1. **לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו מעשה וכבשו וכו'.**כל הברייתא בבבלי מ"ג ב', ובירושלמי אין זכר לה. ועיין מ"ש לעיל פ"ב שו' 51–52, סד"ה וגירסת. ובס' מלחמות ה' לסלמון בן ירוחים הקראי, עמ' 58: בתוספת מסכת סוכה וכו' לולב דוחה ליום שבת בתחלתו וערבה בסופו ובתכליתו, דברי ר' אליעזר וכו'. וספק גדול בעיני אם יש להאמין בעדות זו, עיין מ"ש במחברתי שקיעין, עמ' 21. והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו רפ"ד: לולב וערבה ששה ושבעה וכו', יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת לולב שבעה וכו', יום השביעי של ערבה שחל להיות בשבת, ערבה שבעה. והנה מה שאמרו שלולב דוחה את השבת, ולא אסרו בו טלטול, הוא משום שביום ראשון הוא מדאורייתא אפילו בגבולין¹ לא גזרו ביה רבנן, אבל ערבה שאינה אלא הלכה למשה מסיני (עיין להלן בתוספתא), לא התירו אלא ביום שביעי שבו היו מקיפין את המזבח בערבה שבע פעמים, עיין במשנתנו סמ"ה, וברש"י ריש פ"ד, ומ"ש בערוך לנר שם, ובמדרש תהלים פי"ז, הוצ' בובר, ס"ד סע"ב ואילך, ובהערה ל"ו שם, ובשו"ת הר"י מיגאש סי' מ"ג. ובבבלי מ"ג ב': ערבה בשביעי מ"ט דחיא שבת. א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה וכו', כיון דקא מפקת לה מראשון, אוקמה אשביעי. ובירושלמי רפ"ד, נ"ד ע"ב, אמרו בשם ר' יוחנן: ערבה הלכה למשה מסיני, ודלא כאבא שאול, דאבא שאול אומר (עיין להלן בתוספתא) ערבה דבר תורה. ואף כאן הכוונה שערבה דוחה שבת כדי לפרסמה שהיא הלכה למשה מסיני. תדע לך שהוא כן, שהרי כאן אמרו במשנתנו רפ"ד: וניסוך המים שבעה, ולהלן שם מ"ט: ניסוך המים שבעה (עיין דק"ס, עמ' 149, הערה ב') כיצד וכו' הגיעו לשער המים תקעו וכו', כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, ובירושלמי שם רה"ו, נ"ד ע"ג: אמר ר' יוסי בן חנינה כדי לעשות פומבי לדבר וכו', דר' עקיבה היא, דר' עקיבה אמר ניסוך המים דבר תורה. והנה לר' יוסי בר' חנינא נוהגים בניסוך המים בשבת כמו בחול (תוקעין), כדי לעשות פומבי לדבר, משום שניסוך המים היא הלכה למשה מסיני (עיין בירושלמי כאן רפ"ד ובמקבילות, ובבבלי זבחים ק"י ב' וכאן מ"ד א' ובמקבילות) ועושים כן כדי לפרסמו, משום שהצדוקין אין מודין בניסוך המים (עיין במשנתנו פ"ד סמ"ט ולהלן בתוספתא, שו' 63), והוא הדין בערבה, כמפורש להלן. ועיין בבלי מ"ד א'. ושיטת בני א"י היא שלמ"ד שערבה דבר תורה וניסוך המים דבר תורה הטעם בהם הוא כמו בלולב, ולא משום פרסום.

footnotes: ¹ כמפורש בתו"כ אמור פט"ז ה"ג, ק"ב ע"ד, ירושלמי פ"ג הי"ג, נ"ד ע"א, ר"ה פ"ד ה"ג, נ"ט ע"ב, וי"ר פ"ל, ח', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תש"ו, פסיקתא דר"כ פכ"ח, קפ"ג ע"ב, ובבלי כאן מ"ג א'.

1-2. **מעשה וכבשו עליה ביתסין וכו'.**בד: וכבשו עליה בית סין (בשתי מלים) וכו', וכן להלן בד: שאין בית סין מודים וכו'. וכן שם בתוספתא מנחות פ"י סהכ"ג: מפני בית סין. וכן להלן סוף ידים בכי"ו: בית סיין. וכן בשרי"ר, עמ' 148, שו' 20: ששכרו בית סין (וכ"ה בכ"י שם). ובצופה הצרפתי ה"ג (1881), עמ' 119, מביא פירליס בשם הירצפילד שהעיר על נוסח ד מסוכה ומנחות הנ"ל, ופירליס מוסיף גם תוספתא ידים. ולהלן שם, עמ' 120, מעיד פירליס שבתוספתא ר"ה כי"ע נמצא שלש פעמים "בית סין", וכן בתוספתא סנהדרין פ"ו, וכן בתוספתא סוכה פ"ג בכי"ו ב' פעמים. וכן הוא מביא בשם רנ"נ רבינוביץ שבכ"י קירא ובכ"י מצרים של הבבלי מנחות ס"ה א' נמצא "בית סין". וכל זה אינו מדוייק מתחילה עד הסוף. ובכל המקומות הנ"ל בתוספתא הגירסא היא ביתסין (במלה אחת). וכן הוא גם בבבלי מנחות, עיין דק"ס שם, עמ' 160, סוף הערה פ'. והגירסא ביתסין (במקום ביתוסין) רגילה מאד, והיא גם במשנת מנחות פ"י מ"ג בכ"י קויפמן (ועיין גם בהוצ' לו), וכ"ה גם להלן ר"ה פ"א בכי"ו. מכל מקום ראינו לעיל שבתוספתא ד"ר נמצא שלש פעמים "בית סין", בשתי מלים, ובתוספתא ידים כי"ו: בית סיין. ובשרי"ר, וכן מעיר פירליס הנ"ל (בשם לוי) שבערוך דפוס ראשון, גורס "בית סין", אלא שבערך עצמו הוא כותב: ביתסין (במלה אחת), ולבסוף מסיים: ויצאו מהן משפחות רעות צדוקין וביתוסון (צ"ל: וביתוסין), ונקראו צדוקין לשם צדוק, ביתוסין לשם ביתוס. ובערוך כ"י על קלף של ביה"מ לרבנים כאן (ענעלאו 842) הערך הוא בית סין, אבל בהבאות: ביתסין. ומכיוון שהוכחנו את קיום "בית סין" (בשתי מלים), הרי אפשר ואפשר שביתסין הרגיל בכי"י הוא צרוף של בית סין. ועיין מ"ש רי"מ גרינץ בסיני כל"ב (תשרי מרחשון תשי"ג), עמ' ל"ז ואילך,² שהשתדל לבסס את השקפת בעל מאור עינים ופירליס הנ"ל שבית סין פירושו בית איסיין, ודבריו ראויים לעיון ולתשומת לב.

footnotes: ² ובריש עמ' ל"ט שם צריך למחוק את המלים "חולין", "ובאחרת", שאף פירליס לא טעה בזה.

2. **אבנים גדולות מערב שבת וכו'.**בבבלי הנ"ל: ונטלום וכבשום תחת אבנים וכו'. ועיין בערוך לנר שם ד"ה תחת האבנים.

3-4. **לפי שאין ביתסין מודין שחבוט ערבה דוחה את השבת.**בד: לפי שאין בית סין (עיין מ"ש לעיל, שו' 1–2, ד"ה מעשה) וכו'. ופירושו שהביתסין אין מודין בערבה כלל,³ אלא שבימות החול לא היה איכפת להן, או שלא יכלו לעשות כלום, אבל כשחל יום שביעי של חג להיות בשבת ניסו למנוע את נטילת הערבה בשבת.

footnotes: ³ עיין ריטב"א מ"ג ב' ד"ה א"ה, בר"ן בסוגיין ד"ה ופרכינן, ובתשב"ץ ח"ב סי' קצ"ז, מ"א ע"ג.

4. **ערבה הלכה למשה מסיני, אבא שאול או' מן התורה וכו'.**תו"כ אמור פט"ז ה"ו, ק"ב ע"ד, ירושלמי פ"ג ה"ג, נ"ג ע"ג, רפ"ד, נ"ד ע"ב, בבלי ל"ד א', מ"ד א', וי"ר פ"ל, ח', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תש"ז, פסיקתא דר"כ פסיק' כ"ח, קפ"ד ע"א.

5-6. **ר' ליעזר בן יעקב אומ' כך היו או' ליה ולך המזבח, ליה ולך המזבח.**בהוצאות שלפנינו במשנה (פ"ד מ"ה): בשעת פטירתן (כלומר, מן המזבח) מה הן אומרים ? יופי לך מזבח, יופי לך מזבח,⁴ ר' אליעזר אומר ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח. וכ"ה הגירסא ("ר' אליעזר") גם במשנה שבירושלמי ד"ו. ובילקוט המכירי תלים קי"ח, ל"ט, ק"ח ע"א, גרס במשנתנו: ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו'. ועיין מ"ש להלן, וכבר תמה בח"ד, מה הוסיפה ברייתא זו על משנתנו. ברם פיסקא זו ליתא במשנה ד' נפולי, בהוצ' לו, קויפמן, פרמה, כ"י על קלף של משנה סדר מועד שבביה"מ לרבנים כאן, משנה שבירושלמי כי"ל (ונוספה בגליון ע"י המגיה), משניות כ"י עם פיה"מ להר"מ, כי"מ א' וב' וראשונים (עיין דק"ס, עמ' 138, הערה ז'), ועיין גם במלא"ש למשנתנו, ובהגהות הב"ח מ"ה א' והרש"ל מ"ה ב'. והיא ברייתא בבבלי מ"ה ב', אלא שקיצרוה המדפיסים, ובכי"מ שם: בשעת פטירתן מה הן או' יופי לך מזבח יופי לך מזבח, ר' אליעזר בן יעקב או' ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח. וכ"ה בכ"י ב', בעין יעקב בד"ר ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 141, הערה פ'. ולפ"ז אף כאן יש לנו ברייתא בבלית שלא נזכרה כלל בירושלמי, עיין מ"ש לעיל, סוף שו' 51–52, סד"ה וגירסת כי"ע. וכנראה שאף הרישא היתה כאן בתוספתא, אלא שהשמיטוה הסופרים, מפני שחשבוה לפיסקא מן המשנה,⁵ שאם לא כן הרי דברי ר' אליעזר בן יעקב תלויים באויר, ואינם מובנים כלל. והשאירו את דברי ר' אליעזר בן יעקב מפני הלשון "כך היו אומרים" שמוכח ממנה שאינו מוסיף על דברי הת"ק, אלא חולק עליו. ובבבלי מ"ה ב' שאלו עליה: והא קא משתף שם שמים ודבר אחר וכו', הכי קאמרי, ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחים וכו'.

footnotes: ⁴ עיין מ"ש ע"ז בסה"י לכבוד שוקן, עלי עין, ריש עמ' 81. ⁵ וכבר לפניהם היתה הוספה זו במשנתנו, כמו שהיתה לפני המכירי שהזכרנו לעיל בפנים.

6. **שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד וכו'.**נסמך למשנתנו פ"ד מ"א: ההלל והשמחה שמונה וכו'. ובר"ח מ"ח א': תנא (עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 13 ואילך) ההלל⁶ י"ח ימים ולילה אחד וכו'. ובלקוטות הרמב"ן סוף פסחים (י"ד ע"ד), במאירי פסחים קי"ז ב' ד'ה המשנה (100 ע"א), הנ"ל ברכות מ"ו א' (160 ע"א), כפו"פ פי"ד, עמ' שנ"ז, אבודרהם סדר ר"ח (קרוב לתחילתו), ד"ו שכ"ו, ע"א ע"א, שם פי' ההגדה ד"ה לפיכך אנחנו חייבין, מביאים את התוספתא כאן, כדי להוכיח שבליל פסח מברכין על ההלל, נגד שיטת הגאונים, עיין אוה"ג פסחים, עמ' 124 ואילך, ובברכי יוסף או"ח סי' תפ"ז ס"ק ז', ובשיורי ברכה שם. ובירושלמי פ"ד ה"ה, נ"ד ע"ג, מביא את התוספתא כלשונה כאן. ועיין להלן. ובבבלי תענית כ"ח ב', ערכין י' א': דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום בשנה וכו', ולא נזכר שם "לילה אחד" בשום כת"י, עיין במס' תענית הוצ' מלטר, עמ' 133. ואינו גם בה"ג ה' לולב, ד"ו ל"ד ע"ד, ובהלכות פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' ל"ו, ובסדר רב עמרם ח"א, ל"ו ע"א, השלם ח"ב, פ"ב ע"ב, וברוב הראשונים. ברם בשאילתות וישלח סי' כ"ו: דאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק שמנה עשר יום ולילה אחת יחיד גומר בהן את ההלל וכו', לילה אחת של יום טוב הראשון של פסח. וכן בס' יריאים סי' קכ"ה, והשלם סי' רס"ב, ק"כ ע"א: דאמרינן בערכין אמר ר"י וכו' י"ח ימים ולילה אחד יחיד גומר בהן (בשלם: ולילה אחד גומרין בהן, עיין להלן) את ההלל וכו' ולילה הראשון של פסח. וכן בה"ג ד"ב, עמ' 83, ועמ' 173: דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים ולילה אחד⁷ יחיד גומר בהן וכו'. וכ"ה בשבה"ל השלם סי' קע"ד, ס"ט ע"ב, וסי' קפ"ח, ע"ג ע"ב. ואעפ"י שבה"ג ושבה"ל אינו מסיים בסוף, וליל הראשון של פסח, אבל מן הרישא כבר ברור שהכוונה לליל פסח. וכן בתשה"ג שבגנזי קדם של לוין ח"ה, עמ' 51: ואמ' כי הוקש שמונה עשר יום ולילה אחד וכו', כך אתה חייב לברך בלילה וכו', והגאון משיב: וליכא בשמעתא לילה. וכנראה שכן היתה הגירסא ("ולילה") בתלמוד הקדום של בעל השאילתות, ומשם הוא במס' סופרים פ"כ ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 384, והביאוה כמה מן הראשונים הנ"ל (ועיין גם בציונים של היגר), משום שבתלמוד היתה לפניהם הגירסא כלפנינו.

footnotes: ⁶ פיסקא קצרה ממשנתנו, והשמיטוה הסופרים כאן בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"א, ריש עמ' 6, ח"ב, עמ' 552, שו' 16–17, שם, עמ' 653, ועוד. ⁷ בהקדמת בה"ג ד"ו מנה בתוך מצות עשין מן התורה: וימים שמונה עשר ולילה אחד לגמור בהן את ההלל. וכע"ז בד"ב, עמ' 14. וכתב עליו הרמב"ן (בלקוטות סוף פסחים שהזכרנו בפנים): תפס לו הלשון בזה שבמס' סופרים.

7. **קורין בהן את ההלל.**וכן הוא ברמב"ן ובמאירי פסחים הנ"ל. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בכי"ע ובכי"ל: גומרין בהן וכו', וכ"ה בר"ח הנ"ל. וודאי גמור הוא בעיני שהוא תיקון סופרים ע"פ הבבלי (עיין להלן). ובא"י לא ידעו כלל על חצי הלל, וכדברי התוספתא בפסחים פ"י סה"ח, שו' 18–19: ההלל אין פוחתין ממנו וכו', עיין מש"ש. ובבבלי תענית וערכין ומס' סופרים פ"כ הנ"ל: יחיד גומר בו את ההלל. וזו היא הגירסא של רוב הנוסחאות ורוב רובן של הראשונים. ובכי"מ של מס' תענית חסרה המלה "יחיד", וכן מעיר רבינו תם בספר הישר סי' תמ"א, ד' וויען, מ"ג ע"א: אומר אני דל"ג הכא יחיד [וכן הוא?] בעירוכין בכל הספרים, ועיין לעיל גירסת ס' יריאים השלם. אבל בה"ג ובהלכות פסוקות הנ"ל גרסו "יחיד" אלא שפירשו: לאו יחיד ממש קאמרינן להו, אלא כל היכא דלא כניפין כולהון ישראל יחיד קארי להלן וכו', כמו שהעירו הראשונים הנ"ל. ועיין אוה"ג תענית, עמ' 39 ואילך. וכן וודאי גמור הוא שבבבלי ובמס' סופרים הגירסא היא "גומר", ובכי"מ השני בתענית: קורא, ותוקן בגליון "גומר", ואין לגירסא בודדת זו ("קורא") שום סמך, לא בכי"י, ולא בראשונים. וכתב ר"ת בס' הישר הנ"ל⁸ שאף "גומרין" פירושו קורין, "אבל האחרונים חלקו בלשון לקרות ולגמור, להבחין להדיוטות בין ימים שהיחיד גומר ליחיד שאין גומר".⁹ ובאבודרהם הנ"ל מעתיק גם בשם הירושלמי והתוספתא "גומרין", ולא דייק שם בלשון, משום שעיקר עיסקו הוא במלים "לילה אחד". ובלקוטות הרמב"ן פסחים הנ"ל: ואע"ג דהכא (כלומר, בתוספתא, בניגוד לבבלי ולמס' סופרים) קתני קורין, מ"מ משוה קרייתן של ימים הללו (כלומר, שבכולם קריית ההלל שוה).

footnotes: ⁸ והובא בתוספות כאן מ"ד ב' ד"ה כאן, בתוספות ר' יהודה ברכות י"ד א' ד"ה ימים, ועוד, עיין בהערות למחז"ו, עמ' 192, הע' י'. ועיין בשבה"ל השלם סי' קע"ד, ס"ט ב', בכ"י ב', לפי הערת בובר שם. ⁹ תוספות ר' יהודה הנ"ל.

7-8. **ויום טוב הראשון של פסח ולילו.**וכ"ה בד ובכי"ל, וכ"ה בר"ח, רמב"ן ומאירי פסחים הנ"ל. ועיין להלן גי' כי"ע.

8. **ויום טוב של עצרת.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכ"ה בשם התוספתא בראשונים הנ"ל. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. אבל בכי"ע: יום טוב הראשון של פסח ולילי יום טוב של עצרת (ונתן הסופר נקודות משני צדי המלה "עצרת", לשם מחיקה) פסח ויום טוב הראשון של עצרת, וניקד את שש המלים האחרונות. והנה כלל גדול הוא בידינו שהניקוד של הסופרים מראה שיש כאן "תיקון". וקרוב לוודאי בעיני שעיקר הגירסא שם היתה: יום טוב הראשון של פסח ולילו (כמו שהוא לפנינו, עיין מ"ש לעיל. וכ"ה בירושלמי בשינוי סדר), ויום טוב של עצרת. והסופר מחק את המלה "עצרת" בטעות, והוסיף מה שהוסיף ע"פ הבבלי (עיין להלן), וניקד את המלים, והשאיר לנו רמז שהוסיף אותן. ובבבלי תענית וערכין הנ"ל: ויום טוב הראשון של עצרת. וכ"ה בארבעה כת"י של תענית (עיין בהוצ' מלטר, עמ' 133) ובכי"מ בערכין, ובסדר רב עמרם ח"א, ל"ו ע"א, השלם ח"ב, ס"ב ע"ב, בה"ג ד"ב, עמ' 83, ועמ' 173, וריצ"ג ריש ה' לולב. וכן מעתיקים בשם מסכת ערכין בעיטור ה' הלל, צ"ד ע"ב, בס' יריאים ד"ו סי' קכ"ה,¹⁰ במנהיג ה' מגילה סי' כ"ח, מ"ג ע"ב, במחז"ו סי' רכ"ו, עמ' 193, ובשבה"ל סי' מ"ח, ד"ו כ"ב ע"ג.¹¹ ונוסחא זאת היתה גם לפני הסופר של כי"ע, עיין מ"ש לעיל. וקשה מאד בעיני לשבש כל כך הרבה נוסחאות כי"י וגאונים וראשונים. והרי מסתבר ששאר הקדמונים השמיטו את המלה "הראשון" מפני שהיא אינה מובנת, כשם שהקיפוה גם בהוצאות שלנו בבבלי. ושמא הכוונה להוציא יום טבוח שלאחרי עצרת שאין אומרים בו הלל, עיין חגיגה י"ז ב', ובשיח יצחק ובטורי אבן שם. והגירסא הנכונה אף בחגיגה היא בדפוסים: ויום טוב הראשון של עצרת, ובכי"מ שם השמיטוה (עיין דק"ס) מפני שלא הבינו אותה. וצ"ע.

footnotes: ¹⁰ ביריאים השלם סי' רס"ב, ק"כ ע"א, כבר חסרה המלה "הראשון". ¹¹ בשבה"ל השלם סי' קע"ד, ס"ט ע"ב, נשמטה שורה, עיי"ש הע' ג'. אבל להלן שם סי' קפ"ח, ע"ג ע"ב, חסרה המלה "הראשון".

8-9. **למה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"ט: ניסוך המים כיצד וכו' הגיעו לשער המים וכו'. ומסמיכה התוספתא לכאן את משנת שקלים פ"ו מ"ג ומדות ספ"ב.

9-10. **בו מים מפכין.**במשניות הנ"ל: ר' אליעזר בן יעקב אומר בו המים מפכין ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית, ורומז ליחזקאל מ"ז, א'. ומכאן ואילך מפרשת הברייתא חלק גדול מפרק יחזקאל הנ"ל.

10. **מלמד שמפכפכין ויוצאין כמי הפך הזה ועתידין להיות וכו'.**ומפרשת הברייתא מים מפכים (יחזקאל מ"ז, ב') מלשון פך, שהם מפכפכים, כלומר, מקלחין קילוח דק כמפי הפך. וברד"ק יחזקאל רפמ"ז: ובתוספת' דסוכה ר' אליעזר אומ' מי' מפכי', מסכסכין (צ"ל: מפכפכין) ועולין כמו פי הפך, ועתידין להיות יוצאין מתחת יד מפתן הבית. ובירושלמי שקלים פ"ו ה"ב, נ' ע"א: תני בית קודש הקדשים עד הפרוכת כקרני סיליי וכיליי וכו', מן העזרות ועד מפתן הבית כחוט של ערב. מיכן והילך כמפי הפך. ובבבלי יומא ע"ז סע"ב: אמר ר' פנחס וכו' מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים וכו' כיון שהגיע אל פתח העזרה נעשה כפי פך קטן, והיינו דתנן ראב"י אומר מים מפכין עתידין וכו'. ובפרקי דר"א פנ"א, הוצ' הרד"ל, קכ"ה סע"א: ר' פנחס אומר מי הבאר עתידין לעלות מתחת מפתן הבית ונובעין ומפכין (כ"ה בילקוט סוף יחזקאל. ולפנינו: ומפרין) ויוצאין, ונעשין לי"ב נחלים, כנגד י"ב שבטים וכו'. וברור שלפי אגדה זו המים היוצאים מתחת מפתן הבית היא הבאר שמימיה נעשו י"ב נחלים (עיין להלן, שו' 39), ושכן יהא אף לעתיד לבוא.¹² עיין מ"ש על באר זו להלן, שו' 36, ד"ה ולא נתבאר.

footnotes: ¹² כמפורש בילמדנו שהובא בילקוט יהושע רמז ט"ו וזכריה רמז תקע"ט, כמו שהעיר הרד"ל במקומו.

12-13. **מי אפסים מלמד שאד' עוב' במים עד קרסוליו.**ובס' השרשים להרד"ק ערך אפס: מי אפסים. מי כליון שאין בהם אלא מעט (עיין בתרגום השבעים במקומו). ורבי יונה פירשו (ס' השרשים שלו, ערך אפס) מי פסים, והאלף נוספת, פירוש מי כפים וכו', כי המים לא היו מכסים כי אם כפות רגליו. ורבותינו פירשוהו שאדם עובר בהם עד קרסוליו. והכוונה לתוספתא כאן. ועיין בפירושו ליחזקאל שם. ובירושלמי הנ"ל: מי אפסים. עד קרסול[י]ה. ובבבלי יומא ע"ז ב': מי אפסים, מכאן שמותר לעבור (כלומר, ואין לחשוש לסכנה) עד אפסיים. והמתרגמים היונים הקדמונים (עקילס, סומכוס ועוד, עיין בהיקספלה במקומו) תרגמו אפסים: ἀστράγαλοι, קרסוליים, כמו שהוא גם במיוחס ליונתן, ובהכרח שכולם פירשו אפסים מלשון פס (עיין לעיל). ובמשנת אהלות פ"א מ"ח סדר הרגל הוא (ממטה למעלה): פיסת הרגל,¹³ קרסול, שוק. ולפ"ז עד אפסים פירושו, עד הקרסול, ולא עד בכלל. ובפרקי דר"א הנ"ל: כלפי הדרום לעבור בהם עד השוקים. ופירש הרד"ל שם שהכוונה לתחילת השוק (ולא עד בכלל), לסוף הקרסולים. ולא הרווחנו כלום בפשרה זו, שהרי פיסת הרגל אינה כוללת את הקרסול. ולא עוד אלא שלהלן בפרקי דר"א שם: כלפי המזרח לעבור בהם עד צואר, שנאמר וכו' מי אפסים, שהצואר אפס (כלומר, קצה) לגוף, ועיין בהערה מ"א שם. וכנראה שהגירסא שם משובשת.

footnotes: ¹³ בס' השרשים לר"י ן' ג'נח ערך אפס הביא מדברי רז"ל שהזכירו פס היד, ולא הביא ממשנת אהלות כאן, שנזכר שם בפירוש פיסת הרגל. ואפשר שלפניו היתה הגירסא במשנה: פרסת הרגל, עיין במהדורת ר"א גולדברג, עמ' 9, ובהערות שם, עמ' 11. וכן מוכח בפיוטי יניי, עמ' ק"ל. אבל אין הגירסא במשנתנו נוגעת לעצם העניין, ורבותינו פירשו פס הרגל כמו פס היד, והיא פרסת הרגל. ועיין מכילתא ויסע פ"ג, עמ' 166, ואינו עניין לכאן, עיין בשנו"ס שם, ובמכילתא דרשב"י, עמ' 110, ובשנו"ס שם.

13-14. **מים ברכים מלמד שאדם עובר וכו'.**בבבלי הנ"ל בכל מקום כאן: מכאן שמותר לעבור וכו', כלומר, ואין בו משום סכנה.

15. **שמתברכין והולכין.**שהרי הם הולכים ומתרבים ברוחב ובעומק.

17. **אבל יעברנו בסחוי. ת"ל כי גאו המים מי שחו.**בפירוש הרש"ס לשקלים, מ"ז ע"ב: בתוספתא דסוכה נחל אשר לא אוכל וכו', אבל יעברנו באיחוי (צ"ל: בשיחוי), פירוש שיוכל לשוט בהן, כמו כאשר יפרש השוחה לשחות (ישעי' כ"ה, י"א). ת"ל כי גאו המים מי שחו מלשוט. וכנראה שהמלה "מלשוט" היתה לפניו בבבא זו, ולא להלן בעניין ספינה קטנה. ובירושלמי הנ"ל: מהו מי שחו, מלשוט וכו'. וכע"ז בבבלי יומא הנ"ל.

18-19. **יעברנו בספינה קטנה ת"ל כי גאו המים מי סחו. מלהשיט.**כלומר, מלהשיט את הספינה שמניעים אותה במשוטות. ובפירוש הרש"ס הנ"ל: אבל יעברנו בספינה קטנה ת"ל כי גאו המים מי שחו (ולא היתה לפניו כאן המלה "מלהשיט", עיין מ"ש לעיל בסמוך). פירוש מריבויא דריש, דספינה קטנה הולכת בלא וילון, והליכתה היא בשיטה שקורין רימוש (remus, משוט בלשון רומי), כאדם ששח בידיו, וכתב מי שחו סתם, כל דבר השוחה. ובבבלי חסרה בבא זו, עיין מ"ש להלן בסמוך.

19-20. **יכול לא יעברנו בספינה קטנה, אבל יעבירנו בספינה גדולה וכו'.**וכ"ה בפירוש הרש"ס הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: יכול יעברנו בבורני קטנה וכו'. ובורני היא ספינה קלה,¹⁴ שעיקר המנוע שלה הן המשוטות. אבל, כנראה, שהיה לה גם וילון אחד באמצע. והיא ספינה גדולה של התוספתא.

footnotes: ¹⁴ בירושלמי שנביא להלן בפנים: ליברנין, liburna ,λίβυρνον, עיין במלונו של קרויס למלים שאולות וכו', עמ' 302, ערך לבירני, ובהוספות ר"ע לעף שם. ועיין במלונו של Daremberg et Saglio לעתיקות יון ורומי ערך liburna. ובספרות של המאה הרביעית כבר מופיעה ליבורני גדולה, עיי"ש.

20. **בל תלך בו אני שיט.**ומפרש ברש"ס הנ"ל: ואני ספינה קטנה היא, וכנראה שצ"ל: ואני, בורני קטנה וכו' (או: ספינה גדולה).

20-21. **יכול לא יעברנו בספינה גדולה וכו'.**ילקוט המכירי זכריה, עמ' 141, בשם תוספתא דסוכה, פי' הרש"ס הנ"ל.

21. **אבל יעברנו בבורני גדולה וכו'.**וכ"ה במכירי (ושם בטעות: בבורכי) ובבבלי הנ"ל. ובפי' הרש"ס הנ"ל: אבל יעברנו בספינה בבורני גדולה וכו', ובורני גדולה מספינה, כדאיתא בפרק האומנין (ב"מ פ' ב'), דספינה סתם שלשים כור ובורני תשעים כור. ובירושלמי הנ"ל: אפילו ליברנין גדולה אינה יכולה לעבור בה וכו', עיין לעיל, הערה 14.

22-23. **יכול יתערבו במי מעיינות אחרות וכו'.**בד: יכול יתערבו בם מעיינות וכו'. ובמכירי הנ"ל בטעות: יכול נתערבו מעיינות אחרים ת"ל ביום ההוא וכו'. ובפירוש הרד"ק לזכריה י"ג, א': ואמרו יכול שיתערבו בהן מעינות אחרות, ת"ל יהיה מקור נפתח לבית דוד, מקור אחד הוא לחטאת ולנדה. וכיוון לתוספתא כאן. ובירושלמי שקלים פ"ו הנ"ל: ביום ההוא יהיה מקור נפתח וכו', ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן מבית דוד ועד יושבי ירושלם כשירים לנדה ולחטאת, מיכן והילך מי תערובות הם כשירים לנדה (כלומר, שאינה טעונה טבילה במים חיים) ופסולים למי חטאת וכו', עיי"ש. ועיין בבבלי יומא ע"ח א'. ומעיינות אחרים כאן הן לאו דווקא, אלא מים פסולים לחטאת, או שהברייתא היא כר' יהודה. עיין במשנת פרה פ"ח מ"י.

24-25. **לאן הולכין לים הגדול, לימה של טבריה ולימה של סדום וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ולאין הולכין וכו'. ובכי"ל: אין הולכין וכו'. וכן בקטעים ממגילת סתרים לר"ן גאון (גנזי קדם של לוין, ח"ו, עמ' 24): ותניא בתוספת סוכה אין (כגי' כי"ל) הולכין, לים הגדול ולימה של טבריה ולימה של סדום וכו'. ובילקוט יחזקאל רמז שפ"א (בד' שלונקי ובד"ו): תוספת' דסוטה (צ"ל: דסוכה) ולאן הולכין לים הגדול וכו'. וברש"י יחזקאל מ"ז, ח': שנו רבותינו בתוספתא של סוכה להיכן יוצאין לימה של טבריא ולימה של סדום ולים הגדול וכו'. ובירושלמי שקלים הנ"ל נמנו ארבעה ימים, עיין מ"ש להלן.

25. **לרפות את מימן.**וכ"ה בד, בכי"ל ובמגס"ת הנ"ל (לפי התיקונים שם, עמ' 81). וכן ברש"י הנ"ל: לרפאות את מימיהם המלוחים וכו'. אבל בכי"ע וילקוט הנ"ל: מימיו. ולפ"ז הכוונה לימה של סדום גרידא, שאין דגה יכולה לחיות בו. אבל מן ההמשך להלן, וכן בירושלמי הנ"ל אמרו מפורש: ניחא ימא רבא, ימא דמילחא בשביל למתקן (כגי' שרי"ר, עמ' 135, שו' 13), ימה דטיבריא, ימא דסמכו? לרבות דגתם. הרי לך שהירושלמי פירש לרפאות את מי כל הימים, ים הגדול וים המלח למתק את מימיהם המלוחים, וימה של טביריה וימה של סומכי (עיין להלן) למתק את מימיהם ביותר, לרבות את דגתם. ולהלן נראה שמים הללו הם מי הבאר שהלכה עמהם במדבר, ועיין ספרי במדבר פי' צ"ה, עמ' 95, ופרקי דר"א פנ"א, ולהלן, שו' 48–49 ד"ה ומביאין ומש"ש.

28-30. **אל הגלילה הקדמונה זה ימה של סדום. וירדו אל הערבה. זה ימה של טבריה. ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים זה הים הגדול.**בירושלמי הנ"ל: אל הגלילה הקדמונה. זה ים של סמכו.¹⁵ וירדו על הערבה. זה ים של טיבריא. ובאו הימה. זה ים המלח. אל הימה המוצאים. זה הים הגדול. ובפי' הרש"ס שקלים, מ"ח ע"א: דים של סיבכי לצד מזרח עומד. ובתוספתא גרסינן ימה של סדום. ובכפו"פ פ"ז, עמ' קל"ב, מעתיק בשם תוספתא מסכת סוכה פרק ג' כגירסא שלנו (בערך), ומוסיף: וכן הוא מסכת שקלים. ועיין ברש"י יחזקאל מ"ז, ח' הנ"ל וברד"ק שם. ועיין בהערות הרד"ל לפרקי דר"א הנ"ל, קכ"ה ע"ד, הערה מ"ה. ואין להגיה בתוספתא נגד כל כתה"י וראשונים.

footnotes: ¹⁵ עיין להלן ב"ק פ"ח הי"ח, בכורות פ"ז ה"ד ובמקבילות, ירושלמי כלאים פ"ט ה"ד, ל"ג ע"ג (במקבילה בכתובות פי"ב), בבלי ב"ב ע"ד ב', ועוד. והוא לצפונה של ים טבריא, ומימיו יוצאים לו, עיין בתוספתא בכורות הנ"ל.

30. **ואומ' והיה כל נפש חיה וכו'.**וכ"ה במגלס"ת הנ"ל (לפי התיקונים שם, עמ' 81. ולא ידעתי למה הוסיף שם המו"ל סימן קריאה).

35. **מלמד שכל מימי בראשית וכו'.**מגלס"ת לרבינו נסים הנ"ל. והכוונה לסוף הפסוק (כמפורש בכי"ע ובכי"ל): כל עץ מאכל לא יבול עלהו, ולא יתם פריו, לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיו פריו למאכל ועלהו לתרופה. ועיין ירושלמי הנ"ל, ומ"ש להלן, שו' 48–49, ד"ה ומביאין.

36. **וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל וכו'.**וכן באגור לר"ש ג'מע¹⁶ ערך אסקפיא בשם תוס' [סוכה] פ"ג. ובילקוט ת"ת כת"י במדבר כ"א, י"ז, ודברים ב', ח': הבאר שהיתה עם ישראל וכו'. ולא נתבאר כאן לאיזו באר כיוונו. ומסתבר שהכוונה לבאר שמימיה עתידין לצאת מתחת מפתן הבית הנ"ל, והיא הבאר שנבראה בע"ש בין השמשות. ובפרקי דר"א פל"ה:¹⁷ ר' עקיבה אומר כל מקום שהיו אבותינו הולכים היתה הבאר מהלכת לפניהם. אברהם חפר בארץ שלשה פעמים ומצא אותה לפניו וכו', ויצחק חפר בארץ ארבעה פעמים ומצא אותה לפניו וכו', וכתיב בירושלים והיה ביום ההוא וכו', היא הבאר שעתידה לעלות בירושלם ולהשקות וכו', יעקב בצאתו מבית אביו, והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע עד הר המוריה וכו'. ועיין גם בב"ר פ"ע, ח', עמ' 805 ואילך. וברור שהיתה מסורת אגדה שהיא הבאר שנבראה בין השמשות,¹⁸ היא באר של האבות¹⁹ היא באר של הגר,²⁰ היא הבאר שבמרה, הוא הצור שברפידים, הוא הסלע שבקדש (עיין מ"ש להלן, שו' 37–38, ד"ה עולה עמהן), היא בארה של מרים שנתגלתה גם בזכותה,²¹ היא הבאר שמימיה עתידים להיות יוצאין מתחת מפתן הבית. ובאר זו היתה מתהלכת עמהם במדבר כל ארבעים שנה,²² אלא שלפעמים היתה נעלמת וחוזרת ומתגלית. ועיין במדרש שהביא בילקוט פקודי רמז תכ"ו ומ"ש רמא"ש בברייתא דמלאכת המשכן, עמ' 97. ופשיטא שאין כל המדרשות שווים, כרגיל באגדה.

footnotes: ¹⁶ בסה"י לכבוד גריץ, עמ' 29. ¹⁷ לפי הגירסא הנכונה שבמה"ג בראשית כ"ו, י"ט, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תנ"ג. ועיין בנוסח שפרסם ר"מ היגר במאסף חורב ח"י (אלול תש"ח), עמ' 205, ¹⁸ אבות פ"ה מ"ו, ספרי דברים פי' שנ"ה, עמ' 418, ובמקבילות שצוינו ע"י הר"א פינקלשטין שם. והיא שנתגלתה להגר, כמפורש בפרקי דר"א פ"ל: ושם נפתחה להם הבאר שנברא בין השמשות, וברש"י פסחים נ"ד א': באר. בארה של מרים, והיא היא, עיין בילמדנו שהביא בילקוט חקת ריש רמז תשס"ד. ¹⁹ בת"י במדבר כ"א, י"ח (הוצ' גינזבורגר, עמ' 268): בירא דחפרו יתה אבהת עלמא, אברהם יצחק ויעקב רברבניא. ועיין בתרגום ירושלמי שם. ועיין במ"ד פי"ט, כ"ו, תנחומא חקת סי' כ"א, הוצ' בובר סי' כ"ח. אבל בילקוט שם רמז תשס"ד: באר חפרוה שרים, ואיזה זה אברהם, כשאמר לו אבימלך וכו'. ועיין מ"ש לעיל בפנים בשם פדקי דר"א פל"ה. ²⁰ עיין לעיל הע' 18. ²¹ עיין להלן סוטה פי"א ה"י, מכילתא ויסע ספ"ה, עמ' 173, ובהערות הרח"ש הורוביץ (וצ"ל שם: ספרי דברים פי' ש"ה), בבבלי תענית ט' א' ובציוני מלטר שם, עמ' 30. ²² וכנראה שאמרו שהיא גם הבאר שמצאו באילים: ושם שתים עשרה עינות מים (שמות ט"ו, כ"ז). ועיין מכילתא ויסע פ"א, סוף עמ' 158 ואילך, מכילתא דרשב"י, עמ' 105. והשוה הלשון של הילמדנו ופרקי דר"א שצוינו לעיל, שו' 10, סד"ה מלמד.

36-37. **דומה לסלע מלא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה.**וכע"ז באגור הנ"ל. ובילקוט ת"ת כ"י במדבר ודברים הנ"ל: דומה לסלע מפכפכת היתה ועולה כמו פי הנוד הזה וכו'. ובבבלי שבת ל"ה א' (ובמקבילות שנציין להלן): ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים. ופירש"י: כמין כברה סלע עגול ועשוי ככברה. ופירש ע"פ התוספתא כאן. ובמדרש במ"ר פ"א, ב': והיאך היתה הבאר עשויה סלע כמין כוורת היתה מתגלגלת ובאה עמהם וכו'. אבל בכי"א שם: עשויה כמין כברה וכו'. ועיין רש"י פסחים נ"ד א' ד"ה באר. ובתנחומא הוצ' בובר במדבר סי' ב': עשויה כמין סלע וכו'. ובכי"י שם: כמין סלע כמין כברה וכו', עיין בהערה כ"א שם. ובתנחומא שנדפס מכבר שם סי' ב' משובש. ובב"ר פ"ע, ח', עמ' 806: והאבן גדולה על פי הבאר (בראשית כ"ט, ב'), אמר ר' חנינא כמלוא פי כברה קטנה היתה בה. ועיין ירושלמי כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ג, כתובות פי"ב ה"ג, ל"ה ע"ב, ב"ר פ"ה, ז', עמ' 36, וי"ר פכ"ב, ד', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תקי"א, שה"ש רבה פ"ה סוף סי' ח', מדרש תהלים פכ"ד, ו'. ובמ"ר פי"ט, כ"ו: כמלא תנור, וכ"ה בתנחומא שם חקת סי' כ"א. ובמ"ר הנ"ל בכי"א: כמלוא פי תנור, וכ"ה בתנחומא בובר חקת סי' נ', והיא ט"ס ע"פ משנת תענית פ"ג מ"ו. והנכון כלפנינו שהיתה הבאר בולטת כמין סלע עגול ובו נקבים קטנים כפי הפך ומהם המים נמשכים, כמו שמצוייר בבית הכנסת של דורא אוורופוס שצוירו בסמוך לשנת 248 לספירה הרגילה.

37-38. **עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות.**כמו שרמז הכתוב שמביא להלן: ומבמות הגיא. ועיין בת"י במדבר כ"א, י"ט-כ'. והמיוחס לפילון²³ (פי"א, י"ד, הוצ' קיש, עמ' 145) מספר: ושם (כלומר, במרה) צוהו הרבה [מצות],²⁴ ויורהו עץ החיים,²⁵ ויכרות ממנו ויקח וישם במרה, וימתקו מי מרה, ותלך אחריהם (ה')²⁶ [הבאר] במדבר ארבעים שנה, עולה עמהן להר ויורדת [עמהן] למישור. והואיל ומחבר יהודי זה חי סמוך לחורבן הבית (עיין במבואו של קיש, עמ' 17), הרי ברור שיש לפנינו אגדה יהודית קדומה שלפיה היא בארה של מרה היא בארה של מרים, והיא הבאר שנבראה בע"ש בין השמשות (עיין מ"ש לעיל, שו' 36, ד"ה ולא נתבאר), "ומרים נהיו לפי שעה ונמתקו" (מכילתא ויסע פ"א, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 156) בזכותה של מרים, עיין לעיל שם במקרא, וכמפורש בתנחומא במדבר ב' (ובמקבילות): והבאר בזכות מרים, שאמרה שירה על המים, עיי"ש בהערת בובר, עמ' 3, הערה י"ז. והוא הצור של רפידים,²⁷ הוא הסלע של קדש, ועיין בפי' רבינו בחיי בשלח י"ז, ו', צ' רע"א. והיא שעתידה לצאת מתחת מפתן הבית. וע"פ אגדה זו ציירו בבית הכנסת של דורא אוורופוס הנ"ל (לעיל, שו' 36–37, סד"ה דומה), וצרפו את השלכת העץ עם פלוג המים לי"ב נחלים שלהלן בסמוך, עיי"ש. וכן ציירו הנוצרים הקדמונים, עיין בספרו של סוקניק בית הכנסת של דורא אברופוס וציוריו, עמ' ק' ואילך, שם עמ' קפ"ח, הערה 36. והיא אגדה יהודית עתיקה שצרפה את שניהם יחד, כפי שמוכח מספרו של המיוחס לפילון הנ"ל.

footnotes: ²³ וציין לו הר"ל גינצבורג באגדות ח"ו, עמ' 15, והוא משער שיש שם הוספת סופר שבלבל באר מרה בבארה של מרים, ואין הדבר כן, כפי שאנו רואים מן המקורות שהבאנו. ²⁴ עיין בסדר עולם רבה פ"ה, הוצ' רטנר, י"ב ע"ב, ובהערות שם. ²⁵ עיין באגדות היהודים הנ"ל, עמ' 14, הע' 82. ²⁶ המלה Dominus חסרה בהוצאה ראשונה של סיכרדוס. ולפניו היו שני כת"י (ואחד מהם עתיק מאד), ממשפחות שונות (שלא כדברי סיכרדוס עצמו), עיין במבואו של קיש, עמ' 39. ומסתבר שמלה זו נוספה ע"י סופרים שלא הבינו את העניין, והכוונה היא ל־aqua, או ל־puteus, לבאר, כפי שמוכח לעיל שם ספ"י, הוצ' קיש, עמ' 142. ולא עוד אלא שקשה להניח שהיו אומרים על ה' שהלך אחריהם (Sequebatur) ולא לפניהם. ואף שיש שאמרו אף על הבאר שהלכה לפניהם (עיין מ"ש לעיל בפנים), הרי אין כל המדרשות שוים, ולדעת מסורת אגדה אחרת הענן והדגלים הם שהלכו בראש, והבאר הלכה אחרי המחנה, כמפורש שם ספ"י, עמ' 142, הנ"ל. ²⁷ עיין בדב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 24, במ"ר י"ט, כ"ה, תנחומא חקת סי' כ', הוצ' בובר סי' מ"ז.

39. **כנגד פתחו של אהל מועד.**וכ"ה באגור הנ"ל. ובילקוט ת"ת במדבר הנ"ל: כנגד פתח האהל. ובמדרש שבילקוט פקודי סי' תכ"ו הנ"ל: הבאר היתה בפתח החצר סמוכה לאהלו של משה והיא היתה מודיעה לכל המחנות היאך יחנו. ולפי אגדה זו היתה הבאר הולכת לפניהם (ולא לאחריהם), עיין בפרקי דר"א שהבאנו לעיל שו' 36, ד"ה ולא נתבאר. ועיין בספרי שהביא במכירי מיכה, עמ' 42, ובמדרש במ"ר פ"א, ב', ובמקבילות שבתנחומא שם. ובציור שבביהכ"נ הנ"ל (לעיל שו' 36–37, סד"ה דומה), הבאר היא מול פתח אהל מועד.

41. **והן מבעבעין ועולין כעמוד למעלה.**אגור הנ"ל. ועיין בציור הנ"ל. ובילקוט ת"ת הנ"ל: והמים מתגברים ועולים למעלה וכו'.

41-42. **וכל אחד ואחד מושך במקלו, איש לשבטו ואיש למשפחתו.**להלן סוטה פ"ד ה"ב: ונתן לבניו באר במדבר שהיתה שופעת בכל מחנה ישראל. ובב"ר פ"ע, ח', עמ' 805: כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים (בראשית כ"ט, ב') שמשם היה כל אחד ואחד מושך לדגלו, ולשבטו ולמשפחתו. ועיין במדרש במ"ר פי"ט, כ"ו, תנחומא חקת סי' כ"א, בובר סי' מ"ח, בברייתא דמ"ט מדות שהביא רש"י בתלים ע"ח, ט"ז, ובמדרש שבילקוט פקודי סי' תכ"ו הנ"ל, ובמדרשות בריש במדבר הנ"ל. ובמדרש שה"ש, הוצ' גרינהוט, ל"ו ע"ב (מן הילקוט): שהיתה הבאר מתגברת והולכת מאהל לאהל, ולא היה אחד מצטער לילך למלאות ממקום אחר. ובערוך ערך דכסמן: בילמדנו קח את המטה (במדבר כ', ח'), על מי מנוחות ינהלני (תהלים כ"ג, ב') שהיה הבאר נעשית לכל אהל ואהל דכסומיני,²⁸ לא היה אחד מהן מצטער לילך למלאות ממקום אחר. וכן בת"י במדבר פכ"א, י"ט: ומשקיא יתהון כל חד וחד בתרע משכניה. ועיין בציור של ביה"כ הנ"ל (לעיל, שו' 36–37, סד"ה דומה).

footnotes: ²⁸ δεξαμένη, מקוה מים, כפירושו של ר"ב מוספיא.

45-46. **הן יושבין באיספקאות ובאין זה אצל זה וכו'.**באגור לר"ש ג"מע הנ"ל: ואין (צ"ל: והן) יושבין באיספקיות ובאין וכו'. ובילקוט ת"ת כת"י במדבר הנ"ל: וישראל יושבין באיספקאות: פי' ספינות: ובאין זה אצל זה וכו'. ואיספקאות הוא מיטתיסיס עממי במקום איסקפאות (σκάφαι, ספינות קטנות, כפירוש המלונות). ובמדרש במ"ר פי"ט כ"ו, תנחומא חקת סי' כ"א, בובר סי' מ"ח: אשה שהיתה צריכה לילך אצל חבירתה היתה הולכת מדגל לדגל בספינה, שנ' הלכו בציות נהר. ועיין במדרש שבילקוט פקודי סי' תכ"ו הנ"ל.

47. **העולה דרך ימין עולה דרך ימין, והעולה דרך שמאל עולה דרך שמאל.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע ובילקוט ת"ת הנ"ל: העולה דרך ימין יורד דרך ימין, העולה (מלה זו חסרה בילקוט ת"ת) דרך שמאל יורד דרך שמאל והכוונה אחת, שלא היו צריכים לשוט נגד הזרם, והעולה דרך ימין (עם הזרם שהיה מפכה) אינו צריך לחזור לאחוריו, אלא הולך ועולה עם הזרם, וסובב עד שבא לאהלו מן הצד שכנגד. וכן הפירוש בכי"ע ובילקוט ת"ת, וקורא לחזרה "יורד".

48-49. **ומביאין משם כל חמדת העולם וכו'.**עיין ילמדנו שהביא בערוך ערך גף (עה"ש, של"ו סע"ב), מדרש שה"ש, הוצ' גרינהוט, ל"ז סע"א, במ"ר פי"ט, כ"ו, תנחומא חוקת סי' כ"א, בובר סי' מ"ח, שהש"ר פ"ד, י"ג, ג'. ובילקוט פקודי רמז תכ"ו: ולא תאמר שמא בטילות²⁹ המים, אלא מגדלין (כ"ה בד"ש ובד"ו) להן כל מיני מעדני[ן] מעין העולם הבא. ופירש רמא"ש בברייתא דמלאכת המשכן, עמ' 97: וקרי למים שאינן מגדלין זרעים מעיינות בטילות. ופירושו נכון, וכן בירושלמי שבועות פ"ד ה"ו, ל"ה ע"ד: אם היו נטיעותיו בטילות, ופירושו שאין עושין פירות. וכן מעות בטילות במשנת ב"מ פ"ה מ"י. ועיין פסיקתא דר"כ בשלח, צ"ב ע"ב, ובהערה רי"ז שם, שה"ש רבה פ"ד, י"ד, דב"ר פ"ז, י"א, מדרש תלים פכ"ג, ד', הוצ' בובר, עמ' 200.

footnotes: ²⁹ כ"ה בד' שלוניקי, ובד"ו בטעות: בסילות. ואח"כ שיבשו יותר.

50. **שני ספלים של כסף היו בראשו של מזבח וכו'.**משנתנו פ"ד מ"ט. ועיין להלן מנחות פי"ב ה"י, ספרי שלח פי' ק"ז, עמ' 110, בבלי זבחים צ"א ב'. ועיין בתוספות כאן מ"ח א' סד"ה שני, ומ"ש בערוך לנר שם. ובמשנת זבחים פ"ו, מ"ב: וג' דברים היתה אותה הקרן (כלומר, קרן דרומית מערבית) משמשת וכו' מלמעלה ניסוך המים והיין. וכשעולה מן הכבש שהוא לדרום המזבח פונה לשמאל, עיין במ"ג בזבחים הנ"ל ובבבלי כאן מ"ח ב' ובמקבילות.

51. **מערבי של מים, היה דרך הרגילה למזרחי של יין.**וכ"ה בכי"ע ובכי"ל. ובד: הרי דרך וכו', וכנראה שצ"ל: הוי (ואף לפנינו "היה" הוא ציווי-הוי) דרך וכו'. ופירושו שבחג היה מקדים הכהן שבידו צלוחית של מים (עיין יומא פ"ב מ"ה) ועובר על הספל של יין, ועומד על יד הספל של מים, וכשמגיע השני לספל של יין היו שניהם מנסכין, אבל בכל שאר ימות השנה שלא היה שם ניסוך המים היה מנסך בספל של יין, הוי דרך הרגילה היא למזרחי של יין. ועיין דק"ס, עמ' 150, הערה ז', ויש להוסיף גם מלא"ש ופירוש רבינו יהונתן, לפי ווערטהיימער "גאון הגאונים", עמ' ע"ז, הערה ל"ט, ומאירי, 128 סע"ב ואילך. ולפי פשוטה של התוספתא היה של מים במערב ושל יין מזרחה לו, וכגירסא שלפנינו במשנה: מערבי של מים, מזרחי של יין.

51-52. **עירה של מים בתוך של יין, או של יין בתוך של מים יצא.**כ"ה בד ובכי"ל ובמשנתנו פ"ד מ"ט. ובכי"ע: מערה של מים בתוך של יין. עירה של יין בתוך של מים יצא. וכנראה שהמלה "עירה" הוא גליון שבא לתקן את המלה "מערה", ונכנס בטעות לפנים. ובכי"ו חסרה פיסקא זו, ואין לדעת אם יש כאן השמטה בטעות ע"י הדומות, או שהשמיטוה בכוונה, מפני שהיא פיסקא מן המשנה. ובדק"ס, עמ' 150, הערה ז', מביא בשם כ"י ב': עירה של מים לתוך היין, או של יין לתוך המים יצא. וכנראה שגירסא זו היתה גם לפני הר"מ בפ"י מה' תמידין ומוספין ה"ז,³⁰ ועיי"ש בהר המריה שציין לשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' י"ח. ועיין שם בקרית ספר להמבי"ט, ומ"ש באו"ש פי"א מה' מאכלות אסורות ה"ט.³¹ ועיין במנחת חינוך סי' ש"כ.

footnotes: ³⁰ במאירי 128 ע"ב: ואם עירה המיים לתוך של יין, ונסך שניהם בכלי אחד יצא. ומכאן משמע לכאורה שגרס כגירסת הרמב"ם, אבל להלן שם, 129 ע"א: עירה של מים בתוך של יין, ר"ל שהחליף בספלים, ונותן את המים בספל המיוחד ליין, ואת היין בספל המיוחד למים יצא, ובלבד שלא יערב מים עם היין, או יין עם המים. ואפשר לפרש את דבריו ברישא אחרת, אלא שהוא דוחק. וצ"ע. ³¹ ומ"ש שם בסוף דבריו לא הבינותי, שהרי ר' יהודה אומר שהספלים היו של סיד, אלא שהיו מושחרין מפני היין, ופירשו בבבלי מ"ח ב': כיון דאמר מר עירה של מים לתוך של יין וכו' יצא. ולדברי הגרמ"ש באו"ש שם לדברי ר' יהודה לא יצא.

52-53. **ר' יהודה אומ' של סיד היו וכו'.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ועיין מ"ש בהערה 31.

53. **שהיו משחירין מפני היין.**ברוקח סי' רפ"ג: אדום היו מנסכין וכו', שהיו משחירין, עיין בבלי כאן ל"ג ב'. (גליוני הש"ס לר"י ענגיל).

**כמין שני חוטמין דקין.**משנתנו הנ"ל. ופירש"י (מ"ח ב'): חוטם אחד בספל ונקב אחד בחוטמו, והכהן מערה בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין דרך החוטמין על גב המזבח, ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין. ועיי'ש בתוספות ד"ה כמין ובריטב"א שם שתמהו על רש"י מניין לו שהנסכים יורדים ע"ג המזבח, ולא ישר מן הספלים לשיתין. ועיין מ"ש בס' ערוך לנר. ועיין דק"ס, עמ' 153, הערה ד', ומ"ש להלן. ועיין במשנת מדות פ"ג מ"ב.

53-54. **שבהן יורדין לסילון שבנאו מי שבנה את ההיכל.**בילקוט ת"ת כ"י במדבר כ"ח, ז': היו יורדין למילין (!) שתחת ההיכל וכו'. ואף מלשון זו מוכח שהסילון היה לא במזבח, אלא באדמת ההיכל, ומי שבנה את ההיכל הכין ובנה סילון מתחת למקום המזבח שעתיד להבנות. ובפי' רבינו הלל לספרי שלח, ל"א ע"א: דהוה מנסכו בספלים, דהוו על גבי המזבח, והוו נקובים, ומשם יורדין לסילון, ומסילון לשיריים (צ"ל: לשיתים), כדתני לה בתוספת סוכה. ועדיין אין מכאן ראייה ברורה נגד פירש"י הנ"ל, ואפשר שמתחילה יורדין על גב המזבח, ומשם לסילון, ודרך הסילון לשיתין. ועיין באוצר הגאונים, עמ' 104, מ"ש בשם המיוחס לרס"ג על שה"ש, ובהערות הרש"א ווערטהיימער במקומו, ושמא פירש כן את הסילון שלנו. אבל כבר אמרנו שמלשון התוספתא מוכח שהסילון לא נבנה ע"י מי שבנה את המזבח, ומכאן שהיה בקרקע, ולא במזבח. ועיין מ"ש לעיל בסמוך. ועיין זבחים ס"ב א', וברש"י שם ד"ה וחד לכהנים.

54. **ומנקין אותו.**בכי"ע ובכי"ל ליתא, ובד: ומבקעין אותו, וכנראה שאף בכי"ו צ"ל: ומבקין (=ומבקעין) אותו. ואפשר שלפנינו היא אשגרה ממשנת מדות פ"ג מ"ג.

55. **בקודש הסך. שעשה לו המקום שיבלע בקדושה.**בכי"ע: עשה לו המקום וכו'. ובכי"ל: עשו לו מקום משיבלע וכו'. ובילקוט ת"ת הנ"ל לנכון: עשה לו מקום שיבלע בקדושה. ובספרי פנחס פי' קמ"ג, עמ' 190: בקדש הסך נסך שכר לה', שיתנסכו בקודש, ובקודש יבלעו. ועיין בספרי זוטא שם, עמ' 324, ולהלן בסוף ההלכה.

56. **ר' יוסה אומ' שית היה נקוב לתהום.**וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"ז, נ"ד ע"ד. ובבבלי מ"ט א' (לפי כ"י ב' וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 154, סוף הערה י'): תניא ר' יוסי אומר שיתין מחוללין ויורדין עד התהום, ועליהן כרה דוד ששה עשר אלף אמה שנ' וכו'. וכ"ה במדרש הגדול בראשית, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' י"ב, ובילקוט המכירי ישעיה, עמ' 38. ובתשה"ג אסף ח"ב (ירושלם תרפ"ט), עמ' 247: ועליהם כרה דוד י"א אלף אמה. ובפירוש ר"י הברצלוני לס' יצירה, עמ' 232: ועליהם כרה בור (צ"ל: דוד, עיי"ש עמ' 327) ט"ו אלף אמה וכו', עיין בבלי נ"ג ב', וירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב, כ"ט ע"א, ומדרש שמואל רפכ"ו.³² ועיין רש"י כאן מ"ט א' ד"ה מעשה, ובתוספות ד"ה אל.

footnotes: ³² ובשניהם: ט"ו מאוון אמה, וכן יוצא מסוגיית הירושלמי שם, ועיין מ"ש להלן פ"ד, הע' 8.

57-58. **ויבן מגדל בתוכו זה היכל, יקב חצב בו זה מזבח, וגם יקב חצב זה השית.**וכ"ה להלן מעילה פ"א סהט"ז ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי מ"ט א': ויטעו שורק זה בית המקדש, ויבן מגדל בתוכו זה מזבח, וגם יקב חצב בו אילו השיתין. ובתוספות שם ד"ה ויטעהו: כך כתוב בכל הספרים, וזה גירסת הקונטרס, אבל בתוספתא גריס ויבן מגדל בתוכו זה היכל, וגם יקב חצב בו זה מזבח, וקרי למזבח יקב, לפי שמנסכין עליו את היין שמוציאין מן היקבים, ומרבוי דגם דרשינן שיתין. וכנראה שיש השמטה בתוספות, והנכון כלפנינו, וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן מעילה ובירושלמי הנ"ל. ואף בבבלי הנ"ל (לפי הראשונים, עיין דק"ס, עמ' 154, הערה כ'): ויבן מגדל בתוכו זה בית המקדש, יקב זה המזבח, וגם יקב אילו השיתין. ועיין גם במדרש הגדול ובפי' ס' יצירה לר"י הברצלוני הנ"ל.

58-59. **ר' ליעזר בי ר' צדוק או' לול קטן היה בין האולם ולמזבח למערבו של כבש וכו'.**וכ"ה להלן מעילה ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי כאן מ"ט א' ומעילה י"א ב': לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש וכו'. ובפסחים ל"ד א': לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף. ועיין להלן זבחים פ"ז ה"ו ובמשנת מדות פ"ג מ"ג, ומ"ש בתס"ר ה"ב, עמ' 207, ועיין בערוך לנר כאן ובתוספות זבחים ס"א ב' ד"ה ארבע. ועיין ירושלמי סוטה פ"ג ה"ג, י"ח ע"ד, ומ"ש במחברתי "על הירושלמי", עמ' 29.

59-60. **אחת לשבעים שנה פרחי כהונה וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. אבל בד: ואחת לששים שבעים שנה וכו', וכע"ז בכי"ע ובכי"ל ולהלן מעילה הנ"ל. וכן בירושלמי הנ"ל, בכי"ל: אחת לששים לשבעים שנה וכו', ונמחקה המלה "לששים". ובירושלמי יומא פ"ד ה"ה, מ"א ע"ב: אחת לששים לשבעים שנה היתה באה חצאים. אבל לפני כמה מן הראשונים לא היתה שם המלה "לששים", עיין באהצו"י שם, עמ' 56. ועיין כריתות ו' רע"ב, ברש"י, בהגהות הב"ח, ובהשמטות לשטמ"ק שם אות א'. ובפי' הרד"ק על פיטום הקטורת (הוסיאטין תרס"ב), ד' סע"א ואילך, תורתן של ראשונים של הורוביץ ח"ב, עמ' 62: תני אחת לשבעים ושלש שנה וכו'. ועיין בשו"ת הריטב"א הוצ' ר"י קאפח סי' ל"ב. ועיין במשנת מדות הנ"ל.

62-63. **מימתיי מנסכין אותן עם איברי תמיד.**בר"ח מ"ח ב': תנא מאימתיי מנסכין עם אברי תמיד של שחר, ורבינו כיוון ב"תנא" לתוספתא כאן, כדרכו (עיין מ"ש במבוא לתס"ר ה"ב, עמ' 13 ואילך). וכנראה, שהמלים "של שחר" נוספו ע"י רבינו כפירוש ע"פ הבבלי ביומא כ"ו ב'. וביומא שם הוא מאמר של אמוראים, עיי"ש. ועיין במשנה למלך פ"י מה' תמידין ומוספין ה"ז.

63. **שכבר היה מעשה בביתסי אחד שניסך על רגליו וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"ט: ולמנסך אומרים לו הגבה ידך, שפעם אחת נסך אחד על גבי רגליו וכו'. והברייתא שלנו דבוקה לפיסקא שבמשנה "ולמנסך וכו' הגבה ידך", ומפרשת שכבר היה מעשה בביתסי שעשה כן. ובר"ח הנ"ל: מעשה באחד שניסך וכו', וכנראה שקיצר. ובבבלי מ"ח ב': ת"ר מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו וכו', וכ"ה בר"ח שם. ועל הכתיב "ביתסי", עיין מ"ש לעיל בריש פירקין. ועיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 200, בשם ח"ד, ואין צורך בזה. ועיין בשיח יצחק יומא כ"ו ב'.

63-64. **ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.**מן הירושלמי בסוגיין ה"ח, נ"ד ע"ד, ויומא פ"א ה"ה, ל"ט ע"א, מוכח שהרגו אותו,³³ ולשיטה זו מסתבר שלא הסתפקו באתרוגים, אלא רגמו אותו גם באבנים, עיין רש"י מ"ח סע"ב, ד"ה נפגמה, כפי שהיטיב לראות בערוך לנר למשנתנו מ"ח ב' ד"ה ורגמו, עיי"ש שציין לקידושין ע"ג א'. ועיין וי"ר פכ"ה, ה', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תקע"ט. אבל עיין מ"ש להלן שו' 64–65, ד"ה ולא עוד, בשם המיוחס להר"ש משנץ לתו"כ והמאירי. ברם כאן ובמשנתנו ובבבלי לא נזכר כלל שהרגו אותו, ואפשר שלא ניזוק יותר מר' זעירא (קידושין ע"ג א' הנ"ל) שרגמו אותו באתרוגיהם, והוא המעשה שסיפר יוסיפוס בקדמוניות סי"ג פי"ג, סי' ה' (372) שהעם רגם את אלכסנדר ינאי באתרוגיהם בחג, והוא הרג מהם כששת אלפים איש, כפי שהעירו כמה מחכמי ישראל, עיין מ"ש דירינבורג בספרו Essai וכו', עמ' 98, ואינו יכול להיות אותו כהן גדול של פרה שהיה בימי ר' יוחנן בן זכאי, עיין תוספתא פרה פ"ג ה"ח. ועיין בקדמוניות של יוסיפוס ס"כ פ"ט סי' א' (199), ומ"ש הגרא"ד לאפ בספרו זבחי אפרים זבחים ס"ב א', קל"א ע"ד, ובהערה 2 שם. ועיין מ"ש להלן, שו' 64–65, ד"ה ולא עוד.

footnotes: ³³ עיין מ"ש לעיל יומא פ"א, שו' 43–44, ד"ה לא שהה.

64. **ונפגמה קרנו של מזבח ובטלה עבודה בו ביום.**בירושלמי יומא וכאן הנ"ל, וכן בבבלי הנ"ל ובזבחים ס"ב א' חסר "ובטלה עבודה בו ביום". ועיין מ"ש ע"ז להלן, שו' 64–65, ד"ה ולא עוד.

64-65. **עד שהביאו גוש אחד של מלח ונתנו עליו, כדי שלא יראה מזבח פגום.**בירושלמי הנ"ל: ונתנו עליו גוש של מלח שלא יהא נראה כפגום. ובבבלי כאן וזבחים הנ"ל: והביאו בול של מלח וסתמוהו, לא מפני שהוכשר לעבודה, אלא מפני שלא יראה מזבח פגום. ופירש"י: בול של מלח. מלא אגרוף. ור"י ענגיל בגליוני הש"ס כאן מ"ח ב' העיר שכן פירש"י גם בשבת קכ"ח ב' וב"מ צ' א', והוא מפני שאין המזבח נפסל אלא אם נפגם הסיד כמלוא טפח לשיטת ר' שמעון בן יוחאי בחולין י"ח א', ועיין ר"מ ספ"ב מה' בית הבחירה ובשו"ת חכם צבי סוף סי' י'. ברם "בול של מלח" הוא לאו דווקא מלא אגרוף, שהרי כן אמרו בבבלי שבת ס"ז ב': נותנין בול של מלח לתוך הנר וכו'. ובמקבילה שבתוספתא שם פ"ב ה"ח: נותנין גרגר של מלח וכו'. ולא עוד אלא שמלשון התוספתא כאן "ובטלה עבודה בו ביום עד שהביאו גוש אחד" מוכח שלא כפירוש הבבלי, ומשמע שאחרי שהביאו את הגוש ונתנו עליו הוכשר, אלא שלא עבדו לפני כן, מפני מראית העין, מפני שהמזבח נראה כפגום. והעבודה שלפני כן לא נפסלה ולא נתחללה, אלא בטלה מכאן ולהבא עד שהביאו וכו', אבל אם הסיד נפגם כמלוא טפח נפסלו גם העבודות של היום אף לשעבר. וכן מפורש במדה"ג שמות, הוצ' ר"מ מרגליות (ממכילתא דרשב"י ?), עמ' תמ"ו: ד"א ותחלליה. מניין לכל עבודות שעבד והמזבח פסול שיהו פסולות, ת"ל ותחלליה. ועיין בבלי זבחים נ"ט א'. ופירשו שהקרן נפגמה לא ע"י אבנים (כפירש"י מ"ח סע"ב ד"ה נפגמה) אלא ע"י האתרוגים, וכפירוש המיוחס להר"ש משנץ בתו"כ (ויקרא, נדבה פרש' ד', ז' ע"ג): קרנו וכו' שהוא דבר מועט ונוח ליסתר בדבר מועט, כדאמרינן בסוכה גבי ורגמוהו באתרוגים. וכן במאירי, 129 ע"ב, ד"ה זהו: ונפגמה קרן המזבח ע"י זריקת האתרוגים, והוא שלא כפירש"י. והסיד לא נקלף כשיעור הפוסל אלא נראה כפגום, והפגום ממש פסול. ועיין מ"ש לעיל, שו' 63–64, ד"ה ברם. ועיין בתוספות מ"ט א' ד"ה שכל, ומדבריהם נראה שפירשו שהאבן עצמה נפגמה, עיי"ש.

65-66. **שכל מזבח שאין לו לא קרן ולא כבש ולא יסוד פסול.**בבבלי הנ"ל מוסיף גם "ריבוע". ובוודאי שכן הוא הדבר, שהרי אף להלן מנחות פ"ו סהי"א: קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין זה את זה. ובהי"ב שם: מדת המזבח בין ארכו ובין רחבו אינה מעכבת, אבל ריבוייו (=ריבועו) מעכב,³⁴ עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, סוף עמ' 304, ועיין בבלי זבחים ס"ב א'. והתוספתא כאן לא מנתה אלא חסרונות במזבח, אבל לא את צורתו המפורשת בכתוב עצמו (שמות כ"ז, א'): רבוע יהיה המזבח. ועיין תו"כ, נדבה, פרשה ד' הי"ג, ומ"ש בתוספות העזרה שם, כ"ה ע"ג, אות י"ג, ובתוספות כאן מ"ט א' ד"ה שכל, ומ"ש במיוחס להר"ש משנץ שם, ז' ע"ג הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל לא נזכר גם כבש, והעתקנו את לשונו להלן.

footnotes: ³⁴ אבל עיין להלן זבחים פי"ג הי"ז, ואף שם חסר "רבוע" בין בדפוסים ובין בכי"ו. אבל בבבלי שם ק"ח ב' וק"כ א' מונה גם "ריבוע". אמנם בר"ח מגילה ט' ב' (וממנו בערוך ערך במה) מביא גם בשם התוספתא שם "וריבוע", אבל הוא מביא שם את הפיסקא בשם הבבלי והתוספתא, והעתיק ע"פ הבבלי.

66. **ר' יוסה בי ר' יהודה או' אף הסובב.**וכ"ה בבבלי כאן וזבחים ותוספתא מנחות פ"ו סהי"א הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: שכל מזבח שאין לו קרן וסובב ויסוד פגום הוא, וכלל גם את דברי ר' יוסי בר' יהודה. ובבבלי זבחים הנ"ל נחלקו רבי ור' יוסי בר' יהודה בפירוש המלה "כרכב" (שמות כ"ז, ה'), לרבי פירושו ציור וכיור, ולר' יוסי בר' יהודה הוא הסובב, והיא בליטה מסביב המזבח, עיין בבלי שם, ומשנת מדות רפ"ג, וכלים פי"ז מ"י, ומ"ש הרמא"ש בברייתא דמלאכת המשכן, עמ' 74. ועיין בירושלמי שקלים פ"ד ה"ב, הוצ' ראם ט"ז ע"ב, ובהגהות הגר"א שם. אבל לא מצאתי שום סמך להגהה זו, וכבר תמה עליה בגליון הש"ס שם אות ב'. ועיין גם בפירוש ר' משולם לשקלים, עמ' 42, שהעיר על הירושלמי ביומא פ"ד, ועיין גם להלן זבחים פי"ג הי"ז, ובבלי שם ק"כ א'. ועיין מ"ש הגרא"ד לאפ בזבחי אפרים לזבחים שם ד"ה אלא מעתה כיור וכו', ולהלן שם ד"ה ת"ר איזהו כרכוב, דברים של טעם. ועיין לעיל שקלים פ"ג, שו' 56, ד"ה ואי זהו, ומש"ש, וירושלמי שם פ"ו ה"ו, נ' ע"ב, פ"ח רה"ו, נ"א ע"ב, ובפירוש תלמיד רשב"ש שם, עמ' 78, ועמ' 94, וברש"ס, נ"א ע"ב, ס"א ע"א.

66-67. **ניסוך המים כל שבעה, ר' יהודה או' וכו'.**משנתנו פ"ד מ"ט, ומפרשת את משנתנו רפ"ד, ועיין דק"ס, עמ' 149, הערה ב'.

68-69. **נמצאת או' המרבה במים ממעיט בימים וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכן בירושלמי פ"ד ה"ח, נ"ד ע"ד: רבנן מרבים במים וממעטים בימים, ר' יהודה ממעט במים ומרבה בימים. ובכי"ע בטעות: נמצאת המרבה במים מיעט ביין, והמרבה ביין מיעט במים. וכן נשתבש בירושלמי כי"ל: רבנן מרבים במים וממעטין ביין, ותוקן ע"י הסופר עצמו: בימים. ועיין בבלי תענית ג' א'. והשוה הסיגנון במשנת סוטה פ"ב מ"ב.

69-70. **מי החג חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: מי (מלה זו נשמטה בטעות אצל צוקר') החג אין חייבין עליהן וכו'. וקרוב לוודאי שהיא גירסא "מתוקנת" ע"פ ההלכה, ואין לשבש בכגון דא שלש נוסחאות. וכבר תמהו המפרשים איך אפשר להעלות על הדעת שיהא חייב משום פגול, והרי אפילו לר"מ שמחייב בנסכים משום פגול (זבחים פ"ד מ"ג) לא חייב אלא בבאים עם הזבח, שהזבח מתירן, אבל בנידון שלפנינו, אין לו מתיר אחר, ואין כאן פיגול, ועיין מה שהאריך בזה בצפנת פענח, קונטרס השלמה לח"ד, י"ג סע"ד ואילך. ועיין ריטב"א מ"ט סע"ב (בד"ר בהשמטות לסוף המסכת) מ"ש בשם הרב אב ב"ד (כ"ה בד"ר), ומשמע שהראב"י סובר שניסוך המים דינו כנסכים הבאים עם הזבח, והוא תמיד של שחר, כפי שהבין בדבריו בערוך לנר בסוף פירקין עיי"ש. ועיין בגבורות ארי תענית ב' ב', ובשו"ת אבני נזר או"ח ח"ב סי' תצ"ה, שהביא את הריטב"א, והסתייע מן התוספתא כאן. ועיין גם בתו"י יומא כ"ד א' ד"ה וניסוך ומ"ש בריטב"א שם. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל תענית ב' ב', עיי"ש שהעיר גם על התו"כ אמור פרש' י"ב ה"ט, ק"ב ע"ב, והירושלמי בסוגיין. ברם מסתבר שהברייתא שלנו אף היא מדברי ר' עקיבא (שלהלן, שו' 74), שהוא סובר שניסוך המים מן התורה, משום שמרבה נסכי מים מנסכי יין (עיין מ"ש להלן שם), ומשווה אותם, ושניהם באים מחמת התמיד, ומנסכים עם איברי תמיד דווקא (עיין מ"ש לעיל, שו' 62–63, ד"ה מימתיי), ואם אין תמיד אין נסכים. ור"מ הנ"ל שנה את משנת ר"ע, ואף הוא סובר שאם נתפגל הזבח נתפגלו הנסכים. מעתה אין סתירה לכאן מן הירושלמי והבבלי שסוברים (ירושלמי כאן רפ"ד ומקבילות, בבלי ל"ד א' ומקבילות) שניסוך המים היא הלכה למשנה מסיני,³⁵ ואינה קשורה עם קרבן תמיד בדווקא, וממילא יכול לנסך גם לפני שחיטת התמיד. ועיין בערוך לנר ובצפנת פענח הנ"ל.

footnotes: ³⁵ ולא עוד שהשאלה בירושלמי פ"ד ה"ח, נ"ד ע"ד, נשאלה לר' יוחנן, והוא הרי סובר בין בירושלמי ובין בבבלי שניסוך המים אינו מדאורייתא.

70. **לפיכך אם לנו או שנטמאו יצאו לבית השריפה.**ברייתא זו דבוקה למשנתנו ספ"ד: נשפכה וכו' היה ממלא מן הכיור, כלומר ממלא את הצלוחית ישר מן הכיור, ומוסיפה הברייתא: לפיכך אם לנו וכו', שהרי כבר נתקדשו בצלוחית המקודשת, ונפסלין בלינה. ועיין בירושלמי בסוף פירקין ובבלי נ' א' ותוספות שם ד"ה ואי.³⁶ והנה כאן מפורש שמי החג שנפסלו טעונין שריפה. ובתוספתא סוף תמורה לא נזכרו מן המשקין אלא יין ושמן. ובבבלי זבחים צ"ב א': והנסכים שנטמאו עושין להן מערכה בפני עצמן ושורפן, ועיין רש"י שם. ובר"מ פ"ו מה' איסורי מזבח סה"ה: וכל הנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן במזבח. מי החג שנטמאו וכו', ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו נדחו. וכנראה שטעונין שריפה, והם בכלל כל הנסכים. ובמשנתנו תמורה פ"ז מ"ה, והערלה וכלאי הכרם, את שדרכו לישרף ישרף, ואת שדרכו ליקבר יקבר. ופירש"י (ל"ג ב'): אוכלין ישרפו ומשקין יקברו. ובתוספ' הרי"ד להרידב"ז בירושלמי ספ"ד תפס כדבר פשוט שמים אין טעונין לא שריפה ולא קבורה. ובזבחי אפרים להגרא"ד לאפ, זבחים צ"ב א', תמה למה נסכים פסולים טעונין שריפה ולא קבורה, דומיא דערלה וכלאי הכרם, ועיי"ש שציין לבבלי פסחים פ"ב ב' (ויותר ברור בתו"כ צו, פרש' ט', ל"ז ע"ג: כל שהוא קודש טעון שריפה).³⁷ ואח"כ כתב: ונ"ל עוד שיש לפרש הדם והנסכים שנטמאו שמיירי כשקרשו וכו', עיי"ש, ועיין לעיל שו' 60–61. ונעלמה משניהם לפ"ש התוספתא כאן, שאף המים טעונים שריפה. ומ"מ לא מצאתי במי כיור שנפסלו שטעונין שריפה, והם הרי בוודאי אינן בכלל נסכים, אלא בכלל "כל שהוא קודש" שבתו"כ הנ"ל. ובכי"ע כאן: לפיכך אם נפסלו או נטמאו וכו', וכולל כל הפסולין, לרבות שאם נתעשנו, עיין מ"ש בטל תורה לזבחים ס"ד א', ור"מ פ"ז מה' מעשה הקרבנות הי"א. ועיין מ"ש בזבחי אפרים הנ"ל ד"ה ונ"ל, וכאן מפורש: נפסלו (או: לנו).

footnotes: ³⁶ ואשר למי כיור, עיין רש"ש סוטה ט"ו ב' ובריטב"א כאן מ"ט ב' סד"ה מתני'. אבל בירושלמי משמע שמן הכיור עצמו היה ממלא, ויתבאר אי"ה להלן סוטה פ"ב סה"ב. ועיין לפי שעה בהערות של הר"י יאסקאוויטץ לספרי זוטא נשא, נ"ח ע"ב, נ"ט ע"א. ³⁷ ועיין היטב ברש"י זבחים פ"ח סע"א ד"ה ליפסל. ונראה שכוונת רש"י שבכגון דא אפילו נסכים (משקין) של ערלה טעונין שריפה.

70-71. **אבל חבית וצלוחית עצמן מועלין בהן מפני שהן גופן הקדש.**כבר העירותי בתס"ר ח"א, עמ' 201, שהפיסקא קטועה ועיקרה להלן מעילה פ"א סהכ"ג: מים שבחבית אין מועלין בהן, נתנן (כ"ה בכי"ו) לצלוחית מועלין בהן, אבל חבית וצלוחית עצמה וכו'. וכן במשנתנו שם פ"ג מ"ז: המים שבכד³⁸ של זהב לא נהנין ולא מועלין, נתנן בצלוחית מועלין בהן. ופירש"י (י"ג ב'): לא נהנין משום דנתמלאו לצורך הקדש. ועיין בשו"ת זרע אברהם להגר"מ זעמבא סי' כ"ג שתמה למה לא ימעלו בהן, והרי מ"מ הקדש הן, עיי"ש שתירץ שכיוון שהמים הם הפקר (כלומר, שהיו לוקחים אותן מן השילוח שהיה עובר באמצע המדינה, ושייך לכל בני ירושלים), והשואב זוכה להקדש, ודינן כחצר הזוכה להקדש, ואין כאן קדושת פה, לפיכך לא מעל, כשיטת הרמב"ן בב"ב ע"ט א' ועוד. ועיין בקרן אורה מעילה י"ג סע"ב, ובצפנת פענח, קונטרס השלמה לח"ד, י"ד סע"א ואילך. ועיין מ"ש הרי"ז יאסקאוויטץ באמבוהא דספרי לס"ז פנחס, ר"נ ע"ב ואילך. ואפשר שאין נהנין מהן אלא דווקא כשהן בחבית, דומיא דמעיין³⁹ בשדה הקדש, שנשנה במשנה שם יחד עם ההלכה שלנו, אבל אם העבירן לכלי חול נהנין מהן, מפני שההקדש נתכוין שלא לקנות אותן, וכן משמע קצת מלשון הר"מ פ"ב מה' מעילה ה"ט שכתב: מים שמנסכין בחג הסוכות כל זמן שהן בכד של זהב אין נהנין בהן, והנהנה לא מעל, נתנו אותן בצלוחית מועלין וכו'. אבל אפשר שכוונתו להוציא שאם הם כבר בצלוחית מועלין, עיין לשונו בפיה"מ שם.⁴⁰ ומוסיפה התוספתא שחבית וצלוחית עצמן מועלין בהן, שאעפ"י שאין החבית כלי שרת, אבל מ"מ הקדש היא, ואם שתה מי החג מן החבית של זהב, ונהנה בשוה פרוטה בשתיה מכלי זהב, מעל, עיין במשנת מעילה פ"ה מ"א ובמפרשים שם.

footnotes: ³⁸ והיינו כד היינו חבית, עיין בתוספות שם י"ג ב' ד"ה מים. ³⁹ וכפירש"י והמיוחס להר"ג י"ג ב' שם. והר"מ בפ"ה מה' מעילה ה"ו פירש אחרת. ועיין בקרן אורה שהבאנו בפנים. ⁴⁰ ובדפוסים יש שם ט"ס, וצ"ל: ואין מועלין (כגירסת כי"י. ולפנינו בטעות: ומועלין) בו עד שיתנו לצלוחית.

71-72. **אמ' ר' עקיבא אמרה תורה הבא עומר שעורין בפסח שהוא פרק שעורין וכו'.**וכ"ה להלן ר"ה פ"א הי"ב. ועיין ספרי פנחס, פי' ק"נ, עמ' 196, ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג, נ"ז ע"ב, בבלי שם ט"ז א (ושם: ר' יהודה בשם ר' עקיבא). ובמכירי סוף זכריה, עמ' 148: תנחומא אמ"ר עקיבא אמרה תורה הבא וכו', וצ"ל: תוספתא וכו', שהרי הנוסח "שהוא פרק וכו"', והפסוק מזכריה הובא רק בתוספתא כאן. ועיין מ"ש להלן ר"ה הנ"ל.

73. **בכורים חטים בעצרת.**בבבלי הנ"ל: שתי הלחם בעצרת, והיא היא, ועיין מ"ש להלן בר"ה.

73-74. **בעצרת שהו פרק אילן, כדי שיתברכו עליך פירות אילן.**וכ"ה ("שהוא פרק אילן") בד, בכי"ל ובמכירי הנ"ל, ולהלן ר"ה הנ"ל. אבל בכי"ע כאן ושם: שהוא פרק חיטים, כדי שיתברכו עליך פירות האילן, עיין מ"ש בר"ה שם. ובספרי ובירושלמי הנ"ל חסר "שהוא פרק אילן". ובבבלי הנ"ל: מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. וברש"י שם: ואני שמעתי דר' יהודה לטעמיה וכו', דאמר בסנהדרין (ע' ב') עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה. ועיין ברכות מ' א'. ומגירסת כי"ע ראייה לפירושו, ועיין בחידושי הרשב"ץ ר"ה שם. ובכי"ל ובמכירי הנ"ל נשמט מן "כדי שיתברכו" עד "כדי שיתברכו" שלהלן.

74. **הביא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך מי גשמים.**בכי"ע כאן ור"ה ובכי"ל להלן ר"ה: בחג שהוא פרק גשמים וכו'. ועיין דק"ס ר"ה, עמ' 29, הערה א'. ובירושלמי הנ"ל מקדים לברייתא זו: דר' עקיבה אמר ניסוך המים דבר תורה. בשני ונסכיהם. בשישי ונסכיה, בשביעי כמשפטם. מ"ם יו"ד מ"ם, מים. אמרה תורה הבא שעורים ביכורים בפסח וכו', אמור מעתה ניסוך המים בחג וכו'. וכן מבואר בירושלמי שביעית פ"א ה"ז, ל"ג ע"ב, סוכה פ"ד ה"א, נ"ד ע"ב, ה"ו, נ"ד ע"ג, ובבבלי תענית ב' ב' וזבחים ק"י ב' שר' עקיבא סובר שניסוך המים דבר תורה (אעפ"י שהם חלוקים בדרשה, עיי"ש. ועיין גם בספרי הנ"ל, ושם פי' קמ"ג, עמ' 190). ודברי הגר"י ענגיל בר"ה ט"ז א' ד"ה ומפני תמוהים מאד. ועיין בחידושי הרשב"ץ לר"ה ט"ז א' הנ"ל.

74-75. **ואו' והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ וכו'.**בחידושי הרשב"ץ הנ"ל: ומצאתי בתוספתא דסוכה פרק לולב (הגזול) דוחה דמוכח לה מקרא דכתיב והיה אשר לא יעלה וכו' ולא עליהם יהיה הגשם, כלומר שאותן משפחות שלא יבאו לחוג את חג המצות (צ"ל: הסכות) ולנסך מים בחג בירושלם, דבחג הסוכות משתעי קרא לא יתברכו להם גשמים של שנה, ולא עליהם יהיה הגשם. וברש"י זכריה י"ד, י"ז: ואלו המפקפקין בחג הסוכות לא עליהם יהיה הגשם, כך למדתי בתוספתא סוכה.

76-77. **ואם משפחות מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם.**וכ"ה בד. ובכי"ל חסר, ובכי"ע: ולא על' וג'. והנכון כלפנינו,⁴¹ ומפרשת התוספתא שאף משפחות מצרים שאינם תלויים בגשם מן השמים, אף "ולא עליהם" יהיה הגשם שלהם, כלומר מי הנילוס, כפירש"י בזכרי' במקומו ובסוטה י"ג א'. ונמצא שניסוך המים בסוכות מברך גם את מי מצרים. אבל המפרשים הספרדים (עיין בראב"ע וברד"ק בזכריה שם) פירשו שעונש מצרים היא המגפה, והמשך הפסוק דבוק למצרים גרידא, ואינו עניין, איפוא, לניסוך המים. ובזוהר וירא, ק"ט ע"א, ואתחנן, רס"ח ע"ב, מבואר כמפרשים הספרדים.

footnotes: ⁴¹ שאין דרך הסופרים להשלים את הפסוקים שאינם צריכים לעניין, אלא לקצר ולהשמיט אותם. ומכאן שהעיקר כלפגינו וגירסת הדפוסים, ובכי"ל קיצר הסופר. והמלה "וג' " שבכי"ע נכתבה באשגרה הרגילה בהבאת פסוקים מן המקרא, והמשך הפסוק אינו עניין כלל לנידון התוספתא, עיין מ"ש להלן בפנים.