Tosefta Kifshutah on Terumot Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **ר' יהודה או' חרש וכו'.**עיין במשנתנו (פ"א מ"א) ובירושלמי רפ"א. ועיין בריבמ"ץ פ"א מ"א, וכנראה גרס אף בבא זו בירוש' פ"א ה"א, מ' ע"ב. ועיין בר"ש שם. ולפנינו (פ"א ה"א, מ' ע"ב): מאן תנא חרש דלא כר' יודה, דתני אמר ר' יודה מעשה וכו'.
1-2. **מעשה בבניו של ר' יוחנן וכו'.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וביוחסין השלם ערך ר' יוחנן בן גודגדא, 41 ע"ב: ובני בתו של ר' יוחנן בן גודגדה או בני אחותו היו בישיבת רבי והיו אלמים ושומעין וכו' כדאיתא בתחילת חגיגה (ג' א), ובירושלמי בריש תרומות תניא וכו' שהיו כלן חרשים, ר"ל אלמים, והיו כל טהרות שבירושלם וכו', וכן בתוספתא ריש תרומות אמר ר' יהודה וכו'. וכנראה שרצה להשוות את המעשה בבבלי עם מסורת התוספתא והירושלמי. ברם כאן חרשים פירושו חרשים ממש (אינו שומע ואינו מדבר), כפי שיוצא מן העניין, ולא היו אלמים בלבד כמסורת הבבלי. ולא עוד אלא שכאן מדברים בבניו ממש שהיו בזמן הבית ("טהרות ירושלם", ועיין משנת חגיגה ספ"ב), ובבבלי מסופר על נכדיו שהיו בזמנו של רבי.
- **שהטהרות אין צריכות מחשבה.**ר"ש פ"א מ"א, עיי"ש. ופירשו בירושלמי: "אין כתוב בהן מחשבה, שמירה כתוב בהן", ואף הרש יכול לשמור (בענייני איסור והיתר) אם מכירים שיש בו קצת דעת.
- **תרומה ומעשרות.**וכ"ה בד ובירושלמי. וכן בר"ש הנ"ל: תרומות ומעשרות. והעיר ה"ר יונה בר"ג: מעשרות לאו דווקא אלא ר"ל תרומת מעשר, עיין ברש"י ותוספ' ביצה י"ג ב'. ועיין בתיו"ט דמאי פ"ו מ"ג ובמלא"ש שם ועוד.
**צריכין מחשבה.**בירושלמי ריש פירקין: וכאן הואיל וכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו.
**ר' יצחק אומ' משום ר' אלעזר.**וכ"ה בד ובבבלי יבמות קי"ג א'. אבל בשבת קנ"ג א' בשם ר' אליעזר. ברם ביבמות שם: והתניא ר' אלעזר אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי וכו'. ומכאן שהבבלי סובר שהוא ר' אלעזר שלנו הוא ר' אלעזר שמחייב על כוי אשם תלוי. עיין כריתות י"ז ב', י"ח א', ובשטמ"ק שם ובתוספ' שם י"ח א' ד"ה באנו ומ"ש להלן בכורים פ"ב ה"א.
- **מפני שספק.**עד כאן מובא בבבלי הנ"ל.
**ספק יש בו דעת ספק אין בו דעת.**בבבלי יבמות הנ"ל מסתפק רב אשי במהות הספק, אם אנו מניחים שלחרש יש דעת קבועה אלא שהיא קלושה כל הזמן, ויש להסתפק אם היא מספיקה למחשבת תרומה, או שחרש הוא בבחינת עתים חלים ועתים שוטה, והספק הוא שמא תרם בשעה שהיה שוטה. ומלשון התוספתא כאן אין לפשוט את השאלה לא לכאן ולא לכאן.
- **והן מקיימין אותו על ידיו.**בד ליתא המלה "אותו", וכנראה שלפנינו צ"ל: אותה, כלומר את התרומה. ופירוש הדברים הוא שמן הראוי שיפריש החרש בפני האפוטרופין והם יקיימו על ידו ויאמרו מה שהפריש החרש תהא תרומה.¹ ובמעשה זה מתקדשת התרומה ממה נפשך, שאם דעת החרש צלולה הרי קדשה התרומה בהפרשתו הוא, ואם דעתו טרופה הרי הוא כיתום קטן שב"ד מעמידין לו אפוטרופוס,² ויש להם לאפוטרופסין רשות לקרוא שם להפרשת החרש. אבל החכמים שחולקים על ר' יצחק סוברים שחרש דעתו טרופה וודאי, ואין צורך כלל בהפרשתו הוא. והאפטרופסין גרידא מפרישין.
footnotes: ¹ עיין מעילה כ"א א' תוד"ה נתנו וריטב"א עירובין ל"א ב' ד"ה נתנו ומ"ש בנתיבות המשפט חו"מ סי' קפ"ב ס"ק ב' ומה שהאריך בשירי מנחה בסוף פרקין. ² עיין בירושלמי כאן פ"א ה"א, מ' ע"ב, ובבלי גיטין נ"ב א' וברשב"א שם.
- **הוא כותב והן מקיימין על ידיו.**בד: הוא תורם והן וכו'. ובירושלמי כאן:³ כותב ואחרים מקיימין כתב ידו.⁴ ובבבלי (גיטין ע"א א'): הוא כותב והן חותמין. ומשני התלמודים מוכח שהפירוש הוא שהוא כותב את הגט בכתב ידו והעדים חותמים על הגט (או מקיימים כתב ידו, והיא היא), והברייתא הסמיכה את משנת רשב"ג בגיטין לעניין תרומה. ופירושה שהוא כותב שיתרמו, ובכתיבתו הוא מוכיח שדעתו צלולה, ולפיכך אחרים יכולים לקיים על ידו, כלומר בשבילו, אבל אם הוא מפריש בעצמו אין הוכחה שדעתו צלולה. ואעפ"י שבירושלמי רצו לחלק בין "כך וכך עשיתי"⁵ ובין הציווי "כך וכך עשו" (כלומר, להבא), הרי מסקנת הירושלמי שם שאין לחלק ביניהם אפילו לעניין גיטין, וכ"ה בבבלי שם ע"א רע"א. וסתם משנת יבמות רפי"ד חולקת ופוסקת שאפילו פקח ונתחרש הרי הוא כחרש מתחילתו, ואינו מוציא עולמית. ואעפ"י שפתרוה בירושלמי בשאינו יודע לכתוב אינו אלא דיחוי בעלמא, עיין בבלי הנ"ל ע"א ב'. ולפ"ז אף סתם משנתנו בתרומות כשיטת החכמים, ואינה מחלקת בין חרש מעיקרו ובין חרש ונתפקח. ואשר לגירסת ד (הוא "תורם") אפשר לפרשה שאם אינו יודע לכתוב הרי הוא ספק חרש,⁶ מכיוון שהיה פקח בתחילתו, ולפיכך נוהגים בו כשיטת ר' יצחק בשם ר' אלעזר, לעיל שו' 6.
footnotes: ³ וכ"ה בכי"ס, ובשינויי כתיב אף בכי"ר. ⁴ בירושלמי גיטין פ"ז ה"א, בכי"ל: ואחרים מקיימים על ידו, ובגליון הגיה הסופר: כתב, ועל פי הגהה זו הרפיסו בהוצאות שלנו. ובשדה יהושע שם גורס כגי' כי"ל, אבל זו היא הגהת הרב בעצמו ע"פ נוסח התוספתא כאן בדפוסים. ⁵ כלומר שכתב בעצמו את הגט, וכפי' הגר"א. ועיין בשי"ק גיטין הנ"ל סד"ה באומר, וכנראה שיש שם ט"ס. ⁶ ועיין בשירי מנחה כאן ד"ה פקח, ודבריו אינם נראים כלל, שאם הוא חרש וראי אין תועלת בהפרשתו, ואם הוא פקח ודאי אין צורך בקיום ע"י אחרים. ומן הירושלמי אין ראייה כלל, שהרי בירושלמי הגירסא היא "כותב", ואין כאן אלא הוכחה שהוא בר דעת, ומכיוון שהוא צריך בין ובין כך לכתוב לאחרים לעשות (כדי להוכיח את צלילות דעתו) הרי הם מקיימין על ידו. ומ"ש שם בשם פיה"מ להר"מ פ"א מ"ב לא עמד על כוונת רבינו, והכוונה שם לפקח שנתחרש גרידא ולא נשתתק.
**שומע ואינו מדבר וכו'.**עיין בציונים במסה"ת. ועיין בנוסח הרש"ס כאן ב' ע"ב. ועיין במשנה פ"א מ"ב ובירושלמי שם (עיין גירסת האו"ז באהצו"י עמ' 6) ובמקבילות. ועיין בבלי ברכות ט"ו א'.
- **וזה וזה הרי הוא כפיקח וכו'.**עיין במקבילות, ועיין בדרישה טחו"מ סוף סי' רל"ה, וכבר השיג עליו החיד"א בפתח עינים (ריש תרומות כ"ד ע"ג) מתוספתא זו.
9-10. **איזה הוא שוטה וכו'.**ברייתא זו מפרשת את "השוטה" של משנתנו פ"א מ"א.⁷ ועיין בהגה"מ רפכ"ט מה' מכירה שהביא את הברייתא בשם הירושלמי והתוספתא.
footnotes: ⁷ לכאורה משמע קצת מכאן שסדר זרעים הוא הראשון בש"ס, ולפיכך מגדירה כאן הברייתא את השוטה מפני שנזכר כאן בפעם הראשונה במשנה. אבל כבר העירו שממדרשי א"י (במ"ר פי"ג, ט"ז, מדרש תלים פי"ט, י"ד, הוצ' בובר, פ"ו ע"א) משמע שסדר נשים היה הראשון בש"ס. ואפשר שהברייתא נשנתה כאן מפני שהמשנה בעצמה (פ"א מ"ב) ירדה להגדרת החרש.
10-11. **והמאבד מה שנותנין לו.**בבבלי (חגיגה ג' ב') חסרה בבא זו בברייתא שלנו, אבל היתה לפניה (שם ד' א') ברייתא מיוחדת: איזהו שוטה המאבד וכו'. וממנה הוכיחו שם כשיטת ר' יוחנן שאפילו אחד מן הסימנים הללו מעיד על שוטה (או לכל הפחות המקרע את כסותו הוא שוטה). ואף בירושלמי נחלקו רב הונא ור' יוחנן אם זקוקים לכל הסימנים או שמספיק אחד מהם,⁸ ואמרו שם שמסתבר מה דא"ר יוחנן במאבד מה שנותנין לו, שאפי' שוטה בשוטים אינו עושה כן, ועיין בתוספ' בחגיגה ג' ב' ד"ה דרך.
footnotes: ⁸ עיין גם בבבלי יבמות פ' ב', והעיר עליו בגליוני הש"ס לר"י ענגיל בחגיגה.
- **פעמים שוטה פעמים חלום וכו'.**בסמ"ג עשין פ"ב, ה' מקח וממכר, ק"ס ע"ג: תניא בתוספתא דתרומות מי שהיה לעתים שוטה ולעתים שפוי כל מעשיו קיימין וכו'. והעתיק את לשון הר"מ בפכ"ט מ' מכירה ה"ה אלא שהוסיף את ציון המקור.
- **ר' יהודה או' וכו'.**עיין במשנתנו פ"א מ"ג ובר"ש שם.
12-13. **קטן שהיניחו אביו במקשה וכו'.**כלומר שעוזר לאביו בשדה קישואים, ואביו רוצה שלא תעקר הגורן עד שיתרמו ממנו תרו"ג.
- **הוא תורם ואביו מדבר על ידיו.**בד: ואביו מקיים על ידו. אבל אף בירושלמי (פ"א ה"א, מ' ע"ב): ואביו מוכר על ידו וכו'. וברור שצ"ל כמו לפנינו: ואביו מדבר על ידו,⁹ ופירושו ואביו מרשה על ידו, וכסיגנון המשנה בפ"ג מ"ד: בד"א בשלא דבר, אבל הרשה את בן ביתו וכו'. ואין מדבר אלא מרשה, וכמו שרגיל בבבלי "אדבריה פלוני לפלוני" שפירושו הנהיגו ונתן לו רשות, עיין מ"ש על כ"ז מהרי"ן אפשטין ז"ל במ"ח חס"ג עמ' 253 ואילך. ולא דברה הברייתא אלא בהוה בקטן שעוזר לאביו בשדה קישואין של אביו, ואביו מרשה לו לתרום.
footnotes: ⁹ בריבמ"ץ (פ"א מ"א) גורס בירושלמי: ואביו אימן על ידו, וזהו תיקון רבינו ז"ל ע"פ המשך העניין, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד, עמ' כ'.
13-14. **אמרו לא הוא שתרם וכו'.**בד: אמרו לו לא הוא וכו'. ובירושלמי חסרות המלים "אמרו לו", וכבר העיר הר"ש בפ"א סמ"א: בתוספתא גרסינן אמרו לו, לא הוא שתרם ויש טעות סופר בירושלמי.
- **אלא אביו שאומן אחריו.**בד: שאימן אחריו. ובירושלמי הנ"ל: אביו הוא שאימן על ידו. וכן בירושלמי דמאי פ"ו ה"א, כ"ה ע"א (תרומות פ"א ה"א, מ' ע"ג): במאמין על ידו. ובסוף פירקין כאן: והבעלים מקיימין על ידיו. והיא היא, ואין לאמן אלא לקיים, וכן בבבלי שבועות ל"ו א': [אמן], בו האמנת דברים דכתיב וכו' יקם ה' את דבריך. ותשובת החכמים היא שאין תרומת הקטן תרומה מחמת הדבור, כלומר מחמת ההרשאה שהרשה לו לתרום, אלא מחמת זה שאביו בעצמו קיים ואימן אחריו, וקבע שם לתרומה.¹⁰ אבל ר' יהודה סובר שקטן תורם, ואף נעשה שליח לתרום. ובירושלמי (פ"א ה"ג, מ' ע"ג): התיב ר' יודן הרי יש לו טבל דבר תורה, אינו פוטר טבלו דבר תורה. וזהו רק לשיטת החכמים, אבל לשיטת ר' יודה נעשה גם שליח, כמו שפירש בספר ניר כאן ד"ה והיה תורם, עיי"ש שנדחק מאד בפירוש הברייתא.¹¹ ועיין בירושלמי בה"ג שם מחלוקת אם קטן מקדיש.
footnotes: ¹⁰ עיין לעיל הע' 1. ¹¹ ועיין בירוש' ה"א שם ששאלו: בא אביו ואמן על ידו, למפרע נעשית תרומה או מכאן ולבא? נישמעינה מן הדא הרי שבא בעל הבית וכו'. ועיי"ש בס' ניר שתמה על השאלה ועל התשובה. ברם נראה שהשאלה היא אליבא דר' יהודה גרידא הסובר שקטן תורם, והשאלה היא אם תרם על הכל שלא ברשות, ואח"כ בא אביו וקיים על ידו. ופשט הירושלמי מן הברייתא שאין התרומה אלא מכאן ולהבא, כלומר משעת הקיום, עיין מ"ש בפנים להלן שו' 15 ד"ה ירד.
**כיזה צד תורם את שאינו שלו וכו'.**מוסב על משנתנו פ"א מ"א "והתורם את שאינו שלו", ומבארת הברייתא אימתי אין תרומתו תרומה ואימתי תרומתו תרומה. ובבבלי (קידושין נ"ב ב' וב"מ כ"ב א') מעתיקים ברייתא זו: כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד וכו'. ובס' המפתח לר"ן עירובין ע"א א' (ס' ע"ב): בירור זה בתוספת תרומות כיצד אמרו תורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד וכו', וציין לבבלי הנ"ל. ומניסוחה של ברייתא זו משמע שעיקר החידוש היה כאן בכיצד תרומתו תרומה, ועיין להלן.
- **ירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם וכו'.**מדברי הבבלי מוכח שפירשו את הברייתא שליקט ותרם לצורך בעל הבית, שהרי פירשוה שעשאו שליח לתרום, ואפילו אם נניח שלפי המסקנא נדהה פירוש זה,¹² מ"מ עצם ההנחה שבתרומה לצורך בעה"ב עסיקינן לא נדחתה. ברם מן הירושלמי משמע שלא פירש כן, וכ"ה שם (פ"א ה"א, מ' ע"ב): הרי שבא בעל הבית ומצאו עומד בתוך שלו, אומר לו לקוט לך מן היפים האילו, אם היו יפים אינו חושש משום גזל וכו', אית לך מימר למפרע נעשית תרומה? לא מיכן ולבא. והירושלמי פושט מכאן את השאלה שאם הבן תרם שלא ברשות, ובא אביו וקיים על ידו, התרומה היא מכאן ולהבא. והדברים תמוהים, שהרי אם נניח שקיום האב מהני למפרע למה לא יועיל קיום בעה"ב למפרע, ומאי אולמה של הברייתא יותר מן השאלה. ולפיכך ברור שלפי הנוסח בירושלמי הפירוש הוא שהיורד שלא ברשות לקט לעצמו לאכילה, ובא בעה"ב והציע לו ללקוט מן היפות אינו חושש משום גזל ומותר לו להפריש תרומה. וכאן הרי בוודאי התרומה היא מכאן ולהבא, שהרי הפריש אחרי נתינת הרשות, ומזה מוכיח הירושלמי שכל זמן שלא נתן לו רשות אין הטבל שלו, ואין הוא רשאי להפריש, ורק אחרי נתינת הרשות מועילה ההפרשה. וכע"ז צריך לפרש בשיטת בני א"י גם את התוספתא כאן: ירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם וכו', כלומר ליקט לאכילה ותרם על שלו, הרי אם בעה"ב הוכיח שלא הקפיד אינו חושש משום גזל, והוי ליה כתורם את שלו (ואפילו תרם מפירות הללו על של בעה"ב תרומתו תרומה דהוי ליה כתורם משלו על של חבירו שתרומתו תרומה, כמפורש בירושלמי נדרים פ"ד ה"ג, ל"ח ע"ג, ובבבלי שם ל"ו ב'), ואם לאו חושש משום גזל ואסור לו לאכל את הפירות, וממילא אין תרומתו תרומה. ומכל סיגנון הברייתא כאן ברור שעיקר השאלה היא אם יש כאן חשש גזל. והתרומה אינה אלא תוצאה מזה.¹³ ונראה שכן פירש גם הר"מ את הירושלמי והתוספתא, שהרי כ"ה פוסק (פ"ד מה' תרומות ה"ג): התורם שלא ברשות, או שירד לתוך שדה וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם וכו'. הרי לך ברור שרבינו הביא כאן שתי בבות: התורם שלא ברשות בעה"ב על פירות בעה"ב, והמלקט פירות "כדי שיקחם" ותרמן וכו'. וכבר תמהו במהרי"ק במקומו ובב"י טיו"ד סי' של"א מניין לקח את הבבא השניה. ולפי דברינו שאב את דבריו מן הירושלמי והתוספתא. ועיין יו"ד סי' של"א ס"ק ל"א ובבאורי הגר"א שם אות ע"ו.
footnotes: ¹² עיין בכ"מ פ"ד מה' תרומות ה"ג ובטיו"ד סי' של"א ובמפרשים שם. ¹³ וכן מפורש להלן מעשרות פ"ב ה"ו: אמ' לו צא ולקט לך תאנים מן התאנה אוכל ואינו חושש משום גזל וכו' מוציא עליהן תרומה ומעשרות משל בעל הבית ואינו חושש. ועיין מש"ש.
- **ואם לאו הרי זה חושש וכו'.**כלומר, מכיוון שאין כאן יפות מאלה שליקט, הרי משמע שבדרך מיחוי והיתול (אירוניה) אמר לו כן, וכי לא מצאת יותר יפים כדי לגוזלן.
- **בין כך ובין כך אינו חושש וכו'.**אפילו אין כאן יפות מהם אינו חושש, מפני שמעשיו של בעה"ב מוכיחים ששלח אותו אצל יפות כמצטער ואומר: הלואי שהיית מלקט יפות יותר.
**הגנב והאנס והגזלן וכו'.**ר"מ פ"ד מה' תרומות הי"א, סמ"ג עשין קל"ד, קצ"ז ע"ד.
- **תרומתן תרומה וכו'.**כ"ז חסר בירושלמי בכורים, ומתחיל מיד: בזמן שהבעלים מרדפין וכו'. עיין להלן.¹⁴
footnotes: ¹⁴ בבבלי ב"ק קי"ד א' בכי"ר נזכר כאן: והפקירן הפקר, אבל במקבילות ליתא אף בכי"ר, עיין דק"ס ב"ק, עמ' 284, הע' י'.
20-21. **אם היו בעלים מרדפין אחריהם וכו'.**בירושלמי בכורים מוסיף: אם אין הבעלים מרדפים אחריהם תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדישן הקדש. וכן מעתיק בריבמ"ץ בכורים פ"ב מ"ג (בלי ציון המקור). ומשמע לכאורה שאם אין הבעלים מרדפים אחריהם סתמא מתייאשי, והרישא שלנו בסתם. ובבבלי ב"ק חסרה כל בבא זו, והעמידו את הברייתא אליבא דעולא בידוע שנתייאשו (או בלסטים מזויין, או אליבא דרבי שאינו מחלק בין גנב לגזלן). ועיין בכ"מ פ"ד מה' תרומות הי"א ובמאירי ב"ק עמ' 195. אבל עיין להלן כתובות פ"ח סה"ג, ב"ק פ"י סהכ"ד, ומה שפירשו בבבלי ב"מ כ"ב א'. ועיין בדברי שמואל בבבלי ב"ק קי"ד ב' (לעניין אחר).
21-22. **בעלי בתי סיקריקון וכו'.**בד: בעלי בתים סיקרקון וכו'. והואיל וסופר כי"ע רגיל להשמיט את סימן הקיצור בכגון דא, הרי קרוב לוודאי שגם לפנינו צ"ל בעלי בתי' וכו'. ומוכח מכאן שבבעלי בתים סיקריקון אפילו הבעלים מרדפים אחריהם תרומתן תרומה. ואין ספק שצדק בח"ד שפירש שאנו עוסקים בבעלי בתים שקנו מן הסיקריקון, ונשנתה לפי המשנה האמצעית (עיין להלן גיטין פ"ח ה"א בהוצ' צוקרמנדל) שלפיה: לוקח ואין נמנע וכו', אם יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם (ועיין במשנה שם פ"ה מ"ו ובירושלמי ובבבלי שם). וע"פ משנה זו מותר לו לקנות מן הסיקריקון אלא שמחוייב להחזיר לבעלים אם יש בידם ליקח. נמצאנו למדים שאפילו הבעלים מרדפין אחריהם, כל זמן שלא החזירו תרומתן תרומה (שהרי קנו בהיתר) אעפ"י שמחוייבים להחזיר לבעלים. אבל אחרי שהושיב רבי ב"ד (עיין במשנה הנ"ל), אסור לישראל לקנות לפני י"ב חדש, ואם קנה לפני כן הרי דינו ככל הגזלנים, וכמו ששנינו ברישא. ואם קנה אחרי י"ב חודש הרי השדה שלו ותורם לכתחילה. ומכיון שהר"מ פסק (פ"י מה' גזלה ואבדה ה"ג) כמשנה אחרונה, הרי ממילא אין מקום להלכה שלנו, ולפיכך השמיטה. ובר"מ פ"ב מה' בכורים הי"ב כתב במקום סיקריקון שבמשנה (בכורים פ"א מ"ב): בעלי זרוע שאונסים את הבעלים ולוקחין מהן ארצותם בפחות. ועיין במהרי"ק שם שהבין בדברי הר"מ שהכוונה לבעלי זרוע שהם לוקחים מן הבעלים את השדות בפחות. ועיי"ש שנדחק. ואעפ"י שפשטות הלשון מורה כדברי המהרי"ק, אבל יתכן שהר"מ הגדיר כאן את הסיקריקון, ולפ"ז הפירוש הוא: ולוקחין מהן, כלומר קונים מבעלי הזרוע את הארצות שאנסו בפחות משויים. עיין במשנת גיטין הנ"ל, בפיה"מ להר"מ שם ובפ"י מה' גזו"א ה"ג. ועיין בפיה"מ למשנת בכורים הנ"ל שפירש אחרת. ומוצא המלה סיקריקון עדיין לא נתברר בוודאות, עיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ה (תרצ"ד) עמ' 23 ואילך.
22-23. **הבן והשכיר העבד והאשה וכו'.**כל הברייתא הובאה בתשובה לגאון¹⁵ (גנז"ש ח"ב עמ' 56–57). ולכאורה יש כאן סתירה בגוף הברייתא, שהרי כאן מפורש שאין הבן תורם אלא על מה שהוא אוכל, ובסיפא שנינו שהבן תורם בשל אביו. וכן יש כפילות בדין האשה ברישא ובסיפא. ואפשר שברישא אנו עוסקין בבן הבית ובאשה שנושאת ונותנת בתוך הבית (עיין במשנתנו שבועות ספ"ז) ויגידו עליהם רעיהם, ובסיפא אנו מדברים בבן ממש ובאשה אצל בעלה. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ד ובגירסת הגאון בגנז"ש הנ"ל עמ' 57. ובר"מ פ"ד מה' תרומות הי"ב (ועל פיו ניסח בסמ"ג עשין קל"ד, קצ"ז ע"ד) פסק כתוספתא שלנו והעתיק: הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין, אבל לא יתרמו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו. הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהן ברשות. ובניסוה זה יישב רבינו את הסתירה, והיינו כשהבן אינו סמוך על שלחן אביו בקביעות אינו תורם אלא על מה שהוא אוכל בלבד, אבל אם אוכל עם אביו תורם (על כל הסעודה?), וכן אשה תורמת את כל העיסה, אעפ"י שאינה אוכלת אלא מקצתה. ועיין להלן ב"ק פי"א ה"ד, ועיין ירוש' כתובות פ"ז ה"ז, ל"א ע"ב, בבלי שם ע"ב א'. ובמל"מ פ"ד מה' תרומות הנ"ל העיר על הברייתא בבבלי יבמות פ"ו א', שמבואר שם שנשואה בת ישראל (כלומר הנשואה ללוי) נותנת רשות לתרום. ופי' המפרשים שנותנת רשות לתרום את הכרי של בעלה, ומכאן שאשה יכולה לתרום על של בעלה, וכן פסק בשו"ת תרומת הדשן ס' קפ"ח. והנה כבר ישב על מדוכה זו במאירי יבמות במקומו (הוצ' הר"ח אלבק עמ' 314), וכתב: בת ישראל הנשואה ללוי נותנת רשות שלא מדעת בעלה וכו', וכ"ש שהיא בעצמה תורמת. ומ"מ דוקא על מה שהיא אוכלת אבל לא על הכל, אלא אם כן לעיסתה. ברם מפי' רבינו הלל לספרי קרח פי' קכ"ב (נ' ע"ד) משמע שפירש את הברייתא שם שנותנת רשות, פירושו שהיא נותנת רשות לישראל להפריש תרו"מ מן המעשר טבל שלו, מפני שדינה כלויה, וצריך ישראל לקבל רשות מן הלוי כדי לתרום תרו"מ (ודלא כר' אלעזר בן גמלא ור' יוסי להלן סה"ט, עיין מש"ש). וכן פירש באו"ש על הר"מ שם במקומו מדעתו, עיי"ש שהאריך בטו"ט, וא"כ אין זה עניין כלל לברייתא שלנו. ובאו"ז ה' חלה (סוף סי' רכ"ה, ל"ד ע"ג) כתב: מצות הפרשת חלה על האשה רמיא, הלכך אעפ"י שהעיסה היא של בעלה היא משוויא שליח להפריש חלה אפילו שלא מדעת בעלה, דהא מצוה דידה היא (עיין בבלי שבת ל"ב א'). ולפי פירש"י הרי מפורש ביבמות שמותרת להפריש שלא מדעת בעלה, אפילו בדבר שאין המצוה דידה, אבל לפי פירוש רבינו הלל והגרמ"ש הנ"ל ניחא. מ"מ בתוספתא שלנו מפורש שאשה תורמת על עיסתה שלא מדעת בעלה, אעפ"י שאין המצוה שלה, וכן משמע בירוש' כתובות פ"ז ה"ז, ל"א ע"ב ובבבלי שם ע"ב א'. ושמא "תורמת" ביחס לעיסה פירושו מפרישה חלה. עיין לעיל דמאי רפ"ג שו' 2. ועיין בה"ג ה' חלה ד"ו ט"ו ע"ב ומ"ש לעיל עמ' 116.
footnotes: ¹⁵ רב האי? עיין תשה"ג אסף, הוצ' מק"נ ירושלים תש"ב, עמ' 181, סי' י"ח.
- **אריס שתרם וכו'.**ופסקה הר"מ בפ"ד מה' תרומות ה"י, וכ"ה בסמ"ג עשין קל"ד, קצ"ז ע"ד, בשם התוספתא. ועיין במהרי"ק ובכ"מ על הר"מ שם. ובבבלי (קידושין מ"א ב', גיטין נ"ב א') שנינו: אתם ולא שותפין, אתם ולא אריסין.¹⁶ וכתב במאירי גיטין שם (עמ' 216): אין הלכה כן, אלא השותפין תורמין אחד בלא רשות חברו, וכן אריס שלא מדעת בעליו, אלא אם כן מיחו הבעלים בידו קודם שיתרום, וזהו ע"פ הר"מ הנ"ל והתוספתא כאן. ובירושלמי (הנ"ל בהערה 16) הקשו ממשנת תרומות (פ"ג מ"ג) שמפורש שם (לדברי חכמים ור' יוסי) ששותף שתרם תרומתו תרומה, ותירצו: כאן להלכה כאן למעשה, ופירשו הראשונים (עיין בר"ש רפ"א) שלכתחילה אין שותף תורם, אבל בדיעבד תרומתו תרומה.¹⁷ ובתוספ' רי"ד לגיטין הנ"ל כתב לחלק שדווקא בשותף עמו בקרקעות אינו תורם, אבל בשותף בפירות תורם, וכוונתו ששותפו של אדם אינו כשלוחו לתרום את הפירות שאינו שותף בהם, אבל באותם הפירות שהוא שותף בהם תורם, ולפ"ז יפרש גם את הברייתא שלנו כן, שאריסו של אדם אינו מורשה לתרום הפירות של בעה"ב בדרך כלל, אבל אותם הפירות שמשלם לו משדהו תורם. והדין נותן כן, שהרי האריס מתחייב לזרות ולהעמיד את הכרי לפני בע"ה (בבלי ב"מ ק"ה א') ומכיוון שמחייב את הגורן במעשרות, אי אפשר לה לגורן שתעקר בלי תרומה ותורם מיד (עיין להלן בסיפא ומש"ש). ועיין בכ"מ ובמהרי"ק הנ"ל חילוק אחר.
footnotes: ¹⁶ במקבילה שבירושלמי כאן פ"א ה"א, מ' ע"ב, ובגיטין פ"ה ה"ד, מ"ז ע"א, לא נזכרו אריסין. ¹⁷ ודווקא בסתם, אבל בממחין כולם מודים שאין תרומתו תרומה, כמפורש בירושלמי כאן פ"ג ה"ג, מ"ב ע"א.
26-27. **אבל אין רשאי להוציא מעשר וכו'.**הר"מ והסמ"ג הנ"ל השמיטוה. ובח"ד דייק מן הלשון "להוציא" מעשר שהכוונה היא לנתינה, כלומר שהאריס אינו אלא מפריש בלבד, אבל אינו נותן את התרומה לכהן והמעשר ללוי, שהרי כשם שהם חולקין בחולין כך חולקין בתרומה, כמפורש במשנתנו (דמאי פ"ו מ"ג). ומטעם זה השמיט הר"מ את הסיפא מפני שסמך על פסקו בפ"ו מה' מעשר הי"ז. אבל קצת קשה שפתח בתרומה וסיים במעשרות. ועיין מ"ש לעיל בסמוך על החילוק בין תרומה ומעשר.¹⁸ ובמנחת יצחק פירש שהדברים מוסבים על הסיפא: ואם משתרם עכב תרומתו תרומה, ועליה אומרת התוספתא שאעפ"י שתרומתו תרומה, מ"מ אם עכב על התרומה שוב אינו רשאי להפריש מעשר על חלקו של בעה"ב.
footnotes: ¹⁸ ועיין בבלי יבמות צ"ג א' וברש"י שם ד"ה עלוייהו ובריטב"א ובס' ערוך לנר שם. ועיין ירושלמי דמאי רפ"ז, כ"ו ע"א, ובמה"פ שם ד"ה ר' ינאי. וברור שיש לפנינו אותה העובדא שבבבלי, ותנאי וודאי שהיה לר' ינאי הוא שהאריס תרם את פירותיו אבל לא עישר אותם, כדברי התוספתא כאן.
- **פועל שתרם את הגורן וכו'.**במשנתנו פ"ג מ"ד: הפועלים אין להן רשות לתרום וכו'.
- **כנוס לי גרני וכו'.**כ"ה בד ובהשגות הראב"ד פ"ד מה' תרומות הי"ד. ובכי"ע בט"ס: כנוס לי גתי (הרי"ש והנו"ן נתחברו לתי"ו). ובר"מ שם: פועל שאמר לו בע"ה כנוס לי גורני ותרום, ותרם ואחר כך כנס תרומתו תרומה. והראב"ד העתיק שם את התוספתא כגירסא שלפנינו. ונוסחת הר"מ קשה, ועיין במהרי"ק ובמל"מ במקומו ומ"ש באו"ש שם. ברם בשבעה כתי"י של הר"מ שבדקתי (וביניהם שתי נוסחאות עתיקות על קלף) חסרה המלה "ותרום",¹⁹ ולפ"ז משתנה כל העניין, ואין להסיק שהיתה לרבינו גירסא אחרת בתוספתא, אלא שרבינו מוסיף שאין תרומתו תרומה אלא דווקא אם קיים את שליחות בעה"ב וכנס את הגורן, אבל אם לא כנס את הגורן אין תרומתו תרומה, מפני שאין בציווי "כנוס את גרני" רשות מפורשת לתרום, אלא שליחות לכנוס את הגורן, ומכיון שאין גורן נכנס בלי תרומה, הרי ממילא כלולה בשליחות אף רשות לתרום. אבל אם לא כנס את הגורן, לא קיים שליחותו, והוא ככל הפועלים שאין תרומתם תרומה.
footnotes: ¹⁹ אמנם בכת"י פרסי שבביה"מ כאן, אדלר 1693, (והוא אינו בכלל שבעת כהי"י שהזכרתי בפנים), גורס: כנוש לי גרני ותרום ואחר כך כנש תרומתו תרומה, אבל קרוב לוודאי שבמקום "ותרום" צ"ל ותרם. ואפשר שבזה מתבאר נוסח הדפוסים, והיינו שמי שהוא תיקן "ותרם" במקום "ותרום", והכניסו אח"כ את התיקון לפנים הספר, ולא מחקו את המלה "ותרום".
**שאין הגורן נכנס וכו'.**וכ"ה בהשגות הנ"ל. ובירושלמי מעשרות פ"ג ה"ג, נ' ע"ג: שאי איפשר לגורן שתיעקר אלא אם כן נתרמה (ועיין גירסאות הראשונים באהצו"י שם עמ' 111). ועיין ר"מ פ"ג מה' מעשר סהכ"ב. ולהלן פ"ג הי"א: מאימתי תורמין את הגורן משתעקר האלה. ועיין מש"ש.
- **פועלים שתרמו את הבור אין תרומתן תרומה.**במשנתנו (פ"ג מ"ד) שנינו: הפועלים אין להן רשות לתרום, חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת מיד. ועיין בריבמ"ץ ור"ש ובפיה"מ לרבינו שם. ולכאורה משמע שהמשנה חולקת על התוספתא, אבל בירושלמי (פ"ג ה"ד, מ"ב ע"א) העמידו את הברייתא שלנו בבור של שמן שאין טומאתו כ"כ מצויה, ולפיכך אין להם רשות לתרום. אבל הר"מ והר"ש לא הביאו את התוספתא והירושלמי (כפי שהעיר במהרי"ק פ"ד מה' תרומות סהי"ג), ואפשר שסברו שתירוץ הירושלמי הוא רק דיחוי בעלמא. ועיין להלן.
29-30. **ואם היה בור קטן ואחרים משתמשין בו וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ואם היה הבור קטן או שהיו (הבעלין)²⁰ אחרים משכשכין בהן תרומתן תרומה.²¹ ואולי צ"ל בתוספתא: ואחרים ממשמשין²² בו וכו'. כלומר בבור קטן שממלאים אותו על גדותיו, או שאחרים ממשמשים (ויש לפנינו וי"ו החילוק) אפילו בבור גדול, הרי הטומאה מצויה ולפיכך תורמים מיד בטהרה.
footnotes: ²⁰ מלה זו ליתא בכי"ר ובכי"ס. וכנראה שיש כאן הרכבה של שתי נוסחאות. והגירסא "הבעלין" היא ע"פ הריבמ"ץ והר"ש פ"ג מ"ד. ²¹ כ"ה בכי"ר ובכי"ס, וכן הגיה בפ"מ. ולפנינו בטעות: אין תרומתן תרומה. ²² וממנו נשתבש "משתמשין" שיבוש רגיל, עיין לדוגמא מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 95 ובהערה 6 שם. וכן בספרי האזינו פי' ש"ו בדפוסים: בני אדם משתמשים, אבל בכתה"י לנכון: ממשמשים, עיין בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 333 ובשנו"ס לשו' 6 שם. ברם "שכשך" מצוי אצל יין, עיין ערוך ערך שכשך.
- **תרומתן תרומה.**מכאן משמע שאינם רשאים אלא להוציא תרומה בלבד, אבל לא תרו"מ אעפ"י שיש לחשוש לטומאה, וזהו מפני שאין בעה"ב רשאי לתרום תרו"מ, וחולקת על הברייתא להלן פ"ג הי"ב שהיא כר' יוסי להלן. עיין מ"ש בסמוך.
30-31. **רשאי בעל הבית להפקיד מעשר טבל וכו'.**כנראה שהכוונה היא שבעה"ב רשאי להפקיד ולהניח מעשר טבל כשיעור תרו"מ, כדי שישמור עליו שלא יטמא, והלוי יוכל אח"כ להפריש מן הטהור על הטמא. וכס"ז לעיל דמאי פ"ה הי"ט: המפקיד לוג טבל וכו', המפקיד לוג מעשר וכו'. ויש לפנינו המשך מן הברייתא הקודמת, והיינו שאין בעה"ב רשאי להפריש שלא ברשות הלוי, אפילו במקום שחושש שמא יטמא המעשר, אלא רשאי להפקיד בכדי תרו"מ, והלוי יפריש אח"כ בעצמו (או שיפריש ברשותו), שהרי תרו"מ ניטלת שלא מן המוקף מן הטהור על הטמא.²³ ולפועלים לא התירו לעיל אלא להפריש אבל לא להפקיד, שהרי בבעה"ב ע"ה עסיקינן שם, ומה יועיל הפקדון אצל ע"ה.
footnotes: ²³ כמשנת בכורים פ"ב מ"ה ועוד. אבל לא יעשה כן בתרומה, שהרי אינה ניטלת מן הטהור על הטמא, ואם יטמא הכרי לא יוכל להפריש עליו מן המופקד הטהור (עיין במשנתנו כאן פ"ב מ"ב ובירושלמי שם), ולפיכך מפריש תרומה מיד בטהרה.
- **ר' יוסי אומ' בעל הבית שתרם וכו'.**כלומר, ר' יוסי חולק על הת"ק וסובר שאין צורך להפקיד את מעשר טבל אלא מפריש מיד בעצמו בלא רשות הלוי. ולדעתו יכולים הפועלים להפריש תרו"מ, כשיטת התוספתא להלן פ"ג שו' 46. ואעפ"י שמלשון ר' יוסי משמע שאינו מפריש לכתחילה, מ"מ במקום שיש חשש טומאה מפריש אפילו לכתחילה. וכן בירושלמי (פ"א סה"א, מ' ע"ג): כהדא אילופוסה יהב לר' שמעון בר אבא מעשר. אמר ליה מתוקן הוא. אתא שאל לר' יוחנן, אמר ליה אילופוסה אחינו נאמן הוא וכו', כר' יוסי, דר' יוסי אמר בעל הבית שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי. ומכאן משמע קצת שאף לכתחילה מותר לעשות כן, שהרי אילופוסה היה חבר והפריש את המעשר בלי רשות הלוי, ואפשר שעשה כן מפני החשש שלא יטמא הטבל, ועיין לעיל שם בירושלמי. ובבבלי גיטין ל"א א' הובאה דעת ר"א בן גמלא שישראל מפריש לכתחילה תרו"מ, וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' תרומות הי"ב, ובבבלי מנחות נ"ד ב' מסיק שאף ר' יוסי סובר כמותו, עיי"ש שלפי פירושם הפריש ר' יוסי תרו"מ.
- **אפיטרופין תורמין ומעשרין וכו'.**בבבלי (גיטין נ"ב א') הקשו על המשנה שם (ששנתה: יתומין וכו' אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהם): ורמינהו וכו' אתם ולא אפוטרופין, ותירצו שמשנתנו עוסקת בתורם להאכיל. והסתייעו שם בברייתא שלנו: האפוטרופין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח²⁴ ועיין ר"מ פי"א מה' נחלות ה"ט ובהשגות שם. ובירושלמי הקשו את אותה הקושיא, ותירצו: כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן. ומסתבר שאף לפי הירושלמי לא התירו ביתום קטן אלא בתורם להאכיל (עיין מ"ש להלן), כדי שלא יספה לו איסור. ועיין בתוספ' רי"ד ובחי' הרשב"א בגיטין שם.
footnotes: ²⁴ צדק בעל ח"ד בפירושו ש"להאכיל ליתומים" שלהלן בסמוך עונה אף על תורמין. ומה שהקשה שם מהי"ב להלן, אינה קושיא, מפני שר"ש בן מנסיא משמיע לנו שדין סמיכות אצל בעה"ב כדין אפיטרופוס, וכמשנת גיטין פ"ה מ"ד, ואינו חולק על הברייתא שלפנינו כאן.
- **מוכרין בתים שדות וכרמים וכו'.**וכ"ה הסדר להלן ב"ב פ"ח, וזהו סדר נוסחאות א"י, עיין להלן מו"ק ספ"א (בכי"ע רפ"ב), ע"ז פ"א ה"ח. אבל בבבלי גיטין הנ"ל: ומוכרין להן בהמה ועבדים ושפחות בתים וכו'.²⁵
footnotes: ²⁵ וכתב בטור חו"מ סי' ר"צ: וימכור הפחות פחות קודם, כגון בהמה קודם לעבדים, ועבדים קודם לבתים וכו'. ובבאור הגר"א לחו"מ שם ס"ק י"א אות כ"ב: כמ"ש בברייתא הקודם קודם. ברם סדר זה רגיל בברייתות שבבבלי, עיין עירובין מ"ז א', מו"ק י"א רע"א, ע"ז י"ג א'. ועיין להלן ערכין פ"ה ה"ו ומ"ש בתס"ד ח"ב, עמ' 283. ועיין מ"ש להלן בסמוך בפנים.
**עבדים ושפחות להאכיל ליתומים.**בירושלמי גיטין פ"ה ה"ד, מ"ז ע"א (וכן גרס הרש"ס אף בתרומות): דתני מוכר הוא עבדים ולא קרקעות. ובתרומות (פ"א ה"א, מ' ע"ב): אם באפיטרופוס לעולם, בהדא (ד)תני מוכר מטלטלין וזנן, אבל לא קרקעות. ולשיטת הרמ"ה (לפי טור חו"מ סי' ר"צ) הלכה זו היא בסמוכין אצל בעה"ב, אבל לא באפיטרופוס. ועיין להלן שו' 42.
33-34. **לעשות להם סוכה לולב וכו'.**עיין הגירסא בבבלי גיטין נ"ב א', בה"ג ד"ו, פ"ז ע"א, ד"ב עמ' 344, וברי"ף וברא"ש שם.
34-35. **ספר תורה ונביאים.**וכ"ה להלן ב"ב פ"ח בכל הנוסחאות. ובד כאן מוסיף: וכתובין, ועיין מ"ש להלן שו' 35. ובבבלי הנ"ל: ולוקחין להן ספר תורה תפילין ומזוזות וכו'. ועיין בעיטור ה' תפילין ח"ז (הוצ' רמא"י ס"א ע"ג) שפסק שקטן אינו בחינוך תפילין. וכבר השיגו עליו האחרונים מן הברייתא שבבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש הרז"ו לייטר בספרו מתורתן של ראשונים לגיטין שם.
- **דבר הקצוב מן התורה.**מלשון זו משמע שמן התורה דווקא, עיין להלן שקלים פ"א רה"ח ומש"ש. אבל בבבלי הנ"ל: וכל דבר שיש לו קצבה. לאתויי מגילה (עיין גי' ד שהבאנו לעיל שו' 34–35), כלומר מגילה הכשרה²⁶ לקרוא בה, שלא נכתבה מפה, ואעפ"י שיש לו כתובים.
footnotes: ²⁶ עיין ר"מ פי"א מה' נחלות ה"י, וברור מדבריו שהכוונה למגילה כפשוטה, ולא למגילה לתינוק להתלמד בה (עיין גיטין ס' א'; ילמדנו מובא באו"ז א"ב אות י"ט, ד' ע"ב; אבות דר"ן נו"א פ"ח, י"ט ע"א ועוד. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 156). ועיין הגירסא בס' המקח והממכר לרב האי ריש ש"ו, וכנראה שיש שם ט"ס.
- **בבית הכנסת.**בבבלי הנ"ל חסר, ועיין מ"ש ע"ז בח"ד. ואין צורך והיא מליצה רגילה.²⁷
footnotes: ²⁷ עיין להלן שבת פט"ז (בדפוסים פי"ז) הכ"ב ובבבלי שם ק"נ א'; ירושלמי דמאי פ"ג ה"א, כ"ג ע"ב (אבל במקבילות שבתוספתא נשמטו המלים "לעניים בבית הכנסת").
36-37. **ואין רשאין להוציא עבדים וכו'.**פירש"י בגיטין שאין גופם קנוי להם לשחררם. ועיין בהשגות הראב"ד פי"א מה' נחלות ה"ח. ובס' הזכות להרמב"ן גיטין פ"ד סי' נ"א (מ"ד ע"ג) כתב: מדברי הגאונים נלמוד שאין הטעם וכו' מפני שאין כסף גומר בה, כמו שאמרו קצת המפרשים, אלא חשש חכמים הוא, שמא לא דקדקו בדמים עמהם וכו'. ועיין גם בחידושיו לגיטין ל"ח ב' ובתוספ' שם ד"ה אין.
- **ר' או' או' אני שנותן וכו'.**עיין בבבלי הנ"ל, שם ל"ט ב'. ועל הסיגנון של רבי "אומר אני", עיין במלאכת שלמה ערכין פ"ד מ"ב. ועיין דק"ס ב"ק עמ' 284 הערה י'.
38-39. **אין מוכרין ברחוק ליקח בקרוב וכו'.**וכ"ה להלן ב"ב פ"ח. וכ"ה בראשונים שנציין להלן (ובחי' הר"ן שם יש ט"ס). אבל בבבלי גיטין הנ"ל (בכל הנוסחאות והקדמונים): ואין אפוטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברעה ולגאול ביפה וכו'. ועיין בח"ד מה שדייק מלשון זו, ואין צורך, מפני שהברייתא בבבלי נקטה את לשון המשנה בערכין (פ"ט מ"ב), ועיין גם בבלי ב"מ ק"ח ב'. והתוספתא הובאה ברשב"א, ריטב"א, וחי' הר"ן גיטין נ"ב א' ובמרדכי שם פ"ד סי' שפ"ב.
- **ברעה ליקח ביפה.**ופירשו בבבלי הנ"ל: דילמא משתדפין. ובה' פסוקות (הוצ' ששון עמ' נ"ה) גרס: זמנין דלא משפיא (ולהלן בסמוך שם גרס: זימנין דמשתדפא), וכן בס' המקח והממכר לרב האי ריש ש"ו: דלמא לא משפיין, כלומר, שמא יש עליהם ערעור. ובה' ראו עמ' 44: פעמים שאינה מיפה. ועיין מ"ש להלן שו' 43.
**אין דנין לחוב ולזכות וכו'.**בבבלי גיטין הנ"ל שאלו: לזכות אמאי לא? ותירצו: אלא לחוב על מנת לזכות. ופירש"י: אם דנו כדי לזכות ונתחייבו אין היתומים נפסדין. ועיין בהשגות פי"א מה' נחלות ה"ז. אבל בר"מ שם: ואין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות ליתומים, שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים. ועיין במ"מ שם. ובירושלמי (גיטין פ"ה ה"ד, מ"ז ע"א; ב"ק פ"ד ה"ה, ד' ע"ב) שנינו: אמר ר' יוחנן בתחילה אין מעמידין אפיטרופוס ליתומים לחוב להן אלא לזכות להן, ואם חבו חבו. ר' יוסי בר' חנינה אמר בין בתחילה בין בסוף אין מעמידין להן, בין בזכות בין לחובה. ובבבלי קידושין מ"ב א': מניין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות. לחוב אמאי? אלא לחוב ע"מ לזכות. וכבר נתקשו הראשונים (עיין בתוספ' שם ד"ה אלא ובראשונים שנציין להלן) בסתירה מן הסוגיא בגיטין. ומהם²⁸ שחלקו בין אפוטרופוס שמינוהו ב"ד ובין אפוטרופוס שמינוהו אבי יתומים. והקשו עליהם שהרי מוכח מסוגיית גיטין שאף באפוטרופוס שמינוהו ב"ד אין דנין לחוב על מנת לזכות, ותירצו שהסוגיא בקידושין היא בהרשוהו באופן מיוחד לדון דין זה, וכמו שמפורש בתוספתא להלן בסמוך, עיין מש"ש.
footnotes: ²⁸ בעל העיטור (חלוקת שותפין, הוצ' רמא"י, כ"ח ע"ג) וסייעתו.
**להכניס ולהוציא ליתומים.**וכ"ה לחלן ב"ב פ"ח. אבל בבבלי חסר. ובעיטור (ריש אות פ"א, אפיטרופוס): ואפיטרופוס וכו' ומינהו על כל צרכי היתומים לשמור הנכסים ולהאכיל היתומים ולהכניס להם פועלים ולהוציא. וכן בבבלי שבועות מ"ח ב': בן בית וכו' מכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות. ועיין להלן כתובות פ"ט סה"ג ור"מ פי"א מה' נחלות ה"ד. ברם כאן הפירוש הוא שאין דנין לא להכניס ולא להוציא, כלומר לא לתבוע ולא להתבע אלא ברשות ב"ד (עיין להלן). ועיין בשטר אפטרופא שפרסם אפטוביצר בצופה האנגלי סדרא חדשה ח"ד עמ' 29. ועיין בתוספ' קידושין מ"ב א' ד"ה אלא.
- **אלא אם כן נטלו רשות מבית דין.**מכאן מוכיחים הראשונים²⁹ שהאפטרופסים רשאים לעשות כל מה שאסרו למעלה אם קבלו רשות מב"ד. ובעיטור, אפיטרופוס, הוצ' רמא"י ע"ח ע"ב: אין רשאין למכור אלא להאכיל וכו' אלא ברשות ב"ד וצוואת אביהן, ואם יארע בו אונס אין היתומין מפסידין. ובתוספ' המיוחסים לר"י הזקן (קידושין מ"ב א') כתב: "ובתוספתא דפ"ק דתרומות תני אין אפוטרופין רשאין לזכות ולחוב אלא ברשות ב"ד. ובירושלמי פ' הניזקין גרסינן אמר ר' יוחנן וכו' (כמו שהעתקנו לעיל שו' 39 ד"ה אין דנין). ומסתבר דהלכה כר' יוסי בר' חנינא וכברייתא דהניזקין שאין מעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ואפי' ברשות ב"ד, ואין כח לב"ד לעשות אפוטרופוס לזה וכו', ולית הלכתא כתוספתא, דההיא כר' יוחנן שייכא, דאמר שיש רשות למנות אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות, ולית הלכתא הכי, אלא כרב נחמן, וכן דעת הר"מ שלא הביא אלא הא דרב נחמן וברייתא דהנזקי' כמו שתמצא בנחלות". ובר"ן גיטין פ"ה סי' תפ"ז: וה"ג בתוספתא וכולם אם נטלו רשות מבית דין מותר שאין לך בדברים אלא מקומן ושעתן (עיין משנת ערכין ספ"ו). ונראה שרבינו הוסיף כן מעצמו כדי לבאר שב"ד יכולים להרשות לאפוטרופוס למכור ברע ולקנות ביפה או לחוב ע"מ לזכות אם נראה להם שהכל הוא לטובת היתומים. אבל אין להם רשות לדון לחוב שלא ע"מ לזכות, במקום שברור שהכל הוא לחובת היתומים, וכתשובת הרשב"א ח"ה סי' ק"ב הנ"ל (בהערה 29).
footnotes: ²⁹ הנ"ל (לעיל בפירושנו לסוף שו' 38–39); הרמב"ן בחידושיו לגיטין נ"ב א' ובס' הזכות שם פ"ד (מ"ד ע"ד); הרשב"א ב"מ ע' סע"א; הרב המגיד בשמו פי"א מה' נחלות ה"י; שו"ת הרשב"א ח"ה סי' ק"ב; ח"ו סי' רמ"ט (בשם תוספתא פ' הניזקין!); מאירי קידושין מ"ב א', עמ' 211; רבינו ירוחם, משרים, נתיב כ"ו ח"א; ר"ן מגילה פ"ג סי' אלף פ"ד.
**לחשב עם יתומים באחרונה.**בבלי גיטין הנ"ל. ועיי"ש בפירש"י וברא"ש שם סי' ה'.
- **דברי ר'.**בבבלי הנ"ל חסר בהוצאות שלנו. אבל ישנו בכי"מ: בה"ג ד"ו, פ"ז ע"א, ד"ב 344; בהלכות פסוקות, ששון עמ' נ"ה, ה' ראו 44; ברי"ף, בתוספ' רי"ד ועוד.
**אין ליתומים אלא מה שהניחו וכו'.**בבבלי הנ"ל: רשב"ג אומר אינו צריך. ובר"מ פי"א מה' נחלות ה"ה: ואינו צריך לעשות להן חשבונות מה שהכניס והוציא, אלא אומר להן זה הנשאר. ובעיטור (אפיטרופוס, הוצ' רמא"י ע"ח ע"ג): ודוקא באחרונה, אבל בראשונה צריכין ב"ד לחשב עמהן ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות וכל דבר שבא לידן וכו' והוא נקרא שטר שימוש. ועיין בס' השטרות לר"י הברצלוני עמ' 91 ועמ' 7.
- **אבל לא קרקעות וכו'.**כ"ז ודברי רשב"ג נשמטו בד בטעות. וישנן להלן ב"ב פ"ח ובבבלי גיטין הנ"ל. ועיין לעיל שו' 33 ד"ה עבדים ומש"ש.
- **אף לא עבדים וכו'.**פירשו בבבלי שם: דלמא לא משפיין, כלומר שמא אין הקרקעות משוקטים ונקיים מן ערעורים. ובה' פסוקות (הוצ' ששון עמ' נ"ה) גרס שם: זמנין דמשתדפא. וכ"ה בה' ראו עמ' 44. ונוסחא יפה היא, ובהחלפת קרקעות יש לחשוש שמא השניה יש עליה ערעור (עיין מ"ש לעיל שו' 39), אבל לעניין שדפון שתיהן שוות, ובחילוף עבדים בקרקעות יש מעלה בעבדים שאינה בקרקעות.
- **נשים ועבדים וכו'.**וכ"ה להלן ב"ב פ"ח. וכן מעתיק הרשב"א גיטין נ"ב א', וכן מעתיקים בשמו בריטב"א ובחי' הר"ן שם, בשו"ת הרשב"ץ ח"ב סי' קפ"ט ובשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' מ"ז.³⁰ וקטן לא נזכר כאן כלל, דאטו בשופטני עסיקינן. אבל עבדים היו מתמנים למעשה לאפוטרופסים,³¹ ומכ"ש נשים (כתובות פ"ט מ"ד ואילך), ולפיכך מלמדת אותנו הברייתא שב"ד אין ממנים אותם: עבדים מפני שאינם נאמנים, ונשים שאינן בקיאות במשא ומתן. ברם בבבלי (גיטין נ"ב א') גורס: אין עושין אפוטרופין נשים ועבדים וקטנים. וכ"ה בכל נוסחאות הבבלי שבדקתי, וכן הביאו כל הפוסקים.³² היוצא מן הכלל היחידי שראיתי היא תשה"ג שבעיטור (סוף הרשאה, הוצ' רמא"י ע"ה ע"א) שהעתיקה: כדתניא אין עושין אפיטרופין נשים ועבדים ואם מינהו וכו'. ובמאירי (גיטין שם עמ' 217): ואין עושין בית דין אפטרופוס נשים ועבדים ואין צריך לומר קטנים, אבל מינהו אבי יתומים באשה ועבד מיהא הריהו אפטרופוס גמור.
footnotes: ³⁰ ובר"ן על הרי"ף גיטין פ"ה סי' תפ"ז העתיק את לשון הברייתא שבבבלי בשם התוספתא. ועיין גם בריטב"א קידושין מ"ב א' ד"ה וקשיא. ³¹ בבלי גיטין מ' א'. ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"א ס"ד, עמ' 12 ואילך; ש"ב, עמ' 242. ³² בה"ג ד"ו, פ"ז ע"א, ד"ב, עמ' 344; ה' פסוקות הוצ' ששון, עמ' נ"ה, ה' ראו, עמ' 44; הרי"ף במקומו והר"מ פ"י מה' נחלות ה"ו ועוד.
44-45. **ואם מינה אותן אביהם בחייו עושין אותן אפיטרופין.**וכ"ה להלן ב"ב פ"ח. ובבבלי הנ"ל: ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו. וכ"ה בכל הנוסחאות והפוסקים (עיין לעיל הערה 32). ומלשון זו משמע שאם אבי היתומין מינה אותם כאפוטרופוס ליורשיו, הרשות בידו, ואין ב"ד מסלקין אותן. אבל הרשב"א והבאים אחריו³³ הביאו ראייה מכאן שאפילו לא מינה אותם לאפוטרופסים ליורשיו, אלא שהיו אפוטרופסים בחייו על נכסיו הוא, הרשות בידי ב"ד למנות אותם לאחר מותו, שהרי רואים שהאמין להם. ומשום כך הגיה הרשב"א גם בבבלי: הרשות בידן, כלומר, בידי ב"ד למנות אותם אח"כ.
footnotes: ³³ ציינתים לעיל שו' 44 רד"ה נשים.
- **מעשר ומאכילן מפני תיקון העולם.**בגיטין פ"ה מ"ד שנינו: יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן. ברם כאן לא נזכרו "פירותיהם", וגם אינו מובן יפה מה "תיקון העולם יש כאן". וטעם המשנה הוא שאין מאכילין ליתומים דברים אסורים, ואין הוא דומה כלל לתיקוני העולם שנזכרו במשנת גיטין פ"ד ופ"ה. ואולי הפירוש הוא כפשוטו ביתומים עניים שסמכו אצל בע"ה והוא זן אותם משלו. ולהלן נראה שהברייתא סוברת שאסור לזון אותם ממתנות עניים. ולפיכך אמר כאן ר"ש בן מנסיא שמפריש מעשר ומאכילן את הכל, כלומר את החולין ואת מעשר העני,³⁴ ואעפ"י שאינו רשאי להאכילם מעשר עני משלו אם הם סמוכים על שלחנו (עיין להלן), שאני הכא שהוא נותן להם את כל הטבל ומפריש על ידם, ומאכילם את הכל מפני תיקון העולם, כדי שלא ימנעו מלסמוך אצלם יתומים עניים.
footnotes: ³⁴ ושמא מותר להאכילן אף מעשר ראשון, כמנהג הקדום שבירושלים, עיין ירוש' סוף מע"ש ובמקבילה בסוטה פ"ט הי"א, כ"ד ע"א. ועיין ירוש' מע"ש פ"ה ה"ה, נ"ו ע"ב, ובתרגום שה"ש פ"ז, ג'.
- **יתום בן לוי שהיה גדל אצל בעל הבית וכו'.**אף כאן הפירוש שמעשר ונותן לו את הכל מפני תיקון העולם, אעפ"י שאינו רשאי לפרנס אותו במעשר גרידא, עיין להלן.
- **מפני תיקון העולם.**בד מוסיף: היה למד אצל לוי וכו', כלומר הבבא שלהלן שו' 49–50, עיין מש"ש.
**הרי זה מאכילו.**צריך להוסיף: מחלקו, כמו שהוא בד (מחלקן) ולהלן שו' 51 בכי"ע. כלומר, מחלק הכהן, הלוי [או העני], ממתנות כהונה או לויה או ממתנות עניים. והטעם הוא משום שבן אשתו אין דינו כיתום הסמוך על שולחנו, ומותר לתת לו המתנות הנ"ל, שהרי אפילו בבנו ממש, אם אינו סמוך על שלחנו, מותר לתת לו מעשר עני, כמפורש להלן (מע"ש פ"ד ה"ד, עיין מש"ש). ולפיכך יכול לתת לו את כל מזונותיו ממתנות כהונה ועניים.
- **שאמ' לאחד בשוק האכילני מעשר, מאכילו וכו'.**כלומר, מאכילו מעשר. ואעפ"י שאין דרך לחלק מעשר עני בשוק, וחייב לתת לו צדקה, מ"מ מפני תיקון העולם, שלא ימנעו מלפרנס קטנים שמבקשים אוכל, התירו לו לתת לו מעשר עני בשוק, ואין דינו כפוסק צדקה ממ"ע (עיין לעיל פאה פ"ד הט"ז). ושמא נסתרסו לפנינו התיבות וצ"ל: האכילני, מאכילו מעשר וכו'. כלומר, שהקטן תבע ממנו בשוק מאכל סתם בתורת צדקה, מותר להאכילו מעשר בתור צדקה מפני תיקון העולם. אבל מגירסת ד: "האכילני מעשר מחלקו (צ"ל: מחלקי) מאכילו וכו'" משמע שהקטן תבע ממנו מעשר. ושמא צ"ל אף שם: האכילני, מאכילו מעשר מחלקו וכו', וכמו שפירשנו.
49-50. **אם היה לגדל אצלו כהן או לוי וכו'.**ברור שצ"ל: אם היה מגדל וכו'. ובד: היה למד אצל[ו] לוי או כהן או עני הרי זה מאכילו משלו, כלומר, חולין מתוקנין משל עצמו. ובמשנת דמאי (פ"ד מ"ד) שנינו: מי שקרא שם לתרו"מ של דמאי ולמעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת. ואם היה כהן או עני למודים לאכול³⁵ אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיעם. ובפיה"מ להר"מ שם (ורמז לו במצפה שמואל כאן): "ופי' למודין רגילים, ומה שאמר ובלבד שיודיעם, שיאמר להם זה שאני מאכיל אתכם הוא תרומת מעשר, או מעשר עני, שאם לא יודיעם יחשבו שמאכילם דרך נדבה, ויהיה כמי שמאכיל תרומה ומעשרות לאורחיו, או עושה מהן צרכיו". ולפ"ז נראה שאסור להאכיל מעשר עני לאורחים עניים הרגילים לאכול אצלו משלו. ודווקא במקום ששכח ליטול את המתנות בשבת, ואין לו פירות אחרים, הרי זה נותן להם משלהם, ומודיעם שאין אוכלים עכשיו משלו. ולפ"ז אף במקום שמגדל מרצונו יתום כהן או לוי או עני, והוא סמוך על שולחנו, מאכילם חולין משלו, ואין כאן תיקון העולם בגדולים, או בקטנים שאין להם אב ואם.
footnotes: ³⁵ בפיה"מ כת"י תימן חסרה המלה "לאכול". וכן בירושלמי שם בנוסח הרש"ס: בלמודין אצלו, אבל בשאין למודין אצלו. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 219, הערה 43.
- **אם היה בן אשתו וכו'.**בבא זו ליתא בד, ולכאורה נראית מיותרת, שהרי כבר נשנית לעיל. אבל נראה שחזר עליה כאן כדי ללמד שבן אשתו אינו נחשב כלמוד אצלו, מפני שאין אדם רגיל לזון את בן אשתו (וכמו שפירשנו לעיל סהי"ב), וכדי להסמיך לה את הבבא הבאה.
- **אם חייב לו מזונות וכו'.**לפי גירסת ד הדברים הולכים על קטן שאמ' לאחד בשוק האכילני, וזה אינו רגיל שיהא חייב במזונות של קטן שפגעו בשוק או שיתחייב לעשות לו סגולה (שהרי יכול לתת את המעשר לאחר). אבל לפי גירסתנו הדברים עונים על בן אשתו, והוסיפה הברייתא שאם חייב לו מזונות (כגון שפסק עם אשתו שיזון את בנה, עיין כתובות פי"ב מ"א), או שהיה עושה עמו, הרי זה מאכילו משל עצמו חולין מתוקנין, ואינו רשאי לפרוע חובו במתנות כהונה ועניים.
- **ועושה לו בחלקו סגולה.**כלומר, אם דואג לבן אשתו ורוצה לתת לו מתנ"כ או מת"ע, הרי עושה לו בחלקו אוצר המשתמר. ובבבלי (ב"ק פ"ז ב', ב"ב נ"ב א') נחלקו בה: רב חסדא אמר ספר תורה. רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכל מיניה תמרי.
52-53. **לא יתרום בעל הבית את המעשר וכו'.**רשב"א גיטין ל' ב' סד"ה הא דתניא ומאירי שם עמ' 120. והנה בברייתא כאן לא נזכרו אלא מעשר וזרוע ולחיים וקיבה, כלומר, דברים המותרים לזרים. וכן במקבילה לעיל דמאי פ"ז הט"ו (שו' 40) לא נזכרו אלא לוי ועני דהיינו מע"ר ומעשר עני שמותרים לזרים, אבל תרומה ותרו"מ של כהן לא נזכרו כלל. וכבר כתבנו שם שלפנינו בעה"ב הוא שרוצה לקנות את המתנות לעצמו ולשלם אח"כ את דמיהם, ולפיכך לא הזכירו מתנות האסורות לזרים, מה שאין כן במשנת גיטין (פ"ג מ"ז) שהכהן הוא שבא ללוות לצורכו. וברייתא זו אוסרת להפריש מעשרות לעצמו ע"מ לקחת אח"כ רשות מן הלוי והכהן. והיא בשיטת ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון בתוספתא דמאי ספ"ז. עיין מ"ש לעיל עמ' 280. והבבא שלנו דבוקה להי"ג, והיינו אעפ"י שמותר לעכב את התרומה ואת המעשר על חשבון בן אשתו כהן או לוי ולעשות לו סגולה בדמיהם, אבל לא יתרום וכו'.
53-54. **אבל מלוה אותן להיות מפרישין וכו'.**כמשנת גיטין פ"ג מ"ז. והעמידוה שם בירושלמי ובבבלי כר' יוסי שעשו בה שאינו זוכה כזוכה (כלומר, כאילו זכה בהן הכהן, הלוי, או העני, והחזירן לבעה"ב) או במכירי כהונה ולויה (שזוכים בלי קניין. והעמידוה שם עוד: במזכה להם ע"י אחר). ועיין מ"ש להלן בסמוך.
54-55. **מכרי כהונה ולויה אינן רשאין לעשות כן.**כלומר, סתם כהנים ולויים רשאין ללוות על חלקם, שהרי ע"י ההלואה הם מבטיחים לעצמם את המתנות, ולפיכך התירו להם ללוות באקראי לכתחילה מפני תיקון העולם, כדי שימצאו ללוות. אבל מכרי כהונה ולויה שבין כך ובין כך בטוחים בקבלת המתנות, ואם נתיר להם ללוות יעשו כן בקביעות, אינם רשאים לעשות כן. ולכאורה סותרת ברייתא זו את משנת גיטין הנ"ל, לפי פתרון שני התלמודים. ברם נראה שאין כאן איסור על בעה"ב, אלא אזהרה למכרי כהונה ולויה. וכן שנינו בדרך ארץ רבה פ"ב (הוצ' היגר עמ' 280): ואילו שאין מורישין לבניהם, ואם מורישין לבניהם, אין מורישין לבני בניהם, המשחק בקוביא ומלוה ברבית וכו' וכהן ולוי שלוו על חלקם.³⁶ וכתב בנחלת יעקב שם: "והטעם, דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות". וטעם זה שייך יותר במכרי כהונה ולויה המצויים בקביעות אצל הגרנות של אותו בעל הבית, ואין כאן אלא חשש של מראית העין וחשד שהם מוכרים בזול.
footnotes: ³⁶ וכן הביא ברוקח סי' כ"ט. וכל הברייתא אף בסדר אליהו רבה פט"ו, הוצ' רמא"ש פט"ז, עמ' 77. ובפרקי דרבי, הוצ' שענבלום י"ט ע"ב: חמשה אין מורישין לבניהם וכו' ונהנין ולוין המלוין על המעשרות, וברור שצ"ל: וכהנין ולוין הלוין על המעשרות.
- **ודברים האובדים מותר.**נראה שבדברים האובדים אין מכירי כהונה, מפני שמחוייב ליתנם מיד לכל כהן שמזדמן לידו, כדי שלא יתקלקלו המתנות, והוא כמשיב אבדה להם. ושמא חוזר כאן על הרישא, כלומר בדברים האובדים מותר להפריש מעשר וזרוע ולחיים וכו' ולעכבם לעצמו ע"מ לשלם את הדמים, מפני שהוא כמשיב אבדה, ועשו בה שאינו זוכה כזוכה (עיין בירושלמי גיטין הנ"ל, וכאן הרי הדברים קיימים כשזוכה בשבילם). ועיין פסחים י"ג א' ובמקבילות, ובתוספ' שם ד"ה מאי (וכאן, שאין אחרים, מעכבן לעצמו ומשלם את דמיהן).
55-56. **מי שבא בדרך והיו בידו תאינים וכו'.**בכי"ע: מפני שבא וכו' וחסרה המלה, "בידו" והושלמה בגליון. ובד: מי שבא בדרך ובידו וכו'. ואגב דבר האבד שלעיל נשנית כאן בבא זו. ונקטה פירות שאין דרכם להשתמר, עיין להלן פ"ד ה"ה.
56-57. **משליכן לתוך הנקע וכו'.**מכיוון שברור לו שבין כך ובין כך תלך התרומה לאבוד מותר לו להקל ממשאו ולהצניע את התרומה בתוך הנקע או בתוך הקוצים. עיין בבלי פסחים י"ג א' ובתוספ' שם ד"ה ושורפין. והמפרשים מסמיכים לכאן את משנת תרומות פ"ח מ"ח. ונראה שבנידון שלנו שלא נולדה שום ריעותא בגוף התרומה, לכ"ע אסור להניחה במקום התורפה.
- **היה עובר בין הגוים ובין הכותיים וכו'.**וכ"ה בד. ופירושו, שהוא יודע שהגויים יכריחו אותו למסור להם את התרומה (עיין מ"ש בפירוש הקצר) ויטמאו אותה בידים, ואין לו מקום להצניע אותה, וגם לא יוכל להגיע לעיר לפני שיפגוש בהם.
- **מניחן על גב הסלע.**כלומר, ולא ימסור אותה בידיו. ובתרומות פ"ח מי"א שנינו: אמר לו גוי תן לי אחת מהן ואטמאה וכו', ר' יהושע אומר יניח לפניו אחת מהן על הסלע.
**ר' יוסי או' נותנן בפונדתו וכו'.**ר' יוסי חולק על הרישא וסובר שחייב לטפל בתרומה אעפ"י שאין כהן,³⁷ וחייב לשומרה, ולפיכך נותנה בפונדתו (כלומר, במקום המשתמר, ואפילו על גופו) עד שתסריח. ואם נסרחה ונפסלה מאכילה מותר לו להשליכה, עיין בבלי פסחים ט"ו ב' וברש"י שם ד"ה ונשרפת. ועיין להלן פ"י ה"ו.
footnotes: ³⁷ עיין בשיטתו להלן פסחים פ"א ה"ו ובבלי שם ט"ו סע"א.
- **גוי שתרם וכו'.**חוזר למשנתנו פ"א מ"א. ואחרי ששנו דיני חרש וקטן והזכירו שמעמידין להם אפוטרופוס, והוא תורם מפני תיקון העולם, האריכו בענייני אפוטרופוס ובשאר תקנות מפני תיקון העולם (ובתוכן אף הלואות לכהן ולוי ודבר האבד). ועיין מ"ש להלן רפ"ב.
**של ישר' אפילו ברשות וכו'.**וכ"ה במשנתנו פ"א מ"א, וכן כנראה מעתיק מן התוספתא בכפו"פ פי"ח עמ' תל"ח. אבל בד: גוי שתרם של חברים ושל ישראל וכו', וברור שצ"ל: של חברו וכו', כמו שהגיהו המפרשים. והוסיפה התוספתא שאף בשל חבירו אינו נעשה שליח לתרום. ועיין ירושלמי דמאי רפ"ו ותרומות פ"א ה"א ובמה"פ שם ד"ה ודכוותה.
- **מעשה בפיגא וכו'.**בד: מעשה בפינא וכו'. וכנראה שהנכון כלפנינו, עיין להלן יבמות פ"ו, הוצ' צוקרמנדל עמ' 248 שו' 6. והכוונה כנראה לכפר פג'ה שבקרבת פתח תקוה, עיין מ"ש הר"ש קליין בספרו ארץ יהודה וכו' (הוצ' דביר תרצ"ט) עמ' 78. ובשה"ש זוטא פ"ה, ב' (אגדת שה"ש, הוצ' שכטר סוף עמ' 38): והן מתכנסות ובאות על פוגה ועל עכו. ובכ"י פרמה שם (הוצ' שכטר עמ' 85): על פוגה של עכו. וכנראה שזהו מקום אחר.
- **ר' יצחק אומ' וכו'.**כפו"פ פי"ח עמ' תל"ח.
- **והבעלים מקיימין וכו'.**עיין בדברי ר' אבא בירושלמי דמאי רפ"ו. כ"ה ע"א, וכאן פ"א ה"א, מ' רע"ג. ועיין מ"ש לעיל שו' 14 ד"ה אלא אביו.