1. **הסך יין של תרומה וכו'.**בד ובכי"ע: הסך שמן של תרומה וכו'. וכן בפירוש ר"י קרא לש"ב כ', כ"ב (יאהרבוך הפרנקפורטי ח"ח עמ' 18): במסכת תרומות בפרק ר' שמעון אומר הסך שמן של תרומה. ולפי גירסא זו צ"ל שר"ש חולק על משנתנו רפ"ו (ועל הברייתא הסתמית להלן רה"ג) שמחייבת חומש בסיכה. ובתו"כ אמור (פ"ו ה"ח, צ"ח ע"א): ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה. ופירשו בבבלי (נדה ל"ב א'): להביא את הסך כשותה. אבל בירושלמי¹ אמר ר' יוחנן על ברייתא זו: לית כאן סך, כלומר, סמי מכאן סך. ולפ"ז הדרשה על סיכה היא אסמכתא בעלמא, ואינו חייב חומש על סיכה, אלא קרן בלבד.² (ע"פ פירוש ר' יונה בר"ג). ועיין בתוספ' נדה ל"ב א' ד"ה וכשמן ובאחרונים שציין בקומץ מנחה כאן ה"ג אות א'. ועיין בתוספ' אנשי שם לתיו"ט פ"ו מ"א. וגירסת כי"ו מתפרשת כפשוטה, שיין אינו ראוי לסיכה,³ והוא אינו אלא מזיקו, ולפיכך משלם קרן⁴ ואינו משלם חומש אפילו מדרבנן.⁵ ובר"מ פ"י מה' תרומות סהי"א: והשותה שמן והסך את היין משלמים את הקרן ולא את החומש. ושערו במהרי"ק ובכ"מ שם שכן גרס רבינו בתוספתא. ולפ"ז צ"ל בכי"ו: הסך יין [והשותה שמן] של תרומה וכו'. ובד ובכי"ע צ"ל: הסך [יין. והשותה] שמן של תרומה וכו'. אבל אין השערה זו מוחלטת, שהרי דרך רבינו לצרף את המקורות, ושמא צרף כאן את הברייתא בבבלי ברכות (ל"ה סע"ב) עם התוספתא כאן. אלא שמ"מ מוכח שרבינו גרס כאן יין של תרומה, כגי' כי"ו. ולפיכך השארתיה בפנים כמות שהיא. ועיין מ"ש להלן בסוף ההלכה.

footnotes: ¹ מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב; שבת פ"ט ה"ד, י"ב ע"א; יומא פ"ח ה"א, מ"ד ע"ד; תענית פ"א ה"ו, ס"ד ע"ג. ² בירושלמי הנ"ל: שוות סיכה לשתייה. לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש. ³ כמשנת שביעית פ"ח מ"ב ומקבילות ולהלן פ"ט הי"ד ומקבילות, עיין מש"ש. ⁴ מדאורייתא, אם בא ליד כהן, עיין בשטמ"ק לברכות ל"ה סע"ב ובריטב"א שמובא בשטמ"ק ב"מ צ"ט ב'. ועיין לעיל הע' 2. ובמאירי ברכות ל"ה ב' הלשון משובשת. ⁵ עיין בתוספ' ב"מ צ"ט ב' ד"ה פרט.

2. **האוכל תרומה נקורה וכו'.**ר"מ פ"י מה' תרומות ה"ז וכפו"פ פי"ט ריש עמ' תמ"ג. ופירושה שאעפ"י שאין לה דמים ואינה שווה כלום מ"מ חייב קרן וחומש, כסתם משנת פסחים (פ"ב מ"ד) שמחייבת כן באכילת תרומה בפסח. והר"מ הנ"ל פסק כברייתא שלנו ופסק (שם ה"ו) שלא כמשנת פסחים. ועיין באו"ש שם מ"ש לחלק בזה,⁶ ולפירושו כל הברייתות כאן הן אפילו למ"ד לפי דמים משלם, עיי"ש. ואעפ"י שתרומה שהטיל בה נחש ארס היא כעפר בעלמא (עיין ירוש' רפ"ג ומ"ש לעיל פ"ד שו' 23) ובטלה ממנה קדושת תרומה, מ"מ כיוון שאכל ולא הוזק, הרי נתברר למפרע שלא היה בה ארס ולפיכך משלם. ועיין מ"ש בצפנת פענח להגר"י ראזין פ"י מה' שחיטה ה"ח.

footnotes: ⁶ ומש"ש שמותר למכור לגוי חולין מגולין או נקורין (עיין בבלי ע"ז ל"א סע"ב), הרי מפורש להלן (שו' 54) שלא ישקה מים מגולין לגוי. ושמא יש לחלק בין מודיעו לאינו מודיעו.

3. **משלם את הקרן ואינו משלם את החומש.**וכ"ה בד ובר"מ פ"י הי"א, וכן העתיק בפ"מ (פ"ז ה"א ד"ה במזיד בתרומה). אבל בכי"ע: משלם קרן וחומש, וכ"ה בהשגות על הר"מ הנ"ל. וכבר העירותי במבואי לתס"ר (ח"א סוף עמ' 1) שגירסאות הר"מ בתוספתא מתאימות יותר לד וכי"ו, וגירסאות הראב"ד קרובות יותר לכי"ע. ובמבי"ט על הר"מ (וכן אף בח"ד כאן) כתב לחלק בין נזיר ויוה"כ (עיין להלן שו' 4), משום שבתרומה כתיב כי יאכל קדש בשגגה, דמשמע דאין באכילה זו אלא איסור קדש, מה שאין כן ביין לנזיר דאסיר עליה משם אחר, וביום הכפורים הרי נאסר בכל האוכלין, אבל בנזיר, האוכל הוא שנאסר עליו וכו'. וכנראה שירד לחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא, ונזיר הוא איסור חפצא,⁷ וכן לכאורה משמע מן הירושלמי נזיר (פ"א ה"ב, נ"א ע"ב) וכפירוש הריטב"א בנדרים.⁸ ברם כבר הכריע הרדב"ז על הר"מ הנ"ל שגירסת כי"ע המקויימת ע"י הראב"ד היא הנכונה, ומגיהי הספרים הם שהגיהו בד ובכי"ו, מפני שראו שהתוספתא נוקטת כאן בבות בבות, באחת משלם קרן ואינו משלם חומש ובשניה משלם שניהם.

footnotes: ⁷ ודלא כשיטת הרא"ש בנדרים ב' ב', הרנב"י שם י"ז א', הריטב"א שבועות כ"ב ב' ד"ה או דילמא ועוד. ועיין בתוספ' רי"ד סוף פסחים מהדו"ת, כ"ג סע"א מן הספר. ⁸ ט"ז ב' (כ' רע"ד מן הספר). ועיין במאירי נזיר ג' ב' (ד' ליוורנו פ"ז רע"א ואילך) ומה שהאריך בזה המגיה למאירי (שם פ"ה ע"ד, ומ"ש בשם כת"י לרבנן קמאי). ועיין ברדב"ז על הר"מ שם ובאחרונים שציין בשירי מנחה כאן. ועיין בבית האוצר לר"י ענגיל ח"א כלל קכ"ה ובשמן למנחה על המנחת חינוך מצוה שי"ג שהאריכו לבאר תוספתא זו.

3-4. **אכל תרומה ביום הכפורים וכו'.**ר"מ פ"י מה' תרומות ה"ז.

4. **יין וחומץ משלם קרן וחומש.**וכ"ה בד. ובכי"ע: הסך יין וחומץ משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. וגירסא זו מתאימה לגירסת ד וכי"ו בריש פירקין, עיין מש"ש. אבל לפי גירסת כי"ו וד כאן פירושו: השותה יין וחומץ וכו', כלומר, השותה יין וחומץ כאחד משלם קרן וחומש.⁹ ובר"מ הנ"ל: והסך יין ושמן כאחד, או ששתה שמן וחומץ כאחד וכו', ה"ז משלם קרן וחומש (וכ"ה גם בנוסחאות כי"י). וכנראה שרבינו גרס כאן: שמן וחומץ (במקום: יין וחומץ) משלם וכו'. ובבבלי ברכות (ל"ה סע"ב): הסך שמן של תרומה משלם וכו'. אבל בכ"י בית נתן שם (כ"ב רע"ב): הסך יין וחומץ של תרומה וכו'. ובמאירי שם (123 ע"א): הא אם סך אפי' ביין ושמן כאחד משלם קרן וחומש. ומכאן נראה שגרס בבבלי שם: הסך יין ושמן¹⁰ וכו', וכן, כנראה, גרס גם הר"מ שם, וצרף את הברייתא שבבבלי לתוספתא שלנו. ואם הגירסא בכי"ו ובד כאן נכונה, הרי מוכח שאם שתה חומץ לבד אינו משלם חומש, וכחכמים שחולקים על רבי (עיין להלן פ"ט הי"א ומש"ש). אבל הר"מ שגרס כאן: שמן וחומץ, הרי הרבותא היא שאעפ"י ששתה שמן לבד אינו משלם חומש (עיין מ"ש בריש פירקין) אבל אם שתה שמן וחומץ יחד הרי הוא כשותה אכסיגרון (όξύγαρον) וחייב (עיין בבלי ברכות ל"ה סע"ב). ולפיכך פסק שם: או גמע את החומץ ה"ז משלם קרן וחומש, ואין כאן סתירה מיניה וביה.

footnotes: ⁹ עיין בבלי ע"ז ס"ו סע"א ובתוה"ב להרשב"א בית ה' שער ה', קנ"א ע"א, ובמאירי ע"ז, עמ' 264 ועמ' 271. ¹⁰ עיין שבת פי"ט מ"ב, תוספתא שם פי"ג (כי"ע פי"ב) הי"ב, ירושלמי שם פי"ד ה"ג, י"ד סע"ג (ומקבילה בברכות פ"א ה"ב, ג' ע"א); בבלי שם קל"ד א'.

5. **משלם דמי עצים לכהן.**כפו"פ פי"ט ריש עמ' תמ"ג הנ"ל. ולפי פשוטו (שלא הזכירו שבאוכל מזיד עסיקינן) משמע שאפילו אכל בשוגג אינו משלם אלא דמי עצים, ומפריש חולין טהורין כשווי דמי תרומה טמאה, ונותנן הן וחומשן לכהן, והן נעשין תרומה (עיין במשנתנו פ"ו מ"א). ואעפ"י שלאחר שהן נעשין תרומה מפסיד הכהן, שהרי החולין לא היו שוין יותר מדמי עצים, ועכשיו שנעשו תרומה פחתו בדמיהם מ"מ לא איכפת לנו בזה, מפני שבשעת התשלומים היו שוים דמי התרומה טמאה שאכל. (רשב"א גיטין נ"ד א' בשם יש מפרשים. ועיין מאירי פסחים ל"א סע"ב). ולשיטת בעלי התוספות (יבמות צ' א' ד"ה חסורי) משלם חולין טהורין במדה כזו שמחירן כדמי עצים אף לאחר שנעשו תרומה. כלומר אם דמי התרומה הטמאה שאכל שוויין זוז מפריש חולין בדמי שני זוזים ושני חומשין, והן נעשים תרומה ונפחת ערכם עד זוז וחומש (עיין להלן כתובות רפ"ה ומש"ש) ונמצא שהכהן מקבל דמי עצים. ואם היתה תרומת תותים טמאים שאינם ראויים לכלום, אינו משלם כלום, עיין להלן פסחים פ"א ה"י ובבלי שם ל"ב א'. ועיין מ"ש להלן ה"ז.

5-6. **כל דבר שיש בו שוה פרוטה וכו'.**כלומר, ואעפ"י שאין בו כזית חייב לשלם קרן וחומש. עיין בבלי פסחים ל"ב ב', ועיין מ"ש להלן.

6-7. **לא אמרו שוה פרוטה אלא בהקדש בלבד.**בבבלי גרסו כאן: אלא לעניין מעילה בלבד, אבל לתרומה אינו חייב עד שיהא בו כזית. ודייקו מכאן שלאבא שאול חייב אעפ"י שאין בו כזית, אם יש בו שוה פרוטה. ועיין בירושלמי פסחים פ"ב ה"ג, כ"ט ע"א, ומ"ש בהירושלמי כפשוטו עמ' 403. ועיין בירושלמי כאן פ"ו ה"ד, מ"ד ע"ב, ובמה"פ שם ד"ה א"ר ינאי. נמצאנו למדים שלפי החכמים אם אכל פחות מכזית אינו משלם חומש, אעפ"י שהוא שוה פרוטה, דכתיב "כי יאכל, אין אכילה פחותה מכזית" (תו"כ אמור פרק ו' ה"ג, ועיי"ש פ"ד הט"ז), ואין כאן אלא נהנה מן התרומה (בלי אכילה), ומשלם את הקרן. ואם אכל כזית אעפ"י שאין בו שוה פרוטה משלם.¹¹ ועיין במחר"ם חלאוה פסחים ל"א סע"ב.

footnotes: ¹¹ ועיין בר"מ פ"י מה' תרומות הכ"ד ובכ"מ שם, ומש"ש בפי' הבבלי בפסחים ל"ב ב'. ועיין במאירי פסחים שם ד"ה האוכל. ברם מ"ש בכ"מ בפירוש הירושלמי כאן פ"ו ה"ד, הרי נראים מאד דברי בעל מה"פ שם ד"ה א"ר ינאי, ואין להגיה בירושלמי.

7. **אחד האוכל וכו'.**להלן כריתות פ"ב ה"ב, ובמשנתנו כאן פ"ו מ"א, והובאה בבבלי פסחים ל"א סע"ב וב"מ נ"ד ב'.¹²

footnotes: ¹² באהצו"י לירושלמי, סוף עמ' 46, מביא גירסת ס' יריאים (וכ"ה בהוצאת שיף) סי' קע"א במשנתנו: משלם קרן חומש ואשם, ומעיר: ליתא, כלומר שהמלה "ואשם" ליתא במשנתנו. ופשיטא שאין גירסא זו זקוקה לביטול, ואינה אלא אשגרה ממשנת ב"ק פ"ט מ"ז ומ"ח; שבועות פ"ח מ"ג ועוד בכ"מ. ברם ראיתי במאירי גיטין נ"ד רע"א (עמ' 222): זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ומביא אשם. וכאן אין ט"ס, שהרי הוא כותב ממש בלשון זו אף בברכות ל"ה סע"ב ד"ה זר ויבמות ל"ד א', הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 149. ובהערות שם העיר על דברי רש"י כריתות ז' רע"א. ובשטמ"ק שם: בקצת ספרים כתיב כאן אשם, ורש"י ז"ל לא גריס ליה. ועיין מ"ש הרמ"מ כשר בתלפיות ח"ד (ניו־יורק, תמוז תש"ט), עמ' 91 ואילך.

**אכל וחזר ואכל וכו'.**להלן פסחים פ"א הי"ב; יומא פ"ד (כי"ע פ"ה) ה"ג, כריתות פ"ב ה"ב. ועיין להלן מקוואות פ"ז ה"ה, בבלי כריתות י"ג א'.

8. **אם יש מתחלת אכילה ראשונה וכו'.**וכ"ה במקבילות הנ"ל, ופירושו שאף זמן האכילה נכלל בשעור הפרס, וכן מוכח מלשון המשנה בכריתות פ"ג מ"ג.¹³

footnotes: ¹³ בבבלי פסחים קי"ד ב': ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס. ועיין במאירי שם ובשו"ע או"ח סי' תע"ה ס"ק ו' ובברכי יוסף שם. ובר"ן יומא פ"ח סי' תתקע"א: מצטרפין כל שלא שהה בין אכילה ראשונה לאכילה אחרונה יותר מאכילת פרס. ועיין גם בתוספ' כריתות י"ב ב' ד"ה מתחלה. וכבר העיר הגאון החסיד ר' שלמה זלמן מווילנא שאף הר"ן מכניס את האכילה לתוך השיעור, דוגמת לשון חז"ל (ירוש' בכורים פ"ב ה"א, ס"ד ע"ד; בבלי ד"ה י"ח א' ועוד בכ"מ): עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים, שאף ר"ה ויוה"כ בכלל (תולדות אדם ח"ג רפ"ב). [וכן להלן עירובין פ״א ה״ט.]

**כדי אכילת פרס.**כלומר, חצי ככר, ונחלקו בו התנאים אם הוא כשלש ביצים או כארבע ביצים, עיין בבלי עירובין פ"ג א', ולהלן מקוואות פ"ז ה"ו ומש"ש בתס"ר ח"ד עמ' 46.¹⁴

footnotes: ¹⁴ עיין מ"ש בזה בס' שיעורי תורה להר"ח נאה סי' ג' ס"ק ט"ז, עמ' ר"ג ואילך.

10. **כדי שתיית רביעית.**וכ"ה בד ובר"מ פ"י מה' תרומות ה"ג. אבל בכי"ע: כדי אכילת פרס. ובהשגות להר"מ הנ"ל: אמת הוא שכן מצא בתוספתא (וא"כ גם לפני הראב"ד היתה כאן הגירסא ככי"ו וד), אבל במסכת כריתות (י"ג א') וכו' נראה שאף לשתייה בעינן כדי אכילת פרס, וכן בתוספתא פסחים כך הוא בכדי אכילת פרס. אבל לפנינו בתוספתא פסחים (פ"א הי"ב) בד, בכי"ו, בכי"ע ובכ"י לונדון: כדי שתיית רביעית. וכן מעתיקים משם גם בר"ן יומא פ"ח סי' תתקע"א ובס' מנוח על הר"מ, ה' שביתת עשור פ"ב, ל"ד ע"ב. וכ"ה להלן יומא פ"ד (כי"ע פ"ה) ה"ג בכל הנוסחאות, וכן מעתיקים משם גם הקדמונים, עיין בתס"ר ח"א עמ' 193. וכ"ה להלן כריתות פ"ב ה"ב. אבל בתוספתא מקוואות פ"ז (בד פ"ח) ה"ז: כל המשקים¹⁵ מצטרפין לפסול את הגוף בשותה רביעית בתוך כדי אכילת פרס, שתה וחזר ושתה וכו' כדי שתיית רביעית וכו'. פתח באכילת פרס וסיים ברביעית! אבל בד ובר"ש: כדי אכילת פרס וכו'. וכ"ה בבבלי כריתות י"ג א' שהעיר עליו הראב"ד. וכן פסק הר"מ בעצמו בפ"ח מה' אבות הטומאה הי"א, ועיין במ"מ פ"ב מה' שביתת עשור ה"ד. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹⁵ כ"ה בד ובר"ש מקוואות פ"י מ"ז. ובכי"ו בטעות: הביצים.

11. **אף שתייה בכזית.**וכ"ה להלן פסחים (אלא שבכי"ו חסרה שם המקבילה מכאן ואילך), יומא וכריתות הנ"ל. וכן פוסק הר"מ בפ"י מה' תרומות סה"ב, וכ"ה בסמ"ג לאוין רנ"ח, ע"ו ע"ב. וכן בכפו"פ פי"ט סוף עמ' תמ"א: אכילה בכזית שתיה בכזית, ואין מצטרפין. ובח"ד (סד"ה אבא שאול) כתב שדין זה הוא דווקא בתרומה דלא כתיב ביה שתיה אלא אכילה וכו', לומר דאפילו שותה יין דתרומה שיעורו בכזית כשיעור אכילה. ברם כבר ראינו שהלכה זו נשנתה גם לעניין חמץ, יוה"כ וחלב. וברור שיש בבבות הללו כמה הלכות שנשנו אגב גררא ואינן שייכות אלא למקום אחד ונשנו באשגרה בכל המקומות. כן, לדוגמא, אין לשנות הלכה זו ביוה"כ, שהרי שיעור אכילת יוה"כ הוא ככותבת ולא כזית, וסמי בבא זו מיומא. ומעתה יש לשאול היכן הוא עיקר בבא זו. וכבר עמד על עיקר הדברים בס' שיח יצחק ליומא (פ"א א' ד"ה מה שתמצא בתוספתא). והגרא"ז מרגליות¹⁶ הוכיח שמלשון הר"מ ברפ"א מה' חמץ ומצה משמע שאף בחמץ אמרינן כן, עיי"ש שהאריך בעניין זה. והנה יש מקום לומר שעיקר ההלכה היא בחמץ ובחלב, והיא הולכת על הרישא (בפסחים וכריתות שם): אחד האוכל ואחד הממחה ושותה וכו', "דכל דבר שעיקרו עומד לאכילה וכו', אעפ"י שנהנה דרך שתיה, מ"מ מתחייב על שיעור שהיה מתחייב עליו אם אוכלו, משא"כ כשעיקרו עומד לשתיה, כך נאמרה הלכה שלא יתחייב אלא ברביעית שזה שיעור שתייה".¹⁷ ולפ"ז אם שתה יין של תרומה חייב ברביעית, ולא נאמר שיעור כזית אלא לעניין אוכלין שהמחן ושתאן. אבל כבר ראינו שהר"מ הביא את ההלכה שלנו אף לעניין תרומה ולא חילק בין אוכלין שהמחן ובין משקין.¹⁸ ועיין מ"ש להלן. ומסתבר ששיעור השהייה "כדי שתיית רביעית" ששנינו לעיל אינו אלא במשקין שמתחייבין עליהם ברביעית, אבל באוכלין שהמחן שחייב עליהם בכזית אף שיעור השהייה הוא כזית בכדי אכילת פרס. וכאן אנו רואים מדברי הר"מ הנ"ל שפסק שבתרומה חיוב השתייה בכזית והשהייה היא בכדי שתיית רביעית, ועיין בשו"ת הרדב"ז, לשונות הר"מ ח"ב, סי' ק"צ.

footnotes: ¹⁶ בית אפרים או"ח סי' י"ד. ¹⁷ בית אפרים הנ"ל. ועיין בתוספתא כריתות פ"ב הי"ט ובירושלמי יומא פ"ה ה"ג, מ"ה ע"א, שבועות פ"ג ה"ב, ל"ד ע"ב. ועיין חולין ק"כ א' וירוש' מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב. ¹⁸ עיין בבית אפרים הנ"ל.

12. **אכילה ושתייה אין מצטרפין.**וכ"ה במקבילות הנ"ל.¹⁹ והפירוש הוא שאכילה ושתיית משקין שדרכן לשתות כשהן נוזלין אין מצטרפין, מפני שאין שיעורן שוין, עיין מ"ש לעיל. ולהלן כריתות פ"ב הי"ט: הימחה את החלב וגמעו, היקפה את הדם ואכלו, אם יש בו כזית חייב וכו'. אכל כחצי זית ושתה כחצי זית ממין אחד הרי זה חייב. כלומר, אם אכל חצי זית חלב כממשו ושתה חצי זית חלב מחוי מצטרפין, שהרי שיעור שניהם שוה.²⁰ ויש גם מקום לומר, שבמקום ששנו: כשם שאכילה בכזית וכו', לא שנו אכילה ושתייה אין מצטרפין, ובמקום ששנו: אכילה ושתייה אין מצטרפין, לא שנו: כשם שאכילה בכזית וכו'. וכבר אמרנו לעיל שביומא בוודאי לא שנו "כשם שאכילה בכזית וכו'" (שהרי ביוה"כ השיעור הוא ככותבת), ושם שנו אכילה ושתייה אין מצטרפין, מפני שאין שעורם שוים, ועיין במשנה שם פ"ח מ"ב. ועיין מ"ש באו"ש פ"ב מה' שביתת עשור ה"א. ובר"מ הנ"ל פסק שבתרומה אף שתיית משקין ממש היא בכזית, ולפיכך השמיט הלכה זו, ומשמע שלשיטתו אכילה ושתיה מצטרפין בתרומה. וזו היא שיטת אבא מרי בירושלמי:²¹ ואין לית כאן סך, לית כאן שותה. דלכן דבר שהוא בא משני לוין מצטרף? כלומר אם אין אנו גורסים בברייתא שבתו"כ (אמור פ"ו ה"ח, צ"ח ע"א) סיכה, הרי אין לגרוס שם אף שתיה, שהרי אכילה ושתיה מצטרפין בתרומה, ומכאן ששתיהן בלאו אחד (שתיה בכלל אכילה). ולא נשנית שתייה בברייתא זו אלא אגב סיכה, לומר שסיכה כשתיה (כפירוש הבבלי בנדה ל"ב א'), ועובר בסיכה משום ולא יחללו. אבל בכפו"פ פי"ט הנ"ל הביא גם את הבבא שלנו (לעניין תרומה), אעפ"י שפסק ששיעורן אחד. ושמא טעמו משום שאין שעור שהייתן והפסקתן שוה, כפירוש בעל ח"ד, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ¹⁹ ועיין בכפו"פ שהעתקנו לעיל ריש שו' 11. ²⁰ כן פירש לנכון הרי"ז האדמו"ר מסאקולוב בהסכמתו לס' גור אריה יהודה להר"מ יהודה ארי' ליב זעמבא. ועיין בס' שיח יצחק ליומא פ"א א' ד"ה מה שתמצא בתוספתא, שהזכרנו בפנים. ²¹ מע"ש פ"ב ה"א ובמקבילות שצוינו לעיל הע' 1. ושיטת אבא מרי היא בהתאם למשנתנו, עיין מש"ש בריש פרקין.

12-13. **אפי' מחמשת המינין הרי אילו מצטרפין.**וכ"ה להלן פסחים וכריתות הנ"ל. ולכאורה נראה שעיקר בבא זו מקומה בפסחים,²² ולפיכך אומרת התוספתא שאפילו אכל כזית אחד מצורף מכל חמשת המינים חייב. וזהו כמשנת חלה פ"א מ"ב: האוכל מהן (כלומר, מחמשת המינין) וכו' כזית חמץ חייב בהכרת. ובירושלמי שם (ה"ב, נ"ז ע"ג): אפילו תימר כזית מכולהון, שנייא היא שכולהן לשם חמץ. והדברים מובנים לעניין חמץ, אבל מאי שיאטהון דחמשת מינים דוקא, לעניין תרומה ושאר איסורין. ברם הר"מ (בפי"ד מה' מאכלות אסורות ה"ה) פסק: וחמשת מיני תבואה וכו' מצטרפים לכזית, בין לאיסור חמץ בפסח בין לאיסור חדש מלפני העומר, בין לאיסורי מעשר שני ותרומות. ומכאן שפירש בבא זו אף לעניין תרומה. ולכאורה משמע מלשון זו שדווקא חמשת המינים מצטרפים לכזית, אבל מין מחמשת המינים ומין אחר אין מצטרפין, וזה לא יתכן, שהרי אמרנו לעיל שאכילה ושתיית משקין ממש מצטרפין לשיטת הר"מ, אע"פ שיש כאן צירוף של מינים מחוץ לחמשת מיני תבואה. ולפיכך מחוורתא שאף כאן אין מדברים אלא בחמץ בפסח, שאין חמץ ממש מחוץ לחמשת המינין, וכל מה שנוהג בו חמץ מצטרף, והוא הדין לעניין תרומה בכל המינים. והר"מ נקט את לשון התוספתא.

footnotes: ²² בכי"ו ובכי"ע שם נשמטה בבא זו, אבל היא ישנה בד ובכ"י לונדון.

13. **כחצי זית אחר ממין אחר וכו'.**בכי"ע: כחצי זית ממין אחר, וכ"ה להלן כריתות פ"ב ה"ג. אבל להלן פסחים פ"א הי"ב (בד ובכ"י לונדון): כחצי זית אחר אפילו ממין אחד. ומכיוון שבכמה כתי"י קשה להבחין בין רי"ש לדלי"ת, הרי מסתברת השערת בעל ח"ד שגם כאן צ"ל: ממין אחד, ואין לנו להרבות במחלוקות המקבילות.

14. **אין מצטרפין.**מפני שיש ידיעה לחצי שיעור, וכחכמים במשנת שבת ספי"ב, ועיין בירושלמי ובבבלי שם (ק"ה ע"א) ובכריתות י"ב ב'. וכנראה שעיקר מקום ברייתא זו הוא בתוספתא כריתות הנ"ל. ושמא לעניין תרומה לא יצטרך לשלם חומש אם היתה לו ידיעה באמצע, ועיין בירושלמי כאן רפ"ו ובפי' הרש"ס שם, נ"ו סע"א.

**כשם שאין נותנין תרומה וכו'.**לעיל דמאי פ"ג שו' 6, ועיין מש"ש.

15. **האוכל תרומת עם הארץ וכו'.**לעיל דמאי פ"ג שו' 7, ירושלמי כאן פ"ו סה"א (ועיין בפ"מ שם), ר"מ פ"י מה' תרומות הכ"א.

16-17. **וחבר נוטל דמים וכו'.**כלומר, החבר שאכל נוטל דמים מן הכהן וכו'. וכן הוא בר"מ הנ"ל, וכן מוכח מן הירושלמי הנ"ל, עיי"ש ועיין מ"ש לעיל דמאי פ"ג שו' 8. ובח"ד פירש שהחבר הוא הכהן ששילמו לו, וכן משמע לכאורה מרהיטת הלשון בתוספתא, אבל הדיבור "נוטל דמים" מתפרש יותר יפה על החבר שאכל (אעפ"י שאפשר לפרשו גם על הכהן ששילמו לו, ופירושו שנוטל דמים מביתו ומפייס בהם). ולמעשה אין הבדל אלא בטורח, מי צריך לפייס את ע"ה. ועיין להלן שו' 23 סוף ד"ה וחבר ומש"ש.

18. **כופין וכו'.**עיין לעיל דמאי פ"ג שו' 9 ומש"ש.

18-19. **האוכל תרומה טהורה משלם מן החולין טהורין.**וכ"ה בד. והוא לפי תיקון הבבלי (יבמות צ' א', גיטין נ"ד א') בברייתא זו. ובכי"ע: האוכל תרומה טמאה משלם דמי חולין טהורין. ובירושלמי פ"ו ה"א ופ"ז ה"א (ובמקבילה בכתובות): תני אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין (אלא שמסיים שם: ואם שילם חולין טמאין יצא). וכ"ה בבבלי הנ"ל (לפני שתקנו את הברייתא). וגם בכי"ע צ"ל: מן (במקום "דמי") החולין וכו', שאם משלם דמים, הרי בוודאי אינו צריך לשלם כחולין טהורין. ובבבלי הנ"ל הסיקו: חסורי מיחסרא והכי קתני, אכל תרומה טמאה משלם כל דהו, אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' תרומות ה"כ.²³ ולפי גירסת הירושלמי וכי"ע פירושו שאכל את התרומה הטמאה בשוגג, ומשלם חולין טהורין והן נעשין תרומה. ועיין להלן.

footnotes: ²³ והגי' הנכונה היא בד"ח, וכ"ה בכי"י. אבל בד"ק ובד"ו הגי' בר"מ היא: אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין, ואם שילם חולין טמאין וכו'. ועיין ברדב"ז שם.

19. **סמכוס או' וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ר' נתן אומר סומכוס אומר וכו'. ובבבלי הנ"ל: סומכוס אומר משום ר' מאיר וכו'.

19-20. **בשוגג תשלומיו תשלומין וכו'.**כלומר, אם שלם חולין טמאין בשוגג שלא ידע שהן טמאין, עיין בתוספ' יבמות צ' א' ד"ה בשוגג. וכן מוכח מהמשך הירושלמי שם ששוגג ומזיד הוא בתשלומין ולא באכילה.

20. **במזיד אין תשלומיו תשלומין.**עיין בבבלי הנ"ל וברש"י שם ד"ה דאכל. והירושלמי לא חש לקושיא זו, שהרי מפסיד לו לכהן, עיין בתוספ' הנ"ל.

**וחכמים או' בין בשוגג בין במזיד וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, אבל בירושלמי ליתא. ובסמ"ג לאוין רנ"ח, ע"ה ע"ג, הובאה בבא זו בשם התוספתא.

21. **תשלומיו תשלומין וכו'.**עיין בתוספ' יבמות צ' א' ד"ה אזיל.

**ישראל שנתנו לו תרומה וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובר"מ פ"י מה' תרומות הכ"ב: וכן אם נפלה לו תרומה מאבי אמו ואכלה וכו'. וכל הדוגמאות כאן הן בתרומה שבאה לידו בהיתר.

22-23. **משלם קרן וחומש לכהן חבר וכו'.**עיין במחלוקת ר' יוחנן ורשב"ל בירושלמי (פ"ו ה"א, מ"ד ע"א), בר"מ הנ"ל ובמהרי"ק שם. ועיין מה שהאריך במהרי"ט אלגזי פ"ד מה' חלה סי' י"א, צ"ג ע"ב ואילך, בבאור התוספתא והירושלמי, ועיין באו"ש פ"י מה' תרומות הכ"ו.

23. **וחבר עונה אותן דמים.**בד: וחבר נותן להן דמים. וכ"ה בר"מ הנ"ל. ובכי"ע: וחבר אינו נותן אותן דמים. וזו היא בוודאי גירסא משובשת, ואולי צ"ל שם: וחבר אינו נותן להם דמים, והיא כרבי (תו"כ אמור פרק ו' ה"ז ירושלמי כאן פ"ו ה"א) שסובר מתנתה מקדשתה, וצריך לתתה לכהן בלי דמים, עיין בירושלמי ובמהרי"ט אלגזי הנ"ל. ברם אין לגירסת כי"ע קיום נגד נוסח כי"ו, ד והר"מ. וגירסת כי"ו נראית מקורית, אלא שהלשון מגומגמת קצת. ואעפ"י שהכסף יענה את הכל מ"מ נראה יותר שצ"ל: וחבר עושה אותן דמים (כסיגנון הרגיל במשנה ובברייתא). והתוספתא דייקה בלשונה, ואמרה שהכהן מקבל את התשלומין בתורת נתינה כתרומה, אבל לא כמקח. והברייתא היא כרבי הסובר שמתנתה מקדשתה, ונותנה בתורת תרומה, אלא שמ"מ גוף התשלומין הן של הישראל (שהרי משלו אכל) והכהן עושה אותן (כלומר, את תשלומי התרומה) דמים, כאדם שנהנה מחבירו וחסר אותו, ואינו משלם אלא לפי הנאתו, עיין בר"מ הנ"ל. ולפי כל הפירושים החבר כאן הוא הכהן החבר, ועיין לעיל שו' 16–17 ומש"ש.

**הגונב תרומת הקדש וכו'.**כלומר, שידע שהיא הקדש, ולא נתחייב בקרבן מעילה, ולא נתחלל ההקדש ונשאר בהוייתו.

25. **אכלה וכו'.**כלומר, אכלה בשוגג, ונמצא שעכשיו מתחייב בקרבן מעילה ובחומש על ההקדש ובחומש על התרומה.

**משלם שני חומשין.**בד: שני קרנין וחומש, וכ"ה בכי"ע. והנכון כלפנינו, וכ"ה במשנתנו פ"ו מ"ד, וכמו שמפרש להלן.

26. **והן נעשין קדש בתרומה.**וכ"ה בד. ופירושו שבהרמתו נעשין קודש, כלומר תרומתו והפרשתו מקדשתן. וברייתא זו היא כר' אלעזר בר שמעון²⁴ הסובר שהפרשתה מקדשתה, אלא שחייב להחזיר להקדש את הגזילה, וממילא כשמפריש ע"מ לשלם להקדש, הוי ליה כמפריש להקדש, והחולין נעשין קודש בתרימתו.

footnotes: ²⁴ תו"כ אמור פ"ו ה"ז, צ"ח ע"א; ירוש' פ"ו ה"א, מ"ד ע"א.

**קרן נותן לגזבר וכו'.**כלומר, הקרן גרידא נעשה הקדש, מפני שהחולין שנעשו תרומה הן החזרת הגזלה, והחומש שחייב להקדש הוא חומש דמי תרומה, ואינו צריך לשלמו מן החולין, והחומש שמשלם מן החולין הוא חומש בעד התרומה ולא בעד ההקדש, כמפורש להלן.

26-27. **בקרן זה מועלין וכו'.**בד: בקרן מועלין. וכן בכי"ע: קרן מועלין (ובין השורות תלוי: זה). וגם לפנינו "זה" לאו דוקא, שהרי אין כאן אלא קרן אחד, ונקט "זה" אגב חומש שלהלן.

27. **בחומש זה אין מועלין.**בכי"ע: וחומש זה וכו'. ו"אין מועלין" לאו דוקא, שאינו קודש כלל אלא הוא כשאר תרומה, שהרי ניתן לכהנים.

**חומש שני תרומה ודמיי תרומה.**בכי"ע: ודמאי תרומה, ובד חסרות שתי מלים הללו. ולפנינו צ"ל: ודמי תרומה, כלומר, חומש שני (בעד המעילה בהקדש) יכול לשלם תרומה (שנפלה לו מאבי אמו כהן, או שגבה בחובו) או דמי תרומה, שהרי לא הפסיד להקדש יותר מדמי תרומה.²⁵

footnotes: ²⁵ במלא"ש פ"ו סמ"ד בשם ר' יהוסף [אשכנזי] נסתפק בזה, וכאן מפורש שמשלם תרומה או דמי תרומה.

27-28. **נותן לגזבר וחומש לבעלין.**וכ"ה בד, ובכי"ע: נותן לגיזבר וחומש זה אין מועלין (חומש שני תרומה ודמאי תרומה נותן לגיזבר). והמלים שהקפתי נכפלו בטעות מלעיל. וקרוב לוודאי בעיני שבטופס שלפני הסופר של כי"ע היה כתוב: וחומש זה מועלין (אלא שהעתיק מלעיל בטעות: אין מועלין. חומש שני תרומה וכו'), וכצ"ל לפנינו: וחומש זה מועלין,²⁶ שהרי הוא הקדש, ועיין בבלי ב"מ נ"ד ב', תו"כ ויקרא חובה פ"כ סה"ז ובפי' הראב"ד שם. ונראה שהלכה זו נוהגת אף במתפיס פירות מע"ש לבדק הבית (להלן מע"ש פ"ה הכ"ב ומש"ש), וכשפודה אותן אין מועלין בחומש ראשון, ובחומש שני מועלין. ולעצם העניין כאן, עיין בירושלמי פ"ו ה"ד, מ"ד ע"ב, ובר"מ פ"י מה' תרומות הכ"ו ומ"ש באו"ש שם.

footnotes: ²⁶ ונשתבש באשגרה מלעיל שו' 26: וחומש לבעלין.

28. **ר' מאיר מחייב בקופה וכו'.**להלן חלה פ"א ה"ה. ובמשנתנו (פ"ז מ"ה): אין ידוע איזו היא של תרומה. ואי זו היא של חולין. אכל אחת מהן פטור והשניה נוהג בה כתרומה, וחייבת בחלה דברי ר' מאיר, ר' יוסי פוטר. ועיין להלן טבול יום פ"ב ה"ז (ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 166) ובבבלי נדה מ"ז א'. והעמידוה בבבלי שם בחלה דרבנן, ולפיכך פטורה מן החלה לר' יוסי. אבל מסתימת לשון הר"מ (פ"ו מה' בכורים ה"ד) משמע שמדומע פטור אפילו מחלה דאורייתא, וכן מפורש במאירי נדה מ"ז א' עמ' 166, ועיין במה"פ חלה פ"א ה"ד ד"ה והמדומע. ועיין מ"ש להלן.

28-29. **וחכמי' או' מדומע פטור וכו'.**להלן חלה הנ"ל. ובירושלמי כאן פ"ז ה"ו, מ"ה ע"א: א"ר יוחנן ספק מדומע פטור מן החלה, ספק דימוע הנאכל משום דמע חייב בחלה. ובחלה פ"א סה"ה, נ"ז סע"ד: דא"ר יוחנן מדומע פטור מן החלה ספק מדומע והנאכל משום דימוע חייב בחלה, וכ"ה (בשינויי כתיב) גם בקטעים מן הגניזה (תרביץ ש"ג עמ' 126). וכן בר"מ (פ"ו מה' בכורים ה"ד) הנ"ל: וספק מדומע חייב בחלה. וכ"ה במאירי פסחים ל"ז א' ד"ה המדומע. וברור שהם דברי ר' יוחנן הם דברי החכמים שלפנינו. והנה הלשון בירושלמי בחלה ("והנאכל") משמע שיש לפנינו שני דברים: ספק דמוע, ונאכל משום דמע, ובשניהם חייב בחלה. וכן אפשר לפרש גם את התוספתא כאן. ושמא ספק דמוע היא ההלכה שבמשנתנו פ"ז מ"ו, כלומר, קופה ספק תרומה ספק חולין שנפלה לתוך החולין, והיא מותרת, וחייבת בחלה. ו"נאכל משום דמע" היא ההלכה שבריש מ"ה שם, והיינו בשתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן החולין מותרין, מפני שאנו אומרים תרומה לתוך תרומה נפלו. והתוספתא קוראת לה "נאכל משום דמע" מפני שגם ההיתר נאכל לפעמים בחומרות דימוע (עיין מ"ש לעיל פ"ו הט"ז והי"ז). וזהו ספק מדומע שנזכר לעיל פ"ו סהי"ח ובמקבילות. וכן פירש הרש"ס לירושלמי תרומות ספ"ז. ועיין במה שהאריך במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י"ט, ק"ג ע"ד ואילך. ברם לכל הפירושים הנ"ל קשה מה שאמרו בירושלמי (חלה הנ"ל) על מאמר ר' יוחנן הנ"ל: הדא דאיתמר כשהיו יותר מחמשת רבעים, אבל אם היו חמשת רבעים מצומצמין פטורה מן החלה. ומשמע מכאן שבתוך "נאכל משום דמע" יש בוודאי תרומה. ולפירוש הנ"ל קשה מה לי יותר מחמשת רבעים מה לי חמשת רבעים מצומצמים, הרי אפשר שכולם חולין. ונראה שנאכל משום דמע פירושו מאה חולין שנתערבה בהן אחת של תרומה, והורמה האחת. ואעפ"י שלפי החשבון עדיין נשאר בחולין רוב התרומה שנפלה, מ"מ כיוון שנתבטלה התרומה ומדומע זה מותר לזרים, חייב בחלה. ולפיכך אמרו בירושלמי הנ"ל שאם נשארו חמשת רבעים מצומצמים אחרי שהרים אחד ממאה מן החולין לשם תרומה פטורין מן החלה, שהרי בוודאי נשאר בהם חלק מן התרומה, ונמצא שאין כאן שיעור של חיוב חלה. ואל תתמה על חידוש זה, שהרי גדולה מזו כתב במאירי פסחים ל"ז א' (כ"ד רע"ג): ועיקר הדברים לפרשו (כלומר, מהו מדומע שפטור מן החלה) בשנפלה לאחד ומאה, שמותרת לזרים אחר שהעלה שיעור הדמוע, שהרי מכל מקום התרומה נשארה שם, והותרה בביטול אלא שצריך להרים מפני גזל הכהן. והדברים הללו הם תמוהים מאד, וקשה להניח שסאה שנפלה למאה תפטור את הכל מן החלה,²⁷ אבל מ"מ למדנו מדברי המאירי שיש מקום לומר שגם סאה שנפלה למאה פטורה מן החלה, ולפיכך אין לתמוה אם התוספתא משמיעה לנו שהמדומע במאה חייב בחלה.

footnotes: ²⁷ עיין מ"ש לעיל פ"ה הע' 18 בשם הראב"ד. ובירוש' חלה פ"א ה"ה, נ"ז ע"ד, ותרומות פ"ד ה"ח, מ"ג ע"א: אפילו סאה אחת שנפלה לתשעים ותשע חולין, כלומר פוטרת את הכל מן החלה. והריבמ"ץ בכת"י שם (לפי ס' תרומת חלה להר"ש אליעזרי, ז' ע"א) וכן באו"ז ח"א סי' רי"ז, ל"ג ע"ב, מעתיקים כן בפירוש בשם הירושלמי. ואעפ"י שמסתבר שזו היא הוספת פירוש הריבמ"ץ בעצמו כרגיל אצלו, מ"מ הפירוש הוא פירוש אמת, והסוגיא מפרשת את משנת חלה, ולא את משנת תרומות (עיין ר"ש חלה פ"א מ"ד וטבול יום פ"ג מ"ד ובפירוש הרש"ס לירוש' תרומות פ"ד, מ' ע"ב). הרי לך שדווקא אם נפלה סאה של תרומה לתשעים ותשע פוטרת אותן מן החלה, אבל לא כשנפלה למאה.

29-30. **ר' ליעזר או' משלמין וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ו. והתוספתא שלנו הובאה בתוספ' רי"ד עירובין כ"ט ב' (ב' ע"א) ד"ה דתניא ובפי' תו"כ המיוחס להר"ש, אמור פ"ו ה"ו, צ"א ע"ג. ועיין בתו"כ שם.

30. **מן היפה על הרע.**ע"כ הפיסקא ממשנתנו.

31. **אכל שעורים ומשלם חטים גרוגרות וכו'.**בכי"ו נוסף אחר "חטים": אכל חטין ומשלם שעורין.²⁸ וכ"ז ליתא בד, בכי"ע ובראשונים הנ"ל. וכתב בח"ד שאפילו לר"א צריך שיהא מאותו הסוג, ואם אכל מין דגן ישלם מין דגן ואם אכל פירות האילן ישלם מפירות האילן. ונעלם ממנו לרגע קטן דברי הירושלמי במקומו (רה"ו): הא כיצד אכל ירק ושילם גרוגרות, גרוגרות ושילם תמרים וכו'. וכ"ה בריבמ"ץ פ"ו מ"ו. ובתו"כ הנ"ל: הא כיצד אכל גרוגרות ושילם לו תמרים תבא לו ברכה. ולא נזכרו שם חטים ושעורים. וכנראה שלבריתא זו בתו"כ כיון רב יוסף בבבלי עירובין כ"ט ב' ופסחים ל"ב א'. והוכיחו ממנה בבבלי שם שתמרים עדיפים מגרוגרות, ותבוא עליו ברכה שמשלם גריווא תמרים בעד גריווא של גרוגרות. ודחו שם הוכחה זו, ואמרו שאין מכאן ראיה, ואפשר שלפי דמים משלם, וגרוגרות עדיפי מתמרים,²⁹ אלא שיש יותר קופצים על תמרים (מפני שהם בזול). אבל מן הגירסא שלנו בתוספתא משמע שתמרים עדיפי מגרוגרות, ויגיד עליו ריעו: אכל שעורים משלם חטים,³⁰ כלומר, אכל לחם של שעורים וכו'.³¹

footnotes: ²⁸ ועיין מ"ש על גירסא זו להלן הע' 30. ²⁹ עיין רש"י עירובין שם ד"ה א"ל אביי ובמאירי ד"ה זר, והמו"ל בהע' א' שם לא עיין יפה בגמרא. ועיין בבלי פסחים ל"ב א'. ³⁰ ושמא נובעת מכאן גירסת כי"ו (עיין לעיל הע' 28): אכל חטין ומשלם שעורין, כלומר, במקום שיש יותר קופצים על שעורים תבוא עליו ברכה אם משלם שעורים כפלים כחטים (לפי דמים), מפני שיש עליהם קופצים. ולפי גירסא זו אין ראיה מכאן שתמרים עדיפי מגרוגרות. ³¹ שהרי אם אכל שעורים ממש אינו משלם אלא קרן (עיין בבלי יומא פ"א רע"א), ואין התשלומין קודש.

32-33. **כשם שמשלמין מן החדש על הישן וכו'.**כלומר, שהרי ר"ע עצמו אומר (במשנה פ"ו מ"ו): אם אכל קישואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וישלם מהם, הרי לך שמשלם מן החדש על הישן. ובריבמ"ץ ספ"ו: תניא אמר לו ר' אליעזר לר' עקיבא כשם שמשלמין מן החדש על הישן לדבריך, אף כן משלמין ממין על שאינו מינו. והמלה "לדבריך" הן פירוש של הריבמ"ץ ע"פ המשנה הנ"ל. ועיין ר"מ פ"י מה' תרומה הי"ח, ובמהרי"ק שם בסוף ההלכה.

33-34. **האוכל את הטבל משלם מן הלקט וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות.³² ובח"ד פקפק בגירסא זו, ואמר: טבל. אי גירסא דוקנית היא וכו' לא מתוקמא אלא דאתו לידי כהן בטבלייהו וכו'.³³ וכמעט מן הנמנע הוא לפרש כאן טבל כפשוטו,³⁴ ושמא צ"ל: האוכל את הטבל משלם [ד]מין. [משלם מן] הלקט וכו', כלומר, האוכל טבל משלם דמיו, כמפורש להלן מע"ש (פ"ג הי"א, עיין מש"ש). ואח"כ חוזר למשנתנו פ"ו מ"ה: משלם מן הלקט וכו'. כדברי חכמים שם, עיין להלן.

footnotes: ³² ועיין מ"ש להלן הע' 39 על דברי הראב"ד בתו"כ. ³³ ואם פירושו נכון, תהיה מכאן סתירה לדברי הרא"ש בשטמ"ק חולין קל"א א'. ³⁴ עיין להלן מע"ש פ"ג הי"א ובבלי חולין ק"ל ב'. ועיין מ"ש באו"ש פ"י מה' תרומות הי"ח, והדוחק נראה לעין.

34. **ומן התבואה שלא הביאה שליש דברי ר' ליעזר.**וכ"ה בד. ובכי"ע ליתא "דברי ר' ליעזר". ובמשנתנו הנ"ל: אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו,³⁵ שאין הקדש פודה את הקדש דברי ר' מאיר. וחכמים מתירין באלו. ובירושלמי נחלקו ר' לקיש ור' יוחנן אם "באלו" פירושו רק במע"ש והקדש, או שהחכמים מתירין בכולם. ומן התוספתא כאן ברור שהחכמים מתירין בכולם.³⁶ וכן בתו"כ אמור פ"ו סה"ה, צ"ז ע"ד: וחכמים אומרים משלמים מכולם. ובפי' הראב"ד (שם ה"ו) הסיק שאפילו לר' אליעזר שמשלמים ממין על שאינו מינו, מ"מ אין משלמין מפירות שביעית, שהרי פירות שביעית אינן ראויין ליעשות תרומה. ברם בתוספתא כאן מפורש שלר' אליעזר משלמין אפילו מפירות שלא הביאו שליש. ולא עוד אלא שבירושלמי חלה (פ"א ה"ג, נ"ז ע"ד) אמרו שלר' אליעזר פירות שלא הביאו שליש פטורין מן החלה, ואין חייבין עליהם משום חמץ בפסח וכו', ומ"מ הם כשרים לתשלומי תרומה³⁷ אעפ"י שאינם לחם.³⁸ ומכאן ש"כל שהוא ראוי להיות קודש" (משנתנו פ"ו מ"ו ותו"כ הנ"ל) פירושו להוציא דמים גרידא.³⁹ ובר"מ (פ"י מה' תרומות הי"ח) פסק כחכמים, וכר' יוחנן בירושלמי שמשלמים מכולם. ובהי"ט פסק שאין משלמין מפירות שביעית, מפני שאין פורעין חוב מדמי שביעית, וברדב"ז שם העיר על פיה"מ להר"מ (פ"ו מ"ו) שכתב: לפי שפירות שביעית הם הפקר לכל, וכבר קדם לך שאין משלמין מן ההפקר, והוא תמה עליו שהרי פסק (בהי"ח) כחכמים שמשלמין מן ההפקר. ברם נעלם ממנו לרגע קטן שהר"מ בפיה"מ (מ"ה) כתב: וחכמים מתירים באלו. ר"ל במעשר שני והקדש שנפדו וכו', כלומר פירש כריש לקיש בירושלמי הנ"ל, ולפיו לא נחלקו החכמים כלל על ר"מ בהפקר. אבל בחיבורו הרי חזר בו, ופירש כר' יוחנן וכתוספתא כאן ותו"כ הנ"ל, ולפ"ז נחלקו חכמים על כולם ומשלמים מן החפקר, ולפיכך פסק שאין משלמין מפירות שביעית מפני שאסור לפרוע חוב מהם. וכן מפורש בירושלמי ספ"ו, ועיין בריבמ"ץ ור"ש שם, וזהו לשיטת ר' יוחנן, עיין מ"ש בס' ניר.

footnotes: ³⁵ עיין במלא"ש, ויתפרש אי"ה במקום אחר. ³⁶ ועיין במשנת ידים ספ"א ובס' הכריתות להר"ש מקינון ח"ה ש"ב סי' ס"ד ובחזון נחום למשנת ידים שם. ³⁷ אמנם בכי"ע כאן ליתא "דברי ר' אליעזר", אבל אפילו אם אין כאן ט"ס, הרי תנא זה הולך בשיטת ר' אליעזר. ³⁸ ועיין בירושלמי כאן פ"ו ה"ו, מ"ד ע"ב. ³⁹ ושמא היתה לו להראב"ד כאן הגירסא כמו שהיא בנוסחאות, ופירשה בטבל שבא ליד כהן, כפי' בעל ח"ד, ולא נזכרה כאן תרומה כלל.

35. **ר' עקיבא או' אין משלמין מהן שאין משלמין מדבר וכו'.**בכי"ע: וחכמ' אומ' אין משלמין מהן לפי שאין משלמין וכו'. ולפ"ז משמע קצת שהחכמים נחלקו על כולם, וסוברים שאין משלמין מכולן, וכר"מ במשנתנו פ"ו מ"ח.⁴⁰ אבל בד: ר' עקיבא אומר אין משלמין מדבר וכו', ולפי גירסא זו משמע יותר לפרש שלא נחלק ר"ע אלא על פירות שלא הביאו שליש, אבל מודה לר' אליעזר שמשלמין מלקט שכחה ופיאה, וכחכמים שבמשנתנו חנ"ל.

footnotes: ⁴⁰ ו"לעונת המעשרות" לאו דווקא, אלא לכלל מעשרות.

36-37. **ימתין עד שתצא שבת ויצא לחצר ויגמור.**כ"ה ("שתצא") בכי"ע. ובבכי"ו: שיבא. ובד: עד שתבא שבת ויצא וכו'. וצ"ל: ויוצא [חוצה] לחצר וכו', כלומר, או שיוצא חוץ לחצר וגומר. וכן כנראה היתה הגירסא בתוספתא לפני רש"י, עיין בפירושו לביצה, ל"ה סע"א, סד"ה ה"ג, עיי"ש. וכן יוצא מן הירושלמי פ"ח ה"ד, מ"ה ע"ג; מעשרות פ"ג ה"ט, נ' סע"ד. ובמשנתנו פ"ח מ"ג שנינו: היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר, ר' אליעזר אומר יגמור, ור' יהושע אומר לא יגמור, חשיכה לילי שבת, ר' אליעזר אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור.⁴¹ ולפי גירסא נכונה זו סובר ר' אליעזר שבין אם נכנס לחצר, ובין אם חשכה עליו השבת יגמור. ומשמע מרהיטת לשון המשנה שגומר בין בחצר ובין בשבת,⁴² מפני שהתחיל בהיתר (עיין בירושלמי הנ"ל שם). ומפרש ר' נתן שאין הדבר כן, אלא שאף לר' אליעזר אסור לגמור בשבת או בחצר,⁴³ אלא ממתין עד שתצא שבת, או שיוצא חוץ לחצר. ובר"מ ספ"ד מה' מעשר פסק שאעפ"י שיצא מן החצר, לא יגמור עד שיעשר, והיינו כר' יהושע שחולק על ר' אליעזר. ובספ"ה פסק: ואם הניחן לאחר שבת ה"ז גומרו, והיינו כר' אליעזר שלפנינו, וזהו מפני שגרס במהדו"ק (עיין מ"ש לעיל בהערה 41): ר' אליעזר אומר לא יגמור ור' יהושע אומר יגמור, וגרס בברייתא זו בסיפא (בבבלי ביצה): ולא כשאמר ר' יהושע וכו',⁴⁴ ופסק כר' יהושע. ועיין בנו"כ שם ובמעשה רוקח ספ"ה שנדחקו מאד לפרש את החילוק בין חצר לשבת. ברם נאמנים עלינו דברי בעל מלא"ש (כאן פ"ח סמ"ג) שכתב: אלא שאני ראיתי בספר מדויק שם בספ"ה מוגה, לאחר השבת ה"ז לא יגמור.⁴⁵ ולפ"ז פסק בשניהם: לא יגמור, ובשניהם ר' אליעזר לקולא ור' יהושע לחומרא, והלכה כר' יהושע.

footnotes: ⁴¹ כ"ה במשנה שבירושלמי, בכי"מ, לו, פרמה, בבלי ביצה ל"ה א'. וכן היה לפני הריבמ"ץ, הר"ש ועוד. אבל הר"מ גרס בבבא אחרונה: ר' אליעזר אומר לא יגמור ר' יהושע אומר יגמור. וכ"ה בכת"י קויפמן, וכן מעיד במלא"ש בשם ר' יהוסף אשכנזי: ברוב הספרים גרסי' בסיפא ר' אליעזר אומר לא יגמור ור"י אומר יגמור. וכ"ה במשניות עם פי' הר"ש והר"מ ד"ו רפ"ב ואילך (אלא שהקדימו שם דברי ר' יהושע לדברי ר' אליעזר). ועיין בדק"ס ביצה, עמ' 92, הע' ז' ודבריו נכונים, וכיוון לדעת המהרי"ק מעשרות ספ"ה, עיי"ש. ועיין בבאור הגר"א יו"ד סי' של"א ס"ק קי"ד, אות קע"ז. ואף לפני רש"י היתה הגירסא בבבלי שם: ולא כשאמר ר' יהושע וכו', אלא שהגיה, כמו שהוא לפנינו. ברם ברור מן התוספתא כאן ומן הירושלמי (שהזכרנו בפנים) שהגהת רש"י נכונה. ואף ר' יהוסף אשכנזי הסיק שהגירסא "ר' אליעזר אומר לא יגמור וכו'" משובשת היא, והנכון הוא: ר' אליעזר אומר יגמור וכו'. וכן הוגה אף בפיה"מ להר"מ, עיין בתיו"ט ובמלא"ש שם. ⁴² כלומר, גומר את החלק שבידו, אבל מה שבתוך פיו בוודאי גומר אף לר' נתן, עיין בירוש' פ"ה ה"ג, מ"ה סע"ב. ⁴³ מפני ששבת וחצר קובעים לר' אליעזר אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אבל עיין בר"ח ביצה ל"ה א'. ועיין להלן מעשרות פ"ב ה"ב ומש"ש. ועיין בבאור הגר"א הנ"ל (הע' 41). ⁴⁴ וכדברי בעל דק"ס שם, עיין לעיל הע' 41. ⁴⁵ לא מצאתי גירסא זו בשום כת"י.

37. **ר' יהושע אומ' דם שעל הככר וכו'.**בירושלמי פ"ח ה"ג, מ"ה סע"ב, ובבבלי כתובות ס' א', כריתות כ"א ב', כ"ב א', נשנתה הברייתא סתם. ועיין להלן.

**גורר את מקומו ואוכל את השאר.**בירושלמי ובבבלי הנ"ל: גוררו ואוכלו.⁴⁶ ובמשנתנו (פ"ח סמ"ב): או שטעם טעם פשפש לתוך פיו הרי זה יפלוט. ופירש"י (נדה נ"ח ב', ועיין גם בריבמ"ץ ור"ש למשנתנו), דלא חיישינן להפסד תרומה, ומכ"ש שצריך לעשות כן בחולין. ובירושלמי (סה"ג, מ"ה ע"ג) הסיקו: ולא סוף דבר פישפש אלא כל דבר שנפשו של אדם חתה ממנו. נמצאנו למדים שאם נמאס האוכל, פולט בין בחולין בין בתרומה. ולהלכה זו נסמכה גם הברייתא שלנו, והיא מלמדת שאם מצא דם על הככר גורר את מקומו ואוכל את השאר, ואפילו היה ככר של תרומה רשאי לגרור את מקומו אעפ"י שמפסיד קצת את התרומה, מפני שדם אדם שפירש אסור מדרבנן, אבל חייב לאכול את השאר. והר"מ פ"ו מה' מאכלות אסורות ה"ב פסק ע"פ הבבלי, ובחולין עסיקינן.

footnotes: ⁴⁶ עיין בתוספ' רי"ד כתובות ס' א', ונוסח משובש הוא. ועיין במשנת מכשירין פ"ו סמ"ו, בתיו"ט ובמלא"ש שם. אבל עיין בס' משנה אחרונה שם.

38. **נמצא בין שניו משפשפו ואינו חושש.**וכן בד: משפשף ואינו וכו'. ובכי"ע: אוכל ואינו חושש. ובירושלמי הנ"ל: ואם היה מבין שניו אוכלו ואינו חושש. ובבבלי הנ"ל: שבין השינים מוצצו ואינו חושש. ולפי גירסת הבבלי ברור שכאן מדברים בדם שבין השינים גרידא שמותר למוצצו אפילו לכתחילה מפני שלא פירש. ולפי גירסת כי"ע והירושלמי מדברים בככר, שאם נתמצה הדם בתוך פיו מבין שיניו אוכל את הככר ואסור לו לפלוט, ואין כאן לא מאיסה ולא איסור. ולגירסת כי"ו וד אפשר אולי לפרש שמשפשפו בלשונו (עיין להלן פ"י הע' 52) בתוך פיו ובולעו ואינו חושש לדם, וממילא אסור לו לפלוט בתרומה.

**האוכל את הדירה ואת הנמלה וכו'.**וכ"ה בכי"ע וברוקח סי' תס"א. ובד: האוכל את הנמלה וכו'. ובמשנת פרה (פ"ט מ"ב): הדירה והכנה שבתבואה כשרים מפני שאין בהם לחה. ובר"מ פ"ט מה' פרה הי"א: אפילו היו יבישים ביותר כגון הנמלה והרירה והכינה שבתבואה. ומכיוון שלא מצאתי גירסא זו ("הנמלה") בשום נוסח שבמשנה, הרי נראה שהר"מ צרף את הנמלה מן התוספתא כאן לדירה וכנה שבמשנה שם. ומשמע שנמלה זו היא תולעת מיוחדת לתבואה, ואין בה שום לחות. ואשר לדירה, מפרשים הגאונים (פיה"ג לטהרות עמ' 106) שהיא תולעת שנקראת דרנא.⁴⁷ ובמס' שמחות:⁴⁸ [אין מרביצין עליהן] לא שמן ולא יין מפני שמרבין עליהן את הדירה. ובתוה"א להרמב"ן:⁴⁹ מפני שמרבה עליהן את הדרנה.⁵⁰ והלכה זו והבאות אחריה נשנו כאן אגב הפשפש שנזכר במשנתנו (פ"ה מ"ב), עיין מ"ש לעיל.

footnotes: ⁴⁷ בבלי שבת ק"ב ב'. ועיין בפיה"ג מכשירין, עמ' 130, בפי' המלה כנימה. ועיין מ"ש להלן שו' 39 בשם השאילתות. ⁴⁸ פי"ב ה"ט, הוצ' היגר, עמ' 197. ⁴⁹ עניין שמועה וליקוט עצמות, ד"ו פ' ע"א. ⁵⁰ אבל עיין במס' שמחות ספ"ט, סוף עמ' 178, ומ"ש להלן פ"ט הע' 89.

38-39. **ואת הכינה שבתבואה חייב.**כנראה שהיא כינה היא כנימה,⁵¹ ודרך כל השרצים הללו לבוא לתוך התבואה מן החוץ ואינם גדלים מתוכה, ולפיכך אסורים. ולשיטת שמואל (חולין ס"ז רע"ב) אפשר שאסורים מפני שמתליעים באביהם.⁵²

footnotes: ⁵¹ בספרי עקב (פי' מ', עמ' 82 ואילך): לא כינה ורקבובית וכו' כינה ורקבובית וכו'. ובדפוסים שם: כנימה. ועיין ערוך ערך כנימה וברש"י חולין י"ג א'. ⁵² וחייבים עליהם אעפ"י שאין בהם שום ליחה (עיין מ"ש לעיל שו' 38 ד"ה האוכל), מפני שהם כברייתם.

39. **את הזיז שבעדשין וכו'.**בתו"כ שמיני רפי"ב: בכל השרץ השורץ על הארץ, להוציא את היתושים שבכליסים ואת הזיזים שבעדשים ואת התולעים וכו'. וכ"ה בבבלי חולין ס"ז ע"ב. ועיין בירושלמי פ"ה ה"ג, מ"ה ע"ב. ובשאילתות שמיני סי' פ"ד: דתניא על הארץ להוציא את הדרנין⁵³ שבעדשין ואת היתושין וכו'. ובה"ג ה' דגים (ד"ו קל"א סע"ג): על הארץ לרבות הזיזין שבעדשים וכו'. וכנראה שזוהי טעות הדפוס וצ"ל: להוציא וכו' (כמו שהוא בה"ג ד"ב עמ' 547). ופירש"י בחולין שם: זיזין בוצינש (כלומר, כנימה, עיין רש"י שם י"ג א'), וכמין יתושין הן אלא שבעדשים זיזין שמן.

footnotes: ⁵³ עיין לעיל הע' 47 והע' 50.

**שבכליסין.**פירש"י (בחולין הנ"ל): מין קיטנית. ופירוש זה לקוח מה"ג, עיין מ"ש לעיל פ"ה הע' 16.

40. **פטור.**ברוקה סי' תס"א הנ"ל: חייב. ויש שם השמטה ברורה וצ"ל: [פטור. פרשו וחזרו] חייב, כמו שהוא בכל נוסחאות התוספתא כאן. ועיין בבלי הנ"ל ור"מ פ"ב מה' מאכלות אסורות הי"ד. ובירושלמי (פ"ה ה"ג, מ"ה סע"ב): אפילו יצאו על שפת האוכל וחזרו הרי אלו אסורין. ובחולין ס"ז ב': בעי רב אשי לגג תמרה מהו. ולא איפשיטא.

40-41. **את התולעין שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק חייב.**וכ"ה בד. ובכי"ע: האוכל את התולעין. וכ"ה בר"ח פסחים קט"ו ב', ברוקח הנ"ל ועוד (עיין להלן). וגם לפי הגירסא שבכי"ו ושבד ברור שהבבא הולכת על הרישא, כלומר, האוכל וכו'. ולגירסא זו אין לשנות בשום אופן "מותרין" במקום "חייב". והגירסא "חייב" מקויימת לא ע"י ד וכי"ע בלבד, אלא גם ע"י הר"ח הנ"ל, וכן משמע גם מלשון הערוך בשמו (עיין ערך קף האחרון). ולא עוד אלא שבתולעת שבעיקרי האילנות כו"ע מודים שהיא אסורה. וכן בתו"כ (פרק י"ב ה"ב, נ"ז ע"א): בכל השרץ השורץ לרבות את התולעים שבעקרי זיתים ושבעקרי תאנים. ובבבלי (חולין ס"ז רע"ב): שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. ואם יש מקום לפרש בעיקרי זיתים ובעיקרי גפנים שהכוונה היא לפירות (הזיתים והענבים) שהתליעו באביהן (עיין בבבלי הנ"ל), הרי לפי הגירסא: בעיקרי אילנות,⁵⁴ הכוונה היא בוודאי לתולעים שבאילנות עצמם, שהם אסורים, אפילו אם אין הלכה כשמואל.⁵⁵ ומכיוון שהתנא כורך יחד תולעים שבעיקרי אילנות עם קפא שבירק, הרי בעל כרחינו הגירסא היא: חייב. ברם ברשב"ם (פסחים קט"ו ב'): מעתיק: ור"ח פירש קפא תולעת, דתניא בתרומות התולעים שבעיקרי אילנות (ואת) הקפא שבירק יבחושין שבחומץ ושביין מותרין. סיננן במסננת אסורין, דכיון דפריש ממקום רביתיה הוי ליה כשרץ השורץ על הארץ.⁵⁶ וכן בראב"ן (פסחים, ע"ד ע"ד): דתני' בתרומ' האוכל תולעי' שבעיקרי אילנו' ואת הקפא שבירק ואת היבחושין שבחומץ ושכח (צ"ל: ושביי', ושביין) מות' סיננן במסננת אסור. וכאן ברור שיש ט"ס, שהרי אי אפשר לומר: האוכל את וכו' ואת וכו' מותר. וקרוב לוודאי שנשתבשה הנוסחא, וצ"ל: הקפא שבירק חייב (במקום: ואת). היבחושין וכו', כמו שהוא לפנינו ובר"ח. וברוקח סי' תס"א הנ"ל: האוכל תולעי' שבעיקרי אילנות שביין ושבחומה (צ"ל: ושבחומ', ושבחומץ) הרי אילו מותרין. וההשמטה ברורה. ובתוספות (פסחים קט"ו ב' ד"ה קפא): קפא. פי' ר"ה תולעת כדתניא התולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים⁵⁷ והקפא שבירק והיבחושין שביין וחומץ הרי אלו מותרין. וא"ת תיקשי מיניה לשמואל דאמר בסוף אלו טריפות קישות שהתליע באיביה אסור וכו'. הרי לך ברור שבתוספות אין כאן ט"ס, שהרי הקשו ממנה על שמואל, וכבר האריך בזה הגאון ר' ישעיה ברלין בחיבורו "תנא תוספאה" על התוספתא (שלא זכינו לאורו), כפי שהעתיק בפירושו שאילת שלום על השאילתות שמיני סי' פ"ד, עיי"ש שהאריך. וכן במאירי (פסחים קי"ד א', 97 ע"א): "ויש מפרשים בו תולעת. וכמו שאמרו בתוספתא תרומות הקפא שבירקות⁵⁸ והתולעת שבעקר[י אילנות] ויבחושין שבחומץ מותרין. סננן במסננת אסורין. ומה שהתירו בראש התוספתא, פירושו בשהתליעו לאחר שנתלשו, שאם במחובר ודאי אסורין. ומה שאמרו משום קפא לא לעניין איסור, אלא לעניין סכנה, שאם לעניין איסור מה ענין להתירו בשקיעתו, ומה לי באיסור זה בין חי בין מת, אלא לעניין היזק, שהחי מזיק והמת אינו מזיק". ובדבריו מתורצת הסתירה בין הבבלי ובין התוספתא לפי הגירסא שלנו, שהתוספתא מדברת בקפא שבמחובר, והבבלי מדבר בעניין שבדק את המרור כשתלשו, ולא היו בו תולעים, אבל כשאוכלו בלילה יש לחשוש שמא אינו רואה את התולעים שנולדו בתלוש, והם מותרים, ורק מחמת סכנה אתינן עלה. ובעיטור הכשר בשר:⁵⁹ דהו"ל כאיתלע אילנא גופא דאסור. ומסתברא שנגמר התולעת, שיש בו כח לשרוץ על הארץ, אבל לא נגמר מותר, והיינו קופא שבירקות דגרסינן בתרומות האוכל תולעת שבעיקרי הזיתים⁶⁰ וקופא שבירקות. וגרסינן בפסחים האי מרור צריכין לשקועי משום קופא. ולכאורה משמע מתוך דבריו שגרס בתוספתא מותר, ובאר שההיתר הוא משום שעדיין לא רחש. אבל להלן שם⁶¹ כתב: איכא למיחש לקפא, מדקאמר לשקועי משום קפא, ופיר"ח ז"ל קפא תולעת, כדתניא בתרומה האוכל תולעת שבעקרי האילנות⁶² וכפות שבירקות. ולפ"ז ברור שאף הוא גרס בתוספתא ובר"ח: חייב, ודבריו בהכשר בשר כוונתן לתרץ סתירה זו, והוא מבאר שבפסחים החשש הוא מפני תולעים שעדיין לא רחשו וקשה להבחין בהם והם מותרים, אלא שמחמת סכנה אתינן עלה, אבל בתוספתא מדברים בתולעים הרוחשים. נמצאנו למדים, שהגירסא שלפנינו "חייב" מקויימת בלי שום פקפוק. ובעלי התוספות העתיקו מן הרשב"ם (ולא מגוף התוספתא). והראשונים שלא העתיקו "האוכל את" לא כיוונו אלא להוכיח שקפא היא תולעת (לאפוקי מפירוש רב האי גאון, עיין אוה"ג פסחים, עמ' 152). וכן בראבי"ה סי' תקכ"ה (ח"ב, עמ' 165): קפא. פירוש תולעת שיש בו. וכן משמע במסכת תרומות. אלא שעלינו לברר את הסוגיא בבבלי הנ"ל, שהרי כאן מפורש שהקפה אסורה, וא"כ מה מועיל אם משקעו בחרוסת, והרי אף תולעים מתים אסורים. אמנם כבר ראינו לעיל שאפשר לתרץ סתירה זו ע"פ דברי בעל העיטור והמאירי, אבל הרי הר"ח הביא את התוספתא ולא פירש כלום, ומתוך דבריו משמע שמחמת איסור אתינן עלה. וכן בפי' הר"ש מפלייש לפיוט אלקי הרוחות (או"ז ח"ב סי' רנ"ו, ס' ע"ב): וצריך לשקועי למרור משום קפא. היא תולעת המצויה בירקות כדתנן התולעים שבעקרי האילנות והקפא שבירק. ואין בהם משום ארס. ומרהיטת לשונו משמע, שאין בהם חשש משום ארס, אלא משום איסור אתינן עלה כסתימת לשון הר"ח. ולפיכך עלינו לבדוק את הדברים לאור המנהגים של העמים העתיקים. והנה בספר גיאופוניקה (סי"ב פ"ח) מביא בשם אפוליאוס תחבולות כדי למנוע את הקפא מירקות והאילנות.⁶³ וכן כותב פליניאוס:⁶⁴ מינים שונים של בריות קטנות (bestiolae) נולדים [בירקות גינה] כגון וכו' קפה⁶⁵ ותולעים (vermiculi) בצנון, וכן בחסא ובכרוב.⁶⁶ הרי לך ברור שהקפא גדלה בחסא.⁶⁷ והקדמונים היו נוהגים להפטר מן התולעים ע"י זה שהיו מזבלים ומזהמים את הצמחים, והתולעים היו נמשכים מריח הזוהמא לתוך הזבל והיו נקברים שם.⁶⁸ ואף היהודים השתמשו בתחבולה זאת, עיין מ"ש להלן שביעית פ"א שו' 37. וכן הפירוש אף בבבלי פסחים הנ"ל, והכוונה שהיו משקעים את החסא בחרוסת "משום קפא וכו' וקפא מריחא מיית", כלומר, שהריח ממית את התולע והוא מציל את עצמו מן החסא.⁶⁹ ולפ"ז אין השקיעה בחרוסת אלא כדי להבריח את הקפא מן החסה, ונוטל את הרואה (עיין מ"ש להלן שביעית פ"א הנ"ל), וזורקו.

footnotes: ⁵⁴ וכן מעתיק אף בר"ח ובערוך הנ"ל (בפנים), ברשב"ם פסחים קט"ו ב', בראב"ן פסחים, ע"ד ע"ד, ברוקח סי' תס"א, בפי' הר"ש מפלייש לפיוט אלקי הרוחות (או"ז ח"ב סי' רנ"ו, ס' ע"ב). ועיין מ"ש להלן על גירסת התוספות ובעל העיטור. ⁵⁵ עיין בשאילתות שמיני סי' פ"ד. ⁵⁶ ברור שבכת"י הר"ח שהיה לפני הרשב"ם נשמטה המלה "חייב" בטעות, ופירש הרשב"ם ש"מותרין" עונה על כולן. וכן אם סיננן פירושו שסינן את התולעים ואת הקפא וכו'. וכבר הלשון "ואת" הקפא מוכיחה על הטעות, שהרי אין לומר "ואת" וכו' מותרין. ⁵⁷ נקטו לשון הבבלי חולין ס"ז רע"ב. ועיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 53, הע' 1. ועיין להלן גי' העיטור. ⁵⁸ עיין בשאילת שלום שהזכרנו בפנים, והוא העביר את הקפא שבירק לרישא. ואם רבינו בעל המאירי העתיק כאן בדיוק, הרי כבר יש כאן הוכחה שבבא זו נדדה ממקום למקום. ⁵⁹ שער א' סח"ג, ד' למברג ה' ע"ד; הוצ' רמא"י י"ב ע"ד. ⁶⁰ עיין לעיל הע' 54, ולהלן הע' 62. ⁶¹ ה' מצה ומרור, ד' למברג נ"ג ע"ד; הוצ' רמא"י קל"ד ע"א. ⁶² ולא: הזיתים, עיין לעיל הע' 60. ⁶³ κάμπας ἐν λαχάνοις η δένδροις μὴ εἴναι, ומכאן שהמלה κάμπαι, קפה, הוא שם כולל לתולעים שבאילנות וירקות. ⁶⁴ תולדות הטבע סי"ט פנ"ז סי' קע"ז. ⁶⁵ ,erucae ,urucae עיין בשנו"ס שם. ובגלוסריונים היונים והרומים של ימי הבינים מתרגמים: urucae- κάμπαι, וכן מעיד קולומילא בספרו על עבודת האדמה סי"א פ"ה: הבריות שאנו קוראים erucae נקראים ע"י היונים κάμπαι. וכן מתרגמים השבעים את הגזם שבמקרא κάμπη, והירונימוס מתרגמו eruca. ולפי הבנת המתרגמים אין גזם אלא הביצים והתולעים שממנו מתהווה הארבה. ועיין ע"ז להלן. ⁶⁶ עיין בבלי מכות ט"ז ב'. ⁶⁷ קהוט בערוך השלם ערך קף, קנ"ז סע"א, כתב: "קפא, תולעת שבירק. נ"ל מלשון יון κάμπη". ומכיוון שפירש כן ע"פ צלצול המלה בלבד, לא חשו לו. ולא עוד אלא שר"ע לעף (פלורה ח"א, ריש עמ' 439), פסק: "אין זה κάμπη!" וטעמו מפני שמצא אצל אתינאוס שהתולעת שבחסא נקראת - πρασ κουρίς. ואעפ"י שכן הוא הדבר, הרי כבר ראינו לעיל ש־κάυπη הוא שם כולל, ואף התולעים שבחסא בכלל, כמו שהוכחנו לעיל. ⁶⁸ עיין מ"ש פליניאוס הנ"ל (לעיל הע' 64); תיאופרסטוס, תולדות הצמחים ס"ז פ"ה; גיאופוניקה הנ"ל סי"ב פ"ט. ⁶⁹ רב האי גאון גרס שם: מריחא דחלא פקע, עיין אוה"ג שם עמ' 152.

41-42. **יבחושין שביין ושבחומץ הרי אילו מותרין.**אם סינן וכו'. וכ"ה בכי"ע.⁷⁰ ובד: הרי אילו אסורין, ונשמט שם: "מותרין. אם סינן הרי אילו". וכגי' כי"ו וכי"ע כ"ה גם בר"ח, רשב"ם, תוספות ומאירי פסחים הנ"ל, ראב"ן ורוקח הנ"ל. וכן בתו"כ שמיני (סוף פרק ד ה"י, נ' ע"א): להביא את (כגירסת כתה"י) היבחושין שסיננן. ובבבלי חולין (ס"ז סע"א): לרבות יבחושין שסיננן. ובה"ג (ה' דגים ד"ו, קל"א סע"ג, ד"ב עמ' 547): יבחושין פרוחי, כלומר זבובים.⁷¹ ועיין להלן ידים פ"ב ה"ג ומש"ש. ובר"מ פ"ב מה' מאכלות אסורות ה"כ: המסנן את היין או את החומץ או את השכר ואכל את היבחושים או את היתושין והתולעת שסינן לוקה וכו', אבל אם לא סננן שותה ואינו נמנע. וניסח ע"פ התוספתא כאן וצירף לו את הבבלי בחולין (ס"ז א'), ופסק כת"ק כאן, ודלא כר' יהודה להלן בסמוך שאסור לסנן.

footnotes: ⁷⁰ אלא ששם: וסיננן, כלומר, אם סיננן. ⁷¹ עיין בבלי שבת נ"ז ב'; נדה י"ז א'. ועיין מ"ש בפרוסידינגס (עיין להלן הע' 72), עמ' 396, הע' 14.

42. **ר' יהודה או' המפנין את היין וכו'.**צ"ל: המסנין. וכן בכי"ע: המסנן וכו'. ובד בטעות: מסננין, וצ"ל: המסנין, המסנן וכו'. וכבר פירשתי⁷² בבא זו ע"פ המנהג של המינים הקדמונים לחשוש לכל מיני יבחושין שבמשקין, ולא היו שותים משקין אלא אם סיננו אותן. ולפיכך אמר ר' יהודה שהמסנן יין וחומץ הרי הוא הולך בדרך אחרת.

footnotes: ⁷² פרוסידינגס של האקדימיה האמריקנית למדעי היהדות ח"כ, 1951, עמ' 396 ואילך.

42-43. **והמברך על החמה וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: המברך וכו'. והנכון כלפנינו, ור' יהודה צרף כאן את שני המנהגים מפני שרמז לאותה כת שנהגו לסנן את המשקין ולברך על החמה. עיין מ"ש לעיל ברכות עמ' 111.⁷³

footnotes: ⁷³ ועיין במאמרי הנ"ל, עמ' 398 ואילך.

43. **הציר והחומץ והמורייס וכו'.**בירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד (וכ"ה גם בכי"ר ונוסח הרש"ס): חמשה משקין אין בהן משום גילוי, הציר והמורייס וכו'. וכן בחולין (מ"ט ב'): חמשה משקין (כגי' כתה"י שם) אין בהם משום גלוי, ציר וחומץ וכו'. ומלשון זו משמע ששאר משקין יש בהם משום גלוי. והקשו בתוספות (שם ד"ה ושאר) ממשנתנו כאן (פ"ה מ"ד): שלשה משקין אסורים משום גלוי, המים והיין והחלב,⁷⁴ ושאר כל המשקין מותרין. ותירצו שלא נקטו חמשה אלא כדי להוציא מידי ר"ש שחולק בחמשה משקין הללו, ולדבריהם כל המשקין מותרין חוץ ממים וחלב. אבל בפרקי דרבי (הוצ' שענבלום, כ' סע"ב): חמשה אין להן משום גלוי, הציר והמורייס וכו'. ולפ"ז ההלכה שם אינה מדוייקת שהרי לא הזכירו שם כלל את דברי ר"ש.⁷⁵ ובירושלמי שבת (פ"א ה"ד, ג' ע"ד): השמן והחומץ וכו', ולא נזכר שם מניין כלל, והברייתא שם מתאימה לתוספתא כאן. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁷⁴ עיין בערוך ערך שלש מ"ש בשם הילמדנו ובילקוט שופטים רמז מ"ה ובהוספות למדרש תלים פקל"ו, הוצ' בובר, ר"ס סע"א. ⁷⁵ וצריך להניח שהמסדר לא כיוון אלא ללקט ברייתות שנזכר בהם המניין חמשה, ואעפ"י שלהלכה כאן חמשה הוא לאו דווקא. ועיין להלן הע' 76.

44. **ור' שמעון אוסר.**וכ"ה בירושלמי שבת הנ"ל, ומשמע שהוא אוסר בכולם. וכן מפורש בחולין הנ"ל: ר' שמעון אומר אף הן יש בהן משום גלוי.⁷⁶ אבל בירושלמי תרומות הנ"ל: ור' שמעון אוסר בדבש,⁷⁷ והמעשה שלהלן לא נזכרה שם כלל. ובפיה"מ להר"מ כאן (פ"ח מ"ד): ונתבאר מן התלמוד כי הדבש והציר והמורייס ודומיהם והשומין הכתושין⁷⁸ שהן אסורין כשהן מגולין. ומכאן שפסק כר"ש, שאוסר בכולן, והחמיר משום סכנה. ברם בפי"א מה' רוצח ושמ"נ ה"ז פסק: ואלו הן המשקין האסורין משום גילוי המים והיין וכו' והחלב והדבש והציר, אבל שאר כל המשקין אין מקפידין על גילויין, שאין בעלי ארס שותין מהן. וכ"ה בסמ"ג עשין ע"ט, קנ"ו ע"ב. ולפ"ז פסק כר"ש רק בציר ודבש גרידא, אבל שאר משקין אין בהם משום גילוי,⁷⁹ וחזר ממה שכתב בפיה"מ הנ"ל.⁸⁰ וברי"ף (ע"ז פ"ב, סי' אלף רל"א): וגרסינן בפרק אלו טריפות מנימין בנדוקאה איגלי ליה ביסתקאה דדובשא וכו', ומיסתבר מההוא מעשה דדבש וציר יש בהן משום גילוי. וכן מעתיק ברא"ש (שם פ"ב סי' י"ג). ושניהם קיצרו את הסוגיא בחולין במלה "וכו'". אבל בהגהות כת"י באלפס ישן (בגליון הוצ' ראם שם י' ע"ב) משלימים את המקוצר: אתא לקמיה דרבא אמר למאי ניחוש לה וכו', מאי ר' שמעון דתניא ר' שמעון אומר אף הציר והדבש יש בהם משום גילוי. ברם אף כאן ספק גדול הוא בעיני אם הרי"ף העתיק את הסוגיא כצורתה, ואפשר שקיצר, וסמך על העובדא שהביא ר"ש שראה נחש ששתה ציר, ור"ש בן אלעזר שסובר כר"ש בדבש, עיי"ש בגמרא. ועיין בב"י טיו"ד ריש סי' קט"ז ובב"ח ופר"ח שם.⁸¹

footnotes: ⁷⁶ אבל בתוה"ב להרשב"א (בית ג' סוף ש"ה, פ"ה סע"ב): אמר ר' שמעון אני ראיתי נחש וכו', וחסרות שם המלים "אף הן יש בהם משום גלוי". ולפי גירסא זו אפשר לומר שלמסקנת הגמרא שם לא נחלק ר"ש אלא בציר. וכן גורס הרשב"א להלן בגמרא שם: דהא ר' שמעון בן אלעזר קאי כוותי (וכ"ה בכמה כתי"י, עיין דק"ס שם) וכו', ולא כוותיה (שפירושו כר' שמעון), שהרי לפי גירסתו לעיל אפשר לומר שר"ש לא חלק בדבש. ועיין מ"ש להלן. ועיין מ"ש לעיל בפנים בשם התוספות. ⁷⁷ וכ"ה אף בכי"ר. וכן היה אף לפני הרש"ס אלא שהגיה ע"פ הבבלי, עיי"ש ע"ט ע"א. ובחולין להלן שם: וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אוסר בדבש. ⁷⁸ עיין במעשים שנזכרו בירושלמי כאן פ"ח, מ"ה ע"ג, מ"ו ע"א, ובבלי ביצה ז' ב' וסוף נדרים. ⁷⁹ ועיין בתוספ' ב"ק קט"ו ב' ד"ה אלא, ומוכח שהם סוברים שאף בשמן אסור משום גלוי, ועיין גם ברשב"א שם. וכן משמע מלשון הברייתא עצמה שם שפסקה: ובשמן לא יעשה כן. ואם שמן טמא שנתגלה ראוי להדלקה, מה מפסיד הכהן, והרי אף עכשיו ראוי למלאכתו. אלא שאפשר לפרש בברייתא עצמה שהגילוי עונה על יין גרידא, ובשמן הכוונה לשבירת החבית, עיי"ש. ⁸⁰ אמנם אף בפיה"מ לא הזכיר שמן, אבל הרי כתב שם: ודומיהן, ומהיכי תיתי לן להוציא שמן גרידא מן החמשה. ועיין במשנת סוכה ספ"ד, ולא נזכר שם שמן. ועיין בירושלמי, בבבלי ובר"ח שם. ואף הר"מ בפ"ו מה' איסורי מזבח לא הזכיר ששמן שנתגלה פסול לנסכים. ואעפ"י שאם ראוהו שותה פסול לכ"ע, מ"מ אין לנו ראייה ששתה נחש שמן מימיו. ⁸¹ ועיין בגירסת הרשב"א שהבאנו לעיל הע' 76.

44-45. **אני ראיתיו ששתה ציר בצידן וכו'.**וכ"ה בחולין הנ"ל. אבל בירושלמי ליתא, אלא שהוסיפו שם: מודין חכמים לר"ש בשראו אותו נוקר. כלומר, החכמים מתירים במשקים הללו, מפני שאין דרכם של בעלי ארס לשתות מהן, אבל אם שתו מהם הרי הם מטילים בהם ארס, כמו במים ויין. ועיין לשון הר"מ שהעתקנו לעיל.

45. **אין ראיה מן השוטין.**בד: נחש שוטה היה ואין מביאין ראייה מן השוטין. וכן בחולין הנ"ל (כגי' כתה"י, עיין דק"ס נ"ז ע"א הע' מ'): אותו נחש שוטה היה ואין מביאין וכו'. ובכי"ע: אין מביאין וכו'. ועיין בבלי שבת ק"ד ב', נדה ל' ב'.

**משמרת אסורה משום גלוי.**משנתנו פ"ח מ"ז. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' רוצח ושמ"נ הי"ד. ולפני התוספתא היה כאן סדר אחר במשנתה.⁸² ובירושלמי הסדר משונה גם בבבות של התוספתא עצמה.

footnotes: ⁸² ולא עוד אלא שספק גדול בעיני אם משנה ז' היא מגוף המשנה, עיין במלא"ש ומ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 950.

45-46. **ר' נחמיה או' אם היתה תחתונה מכוסה וכו'.**במשנתנו הנ"ל: ר' נחמיה מתיר.⁸³ ובבבלי (סוכה נ' א', ב"ק קט"ו ב'): א"ר נחמיה אימתי (כלומר, יש בה משום גילוי) בזמן שהתחתונה מגולה, אבל בזמן שהתחתונה מכוסה, אעפ"י שהעליונה מגולה, אין בה משום גלוי וכו'. והדברים מתבארים יותר מתוך הירושלמי כאן פ"ח (ה"ה, מ"ה ע"ד): המשמרת של יין ר' יודה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה, אע"פ שהיא פתוחה מלמטן, ר' נחמיה אומר אם היתה התחתונה מכוסה אעפ"י שהעליון מגולה מותר וכו'.⁸⁴ ומסתבר כפירוש הראשון שבראב"ד,⁸⁵ שר' נחמיה מצריך שתהיה התחתונה (כלומר, החבית התחתונה ששופך לתוכה) מכוסה לגמרי במשמרת, שתהיה מהודקת ולא מחולחלת, ולפיכך אין לחשוש שמא עבר שפיפון מחוץ למשמרת ושתה. ואם שתה מלמעלה הרי הארס צף ואינו בוקע את הרשת (כצ"ל בר"ח סוכה נ' א'). ור' יהודה סובר להפך שהארס עובר דרך המשמרת, ולפיכך אם היתה החבית העליונה מגולה חושש שמא שתה ממנה. אבל אם היתה העליונה פקוקה מלמעלה, כלומר, מכוסה במשמרת שפקוקה לתוכה ומהודקת בה לא איכפת לנו אפילו אם החבית התחתונה, שהוא שופך לתוכה, מגולה, משום שהנחש יפחד לשתות ממנה, מפני הטיפות הטורדות לתוכה, עיין בתוספ' ב"ק קט"ו ב' ד"ה אימתי ובשטמ"ק שם.⁸⁶ וברי"ף ע"ז (פ"ב סי' אלף רל"ב): משמרת של יין אסורה משום גילוי ור' נחמיה מתיר, ובר"ן שם: ר' נחמיה מתיר. מפני שהיא מנטפת, הנחש שומע קולו ובורח. וכבר תמה ע"ז בתוספ' חדשים כאן, שהרי בפירוש אמרנו בברייתא שאם התחתונה מגולה אסור לר' נחמיה. וטעם זה הוא לר' יהודה, אבל לא לר' נחמיה. ועיין בדרישה ובפרישה טיו"ד סי' קט"ז, ולפלא שלא העירו על דברי התוספות בב"ק הנ"ל.

footnotes: ⁸³ ועיין בריבמ"ץ שם, אלא שבש"ס הוצ' ראם הדפיסוהו כהמשך של מ"ו, עיי"ש. ⁸⁴ כ"ה הגירסא בכי"ר ובנוסח הרש"ס. ובפירושו שם (פ' רע"א): ויש טעות לעיל במקצת ספרים, והגירסא כדאיתא בפ' הגוזל בתרא, דגרסינן ר' נחמיה (ומכאן שהרש"ס לא תיקן מעצמו, שהרי העיד שהשיבוש הוא רק במקצת ספרים). וכן היה לפני הראב"ד, עיין בפירושו לב"ק קט"ו ב', הוצ' ר"ש אטלס, עמ' שכ"ב. ובהוצאות שלפנינו נתחלפו בטעות ר' יודה בר' נחמיה ולהפך. ועיין מ"ש ר"י בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' שי"ח. ⁸⁵ הנ"ל, עמ' שכ"א, והובא גם בשטמ"ק שם. ⁸⁶ אבל עיין בראב"ד שם, עמ' שכ"ב, שהכריע כפירוש השני שהציע שם.

47. **דומה לספוג ועומד במקומו.**וכן בבבלי הנ"ל: דומה לספוג, צף ועומד במקומו. ופירושו שהארס אינו קשור וסמיך אלא הוא מלא חלולים כספוג, וכשהמשקה עובר דרך המסננת הספוג עולה וצף עליה, ואינו עובר. ובירושלמי הנ"ל: עומד כסבכה ועומד מלמעלן. ופירושו שהארס אינו מתפזר ומתפורר לטיפות בודדות אלא הוא מהווה כעין סבכה, וסבכה זו צפה ואינה עוברת דרך רשת המשמרת. ולהלן בירושלמי שם: שלשה אירסין הן. ארס שוקע. ואירס צף. ואירס עומד כסבכה מלמעלה. ובבבלי (ע"ז ל' ב'): שלשה מיני ארס הן של בחור שוקע, של בינוני מפעפע, ושל זקן צף. ולפ"ז ההבדל בין עומד כסבכה וצף הוא שבצף הארס כולו למעלה, כמו שמן על גבי יין, אבל כסבכה הוא שקוע במשקה אלא שהוא עומד מלמעלה, וכן כשמטין את החבית לשתות ממנה, הצף הוא תמיד עולה מלמעלה, אבל הסבכה משתקעת לאמצע המשקה ומפעפע. ולפי דרכנו למדנו, שלשיטת ר' נחמיה (בין לפי הירושלמי ובין לפי הבבלי) הארס אינו יורד דרך המסננת, משום שהטיפות אחוזות זו בזו (כסבכה או כספוג), ולפ"ז אם טרף (או טרק) את המשקה הארס מתערב בו, ועובר דרך המשמרת. וכן הסיקו בירושלמי ובבבלי ב"ק קט"ו ב'.

**עיסה שלשה במים מגולין וכו'.**ר"מ פי"ב מה' תרומות הי"ד וספי"א מה' רוצח ושמ"נ, כת"ק. ובירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד: מים שנתגלו לא יגבל בהן את העיסה וכו'. ובריש ה"ה (שם מ"ה ע"ג): תבשיל שבישלו במים מגולין אפילו של תרומה ישפך, ואין צריך לומר של חולין.

49. **מפני שארס של נחש כלה באור.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ומלשון זו משמע שלר' נחמיה אפילו ראוהו שותה מותר אם אפה את הפת, אלא שלכתחילה לא יגבל ולא יטפל בעיסה מפני שבעצם הטיפול יש סכנה.⁸⁷ ולהלן שם בירושלמי: אם היתה נופלת אסור, כלומר אם הפת נעשית ניפולין (עיין מ"ש להלן מע"ש פ"א שו' 60) אסורה, מפני שאנו תולים שמחמת הארס לקתה. ומכאן שאין האור רפואה ממש, אלא בחינה לדעת אם יש ארס בעיסה. ולפ"ז אפשר שאם ראוהו שותה, לא סמכינן על האור אפילו לר' נחמיה. ובפי' הר"ש סיריליאו (ע"ח סע"א) העיר על הבבלי בחולין (נ"ט א') בעובדא דבר טביא דהוו מפסקן כרען, וחששו לנשיכת נחש, ואמר שמואל: מאי תקנתיה ניתביה בתנורא דאיהו בדיק נפשיה. אותביה נפל תילהי תילהי (ועיי"ש נ"ג ב'). ופירש במאירי שם (קי"ג סע"א) שאפילו בוודאי נשכה נחש סמכינן על בדיקה זו. ועיין בר"מ רפי"ב מה' רוצח ושמ"נ, וכשאתה מצרף את סוף פי"א עם רפי"ב שם משמע שיש חילוק בין בדיקת הפת ע"י האור ובין בדיקת הבשר ע"י צלייה, מפני שאור שולט יותר בבשר צלוי מאשר בפת שנאפת.⁸⁸ ברם רוב הפוסקים (עיין בטיו"ד סי' ס' ובמפרשים שם) מפרשים את הבבלי בחשש שמא היה ניקור במקום החתך, או בכרעים שנפסקו, ואין כאן אלא חששא רחוקה, ולפיכך סמכינן על הבדיקה.

footnotes: ⁸⁷ עיין להלן הי"ד ובתוספ' ב"ק קט"ו ב' ד"ה אלא. ⁸⁸ אלא ששמואל עצמו סובר בירושלמי כאן (מ"ה ע"ד) שאפילו מים שנתחממו אין בהם משום גילוי, ומכ"ש שיסבור כן באפייה, עיין בירושלמי שם.

**מי כבושין וכו'.**ירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד. ר"מ פי"א מה' רוצח ושמ"נ ה"ט כלשון התוספתא. ומי כבושין פירושו מים שבהם כבש את המאכל החי עד שנעשה כבוש. וכן מי שלקות הם המים ששלק בהם את האוכל, כפירושן ברוב המקומות.⁸⁹

footnotes: ⁸⁹ עיין במשנתנו כאן ספ"י; מקואות פ"ז מ"ב ועוד. אבל עיין מ"ש להלן פ"ט שו' 50 ד"ה ולולא.

**מי תרמוסין.**מי פירות פירושו מים שיצאו מסחיטת הפירות, אבל כאן אין לפרש כן, שהרי כל מי פירות (חוץ מן המשקין שנמנו במשנתנו ולעיל הי"ב) אין בהם משום גילוי ומכל שכן מי תורמוסין המרין, ויגיד עליו רעו: מי כבושין ומי שלקות, ומכאן שבמים אנו מדברים אלא שנשתנה טעמם. ולפיכך ברור שהכוונה היא בין למים ששלקו ובין למים שכבשו בהם את התורמוסין, וכעדות חז"ל⁹⁰ שהתורמוס אינו יוצא מידי מרירותו עד ששולקים אותו שבע פעמים. והעמים הקדמונים נהגו להמתיק אותם גם ע"י כבישה במים מתוקים ג' ימים.⁹¹ ועיין לעיל פ"ה שו' 29 ומש"ש.

footnotes: ⁹⁰ בבלי ברכות ל"ה ב', ביצה כ"ה ב', תנחומא בראשית סי' ה'. ⁹¹ עיין מ"ש ר"ע לעף פלורה ח"ב, עמ' 461.

50. **מים ששרה בהן כבושין וכו'.**וכן פסק בר"מ הנ"ל.⁹² ולפי גלינוס⁹³ היו נוהגים לשלוק את התורמוסין, ואח"כ היו שורין אותן, וכן כנראה נהגו גם בכמה מינים אחרים,⁹⁴ ולפיכך פסקה התוספתא שהשרייה שבאה אחרי הכבישה והשליקה תלויה בזמן, ואם נישרו עד כדי נתינת טעם במים מותרים משום גילוי.

footnotes: ⁹² ובירושלמי הנ"ל: מים שהדיח בהן כבשין ושלקין ותרמוסין הרי אלו אסורין. אבל דין השרייה לא הוזכר שם. וסתם הדחה אין בה בנותן טעם. ועיין להלן. ⁹³ הובא בספרו של לעף הנ"ל (הע' 91). ⁹⁴ עיין בתנחומא הנ"ל (לעיל הע' 90) ומ"ש להלן מע"ש פ"א הי"ג.

51-52. **מים שהדיח בהן עובטין⁹⁵ ודרמסקניות לחולה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: חובשין ודרמסקונין וכו'. ובר"מ הנ"ל: וכן מים שהדיח בהן פרישין ודרמוסקין וכו'. ולפ"ז ברור שאף לפני הר"מ היה כגירסת כי"ע, ופירש חובשין, חבושין, כלומר, פרישין, שהרי כן אומר רבינו בפיה"מ (כלאים פ"א מ"ד): ופרישין הן חבושין, ולפ"ז הוא מין ממיני התפוחים, ונקרא אף עכשיו בסורית חבושא.⁹⁶ ובבבלי (ברכות מ"ג ב'): באתרוגא או בחבושא, ורבינו (רפ"ט מה' ברכות) ניסח: כגון אתרוג או תפוח, וכן בשערי ברכות לר"ש בן חפני (אוה"ג שם הפירושים, עמ' 67): ועל האתרוגין ועל התפוחין.⁹⁷ אבל קשה מאד לפרש שמדברים כאן במים שהדיח בהם תפוח, שהרי תפוח הוא פרי קשה, ואינו עולה כלל על הדעת שבהדחה גרידא ישתנו המים בטעמם. ברם¹ בירושלמי הנ"ל גורס כאן: הדיח בהן ענבים ואובשין ("ואובשין" גם בכי"ר ובנוסח הרש"ס) לחולה וכו'. ונוסחא זו לכאורה קשה מאד, ומהיכי תיתי לן להתיר משום גילוי מים שהודחו בהם ענבים, והרי הנחש אוכל ענבים (עיין במשנתנו פ"ח מ"ו) ושותה יין ומים, ומאי קמ"ל שהמים אסורים (כגי' כי"ע והירושלמי להלן). לפיכך נראה יותר ש"ענבים ואובשין" שבירושלמי פירושו: ענבים אובשין.⁹⁸ והירושלמי לא נקט אלא דוגמא אחת מן התוספתא, ולא הזכיר ענבים רגילים כלל. וכן צ"ל אף לפנינו בתוספתא: מים שהדיח בהן עובשין⁹⁹ וכו'. ואין עובשין, חובשין, אובשין, אלא אובשין שבמשנת מעשרות (פ"א מ"ב): הענבים והאבשים¹⁰⁰ משהבאישו. וברד"ק ישעי' ה', ב': "ויעש באושים. ורבינו האי ז"ל כתב באושים הוא מין ידוע ממיני הענבים, והוא הרע שבהם, וידוע הוא מלשון משנה הענבים האובשים, במוקדם האל"ף על הבי"ת". והירונימוס תרגם שם: labruscae, כלומר, ענבים שוטים. ומכיוון שטעמם חמוץ אין הנחש אוכל אותם.¹⁰¹ ומספרי הקדמונים ידוע לנו שפרי הגפן השוטה (labrusca) שמש תרופה לכל מיני מחלות,¹⁰² והוא מתאים לדוגמא של התוספתא והירושלמי. והואיל והאובשין והדורמסקניות¹⁰³ מליאים ליחה, הרי אפשר לטעות שהם פולטים את ליחותם ונותנים טעם במים, ואין בהם משום גילוי.¹⁰⁴

footnotes: ⁹⁵ הטי"ת של עובטין אינה ברורה כ"כ, ואפשר לקרוא: עובשין. ⁹⁶ עיין מ"ש ר"ע לעף פלורה ה"ג, עמ' 240 ואילך. ⁹⁷ ועיין גם בתס"ר ח"ד, עמ' 174. ¹ [אין זה כלום, עיין בבלי ע״ז ל׳ א׳, ומ״ש [כאן] בהע׳ 104.] ⁹⁸ והוי"ו של "ואובשין" הוא וי"ו הפירוש, עיין מ"ש רי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1088. ⁹⁹ עיין לעיל הע' 95. ¹⁰⁰ כ"ה גם בהוצ' לו, כ"י קויפמן, פרמה ועוד. אבל בריבמ"ץ בערוך ועוד: והאובשין, עיין אהצו"י שם, עמ' 93. ¹⁰¹ ועיין מ"ש ר"א הראובני בתרביץ שכ"א (תש"י), עמ' 124. אבל מ"מ לא נתברר מהותם בוודאות. ¹⁰² פליניאוס, תולדות הטבע, סכ"ג פי"ד. ואעפ"י שפליניאוס, כנראה, טעה שם בכמה דברים, אבל אנו למדים ממנו שכן נהגו בזמן העתיק. ¹⁰³ כלומר, הדמשקיות, damascena, מה שקוראים עכשיו שזיפים, עיין פלורה של לעף ה"ג, עמ' 167. ¹⁰⁴ אבל אם נפרש אובשין שבירושלמי כמו חובשין, חבושים, פרישין, הרי אי אפשר לקבל אותם כפירוש לענבים, ובהכרח ענבים לחוד ואובשים לחוד, ולפי זה יחזרו כל הקושיים שהזכרנו לעיל למקומם. ובדוחק אפשר לפרש שענבים שנתנו טעם במים הם כמו יין תוסס שאין בו משום גילוי. או שמא אין הנחש שותה מים שיש בהם תערובת של קצת יין, עיין דרישה בטיו"ד סי' קט"ז אות י'. וכ"ז רחוק.

52. **אין בהן משום גלוי.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע לנכון: אסורין משום גילוי. וכ"ה בר"מ פי"א מה' רוצח ושמ"נ סה"ט. וכן בירושלמי הנ"ל: אסור. ובפ"מ שם: ובתוספתא גריס אין בהן משום גילוי. וכן היה לפניו, כנראה, אף בתוספתא כת"י שלו, כלומר, נוסח שהוא בעיקרו כי"ו, עיין מ"ש במבוא.

**מים שנתגלו וחיממן וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע הסדר הוא: מי חמין כל זמן שעולה הבל וכו' מים שנתגלו וחממן וכו'. וכ"ה הסדר בברייתא זו בירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד. ולעיל שם: "הכל מודין¹⁰⁵ במים שהוחמו שאסור וכו', כאן הכלי מפסיק וכו' ", כלומר בין האור והמים.

footnotes: ¹⁰⁵ כלומר, אפילו ר' נחמיה שנחלק בעיסה שנילושה במים מגולים ואפאה, עיין שו' 48–49 ומש"ש.

53. **כל זמן שמעלין הבל וכו'.**ירושלמי הנ"ל, ר"מ הנ"ל ה"ח (גם ביין וחלב). והטעם הוא שהנחש אינו שותה רותחים, וגם מפחד מפני ההבל.

53-54. **מים מגולין לא ישפכם ברשו' הרבים וכו'.**ירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד (בשינוי סדר); בבלי ב"ק קט"ו ב', ע"ז ל' ב'. ר"מ פי"א מה' רוצח ושמ"נ הט"ו. ועיין מנוה"מ ח"ד עמ' 585.

54. **ולא ישקה מהן גוי.**וכ"ה בד ובכי"ע (שם: לא). וכן בירושלמי: ולא ישקה לגוי. וכן מעתיק בריבמ"ץ פ"ה מ"ד. אבל בבבלי הנ"ל ליתא. ואפשר שהטעם הוא מפני שבבבל סברו שאין הגילויים מזיקים לגוים, עיין בבלי ע"ז ל"א סע"ב.

55. **אבל משקה הוא בהמת עצמו.**וכן בירושלמי ובמנוה"מ הנ"ל: אבל משקה הוא בהמתו. ברם בבבלי הנ"ל העתיקו מברייתא זו שאינו משקה לא את בהמתו ולא את בהמת חבירו. ובע"ז שם הקשו: והתניא אבל משקהו לבהמת עצמו (כגירסא שלנו בתוספתא), ותירצו: כי תניא ההיא לשונרא. ופירש"י: דלא מזיק ליה ארס, דשונרא אכיל ליה לחיויא וכו'. ולהלן שבת (פט"ו, כי"ע פי"ד, ה"ט): מים שנתגלו מטלטלין אותן מפני שהן ראויין לבהמה וכו'. אבל בבבלי שם (קכ"ה רע"ב): מפני שהן ראויין לחתול.¹⁰⁶

footnotes: ¹⁰⁶ ומסתברא שבא"י סברו שאין הארס ממית לבהמה אלא מזיקה לזמן, ובשלו רשאי, אם היא בהמה טמאה שאינה ראויה לאכילה.

**לא ירבץ בהן את הבית וכו',**ירושלמי ובבלי ע"ז הנ"ל בשינויים.

56. **אלא בזמן שיש בו סרטה.**כלומר שריטה, סדק. והסיקו בירושלמי שם: פניו כסירטא הם, ראש אצבעות ידיו ורגליו כסירטא הן. ולפ"ז לא נחלקו אלא בגב היד ובגב הרגל. ובבבלי ע"ז הנ"ל: איכא בינייהו גב היד וגב הרגל. [ורומני דאפי.]

57. **בקרקעות ארבעים סאה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אחד ארבעים סאה, ועל המלים "אחד ארבעים" נקודות לסי' מחיקה. ובירושלמי שם רה"ו: תני המים בקרקעות ארבעים סאה. ובמשנתנו פ"ח מ"ה: שיעור המים המגולין כדי שתאבד בהם המרה. ר' יוסי אומר בכלים כל שהן, ובקרקעות ארבעים סאה.¹⁰⁷ וברי"ף:¹⁰⁸ ויש אומרים חילוף, שאם אין בהן זה השיעור והמים נראין צלולין מותרין, שאילו היה בהם סם היה ניכר. אבל אם המים מרובין אסורים, שחוששים שמא יש בהם סם, ואינו ניכר. ובטיו"ד סי' קט"ז מנסח: וי"מ איפכא שעד מ' סאה מותר לפי שהן מועטין וכו', ומשמע מדבריו שמחלוקת המפרשים היא בקרקע ובמ' סאה ואילך, והוא תמוה מאד, שאם כן אין אדם רוחץ במקוה שהיא יותר ממ' סאה מחשש מים מגולין, כהוכחת הר"ש במשנתנו שמ' סאה הן להיתר, עיי"ש. ברם מתוך פירוש הר"ש והרא"ש למשנתנו ברור שמחלוקת המפרשים היא ברישא גרידא, והיינו בכלים, שלדבריהם מתיר הת"ק במים צלולין מועטין מפני שהארס היה ניכר בהם, ור' יוסי אוסר בכלים כל שהן, כלומר, אפילו קטנים מאד,¹⁰⁹ מפני שגוזר קטנים אטו גדולים. אבל ביותר ממ' סאה בקרקע לא נחלק אדם מעולם שהן מותרין משום גילוי.¹¹⁰ ועיין בתוספ' חדשים כאן במקומו שעמד על עיקר הדברים.

footnotes: ¹⁰⁷ ועיין בפיה"מ להר"מ ובר"ש שם שנחלקו אם מ' סאה הם להיתר או לאיסור. ועיין ברי"ף שהבאנו להלן בפנים ובמאירי חולין ח' ב', עמ' 43. ¹⁰⁸ ע"ז פ"ב סוף סי' אלף רל"א. וכ"ה ברא"ש שם פ"ב סי' י"ג. ¹⁰⁹ והמפרשים נדחקו לפרש כן, כדי שלא להוציא את הדיבור "כל שהן" משימושו היותר מצוי. ¹¹⁰ וכ"ה במאירי הנ"ל (בהע' 107).

**אחרים או' סאתים.**דעה זו לא מצאתי במקום אחר.

58. **כדי שתהא הבית של שועין מתמלא מהן.**כלומר, זהו שיעור המים בקרקע שארס בטל בהם. ובד: חבית של שיטין. ובכי"ע: חבית של שיחין, ובירושלמי (רה"ו, מ"ה סע"ד) הנ"ל: חבית שיחין. וגם בכי"ו צ"ל: של שיעין (=שיחין), כלומר חבית הנעשית בכפר שיחין,¹¹¹ ושיעורה היה ידוע להם.¹¹²

footnotes: ¹¹¹ עיין להלן ב"מ פ"ו סה"ג, בבלי שם ע"ד א', שבת ק"כ ב'. ¹¹² עיין כלים פ"ב מ"ב. ובר"ש שם: וסתם קדרות הבאות מלוד רגילין לעשותן מסאה וכו', וסתם חביות הבאות מבית לחם רגילין לעשותן וכו', עיי"ש. והגירסא "חבית של שיטין" שבד היא באשגרה ממשנת כלים הנ"ל מ"ג. ברם חבית זו היא סתומה, ולא היו ממלאין אותה מעולם, עיין במפרשים שם.

58-59. **מעין כל זמן שהוא מושך אין בו וכו'.**ירושלמי פ"ח ה"ו, מ"ו רע"א. ובר"מ פי"א מה' רוצח ה"ט: מעיין המושך כל שהוא אין בו משום גילוי.

59-60. **שהלך ר' יוחנן בן ברוקה וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע וביוחסין השלם (מאמר א', 69 ע"ב) בשם התוספתא תרומות פ"ז. אבל בירושלמי הנ"ל להפך: שירד ר' יוחנן בן נורי אצל ר' יוחנן בן ברוקא אבא לבית שריי. וכבר העירו שגירסת התוספתא מסתברת יותר, שהרי ר' יוחנן בן נורי ישב בבית שערים, עיין להלן סוכה פ"ב ה"ב ומש"ש בתס"ר עמ' 197.

60. **ומצא גבי שאין בו שלשת לוגין וכו'.**וכ"ה בד (שלשה). ובכי"ע בטעות: שאין בו ארבעים שלשת לוגין וכו'. ואולי נתערבו כאן שתי נוסחאות, כלומר, שאין בו ארבעים, שאין בו שלשת לוגין. וכנראה שצ"ל: שאין בו [אלא] שלשת לוגין. ובירושלמי הנ"ל: והראהו גובי שלא היה בו אלא שלש' לוגין מים, והיו הגשמים מטפטפין ויורדין, ושחה ושתה, ואמר כזה אין בו משום גילוי.¹¹³ ופירשו המפרשים שאין בו משום גילוי, מפני שהנחש מפחד מפני הטיפין היורדין (ועיין גם במה"פ שם ד"ה עד). ופירוש זה אינו מסתבר כלל, ואין להניח שהנחש מפחד מפני הגשם, ולא עוד אלא שאין להבין כלל מה עניין מעשה זה עם המעיין שלפנינו. ברם הדברים מתבררים מתוך המשך הדברים בירושלמי שם: ועד היכן וכו'? עד כדי שתפרח הברית.¹¹⁴ וכן בירושלמי מו"ק (פ"א ה"א, פ' רע"ב): עד איכן?¹¹⁵ עד כדי שתפרח הברית¹¹⁶ וכו'. פרחה הברית ולא פסקו, למפריעו הוא נעשה כמעיין וכו'. ומכאן שהפירוש הוא שכל זמן שהגשמים יורדים וההרים בוצצים מים, נחשבים הגבאים למעיינות, ולפיכך אמר לו "כזה" כלומר, אם הגשמים יורדים נחשב למעיין, ובמעיין אפילו כל שהוא אין בו משום גילוי. והירושלמי קבע זמן לירידת הגשמים באביב עד שתפרח הברית, והוא הצמח שנזכר במקרא.¹¹⁷

footnotes: ¹¹³ וכנראה ששתה בכוונה כדי ללמדו הלכה למעשה, עיין ירוש' כלאים פ"ד ה"ד, כ"ט ע"ב, ובמקבילות שבעירובין ושבסוכה ובבבלי עירובין י"א ב'. ¹¹⁴ כ"ה לנכון בכי"ר. ולפנינו בטעות: עד כדי שתפוח הכרית. ¹¹⁵ כלומר, עד איכן יחשבו כמי מעיין כל זמן שהגשמים יורדים, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"א, עמ' 3. ¹¹⁶ כגי' שרי"ר, עמ' 186: כדי שתיפרח הברית וכו' פרחה הברית וכו'. ולפנינו בטעות: חברית. ¹¹⁷ ירמי' ב', כ"ב; מלאכי ג', ב'. עיין מ"ש ר"ע לעף בסה"י לכבוד סימונסון, עמ' 158 ואילך.

61. **היין בין בכלים וכו'.**כ"ה בכי"ע. ובד: יין בין וכו'. ובירושלמי הנ"ל (מ"ה סע"ד): היין בין בכלים בין בקרקעות כל שהוא. ובכי"ו בטעות: היה בין בכלים וכו'. ובר"מ פי"א מה' רוצח הסי"ב לא חלק בין מים ושאר משקין עיי"ש. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

61-62. **מעשה ונמצא נחש מת בבור יין וכו'.**בירושלמי הנ"ל (מ"ו רע"א): היין כל זמן שהוא תוסס אין בו משום גילוי. כמה תוסס עד שלשה ימים. ומעשה שנמצא נחש בצד הבור של יין ובא מעשה לפני ר' יודה והתיר. ולפ"ז הפירוש הוא שהתירו ר' יהודה,¹¹⁸ מפני שהנחש אינו שותה יין תוסס, כפירוש הרא"ף שם. אבל כאן אין לפרש כן (אפילו אם נניח שזו היא פתיחה לסיפא, ובבור יין תוסס עסיקינן), שהרי יש לחשוש שהנחש נפל כשהוא חי וטבע בבור של יין, ובוודאי השתעל כדי להוציא את היין מתוך פיו.¹¹⁹ ושמא אינו פולט את הארס מחמת הפחד. ואולי הוא מעשה לסתור, ור"י בן בבא חולק וסובר שגם ביין אם הבור הוא גדול ומחזיק מ' סאה מתבטל בו הארס. ולפיכך פסק הר"מ הנ"ל כמותו, וכמעשה רב.

footnotes: ¹¹⁸ אף בכי"ע כאן חסרות המלים "בן בבא". ¹¹⁹ ועיין בס' משנה אחרונה לפרה פ"ט מ"ב ד"ה שקצים.

62-63. **יין תוסס כל זמן שהוא תוסס וכו'.**עיין על הסדר בירושלמע שהעתקנו לעיל. ופסקה הר"מ בפי"א מה' רוצח ה"ח (ע"פ הבבלי).

64. **לגין שהניחו וכו'.**ירושלמי פ"ח ה"ה, מ"ה ע"ד, ר"מ פי"א מה' רוצח הי"ג.

**ובאלפסנה.**בד חסרה מלה זו,¹²⁰ ובכי"ע: ובפלסגר. ובאגור להר"ש ג'מע עמ' 23: ובתוספתא תרומות פ"ט לגין שהניחו בשדה ובתיבה ובאלפסור הרי זה אסור. ובירושלמי ובר"מ הנ"ל: בשידה תיבה ומגדל. וברור שהמלה הזרה (שלא עמדתי על טיבה) היא מקורית, ועניינה כמו מגדל שבירושלמי.¹²¹

footnotes: ¹²⁰ כ"ה דרך הסופרים להשמיט את המלים הזרות שפקפקו בקריאתן. והם רגילים להניח במקומן ריוח פנוי. עיין מ"ש בתס"ר ח"א סוף עמ' 212 וח"ד, עמ' 181. ¹²¹ ושמא צ"ל לפנינו: ובאלמפנה, והכוונה לעגלה מכוסה מכל הצדדים, λαμπήνη. והוא מתאים למגדל שעל יד שידה ותיבה, עיין להלן מע"ש פ"ה הי"א; גיטין פ"ב הי"א; ב"מ פ"ה הי"ג. ומגדל לעניין נסיעה גם להלן אהלות פי"ח ה"ה; ירוש' עירובין פ"א ה"א, כ' ע"ד; בבלי שם ל' ב'; חגיגה כ"ה א' וש"נ.

64-65. **בדקן והניחן הרי זה מותר.**כלומר, אם בדקן ולא מצא שם דבר, ואח"כ הניחן הרי זה מותר. ובפ"מ לפ"ח סה"ה: וכמה שיעור נקב. סיפא דהתוספתא דלעיל היא, בדקו לשידה תיבה ומגדל ואח"כ הניחו מותר. ומסיים שם ואם היה בהן נקב אסור. והנה סיום זה ליתא בתוספתא בשום נוסח, ולכאורה יש כאן ראיה מוכרחת שכת"י התוספתא שהיה לפני בעל פ"מ היו בו שינויים חשובים שאינם בכי"ו. ברם כל זמן שאין הרב מזכיר שהעתיק כן מתוספתא כת"י, עדיין יש מקום להסתפק שמא העתיק מן הזכרון, ונתחלף לו לשון הרמב"ם (פי"א מה' רוצה הי"ג) בתוספתא.¹²²

footnotes: ¹²² ואשר לר"מ עצמו הרי הכניס דברים הללו כחוליא המקשרת את ההלכות, עיי"ש.

65. **לגין בתיקן וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ביתיקו וכו'. ובירושלמי: בתיקו מותר. ובר"מ הנ"ל: בתיק שלו וכו' הרי זה אסור. ופסק כתוספתא ולא כירושלמי. ואף כאן אנו חוששים שמא היה שפיפון בתיק ולא הרגיש בו.

65-66. **נתנו בבור אפילו וכו'.**כלומר, אפילו בדק מקודם ולא היה שם דבר, אסור, מפני שבעלי ארס יכולים לרדת לבור עמוק ולעלות משם, וכן לעלות למגדל גבוה (פתוח) ולרדת משם. ועיין לשון הר"מ הנ"ל, וסידר את הדברים שיהא מוכח מתוכם שבבור ובמגדל (פתוח) אפילו עמוק וגבוה כמה אין בדיקה מועילה. ובירושלמי ליתא הלכה זו.

67. **אפי' מפוייח אפי' מסוייד וכו'.**בד: אפילו מצויר מסוייד. ובכי"ע: אפילו מפויה ואפילו מסויד וכו'. ובר"מ הנ"ל: או בטרקלין מיופה ומסויד וכו'. ועיין להלן ב"ב ספ"ב ובבלי שם ס' ב', ופי' הרשב"ם שם: מפייחין. צורות של מיני צבעונים (ועיין בערוך ערך פח ד'). ומ"מ אסור, מפני שאפילו לאמן גדול קשה לצייר צורה שתפחיד את בעלי החיים.¹²³ ובטריקלין אינה מועילה בדיקה, ואפילו היה כולו מסוייד בלי סדקים, מפני שניתנה רשות לארץ להבקע מפני הרחש ולא ניתנה רשות לכלי להבקע מפניו, ואפילו בדק בית שכולו שיש (אולומרמרון) אסור, כמפורש בירושלמי פ"ה סה"ה, מ"ה ע"ד. ועיין ח"ד. [ועיין בבלי ב״ב נ״ד א׳ וברשב״ם שם.]

footnotes: ¹²³ באניקרוטה של פליניאוס (תולדות הטבע סל"ה פל"ו סי' ס"ו) מסופר שציפרים באו לנקר ענבים מצויירים, אבל מ"מ לא פחדו מן הילד (המצוייר) שנשא אותם.

67-68. **מכסין ולא פוקקין ואם.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אם, וצ"ל: אס', כלומר, אסור. וכן בירושלמי: מכוסה ואינו פקוק אסור. ושמא צ"ל בתוספתא: מכוסין ולא פוקקין [אסור. פקוקין ולא מכוסין] אם היה וכו'. וכע"ז בירושלמי (עיין להלן). ובפי' הדברים נראה שתנא זה סובר שאם השרץ יכול להרים בראשו את הכיסוי ולשתות חוששים שמא שתה, וכשמשך את עצמו מן הכלי חזר הכיסוי למקומו,¹²⁴ ולפיכך מצריך כיסוי פקוק שאין הרחש יכול להרים אותו. וכן מפורש בירושלמי: חד עובדא אתא קומי ר' בחד דחמתי' מגלי ומכסי. אמ' מפני רשע זה נקלקל את הכיסויין. ורבי חולק על הברייתא שלנו, וסובר שכיסוי גרידא מספיק. וכן כנראה פסק הר"מ שהשמיט הלכות הללו. ואם היה הכלי פקוק בפקק מחולחל ואינו מכוסה, יש לחשוש שמא עבר הנחש בין הפקק ופי הצלוחית, שהרי השפיפון דומה לשערה (ירושלמי כאן סה"ה, מ"ה סע"ד). ולפיכך הצריכו שיהא הפקק אפוץ ומהודק, עיין להלן.

footnotes: ¹²⁴ וכמובן שבאיסורים אין אנו חוששים לזה, עיין במשנת פרה רפי"א, ואין למדין מצוות מניקורין, עיין בירוש' כאן פ"ח ה"ו, מ"ו ע"א, ומ"ש להלן שו' 73 ד"ה שמא.

68. **היה פקק חץ בה וכו'.**בד הסרות המלים "חץ בה". ובכי"ע: היה פקק חוצץ. אבל בפ"מ מעתיק בשם התוספתא כגי' כי"ו. ובירושלמי: פקוק ואינו מכוסה, אם היה פקקו חוץ מותר. כלומר, אם היה הפקק חוץ¹²⁵ ומהודק שאינו מתחלחל מותר. ובירושלמי שם נחלקו בשיעור ההידוק, חד אמר כדי שינטל בפקקו, וחרנה אמר כדי שלא יכנס לתוכו ראש הכרכר. ועיין מ"ש לעיל.

footnotes: ¹²⁵ כלומר, אוץ, אפוץ, עיין תוספ' מנחות ל"ו א' סד"ה משעת ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 64, וח"ד עמ' 32. ובמאירי חולין (ח' ב', עמ' 43), מנסח: אם היה פקקו מכסה את השפה מותר.

**כמה יהא בנקב.**נ"ל שזו היא שאלה כללית, כלומר, כמה יהא ברוחב הנקב שבכלי שיהא בו משום גילוי. ואעפ"י שבנקב פקוק צריך שלא יכנס בינו לבין הדופן ראש הכרכר (עיין מ"ש לעיל), זהו דוקא בנקב רחב אלא שהוא פקוק, והשפיפון יכול להכנס מצד אחד של הפקק ולצאת מצד השני, אבל אם הנקב עצמו קטן הוא מפחד להכנס, וחושש שמא לא יוכל לצאת כמבואר בירושלמי. ובפ"מ פירש אחרת, וכדבריו מבואר בר"מ פי"א מה' רוצח סהי"ג, עיין מ"ש לעיל שו' 64–65.

69. **אצבע קטנה של קטן.**בירושלמי הנ"ל סה"ה: ר' יעקב בר אחא ר' שמעון בר ווא בשם ר' יהושע בן לוי עד כדי שלא תיכנס ראש אצבע קטנה לתוכו של תינוק בן יומו. ונראה שעיקר החידוש של האמוראים הוא שקטן פירושו קטן בן יומו. וכן במשנת שבת פ"ח מ"א: שמן כדי לסוך אבר קטן. ובירושלמי שם (י"א רע"ב): ובלבד אבר קטן של קטן בן יומו. ועיין בבלי שם ע"ז ב' ובתוספתא שם פ"ט (כי"ע פ"ה) ה"י. ובר"מ פי"א מה' רוצח הנ"ל: אצבע קטנה של קטן. וסתם קטן בשיעורים הוא קטן בן יומו. וכדברי רבינו בפיה"מ כלים פכ"ז מ"ה: וחלוק של קטן. בגד ילד קטן בעת הולדו. ועיין בגליוני הש"ס לר' יוסף ענגיל שבת ע"ז ב'. ועיין בתיו"ט עדיות פ"ד מ"ו, במלא"ש שם, ובפי' מהר"ש סיריליאו לירוש' ברכות פ"ח ה"ג, ל"ב ע"ב, ד"ה היה שמן טמא.

70. **זורק את הניקור וכו'.**דברי ר"ש בן מנסיא לא מצאתי בשום מקום. ושמא צ"ל: [ביבש] זורק וכו'. עיין ריבמ"ץ ור"ש פ"ח מ"ו.

71. **פטריות אסורות וכו'.**בח"ד מפרש שכל פטריות אסורות מפני סכנת נפשות, וזה תמוה מאד, שהרי כמה פעמים מצינו שפטריות מאכל אדם הוא, ושמא הכונה היא לפטריות הגדלות בחביות (עיין בבלי שבת ק"ח רע"א), וחיישינן שמא ספגו מן המשקים המגולים.

**נקר בתאנה ונעשית גרוגרת וכו'.**וכן בר"מ פי"ב מה' רוצח סה"ג: תאנה נקורה שיבשה ונעשית גרוגרת ותמרה נקורה שיבשה שתיהן מותרות. ומלשון התוספתא משמע שאפילו נקר וודאי ונעשית גרוגרת מותרת, מפני שיש הוכחה שלא הטיל בה ארס (עיין ירושלמי פ"ג ה"א, מ"ב ע"א). ובירושלמי כאן (פ"ח רה"ה, מ"ה ע"ג): תאינים וענבים שניקרו אסור לשהותן, ואם שיהן וצמקו מאיליהן מותרות.

72. **ראה צפור מנקר בתאנה וכו'.**ירושלמי פ"ח רה"ה, מ"ה ע"ג, שם ה"ז, מ"ו ע"א, בבלי חולין ט' סע"א, ר"מ פי"ב מה' רוצח ה"ב. ומבואר במשנה (פ"ח מ"ו) שאפילו במחובר אסורים. ועיין במסה"ת.

73. **שמא נקורין היו.**כ"ה בד ובכי"ע. ובירושלמי הנ"ל: אני אומר מקום הנקר אכלו. ובבבלי הנ"ל: חוששין שמא במקום נקב נקב. ואמרו בירושלמי (ה"ז) ובבבלי שם (י' א') שאע"ג שבאיסורים אין אנו חוששים בכגון דא, חמירא סכנתא מאיסורא.

74. **עשרה בני אדן.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל ריש ברכות.

**השאר הרי זה אסור.**ופירשו בירושלמי ובבבלי, מפני שאני אומר ארס שוקע היה. ועיין ר"מ פי"א מה' רוצח הי"ד.

75. **אין מערבין תלויות זו בזו.**בכי"ע: אין מערבין תרומות תלויות זו בזו. ובד בטעות: אין מערבין תרומות טהורות תלויות וכו'. ובבא זו נסמכת למשנתנו פ"ח מ"ח, והיא ככולי עלמא, שהרי בתלויות יש להסתפק שמא אחת מהן טהורה והשניה טמאה, ונמצא מטמאה בידים.¹²⁶ והר"מ לא הביא הלכה זו, מפני שפסק (פי"ב מה' תרומות ה"ג) כר"ג שלא יחדש בה דבר בתלויה, וממילא אם מערב תלויה עם תלויה אחרת אין לך חידוש גדול מזה, שהרי אפשר שהאחרת טמאה.

footnotes: ¹²⁶ ועיין בפי' הר"ש למשנתנו שם, ולפי פירושו בוודאי אסור לערב, שהרי ממ"נ יש שם אחת טהורה ואחת טמאה, אלא שפירושו במשנה אינו מוסכם, עיין ר"מ ספי"ד מה' אבות הטומאה.

75-76. **אבל מערבין תרומה שניטמאת בולד הטומאה וכו'.**עיין פסחים פ"א מ"ו. ונחלקו בר קפרא ור' יוחנן בירושלמי¹²⁷ ובבבלי (פסחים ט"ו א', ב') בפירוש ולד הטומאה. אחד מהם מפרש ולד הטומאה, טומאה דרבנן (כגון טומאת משקין וכדומה), ומותר לשרוף טומאה דרבנן עם טומאה דאורייתא אעפ"י שעכשיו מגלגל עליה טומאה דאורייתא. וחד מפרש שולד הטומאה הוא שלישי שנגע בשני, וכשמערבו עם ראשון ע"מ לשורפו נעשה שני, ומוסיף לו טומאה על טומאתו. וטעם ההיתר הוא, מפני שסוף כל סוף היא עומדת לשריפה מחמת טומאה שבה, ואין אתה מצווה מלהוסיף לה טומאה. ועיין להלן פסחים פ"א ה"ו ומש"ש.

footnotes: ¹²⁷ בפסחים שם, ועיין גם מע"ש פ"ג ה"ח, נ"ד ע"ב: שקלים פ"ח ה"ה, נ"א ע"ב.

77. **אם אמ' על תלוייה טהורה היא הרי זו טהורה.**בד: אם אמר תלויה וכו'. ובכי"ע: אמרו לו על תרומה תלויה שהיא טהורה וכו'. ולהלן טהרות פ"ח הי"ד: היה משתמש מן החבית בחזקת של חולין, ואח"כ נמצאת של תרומה הרי זו טהורה, ואסורה באכילה מפני שספק טבול יום.¹²⁸ אמרו לו על התלויה טהורה היא, הרי זו טהורה. ולפי גירסא זו פירושה שאם אמרו לו על תלויה שהיא טהורה, אעפ"י שאח"כ נתגלה שהיתה תלויה, והוא נשאל עליה מיד (עיין להלן) ונתברר שהיתה באמת טהורה, הרי זו טהורה, מפני שלא נפסלה בהיסח הדעת, הואיל והוא החזיקה בטהורה ולא בתלויה. ברם בר"ש (טהרות פ"ז מ"ח) מעתיק משם: אמרו לו על הטהורה תלויה היא הרי זו טמאה, ופירש: "תלויה היא, כלומר נולד לה ספק טומאה, ומתוך כך נתייאש ולא נזהר לשומרה, הרי זו טמאה. דכיון שהסיע לבו ממנה אפילו נודע אח"כ דמה שאמרו לו תלויה היא טהורה היתה, מכל מקום חשובה כטמאה, מחמת שהסיע דעתו ממנה". וכן בירושלמי:¹²⁹ דתני תלויה שאמר טהורה היא טמאה היא הרי זו טמאה. ופירש ר' יונה כאן, תלויה שנסתפק בה אם היא טהורה או טמאה ולא שאל עליה, הרי זו טמאה מפני היסח הדעת, ועיין להלן טהרות ספ"ה ומ"ש באו"ש ספי"ד מה' אבות הטומאות ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 69. ועיין להלן.

footnotes: ¹²⁸ עיין בבלי חגיגה כ' א' ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 87. ¹²⁹ כאן פ"ח ה"ט, מ"ו ע"א; ועיין במקבילה בפסחים פ"א ה"ח, כ"ח ע"א.

78. **הריני מניחה עד שאשאל עליה הרי זו טמאה.**וכ"ה בד ובכי"ע, ולהלן טהרות הנ"ל בד ובכי"ו. ברם בר"ש הנ"ל מעתיק משם: טהורה, וכ"ה בירושלמי הנ"ל (ובמקבילה שבפסחים). ונ"ל שאין להגיה את התוספתא ע"פ הירושלמי, והלכה זו תלויה במחלוקת ב"ש וב"ה בירושלמי נזיר (פ"ה רה"ד, נ"ד ע"א), ולב"ש כשעתיד לשאל (ולא שאל מיד) הרי הוא כמזלזל וכמסיח דעת, ולב"ה מכיון שעתיד לשאול אינו כמסיח דעת. והברייתא שלנו כאן היא כר' אליעזר השמותי (עיין להלן), והוא סובר כב"ש שאם הניחה עד שישאל עליה ולא נשאל מיד,¹³⁰ הרי הוא כמסיח דעתו ממנה והיא טמאה, והברייתא בירושלמי היא כב"ה.¹³¹

footnotes: ¹³⁰ "להשאל" פירושו כאן להשאל לחכם על ההלכה אם היא טמאה או טהורה (עיין לעיל דמאי ספ"ב), או לברר בעדים אם נטמאה או לא, ואינו עניין לשאלה על הפרשת התרומה שתחזור לטבלה. ועיין מה שהאריך בזה במהרי"ט אלגזי פ"ה מבכורות סי' מ"ב (קרוב לסופו), קל"ט ע"א ואילך, ודבריו מיוסדים על ההנחה שבשאלה על בטול ההפרשה אנן קיימין כאן, עיי"ש. ¹³¹ ודווקא במקום שאפשר לברר צריך להשאל מיד לב"ש, אבל בזמן שאין מקום לשאלה מותר לו להניחה ולחכות עד שיבוא אליהו (עיין ירושלמי פסחים פ"ג ה"ו, ל' ע"ב, ובבלי שם י"ג א'), ואין כאן היסח הדעת, משום שב"ש ור' אליעזר סוברים שתלויה חייב בשמירתה, וכמ"ש בבבלי בכורות ל"ד א'. ועיין רש"י נדה ו' סע"ב.

78-79. **נולד לככר ספק טומאה ובתוך ידו וכו'.**נ"ל שהוי"ו של "ובתוך" הוא וי"ו הפירוש והנשוא,¹³² והכוונה שנולד לככר ספק טומאה והיא בתוך ידו או שנולד ספק טומאה על¹³³ גבי השלחן, ובשניהם אינו מניח את הככר כמות שהיא, אלא מניחה במקום המוצנע, והברייתא כר' אליעזר במשנתנו (עיין מ"ש לעיל). ובבא זו נשנתה בדרך לא זו אף זו, ובנולד לככר ספק טומאה בתוך ידו, הרי פשיטא שצריך להניחה במקום המוצנע אפילו לרבן גמליאל, שהרי כשהיא בידו היא משומרת ואם יניחה במקום התורפה הרי הוא משנה בה. אלא שאפילו כשנולד לה ספק טומאה על גבי השלחן חייב להעבירה למקום המוצנע, וכר' אליעזר. וכן כנראה פירש הגר"א אלא שהגיה הרבה.

footnotes: ¹³² עיין מבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 1077 ואילך. ¹³³ כ"ה בכי"ע. ולפי הגירסא שלפנינו (וכ"ה בד) "שעל" פירושו, [בככר] שעל גבי השלחן.

80. **חבית שנשברה בגת העליונה ובתחתונה וכו'.**כ"ה בכי"ע ובמשנתנו (פ"ח מ"ט). ובכי"ו ובד בטעות: בגת התחתונה (ו)העליונה וכו'. ופירושה כמו במשנה שבעליונה תרומה טהורה ובתחתונה חולין טמאים, ואם תתערב תרומה בהם יפסיד את כל החולין, שהרי אינן ראויין לא לישראל ולא לכהנים.

**הכל מודים שתרד וכו'.**כלומר, אם יכול להציל מן העליונה רביעית בטהרה, אף ר' יהושע מודה שצריך להציל, ואעפ"י שבנתים יורד חלק מן התרומה למטה ומפסיד את החולין, עיין במשנתנו. ושמא לא היתה במשנה שלפני התוספתא אלא מחלוקת ר' אליעזר ור"ג בלבד, והברייתא מתפרשת כפשוטה, שבין לר' אליעזר ובין לרבן גמליאל אסור לו להציל מן העליונה בכלים טמאים, ואעפ"י שבין כך ובין כך תטמא כולה ע"י נפילה לגת הטמאה, מפני שמוטב שתטמא בעצמה ואל יטמאנה בידים. ורק אחרי שהוסיפו במשנתנו את דעת ר' יהושע כללו בה את התנאי של הצלת רביעית בטהרה, מפני שבזה אף ר' יהושע מודה.

81. **ואל ידמענה ביד.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובמשנתנו לנכון: ואל יטמאינה בידיו.

**סיעה של בני אדם וכו'.**בירושלמי פ"ח רה"י, מ"ו ע"ב, הובאה רק הרישא של ברייתא זו, ודברי ר' יהודה ור' שמעון לא הוזכרו שם, עיין להלן. ובב"ר סוף פצ"ד עמ' 1184 הובאה כל הברייתא עד סוף הפרק, וכנראה שנוספה שם בדפוסים ע"פ התוספתא, עיין מ"ש הר"ח אלבק שם הע' 5. וברד"ק ש"ב כ', כ"ב: ובדברי רבו' ז"ל סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים (בד"ח של הרד"ק השמיטו מלה זו) תנו לנו וכו' (כל הברייתא עד סוף הפרק). ובפירוש ר"י קרא לשמואל שם (יאהרבוך הפרנקפורטי ח"ח עמ' 18): במסכת תרומות בפרק ר' שמעון אומר הסך שמן תרומה, סיעה של בני אדם וכו', כל הברייתא עד סוף הפרק בתוספת באור משלו, עיין להלן. ועיין מ"ש להלן שו' 87 בשם רש"י.

**שאמרו להם גוים תנו לנו אחד וכו'.**ברייתא זו נסמכה למשנתנו ספ"ה: נשים שאמרו להם גוים תנו לנו אחת מכם ונטמא וכו'. והוסיפה הברייתא שהוא הדין בשפיכות דמים, וחלקה בין לא ייחדו הגוים ובין ייחדו. ולפי פירושנו בפירוש הקצר לא דברה הברייתא אלא בהוה, ובמשנתנו לא נתכוונו אלא לתאוותם ולא ייחדו כלל, אבל כאן דרשו שימסרו להם יהודי שהכעיס אותם, אבל לא ידעו מי הוא.

82. **יהרגו כולן ואל ימסרו וכו'.**סמ"ג לאוין קס"ה, נ"ט ע"ד, בשם התוספתא, ר"מ פ"ה מה' יסודי התורה ה"ה.

83. **אם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי וכו'.**וכ"ה בירושלמי, בב"ר, בר"מ, ברד"ק ובר"י קרא הנ"ל. ולא נתבאר בדברי הת"ק מה כוונתו בדוגמא שנתן, אם הכוונה שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, או שיהא מיוחד ע"י התובעים כשם שייחדו לשבע בן בכרי. ובירושלמי שם נחלקו בזה ר' יוחנן וריש לקיש. רשב"ל אמר והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ור' יוחנן אמר אעפ"י שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. ואף דברי ר' יוחנן לא נתבררו כל צורכם, אם כוונתו שביחוד גרידא מספיק, ואעפ"י שהמיוחד אינו אשם כלל בדבר, או שדווקא אם המיוחד פשע וסכן את הציבור מוסרין אותו, מפני שהציבור עלול על ידו, אעפ"י שאינו חייב מיתה. ור' יוסף קרא הנ"ל פירש את דברי הת"ק כאן: יתנוהו להם ואל יהרגו כולם, שעכשיו הם עלולים בשבילו. ומשמע קצת מדבריו שעיקר הטעם הוא שהכניס את הרבים בסכנה, שהרי עליו היה לדעת שדוד יבקש את דמו, ולא איכפת לנו כלל אם הוא חייב מיתה ע"פ דין או לא. ועיין בס' חסידים סי' ת"ש, הוצ' מק"נ סי' רנ"ג עמ' 83, ועיין מ"ש להלן.

84. **אמ' ר' יהודה במי דברים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14. וברד"ק ובר"י קרא הנ"ל: אמר ר' יהודה אימתי וכו', ולפ"ז ר' יהודה מפרש את דברי הת"ק,¹³⁴ וכן פי' ר' יונה כאן, ועיין להלן.

footnotes: ¹³⁴ עיין בבלי עירובין פ"א ב', פ"ב א' ובמקבילות. ועיין תוספ' גיטין ז' ב' ד"ה אמר ועוד.

84-85. **בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע, בב"ר, ברד"ק ובר"י קרא הנ"ל, ואין להגיה.¹³⁵ וברור מן הסגנון שר' יהודה בא להקל ולהגביל את דברי הת"ק, והוא אומר אימתי אין מוסרין אותו בזמן שהוא מבפנים החומה והגוים הצרים הם מבחוץ, ושמא יתייאשו מן המצור וינצל אם לא ימסרוהו,¹³⁶ אבל כשהגוים כבר נכנסו לבפנים, ויהרגו גם אותם וגם אותו, מוסרין אותו (כנ"ל לפרש, ועיין הע' 135). ומכאן משמע לכאורה שאפילו בלא ייחדוהו אם כולם נהרגים ימסרו לו אחד מהם. וכן מביא ביפה תואר לב"ר בשם יש מפרשים, וכן, כנראה, הבין המאירי את שיטת "קצת מפרשים"¹³⁷ וכן לכאורה משמע מסתימת לשון רש"י בסנהדרין ע"ב ב' ומפירוש ר"י קרא הנ"ל. ברם קשה מאד לקבל פירוש זה, דמהיכי תיתי לבחור אחד מהם ולהפקיר אותו, ולא עוד אלא שמלשון ר' יהודה "בזמן שהוא מבפנים" משמע שמדברים על "הוא" המיוחד. וכן ברד"ק הנ"ל: בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ, כמו שעשו בני יהודה בשמשון, **פי'**¹³⁸ שהיה יכול להמלט שמשון, שהיה מבפנים בסלע (שופטים ט"ו, י"ג), לפיכך לא נתנוהו להם אלא מדעתו. ולפ"ז ברור שהוא פירש שלא חלק ר' יהודה בלא יחדוהו, אלא חולק על יחדוהו דוקא שמצריך הת"ק שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, אבל אם אינו חייב מיתה אינם מוסרים אותו, וע"ז אומר ר' יהודה שאפילו אינו חייב מיתה מוסרין אותו כשכולם נהרגים, ור"ש להלן אינו חולק על הת"ק אלא סובר כמותו, ומפרש שהאשה טענה שהוא חייב מיתה, ולפיכך מסרוהו. אבל בלא יחדוהו כלל אף ר' יהודה מודה שלא ימסרו אותו אעפ"י שכולם יהרגו, וכסתם משנתנו בספ"ח בעניין נשים שמאיימים שיטמאו את כולן אם לא ימסרו אחת מהן, כמו שהוכיח ביד רמה לסנהדרין, עיין להלן. ועיין מה שפירשנו בפירוש הקצר, ולפי פירושנו שם הכל ניחא, אלא שעדיין צריך ברור מה לי קראוהו בשם, מה לי נתנו בו סימן. עיין בתשובת הגאון שהבאנו בהע' 141. נמצאנו למדים לפי פירוש זה שלת"ק ור"ש להלן אין מוסרין להם אפילו בייחדוהו אלא דוקא אם חייב מיתה כשבע בן בכרי.¹³⁹ וכן כתב הר"מ בפ"ה מה' יסודי התורה ה"ה הנ"ל: ואם ייחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להן כן לכתחלה. ובהגה"מ שם: זהו משום דגרסינן בירושלמי דפ"ח דתרומות עולא בר קיסר תבעתיה מלכתא לתשמיש ¹⁴⁰ אזל ערק ללוד וכו' סלקי גבי ר' יהושע בן לוי ופייסיה ויהבי ליה וכו' א"ל ולא משנה עשיתי, א"ל וכי משנת חסידים זו וכו'.¹⁴¹ והרי ברור מתוך העניין שעולא בר קושב (או בר קושר) היה מורד במלכות, והמלכות תבעה אותו¹⁴² כדי לענוש אותו, ור"י בן לוי אמר מפורש: ולא משנה עשיתי. ובב"ר הנ"ל עמ' 1185: ולא מתניתא היא סיעה של בני אדם וכו'. ובחי' מהר"ם חלאוה¹⁴³ מעתיק בשם הירושלמי: ולא משנה עשיתי, יחדו להם כעין שבע בן בכרי וכו'. ובעל כרחינו הפירוש הוא כן, שהרי דעת ר' יהודה ור' שמעון לא הוזכרו בברייתא שבירושלמי, אלא דעת הת"ק גרידא שאין מוסרין להם אלא א"כ ייחדוהו כשבע בן בכרי, ומ"מ א"ל אליהו שאין זו משנת חסידים, ועיין מ"ש בהע' 141. וברמ"ך על הר"מ הנ"ל: "אעפ"י שנמצא בתוספתא כמו שכתב הוא (בכ"מ שם העתיק ממנו: כדבריו) לא ידענא טעמא מאי, דהא אמרינן (פסחים כ"ה ב' וש"נ) וכו' מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, והכא ליכא האי סברא, דהא יהרגו כלם והוא עצמו, ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כלם והוא עצמו, וצ"ע". ועיין מ"ש בכ"מ שם על דבריו. ומסתברים דברי הר"ח אבולעפיא (עץ החיים, מקץ, ל"ט סע"א) שהרמ"ך תמה אף על דברי הת"ק שבתוספתא, למה לא אמר כר' יהודה "וזו סברת הרמ"ך עצמה". ועיין בח"ד כאן שהאריך בזה. ועיין בחי' מהר"ם חלאווה הנ"ל. וברש"י:¹⁴⁴ ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי וכו', דדחו נפש מפני נפש, התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב, והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן. אי נמי משום דמורד במלכות הוה, והכי מפרש לה בתוספתא דתרומ'.¹⁴⁵ והעיר ע"ז ביד רמה שם: "ודילמא אטעמא בתרא קאמר מרן דמפרש בתוספתא, דאלו טעמא קמא, תמה אני אם אפשר לאמרו, דהא בהדיא תנן במסכת תרומות וכו' יטמאו את כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. ואיכא לתרוצי וכו' היכא דאמרי תנו לנו פלונית וכו' יהבינן להו דסוף מיטמו כלהו, וההיא פלונית בהדייהו וכו', ומילתא צריכא עיונא דהא הכא גבי עובר דכתנו פלוני או [פלוני] ופלונית דמי, וקתני שאין דוחין נפש מפני נפש, ואיכא למימר דשאני הכא דאפשר דמיתציל עובר וצ"ע". ולפלא שרבינו לא עיין בתוספתא שמפורש בה גם הטעם הראשון שכתב רש"י. אבל מ"מ מתברר מדבריו שבתחילה הבין בדברי רש"י שלטעם הראשון (כלומר, לר' יהודה שבתוספתא כאן) מוסרין אותו אפילו לא ייחדוהו אם כלם נהרגין. וגם לפי המסקנא שלו מוסרים אותו אם ייחדוהו אפילו לא פשע כלום, אלא שהגוים מתאוים להורגו מחמת רשעות גרידא, כדין אשה שייחדוה, מפני שחומדים את יופיה.¹⁴⁶

footnotes: ¹³⁵ בשם הגר"א הגיהו: בזמן שהוא מבחוץ והן מבפנים וכו'. ופירשו האחרונים את דבריו שהוא מחוץ לעיר ויכול לברוח. וקרוב לוודאי בעיני שרבינו הגיה ע"פ הסמ"ק (סוף סי' ע"ט) שהביא את הירושלמי, וסיים: ונראה דמיירי שהוא בסכנה עמהם אבל אם הוא חוץ לסכנה אין מוסרין אותו וכו'. ומשמע שהיתה לפניו הגירסא כאן: בזמן שהוא מבחוץ והן מבפנים, כלומר, אין מוסרין אותו משום שהוא חוץ לסכנה, אבל אם היו כולם בפנים הסכנה מוסרין אותו. וגירסא זו נוחה יותר (לפי פירוש המפרשים) מפני שלפיה "פנים" הוא מקום הסכנה בין ברישא ובין בסיפא, אבל היא מתנגדת לכל הנוסחאות שהבאנו, ואינה מוכרחת, לפי פירושנו בתוספתא. ועיין בשו"ת הב"ח סי' מ"ג, וקשה מאד לקבל את פירושו בדברי התוספתא. ובפירש"י ש"ב שם: כגון שהוא מבפנים ואתם מבחוץ, ואתם בסכנה וכו'. ¹³⁶ או משום חיי שעה. ובמיוחס להריטב"א פסחים (כ"ה א', ו' רע"ג): אבל אם אמרו מוסרו לנו לפלוני ונהרגנו ותנצלו כולכם, או נהרוג אתכם וינצל הוא אסור למוסרו שזה כופרין (צ"ל: כפודין) עצמן בנפשו הוא, כיון שאינו מחוייב מיתה. ¹³⁷ חבור התשובה, הוצ' הר"א סופר, עמ' 177. ועיין בספרו לסנהדרין, עמ' 270 (ושם מדובר שייחדו אותו, "קטליה לפלניא", עיי"ש). ועיין במרכבת המשנה ח"א וח"ב על הר"מ פ"ה מה' יסודי התורה ה"ה. ¹³⁸ מלשון זו משמע קצת שהמלים "כמו שעשו בני יהודה בשמשון" נוספו בגוף התוספתא שלפניו. אבל אצל ר"י קרא ליתא. ועיין בפירש"י שם. ¹³⁹ ואין הבדל אם חייב מיתה מפני שמרד במלך ישראל או במלכות של גוים, עיין מ"ש במהר"ם חלאוה פסחים כ"ה ב' ד"ה מאי. ועיין בב"ר ספצ"ד, עמ' 1185 ובוי"ר פי"ט, ו', הוצ' מרגליות, עמ' תל"ב ואילך. ועיין במאירי סנהדרין, עמ' 270, ומ"ש להלן הע' 141. ¹⁴⁰ כ"ה בהגה"מ ד"ק, וכן מעתיק בשמן בשו"ת זקן אהרן סי' ג', ח' ע"ג. ועיין בפי' הרש"ס לירוש' כאן, פ"ו ע"ב. ¹⁴¹ בס' חסידים הוצ' מק"נ סי' רנ"ח, עמ' 85: בירושלמי וכו' אמ' לו ר' יהושע והלא מתני' היא. אמ' לו היה לך לעשות מידת חסידות להיות כולם הרוגים ולא למסור נפש אחת. והדברים תמוהים מאד, והיכן מצינו מדת חסידות על חשבון אחרים. ואעפ"י שאף בר"מ (פ"ה מה' יסודי התורה ה"ה) פסק: ואין מורין להם כן לכתחילה, הרי שם אפשר לפרש שהרב לא יזקק להוראה זו, שלא יראה כאילו הדבר נעשה על פיו, אלא יניחם לעשות כרצונם. וכן מפורש בב"ר הנ"ל, עמ' 1185: אמ' וכי משנת חסידים היא, מבעי להאי מלתא מתעבדא על ידי אחריני ולא על ידך. ואעפ"י שיש יסוד לחשוב שיש לפנינו הוספת פירוש בב"ר, כמו שמוכח מן הלשון, שהרי בלשון א"י היה צריך להיות: מבעי להדא מלתא מתעבדה על ידי הורנין ולא על ירך, מ"מ הפירוש נראה אמת (ועיין בוי"ר, עמ' תל"ב הנ"ל, ואפשר שעשו שלא כדין). ועיין היטב בחבור התשובה למאירי הנ"ל, עמ' 177. ובספרו לסנהדרין, עמ' 270, הנ"ל: "אלא שמדת חסידות לעכב, וליתן מתון בדבר עד דכדוכה של נפש, וכל שממהר בכך הפקיע מעליו מדת חסידות וכו', וכי משנת חסידים היא זו. ויראה לי שלא אמרה אלא על שמיהר את הדבר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו את העיר אם לאו" (ובהגה"מ הנ"ל: שהאשימו על שלא חזר על כל צד קודם שימסרנו). "ומכל מקום יש מפרשים שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא מן הדין. וממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל. ומכאן פסקו (כיוון להר"מ הנ"ל) כריש לקיש שאמר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי, ופרשו בו שיהא חייב מיתה בדיני ישראל". ועיין מהר"מ חלאוה הנ"ל (כ"ד ע"ד מן הספר), ולבסוף הסיק: אי נמי משום דמסר ליה בידים, שהיה לו לפתוח העיר, והם יבואו ויקחהו. ¹⁴² גי' בעל הגה"מ (עיין לעיל הע' 140) אינה באה בחשבון כלל. ¹⁴³ פסחים כ"ה ב', כ"ד ע"ד מן הספר. ¹⁴⁴ סנהדרין ע"ב ב', והובאו דבריו ביד רמה שם ובפי' הרא"ש כאן ספ"ח. ¹⁴⁵ כ"ה ביד רמה, ולפנינו בטעות: דתמורה. ועיין להלן לשון רש"י לש"ב. ¹⁴⁶ ועיין מ"ש בפירוש הקצר ומה שהאריכו בזה בכנה"ג הגהות ב"י טיו"ד סי' קנ"ז ובברכי יוסף שם.

87. **אמרה להן וכו'.**ברש"י ש"ב כ', כ"ב: שנינו בתוספתא אמרה להם הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם וכו', ר' שמעון אומר כך אמרה וכו'.

88. **ר' שמעון או' כך אמרה להם וכו'.**ר' שמעון חולק על ר' יהודה וסובר כת"ק, עיין מ"ש לעיל ומ"ש בפירוש הקצר. וברד"ק הנ"ל מוסיף: "נסחא אחרינא. ר' שמעון אומ' והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי". ואין לדעת אם זו היא נ"א בפירוש הרד"ק, או שהרד"ק עצמו מביא כן מנ"א שבתוספתא. ובאמת אילו הם דברי ר' שמעון בן לקיש¹⁴⁷ בירושלמי פ"ח ה"י, מ"ו ע"ב, והעתקנום לעיל בריש הברייתא. ובח"ד פירש שר"ש הוסיף כאן שמפני טענה זו המיתו אותו בני העיר ולא מסרוהו חי. ועיין בוי"ר פי"ט, ו', ובחדושי הרד"ל שם אות ל"ד. ועיין בתוספ' אנשי שם במשנה סוף פירקין.

footnotes: ¹⁴⁷ מר רב שלום הגאון הנ"ל (לעיל הע' 141) מעתיק בשם הירושלמי: א"ר שמעון והוא שיהא חייב כשבע בן בכרי. ור' אמר אע"פ שאינו חייב מיתה, כיון שייחדו להם סימן ימסרו ואל יהרגו.