1-2. **גלעני תמרים וגלעני חרובין כולם אע"פ שאין מכנסן אסורין.**במשנתנו (פי"א מ"ה): גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות. ואם השליכן מותרות. והברייתא שלנו מפרשת שמשנתנו מדברת בשאר כל הגרעינין, פרט לגרעיני זיתים,¹ תמרים וחרובין שהן אסורין אעפ"י שאין מכנסן. וכן פירשוה בירושלמי במקומו (רה"ד, מ"ז סע"ד): א"ר יוחנן בגלעיני אגסין וקרוסטומלין היא מתניתא (כלומר, פרט לגלעיני תמרים וכו'). א"ר לעזר ואפי' תימר בגלעיני הרוטב,² במחוסרות למצמץ, כלומר, במחוסרות [לחלוחית] למצמץ.³ ודין גרעינים יבשים של תמרים כדין שאר הגרעינין. ואין כאן סתירה בין דברי הירושלמי והתוספתא. וכן פסק הר"מ (הנ"ל בהע' 3) כדברי התוספתא והירושלמי.⁴ ברם בפיה"מ כאן פירש רבינו שמשנתנו מדברת בגרעינין שהן ראויין לאכילה כגון גרעיני החבושים והפרישין,⁵ או שתהיה ראויה למציצה, כגון גרעינת התמרה כשהיא לחה, אבל שאר הגרעינין, כגון גרעיני חרובין, אע"פ שלא השליכם הכהן מותרים. וכן בריבמ"ץ שם: אבל גרעיני תמרים ואפרסקין אפילו אם מכנסן מותרים. וברור ששניהם פירשו על פי הירושלמי הנ"ל, שבאר את משנתנו בגרעיני אגסים וקרוסטומלין,⁶ או בתמרה המחוסרת למצמץ (כלומר, תמרה לחה, כפירוש המפרשים בירושלמי). אבל סתם גרעיני תמרה אעפ"י שמכנסן מותרין, מפני שאינן ראויין לאכילה. וזהו בניגוד לתוספתא שלנו כאן שנקטה בפירוש שגרעיני תמרים וחרובין אעפ"י שאין מכנסן אסורין. וכבר העירו במהרי"ק וברדב"ז על הר"מ שם על הסתירה בין פיה"מ וספר היד. וכן בתוספתא עוקצין פ"ב ה"י (בגי' ד): גרעיני זיתים וגרעיני תמרים אעפ"י ששלקן לאוכלין אין מטמאין טומאת אוכלין. גרעיני חרובים⁷ אע"פ כינסן לאוכלין אין מטמאין טומאת אוכלין. וכן פסק הר"מ בשתיהם בפ"ה מה' טומאת אוכלין הי"ז והי"ח. והוא מתאים בדיוק לפירושו בפיה"מ כאן. ואם נניח שבס' היד בה' תרומות חזר בו מפירושו במשנה⁸ ופסק כתוספתא שלנו כאן, ופירש את הירושלמי אחרת (עיין מ"ש לעיל) מ"מ נשארת הסתירה בין הפסקים בה' תרומות ובה' טומאת אוכלין.⁹ ושמא יש לחלק בין תרומה שכבר חל על הגרעינין שם אוכל בזמן שהיו בפרי (ואין דינן כפסולת תרומה שמותרת) ובין טומאת אוכלין אחרי שפירשו.¹⁰ ובאמת אף בתוספתא עוקצין ישנן כמה גירסאות אחרות, עיין מה שהארכתי בהן בתס"ר ח"ד עמ' 179 ואילך.

footnotes: ¹ עיין מ"ש לעיל פ"ג שו' 60. ועל הצורה גלעינין (=גרעינין) עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 406 ואילך. ² כלומר, תמרי הרוטב, עיין מ"ש לעיל פאה פ"א שו' 30–31. ועיין להלן חולין פ"א הכ"ג ומש"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 221. ³ וקיצור לשון הוא. ונ"ל ברור שכן פירש אף הר"מ, עיין בפי"א מה' תרומות הי"א, וע"פ זה מתפרש יפה המשך הירושלמי שם. ומפרשי הירושלמי לא עמדו על הפירוש הנכון. ⁴ אלא שפסק כמסקנת הירושלמי (וכר' יוחנן שם) שהמשנה מדברת בשאר הגרעינין, ובאינן מחוסרין לחלוחית למצמץ, וכעצמות של קדשים שנשנו יחד אתם. ⁵ הם חבושים הם פרישין, עיין מ"ש לעיל פ"ז שו' 51–52. ⁶ והר"מ נקט ע"פ שיגרת משנת כלאים (פ"א מ"ד) ועוקצין (פ"א מ"ו): האגסים והקרוסטמלין והפרישין וכו'. ⁷ כ"ה בכי"ו, בר"ש ובר"מ. ובד בטעות: הריחים. ⁸ עיין ברדב"ז במקומו שהגיה בר"מ ע"פ פיה"מ, אבל בדקתי בכמה כתי"י, ובכולם כבדפוסים. ⁹ עיין באו"ש כאן במקומו. ¹⁰ עיין לעיל פ"ט שו' 49 ומש"ש.

2-3. **קלפי פולין ושמשמין וכו'.**וכ"ה בר"מ פי"א הנ"ל סה"י. וכן להלן עוקצין פ"ב ה"ט: קליפי פולין והשומשמין אם יש בהן אוכלין מטמאין טומאת אוכלין. אין בהן אוכלין אין מטמאין וכו'. וכ"ה (בשינויים קלים) גם בקטע כת"י מן הגניזה שם. אבל בד שם: קליפי פולין וקליפי תורמוסין זרקן אין מטמאין טומאת אוכלין, כנסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין, ובר"מ פ"ה מה' טומאת אוכלין הי"ב: קליפי פולין ותורמוסין זרקן אינן מתטמאות, כנסן לאוכלין מתטמאין. ואם נשאר בהם אוכל בין כך ובין כך מתטמאין.¹¹ ומכאן שאם כנסן אפילו אין בהם אוכל מטמאין טומאת אוכלין, וזה לכאורה סותר לפסק הר"מ בה' תרומות ולתוספתא שלנו כאן. וצ"ע. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 178.

footnotes: ¹¹ לפני הר"מ היתה בתוספתא שם גירסא מורכבת מגי' ד ומגי' כי"ו. ועיין ירוש' כאן פ"ה ה"ט, מ"ג ע"ד; ערלה פ"א ה"ד, ס"א ע"ב; נזיר פ"ו ה"י, נ"ה ע"ג (קלפי איסור מצטרפין להיתר).

3-4. **קלפי מלפ' אע"פ שאין בהן וכו'.**וכן בד: קלפי מלפפין וכו'. ובכי"ע: קליפי מלפפון וכו'. וכן פסק הר"מ בפי"א ה"י הנ"ל, וכן בתוספתא עוקצין פ"ב ה"י (בד): קליפי מלפון אע"פ שאין בהן (כלומר, אוכל) מטמאין טומאת אוכלין. וכן בר"מ פ"ה מה' טומאת אוכלין הי"ב: קליפת מלפפון אעפ"י שאין בהן מתוך המלפפון מתטמאות טומאת אוכלין. והוא מתאים לכאן. אבל בכי"ו שם: קלפי טלפין (צ"ל: מלפין) אע"פ שיש בהן אוכל אין מטמא' טומאת אוכלין, וכן בקטע מן הגניזה: קלפי מלפפון אפעלפי שיש בהם אוכלין אין מטמאין טומאת אכלים. וזה סותר לכאן. ועיין מ"ש לעיל לחלק בין תרומה וטומאת אוכלין. ומעי מלפפון לא נזכרו כאן ולא בר"מ הנ"ל, וכנראה שמעי מלפפון אסורין לזרים, מפני שהן לאכילה, כמפורש בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב, מ"ח ע"ד.

4. **קלפי אתרוג אסורין. גלעני אתרוג וכו'.**וכ"ה בד ובר"מ פי"א הנ"ל ה"י והי"א. ובכי"ע חסרה המלה "אסורין".

5. **מעי אתרוג אסורין.**וכ"ה בכי"ע (אסרין). וכן פסק הר"מ בה"י הנ"ל. ובד חסרה בטעות המלה "מעי". ומעים הם הגרעינין שבפנים האתרוג, עיין להלן כלאים פ"א שו' 34 ומש"ש.

**מפני שהקיאות אוכלות אותן.**וכ"ה בד. וכן בכי"ע: שהקאות וכו'. ובירושלמי (שביעית פ"ד ה"ח, ל"ה ע"ג): בוסר וכו', אמר ר' אבון שכן דרך הקיהות אוכלות אותו. ופי' הרש"ס שם (ס"ה ע"א): "מעוברות ששיניהן קיהות שמתאוות לכל דבר אוכלות אותו". ומכיוון שמזכיר גבי קיהות (קיאות) מעי אתרוג וענבי בוסר, הרי מסתבר שהקהות הם בני אדם שנפשם בוחלת במאכל והם רגילים בדברים הללו.¹² ונראה שאין דינם כרפואה, מפני שהקיהות רודפים אחרי מעי אתרוג ובוסר, ומעדיפים אותם על פירות אחרים, ונהנים מטעמם יותר, ולפיכך דינם כמאכל.

footnotes: ¹² לפי פליניאוס (תולדות הטבע סכ"ג פנ"ו סי' ק"ה) היו מאכילים מעי (זרע) לימון לנשים מעוברות שהיו בוחלות באוכל.

**קלפי אבטיח ומעי אבטיח וכו'.**במשנתנו (עדיות פ"ג מ"ג): מעי אבטיח וקניבת ירק של תרומה ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין. ולא הוסיפה התוספתא עליה אלא קלפי אבטיח. ובכולם אעפ"י שמשליכן אסורין, כדין משנתנו כאן פי"א מ"ד. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' תרומות ה"י. ועיין בירושלמי כאן ומ"ש בזה לעיל דמאי פ"ד שו' 7 ד"ה קנובת ירק. ובירושלמי מעשרות פ"א ה"ב, מ"ח ע"ד: "מעי מלפפון לאכילה, מעי אבטיח לזריעה". וזרע ירקות פטורות מן המעשרות (עיין להלן שביעית פ"ב סה"ז). והירושלמי בשיטת ר' דוסא כאן.

6-7. **ר' יעקב או' משמו הבכרות והסייפות וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם בטעות: הכברות). ובכי"ע: ר' יעקב אומ' בבכורות וסייפות אסור' וכו'. והנה לא מצאתי במקום אחר שר' יעקב מוסר הלכה בשם ר' דוסא [בן הורכינס], וגי' כי"ע נראית לכאורה נכונה. אבל קשה להניח שמי שהוא הוסיף מעצמו "משמו". ולכאורה נראה שצ"ל לפנינו: ר' יעקב אומר מעי (במקום: משמו)¹³ הבכורות וכו', והכוונה לאבטיחים בכורות וכו', והטעם הוא שגרעיני הבכורות והסייפות עדיין לא נתקשו יפה וראויים לאכילה, ור' יעקב מכריע בין ר' דוסא והחכמים.¹⁴ ברם ברוב המקומות שמזכירים בכורות וסייפות סתם בלי שם לואי הכוונה היא לתאנים,¹⁵ ובפרט כאן שנזכרו בכורות סייפות ואמצע הקיץ (עיין במשנתנו כאן פ"ד מ"ד). ושמא היה סדר המשניות במשנה של התוספתא: גרעינים, קליפות, ועוקצין (כלומר, המשנה התחילה בפנים הפרי), ודברי ר' יעקב הולכים על פי"א מ"ד: עוקצי תאנים וכו'. והוא אומר שבבכורות (כגי' כי"ע) ובסייפות העוקצין אסורים,¹⁶ ובאמצע הקיץ מותרין, והטעם הוא שהעוקץ שהוא מובלע באוכל אינו מתקשה בבכורות ובסייפות.¹⁷ ועיין ב"ר רפמ"ו עמ' 458 ובמקבילה.

footnotes: ¹³ שי"ן ועי"ן דומות זה לזה בכי"י (והן מתחלפות תכופות בכי"י), והסופר שטעה וקרא: משי, תיקן מעצמו: מש[מ]ו. ¹⁴ פירוש המפרשים ז"ל שר' יעקב מדבר בקניבה של ירק אינו מובן כלל, שהרי ירק גדל בכל השנה, ואין בו בכורות, סייפות ואמצע הקיץ. ¹⁵ פשיטא שהגדרת התוספתא (לעיל דמאי פ"א ה"ג) לבכורות וסייפות אינה עניין כלל לנדון שלפנינו. ¹⁶ כגי' כי"ע: אסור' וכו' מותר', כלומר, אסורין וכו' מותרין, לשון זכר. ¹⁷ ושמא היו נוהגים לבשל את הסייפות, והעוקץ היה נאכל אתם. עיין להלן שביעית פ"ג שו' 49 ומש"ש. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 174 ועמ' 186.

7-8. **כשם שאסורות לאכל בתרומה וכו'.**מכאן משמע שכל הגרעינין, הקליפות והמעים שנשנו למעלה חייבים במעשרות אעפ"י שפירשו מן הפרי. אבל מתוך התוספתא עוקצין פ"ב ח"י מוכח שכמה מהם אין מטמאים טומאת אוכלין, וממילא אין חייבים במעשרות (כמפורש במשנת נדה פ"ו מ"ה), ואין בהם משום טבל. ועיין מ"ש לעיל ה"א. וצ"ע. ועיין להלן עוקצין פ"ג הי"ג ומ"ש להלן שו' 14 ד"ה ר' שמעון.

8. **ומעשר טבל.**וכ"ה בד, אבל בכי"ע ליתא, ולפנינו הוא באשגרה מכ"מ אחרים בתוספתא, והוא מיותר. והמפרשים פירשוהו ע"פ הבבלי ברכות מ"ז ב' (ומקבילות), ואין צורך.

9. **ובמעשר שיני והקדש שלא נפדו.**במשנתנו (פי"א מ"ה): וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין וכו'. והתוספתא מוסיפה כאן דין הקדש לבדק הבית. וברור שאם הקדיש את הקליפין והגרעינין אחרי שפירשו שיש בהם מעילה אפילו אין בהם אוכל, ואפילו אם משליכן, שהרי אפילו אם הקדיש עצים מועלין בהם, ואינו עניין לכאן. ובוודאי מדברים כאן שהאוכל היה ברשות הקדש ואח"כ פירשו הגרעינין והקליפין וכו', עיין להלן שו' 44 ומש"ש. ועיין במשנת מעילה ספ"ג ומ"ש באו"ש פ"ה מה' מעילה ה"ח, ובתוספ' תמורה ל"א ב' ד"ה לאתויי. ודכוותיה אף במע"ש שכבר קרא עליהם שם מעשר, ואח"כ פירשו, ודינם כתרומה, עיין ר"מ פ"ג מה' מע"ש הי"ב.

9-10. **הניצולות והרקבונית של תרומה אסורות.**בד: המצולית וכו'. ובכי"ע: המצולות והרקביבית וכו'. ובר"מ פי"א מה' תרומה הי"ג: הנצולות והרקבניות של תרומה וכו'. ובספרי עקב (פי' מ' עמ' 82 ואילך, לפי כת"י ברלין): לא כינה ורקבנית בפירות וכו' ורקבנית בפירות וכו' (ובשאר נוסחאות שם: רקבובית). ואשר לניצולות ציין במהרי"ק על הר"מ הנ"ל לב"ר פס"ז, ד' (עמ' 759) ופע"ד, ג' (עמ' 861): ויצל וכו', כזה שמציל מן הניצולת.¹⁸ וכנראה שניצולת הוא זרע דגן שהוא ריק באמצע¹⁹ ואינו עושה קמח.²⁰ ונראה שכן צריך לפרש אף בבבלי (ברכות ט' ב'; פסחים קי"ט א'): וינצלו וכו' כנצולה שאין בה דגן,²¹ כלומר, הריקו את מצרים ועשאוה נצולה, כנצולה זו הריקה שאין בה דגן העושה קמח.

footnotes: ¹⁸ עיין במה"ג שם, הוצ' מרגליות, עמ' תקמ"ח: מלמד שנתחייב לבן כלייה וכו'. ולפ"ז כל מקנהו של לבן היתה ניצולת, עיין להלן הע' 20. ¹⁹ granum cassum. עיין מ"ש פליניאוס בתולדות הטבע סי"ח פמ"ה סי' קס"א. ²⁰ ובהשאלה קראו ניצולת לכל דבר שאין לו ערך, או דבר האבוד. עיין לעיל הע' 18. ²¹ כגי' בה"ג ד"ב, ריש עמ' 594, והגאונים, עיין אוה"ג ברכות, הפירושים, עמ' 9 ועמ' 107. ודגן פירושו כאן לחם ובשר הפרי, כלהלן סוף מע"ש ומקבילות.

10. **העלו אבק וכו'.**ר"מ הנ"ל. ועיין במהרי"ק שם שנסתפק אם הלכה זו עונה על רקבוניות גרידא או אף על ניצולת.

**סובין של חדשות וכו'.**משנתנו פי"א מ"ה, והטעם הוא שבחטים חדשות אין הסובין יוצאין ידי אוכל. ועיין ר"מ הנ"ל ובמעשה רוקח שם.

11. **עד מתי חדשות אסורות וכו'.**ירושלמי פי"א ה"ד, מ"ז סע"ד. והר"מ (פי"א הנ"ל הי"ב) פסק כחכמים וכלשון התוספתא.

12. **שלשים יום.**ועל פיו פירש הרע"ב את משנתנו.

**תלתן של תרומה וכו'.**להלן מע"ש רפ"ב, ובריבמ"ץ, ר"ש (ושם בטעות: של טבל) ורא"ש מע"ש פ"ב מ"ג. ר"מ פי"א מה' תרומות ה"ט. ועיין מ"ש על תלתן לעיל פ"ה שו' 17.

**שחפה בה בת כהן ראשה וכו'.**הקדמונים היו נוהגים לשוף את הראש בתערובת קמח של תלתן, כדי להרחיק ממנו את הסובים.²²

footnotes: ²² באנגלית dandruffs. וכבר ציין ר"ע לעף בפלורה ח"ב, עמ' 477, לדברי פליניאוס (תולדות הטבע סכ"ד פק"כ סי' קפ"ח) הכותב שהיו משתמשים בקמח של תלתן עם יין ואשלג כדי להרחיק את הסובין -furfures- של הראש. ובספר אלמנצור ה' א' (לפי מלונו של בן יהודה ערך סב ב', עמ' 3900): מסובין שבראש הנלעזות פורפוריא, הסובין יוסרו כשתמיד תעבור תער בראש ובכל לילה למשוח בשמן.

12-13. **אין בת ישראל רשיית לחוף אחריה.**וכן פסק בר"מ הנ"ל. והטעם הוא מפני ששיירי התלתן הרי לא נתחללו. וכתב הר"מ שם: ומפני מה הותרו הכהנים לחוף שערן בתלתן של תרומה מפני שאינו ראוי למאכל אדם. ועיין בר"מ פ"ב ה"ה ופי"ב ה"ז. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 188.

13. **אבל מעגנת שערה בשערה.**וכ"ה להלן מע"ש. וכ"ה בד כאן ושם. וכ"ה בריבמ"ץ (מעגנות) וברא"ש הנ"ל. ובר"ש הנ"ל בטעות: מצננת (וצ"ל: מעגנת, כמו שמעתיק ברא"ש). ובר"מ הנ"ל בד' סונצינו: מעגנה.²³ ובכי"ע כאן ולהלן מע"ש: מענגת. ופירוש המלה ע"פ העניין הוא שהיא דוחקת ומסבכת שערה בשערה, ושפה אח"כ את התלתן שנדבק בשערה, וטעם ההיתר הוא שהתלתן כבר בטל על גוף הכהנת ונתחלל, עיין להלן ה"י ומש"ש.

footnotes: ²³ בכת"י מצרי עתיק: מעגגה, וכ"ה בכת"י תימן אחד (418 EMC). וכן אפשר לקרוא אף בר"מ ד"ק. ובר"מ ד' רומי וכת"י תימן אחר (28 .S. A) מענגה (עיין גי' כי"ע). ובשני כתי"י על קלף: מעגלה. ובר"מ ד"ו רפ"ב ואילך: מעגלת. וכן תיקנו והדפיסו אף בתוספתא בד"ח. ועיין להלן שו' 34.

14. **אין עושין אותן טחינין.**כ"ה בד ובכי"ע, ובכי"ו נשמטה המלה טחינין בטעות. ופירושו שאין טוחנין את הקטניות של תרומה ונותנים דבש ותבלין בתוכם, מפני שמשנים אותן מברייתן, עיין מ"ש על כ"ז לעיל דמאי פ"א שו' 60 ד"ה וכרשנין.

**ר' שמעון מתיר בכרשנין.**עיין מ"ש ע"ז בדמאי הנ"ל. ולהלן עוקצין פ"ג הי"ג: כרשינין וכו' ור' שמעון אומר אין מטמא' טומאת אוכלין. ובתס"ר שם (ח"ד עמ' 188) פירשתי את המשך התוספתא שם, שר' שמעון סובר שאעפ"י שאין מטמאין טומאת אוכלין מ"מ חייבין במעשרות, ואין למדין מן הכללות (מן הכלל של משנת נדה פ"ו מ"ה). ועיין מע"ש פ"ב מ"ד.

14-15. **כמה יהא בתרומת מעשר של דמיי וכו'.**משנתנו פי"א סמ"ח. ומסתברא שהיא מדברת ביין ושמן כמו ברישא שם. וכן מוכח מן התוספתא עיין מ"ש להלן.

15. **אחד משמנה בשמינית.**כלומר, של לוג, והיינו קורטוב. עיין להלן ב"ב פ"ה סה"י ומ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 142.

15-16. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

17. **בטהורה אבל בטמאה אפילו כל שהו.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובפ"מ פי"א סה"ה: "ובתוספתא פ"י גריס הכי כמה יהא בתרומת מעשר של דמאי וכו', בד"א בטמאה אבל בטהורה כל שהוא (ובתוספתא דפוס כתוב האי בד"א בתרא בהיפוך וטעות דמוכח הוא) וכן אתה אומר וכו'". ומכאן נראה שהעתיק מתוספתא כת"י שלו.²⁴ ולפי זה התוספתא מתפרשת כפשוטה.²⁵ ברם מכיוון שגירסתנו מקויימת אף ע"י ד וכי"ע הרי אין לבטלה בוודאות. ופירושה שמשנתנו (וכן הרישא כאן) מדברת בתרו"מ של יין ושמן טהור של דמאי, אבל בטמא של דמאי אפי' כל שהוא, כלומר, אפילו הרבה,²⁶ אינו חייב לטפל בו. ואף שגם בתרו"מ של דמאי טמא אסור לו להפסיד לכהן,²⁷ אינו אלא שאסור לאבדו בידים (כשיש בהן), או להפריש מן האבוד, אבל אין עליו חובת טיפול להוליכה לכהן. ומדברי הר"מ שנעתיק להלן נראה שחסרו לפניו כאן המלים "אפילו כל שהוא", ולפ"ז צ"ל לפנינו: בד"א בטהורה אבל בטמאה וכן אתה או' בתרו"מ שבשאר כל הפירות וכו'. כלומר, בד"א שבשל וודאי אסור אפילו כל שהוא, דווקא בתרומת מעשר של יין ושמן טהור, אבל בתרו"מ וודאי של יין ושמן טמא, וכן בתרו"מ של שאר כל הפירות (חוץ מיין ושמן), בין בדמאי ובין בוודאי בין בטמא ובין בטהור, דינה כיין ושמן של דמאי ששנינו במשנתנו (וברישא כאן) שאם יש בה שמינית שבשמינית מטפל בה, ואם לאו משליכה לאור. וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' תרומות הט"ז: תרומת מעשר (כלומר, בין טהורה ובין טמאה, בין דמאי ובין וודאי) שהיה בה אחד משמונה בשמינית מוליכה לכהן. פחות מיכן אינו מטפל להוליכה, אלא משליכה באור ושורפה (זו היא הסיפא של הבבא שלנו). וביין ובשמן אפילו כל שהוא מוליכה לכהן, ובלבד שתהא תרומת מעשר ודאית וטהורה, אבל אם היתה טמאה או שהיתה של דמאי אם אין בה כשיעור אינו מטפל בה אלא שורפה. ובסמ"ג (עשין קל"ד, קצ"ז ע"ב) העתיק את לשון הר"מ בשם התוספתא, כדרכו (עיין מ"ש בתס"ר ה"א, עמ' 58 ועוד), וזו היא ממש התוספתא שלפנינו בלי המלים "אפילו כל שהוא".²⁸ אבל בירושלמי (פי"א סה"ה, מ"ח ע"א): בטמא. אבל טהור אפילו כל שהוא צריך להחזיר. בדמאי. אבל בודאי בין טמא בין טהור בין רוב בין מועט צריך להחזיר.²⁹ והירושלמי חולק על התוספתא.

footnotes: ²⁴ לעיל בסמוך שם מזכיר פעמים את הכת"י שלו ולפ"ז יש לנו כאן דוגמא של שינוי חשוב בכ"י פ"מ שאינו בכי"ו. ²⁵ מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 58, שלפני הר"מ והסמ"ג היתה הגי' בתוספתא כמו בכת"י פ"מ הם דברי הבל. עיין מ"ש להלן. ²⁶ כסיגנון המשנה בכלים פי"ט מ"ג, שם ספכ"ט ועוד. ועיין תרומות פ"ח מ"ה ומ"ש לעיל פ"ז שו' 57. ²⁷ עיין לעיל דמאי פ"ח שו' 31 ומש"ש. ²⁸ ועיין במהרי"ק וברדב"ז ששערו שהר"מ גרס בתוספתא "עד שתהא בה כשיעור" במקום "אפילו כל שהוא". ²⁹ וכ"ה אף בכי"ר ובנוסח הרש"ס. וכ"ה לפני הריבמ"ץ, הר"ש והראב"ד בהשגות על הר"מ שהזכרנו בפנים.

17-18. **וכן אתה או' בתרומת מעשר שבשאר כל הפירות וכו'.**בהשגות הראב"ד פ"ג הט"ז הביאה ופירשה שתרו"מ של שאר כל הפירות הן דרבנן, ואפילו וודאי הרי הן כדמאי. ועיין מ"ש באו"ש שם, ולעיל בסמוך פירשנו אותה לפי גירסת הר"מ לעיל בתוספתא.

19. **שילדה בכור מאכילה וכו'.**צ"ל: מאכילו, כמו שהגיהו המפרשים ע"פ הר"מ פ"ט מה' תרומות ה"ט. ואעפ"י שהישראל מחוייב ליטפל בבכור (משנת בכורות רפ"ד), מ"מ הרי גוף הבכור של כהן, ואינו גרוע מישראל ששכר פרה מכהן שמאכילה תרומה (כמפורש במשנתנו פי"א מ"ט). והראשונים (רש"י ותוספ' ע"ז ט"ו א' ד"ה ישראל) נחלקו אם מותר לו להאכיל לבהמה שכורה תרומה משלו דווקא (שקנאה בדמים או שנפלה לו בירושה מאבי אמו כהן) או אפילו תרומה שחייב ליתנה לכהן.³⁰ ולשיטת רש"י וסייעתו הוי ליה כמאכילה ברשות כהן ובשליחותו, מפני שניחא ליה לכהן שיאכילנה בריוח, ויוצא בזה ידי נתינה.³¹ ואפשר שסברא זו היא דווקא בשכר פרה מכהן, שיודע למי הוא מזכה, אבל בבכור אינו מאכילו אלא מתרומה שהיא קניינו. ועיין היטב בירושלמי פי"א ה"ז, מ"ח סע"א-רע"ב.

footnotes: ³⁰ ולעצם העניין באיסור הנאה של כילוי בתרומה עיין מה שהאריך במשנה למלך פ"ב מה' תרומות הי"ד. ³¹ ועיין במאירי יבמות ס"ו ב', הוצ' ר"ח אלבק, עמ' 251.

20. **ולא עוד אלא שיזכה לה וכו'.**בד: שזכו וכו'. ובכי"ע: שזכה וכו'. ואין שיזכה אלא שזכה, ובאה היו"ד במקום סגול כרגיל בכי"י, עיין מבוא לנוסח המשנה להרי"ן אפשטין ז"ל, עמ' 1243. ורשב"ג סובר שאף בבכור מותר לו להאכילו כרשינין שחייב ליתנן לכהן, והוא זכה לו לכהן בתרומה, ומאכילה לבכור, וכשיטת רש"י שהבאנו לעיל. ועיין בירושלמי הנ"ל.

20-21. **נותן אדן כרשני תרומה לתוך שובכו ואינו חושש.**במשנתנו פי"א מ"ט: כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים. והנה המשנה שינתה כאן מסיגנונה הקבוע ולא אמרה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולעופות, כמשנת פאה ספ"א.³² ודייקו מכאן בתוס' אנשי שם למשנתנו "שלא התירו אלא לעופות דומיא דתרנגולים דהכהן נהנה במה שהם אוכלין, אבל לעופות שאין מזונותיהם עליו ואינו נהנה אח"כ מהם אסור, דהוי כמאבדה בידים". ונראה שלכך כיוונה אף התוספתא שמותר לו לכהן לתת כרשני תרומה לתוך שובכו, ואינו חושש שמא יבואו יוני הפקר ויאכלום. [ועיין מ״ש להלן שבת פי״ד ה״ד ד״ה הצד יוני שובך.] אבל בר"מ פ"ט מה' תרומות ה"ט הנ"ל: ואוצר אדם כרשיני תרומה לתוך שובכו ואינו חושש שמא יבואו היונים שלו ויאכלו אותן. ואולי צ"ל: [שאינן] שלו וכו'. אבל בדקתי בכמה כתי"י, והגירסא שם כלפנינו.

footnotes: ³² וכ"ה בקביעות במשנה ובתוספתא. עיין במשנת פסחים רפ"ב; ביצה פ"א מ"ט; ב"ק ספ"ה; חולין פ"ב מ"ה ופ"ח מ"ד; בכורות פ"ח מ"א ובמקבילות; כריתות רפ"ה; מכשירין פ"ו מ"ה; זבים פ"ב מ"ב; עוקצין פ"ג מ"ב.

21. **עבד כהן שברח וכו'.**להלן יבמות פ"ט ה"ב; גיטין פ"א ה"ה ופ"ב הי"ב; בבלי שם י"ג רע"א. ר"מ פ"ו מה' תרומות ה"א. ובתוספתא יבמות נשנתה ברייתא זו ללמדנו שאעפ"י שמרדה האשה, וברח העבד, אין עבדיהם מפסידים זכותם בתרומה. ובתוספתא גיטין פ"ב נשנתה אגב ההלכות שאין לחשוש למיתה (ועיי"ש גם במשנה שם פ"ג מ"ג), ולפיכך הביאו אף דין רוצח שגלה לערי מקלט. וכאן הובאה כל הברייתא כמו שהיא אגב הברייתא שלעיל ששנינו בה שמותר להאכיל תרומה לקניין כספו של כהן.

22. **לא יצא הרוצח וכו'.**תוספתא יבמות וגיטין פ"ב הנ"ל. ולכאורה משמע שאפילו כהן גדול זקן או חולה, ודינו כיוצא במזיד (עיין בבלי מכות י"ב א', בפיה"מ להר"מ שם פ"ב מ"ז ובר"ח ובריטב"א לבבלי הנ"ל, ובר"מ פ"ה מה' רוצח הי"א). ולא מצאתי הלכה זו בר"מ.

23. **בקרו של כהן שהיה עומד וכו'.**וכן מעתיק בר"מ פי"א מה' תרומות הי"ח. ולפ"ז פירושו שאם הבקר של הכהן נמצא ברפת אחת עם הבקר של ישראל, או שהכלים של הכהן ושל הישראל נארגים במקום אחד מותר לו לישראל להדליק על גביהן שמן שריפה בלי רשות כהן. כמפורש בר"מ הנ"ל. והטעם הוא, שנר לאחד נר למאה, והרי הוא מדליק לטובת הכהן, ומה בכך שאף הוא יהנה. ובירושלמי כאן (פי"א ה"ז, מ"ח ע"ב): בקרו של כהן שהיה מאכיל אצל ישראל וכו'. ובירושלמי שבת (פ"ב ה"א, ד' סע"ג): בקרו של כהן שהיה עובר (צ"ל: עובד) אצל ישראל וכו'. ולפי גירסא זו פירושה שרועה בקר של כהן שהיה מאכיל (או: עובד) בבקר של כהן אצל ישראל מותר לו לישראל להדליק שמן שריפה על גבו ולהאכיל גם את בקרו לאור השמן.

23-24. **וכן כליו של כהן שהיה נארג וכו'.**וכ"ה בד ובר"מ הנ"ל ובירושלמי שבת הנ"ל. וכליו הוא לשון יחיד (הכלי שלו). ובירושלמי כאן הנ"ל: וכן בגדו של כהן וכו'. ובכי"ע: שהיו נארגין וכו'. וכבר העירותי בכ"מ שיד "מתקנת" עברה על פני כ"י זה.

25. **ישראל שהיה יושב בחנותו של כהן הרי זה ממלא לו את הנר וכו'.**הלשון סתומה ואפשר לפרשה שהכהן ממלא לו את הנר לישראל וכו'. אבל אפשר לומר ש"ממלא לו" היא פעולה חוזרת, כלומר הישראל ממלא לו לעצמו את הנר. ובר"מ פי"א הט"ז: ממלא הכהן נר שמן שריפה ונותנו לישראל לעלות בו לעלייה וכו'. ובסמ"ג (לאוין רנ"ח, ע"ה ע"ד) וכן בכפו"פ (ספכ"ג עמ' תס"ו) העתיקו את לשון הר"מ בשם התוספתא. ובירושלמי (כאן ושבת פ"ב הנ"ל): תני ישראל וכהן שהיו שותפין בחנות ממלא ישראל את הנר שמן שריפה ועולה לעלייה וכו'. ולפי הירושלמי שאף ברישא בשותף עם כהן עסיקינן וודאי שמותר לו לישראל להדליק שמן שריפה לצרכי השותפות בלי רשות כהן. ועיין מ"ש להלן.

26. **עולה לעלייה ויורד לדות וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: לדו', כלומר, לדות (ובד"ח פתרו בטעות: לדור). אבל במשניות ובירושלמי רגיל יותר "חדות"³³ במקום "דות". וחדות הוא בור שהיו מחזיקים בו חביות של יין או שמן (עיין להלן ב"מ פ"ו ה"י) או בור בשדה שהיו אוצרים בו חטים ושעורים.³⁴ ופירושו שמותר לו להדליק שמן שריפה על מנת לעלות בנר זה לעלייה (מקום מגורות החטים והשעורים בבית) או לרדת בו לחדות לצרכי הכהן גרידא, אבל לא לצרכיו. ובר"מ הנ"ל: לעלות בו לעלייה, ולהכנס לחדר וכו'. וכנראה שהיה כתוב בתוספתא שלפני הר"מ: ויורד לחדו' וניסח רבינו: לחדר. ובירושלמי הנ"ל: ועולה (בשבת מוסיף: בו) לעלייה ויורד בו³⁵ לעשות צרכיו של כהן וכו'. ועיין בס' הישר לר"ת, יבמות סי' י"א, ו' ע"א, ומ"ש להלן.

footnotes: ³³ עיין ערוך ערך דות, פיה"ג לטהרות, עמ' 49, ור"ש אהלות פי"א מ"ח. ³⁴ עיין במלונו של בן יהודה ערך חדות סוף הע' 2. ³⁵ כ"ה בגוף כי"ל בתרומות. ונמחקה המלה "בו" ובין השורות הושלם: לחנות, וכן הדפיסו בד"ו. ובכי"ר חסרות "בו להנות".

27. **אם היה שותף עמו בחנות וכו'.**וכן בר"מ הנ"ל: ואם היה שותף עמו מותר. כלומר, מותר לו לעשות בנר זה אפילו צרכיו גרידא, כדי שיתפנה מהר לעסקי השותפות, עיין המעשה בר' חנניה בר עכברי בירושלמי הנ"ל. ובמאירי יבמות ס"ו ב' (עמ' 251): וכמ"ש בתוספתא³⁶ בבית מדרשו של רבי היו מדליקין בשמן שריפה של תרומה בשביל כהנים שהיו שם, ואף ישראל משתמש עמהם לאורה, וכמ"ש בברייתא באחרון של תרומות שאם היה ישראל שותף עם הכהן בחנות, כהן ממלא את הנר בשמן שריפה ומשתמש בו ישראל. ומשמע שפירש הרב כאן מותר, כלומר, לעשות צרכי השותפות. וכן משמע בירושלמי הנ"ל, כפי שפירש ברדב"ז על הר"מ הנ"ל, כדי שלא לעשות מחלוקת בין הירושלמי והתוספתא. וכן משמע מלשון הברייתא שבירושלמי המדברת מלכתחילה בשותפים, שאסור לו להשתמש בשמן שריפה שלא לצורך הכהן.³⁷

footnotes: ³⁶ כנראה שצ"ל: בתוספות, עיין בתוספ' שם ס"ו ב' ד"ה לא, ומ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 43. ³⁷ ושמא הכוונה שם שאין לכהן שום הנאה בשמושו של ישראל בשמן שריפה.

27-28. **וכן כהן שהיה מסב בתוך ביתו של ישראל וכו'.**וכ"ה בד. ובמאירי הנ"ל: וכ"א (=וכן אמרו) שם שכהן שהיה בבית ישראל מדליק לו וכו'. וכן במרדכי יבמות (פ"ז סי' ס"ו): ובתוספתא דפרק בתרא דתרומה³⁸ תניא כהן שהיה מיסב בתוך ביתו של ישראל וכו'. ובירושלמי (תרומות ושבת הנ"ל): כהן שבא לעשות חשבון עם ישראל והדליק על גביו שמן שריפה ועמד לו והלך לו, אע"פ כן אין מחייבין אותו וכו'. והביאו ברייתא זו לעיל שם (בירושלמי תרומות) והעמידוה במזכה לו את השמן ע"י אחר. וכנראה שפירשוה שהכהן בא לעשות חשבון לצורך ישראל גרידא. ובר"מ פי"א הי"ז: ישראל שהיה אורח אצל כהן, והדליק לו שמן שריפה, ועמד הכהן והלך לו, אינו חייב לכבותו עד שיכבה מאליו. וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליק לילך בה. וברור שהר"מ לא בדה לשון משונה זו (שהכהן הלך מביתו שלו) מלבו ושינה "והדליק" במקום "הרי זה מדליק". ובוודאי גרס כן בתוספתא כאן. ועיין להלן בסמוך בתוספתא.

footnotes: ³⁸ וכ"ה אף בד"ק ובד"ו רפ"ב. ועיין לעיל פ"ה הע' 87.

30. **להדליק לו וכו'.**מדברי הר"מ הנ"ל משמע קצת שגרס: והדליק (במקום: להדליק) וכו'. ושמא בא הישראל לביתו של כהן לצרכי כהן, ואם לא יתן לו שמן לחזור לא היה בא, וכמעשה של ר' חנינא בר עכברי בירושלמי שם. ועיין מ"ש להלן הע' 39.

30-31. **וכן בת ישראל שנכנסה אצל בת כהן וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: בת ישר' שהיה בידה נר מלא שמן וכו'. ואעפ"י שנשמטה שם בבא שלימה, מ"מ למדנו מכי"ע שלא היתה שם המלה "וכן". ובאגודה סוף תרומות (קצ"ב ע"ב): תניא בתוספתא בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת וכו'. ולפ"ז יש כאן עניין אחר. וכן בירושלמי: בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת וכו'. והעמידוה בירושלמי (שם) ששעת משלחת זאבים היתה (כלומר, והתירו לעשות כן מפני הסכנה), ולא עמד ב"ד וביטל את ההיתר. ולפ"ז אין הלכה זו דבוקה לרישא, ויש כאן טעם אחר. אבל אם אנו גורסים כאן "וכן בת ישראל" (כגי' כי"ו וד), עלינו לפרש שאף דין הרישא נתחדש בשעת משלחת זאבים, ולא בא ב"ד וביטל,³⁹ עיין במשנה למלך פי"א הי"ח. ועיין בפי' הרידב"ז לירושלמי כאן ספי"א, נ"ח ע"ב ד"ה תני.

footnotes: ³⁹ ולפי זה אין צורך לפרש את הרישא בישראל שבא לצורך הכהן.

33. **הרי זה נותנת לתוכו חולין וכו'.**בירושלמי כאן פי"א ה"ז, מ"ח ע"ב (ובמקבילה שבירושלמי שבת פ"ב ה"א, ד' ע"ד): א"ר אבהו שנה לי יונתן בן עכמאי בת כהן שהיתה עומדת ערב שבת עם חשיכה ובידה נר וכו'. והברייתא מתבארת יפה לשיטת הירושלמי (שבת פ"ב ה"ב, ד' ע"ג) שאסור להדליק שמן שריפה בשבת מפני שאין שורפין קדשים בשבת וביו"ט, ואפילו אם המלאכה נעשית מאליה. וזהו דווקא אם מדליק את הנר בע"ש עם חשיכה לכבוד שבת, ונראה כמדליק את הקדשים ע"מ לשורפן בשבת, אבל אם מוסיפין שמן של חולין לתוך הנר, הרי הוא כאילו מדליק את החולין, ונמצאו הקדשים נשרפין מאליהן. ולשיטת הבבלי (שם כ"ג ב') פירושו שאם נתן חולין בנר הרי מראה שאינו רוצה שיכלה השמן מהר, ואין כאן גזירה שמא יטה, כפירוש המפרשים. ועיין במה"פ בירושלמי בסוף מכילתין ד"ה תני.

33-34. **סך כהן עצמו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל וכו'.**וכן בירושלמי מע"ש (פ"ב ה"ב, נ"ג ע"ג): סך הוא כהן שמן של תרומה ומביא בן ביתו⁴⁰ של ישראל ומעגלו על גבי מעיו, ואינו חושש. והפירוש כאן ברור, שהכהן סך את עצמו ומעגיל על עצמו את בן בתו, והוא מותר מפני שהשמן כבר נתחלל ע"ג הכהן. ברם בבבלי כריתות (ז' א') שנינו: תני רב חנניה קמיה דרבא מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, מנין שהוא חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מ"ש מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש. א"ל התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב, כיון דחלליה הא איתחיל, אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר שמן משחת אלקיו עליו, שמן משחה קרייה רחמנא דאע"ג דאיתא עליו לא איתחיל. והנה לפי גירסא זו ברור שהתלמוד מחלק בין שמן תרומה ובין שמן המשחה, ששמן תרומה מתחלל ושמן המשחה אינו מתחלל. אבל נוסח הברייתא שלנו בבבלי בדפוסים כולו מתוקן ע"פ רש"י ופירושו. ובכי"מ שם: דתניא כהן שסך שמן של תרומה לבן בתו ישראל, מתעגל בו ואינו חושש. והפירוש מבואר במיוחס לר"ג שם (בהוצ' ראם, ה' ע"ב): "כהן שסך שמן של תרומה [ל]בן בתו ישראל שאינו רשאי לסוכו, ואעפ"כ מתעגל בו, אותו בן בתו ישראל מתהפך בו באותו שמן, כדי שימשח כל גופו, ואינו חושש לשם איסור, הואיל והוא לא שם על עצמו קודם לכן באיסור. א"ל. לא דמי התם בשמן של תרומה ומתו בו כי יחללוהו, הוא הכהן שסכו ענוש שחיללו, וכיון שחיללו יצא לחולין, הלכך מתעגל בו ואינו חושש. הכא אע"ג דאיתא עליו לא איתחל, דהא נמשח ראשו בהיתר, וכיון דלא איתחל, הלכך כי סכו על בני מעיו חייב". ולפי גירסא זו ופירושה, ההבדל בין שמן תרומה ושמן המשחה הוא שבשמן תרומה כאן סכו באיסור ונתחלל, אבל בשמן המשחה הרי סכו בהיתר ולא נתחלל. [ועיין היטב בס׳ התרומה ה׳ שבת סי׳ רל״ח וצ״ע.] וכדי להוציא מגירסא זו ופירושה כתב רש"י שם: "כהן שסך בן בתו ישראל מתעגל בו כו'. ופי' כהן שסך את עצמו שמן, יכול בן בתו ישראל לבא להתעגל בו, ואפילו גדול, ושף עצמו באבי אמו ואינו חושש, אלמא כיון דבטלה בהיתרא בטלה, והכי תניא בהדיא בתוספתא דמסכת תרומות סך כהן את עצמו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו על גביו". ורבינו הביא את התוספתא כדי להוכיח שהכהן סך את עצמו ולא את בנו, ונמצאנו למדים ממנה שהשמן בטל אפילו אם ניסוך בהיתר.⁴¹ והר"מ (פי"א ה"ח) העתיק את לשון התוספתא. ובסמ"ג (לאוין רנ"ח, ע"ה ע"ד) העתיק את לשון הבבלי.

footnotes: ⁴⁰ כתיב מלא במקום: בן בתו, עיין דק"ס מגילה, עמ' 138, הע' ה'; מבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 1241. ועיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמק 176 (לשו' 12). ⁴¹ ולפ"ז אין להוכיח כלל מדברי רש"י שאין התרומה מתחללת אלא דווקא אם נתחללה בהיתר, שהרי כל עצמו של פירש"י כאן בא להוציא מפירוש המיוחס לר"ג הנ"ל, שפירש להפך, כלומר, שאין התרומה מתחללת אלא דווקא אם נתחללה באיסור, והוכיח רש"י מן התוספתא שאף בהיתר דינו כן, ולפיכך הגיה ופירש אחרת. וכן יוצא מדברי הראשונים (עיין תוספ' מנחות ס"ט א' ד"ה דבלע, ר"ש אהלות פי"א מ"ז; תו"י יומא פ"א רע"א) שאפילו זר מחלל את התרומה. ועיין במל"מ פי"א מה' תרומות ה"ה שדייק מלשון הכ"מ (והוא באמת לשון רש"י הנ"ל) שאין התרומה מתחללת אלא אם ניסוכה בהיתר. ולפי דברינו אין שום ראייה מלשון רש"י. ועיין לעיל דמאי פ"א הכ"ג שו' 58 ובמל"מ הנ"ל.

34-35. **ונכנס למרחץ.**כלומר, סך את עצמו מחוץ למרחץ דווקא, אבל במרחץ אסור לסוך בשמן של תרומה משום בזיון קדשים. עיין בירושלמי שביעית פ"ח סה"ב, ל"ח ע"א, ובבאור הגר"א שם, ומ"ש בתס"ר ח"א עמ' 59.⁴²

footnotes: ⁴² עכשיו ראיתי שכבר קדמני בעיקר הדברים במל"מ הנ"ל.

35. **אין הזר נמנע וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ואין הזר נמנע וכו'. ומכאן שהלכה זו דבוקה לשלפניה. וכן בר"מ (פי"א ה"ח הנ"ל): ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ מותר לזר וכו'. ועיין להלן.

**מלמשחינו.**בכי"ע: מלמשחו. ובד: מלשמשינו. ובר"מ הנ"ל (בכל הדפוסים, לרבות גם ד' רומי ושונצינו): מותר לזר למושחו, ולא מצאתי קיום לגירסא זו בשום כת"י. ובכ"י על קלף (זולצברגר): למששו. ובכ"י שני על קלף (רבינוביץ): לשהותו. ובשלשה כת"י אחרים: למשותו (למשתו). ונראה שהגירסא (ברמב"ם) "למשותו" נכונה (וממנה נשתבש למושחו). וכן במשנת שבת פכ"ב מ"ו (הוצ' לו, קויפמן פרמה ועוד): סכין ומתמשין. ובפיה"מ להר"מ שם: ומתמשין (כ"ה בכי"י) הוא מגזרת משה, משיתיהו, ועניינו משיכה וגרירה, כלומר, שמושכין וגוררין הידים על הגוף בחוזק. וגירסא זו מתאימה לגירסת ד כאן: מלשמשינו (מלמשמשינו, עיין בשנו"ס למשנת שבת הנ"ל), ועיין בכ"מ במקומו. ולהלן שבת פ"ג (ד פ"ד) ה"ו: אין משמשין (ד: משחין; כי"ע: מושחין; כי"ל: ממשחין) את המעיין. וצ"ל: אין ממשין וכו'. ואין הבדל להלכה בין הגירסאות, והעיקר הוא שמותר לו לישראל לשוף את הכהן בשמן של תרומה, אע"פ שידיו של ישראל ניסכות בשמן. ולכאורה אין הלכה זו מובנת, שהרי כבר אמרנו לעיל שהשמן מתחלל ע"ג הכהן, ופשיטא שאם הכהן סך את עצמו מחוץ למרחץ וכבר נתחלל, מותר לו לישראל למרח את השמן על גביו. ולפיכך נראה שאין התרומה מתחללת אלא דווקא אם הכהן נותנה על גופו כסיכה שתבלע במקומה, אבל אם נתן הרבה שמן במקום אחד כדי למרחו אח"כ בשאר הגוף לא נתחלל.⁴³ והכהן, מכיוון שאסור היה לו לסוך בתרומה בבית המרחץ, היה נותן בראשו הרבה שמן,⁴⁴ וממנו היה מתחיל לסוך את שאר האברים.⁴⁵ וכאן לא נתחלל כל השמן שע"ג הראש, ועודף השמן הוא עדיין כמונח בכלי, ומ"מ התירו לו לישראל לסוך ולמשמש בשמן זה את גוף הכהן, מפני שהוא עושה כן לצורך הכהן, ואינו חושש למקצת השמן שידו ניסכת בו. ורק ע"פ שיטה זו נבין את פיה"מ להר"מ במע"ש (פ"ב מ"ב) שנתקשו בו במל"מ ובמעשה רוקח על הר"מ כאן. שכן שנינו במשנת מע"ש הנ"ל: ר' שמעון אומר אין סכין שמן של מע"ש בירושלים וחכמים מתירין. ופירש הר"מ שמעולם לא נחלק ר"ש על היתר סיכה במע"ש בירושלים, אלא כוונת ר"ש שאסור לו לאדם לאמר לחבירו שיסוך אותו במע"ש, כדי שע"י זה תמשח יד הסך, ונמצא מרויח בעבודתו, עבודת הסיכה. ואמרו החכמים לר"ש אם הקל בתרומה החמורה "ר"ל שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו, ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן,⁴⁶ אינו דין שנתיר זה במעשר שני הקל שהוא מותר לזרים, ונאמר גם כאן (כלומר, במע"ש) שלא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן. וכן אמר בתלמוד (כלומר, בירושלמי שם הנ"ל) מה היקילו בתרומה כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה ומביא ישראל ומעגילו על גבי מעיו ואינו חושש". והדברים הללו אינם מובנים כלל, ומה לה לברייתא זו (הרישא שבתוספתא כאן) לדברי ר"ש במע"ש, והרי כאן מותר לו לעשות כן מפני שנתחללה התרומה, עיי"ש במשל"מ הנ"ל. ולפי דברינו הנ"ל דברי הר"מ מבוארים. ורבינו דייק משינוי לשון הירושלמי שהעתיק: "על גבי מעיו" שהכוונה היא שהכהן עושה כן לצורך עצמו, כלומר, הכהן רוצה לסוך ולמשמש בבני מעיו,⁴⁷ ומנהגם היה למשמש ואח"כ לסוך, ואומרת הברייתא שמותר לו לכהן לסוך שמן הרבה במקום אחד, ולהביא בן בתו של ישראל ולהעגילו ע"ג מעיו ואינו חושש, אעפ"י שבזה אף בן בתו ניסוך, מפני שעושה כן לטובת הכהן, ואין אנו חוששים לשמן שמתדבק בבן בתו, אעפ"י שהשמן לא נתחלל לפני הסיכה והמשמוש.

footnotes: ⁴³ ואינו דומה לשמן המשחה שבראש כהן גדול שהיה מתחלל לולא הפסוק (עיין מ"ש לעיל שו' 33, 34), שהרי שמן המשחה לא ניתן לסיכה על הגוף, וכשניתן על הראש כבר נעשתה מצותו, והיה בדין שיתחלל מיד, אלא שלמדנו מן הכתוב שאינו מתחלל כל זמן שישנו עליו. עיין בתוספ' כריתות ז' א' ד"ה מניין ובתוספ' הרא"ש שם בהשמטות לשטמ"ק בסוף המסכת. ⁴⁴ עיין להלן בתוספ' שבת פט"ז (בד פי"ז) הט"ז. ועיין בבלי שם קכ"ח ב'. ⁴⁵ עיין בבלי שם ס"א א' ובמס' ד"א פ"י (הוצ' היגר, עמ' 298). ⁴⁶ והר"מ כותב כל זה בערבית, כלומר, אין כאן ציטטה. ⁴⁷ עיין להלן שבת פ"ג (ד פ"ד) סה"ו ומ"ש בתס"ר ח"א, ריש עמ' 114, ועיין בבלי שם קמ"ז ב, וסנהדדין ק"א א'.

35-36. **לא יתן כהן שמן של תרומה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע הסדר הוא: שמן של תרומה אין סכין (כלומר, הרישא של הי"א) וכו' לא יסוך כהן שמן של תרומה על גבי טבלה וכו'. והברייתות נכפלו להלן שביעית פ"ו ה"ט ואילך והובאו בירושלמי שם פ"ה ה"ח, ל"ח ע"ב. ועיין להלן שבת פט"ז (בד פי"ז) הי"ד ומש"ש.

36. **על גבי טבלה של שייש להתעגיל עליה.**בר"מ פי"א מה' תרומות ה"ו: אבל לא יתן שמן על גבי טבלא של שיש להתעגל עליה מפני שמאבדו. והכוונה היא שאף בטבלא של שיש שאינה בולעת, מ"מ נשאר קצת שמן ע"ג השיש שאינו נכנס בגופו (עיין במהרי"ק שם וברש"ס שביעית, קכ"ה סע"ב). אבל אם עבר ונתן והתעגל עליה, כבר נתחלל. ועיין לעיל דמאי פ"א שו' 58 ומש"ש.

**רבן שמעון בן גמליאל מתיר.**וכ"ה להלן בשביעית ובירושלמי שם הנ"ל. אבל בתוספתא שבת הנ"ל לא נזכרו דברי רשב"ג (שהרי האיסור שם הוא מטעם אחר, עיין לפ"ש בתכלת מרדכי שם). ברם בירושלמי (שם פ"ו ה"ב, ח' ע"א, ובמקבילה בסנהדרין פ"י ה"א, כ"ח ע"א) אף שם: רבן שמעון בן גמליאל מתיר. ועיין מ"ש להלן בטעמו של רשב"ג. ולעצם העניין כבר העיר ברילל⁴⁸ על האניקדוטה באדריאנוס קיסר שמסופר עליו שפעם ראה חייל זקן מתחכך בכותל בבית המרחץ. וכששאל אותו הקיסר למה הוא נתן לשיש לגרד אותו,⁴⁹ ענהו החייל שהוא עשה כן מפני שאין לו עבד. ונראה שהעניים נהגו להתעגל ולהשתבר על השיש, מפני שחסו על השמן שלא ילך לאיבוד ויבלע בטבלא שמשתברים עליה (ולפיכך לא התעגלו על העור). וטעמו של רשב"ג מתבאר מתוך דבריו במס' ד"א רבה פ"י (הוצ' היגר עמ' 300): ומעשה ברבן גמליאל שהיה חלוש, חלפו לו שמן על השיש ולא קבל. רבן שמעון בן גמליאל אומר המשתבר על השיש חבירו של חמור, כלומר, כחמור הזה שמתחכך בכותל של אבנים, מה שאין כן בני אדם שהם מתעגלים על קוטובוליה (עיין להלן), ואינם חסים על קצת השמן שיבלע בה. ונראה שלפיכך מתיר רשב"ג לתת שמן על השיש ולהתעגל עליו, מפני שחזקה על אדם המתעגל והמשתבר⁵⁰ על השיש שלא ישאיר כלום על גבי השיש, ויתחכך בו עד שיסחט כל השמן שבו. אבל ליתן שמן ע"ג עור אף רשב"ג מודה שאסור, מפני שהעור בולע.

footnotes: ⁴⁸ יאהרביכער שלו ח"א, עמ' 216. ⁴⁹ Script. Hist. Aug חיי אדריינוס פי"ז סי' ו': Se marmoribus destringendum daret. ⁵⁰ עיין מ"ש על "שבר" בירחון סיני תרצ"ט, עמ' נ"ד ואילך. ועיין בשירי מנחה בראש ס' מתת יה לר"מ שטרשון, עמ' 47, סי' צ"ה וסי' צ"ז.

37. **שמן של תרומה אין סכין וכו'.**להלן שביעית פ"ו סה"ט בכי"ו ובד (לעניין שמן של שביעית). ובכי"ע ליתא שם, אבל ישנה גם בר"מ פ"ה מה' שמיטה ה"ז. ועיין מ"ש בשביעית שם. והלכה שלנו הביאה הר"מ בפי"א מה' תרומות ה"ז, ופשוטה היא, שהרי אפילו סתם ידים שניות הן ופוסלות את התרומה, ועושות את המשקין תחילה. ולא נצרכה אלא לסיפא.

37-38. **משפשפו אפי' בידים טמאות.**המפרשים פירשו שמשפשף וסך, והטעם הוא מפני שכבר נתחלל השמן. אבל נראה יותר שאין כאן עניין לחילול,⁵¹ אלא פירושו שמשפשפו על גבי בשרו כדי לנגבו.⁵² וכן הפירוש לעיל דמאי פ"א שו' 57, עיין מש"ש. ולא הצריכו לשפשף ולנגב לכלוך של תרומה בידים טהורות דוקא.

footnotes: ⁵¹ עיין מ"ש לעיל שו' 35 ד"ה מלמשחינו. ⁵² כסיגנון המשנה, במקואות פ"ט סמ"ב; לעיל פ"ז שו' 38; ירוש' ברכות פ"ג ה"ח, ו' ע"ד; שבת פ"י ה"ב, י', רע"ב; בבלי יומא ל' רע"א ועוד.

38. **שמן של תרומה אין חוסמין בו וכו'.**וכ"ה בר"מ פי"א רה"ו ולהלן שביעית הנ"ל. אבל ברשב"א ב"מ ל"ח ב' (ד"ה ואסיקנא, וכן מעתיק בשטמ"ק בשמו): ותניא שמן של תרומה אין מסיקין (צ"ל: מסיכין) בו תנור וכירים, ואין סכין בו מנעל וסנדל. לא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל. ועיין להלן ביצה פ"ג הט"ז ובבלי שם ל"ד א' וירושלמי מו"ק פ"א ה"ט, פ"א רע"א. ומכאן משמע שנהגו לסוך בשמן, כדי להקשות ולחסם את התנור והכירים, והטעם כדי לחסמן (בביצה שם) עונה על כולם [עיין עכשיו בס׳ המכתם ביצה עמ׳ 250. להלן ח״ד [עמ׳] 987.], אבל רש"י (בביצה שם) ושאר הראשונים לא פירשו כן.

39. **לא יסוך את רגליו וכו'.**ר"מ פי"א מה' תרומות ה"ו. ועיין במסה"ת.

41. **ומתעגל על גבי קטבוליא ואינו חושש.**בד ובכי"ע ובר"מ הנ"ל: קטבוליא חדשה וכו'. וכ"ה במקבילות שבשביעית ובתוספתא ובירושלמי שבת. אבל בבבלי שם חסרה המלה "חדשה", ועיין בר"מ פכ"ג מה' שבת ה"י. והחידוש הוא שאעפ"י שהקטבוליא חדשה ובולעת הרבה מ"מ מותר. ובפירוש המלה קטבוליא כתב הגאון (פיה"ג כלים פט"ז מ"ד עמ' 45): פי' עור של מעלה קורין אותו בל' יוני אנבולי, ושהוא למטה קורין אותו קטובולי (καταβολή).

42. **שמרים של תרומה ראשון ושיני אסור וכו'.**וכ"ה בתוספתא כ"י פ"מ לירושלמי פי"א ה"ה, ובירושלמי שם ובבבלי ב"ב צ"ז א' ובר"מ פי"א מה' תרומות הי"ג. אבל בד ובכי"ע בטעות: ראשון אסור שיני מותר. ופירש הרשב"ם (בב"ב שם) שנתן מים ע"ג שמרים ומצא כמדתן. ועיין מעשרות פ"ה מ"ו ובבבלי ב"ב שם וברמב"ן שם.

**ושלישי מותר.**ופירש הרשב"ם "ואפילו אם יש בו טעם יין", מפני שאינו אלא קיוהא בעלמא. ובירושלמי מוסיף: במה דברים אמורים בשנתן לתוכן מים. אבל לא נתן לתוכן מים אפילו שלישי אסור. ופי' הרש"ס: אבל לא נתן לתוכן מים, אלא שנתן יין של חולין לתוך שמרים של תרומה כדי לחזקו, אפילו נתן בהם יין ג' פעמים אסור, מפני טעם השמרים שמחזקין את היין. ופירושו מיוסד על באור הבבלי (זבחים ע"ט ב') בברייתא של חרסן של זב (להלן הי"ג), עיין מ"ש להלן שו' 46–47. ובר"מ הנ"ל: ואם לא נתן עליהן מים אלא מסנן היין מעל השמרים בלבד, אף השלישי אסור לזרים. ובמהרי"ק שם: "ולא נתברר לי כשלא נתן מים, מה שייך פעמים לא שני ולא שלישי". אבל נראה שאף בר"מ "מעל השמרים בלבד" פירושו שהשמרים בלבד שהן תרומה סינן עליהן יין של חולין, וכפירוש הרש"ס הנ"ל.

42-43. **ר' מאיר או' שלישי בנותן טעם.**וכ"ה בתוספתא כ"י פ"מ הנ"ל ובירושלמי בנוסח הרש"ס⁵³ ובבבלי הנ"ל. אבל בד ובכי"ע בטעות: שני בנותן טעם.

footnotes: ⁵³ בכי"ל, בכי"ר ובהוצאות שלפנינו ליתא. וכנראה שהרש"ס הוסיף בעצמו ע"פ הבבלי.

43. **שיני. ראשון אסור ושיני מותר.**וכן בתוספ' כת"י פ"מ. ובירושלמי הנ"ל: שמרים של מעשר שני, ראשון אסור, ושני מותר. וכן בבבלי הנ"ל: ושל מעשר, ראשון אסור וכו'.⁵⁴ וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' מע"ש הי"ב. ובד בטעות: ושל מעשר, ראשון ושני אסור, שלישי מותר. ובכי"ע: ושל מעשר, ראשון שיני אסור וכו'.

footnotes: ⁵⁴ ביד רמה שם: והאי מעשר דקאמרי ראשון אסור שני מותר, דוקא במע"ש, אי נמי במעשר עני, אבל במעשר ראשון הניתן ללוי כיון דטבול לתרו"מ שבו, כתרומה דמי וכו'. ולא כיון רבינו לפרש שהברייתא מדברת במעשר עני, שהרי התלמוד מעמיד את הברייתא השניה שם בדמאי, ובדמאי מ"ע לעצמו, אלא כוונתו שדין הברייתא אינו נוהגת אלא במע"ש ובמעשר עני, אבל לא במעשר ראשון.

**ר' מאיר או' שיני בנותן טעם.**וכ"ה בכת"י פ"מ ובירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובד בטעות: ור' יהודה אומר בנותן טעם. ובכי"ע: ר' מאיר אומ' שלישי בנותן טעם.

43-44. **ושל הקדש. ראשון וכו'.**וכ"ה בכי"ע, בכ"י פ"מ ובבבלי הנ"ל. וכן פסק הר"מ בספי"ג מה' טומאת אוכלין. ובד בטעות: ושל חדש, וצ"ל: ושל קדש. ובירושלמי חסרה בבא זו, ועיין מ"ש להלן.

44. **ורביעי מותר וכו'.**ובבבלי הנ"ל שאלו: ורמינהי של הקדש לעולם אסור וכו'. לא קשיא כאן בקדושת דמים, כאן בקדושת הגוף.⁵⁵ ופירשו הרשב"א ורבינו יונה (לפי שטמ"ק שם) שבקדושת דמים לעולם אסור, שהרי מ"מ יכול לקבל דמים בעד המים, ואפילו אין בהם אלא קיוהא בעלמא, אבל בקדושת הגוף שאינו חל אלא על היין, כבר אין כאן יין.⁵⁶ וכן משמע גם בירושלמי פי"א ה"ה שחילקו כן בין קדשים שאין להם מתירין ובין קדשים שיש להם מתירין, בחבית של קדש שנתן לתוכה חולין,⁵⁷ עיי"ש. ועיין מ"ש לעיל שו' 9. ושאר הראשונים פירשו להפך.⁵⁸ ובירושלמי הנ"ל לא נזכרה בבא זו של הקדש כלל, אלא אמרו שם: ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק הקודש במי נוי'. והגר"א ז"ל הגיה ע"פ המאמר של ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק בבבלי ב"ב צ"ז א'. ובפ"מ הגיה: במינויין, ופירש שדינו כמיניינו לעניין טומאה, שראשון, שני ושלישי טמא (ורביעי אינו אלא פסול), וכן אף כאן: ראשון, שיני ושלישי אסור, וכמפורש בתוספתא. וכיון לגירסת כי"ר: בקודש כמיניינו. וכן בנוסח הרש"ס: הקדש כמנייניו (אלא שנדחק שם בפירושו).⁵⁹ ור' מאיר מונה גם את הפסול, וממילא בתרומה השלישי אסור, ובקודש אף הרביעי אסור. ברם בירושלמי כי"ל: הקודש כמיצוי (והוגהה הצד"י ע"י אחר), ולפ"ז פירושו שדין הקדש כדין חבית שהרכינה ומיצת, שהמיצוי הוא תרומה. כלומר שבהקדש לעולם אסור. ושמא כיוונו בברייתא שבבבלי הנ"ל למאמר של ר"ש בן יהוצדק (ובבבלי חשבוהו לתנא, עיין סוכה י"א ב') ושנו: של הקדש לעולם אסור, עיי"ש.

footnotes: ⁵⁵ כסדר של כתי"י וראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 294, הע' ב'. ועיין להלן הע' 56. ⁵⁶ וכן משמע קצת מסדר התלמוד: כאן בקדושת דמים וכו' כאן במעשר ודאי, שמפרש בתחילה את הברייתא השניה, עיי"ש. ועיין לעיל הע' 55. ⁵⁷ והפירוש הנכון שם הוא ברש"ס ובס' ניר. ואין להגיה בירושלמי שהרי כ"ה אף בכי"ר ובנוסח הרש"ס שקורא ללוג של מצורע קדשים שיש להם מתירין, עיי"ש. ⁵⁸ ועיין בפירוש המיוחס להר"ג בב"ב שם שנזהר מן הקושי שהעירו עליו ברשב"א וברבינו יונה, ע"ש. ⁵⁹ וביפה עינים לב"ב (צ"ז א') כתב על פירוש הפ"מ שהוא דחוק, והגיה אחרת. ואין להגהתו שום יסוד. ופירוש בעל פ"מ אינו דחוק כלל, וכ"ה הסיגנון להלן בתוספתא (חגיגה פ"ג הט"ו): יש מניין לקודש ולתרומה וכו'. ואף כאן בתרומה הראשון והשני אסור, ובקודש אף השלישי אסור.

45. **שמרי גוים שיבשו וכו'.**ומכאן שאם תימד בשמרים של ע"ז לעולם אסור, כמו בהקדש בקדושת דמים (עיין מ"ש לעיל). וכן כתב בעליות דר' יונה (ב"ב צ"ז א', לפי שטמ"ק שם): וכן הדין לענין י"נ שהמתמד בשמרים של יין נסך כיון שהשמרים אסורין בהנאה, כל התמדין אסורין לעולם.⁶⁰ ועיין מ"ש ברא"ש (ב"ב פ"ו סי' ט') בשם הראב"ד ומ"ש הגר"א ביו"ד סי' קכ"ג אות כ"ג. ובירושלמי דמאי (פ"א ה"ג, כ"ב ע"א): שמרים שיבשו אין בהן משום הניית ע"ז. ועיין באהצו"י שם עמ' 87. וכן בבבלי ע"ז ל"ד סע"א: א"ר זביד האי דורדיא דחמרא דארמאי, בתר תריסר ירחי שתא שרי. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' מאכלות אסורות הי"ד. ורבינו אפרים התיר פת שנתחמצה בשמרים של גויים שנתייבשו בתנור מק"ו, מה אם שמרים שמתייבשים מאליהם במשך י"ב חודש מותרים ק"ו אם נתייבשו בתנור. וחלקו עליו חכמי שפירא רבינו שמריה ורבינו אברהם ז"ל.⁶¹ ור"ת פירש שבלשון תלמוד דורדייא פירושו תמרים שנתמדו מקודם, וכבר יצא מהם היין, ואם אח"כ נתייבשו מותרין, אבל שמרים שלא נתמדו לעולם אסורין, אפילו נתייבשו.⁶² וכנראה שאח"כ מצא ר"ת ראיה לדבריו מן התוספתא כאן, כפי שהביאו בשמו הראשונים.⁶³ וכן בריטב"א (ע"ז ל"ד א'): האי דורדיא דארמאי כו'. קשיא ליה לר' תם ז"ל מה שאמרו בתוספתא שמרים שיבשו אסורין. ותירץ דהתם בשלא נתמדו וכו'. וכן ייחסו ראיה זו לר"ת עצמו במאירי ע"ז שם עמ' 103 ובתשב"ץ ח"ג סי' רצ"א. וכן הביאו ראיה מתוספתא זו לשיטת ר"ת בתוספ' ע"ז ל"ד סע"א, תוה"ב להרשב"א בית ה' סוף ש"ג, קמ"א סע"א, סמ"ג לאוין קמ"ח, נ"ה ע"ב, ומשם בסמ"ק סי' רכ"ג, ומשם בא"ח ח"ב (ה' יין נסך, סי' ט"ו, עמ' 250) וכל בו סי' צ"ו (ועיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 60). וכן הביאו תוספתא זו בס' אמרכל (הוצ' פריימן בס' היובל לכבוד רד"צ הופמן, עמ' 18) ובאהל מועד לר"ש ירונדי (ח"ב דיני יין נסך, כ"ט ע"א). ולפי פשוטה חולקת תוספתא זו על הירושלמי והבבלי הנ"ל. וכבר כתב בר"ן (ע"ז פ"ב סי' אלף ר"מ): "איכא למימר דההיא תוספתא דתרומות ר' מאיר היא", כלומר, שאוסר (ע"ז פ"ב מ"ד) בהנאה חרצנים וזגין אפילו יבשין.⁶⁴ ולפ"ז אף הלכה זו היא מדברי ר"מ שבסהי"ב לעיל.

footnotes: ⁶⁰ עיין מ"ש להלן הע' 65. ⁶¹ או"ז ע"ז סי' קפ"ג, כ"ה ע"ד; ראבי"ה כת"י סי' תתרמ"ה, עיין מ"ש ר"א אפטוביצר, מבוא לס' הראבי"ה, עמ' 166 ואילך. ועיין להלן. ⁶² עיין בס' התרומה סי' קס"ו, תוספ' ר' אלחנן וחי' הרשב"א כת"י לע"ז ל"ד א'. ובכולם לא נזכר שר"ת עצמו הביא ראיה לדבריו מן התוספתא. ועיין בבלי חולין ק"י א', ומשמע משם כשיטת החולקים על ר"ת (שהרי לשיטתו דין פורצני כדין שמרים). ⁶³ או"ז הנ"ל (בהע' 61). ⁶⁴ וכנראה שר' מאיר אוסר בהנאה כל דבר שבלע יין נסך כיין נסך עצמו, עיין בתוספ' ע"ז ל"ב א' ד"ה והא ובח"ד לתוספתא ע"ז רפ"ח, ושוב אינו ניתר אפילו נפלט ממנו היין.

**חרסן של זב וכו'.**וכ"ה בכ"י פ"מ, בכי"ע, ולהלן טהרות פ"ה ה"ג ובירושלמי (פי"א ה"ה, מ"ח ע"א) בנוסח הרש"ס (בכי"ר שם: הרסן, ובהוצאות שלנו: הרוסן) ובבבלי זבחים ע"ט ב'. ופירש"י שם: עביט של מי רגלים, ובגליון כי"ע כאן: חרסן, לשון כלי חרס. ובד כאן בטעות: התמד⁶⁵ של זב וכו'. ובשו"ת ר' ישעי' דטראני (כ"י קנטבריא 11 סע"א): דתניא בתוספת תרומות ובתוספת טהרות (הנ"ל) ומיתינן לה בערק (צ"ל: בפרק) כל הזבחים שנתערבו (הנ"ל) חרסן של זב(ה) ושל זבה, פעם ראשון ושני טמא, ושלישי טהור. בד"א שכצסו (צ"ל: שכיבסו) במים, אבל כבסו במי רגלים אפי' עד עשירי טמא. ראב"י אומ' אחד מים ואחד מי רגלים פעם ראשון ושני טמא, שלישי טהור. והעתיק את לשון הבבלי מעין הלישנא אחרינא שהביא בדק"ס שם, עמ' 148 הע' ה'.⁶⁶ ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 63.

footnotes: ⁶⁵ ושמא נמשכת המלה "התמד" למעלה, כלומר, אסורין בהנייה התמד, ואח"כ צ"ל: [חרסן] של זב וכו'. ומי שהוא הוסיף "התמד" על הגליון, ופירושו שהתמד לעולם אסור בהנאה, עיין לעיל הע' 60, ומש"ש בפנים. ⁶⁶ וכן גרסו אף בראב"ן ריש סי' שי"א ובאו"ז ע"ז סי' רס"ו, ל"ה רע"ד (בשם ר"ת). ובס' חסידים סי' תתשפ"ב, סוף עמ' 296: חרצן של זב וכו', וכ"ה בבבלי בכ"י ק' (עיין דק"ס זבהים, עמ' 148, סוף הע' ה') ובתוספ' חולין צ"ז א' ד"ה אמר רבא, ובחנם הגיהו בגליון שם. והערת המו"ל בס' חסידים הנ"ל צריכה מחיקה.

46. **במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

46-47. **לא נתן לתוכו מים וכו'.**כלומר, אלא שנתן שם מי רגלים של טהור. ועיין בלשון שהעתיק הרי"ד הנ"ל ומ"ש לעיל שו' 42 ד"ה ושלישי.

47-48. **שלישי אע"פ שלא נתן לתוכו מים טהור.**כלומר, אף שכבסו במי רגלים של טהור, טחור, וכמפורש בלישנא אחרינא שבבבלי הנ"ל. וטעמו שאחרי ב' הדחות "לא נשאר בה לחלוחית מימי רגלים" (ר"מ הנ"ל) של הזב.⁶⁷ ובירושלמי הנ"ל לא נזכרו דברי ר' אליעזר בן יעקב.

footnotes: ⁶⁷ ר"מ פ"ב מה' מטמאי משכב ומושב ה"ח. ועיין ר"מ פי"א מה' מאכלות אסורות הי"ח. אבל עיין בתוספ' ע"ז ל"ג ב' ובתוספ' ר' אלחנן ובמאירי שם (עמ' 96) ובתוספ' זבחים ע"ט ב' ד"ה שלישי ובשטמ"ק שם אות י"ח ובתוספ' חולין צ"ז א' ד"ה א"ר ובראב"ן ריש סי' שי"א, ומ"ש לעיל שו' 42 ד"ה ושלישי.

48. **לוקחין ושואלין מימי רגלים מכל מקום וכו'.**וכ"ה בתוספתא טהרות הנ"ל. ופי' הר"ש שם: מי רגלים ראויין לכבס⁶⁸ וכו'. ובר"מ פ"ב מה' מטמאי מו"מ ה"ז: שואלין כלי מי רגלים מכל מקום וכו'. אבל המלה "כלי" ליתא בכתי"י הר"מ, עיין בכ"מ שם ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 63.

footnotes: ⁶⁸ עיין שבת פ"ט מ"ה; נדה פ"ט מ"ו ומ"ז; תוספתא ב"מ פי"א הל' ל"ב; ירוש' מו"ק פ"ג סה"ב, פ"ב ע"א ועוד.

50. **אין מערבין תרומה תבואה וקטנית וכו'.**ר"מ פי"א מה' תרומות ה"ד. וכנראה שנהג העם לעשות כן כדי שתשתמר יותר, ואסרו לעשות כן בתרומה, מפני שמאבד את היפה ברע.

50-51. **אבל מערבין שמשמין באיפילים וכו'.**בד ובכי"ע: שומשמין וכו'. והיא Sesamum indicum (עיין לעף פלורה ח"ג עמ' 1 ואילך), וכשמערבין אותם עם פולין אפשר להפרידם אח"כ ע"י כיבור. ובר"מ הנ"ל: וכל דבר שיתפרש זה מזה כשכוברין אותו, מערבין. כלומר, ואין כאן אבוד תרומה בערוב.

52. **התחילו לערב תבואה בתבואה וכו'.**כלומר, מחמת עניותן היו מערבים חטים בשעורים יחד והיו טוחנים אותן ועושין פת מן התערובת. ומכיוון שנהגו כן אף בחולין, הרי דרך העולם בכך, ואין כאן אבוד יפה לתוך הרע.⁶⁹ ועיין בבלי ב"מ ס' א': והאידנא דקא מערבי וכו', דידעי וקא מחלי.

footnotes: ⁶⁹ עיין ברדב"ז על הר"מ שהזכרנו בפנים.

52-53. **אבל לא תבואה בקטנית.**ר"מ הנ"ל. ופירש ברדב"ז שם, שאסור לעשות כן, אפילו אם נהגו העם בכך.

53. **ולא קטנית בתבואה.**בר"מ הנ"ל השמיטה (ואינו אף בכתי"י). וכנראה שרבינו קיצר, ואסור לערב אפילו את הרע ביפה, ודינו כאילו משנהו מברייתו (עיין במשנה פי"א מ"ג).

54. **הרי אילו אסורין שהכל משליכין לבית הדמע.**וכ"ה בכי"ע. ובד: הרי אלו אסור שמשלימין וכו', וצ"ל: שמשליכין וכו'. ובר"מ פי"ב מה' תרומות הט"ז: הרי אלו אסורים משום גזל, שמא אחרים הניחום שם עד שיטלום. ובמשנת ב"מ (פ"ב מ"ד) שנינו: הלוקח פירות מחבירו, או ששלח לו חבירו פירות, ומצא בהן מעות הרי אלו שלו. אם היו צרורים נוטל ומחזיר. ואמרו בגמרא שם (כ"ז א'): לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית, חייב להחזיר וכו', כגון שדשן ע"י עבדו ושפחתו הכנענים. וברי"ף שם (פ"ב סוף סי' רפ"ח) מוסיף: מפני שידן כידו. ופירשו ברמב"ן ובריטב"א (לפי שטמ"ק) שם שהטעם הוא שמה שקנה עבד קנה רבו, אבל אם דשו ע"י פועלים אחרים אינו חייב להחזיר. ובפי' ר' יהונתן שם (לפי שטמ"ק): "ודוקא שידוע שדשן בעל הבית עם עבדיו הכנעניים, דאי נמי נפלו לעבדיו הוי של בעה"ב, אבל אם אינו ידוע, שאיפ' (=שאיפשר) שדשו עמו יש' (=ישראלים) אחרים, אינו חייב להחזיר, דהא אינו יודע של מי היו, והבעלים נמי נתייאשו שאינם יודעים באיזה מקום נפלו מהן". ולפ"ז אם שלחו לישראל חולין ומצא בהם דבר שאין בו סימן אינו חייב להחזיר (חוץ ממקום שיודע בודאי שבעה"ב דש את התבואה, בעצמו או ע"י עבדיו הכנעניים) וכאן אמרו שאם מצא דברים אחרים בתרומה חייב להחזיר, מפני שמחמת פחד האנסים היו לפעמים משליכים דברים בחפזה לבית הדמע (למקום התרומה), וכמשנת נדרים (פ"ג מ"ד): "נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה, אעפ"י שאינה תרומה", ומכאן שאימת תרומה על האנסין, ולא היו מחפשין שם,⁷⁰ ולפיכך יש לחשוש לספק הינוח, אע"פ שהדברים מפוזרין. ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"ה שו' 4.

footnotes: ⁷⁰ כדי שלא יטמאו אותה, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד, עמ' ט"ו, הע' 1. וכן ידוע אף מנוהג העולם העתיק שאפילו על גוים היתה אימת קדשים של זולתם.

54-55. **אין מביאין תרומה מן הגרן לעיר וכו'.**ירושלמי דמאי פ"א ה"ב, כ"א ע"ד; בבלי חולין קל"ד ב'. ר"מ פי"ב מה' תרומות הי"ז. ובמשנתנו פי"א מ"ח: וכמה תהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנה לכהן וכו'. ופירש בח"ד (לעיל רה"ו) שבתרומת מעשר חייב לטפל, וכן פירש בתוספ' אנשי שם למשנתנו הנ"ל. אבל מן הירושלמי הנ"ל מוכח שדין תרו"מ כדין תרומה, ולא עוד אלא שבתוספתא פאח מפורש שבכל קדשי הגבול אינו חייב לטפל בהם, עיין מ"ש לעיל עמ' 182. ולפיכך מסתבר, שהכהן מחוייב לחזר עליה דווקא בגרנות, אבל כשהפריש בביתו בעה"ב חייב לטפל בה שהרי מניין לו לכהן שיש לו תרומה, וכסברת בעל ח"ד. ועיין להלן מע"ש פ"ג שו' 39 ומ"ש להלן. ועיין מ"ש להלן שו' 58–59.

56. **ונוטל שכרו מכהן מפני חלול השם.**בירושלמי הנ"ל: מביאה ונוטל דמים מן השבט. ובר"מ הנ"ל: התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן, שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה"ז חילול השם. ובבבלי הנ"ל: ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה, מפני הפסד תרומה. ולא נזכר שם כלל שמדברים במקום שחיה או בהמה אוכלתה, ושנוטל שכר מכהן. ונ"ל קרוב לוודאי שיש לפנינו שתי מסורות. ובבבלי אנו עוסקים במקום שאין חשש אכילת חיה ובהמה, אלא שהתרומה תרקב ותתקלקל, ומשום הפסד התרומה והכהן גרידא אתינן עלה, ואינו חייב להוציא יותר משווי התרומה. והברייתא שבבבלי דייקה בלשונה, ואמרה משום הפסד תרומה,⁷¹ כלומר, אפילו אם הטיפול הוא כדי שווי התרומה מטפל בה, כדי שיקיים מצות נתינה (עיין במאירי שם עמ' 499). ומכ"ש אם שכר הטיפול פחות משווי התרומה חייב לטפל משום השבת אבדה, ומשום הפסד כהן (עיין הלשון בברייתא בבבלי להלן שם). ועיין לעיל פ"א שו' 55 ומש"ש. וכן בשאילתות קדושים סי' צ"ח: ואם אין שם כהן שוכר עליהן ומביאן מפני הפסד תרומה. ומן הלשון "שוכר עליהן ומביאן" משמע שהגאון פירש שתרומה כוללת כאן אף מעשרות, ושוכר על חשבון הכהן והלוי (עיין הסיגנון במשנת ב"מ רפ"ו) ומביאן. וכמובן שאינו יכול לשכור עליהן יותר משווי התרומה והמעשרות. וכן להלן מע"ש פ"ג הי"ב: המביא פירות מן הגרן לעיר הפריש תרומה ונתנה לכהן, מעשר ראשון ונתנו ללוי וכו', אם קרא להן שם בגורן הרי זה מחשב עמהן דמי הבאה. כלומר, אם הביאן עם פירותיו מחשב עמהם לפי החשבון. אבל בתוספתא כאן ובירושלמי מדברים במקום שחיה אוכלתה, ויש כאן זלזול תרומה וחילול השם,⁷² וחייב לטפל בה אפילו אם ההוצאה יתירה על דמי התרומה. ודייק הירושלמי בלשונו, ואמר: מביאה ונוטל דמים מן השבט, כלומר, מוכרה לכהנים,⁷³ מפני שאנו עוסקים כאן בזמן שההוצאה יתירה על דמי התרומה, ונוטל כל דמיה מן הכהן. וכן מפורש בירושלמי להלן שם: א"ל ואינו מצוה להשיב אבידה? (כלומר, אפילו במקום שאין חיה גוררתה, וכי אינו מחוייב לטפל משום השבת אבדה?) א"ר יוסי מצוה הוא להשיב אבידה בדבר מועט (כלומר, שאין טיפולו מרובה, ודמי התרומה שוים הרבה יותר מן הטיפול) ואינו מצוה להשיב אבידה בדבר מרובה, כלומר, שטיפולו מרובה מדמיו. ודווקא במקום שחיה גוררתה, חייב לטפל בה מכל מקום.

footnotes: ⁷¹ כ"ה הגירסא בכל כתה"י (פרט לכי"ר ב') ובשאילתות, עיין דק"ס שם, קפ"ז ע"א, הע' ג'. ⁷² כלומר חילול התרומה שנקרא שם שמים עליה, שהרי הוא אומר תרומה לה', עיין במשנת חלה פ"ב מ"ג ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם. ועיין ירוש' מע"ש פ"ה ה"ז, נ"ו ע"ג, חלה ספ"א, נ"ח ע"א. ⁷³ כסיגנון הירושלמי בכ"מ, עיין דמאי פ"ה ה"ט, כ"ד ע"ד; כ"ה ע"א (כמה פעמים); ערלה פ"ב ה"א, ס"א ע"ד ועוד.

57. **עשרה אין חולקין להם בבית הגרנות וכו'.**כפו"פ ספי"ח עמ' ת"מ (בשם התוספתא), בבלי יבמות צ"ט ב', ר"מ ספי"ב מה' תרומות.

**חרש שוטה וקטן.**כלומר, ואפילו יש להם אפוטרופוס, חוששים שמא יטמאו אותה, או יתנום לזרים, לפני שיביאו אותה לביתם.⁷⁴ ולהלן חגיגה פ"א ה"ב: יודע לפרוש חוקו חולקין לו על הגורן. וכ"ה בד שם. אבל בכי"ע שם: יודע לפרוס את חיקו חולקין לו בגורן. ובס"ז שלח (ט"ו ל"ח, לפי הילקוט שם רמז תש"נ): וכל היודע לפתוח הקו (הכהנים) חולקים לו בבית הגרנות. ובמדרש הגדול שם: וכל שהוא יודע לפרוס ידיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. וברור שהגירסא חקו (חיקו) נכונה, ופירושו אם הקטן יודע לפתוח או לפרוש כנף בגדו (עיין מ"ש לעיל ברכות פ"ב שו' 47) כדי לקבל את התרומה חולקין לו, מפני שיש בו דעת. ובבבלי (סוכה מ"ב א'): היודע לפרוס כפיו⁷⁵ חולקין לו תרומה בבית הגרנות. וכבר נתקשו בו הראשונים,⁷⁶ שהרי מפורש במשנתנו (מגילה פ"ד מ"ו) שאין קטן נושא את כפיו, עיי"ש שנדחקו. אבל לפי המקבילות בתוספתא ובספרי זוטא ברור שאין כפיו אלא כנפיו, כלומר, היודע לפרוס חיקו. ואין ספק שכן פירש הר"מ הנ"ל שפסק: והקטן שאין בו דעת⁷⁷ לפרוש חיקו.⁷⁸ ומכאן שאם יש בו דעת לפרוש את חיקו חולקין לו, כברייתא הנ"ל. וכבר העירותי ע"ז בקיצור בתס"ר ח"א, עמ' 245.

footnotes: ⁷⁴ עיין ברשב"א ובריטב"א יבמות צ"ט ב' ובתוספ' שם ד"ה וכולן. ⁷⁵ וכ"ה בכל כתה"י ובה"ג סוף ה' ציצית ד"ו, מ"ז סע"א, ד"ב, עמ' 237, ובר"ח במקומו ובראשונים שם. ⁷⁶ עיין בתוספ' שם ד"ה היודע לפרוס, בתוספ' הרא"ש, בריטב"א, במאירי ובר"ן שם. ⁷⁷ כגי' שני כתי"י על קלף. אבל בכל הדפוסים הישנים וכן בשני כתי"י תימן ובכת"י מזרחי עתיק: שיש בו דעת. ובר"מ ד"ו של"ד ואילך: שאין בו דעת וכו'. והדפיסו כן ע"פ הכ"מ שפתח: ומה שכתב והקטן שאינו יודע לפרוש חוקו וכו'. אבל מיד אח"כ הוא כותב: "ובספרי רבינו כתוב שיש בו דעת, כלומר שיש בו דעת לפרוש כפיו" (כ"ה בכ"מ בד"ר). והמגיהים בד"ח תקנו בכ"מ: "ובספרי רבינו כתוב שאין בו דעת, כלומר שאין בו דעת לפרוש כפיו". ⁷⁸ כ"ה בר"מ ד' רומי ובכל כתה"י (אלא שבכ"י רבינוביץ בטעות: חלקו, ובכת"י אחר: חקו).

57-58. **טומטום ואנדרוגינוס.**ופירשו בבבלי יבמות (ק' רע"א): בריה בפני עצמה נינהו. ופירש"י: והויא זילותא דקדשים. ועיין להלן בכורים פ"ב ה"ו ומש"ש.

58. **נשים ועבדים.**ופירשו בבבלי (שם) שבאשה חוששין משום ייחוד, או משום שמא תתגרש ותמשיך לתבוע תרומה, ובעבד שמא יעלו אותו ליוחסין.⁷⁹ ובירושלמי (יבמות פי"א ה"ה, י"ב ע"א, כתובות פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד): דתני ר' חייה נשים ועבדים אינן חולקין על הגורן, אבל נותנין להן מתנות כהונה ולוייה מתוך הבית, והיא הברייתא שלעיל פאה פ"ד ה"ד. ועיין מ"ש לעיל עמ' 180 שו' 13.

footnotes: ⁷⁹ עיין היטב בספרי שופטים פי' קס"ה, ריש עמ' 215, ובהערות ד"א פינקלשטין שם. ובירושלמי מע"ש פ"ה סה"ה, נ"ו סע"ב: "אין שלח תלמידיה אמור ליה אתם כתיב". ולכאורה מוכח משם שאינו יכול לשלוח את אשתו ועבדו, שאינם מצווים על הטומאה, ויכולים לעבור דרך מקום טומאה, ולקבל מעשר ראשון. וברור שאין שם אלא דיחוי בעלמא, שהרי כתוב: אתם וביתכם, עיין לעיל שם בירושלמי.

**וערל וטמא.**אעפ"י שהערל (שהוא אנוס שמתו אחיו מחמת מילה) יכול להאכיל לנשיו ועבדיו, והטמא יאכל לכשיטהר, מ"מ מאוס הוא ליתן לו תרומה בפרהסיא.

**והנושא אשה שאינה הוגנת לו.**שהרי פסלו אותו החכמים לכהונה, עיין במשנת בכורות ספ"ז.

58-59. **וכולן נותנין להן תרומה מתוך הבית וכו'.**וכ"ה הלשון ("נותנין להן וכו'") בירושלמי שהעתקנו לעיל. אבל בבבלי הנ"ל (צ"ט סע"ב): וכולן משגרין להם לבתיהם. וכן בר"מ ספי"ב הנ"ל: וכולן משלחין להן לבתיהן וחולקין להן כשאר קדשי הגבול. וכבר כתבנו לעיל פאה עמ' 180 שאין הבדל בלשון, וכשנותנים מתוך הבית משלחין לכהן לביתו (ועיין מ"ש לעיל שו' 54–55).

59. **חוץ מן הטמא והנושא וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכאן מפורש שאין חולקין לטמא בשום פנים, ואפילו לביתו אין משלחין לו, אבל ערל הוא בכלל "וכולן" ופירשו ביבמות (ק' א') שלטמא קונסין מחמת שלא נזדהר, אבל ערל שמתו אחיו מחמת מילה אנוס הוא. אבל הר"מ בספי"ב פסק שאף לערל אין משלחין, וכבר תמהו עליו במהרי"ק ובכ"מ שם. ועיין מאירי יבמות שם עמ' 361 ובהערת ר"ח אלבק שם. ועיין מ"ש לעיל עמ' 182 שו' 20 ד"ה וטמאים.