1-2. **משחרב בית המקדש, בטל שמיר ונופת צופים.**פיסקא ממשנתנו פ"ט מי"ב. ובכי"ע הפיסקא מקוצרת וחסר שם "ונופת צופים". ובתרגום השבעים תרגם נופת צופים (תהלים י"ט, י"א): κηρίον, כלומר, יער (כמו בשה"ש ה', א': יערי עם דבשי), וכשם שתרגמו (ש"א י"ד, כ"ז) יערת דבש, ועיין בתיסוורוס של Schleusner לתרגום השבעים ערך κηρίον. וכן בתרגום שה"ש פ"ד, י"א: זלחן ספותהון יערת דובשא, כלומר, שפתותיהם [של כהנים] נוטפות יערת דבש, והיינו נופת, או נופת צופים. וכן תרגם ת"י נופת צופים (תהלים י"ט, י"א): כבריתא חליאתא. ובתרגום משלי ט"ז, כ"ד (שהוא תרגום סורי): כבריתא דדובשא ("צוף דבש"). ועיין במלונו של בן יהודה ערך יער וערך יערה, ועיי"ש ערך צוף, עמ' 5426, הע' 1. והארכתי בדברים ידועים, מפני המחלוקת שבתלמודים כאן. ובירושלמי כאן פ"ט סהי"ד, כ"ד ע"ב: ונופת צופים. אמ' ר' לעזר דבש הבא בצפייה. א"ר יוסא בי ר' חנינה סולת צפה על גבי נפה, לושה בדבש וחמאה. ובבבלי מ"ח ב': מאי נופת צופים. אמ' רב סולת שצפה על גבי נפה, ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן, ולוי אמ' שתי ככרות הנדבקות בתנור ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו, ור' יהושע בן לוי אמר דבש הבא מן הציפיא. מאי משמע, כדמתרגם רב ששת (דברים א', מ"ד) כמא דנתזן דבריאתא ושייטן ברומי עלמא, ומתיין דובשא מעישבי טוריא.¹ ומכאן ברור שפירשו "ציפיא", צופים.² ואשר לירושלמי, הרי הגירסא "בצפייה" בטוחה, וכן בכי"ר: דבש בצפייה. כלומר, דבש בצופים. וכן במדרש שה"ש הוצ' גרינהוט, עמ' ל"ו: ד"א נופת (שה"ש ד', י"א). אמר ר' אלעזר בדבש של צופים הכתוב מדבר, דכתיב דבש וחלב תחת לשונך (שם), ומהוא נופת, דבש הבא בצפיה. ועיין שהש"ר פ"ד, י"א. וכן בתנחומא בובר כי תשא, ט': ר' אלעזר אומר נופת זה הדבש של צופים, יש דבש שהוא נקרא נופת צופים, שהוא מעולה מכל דבש שבעולם. ומכאן משמע שר' אלעזר פירש צופים (ובארמית צפייא) יערות הדבש, כמו שפירשו כמה קדמונים, עיין בן יהודה, ערך צוף, עמ' 5426, והוא מתאים לתרגומים. ור' יהושע בן לוי (בבבלי) פירש שהוא דבש הבא מעשבים מיוחדים הגדלים בהרים (ברמות צופים? עיין ש"א א', א'), עיין בתוי"ט למשנתנו, ובפיה"מ להר"מ במקומו. ונראה שחז"ל פירשו בטל "נפת צופים" שבטל הטעם של נפת צופים (עיין הלשון בריש מי"ג ובתוי"ט שם). ורב (בבבלי) ור' יוסי בר' חנינא (בירושלמי) תארו את טעמו של נפת צופים שהיה דומה לסולת צפה על גבי נפה לושה בשמן ודבש. ולוי אמר שנפת צופים הוא שתי ככרות הנדבקות לתנור וכו', כלומר, שתי חלות דבש³ הנדבקות בכוורת ותופחות מעל לתאים של הדונג ומגיעות זו לזו, והוא דבש זך בלי קצרים. ואין כאן אלא מליצה, שהרי את חלות הדבש היו רודים כשם שרודים ככרות מן התנור,⁴ ועיין היטב בפירש"י. ולפנינו דרשות בעלמא על המלה "צופים", כן נ"ל לפרש מתוך דוחק, משום שקשה להניח שחז"ל פירשו שמשחרב בית המקדש לא היה קיים כלל נופת צופים, ושרב, לוי ור"י בר חנינא כיוונו לפירוש המלה "צופים" כפשוטה. ולפי פירושנו הכוונה בדומה לשאר דברים שניטלו טעמם מיום שחרב בית המקדש, כגון "ניטל טעם הפירות" שבמשנה שם ולהלן בתוספתא (ועיין גם בבלי סנהדרין ע"ה א'). ועיין מ"ש Forbes על נופת צופים ועל דובשא דטורא בספרו Studies in Ancient Technology ה"ה, עמ' 86. ואשר לביטול השמיר, עיין בתוספות גיטין ס"ח א', ד"ה איכא, וזבחים נ"ד ב', ד"ה אבנים.

footnotes: ¹ בפירוש ר"י בכור שור לס' דברים (מונטסשריפט חנ"ז, 1913, עמ' 554): כאשר תעשינה הדבורים (דברים א', מ"ד) שעוקצין את האדם מכאן ומכאן ואינם ממיתים אותו וכו'. ונראה שתרגום רב ששת אף הוא פירש שהכו את בני ישראל, כמו שעוקצים הדבורים את פרחי העשבים, כדי להוציא את ה"ניקטר" מהם, אבל אינם מזיקים להם. ² כפירש"י, ולא היתה לו שום גירסא אחרת בגמרא, ואף בכי"מ כלפנינו, ואין כאן אלא פירוש ברש"י. ³ עיין ב"ב פ"ה מ"ג, בפיה"מ להר"מ שם וברע"ב שם וברשב"ם פ' א'. ⁴ עיין בלשון התוספתא לעיל שבת פ"ט הי"ג, עמ' 39, ובמקבילות שצוינו שם.

2-4. **אמ' ר' יודה מה טיבו של שמיר זה, בריה היתה מששת ימי בראשית.**ירושלמי פ"ט הי"ד, כ"ד ע"ב. ובמשנת אבות פ"ה מ"ו, במכילתא בשלח, ויסע, פ"ה, עמ' 171, בספרי דברים פיס' שנ"ה, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 418, באבות דר"ן נו"ב פל"ז, מ"ח ע"א, בבבלי פסחים נ"ד א', בפרקי ר"א רפי"ט, בת"י במדבר כ"ב, כ"ח, בפרקי דרבי הוצ' שענבלום, מ' ע"ב, נמנה השמיר בתוך עשרת הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות, ולא הזכירו את בריית השמיר בשם ר' יהודה. ובבבלי כאן מ"ח ב' מתחילים דברי ר' יהודה בתפקידו של השמיר בבניין ביה"מ, ואח"כ הביאו ברייתא סתמית: ת"ר שמיר זה ברייתו כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא וכו', ומלשון זה ("ברייתו כשעורה"), משמע שמדברים על בעל חי קטן,⁵ ולפיכך פירשו⁶ שהכוונה לתולעת קטנה (כפיה"מ להר"מ כאן: בעל חי שחוקק באבן).⁷ אבל בוי"ר פכ"ב, ד' (ומקבילה בקה"ר) מוכח שהשמיר היה מין עשב (מלשון שמיר ושית?), שהרי מסופר שם שהדוכיפת השתמשה במין עשב ששרף את המסמר. ולפי האגדה בבבלי גיטין ס"ח ב' היה השמיר בידי תרנגול הבר, ואמרו שם: "והיינו דמתרגמינן נגר טורא", ובהעתקה שבמדרש תהלים פע"ח, י"ב, הוצ' בובר, קע"ז ע"א: והיינו דמתרגמינן דוכיפת⁸ נגר טורא (וכ"ה בתרגומים), ועיי"ש במדרש תהלים סוף אות י"א. ובמכילתא לס' ויקרא שפרסם מהרי"ן אפשטין בסה"י לכבוד קרויס, עמ' 33: דוכיפת זו חורשת שבשדות, ועיין מ"ש בתרביץ ש"ח, עמ' 367. ומכל האגדות הנ"ל מוכח שהדוכיפת היתה נוקבת הרים.⁹ ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג באגדות היהודים ח"ה, עמ' 53, הערה 165, ח"ו עמ' 299, הערה 82, והערה 85, ועיין מ"ש מ' גרינבאום בספרו Gesammelte Aufsatze וכו', עמ' 31 ואילך, שהביא ספרות רבה של הגויים מימי הבינים ועוד, בעניין זה, ועיי"ש עמ' 35, הערה 2 (וגינצבורג שם ציין לגרינבאום), ועיין מ"ש בדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 27, הערה 9. ולפי כ"ז מוכח שמין העשב שהשתמשה בו הדוכיפת שמיר הוא לפי האגדה. אבל במדרש תהלים פע"ח, י"א, הוצ' בובר, קע"ו ע"א: והשמיר שהוא כמין שעורה (במקום "שמיר זה ברייתו כשעורה" שבבבלי), ולפי לשון זו יתכן לפרש שהוא מין צמח. אבל עיין ברד"ק מ"א ו', ז', וכנראה שסמך על גירסת הבבלי בסוטה. ועיין סעדיאנא, עמ' 50, אוה"ג, עמ' 271.

footnotes: ⁵ וכן מוכח מלשון הירושלמי כאן פ"ט הי"ד, כ"ד ע"ב, שתאר את פעולת השמיר, והמליץ עליו: הדא היא דכתיב (עמוס ה', ט') המבליג שוד על עוז, כלומר, המגביר חלש על גבור, עיין בתרגום ובפירש"י שם. והוא מתאים לבעל חי, עיין בבלי שבת ע"ז ב'. והר"ל גינצבורג באגדות היהודים ח"ה, עמ' 53, הערה 165, כתב שהלשון "מראה" (הוא ציין שם לפסיקתא רבתי פסי' ל"ח, קנ"ג א', וצ"ל שם: פסי' ל"ג, קנ"ה ע"א) מוכיח בעליל שהכוונה לבעל חי. ובאמת לשון זו אינה מוכיחה הרבה, שהרי בירושלמי ובבבלי אמרו ש"מראין" לאבנים את השמיר, והאבנים בוודאי אינן רואות כלום, ואין כאן אלא מליצה, ובתוספתא כאן: כשנותנין אותו על גבי אבנים. אבל מן המקורות שהבאנו מוכח שסברו שהשמיר בעל חי הוא. ⁶ רש"י פסחים נ"ד א', פיה"מ להר"מ והמאירי כאן, המפרשים לאבות פ"ה מ"ו הנ"ל ורד"ק מ"א ו'. ז'. ⁷ בנוסח הערבי: חיואן יחפר אלחג'ר. ותרגמו בדפוס: נחש חופר האבנים. ואף בפירושו לאבות: חיואן. ונראה שרחפו לפני רבינו דברי הירושלמי בתרומות פ"ח ה"ה, מ"ה רע"ד: שפופינא שהוא דומה לשערה וכו'. וכן להלן שם סה"ה, מ"ה סע"ד: והוא דומה לשערה. ולעיל שם. הוו יתבין בחד בית או לו מרמרין (כ"ה בכי"ל) וכו', שאמרו ניתנה רשות לארץ לבקע מפניו, ולא ניתנה רשות לכלי לבקע מפניו. והכוונה לבית שכולו שיש, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ה (תרצ"ד), עמ' 272. וכדבריו מפורש בפירוש הר"ש סיריליאו במקומו, עמ' ע"ט: "אולי מרמרין. כולו שיש, ולשון יון הוא". ועיין בפירוש הרמב"ן ויחי מ"ט, י"ז. ⁸ המלה "דוכיפת" חסרה בדפוסים, בילקוט שם ובכ"י שלי (נתפרסם ע"י ר"מ ארצט בסה"י לכבוד מרכס, עמ' מ"ט ואילך, עיי"ש, עמ' ס"ז, הערה 130). אבל ישנה גם בהגהות כת"י שברשותי (עיין בסה"י הנ"ל, עמ' מ"ט, וצ"ל שם: קרית ספר שנה י"ג ס"א, עמ' 106). ⁹ עיין בהערתי בסה"י לכבוד מרכס הנ"ל, עמ' ס"ז, הערה 131.

4-6. **כשנותנין [אותו] על גבי אבנים, ועל גבי קורות, מתפתחות לפניו וכו'.**המלה "אותו" חסרה בכי"ו, אבל ישנה בד, בכי"ע. ומתוך לשון התוספתא ברור, שהכל הוא מדברי ר' יהודה. וכ"ה גם בירושלמי: וכיון שהיו מראין אותו לאבנים היו מתפתחות לפניו וכו'. והכל הוא מדברי ר' יהודה. אבל בברייתא שבבבלי מ"ח ב' חסר כל זה בדברי ר' יהודה, ומובאת שם ברייתא אחרת בעניין אבני החושן, ואמרו שם: אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן, כתאינה זו שנבקעת בימות החמה וכו'. ובפסיקתא רבתי פל"ג, קנ"ה ע"א: וכיוון שהיו מראים אותם לשמיר היו כמוג הזה. אבל במדרש תהלים פע"ח, הוצ' בובר קע"ו ע"א: ואם היה נותנו על ההר, או על הצורים, היה יורד ובוקע וכו'. ועיין מ"ש לעיל, הערה 5.

9-12. **כיצד עושין (אמ') לו, כורכין אותו במוכין של צמר, ונותנין אותו לתוך טנא של עופרת מלא סובין של שעורין.**וכע"ז בירושלמי שם.¹⁰ ובבבלי (בברייתא של אבני החושן הנ"ל): במה משמרין אותו כורכין אותו בספוגין של צמר ומניחין אותו באיטני¹¹ של אבר מליאה סובי שעורין. ובמדרש תהלים פע"ח אות י"א הנ"ל (בד' קושטא): נתון לתוך כלי מלא מוכין של עופות. והנכון הוא בהגהות כת"י שלי,¹² בפי' הרד"ק מ"א ו', ז', ובילקוט במקומו: והיה נתון לתוך כלי (ברד"ק הנ"ל: לתוך קנה)¹³ של עופרת מלא מוכין ומלא סובין,¹⁴ ולא נזכר שם שהסובין של שעורים היו. ועיין מ"ש לעיל שו' 2–4, רד"ה ובבבלי, וד"ה אבל במדרש.

footnotes: ¹⁰ אחרי המחלוקת של ר' יהודה ור' נחמיה והכרעת רבי. ¹¹ וכ"ה גם בכי"ע כאן: בתוך איטני. וברש"י בבבלי שם מ"ח ב': איטני. גובתא. וכנראה שעל פיו ניסח הרד"ק במ"א ו', ז'. אבל בערוך ערך טני גרס בבבלי טגי, כמו שהוא בירושלמי ובתוספתא, והוא איטני, הוא טני. והכוונה לטני של מתכת, עיין במשנת כלים פי"ב מ"ג, ותמיד פ"ג מ"ו. ¹² עיין עליהן לעיל הערה 8. ¹³ עיין לעיל הערה 11. ¹⁴ ובדפוסים וכן בכ"י שלי (עיין סה"י לכבוד מרכס, עמ' ס"ד) משובש. ועיין בהערה 91 שם. והיא אינה מדוייקת.

12-13. **ובו בנה שלמה את בית המקדש וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ט הי"ד, ובבלי מ"ח ב'. וסובר ר' יהודה שאף אבני בית המקדש אסור לתקן בכלי ברזל ואפילו בחוץ, ואבנים גמומות פסולות לבניין בית המקדש, וכמו שמוכח בבבלי גיטין ס"ח א', עיי"ש בתוספות, ד"ה איכא. ובמדרש תהלים פע"ח:¹⁵ ובו חלק שלמה כל אבני מזבח מפני שכתוב בהן לא תניף עליהן ברזל (דברים כ"ז, ה'). ומתוך הראייה שהביאו משמע שמדברים באבני מזבח. אבל הראשונים מניחים כדבר פשוט שהשמיר אינו מחליק, ומשאיר פגימות, ואין להשתמש בו לאבני מזבח,¹⁶ והיו בונים אותו באבנים שלמות מתחילת ברייתן (עיין מדות פ"ג מ"ד). והגירסא הנכונה היא בהוצ' בובר, קע"ו ע"א: כל אבני בית המקדש. וכ"ה בכ"י שברשותי,¹⁷ ובילקוט שמעוני במקומו, ובילקוט המכירי שם, עמ' 31, ובהגהות כ"י שברשותי, ובפי' הרד"ק למ"א פ"ו, ז'. והוא כשיטת ר' יהודה כאן. ועיין מ"ש להלן בסמוך. מסורת זו חדרה גם לספרות הסלאבונית (שתורגמה מיוונית), לספר (Толковая Палеа) Palea interpretata, עיין מ"ש Н. С. Тихонравов בספרו сочиненiя וכו' (מוסקבה 1898), עמ' 171 ואילך.

footnotes: ¹⁵ בדפוסים. ולפי עדותו של בובר, קע"ו ע"א, הערה פ"ג, כ"ה הגירסא גם בכל כתה"י שהיו לפניו. ¹⁶ עיין בתוספות גיטין ס"ה א', ד"ה איכא, זבחים נ"ד ב', ד"ה אבנים, חולין י"ח א', ד"ה וכמה. ¹⁷ עיין סה"י לכבוד מרכס, עמ' ס"ה.

15-16. **ר' נחמיה או' מגוררות במגרה היו מבחוץ וכו'.**בסמ"ג לאווין סוף ר"צ, פ"ב רע"ד: ותני' במכילת'¹⁸ ובתוספתא דסוטה, לא נשמע בבית, אבל נשמע בחוץ. ועיין הלשון בירושלמי ובבבלי הנ"ל. והלשון במכילתא הוא: בו (כלומר, במזבח) אי אתה בונה גזית, אבל אתה בונה גזית בהיכל ובקדש הקדשים, ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו (מ"א ו', ז'), בבית אינו נשמע, אבל בחוץ נשמע. והוא כר' נחמי' כאן. וכן במכילתא דרשב"י סוף יתרו, עמ' 157: בונה אתה את ההיכל והעזרות באבנים שנפגמו או שנגממו. ועיין בבלי תמיד כ"ו ב', במפרש שם ובפי' הרא"ש והמיוחס להראב"ד שם, ובחי' הריטב"א יומא י"ט א', ד"ה לשכת הגזית ובערוך ערך גזת, ומ"ש לעיל ח"ה,¹⁹ עמ' 1161, הערה 47. ועיין מ"ש בתכלת מרדכי להגר"מ גימפל יפה בפירושו לרמב"ן על התורה סוף יתרו. ודווקא שנפגמו או שנגממו בחוץ, אבל נפגמו, או נגממו, בפנים אין להן תקנה, וטעונות גניזה, כמפורש לעיל מגילה פ"ב סהט"ז, עמ' 352. ועיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"ה, עמ' 1161.

footnotes: ¹⁸ סוף יתרו, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 244. ¹⁹ ושם ציינתי לר"מ פ"א מה' בית הבתירה ה"ח. והנה כאן בפיה"מ במקומו כתב הר"מ, הוצ' הר"י קאפח, עמ' רע"ז: ושמיר וכו', ובו נחרטו אורים ותומים, ופירש רבינו כשיטת ר' נחמיה, וכמו שפסק בחיבורו הנ"ל. אבל במשנת אבות פ"ה מ"ה, הוצ' הנ"ל, עמ' תנ"ז: "ושמיר וכו', ובו בנה שלמה את המקדש", והוא כר' יהודה בברייתא שלנו.

17. **אבנים יקרות.**וכ"ה במקרא (מ"א ז', ט'). ובכי"ע: אבנים של' (=שלמות), והוא באשגרה מדברים כ"ז, ו', יהושע ח', ל"א.

22. **אמ' ר' נראין דברי ר' יהודה וכו',**ירוש' ובבלי הנ"ל. ובירושלמי יבמות פ"ד הי"א, ו' ע"א: כל מקום ששנה רבי נראין עדיין המחלוקת במקומה עומדת חוץ מעיגול של דבילה וכו', עיין מ"ש ע"ז בתרביץ ש"ב, עמ' 111, ומ"ש מהרי"ן אפשטין בספרו מבואות לספרות התנאים, עמ' 208, והוא שלא כשיטת הבבלי ברוב המקומות.²⁰

footnotes: ²⁰ מו"ק י"ד א', ב"ב ע"ט א', ע"ז נ"ג א', חולין י"ב ב', ערכין כ"ח א', נדה כ"ג א', נ"ג א', עיין בס' יד אליהו להר"א שולזיגגר מו"ק י"ד א' שציין לכל המקומות הללו בבבלי.

24-25. **אמר רבן שמעו' בן גמליאל תדע שנתאררו טללים וכו'.**ירושלמי פ"ט הט"ו, כ"ד ע"ב, בשינוי סדר הבבות. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ט מי"ב: ולא ירד הטל לברכה. והתוספתא עצמה חוזרת עליה להלן, כדי להוסיף עליה. ועיין מ"ש להלן.

28. **דק מחספס.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובירושלמי הנ"ל חסרה הראייה מן הפסוק בהוצאות שלפנינו ובכי"ר. אבל בילקוט המכירי עמוס, עמ' 21, מעתיק מן הירושלמי: שנ' והנה על פני המדבר דק מחוספס וגו' (שמות ט"ז, י"ד). ומן המלה "וגו'" ברור שהכוונה לסוף הפסוק, והיינו "דק ככפר על פני הארץ", והכפור לבן הוא, ועיין בפי' הרמב"ן על התורה שם. ואף לפנינו הכוונה לסוף הפסוק אעפ"י שחסר "וגו' ", כרגיל במקורות שלנו.

28-29. **עכשיו משחיר.**עיין אבות דר"ן ספכ"ז.

31-33. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' משם ר' יהושע מיום שחרב וכו'.**משנתנו פ"ט מי"ב הנ"ל, ולא בא אלא להוסיף את הסיפא.

35-36. **וראשון ראשון עומד.**כלומר, אעפ"י שבכל יום מתחדשת קללה, אבל הקללה הישנה בעינה עומדת. ובירושלמי פ"ט רהט"ו, ב"ד ע"ב: כתיב ואל זועם בכל יום (תהלים ז', י"ב), א"ר זעירא ראשונה ראשונה מתקיימת. וכן במדרש תהלים פ"ז, ט', הוצ' בובר, ל"ד ע"ב: תמן תנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר מיום שחרב בית המקדש וכו', כל אלה משחרב בית המקדש, שנאמר²¹ ואל זועם בכל יום.²² אמר ר' זעירא (אעפ"י שזועם בכל יום)²³ ראשון ראשון מתקיים. ואף שם הפירוש כמו שפירשנו בתוספתא. ולפי הנוסח בכ"י בובר, הפירוש שאעפ"י שבכל יום זעם חדש, ראשון ראשון קיים. ובפסיקתא דר"כ פרשת החדש הזה, הוצ' בובר נ"א ע"ב, הוצ' מנדלבוים, עמ' 98 (ובמקבילות): דור שבן דוד בא וכו', וצרות רבות באות על הציבור, וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראש' קיימת מביא אחרת ונסמכה לה. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (שביעית), עמ' 516 ואילך. ומסתבר שר' זעירא בירושלמי פירש את הפסוק בתהלים ע"פ דברי רשב"ג בתוספתא כאן, ומן הסדר שם משמע שהם גרסו ברייתא זו לפני הברייתא שלעיל ("אמר רבן שמעו' בן גמליאל תדע שנתאררה" וכו'), והוא סדר ישר.

footnotes: ²¹ כ"ה בכל הנוסחאות, וגם בילקוט המכירי במקומו, עמ' 45, ובובר מחקו מדעתו. ²² והמליצו פסוק זה על הזמן שאחרי החורבן שבכל יום קללה מתחדשת. ²³ המוקף אינו בדפוסים, ולא בילקוט המכירי, עמ' 45.

37-38. **ר' שמעון בן לעזר אומ' טהרה נטלה את הטעם וכו'.**משנתנו פ"ט מי"ג בהוצ' שלפנינו,²⁴ ירושלמי פ"ט הט"ו, כ"ד ע"ב, בבלי מ"ט א'. וכל הברייתא לעיל סוף מע"ש, עיין מש"ש בח"ב, עמ' 790.

footnotes: ²⁴ והיא הוספה מן התוספתא, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 956. ומתוך מדרש תהלים פ"ז שהבאנו לעיל משמע שלפני מסדר המדרש היתה ברייתא זו במשנתו.

39. **נטלו את השמן ואת הדגן.**וכ"ה במע"ש הנ"ל, עיין מש"ש, ויש להוסיף גם מדרש תהלים פ"ז הנ"ל: נטלו השומן והדגן. ועיין בנוסח הדפוסים שם. ועיי"ש במע"ש שפירשנו ש"הדגן" פירושו הדיגון, הלחם והבשר של הפרי, התמצית המזינה שבדגן, עיין גם מ"ש בתרומות עמ' 466, הערה 21. ועיין אבות דר"ן ספכ"ז הנ"ל (שו' 28–29).

40. **משמת ר' ליעזר, בטל כבוד תורה.**וכ"ה בד. ולפי גירסא זו אפשר לפרש שר' אליעזר בעצמו היה "כבוד תורה" (דומיא ד"בני תורה", "חברי תורה", "זקני תורה"). ובמשנתנו פ"ט מט"ו: משמת ר"ע בטל כבוד התורה (אבל במשניות מטיפוס א"י הגירסא אחרת לגמרי, עיין מ"ש להלן) וכו', משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה, ועיין אוה"ג, עמ' 291. אבל במשנה שבירושלמי, במשנה כ"י פרמה, במאירי סוף עמ' קי"ט: בטל כבוד תורה,²⁵ וכ"ה בבבלי מגילה כ"א א'. ועיין בפיה"מ להר"מ במה שחילק בין כבוד התורה של ר"ג הזקן (ע"פ פירוש הבבלי מגילה כ"א א') ובין זה של ר' עקיבא. ועיין בהקדמת הרד"ל לפרקי דר"א, ט' ע"א, ד"ה בכבוד ס"ת. אבל בכי"ע: בטל ספר תורה. ונראה שהוא תיקון ע"פ הבבלי מ"ט ב': משמת ר' אליעזר נגנז ספר תורה. ועיין באוה"ג, עמ' 275. ובהקדמת הרד"ל לפרקי דר"א, ו' ע"ב, העיר על סנהדרין ס"ח א' שאמר ר"א בשעת פטירתו: אוי לכם שתי זרועותי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין (ועיין בחי' אגדות להמהרש"א כאן) ועל סנהדרין ק"א א' שאמרו תלמידיו על ר' אליעזר: ספר תורה שרוי בצער, ובירושלמי כאן ספ"ט רהי"ז, כ"ד ע"ג: משמת ר' אליעזר נגנז ספר החכמה, והיא היא, והכוונה לתורה שבעל פה, עיין מ"ש בח"א (ברכות), עמ' 47.

footnotes: ²⁵ אלא שהוא גרס גם בר"ע "כבוד תורה", עיי"ש, ריש עמ' ק"כ.

41-42. **משמת ר' יהושע, בטלו אנשי עצה, ופסקה מחשבה מישראל.**בכי"ע: בטלו אנשי עיצה ומחשבה. ובירושלמי: פסקו עצות טובות ומחשבות טובות מישראל. ובבבלי מ"ט ב': בטלה עצה ומחשבה. וברש"י ציין לחגיגה ה' ב' (אבדה עצה מבני ישראל וכו'). ועיין ב"ר ספס"ד שסיפרו כיצד הציל ר"י בן חנניה את הציבור בחכמתו. וקראו לו אסכולוסטיקה דאורייתא, עיי"ש בהוצ' תיאודור־אלבק, עמ' 712, ובהערות שם. ובמשנתנו פ"ט מט"ו: משמת ר' יהושע, פסקה טובה מן העולם.

42-44. **משמת ר' עקיבה, בטלו זרועי תורה, ופסקו מעינות חכמה.**וכ"ה בד ובכי"ע ובבבלי מ"ט ב'. ובירושלמי: משמת ר' עקיבה, פסקו מעיינות חכמה. ופירש"י: זרועי תורה. עומק סברא ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות וכו'. ובמנ"ב פירש זרועי תורה, גבורי תורה. ועיין בבלי חגיגה י"ד א'. ובירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב, כ"ט ע"א: אחיתופל אדם גבור בתורה היה וכו'. ולהלן שם כ"ט רע"ב: גיחזי אדם גיבור בתורה היה וכו'. ובמשנתנו פ"ט מט"ו: משמת ר' עקיבא, בטל כבוד התורה. ובמשניות מטיפוס א"י: משמת ר' עקיבה, פסקו הדרשנין.

44-46. **משמת ר' לעזר בן עזריה, בטלה עטרת חכמי', שעטרת חכמי' עשרם.**כ"ה בד, בכי"ע ובבבלי מ"ט ב'. ובכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות. וחסר שם "בן עזריה... בן עזאי". ובירושלמי: פסק העושר מן החכמים. וכ"ה במשנתנו פ"ט מט"ו. ועל עושרו המופלג של ר' לעזר בן עזריה מסופר בעיקר בבבלי,²⁶ אבל לא בספרות א"י הקדומה. ובמקום שאמרו בבבלי קידושין מ"ט ב': "ע"מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא... על מנת שאני עשיר אין אומרים כר' אלעזר בן חרסום וכר' אלעזר בן עזריה" וכו', אמרו בתוספתא שם (פ"ג ה"ט): על מנת שאני עשיר אין אומרים כעשיר שבעשירים... על מנת שאני תלמיד חכם אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא וכו'. הרי לך כשבאו אצל תלמידים נתנו דוגמא, אבל אצל העשירים לא הזכירו שמות כלל. ודע לך שעשירי התנאים (חוץ מן הנשיאים) כולם כהנים היו (ר' אלעזר בן חרסום, ר' טרפון ור' אלעזר בן עזריה).

footnotes: ²⁶ עיין בכר אגדות התנאים, ח"א, ערך ר' אלעזר בן עזריה, תרגום עברי, עמ' 100, הערה 1.

47-48. **משמת בן עזאי, בטלו השקדנין. משמת בן זומא, בטלו הדרשנין.**וכ"ה בד, בכי"ע, בבבלי ובמשנה פ"ט מט"ו. וכ"ה בירושלמי אלא ששם "פסקו" במקום "בטלו". ובמשניות מטיפוס א"י: משמת בן עזאי פסקו השקדנים משמת בן זומא פסקו התלמידים. ובמלא"ש למשנתנו העיר לירושלמי נדרים פ"ח ה"ג, מ' סע"ד (ומקבילה בקידושין פ"ג): אמר ליה (כלומר, ר' זעירא) משמת בן עזאי ובן זומא בטלו השקדנים וכו'. ובאמת שניהם שקדנים היו, שניהם דרשנים היו,²⁷ ושניהם תלמידים היו,²⁸ כתוספתא קידושין פ"ג ה"ט ובבלי שם מ"ט ב', בבלי הוריות ב', ב'.²⁹

footnotes: ²⁷ ב"ר פ"ה, ד', עמ' 34: יש מן הדרושות שהן דורשין, כגון בן עזאי ובן זומא. ועיין גם וי"ר פט"ז, ד', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שנ"ד. ²⁸ כלומר, תלמידים הראויים להוראה. ²⁹ בירושלמי שם פ"א רה"ב, מ"ה ע"ד, רה"ה, מ"ו ע"א, תפס רשב"ל את שמעון בן עזאי גרידא כדוגמא לתלמיד הראוי להוראה.

49-50. **משמת ר' חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה מישראל.**וכ"ה בבבלי ובירושלמי (אלא שבירושלמי: פסקו), ובמשנתנו פ"ט מט"ו, אבל במשנה שבירושלמי: משמת ר' חנינא בן דוסא ויוסי בן קיטונתא, פסקה החסידות, וכע"ז בכ"י פרמא ובמאירי, עמ' קכ"א. ובברייתא של ר' פנחס בן יאיר (הראשונה) שנוספה במשנה שם: משחרב בית המקדש וכו' ונדלדלו אנשי מעשה. ופירש"י מ"ט סע"א: נדלדלו אנשי מעשה. אין חש להם. ובכ"י קויפמן: ניזדללו אנשי מעשה. ובהוצ' לו, ובמשניות עם פיה"מ כ"י ק' הוצ' הר"י קאפח, עמ' רע"ט:³⁰ נזדלזלו אנשי מעשה. ועיין מ"ש לעיל, הערות 7–8.

footnotes: ³⁰ אלא שבשניהם הברייתא פותחת בשם ר' אליעזר.

50-52. **משמת אבא יוסי בן קטנית איש קטנתה, נתקטנה חסידות מישראל.**וכ"ה בד. ובכי"ע: משמת אבה יוסי בן קיטנית בטלה חסידות. ובבבלי מ"ט ב': משמת אבא יוסי בן קטונתא בטלו חסידים. ובמשנתנו פ"ט מט"ו: משמת ר' יוסי קטנותא פסקו חסידים. ועיין לעיל שו' 49–50, ד"ה משמת, מה שהבאנו ממשנה שבירושלמי, כ"י פרמא ומאירי. ובכ"י קויפמן: משמת ר' יוסה קטונתן פסקו החסידים. והגירסא "קטונתן" גם בהוצ' לו ובמשנה עם פיה"מ להר"מ, הוצ' הר"י קאפח, עמ' רע"ח. ובירושלמי סוף סוטה: משמת ר' יוסי חסידא ור' יוסי קטונתא פסקו אנשי חסידות. ולפי הגירסא שלפנינו לכאורה הכוונה לשני חכמים, ור' יוסי חסידא הוא תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי שקראוהו חסיד (אבות פ"ב מ"ח), והוא נקרא כן בכ"מ אחרים, עיין בתולדות תו"א לר"א היימן ערך ר' יוסי הכהן, עמ' 740. אבל בכי"ר גורס: ר' יוסה קטנתה, ולפי גירסא זו משמע, שר' יוסי חסידא הוא ר' יוסי קטנתא, כמו ששער רז"פ במונטסשריפט ח"ב (1853), עמ' 70, סוף הערה 3. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

52-54. **למה נקרא שמו איש [קטנתא, שהוא] קוטנה של חסידות.**כ"ה בד. ובכי"ו נשמטו המלים "קטנתא שהוא". ובכי"ע חסרה כל פיסקא זו. ובבבלי: ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטונתא, שהיה מקטני חסידים. ובמשנתנו פ"ט מט"ו: ולמה נקרא שמה קטנותא, שהיה קטנותן של חסידים. ובכ"י קויפמן: קטונתן, שהיה קטנן שלחסידים, ובמשנה עם פיה"מ להר"מ, עמ' רע"ח: קטונתן, שהיה קטונתן של חסידים. אבל במשנה שבירושלמי, כת"י פרמה, הוצ' לו, מאירי, עמ' קכ"א: שהיה תמציתן של חסידים. ובירושלמי סוף סוטה: שהיה תמציתן של צדיקים ושל חסידים. ובמלא"ש למשנתנו העיר לירושלמי ב"ק פ"ג ה"ז, ג' ע"ד: אמרי הוא יוסי הבבלי, הוא יוסי בן יהודה, הוא יוסי קטנתה, ולמה נקרא שמו קטונתא שהיה קטן חסידים. ועיין מ"ש ר"י ברילל, מבוא המשנה ח"א, עמ' 87, ור' ישראל לוי בפירושו לירושלמי ב"ק פ"ג, עמ' 88. ונראה שלמעשה אין הבדל בין הגירסאות. וכבר פירש הר"מ בפיה"מ במקומו: ופירוש קטונתן של חסידים, כללותם ושרשם, לפי ששורש כל דבר וראשיתו קטן. ונראה שפירוש רבינו הוא הפשוט ביותר, ואף קצרו של דבר³¹ פירושו תמציתו של דבר. ואף לעיל בתוספתא כלאים פ"ב הי"ב, עמ' 211: קצר דברי שניהם (בד ובכי"ע: הקוצר) פירושו תמצית דברי שניהם, ואין צורך בהגהה.³² ואין קטונתן אלא קוצרן, תמציתן.

footnotes: ³¹ בבלי ברכות נ"ט ב', וכגירסת ההוצאות שלנו, בית נתן, שטמ"ק והגאוגים באוה"ג שם, הפירושים, עמ' 95. ³² הר"ש סיריליאו העתיק את התוספתא כלאים ע"פ גירסת הירושלמי, ואין להגיה לשון מקור אחד ע"פ השני. ואני חוזר בי מדבריי בתוספתא כפשוטה שם ח"ב, עמ' 617.

54-55. **משמת רבן שמעון בן גמליאל, בא גוביי, ורבו צרות.**ירושלמי בסוף מכילתין, בבלי שם, ומשנתנו פ"ט מט"ו. ועיין להלן.

55-56. **משמת ר', נכפלו צרות.**ירושלמי ובבלי סוף סוטה הנ"ל. וכנראה שהכוונה למסים שהטילה המלכות ומצצה את דמם של אנשי הפרובינקיות.

56-59. **רבן שמעון בן גמלי' או' אין לך כל צרה וצרה שבאה על הציבור שאין בית דין מבטלין שמחה כנגדה.**וכמו שנתבאר להלן ובמשנתנו פ"ט מי"ד שבכל פולמוס גזרו גזרה חדשה בשמחת חתן וכלה. וכן, כנראה, פירש בח"ד, עיין בדבריו להלן, ד"ה משלו משל. ובירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד ע"ב: אמר ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חונה בראשונה כל צרה שהיתה באה על הציבור היו פוסקין שמחה כנגדה. וכע"ז באיכ"ר פ"ה ט"ו, בדפוסים. ופירש ביפה מראה בירושלמי וביפה ענף באיכ"ר שהכוונה היא שהיו פוסקין ומתקנין שמחה לכל צרה שבאה ועברה, ועיין גם בפי' מהרז"ו באיכ"ר שם, ובמנחת בכורים כאן. ובאמת בהוצ' בובר, עמ' 158: בראשונה כשהיתה סנהדרין כל צרה שהיתה באה על הציבור היתה שמחה גדולה תחתיה, משפסקה סנהדרין פסקה וכו'. אבל מסתבר שיש כאן שיבוש. ובמת"כ פירש: פוסקין מבטלין ומפסיקין.³³ ובהגהות הרד"ל שם, אות כ"ב, שיבח פירוש זה. ולפלא שלא העיר על התוספתא כאן. ושמא פירשו שדברי רשב"ג לחוד ודברי ר"י בר' בון לחוד, ור' יוסי בר' בון כיוון למגילת תענית ("בראשונה") שפסקו שמחה כנגד כל צרה שבאה עליהן. ורשב"ג אומר שבטלו השמחות של מגילת תענית בהדרגה. ועיין בבלי שבת י"ג ב', ר"ה י"ח ב', ירושלמי תענית פ"ב הי"ג, ס"ו ע"א, ומקבילות.

footnotes: ³³ ונראה ששאר המפרשים מאנו בפירוש זה, מפני ש"פסק" (בבניין קל) במשמעות שלנו ברובו הגדול פועל עומד הוא, ולא פועל יוצא, ובפועל יוצא משמעותו פסק את הדבר לשנים (ואף "פסק את הדרך" יש לו משמעות זו) וכדומה. אבל לפי פירוש שאר המפרשים העיקר חסר מן הספר, שהרי לא נזכר כאן כלל שהצרה עברה. ובאמת אנו מוצאים לפעמים "פסק" במשמעות "מפסיק", כן לדוגמא בבבלי שבת ק"ט א': פוך וכו' פוסק את הדמעה, כלומר מפסיק את הדמעה, והיינו שהעין פוסקת מלהיות דומעת, כלשון התוספתא בבכורות פ"ד ה"ד. והנכון הוא כפירוש בעל מתנ"כ שהכוונה היא שהיו מפסיקין ומבטלין שמחה כנגד הצרה. והשתמשו בבניין קל "פוסקין", מפני הסיגנון שבכמה ברייתות כאן ("פסק", "פסקה").

59-60. **משבטלה סנדרי, בטל שיר מבית המשתאות.**משנתנו פ"ט מי"א, אלא ששם מסיים שנאמר (ישעי' כ"ד, ט') בשיר לא ישתויין (כלומר, לא ישתו יין בשיר). ובהוצ' לו מוסיף גם את סוף הפסוק: ימר שכר לשותיו. ולפי פשוטו משמע שהסנהדרין לא בטלו את השיר, אלא שבטל השיר מאליו והשכר שבפיהם לא ערב להם, וכן משמע מלשון התוספתא להלן, עיין מ"ש בסמוך. וברי"ף ברכות רפ"ה: פירש גאון וכו' ה"מ כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו, כגון שהישמעאלים קורים להם אשעא"ר, אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה, אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאמרן בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה, ולא ראינו מי שמיחה בזאת. והוא קיצור מתשובת הגאון בתשה"ג הרכבי סי' ס', עמ' 27. ועיין באוה"ג גיטין התשובות, עמ' 8, ובאשכול הוצ' הר"ש אלבק, עמ' 33. וראשונים אחרים נסחו "שיר של עגבים".³⁴ ובחי' הריטב"א גיטין ז' רע"א: כתבו בשם הגאונים דאינו אסור אלא שיר של חשק וכו'. עיין בהערות לס' האשכול הנ"ל, הערות ג'-ד'. ועיין בשו"ת הר"מ הוצ' הרא"ח פריימן ז"ל סי' ש"ע, עמ' 338 ואילך. ובירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד ע"ב (איכ"ר פ"ה, ט"ו, הוצ' בובר, עמ' 158): אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומ' (כ"ה בכי"ל) דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרי' דברי נבלה בשיר. ופירושו שמשבטלה סנהדרין בטל שיר תשבחות הקב"ה בשיר, ועכשיו הם אומרים דברי נבלה בשיר, ואין כאן אלא הוספה למשנתנו, אבל לא פירוש, עיין להלן. ובהון עשיר למשנתנו הביא מכאן ראיה לגאונים חנ"ל שרמז להן בתיו"ט במקומו. ולא נשתמרו בספרות שלנו שירי העגבים בעברית. ואשר לכתיב "סנדרי" (וכ"ה גם בכי"ע) הוא רגיל במקורות מטיפוס א"י ובכתבי הגאונים, עיין מ"ש רב"מ לוין במבואו לאיגרת רב שרירא, עמ' ל"ו.

footnotes: ³⁴ עיין ארחות חיים ח"א הלכות תשעה באב סי' י"ז, צ"ה ע"ג.

61. **וכי מה היתה סנהדרין מועלת להן.**כלומר, הרי הכוונה במשנתנו לבטול כח הסנהדרין (מחמת המלכות) לענוש כדין, אבל עדיין היו מורים הלכה למעשה, ולמה בטל השיר בבתי המשתאות ולא ערב להם יותר השכר, משום שאין בכח הסנהדרין להפעיל את העונשין. ובירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד ע"ב: וכי מה היתה סנהדרין גדולה מועלת, אלא לפי שנאמר (ויקרא כ', ד') **ואם העלם יעלימו עם הארץ וכו', לבלתי המית אותו,**בכל מיתה שירצו. ועיין בתו"כ קדושים סוף פרק ח' הי"ב, צ"א ע"ג. ועיין מ"ש להלן.

62-63. **אלא לענין שנ' ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו'.**ובתו"כ לפסוק זה (ויקרא כ', ד'), קדושים סוף פרק ח' הי"א, צ"א ע"ג:³⁵ ומנין אם העלימו בסנהדריות שלשבטים, סוף שסנהדרין גדולה שלישראל מעלמת, ודיני נפשות ניטלים מהם וכו', ואם העלם יעלימו עם הארץ וכו' לבלתי המית אותו, בכל מיתה שירצו וכו', באיש לא בציבור וכו', אתו בהכרת, אין משפחתו בהכרת אלא ביסורים. ועיין מ"ש לעיל בשם הירושלמי. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ³⁵ וכגירסת כי"ר הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' ת"י, ומה"ג עמ' 504.

64-67. **כשהיה סנדרי קיימת, נפרעין ממנו. עכשיו ממנו ומקרוביו, שנ' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו.**ועיין מ"ש לעיל בשם תו"כ. ובירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד רע"ב: "בראשונה לא היו נפרעין אלא מאותו האיש בלבד, אבל עכשיו נפרעין ממנו וממשפחתו". נמצאנו אומרים שבבתי משתאות של החתונה מתוספת אחריות גם למשפחה החדשה, ואף היא תתפס בעונות הנוסף למשפחה אם יחטא, ובטל השיר מבתי משתאות. והכל, כנראה, מיד אחרי החורבן ובכשרים שבהם, אבל אח"כ למעשה רבו העבריינים, ולא זו בלבד שלא בטלו שירי שמחה, אלא היו אומרים גם דברי נבלה בשיר, כדברי רב חסדא שהבאנו לעיל. ולפיכך אמרו בירושלמי כתובות פ"א ה"א, כ"ה ע"א (ובמקבילה במדרש רות): אמר ר' פינחס מיכן לבית הזה (כלומר, לבית הנשיא) שהן ממנין זקנים בבתי משתיות שלהן. והכוונה שיאמרו דברי תשבחות להקב"ה ודברי נגינה לשמח חתן וכלה, כדין.

68. **משלו משל, למה הדבר דומה וכו'.**הברייתא חוזרת למעלה, לצרות שבאו על הציבור שבטלו שמחות כנגדן (כמו שפירש בח"ד), שכל צרה היתה קשה מחברתה, וכבר אין סיפק לבטל שמחות כנגדן, ואין שמחה כזאת בישראל ששקולה כנגד הצרות האחרונות. ואף בירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד ע"ב: משלו משל למה הדבר דומה וכו'.

69-70. **שסרח בעיר, ומסרוהו לרצען וריצעו, היה קשה מן הרוצען וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם: לרוצען). ובכי"ע: מסרוהו לרוצח, והיה קשה מן הרוצח וכו'. וצ"ל: לרוצע, והיה קשה מן הרוצע וכו'. ובירושלמי הסדר אחר ונעתיק אותו להלן. ונראה שרוצען הוא plagarius, flagellator, שהגלוסרים של ימי הבינים מתרגמים בהם את ה־ quaestionarius, או שהכוונה ל־ μαγγλαβίτης, עיין מ"ש ר"מ זקס בספרו Beitraege ח"א, עמ' 114, ולא הזכיר את המקור שלנו. והברייתא ממשיכה שאם היה קשה מן הרוצען, ועמד בפני הרצועה, ולא היה ביד הרוצען לענשו יותר, מסרוהו לפקיד יותר גבוה.

70-71. **מסרוהו לבעל זמורה וחבטו.**הכוונה, כנראה, ל־ ραβδοῦχος נושא השבט, או המקל (כסמל משרתו), והחביטה במקל יותר קשה מאשר המכה ברצועה. ור"מ זקס בספרו הנ"ל ח"ב, עמ' 77, פירש "בעל זמורה" (שבבבלי שבת קמ"ה ב') centurio, קינטרון, קטרון, שזמורת הגפן שימשה לו כסמל תפקידו, עיי"ש שהביא כמה מקורות, והדברים ידועים. ברם כיוון שהקטרון נזכר מיד בניגוד לבעל זמורה, הרי מוכח שבפקיד אחר עסיקינן, כמו שהשיג עליו יוסף פירליס בספרו Etymologische Studien, עמ' 92. אמנם, כתריסר שנים אח"כ פירש החכם (מונטסשריפט חל"ז, 1893, עמ' 114) את "קטרון" שלהלן במשמעות אחרת, אבל אין דבריו שם מתקבלים עלי כלל. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי ובשם כי"ע.

72. **מסרוהו לקטרון וחבשו.**לפי פשוטו אין קטרון אלא centurio, וכמו שהוא נזכר בכמה מקורות, עיין במלונו של קרויס למלים שאולות מלשון יוון ורומי, עמ' 529, ערך קיטרון.³⁶ ולפקיד זה היה גם זכות שיפוט, כידוע, ויכול היה לחבוש בבית הסוהר לזמן מרובה. וכבר אמרנו לעיל שפירושו של יוסף פירליס במונטסשריפט חל"ז, עמ' 114, אינו נראה כלל.

footnotes: ³⁶ ועיין בשנו"ס לספרי האזינו פיס' ש"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 348.

73-74. **מסרוהו לשלטון והטילו בקמין.**כלומר, הטילו לכבשן האש, עיין בבלי ע"ז י' ב'.³⁷ וסתם "שלטון" בכגון דא פירושו מושל הפרובינקיא (consul, ύπατος) שהיה ברשותו לדון דיני נפשות. וכן בב"ר ס"ג, ב', עמ' 679: משל לאחד שהיה לו דין לפני שלטון ויצא דינו מלפני השלטון לישרף. ובוי"ר פי"ג, ה', הוצ' ר"מ מרגליות, סוף עמ' רצ"א: מעשה בשלטון אחד בקיסרי שהיה הורג את הגנבים וכו'. וברור שהכוונה לאנטיפוטה שבקיסרין. ובירושלמי ברכות פ"ח ה"א, י"ב ע"א: מלך יוצא ושלטון נכנס, מלוין את המלך ואח"כ מכניסין את השלטון. ואף בספרי האזינו ריש פי' ש"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 348: אם היה קטרון שגדול ממנו על אחת כמה וכמה, אם היה הפתקוס שגדול משניהם על אחת כמה וכמה. ובכי"ע כאן: והיה קשה מן הרוצח (צ"ל: הרוצע, כמו שהגהנו לעיל), מסרוהו לשלטון והיה קשה מן השלטון, מסרוהו לבעלי זמורה והטילוהו בקמין. והסדר אינו הגיוני כלל וכלל, והוא משובש. ובירושלמי פ"ט הי"ב, כ"ד ע"ב: לאחד שקילקל בעיר מסרו לבעל האגמון³⁸ וחבשו. והיה קשה מבעל האגמון, מסרו לבעל הזמורה³⁹ וחבשו,⁴⁰ והיה קשה מבעל הזמור', מסרו לבעל הרצועה והטילו לקמינון.⁴¹ וברור שהסדר כאן משובש, ויתכן ג"כ שצ"ל להפך, והיינו אצל בעל האגמון צ"ל: וחבטו, ואצל בעל הזמורה הנכון הוא: וחבשו (כמו שהוא לפנינו בירושלמי), וכמו שהגיה פירליס בספרו Etymologische Studien, עמ' 92 הנ"ל.

footnotes: ³⁷ בגמרא שם: כל דזכי למלכא שדו ליה לקמוניא חלילא, כלומר, מי שמנצח את המלך משליכים אותו לכבשן האש, כפירוש ר"ח. וכנראה, שהכוונה לכבשן חלול שהיו מסיקים אותו מלמטה והאדים יוצאים דרך הנקבים, עיין מ"ש לעיל (שבת), סוף עמ' 44. ואף ה- Hypocaustum שבמרחץ נקרא קמין. ובוי"ר פי"ד, ג', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ש"ד: אם ישהא אדם בקמין שעה אחת אינו מת, ומעיה של אשה מרותחין, והולד נתון בתוך מעיה והקב"ה משמרו. ועיין גם בתנחומא בובר, תזריע אות ד' ובהערה י"ט שם, וברור שמדברים בקמין שאין בו אש. וכן רצה המלך דיאוקליטיאנוס להמית את רבי בהבל של מרחץ (עיין ירושלמי תרומות ספ"ח, מ"ו ע"ג, ובמקבילה בב"ר פס"ג, ח', עמ' 690) על שביזה את המלך. ואף בע"ז הנ"ל אמרו שמי שנצח את המלך דינו להזרק בקמין חלול. וטעם הדבר שהמעיז לנצח את המלך יש בו התרברבות ויהירות יתירה שאין בה ממש, ומיתתו בהבל הקמין. וכן מספרים על אלכסנדר אסוירוס (.Script. His. Aug, אלכסנדר סיוירוס פל"ו, ב') שדן את ידידו וירקוניאוס טורינוס למיתה בעשן, ואמר: מוכר עשן (כלומר, הבטחות שוא שאין בהן ממש) ידון בעשן. ובמאירי גיטין (כ"ז ב') כתב דרך אגב: ומת ר"ל מיתת עצמו, וכגון דשדו ליה לקמוניא חלילא שמניחין אותו למות שם וכו', אלא מת פירושו יוצא למות, ר"ל ליכנס לכיפה בישראל, או לקמוניא חלילא בגוים. ומכאן שפירש קמוניא חלילא, קמוניא ריקה. ובע"ז במקומו לא פירש כלום. ³⁸ עיין בבלי שבת קמ"ה ב', וכנראה שהוא בעל הזמורה שבתוספתא, וכמו שנתבאר לעיל. ³⁹ כאן, כנראה, הכוונה לקטרון, וכפירושו של זכס, עיין מ"ש לעיל שורה 70–71, ד"ה מסרוהו לבעל זמורה. ⁴⁰ בכי"ר: וחנטו, וברור שצ"ל שם: וחבטו, וכן, כנראה, נכון. ⁴¹ כ"ה בכי"ר, כלומר κάμινος. ולפנינו בשיבוש: והחזירו לקמין.

74-75. **אף כך ישר' צרות האחרונות משכחות את הראשונות.**לעיל ברכות פ"א סהי"א, עמ' 5, ובמסה"ת שם. והכוונה שכל צרה גדולה מחברתה, ואין לנו שמחות לבטל כנגדן.

75-76. **בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים.**פיס' ממשנתנו פ"ט מי"ד. וכ"ה בסע"ר פ"ל, בכי"א, עיין רטנר שם, עמ' 145, הערה ע"ד. ובכי"ע כאן חסרה פיסקא זו. ועיין בבלי גיטין ז' א' ובראשונים שם. ועיין מ"ש להלן, שורה 90–91, ד"ה פולמוס האחרון.

77-79. **של מלח ושל גפרית, אבל של ורד ושל הדס התירו.**כר' בא בשם רב בירושלמי פ"ט הט"ז, כ"ד סע"ב (בד"ו רע"ג), וכרב בבבלי מ"ט ב'. ושמואל ולוי בבבלי שם חולקים, ועיין גם בירושלמי הנ"ל ובאיכ"ר פ"ה, ט"ו. והעיר במאירי במקומו (קי"ט ע"ב): ומכל מקום בבריתא התירו אף של ורד והדס. ואשר לעטרה של מלח ושל גפרית פירש"י: עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וכו', וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית. ופליניוס הזקן בספרו תולדות הטבע סל"א פמ"א סי' פ"ו מתאר את הצבעים השונים של מיני מלח ידועים, ומהם אדומים מאד, ומהם מזהירים מאד, ובקפודקיא מצוי מלח מצבע הכרכום (crocinus) שקוף ונותן ריח נעים מאד (tralucidus et odoratissimus). והעטרות מן הצמחים הרי ידועות מאד בכל העולם העתיק, ואף חתנים וכלות מעוטרות מיוצגות הרבה בכל מיני ציורים, עיין באנציקלופדיה של Daremberg et Saglio של עתיקות יון ורומא ח"א, עמ' 1528, ועל חומר העטרות והזירים בכלל עיי"ש, עמ' 1521 ואילך.

79-80. **בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ובכי"ע חסרה פיסקא זו. ובמשנה הוצ' לו וכ"י קויפמן: בפולמוס של קיטם גזרו וכו'. ובכ"י אנטונין (הוצ' רא"י כ"ץ, עמ' ע"ז): שלקֵיטַס גזרו וכו'. ובסע"ר פ"ל: מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של קיטוס⁴² חמשים ושתים שנה,⁴³ ומפולמוס של קיטוס⁴⁴ עד מלחמות בן כוזיבא ט"ז שנה. ולפ"ז ברור שהכוונה למצביא Lucius Quietus, שדיכא את מרד היהודים בזמנו של טרקווינוס (Trajanus), כפי שראו כבר כמה מן החכמים, עיין בתולדות עם היהודים של שירער ח"א, עמ' 667, הערה 59, והוא מתאים יפה לסדר הזמנים האמיתי. עיין שירער שם, עמ' 666.

footnotes: ⁴² כן מעתיק בשם סע"ר כת"י במאור עינים, אמרי בינה פי"ט, ד' מנטובה פ"ה ע"ב, וכ"ה בילקוט דניאל רמז תתרס"ו בד' שלוניקי, עיין שם בסדר עולם פ"ל בהערתו של רטנר, עמ' 146, הערה ע"ז. אבל מה שכתב שם בשם כפו"פ פ"ו, ד' ברלין, היא טעות הדפוס, ובדפוס וויניציאה שם, כ"ז ע"ב: בפולמוס של טיטוס. ⁴³ כ"ה בכי"א ובילקוט הנ"ל בד' שאלוניקי ובמאור עינים הנ"ל, עיין בהערתו של רטנר שם, הערה ע"ה. ⁴⁴ כ"ה בכי"א, עיין רטנר הנ"ל הערה ע"ז. וכ"ה במאור עינים בשם ס"ע כת"י ובילקוט הנ"ל.

80-81. **אילו הן עטרות כלות, אילו זהוריות מזוהבות.**בכי"ע: אילו של זהב, ועיין מ"ש להלן, שו' 91–92, ד"ה אילו הן חופת חתנים. ובירושלמי הנ"ל, כ"ד ע"ג: אילו הן עטרות כלות, זו עיר של זהב. וכ"ה גם בבבלי מ"ט ב', בשם ר' יוחנן ובשם "תניא נמי הכי". ובירושלמי ממשיך: ר' עקיבא עשה לאשתו עיר של זהב וכו', ובאבות דר"ן נו"ב פי"ב, עמ' 30: שעשה כתר של זהב לאשתו, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 102. ואשר למהותו של תכשיט זה, שער לנכון שלום פאול⁴⁵ שהוא תכשיט שעל גבי הראש עשוי בצורת מגדלי העיר,⁴⁶ שהאלות והמלכות היו מתקשטות בו, והוא, כנראה, מכונה במקורות עתיקים "עיר של זהב". וכן ראיתי בפיסקי הריא"ז לסוטה:⁴⁷ שלא לעטר את הכלות בעטרות של זהב, שהן דומות לחומות העיר. ובתרגום ירושלמי במדבר ל"א, נ' (הוצ' גינזבורגר, עמ' 59): והוינן חמין תמן בנתיהון דמלכיא יאין, והוינן מפרקין מנהון קורייא דדהבא מן רישיהון. וכבר ראו הראשונים⁴⁸ שדווקא חתנים אסורים בעטרות, אבל כלות מותרות בכולן, חוץ מעיר של זהב, ושאר נשים מותרין בכולן. ואף שאמר ר' שמעון בן אלעזר⁴⁹ שאיצטמא στέμμα אין בה משם עטרה לכלות, הוא משום שיש בה משבצות זהב, והייתי סבור לאוסרה, אלא משום שעיקרה בגד, לפיכך לא אסרוה (עיי"ש בתוה"א להרמב"ן הנ"ל, בהערה 48). ובבבלי נדה ס"א ב': דתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס, בקשו לגזור על בגדי צבעונין, אמרי הא עדיפא, כדי להקל על כתמיהן. וכנראה שהכוונה לסוף המשנה, לבבא שלנו, שהרי בפולמוס של אספיסיינוס לא גזרו כלל על הכלות, אלא על החתנים גרידא. ולפי הגירסא בברייתא שלנו בירושלמי ובבבלי, אין להבין כלל למה בקשו לגזור על בגדי צבעונים, ולא התירום אלא כדי להקל על כתמיהן, והרי הגזירה לא היתה אלא על עיר של זהב גרידא, ואפילו לא על איצטמא. ונראה שחלקו החכמים על ר"ש בן אלעזר בברייתא בשבת, ודעתו דעת יחיד היא, עיין ר"מ פ"ה מה' תענית הט"ו. ולפי הגירסא בתוספתא כאן (בכי"ו ובד. ואף מכי"ע אין סתירה) אף זהוריות מזוהבות (עיין רש"י מ"ט ב', ד"ה זהורית, לעניין חופת חתנים) היו בכלל הגזירה. וצ"ע.

footnotes: ⁴⁵ Israel Exploration Journal כרך י"ז ח"ד (1967), עמ' 259 ואילך. ⁴⁶ עיי"ש בציורים בעמ' 262, ובהערותי שם הערות 24–25. ⁴⁷ "מעט דבש" הוצ' ר"ד ששון, אוקספורד תפר"ח, ריש עמ' כ"ד. ⁴⁸ עיין בדבריהם לגיטין ז' א', בס' הישר לר"ת הוצ' רש"ש שלזינגר סי' ר"ד, ובתוה"א להרמב"ן סוף עניין אבלות ישנה. ⁴⁹ לעיל שבת פ"ד ה"ז, עמ' 18, ומקבילות שצוינו שם.

81-82. **אבל יוצאה היא בכיפה של מלח בבית.**המלה "בבית" ליתא בשום נוסח, ואף לא במקבילות, ועיין בפירושה להלן בסמוך. והגירסא "בכיפה של מלח" בטוחה (ובכי"ע בשיבוש: של מלך),⁵⁰ שכ"ה ("כיפה של מלח") גם בבבלי מ"ט ב' בכי"מ, אצל הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 276), בערוך ערך עטר, בתוה"א להרמב"ן סוף עניין אבלות ישנה, ד"ו פ"ח סע"ד, ובתוספ' רי"ד גיטין ז' סע"א. ובהוצאות שלפנינו בבבלי: בכיפה של מילת, ועיין ברש"י מ"ט ב', ד"ה כיפה. ובאוה"ג עמ' 276: כיפה של מלח אין כן [אלא] עטרה [שלמלח] ושלגפרית, כן היה מנהגם לעשות עטרה שמראה בלילה מראין כן. וכנראה (אם ההגהה שלי נכונה) שהגאון פירש שכיפה של מלח אין כאן אלא עטרה של מלח ושל גפרית שאסרוה בפולמוס של אספיסיינוס לחתנים. וכבר פירשנו לעיל (שו' 77–79, ד"ה ואשר) שהעטרה של מלח היתה שקופה, ומטעם זה אמרו כאן בכי"ו: יוצאה היא בכיפה של מלח בבית (כלומר, אחרי נישואיה), אבל לא במבוי, מפני ששערותיה נראות מתוכה. ועיין מ"ש בבאורי להלכות הירושלמי להרמב"ם, עמ' נ"ט, אות ב'.

footnotes: ⁵⁰ וכן גם במילון ערבי למלים של המשנה והתוספתא (עיין מ"ש במבוא לח"ו. עמ' ט"ו), עמ' 20: אבל יוצא היא בכיפה שלמלך (אף שם חסרה המלה "בבית").

82-63. **ושלא ילמד אדם את בנו יונית.**וכ"ה ("בנו") במשנתנו פ"ט מי"ד הנ"ל בכל הנוסחאות (ובד כאן: את בניו). ואף כאן חסרה פיסקא זו מן המשנה בכי"ע. ועיין מה ששאלו על זמן גזירה זו בבבלי מ"ט ב'. ובספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 226 ואילך, הבאתי את המקורות שדברו באיסור זה, ולא מצאתי בשום מקום קדום⁵¹ שאסור לאדם ללמוד יוונית (אם לא מטעם של ביטול תורה). ולא אסרו אלא ללמד את הבנים יונית, עיין מש"ש. והבאתי שם את דעת ר' ישראל מטולידו (בן זמנו של הרמב"ן) שכתב בפירושו לאבות: "אמרו ארור שילמד את בנו חכמת יונית, ולא אמ' שילמוד חכמת יונית... ועוד אמרו שאלו את ר' יהושע מהו שילמ(ו)ד את בנו חכמת יונית (תוספתא ע"ז פ"א ה"כ ומקבילות) אמר להם ילמדנו בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה. גם כאן לא הזכירו רק בנו", עיין מש"ש.

footnotes: ⁵¹ חוץ ממקור של גאונים, והוא פרקי דרבי, מהדורת גרינהוט, עמ' 58.

83-85. **התירו להם לבית רבן גמליאל ללמד את בניהם יונית, מפני שהן קרובין למלכות.**בכי"ע חסרות המלים "את בניהם", אבל אף שם "ללמד" (ולא "ללמוד"). ועיין ירושלמי שבת פ"ז ה"א, ז' ע"ד, ע"ז פ"ב ה"ב, מ"א ע"א, בבלי כאן מ"ט ב', ב"ק פ"ג א'. ועיין מ"ש בספרי הנ"ל, עמ' 226.

86. **ושלא לסוד את ביתו בסיד וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ושלא יסוד אדם את ביתו בסיד וכו'. ומלשון התוספתא מוכח שהיא מן הגזירות בפולמוס של טיטוס (צ"ל: קיטוס, עיין מ"ש לעיל, שו' 79–66, ד"ה בפולמוס של טיטוס). וכן בס' המפתח שבת ספ"ח (מ' ע"א, הוצ' גאלדענטהאל): הא דתניא לא יסוד אדם את ביתו בסיד וכו', הדבר שגרם איסור דבר זה הוא מה שאירע לישר' בבית שני מחמת טיטוס הרשע, ועיקר דיליה הוא בתוספ' סוטה בפולמוס של טיטוס על עטרות כלות וכו', ושלא יסוד אדם את ביתו בסיד וכו'. ברם בברייתא בשבת שם פ' ב': דתניא לא יסוד אדם ביתו בסיד וכו'. וכן בב"ב ס' ב': ת"ר לא יסוד אדם ביתו וכו'. ולא נזכר כלל שהיא מן הגזירות של פולמוס קיטוס. וכן בר"ח שבת פ' ב': וברייתא בסוף גמ' דחזקת הבתים לעניין אבל של בית המקדש וכו'. ועיין להלן ב"ב ספ"ב ובמקבילה בבבלי שם ס' ב' (לעיל מן הברייתא שלנו), ומ"ש להלן, שו' 127–128, ד"ה אלא כך.

86-87. **בביצת הסיד.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובס' המפתח הנ"ל: ובביצת הסיד. ובברייתא שבבבלי שבת וב"ב חסרות מלים אילו. ולכאורה אין להן הבנה, ודווקא לעניין הוצאת שבת יש לחלק בין סיד לבין ביצת הסיד,⁵² מפני ששימושם לפעמים שונה, ובהוצאת שבת הולכים אחרי רוב השימוש, ולפיכך יש לחלק בין סיד חבוט לבין ביצת חסיד, אבל לעניין סיוד כל הבית, מה לי מסיידו בסיד, מה לי מסיידו בביצת הסיד. ולכאורה אין כל הבדל ביניהן בצבע, שאין ביצי הסיד אלא כמו ביצי יוצר (משנת ב"מ פ"ה מ"ז ופרה פ"ה מ"ו), או ביצת הגיר (ברייתא בבבלי ביצה ט"ו א'), והכוונח לאותו חומר גבול כמין ביצה. עיין בפיה"ג לטהרות, עמ' 104, וברש"י בבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש קרויס בקדמוניות התלמוד (עברית) כרך א' ח"ב, עמ' 265. ובר"ח שבת פ' ב' גרס בבבלי (במחלוקת לעניין הוצאת שבת) ביצת הגיר (במקום "ביצת הסיד" שלפנינו ובמקבילות) ופירש שביצת הגיר הן האבנים הפסול[ו]ת השרופות. וכוונתו, כנראה, לאבנים שנפסלו מן המחצב שנשרפו (כלומר, משרפות סיד שבישעי' ל"ג, י"ב), או שכוונתו ל"אבני גיר מנפצות" השרופות. ושמא היה להם צבע אחר, או שהיו פחות בנות קיימא. ועיין מ"ש קרויס הנ"ל, עמ' 266–267. ויותר נראה שהגירסא הנכונה היא בד ובכי"ו, והוא פירוש לסיד, מפני שסיד חבוט אינו ראוי לבניין, אלא בעיקרו לתכשיטי בנות הוא עומד. ואף בכי"ע הוא וי"ו הפירוש.

footnotes: ⁵² עיין לעיל שבת פ"ח ה"כ, סוף עמ' 33. ירושלמי שם פ"ח סה"ד. י"א ע"ב. בבלי שם פ' ב'.

88-89. **עירב בו חול הרי זה טרכי סיד, ואסור וכו'.**ובד: הרי זה טרכיסיד (במלה אחת) ואסור. ובכי"ע: עירב בו חול טרכיוסיד.⁵³ ובס' המפתח ובברייתות שבבבלי הנ"ל: טרכסיד. ופירשו הגאונים (תשה"ג אסף, ירושלם תרפ"ט, עמ' 166): טרכסיד. מין אחד ממין סיד ומעולה ממנו, וטחין אותו למעלה מן הסיד, ושמו בלשון ערבי ספידג, ועיין בפיה"ג לטהרות הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 15: בסיד ובגיפסס. פ' אל ניליס ואל אספידאג. ועיין הערה 17 שם. ובגיטין ס"ט ב': ואספידכא, ופירש הגאון (אוה"ג שם, התשובות, עמ' 157): אספידכא. אספידאג, והוא ממיני הסיד. ועיין בפיה"ג הנ"ל, הערה 18. והגאונים פירשו את מהות הסיד, אבל לא את מוצא המלה. ומלשון התוספתא "טרכי סיד" (וכצ"ל גם בד, בשתי מלים), משמע קצת כפירוש המלונים, שהוא סיד קשה, סיד טרישי, אבן גיר, סיד τραχύ, ועיין בקדמוניות היהודים של קרויס (עברית) כרך א' ח"ב, עמ' 268, הערה 2. ובטעם האיסור פירשו הראשונים מפני שהוא חזק ומתקיים יותר, ו"מה שפוגם בלובן קצת משביח בחיזוק, שהוא סיוד של קבע" (לשון הריטב"א בב"ב ס' ב'). ובמדרש במ"ר פ"ב, י"ז: אם אין אתה נותן חול בסיד אין לו עמידה וכו'. ועיין בהגהות הרד"ל שם אות כ"ו. ובלשון הריטב"א הנ"ל מתורצת קושיתו, והכוונה היא שאינו סיד של קבע.

footnotes: ⁵³ ואפשר לקרוא שם "טרכי וסיד" (בשתי מלים), אבל אי אפשר לקרוא "טרכיו סיד" כמו שהעתיק צוקרמנדל.

90-91. **פולמוס האחרון גזרו על חופת חתנים.**וכ"ה בד. וכן בס' המפתח לר"ן גאון שבת ס"ב ב': בתוספת סוטה בסוף המסכת בפולמוס האחרון גזרו על חופת חתנים. ואף שבכי"ע חסרה בבא זו, אבל ברור שאין להגיה את הנוסחאות שלנו שהן מקויימות אף ע"י ר"ן גאון. ובבבלי מ"ט ב': תנא אף על חופת חתנים גזרו. ומתוך סדר הסוגיא שם מוכח שבפולמוס של קיטוס גזרו כן, ולא בפולמוס האחרון (של בן כוזיבא). ובירושלמי פ"ט הט"ז, ב"ד ע"ג: אילו הן חופות חתנים וכו', כלהלן. ומתוך סדר הסוגייא שם לכאורה מוכח שבפולמוס של אספסיינוס גזרו עליהן, אבל יתכן שהירושלמי אינו מכוין אלא לבאר את ההבדל בין עטרות חתנים (שגזרו עליהן בפולמוס של אספיסיינוס) לבין חופות חתנים, ולא נחתו שם כלל לזמן הגזירה. אבל מתוך הסוגייא שבבבלי מוכח שמן הגזירות של פולמוס קיטוס היא ולא מן הפולמוס האחרון.

91-92. **אילו הן חופת חתנים, אלו של זהב.**וכ"ה בד, אבל בכי"ע: אילו חן חופות חתנים אילו זהוריות המוזהבות. וכן בס' המפתח הנ"ל: אילו זהוריות המוזהבות.⁵⁴ ועיין לעיל, שו' 80–81, ד"ה אילו הן עטרות כלות, ושם הגירסא בד ובכי"ו כמו שהוא בכי"ע כאן, ובכי"ע שם כמו שהוא בד ובכי"ו כאן. ובבבלי מ"ט ב': תניא נמי הכי אלו הן חופת חתנים, זהורית המוזהבות. ופירש"י: טלית צבועה שני, ובו קבועין טסי זהב, עד שמעמידין אותה כמין כיפה. ובירושלמי פ"ט רהט"ז, כ"ד סע"ב: אילו הן עטרות חתנים, זו זהורית המוזהבת. ולהלן בסמוך שם, כ"ד רע"ג: אילו הן חופות חתנים, סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם.

footnotes: ⁵⁴ כ"ה בנוסח המקור שפרסם ר"ש אברמסון בספרו ר"ן גאון, עמ' 49. ואצל גולדענטהאל בטעות: המזוהרות.

92-93. **אבל עושה הוא אפיפירות, ותולה בה כל מה שירצה.**וכ"ה בד ובסמ"ג עשין דרבנן ג', רמ"ט סע"ג. ובכי"ע: אבל עושה הוא אפפיירות, ותולה בה כל מין שירצה, וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובבבלי מ"ט ב' הנ"ל: אבל עושה פפירית, ותולה בה כל מה שירצה. ובכי"מ שם: פירפריית (במקום "פפירית"). וברש"י (בד"ו ר"פ): פריפרית. כמין כיפה של מעגלי עץ, כמו שאנו עושין, ותולין בה צניפין ורדידי זהב, כמו שאנו עושין. ברם הגירסא שבתוספתא שבכל הנוסחאות ושבירושלמי ושבבבלי בנוסחאות שלנו בוודאי נכונה, והכוונה שעושה חבלים מן הפיפרוס (כרגיל במקורות) ותולה בה (כלומר, בחופה) כל מה, או כל מין, שירצה, ולא אסרו אלא לקבוע בה תכשיטים של זהב, אבל מותר לתלות בה דברי זהב, ואף לעשותה מורד והדס, עיין בבלי כתובות י"ז ב'.⁵⁵ ולהלן בתוספתא עוקצין פ"א ה"ד: לקטן לתלותן בחופתו, או על פתח חנותו, הרי אילו מצטרפין. ובתס"ר ח"ד, עמ' 173 ואילך, העירותי על מס' שמחות פ"ח ה"ב, הוצ' היגר, עמ' 149 [הוצ' זלוטניק, עמ' 19], ודווקא בחופות חתנים של מתים נחלקו אם מותר לתלות בהן מינין שהביאו אוכל, מפני שהן אסורין בהנאה, ויש כאן איבוד אוכלין, עיין מש"ש. עכשיו ראיתי שבעיטור ח"ב, ברכת חתנים ח"ב, הוצ' רמא"י, ס"ג ע"ב, הסמיך את דברי הברייתא במס' שמחות לירושלמי כאן הנ"ל.

footnotes: ⁵⁵ והשוה פרקי דרבי הוצ' שנבלום, כ"ח רע"ב.

94-95. **ושלא תצא כלה באפיריון בתוך העיר.**וכ"ה בד ובכי"ע, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ט מי"ד הנ"ל, והיא מגזירות של פולמוס האחרון (בן כוזיבא). וכנראה היה כן המנהג בימים קדמונים, עיין מ"ש לעיל ח"ו (יבמות), הערה 5 (ולפיכך יצא שמה בעיר שהיא מקודשת). ועיין במשנת כתובות רפ"ב, ובירושלמי שם ה"א, כ"ו ע"ב: רבנין דהכא אמרין פיריומא.

95. **ורבותינו התירו וכו'.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ובכי"ע ליתא פיסקא זו. ופירשו בבבלי מ"ט ב': מ"ט משום צניעותא. והכוונה, כנראה, שלפני ההיתר היתה יוצאת וראשה פרוע, ולפיכך התירו שתצא בפיריומא, כמו שנהגו לפני הפולמוס האחרון, ועיין מ"ש לעיל בסמוך, שורה 94–95, סד"ה ושלא.

96-97. **אף על פלטון גזר ר' יהודה בן בבא וכו'.**בד: אף על פליטון וכו'. ובכי"ע: אף על פילייטון. ובבבלי שבת ס"ב ב': מתיב רב יוסף אף על פלייטון גזר ר' יהודה בן בבא וכו'. ובס' המפתח לר"ן שם העיר שמקורה בתוספתא כאן, עיין מ"ש לעיל, שורה 90–91, ד"ה פולמוס.

97-98. **ולא הודו לו חכמים.**עיין מ"ש על סיגנון זה מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 90–91.

98-100. **אמ' ר' ישמעאל מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שלא לאכל בשר וכו'.**וכ"ה בד ובבבלי ב"ב ס' ב'. אבל בכי"ע: אמר רבן שמעון בן גמל' מיום שחרב וכו'. ואף מסורת זו יש לה על מה לסמוך, עיין מ"ש להלן בסמוך.

100-102. **אלא שאין בית דין גוזרין על הצבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ולעיל שם בבבלי נאמרו הדברים גם בשם ר' יהושע, אבל קרוב לוודאי שהוא פירוש התלמוד בדברי ר' יהושע, אבל במקור הברייתא (להלן בסמוך) חסר הטעם הזה. ובבבלי ע"ז ל"ו א' והוריות ג' ב' מפורש: סמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי ר' אלעזר בר' צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בו. ולפי גירסת כי"ע לעיל הרי מפורש כן בדברי רבן שמעון בן גמליאל. ואשר לר' אלעזר בר' צדוק, אמרו בירושלמי שבת פ"א ה"ד, ג' ע"ד (ומקבילה בע"ז פ"ב ה"ט, מ"א ע"ד): ר' יוחנן בשם ר' לעזר בי ר' צדוק מקובל אני שכל גזירה שבית דין גוזרין על הציבור ולא קיבלו רוב הציבור עליהן אינה גזירה. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 67, ובתוספות גיטין ל"ו ב', ד"ה אלא. ובירוש' ע"ז פ"ב ה"ט, מ"א ע"ד: אמר ר' יוחנן מקובל אני מר' לעזר בר' צדוק שכל גזירה וכו'. וכן מעתיק משם באו"ז ע"ז סי' ק"צ, עיין באהצו"י שבת, עמ' 21. ומ"מ מדינא מותר לוכל בשר ולשתות יין אפילו בערב תשעה באב, כמפורש בתוספתא תענית פ"ג (בי"ע פ"ד) הי"א, עמ' 341, ומקבילות, ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 431. ובזה בוודאי רוב הציבור היה יכול לעמוד, אלא מכיוון שביטלו את הדבר (עיין להלן) בטל לכל יום, והניחו את הדין לסעודה המפסקת גרידא, עיי"ש במקורות הנ"ל. ולעצם העניין, היה כלל זה מקובל בלי ערעור, וכן אמרו בבבלי ב"ק ע"ט ב': ואעפ"י שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה, לפי שאין גוזרין על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ וכו'. ולפנינו צרוף של שתי ברייתות, והן תוספתא שביעית פ"ג הי"ג (עמ' 177) ותוספתא ב"ק פ"ח הי"א. והלשון בתוספתא שביעית הנ"ל: שלא גדרו אלא גדר שיכול לעמוד. וברישא שם: שלא גזרו אלא עד מקום שיכולין לגזור. ועיין ירושלמי שם פ"ד ה"ב, ל"ה ע"ב, ובתוספתא שם פ"ג סהי"א, ומש"ש לעיל ח"ב, עמ' 518.

102-104. **הוא היה אומ' הואיל ועוקרין את התורה מבינותינו וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: הואיל וגוזרין עלינו שלא ללמוד תורה וכו'. וקרוב לוודאי שהוא תיקון סופר שלא הבין את העניין. ור' ישמעאל מכוין לגזירות השמד שבזמנו, וכן בבבלי ב"ב ס' ב' הנ"ל: ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות קשות ומבטלת ממנו תורה ומצות ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן וכו'. והתוספתא סתמה, משום שגזירות השמד היו ידועות בא"י, ור' ישמעאל כיוון בעיקר לגזירות בעניין משפחה, נישואין ומילה, עיין ירושלמי כתובות פ"א ה"ה, כ"ה ע"ג, בבלי סנהדרין ל"ב ב'. ועיין מ"ש בבאורי להלכות הירושלמי להרמב"ם, עמ' מ"ד, אות נ-ס', ובמדרשים המאוחרים העבירו את גזירות השמד של הרומאים ליונים, עיין מש"ש.

104-105. **נגזר על העולם שהוא שמם וכו'.**בד: שיה' שמם וכו'. ולפי הגירסא שלפנינו הכוונה על העולם שהוא בין כך ובין כך שמם וכו'.

105-106. **שלא לישא אשה, ושלא להוליד בנים, ושלא להקים שבוע בן.**כלומר, הנשים מכניסים את עצמן בסכנת נפשות, ומהן שעושות ברצון (עיין בבלי כתובות ג' ב'), וכן מסתכנים בני ישראל בקיום מצות מילה,⁵⁶ ומוסרים את נפשם עליה (עיין בבלי שבת ק"ל א'), הרי דין הוא שנגזור שלא לישא אשה וכו', ולא יסתכנו ולא יתפרצו. ובמדרש חנוכה (ביה"מ של יעללינעק ח"ו, עמ' 2): כיון שראו ישראל כך, מנעו עצמם מלשמש וכו'. ובהוספה לשאילתות סי' כ"ז, הוצ' מירסקי, עמ' קפ"ז: וכיון שראו ישראל כך עמדו ומנעו רבים את עצמם מפריה ורביה וכו'. ובמדרש חנוכה הנ"ל: כיון שראו ישראל כך חזרו על נשיהן בלא טבילה בעל כרחן, אמרו רבונו של עולם בעל כרחנו שלא בטובתנו, שאין האשה רוצה לישב תחת בעלה בלא עונתה וכו'. ומובנים היטב דברי ר' ישמעאל שמציע לגזור גזירה שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים ושלא להקים שבוע הבן. ועיין בתוס' ב"ב ס' ב', ד"ה דין, ובבלי סוטה י"ב א', ולפי פירושנו, סכנת נפשות וסכנת פריצות שאני.

footnotes: ⁵⁶ עיין במקורות שצוינו לעיל שורה 102–104, ד"ה הוא היה.

106-108. **עד שלא שיכלה זרעו של אברהם מאליו.**ופירש ברשב"ם ס' סע"ב: בענין טוב, ולא על ידי גוים, ומצות לא יבטלו עוד. ולפנינו הוסיף סופר "שלא" (כלומר, שלא יכלה) ככינוי, ושכח למחוק את השי"ן של "שיכלה", ואח"כ מחק את המלה "שלא" בנקודות.

108-109. **אמרו לו מוטב להן לצבור שיהו שוגגין, ואל יהו מזידין.**וכ"ה בד. והכוונה שאמרו לו לר' ישמעאל מוטב שלא נגזור עליהם שלא לישא נשים, שעכשיו הם שוגגין ומכניסין את עצמם לכתחילה בסכנה, או שעוברים במקום שהיה להם למסור את נפשם, בשגגה, אבל אם נגזור עליהם שלא ישאו נשים לא ישמעו לנו ויהיו מזידים. ובכי"ע: אלא הנח להם לישר', מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין. וכ"ה בבבלי ב"ב הנ"ל. ולפ"ז הכל הוא מדברי ר' ישמעאל. ויתכן שאף לפנינו צ"ל כן, והגירסא הנכונה היא: אל' מוטב וכו', ופתרו הסופרים את המלה "אל'": אמרו לו. ובמאירי בב"ב ניסח: הנח להם לישראל, יעשו רצון קונם, ויעשה שליש מה שהושלש בידו (מליצה ע"פ משנת כתובות ספ"ו). וכן ניסח גם בספרו לתענית ל' ב', עמ' 95, כמו שהעיר הר"א סופר במקומו. ולא היתה לו לרבינו גירסא אחרת בבבלי אלא הוא פירוש ל"מוטב שיהיו שוגגין", ומן השמים ירחמו. וכלל זה גם בבבלי ביצה ל' א' ושבת קמ"ח ב', עיי"ש. ובאו"ז ה' שבת ח"ב סי' פ"ד, כ"א ע"א, אות ט"ז, העיר על הירושלמי תרומות ספ"ה וחגיגה ספ"א: כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה, כך מצוה שלא לומר על דבר שלא נעשה. ועיין בבלי יבמות ס"ה ב' ובתוספות ב"ב ס' סע"ב. ובירושלמי עירובין פ"א ה"א, י"ח ע"ג: הניחו לבני מבוי שיהו שוגגין ואל יהו מזידין.

110. **משחרב הבית האחרון וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: משחרב בית המקדש וכו'. וכ"ה בילקוט תהלים רמז תתפ"ה⁵⁷ בשם תוספתא דסוטה (אלא ששינה את הסדר, כדי להסמיכו לפסוק, כדרכו תמיד) כגי' כי"ע בערך. ובבבלי ב"ב ס' ב' הנ"ל: כשחרב הבית בשניה וכו'. אבל ברוב כתה"י, ובראשונים: כשחרב הבית באחרונה, עיין דק"ס. וכ"ה גם בה"ג ס' הלכות תענית, ד"ו ל"ט ע"ב, וד"ב, עמ' 193. ובאגדות התלמוד שם: בית אחרון. ואין לדייק מכאן בשום אופן שהכוונה לבית בזמן בר כוזבא,⁵⁸ וכמו שאמרו במשנתנו ובתוספתא כאן "פולמוס האחרון", שהרי ר' יהושע מתנגד לכך, ואין להניח שר' יהושע האריך ימים עד אחר חורבן ביתר.⁵⁹

footnotes: ⁵⁷ בהוספות למדרש תהלים פקל"ז, ו', הוצ' בובר, עמ' 524. תניא סד אדם וכו'. וכל הסימן שם נעתק מן הילקוט. וכל התיקונים של בובר אין להם יסוד. ⁵⁸ וכשיטת כמה מן החכמים שסוברים שבנו את הבית באותו זמן. ⁵⁹ ראיתי למי שטען שמצא ראייה מוכרחת שר' יהושע בן חנניה האריך ימים עד אחרי שנתנו הרוגי ביתר לקבורה מן הברייתא שבבבלי ברכות מ"ה ב': ר' אליעזר אומר רצה לאומרה וכו' בברכה שתיקנו חכמים ביבנה אומרה. והרי ר' יהושע מת אחרי ר' אליעזר, וממילא אף הוא חי עדיין באותו זמן. ואין הדברים זקוקים לביטול. ואף שהגירסא ר' "אליעזר" מקויימת גם ע"י כתי"י, הרי המלה "ביבנה" חסרה בכי"מ, בכי"פ ובבית נתן, ואין ספק שהסופרים הוסיפו ע"פ התלמוד לעיל שם והמקבילות. ור' אליעזר סובר שהיא תקנה קדומה, שהרי ר' ישמעאל סובר שהיא דאורייתא, עיין ירושלמי שם פ"ז ה"א, י"א ע"א, ומקבילות. ועיין בבלי שם מ"ו א' ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 101. ואין פלא שר' אליעזר סובר שהיא תקנה קדומה, ואסמכוה אקרא. וצריך להניח שהאמוראים שסברו שתיקנו ברכה זו ביבנה חלקו על המסורת שבברייתות שהיא היתה קיימת בזמן התנאים הקדומים.

113-114. **מפני מה אין אתם אוכלין בשר וכו'.**בכי"ו נשמטה המלה "אין" בטעות, והיא ישנה בד, בכי"ע, בילקוט ובבבלי ב"ב הנ"ל.

116-117. **אמ' להן לא נאכל.**וכ"ה בד. והכוונה, שאמר להם נניח שאני מסכים לכם. ובכי"ע, בילקוט ובבבלי חסר כל זה.

120. **אמ' להם לא נשתה.**וכ"ה בד, והכוונה כלעיל. ואף כאן חסר כ"ז בכי"ע, בילקוט ובבבלי.

121-122. **שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים.**בבבלי הנ"ל: שכבר בטלו מנחות. ובכ"י ובראשונים: בטלו מנחות ולחם הפנים. ובבבלי ממשיך: אפשר בפירות. ובכי"ע ובילקוט הנ"ל הסדר כאן: תאינים וענבים לא נאכל... לחם לא נאכל... מים לא נשתה וכו'. והוא סדר הגיוני מאד. ואף בבבלי באים מים באחרונה, וע"ז אין להם תשובה. ובבבלי בא לחם בראשונה, מפני שעל שאלה זו יש להם תשובה. ואף בתוספתא כי"ו וד אפשר לפרש שהוא ידע את התשובה שאפשר בפירות. ושמא צ"ל גם בתוספתא כאן: תאנים וענבים... מים לא נשתה.

124-125. **תאנים וענבים לא נאכל, שמהם היו מביאין בכורים בעצרת.**וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בילקוט ובבבלי חסרה המלה "בעצרת", והיא לכאורה מיותרת, שהרי זמן בכורים מעצרת עד החג (בכורים פ"א מ"י), אבל עיין בבלי סנהדרין י"א ב' וברש"י שם, ד"ה ועל פירות האילן, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 849, הערה 68. ובבבלי ב"ב שם ממשיך: אפשר בפירות אחרים. ורק אחרי שאמר להם: מים לא נשתה, ניצח אותם ושתקו. ועיין מ"ש לעיל שורה 121–122, סד"ה שממנו.

126-127. **להתאבל יותר מדיי אי איפשר, ושלא להתאבל אי איפשר.**וכ"ה הסדר בד. ובילקוט הנ"ל: שלא להתאבל כל עקר ולהתאבל יותר מדאי א"א.⁶⁰ ובכי"ע: שלא להתאבל כל עיקר אי איפשר, שכבר נגזרה גזירה, ועוד להתאבל יותר מדאי אי איפשר. וכ"ה בבבלי הנ"ל, אלא ששם מוסיף עוד: שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. וכבר שערנו לעיל, שורה 100–102, ד"ה אלא, שההוספה היא פירוש התלמוד עצמו. ואשר ל"נגזרה גזירה" פירש הרשב"ם: גזירה. חורבן ונתחייבנו להתאבל, דכתיב שישו אותה משוש כל המתאבלים עליה (ישעי' ס"ו, י'). ולפי פשוטו משמע שכוונתו לגזירת החכמים להתאבל על ירושלים במעשים, וכגזירות שמנו במשנתנו ובתוספתא לעיל בפולמוס אספסיינוס ובפולמוס של קיטוס, וכמו שמפרש גם להלן.

footnotes: ⁶⁰ בהעתקה שבהוספה למדרש תהלים הנ"ל (הערה 57): שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר.

127-128. **אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר וכו'.**להלן ב"ב ספ"ב, בבלי שם ס' ב'. ושיטת רוב הראשונים היא שאם חוא משייר מותר לו לסוד אפילו לא עירב בו תבן, או חול,⁶¹ עיין טאו"ח סי' תק"ס ובב"י ובב"ח שם. ובילקוט תהלים רמז תתפ"ה: תוספתא דסוטה תניא סד אדם את כל ביתו ומשייר וכו'. וכ"ה בליקוטים שבסוף מדרש תהלים פקל"ז. וכ"ה גם להלן ב"ב סוף פ"ב בד ובכי"ע (אלא ששם: כל ביתו בסיד). ועיין מ"ש לעיל, שורה 110, ד"ה משחרב.

footnotes: ⁶¹ עיין לעיל, שו' 86, ד"ה ושלא לסוד.

128-129. **עושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט, זכר לירושלם.**וכ"ה בד (אלא ששם: עסקי סעודה, וכ"ה להלן ב"ב פ"ב), בכי"ע ובבבלי ב"ב הנ"ל. ובבבלי מפרש דבר מועט "כסא דהרסנא". ובילקוט חסרה בבא זו והיא חסרה גם בכי"ע להלן ב"ב ספ"ב, ובליקוטים שבמדרש תהלים פקל"ז סי' ו', ובחנם השלימה בובר, עיין מ"ש לעיל הערה 57.

129-130. **עושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט וכו'.**בילקוט הנ"ל: עושה אשה תכשיטיה וכו'. ובכי"ע: עושה אשה כל תכשיטיה וכו'. וכ"ה להלן ב"ב ספ"ב הנ"ל בד ובכי"ע, ובבבלי שם ס' ב' מפרש: בת צדעא, עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), סוף עמ' 120. וכאן מדברים בתכשיטים שבגופה, וכמו שאמרו (משנת מו"ק פ"א מ"ז): ועושה אשה תכשיטיה במועד. ר' יהודה אומר לא תסוד וכו'. ועיין גם פסחים פ"ג מ"א, בירושלמי שם ה"א, כ"ט ע"ד, ובבבלי שם מ"ב סע"ב. ואינו עניין לתכשיטים שעונדת על גופה, שלא אסרו עיר של זהב אלא בכלה, אבל שאר נשים מותרות בכל מיני תכשיטין שעל גופה.

131-132. **וכל המתאבלים עליה בעולם הזה שמחים עמה לעולם הבא וכו'.**וכ"ה בד, ולעיל סוף תענית, עמ' 342, ולהלן ב"ב ספ"ב בד (ובקצת שינוי גם בכי"ע). ובכי"ע כאן: כל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה וכו'. וכ"ה בבבלי תענית ל' ב' וב"ב ס' ב'. ועיין מ"ש לעיל ח"ה (תעניות) עמ' 1121, לשורה 69.