1. **היה נוטל את מגלתה ונכנס לו לאולם.**וכ"ה בד, ובס' יחוסי תו"א ערך חננאל, עמ' שפ"ד. וכע"ז בקג"נ. ובכי"ע בטעות (באשגרה ממשנתנו רפ"ג): היה נוטל את מנחתה ונכנס וכו'. והכוונה כאן שמכין את המגילה (כלומר, את הקלף) מתחילה, ונכנס לאולם כדי לקרוא לעצמו את פרשת הסוטה, שידע אותה על פה, ויהא קל לו לראות אותה מרחוק, ולדרוש אותה, עיין מ"ש להלן.

1-2. **טבלה של זהב היתה קבועה בכותלו של היכל, והיא נראית מבאולם.**וכ"ה ("מבאולם") בד, בכי"ע, ובס' יחוסי תו"א הנ"ל. ובקג"נ: מלאולם, והיא היא, והכוונה שהיתה קבועה בכותל החיצוני של ההיכל, והיא היתה נראית מבאולם ולחוץ, שהרי פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה (כמשנת מדות פ"ג מ"ז ומקבילות), ופתחו של היכל גובהו עשרים ורחבו עשר (שם רפ"ד), ואם הטבלה קבועה על יד פתח ההיכל מבחוץ היא נראית בעזרת ישראל דרך פתח האולם. ועיין להלן. ובמשנת יומא פ"ג מ"י: ואף היא (כלומר הילני המלכה) עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. ופירש"י (שם ל"ז א'): שלא יצטרך להביא תורה לכתוב ממנו מגילת סוטה במקדש.

2. **ממנה רואה וכותב.**כלומר, הברייתא מבארת כאן את השימוש בטבלא בכלל. ובבבלי יומא ל"ז ב' (גיטין ס' א'): כשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא וכו'. אבל אין כאן הכוונה כלל, שהוא נכנס עכשיו וכותב, שהרי מפורש להלן: יוצא ועומד וכו' נכנס וכותב וכו', ודברי בעל ח"ד דחוקים, עיי"ש. ועיין מ"ש לעיל, שו' 1, ד"ה היה.

2-3. **לא חסר ולא יתר.**פי' בח"ד "לא חסר", לאפוקי מדר' יהודה (פ"ב מ"ג) הסובר שאינו כותב אלא יתן ה' אותך וכו', ו"לא יתר" לאפוקי מדר' יוסי (שם) הסובר שכותב גם "ואמרה האשה אמן אמן". ולפי פשוטה פירושה שהוא כותב "אות באות ומלה ובמלה"¹ כמו שכתוב בטבלא. ובירושלמי פ"ב ה"ב, י"ח ע"א (יומא פ"ג ה"ח, מ"א ע"א): והא תני ככתב שכאן כן כתב שכאן, לא מעובה ולא מידק, אלא בינוני.

footnotes: ¹ לשון הרמב"ם פ"ג מה' סוטה ה"ח.

3. **יוצא ועומד בצד סוטה, קורא ודורש ומדקדק כל דקדוקי פרשה וכו'.**כלומר, אחרי שהסתכל יפה בפרשת סוטה באולם יוצא מן האולם לשער ניקנור שבעזרת ישראל ועומד בצד סוטה וקורא מרחוק ודורש את הפרשה וכו'. ובירושלמי הנ"ל: שממנה היה קורא ומתרגם כל דיקדוקי הפרשה. ועיין בס' יחוסי תו"א הנ"ל שהסמיך את הירושלמי לבבא שלנו כאן.

4. **ומשמיעה בכל לשון ששומעת, כדי שתהא יודעת על מה היתה שותה, ובמה וכו'.**וכ"ה הסדר בד ובבבלי ל"ב ב'. אבל בכי"ע ובקג"נ הסדר הפוך: במה וכו' על מה, וכ"ה בסיפא. ומפרש בבבלי הנ"ל: על מה וכו', על עסקי קנאה וסתירה, ובמה וכו' במקידה של חרש, ופירש"י, בכלי מאוס.

5. **על מה היתה טמאה, ובמה היתה טמאה.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובקג"נ: במה היתה (קג"נ: היא) טומאתה, ועל מה היתה (קג"נ: היא) טומאתה. ובבבלי הנ"ל: על מה נטמאת ובמה היא נטמאת, ומפרש שם: על מה, על עסקי שחוק וילדות, ובמה היא נטמאת בשוגג, או במזיד, באונס, או ברצון. ועיין ספרי נשא פיס' י"ב, עמ' 18.

5-6. **ואומ' לה משביע אני עליך, ויבא עליך, שיבואו עליך, זו אלה, משביע עליך, זו שבועה.**בכי"ו חסרות המלים "ויבא עליך", ואחרי "זו אלה" בא שוב "שיבואו עליך", ותיקנתי ע"פ נוסח הדפוס. ובכי"ע: ויאמר לה משביע אני עליך ויבוא עליך, משביע אני עליך, זו שבועה. ויבוא עליך, זו אלה. וכע"ז היתה הגירסא בקג"נ. ובפירוש הברייתא נראה שהיא מבארת את הכתוב (במדבר ה', כ"א) "בשבעת האלה", ע"פ דרך הקדמונים להשבע בשבועה ובאלה, כלומר "אני נשבע על כך וכך, ואם אני משקר יבא עלי כך וכך", ורגיל גם בספרות שלנו "יבוא עלי" כיד לשבועה. עיין מ"ש על כ"ז באריכות בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 92 ואילך. ובירושלמי פ"ב ה"ג, י"ח ע"א (ומקבילות), קורא לאלה זו "תנאין", כלומר, אם עשיתי, אם לא עשיתי, עיין מ"ש בספרי הנ"ל. ובבבלי י"ח א': ב' שבועות האמורות בסוטה למה וכו', אחת שבועה שיש עמה אלה וכו', משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו ביך. ובבבלי הכוונה ללשון הפסוק (שם ה' כ"ב): ובאו המים המאררים האלה במעיך וכו'. אבל מלשון התוספתא בכל הנוסחאות ("עליך") משמע שהכהן מקדים שבועה ואלה, ואח"כ קורא לשון הפרשה. ועיין ספרי נשא פיס' י"ד, עמ' 19, במקבילות שצוינו בהערות שם, ובמשנתנו פ"ב מ"ה, ובספרי שם פיס' ט"ו, עמ' 20.

7. **ר' מאיר אומ' אמן שלא נטמאתי וכו'.**משנתנו פ"ב מ"ה, ספרי נשא פיס' ט"ו, עמ' 20.

7-8. **לא שהמים בודקין אותה מיד, אלא אפי' תקלקל לאחר עשרים שנה המים מתעררין עליה, שנ' מנחת זכרון מזכרת עון.**בירושלמי פ"ב ה"ה, י"ח ע"ב: לא שהיה ר' מאיר אומר המים בודקין אותה [מעכשיו, אלא המים פקודים בה לכשתטמא המים בודקין אותה]² למפרע, כלומר, בלי השקאה אחרת. ובבבלי י"ח ב': לא כשאמר ר"מ אמן שלא אטמא שאם תטמא מים בודקין אותה מעכשיו, אלא לכשתטמא מים מערערין אותה ובודקין אותה. ובכי"ע ובקג"נ כאן: מתרערעין עליה. ובספרי נשא סוף פיס' י"א, עמ' 17: למה נקראו מרים, על שם שממררין (ברמב"ן ובמ"ר: שמאררין) את הגוף ומערערין את העון. וכנראה שאין הבדל בין הגירסאות והוא ערר, ערער, רערע³ (דוגמת געגע, עגעג, וכדומה), ופירושו שהמים המאררים שהם מים פשוטים כשהיא טהורה מתאררים (=נהפכין למים מאררים) עליה ובודקין אותה. ולפי הספרי הם מעוררין את העון. ועיין מ"ש בפירוש המלה "מתעררין", "מתרערעין" זאב בן חיים בספרו עברית וארמית נוסח שומרון⁴ כרך ג' ס"ב, עמ' 141, הע' 86, ומ"ש רא"א אורבך ב"לשוננו" חל"ב תשרי-טבת תשכ"ח, עמ' 127 ואילך. ולפי נוסח התוספתא פירושו שאין המים בודקין אותה מיד אם בדעתה להטמא בשעה שהשביעו אותה שלא תטמא לעתיד לבוא, אלא בודקין אותה אחרי שתטמא. ולפי נוסח הבבלי הכוונה היא שאם תטמא אין מזכירין לה עוונותיה מעכשיו (על קינוי וסתירה שבהשקאה ראשונה, "שכל עונות שיש לה נזכרין לה באותה שעה", כירושלמי פ"ג ה"ב, י"ח ע"ד), שהרי ניקה לה ניוולה בהשקאה ראשונה, אלא מערערין אותה בשעת הטומאה. ולפי נוסח הירושלמי לכשתטמא נזכרין לה עוונותיה מעכשיו. ועיין במנחת חינוך סי' שס"ו ומ"ש בס' מנחה חריבה על דברי התוספות י"ח סע"א ד"ה אמן, ולהלן שם י"ט א', ד"ה ובמנ"ח. ועיין במרומי שדה להנצי"ב, י"ח רע"ב, מה שהקשה בשם מהרי"ט. ונראה שכוונת ר"מ היא שהיא צריכה לקבל עליה את השבועה גם להבא, ואם בשעת מעשה חשבה להטמא להבא המים בודקין אותה למפרע,⁵ אבל אם בשעה שנשבעה קבלה את השבועה באמונה, אין המים בודקין אותה, וצריכה השקייה אחרת.

footnotes: ² המוסגר חסר בירושלמי שלפנינו וכן בירושלמי כי"ר, ויש כאן השמטה ע"י הדומות, והושלם ע"פ התוספות י"ח סע"א, ד"ה אמן. ³ עיין במלונו של בן יהודה ערך רערע א' ורערע ב', ומ"ש להלן הערה 4. ⁴ אבל מ"ש בשם משנת סוטה פ"ג מ"ג: "מערערים (נו"א מרערעין) אותה". אינו מדוייק, ובמשנתנו אין נוסח "מרערעין", אלא במקבילה שבתוספתא להלן. ⁵ כלומר, בלי השקאה אחרת. ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ד מה' סוטה הי"ז.

9. **נכנס וכותב וכו'.**כלומר, אהרי ההשבעה הוא נכנס שוב לאולם כדי להעתיק במדוייק את הכתוב בטבלא, עיין מ"ש לעיל שו' 3, ד"ה יוצא. ואמרו בבבלי י"ז ב': כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה, אבל בירושלמי (פ"ב ה"ג, י"ח ע"א), לחד מ"ד כותב ואח"כ משביע, שלא כתוספתא כאן.

9-10. **עד שלא נמחקה מגלה אמרה איני שותה, או שאמרה טמאה אני וכו'.**במשנתנו פ"ג מ"ג: עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגלתה נגנזת וכו'. והוסיפה התוספתא שה"ה אם אינה שותה מחמת שאר דברים. ועיין מ"ש להלן בסמוך סד"ה המים.

11. **המים נשפכין, ואין בהן משום קדושה.**במשנתנו הנ"ל וכן בספרי פיס' י"ז, עמ' 21, שנו שהמים נשפכין אחרי שנמחקה המגילה, ולא הזכירו שאין בהן משום קדושה, אלא שהר"מ בפ"ד ה"ו כתב: המים נשפכים, מפני שאין בהן קדושה. ושם כבר נעשה מצותן במים, ולפיכך אין בהן משום קדושה. ברם לפנינו בתוספתא מבואר שאפילו עדיין לא נמחקה המגילה המים נשפכין ואין בהן משום קדושת מי כיור. ועיין בשי"ק בירושלמי פ"ג ה"ג, ד"ה מהו, ומ"ש ברידב"ז שם במקומו, שבארו למה אין בהן משום קדושה, וכבר האריכו בזה האחרונים. והתוספתא מלמדת שלא זו בלבד שאם אמרה איני שותה, או שאמרה טמאה אני, שהועיל איום השבועה, והודתה, אלא אפילו באו עדים שהיא טמאה, שמלכתחילה לא היתה ראוייה לשתות, אין במים משום קדושת כיור, אחרי שנכנסו לכלי חרס. ועיין מ"ש במרומי שדה להנצי"ב כ' א', ד"ה במשנה. ועל עצם סוגיית הירושלמי עיין מ"ש להלן שו' 12–13, ד"ה ובירושלמי פ"ג.

11-12. **ומגלתה נגנזת תחת טירו של היכל.**בד ובכי"ע: תחת צירו של היכל. וכ"ה בירושלמי פ"ג רה"ג, י"ח ע"ד, גם בכי"ל וכי"ר ובתוספות כ' רע"א, ואין להגיה. ובמאירי למשנתנו (כ' א'): ופירשו בתוספתא שגניזתה בצד ההיכל היתה, והיא אשגרה ע"פ לשון רש"י למשנתנו שם: בצדי ההיכל,⁶ וכ"ה בתוספות איוורא במקומו. ואמרו בירושלמי שם: למה בשביל לשחקה? ותירצו: לול קטן היה שם, כפירוש בעל גליון אפרים וגליוני הש"ס ועוד. אבל בתוספות הנ"ל: לול קטן היה שם שם (כ"ה בד"ו ר"פ, ובד"ח: שם, ושם) המים נשפכים. ומכאן מוכח כפי' בעל פ"מ ש"בשביל לשחקה" הוא בניחותא. ואח"כ מתחיל עניין אחר. אבל וודאי גמור הוא שהמלה "שם" נכפלה בטעות בדברי התוספות.

footnotes: ⁶ בכ"מ פ"ד מה' סוטה ה"ד היא, כנראה, טעות הדפוס, כפי שנראה מן הלשון "תחת צדו".

12. **ומנחתה מתפזרת.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה פיסקא זו. ובמשנתנו פ"ג מ"ג: ומנחתה מתפזרת על הדשן. ועיין מ"ש במרומי שדה להנצי"ב ו' רע"ב.

12-13. **נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני, המים נשפכין, ומנחתה מתפזרת אבית הדשן.**פיס' ממשנתנו פ"ג, מ"ג, וכ"ה בספרי נשא פיס' י"ז, עמ' 21. ברם בד גורס כאן: המי' נשפכין ואין בהם משום קדושה ומגלתה נגנזת תחת צרו של היכל, ומנחתה מתפזרת וכו'. ולכאורה היה נראה שיש כאן טעות ואשגרה מלמעלה, אבל לפי גירסת כי"ע וכי"ו לא הוסיפה התוספתא על משנתנו שום דבר (ועיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה ואין מגילתה). ולפי גירסת הדפוסים פירושו שאפילו אם נמחקה המגילה אין קדושה במים, שהרי הם נשפכין, כדברי הר"מ בפ"ד מה' סוטה ה"ו. אבל המגילה המחוקה אינה נזרקת ולא נשרפת, משום שהשם תפס כל מה שתחתיו, ויש בה משום קדושה, כשיטת כמה מן הראשונים בכגון דא, עיין מ"ש לעיל ח"ה (מגילה), עמ' 1157. ועיין בהגהות חשק שלמה על הש"ס כ' א', ד"ה במשנה נמחקה המגילה. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ואין מגילתה, עיי"ש. ובירושלמי פ"ג ה"ג, י"ח ע"ד, נשנו כאן דברים שנתקשו בהם הרבה המפרשים. ונראה לפרש בו פירוש אחר, וכ"ה שם: לול קטן היה שם (עיין מ"ש לעיל, שו' 11–12, ד"ה ואמרו). המים נשפכין (והיא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ג, בנמחקה המגילה) כפירוש כמה מן המפרשים.⁷ תני אין בהן משום קדושה (כלומר התוספתא שלפנינו). מהו לגבול בהן את הטיט? מה בכך, המים נשפכין תני (נראה שצ"ל: תני'=תנינן), יש בהן משום קדושה, כלומר, אתמה איזו קדושה יכולה להיות בהן, והוא כדברי הר"מ הנ"ל. אבל לפי פירוש כל המפרשים הסיגנון מגומגם, והיה צ"ל: מה בכך [בלא כך] המים נשפכין. [אית תניי] תני יש בהן משום קדושה.

footnotes: ⁷ במחברתי "על הירושלמי", עמ' כ"ח, כתבתי על הפירוש הזה: "ודבריהם קשים קצת, מפני שתיכף אחר זה מביא הירושלמי את הפיסקא של המשנה: נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין וכו', ומשמע קצת שמקודם נשא ונתן לא על זה". דייקתי וכתבתי "קצת", מפני שהוא מצוי בירושלמי שהוא מביא את הפשוט והקצר תחילה ושוב חוזר אח"כ לדון באותו עניין באריכות. ולפנינו הדבר עוד יותר פשוט, הירושלמי מעתיק את כל המשנה (יחד עם הפיסקא הקודמת), כדי לדון בה בפרוטרוט. ובר מן דין כבר הוכחנו בכמה מקומות שהפיסקאות בירושלמי אינן מגוף הירושלמי.

13. **ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה פיסקא זו. ובמשנתנו הנ"ל וכן במחלוקת התנאים שבברייתא שבבבלי כ' ב', עירובין י"ג א', נשנית הלכה זו בלא נמחקה המגילה, וטעמה משום שבעינן כתיבה לשמה. ובתוספתא כאן ברור שהכוונה לנמחקה המגילה, ואסור לכתוב על הקלף הזה פרשת סוטה כדי להשקות סוטה אחרת, והיא הלכה חדשה. ועיין בח"ד שנתקשה בה והעיר על פסק הר"מ בפ"א מה' תפילין הט"ז: "ומותר לכתוב את השם על מקום הגרר", וא"כ למה אסור לכתוב בה מחדש מגילת סוטה אחרת, והוא מחק בבא זו כאן. ברם במס' סופרים פ"ג ה"ח שנינו: ספר שנמחק אל יכתוב בו. ר' שמעון בן אלעזר אומר אם היה בבואה שלו ניכרת מותר. והגיהו המפרשים: אל יקרא בו, וכן הדפיס מיכאל היגר בהוצאה שלו, עמ' 127. אבל בכל כתה"י (תשעה כת"י!) ובנוסח הדפוסים: אל יכתוב בו. אמנם במחז"ו, עמ' 691: ספר שנמחק אל יקרא בו, אבל ברור שיש שם "תיקון" המו"ל, או טעות הדפוס, שהרי בהערות כותב שם: "ספר שנמחק אל יקרא בו כצ"ל", כלומר נוסח הנדפס בפנים הוא אחר. וכ"ה ("אל יכתב בו") גם במס' ס"ת פ"ג ה"ה, הוצ' היגר, עמ' כ"ט. ולפ"ז וודאי גמור הוא שהנכון הוא "אל יכתוב בו". וטעם הדבר נתבאר במס' סופרים ב', הוצ' היגר, עמ' 376: ספר ממוחק לא יקרא (צ"ל: יכתוב) בו, מפני שכותבין על מקום קדש חול. ואם היה ניכר כותבין בו. הרי לך ברור שאין כותבין על ספר שנמחק, שמא יכתוב חול על מקום האזכרות, אבל אם היה הבבואה ניכרת, ואפשר לכוין שלא לכתוב חול ע"ג קודש מותר. ועיין מ"ש להלן גיטין פ"ז, שורה 39–40. והתוספתא מלמדת שאף במגילת סוטה שנמחקה אסור לכתוב עליה אחרת שמא יכתוב חול ע"ג האזכרות, ואף שכל המגילות כתובות באותיות דומות אות באות (עיין מ"ש לעיל שו' 2–3, ד"ה לא חסר), מ"מ אי אפשר לצמצם. ומגילת סוטה שנמחקה הרי בוודאי אין בבואה שלה ניכרת, כמפורש בבבלי י"ט ב' ("לשרישומו ניכר"), ולפיכך אסור לכתוב עליה. ולהלן בתוספתא גיטין פ"ב ה"ז מפורש שמגילת סוטה שכתבה שלא לשמה פסולה, ועיין מש"ש. ובספרי נשא פי' י"ז, עמ' 21: נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני וכו' ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. ר' אחי בר' יאשיה אומר משקים בה סוטה אחרת. ועיין בפי' הרד"ף שם כ"ז ע"ב, ד"ה נמחקה, ובצפנת פענח פ"ד מה' סוטה ה"ד ומ"ש לעיל שו' 12–13, ד"ה ברם. ובאמת לפי המקבילות בבבלי כ' ב', עירובין י"ג א', מוכח שמחלוקת זו בלא נמחקה המגילה, ור' אחי בר' יאשיה אינו מצריך כתיבה לשמה. וצדק איפוא בפי' הרד"ף ועוד שפירשו שבבא זו עונה על לא נמחקה המגילה. אבל בתוספתא כאן (אם נוסח הדפוס וכי"ו נכון) אין לפרש כן, שהרי כבר נשנית הלכת הגניזה (בלא נמחקה המגילה) לעיל בסמוך. ברם הלשון "ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת" קצת מגומגם, והיה צריך לומר: "אין כותבין עליה מגילה להשקות בה סוטה אחרת". ובדרך שמא ואולי אפשר היה לפרש ע"פ וי"ר פכ"ז, ג', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרכ"ו (ובמקבילות בפסיקתא דר"כ פסי' שור או כשב, הוצ' מנדלבוים, עמ' 152, תנחומא אמור ח', בובר י"א): תני מפני מה אין שוטה שותה בכוס של חברתה,⁸ שלא יאמרו בכוס זה שתה חברתה ומתה וכו'. ולפי זה שוברים את כלי החרס, אבל במגילה מחוקה אין לשרוף אותה, שהרי אמרו לעיל שהיא נגנזת משום שיש בה קדושה, ואין משקין בה סוטה אחרת (והתוספתא חולקת על הברייתא במס' סופרים, או שהיא סוברת שאפשר לצמצם, עיין מ"ש לעיל ד"ה והתוספתא) משום קלון. ולפ"ז יחלוק ר' אחי בר' יאשיה שבספרי הנ"ל גם על בבא זו, שהרי הוא אינו חושש משום קלון אפילו בלא נמחקה המגילה, ואינו חושש שיאמרו מגילה זו נכתבה לפלונית, ולא נמחקה משום שהודית שזנתה. ולעצם העניין נראה יותר שבדפוסים ובכי"ו היא אשגרה מלמעלה, והנכון הוא כבכי"ע שחסרה שם בבא זו. והארכתי בפירושה משום שלפנינו עדות הדפוסים, כי"ו, ונוסח כל כתה"י בספרי הנ"ל.

footnotes: ⁸ בהערות לוי"ר הוצ' מרגליות, סוף עמ' תתע"ח, פירשתי שאין כאן פסול בכוס משום נעשית בה מלאכה אפילו לר' אליעזר, עיי"ש.

14. **נמחקה המגלה ואמרה איני שותה, מרערעין אותה ומשקין אותה בעל כרחה.**וכ"ה ("מרערעין") גם בכי"ע. ובד: מערעין אותה. וכ"ה ("מערעין") בפי' ר"י בכור שור נשא, עמ' 11. והיא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ג, ושם: מערערים אותה, וכ"ה בספרי נשא פיס' י"ז, עמ' 21, ושם מסיים: דברי ר' עקיבא, וכ"ה בבבלי י"ט ב'. ולהלן מפורש שר"ע חולק על הלכה זו, וכבר פירשו בבבלי שם כ' א': תרי תנאי ואליבא דר"ע. ועיין גם בירושלמי פ"ג ה"ג, י"ח ע"ד. ועיין מ"ש להלן, שו' 17–18, ד"ה ובבלי שם. ובפירוש המלה "מרערעין" כאן נראה שהכוונה שבודקין, פותקין ופוגעין⁹ אותה עד שתשתה את המים, עיין בתיו"ט ובמלא"ש למשנתנו. וכן בפי' הרד"ק לישעיה ט"ו, ה': ואמרו רבותינו נמחקה המגילה וכו' מערערין אותה, פירוש משברין ומכין אותה עד שתשתה. וכנראה, שהבינו האחרונים שלדעת הת"ק מוטב שהיא תשתה מעצמה, והדיבור "והשקה" כולל גם שתיית המושקה (דוגמת בראשית כ"ד, י"ח ועוד בכ"מ), ומכריחין אותה לשתות, ואין מכניסין את המים לתוך פיה בעל כרחה. וכן בס"ז, עמ' 236: והשקה את האשה על כרחה. ר' אליעזר אומר מכין אותה ברחבו של סייף ומערערין אותה ומשקין אותה על כרחה. כלומר, אלמלי הפסוק "והשקה", הייתי אומר שהאשה צריכה לשתות מרצונה הטוב, אבל אם אמרה "איני רוצה לשתות" אין מכריחין אותה לשתות, לפיכך אמרו "והשקה" שמכין אותה ברחבו של סייף¹⁰ ופוגעין בה ומכריחין אותה שתשתה, אבל אין מכניסין לה את המים לתוך הפה בעל כרחה.¹¹ ועיין מ"ש להלן בסמוך, משום שדינה כאילו היו מזריקין לתוך מעיה בצינור. ועיין בבלי י"ח א'. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 408.

footnotes: ⁹ ועיין מ"ש לעיל, שו' 7–9, סד"ה לא שהמים. ¹⁰ ושמא יש כאן מליצה ע"פ הפסוקים ביחזקאל ט"ז, ל"ח-מ': ושפטתיך משפטי נאפות וגו' ובתקוך (-ופתקוך, ובדקוך, עיין מ"ש ר"א אורבך בלשוננו כל"ב, תשרי טבת תשכ"ח, עמ' 128, הערה 28) בחרבותם. ועיין מ"ש לעיל בפנים בשם פירוש הרד"ק. ¹¹ ועיין מ"ש להלן, שו' 16–17, ד"ה ובס"ז, בפירוש המשך דברי ס"ז.

15. **ר' יהודה אומ' בצבת של ברזל פותחין את פיה, ומרערעין אותה וכו'.**וכ"ה בד, אלא ששם: ומערערין אותה, ובכי"ע: ומדדין אותה, וצ"ל: ומררין (עיין מ"ש בן חיים בספרו שצויין לעיל, שו' 7–9, סד"ה לא שהמים) וכו'. ור' יהודה חזר רק על "לשונו" של הת"ק, שכן היתה מסורת בידם, אלא שהוסיף שהיו פותחין את פיה בצבת של ברזל, ופירש אחרת, עיין להלן. ובבבלי י"ט ב': ר' יהודה אומר כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה וכו'. ופירש רב שר שלום גאון (אוה"ג, עמ' 239, ערוך ערך כלבוס): כלבוס גופו נועץ בו מסמרים מבפנים ומוציאן לחוץ ועוקם אותם כשיני שפוד ודומות לאצבעות הכפופות, ויש כלים שעושין בהן ברזל ואותן פיות שלהן שתופס בהן הברזל כשיצא מן הכור עקומין. וי"א הן הצבת של ברזל שאוחז בו ברזל ומכניסו לכור. התאור של הכלבוס בלשון ראשון הוא בלי ספק מתאים למציאות. וכן מסיח גוי לפי תומו¹² שהרומאים היו מכריחים את הנוצרים לשתות יין נסך וכדומה, ע"י כך שהיו מטילים להם אונקלי לתוך הפה¹³ והיו שופכים את היין לתוך גרונם בעל כרחם. ואין "כלבוס" אלא קולב, אונקלי, עיין בהוספות לעף אצל קרויס, מלון למלים שאולות מלשון יוון ורומי, עמ' 288. ור' יהודה חולק על הת"ק כשם שהוא חולק על הת"ק שבמשנת סנהדרין פ"ז מ"ב, והוא סובר שאין צורך שתשתה מעצמה, אלא יכולים להטיל את המים לתוך גרונה והם יורדים לתוך מעיה ומתקיים: ובאו בה המים המאררים. ואשר להבדל בלשון בין "צבת" של התוספתא ובין "כלבוס" של הבבלי, עיין בתוספות י"ט ב', ד"ה ור"י.

footnotes: ¹² פטר מאלכסנדריא באגרת הקנונית פי"ד (ª505 Migne PG XVIII). פטר מת בתחילת המאה הרביעית למספרם. ¹³ χάμον λαβόντες ἐν τῶ στόματι, עיי"ש בפירושיהם של Balsamon ושל Zonaras. והיסיכיאוס במלונו: χάμον, καμπύλον, כלומר עקום, כפירושו של הגאון. ועיין מ"ש על כל העניין בצופה האנגלי סידרא חדשה חל"ה, 1944. עמ' 45 ואילך.

16-17. **אמ' ר' עקיבא וכי למה בודקין את זו לא לבודקה, הרי היא בדוקה ומנוולת וכו'.**בד: אמר לו ר' עקיבא וכו', וכ"ה בכי"ע: א' לו וכו'. וכן בירושלמי פ"ג ה"ג: אמר לו ר' עקיבא, וכי מפני מה משקין את זו, אם לבודקה כבר היא בדוקה ומתוקנת. ובבבלי י"ט ב': אמר (בלי "לו", כבכי"ו) כלום אנו צריכין אלא לבודקה, והלא בדוקה ועומדת. ופירש"י: דכיון דאמרה איני שותה מודה שהיא טמאה. וכן מפורש בירושלמי הנ"ל: סבר ר' עקיבא האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך. ואף לפי הגירסא שלנו ("אמר לו") אין הכוונה שהתווכח כאן עם ר' יהודה, שהרי ר' יהודה אינו חולק על הת"ק שמשקין אותה על כרחה, ואינו חולק אלא על דרך ההשקאה. ור' עקיבא התווכח עם הת"ק הקדום של משנתנו, שהרי בירושלמי לא נזכרו כלל דברי ר' יהודה שלנו. ובס"ז, עמ' 236 (שהעתקנו לעיל, שו' 14, ד"ה ובפירוש): והשקה את האשה. על כרחה. ר' אליעזר אומר מכין אותה ברחבו של סייף ומערערין אותה ומשקין אותה על כרחה (והוא כת"ק של משנתנו, שאין מכניסין את המים לתוך גרונה שלא בטובתה, וכמו שכתבנו לעיל). אמר לו ר' עקיבא לא נדע אם טהורה היא! אם אמרה טמאה אני אם¹⁴ אמרה טהורה אני, כלומר בשעה שהיא אומרת "איני שותה" אינך יודע אם אמרה טמאה אני, או שאמרה טהורה אני, ואם כוונתה בסרובה לשתות משום שהיא טמאה, הרי יש כאן הודאה, ולא יבדקו אותה המים. וממשיך בס"ז: אימתי משקין אותה על כרחה משהשם נמחק. וברור לפ"ז שהסיום אינו מדברי ר"ע, אלא מסתם הברייתא,¹⁵ או מדברי ר' אליעזר (ודברי ר"ע הוא מאמר המוסגר). ולא נחלק אדם מעולם ואמר שאפילו לא נמחקה המגילה משקין אותה בעל כרחה, שהרי הכתוב "והשקה" שדרשו ר' אליעזר "על כרחה" הוא אחרי מחיקת המגילה, וכן מפורש במ"ר נשא פ"ט סי' כ"ג: שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה היה ר' אליעזר אומר מכין אותה וכו'. והרי עיקר האיום היה שלא תגרום לשם הגדול שימחק על המים, ונתנו לה פתחון פה שתאמר איני שותה ולא תבייש את עצמה במפורש. וכן אמרו בירושלמי הנ"ל (על דברי הת"ק): ומשקין אותה על כרחה. למה שגרמה לשם שיימחק, כלומר, ואם אינה רוצה לשתות עליה להודות במפורש שזנתה, ולא לומר: איני שותה. ברם בזית רענן פירש את דברי ר"ע באופן אחר. והיינו שר' אליעזר סובר שאחרי שנמחקה המגילה וגרמה לשם שיימחק משקין אותה בעל כרחה בין שאמרה איני רוצה לשתות ובין שאמרה טמאה אני, ולפיכך אינה רוצה לשתות. וע"ז אמר ר' עקיבא: לא נדע אם טהורה היא, אם אמרה טמאה אני? כלומר, וכי לא נדע אם היא טהורה בשעה שהיא עצמה אומרת טמאה אני, ומה בדיקה יש כאן? ולפי פירושו של בעל זית רענן, אפשר לפרש שההמשך הוא מדברי ר"ע, והיינו: אם אמרה טהורה אני (כלומר, אבל איני רוצה לשתות) אימתי משקין אותה על כרחה משהשם נמחק, והוא כשיטתו בספרי פיס' י"ז, עמ' 21, וכן, כנראה, פירש הרח"ש הורוביץ, עיי"ש, עמ' 277, הערה 1. וכ"ז דחוק מאד, והיה צריך לומר: אימתי משקין אותה על כרחה משהשם נמחק אם אמרה טהורה אני (כלומר, ואיני רוצה לשתות). ואף המלים "משהשם נמחק" מיותרות, שהרי בזה עסיקינן כאן, וכל ההבדל הוא בין אמרה טמאה אני לבין אמרה טהורה אני ואיני רוצה לשתות. ואעפ"י שאף לפי פירושי הסיגנון מגומגם קצת, אבל כן מצוי בס"ז, עיין מ"ש במחברתי ס"ז, עמ' 124.

footnotes: ¹⁴ כ"ה בילקוט ד"ר ובילקוט כ"י. ובמה"ג: ואם. ¹⁵ כמו שפירש לנכון בזית רענן על הילקוט, אלא שלפניו חסרו בילקוט "אם אמרה טהורה אני".

17-18. **אלא לעולם יכולה היא שתחזור בה עד שתקרב מנחתה וכו'.**וכן הלשון בירושלמי שנעתיק להלן. ומלשון זה ("לעולם יכולה היא שתחזור") מוכח שאפילו אחרי שנמחקה המגילה יכולה לחזור, אם עדיין לא חקריבו מנחתה. ובתוספתא כאן הרי ברור בלי ספק שר"ע מדבר בנמחקה המגילה, וחולק על הבבא הקודמת שאינה יכולה לחזור בה משנמחקה המגילה ולומר איני שותה, והוא סובר שאפילו נמחקה המגילה כל זמן שלא הקריבו מנחתה חוזרת בה. ובבבלי י"ט ב' הנ"ל: אמר ר' עקיבא כלום אנו צריכין אלא לבודקה וכו', אלא עד שלא קרב הקומץ יכולה לחזור בה, משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה. ומן הבבלי שם י"ט סע"ב ברור שהפירוש בברייתא שלנו שר"ע חולק על הת"ק ומשיב על שיטתו שהוא סובר שמשקין ואח"כ מקריבין את המנחה (פ"ג מ"ב. וכן יוצא מן הלשון במשנה שם מ"ג: ומנחתה מתפזרת על הדשן), ולפיכך אמר שהיא יכולה לחזור בה עד שלא קרבה מנחתה, אבל אם קרבה מנחתה מתחילה (כשיטתו הוא, וכשיטת ר' שמעון במשנה פ"ג מ"ב, או שהכהן לא נמלך, והקריב מקודם, שהוא כשר, אפילו לשיטת החכמים, עיין בירושלמי פ"ג ה"ב, י"ח ע"ד) ואח"כ נמחקה המגילה אינה יכולה לחזור בה. ור"ע סובר שאין המים בודקים אותה אלא אחרי הקרבת המנחה, ולפיכך אם לא קרבה המנחה ועדיין אין המים מוכנים לבדיקה יכולה לחזור בה, ואין מקריבים את המנחה בעל כרחה, ואם בדיעבד לא קרבה המנחה ושתתה ברצונה, המים בודקים אותה למפרע כשתקרב המנחה.¹⁶ ובירושלמי פ"ג ה"ב, י"ח ע"ד: תני (בלי הזכרת שם ר"ע): לעולם היא יכולה לחזור בה עד שלא תקרב מנחתה (כלומר, אפילו נמחקה המגילה). קרבה מנחתה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. כר' שמעון (כלומר, בפ"ג מ"ב הנ"ל), ברם כרבנין כבר שתת. אנן תנינן אינה מספקת לשתות. אית תניי תני לא היתה זזה משם. מאן דאמר אינה מספקת לשתות. ר' שמעון. מאן דמר לא היתה זזה משם. רבנן (כלומר, כשקרבה מנחתה המים בודקין אותה למפרע), ועיין בבלי כ' ב'. ומפורש כאן שהבבא "קרבה מנחתה ואמרה וכו'" היא כר' שמעון, והכוונה אם קרבה מנחתה לפני המחיקה. ובבבלי שם טרחו לפרש את ההבדל בין נמחקה המגילה ובין קרב הקומץ, ולמה אומרים בראשון "בדוקה ועומדת" ולא בשני.¹⁷ אבל לשיטת הירושלמי בדעת ר"ע, באמת אין הבדל ביניהן, שהרי אמרו שם (פ"ג ה"ג, י"ח ע"ד): "אלא סבר ר"ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך", וממילא אין הבדל בין קרבה מנחתה לבין לא קרבה מנחתה (וההבדל בין נמחקה המגילה והקטרת הקומץ נשנה לעיל שם בה"ב בסתם, והיא כר"ש בשיטת ר"ע, וכתוספתא שלנו), שהרי באומרת טמאה אני לך אינה שותה לכ"ע, ולפיכך שאלו בירושלמי שם: "ולית ליה לר"ע מערערים אותה וכו', אית ליה כשהתחילה לשתות", ובכגון דא אפילו אמרה טמאה אני לך משקים אותה בעל כרחה. סוף דבר, שיטת התוספתא בדעת ר"ע היא שלר"ע שותה בעל כרחה אם קרבה מנחתה ונמחקה המגילה, וכן דעת ר"ע בספרי פיס' י"ז, עמ' כ"א, ור"ע סובר כר' שמעון שמקריבים ואח"כ מוחקין.¹⁸ אבל בבבלי י"ט ב' פירשו את הברייתות בדרך אחרת, ולפיכך הסיקו (כ' א'): תרי תנאי ואליבא דר"ע; שיטת הירושלמי היא שאינה שותה על כרחה לר"ע אלא אחרי שהתחילה לשתות.

footnotes: ¹⁶ ועיין מ"ש להלן. ¹⁷ ופירשו שם שר"ע חלק על הרישא שלא הבדילה כלל למה אמרה "איני שותה", והרי אם אמרה כן בשקט ובבטחון ("מחמת בריותא"), כבר מוכח שהיא טמאה, ולמה ישקו אותה, והיא בדוקה ועומדת, ולשיטתו אין משקין אותה בעל כרחה אלא כשהיא מהססת, שרואים שאינה רוצה לשתות מפחד המים עצמן (כלומר, חוששת שיזיקו לה אפי' כשהיא טהורה), ואין ראיה שהיא טמאה, ואימתי עושין כן כשקרבה מנחתה מתחילה, אבל אם לא קרבה מנחתה תחילה אין משקין אותה בעל כרחה כלל, אפילו אם אין רגלים לדבר שהיא אינה רוצה לשתות מחמת שהיא טמאה. ¹⁸ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבואות לספרות התנאים, עמ' 397, ועיין ירושלמי פ"ג ה"ב, י"ח ע"ד, ובהערות הורוביץ לספרי פיס' י"ז, עמ' 21, הערה 14.

18. **מרערעין אותה וכו'.**בד: מערערין אותה וכו', וכ"ה במקבילות הנ"ל. ובכי"ע: מדדין אותה וכו', וכנראה שצ"ל: מררין אותה, עיין מ"ש לעיל, שו' 15, ד"ה ר' יהודה.

19-20. **שתי קנאות האמורות בפרשה, קנאה קנאה, אחת היא שמקנא לבעל וכו'.**בתנחומא נשא סי' ב' (בובר סי' ד', במ"ר פ"ט סי' י"ב): ושתי פעמים אמור בשוטה ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (נשא ה' י"ד). למה שני פעמים, שהוא מקנא להקב"ה ולבעלה. וכן הוא אומר כי מנחת קנאת היא (שם ט"ו) שהן שתי קנאות וכו'. וצרפו המדרשים את התוספתא שלנו לספרי נשא פיס' ח', עמ' 14 (במ"ר פ"ט סוף סי' י"ג). ועיין תנחומא שם סוף ה' (בובר סי' ט', במ"ר פ"ט סי' ב'), במ"ר פ"ט סי' ח', מה"ג במדבר, הוצ' ר"ש פיש, עמ' פ"ה ועמ' פ"ו.

20-22. **ר' שמעון בן לעזר אמ' משם ר' מאיר מה ת"ל ואמרה האשה אמן [אמן]. ראויה היתה זו לבוא עליה פורעניות וכו'.**בכי"ו נשמטה "אמן" השנייה בטעות וישנה בד ובכי"ע. ור"ש בן אלעזר מוסר כאן בשם ר"מ דרש אגדי (כהוספה לדבריו במשנה פ"ב מ"ה). ונראה פירושה ע"פ דברי הספורנו (נשא ה', כ"ב): "אמן אמן. אני מקבלת ב' התנאים שאמרת, שאם לא שטיתי אנקה, ושאם שטיתי תחול האלה". ודורש ר' מאיר למה הטיל עליה הכתוב לקבל גם את התנאי של "הנקי", ונמצא שהכהן מברך אותה, משום שהיתה ראויה לפורעניות גדולות, כמפורש להלן.

22. **שהביאה עצמה לידי ספק.**וכ"ה בד ובכי"ע. ונראה שצ"ל: לידי [מ]ספק, כלומר סכנה, וכן בירושלמי פ"ג ה"ה, י"ט ע"א: דתני ר' שמעון בן אלעזר אומ' אפי' טהורה ששתת סופה שהיא מתה בתחלואים רעים מפני שהכניסה עצמה למספק הזה המרובה. וכן להלן שם פ"ד ה"א, י"ט ע"ג: למה הכניסה עצמה למספק המרובה הזה. וכן בגיטין פ"ח ה"י (בד"ח ה"ח), מ"ט סע"ג: מה ראית להכניס עצמך למיספק הזה המרובה. וכן בחלה פ"א ה"א, נ"ז ע"ג (ובמקבילה) ובר"ה פ"ב ה"א, נ"ח רע"א. ובמכילתא דרשב"י בשלח י"ג, י"ח, עמ' 45: הניחם במספק, ולא היו יכולים לחזור לא לפניהם ולא לאחריהם. ואף כאן הכוונה שהכניסה את עצמה לקינוי ולסתירה ולשתיית המים. ובמדרש שה"ש רבה פ"ז ח': א"כ למה באו ישראל בספק בימי המן. וכן בירושלמי מגילה פ"ב ה"ד (בד"ח ה"ה) ע"ג ע"ב: שאף אותם היו בספק, וכן מעתיקים הראשונים שהביא באהצו"י שם, עמ' 57 ואילך. וכ"ה בריטב"א שבת כ"ג א' הוצ' רייכמן, עמ' קי"א. אבל בירושלמי מגילה בכי"ל: שאף אותם היו במספק, ונגררה המי"ם. ומכאן מוכח שהסופרים שלא הבינו מה זה "מספק" השמיטו את המי"ם. וכן בערוגת הבושם ח"ג, הוצ' רא"א אורבך, עמ' 179: למה אתון מכניסין עצמ[כ]ם לספק זה. ועיין אהצו"י חלה, עמ' 103. ועיין מ"ש להלן פ"ה, הערה 13. ולעצם העניין נראה מן הירושלמי בסוטה הנ"ל שר"ש בן אלעזר בירושלמי חולק על המסורת בתוספתא כאן, על מה שאמר בשם ר' מאיר. ובספרי נשא פיס' כ"א, סוף עמ' 24: שמעון בן עזאי אומר בטהורה הכתוב מדבר, הואיל והביאה עצמה לידי דברים הללו אף היא לא תצא מידי פורענות וכו'. וכ"ה ("שמעון בן עזאי") גם במדרש במ"ר פ"ט סי' כ"ז. אבל במדרש חכמים שם: שמעון בן שטח וכו', ובכי"ל שם: ר' שמעון בן עזאי וכו', והואיל והתואר "ר'" אינו מצוי אצל שמעון בן עזאי, שמא צ"ל שם: ר' שמעון בן [אל]עז' וכו', כגירסא שבירושלמי.

22-23. **אלא שניקל ניוולה, שנ' ונקתה, נקתה מכל פורעניות וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אלא שניקללה ניוולה וכו'. ונראה שצ"ל: שנקלה ניוולה, כלומר, שניקה לה,¹⁹ שניקה אותה, ניוולה (שנתנוולה בכל מה שעבר עליה), שנ' ונקתה וכו'. וכן אמרו (ספרי דברים פיס' רפ"ו, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 304): ונקלה אחיך לעיניך. מיכן אמרו נתקלקל בין ברעי בין במים פטור. ועיין בבלי מכות כ"ג רע"א ובדק"ס שם, וברש"י שם כ"ב סע"ב. וכן בירושלמי כאן פ"ב ה"א, י"ז ע"ד: וכתיב ונקלח אחיך לעיניך, כמי שאינו חוטא. ועיין בתוספ' כאן ח' א', ד"ה והכהן.

footnotes: ¹⁹ על צרוף ל(-לה) למלה אחרת, עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 396, הערה 26, ועוד בכ"מ.

23-24. **ר' יהודה בן פתירא אמ' משם לעזר בן מתיא וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם: בתירה). בכי"ע: ר' יהודה אומ' משום ר' אלעזר בן מתיא וכו'. וכן (ר' יהודה, סתם) מעתיק בס' יוחסין השלם, צד 57 רע"ב, בשם התוספתא, וכ"ה בס"ז, עמ' 237, ובירושלמי פ"ג ה"ד, י"ח ע"ד. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1186. ועיין המסורת בספרי פיס' י"ט, עמ' 23 ואילך, בבלי כ"ו א' וברכות ל"א ב'.

26-27. **אחד אחד, יולדת שניים שנים.**בס"ז הנ"ל: היתה יולדת לשתי שנים, יולדת בכל שנה ושנה, יולדת אחד תלד שנים שנים.

27. **תינוק העולה לחדשיו הרי זה מבלה עולם.**בד ובכי"ע: מכלה עולם. ושינויים אילו גם במשנתנו פ"ג סמ"ד, עיין בפיה"מ להר"מ שם, בתיו"ט, במלא"ש, ובראשון לציון שם. ובירושלמי פ"ג ה"ד, י"ט ע"א:²⁰ הוסיפו עליהן (כלומר, על הללו שנשנו במשנתנו הנ"ל) וכו' ותינוק שהוא עולה לחדשיו. ולפי מסורת זו הכוונה היא לתינוק שעולה על חדשיו, שגדל לפני זמנו (παιδίον προφερές). ולפיכך בארו בירושלמי הנ"ל: זה שהוא גדול בתורה שלא בפירקו ומבזה גדולים ממנו. א"ר יוסי זה שהוא בן תשע ואיבריו נראין כבן שתים עשרה, והוא בא על אחת מכל העריות שבתורה והן מתות על ידיו, והוא פטור. ופירשו בא"י תינוק העולה לחדשיו (=על חדשיו) תינוק שגדל לפני זמנו, או ברוח, או בגוף. ויש כאן תואר של שבח, כביכול, בדומה לאשה פרושה ולבתולה ציימנית. אבל בקג"נ: תנוק שלא... (השאר קטוע). וכן בבבלי כ"ב א': ת"ר וכו' וקטן שלא כלו לו חדשיו הרי אלו מבלי עולם. וקטן שלא כלו לו חדשיו הרי כוונתו ברורה, והיינו תינוק שנולד לפני זמנו (עיין שבת קל"ו א', יבמות פ' ב' ועוד בכ"מ), נפל, תואר של בוז, וכן גם ביונית ἔκρτωμα. ולפיכך בארו בבבלי שם: הכא תרגימו זה ת"ח המבעט ברבותיו (עיין רש"י, ולפי פשוטו ת"ח המתחצף, והוא אינו יודע שאינו יודע, נפל). ר' אבא אמר זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה וכו', כי רבים חללים הפילה, זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה. ופירש"י: הפילה לשון נפל, שלא כלו לו חדשיו. ועיין בעיטור בכורים, ד"ה העולה.

footnotes: ²⁰ לפנינו בהוצאות וכן בכי"ל ובכי"ר ישנה השמטה ע"י הדומות, ויש להשלימה ע"פ שרי"ר, עמ' 210, ותוספות כ"ב א', ד"ה כל.

27-28. **על כל ביאה וביאה שבעלה בא עליה הרי הוא חייב עליה.**נראה שפיסקא זו עונה לפ"ג מ"ו: ואלו שמנחותיהן נשרפות. האומרת טמאה אני לך, ושבאו לה עדים שהיא טמאה וכו' ושבעלה בא עליה בדרך. ומשלימה התוספתא שהוא חייב על כל ביאה וביאה. ואעפ"י שדעת רוב הראשונים היא שבספק סוטה אין לאו גמור, וכן פסק הר"מ בפי"א מה' גירושין הי"ד, הרי נאמנת עלינו עדותן של הראשונים שהביאו (תוספות יבמות י"א ב', ד"ה מאי, רשב"א, ריטב"א ומאירי שם. ועיין גם בהגה"מ להר"מ הנ"ל) בשם מס' סוטה: אם בא עליה בעלה בדרך לוקה. ואף בתוספתא כאן בסתם סוטה עסיקינן, ולא בזינתה וודאי. ובירושלמי פ"א ה"ג, ט"ז ע"ד: כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה לאחר הבועל, כך הן בודקין אותו (כלומר, את הבועל). והלשון שם היא כלשון שלפנינו, אלא ששם הרי בוודאי זינתה אנן קיימין. ועיין באחרונים ליבמות י"א ב' הנ"ל, וכבר העירו על הלשון בבבלי כאן ז' א'.

28-29. **נטמאת מנחתה עד שלא קידשה בכלי וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ו. וכל הברייתא שלנו הובאה בירושלמי פ"ג רה"ז, י"ט ע"א, ובבלי ו' ב'.

29-30. **משקדשה בכלי, תעבר צורתה וכו'.**במשנתנו הנ"ל ובברייתא שבירושלמי ובבבלי הנ"ל חסר "תעבר צורתה", וכבר רמזתי בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 58, שהתנא שלנו סובר שאף פסול גוף טעון עיבור צורה, ועיין גם להלן מנחות פ"ד ה"ו, שם פ"ז הי"א. וממשנתנו הנ"ל אין לדייק כלום, שהרי גם בסיפא שם, בפסולי בעלים, לא הזכירו "עיבור צורה".

30-31. **קרבה מנחתה ולא הספיק לקרב הקומץ וכו'.**וכע"ז בד, וצ"ל: נקמצה מנחתה וכו'. וכן בכי"ע: קמץ מנחתה ולא הספיק וכו'. ובבבלי ו' ב' הנ"ל: קדש הקומץ ולא הספיק וכו', והיא היא. ולכאורה הקמיצה אינה מעלה ואינה מורידה בעניין זה, והעיקר הוא קידוש המנחה בכלי, או הקטרת הקומץ, ועיין בתוספות כ"ב ב', ד"ה אלו. ושמא באה להוציא מדעת ר' יוסי במשנת כריתות רפ"ו, והקמיצה היא כקבלת הדם בכוס. ובירושלמי פ"ג ה"ז, י"ט ע"א: תני נטמאת מנחתה.²¹ עד שלא קרב הקומץ מתה היא ומת בעלה השיריים [מותרין, משקרב הקומץ מתה היא ומת בעלה השיריין]²² אסורין. וברור שצ"ל להפך: אסורין... מותרין, וכמו שהוא בתוספתא. וכע"ז בשינוי לשון גם בבבלי ו' ב' הנ"ל.²³ ועיין ר"מ פ"ד מה' סוטה הי"ד ובכסף משנה שם.

footnotes: ²¹ הירושלמי חזר לרישא של הברייתא שלנו וקיצר, כמו שמצוי בירושלמי. ²² המוסגר חסר לפנינו וישנו בכי"ר. ²³ בבבלי הלשון יותר ברורה: הרי היא ככל המנחות ותשרף, כלומר, לא תקמץ אלא תשרף כולה. ובתוספתא ובירושלמי אמרו "השיריים אסורים", אגב "השיריים מותרין" שבסיפא.

31-32. **שירים אסורין (שעל הספק באת מתחילתה, כיפרה ספקה והלכה לה).**הטעם "שעל הספק" וכו' הוא באשגרה מן הסיפא, ואינו בכי"ע. ואף לא היה בשרידים מן הגניזה, כפי שנראה משיירי האותיות: רין. קרב הקומץ וכו'. ואינו גם בירושלמי (עיין מ"ש לעיל) ובבבלי הנ"ל.

34. **באו לה עדי' שהיא טמיאה, בין כך ובין כך מנחה אסורה.**לפי פשוטה של לשון משמע לכאורה שהכוונה היא בין שקרב הקומץ ובין שלא קרב הקומץ מנחתה אסורה, שהרי לא נזכר לפני כן בסמוך חילוק אחר. וכן נראה מדברי הר"מ בפ"ד מה' סוטה סהי"ד. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ברם לפי שיטת הירושלמי צ"ע אם אפשר לפרש כן, עיין מ"ש להלן בסמוך. ובבבלי ו' ב' הנ"ל: באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת. ופירש"י: באו לה עדים שהיא טמאה, אמעיקרא קאי, קודם הקטרה. ועיין גם בתוספות שם, ד"ה קרב ובח"ד כאן. וכן בירושלמי הנ"ל: מהו בין כך ובין כך, בין שקמץ ובין שלא קמץ, בין שהקטיר ובין שלא הקטיר?²⁴ ר' אילא אמר בין שקמץ ובין שלא קמץ, בשלא הקטיר, אבל אם הקטיר השיריים מותרין. וכבר כתבנו לעיל שההבדל בין קמץ ובין לא קמץ לא נזכר בברייתא, אלא ההבדל בין קדשה המנחה בכלי ובין לא קידשה בכלי. וכנראה שאף בירושלמי הכוונה כן, אלא הואיל ולעיל נקטו את הלשון "קמץ מנחתה" (עיין לעיל שו' 30) נקט גם כאן "בין שקמץ ובין שלא קמץ", אבל הכוונה היא "בין שקדשה בכלי ובין שלא קדשה בכלי" (עיין בתוספות כ"ב ב', ד"ה אלו, הנ"ל), ואפילו לא קדשה בכלי מנחתה אסורה, ויש כאן מחלוקת בין הבבלי והירושלמי אף בהלכה אחרת. והנה בבבלי ו' ב' שאלו למה קדשה המנחה כלל, שהרי אם באו לה עדים שהיא טמאה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה ראוייה לשתות מעיקרא, ותירצו: גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול, וברור מן הבבלי שמדברים במנחה שכבר קידשה בכלי שרת. וכן כנראה פירשו את משנתנו פ"ג מ"ו הנ"ל, ובכולן בקדשו בכלי עסיקינן. ברם שיטת הירושלמי היא (פ"ג ה"ה, י"ט ע"א) שדווקא אם באו עדים ממש, אעפ"י שלא העידו אלא אחר ששתתה אין המים בודקים אותה, אבל אם היו עדים ולא באו, המים בודקין אותה.²⁵ ולפ"ז כל זמן שלא באו עדים היא ראוייה לשתות והמנחה קדשה,²⁶ ואין הבדל בין אמרה טמאה אני ובין באו לה עדים, ובשתיהם קדשה המנחה בקדושת פה, ואין כאן הקדש טעות כלל, והגזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול, לא נזכרה בירושלמי, ואין צורך בה בנידון שלנו. ובבבלי מנחות ק' ב' אמר שמואל שמנחה שלא קדשה בכלי אפילו טהורה נפדית, מאי טעמא כמה דלא קדשי בכלי קדושת דמים נינהו, וקדושת דמים נפדין. אבל ר' אושעיא (לפי לשון ראשון) ור' אלעזר חולקים (שם ק"א א') וסוברים שמנחה טהורה אינה נפדית אפילו לא קדשה בכלי. ופירשו המפרשים שדינה ככל קדשי בדק הבית שאין פודין אותם אם הם ראויים למזבח.²⁷ אבל מתוך הסוגיא שם אינו מוכח כלל שאף ר' אושעיא ור' אלעזר סוברים כן, ואפשר שהטעם הוא לשמואל גרידא, אבל הם סוברים שאם נתקדשה בפירוש בקדושת פה דינה כבעלי חיים שהוקדשו שאין פודין אותם בלי מום,²⁸ אבל אם נטמאה המנחה דינה כקרבן שהומם ונפדית. אבל אם נתקדשה בכלי דינה כקרבן שנשחט (עיין ברש"י מנחות ק"א רע"א ובירושלמי בסוגיין) ואינה נפדית אפילו אם נטמאה.²⁹ ולפ"ז הפירוש בתוספתא הוא: בין כך ובין כך, בין שקדשה בכלי ובין שלא קדשה בכלי מנחתה אסורה, והיא סמוכה לרישא שהבדילה בכך בנטמאת המנחה, והיא מסיימת כאן שאם באו עדים אחר שקדשה המנחה בקדושת פה, אפילו לא קדשה בכלי אסורה, הואיל והמנחה טהורה, ואין פודין מנחה טהורה שקדשה בפירוש בקדושת פה. וכן משמע מפשוטו של הירושלמי שאין פודין את המנחה והיא נשרפת אפילו לא קדשה בכלי. וכן אמרו שם פ"ג ה"ג, י"ח ע"ד: הדא אמרה שמנחת סוטה קדשה עד שלא תכתב המגילה. אמר ר' יוסי דרובה תני ר' חייה עד שהיא בדרך מנחתה קדשה. אמר ר' יוסי בר' בון מתניתא אמרה כן שבעלה בעלה בדרך. ולא מסתבר שהירושלמי מפרש שבשעה שבא עליה בעלה בדרך כבר קדשה בכלי, ואם קדשה בכלי אח"כ הרי בוודאי קדושה בטעות היתה משום שבאותו זמן כבר לא היתה ראוייה לשתות, ובעל כרחינו אנו אומרים שהבעל הביא את המנחה אתו, והקדישה בקדושת פה, ואח"כ בא עליה, והיא נשרפת משום שכבר קדשה בקדושת הגוף, וכן פירש בק"ע, ועיין בשי"ק במקומו, ד"ה עד שהוא בדרך, וראייתו ממשנת מעילה פ"ב לא הבינותי. ועיין בצפנת פענח פ"ד מה' סוטה הי"ד. ועיין בתוספות כ"ב ב', ד"ה ושבעלה, ובמאירי שם, הוצ' ר"א ליס, עמ' נ"א, ובקרן אורה שם, ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל. ולפ"ז יש להבדיל בשיטת הירושלמי בין הקדיש המנחה בפירוש מצד אחד (שחל עליה קדושת הגוף),³⁰ לבין הקדיש תמימים לבדק הבית בפירוש (שאין עליהם קדושת הגוף). והוא הדין בקטורת שבאה מתרומת הלשכה אין עליה קדושת הגוף לפני שנתקדשה בכלי, עיין בבלי שבועות י"א א'. ועיין ירושלמי יומא פ"ה ה"א, מ"ב ע"ב, ומקבילה בשקלים פ"ד ה"ה, מ"ח ע"ב.

footnotes: ²⁴ זו היא שאלה, כמו שפירש לנכון בק"ע, והעיר לנכון (בשי"ק ד"ה בין) על סיגנון זה גם בשבת פ"א ה"ח, ד' ע'א: מהו בין כך ובין כך, בין בתלוש בין במחובר וכו' אמר ר' אילא וכו'. ופי' בשבה"ל השלם סי' קי"ב, מ"ב ע"ב: מהו בין כך ובין כך בין בתלוש בין במחובר וכו' פי' בלשון בעיא קאמר. אמר ר' אילא וכו'. וכן בירושלמי מו"ק פ"א סה"ג, פ' ע"ג: מהו בזה ובזה, בין ששתו קודם לרגל בין שלא שתו קורם לרגל? אלא בן (כ"ה בשרי"ר. ובראשונים: בין) באילן ובן (כ"ה בשרי"ר. ובראשונים: ובין) בזרעים. ומן הלשון "אלא" ברור שיש כאן תשובה לשאלה. ²⁵ ועיין היטב במאירי ו' ב', הוצ' ר"א ליס, י"ז ע"א, לשיטת רב יוסף בבבלי. ועיין נועם ירושלמי ספ"ב ופ"ג ה"ה, ס"ד ע"א (מן הספר). ²⁶ עיין בנועם ירושלמי פ"ג הנ"ל, ובחי' הרד"ל לשבועות ל"ב א' (ובעיקר קושייתו, עיין בקרן אורה ו' ב', ד"ה תוספ' בד"ה ושבאו). ועיין בירושלמי בסוגיין לעיל שם ("אם לאשם תלוי אפי' משקדשה בכלי"), והפי' הנכון הוא בפ"מ שם. ועיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ולפ"ז. ²⁷ מן הסוגיא שם (ק"א א') משמע שאינו אלא מדרבנן, כמו שהעיד במשנה למלך פ"ה מה' ערכין ה"ה, אבל מדברי הר"מ שם משמע שהוא מדאורייתא. ועיין ירושלמי שקלים פ"ד ה"ז, מ"ח ע"ב. ועיין קרן אורה מעילה י"ט ב', ד"ה והנה. ²⁸ עיין בתוספות שבועות י"א א', סד"ה מכל מקום. ²⁹ ועיין בצפנת פענח פ"ה מה' ערכין ה"ח, ד"ה והסולת. ³⁰ כלומר, ואינה נפדית כשהיא טהורה. ועיין בלשון התוספתא בכריתות פ"ד הי"ג, ומשמע משם שהמנחות נפדות אפילו טהורות כשלא קדשו בכלי, כדעת שמואל במנחות ק' ב', עיין בח"ד שם, קי"ט ע"א, שהאריך וואורה. ויותר נראה שהמלים "הרי היא ככל המנחות" בתוספתא שם הן באשגרת לשון מן התוספתא לעיל כאן (כלומר, בנטמאת המנחה).

35. **נמצאו עדיה זוממין, בין כך ובין כך מנחתה חולין.**כלומר, בין שלא קדשה בכלי ובין שקדשה בכלי. ולפי פירושנו בתוספתא לעיל ההבדל בין באו עדים שהיא טמאה לבין נמצאו עדי סתירה זוממין ברור. ובבאו עדים שהיא טמאה לאחר שקדשה המנחה בכלי, כדין קדשה, שהרי לא ידעו באותו זמן שיבואו עדים, וכל זמן שלא באו עדים היא עומדת לבדיקה, אבל בנמצאו עדיה זוממין, הרי לא היתה ראויה לשתיה מעולם, ומנחתה חולין גמורין אפילו כשקדשה בכלי, ועיין במאירי ו' ב', הוצ' ר"א ליס י"ז ע"ב, ובתוספות ו' ב', ד"ה נמצאו, ומ"ש בקרן אורה שם. אבל לפי הבבלי שהבאנו לעיל אף בבאו עדים שהיא טמאה יש כאן קדושה בטעות, ואין מנחתה אסורה אלא משום גזירה שמא יאמרו מוציאין כלי שרת לחול, ובנמצאו עדיה זוממין לא חיישינן לכך, משום דעדים זוממין קלא אית להו. והברייתא שלנו הובאה גם בכריתות כ"ד א', ובירושלמי לא הובאה כלל.

35-36. **כל הנשואות לכהן, בין כהנת, בין לויה, בין ישראלית, אין מנחתה נאכלת, מפני שיש לו בה שותפות וכו'.**במשנתנו פ"ג מ"ו-ז': וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. בת ישראל שנישאת לכהן מנחתה נשרפת וכהנת שנישאת לישראל מנחתה נאכלת. מה בין כהן לכהנת? מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינה נאכלת. ובבבלי כ"ג א' הובאה הברייתא שלנו, והיא פותחת בפיסקא מן המשנה, כדרך הברייתות.

37. **ואין עולה כולה כליל לאשים, מפני שיש לו בה שותפות.**וכ"ה גם בד, בכי"ע, וכן נראה קצת גם מן השרידים שבגניזה. אבל ברור שיש כאן ט"ס, וצ"ל: מפני שיש לה בה שותפות, וכ"ה בבבלי כ"ג א' הנ"ל, וכן יוצא מנוסח הירושלמי פ"ב ה"א, י"ז ע"ד, ופ"ג סה"ז, י"ט ע"ב. ובירושלמי בסוגיין ה"ז, י"ט ע"ב, הביאו שיטת ר' שמעון במשנת מנחות רפ"ו (בבבלי רפ"ז) ואת הברייתא בתו"כ חובה פי"ט הי"א, כ"ה ע"ב (בבלי מנחות ע"ג ב'), כדי להסמיך לה את העניין שלנו, עיין מ"ש להלן בסמוך.

37-38. **כיצד הוא עושה, הקומץ קרב בעצמו, ושיריין קרבין בעצמן.**והוא לשון ר' שמעון במנחת חוטא של כהנים במשנת מנחות ובתו"כ הנ"ל, ובתוספתא מנחות פ"ח ה"ג.³¹ אבל עצם הדבר אינו עניין למחלוקת ר"ש וחכמים אם מנחת חוטא של כהנים נקמצת, או שהיא עולה כולה כליל, וכאן נקמצת ואינה עולה כולה כליל לכולי עלמא, מפני שיש לה חלק בה, ואינה נאכלת מפני שיש לו חלק בה, והרי הכתוב ריבה בפירוש שאשת כהן שותה (ספרי זוטא, עמ' 238. ועיין במשנתנו פ"ד מ"ד ובירושלמי ובבבלי שם), ולפיכך אין דרך אחרת אלא לנהוג בה כשיטת ר' שמעון במנחת חוטא של כהנים. וכן אמרו בפירוש בירושלמי הנ"ל בסה"ו על בבא זו (שהביאוה בשם תני ר' חייא) שר' חייה הגדול ראה [כאן] את דעתו של ר' שמעון, כלומר בנידון דידן נוהג כשיטת ר' שמעון (ולא כבנו, עיין להלן), והשיריים קריבין לעצמן על גבי התפוח (ולא ע"ג המערכה, עיין בשטמ"ק מנחות ע"ד א', אות ה'). אבל הברייתא עצמה בוודאי שלא כר' שמעון, שהרי אמרו לעיל "ואין עולה כולה כליל מפני שיש לה בה שותפות", ולר' שמעון אינה עולה כליל במנחת חובה לא בכהנים ולא בישראל. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ³¹ בהוצ' צוקרמנדל שם הפסיק בהלכה חדשה באמצע דברי ר' שמעון, והיא טעות וה"ד היא המשך של ה"ג, והלכה אחת היא.

38-39. **ר' לעזר בי ר' שמעון אומ' קומץ קרב בעצמו ושירים מתפזרין.**בקטעים מן הגניזה חסרה בבא זו. ובכי"ע: ושיריים מתפזרין על גבי הדשן. ונראה שגירסת קג"נ נכונה, ולפנינו תיקון ע"פ הירושלמי והבבלי בסוגיין כ"ג א'. והירושלמי והבבלי כאן ויבמות ק' א' כיוונו לתוספתא מנחות פ"ח ה"ד הנ"ל, וכמו שהובאה גם בבבלי מנחות ע"ד א', וכמו שפירש"י כאן. והכוונה שלפי משנתנו כאן נוהגים כר' אלעזר בר' שמעון במנחת חוטא של כהנים. וכן מפורש בירושלמי כאן סה"ו: אמר ר' יוסי רבי ראה דעתו של ר' אלעזר בר' שמעון ושנה כיוצא בו. ר' בא בר כהן בעי קומי ר' יוסי ולמה לי כר' ליעזר בי ר' שמעון, אפילו כר' שמעון אביו? א"ל איכול בראש המזבח ואין שריפה בריש המזבח.³² כלומר, הואיל ומשנתנו כאן הנ"ל שנתה: וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות, הרי מוכח שנוהגים כאן כר' אלעזר בר' שמעון במנחת חוטא של כהנים, ומעולם לא עלה על דעת הירושלמי לומר שרבי פוסק כר' אלעזר בר' שמעון במנחת חוטא של כהנים. וכן גם בבבלי הנ"ל: "דעבדי לה כר"א בר' שמעון וכו', בהא אפילו רבנן מודו", שהרי הכתוב ריבה בפירוש שאשת כהן שותה. ועיין מ"ש להלן בהערה 36. וע"פ זה יתבאר לנו גם הירושלמי לעיל שם שהביא את מחלוקת ר' שמעון וחכמים במנחת חוטא של כהנים, ושאל: אילין שיריים משם מה הן באין. משם קומץ, משם שיריים? אין תימר משום קומץ אינו נותנן בלילה, ואינו נותנן לאחר מיתה, ואינו מחשב להן (כזבחים פ"ד מ"ג, כמו שפירש בפ"מ). ואין תימר משום שיריים נותנן בלילה, ונותנן לאחר מיתה, מהו שיחשב להם? נישמעינה מן הדא ר' שמעון בן אלעזר (צ"ל: ר' אלעזר בר' שמעון, כמו שהוא במקבילות, וכמו שהוא להלן בירושלמי, וכפי שמוכח מן העניין) הקומץ קרב לעצמו והשיריים מתפזרין על גבי הדשן³³ וכו' תניהו עניין לדשן שלמטן, הדא אמרה נותנם בלילה ונותנין לאחר מיתה וכו'. ופירשו בתוספות כ"ג סע"א: בירושלמי בעי אליבא דר' שמעון אילין שיריין משום מה הם באים וכו'. וכן פירשו כל המפרשים. וכבר תמה במהרש"א על התוספות במקומו, כיצד פושט מדברי ר' אלעזר בר' שמעון על דברי ר' שמעון והרי הוא חולק עליו. ועיין גם בקרן אורה שם, סד"ה דמסיק, ובשי"ק בירושלמי, ד"ה הדא אמרה. ולולא דבריהם ז"ל היה נראה שהירושלמי אינו מכוין לדברי ר"ש כלל, שאינם עניין לכאן, שמחמת שותפותה של אשה אנו באים עלה, והשאלה היא: אילין שיריים שלנו, של משנתנו³⁴ מה דינן?³⁵ ופושטין מדברי ר' אלעזר בר' שמעון שהכוונה לבית הדשן שלמטן,³⁶ שהרי משנתנו כמותו, וכמו שמסיק הירושלמי להלן (והבאנו את לשונו לעיל בסמוך ד"ה ר' לעזר), וממילא פושט מה שפושט.

footnotes: ³² ועיין מנחות ע"ד א', בפירש"י שם וברש"י כת"י שעל גבי הגליון שם. ³³ והכוונה לתוספתא מנחות פ"ח הנ"ל בפנים, וגזירת הכתוב הוא, ואין כאן קומץ לאיבוד, עיין לעיל הערה 32. ³⁴ "מנחותיהן נשרפות" של הנשואות לכהנים במשנתנו. בעל כרחינו הכוונה לשיריים גרידא, שהרי הקומץ קרב בין לת"ק של התוספתא כאן ובין לר"א בר' שמעון. ³⁵ כלומר, אם נשרפין ע"ג המזבח, וממילא דינן כקומץ, כחלק המנחה שקרב ע"ג מזבח, וכסבור היה שיש שריפה ע"ג המזבח. ³⁶ מפני שאין שריפה בראש המזבח, וכמפורש להלן בירושלמי. וכל מה שכתבנו לעיל מתייחס לסוגיא בסוטה גרידא, אבל מה שתירצו בבבלי יבמות ק' א': דעביד לה כר' אלעזר בר' שמעון וכו' היא העברת סתם התלמוד מכאן, שהרי שם מחמת ספק אתינן עלה. ולרבנן צריך ואין לו תקנה, כמפורש בתוספות שהובאו בשטמ"ק מנחות ע"ד א'. אות ה'. וברור שכן דעת התוספות ביבמות ק' א', ד"ה והשירים, שמצריכים עיבור צורה בדברי ר"א בר' שמעון, עיין בהגהות ר' שמחה מדעסוי שם מ"ש על דברי המהרש"א. ושם הכוונה שהשיריים צריכים עיבור צורה ויוצאים לבית השריפה, ואין לו תקנה וודאית לחוטא ספק כהן ספק ישראל במנחה (אלא בקרבן), מפני שנותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים, ומחמת הסוגיא בסוטה (עיין לעיל הערה 33) נקט התלמוד ביבמות את הלשון שבסוטה. אבל ברש"י כאן משמע שאף לפנינו השיריים הולכים לאיבוד לר' אלעזר בר"ש. וצ"ע. ועיין בירושלמי יבמות שם פי"א ה"ה, י"ב ע"א. ושם עניין אחר, ובמנחת נדבה עסיקינן שכולה קריבה כליל לכולי עלמא, ומשום הכי יכולים להתנות עליה, עיי"ש.

39-40. **כהן עומד ומקרב על גבי מזבח, מה שאין כן בכהנת.**כמשנת קידושין פ"א מ"ח, ועיי"ש בבבלי ל"ו א', תו"כ צו פרשה ב' ה"ד, ל' ע"ג ועוד, והתוספתא כללה בקיצור, עיין תוספות כ"ג ב', ד"ה מה, ובקרן אורה ספ"ג. ואשר לבמה קטנה נחלקו המקורות, עיין תוספתא זבחים פי"ג סה"ט, תו"כ אחרי מות פ"ט ה"ז, פ"ד ע"א, ירושלמי מגילה פ"א הי"ג, ע"ב ע"ג.

40. **האיש זכיי בבתו ובקדושיה, בכסף, ובשטר, ובביאה וכו'.**וכ"ה ("ובקידושיה") גם בד. ובכי"ע ובקג"נ: בקידושיה וכו', והיא היא, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1080 ואילך. ובכ"י תימני קדום:³⁷ וכבר אמרה המשנה במסכת סוטה וכו' (ספ"ג) האיש מקדש את בתו, ואין האשה מקדשת את בתה וכו', ובתוספתא האיש זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, מה שאין כן האשה. וקיצר את לשון התוספתא. ובתוספות כ"ג ב', ד"ה מה: ולא קתני התם (כלומר, בתוספתא) כל הני דמתני' אלא דזכאי בבתו, משום דמפרש התם בכסף בשטר ובביאה.

footnotes: ³⁷ הוצ' ר"י קאפח בתלפיות ח"ח, ניו-יורק ניסן תשכ"א, עמ' 131. והם קטעים ממגילת סתרים לר"נ, עיין מ"ש לעיל ח"ה (כתובות), עמ' 263, הערה 24.

42. **האיש עובר על מצות עשה שהזמן גרמא וכו'.**כמשנת קידושין פ"א מ"ז, ועיי"ש בתוספתא פ"א ה"י ומקבילות. ועיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 121, ח"ב סוף עמ' 839. ובתוספות כ"ג ב', ד"ה מה: בתוספתא קא חשיב עובר על מצות עשה וכו'. ועיין מאירי ספ"ג.

42-43. **האיש עובר על בל תקיף וכו'.**משנת קידושין הנ"ל. ואמרו בבבלי שם ל"ה ב': כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, והני נשי הואיל ולא איתנהו בהשחתה לית להו בהקפה וכו' דהא לא אית להו זקן וכו'. ועיין בבלי נזיר נ"ז ב', ומ"ש לעיל ח"ז (נזירות), עמ' 565, הערה 15, ח"ב (בכורים), עמ' 839, לשורה 15–16.

43. **ועל בל תטמא למתים וכו'.**התוספתא נקטה את לשון כל הבבא במשנת קידושין הנ"ל, אבל הלכה זו נשנית בפירוש גם במשנתנו כאן ספ"ג. ואמרו בתו"כ ריש אמור: בני אהרן אין מיטמאים למתים, מיטמות הן בנות אהרן. וכע"ז בירושלמי כאן פ"ג ה"ח, י"ט ע"ב, קידושין פ"א ה"ח, ס"א ע"ג, בבלי כאן כ"ג ב', יבמות פ"ה רע"א, קידושין ל"ה ב'.

44. **ואין האשה נידונת בן סורר ומורה.**משנת סנהדרין רפ"ח, ספרי כי תצא ריש פיס' י"ח, הוצ' הרא"א פינקלשטין, סוף עמ' 250.

44-45. **האיש מעטף, ומספר, ואין האשה מעטפת, ומספרת.**בכי"ע: האיש נעטף ומספרת³⁸ ואין האשה נעטפת ומספרת. ובקג"נ: ונעטף ונספר, ואין האשה מתעטפת ונספרת. וכן בתוספות הנ"ל: ונעטף ומספר, ואין האשה נעטפת ומספרת. אבל בד: האיש מעטף ומספר, והאשה מעטפת ואין מספרת. ועיין גי' כי"ו בבבא הסמוכה. וקרוב מאד שצ"ל בכי"ע, בקג"נ ולפנינו: האיש מעטף ו[אין] מספר, ואין האשה מעטפת ומספרת, כלומר האיש מתעטף בצרעת ואין מספר, ומגדל פרע, ואין האשה מעטפת, ומספרת ואינה מגדלת פרע, כעין הגהת הר"ש טרויב בהערותיו לבה"ג ה' יבמות, עמ' 99, הערה ה', עיין מ"ש על כל הברייתא לעיל ח"ב (בכורים), סוף עמ' 838 ואילך. וביחס לגידול פרע במצורע, עיין מ"ש בהקדמתי לכתבי מכון הערי פישעל, עמ' 11 ואילך, בשם סה"מ להר"מ עשין קי"ב, ותשה"ג גיאוניקה ח"ב, עמ' 38.

footnotes: ³⁸ צ"ל: ומספר.

45-46. **וחכמים אומ' מעטפת, ואין מספרת.**בבא זו ליתא בשום נוסח (לרבות קג"נ), ונראה שהיה כתוב: והא' (= והאשה) מעטפת וכו', והיא נוסחא אחרת כגי' ד' לעיל, והסופרים פתרו "והא' " (וחא'): וחכמים אומרים.

46. **האיש נמכר ונשנה, ואין האשה וכו'.**כל המפרשים פירשוה בנמכר בעל כרחו בגניבתו, ומדברים בשגנב משני בני אדם, כירושלמי כאן ספ"ג, י"ט ע"ב, ובבלי קידושין י"ח א', מה שאין כן האשה שאינה נמכרת ע"י אביה ונשנית, כמפורש במכילתא משפטים פ"ג, עמ' 256, ספרי ראה פיס' קי"ח, עמ' 177, בבלי קידושין י"ח א', והוא כדעת ר' יוסי הגלילי במכילתא הנ"ל ור"ש במכילתא דרשב"י כ"א, ז', הוצ' אפשטין-מלמד, סוף עמ' 165, בירושלמי שם פ"א ה"ב, נ"ט ע"ג, ובבבלי י"ח א'. אבל החכמים במכילתא דרשב"י ובירושלמי ובבבלי הנ"ל חולקים, וכן במס' עבדים פ"א ה"ה. ועיין במכילתא משפטים פי"ג, עמ' 294, ובהערות הרח"ש הורוביץ שם, ומ"ש ידידי הגרמ"מ כשר בתו"ש משפטים פכ"ב, עמ' י"א, הערות כ"ג-כ"ה. ולפי פשוטו הכוונה כאן שהאיש המוכר את עצמו נמכר ונשנה, כבבלי קידושין י"ח א': הדר אזיל מזבן נפשיה, ועיין לעיל שם י"ד ב'. אבל האב (והוא דומיא דמוכר עצמו, שהרי לבתו הקטנה אין דעת) אינו מוכר ושונה, כבמקורות שהבאנו לעיל. והברייתא בספרי ראה פי' קי"ח הנ"ל מדברת בעבד סתם בין במוכר עצמו ובין במכרוהו ב"ד, ולפיכך הקשו בבבלי קידושין י"ח א', והרי גם בעבד יש מציאות שאינו נמכר ונשנה (במכרוהו ב"ד), וכן הקשו שם למה אין פודין עבד בעל כרחו (במוכר עצמו).

46-47. **האיש נמכר עבד עברי, ואין האשה נמכרת עבד עברי.**כלומר, אין האשה נמכרת בגניבתה, כמפורש במשנתנו ספ"ג, וכן במכילתא משפטים פ"ג, עמ' 255, מכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 164, 190, 193, בבלי כאן כ"ג ב'. וכן אינה מוכרת את עצמה, כמפורש במכילתא משפטים פ"ג, עמ' 255, שם פ"ז, עמ' 272 (שאע"פ שקטנה אמה אין גדולה אמה), מכילתא דרשב"י הנ"ל, עמ' 164, ועיין מ"ש לעיל ח"ב (בכורים), עמ' 844, ובהערה 52 שם. ובתוספות ב"מ י"ב ב', ד"ה מאי: דהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אחרי כן, כדאיתא בספרי, וכוונתם למכילתא הנ"ל, עיין בחי' הרשב"א והריטב"א לגיטין ס"ד ב' ועוד, ומ"ש הגרמ"מ כשר בספרו הרמב"ם ומכילתא דרשב"י, עמ' קמ"ב, שציינתי לעיל ח"ב הנ"ל, ומ"ש בתו"ש חי"ז, משפטים פכ"א, מילואים, עמ' רמ"ו.

47. **[האיש נרצע, ואין האש' נרצעת].**כ"ה בד, ובכי"ו חסרה בבא זו. ובכי"ע בשינוי סדר: ואין האשה נמכרת ונשנית. האיש נרצע ואין האשה נרצעת. האיש נמכר לעבד עברי ואין האשה נמכרת לעבד עברי. האיש קונה עבד עברי וכו'. ובקג"נ: ואין האשה נמכרת ונשנת. האיש נרצע ונמכר....³⁹ עברי ואין האשה מוכרת ונרצעת וקונה. ובתוספות כ"ג ב', ד"ה מה, בשם התוספתא: ואין האשה נרצעת ונמכרת וקונה, כסדר שבכי"ע (וכי"ו?). ועיין מ"ש להלן הערה 43. ולעצם העניין דרשו בספרי ראה סוף פיסקא קכ"ב, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 181: ואם אמור יאמר העבד (שמות כ"א, ה'). העבד ולא האמה. וכן במכילתא דרשב"י לפסוק זה, סוף עמ' 162, ובבבלי קידושין ט"ו א', י"ז ב'. ולעיל בבבלי שם ט"ו א': אזנו ולא אזנה. ועיין במכילתא דר' ישמעאל משפטים פ"ג, עמ' 255. ועיין רשב"א קידושין ט"ו א' ומ"ש בתוספות כאן כ"ג ב', ד"ה מה.

footnotes: ³⁹ משרידי האותיות עדיין אפשר לראות שהיה כתוב שם: לעבד עברי, וקונה עבד.

47-48. **האיש קונה עבד עברי ואין האשה קונה עבד עברי.**ופירשו כל המפרשים שזו היא ההלכה שהובאה בברייתא בבבלי ב"מ ע"א א', ופירשו שם: אשה לאו אורח ארעא (פרש"י: שהוא מתייחד עמה), כלומר, משום חשד. ולפ"ז אין הלכה זו דומה לשאר ההלכות שנשנו כאן, שבכולן (אינה נמכרת ונשנית, אינה נמכרת עבד עברי)⁴⁰ אין המכירה חלה כלל,⁴¹ וכאן אין כאן אלא איסור דרבנן, ואם מכרו ב"ד לאפיטרופוס שלה עבד עברי קנוי (כפסק הר"מ בפ"ט מה' עבדים ה"ו, לעניין עבד כנעני), וחייבת בהענקה.⁴² ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ובמס' עבדים. ונראה יותר לפרש שהכוונה שאין האשה קונה אמה העבריה, דוגמת הבבא שלעיל "ואין האשה נמכרת עבד עברי" שכוונתה "אמה העבריה".⁴³ ובמנחת חינוך מצוה מ"ג כתב: ונ"ל פשוט דיכולה להמכר ג"כ לאשה, דהא דאשה אינה קונה עבד עברי הוא מפני החשד, אבל אמה למה לא תקנה? ולא מצאתי בשום מקום היפך זה, וזה פשוט אצלי, ואי דאינה ראוייה לייעוד וכו' ראויה ליעוד לבנה אם הוא הבן עושה אותה שליח וכו', עיי"ש. וכן תפס הגאון ר' נח"צ ברלין בס' מעיין החכמה כדבר פשוט, עיין בהשלמה על ספר מנחת חינוך הנ"ל, כ"ה ע"ב, מצוה תפ"ב, וכ"ה בשו"ת אור שמח ירושלים תשכ"ז, סי' מ"א. ברם בחי' הרד"ל לקידושין י"ט ב' נטה לפסוק שאין אשה קונה אמה עבריה, וכן מסתבר, עיי"ש, והוא כתוספתא שלפנינו לפי פירושנו. ובמס' עבדים פ"ב ה"ד: השלים את שניו לא ישלחנו ריקם וכו', הענק תעניק לו וכו', אחד איש ואחד אשה, אלא שהאיש קונה עבד עברי, ואין האשה קונה עבד עברי. וברור שניסח ע"פ התוספתא כאן, והכוונה היא שאחד איש ואחד אשה חייבים בהענקה, אלא שלמעשה אין אשה קונה עבד עברי, שהרי ב"ד לא ימכרו עבד עברי לאשה (מפני החשד), ומוכר עצמו אין מעניקים לו. ואשה אינה קונה אמה העבריה, וממילא למעשה אין הענקה נוהגת באשה, אבל מן התורה חייבת בהענקה אם מכרו לה עבד עברי. ופשיטא שיש לחלוק על פירושי ולפרש שאין האשה קונה עבד עברי, ולפיכך אין הענקה אלא אם קנתה אמה העבריה, וכשיטת האחרונים שאשה קונה אמה עבריה כשיש לה בנים.

footnotes: ⁴⁰ עיין מ"ש בפירוש הבבות לעיל. ⁴¹ עיין במאירי ספ"ג, סד"ה האיש מקדש. ⁴² עיין בס' החינוך מצוה תפ"ב ומ"ש ר"י דמשק בהוצאה החדשה של ס' החינוך עם פי' מנחת חינוך בסוף הספר מ"ז ע"ב, ומ"ש במנחת סולת להגרד"צ זעהמאן למצוה מ"ב שם. אבל בשני דפוסי וויניציאה הראשונים לא נזכר כלל שמצות הענקה נוהגת בזכרים ובנקבות, והדברים שם עונים על הלואה לפני זמן השמיטה, ולא על הענקה שנמנית שם במצוה תפ"ד. והרי במצוה מ"ב כתב במפורש (בכל ההוצאות): ונוהגת מצוה זו בזכרים אבל לא בנקבות שאין האשה קונה עבד עברי. ⁴³ עיין מ"ש בפירושה לעיל במקומה. ובכי"ע נשנו שתי ההלכות ברציפות: האיש נמכר לעבד עברי. ואין האשה נמכרת לעבד עברי. האיש קונה עבד עבדי, ואין האשה קונה עבד עברי. ושמא אף בכי"ו כן, שהרי אפשר שההשלמה צריכה להיות לעיל כמו בכי"ע. ובתוספות כ"ג ב'. ד"ה מה: ואין האשה נרצעת ונמכרת וקונה. ובקנ"נ בשינוי סדר: ואין האשה מוכרת ונרצעת וקונה. והכוונה שאינה קונה אמה העבריה.