1. **ארבע משמרות עלו מן הגולה וכו'.**ערוך ערך בית אב, וראבי"ה ח"ב סי' תתס"ט, עמ' 630, כל הברייתות בשם התוספתא. ועיין בערוגת הבשם ח"א הוצ' ר"א אורבך, עמ' 118, בשם הערוך. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ב מ"ו: שלש תעניות הראשונות אנשי משמר וכו'. ובירושלמי פ"ד ה"ב, ס"ח ע"א, ובבבלי כ"ז סע"א ואילך נסמכה ברייתא זו לפ"ד מ"ב: התקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות. ועיין גם ערכין י"ב ב'.

**ידעיה חרים פשחור ואמר.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובעזרא פ"ב, ל"ו ואילך הסדר הוא: ידעיה אמר פשחור חרם. ועיין במיוחס לרש"י כ"ז סע"א, ובחי' תענית להריד"א בסוף ס' המכריע, ומ"ש בס' שערי תורת א"י, עמ' 295.

1-2. **עמדו נביאים שבירושלם.**עיין מ"ש להלן פ"ג, שו' 8, ד"ה עמדו.

2. **ועשאום עשרים וארבע וכו'.**עיין להלן פ"ג, שו' 6, ומש"ש.

3. **בא ידעיה ונטל חמש והוא הרי כן שש.**בד: הרי כאן שש, והיא היא. וכ"ה בכי"ע ובכי"ל ובירושלמי הנ"ל (אלא שהסר בהם "כן"). ובבבלי הנ"ל: ונטל חלקו וחלק חבריו שש. ועיין במיוחס לרש"י כאן, בחי' להרי"ד בסוף ספר המכריע, בשרידים מפי' הר"א, הוצ' ר"ד הלבני, עמ' 69, ובשנו"ס בהוצ' מלטר כאן. וברש"י ערכין י"ב סע"ב: וכוון ידעיה ברוח הקודש ועלתה איגרתו בידו (כלומר, ראשונה) וכו'. ומלשון התוספתא משמע שידעיה לא לקח אלא חמש פתקאות, שהרי הוא היה קבוע מתחילה, ולא נזכר כאן שעשו כ"ד גורלות אלא כ"ד משמרות. ויש גירסאות בבבלי שלא עשו אלא עשרים פתקאות, עיין בפי' ר"א הנ"ל. אבל בירושלמי מפורש: ועשו עשרים וארבע גורלות והטילום בקלפי.

5-6. **שאפלו יהויריב עולה מן הגולה לא יהא אחד מכם נדחה מפניו אלא יעשה טפילה לו.**בירושלמי הנ"ל: שלא ידחה את המשמר שלפניו אלא ייעשה טפילה לו. ובבבלי הנ"ל: שאפילו יהויריב ראש משמרות עולה לא ידחה ידעיה ממקומו אלא ידעיה עיקר, ויהויריב טפל לו. ולפ"ז לא היה בבית שני משמר יהויריב, אלא היה טפל לאחרים. ופירש הרי"ד הנ"ל: ויויריב טפל לו, ומתחברים עמם במשמרותם ככהנים אכסנאים, ולא שיפיסו עמהם בקרבנות וכו', והוא הדין אם עלו עוד משמרות וכו'. ובערכין י"ג רע"א פירש"י: ויהויריב שוב לא עלה, ועיי"ש בתוספות ד"ה שאפי'. ועיין במיוחס לרש"י כאן כ"ז ב'. וכן אמרו בערכין י"ב ב':¹ משמרתו של יהויריב בשניה מי הואי, והתניא (הברייתא שלנו כאן) וכו', אלא אשארא, כלומר מה שאמרו "וכן בשנייה" אינו עולה על משמרת יהויריב. אבל בירושלמי כאן פ"ד ה"ח, ס"ח ע"ד, הובאה הברייתא הנ"ל, ולא העירו כלום על "וכן בשנייה" ביחס למשמרת יהויריב. ובתוספות ערכין י"ג א' ד"ה משמרתו הקשו ממשנת ב"ק ספ"ט, ותירצו שהמשנה נשנית בסמוך לבית ראשון. ועיין גם בס"ז נשא, עמ' 232. ואף בירושלמי בכורים פ"ג רה"ב, ס"ה ע"ג, בארו את המשנה שם: כגון יהויריב ומכיריו ידעיה ומכיריו (כגירסת הר"ש ונוסח הרש"ס). ועיין גם מ"ש בהערות לוי"ר הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תתע"ט. ודוחק לומר שבכל המקומות נתנו דוגמא מבית ראשון. ולא עוד אלא שמן הברייתא של המשמרות אנו יודעים שאף בזמן הבית השני היה יהויריב ראשון, עיין בס' הישוב כ"א ח"א, עמ' 163. ועיין גם בידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ה, עמ' ק"י ואילך. וכבר עמד על עיקר הדברים בח"א למהרש"א והקשה גם מבלגה וישבב שבוודאי היו בזמן בית שני. ועיין בקרן אורה בסוגיין כ"ז ב'. ושמא וויתרו הכהנים מדעתם לחשמונאים שהיו ממשפחת יהויריב (חשמונאים א' רפ"ב), והחזירו את הסדר ליושנו. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 909 ואילך. ויוסף הכהן בספרו חיי יוסף (בתחילתו) אומר שהוא היה מן המשמרת הראשונה, ומבית אב שלה המיוחס ביותר, אבל לא גילה את שם המשמרת.

footnotes: ¹ על הברייתא בסדר עולם פ"ל, וכ"ה להלן פ"ג ה"ט.

6-7. **עמדו ראשי משמרות וקבעו את עצמן וכו'.**ערוך, ראבי"ה וערוגת הבשם הנ"ל. ועיין ר"ח כ"ז ב', ומלשונו שם נראה שהעתיק את הברייתא מן הירושלמי ולא מן התוספתא אעפ"י שהכניס באמצע הפיסקא "ירושלמי". ועיין ר"מ פ"ד מה' כלי המקדש הי"א.

7. **כל משמר שיש בו ארבעה וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרה המלה "כל". ובר"ח י"ז א': וכן הוא מפורש בתוספתא משמר שיש בו ד' בתי אבות, או ז' בתי אבות, או ח', או ט' וכו'. וכן בראבי"ה הנ"ל: משמר שיש בו וכו'. ועיין גם בערוך ובערוגת הבשם הנ"ל. ובירושלמי פ"ד ה"ב הנ"ל: ויש משמר שהיה בו חמשה וכו'. וכנראה שהמלה "שיש" היא באשגרה מלמטה בסמוך, והכוונה שכל משמר יש בו לא פחות מארבעה בתי אבות ולא יותר מתשעה, עיין ח"ד. ועיין בבאורי הגר"א למשניות ראש תמיד שכתב: ובירושלמי איתא שהיו כמה משמרות שלא היה להם אלא ב' או ג' בתי אבות. ואינו נמצא בירושלמי שלפנינו.

8. **שלשה מקריבין שני שני ימים וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובר"ח הנ"ל: ג' מהן מקריבין כל אחד ב' ימים והרביעי מקריב יום אחד, ורבינו כתב דרך פירוש. ובכי"ע: שלשה מקריבין שנים שני ימים וכו'. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל, וצ"ל כלפנינו. ועיין מ"ש להלן, שו' 11, ד"ה משמר שיש בו שבעה.

9-10. **משמר שיש בו חמשה, שלשה מקריבין שני שני ימים, ושנים מקריבין יום אחד.**וכ"ה בד (אלא ששם נשמטה המלה "שני") ובכי"ל. אבל בכי"ע: משמר שיש בו שלשה חמשה, שנים מקריבין שנים ימים ושלשה מקריבין יום אחד. וכ"ה מלה במלה בראבי"ה הנ"ל (אלא ששם: שני ימים במקום "שנים ימים"). וברור שהמלה "שלשה" היא ט"ס (כנראה תיקון מן הגליון שנכנס שלא במקומו), וצ"ל: משמר שיש בו חמשה וכו', ולגירסא זו שנים מקריבין כל אחד שני ימים, ושלשת הנשארים כל אחד מקריב יומו. וכן בירושלמי הנ"ל: משמר שהיה בו חמשה, ג' מקריבין ג' ימים, ושנים מקריבין ארבעה ימים. וכן גרס בירושלמי גם בר"ח כ"ז ב', אבל בפיסקא מן התוספתא שהביא (י"ז א' הנ"ל) קיצר. וגירסא זו יותר הגיונית, ולפי הנוסחא שלפנינו קשה למה יעבדו שלשה בתי אבות שני ימים כל אחד ואחד, ואילו שני בתי אבות יעבדו בין שניהם רק יום אחד. ועיין בבבא שלהלן בסמוך.

11. **משמר שיש בו שבעה כל אחד ואחד מקריב יומו.**בר"ח י"ז א': כל אחד משמר (צ"ל: משמש) יומו. ועיין ערוך ערך בית אב וערוגת הבשם הנ"ל. ומכאן, וכן מן המקבילה שבירושלמי, וכן ממה ששנינו לעיל ולהלן בסמוך, מוכח שאף בשבת שמש בית אב מיוחד, ועיין ירושלמי שקלים ספ"ו, נ' ע"ב, ובבלי מנחות ק"ז ב' וברש"י שם ופסחים נ"ז א' ד"ה ולערב. וכבר העירו על הסתירה בין המקורות ובין הפירושים ברש"י עצמו, עיין מ"ש הגר"י פיק בראשון לציון ריש תמיד, בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ר', בציון ירושלים לירושלמי שקלים הנ"ל, בס' הר המריה פ"ד מה' כלי המקדש הי"א, אות כ"ד, בגליוני הש"ס לר"י ענגיל כאן ט"ו ב' ועוד. ועיין מ"ש הר"י בנת בלוח התיקונים לס' מועד שהוציא לאור (עם תרגום בגרמנית), עמ' 533 ואילך.

ברם עצם שעת היום שבה היו מתחלפין בתי אבות לא נתבאר במפורש במקורות. אנו יודעים שבית האב הראשון של המשמר היה נכנס בשבת² ועובד בתמיד של בין הערבים (עיין לעיל סוכה פ"ד, שו' 70 ואילך), והיה מגיף את דלתות העזרה ערבית (עיין בבלי שם נ"ו ב'). ואם נניח שביום ראשון בבוקר נכנס בית אב אחר, הרי בשבת שלאחריו בבוקר צריך להכנס בית אב שכבר שמש בשבוע זה, ונמצא שבית אב אחד עובד שני ימים, בניגוד למה ששנינו כאן. ויוסף הכהן בספרו נגד אפיון ס"ב פ"ח סי' ק"ח כותב שחלקים מן המשמר (בתי אבות) עובדים בימים קבועים (של השבוע), והם מתאספים בכל יום באמצע היום (mediante die) ומקבלים את המפתחות מן הכהנים היוצאים, ומשמע מדבריו שהיו בתי האבות מתחלפים ביום. ולפ"ז היתה החלוקה שוה, והיו בתי האבות מתחלפים בכל יום לפני תמיד של בין הערבים, וכל אחד מהם שמש יומו משבת לשבת. אבל מקורות התלמוד מתנגדים לו,³ עיין ירושלמי יומא פ"ב ה"ג, ל"ט ע"ד, ובבלי שם כ"ו א'. וצ"ל שבית אב הראשון שהתחיל בשבת אחרי הצהרים משלים את יומו בשבת הבאה עד שנכנס המשמר החדש. ועדיין אינו ברור מי מתעסק בעבודת הלילה, החדש או הישן. ובמשנת תמיד פ"א מ"א: וזקני בית אב ישנים שם. ופירש שם המפרש שהכוונה לבית אב שצריכים לעבוד למחר, וכן פירש הרא"ש שם, וכן משמע מפירוש המיוחס להראב"ד שם. ועיין בח"ד להלן רה"ג ובס' יד דוד י"ז א'. ועיין בבלי זבחים כ' ב', ובתוספות שם כ' א' ד"ה מיתיביה. ואין משם ראייה לא לכאן ולא לכאן, ואפשר שאנשי בית אב של יום העבר נשארו בפנים להשגיח על המזבח, וזקני בית אב של יום הבא היו נכנסים מבערב והיו ישנים בבית המוקד כדי להשגיח אח"כ על הפייס של תרומת הדשן שהיא תחילת העבודה של יום,⁴ ועיין מ"ש להלן, שו' 24, ד"ה ופירושו. 12. **ששה מקריבין ששה ימים וכו'.**וכ"ה בד, בערוך ובערוגת הבשם הנ"ל. ובכי"ע בטעות: ששה מקריבין שמונה ימים.

footnotes: ² בפי' לרה"י המיוחס לתלמיד רב סעדיה גאון, עמ' 37: והיו ד' משמרות (הוא מבאר להלן שם שהם משמרת הכהנים, משמרת הלוים המשרתים את הכהנים, משמרת השוערים, משמרת המשוררים) באים אל הקדש ביום הששי ויוצאות ביום הששי האחר. וכן להלן שם, עמ' 41: ואלו ד' משמרות היו משרתים בשבוע עד יום ששי. ואמנם יש בספר זה כמה דברים תמוהים. ³ מעצם דברי ר' יוחנן בירושלמי ובבבלי שהזכרנו בפנים אין סתירה לדברי יוסף הכהן, שהרי אמרו לעיל בסמוך שכל משמר שהיו בו פחות משבעה בתי אבות היה לכל הפחות בית אב אחד מקריב שני ימים, ובכגון דא אמרו שמי שזכה בפייס בתמיד של שחר זוכה בתמיד של בין הערבים. ומן הברייתות שם יש קצת סיוע לדברי יוסף הכהן שהיה עד ראיה למה שהוא מספר. ועיין גם בתוספות יומא כ"ו א' ד"ה ואי משכחת. ואם ישאל השואל הרי פשיטא שצריך פייס אחד לתמיד של בין הערבים, אם בתי האבות מתחלפים לפניו, אף אתה אמור לו ששאלה זו קיימת גם לתירוץ של שני התלמודים, ובעל כרחינו היא גופא קא משמע לן שבאותו זמן מתחלפים הכהנים. אבל מתוך המשא והמתן בירושלמי ובבבלי מוכח שבימות החול מעולם לא היה פייס בין הערבים. ⁴ עיין בירושלמי יומא ספ"א, ל"ט ע"ב, בבלי שם כ"ב א' ומקבילות.

14. **יש מהן שקבעו עצמן לעולם. הבא בשבת, בא בשבת לעולם וכו'.**בר"ח י"ז א': ויש באלו כ"ד משמרות שהפילו גורלות, מי שעלה גורלו ביום ראשון נקבע במשמרתו להיות הוא משמש ביום ראשון לעולם, ומי שנקבע ביום שני כמוהו וכו', ועיין להלן. ובהשגות הרמב"ן על ס' המצות להר"מ, עשין ל"ו: ומבואר בתוספתא יש מהן שקבעו עצמן לעולם הבא בשבת בא בשבת לעולם, לאחר שבת, לאחר שבת לעולם וכו'.

15-16. **יש מהן שמגדילין פעם אחת בחודש, יש מהן שמגדילין פעם אחת בשנה וכו'.**וכ"ה ("מגדילין") גם בד ובכי"ל. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל (לעיל, שו' 6–7), עמ' 630 (בכי"א, עיי"ש הערה 6), ברמב"ן הנ"ל ובריטב"א ט"ז ב' במשנה (וכ"ה בריטב"א כ"י ירושלים). ובכי"ע ובראבי"ה בכי"ל: יש מהן שמדלגין וכו'. ובירושלמי פ"ד הנ"ל: מגרילין (רק פעם אחת). אבל בר"ח כ"ז ב': ויש שמגדילין על כל משמר, ויש שהוא מגדילין בכל שבוע ושבוע. נמצאנו למדים שהגירסא מגדילין היא בלי שום ספק הנכונה, אלא שהראבי"ה פירש ע"פ הר"ח (י"ז א') הנ"ל מגדילין - מגרילין. וברמב"ן הנ"ל (וממנו בריטב"א הנ"ל) פירש: ועניין ההגדלה הוא שלא קבעו לעצמם משמר, אלא באים ומסייעים לעובדים שם ומגדילים המשמר, ואין להם זמן אלא ברצונם פעם אחת בשבוע וכו'. ועיין ש"א ספ"ב ובתרגום שם. ובתס"ר ח"א, עמ' 220, שערתי שאין מגדילין אלא מוציאים גודל. והרי המלה הרגילה "מצביעים" אינה נמצאת אלא פעם אחת, ופירושה כמו שאמרו בירושלמי יומא פ"ב, ל"ט רע"ד: מהו הצביעו, הוציאו אצבע, ועיין בבלי שם כ"ב ב'. ובמשנה שם רפ"ב: הממונה אמר להם הצביעו וכו', ואין מוציאים גודל (עיין דק"ס שם, עמ' 53, הערה ג') במקדש. אבל מחוץ למקדש (אנשי בית אב בינם לבין עצמן) היו מוציאין גודל, ומגדילין. ברם לגירסא זו (וכן לפירוש הר"ח והראבי"ה הנ"ל) קשה מה עניין "חודש" לכאן,⁵ והרי אין משמר משמש ושונה בחודש אחד,⁶ אלא שבכי"ל באמת חסר "יש מהן שמגדילין פעם אחת בחודש", ולא נזכר שם אלא שנה, שבוע ומשמר, והיינו שיש שהיו מגדילין פעם אחת בשנה, כלומר קובעין עצמן ליום ידוע לכל השנה, שמשמשים בה פעמים, או שלש פעמים, ויש שקובעין עצמן לשבע שנים, ויש שמגדילין על כל משמר ומשמר, ועיין הגירסא בירושלמי. ואף שהגירסא "פעם אחת בחודש" מקויימת ע"י שאר הנוסחאות והראשונים הנ"ל, יש להניח שהיא לאו בדווקא, ובאשגרה ממשנת סנהדרין רפ"ה. ועיין להלן. ועיין היטב בפירוש לדבה"י המיוחס לאחד מתלמידי רב סעדיה גאון, עמ' 45, ובשרידים מפי' ר"א לתענית, עמ' 67, ובתוספות הרא"ש להלן רפ"ד.⁷

footnotes: ⁵ לפי הרמב"ן ניחא, והכוונה שהממונים היו מגדילים בכל חודש את המשמרות ומספחים להן כהנים שלא היה להם משמר קבוע. ⁶ וכבר תמה ע"ז בהר המריה פ"ד מה' כלי המקדש, אות כ"ד. ושמא הכוונה כאן לכהנים שלא הכירו את משמרתם וחלקו אותם לחדשי השנה, והם הם שהגדילו (הפיסו בגודל) בינם לבין עצמם בכל חודש. ועיין מ"ש להלן, שו' 20–21, ד"ה והנה. ⁷ הובא בפתח עינים להרחיד"א רפ"ד. ורק על פיהם אפשר להבין את הדברים התמוהים שבפי' לדבה"י שזכרנו בפנים. ואפשר איפוא שהכוונה כאן למעמד הקבוע בירושלים, ובו היו מגדילים (מגדילין ע"י הוצאת גודל) בכל חודש. ועיין היטב בריש מגילת תענית, ושמא הם הם שהביאו את הקרבנות לפני שגברה יד הפרושים, עיי"ש.

17. **כל שמכיר את משמרתו וכו'.**ירושלמי פ"ב הי"ב, ס"ה סע"ד, בבלי י"ז א'.

17-18. **והוא מבתי אבות קבועין אין אסור אלא אותו היום בלבד.**וכן בבבלי הנ"ל: ויודע שבתי אבותיו קבועין וכו', ובירושלמי הנ"ל: ואינו⁸ מבתי אבות קבועין וכו'. ובר"ח י"ז א': מי שעלה גורלו ביום ראשון נקבע במשמרתו להיות הוא משמש ביום ראשון לעולם וכו', לפיכך אמרו [המכיר] משמרתו באיזה חדש ובאיזה שבוע זמנו, ובית אב שלו באיזה יום מן השבוע זמנו, והוא מן הקבועים לעולם, אסורין לשתות יין בו ביום, מ"ט אמרינן שמא יבנה הבית ויהיה שתוי, ואינו יכול לשמש בו ביום וכו'. ועיין בידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ה, עמ' קי"א, ואנו למדים משם שנהגו להכריז בא"י (כאלף שנים אחרי החורבן): היום שבת קדש וכו', איזו היא המשמרת, כך וכך, משמרת כך וכך, הרחמן ישיב את המשמרות (צ"ל: המשמרת) למקומה מהרה בימינו אמן. ועיי"ש עמ' קי"ב. ולמדנו מפירוש הר"ח שבתי אבות קבועין פירושו בתי אבות שקבעו עצמן לעולם לשמש ביום ידוע בשבת של משמרתה, כמפורש ברישא. וכן בפי' ר"ג י"ז א': שיודעין באיזה יום עובדין בית אב שלו. ובר"מ פ"א מה' ביאת מקדש ה"ז: ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודה היום. וכן במאירי, עמ' 52: ויודע שבית אב שלו קבוע לעבודת אותו היום. וכ"ה בספרו לסנהדרין, עמ' 76. והוא כפירוש הר"ח ור"ג הנ"ל. ובחנם מחקו בר"מ את המלה "היום", והיא ישנה בכל הנוסחאות. אבל לפירוש הרמב"ן והריטב"א הנ"ל "בתי אבות קבועין" פירושו בתי אבות העיקריים, ולא מן הנטפלים והנספחים שהגדילו את הקבועין, עיין מ"ש לעיל. ועיין במיוחס לרש"י ד"ה קבועין.

footnotes: ⁸ עיין במיוחס לרש"י י"ז א' ד"ה ואיני יודע, ובתענית הוצ' מלטר, עמ' 63, בשנו"ס לשו' 19. ואעפ"י שהגירסא "ואינו" היא גם בשרי"ר, עמ' 179 (שם: ואנו, והיא היא), מ"מ נראה שכאן צ"ל: "והוא" כמו שהוא בתוספתא וברוב נוסחאות הבבלי. ועיין מאירי, עמ' 52.

19. **ואין מכיר את בית אב שלו, והוא מבתי אבות קבועין אסור כל אותה שבת.**וכע"ז בבבלי הנ"ל בהוצ' שלפנינו, ועיין בשנו"ס בהוצ' מלטר, עמ' 63, ובהשגות הרמב"ן על סה"מ להר"מ הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: וכל מי שהוא מכיר אנשי משמר שלו ואינו מכיר אנשי בית אב שלו, ואינו מבתי אבות קבועים אסור כל אותה השבת. ובבבא זו היה אפשר לפרש: או שאינו מבתי אבות קבועים, כלומר, הוא מבתי אבות שהיו מגדילים על כל משמר ומשמר, כפירוש הר"ח והר"ג הנ"ל, עיין מ"ש לעיל, אבל עיין לעיל בירושלמי ולהלן שם, ובמיוחס לרש"י ד"ה ואינו יודע, ובשנו"ס הנ"ל.

20-21. **כל שאין מכיר לא את משמרתו ולא את בית אב שלו והוא מבתי אבות קבועין אסור כל אותו חודש.**וכ"ה בכי"ל: כל אותו החדש. ובד: אסו' כל חדש. ובכי"ע לקתה הנוסחא בחסרון ע"י הדומות, ולא נשרדה מן הסיפא אלא המלה "חודש". ובבבלי הנ"ל: ויודע שבתי אבותיו קבועין שם אסור לשתות יין כל השנה. ובירושלמי הנ"ל: וכל מי שאינו מכיר לא אנשי משמר שלו ולא אנשי בית אב שלו ואינו מבתי אבות קבועים. ר' אומר וכו', ודברי החכמים חסרים שם. ועיין מ"ש להלן. והנה נוסח התוספתא "אסור כל אותו חודש" או "אסור כל חדש" (כגי' ד) קשה מאד, וחדש מאי עבידתיה, ואי אפשר להגיה נגד ארבע נוסחאות. ועיין מ"ש לעיל הערה 6, ואם השערתנו נכונה הכוונה כאן לאותו חודש שהיו רגילים לשמש בו. ו"מבתי אבות קבועין" פירושו מבתי אבות שהיו קבועים בחודש ידוע שהיו מגדילין בו. ויותר נראה שהברייתות שלנו נסמכו לשתי הבבות של משנתנו פ"ב מ"ז: אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים וכו', אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים מלספר ומלכבס וכו'. ושתי הבבות הראשונות שלנו נסמכו לרישא של משנתנו (שתיית יין) אבל הבבא האחרונה שלנו נסמכה לסיפא של משנתנו (לאיסור תספורת). והתוספתא עוסקת בזמן הבית, ובכהנים שהם חוץ לירושלים, כפירוש המאירי ועוד, עיין להלן, ולשיטת התוספתא (וכ"ה שיטת הירושלמי, עיין להלן) לא נאסרו כהנים ביין יותר משבוע אחד (והוא, כשהם מכירים את משמרתם), ואם אין מכירים את משמרתם לא נאסרו כלל ביין, אם הם חוץ לירושלים. ודין תספורת כדין שתיית יין במכירים את משמרתם, אבל אם אין מכירין את משמרתם אסורים בתספורת כל חדש (כגי' ד. ובשאר הנוסחאות היא אשגרה מן הבבות שלעיל), שהרי אם יגדלו פרע יותר מחדש יפסלו מעבודה, ואפילו בזמן משמרתם מגלחים, אם במקרה גדלו פרע, עיין מאירי, עמ' 51, ובליקוטי ר' בצלאל אשכנזי שהביא בפתח עינים, ק"ד ע"א. וההבדל בין שתיית יין ותספורת היא ששתיית יין לא נאסרה אלא משום עבודה, ואם הם חוץ לירושלים, ואף אין יודעים את זמן משמרתם, לא אסרו להם שתיית יין, משום ספק ספיקא. אבל תספורת אסורה, משום שהוא רגל שלהם (עיין ירושלמי למשנתנו ובמקבילות במו"ק רפ"ג, ובבלי כאן י"ז א', מו"ק י"ד א'), ואסורה אפילו אם אינו מכיר את משמרתו, אלא שלא יכלו לאסור אותה יותר מחדש, משום גדול פרע. ועיין להלן בתוספתא בדין תספורת אחרי החורבן, אבל דין שתיית יין אחרי החורבן לא נזכר בתוספתא כלל. ועיין בצפנת פענח השמטות לה' שבת פ"ל ה"ג, שממנו למדתי לפרש כן. ונראה שכ"ה שיטת הירושלמי שהסמיך ברייתא שלנו לתספורת, עיי"ש, וכפי שנציע להלן כדברי רבי. ובבבלי שיטה אחרת, ופירשו את כל הברייתא ביין גרידא. ועיין מ"ש להלן.

21-22. **ר' אומ' אומ' אני שיהא זה אסור לעולם אלא שתקנתו קלקלתו.**בבבלי י"ז א' הנ"ל (וכן להלן שם וסנהדרין כ"ב ב'): רבי אומר, אומר אני אסור לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו. ובירושלמי הנ"ל: ר' אומר אומר אני שהוא אסור לעולם, אלא שתקנתו (בשרי"ר: שתיקנתו) קלקלתו שהוא מותר בהספד. כמה דתימר קלקלתו תקנתו, שהוא אסור בהספד ודכוותה קלקלתו תקנתו שיהא אסור במלאכה. פירוש המפרשים הוא דחוק מאד, ואעפ"י שאף בשרי"ר גורס "בהספד", מ"מ נראה קרוב בעיני שצ"ל: בתספר' (במקום "בהספד"), ור' אומר שהיה בדין שיהא אסור בתספרת לעולם (אם אינו מכיר את משמרתו), וכשיקראו אותו לירושלים יסתפר כדי להתכשר לעבודה (עיין בבלי י"ז ב', וסנהדרין כ"ב ב'), אבל מה אעשה שתיקנתו (כגי' שרי"ר) קלקלתו, כלומר הקלקלה שלו, שאינו יודע את משמרתו, ויצטרך להאסר לעולם בתספורת, היא תקנתו⁹ ומתירה אותו להסתפר מפני שהיא גזירה שאינו יכול לעמוד בה.¹⁰ ושואל הירושלמי: כמה דתימר קלקלתו תקנתו, שהוא אסור בתספר' (כצ"ל במקום "בהספד"), כלומר, במכיר את משמרתו, שאף רבי מודה בה שהוא אסור בתספרת כל אותה השבת, ודכוותה קלקלתו תקנתו שיהא אסור גם במלאכה, כלומר, האף לעניין מלאכה קלקלתו תקנתו, והוא אסור במלאכה כל אותה השבת, כדין המשמר בירושלים, כמפורש להלן פ"ג, שו' 13–14. אבל עיין מ"ש להלן, עמ' 1338. וברור ששיטת הבבלי הנ"ל היא אחרת כמפורש שם, אבל אף מתוך הבבלי לא נתברר אם הברייתא עוסקת בזמן הבית, או לאחר החורבן. ושיטת המאירי היא שכל הברייתא מדברת בזמן הבית לרבות גם דברי רבי, וממילא לא ידעינן מה סוברים החכמים בדין שתיית יין אחר החרבן, ולפיכך דייקו בבבלי י"ז רע"ב (וסנהדרין כ"ב ב') מדברי אביי שהחכמים אוסרים אפילו אחרי החרבן, אבל מתוך הברייתא שבבבלי אין להוכיח כלום. ועיין באוה"ג, עמ' 29, ובפי' ר"ג, בר"מ פ"א מה' ביאת המקדש ה"ז,¹¹ בכ"מ ובהר המריה שם. ועיין בחי' הר"ן סנהדרין כ"ב ב' ד"ה מכלל, בקרן אורה כאן י"ז א' ובהגהות הרש"ש שם, ובערוך לנר לסנהדרין שם.

footnotes: ⁹ עיין כפו"פ פ"ו, עמ' פ"ו (ד"ר, כ"ג סע"ב) שפירש להפך שתקנתו תהיה קלקלתו. ועיין בשנו"ס אצל מלטר, עמ' 64, שו' 1. ופירושו קשה, עיין ירושלמי מגילה פ"א ה"א, ע' ע"א, ובהערת ר"ז דימיטרובסקי לחי' הרשב"א מגילה, עמ' 32, הע' 408. והוסיף בכפו"פ שם: אבל הירושלמי יש בו פי' אחד, וכנראה שכוונתו שיש בו פירוש אחר בברייתא לעיקר העניין, ולאו דווקא ל"תקנתו קלקלתו". ¹⁰ עיין מ"ש הריטב"א ט"ז סע"ב בשם מודו. ואפשר לפרש גם ע"פ פירוש המאירי סנהדרין, עמ' 76 (ואעפ"י שכל הפירושים נאמרו לעניין שתיית יין, הם קיימים גם לעניין תספורת), או ע"פ פירוש בעל ערוך לנר בסנהדרין כ"ב ב'. ¹¹ עיין במעשה רוקח שם שהביא בשם ספר כ"י את דברי הר"ח בסוגיין (ועל פיו צריך לתקן את הנוסחא שבדפוסים כאן) וציין גם ליד רמה בסנהדרין כ"ב ב'.

22. **מפני מה אנשי משמר מותרין וכו'.**חוזר למשנתנו פ"ב מ"ז הנ"ל, ונותן לה טעם. ובבבלי י"ז א' נשנית בבא זו בתחילת הברייתא שלנו (לפני הבבא: כל שמכיר את משמרתו וכו'), וממנה הסיקו: מכאן אמרו כל כהן שמכיר משמרתו וכו', מפני שלשיטת הבבלי כל הברייתות לעיל בשתיית יין גרידא עסיקינן. ובירושלמי פ"ב רהי"ב, ס"ה ע"ד,¹² הביאוה כפירוש למשנתנו הנ"ל, ואח"כ פירשו את עניין איסור התספורת, ואח"כ הביאו את הבבות שלעיל (כל שמכיר את משמרתו וכו'), עיין מ"ש לעיל.

footnotes: ¹² גירסא יותר מתוקנת בשרי"ר, עמ' 178.

24. **לא ביום ולא בלילה מפני שהן תדירין בעבודה.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל, וכן גרס הר"ח בבבלי י"ז א'. ולפנינו בבבלי: מפני שהן עסוקין תמיד בעבודה. ובכי"י שם (עיין הוצ' מלטר, עמ' 63): מפני שהן רגילין בעבודה, והן רגילין הן תדירין.¹³ ופירושו שהם עובדים תדיר בין ביום ובין בלילה, ואף לילה היא שעת העבודה להם, עיין בפירוש הראב"ד לתו"כ שמיני, מ"ו ע"ג. ובמיוחס לרש"י (ט"ו ב') כתב לפי שהיו מעלין כל הלילה אברים ופדרים שפקעו מעל המזבח, א"נ לא גמרו ביום גומרים בלילה. ועיין בהשגת הראב"ד בפ"א מה' ביאת המקדש ה"ו. ובר"מ שם: שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו, ועדיין לא סר יינו מעליו. ויפה העיר בח"ד שלפי הר"מ אסור לשתות יין בלילה שלפני יום העבודה שלו, אבל ביום שלאחרי העבודה מותר, מפני שעפ"י רוב כבר נגמרו כל העבודות לפני הלילה, עיין במרכבת המשנה במקומו שציין לר"מ פ"ד מה' מעשה הקרבנות ה"ג. ולרש"י וסייעתו אינו אסור אלא בלילה שלאחרי היום ששמשו בו. ועיין מ"ש לעיל ה"ב, שו' 11, ד"ה ברם.

footnotes: ¹³ עיין ירושלמי יומא ספ"ד, מ"ב ע"א: תדירא הא מילתא בפומהון דרבנן, ובבבלי (ברכות י"ז א' ועוד): מרגלא בפומא דפלוני. ועיין מ"ש הגר"ל גינצבורג בפירושים וחידושים לירושלמי ח"ב, עמ' 141, ובהערה 15 שם. אבל מ"ש שם בשם הרמ"ה לסנהדרין ג' ב' (ויש להוסיף גם תשובת הרמ"ה בכתאב אלרסאייל, עמ' נ"ב), רבינו אינו יחידי בפירושו, עיין בפי' רבינו יונה לאבות פ"ב מי"ג שכתב: מרגניתא בפומיה דרב וכו', מרגניתא בפומיה דר' אליעזר וכו'. ואפשר שאין כאן אלא דרך המליצה. ועיין תשב"ץ ח"א פ"ד, מ"ח ע"ד ומ"ה ע"א.

24-25. **אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין לספר ולכבס בין משחרב הבית וכו'.**ברייתא זו לא מצאתיה במקום אחר, ומשנתנו (פ"ב מ"ז) לא דברה אלא בזמן הבית. ועיין בבלי י"ז ב', וסנהדרין כ"ב ב' ומ"ש לעיל, שו' 20–21, ד"ה ויותר. וכעין מחלוקת זו בין החכמים ור' יוסי היא גם להלן פ"ג ה"ו, ובבלי ר"ה י"ט רע"ב.

26. **משחרב הבית מותרין מפני שאבל הוא להם.**ואע"פ שאיסור התספורת נוהגת גם באבל, אבל דווקא איסור התספורת לכהן בזמן המשמר הוא מחמת שהוא יו"ט שלהם (עיין ירושלמי פ"ב הי"ב, ס"ה ע"ד, ומקבילה במו"ק רפ"ג, בבלי כאן י"ז א' ומו"ק י"ד א'), ואם הוא נמנע מלהסתפר בשבוע שחל בו זמן משמרו נוהג כבמועד, ולא כאבל.

26-27. **יום שיני וחמשי הוחדו לתענית צבור.**וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: יחיד יושב בתענית ציבור. וכן מעתיק בראבי"ה ח"ב סי' תתמ"ט, עמ' 596, בשם התוספתא פרק שני דתענית. ולפי הגירסא שלנו הוא דין המשנה בפ"ב מ"ט שכל תעניות ציבור הן ביום שני וחמישי, שלא להפקיע את השערים. ועיין מאירי, עמ' 19. אבל גירסת כי"ע והראבי"ה נראית יותר מקורית, והכוונה, כנראה, ליחידים¹⁴ שמתענים על הגשמים (פ"א מ"ד), וכן אמרו בבבלי י' סע"א: תניא נמי הכי כשהתחילו היחידים להתענות מתענין שני וחמישי ושני וכו'. והוא הדין ביחידים שמתענים אחרי י"ג תעניות של ציבור (ספ"א), כמו שפסק הר"מ בפ"ג מה' תעניות ה"ט.¹⁵ ואע"פ שדין היחידים הוא שלא כציבור, ואוכלים משחשיכה, מ"מ קוראת להם התוספתא "תענית ציבור", כשם שניסח המאירי, עמ' 19: ואפילו יחיד המתענה לשם הצבור אינו מתחיל אלא בשני.¹⁶ ובראבי"ה הנ"ל (לפני שהביא את התוספתא) העיר על מדרש תנחומא (וירא הוצ' בובר סי' ט"ז), והעתיקו להלן שם בשם הריצב"ש, ועיי"ש, עמ' 597, הערה 1. ואמרו שם: ומנין סמכו הדורות שיהו מתענין בשני ובחמישי וכו', ולכך התקינו חכמים שיהו מתענין בשני ובחמישי. והמדרש הובא ע"י כמה מן הראשונים, עיין בהערת בובר שם, ועיין בשלטה"ג רפ"ג כאן. ובשבה"ל השלם סוף סי' רע"ז הביא את המדרש והסמיך לו את הירושלמי בפסחים פ"ד ה"א, ל' רע"ד (תענית פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג): ובשני ובחמישי עד דיתפני תעניתא וכו', וכנראה שהבין שמדברים בכל יום שני וחמישי. ור"נ ברילל אסף את כל המקורות שלנו ושל הגויים המעידים שנהגו בא"י להתענות בכל יום שני וחמישי.¹⁷ ועיין מ"ש קרויס בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"ו, עמ' 235, וגינצבורג בגנזי שכטר ח"א, עמ' 483, ועמ' 548, ולאחרונה אלון בתרביץ ש"ד, עמ' 285 ואילך, וכמעט שלא הוסיפו כלום על דברי ברילל, וכולם כיוונו מדעתם, ולא ידעו אחד מהשני. ועיין בבלי שבת כ"ד א', תענית י"ב א', גמרא של סוף מגילת תענית, הוצ' ליכטנשטין בשנו"ס, עיי"ש. ובמס' סופרים רפכ"א, הוצ' היגר, עמ' 354: והתלמידים¹⁸ מתענין בשני¹⁹ ובחמישי.²⁰ ובב"ר פע"ו, הוצ' תיאודור־אלבק, עמ' 900: מתענין היו עליהם בשני וחמישי (והעיר ע"ז ר"א אפשטין בהחוקר ש"א, עמ' 333). ועל דברי החכמים הנ"ל יש להוסיף שכן נהגו גם הכותים והפלשים, עיין מ"ש ר"א אפשטין בספרו אלדד הדני, עמ' 163, ובהערה 1 שם. וכן נמצא בהשבעת משומדים מתקופת ביצנץ על מנהג הפרושים, עיין בסה"י לכבוד סימאנסען, עמ' 141. ולפי כ"ז אפשר שהכוונה בתוספתא כאן גם ליום שני וחמשי של כל השנה, שבו היו היחידים מתענים.

footnotes: ¹⁴ ונקטה התוספתא "יחיד" (ולא "יחידים" בלשון רבים) ע"פ הברייתא לעיל פ"א, סוף שו' 29 ואילך. ועיקר הפירוש בס' הוספות ותקונים לס' ראבי"ה, עמ' 181. ¹⁵ במאירי עירובין ספ"ג מ"א א' כתב בשם "יש מפרשים" שהיחידים המתענים על הגשמים מתענים בכל יום שירצו, ולא השיג עליהם כלום. אבל במגן אבות שלו, עניין כ"ג, הביא את דבריהם, ומוכח מתוכם שלא אמרו כן אלא במתענין אחר שבע תעניות אחרונות, וממילא אין סתירה מפורשת לשיטתם מן הבבלי י' א', אבל מדברי הר"מ שהבאנו מוכח שלא כדבריהם. וכן דחה אותם גם המאירי, במגן אבות שלו. ¹⁶ ועיין מ"ש להלן, שו' 28–29, ד"ה מה בין. ¹⁷ המגיד שי"א, עמ' 310, ועמ' 317, שם שי"ב, עמ' 23, ועמ' 47. ¹⁸ כלומר, היחידים שבתוספתא כאן לפי כי"ע והראבי"ה. ¹⁹ כ"ה בכ"י אדלר. ובשאר הנוסחאות: מתענין בו. כלומר בניסן, ונוספה מלה זו ("בו") ע"פ המנהג שלנו להתענות בה"ב. ²⁰ היגר הוסיף בגוף הנוסח שלו: ושני. אבל מלה זו אינה ברוב הנוסחאות, עיין בשנו"ס שם. ועיין ב"י טאו"ח סי' תכ"ט. וכן בס' מנהג טוב סי' ס"ז (הצופה ההגרי חי"ג, עמ' 232): ומנהג טוב להתענות בכל מיני עינויים כל שני וחמישי שבשנה, לבד ר"ח וכו'.

27. **ובהן בתי דינין יושבין בעיירות.**משנת כתובות רפ"א. והיא מתקנות עזרא, עיין ירושלמי מגילה פ"ד ה"א, ע"ה ע"א, בבלי כתובות ג' א' (ועיי"ש בתוספות ד"ה שבתי), ב"ק פ"ב א'.

27-28. **ובהן נכנסין לבתי כנסיות וקורין.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: ובהן יושבין בבתי כנסיות וקורין. וכ"ה בראבי"ה, עמ' 596 הנ"ל. והנכון כלפנינו, עיין הלשון במשנת מגילה פ"א מ"ג, שם מ"א ואילך ("יום הכניסה"). ואף היא מתקנות עזרא, כירושלמי מגילה הנ"ל, וכ"ה במס' סופרים רפ"י. ובמכילתא ויסע פ"א, עמ' 154, (ותנחומא שנדפס מכבר בשלח סי' י"ט) אמרו: התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה, בשבת בשני ובחמישי. וכ"ה במכילתא דרשב"י, עמ' 103, ובבבלי ב"ק פ"ב א' (אלא שבשניהם חסר "והזקנים"). ותירצו בבבלי שם שהראשונים תקנו שיקרא אחד שלשה פסוקים, או שיקראו שלשה אנשים שלשה פסוקים, ובא עזרא ותיקן שיקראו שלשה אנשים, ועשרה פסוקים. אבל בירושלמי ומס' סופרים הנ"ל מוכח שלפני עזרא לא היו קורין כלל בשני וחמישי, וכן מוכרח מדברי הירושלמי במגילה פ"א סה"א, ע' ע"ב.

28. **ובהן מפסיקין למקרא מגלה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: לקרית מגילה. ובכי"ל: ובהן מספיקין מקריאת מגלה. ובראבי"ה הנ"ל דלג על פיסקא זו, וכנראה שקיצר. והברייתא סתומה מאד. ונראה שאין "למקרא" אלא "במקרא" (עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1110 ואילך), בזמן שקורין את המגילה, והכוונה שביום שני וחמישי מפסיקין מסדר הפרשיות כשקורין בהן את המגילה לבני הכפרים (מגילה פ"א מ"א ואילך), ואעפ"י שלא חל פורים בהם. וכאמרם במשנת מגילה פ"ג מ"ד: לכל מפסיקין בראשי חדשים בחנוכה ובפורים, ובכמה נוסחאות: לראשי חדשים לחנוכה וכו'. והחידוש כאן הוא שאף שבכל מקום קורין בסדר הפרשיות, אבל לבני כפרים שמקדימים ליום הכניסה מפסיקין מסדר הפרשיות, וקורין ויבא עמלק.²¹ ועיין במס' סופרים פי"ז ה"ו, הוצ' היגר, עמ' 305, ובהערות מיללער, עמ' 233. ושמא פירושו כפשוטו שמפסיקין ביום ב' וה' לבני הכפרים למקרא מגילה, ואין קורין בפרשת השבוע כלל, מפני שהן דחוקין וטרודין ביום השוק. ועיין בבלי מגילה ג' א' ואילך. ובפורים עצמו קורין ויבא עמלק.

footnotes: ²¹ וכן נראה מלשון השאילתות ויקהל סי' ס"ז (וסדר רב עמרם השלם ה"ב, צ"ד ע"א): ואסור (כלומר, בזמן הזה שבטלו את יום הכניסה) לכפרים ולעיירות גדולות ולכרכים שאין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון לקרוא מגילה ולקרא בספר תורה בויבא עמלק, ולהזכיר על הניסים במודים אלא יום ארביסר בלבד. ומכאן משמע שבראשונה כשהיו קורין את המגילה ביום הכניסה היו קורין בתורה בויבא עמלק באותו יום. ובתקון יששכר (ד"ו של"ט), ס"א ע"ב, מביא שפעם הל ט"ו אדר בשבת, ונפלה מחלוקת בין חכמי ירושלים (שהיא עיר מוקפת חומה, ועיקר פורים שלה חל בשבת), ויש שסברו שצריכים להוציא ס"ת בי"ד ולקרוא בו ויבא עמלק. ובכנה"ג או"ה הגהות ב"י פי' תרפ"ה כתב: וכמרומה לי שמנהג בני רומניא בקושטנטינא להוציאו. ולפ"ז הוא הדין שקורין ויבא עמלק ביום הכניסה לבני כפרים. ואפילו לדעת החולקים על המנהג הנ"ל (עיין בב"י טאו"ה סי' תרפ"ה בשם "מצאתי כתוב") שסוברים שאין מוציאין ס"ת בי"ד הטעם הוא משום שעיקר פורים למוקפים הוא בט"ו אפילו אם חל בשבת, ולא נדחית קריאת המגילה אלא משום גזירה דרבה, ואין טעם להקדים את הקריאה בתורה לפני שבת שהוא עיקר זמנה (עיין שו"ת הרלב"ח סי' ל"ב), אבל בבני כפרים שלא יכנסו לעיר בפורים (לפי פירושם של כמה מן הראשונים), הרי לא יקראו פרשת עמלק בפורים עצמו, וממילא דוחה את סדר השבוע, ודינם יהיה כדין העיירות, בזמן שחל י"ד בשבת (בשעה שהיו מקדשים ע"פ הראיה) שנדחות ליום הכניסה (כמשנת מגילה פ"א מ"ב).

28-29. **מה בין תענית צבור לתענית יחיד וכו'.**לא נתבאר בוודאות מה היא תענית יחיד שבתוספתא כאן. ולעיל שו' 26–27, ד"ה יום שיני, בררנו לפי גירסת כי"ע והראבי"ה ש"יחיד" שם הכוונה ליחידים שהוזכרו במשנתנו פ"א מ"ד ומ"ז. וכן מוכח מן הבבא האחרונה כאן שהביאוה בבבלי לעניין תענית "יחידים" הנ"ל,²² עיין מ"ש להלן שו' 35–36, ד"ה תענית צבור אין מפסיקין. והראשונים נחלקו בפירוש "יחיד" כאן, עיין מ"ש להלן, שו' 31, ד"ה תענית צבור נכנסין. ואשר לתענית ציבור כאן נראה שהתוספתא כיונה לתעניות האמצעיות והאחרונות, כפי שמוכח להלן, שמנתה מתחילה את הדברים הנוהגים בשתיהן (ולא בראשונות), ודלא כשיטת הבבלי. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ²² וכן מסתבר שהייתי יכול לטעות שדינם כציבור, שהרי הם ממשיכים את תעניות הציבור, ולא פטרו את הציבור אלא משום שאין מטריחין את הציבור יותר מדאי, כמפורש בבבלי י"ד ב'.

29. **תענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום וכו'.**עיין במשנתנו פ"א מ"ו. אבל בתענית "יחידים" אוכלים משחשיכה, כמפורש במשנתנו פ"א מ"ד, ומוסיפה התוספתא שאף בסוף (עיין בסוף פירקין) דינם כן, עיין לעיל שו' 26–27, ד"ה יום שיני. ועיין מ"ש להלן, ולעיל הערה 22.

30. **תענית צבור אסורין במלאכה וכו'.**עיין במשניות הנ"ל.

31. **תענית צבור נכנסין לבתי כנסיות וקורין מה שאין כן בתענית יחיד.**עיין בבלי ט"ו ב'. והמלה "וקורין" חסרה בד, ובכי"ל חסרה כל הבבא, אבל היא ישנה גם בכי"ע, וכן הביא הראבי"ה ח"ב סי' תתמ"ט, עמ' 596 הנ"ל. וכן להלן שם סי' תתס"ג, עמ' 625: דאילו בתענית יחיד אין קורין בתורה כדמפרש בתוספתא דתענית. וממנו בשו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רבינוביץ סי' שט"ו, במרדכי סי' תרכ"ט וברא"ש פ"א סי' כ', עיי"ש בהערות ר"א אפטוביצר, והביא שם הראבי"ה בשם אביו ר' יואל שהיו תמיהים על מה סמכו הראשונים כשמתענים בשביל גזירה שקורין ויחל, שהרי אין קורין אלא בתענית ציבור ממש, ואפילו אנשי ננוה שהוצרכו לגשמים לא היו אלא כיחידים, עיין בבבלי י"ד ב' ובמקבילות בירושלמי. ולשיטת התוספתא לא שינו את סדר הקריאה אלא בשניות ובאחרונות כשאר הדברים שנשנו כאן, עיין מ"ש לעיל ומ"ש להלן. ועיין במס' סופרים פי"ז ה"ח, עמ' 303 ואילך, ובשנו"ס שם, עמ' 304, וברוקח סי' רי"א.²³ וכתב הרא"ש בשם הראב"ד שתעניות בה"ב, במקום דאיכא דעביד להו ואיכא דלא עביד להו, אע"פ שמכריזין עליהן בבית הכנסת דינן כתענית יחיד, ואין קורין בהן ויחל, ושליח ציבור אינו אומר ענינו בין גואל לרופא אלא בשומע תפילה כיחיד. וכן הביא בשמו בארחות חיים ח"א ה' תענית, צ"ג רע"ב, וסיים (בשמו): אלא דעמא דבר הכי, ולא מעיקר שמעתא. ובב"י טאו"ח סי' תקס"ו הביא בשם הגהת מרדכי ישן: נראה דתענית יחיד, ר"ל כגון מי שיש לו חולה בתוך ביתו וכיוצא בזה, דלא שייך לקהל אחד ולא למדינה וכו', כי לקהל או לקהלות לא קרי בתוספתא תענית יחיד וכו', אבל בין כסא לעשור אין קורין בתורה, לפי שכל אחד מתענה לבדו לשוב ולשבור לבו, ואינו אומר עננו בין גואל לרופא, דמיקרי יחידים לענין קביעות. ובטאו"ח סוף סי' תקס"ו הביא בשם רב שר שלום גאון שבכל תעניות צבור, וכל תעניות שגוזרין על הגשמים (כלומר, ואפילו בחו"ל, עיין להלן) וכל דבר הצריך להם אומרים ויחל בשחרית ובמנחה וכו', ותשובת הגאון היא באוה"ג מגילה, עמ' 59. ועיין בשו"ע ובנו"כ שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך לעניין תענית ציבור בחו"ל. ועיין בקרן אורה כ"ו ב' ד"ה הר"ן, ולדעתו התוספתא מדברת כאן פעמים בכולן, פעמים באמצעיות ואחרונות, ופעמים באחרונות גרידא, והוא דחוק, ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ²³ ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תקצ"ה, עמ' 330 ואילך, ובהערות שם.

32. **מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו'.**בבבלי י"ד א' וט"ו ב' מוכח שלא עשו כן אלא בשבע תעניות האחרונות, אבל מלשון התוספתא מוכח שלשיטתה נהגו כן גם באמצעיות, כשאר הדברים שמנתה ברישא, עיין מ"ש לעיל. ועיין לעיל פ"א רה"ח, שו' 39. ועיין להלן מגילה פ"א, שו' 34, ובבלי כאן י"ג סע"ב, וכפשוטה של הברייתא.

33. **מתפללין עשרים וארבע ברכות וכו'.**אף כאן הכוונה לשניות ולאחרונות, עיין להלן מגילה ובבלי הנ"ל. וכן אמרו, בלשון ראשון שבבבלי י"ג ב', אבל אח"כ הסיקו שם שאין מתפללין כ"ד אלא באחרונות בלבד, וכן פסקו הפוסקים. אבל עיין בר"ן שנביא להלן ובריטב"א י"ב ב' סד"ה ומה אלו, אלא שאף הוא הסיק: מ"מ אין לנו לזוז משיטת רבותינו ז"ל. ועיין רשב"א מגילה הוצ' רח"ז דימיטרובסקי, עמ' 113. והנה כאן אמרו בפירוש שאין מתפללין כ"ד אלא בתענית ציבור, ובבבלי (י"א ב', וש"נ) אמרו שאין תענית ציבור בבבל, אלא תשעה באב בלבד. ועיין גם בירושלמי כאן פ"ב ה"א, ס"ה ע"א, שם סה"א, ס"ה ע"ב, ובשו"ת הגאונים שנביא להלן. ולפ"ז אין להתפלל כ"ד בתעניות שגזרו בחו"ל. ובריטב"א י"ד ב' ד"ה ור"י נשיאה, ובר"ן פ"א סי' תתי"ט הביאו את התוספתא כאן, ופירשו שלא אמרו שאין תענית ציבור בבבל אלא לעניין חמשה עינויין²⁴ ובטול מלאכה, אבל לעניין כ"ד ברכות יש תענית ציבור בבבל. ועיין בפירוש שבה"ג ד"ב, עמ' 190. ועיין בריטב"א י' א' ד"ה מאן יחידים, ומה שהאריך בעניין זה הרמב"ן בלקוטות בריש מכילתין. תדע לך שלא כיוונו בבבלי הנ"ל לכ"ד ברכות, שהרי בתשעה באב שהוא תענית ציבור אפילו בבבל אין אומרים כ"ד ברכות, כמפורש בבבלי פסחים נ"ד ב', ועיין ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ד, נ"ח ע"ד. ועיין בשו"ת הגאונים הרכבי סי' רנ"ט, עמ' 133 (אוה"ג, עמ' 26), ועיין בר"ן פ"ד סי' תתל"ה, ונביא אותו להלן. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שע"ז, ומ"ש עליו בתשב"ץ ח"ג סי' רכ"ד, שו"ת הרשב"ש סי' שפ"ה, וברכי יוסף או"ח סי' תקע"ה אות ח'-ט'.

footnotes: ²⁴ עיין במיוחס לרש"י י"א ב' וברש"י כת"י שהביא היות בצייטשריפט פיר הבראעישע ביבליאוגרפיא חי"ב, עמ' 62.

34-35. **תענית צבור כהנים נושאין כפיהן ארבעה פעמים ביום וכו'.**משנתנו רפ"ד, ועיין מ"ש להלן רפ"ג. ובמנהיג ה' תעניות סי' ט"ו, מ"ח ע"ב: ותניא נמי במה בין תענית צבור לתענית יחיד, תענית צבור הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום, מה שאין כן בתענית יחיד. והסתייע מכאן שבכל תענית ציבור יש נעילה, אבל לא השגיח ב"מוסף", מפני שהבבלי חולק עליה, עיין מ"ש להלן. וזקן זקני הגאון בעל קרן אורה כ"ו ב' ד"ה הר"ן (ס"ג סע"ג) הוכיח מכאן שלפי התוספתא התפללו בתענית ציבור מוסף ונעילה, וכפשוטה של משנתנו ברפ"ד. ובבבלי שם כ"ו ב' שאלו: תעניות ומעמדות²⁵ מי איכא מוסף? חיסורי מיחסרא וכו'. ותירוץ הבבלי לא יתכן בתוספתא שלא הזכירו בה כאן יום הכיפורים כלל. ועיין בקרן אורה שם רפ"ד ד"ה במשנה שהזכיר את שיטת בעל המאור בריש ברכות, ואת הירושלמי כאן רפ"ד ששנו שם: את שמע מינה תלת. את שמע מינה שמתענין במעמדות. ושמתפללים ארבע וכו'. ולפי פשוטו הדברים עונים אף על תעניות, כמו שהביא המאירי, עמ' 74 בשם "יש מפרשים".²⁶ ובראבי"ה ח"ב סי' תתע"ז, עמ' 635: בירושלמי בריש פירקין בתעניות ובמעמדות וכו' (כלומר פיסקא מן המשנה). וכי יש מוסף בתענית. שמע מינה תלת וכו'. ואע"פ שהמלים "וכי יש מוסף בתענית" חסרות לפנינו בירושלמי, אבל בוודאי שהירושלמי בא לתרץ קושיא זו ואומר, שאנו למדים מן המשנה שיש מוסף בתענית.²⁷ וכן משמע מפסקי רי"ד רפ"ד שפירש שפירוש הירושלמי עונה אף על תעניות, אף שהבבלי חולק עליו בזה. ולפי פשוטו חולק הבבלי²⁸ על הירושלמי,²⁹ ומה שאמרו במגילה כ"ב א' "מוסף תפילה" הכוונה לברכת ענינו כפירש"י שם, או לתפילת נעילה,³⁰ או להוספת ו' ברכות.³¹ ובר"ן רפ"ד הביא את התוספתא כאן (עיי"ש בהגהות הב"ח), והסיק: אלמא כ"ד ברכות ותפילה ונעילה כי הדדי נינהו, וכיון דליכא כ"ד בראשונות נעילה נמי לית בהו, אלא שאם נסמוך על ראייה זו נצטרך לומר דאיכא כ"ד באמצעיות כסידריה דרב אשי (י"ד א') כיון דנעילה אית בהו וכו'. ועיין גם במאירי, עמ' 75. וכבר הראינו לעיל, שו' 28–29 ואילך, שהתוספתא מדברת כאן בתעניות האמצעיות והאחרונות, ודברי המאירי והר"ן מוכרחים לפי שיטת התוספתא. ובריטב"א כ"ו א' ד"ה בתעניות: אבל לא נהגו כן (כלומר להתפלל נעילה) בכל ספרד, וטעם הדבר שאעפ"י שנעילה אינה צריכה חומר תעניות, מ"מ תענית צבור בעי וכו', לעניין תפילת נעילה שהיא תפילה גמורה לעצמה, עשינו עצמינו כיחידים שאין היחיד מתפלל נעילה, כדאי' בתוספתא. ועיין בלקוטות הרמב"ן בריש מכילתין. ושיטת המיוחס לרש"י (כ"ו א' סד"ה נעילת), קצת גאונים שהביא במאירי, עמ' 75, הר"מ פ"ד מה' תעניות סהי"ח, הראב"ד (עיין בלקוטות הרמב"ן הנ"ל ובמגיד משנה שם), הרי"ד רפ"ד ובקונטרס הראיות (עיין שלטה"ג רפ"ד) ועוד שמתפללים נעילה בכל התעניות. ויש פוסקים שאין מתפללים נעילה אלא באחרונות, עיין מאירי, עמ' 75, ובטאו"ח סוף סי' תקע"ט ד"ה נעילה ובב"ח שם. ברם כבר אמרנו שהתוספתא כאן מדברת באמצעיות ובאחרונות גרידא.

footnotes: ²⁵ הר"ח במקומו, הר"י מיגש בשו"ת שלו סי' מ"ח (והעיר עליו ביד דוד כ"ו ב', באו"ש שנביא להלן ועוד), הר"מ בפיה"מ (ועיין בחיבורו פ"ו מה' כלי המקדש, ה"ד) ועוד לא גרסו בקושיית הבבלי "ומעמדות". ²⁶ כנראה שהכוונה לבעל המאור ריש ברכות הנ"ל בפנים, אלא שדבריו נתקצרו בדפוסים (וכפירושו של בעל ק"ע בירושלמי כאן רפ"ד, ועיין גם בנועם ירושלמי שם). וכן כנראה פירש גם בעל המאור בבבלי מגילה כ"ב א': "או דילמא הכא נמי (כלומר, בתענית ציבור) איכא מוסף תפילה" שהכוונה לתפילה שמוסיפין בין שחרית למנחה, ועיין במאירי כאן סוף עמ' 73, ובריטב"א כ"ו רע"ב, ועיי"ש כ"ו רע"א. וסרה בזה תמיהת בעל יד דוד מגילה כ"ב א' ד"ה רב איקלע, משום שנראה שבעל המאור בעצמו הביא ראייה זו. ²⁷ דברי ר"א אפטוביצר שם בהע' 11 לא נאמרו אלא לפלפולא בעלמא. ²⁸ כמפורש שם כ"ו ב', וכמו שהוכיחו הראשונים. ועיין בפירוש תלמיד הרמב"ן, עמ' ל"א (והע' 63 שם צריכה תיקון). ²⁹ וכן הבין גם בראבי"ה הנ"ל, שהביא את הירושלמי, ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תקע"ה, עמ' 306. ³⁰ כבמנהיג, מ"ח ע"ב, שהזכרנו לעיל בפנים: או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפילה, ומאי ניהו תפלת נעילה. ומסיגנונו משמע קצת שהיתה לפניו הוספה זו בגמרא גופא. ועיין גם מ"ש ר' ישעי' דטראני בחידושיו ובפסקיו רפ"ד כאן, הרמב"ן בלקוטות כאן, וממנו בריטב"א מגילה כ"ב א', ובר"ן כאן פ"א סי' תתי"ט, עיי"ש. ³¹ עיין בריטב"א כאן כ"ו א' וברשב"א מגילה, עמ' 112.

35-36. **תענית צבור אין מפסיקין לימים טובים הכתובים במגלה, מה שאין כן בתענית יחיד.**בבבלי י' סע"א: תניא נמי הכי כשהתחילו היחידים להתענות מתענין שני וחמישי ושני ומפסיקין בראשי חדשים ובימים טובים הכתובין במגילת תענית. והיא כברייתא שלפנינו ברישא³² ובסיפא כאן, ועיין בגמרא של סוף מגילת תענית. ומכאן שתענית יחיד השנויה כאן כוונתה לתענית "היחידים" שבמשנתנו, עיין מ"ש לעיל, שו' 28–29, ד"ה מה בין, ועיין ר"מ פ"ג מה' תעניות ה"י. והברייתא נסמכה למשנתנו ספ"ב: אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש בחנוכה ובפורים, ואם התחילו אין מפסיקין דברי רבן גמליאל. והשלימה התוספתא שבתענית יחיד אפילו אם התחילו מפסיקין, ואפילו אם הם מתענים אחרי התעניות האחרונות, עיין מ"ש לעיל, שו' 29, סד"ה תענית צבור אוכלין. ועיין היטב בס' ההשלמה כאן, עמ' 238, ועמ' 242. ועיין בפי' תלמיד הרמב"ן, סוף עמ' מ'. ועיין בבלי י"ב א' ובגמרא של סוף מגילת תענית ובירושלמי נדרים פ"ח ה"א, מ' ע"ד. ועיין בפיסקי תוספות כאן פ"א סי' כ"ז, בריטב"א י' א' ובב"ח טאו"ח סי' תקע"ב. והנה התוספתא כאן פסקה שבתעניות ציבור אין מפסיקין, ולא חילקה בין התחילו ובין לא התחילו, ברם לפי מה שכתבנו לעיל שהברייתות כאן מדברות בשניות ובאחרונות, הרי בהן כבר התחילו,³³ עיין ירושלמי פ"ב רהט"ו, ס"ו ע"א, ובבלי י"ח ב' (עיי"ש בדברי ר' אחא).³⁴

footnotes: ³² לעיל, שו' 26–27, עיין מש"ש ד"ה אבל. ³³ עיין בגבורות ארי י"ב ב' ד"ה גוזרין וד"ה והא דתנן. וכדבריו משמע בירושלמי רפ"ג. ³⁴ עיין בפיה"מ להר"מ, אבל בנוסחאות כ"י הוצ' קלנר, סוף עמ' 12: אם התחילו אין מפסיקין רוצה לומר, אם התחילו להתענות תענית אחת וכו'. וכ"ה בהוצ' שיק, סוף עמ' 13. אבל הגירסא שלפנינו בפיה"מ "שעה אחת" היתה כבר לפני הריטב"א ספ"ב.

36-38. **מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, אמרו לו לר' ליעזר וסיפר, לר' יהושע ורחץ, אמ' להם ר' יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם וכו'.**ירושלמי פ"ב הי"ג, ס"ו ע"א, מגילה פ"א ה"ו, ע' ע"ד, נדרים פ"ח ה"א, מ' ע"ד, כגירסא שלפנינו (בשינויים קלים). ובבבלי ר"ה י"ח ב': וירד ר' אליעזר ורחץ, ור' יהושע וסיפר, אמר להם ר' יהושע (כג' כת"י וראשונים, עיין דק"ס) צאו והתענו וכו'. ורצו להוכיח מכאן שלא בטלה מגילת תענית. ועיין בהשגות הראב"ד על בעל המאור מגילה פ"א סי' אלף ע"א (והביאוהו כמה מן הראשונים בסוגיין ובר"ה) שכתב שלא בטלה מגילת תענית אלא ליחידים, אבל תענית ציבור לא גזרינן ביה. ועיין בקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ב סי' כ"ד, אות י'. ולפי פשוטה של תוספתא הדברים דבוקים למה ששנו לעיל, והיינו שגזרו תעניות שניות שחלו בחנוכה³⁵ (עיין במשנתנו פ"א מ"ה ומ"ו), ור' אליעזר ור' יהושע סוברים שאפילו התחילו מפסיקין,³⁶ והם הם החכמים שחולקים על רבן גמליאל, עיין בתוספות עירובין מ"א א' ד"ה מודה (ועיין בחי' הרשב"א שם שחולק על התוספות). ועיין במהרש"א על התוספות בעירובין שם, ומ"ש בס' קרן אורה שם.

footnotes: ³⁵ שאין הראשונות יכולות לחול בחנוכה, אם לא שירד גשם במרחשון ופסק לארבעים יום (עיין במשנה רפ"ג), או שהתענו על צמחים ששנו וכדומה. וכן מוכח גם מן הלשון "וירד ר' אליעזר ורחץ" (או: ר' יהושע ורחץ, לפי התוספתא), והרי רחיצה אינה אסורה בתעניות ראשונות, עיין במשנ' פ"א מ"ה, ור' אליעזר לא הפגין כלל ברחיצתו. ואשר למעשה ר' יהושע שסיפר (או: ר' אליעזר וסיפר, לפי התוספתא), עניין התספורת בתענית ציבור לא נתבאר בפירוש. ועיין בירושלמי פ"ג הי"ג, ס"ז ע"א: בגין דרבי בעי מספרא וכו', ועיין בח"ד כאן. ובטורי אבן ר"ה י"ח ב' כתב: "ור' יהושע וסיפר, איני יודע מה עניין סיפר לתענית, וכי תענית ציבור אסור בתספורת וכו'. ברם בראבי"ה ח"ב סי' תתנ"ד, עמ' 604, פסק (בשם אביו) בפירוש שבתענית ציבור אסור בתספורת, והביא ראייה מן הבבלי ר"ה הנ"ל, ממעשה של ר' יהושע שסיפר. ³⁶ ואעפ"י שאותו ב"ד שגזר שלא להפסיק בוודאי סבר כרבן גמליאל, ולא השלימו, ולדעת ר' אליעזר ור' יהושע כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינה תענית (עיין מ"ש להלן בפנים), מ"מ הצטער הציבור שלא כדין, וכדי להוציא מדברי רבן גמליאל אמר להם צאו והתענו על מה שהתעניתם (לפי שיטתכם שהיא תענית אעפ"י שלא השלימו). ואפשר שהואיל ולפי שיטת ר' אליעזר ור' יהושע לא קיימו את התענית שלהם (שהרי לא השלימו) אמרו להם שיתענו תענית אחרת על (כלומר, נוסף) מה שהתעניתם לשיטתכם.

38-39. **כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת בדבריו.**בכי"ל: היתה הלכה הולכת כדברי ר"ג. ופירושו שאם התחילו להתענות מקודם אין מפסיקין, ולפיכך גזרו בחנוכה תעניות שניות בלוד לפי ההלכה שהיתה נוהגת בזמן רבן גמליאל שמת לפני ר' אליעזר ור' יהושע (עיין בבלי ב"מ נ"ט ב' ועוד). ומתוך הבבלי עירובין מ"א א' מוכח לכאורה שפירשו שהכוונה היא לתשעה באב שחל להיות בערב שבת, שאמרו עלה במשנתנו: וכן בתשעה באב שחל להיות בערב שבת, שפירשוה שאף היא בשיטת רבן גמליאל, ואף בה סובר שמתענה ואינו משלים. ור' יהושע (להלן בסמוך) חולק עליו וסובר שמתענה ומשלים, כשיטת החכמים שחולקים על משנתנו, עיי"ש, וכר' יוסי להלן בתוספתא, שו' 49. ברם מתוך התוספתא מוכח שאין מדברים כאן כלל בתשעה באב שחל להיות בערב שבת, אלא בתעניות שניות שגזרו עליהם בחנוכה, ור' יהושע כשיטתיה לעיל הסובר שמפסיקין, אפילו אם כבר התחילו, כפי שעמד ע"ז לנכון בס' קרן אורה בעירובין במקומו. ועיי"ש שכתב שהבבלי סובר שהא בהא תליא. ולהלן, שו' 46–47, ד"ה ובמשנתנו, הוכחנו את צדקת דבריו, עיי"ש.

39-40. **לאחר מיתתו של רבן גמליאל בקש ר' יהושע לבטל את דבריו וכו'.**בבלי עירובין מ"א א', וכגירסת כי"י, עיין דק"ס שם, עמ' 153, הערה ג'. וכבר כתבנו לעיל בסמוך שכוונתו שר' יהושע בקש לקבוע הלכה שאם חלו התעניות בימים הכתובים במגילת תענית מפסיקים לגמרי, אעפ"י שכבר התחילו להתענות, ובזה היה מעשה בלוד לעיל.

40-41. **בתר רישא גופא אזיל.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובעברית:³⁷ שהגוף הולך אחר הראש. ועיין בשו"ת באר שבע סי' נ"א, ד"ר קי"א ע"ג.

footnotes: ³⁷ מדרש השכם בס' הלקוטים של גרינהוט ח"א, ז' ע"ב, ס' והזהיר ח"א, ל"ח ע"א.

42-43. **אמ' ר' יהושע אנו שומעין לך. נקבעה הלכה כדברי רבן גמליאל וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: א' לו ר' יהושע אין אנו שומעין לך נקבע הלכה וכו'. ובכי"ל: ר' יהושע (ואין שם המלה "אמר") אין אנו שומעין לך נקבעה הלכה. ונראה שגירסת כי"ל נכונה, אלא שהסופרים הוסיפו באשגרה את המלה "ר'", וצ"ל: יהושע, אין אנו וכו'. ואף בכי"ע צ"ל: א' לו (כלומר, ר' יוחנן בן נורי אמר לו לר' יהושע), יהושע, אין אנו וכו'. וכן בבבלי הנ"ל: יהושע אין שומעין לך שכבר נקבעה הלכה וכו'.

43-44. **בשבתות ובימים טובים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם וכו'.**ראבי"ה ח"ב סי' תתנ"ו, עמ' 610, בשם התוספתא. ירושלמי כאן פ"ב הי"ג, ס"ו ע"א, מגילה פ"א ה"ו, ע' ע"ג, בבלי כאן י"ז ב', ר"ה י"ט א'.

45. **אילו מדברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק וכו'.**המקורות הנ"ל, להלן יבמות פ"ב סה"ד, ובמקבילות שבירושלמי שם פ"ט ה"ה, י' ע"ב, כתובות ספי"א, ל"ד ע"ג, ובבלי יבמות פ"ה ב'. ועיין בבלי כאן כ"ח א'.

46-47. **אבא יוסי בן דוסאי אומ' משם ר' יוסה הגלילי נשבע שיתענה בערב שבת הרי זו שבועת שקר.**וכ"ה ("שקר") גם בד ובכי"ל, אבל בכי"ע לנכון: שבועת שוא, וכ"ה בגמרא שבסוף מגילת תענית ובראשונים שנציין להלן, ובכי"ל: אבא יוסי בן דסי או' משום ר' אליעזר וכו'. ובראבי"ה הנ"ל: אבא יוסף בן דוסתאי אומר הרי שנשבע שיתענה וכו'. וברוקח סי' ר"י בתוספתא דתענית פ"ב אבא אסי בן דוסתאי אומר משום ר' יוסי הגלילי וכו'. ובס' אדם לרבינו ירוחם נתיב י"ח ח"א: וכן בירושלמי (ליתא לפנינו)³⁸ ובתוספת' ובסוף מגלת תענית הנשבע להתענות וכו', וכל הראשונים הנ"ל גרסו בתוספתא כאן: הרי זו שבועת שוא, כגי' כי"ע. ובס' יהודית ח', ו', אמרו על יהודית שלא התענתה בערבי שבתות ובערבי ראשי חדשים, והוא כדברי ר' יוסי הגלילי (או ר' אליעזר לפי גירסת כי"ל) כאן. ודברי הגר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א, עמ' 543, צריכים תיקון. ועיין תנחומא שנדפס מכבר בראשית סוף סי' ג'. אבל עיין בשאילתות בראשית סי' א' שפסק בפירוש שמתענה ומשלים, כשיטת הירושלמי והבבלי בכמה מקומות. ומ"מ גירסתנו ("שבועת שקר") המקויימת ע"י ד וכי"ל אינו שיבוש וודאי, ואפשר שאם השבועה חלה מדאורייתא, והחכמים הם שמכריחים אותו לבטלה (עיין להלן) אין כאן שבועת שוא אלא שבועת שקר לשיטת התוספתא. ועיין ר"מ פ"ה מה' שבועות ה"ח ובכ"מ שם סה"ז. ועיין בלחם משנה פ"ג מה' נדרים ה"ט. ועיין מ"ש להלן בשם מגילת תענית, ויש כאן שתי מסורות חולקות. והנה הבבא שלנו צריכה ברור, והיא תלויה בפירוש הראשונים בברייתא של מגילת תענית שהובאה בבבלי י"ב א': יחיד שקיבל עליו שני וחמישי וכו', אם גזרתנו קודמת לנדרו תבטל גזרתנו את נדרו. ותמהו הראשונים למה מבטלת גזרתנו את נדרו, והרי נדר חל על דבר מצוה כעל דבר הרשות (עיין במשנת נדרים פ"ב מ"ב, שם פ"ט מ"ו ובה' נדרים להרמב"ן שם ועוד). ותירץ בעל ס' המקצועות (לפי הראבי"ה סי' תתנ"ו, עמ' 610 הנ"ל), שבאמת אין הנדר חל, וצריך היתר חכם, ואם נשבע שלא יתענה, בימים אלו לוקה וכו', עיי"ש בראבי"ה שנוטה לפרש אף את התוספתא שלנו שלוקה מכת מרדות על שנשבע לעבור על איסור דרבנן, ונשאל לחכם ומתיר לו את שבועתו, ואינו מתענה, עיי"ש. ועיין בס' ההשלמה, עמ' 242, שפירש את הבבלי הנ"ל שיש כאן נדר טעות, ואין צורך בשאלת חכם, עיי"ש. ולס' זה כיון תלמיד הרמב"ן בפירושו, עמ' מ"א, ועיי"ש, עמ' מ'. ולפי שיטת הראשונים שעשו חיזוק באיסור דרבנן,³⁹ ולפיכך אפילו נדר אינו חל על איסור מדבריהם שאין לו יסוד בתורה, אף בשבועה כן ואינה חלה אם נשבע שלא להתענות בערב שבת (לתנא שלנו), ולוקה. ולשיטת הראב"ד בפ"ג מה' נדרים ה"ט, ה' נדרים להרמב"ן פ"ט, ס"ו א' ועוד, הרי הברייתא במגילת תענית הנ"ל אינה מדברת בנדר גמור אלא בקבלה בעלמא, ולפיכך מבטלת גזרתנו את נדרו, ולפי שיטה זו אינה עניין כלל לנידון שלנו שיש כאן שבועה גמורה, ולשיטת כמה מן הראשונים שבועה חלה על איסור דרבנן, ואין כאן שבועת שוא וצריך לקיים את שבועתו. ועיין בקרן אורה בסוגיין י"ב א'. ברם בברייתא שבסוף מגילת תענית⁴⁰ המקבילה לתוספתא כאן מפורש: הרי זו שבועת שוא, שמקצת ערב שבת כשבת, ומקצת ערב יום טוב כיום טוב. ומתוך פשוטן של דברים משמע שלוקה מדאורייתא, ודינו כנשבע שיתענה בשבת שהיא שבועת שוא, כמו שפסק הר"מ בפ"א מה' שבועות סה"ו. וכן פירשה הרשב"א בשו"ת ח"א סי' תרי"ד. והתנא שלנו סובר שכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינה תענית, ודינו כנשבע שיכנס לתוך השבת כשהוא מעונה, והוא איסור מדאורייתא לתנא שלנו, כפירוש הרשב"א. ובראבי"ה הנ"ל העיר על הירושלמי בנדרים פ"ח ה"א, מ' ע"ד: נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות לוקה, ואין צריך היתר חכם. נדר להתענות ונמצאו ימים טובים הכתובים במגילת תענית ר' חזקיה ר' יודן ר' ירמיה בשם ר' חייה בר בא חד אמר מתענה ואינו משלים, וחרנה אמר לוקה ואינו צריך היתר חכם, הדא דאת אמר עד שלא בטלה מגילת תענית וכו'. וכתב עליו הראבי"ה שם: ואיני יודע אם טעות סופר היא בירושלמי (כלומר, שצ"ל: והוא צריך היתר חכם), כי איני יכול ליישבו כלל.⁴¹ ברם קשה מאד להגיה בירושלמי, שהרי כן העתיקו גם בה' נדרים להרמב"ן ס"ו א', בריטב"א ונ"י שם, בפי' הרנב"י, לפי שטמ"ק שם, והר"ן כאן פ"א סי' תת"ז סד"ה גמרא (ברוקח סי' ר"י קיצר), ופירשוה ע"פ שיטת הראב"ד הנ"ל בבבלי תענית י"ב א' שאין מדברים בנדר גמור, ולוקה מכת מרדות ואינו מתענה. ועיין גם בריטב"א כאן י"ב א'. ונראה שהר"מ פירש את הירושלמי שנדר פי' נשבע,⁴² והכריח כן מן הרישא שאם נמצאו שבתות ויו"ט לוקה, ואין צריך היתר חכם, מפני שאין השבועה חלה כלל (מה שאין כן בנדר שהוא חל אף על השבתות). וכן בימים טובים הכתובים במגילת תענית עשו חיזוק לדבריהם, ולוקה ואינו צריך היתר חכם (עיין בפ"ג מה' נדרים ה"ט). ולכל הפירושים למדנו מדברי הירושלמי שביו"ט דרבנן המחלוקת היא בעניין השלמה, ולחד מאן דאמר אם אינו משלים מקיים את דבריו ויוצא ידי תעניתו, ואף לא ביטל דברי חכמים. אבל למ"ד השני כל תענית שלא שקעה עליו החמה אינה תענית כלל, ולפיכך לוקה ואינו מתענה (לכל אחד מן הראשונים לפי שיטתו). ובמשנתנו ספ"ב שנינו: אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים וכו', ואם התחילו אין מפסיקין דברי רבן גמליאל. אמר ר' מאיר אעפ"י שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין. וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת. ולפי ההלכה הקדומה שהמנהג היה שלא להתענות בערבי שבתות (עיין מ"ש לעיל סד"ה אבא יוסי), דין ערבי שבתות כדין חנוכה וכו', ולרבן גמליאל הסובר שאם אין משלימין יצאו ידי תעניתם, וגם לא ביטלו תקנת חכמים, הרי גם בתשעה באב שחל להיות בערב שבת הדין כן, והתנא הסתמי של משנתנו הסיק כן מדברי רבן גמליאל. אבל החכמים שסוברים שמפסיקין (עיין מ"ש לעיל, שו' 38–39, ד"ה כל זמן ואילך), או שמשלימין, סוברים שכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינה תענית, שאלמלא כן אין צורך לא להפסיק לגמרי ולא להשלים (בימים טובים שאסור להתענות מדרבנן), ומקיים דברי שניהם, כמפורש גם בירושלמי נדרים הנ"ל. ולפי התוספתא כאן מי שנשבע שיתענה בערב שבת לוקה משום שבועת שוא, משום שאינו יוצא ידי שבועתו אלא אם כן התענה והשלים, ונכנס לשבת כשהוא מעונה (עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' תרי"ד שצויין לעיל), ואין השבועה חלה עליו. ותנא זה יסבור או שמפסיקין לחנוכה (עיין גירסת כי"ל בתוספתא כאן, ולעיל שו' 37), או שמשלימין, מפני שאין איסור התענית אלא מדרבנן. ובתשעה באב שחל להיות בערב שבת לתנא שלנו ידחה ליום ראשון (ואין תשעה באב יותר חמור משבועה). סוף דבר כל מי שסובר שמפסיקין לחנוכה, או שאין שבועה חלה על הנשבע שיתענה בערב שבת, מוכרח לסבור (לפי מגילת תענית) שכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינה תענית, וחולק על רבן גמליאל שאם מתענה ואינו משלים יצא ידי תעניתו, והא בהא תליא לשיטת הבבלי בעירובין מ"א א',⁴³ וכמו שהסיק בקרן אורה שם שהבאנו לעיל שו' 38–39, סד"ה ברם. אלא שלפי המסקנא אין הנכנס לשבת כשהוא מעונה כאילו התענה בשבת, ושלא כר' יוסי הגלילי ומגילת תענית הנ"ל.

footnotes: ³⁸ ומ"ש ע"ז בתס"ר ח"א, עמ' 221, הם דברים בטלים, עיין לעיל, שו' 36–38, ד"ה מעשה וגזרו. ובקטעים ממרדכי הגדול כ"י ששון (לפי הקטלוג של ששון ח"א, 181 ע"א): וכן משמע בשאלתות, וכן משמ' בירושלמי דתענית דמגלת (צ"ל: ומגלת) תענית א"ר יוסי בר' דוסתאי וכו'. ³⁹ עיין ר"מ פ"ג מה' נדרים ה"ט, ברדב"ז שם, בשו"ת ללשונות הר"מ סי' פ"ח, בשו"ת שלו ד' ליוורנו תי"ד סי' קצ"ה, בב"י טאו"ח סי' תי"ח ובאחרונים שם. ועיין בס' ההשלמה, עמ' 243. ⁴⁰ והביאוה כמה מן הראשונים הנ"ל בפנים. וכן במחז"ו סי' רע"ג, עמ' 234, במנהיג ה' תענית סי' י"ג, מ"ה רע"א (ומ"ש במנהיג שם לפני כן: "ובהלכות רבי' האלפסי מייתי לה" שייך לסימן הקודם, והכוונה לרי"ף כאן ספ"ג. ומתוך ד' קושטא שם נראה שהסימן "י"ג" נכנס שלא במקומו, ויש שם ריוח אחרי המלים "מייתי לה"), במגן אבות למאירי עניין כ"ג, עמ' קנ"ב, בספרו למגילה ב' ע"ב (מן הספר) ועוד. ⁴¹ הראבי"ה שם סובר ששבועה חלה על איסור דרבנן (וכל שכן נדר), ובירושלמי מפורש שלוקה (משום שבועת שוא) ואינו צריך היתר חכם. ⁴² עיין בבלי נדרים פ' ב', בר"ן שם ח' א' ד"ה והלא מושבע, שם י"ד ב' ד"ה הנודר, שטמ"ק שם ט' א' ד"ה כנדרי, ועוד בכ"מ, עיין לעיל עירובין, עמ' 330, ד"ה אימתי. ⁴³ ור"א בר' צדוק שהתענה ולא השלים בתשעה באב שנדחה ליום ראשון, הוא מפני שהיה יו"ט שלו, ולא היתה אצלו תענית כלל, אלא לצעורי נפשיה בעלמא הוא. כמפורש בבבלי כאן י"ב א', ועיי"ש בגבורות ארי שכתב שלא התענה מפני שהקל בנדחה (עיין בירושלמי כאן פ"ד סה"ט, ס"ט ע"ג ובמקבילות, ובבבלי מגילה ה' ב'), ולפיכך לא הוכיחו בבבלי עירובין מ"א א' ממעשה דר' אלעזר בר' צדוק שהוא סובר כרבן גמליאל, אלא אדרבא הראו מדיוקא שהוא חולק עליו.

47-48. **תשעה באב שחל להיות בערב שבת אוכל אדם כביצה ושותה אפי' כביצה וכו'.**בד חסרה המלה "אפי'". ובכי"ע ובכי"ל: אוכל אדם אפילו כביצה (ע"כ בכי"ל, ונשמט שם מ"כביצה" עד "כביצה") ושותה כביצה. ובירושלמי ספ"ב, ס"ו רע"ב: אוכל אפילו ביצה אחת ושותה אפילו כוס אחד וכו'. ובבבלי עירובין מ"א א': מביאין לו כביצה ואוכל וכו'. ועיין בשאילתות בראשית סי' א' ובהוספה להעמק שאלה שם בד' ירושלים, י"ג ע"א, ומתוך הגירסא בתוספתא ובירושלמי מוכח שלא כדיוקו ז"ל.

49. **דברי ר' יהודה. ר' יוסה אומ' הרי זה מתענה ומשלים.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. אלא שבירושלמי שם אמרו: אית תניי תני ומחליף, כלומר, שמחליף דברי ר' יהודה בדברי ר' יוסי ולהפך. אבל בבבלי שם הביאו עוד ברייתא ומוכח ממנה שהנכון כלפנינו. ועיין בר"ח שם ובתוספ' ישנים ד"ה ביצה מגולגלת.

50. **אמ' לו ר' יוסה אי אתה מודה וכו'.**כל המשא והמתן עד סוף ההלכה חסר בירושלמי, אבל ישנו בבבלי הנ"ל, בשינויים קלים.

53-54. **כשם שמתריעין על הגשמים בשאר שני שבוע, כך מתריעין עליהן בשביעית מפני פרנסת אחרין.**ירושלמי רפ"ג, ס"ו ע"ב. ואמרו שם: מהו מפני פרנסת אחרים? חברייא אמרי מפני פרנסת גוים. ר' זעורא אמר מפני פרנסת חשודים. ובבבלי י"ט ב' החמירו יותר, ולחד מ"ד אין מתריעין בשביעית אפילו על האילנות, אעפ"י שהפירות שלהם הם היתר גמור, מפני שאין מתריעין על ההפקר, ולחד מ"ד מתריעין על האילנות בשביעית מפני שיש בהם פרנסה לעניים, ולחד מ"ד מתריעין אפילו על ספיחי תבואה בשביעית מפני פרנסת עניים, והוא סובר שספיחים מותרים, עיין בר"ש שביעית פ"ט סמ"א, ובתענית הוצ' מלטר, עמ' 76, ובשנו"ס שם. ועיין בתוספות י"ט ב' ד"ה רבן, ובחי' תענית לר' ישעי' רפ"ג.

54-55. **ומתריעין על האילן בפרס הפסח, ועל הבורות ועל השיחין ועל המערות בפרס החג.**וכ"ה בבבלי י"ט ב' בכל הנוסחאות (עיין בהוצ' מלטר, עמ' 75). ופירש"י: בפרוס הפסח. בימי הפסח וכו'. ועיין מה שתמה עליו בגבורות ארי. וכבר הוכחנו לעיל שקלים רפ"ב שבברייתות פרוס (או פרס) פירושו סמוך, ערב. וכן פירש תלמיד הרמב"ן, עמ' מ"ג: בפרס. לפני הפסח. ובירושלמי פ"ג ה"ב, ס"ו ע"ג, גרס בברייתא זו: לבורות לשיחין ולמערות בפרס העצרת. והקשו עליה: מעתה אפילו יותר מיכן? יותר מיכן מעשה ניסים, ואין מתריעין על מעשה ניסים. ופירש בריטב"א בסוגיין שאף "חג" שבבבלי פירושו "עצרת", כמו שאמרו בר"ה ו' רע"ב: רב אשי אמר מאי ואכלנו ולדה שלמים בחג דקתני חג השבועות. ואעפ"י שרב זביד חלק עליו שם, היינו משום שיש לו פירוש אחר, אבל כאן קשה לפרש אחרת. אלא שלפירוש רבינו קשה לפרש את הסיפא. ומסתבר כפירוש השני שבריטב"א שם, שדווקא בפרס החג קתני, משום שבערב סוכות (עיין לעיל על "פרס") כבר מצויים גשמים בא"י (עיין במשנת סוכה ספ"ב), אבל לפני כן (בקיץ) אין מתריעין משום שאין מתריעין על מעשה נסים. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

55-56. **אם אין להן מה שישתו מתריעין עליהן מיד.**ברישא מדברים בשהיה להם עדיין מה לשתות, אלא שהבורות נתרוקנו ברובם, אבל אם לא היה להם מה לשתות מתריעין מיד, אפילו באמצע הקיץ, ואעפ"י שבדרך כלל אין מתריעין על מעשה נסים, שאני הכא, והיד ה' תקצר, ויתברכו המעיינות הנובעים. וכן פירש הר"מ בפ"ב מה' תעניות הי"ז. ועיין במיוחס לרש"י בסוגיין.

56. **אי זו היא יד שלהן יום שיני וכו'.**וכ"ה ("יד") גם בכי"ע. אבל בד ובכי"ל: מיד שלהן. וכ"ה בבבלי הנ"ל, אלא ששם: שני וחמשי ושני. ואף לפנינו הכוונה כן, אלא שהברייתא קיצרה. ומתוך הירושלמי רפ"ג משמע שבבא זו אינה דבוקה דווקא לרישא כאן, אלא מבארת את "מיד" של משנתנו פ"ג מ"א. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

56-57. **ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא באותה הפרכיא בלבד.**כלומר, באותה מדינה בלבד,⁴⁴ וכאמרם בריש רות ואסתר רבה: מדינה אפרכיה מניין וכו', כלומר מניין שמדינה שבאסתר שם פירושה איפרכיא (ἐπαρχεία, provincia) וכו'. ובבא זו ליתא בירושלמי, ועיין מ"ש לעיל בסמוך. והרמב"ן, הריטב"א והר"ן פירשו שהיא מבארת גם את דיני המשנה, ואפילו מכה מהלכת, שאמרו (פ"ג מ"ה) עליה: ועל אילו מתריעין בכל מקום. ובכל מקום לאו דווקא, שהרי פשיטא שאין מתריעין עליה בכל העולם כולו, אלא באותה מדינה דווקא, לאפוקי עיר שלא ירדו עליה גשמים, או שיש בה דבר או מפולת, שאין מתענות אלא סביבותיה. והביאו ראייה מן התוספתא להלן, שו' 73–74, ד"ה ועל כולם. ועיין בהערות מלטר, סוף עמ' 75 ואילך. ועיין בלקוטות הרמב"ן כ"ב א' סד"ה וראיתי ואילך.

footnotes: ⁴⁴ וכל א"י כמדינה אחת היא, עיין בלקוטות הרמב"ן כ"ב ב'.

57-58. **דבר שיש בו הפסק אפי' שלשה מתים ביום אחד זה אחר זה אין זה דבר.**במשנתנו פ"ג מ"ד: איזהו דבר. עיר המוציאה חמש מאות רגלי (כלומר, גברים), ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר. פחות מכאן אין זה דבר. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ה, ס"ו ע"ד,⁴⁵ ובבלי כ"א א'. ופירושה שאפילו מתו שלשה ביום אחד והפסיק בינתים ואח"כ מתו עוד ג' ביום שלישי, אעפ"י שיש כאן ששה מתים בשלשה ימים אין כאן דבר. והמפרשים פירשוה ע"פ הבבלי כ"א ב', ו"אפילו" הוא כדי להוציא מדברי ר"מ. אבל הלשון "יש בו הפסק" אינו סובל פירוש זה. ולעניין טיב המתים, עיין ירושלמי פ"ג ה"ה, ס"ו ע"ד, ובר"מ פ"ב מה' תעניות ה"ה, והא בהא תליא (עיין ברכי יוסף או"ח סי' תקע"ו אות ג'), כפי שמוכח מן הירושלמי,⁴⁶ עיין מ"ש הריא"ז בשלטה"ג למשנתנו.

footnotes: ⁴⁵ אלא שהגירסא שם משובשת, והנכון הוא בקטעים מן הגניזה בגנזי שכטר ח"א, עמ' 422. ⁴⁶ אלא שהר"מ נתן הגדרה לזקנים [תיקונים והשלמות: מקור הר״מ הם דברי הגאונים, עיין אוצר הגאונים במקומו, עמ׳ 30, סי׳ ס״ג (חיבור כת״י שהזכרתי לעיל במלואים לח״ג, עמ׳ 287).], והם "זקנים ששבתו ממלאכה", שהם עשויים למות מחמת הבטלה, ועיין אבות דר"ן נו"א פי"א, כ"ג ע"א, נו"ב פכ"א, כ"ב סע"ב ואילך. ופשיטא שהר"מ לא כיון לכך, אלא פירש זקנים ששבתו ממלאכה [שהם רגילים בה].

60. **אסכרה אם מתין בה מתריעין עליה וכו'.**בירושלמי פ"ג ה"ה, ס"ו ע"ד: תני אסכרה כל שהיא. ובבבלי י"ט ב': ואסכרא בזמן שיש בה מיתה מתריעין עליה וכו'. ולפי פשוטה פירושה שאפילו אם מת אחד מתריעין עליה מפני שמחלה זו⁴⁷ היא מחלה מדבקת וממארת ומצויה בפי הילדים⁴⁸ ובגרונם.⁴⁹ ועיין ר"מ פ"ב מה' תעניות הי"ג ובלח"מ שם. ושמא סובר הר"מ שאין לעמוד על טיבה האמיתי אלא אם כן מתו בה כמה אנשים, אלא שבה אין הבדל אם מתו ביום אחד, או בכמה ימים, לסירוגין.

footnotes: ⁴⁷ מוצא המלה לא נתברר, ונחלקו בו חכמי זמננו. ⁴⁸ ירושלמי פ"ד ה"ד, ס"ח ע"ב. ועיין בלשון הבבלי כ"ז ב' ושבת ל"ג ב'. ⁴⁹ עיין בבלי ברכות ח' א', ובפי' ר"ג למעילה י"ז ב'.

61. **מתריעין על הגוביי כל שהו מפני שהיא מכה מהלכת.**רמב"ן בלקוטות כ"ב ב' ד"ה ומצאתי בתוספתא, תוספ' שנץ ב"ק פ' ב' (לפי שטמ"ק שם ד"ה מתריעין), רשב"א שם ד"ה ה"ג, ר"ן כאן פ"ג סי' תת"ל ד"ה ועל כולם, ועיין ריטב"א שנביא להלן. ועיין בתוספות ב"ק שם ד"ה על החגב, אבל כ"ה גם בתענית י"ד א' בכה"י, עיין בהוצ' מלטר, עמ' 50. ובכ"י ב' שם: כגון החוך והגוב (עיין נחום ג, י"ז) וכו'. וגוביי הוא ארבה, כאמרם בתו"כ שמיני פ"ה רה"ט (בבלי חולין ס"ה א'), נ' ע"ד: ארבה זה גובאי (ועיין עמוס ז', א'). ובבבלי י"ט ב' חסר "מפני שהיא מכה מהלכת", אבל ישנו במשנתנו פ"ג מ"ה, כטעם שמתריעין עליהם בכל מקום.

61-62. **ר' שמעון או' אף על החגב.**וכ"ה בד. וברמב"ן ובר"ן הנ"ל: ר' שמעון אומר אף על החרב, וכנראה שהיא ט"ס, וצ"ל: אף על החגב. ובכי"ע ובכי"ל: ר' שמעון בן אלעזר או' וכו'. וכ"ה בתוספ' שנץ וברשב"א הנ"ל. וכ"ה בבבלי י"ט ב' הנ"ל.

62. **חרב העוברת ממקום למקום וכו'.**רמב"ן ור"ן הנ"ל, וקיצרוה. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ה.

**אפי' הרב של שלום וכו'.**ירושלמי פ"ג סה"ו, ס"ו ע"ד, בבלי כ"ב סע"א ואילך, מדרש איכה פ"א, י"ח, הוצ' בובר, עמ' 91.

64. **ושטפה את הצדיק ההוא וכו'.**כבר העירותי במחברתי מדרשי תימן, עמ' 7, על כמה מקומות בספרות חז"ל שהשתמשו בפעל "שטף" במובן להעביר מן העולם. וכן בסדר עולם פכ"ג: שטף עמונים ומואבים וכו', שטף שבנא הסופר וכו'. שם ספכ"ו ושטף את כל היהודים וכו'. וכן במס' דרך ארץ הוצ' היגר, עמ' 157 (הוספה לאבות דר"ן, הוצ' שכטר, עמ' 158): ולידון בגהינם ולישטף באור. וכן בס' אליהו רבה פ"א, הוצ' רמא"ש, עמ' 5: נתחייבו אומות העולם לישטף ולהיאבד מן העולם וכו'. ועיין דניאל י"א כ"ב.

65-66. **ואלים אמר לבהלני. מפי הקודש אני עולה וכו'.**וכ"ה ("הקודש") גם בכי"ע. ובד ובכי"ל: הקדש. ובד"ח תקנו: הקדוש, והנכון כלפנינו, עיין מ"ש בנספח לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ז, הערה 12, ואמרו הקודש ב"ה, ובארמית קודשא בריך הוא, כפי שהעיר בראשונה רמא"ש בספרא שהוציא לאור, עמ' 30, ועמ' 31. וכן בשרי"ר, עמ' 185: שביטל הקודש בר' ה' וכו', וכן שם בכמה מקומות. ועיין ברשימת רע"צ מלמד במכילתא דרשב"י, עמ' 276. ועיי"ש עמ' 208, שו' 18, 21 (קדשה). ובחידושי אגדות למהרש"א כתב: מיהו הא דכתיב בתר הכי ולא שמע אל דברי נכו, מפי אלהים גו' משמע שהוא קודש, והכי איתא במדרש שכן אמר ישעיהו וסכסכתי מצרים במצרים וכו'. ובמדרש איכ"ר פ"א י"ח (בד"ר): ואלדים אמר לבהלני מפי הקדוש ברוך הוא אני עולה וכו' מפי אלדים זה ירמיהו שאמר ליאשיהו כך מקובלני מישעיה רבי וסכסכתי מצרים במצרים וכו'. ועיין בפי' המיוחס לרש"י דה"ב ל"ה, כ"ג, שרמז לפיוט הקליר, וממנו שאב במהרש"א שם. וכן במס' סופרים פ"ד הכ"ג, הוצ' היגר, עמ' 149: ואלהים אמר לבהלני. קדש. ברם בתרגום דה"י שם: וטעוותי אמר לסרהבותי (כלומר, להאיצני, לבהלני), הרי לך שפירש בבבלי הנ"ל שלא כמהרש"א הנ"ל. ולפלא שרבינו לא הביא את התוספתא שמפורש בה כדבריו. אבל במנחת בכורים פירש גם את התוספתא: מפי הקדש. פרעה נכה אמר שעולה מפי הקדש, והיא הע"ז אשר עמו. והוא כדברי התרגום.

66. **חדל לך מאלהים אשר עמדי זה לשון ע"ז.**בכי"ו בטעות: מאלים אשר עמדי וכו', וכתב הסופר בשיטפא דלישנא מלעיל, ולא השגיח שהיא ע"ז, וכן באיכ"ר פ"א, י"ח הנ"ל (בד"ר): חדל לך מאלדים(!) אשר עמדי זה לשון עבודה זרה. ובבבלי הנ"ל: מאן אלהים אמר רב יהודה אמר רב זו עבודה זרה. אבל במס' סופרים הנ"ל (והעיר עליה בהגהות הרד"ל לאיכ"ר הנ"ל): חדל לך מאלהים אשר עמדי קדש, כדברי ר' יוסי בר' יהודה. ועיין רד"ק דה"ב ל"ה, כ"א.

68. **ויורו היורים למלך יאשיהו וכו'.**וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל בכי"י וכ"ה במקרא (בכתיב חסר). אבל בכי"ע ובכי"ל: ויורו המורים וכו'. וכ"ה בסדר עולם רבה פכ"ד בכי"א, עיין בהוצ' רטנר, עמ' 108, הע' כ"ג, ובפסיקתא דר"כ פי' כ"ז, קס"ח ע"א, הע' י"ד. ובבבלי (בכי"י): אמר רב יהודה אמר רב,⁵⁰ מפני מה נענש יאשיהו מפני שהיה לו לימלך בירמיהו וכו'. ובתרגום לדה"י שם: ומן בגלל דלא תבע אולפן מן קדם ה' וכו'. ועיין גם בתרגום לאיכה פ"א, י"ח. ועיין מ"ש הראב"ד לפי ר' בצלאל אשכנזי שהובא בפתח עינים כ"ב רע"ב.

footnotes: ⁵⁰ בדפוסים: אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן וכו', ועיין בבלי שבת ספ"ה, נ"ו ב' וביד דוד בסוגיין.

72-73. **היכן פירושו של דבר רוח אפינו משיח ה'.**סדר עולם רבה פכ"ד הנ"ל, בבלי הנ"ל. וכן היה גם באיכה רבה לפני ר"ש בן היתום בפי' למו"ק, עמ' 119.

73-74. **ועל כולם אין מתריעין עליהן אלא באותה הפרכיא בלבד.**רמב"ן כ"ב ב' ד"ה מצאתי בתוספתא, ר"ן פ"ג סי' תת"ל, ריטב"א י"ט ב' סד"ה ועל הבורות, וכפו"פ פ"י, עמ' קפ"ג, כגירסא שלפנינו. וכ"ה בכי"ל (אפרכיה). אבל בכי"ע: אלא באותו מקום בלבד. ורבותינו הנ"ל (חוץ מכפו"פ) מוכיחים מכאן שאפילו במכה מהלכת אין מתריעין אלא באותה איפרכיא, עיין מ"ש לעיל, שו' 56–57, ד"ה ועל כולן.

74-75. **היה בסוריא אין מתריעין עליה בארץ ישראל. בארץ ישראל אין מתריעין עליה בסוריא.**בד ובכי"ל יש כאן חסרון. אבל בראשונים הנ"ל גרסו כגירסת כי"ו. והקשה הרמב"ן הנ"ל, והרי אמרו בבבלי כ"א ב': אם גבירה לוקה שפחה לא כל שכן. ותירץ שברייתא זו סוברת שכיבוש יחיד שמו כיבוש, ואין כאן שפחה. אבל בכי"ע: בארץ ישר' מתריעין עליה בסוריא, וכ"ה בכפו"פ הנ"ל. וגירסא זו מתאימה לבבלי הנ"ל. ולפ"ז הכוונה ברישא למקומות בגולה, ושם אין מתריעין אלא באותה אפרכיא, ואם היה בסוריא אין מתריעין עליה אפילו בא"י, אעפ"י שמבחינה אדמיניסטרטיבית של רומא היתה איפרכיא אחת, ומכל שכן שאין מתריעין עליה במקום אחר. ברם גירסת כי"ו המקויימת ע"י הרמב"ן, הריטב"א והר"ן היא, כנראה, הנכונה, וגי' כי"ע וכפו"פ תוקנה ע"פ הבבלי כ"א ב' הנ"ל, וכקושיית הרמב"ן.

75. **עיר שהקיפוה גוים או נהר וכו'.**בכי"ע: שהקיפוה גייס וכו'. וכ"ה בכמה נוסחאות של משנתנו פ"ג מ"ז (עיין בהוצ' מלטר, עמ' 73), ובהבאה שבבבלי שם י"ד א' (עיי"ש, עמ' 50), ובברייתא כ"ב ב' (עיי"ש, עמ' 94). והברייתא שלנו בשם התוספתא הביאה הריא"ז (לפי שלטה"ג ספ"ג) והר"מ מקוצי בסמ"ג ה' תשעה באב, רמ"ט ע"ב.

76-77. **וכן יחיד הנרדף מפני גוים ומפני לסטין ומפני רוח רעה אין רשאין לסגף עצמן וכו'.**בבבלי כ"ב ב': עיר שהקיפוה וכו' ואחד יחיד שנרדף מפני גוים או מפני לסטין ומפני רוח רעה, על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית וכו'. אבל ברוב הנוסחאות שם: מתריעין עליהן בשבת, ועל כלן יחיד רשאי וכו'. והברייתא שם אינה מדברת באנשים שהם בתוך הסכנה, אלא ביהודים שהם מחוץ לסכנה ומתפללים על אחיהם, ומתענין עליהם (אפילו בשבת, לשיטת הר"מ בפיה"מ שם ובחיבורו פ"א מה' תעניות ה"ו), ואף הם אינם רשאים לסגף את עצמן בתעניות רצופות (כשם שעשו בזמן אסתר), אבל היחיד רשאי לעשות כן, אם יכול לסבול (עיין במגיד משנה על הר"מ הנ"ל), והתוספתא שלנו מדברת באנשים שהם בפנים הסכנה, ובהם אין חילוק בין יחיד לרבים, ואסורים לסגף את עצמן, כמו שכתב הריא"ז הנ"ל. ועיין גם בס' חסידים הוצ' מק"נ סי' ס"ח, עמ' 50.

77-79. **וכן היה רבי יוסי אומ' אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יפול על הצבור ויהיו צריכין לפרנסו.**כלומר, ר' יוסי חולק וסובר שאף היחיד שהוא מחוץ לסכנה ומתענה על אחרים, דינו כאילו הוא בפנים הסכנה ואסור בסיגופים, מטעם אחר, שמא יפול על הציבור שיצטרכו לפרנסו. ובבבלי הנ"ל: שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, ופי' במיוחס לרש"י שמחמת תעניותיו יחלש ולא יהיה בו כח להרויח ולהתפרנס מיגיעו. ועיין ירושלמי סוף פיאה, כ"א סע"ב. ועיין ר"מ סוף ה' ערכין ופ"ג מה' דעות סה"א ובעבודת המלך שם. ועיין מאירי סוטה כ"א ב'.

80. **מעשה בחסיד אחד שאמרו לו התפלל וכו'.**הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ג מ"ח, למעשה של הוני המעגל. ולפנינו מעשה אחר בדומה לו.

81-82. **אמ' להם צאו וראו אם עומד אדם בקרן אפל ומשקשק את רגלו בנחל קדרון וכו'.**בכי"ל: בקרן העופל ומשקשק וכו'. ובכי"ע: על קרן אפל משקשק וכו'. ובד: ומקשקיש וכו'. ובירושלמי פ"ג הי"א, ס"ז רע"א: שאלו את ר' אליעזר (כ"ה בד"ו) מאימתי מתפללין על הגשמים שילכו להם. אמר להן כדי שיהא אדם עומד בקרן העופל ומשקשק את רגליו בנחל קדרון וכו'. ובבבלי כ"ב ב': שאלו את ר' אליעזר⁵¹ וכו' אמר להם כדי שישב (כ"ה ברוב הנוסחאות ובר"ח. ולפנינו: שיעמוד) אדם על קרן אפל וישכשך רגלו במים. והקשו שם: והתניא ידו. אמר אביי רגלו כידו. ועיין בהוצ' מלטר ומ"ש במיוחס לרש"י במקומו. ולכאורה היה אפשר לומר שהחסיד הוא ר' אליעזר, אבל קשה להניח שלא קראו לו לר' אליעזר בשמו. ועיין גם בירושלמי פ"ג ה"ד, ס"ו סע"ג ואילך, ובבלי כ"ה ב'. ושמא קרה כן אחרי שאמר להם ר' אליעזר "תקנתם קברים לעצמכם" (עיי"ש בבבלי), ומפני כבודו לא הזכירו כאן את הפרטים. ואשר לקרן העפל שיערו חכמי זמנינו שהוא העופל שנזכר במקרא (עיין בס' השרשים להרד"ק ערך עפל). ועיין במסעות ר' בנימין מטודילו, הוצ' גרינהוט, עמ' 33.

footnotes: ⁵¹ כ"ה בדפוסים וברוב כתה"י, ובר"ח שם, ובירושלמי שהעתקנו לעיל בפנים. ובחנם הגיה מלטר: ר' אלעזר.

85. **ר' מאיר או' מבול של מים אין, אבל מבול של אש וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ר' מאיר אומ' מבול של כל בשר אינו מביא אבל מבול בשר מביא, כיצד נפל לים וכו'. וכן בכי"ל: ר' מאיר או' מבול שלכל בשר אין, אבל מבול של יחידים יש וכו'. וכן בילקוט נח רמז ס"א: ר' אומ' (צ"ל: ר' מאיר אומ' וכו', שינוי שמצוי מאד במקורות) מבול של כל בשר אין אבל מבול של יחידים יש, כיצד נפל לים וכו'. ובקטעים ממחזור נירנברג (במגצין של ברלינר חי"ג, עמ' 184) בשם ר' קלונימוס בר' שבתי: ר' יוסי (עיין להלן, שו' 88) אומר מבול של רבים אינו מביא אבל מבול של יחידים הוא מביא, כיצד אדם מתחייב שריפה נחש מכישו, סקילה נופל מן הגג כו'. והסיום הוא ע"פ הבבלי סוטה ח' ב' ובמקבילות, ועיין אגדת בראשית רפ"א. ועיין בבלי סוטה י"א א', שמו"ר פ"א, ט', שם פכ"ב, א', שה"ש רבה פ"א, ט"ו (אחזו לנו שועלים). ודעה זו יוחסה להלן לר' יהודה, עיין מ"ש להלן בסמוך על מבול של אש.

87. **ר' יהודה אומר מבול של כל בשר אין אבל מבול של יחידים וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ר' יהודה אומ' מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש וגפרית מביא כדרך שהביא וכו'. וכ"ה בילקוט הנ"ל. וכן בכי"ל: ר' יהודה אומ' מבול של מים אין, אבל מבול של אש וגפרית כדרך שהביא על הסדומיים יש שנ' וה' המטיר וכו'. ובקטעים ממחזור נירנברג הנ"ל (עמ' 183): זעו בגידוע מקלות. לשון המקרא הוא, ואקח את מקלי השני ואגדע אותו להפר את בריתי אשר כרתי את העמים ונדר' (=ונדרש) בתוס' במסכת סוטה⁵² ר' יהודה אומר מבול של מים אינו מביא אבל מביא מבול של אש, שנא' ואקח את מקלי השני, כלומר בדבר הזה תזכר את בריתי שמבול של מים אינו מביא, אבל של אש מביא, וזהו שיסד זעו בגדוע מקלות. אבל לפנינו ייסד ר' יוסי להלן את דעתו על פסוק זה, והוא מתאים יותר לאומות העולם. ועיין במכילתא ריש יתרו, עמ' 188, מכילתא דרשב"י שם, עמ' 127, בבלי זבחים קט"ז א',⁵³ תנחומא בובר בראשית סי' ל"ו, מדרש חדש על התורה הוצ' מאן, עמ' קנ"א. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג במאמרו "מבול של אש" בהגרן של הורודצקי ח"ח, עמ' 35 ואילך, ובספרו אגדות היהודים ח"ה, עמ' 149, הע' 53. והנבואה על מבול של אש (וכתיבתה על לוחות של שיש) יוחסה גם לחנוך, עיין מ"ש A. Vassiliev, ב־Anecdota Graeco-Byzantina (מוסקבה, 1893), עמ' 196 ואילך, מכ"י ווינה של Παλαιά (ספר שיוחס ע"י ווסילייף הנ"ל למאה התשיעית, אבל מבוסס על ספר יותר עתיק, עיי"ש במבוא), ועיין גם מ"ש Festugiere בספרו La Revelation Hermes, ח"א עמ' 344. ומכולם נעלם ספרו של Vassiliev הנ"ל שיש בו כמה אגדות על גבורי התורה שלא נכנסו לספרו המונומנטלי של הר"ל גינצבורג. [תיקונים והוספות: עיין באיגרת תימן הוצ׳ ר״א הלקין, עמ׳ 72 ואילך, ובמבוא שם, עמ׳ XXV, הערה 244. ועיין ב״ר פל״ט, ו', הוצ׳ תיאודור, עמ׳ 368, שו' 6, ובהערות שם.]

footnotes: ⁵² שמא צ"ל: ובמסכת סוטה, ורחפה לפניו הסוגיא שם י"א א'. ועיין מ"ש לעיל בפנים סד"ה ר' מאיר. ⁵³ בילקוט שהבאנו בפנים הסמיך לתוספתא זו: פרת חטאת. והיתה לפניו הגירסא בזבחים באריכות קצת, עיין דק"ס שם, עמ' 240, הע' ט'.

88-90. **ר' יוסה או' מבול של כל דבר אין אבל מבול של דבר לאומות העולם לימות המשיח יש וכו'.**בד ובכי"ל: מבול של מים אין וכו'. וכן במכירי זכריה, עמ' 107: תוספתא ר' (צ"ל: ר' יוסה) אומר מבול של מים אין וכו'. ובכי"ע ובילקוט נח הנ"ל: מבול של מים אינו מביא וכו' לימות המשיח מביא. ובליקוטים ממחזור נירנברג הנ"ל נתייחסה לר' יוסי דעת ר' יהודה (או ר' מאיר, לגי' כי"ע וכי"ל), עיין מ"ש לעיל, שו' 85, ד"ה ר' מאיר. וכנראה שאף לפנינו צ"ל: מבול של מים אין וכו', אבל וודאי אין כאן, ושמא פירושו שאינו מביא לא מבול של מים ולא של אש, אבל מביא דבר, ו"מבול של דבר" אינה אלא מליצה.

93. **ובשלש תעניות השניות של צבור.**וכן ("שניות") בכי"ע ובמאירי, עמ' 36, ובריא"ז שנביא להלן. אבל בד ובכי"ל חסר "שניות", אלא שבכי"ל הושלמה בין השורות. ובירושלמי פ"א ה"ה, ס"ד ע"ג: ותני כן עוברות ומיניקות מתענות כדרכן בתשעה באב וביום הכיפורים ובשלש תעניות הראשונות ובשלש השניות, אבל בשבע האחרונות אין מתענות בהן. ברם בר"ח י"ד א' ובאו"ז ח"ב ה' ת"ב סי' תט"ז, פ"ד ע"ג, לא גרסו בירושלמי "ובשלש תעניות הראשונות". וכן מעתיק במאירי, עמ' 24, ועמ' 36, ומוסיף: ואף בבריתא בפ"ב היא שנויה כן. ובבבלי י"ד א': תני חדא עוברות ומיניקות מתענות בראשונות ואין מתענות באחרונות, ותניא אידך מתענות באחרונות ואין מתענות בראשונות, ותניא אידך אין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות. אמר רב אשי נקוט אמצעייתא בידך דמיתרצון כולהו. ולפי גירסא זו בהכרח הפירוש הוא כמו שפירש בר"ח, בר"ג, במיוחס לרש"י ועוד, שהכוונה לתעניות האמצעיות (השניות) ואין הברייתות חולקות כלל, והברייתא הראשונה קוראת לשניות ראשונות,⁵⁴ ובהן דווקא מתענות, והברייתא השניה קוראת לשניות אחרונות שהן אחרונות לראשונות, והברייתא השלישית קוראת לראשון ראשון ולאחרון אחרון, ובהן אינן מתענות, אבל מתענות בתעניות שבנתים, והיינו השניות. והוא כתוספתא כאן וכירושלמי לגירסת הר"ח ובעל או"ז הנ"ל. אבל בכמה כת"י חסרות המלים "דמיתרצון כולהו" (עיין בהוצ' מלטר, עמ' 49), ולפ"ז פשוטו של הפירוש הוא: נקוט מציעתא (כ"ה בכי"י), כלומר את הברייתא האמצעית ששונה מתענות באחרונות וכו', היינו אחרונות ממש, כמו שפסק הר"מ בפ"ג מה' תעניות ה"ה, וכמו שבאר במגיד משנה שם, ובמאירי, עמ' 35. ועיין בריטב"א בסוגיין שמפרש את הר"מ גם לפי הגירסא שלפנינו.

footnotes: ⁵⁴ ואינה מונה את הראשונות, מפני שבהן אוכלין ושותין משחשיכה, כפ"א מ"ה, ואינן דומות לת"ב ויוה"כ, והן בכלל שאר תעניות שנזכרו להלן.

94. **ולא שינהגו את עצמן בתפנוקין וכו'.**לשון ריא"ז בשלטה"ג פ"א סי' תתי"ו, ירושלמי ור"מ הנ"ל. ובבבלי י' ב': שכח ואכל ושתה אל יתראה בפני הציבור ואל ינהיג עידונין בעצמו. ופירש"י: שלא יאמר הואיל ואכלתי כל שהוא, אוכל הרבה. ובראבי"ה ח"ב סוף סי' תתנ"ב, עמ' 602, הביא ראייה מן הירושלמי (וכ"ה בתוספתא כאן) שהן עידונין הן תפנוקין.⁵⁵

footnotes: ⁵⁵ ועיי"ש, עמ' 601. אבל עיין בלשון הגאונים באוה"ג, עמ' 65 (י"ג א'), ובר"מ פ"א מה' תעניות הי"ד (והוא ע"פ הבבלי י"א א') והט"ו.

95-96. **הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה ועברה הרי זה משלים תעניתו.**בבלי י' ב', ובכי"י שם הסדר הוא כלפנינו בתוספתא, עיין בהוצ' מלטר, עמ' 35. ובמיוחס לרש"י שם ד"ה על החולה ונתרפא: הוא הדין אם מת החולה בעי לקיומי נדרו. וכ"ה בפיסקי תוספות פ"א סי' י"ג, וכן פסק הרא"ש בסוגיין, ועיין בטאו"ח סי' תקס"ט ובנו"כ שם. ולעניין ציבור שהתענו על החולה ומת נחלקו הפוסקים, עיין בטאו"ח הנ"ל ובשו"ת הרשב"ש סי' תקפ"ד. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תתנ"א, עמ' 600, שמעתיק את הברייתא כצורתה, ופוסק שדווקא אם נתרפא אחר חצות משלים, אבל לפני חצות מפסיק, כר' יהודה בספ"ג, ואינו מחלק כלל בין ציבור ליחיד. ועיין בשרידים מפי' הר"א, עמ' 39, ברא"ה, עמ' ה', ובהערה י"ג שם, במאירי, עמ' 21 ואילך, ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' ח' ואילך. ובס' אור שמח פ"א מה' תעניות ה"ו תמה על הראשונים שלא הזכירו את המעשה בדוד (ש"ב י"ב, כ') שהפסיק את צומו ואכל אחרי מות בנו, ולא השלים את תעניתו. ועיי"ש שהוא נוטה לפסוק שאם מת החולה מפסיק את תעניתו, וסומך על תירוץ אחד של הראב"ד שבגשמים מפסיקים, מפני שגשמים יותר מדאי רעה היא לעולם, ובחולה ובשאר צרות משלימים מפני שעדיין צריך רחמים שלא יחזיר החולה לחוליו, ושלא תשוב הצרה. ולפ"ז אם מת, אין צורך להשלים. וכן רצה לפרש גם בגבורות ארי בסוגיין, עיי"ש. ברם קשה מאד להקל נגד רבותינו הראשונים. ואשר לדוד המלך הרי מן הכתובים מוכח שלא היתה שם קבלת תענית כלל, שהרי דוד לן בתעניתו, ובוודאי לא קיבל עליו מספר תעניות בלי גבול, אלא צם בדעת עד שיחלים בנו, ובכגון דא אינו צריך להשלים, עיין בהגהת הרמ"א י"ד סי' ר"כ ס"ק ט"ו. ולא עוד אלא שמלשון הכתוב "ויצם דוד צום" אין הכרח כלל שהיתה כאן קבלת תענית כדין, אלא פשוט תפילה של אדם שלא אכל ושלא שתה. תדע לך שהוא כן, שהרי גם באחאב כתוב (מ"א כ"א, כ"ו): ויצום וכו', הראית כי נכנע אחאב מלפני, ואמרו בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב, כ"ח ע"ב) ובמדרשות (פסיקתא דר"כ, שובה, ק"ס ע"ב, שה"ש רבה פ"א, ה') שלא צם אלא ג' שעות, ומכל מקום נתקבלה תפילתו, משום שציער את נפשו, והכתוב קראו "צום". ואעפ"י שבבבלי כאן כ"ה ב' הובאה מסורת אחרת, הרי אין כאן אלא גילוי מילתא בעלמא בפירוש הכתובים שאין במלה "צום" שבנביאים תענית כדין. ולפיכך לא השגיחו רבותינו במעשה דוד.

96-97. **הרי שהיה מתענה ושכח ואכל ושתה הרי זה משלים את תעניתו.**מגילת סתרים לר"ן גאון בס' היובל לכבוד ברלינר,⁵⁶ ובשם רבינו נסים בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתל"ה, בשו"ת מהר"מ ב"ב ד' קרימונא סי' קע"ג, ובהוצ' מק"נ, עמ' 53, וממנו בהגהות מרדכי מו"ק סי' תתקל"ד, בשם תוספת תעניות. ועיין במפתח למגילת סתרים בתרביץ שי"א, עמ' 251, סי' קצ"א. וברוקח סי' ר"ט: בתוספתא בפר' בתרא⁵⁷ דתענית הרי שהיה מתענה ושכח ואכל הרי זה משלים תעניתו. ומסתבר ש"משלים" כאן פירושו גומר, כלומר גומר את היום בתענית, כשם שהוא לעיל, שו' 96, ולהלן בסמוך. אבל הראשונים הנ"ל שהביאו את מגילת סתרים נקדו כאן מְשַלֵים (בשו"ת הרשב"א הנ"ל בד"ח: משלם, וצ"ל: משלים, כמו שהוא בד"ר), כלומר צריך לשלם את תעניתו ביום אחר, ופירשוה בקבל עליו תענית סתם ולא ביום קבוע, כחילוק המבואר בירושלמי שלהלן. אבל מתוך מגילת סתרים עצמה ברור שפירש כפשוטו, וכ"ה שם (ואני מעתיק מתרגומו של יהושע חטר באגרות ר' אברהם מיימוני, הוצ' הר"ר מרגליות, עמ' 44): ומי ששכח ביום צום ואכל חייב להשלים יום זה בתענית, וזה כתוב בתוספת תעניות הרי שהיה מתענה ושכח ואכל ושתה הרי זה משלים תעניתו, והמקבל על עצמו בנדר לצום ביום בלתי קבוע וכו' והתחיל לקיים תעניתו ביום שני ושכח ואכל בו ביום הפסיד תעניתו ביום זה, וחייב להשלים תעניתו ביום אחר, ואם הנדר חל על יום קבוע וידוע, והתחיל לצום בו ושכח ואכל בו, עליו להשלים תעניתו ביום זה, כי הנדר חל על יום זה, ולא על זולתו, וזה מבואר בתלמוד א"י במס' נדרים פ' קונם יין שאני טועם (פ"ח ה"א, מ' ע"ד), וכך גרסו: נדר להתענות ושכח ואכל כבר אבד תעניתו. ר' אבא בשם רבנן דתמן, והוא שאמר יום סתם, הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים ולא אמרו אלא אכל, טעם לא וכו'. ועיין ר"מ פ"א מה' תעניות הי"ד, וכנראה שניסח ע"פ מגילת סתרים הנ"ל, עיין מ"ש במבואי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' י"ד ואילך. והנה לא נתברר כאן כמה הוא שיעור אכילה שמבטלת את התענית, ובירושלמי הנ"ל בהוצאות שלפנינו: ושכח ואכל כזית אבד תעניתו. וכן מעתיקים בשם הירושלמי ברוקח סי' ר"ט, באו"ז ח"ב ה' תענית סי' ת"ז, פ"ג רע"א, בפיסקי ריקנטי סי' קפ"א, וברא"ש כאן פ"א סי' ט"ז (ועל פיו אצל רבינו ירוחם בס' אדם נתיב י"ח ח"א). ובמרדכי הגדול כ"י ששון (לפי אהל דוד ח"א, 181 ע"א): מצאתי, נדר להתענות ושכח ואכל כזית וכו', כך השיב רבי' נסים גאון וכו'. וכבר ראינו לעיל, שרבינו נסים גורס בירושלמי "כבר" במקום "כזית". וכ"ה ברי"ף כאן פ"א סי' תתי"ד, בס' האשכל הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 130, בראבי"ה ח"ב סי' תתס"א, עמ' 622, בשבה"ל השלם סוף סי' רע"ט, בריטב"א י"ב א' ועוד. ובמנהיג ריש ה' תענית, מ"ו ע"א, מעתיק בשם הירושלמי: ושכח ואכל אבד תעניתו וכו', וכ"ה במאירי, עמ' 27, עיי"ש. וכן מעתיקים הראבי"ה (לעיל שם, עמ' 150), הרא"ש (עיין לעיל) בשבת פ"א סי' כ"ה והר"ן בשבת שם סי' רפ"ד. ולפ"ז לא נזכר השיעור בירושלמי. והרא"ה, עמ' ט', העתיק את הירושלמי ע"פ הרי"ף הנ"ל, והוסיף: והוא שאכל ככותבת, שכן שיעור אכילה לתענית, ומיום הכפורים ילפינן לה וכו', ועיי"ש בהערה כ"ט שציין לשו"ת הריב"ש סי' רפ"ז. ובטאו"ח סי' תקס"ח פסק כירושלמי שלפנינו, וכן סובר ר' יהונתן בפי' על הרי"ף (ואכל כזית או יותר), לפי רב סעדיה אבן דנאן (בשו"ת הר"מ פאר הדור סי' רכ"ט). והנה בבבלי י' ב' דלגו על בבא זו, אלא שבסיפא כאן שנו מעין ברייתא זו, עיין מ"ש להלן, שו' 98, סד"ה הנכנס.

footnotes: ⁵⁶ ושם נתייחסה בטעות לר"א בנו של הר"מ, עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 223. ⁵⁷ והיה לפניו חילוק הפרקים כבכי"ל. ושמא צ"ל שם: בפ"ב, והסופרים פתרו בטעות: בפרק בתרא.

97. **ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין וכו'.**בבלי י' ב' הנ"ל, כסדר התוספתא, עיין בהוצ' מלטר, סוף עמ' 35 ואילך. ולפנינו בהוצאות בשינוי סדר. ועיי"ש במיוחס לרש"י, בתוד"ה ההולך, ובקרן אורה שם.

98. **הנכנס לעיר ומצאן שמתענין הרי זה משלים עמהן.**בבבלי הנ"ל: למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן. ובטאו"ח סי' תקע"ד כתב: אבל סוגיא דשמעתה מוכח (נגד הריב"א שהביא בראבי"ה ח"ב סי' תתנ"ב, עמ' 601) דמיירי בהולך לשם קודם לכן, וקבל עליו תענית וכו'. וכבר העיר באליהו רבה שם אות ה' על התוספתא שלנו שמוכח מתוכה ("ומצאן שמתענין") שהלך לשם ביום התענית, והוסיף שם: ונ"ל פירושו אף שאכל היום קודם שבא לעיר, מ"מ משלים עמהן. וע"פ דבריו נראה לפרש גם את הבבלי הנ"ל שמוסיף אחר בבא זו: שכח ואכל ושתה וכו', אבל בכי"מ השני, במיוחס לרש"י, בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' ט', חסרה המלה "שכח",⁵⁸ וגורס שם: אכל ושתה וכו', ולפ"ז הדברים דבוקים לסמוך לה (לפי גירסת כת"י), והכוונה שאם הלך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין⁵⁹ וכבר אכל ושתה מקודם, אל יתראה בפני הצבור כשהוא שבע ורווי,⁶⁰ ואל ינהיג עידונין בעצמו, כלומר תפנוקין ותענוגין.⁶¹ ולפי הפירוש שלנו אין לבבא זו שום יחס להלכה שלעיל, שו' 96–97, עיין מש"ש ד"ה והנה בבבלי. אבל לפירוש הטור הנ"ל (ועיין בקרן אורה בסוגיין) הרי הבבא האחרונה מדברת בקבל עליו תענית, ושכח ואכל,⁶² והיא כעין הברייתא לעיל, שו' 96, ד"ה הרי שהיה.

footnotes: ⁵⁸ עיין בשנו"ס אצל מלטר, עמ' 36. אבל מש"ש שאף לפני הראב"ן חסרה המלה "שכח" אינו נכון, ואף שם, פ"ב ע"ג: שכח אכל ושתה וכו'. ומלטר טעה בדברי בעל דק"ס, עמ' 53, הע' ק'. וכן מה שכתב שם: אבל איתה בתוספתא אינו נכון, והבבא שלעיל, שו' 96–97, אינו עניין לכאן, לפי הנוסחאות שבבבלי שחסר בהן "שכח", ולפי פירושנו. ⁵⁹ וכן צריך לפרש לכל הפירושים (אפילו לפי הסדר שבבבלי בדפוסים) ששכח ואכל (או שאכל "דיעבד", לפי המיוחס לרש"י), היינו כשהלך למקום שמתענים, שאם לא כן אינו שייך לא יתראה וכו'. ⁶⁰ עיין בתוספות י' ב' ד"ה למה, ובתו"ש מקץ מ"ב, א', הע' י"ד. ⁶¹ עיין בלשון הגאונים באוה"ג, עמ' 65, ומ"ש לעיל הע' 55. ⁶² והברייתא מלמדת שלא יתראה בפני הציבור וכו', ופשיטא שאסור לו לאכל אח"כ אלא אף להתראות אסור, והוא הדין בכל תעניות ציבור. והבבא שלעיל, שו' 96–97, מלמדת שצריך להשלים תעניתו, ושלא יאמר הואיל וכבר בטלתי את תעניתי, אף אני מותר באכילה, וכפירוש המיוחס לרש"י י' ב' ד"ה ואל ינהיג.

99. **אי זהו הלל הגדול הודו לאלי האלים, הודו לאדוני האדונים וכו'.**ובכי"ע: איזו הלל הגדולה וכו'. וכן במשנה ספ"ג בהוצ' לו: וקראו הלל הגדולה, איזה הוא הלל הגדולה וכו'. וכן ("הגדולה") נכון,⁶³ שהרי בירושלמי כאן ספ"ג, ס"ז ע"א, ובמקבילה בפסחים פ"ה ה"ז, ל"ב ע"ג, אמרו על ההלל (חמש פעמים): הדא דידן, כלומר, זו שלנו, ואף שם פתחו: אי זו הלל הגדולה וכו'. וברייתא זו נוספה בכמה נוסחאות של המשנה, עיין מלא"ש ספ"ג ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 972. ועיין בירושלמי הנ"ל (ויש שאמרו שם שזו הלל שלנו) ובבלי פסחים קי"ח א'.

footnotes: ⁶³ והיא לשון נקיבה, עיין מ"ש לעיל פסחים פ"ד, הע' 40.