Tosefta Kifshutah on Sheviit Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **אין מחללין מעשר שיני על פירות שביעית וכו'.**בירושלמי:¹ תני אין לוקחין שביעית בכסף מעשר. ואמר שם ר' יונה שאף ר"ש לא התיר אלא לקנות תרומה בדמי שביעית (עיין לעיל בסוף פירקין) מפני שאוכלי תרומה זריזין הן, אבל במע"ש אף הוא מודה שאסור. ובר"מ (פ"ז מה' מע"ש הי"ג): אין לוקחין פירות שביעית בכסף מעשר, לפי שהוא חייב לבער. ועיין במה"פ מע"ש פ"ג ה"ב סד"ה אשכח.
footnotes: ¹ מע"ש פ"ג ה"ב, נ"ד ע"א; פסהים פ"ט ה"ז, ל"ז ע"א.
- **פירות שביעית ופירות מעשר שיני שנתערבו וכו'.**ואפילו אם יש כאן רוב באחד נגד השני הדין כן, מפני שיש להן מתירין ועיין להלן ה"ז. ועיין מכשירין ספ"ב, ואינו עניין לכאן, עיין מ"ש לעיל דמאי עמ' 197 שו' 20–21.
- **פירות שביעית שלקח בהן דברים אחרים וכו'.**וכ"ה בד, ופירושו שלקח מהם כמה דברים אחרים, כגון תרומה, מע"ש וכדומה, יאכלו כחמור שבכולם. ובכי"ע: פירות שביעית ופירות מעש' שיני שלקח בהן דברים אחרים יאכלו וכו'. ופירש לנכון בחשק שלמה שאם לקח דברים אחרים בפירות שביעית ובפירות מע"ש,² כלומר, משניהם יחד, הרי יאכלו כחמור שבהם, מפני שמעורבות בהם קדושת שביעית וקדושת מע"ש.
footnotes: ² "פירות" מע"ש היא אשגרה מכח פירות שביעית, והכוונה כאן לדמי מע"ש. ועיין להלן שו' 8–9 ושו' 15 ומש"ש.
- **פירות מעשר שני שלקח בהן וכו'.**הכוונה היא לדמי מע"ש (עיין מ"ש לעיל בהערה) שלקח בהם כמה דברים יחד, עיין מ"ש לעיל בסמוך. וגירסת כי"ע יותר מחוורת, עיין מ"ש לעיל.
6-7. **ואוכלי אדם כאוכלי בהמה.**וכ"ה בד. ופירושו כשם שאוכלי בהמה אין הקדושה נפקעת מהם עד שיפסלו מאכילת בהמה כך אוכלי אדם אין הקדושה נפקעת מהם עד שיפסלו מאכילת כלב, מה שאין כן במע"ש. וכן בירושלמי (מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב): שמן של מעשר שני שנסרח וכו', פקעה ממנו קדושתו (כלומר, מפני שנפסל ממאכל אדם). מה צריכה ליה שביעית, אעפ"י שנסרח בקדושתו הוא. כלומר, שהרי אף על מאכל בהמה חלה קדושת שביעית, והשאלה היא אם שמן סרוח ראוי למאכל בהמה (ומדברים כאן בשמן שמסריח בשעת הדלקה, ואינו ראוי אפילו לנרו). ובכי"ע כאן: אוכלי אדם ואוכלי בהמה, כלומר, שניהם קדושת שביעית חלה עליהם, ולא מיבעי פסולת אוכלים שפרשו ממאכל אדם, אלא אפילו אוכלים שמתחילתם אינם אלא לבהמה קדושת שביעית חלה עליהם.
- **כיוצא בהן.**כלומר, כאוכלין, שהרי בשביעית אף צביעה בכלל "כל שהוא צורך לכם". עיין במשנתנו פ"ז מ"ג.
- **שביעית מתחללת על הכל.**בפרי ראשון דרך מקח, ובפרי שני אפילו דרך חלול. עיין בירושלמי כאן פ"ח ה"ז, ל"ח ע"ב, ובבלי סוכה מ"א א'.
8-9. **אין מתחלל אלא על מעות בלבד.**וכ"ה בכי"ע ולהלן מע"ש פ"ב ה"ח. ועיין בבלי סוכה מ"א א' ובהשגות פ"ד מה' מע"ש ה"ב ובמהרי"ק, ברדב"ז ובכ"מ שם. ברם בד: אין מתחלל אלא באותו מין בלבד. ועיין ר"מ פ"ד מה' מע"ש ה"ב ובהשגות שם, ומ"ש להלן מע"ש פ"ג שו' 5.
- **שביעית מתבערת וכו'.**בפי' הרמב"ן בהר (כ"ה, ז'): וכבר שנו בתוספתא שביעור שביעית כביעור מעשר שני, לא שיהא בהם חילוק באיסור אכילה וכו'. ועיין בפי' הרש"ס (קנ"ו ע"ב) שהעיר שהר"מ סובר (פי"א מה' מע"ש ה"ח) שאף מע"ש שנשאר אחרי זמן הביעור משליכו לים או שורפו, ודינו כשביעית לפי שיטתו (בפ"ז מה' שמיטה ה"ג). ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"ה שו' 66.
- **שביעית היא ודמיה אסורין.**כלומר, שהדמים נתפסים בקדושת שביעית, והפרי אינו יוצא לחולין כמשנתנו (פ"ח מ"ז). ובתו"כ (בהר פרק ג' ה"ג): מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה. אי מה קודש יוצא לחולין ודמיו נתפסים יכול אף שביעית כן, ת"ל היא, הרי היא בקדושתה וכו'.
- **זבחי שלמים וכו'.**שלא יביאוה לידי פסול, עיין לעיל ספ"ו ומש"ש. אבל במע"ש מצוה לקנות שלמים.³ ועיין בירושלמי מע"ש פ"א ה"ג, נ"ב ע"ד. ולמ"ד שמצוה מן התורה לקנות שלמים בדמי מע"ש פקעה קדושת מעשר בלקיחת הבהמה, וחלה עליה קדושת שלמים, עיי"ש.
footnotes: ³ עיין בספרי ראה סוף פי' ק"ז, עמ' 169. ועיין במשנתנו מע"ש פ"א מ"ג, ובס' משנה ראשונה שם.
- **חומר במעשר שני וכו'.**להלן מע"ש פ"ב ה"ח ובכורים פ"א ה"ו. וברייתא זו הובאה בירושלמי בכורים פ"ב ה"ב, לפי נוסח הרש"ס שם (ל"ב ע"א): דתני בשם ר' שמעון חומר יש במעשר וכו', מה שאין כן בשביעית.⁴
footnotes: ⁴ בירושלמי שלפנינו חסר הסיום "מה שאין כן בשביעית", והכוונה, איפוא, לתוספתא בכורים הנ"ל.
**שהמעשר שני קונה את הקנקן.**וכ"ה להלן במקבילות הנ"ל. ופירושו שאם זלף לתוכו יין וגפו, ואח"כ קרא עליו שם מע"ש נתפס הקנקן למע"ש, כמפורש במשנת מע"ש פ"ג מי"ב, וכפירוש הרש"ס בבכורים הנ"ל. ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"ב הערה 66.
12-13. **ואסר דמיו.**פיסקא זו היא לכאורה באשגרה מלהלן בכורים הנ"ל,⁵ אבל כאן אין לה מקום שהרי אף שביעית אוסרת את דמיה. ברם בס' המפתח לר"ן גאון (ברכות ב' ב', ט' ע"א מן הספר) גרס בתוספתא בכורים: ואוסר דמי עירוביו וספק עירוביו כל שהוא. והכוונה שדמי מע"ש שנתערבו באחרים אוסרים בכל שהוא (שהרי אפשר לחלל אותם), מה שאין כן בדמי שביעית לאחר הביעורים שהם בטלים. עיין לעיל תרומות ספ"ה ומש"ש.
footnotes: ⁵ ושם הכוונה שמע"ש תופסת ואוסרת את דמיה מה שאין כן בתרומה שאינה מתחללת על דמים. ועיין בירושלמי בכורים הנ"ל. ואף בתוספתא מע"ש נשנו דברים באשגרה מכאן וממס' בכורים, עיין מש"ש.
- **עירוביו ספק עירוביו כל שהוא.**בד: עירובין וכו'. ולגי' בעל ס' המפתח המלה עירובין (או עירוביו) דבוקה למעלה, וצ"ל: ואסר דמי עירובין וכו'. עיין מ"ש לעיל. ולפי גירסתנו הכוונה שמע"ש הוא דבר שיש לו מתירין, ואוסר בתערובת כל שהיא, ואפילו ספק מע"ש שנתערב⁶ אוסר בכל שהוא, מה שאין כן בשביעית שאינה אוסרת אחר הביעור אלא בנותן טעם, עיין מ"ש לעיל תרומות ספ"ה הנ"ל. ועיין במקבילות ומש"ש.
footnotes: ⁶ עיין ירוש' ריש ביצה ובבלי שם ג' ב', ד' א'.
- **ואין מדליקין בו את הנר וכו'.**מרהיטת הלשון משמע שאין מדליקין ממנו בין בטמא ובין בטהור. וכן מוכח קצת מן התוספתא בבכורים הנ"ל שמנתה חומרא זו במע"ש נגד תרומה, ולא מנתה שם חומר בתרומה נגד מע"ש שאין מדליקין בתרומה בטהור, מה שאין כן במע"ש. וזו היא שיטת רש"י ביבמות ע"ג ב'. וכן מפורש במאירי שם עמ' 275. ועיין בשנות אליהו למשנתנו פ"ח סמ"ב ובתוספ' ר"ע איגר שם. אבל בפי' הר"ש ורא"ש שם מפורש ששמן מע"ש טהור מדליקין בו את הנר, ואינו אסור אלא בטמא. וכן בס' המפתח לר"ן הנ"ל: "ואם נטמא אסור באכילה וכו', ואם היה שמן אסור להדליקו, דכת' ולא בערתי ממנו בטמא, ודרשינן ליה (יבמות ע"ג ב' ומקבילות) בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא, אבל לסוך ממנו מותר". ומשמע מדבריו שהוא פירש דרשה זו אף בשמן, ומוכח שאם הוא טהור והשמן טהור מדליקין בו, שאם לא כן מי התיר לו לאבד שמן טהור, והרי טומאת גופו אינה מעלה ואינה מורידה כאן, ופשיטא שאסור לו להדליק שמן טהור של מע"ש. אבל עיין ברש"י הנ"ל ד"ה והכי פירושו.
14-15. **מה שאין כן בשביעית.**שמדליקין ממנה בין בטהור ובין בטמא, עיין במשנתנו הנ"ל, וכפירוש הירושלמי במקומו.
- **אחד שביעית ואחד מעשר שני וכו'.**ירושלמי מע"ש (פ"א ה"ג, נ"ב ע"ד), בבלי סוכה מ' ב'. ופירשו שם (מ"א א') שהכוונה לדמי שביעית ולדמי מע"ש.
15-16. **מחללין אותו על חיה ועוף וכו'.**בבבלי הנ"ל: מתחללין וכו'. והוכיחו מלשון התוספתא בתוספות ובתוספ' הרא"ש שם ובתוספ' קידושין נ"ו א' ד"ה במזיד, ובתוספ' הרא"ש שם (נ"ה סע"ב) ובתוספ' ב"ק צ"ז ב' ד"ה דזבין ובתוספ' שנץ ב"מ נ"ה ב' (לפי שטמ"ק שם ד"ה ויחזור) שלת"ק של הברייתא אף לכתחילה מחללין, ולא נקטו מתחללין אלא משום רבותא דרבנן שאף בדיעבד אינם מתחללין. וכן גם בירושלמי הנ"ל: מחליפין (בר"ש שם פ"א מ"ד: מחללין) אותו וכו'. ועיין להלן מע"ש פ"א שו' 26 ומש"ש.
- **ועל בהמה בעלת מום.**בירושלמי הנ"ל: על נקיבה בעלת מום. ובבבלי הנ"ל: על בהמה (סתם). ואמרו שם: מחלוקת בזכרים, אבל בנקיבות ד"ה וכו' על חיין אין מתחללין, גזירה שמא יגדל מהן עדרים. ועיין בירושלמי שם. ועיין מ"ש להלן שו' 17.
**דברי ר'.**וכ"ה גם בד ובכי"ע, אבל בירושלמי ובבבלי הנ"ל: דברי ר' מאיר. וכן העתיקו אף מכאן בתוספ' ותוספ' הרא"ש הנ"ל.
- **אלא בזמן שהן שחוטין.**ומלשון הבבלי מוכח שאם חלל על חיים אפילו בדיעבד אינו מתחלל. ובמשנתנו (מע"ש פ"א מ"ו) שנינו: הלוקח בהמה וכו', מזיד תעלה ותאכל במקום. ומוכח שלכתחילה לא יחלל, אבל בדיעבד מחולל. ועיין גם להלן מע"ש פ"א שו' 53–54 ומש"ש. וכבר תירצו בתוספות (קידושין נ"ו א' ד"ה במזיד, ובסוכה מ' סע"ב) שבמשנתנו מדברים בתמימה שלוקחה ע"מ להביאה שלמים, אבל כאן הרי מפורש שמדברים בבעלת מום, וכן מפורש להלן במע"ש הנ"ל: אם היתה בהמה בעלת מום בין בשוגג ובין במזיד יחזרו דמיה למקומה. ועיין בירושלמי מע"ש ספ"א ומ"ש בס' ניר שם.
- **אין פורעין מהן מלוה וכו'.**ר"מ פ"ו מה' שמיטה ה"י ופ"ג מה' מע"ש הכ"א, סמ"ג לאוין רנ"ט, ע"ו ע"ד, כפו"פ ספמ"ח, סוף עמ' תרס"ד. ועיין ירושלמי מע"ש פ"א ה"א, נ"ב ע"ב. ופירשנו את כל הברייתא לעיל סוף עמ' 188 ואילך.
**ואין פודין בהן שבויין.**וכ"ה בתוספתא פאה פ"ד שו' 52, וכן העתיק משם (לעניין מעשר עני) גם בר"מ ספ"ו מה' מתנות עניים. אבל בירושלמי דמאי (פ"ג ה"א, כ"ג ע"ב) לא נזכר פדיון שבויים. וכן השמיטו הר"מ בה' שמיטה ובה' מע"ש הנ"ל, וליתא גם בסמ"ג (שהעתיק מן הירושלמי או מן הר"מ עיי"ש) ובכפו"פ (שהעתיק מן הר"מ) הנ"ל. וכנראה שהוא פירש שבבא זו היא באשגרה מפיאה (לעניין מעשר עני), אבל בשביעית ובמע"ש פשיטא שאין פודין בו שבויים ואין מוסרין אותן לגוי. ועיין מ"ש לעיל עמ' 398 שו' 11, ולהלן בכורים פ"א שו' 21. אבל עיין בפאת השלחן סי' כ"ו ס"ק י' אות כ"ז ובהגהות הרידב"ז שם.
- **ונותנין אותן לחבר עיר בטובה.**וכ"ה בפיאה ובר"מ ה' מתנ"ע הנ"ל. אבל בה' שמיטה ובה' מע"ש לא העתיקה, וכן ליתא בירושלמי דמאי הנ"ל. וכנראה שאף כאן פירש הר"מ שלא נשנית הלכה זו אלא לעניין מעשר עני, ויש כאן אשגרה מפיאה, וכדלעיל. ועיין מ"ש ע"ז לעיל עמ' 190.
20-21. **שלש ארצות לביעור וכו'.**במשנתנו (פ"ט מ"ב): שלש ארצות לביעור. יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת וכו', ולמה אמרו שלש ארצות? שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. ופירשו הר"מ (בפיה"מ ובפ"ז מה' שמיטה ה"י) ורש"י (פסחים נ"ב ב') שאוכלין בכל יהודה וכו' כל זמן שלא כלו הפירות לחיה באחת מג' הארצות שלה, ואין כאן לדין הבעור אלא ג' ארצות. אבל בתוספות שם חלקו על רש"י והוכיחו מדברי ר' שמעון שבמשנתנו ומן הירושלמי בסוגיין שדין בעור הוא בכל ארץ וארץ לחוד ויש כאן תשע ארצות. וכן פירשו הר"ש והרא"ש גם במשנתנו כאן. ובר"ח (פסחים שם) הביא את משנתנו ולא פירשה מפני שפשוטה היא. וכנראה שפירש כר"ש הנ"ל. ועיין בפאת השלחן סי' כ"ז ס"ק ט' אות י"ב. אבל בתוס' רי"ד פסחים שם הביא את התוספתא כאן והוכיח ממנה שלא כפירוש רש"י, וכן הוכיח בח"ד ובפאת השלחן הנ"ל. ולעצם ההלכה של ארצות שונות לביעור, עיין במכילתא דרשב"י עמ' 157.
21-22. **למה הוזכרו ההר העמק וכו'.**הכוונה למשנתנו הנ"ל: וביהודה ההר והשפלה והעמק. ומקומם מפורש להלן.
- **לפי שאין אוכלין וכו'.**כ"ה בד ובתוספ' רי"ד הנ"ל. ובכי"ו ובכי"ע בטעות: לפי שהן אוכלין וכו'.
22-23. **מי בהר על שבעמק ולא מי שבעמק וכו'.**כלומר, מה בהר על שבעמק ולא מה שבעמק וכו'. ובד ובכי"ע: לא מבהר וכו' ולא משבעמק וכו'. ובתוספ' רי"ד הנ"ל: לא בהר על של עמק ולא בעמק על מה שבהר וכו'. ועיין מ"ש ר"ח ילון בסה"י לכבוד ילין עמ' צ"ד. ואמרו בירושלמי (פ"ט ה"ב, ל"ח ע"ד): שיערו לומר אין החיה שבהר גדילה בעמק, ולא גדילה היה שבעמק בהר. ועיין בתוספ' פסחים נ"ב ב' ד"ה עד.
- **אלא הר והרו עומק ועומקו.**כ"ה בד, בכי"ע ובתוספ' רי"ד הנ"ל (בשינויי כתיב). ובכי"ו בטעות: והרי וכו' ועומקי. ושאלו בירושלמי הנ"ל: שפלה שבהר כהר? ושבשפלה כשפלה? ופשטו: מן מה דתנ' הר והרו,⁷ עמק ועמקו, שפל ושפלתו, הדא אמרה שפלה שבהר כהר, והר שבשפלה כשפלה.
footnotes: ⁷ כ"ה בנוסח הרש"ס. ולפנינו וכ"ה אף בכי"ר: והרם.
23-24. **ובסוריא לא אמרו וכו'.**תוספ' רי"ד הנ"ל. וכן בירושלמי סה"ב: תני אין בסוריא שלש ארצות. ומכאן משמע ש"נאכל" (משנתנו פ"ו מ"א) פירושו היתר ספיחין, אבל בעור יש לו, שהרי אינו מסתבר כלל שבסוריא נוהג דין בעור ובארצות שכבשו עולי מצרים אין דין בעור נוהג כלל, עיין שו"ת הר"מ סי' קל"ו, הוצ' רא"ח פריימן ז"ל עמ' 133 ור"מ פ"ד מה' שמיטה הכ"ח. ועיין מ"ש לעיל פ"ד הע' 25.
- **עד שיכלה מבית אל ומיגורדה של קיסריון.**בד: ומיגדרה של קיסרון. והנכון בכי"ע: ומגידרה של קיסרין. ובמשנתנו (פ"ט מ"ג): ושאר כל הארצות כהר המלך. והתוספתא סימנה כאן את גבולות הר המלך שהוא מתפשט מגידרה של קיסרין (כנראה חדרה של זמננו) עד בית אל. עיין להלן שו' 35 ומ"ש הר"ש קליין בתרביץ ש"א ס"א (תשרי תר"ץ) עמ' 140 ואילך, ובספרו ארץ יהודה עמ' 240 ואילך.
26-27. **אי זהו הר שלה זה הר המלך.**כפו"פ פמ"ח עמ' תרנ"ט, ירושלמי פ"ט ה"ה, ל"ח ע"ד. ובמשנתנו (פ"ט מ"ב): וההר שלה כהר המלך, וכן היא אף כוונת התוספתא שלעניין בעור בהרי יהודה הולכין אחרי הר המלך, ועיין בריבמ"ץ ד"ה ותהום טבריא. ועיין ספרי דברים פי' ו' עמ' 14 ובהערות הר"א פינקלשטין שם.
- **שפלה שלה זה שפילות לוד.**בד, כי"ע וכפו"פ הנ"ל: זו שפלת לוד. ובירושלמי הנ"ל: ושפלתו זו שפלת דרום. ובמשנתנו הנ"ל: ושפלת לוד כשפלת הדרום. ובספרי הנ"ל: בשפלה זו שפלת לוד ושפלת דרום. והיא היא, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו פסחים עמ' 458. ועיין בריבמ"ץ הנ"ל.
27-28. **עומק שלה מעין גדי ועד יריחו.**וכ"ה בכפו"פ ובירושלמי הנ"ל ובמשנתנו לא נזכר שעור העמק. ועיין מ"ש הר"ש קליין בספרו ארץ יהודה עמ' 213 ואילך.
- **עומק שבגליל כגון גנוסר וחברותיה.**בירושלמי הנ"ל: כגון בקעת גינוסר וחברותיה. ובמשנתנו: ותחום טבריא והעמק. ובד"ח: העמק, וכ"ה בפיה"מ להר"מ כת"י. וגם לפי הגירסא שלפנינו פירושו כן.⁸ וכן בפיה"מ להר"מ: והעמק והוא תחום טבריא. ובריבמ"ץ שם: ותחום טבריא הוא העמק, הוא בקעת גינוסר וחברותיה. ועיין גם במלא"ש. וביהושע (י"ט, ל"ה): רקת וכנרת. ובירושלמי מגילה (פ"א ה"א, ע' ע"א): רקת טיבריא. כנרת גיניסר. וכ"ה בבבלי שם ו' א'. ועיין מ"ש הר"ש קליין בספרו ארץ הגליל (ירושלים תש"ו) עמ' 151 ואילך.
footnotes: ⁸ עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1076 ואילך.
- **אי זהו הר שבעבר הירדן וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ט ה"ב, ל"ח ע"ד. וכבר הוכיח בכפו"פ פמ"ח הנ"ל מן התוספתא כאן שמדברים בעבר הירדן ממש, במזרח עבר הירדן, ותמה מכאן על שיטת הר"מ (בפיה"מ ובפ"ז מה' שמיטה ה"ט) שפירש את משנתנו בעבר הירדן מערבה. ועיין מ"ש בפאת השלחן סי' כ"ז ס"ק י' אות ט"ו.
**כגון חרים וכגבור גדוד וחברותיה.**בד: כגון חריס וכגבור גדור וחברותיו. ובכי"ע: כגון חרים וחברותיה. ובכפו"פ הנ"ל: כגון חרים ונוי וגדור וחברותיה. והנכון הוא בירושלמי הנ"ל: כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן. וכן להלן ר"ה פ"א הי"ז (בכי"ע פ"ב ה"ב): ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בהרי מכמר וגדור וחברותיה.⁹ ובירושלמי שם פ"ב ה"ב, נ"ח ע"א: תני בהרי מכוור וגדור. ועיין בבלי שם כ"ג ב' ובדק"ס עמ' 53 הע' ל'.¹⁰ והמקומות הללו בעבר הירדן נכבשו ע"י אלכסנדר ינאי,¹¹ ודינם כא"י וכמקומות שכבשום עולי בבל. ועיין מ"ש לעיל פ"ד שו' 13–14.
footnotes: ⁹ כ"ה בכי"ל שם, עיין מ"ש בתס"ר ה"א, עמ' 214. וכ"ה בד, אלא ששם בטעות: ותבור (במקום: וגדור). ¹⁰ ועיין באהצו"י כאן, עמ' 88. ¹¹ עיין מ"ש ר"ש קליין בספדו עבר הירדן היהודי, עמ' 11 ואילך.
- **חשבון וכל עריה שבמישור וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכן בכפו"פ הנ"ל: שנאישוך, וצ"ל: שבמישור וכו'. והנכון בירושלמי הנ"ל: אשר במישור וכו', וכ"ז הוא המשך הפסוק ביהושע י"ג, י"ז. ועיין מ"ש לעיל פ"ד הערה 28.
- **כגון בית נמרה [רמתא] וחברותיה.**כ"ה בד, בכי"ע ובכפו"פ הנ"ל (שם: רמתה). ובירושלמי: ובית הרן (=הרם) ובית נמרה וכן כיוצא בהן. והירושלמי מביא את הפסוק ביהושע י"ג, כ"ז: ובעמק בית הרם ובית נמרה וסכות וכו', והוא מפרש שם: בית הרם, בית רמתה. בית נמרה. בית נמרין.¹²
footnotes: ¹² ועיין מ"ש קליין שם, עמ' 12 ואילך.
- **סימן להרים מילין¹³ וכו'.**ירושלמי פ"ט ה"ב, ל"ח ע"ד, בבלי פסחים נ"ג א'. ורשב"ג נותן לנו כאן סימן מדעי להגדרת צורת שטח הארץ ע"פ הצמחים שהיא מגדלת. וכ"ז נפקא מינה גם להלכה, לעניין מקח וממכר (מידת הדין) ועוד, כמו שפירשו בירושלמי ובבבלי פסחים הנ"ל.¹⁴
footnotes: ¹³ עיין מ"ש לעיל פ"ה שו' 6 על "מילין". ¹⁴ ועיין לעיל פ"ד שו' 67 ואילך. ואף שם נתן לנו רשב"ג סימן מדעי.
34-35. **אוכלין מבית המלך עד שיכלה מבית אל וכו'.**בית המלך הוא תחום הר המלך¹⁵ שפירותיו היו כלין בערך בזמן אחד עם בית אל, עיין מ"ש לעיל שו' 26.
footnotes: ¹⁵ עיין מ"ש ר"ש קליין בספרו ארץ יהודה, עמ' 239 ואילך.
- **זה בית אל שמאחרת.**וכ"ה בד. וכן בב"ר פצ"ט, ג', עמ' 1267: זו בית אל שהיא מאפלת. וכן בתנחומא ויחי (סי' י"ד, הוצ' בובר סי' ט"ו): זו בית אל שהיא מלקשת פירותיה.
37-38. **אוכלין ברגילה עד שיכלו אגוטרי.**במשנתנו (פ"ט סמ"ה): אוכלין ברגילה (במשנה שבירושלמי ובכ"י פרמה: ברגילא) עד שיכלו סנריות¹⁶ מבקעת בית נטופה. ופירש הגאון (פיה"ג עוקצין פ"ג מ"ב, עמ' 143): הרגילה היא זרע של חלגלוגות וכו'. והוא ירק הזוחל על הארץ, רוגלית בניגוד לדלית, ושמו Portulaca oleracea (לעף פלורה ח"ג עמ' 71 ואילך), והוא גדל בבתי שלחין בשפילה (מגדיר לצמחי א"י עמ' 116), והן סנריות היא רגילה. ופירוש אגוטרי לא נתברר, וכנראה שהוא שם צמח, ונשמט כאן שם המקום שיכלו בו. ברם אם נניח שהברייתא שלנו מפרשת את משנתנו הנ"ל, עלינו לומר, שרגילה ואגוטרי ולופסין ואזניות (עיין להלן), כולם ממין אחד הם.¹⁷
footnotes: ¹⁶ כ"ה בהוצ' לו, קויפמן, פרמה וערוך. ובמשנה שבירושלמי: סנדיות. וכ"ה במשנה ד' נפולי, בפיה"מ להר"מ ועוד. ובתו"כ בהר סוף פרש' ב' ה"ה, ק"ז ע"ג: סנדריות. אבל במיוחס להר"ש שם: סנדיות. ¹⁷ ושמא הושקע שם המקום במלה "ובגי" (כגי' כי"ו, עיין בשנו"ס), וצ"ל: אגוטרי ובגי. [ב]גליל העליון וכו'. ופשיטא שאין לפרש ובגי (=ובאגי) גליל וכו', כלומר, ובקעות גליל העליון, שהרי מלה זו זרה לספרות א"י. ואף לפי הגירסא שלפנינו, אפשר שיש כאן שם מקום, ואח"כ צ"ל [ב]גליל העליון.
- **עד שיכלו לופסי בית דגן וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובמקום זה הלופסין מאחרים ביותר, וממילא מותר לאכול את הרגילה שכבר כלתה הרבה זמן מן השדה על סמך הלופסין. ואף שם צמח זה לא נתברר לי.
- **אוזניות של שמעון אנא.**וכ"ה בכי"ע (אזניות). ובד: אוזניו' של מען אנא. ויפה הגיה הר"ש קליין: של שמעונייא, והיא העיר סימוניה, שמרון,¹⁸ עיין בספרו ארץ הגליל עמ' 12 ועמ' 176 ואילך. ואזניות הן לדעת הראובני (לשוננו ש"ב, עמ' 39) Aristolochia Maurorum, הגדלות בשדה ופרחיהם כצורת אפרכסת האוזן.
footnotes: ¹⁸ יהושע י"ט, ט"ו, כמפורש בירושלמי מגילה פ"א ה"א, ע' סע"א: ושמרון. סימונייה.
**אוכלין בתאנים וכו'.**בבבלי פסחים נ"ג א': אוכלין בגרוגרות וכו'. ועיין בס' יריאים השלם סי' קנ"ח, ע"ה ע"א.
- **עד שיכלו פגי בית וני.**בד: עד שיכלו בני בית פגי. ובכי"ע: פגי ביתיאני. ובבבלי הנ"ל: פגי בית היני, ובכי"מ שם: בייתני, ועיין דק"ס שם עמ' 152 הע' פ' והע' צ'. ולדעת קליין הוא המקום שנזכר ע"י אבסיביוס (תרגום רע"צ מלמד עמ' 14), ושהוא מסמנו כט"ו מילין ממזרח קיסרין.¹⁹
footnotes: ¹⁹ עיין במאמרו במ"ח חנ"ד, 1910, עמ' 21 ואילך, ובירושלים של לונץ ח"י, עמ' 156 ואילך.
**לא הוזכרו פגי בית וני וכו'.**בד: בית אוני וכו'. ובכי"ע: בֵּיתְיַינֵי וכו'. ועיין בבבלי ובדק"ס הנ"ל. ובעירובין כ"ח ב': ביתיוני. וברש"י שם ד"ה לא הוזכרו: בתוספתא דשביעית היא, ומייתי בגמ' דפסחים וכו'.
**אלא למעשרות.**כלומר, שחייבים במעשרות, אעפ"י שהם דקים וקטנים, מפני שדרכם בכך. אבל לעניין שיאכלו את התאנים עליהם בשביעית לא הוזכרו בבית המדרש.
- **ואהיני טובניא וכו'.**וכ"ה בד (ובד"ח בטעות: עובניא). ובכי"ע: דטובניא וכו'. וכן בבבלי הנ"ל: ואהיני דטובינא, כלומר כפניות של תמרים מטובינא. ובכפו"פ (פי"א עמ' רצ"א) קבע את מקומו על יד בית שאן (ועיין בירושלים של לונץ הנ"ל בהע' 19 עמ' 156).
41-42. **אין אוכלין על הרפיחין שבעכו.**בד: על הספיחין שבעכו, ועיין לעיל פ"ג שו' 13 ומש"ש. ובכי"ע: את הרחיפין שבעכו. [ובפי' כ"י: הרפחין שבעכו.] ועיין מ"ש להלן.
42-43. **אוכלין על הרפיחין שבעכו ועל הדיפרא וכו'.**בד: על הספיחין שבעכו ועל הדיפרא וכו'. ובכי"ע: על הרחיפין ועל הדיפרא וכו'. [ובפי' כ"י: הרפחין שבעכו.] והמלים שהקפתי בכי"ו נכפלו בטעות. ולפ"ז ברור שהכל הוא מדברי ר' יוסי. ובמשנתנו (פ"ט מ"ד): אוכלין על הטפיחין ועל הדופרא וכו'. ובירושלמי שם (ה"ד, ל"ט רע"א): מתני' דר' יוסי, דתני אין אוכלין על הטפחין שבעכו. ר' יוסי אמר אוכלין על הטפחים שבעכו. ולפ"ז הכל הוא מדברי ר' יוסי, עיין להלן. ואשר לטפיחין פירש בערוך בשם ר' דניאל שהכוונה היא לטפיחין שבראשי הבירות שהצפורין מקננין שם, והם צוברים זרעים בתוכן, ור' יוסי לשיטתו שסובר (במשנתנו הנ"ל) שאוכלים על השמור [כלומר, מן החיה, עיין מ״ש לעיל [עמ׳] 560 [פירוש ל] שו׳ 45-44.]. וכן פירש בריבמ"ץ. ועיין לעיל פ"ג שו' 13 ומש"ש. אבל הר"מ בפיה"מ פירש אחרת עיי"ש ולפי פירושו טפיחין ודפרא, כלומר, הפירות השניים של אילן העושה שתי בריכות בשנה, הם מעין עניין אחד.
- **אבל לא על סיפוניות.**בד: שיפוניות. ובכי"ע: סיפווניות. ובמשנתנו הנ"ל: אבל לא על הסתווניות. והן סתווניות (הבאות בסתיו) הן ספווניות (הבאות בסוף הקיץ), עיין מ"ש לעיל סוף עמ' 56. ופירש הר"מ (בפיה"מ ובפ"ז מה' שמיטה ה"ה) שאין אוכלין על הסתווניות, מפני שהן דומות לפירות של שנה אחרת. ועיין להלן.
43-44. **ר' יהודה אומ' אף על סיפוניות.**ולפי מסורת התוספתא לא נתן ר' יהודה שיעור לדבריו בסיפוניות. אבל במשנתנו הנ"ל: ר' יהודה מתיר כל זמן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ. ומרהיטת הלשון משמע שדברי ר' יהודה עונים על סיפוניות, ואינו מתיר אלא אם כן בכרו לפני שכלה הקיץ.²⁰ ברם בירושלמי שם: הוינן סברין מימר מפליגין ר' יוסי ורבנין²¹ בסיתווניות, הא בדפרין לא. אשכח תני ר' יודה מתיר בדפרים, והם שבכרו עד שלא יכלה הקיץ. ולפ"ז עדיף לומר שלא חילק ר' יהודה בין בכרו ובין לא בכרו אלא בדופרא גרידא, אבל בסתווניות מתיר לגמרי, כמפורש בתוספתא כאן. וכן הדעת נותנת, שהרי השם סתווניות מוכיח שהן נגמרות בסתיו. וכן פירש הרש"ס במשנתנו שם (קמ"ח ע"ב): ובגמ' מפרש דאדיפרא הוא דקאי ר' יהודה ולאחמורי אתא. אבל בריבמ"ץ למשנתנו מפרש שר' יהודה מחלק כן בין בסתווניות בין בדיפרא.
footnotes: ²⁰ בשושנים לדוד למשנתנו העיר שלפי פירוש זה היה צריך לומר במשנתנו: אם בכרו (ולא "כל זמן") וכו', שהרי ר' יהודה בא להקל, כשיטת הבבלי בכתובות פ"ח ב'. ברם בירושלמי בכתובות שם פ"ט ה"י, ל"ג ע"ב, פירשו שלא כשיטת הבבלי, ור"ש בא להקל, ומ"מ השתמשו במשנתנו שם בלשון "כל זמן". ²¹ הכוונה לר' יהודה. ובנוסח הרש"ס שם: מה פליגין ר' יהודה ור' יוסי. וברור שהכוונה לר' יהודה שהרי סתם משנתנו שם היא כר' יוסי, עיין מ"ש לעיל שו' 42–43.
- **ר' יוסי אומ' דיפרה שביכרה וכו'.**הדברים תמוהים, שהרי ר' יוסי התיר לעיל בדיפרא. וקרוב לוודאי שיש כאן ט"ס וצ"ל כמו שהגיה בח"ד: ר' יהודה אומ' וכו', כגי' הירושלמי שהעתקנו לעיל. והתוספתא מתאימה למסורת המשנה שר' יוסי מתיר לאכול על הדופרא מכל מקום, ור' יהודה הוא שמחלק בדופרא, ובסתווניות מתיר מכל מקום. עיין מ"ש לעיל.
- **עד שיכלו דליות שבאכל וכו'.**ובד: שבאשכול. ובכי"ע: "שבאשכול: של אבל", ויש כאן הרכבה של שתי נוסחאות. ובבבלי פסחים (נ"ג א'): ת"ר אוכלין בענבים עד שיכלו דליות של אוכל וכו'. וברש"י שם: "ואית דגרסי של אבל,²² והוא אבל כרמים" (שופטים י"א, ל"ג). וצדק הרי"ז הורוביץ (ירושלים של לונץ חי"א-י"ב, עמ' 66) שפירש שהתוספתא ציינה לעיל (הי"ד) את המאוחר שבירקות בגליל ושבתאנים ביהודה (פגי בית וני) וכאן את הענבים שבעבר הירדן. והוא ציין גם לדברי אבסיביוס (תרגום רע"צ מלמד עמ' 15): אבל כרמים וכו', ויש עד היום כפר מגדל כרמים (נקרא) אבל[א], ו' מילים מרבת עמון. אלא שהכוונה כנראה למקום ממערב לרבת עמון (ולא כמו שכתב הורוביץ שהוא למזרחה), והוא נכנס לתחום של חשבון ובנותיה, שהוא כא"י גמורה (עיין לעיל הי"א).
footnotes: ²² וכ"ה בכי"מ, בר"ח, בערוך ערך דל ובמאירי שם, עיין דק"ס, עמ' 152, הע' נ'.
**אם יש אפילות מהן וכו'.**בבבלי הנ"ל: אם יש מאוחרות מהן, והיא היא.
- **ושאר ארצות אחת לזתים ולתמרים.**פיסקא ממשנתנו (פ"ט סמ"ג),²³ ובבבלי הנ"ל השמיטוה מתוך הברייתא. ובפי' הרש"ס (קמ"ו ע"א): וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. סתמא היא לכולי עלמא (כלומר, ולאו מדברי ר' שמעון היא), והכי איתא בתוספתא.
footnotes: ²³ כנראה שהמלה "ושאר" שבתוספתא היא באשגרה ממשנתנו שם: ושאר כל הארצות (עיין בגי' ד בשנו"ס כאן) כהר המלך. וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים.
46-47. **עד שיכלה אחרון שבתקוע.**כ"ה בד, בכי"ע ובבבלי פסחים הנ"ל. ובכי"ו נשמט "שבתקוע" והושלם בגליון. ועיין ברש"י שם.
- **ר' ליעזר בן יעקב או' אף של גוש חלב וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל בכתי"י, ועיין להלן מנחות פ"ט סה"ה. ובירושלמי (פ"ט ה"ג, ל"ח ע"ד): תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו (עיין להלן בסמוך) ועל הזיתים עד שיכלו ממרון ומגוש חלב.
- **ולא יהא מביא רובע בין מראשו וכו'.**בבבלי הנ"ל: כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע, כלומר, רובע קב זיתים, מפני שבפחות מזה אינו כדאי לטפל בהם, עיין במשנתנו כאן ספ"ד ובבבלי ב"ק צ"א ב'.²⁴
footnotes: ²⁴ ובבבלי פסחים שם המשיכו: אוכלין בגרוגרות וכו' (כלומר, הברייתא שלעיל הי"ד, עיין מש"ש שו' 39 ד"ה אוכלין). וצ"ע שהרי כאן אנו עוסקים בזיתים ותמרים גרידא שכל הארצות אחת להם, אבל לתאנים וגרוגרות ארצות הלוקות. ברם בבבלי להלן שם: ורמינהו אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים. ואמר רב ביבי ר' יוחנן תרתי בתרייתא מחליף (כלומר, בגרוגרות עד הפסח, בתמרים עד חנוכה. וכ"ה בירושלמי כאן פ"ז ה"ג, ל"ז רע"ג). ותירצו אידי ואידי חד שיעורא הוא. ועיין בר"ש למשנתנו פ"ט סמ"ג.
48-49. **עד שיכלה אחרון שבצוער.**וכ"ה בבבלי פסחים נ"ב סע"א ונ"ג א'. ובירושלמי שהעתקנו לעיל: תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו. וברש"ס שם (קמ"ח רע"א): מיריחו שהיא עיר התמרים כדכתיב (דברים ל"ד, ג') בקעת ירחו עיר התמרים עד צער.
49-50. **אוכלין על מה שבכיפין ואין אוכלין על מה שבשיצין.**וכ"ה בבבלי הנ"ל: אוכלין על של בין הכיפין וכו'. ופירש"י שאוכלין על התמרים שנשרו ונשארו בין הכיפין (כלומר, בן כפות התמרים, בין הלולבים), אבל אין אוכלין על מה שנשר לתוך הקוצין שמסביב לדקל, מפני שאין החיה מחפשת שם. ופירוש זה נובע מתוך פירוש הגאונים (עיין אוה"ג שם עמ' 72 ואילך ופיר"ח). ועיין ירוש' שבת פ"א סה"ז, ד' ע"א, ובמקבילה בביצה פ"ג סה"ב, ס"ב ע"א.
- **ושאר כל פירות האילן וכו'.**פי' הרש"ס, קמ"ח ע"א.
**כגון העוגסין וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. וזה הכתיב הקבוע של התוספתא במקום "האגסים". וברש"ס הנ"ל מעתיק: האגסים.
- **והקרסטמילין והפרישין וכו'.**ארבעה מינים הללו רגילים לבוא יחד במקורותינו.²⁵ וקרוסטומיל הוא מין אגס מדברי (crustuminum),²⁶ ופרישין הם חבושין, אספרגלין, מין תפוח, עיין לעף פלורה ח"ג עמ' 237 ואילך ועמ' 241 ואילך.
footnotes: ²⁵ עיין במשנת כלאים פ"א מ"ד, מעשרות פ"א מ"ג ועוד. ²⁶ ובפיה"ג (הוצ' ר"ש אסף, מק"נ ירושלים תש"ב, עמ' 179): קרסטמילין נקרא בסוריא אלפטדמי, ואינו נמצא בעירק. ועיין בס' האשכול ח"ב הוצ' ר"ח אלבק, עמ' 29, ובכפו"פ פנ"ו, עמ' תשמ"ד ובהערה שם.
**והעוזרדין.**צ"ל: והעוזררין, והם מיני תפוחים קטנים, עיין לעף הנ"ל עמ' 244 ואילך.
**אוכלין מה שבהר על שבעמק וכו'.**כלומר, אוכלים בכל מדינה ומדינה (יהודה, גליל ועבר הירדן) עד שיכלה האחרון שבה, אבל אין אוכלים במדינה אחת על מדינה אחרת.
- **כולן כחרובין.**כלומר, דינם כחרובים שאין להם שלש ארצות, ואוכלים בכולם עד שיכלה האחרון שבהם. ובירושלמי (פ"ט ה"ג, ל"ח סע"ד) הוסיפו על משנתנו שם והברייתא שלעיל שו' 46: תני אף לחרובין, כלומר, כל הארצות כאחת, וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' שמיטה הי"א.²⁷
footnotes: ²⁷ ומה שתפס ר"ש בן אלעזר "כחרובים", ולא אמר "כזיתים וכתמרים", מפני שלזיתים ולתמרים קבעו מקומות וזמנים ידועים (עיין מ"ש לעיל הע' 24) מה שאין כן בחרובין, ולפיכך השוה ר"ש בן אלעזר את העוגסין וכו' לחרובין.
- **אוכלין עליהן עד שתרד וכו'.**כלומר, לפני כן קבענו את זמן ביעורם של האגסים והקרסטמילין וכו'. ומוסיפה התוספתא שאוכלין את עליהן²⁸ עד שתרד רביעה שניה, כלומר, עד כ"ג מרחשון בשנה בינונית, עיין להלן. ובמשנתנו (פ"ט מ"ו): המלקט עשבים לחים וכו', עלי קנים ועלי גפנים עד שישרו מאביהן, והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה, ר' עקיבה אומר בכולן עד שתרד רביעה שניה. וברייתא זו היא כר' עקיבה שאינו מחלק בין נשרו מאביהם, ובין שהם על האילנות. ועיין מ"ש לעיל פ"ה סוף שו' 24.
footnotes: ²⁸ כלומר, את העלים שלהם. והלכה זו אינה עונה על עלי חרובין, שאין להם בעור (לעיל פ"ה שו' 29) אלא מדברת בעלי עוגסין וכו' שהם עיקר הנידון שלפנינו.
**אוכלין על הירק וכו'.**כלומר, כל ירק שחיותו כ"כ יפה שנשאר בבית השלחין אוכלין את מינו עליו.²⁹ ועיין להלן.
footnotes: ²⁹ ומכיוון שעבר עליו הקיץ ולא יבש, כבר לא יכלה אף בשמינית. והמפרשים האחרונים מגיהים: אין אוכלין על הירק וכו'. וקשה להגיה כן נגד כל הנוסחאות. ולא עוד אלא שהוא נגד המציאות להניח שכל ירקות בית השלחין אין כלין בשביעית. ועיין לעיל פ"ה שו' 34–35. אבל יתכן שלפעמים חיותו של ירק היא כ"כ מרובה, שאפילו בבית השלחין (ארץ יבשה וצמאה למים) הוא גדל ומתקיים. ואם נמצא ירק כזה אוכלין את מינו עליו. ועיין להלן בתוספתא.
- **שורשי קולסי כרוב שיבשו אסורין בהנייה.**וכ"ה בד ובכי"ע (בהנאה). ובפי' הרש"ס (קנ"ה ע"א): ותניא בתוספתא בפ"ז שרשי קלסי כרוב משיבשו אסורין בהנייהו כו', והכי פירושו כיון דיבשו דאינן היין מן הקרקע, אעפ"י שהקלח עב וגס וחי, כלה מן השדה מיקרי, ואסורין בהנייה. וקולסי כרוב הם בדי כרוב, עיין בפיה"ג עוקצין פ"א עמ' 139 ובהערות שם ובערוך ערך נפס. ולעיל פ"ה שו' 34 שנינו: ר' שמעון או' אף קלחין של בית השלחין שיבשו אסורין בהנאה. ולעיל בסמוך שם אמרו שכל הראוי למאכל בהמה אין מסיקין בהן (עיין מש"ש), ומכאן הלשון "אסורין בהנאה"³⁰ אף לפנינו. אבל עיקר הכוונה היא שאין אוכלין עליו את מינו, והדברים דבוקים לרישא, וכפירושנו לעיל. ועיין להלן בסמוך.
footnotes: ³⁰ אלא ששם דייק ר' שמעון ולא הזכיר קלחין של כרוב, שהרי לדעתו כרוב בית השלחין אסור משום ספחים, מפני שאין כיוצא בו בירקות שדה (ירושלמי פ"ט ה"א, ל"ח ע"ד), וממילא אסורים בהנאה, וכוונתו שם לקלחי בית השלחים של ירקות אחרים.
- **אע"פ שיבשו אוכלין עליהן.**בפי' המיוחס להר"ש תו"כ (בהר פרק ג' ה"ה, ק"ג ע"ד): ר' שמעון אומר כל הירק אחד לביעור (וכ"ה במשנתנו פ"ט מ"ה) וכו', אוכל כל הירק מן הבית עד שיכלה האחרון שבשדה. ובתוספתא ר' שמעון אומר שרשי קלחי כרוב אע"פ שיבשו אוכלין עליהן. וכן פירש גם ברש"ס הנ"ל. ולדעת ר' שמעון אפילו יבשו הקולסין (אבל לא לגמרי, עיין להלן) אוכלין עליהן כל מיני ירקות לחים אחרים, שהרי לדעתו כל הירק אחד לביעור.³¹ ועיין מ"ש לעיל שו' 54.
footnotes: ³¹ ונראה שלר"ש אוכלים אף על ספחי איסור, שהרי סוף סוף לא כלו לחיה מן השדה.
55-56. **כיוצא בו מגביב ויביש צריך וכו'.**וכן בד: ויבש, אבל בכי"ע בט"ס: דבש, וצ"ל: יבש, (ביבש). ופירושו שאם יבשו כל כך שבירק אחר כיוצא בו הוא כבר מגבב (מקושש) ביבש,³² הרי דינו ככלה השדה, וצריך לבער את הירק הלח, מפני שאין אוכלין מן הלח על היבש, אפילו לר' שמעון,³³ מפני שהיבש אינו נקרא ירק. ועיין מ"ש להלן מעשרות פ"א שו' 3.
footnotes: ³² כלומר, לאכילת בהמה, כפירוש הרש"ס למשנתנו שהבאנו להלן. ³³ במשנתנו פ"ט מ"ו: והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה. ושם מדברים באכילת יבש על היבש. אבל אין אוכלין את הלח שהוא ראוי למאכל אדם על היבש שהוא מאכל בהמה אף לר"ש הסובר שכל ירק אחד לבעור.
- **מאימתי פורשין משבילין שבשדות וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: משבולין שבשדות וכו'. ובפי' הרש"ס (קנ"ב ע"א): בתוספתא דמכילתין בפ' בתרא (כנראה שכאן התחיל לפניו פ"ח) מאימתי פורשין מן השבלים שבשדות משתרד רביעה שנייה ע"כ, דמשתרד רביעה שנייה פורשין מהם שלא להאכילן לבהמה,³⁴ דאילו לאדם בלאו הכי אסירי משום ספיחים וכו'. ופירוש זה דחוק מאד. וברור שגירסת כי"ו וכי"ע נכונה וכן תקנו בד"ח, ופירושה כפירוש המפרשים, שהלכה זו נוהגת בכל השנים ולא הובאה כאן אלא אגב שיעורה של רביעה שניה,³⁵ וכמפורש בירושלמי³⁶ ובבבלי (תענית ו' ב', ב"ק פ"א ע"א וע"ב), ועיין גם להלן טהרות פ"ז ה"ח ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 77–78 ובהירושלמי כפשוטו שבת עמ' 15. ובר"מ פ"ה מה' נזקי ממון הי"א: שלמה תיקן (עיין ב"ק פ"א ב') שיהיו עוברי דרכים מותרין בימות החמה להלך בשבילין שבשדות שיש להן בעלים³⁷ עד שתרד רביעה שניה, ועל הלשון "מאימתי", "עד אימתי", עיין באהצו"י כאן עמ' 92, מה שהביא בשם הראשונים.
footnotes: ³⁴ והוא פירש שבלים, שיבולים של תבואה. ועיין להלן נזיר פ"א ה"ג ובבבלי שם ח' ב' ובתוספות, תוספ' הרא"ש ובשטמ"ק שם. ³⁵ ולא עוד אלא שבשביעית אין פורשין כלל משבילים שבשדות (עיין בראשונים שהבאנו לעיל הע' 34), ומתחילין לפרוש מן השבילין מרביעה שניה שבשמינית. ³⁶ ב"ב פ"ה ה"א, ט"ו ע"א, עיי"ש ההגהה הנכונה בגליון אפרים שבירושלמי הוצ' ראם. ³⁷ פירש כר"ג בתענית הנ"ל וערוך ערך שביל.
- **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.
57-58. **עכשיו שנתקנסו שנים.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שנתקיימו שנים. וכנראה שהנכון לפנינו, והכוונה שנתקללו השנים, עיין להלן סוטה פט"ו ה"ב ובמקבילות.
- **אלא גשם אחד בלבד צריך להלך.**נראה שצ"ל: לה[מ]לך, כלומר, צריך ליטול רשות (עיין ב"מ י"ד א' וברכות ג' סע"ב), שמא קשה לה הדריסה אפילו אחרי גשם אחד בלבד. ובבבלי ב"ק פ"א ב': אמר רב פפא האי דידן אפילו טל קשה לה.
59-60. **כדי רביעה שנייה.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן תענית פ"א ה"ד, וכ"ה בירושלמי פ"ט ה"ז, ל"ט ע"א, בהוצאות, בכי"ל ובכי"ר. אבל בבבלי נדרים ס"ג א' בנוסחאות שלנו, בכי"מ ואצל הראשונים: רביעה ראשונה ושנייה. וכ"ה בנוסח הירושלמי של הרש"ס הנ"ל. ופירשו בבבלי שם שרשב"ג סבירא ליה כר' יוסי שזמן הראשונה היא בשבעה עשר למרחשון, והשנייה היא בכ"ג בו. אבל בבבלי תענית ו' א': רביעה ראשונה ושניה ושלישית. וכ"ה בר"ח שם. ועיין בתוספ' שם ד"ה גשמים.