1. **בראשונה היו כותבין שטרי מיאונין וכו'.**וכ"ה גם בד ובכי"ע. וכן במנהיג סי' קנ"ב (ד' ברלין, עמ' 108): בתוספתא דיבמות בפרק בראשונה היו כותבין שטרי מיאונין.¹ ובירושלמי מו"ק פ"ג ה"ג, פ"ב ע"א: אילו הן שטרי מיאונין. ובסנהדרין שם פ"א ה"ב, י"ט ע"א: תני בראשונה היו כותבין שטרי מיאונין. במעמד פלוני ופלוני מיאנה פלנית בת פלו' בפלוני בר פלו' בפנינו. אבל בבבלי ק"ז סע"ב: אמר רב יהודה, ואמרי לה במתניתא תנא, בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא להתנסבא ליה. כיון דחזו דנפיש דיבורא אמרי אתי לאיחלופי בגיטא, תקינו הכי, ביום פלוני מאנה פלונית בת פלוני באנפנא. ומשמע לכאורה שרב יהודה הוא שמפרש את הברייתא, ובראשונה היו כותבים במעמד פלוני וכו' בפנינו לא רעינא ביה וכו', ותיקנו אח"כ להשמיט את הסיפא ולהניח את הרישא גרידא,² ואפשר שרב יהודה בעצמו תיקן את הנוסח החדש, עיין בבלי ל"ט ב' (בנוסח גט חליצה) ולעיל פי"ב, שו' 64–65, ד"ה בראשונה. וכבר תמהו הראשונים³ על נוסח הגאונים⁴ שסידרו בגט מיאון גם נוסח של "בראשונה" ועוד הוסיפו עליו, והרי כל שכן דנפיש דיבורא. ונראה שהגאונים ז"ל פירשו "אתי לאיחלופי בגיטא" (שבבבלי ק"ח רע"א), היינו שמא יבואו להחליפו בגט, ויאמרו שאין קידושין תופסין בקרובותיה,⁵ ולפיכך תקינו שיוסיפו הרבה לשונות של מיאון, שיהא ברור שאין כאן גט. ואשר ללשון "בראשונה" אין הכוונה בניגוד למה שהוסיפו אח"כ, אלא הכוונה, בראשונה שהיו כותבין שטרי מיאונין, כלומר לפני תקופת השמד.⁶ והבבלי הביא את הברייתא כלשונה.

footnotes: ¹ כ"ה בד"ק. ובד' ברלין בטעות: מיאוניי. ² וכן בס' והזהיר בחוקותי, ק"כ ע"א: וכיצד כותבין גט מיאון. ביום פלוני שהוא כך וכך בירח פלוני [בשנת פלונית], מיאנה פלונית בת פלוני בפלוני בעלה בפנינו. וחותמין. אבל הרי בוודאי לא פתחו ב"לא רעינא ביה" וכו' בלי הזמן ובלי השמות. ³ עיין בס' השטרות לר"י הברצלוני, עמ' 28, עיטור סוף גט מיאון, ד"ו נ"ח ע"ד, הוצ' רמא"י ח"ב, ח' ע"ג, או"ז ח"א סי' תרפ"ז, צ"ז ע"א, תוספות ק"ח א', ד"ה אתי, ובים של שלמה פי"ג סי' ז'. ⁴ עיין להלן, שו' 1–2, ד"ה ואשר. ⁵ כפירוש הר"ח שבאו"ז הנ"ל (לעיל הע' 3) וכן פרשו גם הר"י הברצלוני ובעל העיטור הנ"ל. וכן פירש הריטב"א במקומו. ⁶ עיין מ"ש לעיל פי"ב, שו' 62–63, ד"ה והדברים, ושו' 64–65, ד"ה בראשונה.

1-2. **לא שפיא ליה, ולא רעיא ליה, ולית היא צביא להתנסבא ליה.**בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ב, פ"ב ע"א הנ"ל: אילו הן שטרי מיאונין לא רעיינ' ליה, לא שוינא ליה, לא צבינא לאיתנסבא ליה. ובירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב, י"ט ע"א הנ"ל: תני בראשונה היו כותבין שטרי מיאונין במעמד פלוני וכו',⁷ לא רעינא ביה, לא שוייהנא ליה ולא צבינא להיתנסבא ליה. ובבבלי ק"ז סע"ב הנ"ל: לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא להתנסבא ליה. ואף בבבלי יש כאן שלשה אברים במיאון, אלא שהשמיטו "לא שפיא ליה" ("לא שוינא ליה") וחילקו "ולית היא צביא להתנסבא ליה" לשתים. ואשר ללשון "לא שפיא ליה" נראה שהכוונה "אינה נוחה⁸ ליה" (ושוינא שבירושלמי היא שפינא, חילוף "פ" ב"וי"ו"). ובספרי דברים פי' י"ב, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 20: מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. ועיין באוה"ג, עמ' 215, שהביא נוסח שטר מיאון מה' ראו, עמ' 113. ובאמת נוסח זה הוא גם בה"ג שלפנינו, בד"ו סוף ה' גיטין, פ"א ע"ב, ועכשיו בה' פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' ק"נ. ושם, אחרי שהביאו את דברי הבבלי ק"ח רע"א, מוסיפים: והשתא כתבין הכי ביום פלוני וכו'⁹ איך פלונית בת פלוני אתא לקדמנא לבי דינא, וכן אמרת אנא לא ניחא לי דאהוי להדין פלניא¹⁰ ולא רעינא ביה ולא צבינא ביה, ולית אנא בעיא לאתנסבא ליה, ובדיקנא בתר פלוניתא דא, ועדאן קטנה היא ולא אייתיאת סימני, וכיון דחזינא כן, כתבנא גט מיאון דנן ויהיבנא לה דתיהוי רשאה ושלטאה בנפשה למהך להתנסבא לכל גבר,¹¹ ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם כדת משה וישראל. ולכאורה הוא תמוה מאד, שהרי כאן הוסיפו עוד הרבה לשונות של גט, ולא חששו לאיחלופי. אלא הואיל וכתבו בפירוש: ובדיקנא וכו', ועדאן קטנה היא וכו' כתבנא גט מיאון וכו', אין כאן חשש שיאסרו לו את קרובותיה, ולהפך. וכנראה שלכך כיון המאירי, ק"ח א' (הוצ' דיקמן, 405 ע"ב) שכתב: ומכל מקום בנסח הגאונים הוא כתוב כבראשונה, אלא שמסדרין את העניין, ומודיעין אותו, עד שאין לטעות בו בגט דעלמא. וכוונתו שמרבים בלשונות של מאון, שמודיעין על קטנותה, שלא הביאה סימנין וכו', עד שברור לכל שאין כאן גט. ועיין ר"מ פי"א מה' גירושין הי"א, במגיד משנה שם, ובס' השטרות להר"י ברצלוני, עמ' 28.

footnotes: ⁷ והעתקנו אותו לעיל, שו' 1, ד"ה בראשונה. ⁸ עיין גם במלונות ללשון סודית, ערך שפא. אבל עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 11–12, ד"ה ואשר ולהלן הע' 10. ⁹ כ"ה בה"ג ד"ו. ובהלכות פסוקות: ביום פלוני דהוא כמה בירח פלו' במאתא פלונית. ¹⁰ לא שוינא (שפינא) שבירושלמי הנ"ל? ¹¹ עד כאן גם בה"פ. ומכאן ואילך רק בה"ג.

2-3. **בית הלל או' בבית דין ושלא בבית דין, ובלבד שיהו שלשה.**במשנתנו פי"ג מ"א: בית שמאי אומרים בבית דין, ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין. ובבבלי ק"ז ב' הובאה ברייתא זו (עם כל הפיסקא של משנתנו) וההוספה היא: ואלו ואלו מודים שצריך שלשה. וכ"ה גם לעיל שם ק"א ב' בכי"מ, אבל בהוצאות שלפנינו שם: והתניא מיאון ב"ש אומרים ב"ד מומחין וכו'. והוא תיקון ע"פ פירוש אביי שם ק"ז ב'.

3. **ר' יוסה בי ר' יהודה ור' לעזר בי ר' שמעון אומ' אפי' בפני שנים.**וכ"ה בבבלי ק"ז ב'. ובבבלי ק"א ב': ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' יוסי (וכ"ה בכי"מ שם) וכו'. ופסקו בבבלי שם כמותם. ועיין בתוספות ק"ז ב', ד"ה מכשירין, וד"ה הלכה. ועיין בס' והזהיר בחקותי, עמ' ק"כ, ובענפי יהודה שם, אות א', וכן דייק מלשון הירושלמי גם בהגהות יפה עינים ק"ז ב', ד"ה ר' יוסי בר"י.

4. **כיצד מצות מיאון וכו'.**בבלי ק"ח א'.

5. **אפי' היא יושבת באפריון והלכה אצל מי שנתקדשה לו וכו'.**בבבלי הנ"ל: יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו יושבת באפריון והולכת מבית אביה לבית בעלה וכו'. ופירש"י: דאיכא למימר אי לא בעיא ליה תיחות ותיזול, אפילו הכי הוי מיאון.

5-6. **ואמרה לפניו, אי איפשי בפלוני בעלי וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובבבלי חסרה המלה "לפניו". ושמא צ"ל לפנינו: ואמרה לפלני וכו', עיין בתוספות ק"ז ב', ד"ה מכשירין, ומ"ש בס' ישרש יעקב שם. ועיין באו"ז ח"א סי' תרע"ח (צ"ו ע"א) וסי' תר"פ (צ"ו סע"ב). ועיין להלן.

6-7. **ר' יהודה אומ' אפי' נכנסה ליטול חפץ מחנוני, ואמרה בפניו אי איפשי וכו'.**וכ"ה ("בפניו") גם בד. ובכי"ע ליתא, ואינו בירושלמי ובבבלי (עיין להלן). ואין צורך להגיה כאן, והכוונה שאמרה בפני החנווני, עיין מ"ש לעיל ולהלן בסמוך. ובירושלמי פי"ג ה"א, י"ג ע"ג: תני בשם ר' יודה אפילו לא נכנסה אלא ליטול חפץ מן החנווני ואמרה אי איפשי וכו'. ובבבלי ק"ח א' המציעתא של התוספתא היא הסיפא של הברייתא וגרסו שם: יתר על כן אמר ר' יוסי בר' יהודה¹² אפילו שיגרה בעלה אצל חנוני להביא לו חפץ משלו ואמרה וכו'. ופרש"י: דליכא אלא חנוני, ואיכא למימר משום דאטרחה הוא להביא לו חפץ משלו. והר"מ השמיט הלכה זו, ועיין בה"ד.

footnotes: ¹² בהגהות הב"ח הגיה: ר' יהודה, והוא ע"פ הרי"ף מד"ו ואילך, אבל הנכון הוא כלפנינו, עיין מ"ש לעיל ח"ג (עירובין), עמ' 347, הע' 24 (וצ"ל שם: ה"פ עמ' ק"נ, במקום: ק"ג).

8-9. **יתר על כן אמ' ר' יהודה אפי' אורחין מסובין, ואמרה בפניהם, אי איפשי וכו'.**בכי"ע: מסובין בפניו ואמרה אי איפשי וכו'. ובבבלי הנ"ל היא המציעתא, וגרסו שם: אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה, והיא עומדת ומשקה עליהם, ואמרה להם אי אפשי וכו'. אבל בכי"מ, בה"ג ה' מיאון, ס"ב ע"ג, ד"ב, עמ' 297, בהלכות פסוקות, עמ' ק"נ, ברי"ף, ברא"ש ובר"מ פי"א מה' גירושין ה"ח חסרה המלה "להם", והוא כגירסת כי"ע בתוספתא. ועיין מ"ש לעיל. ובהלכות פסוקות ובה"ג ד"ב גרסו בבבלי כאן: ר' יוסי בר' יהודה. ועיין מ"ש לעיל, שו' 6–7, ד"ה ר' יהודה.

9-10. **קטנה שקדשה את עצמה, ושהשיאה את עצמה, בחיי אביה, אין קידושיה קדושין, ואין נישואיה נישואין.**בכי"ע: או שהשיאה וכו' (וכ"ה בס' המנהיג שנביא בסמוך). ובס' המנהיג סי' קנ"ב, ד"ב, עמ' 108: בתוספתא דיבמות בפרק בראשונה היו כותבין שטרי מיאונין (כ"ה בד' קושטא) מפר' דנשואי קטנה וקדושיה באמה, ואביה אע"פ שהוא במדינת הים אינן כלום, דתניא קטנה שקדשה את עצמה, או שהשיאה את עצמה בחיי אביה וכו'. וכן במאירי קדושין, עמ' 227: ובתוספתא של יבמות אמרו קטנה שקדשה עצמה¹³ בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין. וכוונת רבותינו היתה להסתייע מן התוספתא שלנו נגד שיטת בה"ג סוף ה' קידושין, ד"ו פ"ד ע"ב שכתב: וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים, ואנסיבתה אמה, אשתאילת הדא מילתא קמי רבנן כמה זימני ואמרו דשפיר עבדת אמה, דנשואין תקינו לה רבנן לקטנה אי איתיה לאב מקדש לה קידושי תורה, ואי לא, מינסבא בתקנתא דרבנן, וכמה דגדלה גדלי נישואין דילה בהדה, וכד אתי אב לא צריך לקדושה. ודברי בה"ג הובאו אצל כמה מן הראשונים, עיין אוה"ג קידושין, עמ' 123, הערה ב'. ובתוספות שם מ"ה ב', ד"ה בפירוש, הביאו כן גם מן השאילתות, ולפנינו בשאילתות משפטים סי' נ"ט ליתא, ועיין בהעמק שאלה שם אות ז' שהעיר שהיא ט"ס בתוספות, עיי"ש ראיות חותכות, ועיין אוה"ג הנ"ל, סוף עמ' 122. אבל כמה מן הגאונים (תשה"ג הקצרות ס' רכ"א, תשה"ג שערי צדק, ט"ז ע"ב, עיין אוה"ג, עמ' 123) פסקו במפורש שאפילו אם אביה במדינת הים אין קידושי אמה וקידושי עצמה כלום, שלא תיקנו חכמים נישואין אלא ביתומה גרידא.¹⁴ והוא כפשוטה של התוספתא כאן, וכדברי בעל ס' המנהיג. ועיין שו"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ק י"ד ובכנה"ג הגהות ב"י שם אות ל"ד-ל"ט. ומדברי המנהיג משמע שהוא מפרש "או שהשיאה את עצמה" שבתוספתא, היינו שקידשה אביה והלך למדינת הים, והשיאה את עצמה, וציין למחלוקת בבבלי קידושין מ"ה ב' ולירושלמי שם פ"ב ה"א, ס"ב ע"ב. ועיין במאירי שם הנ"ל, ועיין בצפנת פענח פ"ג מה' אישות הי"ג.

footnotes: ¹³ והמלים "ושהשיאה את עצמה" חסרות שם. ¹⁴ ונחלקו בזה הפוסקים, עיין סיכום דבריהם בשו"ת מהר"י קולון שורש ל"ב (הראשון. אח"כ נכפלו שם שוב סי' ל"א, ל"ב. ובד"ר הוא שורש ל'). ועיין כנה"ג סי' ל"ז הגהות הטור, אות כ"ג-כ"ד, הגהות ב"י, אות כ'. ועיין בשו"ע אה"ע שם ס"ק י"ד ובנו"כ שם.

11. **הממאנת באיש אין לה כתובה, נתן לה גט יש לה כתובה.**במשנתנו (כתובות פי"א מ"ו): הממאנת וכו' אין להם כתובה וכו'. ובבבלי (שם ק' ב'): שמואל תני ממאנת אין לה כתובה, אבל יוצאה בגט יש לה כתובה וכו', כבתוספתא כאן. וברשב"א כאן ק"ח סע"א: ויש ספרי' דגרסי בהדיא תניא כותיה דשמואל ממאנ' אין לה כתובה כו', יוצאה בגט יש לה כתובה¹⁵ כו'. וכן בבבלי כאן קי"ג א': וקטנה מנלן דאית לה כתובה, דתנן הממאנת וכו', אבל יוצאה בגט וקטנה¹⁶ יש לה כתובה. ורב (כתובות שם ק' ב') חולק וסובר שאף יוצאה בגט אין לה כתובה, ורצו לומר שם (ק"א א'): לימא כתנאי, היינו שחולקים במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שלהלן, ואמרו אליבא דרב: עד כאן לא אמר ר' יהושע התם אלא מדידה לדידיה (ופירש"י: כגון ירושתה ומעשה ידיה וכו'), אבל מדידיה לדידה (כגון כתובה) לא. ולכאורה משמע מהמשך התוספתא שעל בבא זו חולק ר' אליעזר להלן, והיינו כמו שרצו לומר בבבלי. אבל יותר נראה שלהלן היא פיסקא ממשנתנו, ואין המחלוקת דבוקה לבבא שלנו. ועיין במשנתנו פי"ג מ"ג, בירושלמי שם ה"ג, י"ג ע"ד, בבלי ק"ח א' (כאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין). ועיין מ"ש להלן כתובות פי"א ה"ד, שו' 24, ד"ה ר' ליעזר ואילך.

footnotes: ¹⁵ וכן כתב הרשב"א קי"ב סע"ב: ואע"ג דתניא בהדיא ממאנת אין לה כתובה, יוצאה בגט יש לה כתובה. ואין לדעת אם כיוון לתוספתא כאן, או לברייתא שבבבלי שהביא. אבל מה שכתב ק"ח א' הנ"ל (לפני "ויש ספרים דגרסי בהדיא"): ותניא ממאנת אין לה כתובה, יוצא בגט יש לה כתובה, ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים וכו', כוונתו לא לברייתא, אלא לבבלי ק"א א', והוא קיצור ממאמר שמואל. ¹⁶ בכי"מ: קטנה, וברי"ף וברא"ש רפי"ד חסרה לגמרי מלה זו.

11-12. **ר' ליעזר או' אין מעשה קטנה כלום.**פיסקא ממשנתנו פי"ג מ"ב (ושם מוסיף: אלא כמפותה).

12. **אין זכיי לא במציאתה וכו'.**ירושלמי פי"ג ה"ב, י"ג ע"ג, בבלי ק"ח א', כתובות ק"א א'.

13. **אין יורשה, ואין מיטמא לה.**וכ"ה בבבלי בשני המקומות הנ"ל. אבל בכי"ע ובירושלמי הנ"ל ליתא. ועיין היטב בבבלי פ"ט ב'. ושמא לא הגיה הירושלמי את הברייתא שם "משתגדיל",¹⁷ ותיקנו לו ירושה כדי שיטפל בה במיתתה, ועיין במשנת גיטין פ"ה מ"ה ועדיות ספ"ז. וצ"ע.¹⁸ ועיין לעיל פ"ב, שו' 25, ומש"ש, ד"ה ואין זכיי, וד"ה יורשה.

footnotes: ¹⁷ ובס' יחוסי תו"א כת"י, ערך ר' יהודה הכהן, כתב: והא דקמסיק בהאשה (פ"ט ב') ואוכלת בתרומ' אליב' דב"ש וב"ה הוא דמסיק הכי, ומיהו ליורשה וליטמ' לה אפי' ר' אליעזר מודה, דהא ר' אליעזר אירושה קאי, וכיון דיורשה מטעם הפקר ב"ד אף מיטמ' לה, משום דהויא לה כמת מצוה וכו'. ודבריו ז"ל אינם מובנים, שהרי בגמרא שם אמרו: אימא משתגדיל ותבעל. ושמא חסר לפניו כ"ז. אבל הרי בברייתא שבבבלי כאן ק"ה א' וכתובות ק"א א' מפורש בדבריו שאינו יורשה ואינה מיטמא לה. ¹⁸ אמנם התוספתא אינה מזכירה את הלשון "אלא כמפותה", אבל אף "אין מעשה קטנה כלום" משמעותו שאינה כאשתו לשום דבר, כסיום הבבא שלנו. ובר מן דין, אפשר שאין לפנינו אלא התחלה מן הפיסקא של משנתנו.

14-15. **ויורשה, ומיטמא לה.**וכ"ה בבבלי הנ"ל, אבל בכי"ע ובירושלמי ליתא. ועיין מ"ש לעיל.

16-17. **אמ' ר' ישמעאל חיזרתי על כל מדת חכמים ולא מצאתי אדם שמדתו שוה בקטנות וכו'.**וכ"ה בירושלמי פי"ג ה"ב, י"ג ע"ג. ובבבלי ק"ח א': אמר רב יהודה אמר שמואל חוזרני על כל צדדי חכמים ולא מצאתי אדם שהשוה מדותיו בקטנה כר"א, שעשאה ר"א כמטיילת עמו בחצר, ועומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה וכו'. אמר רבי נראין וכו', עיין להלן בסמוך. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 190, הערה 1.

17-18. **ורואה אני את דברי ר' ליעזר מדברי ר' יהושע, שר' ליעזר השוה את מדתו, ור' יהושע חלק.**בירושלמי הנ"ל ליתא. ובבבלי הנ"ל: אמר רבי נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע' שר' אליעזר השוה מדותיו בקטנה ור' יהושע חלק. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים כת"י ערך ר' יהודה הכהן: וא"ר, ובתוספ' גר' א"ר ישמע', נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהוש', לכך הוצרכו להעיד (עדיות פ"ח מ"ב), שכמה עדיות נשנו שם להוציא מדבריו של ר' אליעז', וכ"ש בכאן, שהא אומ' ר' דנראין דבריו. ועיין ברי"ף בסוגיין ובאוה"ג, עמ' 218 ואילך, שם עמ' 330. ובתשה"ג קהלת שלמה סי' ל"ז, עמ' ל"ו (אוה"ג, עמ' 225): דתניא ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום, וכולה ברייתא (כלומר, כל הברייתא שבבבלי ק"ח א'), הכי אמרינן בסופה אמר רבי נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע, ור' עקיבא משניהן אבל הלכה כר' אליעזר. ואין זכר לדברים הללו לא בבבלי ולא בתוספתא ולא בירושלמי. ומצינו סיגנון זה להלן נדה פ"ט הי"ג (לעניין אחר): ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע ודברי ר' עקיבא משניהן, אבל הלכה כדברי ר' אליעזר. וכ"ה בתו"כ, זבים, פרש' ג' פ"ה ה"ה, ע"ז ע"ב, ובבלי נדה ז' ב', ס"ח ב'.

18-19. **הממאנת באיש והחזירה אליו, ומת וכו'.**כלומר, בזה כ"ע מודי שהיא חולצת או מתייבמת, ופשוטה היא, ולא נקטוה אלא כפתיחה לסיפא.

20. **ר' ליעזר אומ' חולצת ולא מתיבמת, מפני שנאסרה עליו שעה אחת.**וכן בד: ר' אליעזר וכו'. ובכי"ע: ר' אלעזר¹⁹ וכו'. ובמשנתנו פי"ג מ"ו: המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם, ור' אליעזר אוסר. וכן המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם, ור' אליעזר אוסר. ובבבלי ק"ט א' נחלקו אמוראים בטעמו של ר' אליעזר. ונקטו המפרשים בפירוש רב אשי שם שר' אליעזר גוזר אטו קטנה יתומה בחיי האב שנתקדשה מתחילה ע"י אביה וגירשה בעלה והחזירה שהיא אסורה מדאורייתא ליבם, כפירש"י. ועיין רשב"א, ריטב"א ונ"י במקומו, רמב"ן, רא"ה וריטב"א כתובות ע"ד רע"א. ברם התוספתא שנתה כאן, וכן להלן (פעמים) את הטעם בפירוש: משום שנאסרה עליו שעה אחת, ובין בנשא גדולה וגירשה ובין נשא יתומה וגירשה הטעם הוא אחד, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת, ולהלן, שו' 25–26, ד"ה ולפי, נתפרשו הדברים.

footnotes: ¹⁹ אבל להלן בסמוך אף בכי"ע: מודים חכמים לר' אליעזר וכו'. ואף במשנתנו הנוסחאות חלוקות. ובמלא"ש למשנתנו: "ונראה דר' אליעזר גרסי' ביו"ד, אע"פ שאינו כן ברוב הספרים". וכן מוכח בבבלי כ"ה א' (והסיפא הרי בוודאי ר' אליעזר, עיין משנת עדיות פ"ה מ"ד-מ"ה) ובירושלמי פי"ג סה"ו, י"ג ע"ד, כמו שהעיר בהגהות יפה עינים ק"ט א'.

20-22. **מודים חכמים לר' ליעזר בקטנה שהשיאה אביה, וגרשה, והחזירה אליו, ומת, שחולצת ולא מתיבמת, הואיל ונאסר' עליו שעה אחת מפני וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם חסרה המלה "אחת"). אבל בכי"ע חסר הטעם, והוא חסר גם בכל המקבילות. ובמשנתנו פי"ג מ"ו: קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה, כיתומה בחיי האב, החזירה דברי הכל אסורה ליבם. ובמשנה שבירושלמי מוסיף: ומודין חכמים לר' לעזר בזמן שגירשה קטנה והחזיר' קטנה, מפני שהיו גירושיה גירושין גמורין, ולא היתה חזרתה גמורה. אבל אם גרשה קטנה והחזירה גדולה, או שגידלה תחתיו מותרת ליבם. וכ"ה במשנה ד' נפולי ובמשנה שבמאירי הוצ' דיקמן, עמ' 409. וכן במלא"ש בשם ר' יוסף אשכנזי בשם רוב הספרים. וכן בפיסקא שבירושלמי, י"ג ע"ד: ומודין חכמים וכו'. וברור שזו היא הוספה במשנה על פי הברייתא כאן. ובירושלמי פי"ג ה"ו, י"ג ע"ד: מודין חכמים לר' לעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה, קידושיה וגירושיה תורה, חזרת' אינה תורה. וכ"ה גם בברייתא שבבבלי ק"ט א', אלא ששם מסיים: כיתומה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם, מפני שגירושיה גירושין גמורין וכו', כלשון התוספתא, בלי הטעם של נאסרה שעה אחת. ולא נתבאר לא במשנתנו ולא בירושלמי ולא בברייתא שבבבלי כאן, אם היא אסורה לייבם, ויוצאת בלי חליצה, שהרי היא ערוה עליו מן התורה, או שצריכח חליצה מדרבנן. ובעל המאור בסוגיין, ד"ה הא דבעי, כתב: ואל תתמה היאך יתומה זו חולצת והיא ערוה מן התורה, הרי לך דוגמתח בפ' ד' אחין (כ"ט א') איסור מצוה וכו', ומפורש בתוספתא ומודים חכמים לר"א בקטנה שהשיאה אביה וגרשה והחזירה ומת שחולצת ולא מתייבמת. וכך היא שנויה בגמרא בכתובות בפרק המדיר (ע"ג ב'). וכ"ה באמת בהוצאות שלפנינו שם וכ"ה בכי"מ שם. אבל ברא"ש פי"ג סוף סי' ה' תמה על דברי הראב"ד שכתב שיתומה בחיי האב חולצת, והרי היא ערוה דאורייתא, ותירץ שהוא משום גזירה, והביא ראיה מן התוספתא כאן, שהיא חולצת, ולא הזכיר כלל את הברייתא בבבלי כתובות. ונראה שלפניו היתה הגירסא שם, כמו שהיא לפנינו בבבלי יבמות, וכן נראה מדברי המאירי כתובות, עמ' 320. וכן מוכח מדברי תוספות חד מקמאי ק"ט א' שכתבו: לכאורה משמע שמותרת לעלמא בלא חליצה, מפני שהיא ערוה מן התורה, אלא דבירושלמי משמע שיתומה בחיי האב צריכה חליצה וכו', עיי"ש הטעם. ואף הם לא הזכירו כלל לא את התוספתא ולא את הבבלי בכתובות. ועיין גם בתוספות הרא"ש ק"ט א', ובפי' רי"ד בסוגיין. ועיין בס' ישרש יעקב בסוגיין שהעיר על בעל המאור ועל הרא"ש, עיי"ש.

23. **במה דברים אמורים בזמן שגירשה קטנה וכו'.**בבלי ק"ט א', כתובות ע"ג ב'. ועיין בהוספה למשנתנו שהבאנו לעיל בסמוך, ד"ה מודים.

25-26. **ר' ליעזר אומ' חולצת ולא מתיבמת, מפני שנאסרה עליו שעה אחת.**בבבלי כאן וכתובות הנ"ל: משום ר' אלעזר²⁰ אמרו חולצת ולא מתיבמת, ולא נזכר שם הטעם. וברש"י כתובות ע"ד רע"א פירש שהרי ר' אליעזר אוסר לייבם אפילו נשא גדולה וגירשה והחזירה, משום גזירה אטו יתומה בחיי האב (כרב אשי בסוגיין). ושאר כל הראשונים²¹ נחלקו עליו בפירושו עיי"ש. ובירושלמי פי"ג רה"ו, י"ג ע"ד, נתנו טעם לדברי ר' אליעזר במשנתנו הנ"ל (המגרש את האשה והחזירה וכו'): מפני שעמדה עליו באיסור שעה אחת. וכן אמר עיפה בבבלי כאן ק"ט א', ושאלו עליו מן הברייתא הנ"ל שבבבלי (משום ר' אלעזר אמרו חולצת), ולמה חולצת, אפילו חליצה לא תיבעי, ותירץ רב אשי משום גזירה אטו יתומה בחיי האב והחזירה, והביאו ראייה לדבריו מן הברייתא שבתוספתא כאן. ולפי טעם התוספתא כאן ולעיל, שו' 20 ושו' 22, ברור שהוא גם טעם המשנה לר' אליעזר שאוסר לייבם את המגרש את אשתו והחזירה. ובירושלמי פ"ג ה"א, ד' ע"ג, שם ה"ח, ה' ע"א, פ"ד ה"י, ו' ע"א, בבלי כ"ח א', מ"א א', מוכח שטעמו של עיפה הנ"ל קיים לר' אליעזר. ואביי פירש (ק"ט א') שר' אליעזר מספקא ליה אם מיתה מפלת, או נישואין הראשונים מפילים, ואם נישואין הראשונים מפילים, כבר עמדה עליו שעה אחת באיסור ושוב אינה ניתרת, ומספק חולצת ולא מתייבמת. ובנשא קטנה יתומה ממש, שאין כאן נישואין מדאורייתא²² וגירשה והחזירה אסורה להתייבם, גזירה אטו יתומה בחיי האב, כפירוש רש"י בדברי רב אשי. ובירושלמי לא נזכר הטעם של נישואין הראשונים מפילים (עיין פ"ג ה"ח, ה' ע"א), ומ"מ נראה שאף לשיטתו צריכה חליצה לר' אליעזר, כפשוטה של לשונה של משנתנו, ועיין שי"ק פי"ג ה"ו ד"ה מפני.

footnotes: ²⁰ עיין לעיל, הע' 19. ²¹ עיין רשב"א, ריטב"א ונ"י כאן, רמב"ן, רא"ה וריטב"א כתובות ע"ד א'. ²² בפרט לר' אליעזר הסובר שאין מעשה קטנה כלום, והיא כמפותה, עיין לעיל, הע' 18.

26-27. **זה הכלל, גט אחר מיאון אסורה לחזור לו, מיאון אחר גט מותרת לחזור לו.**פיסקא ממשנתנו פי"ג סמ"ד. ולעיל שם אמרו: נתן לה גט והחזירה, מיאנה בו, ונישאת לאחר ונתארמלה, או נתגרשה, מותרת לחזור לו, מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה, או נתגרשה, אסורה לחזור לו. זה הכלל וכו'. ואנו רואים ממשנתנו שהמאון בו האחרון מבטל את הגט שלו. ובבבלי ק"ח ב' דייקו מן הסיפא של משנתנו ("הממאנת באיש ונישאת לאחר וכו'") שדווקא המאון בו מבטל את גטו, אבל המיאון בחברו אינו מבטל את גיטו של הראשון, ושוב דייקו מן הסיפא של הרישא (דווקא אם נתארמלה או נתגרשה מן השני אסורה, הא אם מאנה בשני מותרת לחזור לראשון אעפ"י שיצאה ממנו בגט בסוף) שאף המיאון בחברו מבטל את גיטו. ואמרו עלה: אמר ר' אלעזר תברא, מי ששנה זו לא שנה זו וכו'. ומיכאן שלא נחלקו אלא באם מאון חברו מבטל גט שלו, אבל מאון שלו מבטל גט שלו לכולי עלמא. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

27-29. **רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקא ור' יהושע בן קרחא אומ' בין כך ובין כך הואיל ויצאת המינו בגט אסורה לחזור לו.**כלומר, בין שהגט היה בסוף, ובין שהיה מתחילה אין המאון מבטל את הגט, ואפילו המאון בו אינו מבטל את הגט. והם חולקים על משנתנו, לפי פירוש רבא (או רבה) בבבלי ק"ח ב'. עיין מ"ש להלן.

29-30. **מעשה באחת שנשאת יתומה וגירשה, והחזירה אליו, ומיאנה בו וכו'.**כלומר אף כאן הוא מקרה של מאון אחר גירושין באדם אחד.

30-31. **ושאלו את ר' יהודה בן בבא מהו שתחזור לראשון, ואמ' להן בין כך ובין כך וכו'.**כלומר, לא שנא יצאה מן הראשון בגט בסוף ולא שנא יצאת במאון בסוף אין המאון שבסוף מבטל את הגירושין שבתחילה, והיא אסורה לחזור לו. נמצאנו למדים שאף ר' יהודה בן בבא סובר כרשב"ג ור' ישמעאל בן ריב"ב ור' יהושע בן קרחה, וכולם חולקים על משנתנו. ועיין בבלי ק"ח ב', ושם הוא מעשה אחר,²³ והיינו שיצאה מן הראשון בגט ומן השני במיאון, והשאלה היתה אם המאון של השני מבטל את הגט של הראשון, ואסרו ר' עקיבא ובן בתירא, ועיי"ש בפירש"י. וכבר העיר בקרן אורה במקומו שלדעה זו של ארבעת התנאים בתוספתא כאן רמז שמואל בבבלי ק"ח ב', שאמר שם תברא²⁴ וכו', והיינו שלפי הסיפא אין המאון מבטל את הגט, לא שנא מאון בו ולא שנא מאון בחברו.

footnotes: ²³ ושאלו את ר' עקיבא בבית האסורים ור' יהודה בן בתירא בנציבין. ²⁴ ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 170.

32-33. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' אם מיאנה מיאנה, ואם לאו, תמתין עד שתגדיל ותחלוץ, ותצא הלזו משם אחות אשה.**וכ"ה בד. אלא שבכי"ו חסרה בטעות המלה "ותצא". והנכון הוא בכי"ע: רבן גמל' או' וכו', אם לאו, ימתין עד שתגדיל ויכנוס ותצא וכו'. והגירסא שלפנינו "ותחלוץ" היא באשגרה מלהלן, וטעות ברורה היא. ובמשנתנו פי"ג מ"ז: שני אחים נשואין לשתי אחיות וכו' גדולה וקטנה, מת בעלה של קטנה תצא הקטנה משום אחות אשה, מת בעלה של גדולה וכו' רבן גמליאל אומר אם מיאנה מיאנה, ואם לאו, תמתין עד שתגדיל, ותצא הלזו משום אחות אשה. ומוסיפה התוספתא על משנתנו שאינה יוצאת משום אחות אשה מיד אחרי שגדלה אחותה, אלא ממתינה עד שיכנוס (כלומר, יבעול את הקטנה), ואין הקידושין של הקטנה חלים ממילא. ובבבלי ק"ט ב': בעא מיניה ר' אלעזר מרב מאי טעמא דרבן גמליאל משום דקסבר קידושי קטנה מיתלא תלו, וכי גדלה גדלי בהדה, אע"ג דלא בעל,²⁵ או דלמא משום דקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אי בעל אין, אי לא בעל לא. א"ל היינו טעמא דר"ג משום דקסבר המקדש וכו', אי בעל אין אי לא בעל לא. ושאלו שם מן הברייתא: המקדש את הקטנה קידושיה תלויין וכו' ואע"ג דלא בעל. ותירצו: מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין, אי לא בעל לא. ושוב אמרו שם שרב סובר שאין אדם בועל על דעת הקידושין הראשונים, אלא סתמא מתכוין לבעול לשם קידושין מחדש. ובירושלמי פי"ג ה"ז, י"ג סע"ד: כיני מתניתא והקטנה תמתין²⁶ עד שתגדיל ותגיע לפרק²⁷ ותינשא (כלומר, תיבעל). אמר רבי לעזר לית כאן תינשא אלא תתארס. אמר רבי יוחנן זו דברי רבן גמליאל²⁸ המקדש אחות יבמתו נפטרה יבמתו מן החליצה ומן היבום. ופירש בפ"מ ע"פ הבבלי הנ"ל, שר"א סובר שאין צורך שתנשא אלא שהקידושין חלין מאליהן כשתגדיל. וכן פירש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 307: ובניגוד לרב ור' יוחנן אומר איפוא ר' אלעזר "לית כאן תינשא" אלא "אע"ג דלא בעל". וכפשוטה דברייתא שבבבלי ש"קידושיה תלויין". ולא נתחוורתי כלל בדבריהם ז"ל, שהרי ר' אלעזר אינו אומר "לית כאן תינשא" גרידא, אלא מוסיף "אלא תתארס". והרי בירושלמי פ"ג ה"ב, ב' ע"ד, ובבבלי נדה נ"ב א' פוסק ר' אלעזר כר' יהודה שאפילו הגדילה יכולה למאן עד שירבה שחור על הלבן ואין אומרים שהקידושין חלין ממילא (עיין רש"י שם, ד"ה שוב). ואף שאמרו בבבלי שם (והוא מסתם התלמוד): ומודה ר' יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן, כמה אמוראים חולקים שם וסוברים שאפילו בנבעלה יכולה למאן. וכן בירושלמי כאן פ"א ה"ב, ד' ע"ד: ר' זעורה בשם ר' חנינה מודיי ר' יהודה שאם נתקדש' משהביא' שתי שערו' שאינה יכולה למאן. על דעתיה דר' זעורה דאמר נתקדשה משהביאה שתי שערות. הא אם נתקדשה עד שלא הביאה שתי שערות ונבעלה משהביאה שתי שערות יכולה היא למאן. הרי לך שלר' זעורה בשם ר' חנינה צריך שיקדש בפירוש מחדש. ואף שיטת שמואל בבבלי ק"י א' (וכתירוץ הראשון שבתוספות ק"י א', ד"ה קסבר) היא שצריך לבעול לשם קידושין. ולפיכך נראה שר' אלעזר מפרש שתינשא כאן (או "יכנוס" שבתוספתא כי"ע) פירושו שתתארס, כלומר שתתקדש (כר' זעורה בשם חנינה לעיל), או שתבעל בפירוש לשם קידושין. וכן סובר גם ר' יוחנן כאן,²⁹ וכשיטתו בירושלמי קידושין פ"ב ה"ו, ס"ב ע"ד. עיין מ"ש על כל זה (ועל שיטת ר"א בשם ר' חנינה בירוש' כתובות פ"א ה"ב, כ"ה ע"ב) בס' מתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 139.

footnotes: ²⁵ ועיין ההסבר בחי' הרשב"א ק"ט ב' ומ"ש בקרן אורה שם ולהלן שם ק"י א'. ²⁶ שלא כפירש"י בבבלי י"ח א', ד"ה ר"ג, אלא כפירושו במשנתנו ק"ט א' וכפי' התוספות י"ח א', ד"ה מיאנה. וכן מפורש בכי"ע כאן: ימתין, כלומר, הבעל אסור לו לבוא על הקטנה עד שתגדיל, משום שביאתה אינה פוטרת את אחותה, וכפירוש שבתוספות הנ"ל. ²⁷ עיין בבלי נדה מ"ח ב'. ²⁸ בס' מתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 139, מחקתי את המלה "זו" ע"פ ספר המקצועות שהביא באו"ז ח"א סי' תר"י. אבל בראבי"ה כת"י סי' תתק"מ (לפי ס' המקצועות הוצ' אסף, עמ' כ"א) מעתיק זו דברי ר"ג. ²⁹ ואף שר' יוחנן סובר בירושלמי כאן פ"א ה"ב, ב' ע"ד, שאין הלכה כר' יהודה, ואינה יכולה למאן אחרי שהביאה שתי שערות, אין הטעם משום שהקידושין חלין ממילא, אלא מדרבנן אינה יכולה למאן משתגדיל, עיין בתוספות כאן ק"ט ב', ד"ה הוא.

33-34. **שני אחין נשואין שתי יתומות, קטנה וחרשת וכו'.**כלומר, שתי יתומות אחיות, או קטנה וחרשת אחיות, וחרשת אפילו אינה יתומה והיא גדולה דינה כן, אלא נקטו בשתיהן יתומות לאפוקי חרשת קטנה שקיבל אביה קידושין, שהיא מקודשת דאוריתא. ובמשנתנו פי"ג מ"ז: שני אחין נשואין לשתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של אחת מהן תצא משום אחות אשה. וכן שתי חרשות. ובירושלמי שם רה"ז, י"ג סע"ד: כקניינה של זו כן קניינה של זו. וכקניינה של זו כן קניינה של זו. ובהלכה של שתי אחיות לא הזכירה משנתנו דין של אחת קטנה ואחת חרשת, ופירשוה בתוספתא כאן. ובירושלמי הנ"ל הביאוה בשם "תני ר' חייה", וכן הובאה כל הברייתא בבבלי קי"א א', ושם מפורש: שני אחים נשואין שתי אחיות יתומות, קטנה וחרשת וכו'.

34. **מת בעלה של קטנה וכו'.**והיבם נאסר באשתו החרשת, משום שמא הקטנה קנויה יותר מן החרשת (עיין מ"ש להלן בסיפא), ואין החרשת פוטרת אותה משום אחות אשה, ונאסר באשתו משום אחות זקוקתו.

**חרשת יוצאה בגט.**שהרי יכול לגרש אותה בעל כרחה, ואין צורך בדעתה.

35. **מת בעלה של חרשת וכו'.**וכאן יש לחשוש שמא החרשת קנויה יותר מן הקטנה, ואין הקטנה פוטרת אותה משום אחות אשה וכו', כלעיל.

**וחרשת אסורה.**שהרי אינה יכולה להתייבם משום אחות אשה, ואינה חולצת משום שהיא חרשת,³⁰ ולפיכך אסורה לעולם.

footnotes: ³⁰ עיין מ"ש לעיל פי"א, שו' 55, ד"ה והרמב"ם.

36. **ואם בא עליה, יוצאה בגט והותרה.**בבבלי קי"א א' מוכיח מכאן שקטנה קנויה ואינה קנויה,³¹ והרשת קנוייה ומשויירת, ולפיכך חרשת אינה מתייבמת, שמא הקטנה קנוייה לגמרי והיא אחות אשה, ואינה מותרת לעלמא שמא הקטנה אינה קנוייה כלל, והיא זקוקה לייבום, אבל אם בא עליה, היא מותרת ממה נפשך, שאם הקטנה קנויה לגמרי הרי נפטרה מן הייבום משום אחות אשה, ואם אינה קנוייה כלל הרי נפטרה החרשת בביאתה ולא היתה כאן ביאה פסולה. אבל הירושלמי אינו מזכיר כלל את הבדל הבבלי בין חרשת וקטנה, ולשיטתו אין ביאת אחת מהן פוטרת את חברתה, משום שאינן שוות בקניינן, וכן שיטת התוספתא (אלא שהיא מחמירה יותר, עיין להלן), ואם היו אחיות אינן פוטרות אחת את השניה, משום שאין קיניין זו כקיניין זו,³² ובנידון שלנו אם בא על החרשת היא באמת ביאה פסולה, אלא משום שאין לה תקנה להנשא (שהרי אינה יכולה לחלוץ), הקילו ואמרו שביאה פסולה זו פוטרת את עצמה, וכמו שאמרו בירושלמי ה"ז הנ"ל במפורש: עבר ובא על החרשת יוציא בגט והותרה, כההיא דאמר ר' הילא (להלן שם ה"ח, י"ד ע"א) מפני תקנתה. ועיין בס' ניר במקומו שפירש לנכון בסוף דבריו שם.

footnotes: ³¹ ופירש"י ספק קנויה לגמרי ספק אינה קנויה כלל. ועיין ר"מ פ"ה מה' ייבום הכ"ג ובקרן אורה ק"י ב', ד"ה אמר ר"נ. ³² עיין מ"ש לעיל, שו' 33–34, ד"ה שני אחין.

36-38. **מי שהיה נסוי שתי יתומות קטנות, ומת, בא יבם על הראשונה, וחזר ובא על השנייה נאסרו שתיהן עליו. וכן שתי חרשות.**כלומר, שתי יתומות נכריות שאינן אחיות. ובמשנתנו פי"ג מ"ט מפורש שבכגון דא אין השנייה פוסלת את הראשונה. ובתוספתא אין להגיה, שהרי כן הוא גם בד ובכי"ע, ולהלן נראה שלתוספתא היתה כאן שיטה אחרת והיא היתה ידועה גם לגאונים. ושיטת התוספתא היא שבבל מקום שאין קניין היבמה שלם, אם בא היבם, או אחיו, על השניה פוסל את הראשונה. אבל אם לא בא על השנייה, הראשונה פוטרת צרתה, משום שאנו אומרים קניינה של זו כקניינה של זו, ואין היא חולקת על משנה ח', אלא על מ"ט גרידא. ועיין להלן.

38-39. **קטנה וחרשת, בא יבם על הקטנה, וחזר ובא על חרשת, או שבא אחיו על חרשת, נאסרו שתיהן עליו.**וכ"ה בברייתא שבבבלי קי"א א'. ובמשנתנו פי"ג מ"ט: קטנה וחרשת, בא היבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת, לא פסל את הקטנה. בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה וכו' פסל את החרשת. וכ"ה הגירסא (ברישא "לא פסל", ובסיפא "פסל") בכל נוסחאות המשניות שבדקתי.³³ וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' יבום הכ"ז. וכן ברשב"א ק"י א': בספרי הגאונים ובהלכות רבינו אלפסי³⁴ ז"ל גרסי לא פסל את הקטנה, בא על החרשת וחזר ובא על הקטנ' גרסי פסל את החרשת. ועיין אוה"ג, עמ' 291. אבל בהוצאות שלנו במשנה ובבבלי קי"א ב': פסל את הקטנה. וזו היא גירסת רש"י והבאים אחריו, וכן הכריע גם הרשב"א מסוגיית הגמרא (ועיין גם בקרן אורה קי"א א'). והברייתא שבבבלי והתוספתא כאן הן בשיטת משנתנו. והקשה רש"י (קי"א א', ד"ח חרשת) למה פסלה החרשת את הקטנה שבא עליה מתחילה, והרי הקטנה מותרת ממה נפשך שאם היא קנויה לגמרי, הרי אין ביאת החרשת כלום, ואם הקטנה אינה קנויה כלל, הרי לא היתה קנויה לאחיו, והיא זרה לו, ואפילו אם קנה היבם את החרשת מותר לו לקיים גם את הקטנה, שאין כאן שתי יבמות מבית אחד. ותירץ רש"י שהחרשת פוסלת את הקטנה, גזירה שמא יבוא על החרשת תחילה, ובזה כולי עלמא מודה שאם בא אח"כ על הקטנה נפסלו שתיהן עליו, וכמו שאמרו אח"ב בבבלי שם על הברייתא שלנו. ולפי רוב הנוסחאות במשנתנו שגורסים "לא פסל את הקטנה" הפירוש הוא משום "ממה נפשך" כדלעיל, או כמו שמנסח הר"מ פ"ה הכ"ז הנ"ל: שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן, לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה. ובהשגות הראב"ד שם: טעות הוא זה, שהרי נאסרו שתיהן עליו, דילמא קדים ובעיל חרשת תחלה, והוא כרש"י וסייעתו. ולהלן נראה שלשיטת התוספתא אפילו אם הביאה הראשונה היא בוודאי מעולה מן השנייה, והיא פוטרת את צרתה בלי ספק, מ"מ הואיל ואין קניין שתי הנשים שוות, אם בא על השנייה פוסל את הראשונה, אעפ"י שהראשונה קנוייה לגמרי בלי שום ספק; ובהכרח עלינו לומר שהטעם הוא מחמת גזירה, שמא יבא על זו שאין קניינה שלם בתחילה, ואח"כ על זו שקניינה שלם, ויתיר לעצמו בטעות לקיים את הראשונה. ולפי זה התוספתא שלנו בוודאי חולקת על משנתנו. ובמשנתנו, וכן בתוספתא כאן, לא נתבאר מה יעשה, בנידון דידן, כשנפלו לו מאחיו שתי יבמות קטנה וחרשת. שאין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. ופירשוה בירושלמי פי"ג ה"ח, י"ד ע"א, ובבבלי ק"י סע"ב, שכונס את החרשת תחילה ומוציאה בגט, וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ.

footnotes: ³³ ד' נפולי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משנה שבירושלמי, משנה שבבבלי כי"מ, כמה משניות כתי"י עם פיה"מ להר"מ. ³⁴ ברי"ף ד' קושטא המשנה מקוצרת, ובד"ו ואילך הדפיסו, כנראה, ע"פ המשנה שבבבלי, עיין להלן.

39-40. **חרשת יוצאה בגט, קטנה יוצאה בגט וחליצה, תמתין עד שתגדיל ותחלוץ.**בד חסר "תמתין עד שתגדיל ותחלוץ", ובכי"ע יש כאן השמטה. ובבבלי הנ"ל: וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ,³⁵ ולא נזכר שם גט. ובמאירי ק"י א', הוצ' דיקמן 418 סע"א: והוא הדין שצריכה גט, שמאחר שבא עליה, לא מיפטרה בחליצה לחודה, אלא שלא הקפיד להזכיר אלא חליצה, מצד שאינו מזכירה בחרשת. ופירשו בבבלי קי"א א' שהחרשת ניתרת בגט, ואעפ"י שהיא ביאה פסולה, משום שמן הדין נפטרה לגמרי, או בביאת הקטנה (אם היא קנויה), או בביאתה (אם אין הקטנה קנויה), ולא אסרו את הקטנה אלא משום גזירה, ולפיכך ניתרת בגט. ולשיטת התוספתא והירושלמי היא ניתרת בגט, משום תקנתה, ואפילו בביאה פסולה פוטרת את עצמה בגט בלבד, עיין מ"ש לעיל, שו' 36, ד"ה אבל הירושלמי, ובירושלמי פי"ג ה"ח, י"ד ע"א.

footnotes: ³⁵ ולפנינו בכי"ו תרכובת של שתי הנוסחאות.

40-41. **פקחת וחרשת, בא יבם על פקחת, וחזר ובא על חרשת, או שבא אחיו על חרשת, נאסרו שתיהן עליו.**וכ"ה הגירסא בד. וכן היתה הגירסא בכי"ע (אע"פ שיש שם השמטה) שהרי בסיפא בגדולה וקטנה בכל הנוסחאות הגירסא היא שהגדולה נאסרה עליו, אפילו בא עליה בתחילה. ושיטה זו תמוהה מאד, שהרי ביאת הפקחת, או הגדולה, הוא קניין גמור, ואפילו פקחת ופקחת וגדולה וגדולה אין השנייה פוסלת את הראשונה. ובמשנתנו פי"ג מ"י ומי"א, שנו בפירוש שאין ביאת החרשת, או הקטנה, פוסלת את הפקחת, או את הגדולה, שבא עליה בראשונה. ולכאורה אף זו קשה, והרי ק"ו הוא משתיהן שוות שאין השנייה פוסלת את הראשונה, מכל שכן בנידון דידן שהראשונה קנוייה קניין גמור, והשנייה אין קניינה שלם. אלא שאפשר לומר שלא שנו את הרישא אלא אגב הסיפא, והיינו אם בא על החרשת, או על הקטנה, תחילה שנפסלה. ומן התוספתא כאן אנו רואים שיש כאן חידוש אפילו ברישא, שהרי התוספתא חולקת. ברם אין להגיה בתוספתא כאן, שהרי כן הוא בכל הנוסחאות, וכן מוכח גם מן הסיפא בגדולה וקטנה. וברור לי שדברי התוספתא כאן רחפו לפני הגאון בתשובתו³⁶ שנשאלה לפניו שאלה על שני אחים שייבמו שתי יבמות מבית אחד, והוא באר שם דרך אגב גם את כל הסוגייא שלנו. והוא כתב שם: ולא אשכחינן דמתסרא אשתו שייבם אותה, בביאת אחיו על צרתה, אלא היבא דההיא ביאה ראשונה לאו מעולה היא, ולא הוה מיפטרא בה צרתה, כגון קטנה או חרשת דביאתן אינה פוטרת אלא כמותן,³⁷ דאי בא תחלה על קטנה, או חרשת, וחזר ובא הוא, או אחיו, על פקחת, או על גדולה, ודאי מיפסלן תרויהי, אבל אם היתה ביאה ראשונה ביאה מעולה, על פקחת, או על גדולה, דביאתן פוטרת, דאי הדר בתרא בין הוא בין אחיו ובא על הצרה, ואפי' היא קטנה או חרשת, לא מפסלה גדולה ראשונה, ולא פקחת ראשונה, דתנן וכו', ובסוף מתני' תנן ר' אלעזר אומ' מלמדין את הקטנה שתמאן בו וכו', הלכה כר' אלעזר, ובריתא דתוספתא בהדא (באוה"ג, עמ' 100: דהדא) מילתא לא דיקא ולא משגחינן בה. ונראה שהכוונה להלכות שלנו כאן בתוספתא, ורמז להן באופן ברור בזה שהקדים: דאי הדר בתרה בין הוא בין אחיו ובא על הצרה, ואפילו היא קטנה או חרשת, לא מפסלה גדולה ראשונה, ולא פקחת ראשונה. ודבריו אינם מובנים כלל, מאי "ואפילו היא קטנה, או חרשת", הרי אפילו אם השניה היא גדולה, או פקחת, אינה פוסלת את הראשונה, ומכל שכן אם השנייה היא קטנה, או חרשת. אבל בתוספתא כאן הרי מפורש שאם אינן שוות, אפילו אם השנייה יותר גרועה, והיא קטנה או חרשת, פוסלת את הגדולה ואת הפקחת, ובששתיהן שוות בקניין גמור, לא נחלק אדם מעולם, שאין ביאת השניה פוסלת את הראשונה. ולפיכך כתב הגאון שאין הדין כן, אפילו אם השנייה היא קטנה, או חרשת, אינה פוסלת את הגדולה, ובריתא דתוספתא בהדא מילתא לא דיקא ולא משגחינן בה,³⁸ והוא כיוון גם לרישא כאן שאפילו שתיהן שוות בקניין שאינו גמור, השניה פוסלת את הראשונה. ואשר לטעם התוספתא, יפה שער בה"ד שטעמה כאן כמו הטעם שנתנו בבבלי קי"א א' לדין בא על הקטנה ואח"כ בא על החרשת שביאת החרשת פוסלת את הקטנה, אעפ"י שהקטנה צריכה להיות כשרה ממה נפשך לשיטת הבבלי,³⁹ מ"מ נפסלת, משום גזירה שמא יבא על החרשת תחילה, וסוברת התוספתא שבכל מקום שאחת מן היבמות אין קניינה שלם, אפילו אחת מהן קנוייה לגמרי (כגון פקחת, או גדולה), זו שאין קניינה שלם פוסלת את הראשונה, גזירה שמא יבואו להתיר להפך, בבא על החרשת, או על הקטנה תחילה. וכן באר באריכות במרכבת המשנה פ"ה מה' ייבום הכ"ז, עיי"ש.

footnotes: ³⁶ נתפרסמה במרעי היהדות ספר ב', ירושלים תרפ"ז, עמ' 30 ואילך. אוה"ג, עמ' 99, וחבל שלא רמז לה בסוגיין. ³⁷ כצ"ל במקום "במותן", וכן צ"ל להלן שם: "ביאת כל אחת פוטרת כמותה" (ולא: במותה!), והכוונה כששתיהן שוות, שתי קטנות, או שתי חרשות, כמשנתנו פי"ג מ"ח. ³⁸ בתס"ר ח"ב, עמ' 26, שערתי שכוונת הגאון היא למלה "בכולן" שבתוספתא להלן, שו' 44, עיין מש"ש. אבל עכשיו ברור לי שכוונת הגאון היא כמו שכתבנו כאן בפנים. ³⁹ עיין מ"ש לעיל, שו' 38–39, ד"ה קטנה וחרשת.

41-42. **חרשת יוצאה בגט.**ואעפ"י שביאתה בוודאי פסולה לא גזרו בה, משום תקנתה, שהרי מן הדין אין ביאתה כלום, עיין לעיל, שו' 39–40, ד"ה ופירשו.

42. **פקחת יוצאה בגט וחליצה.**כלומר, יוצאה בגט מדינא, שהרי מדאורייתא אשתו היא לכל דבר, ויוצאת בחליצה, גזירה שמא יבוא על החרשת תחילה, ודינה כאן כאילו בא על החרשת תחילה, וצריכה גט וחליצה, עיין ר"מ פ"ה מה' ייבום הכ"ט.

42-43. **גדולה וקטנה, בא יבם על הגדולה, וחזר ובא על הקטנה וכו'.**דינה כמו לעיל, בפקחת וחרשת בא יבם על פקחת וחזר ובא על חרשת וכו', עיין מש"ש.

43-44. **קטנה יוצאה בגט, גדולה יוצאה בגט וחליצה.**ודינה כאילו בא על הקטנה תחילה ואח"כ על הגדולה (כמו בפקחת וחרשת, עיין מ"ש לעיל). ובמאירי ק"י א', הוצ' דיקמן 418 ע"ב: ומכל מקום בגדולה וקטנה שבא על הקטנה תחלה ונפסלו שתיהן, ולא הספיקה הקטנה למאן (כלומר, שגדלה בנתים), נותן גט לזו וגט לזו, והגדולה חולצת והקטנה נפטרת בחליצתה. כלומר, הקטנה יוצא בגט, והגדולה בגט וחליצה.

44-45. **ר' ליעזר אומ' בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו.**וכן בד ובכי"ע: ר' אליעזר וכו'. ואף בכמה מנוסחאות המשנה הגירסא ר' אליעזר, והוכיחו רש"י (קי"א ב') ועוד מן הבבלי נדה ח' א' שבמשנתנו כאן פי"ג מי"א הגירסא הנכונה היא: ר' אלעזר. וההלכה שלנו היא פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל לא מצאתי את המלה "בכולן" בשום נוסח של המשנה והתלמוד, ואף הגאון⁴⁰ לא גרס במשנתנו "בכולן". אבל בפירוש ר"ח מכ"י (אוה"ג, עמ' 332): ר' אליעזר אומר בכולן מלמדין וכו'. וכ"ה במשנה שברי"ף (גם בדפוס קושטא) וכן מעתיק בחי' הרמב"ן, במאירי ובריטב"א. ובס' הזכות להרמב"ן מסתייע מן התוספתא כאן (שגורסת "בכולן"), והביאו ברא"ש פי"ג סי' ח', ועיין בב"י טואה"ע סי' קע"א. ולפי הגירסא "בכולן" בוודאי משמע שאף בנפלו לו מאחיו חרשת וקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו, ויוכל לקיים את החרשת. וכ"ה שיטת הרי"ף בפי"ג סי' קל"ד שאף בקטנה וחרשת מלמדין את הקטנה שתמאן בו. וכתב הרמב"ן בס' הזכות שם שאפילו לא גרסינן "בכולן" מסתבר שבחרשת וקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו, ולא הוצרך ר"א לאשמעינן בה, משום שבנידון ההוא הרי אינו יכול לייבם את הקטנה משום עיגון החרשת,⁴¹ והקטנה צריכה לחכות עד שתגדיל ותחלוץ ותפסל לכהונה, והרי בכגון דא שלא פשע היבם כלל, מסתבר שתמאן הקטנה, משום תקנת שתיהן, וייבם את החרשת ויקיים אותה, אבל בבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה שעשה שלא כהוגן הייתי יכול לומר שקנסינן ליה ואין מלמדין את הקטנה למאן בו, ולפיכך בא ר"א ללמדנו שאף בזה מלמדין את הקטנה למאן בו. אבל הראב"ד (והביאו הרמב"ן הנ"ל בס' הזכות) סמך על גירסתו במשנתנו שלא גרסו שם "בכולן" והוא סובר שלא אמר ר' אליעזר אלא בגדולה וקטנה,⁴² וממאנין את הקטנה כדי שיוכל לקיים מצות ייבום בגדולה מדאורייתא, אבל בקטנה וחרשת שאינה אלא מדרבנן, ועוד שמקיים מצות ייבום אפילו מדרבנן בביאה ראשונה, למה יפתו את הקטנה למאן. וכ"ה שיטת הריא"ז שהובא בשלטה"ג במקומו. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ה מה' ייבום הכ"ד והכ"ח ובמגיד משנה שם. ושיטת הר"מ בכל העניין קשה מאד, וכבר התקשו בה הרשב"א, המאירי ועוד. ועיין באו"ש פ"ה מה' ייבום הכ"ה, ובערוך לנר קי"א א', ב'.

footnotes: ⁴⁰ שהעתקנו לעיל, שו' 40–41, ד"ה ברם. ⁴¹ וממילא אין כאן משום יתרחק מן המאון (בבלי ק"ט א'), שהרי כל הטעם הוא שמא תתחרט בה אח"כ (בבלי שם ק"ט ב'), וכאן הרי בין כך ובין כך לא תנשא לו משום תקנת החרשת. ⁴² "ר' אליעזר אב[ת]רייתא בלחוד קאי".

45-46. **יבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי, בין שאמ' בעלתי, ובין שאמ' לא בעלתי, כופין אותו שיחלוץ לה וכו'.**בכי"ו בטעות: ובין שאמ' לא נבעלתי וכו'. וכל הברייתא בבבלי קי"ב א'. ובמשנתנו פי"ג מי"ב: היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה. ופירשו בירושלמי פי"ג הי"ד, י"ד ע"א, בשגט יוצא מתוך ידו לתוך ידה, והיא אומרת שהוא גט יבמין, והוא אומר שבעל, והוא גט נישואין, הרי לדבריה כבר נאסרה עליו, והיא עשתה אותו על עצמה חתיכה דאיסורא, כופין אותו שיחלוץ לה. וכ"ה בבבלי קי"ב א', עיי"ש בפירש"י למשנתנו קי"א ב', וברשב"א קי"ב א' ועוד. ועיין במס' שמחות פ"ז הי"ח. ואעפ"י שיש כאן חזקה המסייעת לו אם הוא טוען בעלתי, העמידוה בירושלמי (כאן הי"ד הנ"ל, וכתובות פ"א ה"ד, כ"ה ע"ג) כר' מאיר (להלן כתובות פ"א סה"ד) שעד שלשים יום אדם מעמיד את עצמו ונמנע ממנה. וכן העמידה ר' יוחנן בבבלי כאן קי"א ב'. ורבה העמידה ככולי עלמא, וביבמה כולם מודים שהוא נמנע ממנו עד שלשים יום עד שתתרגל לו.

46-47. **אחר שלשים יום, מבקשים הימנו שיחלוץ לה.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ובשמחות הנ"ל: אין כופין אותו וכו'. וכאן חזקה אינו מעמיד את עצמו, וכיוון שהגט יוצא עכשיו מידו לידה, חזקה גט נישואין הוא, אלא שמ"מ מבקשים אותו שיחלוץ לה שלא תיעגן, שהרי היא טוענת שהוא גט יבמין (שלא בא עליה מקודם), והיא אסורה להנשא בלי חליצה.

47. **היא אומרת נבעלתי, והוא אומ' לא בעלתי, הרי זו יוצאה בגט.**בבלי קי"ב א' הנ"ל. ופירש"י ורוב המפרשים "שלאחר שלשים עסיקינן", והחזקה מסייעת לה, והיא יוצאה בגט שתחת ידה, ונאמנת לומר שהוא גט נישואין. ועיין מ"ש להלן, שו' 47–49, ד"ה ברם ואילך.

47-49. **[הוא אומר בעלתי, והיא אומרת לא נבעלתי, אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי, הרי זו יוצאה בגט].**כ"ה בד, ולפנינו נשמט ע"י הדומות. ובכי"ע: הרי זה יוציא בגט ובחליצה. וכן בבבלי הנ"ל: צריך גט וחליצה. ופירש רבי אמי בבבלי שם שצריכה חליצה עם גיטה שבידה. ורב אשי אמר שצריכה גט חדש, שהרי הוא אומר בעלתי והחזקה מסייעת לו (שהרי לרוב הראשונים לאחר ל' יום עסיקינן), והגט הראשון אינו מועיל כלום,⁴³ ומבקשים ממנו שיתן גט וחליצה. ועיין בס' ישרש יעקב מה שכתב על דברי רש"י, ד"ה רב אשי, ועל הרי"ף. ופירש"י לדברי ר' אמי מה שאמרו "אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי" פירושו שאעפ"י שחזר בו אח"כ אין כופין אותו אלא מבקשין הימנו, הואיל והחזקה מסייעת לדיבורו הראשון. אבל לדברי רב אשי הדברים מתפרשים כפשוטם, שאעפ"י שחזר בו ואמר לא בעלתי, אינו יכול לפוטרה בלי גט חדש. ובירושלמי ספי"ג, י"ד ע"א, קידושין פ"ג ה"ב, ס"ג ע"ד: הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אף על פי שחזר ואמר לא בעלתי, לא הכל ממנו, שכבר משעה הראשונ' אמ' בעלתי. אבל אם אמר משעה הראשונה לא בעלתי שניהן יכולים לעקור חזקה.⁴⁴ וכבר ראינו לעיל, שו' 45–46, ד"ה יבמה, שהירושלמי מפרש את משנתנו כרב, ולפיכך אמרו "לא הכל ממנו", כלומר, שתצא בלי גט חדש, וכפירש"י הנ"ל. ברם מן הירושלמי קידושין הנ"ל נראה שהברייתא שלנו אינה מדברת כלל בנתן גט (שמטעם זה אינו יכול לייבם), והיא אינה מפרשת את משנתנו, אלא נסמכת לה גרידא. וכן אמרו בירושלמי שם: הדא דאת אמר בשאין שניהן מודין, אבל אם היו שניהן מודין שניהן יכולין לעקור קידושין, כהדא, הוא או' בעלתי וכו', אבל אם לא אמ' משעה ראשונה בעלתי, שניהן יכולין לעקור חזקה. ואנו רואים שהברייתא הובאה שם משום הסיפא בלבד, והוא תמוה, שהרי משנה מפורשת היא לפנינו (פי"ג מי"ב): ובזמן שהוא מודה, אפילו לאחר שנים עשר חודש כופין אותו שיחלוץ לה, ולמה הביא הירושלמי ממרחק לחמו. ובעל כרחינו אנו אומרים שלא הכניסו את עניין הגט אלא במשנתנו ששנתה "כופין אותו שיחלוץ לה", ולא שנתה "כופין אותו שיעשה מעשה", ולפיכך פירשוה בגט יוצא מידו לידה, ואם לא בעל לפני כן מוכרח לחלוץ, כטענת האשה, אבל בשתי הבבות האחרונות של הברייתא כאן לא הוזכרה כפייה לחלוץ, ומדברים כאן מתחילה שהיא תובעת מזונות ואומרת נבעלתי, והוא מסרב לשלם לה את מזונותיה, ואומר לא בעלתי, ורוצה עכשיו לחלוץ, ופוסקת התוספתא שהוא צריך לתת לה גט, הואיל והחזקה (לאחר ל' יום) מסייעת לה. ובבבא האחרונה הוא טוען בעלתי, ורוצה לירש את נכסי אחיו, וטוען שאינה זקוקה אלא לגט גרידא, והיא אומרת לא נבעלתי, אעפ"י שאח"כ הודה לדבריה, ונמצא ששניהם מודים שלא נבעלה ואינה טעונה אלא חליצה גרידא, מ"מ יוצאה גם בגט, ואינם נאמנים לעקור את החזקה, הואיל וטען מתחילה בעלתי. אבל אם שניהם אמרו בתחילה שלא נבעלה אינה זקוקה לגט כלל, ונאמנים לעקור את החזקה (של יותר משלשים לא מוקים איניש אנפשיה) גם לקולא. אבל ממשנתנו ששנתה "ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר שנים עשר חודש כופין אותו שיחלוץ לה" אין ראייה כלל, שהרי המשנה הזכירה כפייה לחלוץ, ואף היא ביוצא עכשיו הגט מתחת ידו לידה עסיקינן,⁴⁵ והם שניהם עוקרים את החזקה לחומרא שצריכה חליצה,⁴⁶ ואין ממנה שום ראייה שאף לקולא, בשאין גט יוצא מתחת ידה נאמנים שניהם לעקור את החזקה שתצא בלי גט גרידא.⁴⁷ אבל בברייתא כאן שלא נזכר בה שנתן לה גט מקודם, ובטוען מתחילה שבעל, לא הכל ממנו להוציאה עכשיו בלי גט, שהרי אמר שבעל, אבל אם שניהם מודים מתחילה ועד סוף, יוצאת בלי גט, ונאמנים לעקור את החזקה אפילו לקולא.

footnotes: ⁴³ שהיבם טעה וחשב שעדיין יבומים הראשונים עליה, ובא עליה אחר הגט, עיין בחי' הרמב"ן במקומו. ⁴⁴ ואף מכאן ברור שלאחר שלשים עסיקינן. ⁴⁵ כפירוש הריטב"א קי"א ב', ד"ה ובזמן, והובא גם בנ"י למשנתנו. ⁴⁶ שמן הדין סומכין על החזקה, וחזקה בעל, ויוצאה בגט שבידה שזמנו הוא מלאחר ל' יום. ⁴⁷ ועיין בתוספות קי"ב א', ד"ה היא, שאמרו שם שאפילו בשניהם מודים מתחילה ועד סוף שלא נבעלה אינה יוצאה בלי גט אם נתייחדו. ועיין במ"מ פ"ב מה' ייבום ה"ה שפירש בבבלי שם ב"הנהו שניהם מודים דאתו לקמיה דרבא" שהכוונה ששניהם הודו מתחילה ועד סוף שלא נבעלה, ומ"מ הביא רב שרביא מן הברייתא שצריכה גט, שלא כפירש"י והר"ח, עיין אוה"ג, ריש עמ' 333. ועיין ביש"ש פי"ג סי' כ"ה וסי' כ"ז. ועיין בשי"ק במקומו, ד"ה שניהן, ובס' ישרש יעקב בבבלי שם שתמהו על דברי התוספות מן הירושלמי הנ"ל.

49-50. **ר' יהודה או' נדרה שלא תתיבם, אפי' בחיי בעלה, מבקשין הימנו שיחלוץ לה.**במשנתנו ספי"ג: הנודרת הנאה מיבמה, בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלץ לה. ואם נתכוונה לכך, אפילו בחיי בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה. ומדברי רש"י (קי"א ב', ד"ה בחיי) משמע שאין דברים אמורים אלא אם יש יסוד לחשוב שלא נתכוונה לעניין יבום, אלא נדרה הנאה מיבמה משום שרבה עמו, ולא חשבה כלל שמא תיפול לפניו לייבום (ועיין בבלי קי"ב ב'), כמו שהבין את דבריו במגיד משנה פ"ב מה' ייבום הט"ו. ולפי זה חולק ר' יהודה על משנתנו ואומר שאין כופין אותו, דווקא בנדרה שלא תתייבם,⁴⁸ ואפילו בחיי בעלה, אבל בסתם אנו מניחים שלא נתכוונה בנידרה שלא תתייבם לו, אם ימות בעלה (ח"ד). אבל בתשה"ג שערי צדק סי' ט"ז, ב' ע"ב, משמע שכל זמן שנדרה בחיי הבעל אנו אומרים שלא נתכוונה לעקור את עצמה מן היבם אם ימות בעלה, וכופין לחלוץ, ודווקא אם נתכוונה לכך בחיי בעלה,⁴⁹ מבקשין לחלוץ. ולשיטת הגאון אין ר' יהודה חולק על משנתנו, אלא מפרש.

footnotes: ⁴⁸ עיין בצפנת פענח פ"ג מה' נדרים ה"ו. ⁴⁹ כלומר, אם יש רגלים לדבר שנתכוונה, אבל בסתם אנו מניחים שלא נתכוונה, אפילו למשנתנו.

50. **כיצד מוציא ברמיזה, רומז ונותן לה גיטה.**במשנתנו רפי"ד: חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת, אם רצה יוציא, ואם רצה יקים, כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה. ומפרשת התוספתא מהו מוציא ברמיזה. ובירושלמי רפי"ד, י"ד ע"ב: כיצד הוא עושה, רומז והוא נותן לה גיטה. כשם שהוא רומז כך הוא נרמז. ואף לפנינו הפירוש כן, שאם הוא פקח והיא חרשת רומז לה שהוא נותן לה גט (עיין גיטין פ"ח מ"ב), והיא מתגרשת בעל כרחה, ואם הוא חרש רומזים לו, ונותן לה את גיטה, וכשם שכנס כך מוציא. ועיין בבלי גיטין נ"ט א' ובר"מ פ"ב מה' גירושין הי"ז. וכל ברייתות התוספתא כאן עד סוף הפרק בה"ג סוף ה' עריות, ד"ו נ"ח ע"א ואילך, ד"ב עמ' 279, אלא שבד"ו פותח בטעות: כיצד מוציא בדמי זה נותן לה גט וכו', וצ"ל: כיצד מוציא ברמיזה [רומז ו]נותן לה גטה וכו', כמו שהוא בד"ב. ובשתי המהדורות לא נזכר לא "תניא" ולא "ת"ר", אבל ברור שבה"ג מעתיק מכאן, והוא כמעט מלה במלה, כמו שהוא בתוספתא.

50-51. **פקחת לפקח ולו אח פקח, פקחת לחרש ולו אח פקח וכו'.**בה"ג הנ"ל. ובמשנתנו פי"ד מ"ד: שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים לשתי נכריות פקחות, מת חרש בעל הפקחת וכו'.

51-52. **פקחת לפקח ולו אח חרש, כונס ואינו מוציא וכו'.**משנתנו הנ"ל: מת פקח בעל הפקחת, מה יעשה חרש וכו'.

52-53. **פקחת לחרש ולו אח חרש, חרשת לפקח ולו אח פקח וכו'.**בה"ג הנ"ל. ובכל בבא זו הואיל ולכל הפחות יש כאן צד אחד בחרשות, הרי אין כאן חליצה ויש כאן ייבום, ואחרי הייבום אנו אומרים כשם שכנס הבעל ברמיזה כך מוציא היבם ברמיזה.

54. **כונס, ואם רצה להוציא יוציא, אם רצה לקיים יקיים.**וכ"ה הסדר בד. ובכי"ע ובה"ג הנ"ל: כונס, אם רצה לקיים יקיים, אם רצה להוציא יוציא. וכ"ה להלן בסוף פירקין, עיי"ש. ונתבארו הדברים לעיל בסמוך, ד"ה פקחת.

55. **שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות פקחות וכו'.**בה"ג הנ"ל. ואף כאן הואיל ויש כאן לכל הפחות צד אחד בחרשות בין באח המת בין ביבם, הרי נשואי האח המת הם מדרבנן, ונישואי הערוה ליבם הם מדרבנן, ואין כאן לא חליצה ולא ייבום, ואשתו נשארת עמו. והוא כעין משנתנו פי"ד מ"ג.

57. **או לשני אחין חרשין.**עיין מ"ש דו"ז בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קכ"ה.

57-59. **וכן שני אחין, אחד פקח ואחד חרש, נשואין שתי אחיות, אחת חרשת ואחת פקחת, חרשת לפקח ופקחת לחרש, אין כאן לא חליצה וכו'.**כ"ה ("חרשת לפיקח ופיקחת לחרש") בכי"ע ובה"ג בשתי המהדורות הנ"ל. אבל בד ובכי"ו: פקחת לפקח וחרשת לחרש וכו', והיא טעות, שהרי בכגון דא אם מת פקח בעל פקחת היא זקוקה לייבום מדאורייתא ונישואי אחותה אינן אלא דרבנן, ומוציא החרש את אשתו בגט והפקחת אסורה לעולם, כמבואר במשנתנו פי"ג מ"ד. ועיין ירושלמי פי"ג ה"ד, י"ד ע"ב, ומ"ש בשערי תורה א"י, עמ' 360. ודבר חכמה אמר, אבל אין הדברים נכונים, והוא סמך על גירסת ד וכי"ו בתוספתא.

59. **לא חליצה ולא יבום.**וכ"ה בד ובה"ג הנ"ל. ובכי"ע: לחליצה וליבום, והיא היא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 726, 728, הערה 78, 794, הערה 17, ח"ה, עמ' 1328, תוספת ראשונים ח"ב, עמ' 52, ועוד בכ"מ.

59-60. **לזו תצא משם וכו'.**בד ובכי"ע: הלזו תצא וכו', ובה"ג: והלזו תצא וכו'.

60. **אם היו נכריות, יכניסו וכו'.**כהלכות בסה"ז.

**אם רצה להוציא יוציא וכו'.**בכי"ע ובה"ג הסדר הפוך, כלעיל, שו' 54, ד"ה כונס.