לסיפא, כשלא עלתה לה שנה, ושנתה נשלמת מתשרי עד ט"ו בשבט. אבל ברישא, כשעלתה לה שנה, אין הפירות אסורים אלא עד ר"ה. וכן הביא הראב"ד (בס' האשכול ח"ב, הוצ' ר"ח אלבק עמ' 17) בשם קצת מן המפרשים. וכן כנראה פירש גם הר"ח (ר"ה י' א', כמו שהעיר הר"ח אלבק בסוף הע' ה' שם). ויש שפירשו שהדברים עונים על כל הברייתא, על הסיפא ואף על הרישא (בעל המאור בר"ה שם ועיין בס' האשכול הנ"ל). ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"ה הכ"א שו' 63 ומ"ש להלן. ברם רש"י (בר"ה שם) פירש ש"נטיעה זו" הוא בדווקא והדברים עונים על הרישא גרידא, כלומר, אם נטע ל' יום לפני ר"ה, אעפ"י שעלתה לה שנה, מ"מ אם חנטו פירותיה לאחר ר"ה של שלישית, לפני ט"ו בשבט, הפירות אסורים לעולם משום ערלה, מפני שר"ה של אילן הוא ט"ו בשבט.⁸ וכן הסיקו במפורש בירושלמי שאם נטע פחות מל' יום לפני ר"ה אין הפירות שחנטו אחר ר"ה של שנה רביעית אסורים משום ערלה. ובהכרח עלינו לפרש שבבא זו עונה על הרישא גרידא כפירש"י.⁹ וכן פסקו הר"מ והראב"ד בפ"ט מה' מע"ש הי"א. ברם לפני בעה"מ בר"ה שם היתה גירסא אחרת בירושלמי,¹⁰ ולפיה יש מאן דאמר בירושלמי הסובר שאף פירות נטיעה שלא עלתה לה שנה אסורות עד ט"ו בשבט של רביעית.¹¹ ולפיכך פירש בעה"מ שבבא זו עונה על הסיפא ומכ"ש על הרישא.

footnotes: ⁸ ועיין בדרשה מן הכתוב בירושלמי ובבבלי הנ"ל ובתו"כ קדושים פרשה ג' ה"ט, צ' ע"ב. ⁹ ועיין בלשון הירושלמי בברייתא זו שהעתקנו בתחילת דברינו. ¹⁰ עיין גם בריטב"א ובר"ן שם. ועיין באהצו"י כאן, עמ' 14. ויש להוסיף את שיטת הריב"ב ופסקי הרשב"ץ בר"ה שם. ¹¹ ועיין במאירי ר"ה, עמ' 28, ובס' האשכול הנ"ל, עמ' 18, ובהע' ג' שם.

9-10. **אם ערלה ערלה וכו'.**וכ"ה להלן ר"ה פ"א סה"ח ובבבלי ר"ה הנ"ל. אבל בירושלמי ובמס' שמחות ספ"ז ליתא. ואין הבדל בזה למעשה, שהרי מפורש לעיל: פירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט.¹²

footnotes: ¹² מן הלשון עלתה לו שנה וכו' לא עלתה לו שנה, אין לדייק כלום, מפני שפירושו עלתה לו שנה, ולפיכך מותר לקיימו בשביעית. תדע לך שהוא כן, שהרי במס' שמחות ספ"ז שנינו אף בבצלים הסריסים ופול המצרי (שאין בהם דין ערלה ורבעי): שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר"ה עלתה להם שנה ומותר לקיימן בשביעית, פחות מיכן לא עלתה להם שנה ואסור לקיימן בשביעית. ועיין הלשון במשנתנו פ"ב מ"ט ולהלן שו' 11. וברש"י (ר"ה ט' ב') פירש: עלתה לו שנה למניין שני ערלה, ופירש כן לפי האמת, שהרי בפירות שנוהגים בהם ערלה עלתה להם שנה אף לעניין ערלה.

10. **פול המצרי שמנע ממנו מים וכו'.**משנתנו פ"ב מ"ט. ופול המצרי שהראשונים לועזים אותו פאזולא, פסולי, פאסולי¹³ נקרא בלשון בני אדם ירק, כשהוא לח (נדרים פ"ז מ"א), ויש לו גורן כשהוא יבש,¹⁴ ומשקין אותו בידים אפילו בשדה בעל. ופירשו בירושלמי (פ"ב ה"ט, ל"ד ע"א) שמכיוון שמנע ממנו מים נעשה כבעל, דהיינו כדברים הגדלים בבעל, כלומר, שאין הולכים בהם אחר לקיטה, ומשנתנו כר"ע.¹⁵ ומתוך שמנע ממנו מים, מוכח שדעתו לגדל אותו לזרע, לזריעה, ולא לאכילה (עיין בפיה"מ להר"מ פ"ב מ"ח). וברשב"א ובריטב"א (ר"ה י"ג ב') הוכיחו מכאן שלא כבעה"מ שפירש דר"ש שזורי אזיל בפול המצרי בתר לקיטה, ומה שנקט השרשה הוא רק לדברי חכמים, שהרי כאן (בסיפא) אנו רואים שהיא הלכה בפני עצמה עיי"ש. וכל הברייתא שלנו בפירוש הרש"ס, ל"ה ע"ב.

footnotes: ¹³ רש"י ר"ה י"ג ב', מנחות ל' ב', ריבמ"ץ כלאים פ"א סמ"ב. ועיין בפלורה של לעף ה"ב, עמ' 508. ¹⁴ עיין להלן. ועיין בירושלמי נדרים פ"ז סה"א, מ' סע"ב. ¹⁵ בבלי ר"ה י"ר א'. וכפירוש רומיים שהביא רש"י שם, וכשיטת ר"ח ורוב הראשונים.

11. **ומותר לקיימו בשביעית.**כלומר, מותר לקיימו בשביעית כדי לזרוע אותו למוצאי שביעית.¹⁶ ובמשנתנו: מותרין בשביעית. והתוספתא מפרשת את המשנה, שאין מדברים כאן בהיתר אכילה גרידא, אלא בהיתר קיום הזרע בשביעית, כדי לזרעו במוצאי שביעית. ולכאורה נראה שדווקא אם חישב עליו מתחילה לירק צריך מניעת מים, כדי שיהא מוכח שכוונתו לזריעה, כלומר, שרוצה שיתקשו הפולין וישתמרו לזריעה. אבל אם זרע מתחילתו לשם אכילת הזרע, והיינו שלא לאכל את התרמילים והפולין כשהם לחים, אלא כיוון לייבש את הפולין ולעשותם גורן (עיין לעיל הע' 14), דינו כשאר קטניות לר"ש שזורי, עיין להלן שו' 48. וטעם הדבר הוא שלפעמים מלקט מישרים, מישרים גם לזריעה,¹⁷ אבל אם כוונתו לעשות גורן מחכה עד שיגמר כולו. אבל רש"י בר"ה י"ג ד"ה פול המצרי לא פירש כן. ועיין להלן הע' 47.

footnotes: ¹⁶ עיין בפיה"מ להר"מ פ"ב מ"י. אבל עיין בחיבורו פ"ד מה' שמיטה הי"ח ומ"ש בשו"ת מהרי"ט ה"א סי' פ"ג (וציין לו במל"מ שם). ¹⁷ עיין בבלי ר"ה י"ג ב' ובירושלמי כאן פ"ב ה"ז, ל"ד ע"א.

11-12. **אם לאו אסור לקיימו וכו'.**לשיטת הר"מ (עיין מ"ש לעיל שו' 3) הפירוש הוא שהפול אסור באכילה, כדין ספחים אסורים. ולשיטת הר"ש (עיין לעיל שם) הפירוש הוא שאסור לקיימו בשביעית כדי לזרוע אותו למוצאי שביעית, שהרי חלה עליו קדושת שביעית, ואסור לזרוע פירות שביעית.

12. **במי דברים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

**בשל שקי.**בד: בשל שקי'. ובכי"ע: בשל שוקי. ועיין להלן כלאים פ"א רה"ד, בעה"ש ערך שק (ג'), ומ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו עמ' כ'. ובריטב"א הנ"ל: בשל שקיא. פי' בית השלחין.

13. **שתי מריעות.**וכ"ה בכי"ע. ובד: שתי מרבעות. וברש"ס (ל"ה ע"ב): כשמנע ממנו מים שתי מריעות (וכן מעתיק בדף ל"א ע"ב). ס"א מורביעות. ובירושלמי (פ"ב ה"ח, ל"ד ע"א): מורביות, ובכי"ר שם: מרביות. ובמעשרות שם (פ"ד רה"ה, נ"א ע"ב): מודייות.¹⁸ ובפ"מ שם: ובתוספתא דשביעית פ"ב גריס מורביות גבי דינים האלו. ובר"מ (פ"א מה' מע"ש ה"י) פסק (ע"פ הירושלמי הנ"ל): אא"כ מנע ממנו ג' אריות וכו', אעפ"י שלא נמנע מלארות ממנו ג' אריות. ובהשגות שם: "לא ידענו מהו אריות, והוא שהוציאו מן אורה וסלו (שביעית פ"א מ"ב) והוא עניין לקיטה, ואין במשנה (פ"ב מ"ט) אלא עונות. ובירושלמי מורביות ובתוספתא מריעות, וכולן אינן אלא מניעת ההשקאה מהם וכו', וכן זה העונה לפי מה שהיה רגיל להשקות" (עיין בר"מ ה"ט שם). ובריטב"א ר"ה הנ"ל העתיק אף בשם התוספתא: עונות. וברור שהן מרבעות, הן מורביות, הן מוריות (כצ"ל בירושלמי מעשרות), הן עונות, וכולן רומזות לדבר אחד. וכאן עניינן הרבעת (הרבצת) מים על שדה הבעל. ובתענית (ו' ב'): מאי לשון רביעה, א"ר אבהו שרובעת את הקרקע וכו', מטרא בעלה דארעא. ורביעה זו היא "עונתה" של שדה "הבעל". ובספרי (עקב פי' מ"ב עמ' 89; תענית שם ו' א'): יורה שיורה (כגי' כת"י ברלין ומדרש חכמים) ומרוה את הארץ. וכנראה שמכאן מוריות, אריות, מריעות (=מריאות). ועיין בפי' הרש"ס, ל"ב רע"א, והוא פירוש של דרש, ועיין מ"ש להלן שם פירוש אחר. ועיין להלן רפ"ג ומש"ש.

footnotes: ¹⁸ נראה שצ"ל: מוריות, ובחר הירושלמי במלה זו כמליצה והקבלה לרישא שם: שלקט ממנה שתים שלש מודייות וכו'. וברישא פירושו שתים שלש סאין (modii).

14. **ר' יוסה בן כופר אמ' משום ר' שמעון שזורי וכו'.**בריטב"א ר"ה הנ"ל מעתיק בשם התוספתא: ר"ש בן כפר חנינא אומר וכו'. ובמאירי בפתיחתו לאבות (ד"ר כ' ע"א, ד' ווינה י"ב ע"ב) מונה בין התנאים של הברייתא (התוספתא) שביעית: ר' שמעון בן כיפר. וכנראה שהיתה לפניו כאן כעין גירסת הריטב"א. ובבבלי ר"ה י"ג ב': מי לא תניא ר' יוסי בן כיפר אמר משום ר' שמעון שזורי פול המצרי שזרעו לזרע מקצתו השריש לפני ר"ה וכו'. ועיין בתוספ' שם ד"ה פול, ואולי צ"ל שם: [ב]סיפא דההיא דאורז והדוחן הוא (ו)מוסיף אדרבנן וכו', והכוונה לפ"ב מ"ח.

14-15. **בזמן שזרעו לירק וכו'.**ולפיכך צריך מניעת מים, שאם לא מנע ממנו מים, דינו כירק שהולכים בו אחר לקיטה. ועיין במשנתנו פ"ב מ"ח, ובר"ש שם. ועיין מ"ש להלן שו' 42–43.

16-17. **אין מעשרין הימנו על מקום אחר וכו'.**וכ"ה בריטב"א ר"ה י"ג ב' הנ"ל. ובבבלי שם: אין תורמין ומעשרין מזה על זה, לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן וכו'. והיא היא, כפי שמוכח מן הסיפא.

17. **אלא כונס גרנו לתוכו וכו'.**וכ"ה בריטב"א הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: צובר גורנו לתוכו וכו'. ופירשו שם שר"ש שזורי סובר שיש בילה. ודווקא כאן, שהמעשרות הן דרבנן, הוא סובר כן, אבל לא בטבל דאורייתא, עיין מה שהאריך בזה בטורי אבן שם. ועיין במשנת מכשירין ספ"ב ומ"ש באבני מלואים לטורי אבן ד"ה ויצבור, ומ"ש לעיל דמאי פ"א שו' 20–21.

19. **נוטל את העישור ועושה אותו מעשר עני וכו'.**כלומר, עושה את כל העישור מעשר עני לשם מעשר עני ממש (עיין לעיל תרומות פ"ד שו' 46 ומש"ש), וממילא כל מה שיש בו משנה שנייה לא יחול עליו שם מעשר עני. ואח"כ עושה את כל העישור מעשר שני, וממילא כל מה שיש בו משנה שלישית לא יחול עליו שם מעשר שני, ונמצא שמה שיש בו משנה שנייה כולו מע"ש, ומה שיש בו משנה שלישית כולו מעשר עני. ופודה מעשר שני שיש בו לפי חשבון, והשאר נותן לעניים. ועיין בתוספ' ר"ה י"ג ב' סד"ה ויצבור וביפה עינים שם ובירושלמי פ"ב ה"ז, ל"ד ע"א.

20-21. **זרעו מתעשר לשעבר וכו'.**בירושלמי (פ"ב ה"ח, ל"ד ע"א. ועיין מעשרות פ"ד ה"ה, נ"א ע"ב): תני שש מדות אמרו חכמים¹⁹ בפול מצרי וכו', זרעו לזרע וירק, או שזרעו לזרע וחישב עליו לירק וכו', אם הביא שליש לאחר ר"ה זרעו מתעשר לשעבר וירקו מתעשר בשעת לקיטתו עישורו. בשלקט ממנו לפני ר"ה וכו'. אבל הברייתא שלנו סוברת, כנראה, שאין חילוק. ועיין מ"ש להלן שו' 24.

footnotes: ¹⁹ וכ"ה אף בכי"ר. ובנוסח הרש"ס שם, כ"ט ע"א: תניא ר"ש שזורי אומר שש מרות וכו'. והוא תיקון הרב בעצמו.

21. **אמ' רבן שמעון בן גמליאל וכו'.**ריבמ"ץ ור"ש פ"ב מ"ח, אגודה שביעית פ"ב, קפ"ט ע"ד, רש"ס כ"ה ע"ב, ל"ב ע"ב. ובנוסח הרש"ס (ל"ה ע"א) נשנית ברייתא זו אף בירושלמי. וקרוב לוודאי שהוסיפה הרב ע"פ הריבמ"ץ, עיי"ש.

22. **על הגמור וכו'.**לפי פשוטו המדובר הוא בפול המצרי גרידא, ועיין גם להלן. ובח"ד פירש שרשב"ג מדבר בכל קטניות, ושמואל פסק (בבלי ר"ה י"ג סע"ב) כמותו. ועיי"ש ברש"י סד"ה אישתמיטתיה. אבל בריטב"א שם (וברמב"ן שם ספ"א), פירש שלא אמר שמואל אלא בפול המצרי. עי"ש.

22-23. **ועל שלא הנץ שהוא וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ולהלן מעשרות פ"א ה"ה, ופירושו שלא הוציא ניצנים. ובר"ש הנ"ל: ועל של הנץ וכו', והיא היא, וצ"ל: שלהנץ (במלה אחת, כרגיל בכתי"י), ופירושו שלא הנץ.²⁰ ובאגודה הנ"ל: ועל הנץ וכו', וצ"ל: ושלהנץ וכו'. ובריבמ"ץ הנ"ל: ועל העשבים וכו', וזהו תיקון הרב בעצמו.²¹ וקרוב לוודאי שעל פיו העתיק ברש"ס, כ"ה ע"ב, ל"ב ע"ב, ובנוסח הירושלמי שלו, ל"ה ע"א.

footnotes: ²⁰ וכתיב זה רגיל בתוספתא. עיין להלן מע"ש פ"א שו' 58 ומש"ש. ועיין בתס"ר ח"ב, עמ' 278: של רגלים וכו' של שנה, ופירושו שלא רגלים וכו' שלא שנה; שם ח"ג, עמ' 13: של אזנים, כלומר, שלא אזנים; שם, עמ' 94: של שולים, כלומר, שלא שולים; שם, עמ' 204: של דרור, כלומר, שלא דרור; שם, עמ' 237: של שוקת, כלומר, שלא שוקת; שם ח"ד, עמ' 66: שליגע, כלומר, שלא יגע. [וכן בתוספתא מנחות פי״א הט״ו, [עמ׳] 530 [שו׳] 33: בזיכין של לבונה, או לבונה של בזיכין. עיין מ״ש להלן שקלים פ״א הי״ב ד״ה מותר בזיכין לבזיכין [עמ׳ 671].] ²¹ כרגיל אצלו, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד, עמ' כ'.

23. **על התורמל וכו'.**בירושלמי (פ"ב ה"ח, ל"ד ע"א): מהו תרמילו (משנתנו פ"ב סמ"ח) עבדון קנקולין. ואין קנקולין אלא קליקינין (בהחלפת הלמי"ד והנו"ן, כרגיל במלים זרות). וקליקינין היא צורה שמית של הרבים מקליקין (καλύκιον κάλικιν), תרמיל קטן שמקיף את הפרי. ומפרש הירושלמי שתירמלו פירושו שעשו תרמילים קטנים, ועדיין לא גדל בו הפרי, ועיין בהשגות הראב"ד פ"א מה' מע"ש ה"י, ומ"ש להלן שו' 27.

24. **נמצאת או' שלש מדות בירק וכו'.**מדברי הראב"ד הנ"ל ברור שפירש שאף ברייתא זו מדברי רשב"ג, ורשב"ג מסכם כאן את דבריו. ובר"ש סיריליאו (ל"ב ע"ב) העיר: "עוד יש לדקדק בה דאמרינן נמצאת אומר ג' מדות בירק פול המצרי, ולא מני אלא שתי מדות", עיי"ש שנדחק ליישב. ובח"ד השלים כאן ע"פ הר"מ בבא שלישית. אבל דברי הר"מ מיוסדים על הירושלמי, והנוסח שלפנינו בתוספתא מקויים ע"י ד, כי"ע והרש"ס וקשה להגיה. ולא עוד אלא שהגירסא שלפנינו מגומגמת, ולפי פירוש המפרשים היה צ"ל: ג' מדות בירק פול המצרי. זרעו לירק וכו' (ולא: שזרעו). ולפיכך נראה שהכוונה היא שרשב"ג סיכם ואמר שיש ג' מדות בירק בכלל, והיינו מדה ראשונה בסתם ירקות שאנו הולכים בהם אחר לקיטה, ואפילו נגמרו לגמרי לפני ר"ה.²² מדה שניה בירק: פול המצרי שזרעו לירק ועשה קצוצים גמורים לפני ר"ה, זרעו מתעשר לשעבר, אעפ"י שזרעו לירק. מדה ג' בירק: שבת וכוסבר שהביאו שליש לפני ר"ה, זרען מתעשר לשעבר, אעפ"י שזרען לירק. ובירושלמי (והבאנו אותו לעיל שו' 20–21) מנו שש מדות בפול המצרי, ואינו עניין לכאן שלא מנו בה אלא זריעה לירק.

footnotes: ²² ולא הזכיר כאן מדה זו, מפני שאין בה מחלוקת, ואין בה חילוקים. ולפיכך לא הזכירוה אף במשנתנו כאן.

24-25. **פול המצרי שזרעו לירק אע"פ שהשריש וכו'.**ובפירוש הרש"ס (כ"ט ע"ב, ול"ב ע"ב) מעתיק בשם התוספתא: אע"פ שהביא שליש לפני ר"ה וכו'. והדין בוודאי דין אמת, שהרי לא הוציא התנא את הזרע מכלל ירק אלא דווקא אם עשה קצוצים גמורים לפני ר"ה (עיין בסיפא). וכן בהשגת הראב"ד (פ"א מה' מע"ש ה"י) הנ"ל: "ובתוספתא נראה שלא בא (כלומר, פסק הר"מ: זרע לזרע ועשה כולו קצצין גמורים וכו') אלא על דברי רשב"ג שאמר שאין הולכין לזרע לשעבר, לא אפילו בתרמיל, ולא אפילו בשליש, אלא בקצצים גמורים כי אז נחשבו לשעבר וכו'. וזה המחבר היה לו לומר זרעו לזרע וירק²³ ואז יבא כהוגן לדעת רשב"ג וכו'".²⁴ ולכאורה מוכח מדברי הראב"ד ("ולא אפילו בשליש") שגרס בתוספתא כמו שמעתיק הרש"ס, אבל אין מדבריו הוכחה גמורה, שהרי אף לפי גירסתנו אפשר להוכיח כן מן התוספתא, כפי שכתבנו לעיל.²⁵ ושמא היתה הגירסא לפני הרש"ס: אע"פ שהשליש (במקום: שהשריש) וכו'. ובמשנת כלאים (פ"ז מ"ז): מאימתי תבואה מתקדשת משתשליש.²⁶ ובירושלמי שם: אית תניי תני משתשריש. וכן בספרי ראה פי' ק"ה עמ' 165: יכול אעפ"י שלא השרישו וכו', וצ"ל: שלא השלישו וכו'. ועיין בפי' רבינו הלל שם, ל"ט ע"א.

footnotes: ²³ כלומר, לשניהם, והר"מ לא הזכיר אלא "זרעו לזרע". ²⁴ ועיין בראב"ד לעיל שם ד"ה פול המצרי ומה שהגיה הרדב"ז בדבריו. ולפי הגהה זו פול המצרי שזרעו לזרע גרידא ירקו פטור, כדין כוסבר ושבת. ²⁵ ודווקא בשבת ובכוסבר שזרען לירק אנו הולכים אחר שליש בזרעו (עיין להלן שו' 30), אבל לא בפול המצרי. ²⁶ כנוסח המשנה שבירושלמי, הוצ' לו, פרמה ועוד.

25-26. **מתעשר ובשעת לקיטתו עישורו.**וכ"ה בד. ובכי"ע: מתעשר כשעת וכו'. ובפי' הרש"ס הנ"ל (כ"ט ע"ב, ל"ב ע"ב): מתעשר כולו ובשעת וכו'. וכ"ה כותב (ל"א ע"א): "ועוד דאם זרעו לזרע, ירקו פטור, הוי מדקתני בתוספתא מתעשר כולו גבי זרעו לירק, הא זרעו לזרע אינו מתעשר כולו", כלומר ודינו ככוסבר (מעשרות פ"ד מ"ה) ושבת (להלן ה"ח) לעניין זה, שאם זרעו לזרע ירקו פטור. ועיין במה שהאריך ברש"ס שם, כ"ט ע"ב ואילך, ומ"ש לעיל. ועיין בירושלמי מעשרות פ"ד סה"ה, נ"א סע"ב, ומ"ש להלן.

27. **עשה קצוצים גמורין וכו'.**ירושלמי פ"ב ה"ח, ל"ד ע"א, ר"מ וראב"ד (פ"א מה' מע"ש ה"י) הנ"ל. ועיין מ"ש ברש"ס, ל"ב ע"א ואילך. וכ"ז הוא מדברי רשב"ג וכשיטת ב"ה לעיל. ובערוך ערך קץ (ה'): בתוס' שביעית בפ' מרבצין שדה אם עשה קציצין גומרין (צ"ל: גמורין) לפני ראש השנה. פי' תרמילין. ובריש גמ' דכלאים דבני מערבא (פ"א סה"ב, כ"ז ע"א) וקצצויי דמיין לחרובה. ועיין להלן מעשרות פ"א ה"ו ומש"ש. ולפ"ז העיקר כאן הוא "גמורין" בניגוד לתרמילין שלא נגמרו, ולא היו אלא קליקינין, עיין מ"ש לעיל שו' 23.

28. **השבת והכסבר שזרען לירק וכו'.**וכ"ה בד.²⁷ ובכי"ע: השבת שזרעו לזרע וכו'. והיא טעות, כמפורש במשנת מעשרות פ"ד מ"ה, ועיין מ"ש להלן. ועיין בראב"ד הנ"ל ומ"ש בפי' הרש"ס הנ"ל. ושבת הוא אניטו, anethum, עיין לעף פלורה ח"ג עמ' 466 ואילך. וכוסבר הוא גד שבמקרא, coriandrum, עיין לעף שם עמ' 441 ואילך.

footnotes: ²⁷ וכן ברש"ס כאן (כ"ט סע"ב) אחרי שהביא את הברייתא שלעיל הוסיף: וה"נ תניא גבי כוסבר ושבת. ועיין בפי' הרש"ס כלאים, קמ"ד ע"ב.

29. **מתעשרין ובשעת לקיטתן עישורן.**וכ"ה בד ובכי"ע, ועיין מ"ש לעיל גבי פול המצרי, וקרוב שלפני הרש"ס היה אף כאן: מתעשרין כולן, כלומר, אף הזרע, כמפורש להלן. ועיין להלן מעשרות פ"ג ה"ז ומש"ש.

30. **אם הביאו שליש לפני ראש השנה וכו'.**ומכאן שאפילו אם זרען לירק והביאו שליש לפני ר"ה, זרען מתעשר לשעבר. ולמדנו מכאן שבשבת וכוסבר הבאת שליש הוא גמר הפרי. וה"ה בשאר קטניות הולכין אחרי הבאת שליש, עיין להלן שו' 46 ומש"ש. ועיין בהשגות הראב"ד פ"א מה' מע"ש ה"י הנ"ל ובח"ד כאן. ועיין בירושלמי מעשרות פ"ד ה"ה, נ"א ע"ב.

31. **השבת שזרע לזרע וכו'.**וכן בירושלמי (מעשרות הנ"ל): תני שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק, כלומר, וכ"ש שאינה מתעשרת זירין, וכחכמים במשנת מעשרות פ"ד סמ"ה. ובהשגות הראב"ד הנ"ל: ובתוספתא אמרו השבת שזרעה לזרע ירקה פטור. וכן ניסח הר"מ בפ"ב מה' תרומות ה"ה, וכסיגנון המשנה במעשרות שם אצל כוסבר. וכנראה שהמלים "ירקה פטור" שלהלן היא נוסחא אחרת לכאן במקום "ופטורה זירין וירק", עיין להלן. ובמאירי (ע"ז ז' ב' עמ' 13): "השבת וכו' אם זרעו לזרע מתעשר זרע וירק ולא זירין, שהזרע מכל מקום מאכל גמור הוא, וכן הדין אם זרעו סתם". והוא שלא כחכמים במשנת מעשרות הנ"ל (שהביא בעצמו להלן שם) ושלא כתוספתא וירושלמי. ושמא צ"ל שם: מתעשר זרע [ולא] ירק ולא זירין וכו'. ושוב כתב שם: וזירין הוא כשעלה בקנה, שיצא מתורת ירק ולא בא לכלל זרע וכו'. וגדולי המחברים (פיה"מ להר"מ במשנת מעשרות הנ"ל) פירשו בו גבעולין שבראש קצת הצמחים שבהם נעשה הזרע ונראין לעין בשבת כעין שקדים ארוכים.

32. **וירקה פטור.**כבר שערנו לעיל (שו' 31) שהמלים "וירקה פטור" שייכות למעלה, נוסח אחר ל"פטורה זירין וירק". וכאן צ"ל: וירק (ולא יותר), כלומר, מתעשרת זרע וזירין וירק. וכן בירושלמי הנ"ל: זרע לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' תרומות ה"ה. וכ"ה במאירי ע"ז הנ"ל. ובכי"ע מוסיף (אחרי "וירקה פטור"): זרעה זירין מתעשרת זירין וירק, וצ"ל: מתעשרת [זרע] זירין וירק, נוסחא כפולה שבאה לתקן את הבבא שלנו. ובד מוסיף: זרע ירק מתעשרת זירין וירק, וצ"ל: זרע וירק. וכן בירושלמי הנ"ל: זרע לירק מתעשרת זרע וירק, ואינה מתעשרת זירין. וכן פסק בר"מ הנ"ל. וכ"ה במאירי ע"ז הנ"ל. ומכאן מוכח שהזירין הוא החלק הגרוע שבשבת. אבל בריטב"א ע"ז ז' ב' כתב: כל חד וחד נמי פרי ואפילו ירק, וכל שכן זירין שנתקשה הקלח, וכל שכן זרע וכו'. וזהו ההפך מן התוספתא והירושלמי המוכיחים שזירין הם גרועים מירק.

32-33. **כל ירקות שזרען לזרע וכו'.**כלומר, כל שאר הירקות חוץ מאלה שנשנו מפורש להפך. ועיין להלן כלאים פ"ב סה"ח.

33. **ירקן חייב וכו'.**עיין להלן מעשרות פ"א ה"א ומש"ש.

33-34. **התבואה והקטנית שזרעה לזרע וכו'.**צ"ל: שזרעה לירק וכו', כמו שתיקנו המפרשים ע"פ הר"מ פ"ב מה' תרומות ה"ז. ועיין להלן כלאים פ"ב ה"ח.

34-35. **הפול והשעורין והתלתן שזרען לירק וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע נשמטה בבא זו. והברייתא הובאה בירושלמי מעשרות פ"ד ה"ו, נ"א רע"ג, ובבבלי עירובין כ"ח א'. ונקטה הברייתא פול כדי ללמדנו שסתם פול אינו בכלל פול המצרי שירקו חייב (כמפורש לעיל). ונקטה שעורים, אעפ"י שזרען להאכילן לבהמתו (עיין סוטה פ"ב סמ"א) מ"מ בטלה דעתו. (ה"ד). ונקטה תלתן בשיטת ר' אליעזר, כמפורש בירושלמי הנ"ל (ועיין להלן מעשרות פ"ג ה"ז ומש"ש), אבל החכמים חולקים עליו וסוברים שאם זרע תלתן לירק לא בטלה דעתו. ועיין להלן כלאים פ"ב ה"ח.

35-36. **השחליים והגרגיר שזרעו לזרע וכו'.**במשנתנו (מעשרות פ"ד מ"ח): וחכמים אומרים אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד. ובירושלמי שם: כיני מתניתא אין לך דבר שזרעו לזרע מתעשר זרע וירק וכו'. ועיין ר"מ פ"ב מה' תרומות ה"ה. וכבר ראינו לעיל (שו' 31) שבשבת וכוסבר אם זרען לזרע ירקן פטור, וכ"ה, כנראה, שיטת התוספתא אף בפול המצרי שזרעו לזרע (עיין מ"ש לעיל שו' 25–26). ובשאר ירקות שזרען לזרע ירקן חייב אבל זרען פטור, כמפורש לעיל (שו' 33). ובתו"כ (בחוקותי פי"ב ה"ט, קט"ו ע"א), בספרי (ראה פיסקא ק"ה עמ' 165) ובירושלמי (ריש מעשרות, מ"ח ע"ג) למדו מן הכתוב שאף זרע שום, שחליים וגרגר חייב במעשרות, שלא כשאר זרעוני גינה שאינם נאכלים. ושחליים הן תחלי בארמית, lepidium sativum, עיין בפלורה של לעף ח"א עמ' 507 ואילך. וגרגיר הוא בן־חרדל מצוי, eruca sativa, עי"ש עמ' 491 ואילך. ובבבלי יומא י"ח רע"ב: ללקט אורות (מ"ב ד', ל"ט) תנא משמיה דר' מאיר זה גרגיר.

36. **מתעשרין זרע וירק. זרע לירקן מתעשרין וכו'.**וכן בכי"ע: זרען ירק מתעשרין וכו'. וכן בבבלי עירובין הנ"ל: השחליים והגרגיר שזרען לירק מתעשרין ירק וזרע. זרען לזרע מתעשרין זרע וירק. וזו היא נוסחה נכונה, שהרי בפול המצרי וכוסבר ושבת בזמן שזרען לירק²⁸ נתבאר לעיל שלפעמים זרען מתעשר לשעבר וירקן להבא, ולפעמים שניהם להבא. וכאן מלמדת אותנו התוספתא שאם זרען לזרע הזרע הוא העיקר ומתעשרין זרע וירק, כלומר, שניהם לשעבר (אם הביאו שליש לפני ר"ה), ואם זרען לירק מתעשרין להבא, וירק הוא העיקר, כפירוש התוספות (בעירובין שם ד"ה לזרע) והר"ש (מעשרות פ"ד מ"ה). אבל בד כאן: השחליים והגרגיר שזרען לזרע מתעשרין ירק וזרע, ואין כאן אלא בבא אחת, וכן בבבלי עירובין בד' שלוניקי (לפי דק"ס עמ' 106 הע' ו'): שזרען בין לזרע בין לירק מתעשרין זרע וירק. ועיין בריטב"א שם. וכן בר"מ פ"ב ה"ה: השחלים והגרגר שזרען לזרע מתעשרין זרע וירק, כיצד מתעשרין לזרע ולירק, שאם לקט הירק לאוכלו מפריש תרומה ומעשרות ואח"כ יאכל, וכשייבש ויאסוף הזרע שלו מפריש מן הזרע שלו. וכנראה שרבינו מלמדנו שכל זמן שלא יבש הזרע עדיין לא נגמר גורנו למעשרות, ומותר לאכול ממנו עראי. מ"מ נראה שאף לפני רבינו לא היתה אלא בבא אחת, ופסק שהולכים אחרי לקיטה, מפני שגם הזרע כל זמן שלא יבש עדיין כירק הוא.

footnotes: ²⁸ שאם זרען לזרע אין ירקן מתעשר כלל, עיין מ"ש לעיל שו' 35–36.

37. **בצלין הקיצינין וכו'.**וכן בד: בצלין הקיצונין וכו'. וכן מעתיק (הקיצונים) בפ"מ פ"ה ה"ד בשם התוספתא. ובמשנה (פ"ה מ"ד): וכן בצלים הקיצונים (כלומר, שנכנסו מערב שביעית לשביעית) וכו' עוקרין אותן במארופות של עץ וכו'. ובירושלמי שם (ל"ו רע"א): בצלים הקיצונים קטינאי, כלומר, קייציים, ששותלים אותם בקיץ. ובכי"ע כאן: בצלים הקצוצין וכו', ואין קצוצין אלא סריסין (עיין עה"ש ערך קצצא, קצוצה), והמאמר (ברכות ט"ז סע"ב): ואע"ג דקיימי קצוצי עליה דרבי, בוודאי פירושו: ואעפ"י שסריסים עומדים וכו'.²⁹ ולפ"ז הבצלים הקצוצים כאן הם הבצלים הסריסים שבמשנתנו פ"ב מ"ט. ובירושלמי שם פירשו: אילין בוצליא כופריא דלא עבדין זרע.³⁰ ובכפו"פ פכ"ו עמ' תפ"ד: ויש מפרשים שהוא מין בצל ארוך וכו' וקורין לו אשקלוניא. ופליניאוס כותב על הבצלים האשקלונים שהם עקרים בעיקריהם,³¹ כלומר, שהחלק הטמון בקרקע אינו מתחלק ופורה כדרך כל הבצלים,³² אלא מגדל הרבה זרע בראשו, ולפיכך נוהגים לגדל אותו (את הסריס!) לזרע. וכשמתחיל לגדול עוקרים וחוזרים ושותלים אותו. וממשנתנו נראה שהיו מונעים ממנו מים כדי שהזרע שבראשו יתרבה על חשבון העיקר. וכן אומר פליניאוס³³ שהוא מוציא תמרה ארוכה עם הרבה זרע ונובל מהר.³⁴ והסופרים הקדמונים³⁵ מעידים שהיו זורעים אותו באחור, באביב, ואח"כ שותלים אותו. ולפיכך מובן שהבצלים של קיץ (הקיצונים) ובצלים הקצוצין, הסריסין, הם היינו הך.

footnotes: ²⁹ אבל מ"ש שם בשם השאילתות אמור סי' ק"ה: דאסיר להון לבית ישראל לסרוסי קצצא וכו' מיוסד על טה"ד בשאילתות. ובכי"י שם: לסרוסי קנינא, כלומר, המקנה, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין בצופה האנגלי סדרא חדשה חי"ב (1922), עמ' 364. ³⁰ ועיין מ"ש לעף בפלורה ח"ב, עמ' 129. ³¹ תולדות הטבע סי"ט פל"ב סי' ק"ג: steriles sunt ab radice ³² עיין גם מ"ש תיאופרסטוס בתולדות הצמחים ס"ז פ"ו סי' ח'. ³³ הנ"ל, סי' ק"ד. ³⁴ היהודים בזמן התלמוד לא קראו לבצל זה "אשקלוני" מפני שכן דרכם היה לגדל אותו בכל א"י, ונתנו סימן שהוא בצל כפרי (או קופרי, עיין מ"ש לעף הנ"ל בה' 30). והגוים הכירוהו ע"י היונים שבאשקלון, ולפיכך קראוהו אשקלוני. ³⁵ פליניאוס הנ"ל ותיאופרסטוס הנ"ל (לעיל הע' 32).

**שרבצן לפני ראש השנה וכו'.**וכ"ה בד ובפ"מ הנ"ל. ובכי"ע: שריקנן וכו'. וצ"ל: שריכנן וכו', כלומר, שריכן (שהרכין) אותן וכו', עיין להלן. ובירושלמי (פ"ה ה"ג, ל"ה ע"ד) נושאים ונותנים אם ריכון כעיקור. ובבבלי (נדרים נ"ח סע"א וע"ב): ודילמא במדוכנין וכו', עיי"ש במפרשים, אבל בשאלה ששאלו מרב האי גאון:³⁶ והא דגרסי' ודלמא במורכנין, ובתלמוד א"י נאמר ריכון כעקור. וכן במאירי (נדרים נ"ח סע"א): ואנו גורסין במורכנין, ר"ל שהרכין צוארן בשביעית, כמי שאין נוח לו שיצמחו בשביעית וכו'. ובהשגות הראב"ד פ"ד מה' שמיטה הכ"א: בירושלמי (פ"ו סה"ג, ל"ז רע"א) לא עשה ר' אבהו מעשה אלא במרוכנים, פירוש מרוכנים, הטי נא כדך (בראשית כ"ד, י"ד) תרגום ארכיני וכו', כלומר, מעקלין הצואר שלהן שלא יגדלו³⁷ וכו'. וכבר תארנו לעיל את הבצלים הסריסים והקיצונים שהיו עושים זרע בראש התמרה, וכשדורסין על התמרות ומרכינין אותן, אינן עושין זרע יותר, ולפיכך מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית. וכנראה שלפנינו צ"ל: ש[ה]רכינן וכו'.

footnotes: ³⁶ ס' האשכול להראב"ד הוצ' הר"ש והר"ח אלבק ח"א, עמ' 159. ³⁷ והעיר על כ"ז הרצ"ב אויערבך בנהל אשכול לס' האשכול שהוציא לאור ח"ב, עמ' 48. ועיין מ"ש להלן פ"ר הע' 4, וכנראה שאינו עניין לכאן.

38. **ואם לאו אסורין בשביעית.**לשיטת הר"מ (עיין מ"ש לעיל שו' 3) פירושו שאסורין לגמרי כספחי שביעית. ולשיטת הר"ש (עיין מ"ש לעיל שם) פירושו שאסורין בסחורה וכדומה, וצריך לנהוג בהן קדושת שביעית.

39. **אין מורכין ואין מונעין וכו'.**בד: אין מודכין. ובכי"ע: אין מרכיבין וכו'. והנכון הוא בירושלמי (פ"ה ה"ד, ל"ו ע"א): היתה שניה נכנסת לשלישית אינו מרכנו ואינו מונע ממנו וכו'. ואף בכי"ע צ"ל: אין מרכינין וכו', וכצ"ל לפנינו. ועיין מ"ש לעיל שו' 37 ד"ה שרבצן.

40. **כדי שיהא מעשר עני.**וכ"ה בד, וכן היה לפני בעל פ"מ (עיין בפירושו לירושלמי שם). ובכי"ע: כדי שיהיו מעשר שיני.³⁸ וכ"ה בירושלמי הנ"ל בכי"ר ובנוסח הרש"ס (לפנינו חסרה שם המלה "שיני"). ואסרו חכמים להרכינם כדי להוציאם מידי מעשר עני, והצריכו לעקור אותם אם רוצה להפריש כשנה שניה. ולפי הגירסא שלפנינו הוא טעם הברייתא (ולא כוונת המרכין), כלומר, שאסרו לו להרכין, משום טובת העני, כדי שיהא מעשר עני. עיין הסיגנון להלן.

footnotes: ³⁸ אבל שם חסירה הסיפא, ושמא נשמט האמצע, והיתה שם הגירסא שבד ובכי"ו.

41. **כדי שיהוא מעשר שני.**וכ"ה בד, וכן היה לפני בעל פ"מ הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל לנכון: בשביל שיהא מעשר עני. והתירו לו כאן להרכין מפני טובת העניים. ועיין בהמשך הירושלמי שם, ובפי' הרש"ס, ע"ו ע"ב.

42. **כל ירקות שהושקו לפני ראש השנה וכו'.**וכ"ה בכי"ע (בלי המלה "כל"). ובד: שהושקן וכו'. והנכון בר"מ (פ"ד מה' שמיטה הי"ח): הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה וכו', כתיקון המפרשים, והר"מ מסמיך הלכה זו לדין משנתנו (פ"ב מ"י): הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה וכו'. ואעפ"י שאמרנו לעיל (סה"ז): כל ירקות שזרען לזרע בטלה דעתו, לא נאמרו הדברים אלא כשלא הוקשו, אבל אם הוקשו "כך אנו אומרים עצים חייבים במעשרות", אתמה, כמפורש בירושלמי.³⁹ והארכנו בזה להלן מעשרות (פ"א ה"א). ואמרו בירושלמי (פ"ב ה"י, ל"ד רע"ב): כיצד הוא בודק וכו', עוקצו, אם נתאחה אסור, ואם לאו מותר.

footnotes: ³⁹ מעשרות פ"א סה"א, מ"ח ע"ד; ערלה פ"א ה"א, ס' סע"ג.

**מותר לקיימן בשביעית.**כלומר, כדי לזורען למו"ש, עיין בפיה"מ להר"מ פ"ב מ"י ומ"ש לעיל הע' 16.

42-43. **אם היו דקין אסור לקיימן וכו'.**בד ובכי"ע: רכין (במקום: דקין) ופירושו צעירים. ובין לשיטת הר"ש ובין לשיטת הר"מ (עיין מ"ש לעיל שו' 3) אסור לקיימן בשביעית מפני מראית העין, מפני שמחמת צעירותן (או דקותן, כלומר, קטנותן) נראין כאילו נזרעו בשביעית, ואסורים מפני מראית העין. ועיין מ"ש לעיל שו' 4. ובר"מ פ"ד הי"ח הנ"ל: ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחים. ועיין במהרי"ק שם. ובירושלמי (פ"ב ה"ח, ל"ד ע"א): זרעו (כלומר, לפול המצרי) לירק לפני ראש השנה השביעית,⁴⁰ ונכנסה שביעית, בין זרעו בין ירקו אסור (שהרי יש כאן מחשבת ירק גרידא, וממילא אזלינן בתר לקיטה). זרעו לזרע ולירק לפני ראש השנה השביעית⁴¹ ונכנסה שביעית, פשיטא זרעו מותר (שהרי מתעשר לשעבר) ירקו מהו. תני ר' חייה אסור. תני ר' חלפתא בן שאול מותר. מאן דאמר מותר, דבר תורה (שהרי ירקו נגרר כאן אחרי זרעו). מאן דאמר אסור, מפני מראית העין. כלומר, כשיטת התוספתא כאן, שהרי נלקט בשביעית, ודינו כירקות דקים שהוקשו לפני ר"ה שאסורים מפני מראית העין.⁴² ועיין ר"מ פ"ד הי"ד. והנכון כפירוש הרדב"ז שם, וכן מפורש בר"מ כת"י תימן: הרי הוא אסור (כלומר, הירק). וכן מביא במהרי"ק שם בשם ספר כתיבת יד (אלא שיש שם טעות הדפוס, ובמקום "הרי" נדפס "הכי").

footnotes: ⁴⁰ כלומר, ועשה קצצים גמורים לפני ד"ה. עיין בפי' הרש"ס שם ע"פ הר"מ. ⁴¹ ולשיטת הירושלמי שם שניהם מתעשרים לשעבר, בניגוד לשיטת התוספתא לעיל שו' 20–21. עיין בפי' הרש"ס לידושלמי שם. ⁴² אבל אם זרעו לזרע גרידא שיטת הירושלמי היא ברישא שם שאף הירק מותר, שהרי בשאר שנים הירק פטור מן המעשרות ובטל לגבי הזרע (עיין מ"ש לעיל שו' 25–26), וממילא אף בשביעית נחשב כשל ששית.

43. **אין מחייבין אותו לשרש את הלוף וכו'.**ירושלמי פ"ט ה"א, ל"ח ע"ד, ר"מ פ"ד מה' שמיטה הי"ח. ודרכו של לוף (עיין מ"ש לעיל שו' 4) לגדל בקרקע שלש שנים,⁴³ ומלמדת אותנו התוספתא שאינו חייב לעקור אותו בשביעית מפני מראית העין, מפני שדרכו להיות טמון בארץ כמה שנים, ואין כאן חשד.

footnotes: ⁴³ משנ' כלאים פ"ב מ"ה; להלן פ"ד שו' 6, עיין מש"ש.

44. **אלא מניחן כמות שהוא.**כ"ה בד. ובכי"ע ובירושלמי הנ"ל (וכ"ה גם בכי"ל ובכי"ר): אבל מניחו וכו'. ובר"מ הנ"ל: אלא מניחו בארץ כמות שהוא. ובנוסח הרש"ס בירושלמי (קמ"ד ע"ב): אבל מרכנו ומניחו כמות שהוא. וכנראה שזו היא הגהת הרב בעצמו (ע"פ הירושלמי פ"ה ה"ג). ולפנינו "מניחין", עיין מ"ש לעיל עמ' 379 שו' 11–12. [ועיין ביצה פ״ד ה״י.]

**אם היה צומח וכו'.**וכן הוא בירושלמי ובר"מ הנ"ל, והטעם הוא מפני שיש בו רוב היתר, ובשביעית הואיל ואיסורה ע"י קרקע בטילתה ע"ג קרקע, כמפורש בבבלי נדרים נ"ח ב'. ועיין להלן פ"ד שו' 6 ומש"ש. ועיין בס' ניר בירושלמי שם.

44-45. **אין מחייבין אותו לשרש את הקירנס וכו'.**בד: את הקונדס, בכי"ע: הקנרס, וכ"ה בר"מ הנ"ל (ד"ק. ובד"ו רפ"ד: הקרנס, ובכתי"י: הקונדס). ובירושלמי: הקינריס. והכוונה ל־κύναρος, artichoke⁴⁴ והוא קרוב לסוג הדרדר (עיין ב"ר פ"כ, ט', עמ' 193) והיו מגדלים אותו בכמה מקומות באסיה.⁴⁵ ואף הוא מתקיים הרבה זמן בארץ אלא שמגדל עלים בכל שנה.

footnotes: ⁴⁴ . ועיין פלורה של לעף ח"א, עמ' 407 ואילך. ⁴⁵ עיין מ"ש אתיניאוס בספרו חכמי המשתה ס"ב ª70 ואילך.

45. **אבל גוזזה בעלין וכו'.**שהרי העלין רכין הן ואסור לקיימן בשביעית מפני מראית העין, אעפ"י שצמחו מדבר של היתר, עיין לעיל שו' 4 ומש"ש. ובירושלמי הנ"ל: אבל משקף (כלומר, חובט עליהן, ע"י שדורס עליהם, עיין לעיל שו' 41) בעלים וכו'. ועיי"ש פ"ה ה"ג, ל"ה ע"ד.

46. **התבואה והקטניות שהביאו שליש וכו'.**כלומר, שזהו עונתן למעשרות,⁴⁶ ולפיכך הולכים בהם אחר גמר פרי אף בשביעית. עיין לעיל שו' 30 ועיין ר"מ פ"א מה' מע"ש ה"ב, ה"ח, ובהשגות הראב"ד ה"י שם ד"ה א"א הירושלמי שהעתיק.

footnotes: ⁴⁶ עיין מעשרות פ"א מ"ג; ירוש' שביעית פ"ב ה"ז, ל"ד ע"א; בבלי ר"ה י"ג ב', ועוד בכ"מ.

47. **ואם לאו אסורין בשביעית.**עיין ר"מ פ"ד מה' שמיטה ה"י וברדב"ז שם. ועיין בפאת השלחן סי' כ"ב אות י"ג ואות ט"ו.

48. **פול המצרי שזרעו מתחילה לעמיר וכו'.**בכי"ע חסרה המלה "מתחילה", ובד: מתחילה פול המצרי שזרעו לעמיר וכו'. ומכאן נראה שהמלה "מתחילה" נוספה כאן ע"פ משנתנו, והוכנסה בד שלא במקומה. ובמשנתנו (פ"ב מ"ח): ר' שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן (כלומר, כאורז ודוחן שהולכים בהם אחר השרשה). ר' שמעון אומר אפונין הגמלונין כיוצא בהן. ובמשנתנו הכוונה, שזרען כדי לזרוע אח"כ את זרען.⁴⁷ וכאן דייקה התוספתא ואמרה "שזרעו לעמיר", כלומר, "לעמיר גורנה" (מיכה ד', י"ב), כדי לעשות ממנו גורן.⁴⁸ וכן בירושלמי כלאים (פ"ב ה"ה, כ"ז ע"ד): בשזרעה לעמיר היא מתניתא.⁴⁹ ופירש הרא"ף שם: כשזורען לעמיר לעשות גורן.⁵⁰

footnotes: ⁴⁷ אמנם רש"י (ר"ה י"ג ב' ד"ה פול המצרי) לא פירש כן, אבל בפיה"מ להר"מ למשנתנו כתב מפורש שזרעו כדי לזרוע אותו, ולא לאכול את הזרעונים. ואף רש"י במנחות (ל' ב') סתם את דבריו ולא פירש מהות הזרע. ועיין מ"ש לעיל שו' 11 ד"ה ולכאורה. ⁴⁸ עיין ירושלמי נדרים פ"ז סה"א, מ' סע"ב. ⁴⁹ ובמקבילה שבירושלמי ב"ב פ"ה ה"א, ט"ו ע"א: תמן בשזרען לעמיר, ברם הכא שזרעו לזרע, כלומר, כדי לזרוע אותו, עיין ברש"י ב"ק פ"א א'. ⁵⁰ ובבבלי ב"ק הנ"ל תירוץ אחר, עיי"ש ברש"י ובשטמ"ק.

49. **מתעשרין לשעבר וכו'.**כלומר, דינן כשאר קטניות, והולכין בהן אחר שליש גם לר"ש שזורי, עיין מ"ש לעיל שו' 11 ד"ה ולכאורה.

51. **אף משהשרישו וכו'.**כלומר, אף משהשרישו מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית, ודינן כאורז ודוחן ופרגין וכו', עיין במשנתנו פ"ב מ"ז.⁵¹

footnotes: ⁵¹ ור' יהושע אינו מחלק בין זרע לעמיר וזרע לזריעה. וחולק על ר"ש שיזורי כאן. ועיין בבלי ר"ה י"ד א' ובראשונים שם.

52. **אין מלקטין עשבים מגבי זבל וכו'.**דרכו של זבל שעל גבי השדה להוציא עשבים, ואסור ללקט אותם מעל גביו, מפני שאם צמחו בו דינו כקרקע. ועיין לעיל פ"א שו' 40–41 ומש"ש. ועיין במשנתנו פ"ד מ"א.

54. **אין מוסיפין לא על המשפלות וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"א, ל"ד ע"ג. ובמשנתנו רפ"ג: מאימתי מוציאין (כלומר, בשביעית) זבלים לאשפתות משיפסקו עובדי עבודה (כלומר, וכבר אין כאן חשד שמזבל את שדהו) וכו'. עד כמה מזבלין עד שלש שלש אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך. כלומר, מותר להוציא לכל אשפה עשר קופות בנות חמש עשרה סאין כל אחת, דהיינו לעשות ערימה של מאה וחמשים סאה. ואוסר רבי מאיר לעשות יותר מג' אשפות, ולא להוסיף בכל אשפה על מאה וחמשים סאה.

55. **ר' יהודה או' מוסיפין וכו'.**כסתם משנתנו (מ"ב) הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: נשנית דעת ר' יהודה בשם: וחכמים אומרים. ועיין ר"מ פ"ב מה' שמיטה ה"א וה"ב.

56. **ובלבד שלא יפחות משלש אשפתות לבית סאה.**וכ"ה בד, וכן מעתיק בפ"מ פ"ג ה"ב, וכן בכי"ע (אלא ששם: שפתות). אבל בפירוש הרש"ס (פ"ג ה"א, מ"א ע"א): דתניא בתוספתא ומייתי לה לקמן ר"ש אומר אף על האשפתות ובלבד שלא יפחות מג' משפלות לאשפה. וכ"ה בירושלמי שם ה"ב, ל"ד ע"ג. וקרוב הדבר שהרש"ס העתיק ע"פ הירושלמי. ובס' משנה ראשונה (פ"ב מ"ב) כתב: ואין מוסיפין אשפתות, אבל לפחות כ"ש דשרי, וכן משמע מלשון הר"מ (רפ"ב מה' שמיטה).

57-58. **נתמלאת עוקר מתוך הסהר ועושה אשפתות וכו'.**מתוך לשון הברייתא מוכח שמותר לו לעשות סהר אחר, אחרי שכבר פינה את הסהר הראשון מן הזבל, אעפ"י שיש כאן הערמה גלויה. ומשנתנו (פ"ג מ"ד) הפסיקה כאן במחלוקת רשב"ג ועוד, והסיקה: ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין. ופירשו המפרשים שאחרי שדייר מה שדייר⁵² מוציא משם את הזבל (עיין בר"ש שם ד"ה נמצא מדייר), כדי שיהא לו מקום לצאנו. ולפ"ז בנידון שלפנינו שכבר הוציא את הזבל מן הסהר הראשון הרי יש לו מקום, וקשה למה התירו לו לעשות סהר חדש. אבל מתוך דברי הר"מ (בפיה"מ ובפ"ב מה' שמיטה ה"ד) מוכח שהוא פירש את הסיפא של משנתנו כבבא בפני עצמה, שמותר להוציא זבל מן הסהר,⁵³ כשם שמותר לו להוציא מתוך חצירו. ולפ"ז אין ממשנתנו שום משמעות שצריך לעשות סהר אחר לפני שהוא מפנה את הראשון. ועיין בהשגות הראב"ד (על הר"מ הנ"ל) ובכ"מ שם. וכנראה שמקור הר"מ בפירוש המשנה הוא מכאן. (ח"ד).

footnotes: ⁵² כלומר, דווקא אחרי שהסהר כבר נתמלא זבל, ואין לו מקום לצאנו. ⁵³ וממשנתנו בריש פרקין לא שמענו אלא כשמוציא מתוך ביתו או חצירו, שדרכו לפנות אותם מן הזבל מחמת נקיון. ועיין בפי' הריבמ"ץ ומ"ש להלן ובהערה 57 שם.

59. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הערה 14.

60. **אפי' בית כור וכו'.**דברי ר"י לא מצאתי במ"א, וכנראה שהוא חולק על שאר התנאים כאן. (ה"ד).

60-61. **ר' שמעון בן לעזר או' תוקע יתד באמצע וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"ג, ל"ד ע"ג. ולפי פשוטו משמע שמותר לו לעשות ארבע סהרין בבת אחת, ונמצא מדייר בית שמונה סאין. ובמשנתנו: רשב"ג אומר בית שמנה סאין. ופירש הר"מ בפיה"מ שהן חוץ מן הסהר הראשון,⁵⁴ אבל בתוספתא אין לפרש כן, ולפ"ז חולק רשב"א על רשב"ג. ועיין בס' משנה ראשונה שם ד"ה רשב"ג.

footnotes: ⁵⁴ עיין מ"ש להלן שו' 67. והשוה דברי ר' יוסי בן כיפר שם. ומשם משמע כפירוש הר"מ.

61-62. **היתה כל שדהו בית סאתים לא יעשה כולה וכו'.**ריבמ"ץ פ"ג מ"ד. ובמשנתנו שם: היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין. ובפי' הרא"ש סמ"ד (פי שנים, ל"ד ע"ג): ודוקא בית ד' סאים צריך לשייר אבל אם לא היה עושה כי אם בית סאתים אין צריך לשייר. וכ"ה בפי' הרש"ס, מ"ד ע"א. והוא מוסיף: ופליגא התוספתא. ובס' משנה ראשונה רמ"ד: וה"ה בתחלה כשעושה סהר הראשון אם אין שם יותר מבית סאתים משייר מקצת, אלא דרבותא תני וכו'. ובריבמ"ץ הנ"ל: "היתה שדהו. פי' זה שאמרו מזבל⁵⁵ בית ד' סאין וכו' אבל בשדה מכוונת בית ד' סאין כשמוציא הזבל מן הסהר לא יזבל כל בית סאתים אלא משייר ממנו מקצת וכו' ". הרי לך פירוש חדש לגמרי במשנתנו, והיינו שאינו עושה אשפתות בבית סאתים⁵⁶ בזבל שהוציא,⁵⁷ אלא משייר מהן מקצת. אבל לא שמענו כלל מהו הדין באין לו אלא בית סאתים ורוצה לדייר אותן ולהוציא את הזבל אחרי שביעית. והלכה זו נשנית כאן בתוספתא.

footnotes: ⁵⁵ מתוך דבריו לעיל שם סד"ה המדייר מוכח שפירש "נמצא מדייר בית ארבעת סאין" שהכוונה היא לב' סאין שנשארו בדיר וב' סאין שהוא עושה בהן אשפתות בזבל שהוציא מן הדיר. ⁵⁶ כלומר, בבית סאתים שנשארו פנויות בשדהו (בת ארבע סאין) אחרי שדייר בה סאתים. וברור שנדחק לפרש כן מפני התוספתא כאן שהסמיך אותה לפירושו. ⁵⁷ ולפי פירושו דבוקה הסיפא: ומוציא מן הסהר לבבא שלפניה. ועיין מ"ש לעיל שו' 57–58.

63. **ר' יוסה מתיר.**וכ"ה בד (ר' יוסי). ובכי"ע: וחכמ' מתירין. וצ"ע אם החכמים חולקים אף על משנתנו. עיין מ"ש לעיל בסמוך.

64. **ונותן לתוך סהר אחר.**חוזר על הרישא (רהט"ו), כלומר, שמותר לו לעשות שני סהרים גרידא, עיין להלן.

**ובלבד שלא יחזיר לראשון.**כלומר, כשהתירו לו לעשות סהר שני, ולדייר בית ארבעת סאין, לא התירו אלא שני סהרין דווקא, וצריך להשאר בשני. ואם נתמלא זבל מוציא את הזבל ומשאיר את הצאן, אבל לא יעביר את הצאן בחזרה לראשון.

64-65. **וחכמים מתירין.**מפני שלא אסרו לו אלא שלא יעשה יותר משני סהרין בשדהו, אבל אם אינו סהר חדש, אלא חוזר לראשון, מותר.

65. **עוקר משדה זו וכו'.**בבא זו נשמטה בד, אבל ישנה גם בכי"ע. ופירושה כמו לעיל, שאם כבר דייר שדה אחת ועקר לשדה אחרת, ונתמלא הדיר אסור לו להחזיר את הסהר לשדה הראשונה, אלא מוציא ממנו את הזבל ומשאירו במקומו.

67. **ובלבד שלא יהא בינו לחבירו בית שמנה סאין וכו'.**ר' דוסתאי בר' יהודה סובר כרשב"ג במשנתנו (וכפירוש הר"מ בפיה"מ) שמותר לו לדייר בית שמונה סאים מסביב לסהר הראשון, אלא שלדעתו אין צורך שיהא סמוכין לו ממש, ובלבד שלא ירחיק ממנו כמלואם. ועיין בפ"מ פ"ג ה"ג ד"ה ואפילו ג' חבלים.

68. **בית סאתים.**ר' יוסה בן כיפר סובר כת"ק של משנתנו שלא התירו לדייר אלא בית סאתים אצל הסהר הראשון, אלא שלדעתו אין צורך בסמיכה ממש (ע"י עקירת ג' דפנות, עיין במשנתנו שם) אלא מותר להרחיק ממנו, ובלבד שלא יפסיק כמלואו. ובירושלמי הנ"ל: ובלבד שלא יהא בין סהר לסהר כמלוא סהר.

69. **ובית סאתים זו חולב וגוזז וכו'.**וכן מעתיק בפ"מ הנ"ל. וכן בכי"ע: ובית סאתים זה וכו'. אבל בד משובש: ובית סאתים זה חולב וזה גוזז וכו'. ובירושלמי הנ"ל: אותו המקום חולב בו וגוזז בו וכו', כלומר, ואינו חושש להעמיד שם את הצאן באקראי כדי לחלוב ולגזוז, אעפ"י שהן מטילין שם גללים, ונמצא כאילו מדייר יותר מכשיעור. והטעם הוא שהחליבה והגזיזה מוכיחים עליו, שקשה לעשותן כשהן צפופין בסהר ובסרחון הגללים.

**ומכניס ומוציא דרך עלייה.**בפ"מ הנ"ל: דרך עליה. ובד: בדרך עלייה. ובכי"ע דרך העלייה. ובירושלמי הנ"ל: ומביא את הצאן דרך עליה. ופירושו, שאפילו אם אין חולב וגוזז שם מותר לו להעביר שם את הצאן הנה והנה, אעפ"י שהם מטילין גללים.

69-70. **בכל עושין סהרין וכו'.**ירושלמי הנ"ל, וכנראה שגם לעניין סהר בשביעית צריך מחיצה כמו בשבת, שאם לא כן נמצא כאילו מדייר כל שדהו, מפני שהגדיים יוצאים משם. אבל הר"מ השמיט הלכה זו לעניין שביעית.

70. **באבנים ובמחצלות וכו'.**כסיגנון כל הברייתא להלן כלאים פ"ד ה"ג.

**ובקנים ובקילחות.**בירושלמי ליתא. אבל כ"ה גם בכלאים הנ"ל ולהלן עירובין רפ"ב (בכי"ע רפ"ג): ובקנים ובקולחות.⁵⁸ ואפשר שהמלה "ובקולחות" היא באשגרה ממשנת מנחות פ"י מ"ד.

footnotes: ⁵⁸ כ"ה בכי"ע. וכן בכ"י לונדון שם: בקנים בקולחות.

70-71. **אפילו שלשה חבלים וכו'.**עיין במשנתנו עירובין פ"א מ"ט ומ"י ובתוספתא הנ"ל.

72. **אין מדיירין לא בשבתות וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ג ה"ג, ל"ד ע"ג. ופירושו שאסור לומר לגוי שידייר לו בשבת וכו', ואעפ"י שאינו נותן לו שכר אלא מחזיק לו טובה גרידא, ואעפ"י שאין כאן מלאכה גמורה. ובבבלי מו"ק י"ב א' חסרות המלים "אפילו בטובה". ובכי"מ שם: אין מדיירין שדה בחולו של מועד. וכע"ז היתה הגירסא לפני רוב הראשונים,⁵⁹ ולא נזכרו שבת ויו"ט כלל בבבא זו, ואין מדברים אלא בחוה"מ. ועיין בערוך ערך נער.

footnotes: ⁵⁹ עיין דק"ס שם, עמ' 35, הע' ה'. וכ"ה גם בפי' הר"ש בן היתום, עמ' 53, ובשיטה לתלמידו של ר' יחיאל מפריש, עמ' צ"ט.

73. **אין מסייעין וכו'.**בכי"ע: אין מסיעין (כלומר, אין מסיעין אותם לפנים). אבל כגירסתנו כ"ה אף בירושלמי ובבבלי.

74. **ולנער את הצאן.**ופירושו שאפילו באו מאיליהן אסור לנער את הצאן. ובירושלמי (פ"ג ה"ד): מהו לנערה? מוליכה ממקום למקום, כלומר, כדי שיטילו גללים. ועיין בערוך ערך נער, בשיטת הריב"ב לרי"ף מו"ק פ"ב סי' אלף קע"א ובנ"י שם. ועיין ר"מ פ"ח מה' יו"ט הי"א.

74-75. **אם היו מדיירין לשבתות ולמועדים מותר וכו'.**בד: לשבתות לחדשים ולמועדים וכו'. ובכי"ע חסרה בבא זו. ובירושלמי הנ"ל: ואם היו עושין עמו בשבתות ובימים טובים. ואף לפנינו פירושו כן,⁶⁰ כלומר, אם היו עושין עמו בקבלנות להרבה זמן, וכמפורש בבבלי הנ"ל: אם היה שכיר שבת שכיר חודש וכו'.

footnotes: ⁶⁰ עיין במבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 1110 ואילך.

75. **ר' אומ' מדיירין בשבת בטובה וכו'.**בירושלמי הנ"ל: תני רבן שמעון בן גמליאל אומר בשבת מדיירין בטובה וכו'. ומלשון זו אפשר לפרש שרבי (או רשב"ג) חולק על עצם הדין וסובר שמותר לומר לגוי לדייר בשבת (משום שאין בדיור משום מלאכה גמורה) וביו"ט במזונות וכו'. אבל בבבלי הנ"ל: ר' אומר בשבת בטובה וכו', ולא נזכרה המלה "מדיירין". ומשמע מדברי המיוחס לרש"י ומפסק הר"מ⁶¹ שפירשו שרבי חולק על הסיפא, כלומר, אם היה שכיר שבת או שנה וכו', והוא מחמיר שאף בקבלנות לא התירו אלא בטובה. אבל בר"ח שם פירש שרבי חולק על הרישא, כלומר, אם באו מאיליהן ("אם באו בשבת") מותר להניח לגוי לדייר בטובה וכו', ובחוה"מ אפילו בשכר מותר. וכן פירש הרי"ץ גיאת (ה' חוה"מ עמ' י"ט) שלא העתיק כלל את הבבא "היה שכיר שבת וכו' ". וכן פירש הר"ש בן היתום שם עמ' 53 ובשיטה לתלמידו של ר' יחיאל מפריש עמ' צ"ט ועוד. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' תקל"ז ס"ק י"ד. ועיין מ"ש זקן זקני בקרן אורה במו"ק שם.

footnotes: ⁶¹ פ"ח מה' יו"ט הי"א. ועיין במ"מ שם.

76. **ואפילו נוטל שכרו.**בירושלמי ובבבלי: אפילו בשכר. ופירש הראב"ד⁶² שמותר לדייר לכתחילה במועד ואפילו בשכר, כלומר, לשלם לו בחוה"מ. ועיין גם בשיטה למו"ק שם עמ' ק'. אבל אף הראב"ד מודה שביו"ט אסור לבקש אותו לדייר אפילו אם יתן לו מזונותיו לאחר יו"ט (עיין ברא"ש שם סי' י"ב). ורוב הפוסקים חולקים על הראב"ד גם בנתינת שכר בחוה"מ, עיין בשו"ע או"ח הנ"ל. ועיין בקרן אורה הנ"ל.

footnotes: ⁶² לפי ארחות חיים ה' מועד סי' כ"ג, ח"א, צ"ב ע"ג. ובכל בו סי' ס' הביא כן בשם הר"י.