1-5. **ר' יהודה אמ' משם בן פטירי הרי הוא אומ' חי אל הסיר משפטי וגו', ללמדך שאין אדם נודר בחיי מלך אלא אם כן אוהב את המלך.**וכ"ה בד. וכן בירושלמי פ"ה ה"ז, כ' ע"ג: תני בשם ר' יהודה חי אל הסיר משפטי וכו', שאין אדם נודר בחייו של מלך וכו'. אבל בכי"ע: ר' יהושע אומ' משום בן פטורי וכו'. וכן בילקוט איוב סוף סי' תתקי"ד: תוספתא דסוטה חי אל הסיר. ר' יהושע אומר משום בר פטרי הרי הוא אומר חי אל וכו'. ועיין במשנתנו פ"ה מ"ה. ובס' יחוסי תו"א הוצ' הרי"ל מימון (פישמן), עמ' ל"ד (הוצ' רבינוביץ י"א ע"ב): "ובתוספת' דסוטה אמר ר' יהושע משום בן פטורין הרי הוא אומר חי אל הסיר משפטי, מלמד שאין אדם נודר בחיי המלך אלא א"כ אוהב את המלך. ונראה כי התוספתא למדה לנו כי ר' יהושע סתם הנזכר שם, זהו ר' יהושע בן הורקנוס הנזכר במשנה (פ"ה מ"ה), וקמ"ל דלא דרש דרשה זו מדעתו, אלא כך קיבל משמו של בן פטורין, שאם נאמר דההיא דתוספתא ר' יהושע סתם, דהיינו ר' יהושע בן חנניה, על מה היה תמיה (כלומר, במשנתנו ספ"ה) על הדרשה, והלא אף [הוא] קיבל מאחרים כך. ואם לא נפרש אותו הפסוק (כלומר, אם לא שנפרש שאותו הפסוק) דחי הסיר משפטי, לא סבירא להו לרבן יוחנן בן זכאי ודורו דלשון שבועה הוא, אלא כדרך הפשט, אל שהוא חי הסיר משפטי, אבל המקרא שדרש ר' יהושע בן הורקנוס (כלומר, במשנתנו הנ"ל) הן יקטילני לא איחל וכו', מדלא כתיב לא אסיר יראתו ממני, אלא תומתי, משמעות תום חיבה ואהבה, כמה שנאמר תמים תהיה עם השם". ולפ"ז חוזר בו רבינו מפירושו הראשון, ור' יהושע בן חנניה הוא שמסר את הדרש בשם בן פטורי, אלא שהדרש שבתוספתא אינו מוכיח בוודאות, ואפשר לחלוק עליו, אבל הדרש במשנה היא הוכחה מסלקת, ולפיכך תמה ר' יהושע במשנה על רבן יוחנן בן זכאי. ומשום כך ממשיך רבינו שם: "ואם הוא כך, כמו שפירשתי" (כלומר, אחרי שחזר בו ופירש שר' יהושע המוסר בשם בן פטורי הוא ר' יהושע בן חנניה) "הרי מבורר כי בן פטורין קדם אף את ר' יהושע שהיה רבו של ר' עקיבא",¹ כלומר, ומכל שכן את ר' עקיבא עצמו. וכן טען רבינו לעיל שם (על סמך הברייתא בב"מ ס"ב א'): ובן פטורין קדם לר' עקיבא דמקתני עד שבא ר' עקיבא ולימד, ש"מ שדרשה דבן פטורין היתה בידם עד שדרשה ר' עקיבא לדרשה זו.² וממשיך רבינו: ובתוספת' דוקנית מצאתי כמו שכתבתי (כלומר, אמר ר' יהושע משום בן פטורין), אבל מצאתי בתוספת' אחרת ר' יהושע אמר משום ר' יהודה בן פטורין, ואינה זו דוקנית כל כך. וכנראה שרבינו ראה שלפי תוספתא אחרת יש להבדיל בין ר' יהודה בן פטורין ובין סתם בן פטורין, שהרי ר' יהודה בן פטורין היה אחרי ר"ע, וכגירסת כי"ע לעיל ספ"ה: ר' יהושע או' דרש ר' יהודה בן פטורי משום ר' עקיבא,³ ולגירסא זו נפל כל הבניין.

footnotes: ¹ עיין מ"ש לעיל פ"ה שורה 114–115, ד"ה ובכי"ע, בשם רבינו. ² בתו"כ בהר פרשה ה' ה"ג, ק"ט ע"ג: דרש בן פטורי וכו", אמר לו ר"ע וכו'. וכ"ה בספר והזהיר ח"ב, קי"ב סע"א. ³ וגירסאות רבינו מתאימות ברובן לגי' כי"ע, כרוב ספרי אשכנז וצרפת, עיין מ"ש במבוא לח"א, עמ' י"ט.

5. **משם ר' נתן אומ' וכו'.**ילקוט שמעוני ויחוסי תו"א הנ"ל, ירושלמי הנ"ל.

7. **ר' אומ' נאמ' ירא אלים באברהם וכו'.**וכ"ה גם בד, בכי"ע, בילקוט ובס' יחוסי תו"א הנ"ל. וכן בבבלי ל"א א' בכי"מ: תני' ר' או' וכו', וכ"ה גם בפי' מעין גנים על איוב, סוף עמ' 43. אבל בהוצאות שלפנינו: תניא ר' מאיר אומר וכו'. וכ"ה גם באגדות התלמוד ובעין יעקב שם.

11-12. **ושאר כל התרעומת האמורה בפרשה לא נאמרה וכו'.**וכ"ה גם בילקוט בדפוסים ישנים, אבל בד: ושאר כל התרעומו' האמורה בפרשה לא נאמרה וכו'. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל: ושאר כל התרעומות האמורה בפרשה לא נאמרו וכו'. ובכי"ע: ושאר כל התרעומות האמורות בפרשה לא נאמרו וכו'. והנכון כלפנינו, כפי שמוכח ממספר היחיד "האמורה", "לא נאמרה", (כרוב הנוסחאות).

12-13. **לא נאמרה אלא מתוך המורע.**בד: אלא מתוך המורא. ובכי"ע: אלא לעינין המאורע. וכ"ה בילקוט הנ"ל. ובס' יחוסי תו"א הנ"ל בהוצ' רבינוביץ: אלא לעניין המורא. ובהוצ' מימון: אלא לעניין המעורא (כנראה שיש שם טעות הדפוס, עיין בהערה שם). ואין הבדל בין הגירסאות, ואף מורע, מורא, פירושו מאורע, עיין מ"ש בתס"ר סנהדרין, סוף עמ' 158 ואילך,⁴ והכוונה שאין כאן הרהורים אחרי מדות הקב"ה אלא שכל התרעומת לא נאמרה אלא לעניין סיפור המאורע של יסורי איוב וסבלו.

footnotes: ⁴ וכן צויין שם שבה"ג ד"ב, עמ' 74, ובס' הקנה הגדול פ"ג סע"ג: ואין שואלין אלא במראה. ועיין גם לעיל ברכות, עמ' 14, שורה 48 ובשנו"ס שם, ועוד בכ"מ.

13-14. **דרש ר' עקיבא, בשעה שעלו ישראל וכו'.**בבבלי ל' ב': בו ביום דרש ר' עקיבא וכו'. ועיין במשנתנו פ"ה מ"ד.

16-18. **כקטן שקורא את ההלל בבית הסופר, ועונין אחריו על כל עניין ועניין וכו'.**וכע"ז בכי"ע ובד בגליון בשם "לישנ' אחר". וכן בירושלמי פ"ה ה"ו, כ' ע"ג: לקטן שהוא מקרא את ההלל בבית הספר, והן עונין אחריו על כל דבר ודבר, עיין במשנת סוכה פ"ג מ"י. ובמשנתנו כאן פ"ה מ"ד הנ"ל: מלמד שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקורין את ההלל. ומסתימת לשון המשנה משמע שמדברים בגדולים שקורין את ההלל, ולפי זה הענייה אין היא חזרה על כל מה שאמר משה, אלא על כל דבר ודבר היו עונין, כמו שעונין בקריאת ההלל. ועיין תוספות סוכה ל"ח ב', ד"ה מכאן, ובירוש' במקומו. וכן בד (בגוף הנוסח): כגדול שמקרא את ההלל בבית הכנס', ועונין אחריו על כל עיניין. משה אמר אשירה לה', וישראל אמרו אשירה לה', משה אמר עזי וזמרת יה, וישראל אמרו אשירה לה', משה אמר ה' איש מלחמה וגו', וישראל אשירה לה'. ולפ"ז הענייה על כל דבר ודבר היא: אשירה לה', וכמו שאמר ר' לעזר בנו של ר' יוסי הגלילי להלן לפי נוסחת כי"ו וכי"ע. וכע"ז גם בבבלי ל' ב', וכנראה שעל פיו "תוקן" בד. וראה תיאור "הענייה" בס' פליאתה של מרקה, עמ' 38 ועמ' 50.

23-24. **כגדול שמקרא את ההלל בבית הכנסת וכו'.**וכע"ז גם בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. אבל בד: כקטון שקורא את ההלל בבית הסופר, ועונין אחריו על כל דבר ודבר וכו'. וכע"ז בבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה וכן בד.

31-35. **ר' נחמיה או' כבני אדם שקורין שמע בבית הכנסת, שנ' ויאמרו לאמר, מלמד שהיה משה פותח בדבר תחילה, וישראל עונין אחריו וגומרין עמו וכו'.**וכע"ז בד ובכי"ע. ובבבלי ל' ב': ר' נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו. ובתוספות ל' ב', ד"ה ר' נחמיה, הביאו את התוספתא כאן. ועיין להלן.

35-37. **משה אמ' אז ישיר משה, וישראל אמרו אשירה לה' וגו'.**בכי"ו בטעות: משה אמ' אשירה לה' וכו', אבל "אז ישיר משה" הוא בכי"ע ובתוספות הנ"ל. ובד: אז ישיר ישראל (וצ"ל: משה). ובבבלי הנ"ל לא נתנו דוגמא לדבר. ואח"כ אמרו: ור' נחמיה סבר ויאמרו דאמרו כולהו בהדי הדדי, לאמר, דפתח משה ברישא. עיין לעיל ד"ה ר' נחמיה. ועיין ראבי"ה ח"ב, סי' תקפ"ד, ריש עמ' 311. ובירושלמי חסרים דברי ר' נחמיה, אבל אח"כ אמרו בשם ר' יוסי בן חנינה: כהדין פסוקא⁵ משה אמ' אשירה, והן עונין אחריו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים וכו'.

footnotes: ⁵ עיין מ"ש ע"ז לעיל ח"ג (שבת), סוף עמ' 10 ואילך.

41-42. **ר' יוסי הגלילי אומ' כיון שעלו ישראל מן הים וכו'.**וכ"ה בד ובילקוט המכירי תהלים פ"ח (בשם התוספתא), כ"ה ע"א. ובכי"ע מקוצר קצת. ובמכילתא בשלח שירה פ"א, עמ' 120, ירושלמי כאן פ"ה ה"ו, כ' ע"ג, ובבלי ל' ב', מקוצר. ובכי"ע כאן: כיון שעלו מן הים וראו את המצריים מתים אמרו שירה. ר' מאיר או' וכו'. והוא מקוצר מאד. ועיין להלן שם בירושלמי בשם ר' נחמיה.

44-47. **עולל מוטל בין ברכי אמו, ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה הגביה עולל צוארו וכו'.**וכע"ז בד, במכירי הנ"ל ובירושלמי ובבבלי הנ"ל (ובכי"ע חסר כ"ז, עיין מ"ש לעיל בסמוך). ופירש"י: עולל גדול מיונק, כדכתיב (ש"א ט"ו, ג') מעולל ועד יונק וכו'. ובמכילתא הנ"ל: ר' יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח', ג'). מפי עוללים, אלו עוברים שבמעי אמן שנ' (איוב ג', ט"ו) או כנפל טמון לא אהיה [כעוללים לא ראו אור], ויונקים אלו שיונקים משדי אמן וכו', רבי אומר עוללים אלו עוללים שבחוץ, שנ' להכרית עולל מחוץ (ירמי' ט', כ'). ועיין מדרש תהלים פ"ח, ה', הוצ' בובר, ל"ט ע"א. ועיין בתוספות ל' ב' ד"ה ר"מ.

49-50. **ר' מאיר אומ' אפי' עוברין שבמעי אמותן וכו'.**וכ"ה במכילתא הנ"ל, עמ' 121, בירושלמי (בד' קרוטושין בטעות הדפוס: ר"ג) ובבבלי הנ"ל, בבלי ברכות נ' א' וכתובות ז' ב'.

54-55. **באותה השעה הציצו מלאכי השרת שקשרו קטיגור וכו'.**וכע"ז בד ובמכירי הנ"ל. ובכי"ע בקיצור: ואותן מלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו, א' להן בואו וראו את השירה וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא בתוספות ל"א רע"א. ועיין במכילתא הנ"ל.

59. **ותחסרהו מעט מאלהים וגו'.**בזה מסתיים הדף בכי"ו, וחסר שם דף, ואני משלים מנוסח דפוס ראשון.

68-70. **ר' שמעון בן מנסיא אומר לא נאמרה פרשה זו אלא על יצחק בן אברהם לעיניין עקד'.**בכי"ע: ור' שמע' בן אלעזר אומ' לא נאמרה פרשה זו אלא לעינין עקידה. וכ"ה בתוספות הנ"ל, וכע"ז גם במכירי הנ"ל. ובאגדת שה"ש (שה"ש זוטא) ספ"ב, הוצ' שכטר, עמ' 10: מניין [אתה] או' ששתי שירים אמרו מלאכי השרת, אחת בעקידת יצחק ואחת על הים, ביצחק היו משוררין לפני מלך מלכי המלכים ואו' ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ וכו' הרי לנו שירה אחת בעקידת יצחק, ואחת על הים, כמה שנ' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, לכך נאמר שיר השירים, מלמד ששתי השירים האילו אמרו מלאכי המרום, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, מפי עוללים ויונקים. ובמנחת בכורים ציין למדרש שהביא בילקוט בראשית רמז צ"ו, אבל שם לא נזכר כלל שמלאכי השרת אמרו שירה.

70-72. **אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ודברי נראין מדבריו וכו'.**בכי"ע: ר' שמעון בן יוחי אומ' ארבעה דברים היה ר' עקיבא דורש, וכך אני דורש, ודבריי אני רואה מדבריו וכו'. הניקוד (אֵני=איני) הוא ניקוד של סופר למדן, ואיננו נכון, והכוונה היא: וכך אני דורש ארבעה דברים, אלא שאני דורש אותם אחרת. וכן בספרי ואתחנן פיס' ל"א, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 50: ארבעה דברים היה עקיבה דורש ואני דורשם, ודברי נראים מדבריו וכו', עיי"ש בשנו"ס. ובבבלי ר"ה י"ח ב': תניא אמר ר"ש ארבעה דברים היה ר"ע דורש ואני אין דורש כמותו צום הרביעי וכו'. אבל בכי"מ שם: ואף אני דורש כמותו, ופירושו שאף אני דורש ד' דברים הללו. ובתשה"ג (עיין אוה"ג שם, עמ' 32): ד' דברים היה ר' עקיבה דורשן ואף אני דורש אותן וכו'. ובילקוט המכירי משלי כ"ו, ס"ב ע"ב (בשם הגמ' שם): ואף אני דורש, ואיני דורשין (צ"ל: דורשן) כמותו, ומן אינון ארבעה דברים וכו'. וכנראה שהעתיק ע"פ פירוש קדמון, ובגמרא שלפנינו לא נשנית רק דרשה אחת בעניין הצום (האחרונה שבד' דברים) שלהלן. ובפי' ר"ח שם: ואלו ד' דברים מפורשין בספרי דבי רב ובתוספתא במס' סוטה, וארשב"י זה אחד מן ד' דברים שהיה ר' עקיבא דורש ואף אני דורש כמותו, ולא חלפתי (וכ"ה גם בכ"י הר"ח: ולא חילפתי) על דבריו (בכ"י: על דברדיו) אלא בצום העשירי בלבד וכו'. וכנראה שצ"ל בכ"י: על דבר דין, והכוונה היא שרשב"י לא חלק על דברי ר"ע בדבר דין אלא בצום העשירי בלבד, ושאר הדברים הרי הן דרשות בעלמא. ועיין שם בדק"ס, עמ' 40, הערה כ'. ובערוך ערך ארבע גרס בבבלי ר"ה הנ"ל, כמו בהוצ' שלפנינו, והוסיף: פיר' אלו ארבעה דברים מפורשין בספרי דבי רב בפרש' שמע ישראל, ובמס' סוטה בתוספתא, ר' שמעון בן יוחאי אמר ארבעה דברים היה ר"ע דורשן ואף אני דורשן וכו'. ועיין גם ברש"י במקומו שציין לספרי ולתוספתא כאן. ובריטב"א שם: וכל הד' דברים מפורשים בתוס' סוטה, והכא נקט חדא מיניהו והכי איתא התם וכו'. וכנראה שצ"ל בריטב"א: מפורשים בתוס' סוטה [ובספרי] וכו', והכי איתא התם וכו', והוא מעתיק את לשון הספרי. ועיין להלן בשם ב"ר.

75-76. **אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה וכו'.**וכן היא המסורת בדברי ר"ע בספרי ואתחנן הנ"ל. אבל בב"ר פנ"ג, י"א, עמ' 567: אמר ר' שמעון ר' עקיבה היה אומר בו דבר לגניי, דרש ר' עקיבא וכו' מצחק, אין מצחק אלא גילוי עריות וכו', תני ר' ישמעאל אין צחק אלא עבודה זרה וכו'. ולהלן בתוספתא סובר ר' ישמעאל שאין צחוק אלא שפיכות דמים.

79-80. **שהיה בונה במסין, וצד חגבים, ומעלה ומקטיר לעבדה זרה.**עיין לעיל פ"ה, שו' 91–92, ד"ה בנה במסין, ומ"ש שם בשם גנזי מצרים. ובשמו"ר פ"א, א' (ובתנחומא הנדפס מכבר שם) אמרו: מה עשה ישמעאל כשהיה בן ט"ו שנה, התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו, כמו שראה מאחרים וכו'. והמפרשים הגיהו "בן ט"ז שנה", שהרי ישמעאל היה בן י"ג כשנימול, ויצחק נולד שנה אח"כ, והמעשה היה כשכבר נגמל יצחק (עיי"ש כ"א, ח', וברש"י שם). ואין צורך לתקן את הגירסא, שכ"ה גם בשמו"ר כי"א והוא מקויים ע"י התנחומא. וכוונת המדרש ששרה ראתה שישמעאל רגיל לצחק בע"ז, וכמו שאמרו כשהיה בן ט"ו שנה התחיל במעשיו הרעים. ויצחק עדיין ילד קטן הוא, וישמעאל שעשע אותו בחגבים (כמשנת שבת ספ"ט), ועשה כמו שראה ילדי גוים אחרים עושים, ואחרי הגמל יצחק חששה שילמד לעשות כמותו, ובאותה שעה אמרה לו שיגרש אותו ואת אמו. ובשמו"ר כי"א מוסיף שם: ואין מצחק אלא שפיכת דמים דכתי' יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו, ואין מצחק אלא גלוי עריות שנא' בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי, והוא מפו' בבראשית רבה בסדר וירא.

82. **אין שחוק האמור כאן אלא גלוי עריות וכו'.**כבר העירונו לעיל שבב"ר דעה זו מיוחסת לר"ע, והתנא שלנו סובר שם (עיי"ש עמ' 568 בשנו"ס): אין צחק אלא שפיכות דמים. ובספרי ואתחנן הנ"ל לא הובאה אלא דעת ר' עקיבא ודעת ר' שמעון החולק.

85-86. **מכבש את הגנות, ומענה את הנשים.**בכי"ע: מכבש את הגגות וכו'. ובב"ר הנ"ל: מכבש גנות וצד נשי אחרים ומענה אותן, ועיי"ש בשנו"ס (עמ' 568 שו' 1). אבל בכ"י הטוב ביותר של ב"ר: מכבש גגות. ואין ספק שזו היא (גגות, הגגות) הגירסא הנכונה. ובבבלי פסהים קי"ג א': אל תרבה בגגות,⁶ כלומר, אל תרבה לשמש בגגות, וכדברי ר"י בתוספות יבמות ל"ד ב', ד"ה ולא.⁷ וכן מבואר בב"ר פפ"ה, הוצ' תיאודור אלבק סוף עמ' 1037: ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' שהיה חורש בגגות. ובהערות שם העיר על האגדה במה"ג (הוצ' מרגליות, עמ' תרמ"ד): אמרו תמר בת שם בן נח היתה, והיתה נאה ביותר, וכיון שנטלה ער אמר, עכשו היא יולדת והיא מתכערת, מה עשה, היה מניח השדה וחורש בגגות, לשון נקי, ועליו הוא אומר ואץ ברגלים חוטא (משלי י"ט, ב'). ולפנינו פירושו שהיה מכבש את הזכרים,⁸ חורש בגגות, ומענה את הנשים שלא כדרכן, וכמו שאמרו בב"ר פ"ה, ה', עמ' 956: ויענה שלא כדרכה. ובמדרש קה"ר י', ח': ויענה כמשכב זכור.

footnotes: ⁶ גליון הגמרא בשם "נ"א". וכ"ה בכ"י מינכן ב', בכ"י אוקספורד ובפי' הר"ח. ועיין דק"ס, עמ' 350, הערה ש'. ⁷ עוד אומר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע, ורגיל לעשות כן תמיד. ומ"ש בפסחים שם "משום מעשה שהיה" אפשר שהכוונה למעשה ער ואונן, ואפשר שהכוונה למעשה שהיה ידוע להם שאשה זנתה משום שבעלה היה חורש בגגות. ⁸ במשנת יבמות פ"ז מ"ה, בהוצ' לו: ונכבש עם השפחה. וכ"ה בתו"כ אמור סוף פרק ה', צ"ז ע"ד, וכן גרסו התוספות ביבמות ס"ט רע"ב, ופירשו שם שלשון זו שייכת במקום שאין נישואין, עיי"ש. ועיין בתיו"ט במקומו.

86-87. **רבי ישמעאל אומר אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים וכו'.**עיין מ"ש לעיל שו' 75–76, ד"ה אין צחוק. ועיין תנחומא תולדות הוצ' בובר סי' ה', שמות סי' כ"ד, וב"ר הנ"ל בשם ר' עזריה מש' ר' לוי, ובפרקי דר"א רפ"ל ובהערות הרד"ל שם.

96. **כן איש רמה וגומר.**כלומר, כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני.

100-101. **יהא בביתו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.**מלשון זה משמע שר"ש סותר את כל הדעות שנאמרו לעיל, כלומר שכולן היו ידועות לו. ובכי"ע: יהא בנו עובד עבו' זרה ומגלה עריות. אבל בספרי ובב"ר הנ"ל לא הזכירו אלא את דעת ר"ע. ובמדרש שהבאנו לעיל שו' 79–80, ד"ה שהיה, אמרו: כמו שראה מאחרים, ואין אחרים אלא גוים, עיין מ"ש לעיל ח"ג שבת, עמ' 294, הערה 35, ח"ה (ר"ה), ריש עמ' 1021.

101-102. **אלא אין צחוק האמור כאן אלא לענין ירושה.**בכי"ע חסרה המלה "לענין". ובב"ר, עמ' 568, הנ"ל: ואני אומר אין הלשון הזה צחוק אלא לשון ירושה. ונראה ש"לשון" ירושה, כוונתו "לשם ירושה", עיין מ"ש על "לשון"=לשום בקרית ספר שי"ב, עמ' 64, ובתס"ר ח"ב (ערכין), עמ' 281. ועיין מ"ש להלן בשם הספרי.

103-109. **שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו היו הכל שמחין, ואומרין נולד בן לאברהם, נולד בן לאברה', נוחל את העולם ונוטל שני חלקים, והיה ישמעאל מצחק בדעתו ואומר, אל תהו שוטים, אל תהו שוטים, אני בכור ואני נוטל שני חלקין.**בכי"ע: כשנולד יצחק היו אומ' נולד בן לאברהם שנוטל שני חלקים. והיה ישמעאל מצחק ואומ' אני בכור ונוטל שני חלקים. ולפנינו בדפוסים, כנראה, אריכות מאוחרת. ובב"ר הנ"ל: שכשנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל שוטים אתם, אני בכור, ואני נוטל פי שנים. לפי מסורת זו לא היתה כאן כלל התחרות בין יצחק ובין ישמעאל, אלא בשעה שנולד יצחק (לפי סדר הכתוב אחרי שנגמל יצחק) ואברהם עשה משתה היו הכל שמחים שנולד לו בן שלכל הפחות ינחל שני חלקים מנכסיו, אפילו אם יוולדו לו עוד בנים אחרים,⁹ וצחק ישמעאל עליהם, ומצחק הוא כפשוטו שצחק על שיחת ידידי אברהם. אבל בספרי ואתחנן הנ"ל: ואני אומר לא היו צרים אלא לעניין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר לו אני נוטל שני חלקים שאני בכור וכו'. ולפי מסורת זו מדבר הכתוב על התחרות בין עשו ויעקב כשגדלו הנערים, ופירושו, שר' שמעון אומר שלא היתה שם כלל ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים, אלא שהיו צרים¹⁰ זה לזה לעניין שדות וכרמים שכשבאו לחלקה¹¹ (והיינו כשבאו לחלקה, כשימושה בלשון המקרא, חלקת שדה, או כרם), היה ישמעאל אומר וכו'. ובב"ר פנ"ג, י"א, עמ' 568, הנ"ל: אמרו בואו נראה חלקנו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וכו'.

footnotes: ⁹ וסברו הגויים שבכור נוטל פי שנים בכל הנכסים, עיין ספרי כי תצא פיס' רי"ז, בבלי ב"ב קכ"ב ב'. ואין מקשין על האגדות. ¹⁰ יש כאן שימוש במלה צר במשמעות מתחרה, דוגמת אשה "צרה". ובבבלי הוריות י"א ב' אמר לו ר' חייא לרבי: הרי צרתך בבבל. ולפנינו הוא בלשון זכר. כשימוש בימי הבינים ביחס לבעלה השני של האשה. ¹¹ כנ"ל שצ"ל. ובכי"א ובדפוסים: לחלק, ונראה שצ"ל: לחלק'.

113-116. **ומצ' להם, וכי מספיק להם. את כל דגי הי' וגו', וכי הו' מספיק להם, כגון שנאמר ואם לא תמצא ידה די שה.**בכי"ע: ומי מספק להם, אם את כל דגי הים, ומי מספק להם, כעינין שנ' ואם לא תמצא ידה די שה. כלומר שר"ע מפרש את הפסוקים: הצאן ובקר וכו' ומצא להם, אם את כל דגי הים וכו' ומצא להם, שלא יספיק להם, דוגמת "לא תמצא ידה" (ויקרא י"ב, ח') שאין ספיקה בידה להקריב שה.¹² והסיגנון שלנו "כגון שנאמר" מצוי במקורות התנאים, וכן לעיל תרומות פ"ז ה"כ (בכי"ע): כגון שהוא אומ' ותבא האשה וכו', ולהלן סנהדרין פ"א ה"ו (בד וכי"ו): כגון שהוא או' פוטר מים וכו'. ובכי"ע שם: כגון דכתיב וכו', ועוד בכ"מ. ובספרי במדבר פיס' צ"ה, עמ' 95: ומצא להם, אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר ספיקין הן להן וכו'. ובספרי ואתחנן פיס' ל"א, עמ' 50 הנ"ל: אם את כל דגי הים יאסף להם, שוה להם, כלומר, מספיק להם (דוגמת "איננו שוה לי", באסתר ה', י"ג, כלומר, אינו מספיק לי)?

footnotes: ¹² ברש"י במדבר י"א, כ"ב ובדרשות ר"י ן' שועיב בהעלותך ס"ג ע"ג: והוא כמו ומצא די גאלתו (ויקרא כ"ה, כ"ו).

117-118. **וכי איזו קשה זו, או שמעו נא המורים וכו'.**כ"ז חסר במקבילות. וברש"י במדבר י"א, כ"ב: ואיזו קשה זו, או שמעו נא המורים וכו', והעתיק ע"פ התוספתא כאן. והברייתא מפרשת את דברי ר"ע, שאין לתמוה לפי פירושו למה לא נענש משה ע"ז כשם שנענש משום שאמר שמעו נא המורים.

123-124. **לא חיסך עליו המקו', שנ' עתה תראה היקרך דברי וכו'.**כנראה שמפרש "היקרך" אם יפגע בך (דוגמת "אשר קרך בדרך", דברים כ"ה, י"ח, ועיין בתרגום פה ושם), וכבר מעכשיו בישרו את הפרענות העתידה לבוא עליו. ואף ר"ש בן אלעזר מתרץ את דברי ר"ע, עיין מ"ש לעיל. ועיין במשנת אבות פ"ד מ"ד ובמפרשים שם.

125. **ואני אומר חס ושלום וכו'.**מסדר התוספתא הכניס מתחילה מאמרים לתרץ דברי ר"ע, ועכשיו חוזר לדברי ר' שמעון. ואף כאן מקוצר בכל המקבילות. ובפי' רש"י הנ"ל העתיק ע"פ התוספתא כאן.

130-132. **והלא כשהיו ישר' במצרי' נילוס נהר מספיק להם דגי' ולמצריים, בהמת מצריים מספקת להם ולמצריים וכו'.**בספרי במדבר הנ"ל בסיגנון אחר, והיינו שמקנה רב עלה עמהם ממצרים וכו' והבאר היתה מספקת דגים שמנים יותר מצרכם.

135-136. **כך הגון להם שתתן להם וכו'.**והכוונה איפוא בטענת משה שאפילו אם ישחט להם צאן ובקר ויאסף להם כל דגי הים, ומצא להם, האם שוה וכדאי הוא להם, אם בסוף ימיתו אותם. ובספרי במדבר הנ"ל הובאה דעה זו בשם "ד"א". ולפי גירסת הדפוסים לעיל שם (בשם ר' שמעון): ואני דורש בו שני דברים, הרי בהכרח גם ה"ד"א" בשם ר' שמעון הוא, עיי"ש בהוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 95, הערה 1.

137-138. **אומרי' לחמור טול וכו'.**וכ"ה בכי"ע וברש"י הנ"ל. ובדרשות ר"י ן' שועיב בהעלותך, ס"ג ע"ג: וכי אומרים לסוס אכול וכו'.

138-139. **יהיו אומרי' עלי ולך אין כשר' מוצאת.**צ"ל בשר', ובכי"ע: בשורה. ופירש בח"ד שהוא ע"פ הכתוב בש"ב י"ח, ב"ב. ובתרגום שם: ולך לית בסורא מתיהבא, וכנראה שהבין מצאת כמו מוצאת, כלומר, ולך לא הוצאה בשורה, שכבר הוצאה לכושי, עיי"ש.

142-143. **ואל תהא ידי קצרה לפני וכו'.**וכ"ה ("לפני") גם בכי"ע. ובח"ד תיקן "לפניהם", וכ"ה בפירש"י הנ"ל. ואין צורך בתיקון.

143-145. **שנאמר ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר וגומר.**בכי"ע: שנ' עתה תראה היקרך דברי אם לא. הכוונה, כנראה, שהקב"ה אמר לו למשה עתה תראה היקרך דבריי שאמרתי לך שאף אחרי שתאמר להם את דברי לא יאמינו בי, וכדכתיב (תהלים ע"ח, כ'): הגם לחם יוכל תת, אם יכין שאר לעמו, וכמו שמסיים בספרי בהעלותך הנ"ל, וממילא אני אומר יאבדו הן ואלף (בכי"ע וברש"י: ומאה) כיוצא בהן, ואל תהא ידי קצרה. ועיין בפי' רש"י לחומש הנ"ל.

145-148. **רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר אי אפש' לעמוד על תיפלתם, אם תתן להם בשר בהמה גסה, יאמרו בשר בהמה דקה בקשנו וכו'.**בכי"ע: אי אפשר לעמוד על התפל, סופו לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה דקה, אומ' בשר בהמה גסה ביקשנו וכו'. וכן ברש"י בהעלותך הנ"ל: רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על הטפל (בכמה כי"י שם: התפל), מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם (כלומר, ומוצא להם?), סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בקשנו וכו'. ובספרי בהעלותך הנ"ל בלשון ראשון: אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. וברש"י הנ"ל צרף את דברי הספרי הללו ואת סוף דברי הספרי בלשון שניה לנוסח התוספתא כאן. ובספרי ואתחנן פיסקא ל"א הנ"ל, בקיצור: ואני אומר אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר שבעולם סופם לרנן אחריך. ולפי מסורת התוספתא¹³ והספרי במדבר נזדכה משה רבינו מלשון חוסר אמונה במקום, משום שאפשר לפרש את דבריו בשני פנים, א. שטען: הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וכו', ומצא להם, כלומר, וכי יבואו על סיפוקם בכך אם תהרג אותם בבשר; ב. שאמר: הצאן וכו' ומצא להם, כלומר, אפילו אם תתן להם כל מה שמבקשים, וכי יסתפקו בכך? והרי יבקשו יותר ויותר. ואף ר' שמואל בן חפני פירש את הפסוק "ומצא להם" בשני דרכים הנ"ל, לפי הקטעים שפרסם ר"מ צוקר בתרביץ של"ה (טבת תשכ"ו), עמ' 161, וע"פ דברי הספרי במקומו (והמקבילה בתוספתא).¹⁴ ועיין בפי' הרמב"ן במקומו, ומ"ש עליו ר"א מזרחי שם. ועיין מ"ש ר"ש אברמסון בס' "רב נסים גאון", עמ' 340–341.

footnotes: ¹³ ואף ר"ג בנו של ר"י הנשיא מפרש את דברי ר' שמעון, ודברי בעל ח"ד תמוהים. כפי שיוצא מן הספרי הנ"ל. ¹⁴ בדברי ר"מ צוקר שם. וכן בעמ' 160, 162, נפלה ט"ס, ודברי ר"ש בן אלעזר בתוספתא בשיטת ר"ע הם, ואינם שייכים לדברי ר' שמעון. ושני הטעמים הם, כנראה, של ר"ש עצמו, עיין מ"ש להלן בפנים.

153-154. **השיבתו רוח הקדש עתה תראה היקרך דברי אם לא.**וכ"ה בספרי ואתחנן הנ"ל. כלומר, עכשיו תראה שלא יבקשו יותר ממה שנתתי להם, וכמו שכתוב (שם י"א, ל"ג): הבשר עודנו בן שניהם טרם יכרת וכו' ויך ה' בעם וכו'.

154-155. **ורואה אני את דברי וכו'.**ועכשיו מסיים ר"ש את דבריו, וכפי שאמרנו שגם ר"ג בר"י הנשיא מפרש את דברי ר"ש.

156-157. **דרש רבי עקיבא הרי הוא אומר בן אדם יושבי החרבות וכו'.**ספרי ואתחנן פיס' ל"א הנ"ל. ובפירוש התפילות והברכות לר' יהודה בר' יקר ח"א, עמ' ט': וכן הוא בתוספות פרק ב' (צ"ל: ו') דסוטה ובספרי פרשת ואתחנן, בן אדם יושבי החרבות וכו'. ועיין בפירש"י והרד"ק ביחזקאל ל"ג, כ"ד. ובילקוט יחזקאל רמז שע"ג הובאה כל הברייתא בשם התוספתא.

161-163. **רבי נחמיה אומר ומה אברהם שלא היה לו אלא בן אחד וכו'.**בכי"ע ובילקוט יחזקאל, הנ"ל: ר' יוסי הגלילי אומ' ומה אברהם שלא היה לו וכו'. וכן מסתבר יותר, שהקדים המסדר את דברי ר"י הגלילי לדברי ר' נחמיה, ובספרי לא נזכרה דעה זו. וברור שאף דעה זו בשיטת ר"ע היא שדורש את דברי יושבי החרבות לגנאי גמור.

165-168. **רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומ' ומה אברהם שלא היה לו במי לתלות ירש את הארץ, אנו שיש לנו במי לתלו' וכו'.**הכוונה סתומה. ולפי מקום הבבא כאן (שהיא לפני דברי ר' שמעון) משמע שאף הוא הולך בשיטת ר"ע ודורש לגנאי (עיין גם לעיל שו' 161–163). ואף בכי"ע ובילקוט נמצאת כאן בבא זו, אלא שהיא מיוחסת לר' נחמיה, עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ר' נחמיה. ואף דעה זו לא נזכרה בספרי. ברם בכי"ע חזרו על בבא זו (בשם ר' נחמיה) להלן, אחרי דברי ר"ש, ומסתבר שאף הוא דורש כעין דברי ר"ש שיושבי החרבות לא סמכו על עבודה זרה, אלא טענו שק"ו הוא מאברהם שלא ירש את הארץ מאבותיו, ולא היה לו במי¹⁵ לתלות, אנו שיכולים לתלות באברהם אינו דין שנירש את הארץ. ובכי"ע נתן הסופר בבבא הסמוכה נקודה לפני "ר' נחמיה" ואחרי "את הארץ" לסימן מחיקה, והוא מפני שחשב שלפניו כפילות מיותרת, אבל קרב לוודאי, שכאן היא כפילות, ומקום המאמר הוא אחרי דברי ר"ש.

footnotes: ¹⁵ בילקוט: במה (וכ"ה בכי"ע) להתלות וכו', והיא היא.

169-172. **ואני אומר ומה אברהם שלא נצטווה אלא מצות יחידות ירש את הארץ, אנו שנצטוינו על כל מצוות וכו'.**בכי"ע: אלא על מצוה יחידית ירש את הארץ אנו שציוה אותנו מצוות הרבה וכו'. ובילקוט: אלא מצוה יחידה ירש את הארץ אנו שנצטוינו מצוות הרבה וכו'. וכן בספרי ואתחנן הנ"ל, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 50: ומה אכרהם שלא נצטווה אלא מצוה יחידית ירש וכו'. וכ"ה ברד"ק ליחזקאל ל"ג, כ"ד. וברש"י שם, וכן בריטב"א ר"ה י"ח א' ועוד: מצוה אחת (עיין בשנו"ס בספרי הנ"ל). והכוונה למצות מילה, שהרי על מצוות בני נח כבר נצטוו מקודם. ובכמה נוסחאות בספרי שם: מצוות יחידות, וכ"ה בפירוש ר"י בר' יקר הנ"ל, וכתב שם: פירוש, על שבע מצות ומילה.

176-177. **(ואת הארץ).**ליתא בכי"ע ובילקוט יחזקאל והוא מיותר.

177. **זה אבר מן החי.**בבבלי סנהדרין נ"ט א': בנפשו דמו לא תאכלו, זה אבר מן החי¹⁶ וכו' לבלתי אכל הדם, זה דם מן החי.¹⁷ ועיין סדר עולם פ"ה וספרי דברים פיס' ע"ו, עמ' 142. ועיין תו"כ קדושים ריש פרק ו', צ' ע"ב, ובבלי סנהדרין ס"ג א' ובגליון שם, ובמסורת התלמוד לתו"כ שם אות ו', ומש"ש בשם הפרי מגדים ליו"ד סי' כ"ז. ועיין שמ"א י"ד, ל"ב, ובפי' הרד"ק שם. ולפי פירושו שאכלו בחפזון יש לפרש שאכלו לפני שיצאה נפשה של בהמה, ושאול צוה אותם לשחוט "בזה", כדי למהר שתצא נפשה.

footnotes: ¹⁶ וכ"ה גם בירושלמי מכות פ"ב בקטע מן הגניזה (נתפרסם בתרביץ שי"ז, עמ' 133) ונמצא גם בילקוט המכירי לישעיה ט', ז', עמ' 74 (עיין תרביץ שם, עמ' 130). ¹⁷ כ"ה בהוצאות שלפנינו, אבל בכי"י ליתא, עיין דק"ס שם, עמ' 167, הערה ס'.

180-181. **עמדתם על חרבכם, זו עינוי דין וגזל.**בכי"ע ובילקוט יחזקאל: זה הדין וגזל. והרי בני נח נצטוו על הדינים והגזל, עיין להלן ע"ז פ"ט (כי"ע פ"ח) ה"ד, וסדר עולם פ"ה, הוצ' רטנר, י"ג ע"א, ובמקבילות.

181-182. **תועבה, זו משכב זכור.**ויקרא י"ח, כ"ב.

184-185. **ומה שבע מצוות שנצטוו עליהן בני נח וכו'.**המלה "שבע" חסרה בכי"ע ובילקוט הנ"ל. ועיין בסדר עולם פ"ה, הוצ' רטנר י"ב סע"ב, ובהערה כ' שם.

187-189. **דרש רבי, הרי הוא אומר כה אמר ה' צום הרביעי וכו'.**בכי"ע חסרות המלים "דרש רבי", ולפנינו, כנראה, צ"ל: דרש רבי [עקיבא], כמו בשלש הבבות הראשונות. וכל הברייתא בספרי ואתחנן הנ"ל, בירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ח ע"ג, ובבלי ר"ה י"ח ב'.

190-191. **צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז.**וכ"ה בכי"ע. וכן בריטב"א ר"ה י"ח ב': גר"י צום הד', זה י"ז בתמוז שבו הובקעה העיר, וכך היא בתוספ' סוטה. וכ"ה בספרי ובירושלמי הנ"ל בכל הנוסחאות ובכמה נוסחאות שבבבלי הנ"ל, עיין דק"ס במקומו. אבל בכמה נוסחאות בהוצאות שלפנינו בבבלי: צום הרביעי זה תשעה בתמוז וכו', וכן מעיד הריטב"א הנ"ל: "וכך מצינו הגרסא בנוסח דוקני", והוא כמפורש בירמי' נ"ב, ו'-ז'. וכבר העירו הראשונים על דברי רבא בתענית כ"ח ב', שבראשון הובקעה העיר בתשיעי, ובשני בשבעה עשר, עיין בתוספתא לעיל תענית פ"ג, סוף עמ' 340, ומש"ש בח"ה, עמ' 1116. ועיין בירושלמי הנ"ל.

196. **זה שלשה בתשרי, יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם וכו'.**כל הבבא חסרה בכי"ע, ומתחיל שם: צום העשירי וכו', ויש שם השמטה ע"י הדומות, וכלפנינו כ"ה בספרי, בירושלמי ובבבלי הנ"ל. וכ"ה בסדר עולם פכ"ו, הוצ' רטנר ס' ע"א, ועיי"ש בהערה ל"ט, ובהערות ר"א פינקלשטין בספרי שם, עמ' 51, הערה 6.

197. **ללמדך שקשה מיתתן של צדיקי' וכו'.**וכ"ה בספרי ובבבלי הנ"ל. וכע"ז באיכה רבה פ"א, ט', הוצ' בובר, עמ' 73. ועיין ירושלמי יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ב, וי"ר ספ"כ, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תע"ב, ובמקבילות שצוינו שם, עמ' תע"א.

203. **ועשו יום שמועה כיום שריפה.**כלומר. וצמים גם ביום שמועה, אבל ביום שריפה בוודאי צמים, שהרי ר"ש מודה בצום חמישי, וכן מפורש בזכרי' לעיל שם ז', ג'.

204. **והלא זה ראוי ליכתב ראשונ', למה נכתב באחרונה וכו'.**וכ"ה בכי"ע, והוא חוזר לדברי ר"ע שהופסקו באמצע בדברי ר' שמעון, והיינו לשיטתו שצום העשירי בטבת הוא יום שסמך מלך בבל על ירושלים הרי הוא הצום הראשון לפי סדר המאורעות, והיו צריכים לחשוב אותו ראשון, וכו'. ועיין בירושלמי ובבבלי הנ"ל.