1. **הפרסאות שביעית שלהן וכו'.**משנתנו רפ"ה, תו"כ בהר רפ"א, ק"ה ע"ד. ואילן זה היה ידוע ליונים ולרומיים בשם (mimusops schimperi) ,persea והוא עושה פירות בשנה זו כשעדיין פירות של השנה שלפניה עליו.¹ ויש סוברים שאילן זה נזכר אף בשם פירשע בכלים פי"ב מ"ח ובתוספתא שם ב"מ ספ"ב.²

footnotes: ¹ תיאופרסטוס תולדות הצמחים ס"ד פ"ב סי' ה'. והעירו עליו כמה חכמים, עיין בפלורה של לעף ח"ג, עמ' 347 ואילך; שם, עמ' 517. ² עיין בפיה"ג כלים סוף עמ' 27 ובהערות שם, ומ"ש לעף הנ"ל.

2. **אמ' לו הרי הן אצלך וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובד"ח ואצל צוקר' בטעות: אמר לו וכו'. ובריבמ"ץ (פ"ה סמ"א): תניא אמרו לו והלא עמך בטבריא וכו', וכן בכפו"פ פמ"ז עמ' תרמ"ז (ד"ר, תי"ח ע"א): תוספות אמרו לו והרי עמך בטבריא וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ה סה"א, ל"ה ע"ד: אמרו לו והרי עמך וכו'. ופירש לנכון בפי' הרש"ס (ע"א רע"ב) שזו היא התוספתא שלפנינו, וכן פירש הרא"ף ובמה"פ שם (ודלא כפירושו בפ"מ).

**ואינן עושות אלא בנות שנתן.**בירושלמי הנ"ל מסיים: אמר להן והרי עמכם בציפורין והן עושות לשתי שנים. ומכאן שתכונת אילן זה היתה משתנה לפי המקום, ובבקעת טבריא היו הפירות מתבשלים בכל שנה. ועיין בפי' הרא"ש למשנתנו ובפי' הרש"ס הנ"ל.

3. **הטומן את הלוף בשביעית וכו'.**במשנתנו (פ"ה מ"ב): הטומן את הלוף בשביעית. ר' מאיר אומר לא יפחות מסאתים וכו'. ופי' המפרשים שדרכם היה ללקוט את הלוף³ ולטמון אותו אח"כ בארץ, כדי שלא יתקלקל.⁴ ובשביעית יש לחשוש שמא יצמח כשהוא טמון בארץ, ומייעץ ר' מאיר שיטמון סאתים בבת אחת ולא יתן עליו עפר יותר מג' טפחים, ודריסת רגלי בני אדם ימנעו אותו מלצמוח.

footnotes: ³ עיין מ"ש לעיל תרומות פ"ט שו' 12, ושם הבאנו בשם לעף (פלורה ח"א, עמ' 214 ואילך) שהכוונה לצמה הידוע בשם Arum. ⁴ לעף הנ"ל לא באר את העניין. ותיאופרסטוס (תולדות הצמחים ס"א פ"ו סי' י') מספר שבני אדם נוהגים להרכין, להטות ([σ]τρέφουσι, כתיקון שנתקבל) את הבצל של ה־Aρος", כדי שלא יחדור השורש לעומק הארץ ויתפשט על חשבון הבצל. במצב מרוכן הבצל מתעבה ומתרבה. ולפ"ז אף לפנינו הכוונה שהיו מלקטים אותו, מרכינים את הבצל, וחוזרים וטומנים אותו בקרקע כדי שיתעבה. ולפיכך אומר ר' מאיר שינהג בשביעית באופן מיוחד, כדי שיהא בטוח שהבצל לא יגדל ויתעבה. ולא התירו לו אלא לטמון אותו בקרקע כדי שלא ירקב, ואף שמונע בהרכנה את התפשטות השורש, לא איכפת לנו, שאינו אלא כמושיב שומר, ובלבד שלא יעשה מעשה העלול להעבות את הבצל. ועיין לעיל פ"ב הע' 37, וכנראה שאינו עניין לכאן. אבל עיין להלן הע' 9.

**ר' מאיר אומ' דרך ארץ וכו'.**וכ"ה בכי"ע, בריבמ"ץ (פ"ח מ"ב), ברשב"ם,⁵ בתוספ' הרא"ש (גיטין ז' ב'), ובפי' הרש"ס כלאים, קכ"ז ע"א (בשם התוספות). ולפ"ז הפירוש הוא שר"מ משלים את דבריו במשנה ואומר שאעפ"י שמותר ליתנו בארץ בתנאים שקבע במשנתנו, מ"מ דרך ארץ הוא ליתנו בעציץ וכו'. ובד בטעות: רבי אומר וכו'.

footnotes: ⁵ לפי תוספ' גיטין ז' ב', מנחות פ"ה רע"א, רשב"א גיטין ז' ב'.

3-4. **כדי שלא יצמח וכו'.**ברמב"ן,⁶ בריטב"א, במאירי⁷ ובחי' הר"ן (גיטין ז' ב') הוכיחו מכאן שאין מטמינין אלא בשל חרס, אבל בשל עץ אין מטמינין אפילו בעציץ שאינו נקוב, מפני שמצמיח בו. וכן הבין הרשב"א הנ"ל (בהע' 5) גם את דברי הרשב"ם. אבל בתוך דברי הרשב"ם עצמו (כפי שהובא בתוספות הנ"ל) אינו מפורש כן, ואפשר שראייתו מכאן היא שסתם עציץ הוא עציץ של חרס, שהרי כאן מזכיר עציץ סתם, ואינו אלא של חרס כפי שמוכח מן הכתוב שמביא. אבל אין מכאן ראיה שעציץ של חרס אינו מצמיח, שהרי הוא טומן את הלוף הגמור בעציץ בלי עפר כלל, ופשיטא שלא יצמיח בעציץ גרידא, כשם שאינו מצמיח באדמה, אם אין עליו ג' טפחים עפר ודורסים עליו. והחולקים על רבינו תם (עיין בתוספ' הנ"ל) יסברו שדווקא בעציץ של חרס הוא משתמר, והוי ליה כאילו טמון בארץ, אבל אם מטמינו בעציץ של עץ הוא מתקלקל, מפני שהעץ מפסיק בינו ובין הארץ, ושמע מינה שעציץ של חרס אינו הפסק ויונק מן הארץ, וממילא אם הוא מלא עפר, דינו כעציץ נקוב. והרמב"ן וסייעתו מפרשים: "שאם היה טומנו בעץ היה יונק וצומח", וצ"ע מנין להם לרבותינו ז"ל דבר זה, ואדרבה התוספתא מביאה ראיה שהחרס שומר על הטמון בו שלא ירקב, אבל אם מטמינו בעציץ של עץ ירקב, כאילו מחזיקו בחוץ. ומה שאמרה התוספתא "כדי שלא יצמח" פירושו שלפיכך טומנו בעציץ ולא בארץ, כדי שלא יצמח. וכן, כנראה, פירש גם הריבמ"ץ במשנתנו.

footnotes: ⁶ גיטין הנ"ל, ד"ה באנו, שם כ"א ב' ד"ה כתבו. ⁷ גיטין שם, עמ' 23. ועיין מ"ש בברכות מ"ז ב' (168 סע"א).

5. **הלוף שעברה עליו שביעית וכו'.**במשנתנו (פ"ה מ"ג): לוף שעברה עליו שביעית, ר' אליעזר אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו, ואם לאו, יעשה חשבון עם העניים. ומפרש בירושלמי שר' אליעזר סובר שעניים גרידא אוכלים אחר הביעור,⁸ ואם עברה שביעית על הלוף שנגמר בששית וריכנו⁹ בשביעית כדינו, אלא שמ"מ צמחו ממנו עלים, הרי אם לקטו העניים את העלים בשביעית,¹⁰ כולם שלהם, כדין ירק שהולכים בו אחר לקיטה. אבל אם לא לקטו את העלים בשביעית והמשיכו לגדול גם בשמינית, יש כאן ספק, שאם אנו אומרים ריכון כעיקור, הרי חלק העניים גדל וכולם שלהם, אבל אם אין ריכון כעיקור יש כאן חלק לבעה"ב בגידולי ששית ושמינית, וחלק לעניים משל שביעית, ומספק עושה חשבון עם העניים ונותן להם חלקם של שביעית. עיין בפי' הרש"ס, ע"ד ע"ב, ובפירושו למשנה שם, ע"ב ע"א. ואשר לאיסור ספחים, עיין בירושלמי שם ובפי' הר"ש למשנתנו ובפי' הרש"ס הנ"ל.

footnotes: ⁸ ור' יהודה שנה בפ"ט מ"ח את משנת ר' אליעזר, כרגיל אצלו, עיין להלן זבחים ספ"ב ומש"ש. ⁹ עיין לעיל הע' 4. וצ"ע בדבר. ¹⁰ ואפילו לפני זמן הבעור. ואעפ"י שבעה"ב ריכנו לפני כן מ"מ לא זכה בו מן ההפקר. ואף אם נאמר שריכון כעיקור, אינו אלא לעניין שביעית גרידא, מפני שצמיחתו מתמעטת, אבל לעניין קניין עדיין מחובר הוא, ויכולים עניים לזכות בו מן ההפקר.

5-6. **ר' ליעזר או' אם שהה שלש שנים וכו'.**ריבמ"ץ ור"ש פ"ה מ"ג, ועיין בפיה"מ להר"מ שם. ובירושלמי (פ"ה ה"ג, ל"ה סע"ד): עשה בארץ שלש שנים וכו'. ובנוסח הרש"ס (ע"ה רע"א): תניא לוף שעברה עליו שביעית, ר' אליעזר אומר אם עשה וכו', וזהו תיקון הרב בעצמו ע"פ התוספתא. ומפרש ר' יסא בירושלמי ששהה ג' שנים לפני שביעית, וריכנו בשביעית (כדינו, כדי שלא יגדל הרבה כדרכו), ועקרו אחרי שביעית. ואם ריכון כעיקור, הוי ליה כאילו נלקט בשביעית וכולו של עניים, ואם אין ריכון כעיקר כל מה שגדל בהיתר הוא של בעה"ב. ולפיכך אם שהה ג' שנים בארץ לפני שביעית, הרי יש לו לבעה"ב ג' חלקים ולעניים רובע ונותן להם רובע. עיין בפי' הרש"ס, ע"ד ע"ב. ועיין ר"ש פ"ה סמ"ג.

8. **במוצאי שביעית מכל מקום.**וכ"ה בד. ובכי"ע: בכל מקום, והיא היא, ופירושו אפילו ממי שאינו מכירו.¹¹ ובמשנתנו (פ"ה מ"ה) ליתא המלים "מכל מקום" אבל הכוונה אחת. ובפי' הרש"ס שם (ע"ו ע"ב): "מאימתי מותר וכו', מכל אדם, ואפילו חשוד". אבל מנאמן מותר ליקח אפילו בשביעית, שבוודאי מן הטמון מוכר.

footnotes: ¹¹ עיין להלן פ"ה שו' 16 ופ"ו שו' 25 ומש"ש.

**ר' יהודה או' מיד.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ושאלו בירושלמי: מה טעמא דר' יודה, כלומר, הרי ר' יהודה אינו חולק על פ"ו מ"ד שירקות אסורים במו"ש עד שיעשה כיוצא בו. ותירצו: גזרו על הלוף ולא גזרו על הירק, ופירש הרש"ס (ע"ז ע"א) שגזרו שלא יקח במו"ש גוף הלוף אבל לא גזרו על ירקו (מפני שאינו חשוב), והכא בירק הלוף עסיקינן. וכע"ז רצה לפרש גם בס' ניר. ועיין בפי' הריבמ"ץ וברש"ס, ע"ז ע"ב. ועיין בפירוש הר"ש והרא"ש ומ"ש ע"ז בס' משנה ראשונה. ופירוש הירושלמי קשה מאד. ועיין בבאור הגר"א אלא שהגהתו מתנגדת לכל הנוסחאות (כי"ל, כי"ר ונוסח הרש"ס).

8-9. **מעשה והיינו בעין כושי וכו'.**ירושלמי הנ"ל. ופירושו שעין כושי הוא מקום של כותים (עיין ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד, מ"ד ע"ד; בבלי שם ל"א סע"א) וכולם חשודים על השביעית. ומ"מ אכלו שם לוף לפני שרבה החדש.¹²

footnotes: ¹² עיין מ"ש על מקום זה ר"ש קליין בירושלים של לונץ ח"י (תרע"ד), עמ' 142.

9. **במוצאי החג של שביעית.**בירושלמי לנכון: במוצאי החג של מוצאי שביעית. וכן מעתיקים משם גם בריבמ"ץ ור"ש פ"ה מ"ה.

10. **ומוצאי פסח היה.**ופירשו הראשונים¹³ שמה שאמרו החכמים במשנתנו הנ"ל: משירבה החדש, פירושו מפסח ואילך. אבל הר"מ (פ"ד מה' שמיטה ה"ח) סתם כלשון משנתנו ולא קבע שיעור. וכנראה שסבר שאין מכאן ראיה, אלא מעשה שהיה כך היה, ומרגל לרגל נתחלף להם, כפירוש הרש"ס, ע"ז ע"ב. ועיין מ"ש להלן שו' 44 ד"ה עד.

footnotes: ¹³ הריבמ"ץ, הר"ש, הרא"ש והר"א מלונדריש בפ"ה מ"ה (עיין תיו"ט שם).

10-11. **אין מוכרין פירות שביעית וכו'.**מסתימת לשון התוספתא משמע שאין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית אפילו כל שהוא. ולהלן (פ"ו ה"כ) מבואר שמוכרין לו מזון שלש סעודות, אפילו בדבר המתקיים. וטעם הדבר יתבאר להלן.

11. **אחד זרעים הנאכלין.**הברייתא מבארת את דבריה, שאין מדברים כאן בפירות שסתמן לאכילה, אלא בזרעים שדרכם לזרוע. וטעם האיסור הוא לא מפני עור לא תתן מכשול, שהרי אפשר לתלות שלאכילה הוא קונה, ולכל הפחות אפשר היה להתיר למכור לו מזון ג' סעודות (כמפורש להלן פ"ו שו' 36). אלא טעם האיסור הוא שאנו חוששים שמא יזרע אותם למוצאי שביעית,¹⁴ ונמצא המוכר מאבד אוכלי אדם כשהוא מוכרם לזריעה לחשוד,¹⁵ והאיסור הוא עליו. תדע לך שהוא כן שהרי בפירוש התירו (פ"ה מ"ח) למכור לו בשביעית זרעים של ששית, אפילו בשעת הזרע, ואין חוששין שמא יזרע בשביעית. ואפילו אם יזרע בשביעית, אין כאן שום איסור על המוכר (שהרי מכר לו זרעים של ששית), והלוקח בלבד עובר, ומטעם לפני עור גרידא אתינן עלה, ובכל מקום שיש לתלות, אינו עובר. אבל בשעה שהאיסור הוא על המוכר, אין סומכין על "תולין". וכן מפורש בבבלי (ע"ז ט"ו ב'): והרי שדה, דאדם מצוה על שביתת שדהו בשביעית, ותנן וכו' וב"ה מתירין מפני שיכול להובירה. ופירשו בתוספות:¹⁶ "והרי שדה וכו', דאע"ג דאם יהיה ברשות ישראל זה כשאחר חורש בה בשביעית הוה עליו איסורא דאורייתא, ולא החמירו חכמים משום גנאי זה שלא למכור ע"י תלייה". הרי לך שלא התירו אלא "למכור" שדה ניר בשביעית ע"י תלייה, מפני שאם אפילו יזרע את השדה, אין על המוכר שום איסור, שהרי כבר יצאה מרשותו, ובמכירת שדה עצמה אין שום איסור. אבל אם מוכר לו פירות שביעית לזרוע במוצאי שביעית, הרי המוכר הוא שעבר שהוציא פירות שביעית מידי אכילה.

footnotes: ¹⁴ ואעפ"י שאינו חשוד לזרוע את שדהו בשביעית. ¹⁵ עיין בפיה"מ להר"מ פ"ב רמ"י. ¹⁶ שם סד"ה מי. ואני מעתיק מלשון תוספ' ר' אלחנן שהוא מבורר יותר.

11-12. **ואחד זרעים שאין נאכלין.**כלומר, אפילו זרעים שאינם מאכל אדם אסור למכור לחשוד, שהרי אף אוכלי בהמה אסור לאבד. והתוספתא דייקה בלשונה ונקטה "חשוד על השביעית", כלומר, חשוד במפורש. עיין להלן סוף מעשרות ובירושלמי שם ספ"ה ובמה"פ שם ד"ה אמר ר"י. וכל האיסור כאן הוא מחמת גרם איבוד פירות שביעית, ולא מחמת לפני עור, כמו שמוכח ממשנתנו, וכמו שכתבנו לעיל. ועיין מ"ש לעיל ספ"ג ולהלן בסמוך.

12. **לא ימכר לו שדה בשביעית וכו'.**בבבלי ע"ז (ט"ו ב'): ותנן בש"א לא ימכור לו שדה ניר בשביעית¹⁷ וכו'. וכן בפי' הרש"ס (פ' רע"א): תניא בתוספתא בש"א לא ימכור לו שדה ניר.¹⁸ ופי' במאירי "שדה ניר, כלומר, אפילו שדה ניר שהיא מוכנת לזריעה, ב"ה מתירין". ואפשר ששדה ניר דווקא לאפוקי שדה זרועה מערב שביעית ולא הביאה שליש, או שדה אילן, מפני שהאיסור הוא עליו, עיין מ"ש לעיל בסמוך ולעיל ספ"ג.

footnotes: ¹⁷ שתי מלים הללו נשמטו בכת"י מינכן. וכן בס' המקח והממכר לרב האי (שי"ב סי"ב): לא ימכור אדם שדהו בשביעית. אבל בכת"י של ביה"מ כאן, ובראשונים כבהוצאות שלפנינו. ¹⁸ כנראה שהוא תיקון הרב ע"פ הבבלי.

12-13. **ובית הלל מתירין.**בבבלי הנ"ל מוסיף: מפני שיכול להובירה. וכן מעתיק ברש"ס הנ"ל בשם התוספתא. ועיין ר"מ פ"ח מה' שמיטה ה"ו. ודוקא כאן מתירים ב"ה, מפני שאין על המוכר איסור כלל אם החשוד זורע את שדהו, ובאיסור לפני עור כל היכא דאיכא למיתלי תלינן, כמבואר בבבלי שם. ועיין במשנתנו פ"ה מ"ח.

13. **מנהר דרומה של כזיב והלך.**וכ"ה בד, בכי"ע (של אכזיב ואילך) ובכפו"פ פי"א עמ' רע"ח. וכ"ה ("מנהר דרומה") גם להלן חלה פ"ב ה"ו בכי"ו ובד, ובכפו"פ הנ"ל, עיין מש"ש. והכונה היא, כנראה,¹⁹ לנהר אל־מפשוח, כארבע מילין דרומה לכזיב.²⁰ וברייתא זו מפרשת את משנתנו רפ"ו, ואומרת שא"י שכבשו עולי בבל גבולה הצפוני הוא מן הנהר לדרומה של כזיב,²¹ וכזיב עצמה כסוריא היא. ועיין לעיל דמאי פ"א שו' 9 ומש"ש.

footnotes: ¹⁹ עיין מ"ש הר"ש קליין בידיעות המכון למדעי היהדות ח"א, עמ' 72, הע' 2. ²⁰ במהרי"ט ח"א סי' פ"ד: "ותניא בתוספתא איזהו א"י מנהר דרומה של כזיב, ואולי יהיה זה הנהר שאומרים העולם שהוא גבול א"י, ושמו שגור בפי הכל, ישראל וגוים, שקורין לו בערבי וואדי אלקאסומיאה, והשם מוכיח שהוא לשון חלוקת הארץ, ומרגלה בפומייהו דאינשי שמהנהר ולפנים א"י הוא, ואני לא עמדתי על המקום לבחון את הדבר". ובאמת וואדי אל-קסומיה הוא הגבול הטבעי של א"י, וצדקו יושבי צידון שחשבו את עצמם ליושבי חו"ל, שהרי וואדי זה הוא לדרום צידון, אבל הוא לצפונה של כזיב, בין צור לצידון. והתוספתא כאן לא כיוונה לו. ורבינו נזהר וכתב "ואולי", "ואני לא עמדתי וכו' ". ²¹ ועיין גם להלן שו' 23 ר"ה וריש מייא ומש"ש.

13-14. **סמוך לעמון ומואב ארץ מצרים שתי ארצות הן וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובכפו"פ הנ"ל ממשיך את המלים "סמוך לעמון ומואב" להלכה שלפניה, ומעתיק: מנהר דרומה של כזיב סמוך לעמון ומואב. וזו היא פליטת הקולמוס של הרב, והנכון כמו שהעתקנו, וכן מוכח מן הירושלמי. אלא שאף לפנינו צ"ל: [ול]ארץ מצרים, כגי' הירושלמי להלן. ובירושלמי (פ"ו ה"א, ל"ו רע"ד): הקונה בעמון ומואב מהו וכו'? אשכח תני סימן (בכי"ר: סומך) לעמון ומואב ולארץ מצרים שתי ארצות, אחת נאכלת וכו'. והשאלה היתה על עמון ומואב ומצרים שנהגו בהן מעשרות אף בשביעית (עיין ידים פ"ד מ"ג), ושלשתן סמוכות לא"י (עיין ידים הנ"ל), מה דינן לעניין שביעית, אם הן נאכלות ונעבדות או נאכלות (עיין הפירוש להלן) ואינן נעבדות. וכבר ראו הראשונים²² שעבר הירדן וארץ עמון ומואב הן לאו היינו הך, ועבר הירדן היא כא"י לעניין שביעית (משנתנו פ"ט מ"ב, ולהלן פ"ז הי"א, עיין מש"ש). ולהלן הי"א מנו את הערים שבגבול א"י שכבשו עולי בבל, ורואים משם ברור שהוציאו עמון ומואב מתוך עבר הירדן. ברם קו הגבול לא היה שוה, ובדרום נמשך עד חשבון (עיין להלן פ"ז שו' 30), ולא עוד אלא כשרבה הישוב הכניסו לתוך א"י כמה ישובים שהיו נחשבים מקודם כחו"ל. כן, לדוגמא, הכניסו לגבולות א"י כמה עיירות בתחום נוה,²³ כמפורש להלן ה"ח. והנה במשנת ידים הנ"ל מפורש שמעשרין בעמון ומואב בשביעית, ולפי פשוטה משמע שהיא נעבדת ונזרעת.²⁴ אבל אפשר להדחק ולפרש שארץ עמון ומואב היא כמקומות שכבשו עולי מצרים, והיא אינה נעבדת, אבל נאכלת, כלומר, אין בה דין ספחים כלל,²⁵ וכל מה שזרעו לפני שביעית מותר לאסוף בשביעית, ואינו הפקר (שהרי אחרת אין לצייר דין מעשרות). ופשט הירושלמי את השאלה שהתחלנו בה מן הברייתא שלנו. ופירושה שהמקומות הסמוכים לעמון ומואב,²⁶ כלומר, העיירות שבין גבולות עבר הירדן ובין עמון ומואב,²⁷ וכן העיירות שבין גבולות א"י וגבולות מצרים, יש מהן שנאכלות ונעבדות, ומכאן שעמון ומואב עצמן בוודאי נאכלות ונעבדות.²⁸ ועיין מה שהאריך בכפו"פ פמ"ז סוף עמ' תר"ל ואילך, תשב"ץ ח"ג סי' קצ"ח וסי' ר', ומ"ש בברכי יוסף או"ח סי' תפ"ט.

footnotes: ²² עיין בר"ש ידים פ"ד מ"ג, תוספ' חגיגה ג' ב', יבמות ט"ז א' ועוד. ²³ שהוא בצפון עבר הירדן ממזרח לים כנרת, על קו האורך של עמון ומואב בדרום. ²⁴ כפירש"י בחגיגה ג' ב', יבמות ט"ז א' וחולין ז' א'. ועיין במהרי"ק פ"א מה' תרומות ה"ה. ²⁵ עיין בשו"ת הרמב"ם סי' קל"ו, עמ' 133, ומ"ש להלן פ"ז שו' 23–24. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ו מ"א ומ"ש במבוא לה' הירושלמי של הר"מ, עמ' ז'. ²⁶ ואף בירושלמי הנ"ל צ"ל: סימך לעמון וכו', עיין מ"ש להלן שו' 62. ²⁷ עיין להלן שקלים פ"ב ה"ג: הרי זו מעמון ומואב ומכרכין המוקפין לארץ ישראל. ²⁸ ועיין בהמשך הירושלמי שם מה שנשאו ונתנו בדין ארץ עמון ומואב עצמה. ועיין בס' ניר שם. ונעלם לפ"ש מעיני כל המפרשים והמציינים שהירושלמי הובא בלקוטות הרמב"ן שבועות ט"ז א', ובשמו (בכמה שינויים) בריטב"א מהדו"ק כת"י (לפי ס' יד יהודה לר' יהודה אשכנזי, שאלוניקי תקע"ו, כ"ה ע"א). ועל פיהם צריך לתקן בהוצאות שלנו: א " ר ז ע י ר א (וכן בכי"ר: זעירה) קשיתה קומי ר' יסא לית עמון ומואב דמשה וכו', עיי"ש שפירשו את כל הסוגייא. ולפי המסקנא יוצא שם שחשבון פטורה. ועיין להלן פ"ז שו' 30 ומה שהאריך בפי' הרש"ס כאן, צ"ד ע"ב ואילך.

14-15. **או נאכל ונעבד או לא נאכל ולא נעבד.**כ"ה בכל הנוסחאות, וקשה להגיה. ופירושה שלא הנהיגו דינים מיוחדים בעיירות הסמוכות, וכשאסרו את הסמוכות לא"י עשו אותן כא"י גמורה (עיין להלן ה"ח), והעיירות לצד עמון ומואב ומצרים הן כחו"ל גמורה. ובירושלמי הנ"ל: אחת נאכלת ונעבדת ואחת נאכלת ולא נעבדת. ולפי מסורת זו לא עשו את העיירות הסמוכות לא"י כא"י ממש ואסרו שם עבודה בשביעית, אלא שאין דין ספחים נוהג בהן.²⁹ ולפי שתי הגירסאות אפשר לפשוט את השאלה שארץ עמון ומואב נאכלת ונעבדת, וכפשוטה של משנת ידים הנ"ל, וכפירש"י הנ"ל (בהע' 24).

footnotes: ²⁹ כפי' הר"מ בשו"ת שלו הנ"ל (הע' 25).

15. **הסמוכות לספר מושיבין עליהן שומר וכו'.**וכ"ה בד ובכפו"פ פ"י עמ' רי"ג. ובכי"ע: מוסיפין עליהן שומר. ובר"מ ספ"ד מה' שמיטה: עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבין עליהם נאמן, כדי שלא יפוצו וכו'. וברדב"ז שם: אע"ג דבשאר עיירות אין מושיבין שומרים לפי שהכל הוא הפקר,³⁰ מ"מ העיירות שהם בסוף גבול א"י מושיבין שומרים.³¹

footnotes: ³⁰ במכילתא דרשב"י (כ"ג י"א), עמ' 157: יכול יהא מושיב עליה שומרין עד שתגיע שנת הביעור ויתננה להן, ת"ל ונטשתה. כלומר, אסור להושיב שומר אפילו על מנת לחלק בשעת הביעור את הפירות לעניים. ³¹ ושוב כתב שם: ואיכא לספוקי אם באו עכו"ם בכלל ישראל לזכות בפירות שביעית אם מונעין אותן וכו'. ועיין מ"ש הרדב"ז שם פ"ה הי"ג. ועיין ירושלמי פאה פ"ו ה"א, י"ט ע"ב, ומ"ש להלן פ"ה שו' 46.

16-17. **עיירות המותרות בתחום ניוי ונאסרו וכו'.**וכן בכי"ע: בתחום נואי. וכן בד: בתחום גיתו, וצ"ל: ניבו. וכן בכפו"פ (פמ"ז עמ' תרל"ו): בתחום נוי ונאסרו. ואין להגיה. וכן יוצא ברור מן הירושלמי (דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ד): א"ר מנא³² הדא דאת אמר בראשונה אבל עכשיו יש [עיירות אחרות שהחזיקו בהם ישראל שהם אסורות. אילו עיירות אסורות בתחום]³³ סוסיתה³⁴ וכו', אלו עיירות שהיו³⁵ מותרות בתחום נבי³⁶ ונאסרו (כ"ה בכי"ר), צור וצייר וכו'. והעיר נואי, נוה, נינוה, היא בבשן, עיין בגיאוגרפיה היסטורית של א"י של מיכאל אבי־יונה עמ' 153 ואילך.

footnotes: ³² וכ"ה גם בכי"ר. וביריעות החברה לחקירת א"י ש"ו, עמ' 29, נעתק משם שלא בדיוק. ³³ כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס, ולפנינו נשמט בט"ס. ³⁴ ובי סוסייתא. וכנראה שצ"ל: נבי וסוסייתא וכו', כלומר, הירושלמי רומז לברייתא שלנו, שהוא מביאה להלן שם, ומעתיק מקודם ה"י (שו' 20) שלהלן, עיין מש"ש. ³⁵ כ"ה בכי"ד, ולפנינו בטעות: שהן. ³⁶ כ"ה בכי"ל ובנוסה הרש"ס. ובכי"ר: נביא (אלא שהמלה בתחום חסרה שם בטעות), והיא נואי שלפנינו. ובירושלמי בדפוסים בטעות: נכי. ואסרו אותן אח"כ מפני שנתיישבו בהן ישראל וקנו שם את השדות, עיין מ"ש לעיל, עמ' 313 שו' 35 ד"ה ברם. ועיין מ"ש להלן שו' 20, ומ"ש להלן כלאים פ"ב שו' 63 ד"ה כגון.

17. **כגון ציר וצייר.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובירושלמי הנ"ל: צור וצייר, ובכי"ר שם: צורן צייר (וצ"ל: צור וצייר). והיום צריא, לצפון מזרח נוה, וצייר היא אולי טרייא לדרומה של צור הנ"ל. (הר"ש קליין בספרו עבר הירדן היהודי עמ' 42. ועיין אבי־יונה הנ"ל).

**וגשמי וזיזיון.**וכ"ה בירושלמי כי"ר. ובד: ונשמי וכו'. ובכי"ע: וגושמי וזיזין. ובירושלמי שלפנינו: וגשמיי וזיויין. והיום ג'סים לצפון נוה, וזיזון לדרום מערב נוה. (קליין ואבי־יונה הנ"ל).

**ויגרי טב.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובירושלמי: ויגדי חטם, כלומר, גלי חטם, והיום עתמן למזרח זיזון (קליין הנ"ל). ועיין ת"י במדבר ל"ד, ט' (והכוונה שם כנראה למקום אחר).

**ודנב חורבתא.**וכן בכי"ע: דנב (אצל צוק' בטעות: רנב) וכו'. ובד: ודגב חורבתא. ובירושלמי: ודבב חרבתיה. ובכי"ר שם: ונדב חרבותה. והנכון כלפנינו וכי"ע, והכוונה למקום אלדנבה ממזרח לנוה (קליין הנ"ל).

17-18. **וכרכא דבית חרב.**בד: וברכה וכו'. ובכי"ע: וכורכא וכו'. ובירושלמי: וכרכה דבר הזרג. ובכי"ר שם: דבר הורג. והר"ש קליין (הנ"ל) מעיר: המבצר הזה לא נודע היום, אבל שמו "חזרג" מראה שהוא יסוד ערבי־נבתי. ועיין בידיעות המכון לחקה"ש העברית ח"ה עמ' קס"ט הע' 2.

18. **עיירות האסורות בתחום וכו'.**וכ"ה בירושלמי (דמאי פ"ב ה"א, כ"ב רע"ד), ומשמע שם שהעיירות הללו לא היו מותרות מעולם. ועיין כפו"פ פמ"ז עמ' תרל"ו.

**ציר אשנץ וכו'.**בד: צורא שנץ וכו', וצ"ל: צור אשנץ. ובכי"ע: צור שנץ וכו'. ובירושלמי הנ"ל: בתחום צור שצת וכו'. ובכי"ר שם: שבתחום עכו שיצת וכו'. והעיירות הללו הן בסביבת סולמה של צור, בין צור ובין עכו. ואם גירסת כי"ר נכונה, נראה שבזמן האמוראים היו העיירות הללו שייכות לתחום עכו.

**ובצת ופומא ציבא.**וכ"ה בכי"ע. ובד: וכצת וכו'. ובירושלמי: ובצת ופי מצובה. והכוונה, כנראה, לכפר אל־בצה (דרומה מסולמה של צור) ולחורבת מעצובה (דרומית מזרחית מאל־בצה).³⁷ ועיין אבי־יונה הנ"ל עמ' 149. [ועיין בידיעות החברה לחקירת א״י שי״ד 43.]

footnotes: ³⁷ עיין מ"ש ר"ש קליין, ארץ הגליל, עמ' 159.

19. **וחניתא עיליתא וחניתא ארעיתא.**וכן בירושלמי: וחנותה עלייתה וכו'. והכוונה לחורבת חנותא, מזרחית צפונית מחורבת מעצובה הנ"ל. ומן המקורות כאן משמע שחניתא היתה מקצתה על הגבעה ומקצתה למטה. והיום יש בסביבה ההיא ישוב יהודי בשם זה.

**ריש מיא ובית בדיא.**בד: דאשמיא ובית מזיל כריא. ובכי"ע: דשמיא ובית כריא. ובירושלמי: ובית בדיא וראש מיא. וכן בכי"ר שם: ובית בדיה וראש מייה. ומכיוון שכל העיירות כאן הן בסביבות סולמא דצור, הרי מסתבר שאף ריש מיא ובית בדיא הן בסביבה זו. ואשר לגירסא "בית כריא" הוא כנראה כינוי לגנאי לבית בדיא, עיין בבלי ע"ז מ"ו א' ובמקבילות.

**ועומק ומזון.**בד: ועמק מזיל. בכי"ע: ועמק ומזיין. ובירושלמי: ואמון ומזי. ומסתבר שגם לפנינו צ"ל: ועמן ומזיין. והנה מזי היא בוודאי חורבת מזי על יד סולמא דצור, כפי ששערו לנכון החכמים האחרונים. ואשר לאמון (עמן), הוא אולי חורבת חמון בנחלת אשר (יהושע י"ט, כ"ח), ע"י עין חמול צפונה למזי. והגליליים הביעו חמון-אמון, עמון.

20. **שחייבות במעשרות בתחום סוסיתא וכו'.**וכ"ה בכפו"פ פ"ה עמ' נ"ד (ד"ר ט"ז ע"ב). ובד: בתחום ציציתה. ובכי"ע: בתחום ציצית. והיא היא, והכוונה לעיר היוונית היפפוס (בעברית: סוסיתא) שבדרום מזרח לים כנרת, מול טבריא שבחוף המערבי. ובכפו"פ שם הקשה מתוספתא אהלות (פי"ח ה"ד) שמפורש שם: עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סוסיתא וחברותיה וכו', אף על פי פטורות מן המעשר ומן השביעית וכו'.³⁸ ברם מן הירושלמי (דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ד) שהעתקנו לעיל (שו' 16–17) מוכח שהעיירות הללו היו פטורות בראשונה (כתוספתא אהלות), ונאסרו אח"כ (כלעיל). וכאן מפורש שמדברים בחיוב מעשרות, ובירושלמי הנ"ל: אלו עיירות אסורות בתחום סוסיתה וכו'. וכנראה שמתחילה הטילו עליחן חיוב מעשרות (כעמון ומואב ומצרים) ואח"כ אסרו אותן גם בשביעית, ועשאון כא"י, עיין מ"ש לעיל הע' 36.

footnotes: ³⁸ ועיין בתס"ר שם ח"ג, עמ' 154. וכן בירושלמי כאן (פ"ו ה"א, ל"ו ע"ג) מפורש שסוסיתא פטורה מן המעשרות. ותירץ בכפו"פ שסוסיתא לחוד ותחום סוסיתא לחוד. ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' מ"ז. ופשיטא שסוסיתא לחוד וכפר סיסאי (שהוא בצפון א"י) לחוד.

**ועינישת ועין תרעא.**בכי"ע: ועיני שת וכו'. ובכפו"פ הנ"ל: עושית (וחסר שם "עין תרעא"). ובירושלמי הנ"ל: עיינוש ועין תרע. ועכשיו נמצא בצפון סוסיתא מקום בשם: אל עוניש. (קליין עבר הירדן היהודי עמ' 37. ועיין אבי־יונה הנ"ל עמ' 158).

21. **ורומברך.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ורומכוך (ובכפו"פ הנ"ל ליתא). ובירושלמי ורם ברין. ובכי"ר שם: והם (צ"ל: ורום) בריך. כנראה שהכוונה למקום בריקא לדרום סוסיתא. (קליין שם).

**עין יעריט וכפר יערים.**בד ובכפו"פ הנ"ל: עין יערים וכו'. ובירושלמי: ועיון ויעדוט וכפר וחרוב. ובכי"ר: ועיין ויעריט וכפר יחריב. ועיין אבי־יונה הנ"ל עמ' 158.

**רגב צפיא.**בד: דכב חצפיא. בכי"ע: דנב צפיה. בכפו"פ: דנב הצפיח. ובירושלמי: ונוב וחספיה. והיום נמצא מקום "נב" למזרח עוניש הנ"ל, וחספין לצפון נב (קליין ואבי־יונה הנ"ל).

**וכפר צמח וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. ובכפו"פ: וכפר צמר. ובפי"א עמ' ר"ע (ד"ר, ס"ג ע"א): וכן כפר כמר הנזכר בתוס' בתחום סוסיתא זכרנוהו פ"ה. והעיקר כלפנינו, והוא כפר צמח (סמך) בדרום ים כנרת. (קליין הנ"ל).

22. **תחום ארץ ישראל וכו'.**בספרי עקב פי' נ"א, הוצ' הר"א פינקלשטין עמ' 117: תחומי ארץ ישראל עד מקום שהחזיקו עולי בבל וכו'. ובירושלמי (פ"ו ה"א, ל"ו ע"ג): תחומי ארץ ישראל כל שהחזיקו עולי בבל וכו'.³⁹

footnotes: ³⁹ וכל שמות המקומות נחקרו ע"י רא"מ לונץ בירושלים שהוציא לאור חי"א-י"ב (תרע"ז), עמ' 290 ואילך, ור"ש קליין בשנתון של צינצינטי ש"ה (1928), עמ' 197 ואילך, ונוסח התוספתא בעמ' 214 ואילך. ועל פיהם אני קובע כאן את המקומות.

22-23. **פרשת אשקלון וחומת מגדל שר ושינה ודור.**בד: וחומר מגדל שרשינה ידור. ובכי"ע: חומת מגדל שרשן דקיסרי ושורא דרור. ובכפו"פ פי"א עמ' רע"ח (ד"ר, ס"ה ע"א): עוד שם (כלומ' בתוספתא), תחומי ארץ ישראל פרשת אשקלון ושורא דעכו (עיין להלן). ובספרי הנ"ל: פרשת אשקלון חומות מגדל שרשן דור וכו'. ובירושלמי הנ"ל: פרשת חומת מגדל שיד ושינ' דרור. ובכי"ר שם: פרשת דשקלין⁴⁰ חומות מגדל כר ושינה דרור. ובריבמ"ץ (פ"ו מ"א): פרשת חומת מגדל שיר. ויש שונין מגדל שד. וכל המקומות הללו ידועים לנו, ופרשת אשקלון היא הדרך הצדדית הפורשת מדרך המלך ההולכת מאשקלון לצדון, ומגדל שרשן הוא מגדל סטרטון של קיסרי,⁴¹ ודור היא דאר, על חוף הים, לצפונה של קיסרין.

footnotes: ⁴⁰ צ"ל: דאשקלון. וכן מפורש להלן שם, ל"ו רע"ד: אני לא שמעתיה מר' חייה הגדול אלא מפרשת אשקלון ולחוץ. ⁴¹ עיין בבלי מגילה ו' א', בדק"ס שם, עמ' 17, הע' ב', מגילת תענית הוצ' ליכטנשטיין, עמ' 63 ועמ' 71 ובמבוא שם, עמ' 25.

23. **ושורה דקיסרה שורה דעכו.**וכ"ה בד (דקיסרא). ובכי"ע, בספרי ובירושלמי חסרות המלים "ושורה דקיסרה". ואין ספק שגם לפנינו צריך למוחקן, והוא גליון שבא לפרש מגדל שר, עיין לעיל גירסת כי"ע. ובספרי בעברית: וחומות עכו.

**וריש מייא דגעתין וגעתין גרמא וכברתא.**וכ"ה בד (אלא ששם בטעות: וזעתון גרמא). ובכי"ע: כבריתא⁴² ריש מעון רגעתן ורגעתן גרמא. ובספרי: וראש מגיאתו וגיאתו עצמו כברתא. ובירושלמי: וקציריא דגלילא (עיין להלן) וכברתה וכו' וראש מי געתון וגעתון עצמה.⁴³ וגעתון היא כרבת געטון שעל נהר מפשוח, כעשרה קילומיטר לדרום מזרח כזיב, וראש מי געתון הוא ראש הנהר, עיין לעיל שו' 13 ומש"ש. (הורוביץ, א"י ושכנותיה, ערך געתון, עמ' 219). וכברתא היא כרבת אל־כברי, כחמשה קילומיטר לדרום מזרח כזיב. (הורוביץ הנ"ל ערך גברה, עמ' 185).

footnotes: ⁴² היו"ד של כבריתא נמחק בכת"י ע"י קו למעלה. ⁴³ שני המקומות הללו באים בירושלמי אחרי "וממציא דאבהתא", מקום שנקרא להלן בתוספתא: ומציא דגתא. עיין להלן הע' 54.

24. **וכזניתא וקצטריא דגלילא.**וכן בד: וכזניתא וקצטרי' דגלילה. ובכי"ע: אגר זניתא (כלומר, גל זניתא, חורבת זניתא) וקצטרא דגליל. ובספרי: ובית זניתא קצרא דגלילא. ובירושלמי: וקציריא⁴⁴ דגלילא. וכברתה ובית זניתה. וגם לפנינו צ"ל: ובזניתא, בי זניתא, בית זניתא. והכוונה לכרבת זויניתא, כקילומיטר לצפון מזרח כברתא הנ"ל. (הורוביץ שם ערך בית זניתא, עמ' 133). וקצטרא דגלילא הוא מגדל כרבת גליל, כשלשה עשר קילומיטר לצפון מזרח כזיב. (הורוביץ שם ערך גליל עמ' 212).

footnotes: ⁴⁴ בכי"ר: וקצרייא. בריבמ"ץ: וקצריא. בנוסח הרש"ס: וקצרא.

**וקובעיא דראתון ומילתא דכור וכוריי רבתא.**בד: וקובעאיא דראתין ומלתא דכו' וטריי רבתא. ובכי"ע: וקביא רעיתא וכו' מומתא דבור (והשאר ליתא). ובספרי: קבייא דעייתא, מצייא דעבתא (עיין להלן) כמותא דביריין. ובירושלמי: וקובעיא ומילתא דביר⁴⁵ ובוריי (בכי"ר: וכוריי) רבתא. והנה נוסח כי"ע המקויים ע"י גירסת הספרי: קבייא דעייתא, הוא בלי ספק נכון, ואף בכי"ו צ"ל: קובעייא דיעייתון. וכבר קבעו לונץ וקליין (עיין הע' 39) שהכוונה לכפר עיתא, רחוק כשלשים קילומיטר מצפון מזרח גליל הנ"ל. אלא ששניהם לא עמדו על פירוש המלה "קבייא". והנה מסביב הכפר נמצאים כמה מקוואות מים.⁴⁶ ואין ספק שהכוונה למקוואות הללו. ובסורית קבא היא מקוה מים, והיא מלה שמית עתיקה, עיין ברוקלמן מלון ללשון סורית (עמ' 640) ערך קבא, קביא וקביתא.⁴⁷ וקבייא דעייתא, פירושו המקוואות של עייתא. ומילתא דכור, הוא הקיר של כור,⁴⁸ והכוונה לכרבת אל־כורא הרחוקה כשמונה קילומיטר למזרח צפון עייתא.⁴⁹ וכוריי⁵⁰ רבתא, פירושו כוריי הגדולה, והיא כרבת אל־כורייה הרחוקה כמהלך שתי שעות וחצי מצפון מזרח כרבת אל־כורה הנ"ל.

footnotes: ⁴⁵ בכי"ר: דבור. בריבמ"ץ: דכור. בנוסח הרש"ס: ומילחא דכור. ⁴⁶ עיין מ"ש M. V. Guérin בספרו Description de la Palestine etc., ח"ג כרך ב', עמ' 119. ⁴⁷ וקובעייא הוא כתיב אחר של קבייא. וכן בירושלמי חלה (פ"ב ה"ו, נ"ח רע"ד): קבייא (כלומר, קבים), אבל בכי"ר שם: קובעייה. ⁴⁸ כמו שפירש לנכון ר' יהוסף שווארץ בתבואות הארץ ח"א (למברג 1865), עמ' י"ט. והתרגום מתרגם כן סוללה שבמקרא. ובעברית מלוא, בניין מבוצר. ⁴⁹ ובספרי הנ"ל צ"ל: במותה (כגי' הילקוט) דכריין (כגי' כי"א שם). ובכי"ע צ"ל: בומתה רכור. ⁵⁰ כגי' כי"ו וירושלמי כי"ר. וכן בד כאן צ"ל: וכוריי (במקום: וטריי).

25. **ותפניא וסנפתא וסחרתא דיתר.**וכ"ה בד (וסנפתה). ובכי"ע: תפלית סניפתא וסחרתא דיתיר. ובספרי: פחורתא דיתר וכו' ספנתא (ותפניא לא נזכרה שם) וכו'. ובשנו"ס שם: סחורתא, סהירתא, נחורתא, נהורתא וכו'. ובירושלמי: תפניס וסנפתה (בכי"ר וריבמ"ץ: וספנתה, כגי' הספרי) ומחרתא דייתיר. והמקומות תפניא וסנפתא לא נתבררו אצלי. ויתיר הוא, כנראה, כפר יטיר, מצפון אל־כורייה הנ"ל (לונץ וקליין הנ"ל הע' 39). ובמקום סחרתא, נראה שצ"ל: מחרתא (כגי' הירושלמי), והיא מחרתא, היא מערתא, והיא נחורתא היא נהורתא (כג' הדפוסים והילקוט בספרי), ופירושו מערה,⁵¹ כלומר, מערת יתיר.⁵²

footnotes: ⁵¹ עיין דק"ס ברכות, עמ' 291, הע' ח'. ולפנינו בברכות (נ"ד רע"ב): נקירתא. ומ"ש ר"ש קליין שם, עמ' 203, שפחורתא פירושה מערה, אין הדבר כן, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 290. ⁵² ועיין ציון כע"ז בירושלמי דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג: עד מערת טלימון.

**וממציא דגתא ומספד ומחרשת.**ובד: וממציא דגתא ומדפ' וטחרש'. ובכי"ע: מומתא דבור⁵³ וממציא דעכתא מי שפר עילי רבתא ומחרשת. ובספרי: נחלה דאבצל בית ער (עיין להלן) מרעשתא וכו' מיסף. ולעיל שם נשנה: מצייא דעבתא. ובירושלמי: וממציא דאבהתא (וראש מי געתון וגעתון עצמה)⁵⁴ מי ספר ומרחשת (בכי"ר: מספר ומראשית). והמקומות הללו לא נתבררו אצל החכמים הנ"ל (לעיל הע' 39).

footnotes: ⁵³ עיין לעיל הע' 49. ⁵⁴ עיין לעיל הע' 43.

25-26. **וגחלא דיפצאל ועולשתא ואולם רבתא ומגדל הרוב.**בד: ונחלא דיפצאל ועולשת' ואולם רבתא ומגד חרוב. ובכי"ע נזכר רק: מגדל חרוב. ואפשר ש"עילי רבתא" שנזכר שם לעיל לפני "מחרשת" הוא שיבוש במקום "אולם רבתא". ובספרי: נחלה דאבצל בית ער מרעשתא (במקום מרחשת, מחרשת שלעיל, עיין מ"ש לעיל) לולא רבתא. ובירושלמי: ומגדל הרוב ואולם רבתא. ולא נקבעו המקומות לא של נחל אבצל ולא של מגדל חרוב. ואשר לעולשתא ולאולם רבתא יש שקובעים עולשתה במקום חלוסיה, ואולם במקום כפר עלמון ושתיהן על נהר אל־קוסמייה.⁵⁵

footnotes: ⁵⁵ עיין בס' א"י ושכנותיה של הורוביץ ערך אולם רבתא, עמ' 24, הע 1. ומ"ש לעיל הע' 20.

26. **ונקבתא דעיון וכזישא.**בד: ומישא. ובכי"ע: ונקיפתא דעיון. ובספרי נקיבתא דעיון. ובירושלמי: ונוקבתא דעיון. ונקבתא דעיון היא נקבת⁵⁶ העיר עיון (מ"א ט"ו, כ'), והיום מרג' עיון. ומקום "כזישא" "מישא" שנזכרה רק בכי"ו ובד, אבל לא בכי"ע ובמקבילות, לא נתברר.

footnotes: ⁵⁶ נחל, עיין בהערת לונץ הנ"ל (הע' 39), עמ' 297, הע' ט"ז.

27. **ותיקרת וכרכא דבר סינגורא.**בד: ותיקרא כרבא סינגורא. ובכי"ע: תיקרת וכפרא דבר סנגרא. ובספרי: כרכא דבר סנגרא. ובירושלמי: ותוקרת כרכה (בכי"ר ובריבמ"ץ: ברכה) רבא ובר סנגדא. ובכי"ר שם: דבר סנגרה. ובנוסח הרש"ס: וחקרת וכרכא רבא ובר סנגדא. ובתרגום יונתן (במדבר ל"ד, ח', הוצ' גינזבורגר עמ' 296): ויהון מפקנוי דתחומא מן תרין ציטרוי מכונין לכרכוי דבר זעמה ולכרכוי דבר סניגורא, וכנראה שאף לפנינו צ"ל: וחוקרת⁵⁷ כרכא דבר וכו'. כלומר, מצודת הכרך של וכו'. והמקום לא נתברר אצל החכמים, אבל ברור שאנו מתקרבים כבר לצפון מערב א"י.

footnotes: ⁵⁷ וי"ו במקום פתח, כמו חקרת, כגי' הרש"ס בירושלמי.

**ותרנגלא עילייא דקיסרין.**וכ"ה בד (עיילייא). ובכי"ע: ותרנגלא עילאה דלעילא מן קיסרין. ובספרי: תרנגלא עילאה דקיסרי. ובירושלמי: ותרנגולא עילאה דלמעלה מן קיסרין. ובת"י הנ"ל: ודיוקינוס ותרנגולא עד קיסרין, וצ"ל: ודיוקינוס דתרנגולא ע[ל'] (=עלאה) דקיסרין. ובתרגום ירושלמי שם: [ד]יוקינוס תורנגלא דקיסריון. ופירושו דמות התרנגול שלמעלה מקיסריון, והיא קיסריון של פיליפוס, על יד זכרות הירדן, בפמייס (עיין בבלי בכורות נ"ה א'). ובירושלמי (דמאי פ"ב ה"א, כ"ב רע"ד): המינין האסורין בפנייס וכו', הדא דתימר מתרנגול קיסריון ולמעלן, אבל מתרנגול קיסריון ולמטן כארץ ישראל היא. ואף אצל קיסריון לא היה קו הגבול ישר, שהרי למערב קיסריון היתה הארץ טמאה משום ארץ העמים. עיין מ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 157 ואילך, ומכאן ואילך אנו עוברים לעבר הירדן.

**וקנת ורקם דדוגרא.**בד: וקנת ורכה. ובכי"ע: בית סוכת סכל ורקם דחגרא, וגם בכי"ו צ"ל: דחגרא. ובספרי: בית סוכות וינקת (בד: קנת, ובכי"ר שם: ויקנת) ורקם דחגרא. ובירושלמי: וטרכונא דמתחם לבוצרה (עיין להלן) וכו', ובית סכל וקנת ורפיח דחגרא. ובריבמ"ץ: ובית דיגלי סכלי וקנת ורפח (וכ"ה גם בירוש' כי"ר) דחגרא. ובת"י (במדבר ל"ד, ט'): ויפוק תחומא לקרן זכותא ולגבתא דחטמנא ויהון מפקנוי לביריא דבית סכל ולמציעות דרתא רבתא דממצעא בין טירת עינוותא לבין דרמשק. דין יהוי לכון תחום ציפונא. והגירסא שבכי"ע: בית סוכת סכל, היא הרכבה של שתי נוסחאות: בית סוכות (גי' הספרי) ובית סכל (גירסת הירושלמי). וכנראה שגם בכי"ו וד צ"ל: ובית סוכות וקנת (כבספרי וכבירושלמי. ובכי"ע נשמט המקום קנת). ובית סוכות היא למזרח ים כנרת, ויש שקובעים אותה ע"י כפר א־סקיא, כעשרים וארבע קילומיטר לדרום מערב דמשק. וקנת היא אל־קנות בצפון מערב הרי חורן. ורקם דחגרא הוא בסביבה ההיא.⁵⁸

footnotes: ⁵⁸ עיין גיטין פ"א מ"א ובראשונים שם. ועיין מ"ש ישעיה פרס בתרביץ ש"ג, עמ' 334, ומ"ש בנימין מייזלר שם ש"כ, עמ' 316 ואילך. ועל קנת עיין בגיאוגרפיה היסטורית וכו' של אבי-יונה, עמ' 156 הע' 13.

28. **וטרכונא דמתחם לבצרה.**בד: וטרכתא⁵⁹ דמתח' לבצר'. ובכי"ע: טרכונא דבתחום בצרה. ובספרי: וטרכונא דזימרא (בד"ו דנימרא) דביתחום ביצרא. ובירושלמי: וטרבונא דמתחם לבוצרה.⁶⁰ והכוונה לחלק הטרכוניטיס שבתחום בצרה, והוא לדרומה של קנת.

footnotes: ⁵⁹ והיא כגי' כי"ו, אלא שנתחברו "כו" של טרכונא לתי"ו. ⁶⁰ שני המקומות הללו באים בירושלמי אחרי: תרנגולא עילאה דלמעלה מן קיסרין.

28-29. **ויגר שהדותא ונמרין ומלח דזרואי ויבקא וחשבון ונחלא דזרד.**בד: ויגר שהדותא ונמריס ומלח דחראי ויבקא וחשבון ונהלא. ובכי"ע: חשבון ויוקפא נחלה דזרד ויגוד סיכותא נמרין מלי חזרואי. ובספרי: סקא (בכי"ר וכי"א: יובקא) וחשבון ונחלה דורד (בכי"ר: תחלת זרד. ובכי"א: נחלת זרד) סכותא נימרין מליח זירזא. ובירושלמי: ומלח דזרבאיי (ובכי"ר: דבראיי. "ומלח" חסר שם) ונמרין⁶¹ חשבון ויבקא ונחלא דזרך (בכי"ר, בריבמ"ץ ובנוסח הרש"ס: דזרד) ויגר שהדותא. והנה קביעת המקומות כאן תלוי בסדר שבתוספתא כי"ו וד מצד אחד וכי"ע והספרי מצד שני. ואפשר ג"כ שהתנא הוסיף כאן מקומות שנאסרו אח"כ (עיין לעיל שו' 16–17 ומש"ש). ומסתבר שגירסת כי"ע ויגוד סיכותא (המקויימת אף ע"י הספרי) היא יותר נכונה, והסופרים כתבו באשגרה מן הכתוב "יגר שהדותא". ואם סדר הספרי הוא נכון הרי מונה התנא מצפון לדרום, והוא נחל יבוק, חשבון ונחל זרד.⁶² ושאר המקומות לא נתבררו לי.⁶³

footnotes: ⁶¹ ואח"כ מונה שם: ובית סכל וקנת (עיין לעיל) ודרך הגדולה ההולכת למדבר. ⁶² עיין קביעות מקומו אצל הורוביץ, א"י ושכנותיה, ערך זרד, עמ' 247, הע' 4. ⁶³ ועיין מ"ש פרס הנ"ל (בהע' 58), עמ' 335.

29. **ורפיח וחוגרה.**בד: ורפח וחונרה. ובכי"ע ובספרי חסר. ובירושלמי: ורפיח דחגרא. ועיין מ"ש לעיל סוף שו' 27.

**ועמון ומואב.**וכ"ה בד. אבל ליתא בכי"ע ובספרי ובירושלמי. וכן נכון, שהרי עמון ומואב אינן מא"י (עיין מ"ש לעיל שו' 14). ואעפ"י שנמנו כאן חשבון ונחל זרד, הרי למזרח חשבון, ולמזרח נחל זרד הוא חו"ל. ונקוט הדין כללא בידך שהתנא קבע ישובים שהחזיקו בהם ישראל, ולפעמים המקומות הסמוכים יותר לא"י הם חו"ל, כפי שראינו לעיל (שו' 27 ד"ה ותרנגלא) אצל קסריון. וכן עכו היא חציה בחו"ל,⁶⁴ והתוספתא מנתה בתחומי א"י מקומות לצפון עכו. ועיין להלן אהילות פי"ח הי"ד ומ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 158 ואילך, ולפיכך אין להסיק בוודאות שכל הנקודות למערב גבול המזרחי, ולדרום גבול הצפוני הן א"י.

footnotes: ⁶⁴ עיין ירוש' כאן פ"ו ה"א, ל"ו ע"ג ומקבילות.

**ורקם גיאה.**וכ"ה בכי"ע ובספרי. ובד: ורקם נאה. ובירושלמי: ורקם דגועה. ובת"י (במדבר ל"ד, י"ב): ויהוון מפקנוי לימא דמלחא ריקם גיעא מן דרומא, טוורוס אומנוס מן ציפונא, ימא רבא מן מערבא, ימא דמילחא מן מדינחא. ועיין גם בתרגום אונקלוס שם.

29-30. **וגינייה דאשקלון.**בד: וניגנייה דאשקלון. ובכי"ע: וגיניא דאשקלון. ובספרי: וגינייא (בד: וגיבנייא, ובילקוט: וגינניא) דאשקלון. ובירושלמי: וגניא דאשקלון. ובזה מסתיימת הרשימה בירושלמי. ושואל הירושלמי: אשקלון עצמה וכו'? מן מה דתני גנייה דאשקלון, הדא אמרה אשקלון כלחוץ. ומכאן שהגבולות הן כא"י. ולא נחלקו להלן (מע"ש פ"ב סהט"ו, עיין מש"ש) אלא בגבולות שבכתובים, אבל הגבולות שקבע כאן התנא הן כא"י.

30. **ודרך הגדולה ההולכת למדבר.**וכ"ה בד ובספרי הנ"ל. אבל בכי"ע ליתא. ובירושלמי מונה גבול זה בין רפיח (וצ"ל שם: רקם) דחגרא ובין חשבון. ולפ"ז הכוונה לדרך הגדולה שהולכת מדמשק למכה. ומכיוון ששם זה נודד ממקום למקום, הרי זה משמש סימן להוספה. וכנראה שנוסף בתוספתא כי"ו וד ובספרי ע"פ הירושלמי, והוסיפוה בסוף המקור, כדרך הסופרים. ועיקר הסדר הוא כבירושלמי.

30-31. **מודה ר' עקיבא שאין זורעין וכו'.**במשנתנו (פ"ו מ"ב): עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, דשים וכו' אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקים. כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בא"י עושין אותו בסוריא. ומשמע מסוגיית הירושלמי שמדברים כאן בישראל שיוצא לסוריא לעבוד אצל גוי, ומן הדין סוריא נאכלת ונעבדת,⁶⁵ אלא שגזרו עליה כדי שלא ילכו וישתקעו שם.⁶⁶ ופירש ר' יהוסף אשכנזי (לפי מלא"ש כאן) שר"ע חולק על הת"ק ומתיר קצירה בצירה ומסיקה, ולא אסר אלא דברים שאסורים לגמרי בא"י ואפילו במופקר, אבל קצירה בצירה ומסיקה הרי מותרת במופקר אף בא"י,⁶⁷ ולפיכך מלמדת התוספתא שאף לר"ע שהוא מתיר קצירה ובצירה בסוריא מ"מ מודה שאין זורעין ואין חורשין וכו' עם הגוי בסוריא, משום שעבודה זו אסורה לגמרי בא"י, ויש לחשוש שמא יצא ישראל לסוריא כדי להשתכר אצל הגוים וישתקע שם.

footnotes: ⁶⁵ כפי שמוכח מן הגבולות שנשנו לעיל. ועיין להלן פ"ז שו' 23–24 ומש"ש. ⁶⁶ ירוש' כאן פ"ו רה"ב, ל"ו ע"ד. ועיין ר"ש חלה פ"ד רמ"ז ומ"ש להלן חלה פ"ב שו' 20–21. ⁶⁷ אלא שבא"י צריך לשנות מדרך המלאכה בשאר שני שבוע (עיין תוספ' ר"ה ט' א' ור"מ פ"ד מה' שמיטה ה"א; תו"כ בהר פ"א ה"ג, ק"ו ע"א). ופשיטא שבסוריא אין מקום לשינוי שהרי סוריא נאכלת ונעבדת, ומטעם גזירה בלבד, שלא ישתקע שם, אתינן עלה.

32. **עושין אותו.**הנכון בכי"ע: עושין אתו וכו', כלומר, עמו, עם הגוי.

32-33. **אין עושין אותו במחובר לקרקע וכו'.**אף כאן צ"ל: אתו (כדלעיל), כלומר, עם הגוי. והתוספתא חוזרת כאן לדברי הת"ק האוסר לעשות עם הגוי במחובר אפילו בעקירה ובצירה, עיין מ"ש לעיל ריש שו' 30–31. ועיין במשנתנו חלה פ"ד מ"ז ובתוספתא שם פ"ב ה"ה ומש"ש.

33. **אבל עוקרין ואיגד על ידיהן.**צ"ל: ואוגד (כגי' ד) וכו'. ופירושו שהם עוקרים את הבצלים, והוא אוגד בשבילם בתלוש. ומפשט הלשון משמע שהוא אוגד על ידיהם, אפילו בשעה שהם עוקרים, ובלבד שלא יהא מלקט בעצמו. ועיין בפי' הרא"ש פ"ו סמ"ב. וצ"ע. אבל בא"י אסור לאגוד לשוק. עיין במשנתנו פ"ח מ"ג ובר"מ פ"ו מה' שמיטה ה"ד.

34. **בוצרין ודורך על ידיהן.**וכ"ה בד. ובכי"ע: בוצר ודורכן דורך על ידיהן. ונשתמר לנו בכי"ע שריד של הגירסא הנכונה, ויש לפנינו השמטה וצריך להשלימה ע"פ הברייתא להלן חלה פ"ב ה"ה,⁶⁸ וכצ"ל: בוצר ודורכין [על ידו. הוא מוסק והן עוטנין על ידו. אלא הן מלקטין והוא אוגד על ידיהן. הן בוצרין והוא] דורך על ידיהן. כלומר, ובלבד שלא יהא הוא בוצר והן דורכין על ידו וכו' אלא הן בוצרין והוא דורך על ידיהן, ואפילו בגת. עיין במשנתנו כאן פ"ח מ"ו.

footnotes: ⁶⁸ ואף שם מדברים בשביעית, עיין מש"ש.

34-35. **מוסקין ואוטם על ידיהם.**וכ"ה בד. ובכי"ע: והן עושין על ידיהן. וצ"ל: והו (=והוא) עוטין וכו'. ואף בכי"ו: אוטם=אוטן=עוטן.⁶⁹ וכ"ה להלן בחלה הנ"ל. ופירושה שעושה את הזיתים בבד ובמעטן, עיין משנתנו פ"ח מ"ו.

footnotes: ⁶⁹ עיין מ"ש להלן מעשרות פ"ג שו' 21.

35. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הערה 14.

**במוצא פירות בתוך ביתו וכו'.**בד: במוצא פירות לחבירו מתוך ביתו וכו'. ובכי"ע: במוציא פירות מתוך ביתו וכו'. וכס"ז לעיל דמאי פ"ה שו' 99. ובמשנתנו (פ"ו מ"ד): מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו. ובירושלמי שם: בראשונה היה הירק אסור בספרי א"י וכו'. ואף כאן מדברים בסוריא שעל גבול א"י, ואסור לקנות שם ירק משום חשש ספחים של א"י. ושונה התוספתא שאין לקנות מן החשוד אלא אם מוציא לו את הפירות מתוך ביתו או ששלח לו פירות וכו', והוא חושש שמא לקטן משדהו שבא"י.

36. **אבל הלוקח לו מן השוק וכו'.**כלומר, אם ידוע לו שאין לו שדה, והוא לוקח ירקות מן השוק. ועיין תוספתא דמאי הנ"ל ומשנתנו שם פ"ו מי"א.

36-37. **בצלים שנכנסו מערב שביעית לשביעית או שיצאו וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע, בר"ש פ"ו מ"ד וברש"ס, ק"ג ע"א. ועיין הפירוש להלן. ואעפ"י שלכאורה משמע שברייתא זו נסמכה לפ"ו סמ"ג, מ"מ נראה עיקר שנשנתה אגב "משיעשה כיוצא בו" שבמ"ד. וכן הביאה הר"ש שם. וכבר פירשנו את הברייתא שלפניה כסמוכה למ"ד.

38. **אם עשו כיוצא בהן.**כ"ה בד, בכי"ע, בר"ש וברש"ס הנ"ל, בתוספ' פסחים נ"א ב' ד"ה כל [ובתוספ׳ הר״ש שם.] ובר"מ פ"ד מה' שמיטה ה"ז. ובכי"ו חסרות המלים הללו והושלמו בגליון. ולפי פשוטו משמע שתנאי זה עונה על שתי הבבות, ופירושו אם עשו כיוצא בו בהיתר, והיינו אם הבצלים של ששית נגמרו בששית, והבצלים של שביעית נגמרו בשמינית. ואעפ"י שירקות שנלקטו בשביעית חלה עליהם קדושת שביעית לעניין אכילה בקדושה,⁷⁰ מ"מ אם בשלו לגמרי לפני שביעית אין בהם קדושה.⁷¹ והברייתא מבארת את משנתנו (פ"ו מ"ג). והר"מ הנ"ל הביא רק את הסיפא, כלומר, בצלים של שביעית שיצאו למו"ש, ועיין ברדב"ז שם.⁷² והגר"א הגיה לעיל: ויצאו (במקום: או שיצאו), וחדא קתני, כלומר בצלים של ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושוב יצאו למוצאי שביעית, ואע"פ כן צריך ריבוי היתר. ועיין פאת השלחן סי' כ"ב ס"ק ז' אות ט'. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ⁷⁰ אפילו לשיטת הר"ש שמתיר משום ספחים, עיין מ"ש לעיל פ"ב שו' 3. ⁷¹ ועיין מ"ש הרש"ס בפירושו, ק"ג ע"א. ⁷² ועיין בתוספ' פסחים נ"א ב' ד"ה כל ובמשנתנו פ"ו סמ"ג ובמפרשים שם, ומ"ש להלן שו' 42.

38-39. **שזרעו כרם גדול בצלים בצפורי.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שזרעו כרם גדיר בציפורי בצלים. ובר"ש הנ"ל: שזרעו כרם גריד בצלים (ולא נזכרה שם "ציפורי") וכו', וכרם גריד שם מקום, ולא כרם ממש. וברש"ס הנ"ל: שזרעו כרם גריד בצפרי בצלים וכו', כרם גריד שם אדם הוא בצפרי.⁷³ וכנראה שצ"ל: כרם גדוד, כלומר, שגדדו את הגפנים, ואין כאן כלאים, עיין להלן כלאים פ"א שו' 49–50 ומש"ש. והתוספתא מדברת כאן שזרעו את הבצלים בערב שביעית, ועקרום בשביעית, והעלו ספחים במוצאי שביעית, ומעשה שהיה כך היה. ועיין להלן.

footnotes: ⁷³ ושמא יש לפנינו אשגרת לשון מתוספתא כלים ב"מ פ"ז ה"ב: ישנו כראש כרים גדול של צפורי. עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 55.

40. **ומנכשין בתוכו ומביאין ירק וכו'.**בר"ש הנ"ל: ומנכשין לתוכו ומביאין ירק לתוך קיתותיהן (כ"ה בד"ר) וכו', ואיירי בירק שהוסיפו הבצלים. ומשמע מדבריו שפירש שהבצלים של ע"ש נשתהו בקרקע והעלו ירק במוצאי שביעית, וזהו כפירוש הגר"א ברישא. אבל אין להסתייע מכאן, מפני שמעשה שהיה כך היה.

40-41. **ובא מעשה לפני ר' יוחנן בן נורי וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע, בר"ש וברש"ס הנ"ל: ובאו ושאלו את ר' יוחנן וכו'.

41-42. **אוכלין על הירק וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: אוכלין עלי ירק. והנכון כלפנינו, ופירושו, אוכלין במו"ש מיד על סמך הירק שבכר ועל סמך הירק ממקום אחר.

42. **מן האפיל על הבכיר.**במשנתנו (פ"ו מ"ד): מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית מיד משיעשה כיוצא בו. עשה הבכיר הותר האפל. ופירש הר"ש: הבכיר יש מקום שממהר לבכר ולגדל משאר מקומות. ופירש כן מפני שאין אוכלין אלא ממין על מינו, ולפיכך אין לפרש מין ירק שדרכו להתבשל מהר. ובפיה"מ להר"מ פירש: ובכיר הוא הממהר לצאת בתחילת מוצאי שביעית. ואפיל הוא המתאחר, שנשאר מפירות שנה שביעית.⁷⁴ ועיין בפ"ד מה' שמיטה ה"ז.

footnotes: ⁷⁴ ועיין בפאת השלחן סי' כ"ב ס"ק ז' אות ט' שפירש שבכי האי גוונא בטל מהם איסור ספחים, אבל עדיין נשארו בקדושת שביעית.

**מן הרחוק על הקרוב.**כלומר, אעפ"י שבא ממקום רחוק אוכלין ממנו על סמך הקרוב, ואין אומרים שבאותו זמן שיצא מן המקום הרחוק עדיין לא נתבשל כאן הקרוב.

**הותר מקום אחד וכו'.**כלומר, אפילו מקום שמש ולחות שהירקות מתבשלים שם מהר מתיר את שאר המקומות.

43. **הותרו יבשין הותרו לחין.**כלומר, אם יש כבר חסיות יבשות משנה שמינית, כל שכן שהותרו החסיות הלחות, ולא איצטריך אלא משום סיפא.

44. **עד שתגיע הגרן.**כלומר, שכבר ראויות לגורן, עיין במשנת פאה פ"ג מ"ג. והברייתא שלנו היא כר' יוסה לעיל שו' 10. ועיין להלן בסמוך.

**אין מין מתיר את מינו.**כ"ה בכל הנוסחאות, וצ"ל: אין מין מתיר א' (=אלא) מינו. ושוק וגורן שני מינין הן. עיין ירושלמי פאה פ"ג ה"ב, י"ז ע"ג. ועיין מ"ש להלן. ובריבמ"ץ כאן (פ"ו מ"ד): הותר מאותו הירק אף האפיל. ודייק לומר "מאותו הירק" מפני שאין מתיר אלא מינו.

45. **אלא על פי חכם.**מפני שאין ההדיוט יודע מהו מין אחד ומהו שני מינין, והרי לחים ויבשים, ושוק וגורן שני מינים הן, עיין בירושלמי פאה הנ"ל. וכן אמרו בירושלמי (פאה פ"ב רה"ו, י"ז ע"א; חגיגה פ"א ה"ח, ע"ו ע"ד): הרי שני מיני חיטים, אילולי שבא נחום ופירש לנו, יודעין היינו, כלומר אתמה.

**חייבין במעשרות.**כ"ה בד ובכי"ע, ובכי"ו נשמט בט"ס. ופירושו, אף שהירקות מותרים במוצאי שביעית מפני תלייה גרידא, שאנו תולים בהיתר, מ"מ לא יעכב את המעשרות לעצמו (כדמאי, וכספק ממון), אלא חייב במעשרות כוודאי גמור, מפני שאוכל אותם בחזקת מוצאי שביעית. ועיין מ"ש לעיל דמאי עמ' 239 שו' 42.

46. **הרי זה לא יטול ממנו בשביעית.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה המלה "שביעית". ואפשר שמדברים כאן בחסיות הטמונות בארץ, ולא יטול ממנו בשביעית, כדי שלא יהא אסור משום ספחים, אלא מחכה עד מוצאי שביעית. ועיין לעיל פ"ב הי"א והי"ב, שו' 43 ואילך.

47. **נוטל הימנו שלו ומכניס וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: נוטל הימנו שאינו מכניס וכו'. והלשון מגומגמת אף לפנינו, ושמא צ"ל: נוטל הימנו עליו (במקום "שלו") וכו'. כלומר, העלים שלו שצמחו במו"ש, ואעפ"י שאין כיוצא בו נמכר בשוק, שהרי החסיות שנזרעו במוצאי שביעית, עדיין לא הוציאו עלים. ועיין לעיל פ"ב הי"ב. אבל החסיות עצמן אסורות עד שיעשו כיוצא בהן, כלעיל רהי"ג.

48-49. **אין כובשין ואין מייבשין וכו'.**כפו"פ פמ"ז עמ' תרנ"ג, ד"ר תי"ט ע"א. ומדברים כאן בפירות שדרכן לאכול חיים, ואין משנין אותן מברייתן. וכן מפורש להלן סוף פ"ו: תאנים של שביעית אין עושין אותן וכו'. וכן בתו"כ בהר ספ"א, ק"ו ע"ג: ושאר כל פירות האילן אין את רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם וכו'. ועיין מ"ש לעיל פ"ג שו' 49. אבל כל אלה שדרכם לכבוש מותר, עיין במשנתנו ספ"ז ועוד.

49. **ואין מביאין יבשת וכבשת וכו'.**וכ"ה בכי"ע. וכן בכפו"פ הנ"ל: ואין מביאין יבשות וכבושות וכו'. ובד נשמטו המלים "ואין מביאין" בטעות. והטעם הוא שאף בפירות האילן שמותרים להביא מחו"ל (שהרי אף בא"י הם מצויים ומותרין), מ"מ אסור להביא פירות יבשים וכבושים, כדי שלא יחשדוהו שכבש פירות שביעית של א"י. ועיין להלן.

49-50. **רבותינו התירו שיהו כובשין ומיבשין ומביאין יבשת וכו'.**כל בבא זו חסרה בד. אבל גם בכפו"פ הנ"ל: רבותינו התקינו שיהו כובשין וכו'. ובכי"ע: רבותינו התירו שיהו מביאין יבשת וכובשת מחוצה לארץ וכובשין ומייבשין. ולשתי הגירסאות ברור שרבותינו התירו לכבוש ולייבש אף בא"י, כדי שלא יתקלקלו הפירות, והתקינו כן מפני כובד המסים והרעבון. ברם גי' כי"ע נראית יותר, והיינו שמתחילה התירו להביא יבשת וכבשת מחו"ל, ושוב התירו לייבש בא"י עצמה. ועיין מ"ש להלן שו' 60–61. ולפי הגירסא שלנו פירושו שהתירו לייבש אף בא"י. וממילא הותרה אף הבאתם מחו"ל, שהרי אין כאן חשד יותר.

51. **אין מביאין ירקות מחוצה לארץ.**בבבלי (נדרים נ"ג ב'; סנהדרין י"ב א') בארו שמחמת גוש ארץ העמים אתינן עלה, כלומר, שחששו שמא יביא את הירקות בגושיהם ויטמאו במגע ובמשא (עיין בתוספ' שם ד"ה חוששין). ולפ"ז משמע שאפילו בשאר שני שבוע הדין כן. אבל בירושלמי כאן (פ"ו ה"ד, ל"ז רע"א): בראשונה היה הירק אסור בספרי א"י, התקינו שיהא הירק מותר בספרי ארץ ישראל (עיין להלן שו' 62 ומש"ש). אף על פי כן היה אסור להביא ירק מחוץ לארץ לארץ. ולפ"ז ברור שבא"י פירשו שהאיסור היה מחמת חשד שלא יחשדוהו שהוא סוחר בפירות שביעית, שהרי מחו"ל לא היו מביאים אלא משואות גדולים.⁷⁵ ולפיכך לא התירו בראשונה אלא ספרי א"י, מפני ששם היו פירות חו"ל מצויים (עיין בריבמ"ץ פ"ו סמ"ד. ושמא הטעם הוא מפני דהוי ליה כניכרין, עיין מ"ש להלן שו' 55–56), ואין כאן חשד. אבל מחמת חשש גושים, אין הבדל בין ספרי א"י ובין תוכה של א"י. ובפירוש אמרו בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב, ס"א ע"א): "ר' יאשיה מייתי נטיעות מחוץ לארץ בגושיהן ונציב לון בארץ", ולא חשש כלל לגושים של חו"ל. ואעפ"י שר' יאשיה היה אחרי רבותינו, מ"מ אין ראיה שהתירו גושי נטיעות, ובכל שני שבוע. ועיין ר"ש פ"ו מ"ד ומאירי שקלים עמ' 55, ובהע' א' שם.

footnotes: ⁷⁵ עיין בירושלמי דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ד, ונדרים פ"ה ה"ה, מ"א ע"א. ועיין בדמאי שם בעניין ההבדל בין אשפלתא ובין טעונייא. ובשביעית אנן קיימין שם, כפי שמוכח מן הברייתות שהביאו לעיל שם. וכן מסיק שם בסוף ההלכה: קל הקילו בשביעית. ולפיכך אמרו שם: אין מקום בא"י עושה מסוי של צימוקים, כלומר בשביעית. ואשר למחלוקת שם, אם הולכים אחר מקומו או אחר מעמדו, עיין בירושלמי שביעית ספ"ט, ל"ט ע"א.

**רבותינו התירו שיהו מביאין וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע, בכפו"פ הנ"ל, ובפי' תלמידו של ר"ש בר שניאור לשקלים פ"א, עמ' 8, ובבבלי סנהדרין י"ב א'. ובירושלמי כאן (פ"ו ה"ד הנ"ל): התקינו שהיא מותר להביא וכו'. אבל בשאר מקומות בירושלמי:⁷⁶ הדא דתימר עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ וכו'. ולפי מסורת זו אף לפנינו רבותינו הם רבי ובית דינו.⁷⁷ ומכאן שרבי התיר מתחילה להביא ירק מחו"ל, ואח"כ התיר ירק בא"י במוצאי שביעית מיד. עיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁷⁶ להלן שביעית שם סה"ד, ל"ז ע"א; שם פ"ז ה"ב, ל"ז ע"ב; פאה פ"ה ה"א, י"ח ע"ד; שקלים פ"א ה"ב, מ"ו ע"א; נדרים פ"ו הי"ג, ל"ט ע"ד (ג' פעמים באותה הלכה); סנהדרין פ"א ה"ב, י"ה ע"ד. ועיין גם בירושלמי תרומות ספ"ו, מ"ד ע"ב. אמנם בבבלי נדרים נ"ג ב': ר' חנניה בן גמליאל אומר מביאין וכו', אין כאן אלא מסורת בשם רבותינו (או רבי), עיין נדרים נ"ג סע"א, ובירושלמי שם הנ"ל. ⁷⁷ עיין ירושלמי שבת פ"א ה"ד, ג' ע"ד; גיטין פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד; ע"ז פ"ב ה"ט, מ"א ע"ד; נדה פ"ג ה"ד, נ' ע"ד. ומ"ש בירושלמי פאה ובמקבילות (עיין לעיל הערה 76): של בית רבן גמליאל עברוה במוצאי שביעית מיד, הכוונה היא לרבן גמליאל ברבי. עיין בבלי סנהדרין י"ב א' ובדק"ס שם. ועיין להלן פ"ו שו' 56 ומש"ש.

52. **כשם שמביאין ירקות וכו'.**וכ"ה בכפו"פ הנ"ל. ופירושו שהתירו להביא אף תבואה וקטניות מחו"ל, אעפ"י שאפשר להכין אותם מערב שביעית. מה שאין כן בירקות לחים שהם מתקלקלים, ואי אפשר לשמור אותם מערב שביעית לשביעית, אבל בפירות האילן לא אסרו מעולם, שהרי הם מצויים ומותרים אף בא"י, ואין כאן חשד, וכמו שכתבנו לעיל. ובבא זו חסרה בירושלמי.

53-54. **רבי ובית דינו התירו ליקח ירק וכו'.**במשנתנו (פ"ו מ"ד): עשה הבכיר הותר האפל. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. ומשמע קצת מהמשך לשון המשנה שהטעם הוא שרבי סמך על הבכיר. וכן כתב בשנות אליהו, והביא ראיה מן הירושלמי פאה (פ"ז ה"ד, כ' ע"ב; ב"ב פ"ט ה"ז, י"ז ע"א): אייתון קומוי (כלומר, לפני רבי) תרין פוגלין (צנונות) מבין ריש שתא לצומא רבה, והוה אפוקי שמיטתא וכו'. א"ל בפוקי ריש שתא איזדרעון. באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. וכן הביא גם הרש"ס למשנתנו (ק"ג ע"ב). ברם בירושלמי כאן (פ"ו ה"ד הנ"ל): אע"פ כן (כלומר, אעפ"י שהתירו להביא ירק מחו"ל) היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד, בר מן קפלוטא וכו'. ומשמע מהמשך העניין שטעם ההיתר הוא מפני שאנו סומכים שהובאו מחו"ל. וכן משמע מרהיטות הסדר בתוספתא כאן. וכן פירשו הריבמ"ץ והר"ש למשנתנו, ע"פ הירושלמי כאן. ועיין ר"מ פ"ד מה' שמיטה ה"ז ובמהרי"ק שם. ושמא "מיד" במשנתנו לאו דווקא, וצריך לחכות שנים שלשה ימים. עד שישתרש הירק ויוציא (עיין בשנות אליהו שם), וכמעשה עם הפוגלין הנ"ל (ולפיכך לא התיר בתחילה את הקפלוט, מפני שאינו מתבשל מהר, עיין בירושלמי כאן פ"ו שהעתקנו לעיל), וסמך על הבכיר הבלתי מצוי, ולעזו עליו, כמפורש בירושלמי דמאי (פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג). ואה"כ התיר יחד עם בית דינו (כמפורש לפנינו כאן) במוצאי שביעית מיד ממש, מפני שסומכין על ירקות חו"ל, ולפיכך חזר והתיר אף קפלוט.⁷⁸ והירושלמי כאן הסמיך את הברייתא שלפנינו למעשה היתר הקפלוט, מפני שסומכין על חו"ל.

footnotes: ⁷⁸ שהיו מביאים אותו מחו"ל, עיין ירוש' דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג, ולהלן שם קרוב לסה"א, כ"ב ע"ד.

54. **פירות שביעית שבאו מחוצה לארץ וכו'.**כפו"פ הנ"ל. ירושלמי כאן פ"ח ה"ג, ל"ח ע"א, ר"מ פ"ו מה' שמיטה ה"ה.

55-56. **הרי הן כפירות הארץ.**כלומר, שדינם מפורש במשנתנו (פ"ח מ"ג) ולהלן פ"ו שו' 29–30. ובירושלמי מוסיף: ואם היו ניכרין (כלומר, שהן מחו"ל, עיין ירושלמי דמאי רפ"ב) מותר. וכ"ה בר"מ הנ"ל.

56. **מביאין שתלים וקרמלים וכו'.**כ"ה ("שתלים") בכל הנוסחאות. והגירסא "שחלים" שבדפוסים מאוחרים היא טעות הדפוס. ולפי זה בטלים מאליהם הפירושים של המפרשים ושל החוקרים (עיין לעף פלורה ח"א עמ' 549). ואשר לקרומלין (קרומנין) מהותה לא נתברר (עיין לעף הנ"ל), אבל כבר העיר לנכון בח"ד על הירושלמי כאן (פ"ב ה"י, ל"ד רע"ב; נדרים פ"ז ה"א, מ' ע"ב): קרמולין פטורין מן המעשר. הדא דתימר עד שלא עשו דילועין. אבל אם עשו דילועין כירק הן. ומכאן שירק זה היה עושה דילועין בשרשיו. ובמשנתנו (מעשרות פ"ה מ"א ואילך): העוקר שתלים מתוך שלו ונטע לתוך שלו וכו', העוקר לפת וצנונות מתוך שלו וכו'. ופירש בריבמ"ץ שם: שתלין וכו', פי' כגון בצלים קטנים וכו', וכן דרך הגננין זורעין אותן וכיון שצומחין וגדילין כמעט, תולשין אותן ונוטעין אותן במקום אחר, כדי שיעבו ויעשו גדולין. וכע"ז גם בר"ש שם. ואף כאן הפירוש שמותר להביא שתלים וקרומלין דקין, מחוץ לארץ כדי ליטע אותם בארץ במוצאי שביעית מיד.⁷⁹ וברייתא זו נשנתה לפני שהתיר רבי להביא ירקות מחו"ל, ומ"מ מותר להביא שתלים וקרומלין לפני שעשו דילועין, והן אינן ראויין לאכילה (עיין בירושלמי שהעתקנו לעיל, ומפורש שם שהן פטורין מן המעשרות), כדי לזורען במוצאי שביעית מיד, ולא נחשדו ישראל על זריעה, אלא על אכילה, ולפיכך לא גזרו בהם.

footnotes: ⁷⁹ והם מתעבים במהירות רבה, עיין מ"ש תיאופרסטוס בתולדות הצמחים ס"ז פ"ד סי' ח'.

56-57. **אבל לא מחוצה לארץ לארץ לאכל עליהן בארץ.**כלומר, אין מביאים אותם לארץ כדי לאכול את עליהן (ומדברים בקרומנין שכבר עשו דילועים קטנים), מפני שהעלים כירק הן, ועדיין לא התירו להביא ירק לארץ. ואפשר ג"כ שהפירוש הוא שאין מביאין אותן כדי לשתול אותם במוצאי שביעית מיד, ולאכול עליהן (כלומר, על חשבונם) את הבצלים ואת הקרומנין, בחזקת שכבר בשלו בארץ, מפני שהללו מתבשלים מהר מאד,⁸⁰ ואין כיוצא בהם במינם שנזרעו בארץ. ועדיין לא התירו לאכול ירק במוצאי שביעית מיד.

footnotes: ⁸⁰ עיין לעיל הערה 79.

57. **אין מביאים ענבים וכו'.**כלומר, אעפ"י שמעולם לא גזרו על הבאת פירות האילן מחו"ל (עיין מ"ש לעיל שו' 49), אבל אסור להביאם כדי לדרוך אותם בארץ בגת, או לעשות את הזיתים בבד וכו', מפני שאסור לעשות כן בפירות הארץ (משנתנו פ"ח מ"ו). ודין פירות שהובאו מחו"ל כפירות הארץ לעניין זה, וכמפורש לעיל הי"ח.

59. **ולא חושני פשתן וכו'.**בד ובכי"ע לנכון: ולא חוצני פשתן וכו', והם קני הפשתן אחרי העקירה, לפני הכתישה והשרייה, עיין במשנתנו פאה פ"ו מ"ה ובפיה"מ להר"מ שם ובבבלי סוכה י"ב ב' וברש"י שם ד"ה בהוצני. וע"פ רוב עדיין לא הוצא הזרע מתוכן כפי שמוכח ממשנת פאה הנ"ל (עיין בתוספתא שם פ"ב הי"ב) ותוספתא מעשרות פ"ג ה"ח, עיין מש"ש.

59-60. **אבל מביאין גרוגרות וצמוקין וכו'.**ואעפ"י שהן פירות יבשים, הרי כבר התירו להביא פירות יבשים לארץ, עיין לעיל שו' 50 ומש"ש. וכן נהגו למעשה בימי האמוראים (עיין ירוש' דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ד ומקבילה) ובשביעית עסיקינן, עיין לעיל הע' 75. וכנראה ש"גרוגרות" היא אשגרה אגב צמוקין, עיין מ"ש להלן שו' 60–61.

60. **וחושני פשתן וכו'.**בד ובכי"ע בטעות: וחוצני פשתן, והנכון כלפנינו, וחושני פשתן הם קני פשתן שכבר נישרו, אלא שלא ננערו.⁸¹ ובהם אין קדושת שביעית כלל, עיין בירושלמי סוף מעשרות, ועיין מ"ש הגאון בעל חזון איש בספרו על שביעית סי' י"ג ס"ק ח'. ולא נשנו כאן אלא אגב רישא.

footnotes: ⁸¹ עיין ירושלמי שבת רפ"ב, ד' ע"ג; בבלי שם כ' ב'. ועיין בבלי סוכה י"ב ב' הנ"ל.

60-61. **אבל לא מחוצה לארץ לארץ לעשותן וכו'.**וכ"ה בד. ופירושו שאין מביאים ענבים ותאנים מחו"ל כדי לעשותן דבילה וצמוקים בארץ. והטעם הוא שעדיין לא התירו לייבש בארץ עצמה (עיין מ"ש לעיל סוף שו' 49–50). ולהלן ספ"ו מפורש: תאנים של שביעית אין עושין אותן גרוגרות וכו' (לפי הגירסא הנכונה שם הכוונה כאן לענבים ופשתן גרידא, או לתאנים לעשותן דבילה), וסוחטין ענבים לעשותן צמוקים. כלומר, לא התירו אלא אם הוא סוחט את הענבים לשם יין, ומן הנשאר הוא עושה צמוקים, מפני שכך דרכו. אבל לעשות צימוקים מן הענבים עצמם אסור. ונוהגים בהם כפירות הארץ, וכמפורש לעיל.

62. **לעשותן בארץ סמך לחוצה לארץ.**בד: לארץ (=בארץ) סמוך לחוצה לארץ. ובכי"ע: ועושין אותן בארץ סמך חוצה לארץ, ופירושו בגבולות א"י. ועל הכתיב "סמך", "סימך" במקום "סמוך" עיין בקונטריסים של ר"ח ילון ש"א עמ' 96 ועמ' 39, ועיין לעיל הע' 26. וברייתא זו מתאימה למסורת שבירושלמי (פ"ו ה"ד, ל"ז ע"א): בראשונה היה הירק אסור בספרי ארץ ישראל. התקינו שיהא הירק מותר בספרי ארץ ישראל (מפני שניכר הוא שהן מחו"ל) ואף כאן תחילת ההיתר היה רק בספרי א"י, ואח"כ התקינו שיהו מייבשין גם בתוכה של א"י, כלעיל שו' 49–50, עיין מש"ש בגי' כי"ע.

63. **הרי הן לשעבר.**וכ"ה גם בד ובכי"ע, וקשה להגיה. ולפי העניין מוכח שמדברים כאן בעניין שביעית, ולכל הפחות אף לעניין שביעית. ולפ"ז ברור שאפילו בשביעית אנו הולכים אחרי ר"ה של אילן, ואם חנט האילן לפני ט"ו בשבט בשביעית פירותיו מותרין. וזו היא שיטת הר"ח.⁸² וכן פירש בשל"ה (שער האותיות אות ק') את דברי הר"מ בפ"ד מה' שביעית ה"ט, ועיין מ"ש הרמ"ל זק"ש בספרו "זמנים" עמ' צ"ח ואילך. ברם בירושלמי כאן (פ"ה ה"א, ל"ה ע"ד): תני רבן שמעון בן גמליאל אומר⁸³ אילן שחנט קודם חמשה עשר בשבט מתעשר לשעבר וכו'. וכן בבבלי (ר"ה ט"ו ב'): ת"ר אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה וכו'. ומהמשך הסוגיא שם משמע שפירשו את הברייתא לעניין מעשר גרידא. וכן מוכח מלשון הר"מ (פ"ד מה' שמיטה ה"ט), עיין ברדב"ז שם ובמהרי"ק רפ"א מה' מע"ש. וכ"ה בפי' הראב"ד לתו"כ (בהר פ"א ה"ד, ק"ו ע"א): אבל פירותיו אסורין. פי' אעפ"י שתשרי ר"ה לשנים ולשמטין, כיון שט"ו בשבט ר"ה לאילן, כל פירות שחנטו בשביעית ועד ט"ו בשבט בשמינית אסורין לעולם, משום קדושת שביעית.⁸⁴ וכן מפורש במיוחס להר"ש בתו"כ שם שמה שחנט מתחילת תשרי קדושת שביעית עליו וכ"ה שיטת הרש"ס (ס"ט ע"א). וכן הכריעו האחרונים מבבלי סוכה (ל"ט ב', עיין בפאת השלחן סי' כ"ב ס"ק ט' אות י"ד). ולפ"ז התוספתא שלנו שלא כהילכתא.⁸⁵

footnotes: ⁸² ר"ה ט"ו ב'. ועיין גם בערוך ערך בנות שבע. ברם בפי' הרש"ס (ס"ז ע"ב) מעתיק בשם הערוך: שחונטים בשנת השמיטה אחר תשרי וכו', אבל מה שחנטו קודם תשרי של שביעית וכו'. ולפנינו בערוך: שחונטים בשמיטה אחר ט"ו בשבט וכו', אבל מה שחנטו קודם ט"ו בשבט בשביעית וכו'. ובדקתי בארבע כתי"י של הערוך (וביניהם אחד על קלף), ובכולם הגירסא כלפנינו. ⁸³ וכ"ה גם בכי"ר. והרש"ס (ס"ה ע"א) השמיט והגיה ע"פ הבבלי וסיגנונו. ⁸⁴ כן העתיק בשמו הר"מ נג'ארא בהר, ק' סע"ב. ולפנינו הלשון משובשת. ⁸⁵ ועיין בס' ערוך לנר סוכה מ' א' מ"ש על קושיית מהר"מ והכפות תמרים תירוץ יפה.

64. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

64-65. **שתי בריכות בשנה.**וכ"ה בבבלי ר"ה הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: שתי גרנות בשנה. ושאלו בבבלי שם: שתי בריכות סלקא דעתך? אלא אימא כעין שתי בריכות.⁸⁶ ובריטב"א שם: דעניין שתי בריכות לא אתי (אלא) באילנות אפילו בהשאלת לשון, שהרי אין לך אילן שנותן שתי פירות בשנה שיהו זה אחר זה, שיהו אילו נלקטין ואח"כ אלו חונטין. ולפי פירושו לא תמה התלמוד כלל על השימוש בלשון בריכה באילן, אלא על הלשון "שתים", שהרי שתי בריכות ממש אינן מצויות באילן.⁸⁷ ותירצו: כעין שתי בריכות. והיינו, שאינם נחנטים כאחד ואינם נלקטים כאחד (כגון תאנים), ובהם אנו הולכים אחר ט"ו בשבט.

footnotes: ⁸⁶ ועיין בפירש"י שם. וכן פירשו הגאונים, עיין בתשה"ג הרכבי סי' רמ"ג, עמ' 121, ובאוה"ג במקומו. ⁸⁷ ופירושו מקויים ע"י התוספתא לעיל תרומות פ"ב שו' 14 (עיין מ"ש לעיל, עמ' 311). וכן אמרו להלן ב"מ (פ"ט ה"ה): עשת ברך (כ"ה בכי"ו) אחד עד שלא כלה הקיץ. הרי לך שהשתמשו בלשון זו אף לגבי אילן. ולא עוד שאף במקום בריכה (של יונים) השתמשו בלשון גורן, עיין שה"ש רבה פ"א, ט"ו, והשוה רשב"ם ב"ב פ' רע"א, ויפה עינים שם.

65. **שאין עושה אלא בריכה אחת.**בד: ברך אחת (עיין בהערה 87). ובכי"ע: העושה בריכה אחת (ובגליון תוקן כלפנינו), וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי: שהוא עושה גורן אחד בשנה.

66-67. **כאלו לא חנטו אלא לאחר חמשה עשר בשבט.**כלומר, והולכים בהם אחר חנטה בר"ה של עולם. וכן פירש ר"ת (לעניין מעשרות), וכן מוכח מן הירושלמי בסוגיין הנ"ל. אבל רש"י (ר"ה הנ"ל ד"ה אבל אילן) פירש שר' נחמיה סובר שבאילנות הללו הולכים אחר לקיטה.

67. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובריבמ"ץ דמאי פ"א מ"א ובירושלמי כאן פ"ה ה"א, ל"ה ע"ד. ובד חסרות המלים "בן גמליאל".

68. **מן הפגים ועד שיתין ונובלות וכו'.**וכן בריבמ"ץ הנ"ל: מפגין ועד השיתין הנובלות נ' יום, מן השיתין ועד התאנין נ' יום. וכן בירושלמי הנ"ל: מן הפגין ועד השיתין⁸⁸ הנובלות חמשים יום, מן השיתין הנובלות וכו'. ואף בכי"ו שיתין ונובלות פירושו שיתין נובלות. וכן היא דרכה של תאנה שהיא מוציאה מקודם תאנים רעות, שיתין (=שחיתין), והן ע"פ רוב נובלות ונושרות מן האילן לפני בשולן, וחמשים יום אחרי השיתין הנובלות יוצאות תאנים טובות (ועיין מ"ש לעיל דמאי עמ' 192 ובדברי לעף שהבאתי שם). ועיין בבלי בכורות ח' א' ובפי' המיוחס לר"ג שם. (גליון אפרים לירושלמי).

footnotes: ⁸⁸ כ"ה בנוסח הרש"ס ובראשונים. ולפנינו בטעות: השיטין.

69. **כולן ארבעים ארבעים יום.**ולדעתו מונה שמנים יום למפרע בתאנים, וארבעים יום לשיתין, כדי לראות אם ט"ו בשבט בתוכן.

70. **וכולן קודם הזמן הזה וכו'.**כלומר, כל התאנים והשיתין שעברו עליהם מאה יום או חמשים יום (כל אחד כדינו) לפני הבישול מונה למפרע, וכולן קודם הזמן הזה (כלומר, הזמן שנזכר לעיל, ט"ו בשבט) הרי הן לשעבר וכו'. ואף כאן סתמה התוספתא ולא פירשה אם מדברים לעניין שביעית או לעניין מעשרות. ומסתבר שמדברים בשניהם. עיין מ"ש לעיל שו' 63.

71. **שלקט אתרוג.**עיין בריטב"א ר"ה י"ד א' ד"ה ת"ר ועיין מ"ש לעיל עמ' 230 הע' 18.

**באחד בשבט וכו'.**וכ"ה בבבלי (עירובין ובמקבילות). ובירושלמי (בכורים פ"ב ה"ה, ס"ה רע"ב, ובמקבילה) לא נזכר שהמעשה היה באחד בשבט, אבל מן העניין שם מוכח שהמעשה היה ביום זה. ובבבלי שם (ר"ה י"ד ב'): כרוך ותני (בדברי ר' יוסי בר' יהודה להלן) לא באחד בשבט היה, אלא בט"ו בשבט היה וכו'.

71-72. **ונהג בו כדברי בית שמיי וכדברי וכו'.**כאן אין לפרש אלא שהמעשה היה בשאר שנים, ור"ע סובר כר"ג (בכורים פ"ב מ"ו) שאתרוג בשעת לקיטתו עשורו, ולפיכך אם לקט באחד בשבט של שלישית, לב"ש (ר"ה פ"א מ"א) חיובו מעשר עני, ולב"ה מע"ש. ור"ג החמיר כשניהם והפריש מע"ש ופדאו ונתן את הפדוי לעניים, כמפורש בירושלמי. והובאה הברייתא כאן אגב רבותינו שבסיפא.

72. **כדברי רבן גמליאל וכו'.**ופירשו התלמודים שהאתרוג חנט קודם ט"ו בשבט של אשתקד ולקטו באחד בשבט בשלישית, ובשיטת רבן גמליאל שהולך למעשרות אחרי לקיטה הרי לקט אותו בשלישית וחיובו מעשר עני, אבל לר' אליעזר (במשנת בכורים הנ"ל) שהולך אף במעשרות אחרי חנטה, הרי חנט בשניה, וחייב במעשר שני. ואמרו בירושלמי שאם חנט אחרי ט"ו של שניה ולקטו באחד בשבט בשלישית, לשניהם חיובו מעשר שני, שהרי בין ר"ג ובין ר"ע⁸⁹ סוברים כב"ה שר"ה של אילן הוא ט"ו בשבט, ונמצא שחנט בשניה ונלקט בשניה, ואין כאן ספק. וספק שלנו הוא אף לפני אחד בשבט, ואפילו אם לקטו קודם לכן היה ר"ע נוהג כן, אלא שמעשה שהיה כך היה, כמפורש בבבלי (ר"ה י"ד ב').

footnotes: ⁸⁹ כצ"ל בירושלמי שם: ורבן גמליאל ור' עקיבה לא מן בית הלל אנון? ולפנינו בטעות: ורבן גמליאל ור' אליעזר וכו' (וכן היה כבר לפני הר"ח ר"ה י"ד ב'). והרי שיטת הירושלמי בכל מקום שר' אליעזר שמותי הוא. יתר על כן אין שום צורך להכניס את ר' אליעזר לקושיא שם. עיין בספר ניר.

73. **אמ' ר' יוסה העיד ר' אבטלס וכו'.**בד: בר יוסי אבטליס העיד וכו'. ובכי"ע: אמ' ר' יוסי אבטולמוס העיד וכו'. וכן הגיה רש"י בבבלי (ר"ה ט"ו א') ע"פ התוספתא כאן. וכ"ה בסוכה מ' א'. ובאוה"ג (ר"ה עמ' 25): אמר ר' יוסי העיד אבטולס (עיין הע' ג' שם) וכו'. ובכי"מ בר"ה (עיין דק"ס שם עמ' 27 הערה פ'): העיד ר' יוסי בן אבטולמוס וכו'. וכן גרס במאירי שם עמ' 38. וכן גרס הרי"ף כת"י (עיין דק"ס עירובין עמ' 131 הע' ק') אף במשנת עירובין פ"ג סמ"ד. אבל אף שם הנכון הוא כברוב הנוסחאות: אמר ר' יוסי אבטולמוס העיד וכו'. וכן יוצא מסוגיות שני התלמודים שם.

73-74. **בשעת לקיטתו למעשר.**בבבלי ר"ה (ט"ו רע"ב) פירשו שהת"ק סובר שדווקא למעשר הולכים אחר לקיטתו אבל לשביעית הולכים אחר חניטתו, עיי"ש.

74-75. **בשעת לקיטתו למעשר ולביעור.**וכן מוכח בירושלמי בכורים פ"ב ה"ה, ס"ה ע"א. וכ"ה באוה"ג ר"ה עמ' 25. אבל עיין בתוספ' ר"ה ט"ו רע"ב ובדק"ס שם עמ' 27 הע' צ'. ורש"י שם ט"ו סע"א הגיה ע"פ התוספתא. והר"מ (פ"א מה' מע"ש ה"ו ופ"ד מה' שמיטה הי"ב) פסק שאתרוג של ששית שנכנס לשביעית נוהג בו קדושת שביעית ואף חייב במעשרות. ועיין בהשגות בה' מע"ש שם. ועיין בפאת השלחן סי' י"ג ס"ק ט' אות י"ב. ובבעל המאור (ר"ה פ"א) מעיד שמצא מכתיבת ידי ה"ר משה ז"ל:⁹⁰ ורבותינו נמנו באושא אתרוג אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית. פי' לחומרא, כלומר אף אחר לקיטתו למעשר ואף לשביעית, כגון בת ששית שנכנסה לשביעית, וכל שכן דאזלינן בתר חנטא לחומרא, כגון בת שביעית שנכנסה לשמינית, כדין אילן וכו', עיי"ש שהניח את דבריו בצריך עיון רב. ועיין בפיה"מ להר"מ בכורים פ"ב מ"ו. ועיין במאירי ובריטב"א בר"ה שם.

footnotes: ⁹⁰ עיין מ"ש א' בנדיקט בתרביץ שי"ט (תש"ח), עמ' 27, הע' 83.

75. **ר' שמעון או' אתרוג וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן. ובבבלי ר"ה (ט"ו א'): ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון וכו'.

77. **אלא דבר שגדל וכו'.**וכ"ה בד ובבבלי ("שאין לך דבר שחייב וכו' "). ולפי פשטות לשון זו משמע שר"ש נותן כלל לכל האילנות, והטעם הוא שמכיוון שגדל בפטור הרי היה הפקר, והבעלים זוכים בו מן ההפקר, ולפיכך פטור מן המעשר (עיין בחי' הר"ן ר"ה ט"ו סע"א). ומכ"ש אם נלקט בפטור. ולעניין ביעור אם גדל בפטור, הולכים בו אחר חנטה, ופירות ששית פטורים מן הבעור. ואם גדל בשביעית ונלקט בשמינית, אין בעור בפירות הנלקטים בשמינית, כפירש"י שם. ועיין להלן שו' 78 ומש"ש. אבל בכי"ע גורס כאן: אלא שגדל וכו', וכן מעתיק רש"י (ר"ה שם) בשם התוספתא: אלא אם כן גדל בחיוב וכו'. ולפי זה הכל עונה על אתרוג גרידא, והולכים בו אחר חנטה, ולפיכך אם גדל בששית ונלקט בשביעית פטור מן הביעור מפני שהוא של ששית, ופטור מן המעשרות, מפני שיד הכל ממשמשת בו, ואתרוג קשיא ליה ידא והבעלים מתייאשים ממנו והוא הפקר (עיין ר"ה שם ט"ו א'). ואם גדל בשביעית ונלקט בשמינית פטור מן המעשרות כדין פירות שביעית, אבל לעניין בעור הולך כאן אחר הלקיטה, ואין בעור בשמינית. וכן הסיקו בתוספות ט"ו סע"א ובריטב"א שם שר"ש מדבר באתרוג גרידא, אבל לא בשאר אילנות.

78. **אלא שגדל וכו'.**וכ"ה בכי"ע. וכן ברש"י הנ"ל: אלא אם כן גדל בשביעית וכו'. ובד: אלא דבר שגדל וכו'. ועיין מ"ש לעיל שו' 77.