1. **כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו.**מסתבר שזו היא פיסקא ממשנתנו רפ"ב, ולה נסמכה הברייתא שלהלן, והברייתא אינה מפרשת כלל את משנתנו רפ"א, כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו פוטרת צרתה (עיין ברש"י רפ"ב ותוספות י"ח ב', ד"ה משכחת), שהרי לא נזכר כאן שהצרה יוצאת בלי חליצה, ועיין הלשון בבבלי י"ח א', י"ט א'. אבל אפשר שהפתיחה מכוונת לדברי ר' מאיר להלן, ולפי זה כל הברייתא היא מדברי ר' מאיר, עיין בבבלי י"ח א' הנ"ל.

**שני אחים בעולם וכו'.**כל הברייתא בבבלי י"ט א' ואילך, והרישא שם י"ח א'

2. **ועמד השני ולא הספיק וכו'**עיין מה שדייקו בלשון זו בבבלי י"ט ב', וכסיגנון הברייתא כאן גם להלן פ"ה, שו' 17 ואילך.

3-4. **שנייה או חולצת או מתיבמת.**ואעפ"י שכבר היתה צרתה בזיקה לפני שמת השני, הרי כיוון שמת בטלה זיקתה, כפירוש הירושלמי פ"ג ה"א, ג' ע"ג, למשנתנו, ועיין גם בבבלי י"ח א'. ולמ"ד שיש זיקה גם בכגון דא, העמידוה בבבלי שם שהכל הוא מדברי ר"מ שלהלן, ור' מאיר סובר אין זיקה. ועיין מ"ש להלן פ"ה ה"ה, שו' 21–22, ד"ה מת אחד.

5-6. **עד שמת הראשון.**וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע ובבבלי י"ח א', י"ט א' חסרה המלה "הראשון". ופירש במנ"ב, הראשון, בעל המאמר, ולא האח שנולד. ויותר נראה שלפנינו גירסא כפולה: הראשונה וכו' (כגי' כי"ע), עיין להלן, ותוקן: הראשון.

6. **שנייה יוצא משם אשת אחיו וכו'.**וכ"ה הגירסא בד ובקג"נ, אבל בכי"ע ובבבלי הנ"ל: הראשונה וכו' ושנייה וכו'. ואין ספק שהגירסא בכי"ע "מתוקנת" ע"פ הבבלי. וכאן קורא לראשונה, לאשת אחיו שלא היה בעולמו, שנייה, משום שהיא שנייה לנישואין (ל"מאמר"), כמו שפירש בח"ד, עיי"ש שציין לבבלי י"ז א'-י"ז ב', ועיי"ש בחי' הרמב"ן. וכן להלן גם בכי"ע: אם חלץ לבעלת מאמר חלץ לראשנה. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 436, ואילך, והוא כותב שם: "אבל בתוספתא וודאי שעיקר הנוסח גם ברישא: השנייה - וראשונה, כמו בסיפא וכו' ". ברם וודאי הוא שאין להגיה ארבע נוסחאות התוספתא ברישא, והעיקר כמו שכתבנו.

6-7. **והראשונה חולצת ולא מתיבמת.**כלומר, הראשונה לנישואי אחיו השני, אינה מתייבמת שהרי היא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו במאמר, ואינה יוצאת בלי חליצה, משום שמאמר אינו קונה קניין גמור, ובעלה הרי היה בעולמו. ועיין במשנתנו פ"ב מ"א ומ"ב.

7-8. **ר' שמעון או' ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. אם חלץ לבעלת מאמר חולץ לראשנה.**ירושלמי פ"ב ה"ב, ג' ע"ג, בבלי י"ט ב'. ור"ש סובר (להלן רפ"ז, בבלי י"ט א', ירושלמי הנ"ל) שמאמר או קונה לגמרי, או אינו קונה כלל, וממילא אם ייבם את אשת אחיו השני עשה כדין ממה נפשך, אם מאמר אינו קונה כלל, הרי אינה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו (עיין מ"ש לעיל, שו' 3–4, ד"ה שנייה), ואם מאמר קונה קניין גמור, הרי אם נולד האח אחרי שעשה בה השני מאמר, גם צרתה מותרת לו, כשיטת ר"ש במשנתנו פ"ב מ"ב ולהלן בסמוך. אבל אם חלץ לבעלת מאמר, חולץ גם לראשונה, שמא לא קנה מאמר, ולא עשה בה כלום (שהרי היא אשת אחיו שלא היה בעולמו), והשנייה אינה יוצאה בלי חליצה, ולייבם אותה אינו יכול שמא קנה מאמר, וכבר נפטרת בחליצת חברתה. ועיין בתוספות י"ט ב', ד"ה ר"ש. ור"ש חולק על הרישא גרידא, עיין רש"י י"ט רע"ב. ובירושלמי להלן שם אמרו: ר' זעורה בשם ר' ששת תני תמן דברי ר' שמעון שתיהן אסורות וכו', עיי"ש. ולא מצאתי ברייתא זו בבבלי.

8-9. **כנסה [ומת] ונולד להן אח, או שנולד להן אח ואחר כך כנסה וכו'.**המוסגר הוא בד, כי"ע ובקג"נ ובבבלי י"ט ב'. וכן מסתבר, עיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין במשנתנו פ"ב מ"ב.

9-10. **[כנסה, ונולד לו אח ואחר כך מת פטורין מן החליצה ומן הייבום] דברי ר' מאיר.**כ"ה בקג"נ ובבבלי הנ"ל, וכן מסתבר, עיין להלן.

10-11. **ר' שמעו' אומ' הואיל ולא נאסרה אחת מהן עליו ובא ומצא שתיהן בהיתר, ביאתה וכו'.**בבבלי הנ"ל: ר' שמעון אומר הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת וכו'. והסיקו שם מייתור הלשון ברישא שר' שמעון אינו חולק אלא על הסיפא, על כנסה ונולד לו אח. וכן מוכח מן הלשון "הואיל ולא נאסרה אחת מהן" וכו'. ואעפ"י שבבבלי לכאורה לא השגיחו בלשון זו, ודייקו אחרת, כדי להוכיח שר"ש אינו חולק אלא על ייבם ולבסוף נולד, היינו משום שבלשון אפשר להדחק (עיין ברשב"א, ריטב"א ותוספות הרא"ש בסוגיין). ועיין בחי' הרמב"ן שפירש שעיקר הדיוק הוא באמת מן הלשון, עיי"ש, ועיין בה"ג ד"ו, נ"ז רע"א, ד"ב, עמ' 274. וכן אמרו בירושלמי פ"ב ה"ב, ג' ע"ג (על משנתנו שם): מודה ר' שמעון בראשונה (כלומר, בנולד ואח"כ ייבם) וכו', מה בין ראשונה ומה בין שנייה ? ראשונה בא ומצאה באיסור, והשנייה בא ומצאה בהיתר. ובהכרח שבנוסחאות שלנו בתוספתא נשמטה הסיפא לעיל ע"י הדומות, והעיקר כנוסחת קג"נ. וכמו שהשלמנו, וכמו שהגיהו המפרשים ע"פ הבבלי. אבל וודאי גמור אין כאן, ושמא אין צורך בהשלמה ("ומת") לעיל, שו' 8, ור' שמעון חולק על הרישא, כלעיל, שו' 7–8. אבל הואיל ובשלש נוסחאות הגירסא לעיל, שו' 8, היא: כנסה ומת, הרי הנכון הוא כמו שהשלמנו בפנים בשו' 8, וממילא מוכרחת ההשלמה בשו' 9–10. ברם בירושלמי שם אמרו: אשכח תני עוד היא במחלוקת. וכן אמרו בבבלי י"ח ב' בשם ר' אושעיה, והברייתא שלנו חולקת, כמו שהסיקו בבבלי שם.

12-13. **אי זו היא מאמר, הרי את מקודשת לי בכסף ובשוה כסף.**וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"א, ג' ע"ג, פ"ה ה"א, ו' ע"ג, קידושין פ"א סה"א, נ"ח סע"ד. ובבבלי נ"ב א': ת"ר כיצד מאמר, נתן לה כסף, או שוה כסף. וברש"י שם: או שוה כסף. ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין וכו'. ועיין להלן בבבלי שם נ"ב סע"ב. ומה שאמרו כאן "בכסף ובשוה כסף" הכוונה לדמים, למעות, ואפילו פרוטה במשמע, כסגנון המשנה בערכין פ"ח מ"א ומעילה פ"ו מ"ב, עיי"ש. אבל עיין מ"ש הרי"ף פ"ה סי' ע"ג (וממנו ברא"ש פ"ה סי' ב', ובר"א מן ההר, עמ' קי"ט). ועל פיהם (הרי"ף והרא"ש) ניסח רבינו ירוחם (חוה נתיב כ"ה ח"ג): מאמר הוא כגון קדושין שנתן שוה פרוטה, או שכתב על השטר הרי את מקודשת לי. ברם דברי הרי"ף תמוהים, עיין בבלי קידושין ה' ב', י"א ב', ועיין גם ברי"ף שם פ"א סי' תקע"א, ובכ"מ אף פרוטה בכלל כסף, עיין בבלי הנ"ל ומ"ש לעיל, ועיין אבני מלואים ריש סי' כ"ז. ונראה שרבינו כתב ע"פ הבבלי כאן י"ד ב': בכסף ושוה כסף (כלומר, כב"ש) בפרוטה ובשוה פרוטה. ובשו"ת הגאונים הרכבי סוף סי' שפ"ו, עמ' 202, מעתיקים בשם משנת עדיות (פ"ד מ"ז): שבית שמאי אומרים בכסף ובשוה כסף וכו'.

13. **ובשטר. אי זו היא שטר, אני פל' בן פל' מקביל אני עלי פלנית יבמתי וכו'.**לפי פשוטו פירושו שמאמר הוא הוא האומר הרי את מקודשת לי בכסף או בשוה כסף, או בשטר. וכן בהלכות פסוקות, עמ' קס"ג: כאיזה צד מאמר, נתן לה כסף, או שיוי כסף ושטר. שטר כאיזה צד וכו'. וכשיטת היש אומרים שהביא בס' השטרות להר"י ברצלוני עמ' 11: צריך למימר לה בפני עדים כשמוסרה לה הרי את מקודשת לי בזו השטר וכו'. ועיין במאירי קידושין, עמ' 4–5. אבל עיין בלשון בה"ג ד"ו, ס' סע"ב, ד"ב, עמ' 289. ובבבלי הנ"ל: ובשטר כיצד - בשטר כיצד ? כדאמרן, כתב לה על הנייר וכו', אמר אביי הכי קאמר - שטר כתובת יבמין כיצד, כתב לה אנא פלוני בר פלוני קבילית ית פלונית יבמתי וכו'. ועיי"ש בפירש"י. והרי"ף והר"מ לא הזכירו קידושי מאמר בשטר, ועיין בשו"ע אה"ע סי' קס"ו ס"ק ב' ובב"ש שם אות ג', ובבאור הגר"א אות ד'. ולהלן שם באות ה' כתב שלפי מסקנת הבבלי אינה מקודשת בשטר, ועיין בס' הצבא להרז"ה מדה א' ומ"ש בדבר הצבא שם, ולפי פירושו בוודאי שאין ראייה כלל מן הבבלי שמאמר מועיל בשטר. והגר"א ז"ל כיוון בדבריו למ"ש ר"א מן ההר, עמ' קי"ט, בדרך אולי. אבל רבינו שם העיר על הבבלי כאן נ"ד א': ואין כסף ושטר גומרין בה. ועיין גם בקידושין י"ד א', ובבאור הגר"א הנ"ל אות ד'. ובירושלמי לא נזכר בשום מקום שטר במאמר. ואף בברייתא שהביא הבבלי גורס הירושלמי בכל המקומות שצויינו לעיל (ריש שו' 12–13, ד"ה אי זו היא): ואין מאמר גומר בה, וכ"ה בספרי כי תצא פי' רפ"ה, עמ' 307, ועיין להלן, שו' 16. ברם אינו מסתבר כלל שמאמר לא יועיל בשטר, והירושלמי והרי"ף והר"מ לא הזכירוהו מחמת רוב פשיטותו, עיין בפי' ר"א מן ההר שם. ומה שאמרו כאן: אי זו היא שטר, אני פל' בן פל' מקביל אנא וכו', הוא משום שהיו רגילים לכתוב את הכתובה בשטר האירוסין,¹ ומטעם זה נהגו הקדמונים לקרוא לפעמים את הכתובה: שטר אירוסין, או ספר אירוסין, עיין בספר השטרות לר"י הברצלוני, עמ' 10. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ¹ כמו ששערו כמה מן החכמים האחרונים, אעפ"י שראיותיהם אינן מכריחות.

14. **ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. והוא ע"פ משנתנו פ"ד מ"ד וכתובות פ"ח מ"ז. והואיל ותקנו חכמים שאם אין לה מן הראשון יש לה מיבמה (בבלי ל"ט א') הרי גם לכתובתה תיקנו נוסח אחר, עיין בהלכות פסוקות הוצ' ששון, עמ' קס"ג, בס' המתיבות, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 9, בס' השטרות לרב האיי, הוצ' אסף, עמ' 41 ואילך, ובהערות שם.

14-15. **כשם שהקדושי' אינן קונין באשה אלא מדעת שניהם וכו'.**סתמה כרבנן בירושלמי פ"ה ה"ד, ז' ע"א, בבלי י"ט ב', קידושין מ"ד א'. ועיין מ"ש בקרן אורה כאן נ"ב ב', ד"ה ודרך אגב.

16. **מאמר אין גומר.**עיין מ"ש לעיל, שו' 13, ד"ה ובבבלי.

17. **העריות שאמרו, אינן כאשתו לכל דבר. אין להן כתובה וכו'.**כל הברייתא בה"ג ד"ב, עמ' 279: עריות שאמרנו, אינה אשתו (כגי' כי"ע) לכל דבר וכו' (עד סוף ההלכה). וכע"ז בה"ג ד"ו סוף ה' עריות, נ"ח ע"א. וכן לעיל שם נ"ג ע"ג: והיכא דעבר ונסיב מן עריות דכתיבן באוריתא מפקינן לה מיניה בלא גט והוולד ממזר, ואין להכתובה. ועיין בהלכות קטנות שפרסם לוין בגנזי קדם ס"ד, עמ' 2, ובה"ג ד"ב, עמ' 259. והחידוש הוא שאעפ"י שהכיר בה, ופסק לה תוספת כתובה מחמת חיבתה,² והרי אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו,³ וחייב ליתן לה,⁴ מ"מ כיוון שכתב לה בתורת כתובה שתפרע בשעת גירושין, או מיתה, הואיל ואין לו בה קידושין ואינה אשתו כלל, אין לה כתובה ואפילו תוספת,⁵ כדעת בעל ח"ד (נגד בעל חלקת מחוקק אה"ע ריש סי' קט"ז). ועיין מ"ש להלן כתובות פ"א, שו' 14, ד"ה ובירושלמי, שם, שו' 17–18, ד"ה ברם. ועיין מ"ש בס' עצי אלמוגים, רמ"א ע"ב ואילך.

footnotes: ² עיין ירושלמי כתובות רפ"ה, בבלי שם ו"ו א', רש"י שם ק"א סע"א, ד"ה אבל תוספת. ³ בבלי ב"ק ע' ב' ומקבילה. ועיין ספרי כי תצא פי' רס"א, עמ' 283. ⁴ עיין שו"ת הריב"ש סוף סי' מ"ב ובהגהת הרמ"א אה"ע סוף סי' קע"ז וחו"מ סי' פ"ז סוף ס"ק כ"ה. ⁵ ואינה דומה לממאנת שיש לה תוספת, משום שלדעת שמואל אם יוצאה בגט יש לה כתובה, ויש כאן נישואין דרבנן, ולר' אליעזר באמת אין לה כלום אף לשמואל (עיין מ"ש להלן פי"ג ה"ג, שו' 11, ד"ה הממאנת באיש), מפני שאינו אשתו כלל. ועיין מ"ש בעל הפלאה בק"א סוף סי' ס"ז, ולפלא שלא השגיח בדברי התוספות כאן פ"ה ב', ד"ה ולר"ע.

17-18. **אין להן כתובה, לא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות.**וכ"ה בה"ג, עמ' 279 הנ"ל, ד"ו נ"ח ע"א. והלכה זו נשנית במשנתנו פ"י מ"א ובגיטין פ"ח מ"ה לעניין אשת איש, ופוסקת התוספתא שהדין הוא בכל העריות אפילו הכיר בהן (ואין כאן לא קנס ולא מקח טעות) ודינן כאילו כתב כתובה לזכר שאינו שייך בו נישואין כלל. ונקטו כאן מטבע קבוע,⁶ עיין מ"ש על קבוצה זו (כתובה... בלאות) ר"א גולאק בתרביץ ש"ג ס"ג (תרצ"ב), עמ' 249 ואילך.⁷ ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ⁶ ואפשר שפירות ובלאות לאו דווקא, עיין היטב בתוספות ובתוספ' הרא"ש פ"ה ב', ד"ה ולר"ע, ומ"ש בקרן אורה שם. ⁷ ויש להוסיף את הברייתא שבבבלי נדה י"ב ב'.

18-19. **ולא בהפר נדריה.**וכ"ה בה"ג הנ"ל. ועיין בפי' הרדב"ז על הר"מ פי"א מה' נדרים סה"ח (יקר תפארת, י"א סע"ג).

19. **אין יורשה.**וכ"ה בה"ג הנ"ל. ועיין במגיד משנה פ"ב מה' אישות ה"ד.

**אין לו בה קידושין, ואין צריכה הימנו גט וכו'.**כלומר, אפילו באשת איש, אחות אשתו ואשת אחיו מן האירוסין,⁸ שאין כאן לא משום קנס, ולא משום חשש אחר,⁹ עיין ר"מ פ"י מה' גירושין ה"ו ובלחם משנה שם. ובדרך ארץ רבה הנ"ל¹⁰ דייקו ואמרו: ובא עליהן וכו'. ובה"ג הנ"ל (בשתי הנוסחאות) חסרות המלים "אין לו בה קידושין", ושם: ואינה צריכה הימנו גט, היא פסולה והולד ממזר. ובה' פסוקות הוצ' ששון, עמ' קמ"א: ואי קדיש חדא מן הני עריות לא תפסי בהי קידושי, ולא צריכה גיטא מיניה, ואם בא על אחת מהן הולד ממזיר ומשוה לה זונה ופסיל לה מן הכהונה ומן התרומה. וכ"ה בשאילתות סי' צ"ה. וניסחו ע"פ התוספתא כאן. ועיין בה"ג ה' עריות, ד"ו נ"ג סע"ד, ד"ב, עמ' 255. ועיין בבלי גיטין מ"ה א' ובמקבילות ובשי"ק לירושלמי כתובות פי"א ה"ז, ד"ה שאם, ובמאירי שם, עמ' 461.

footnotes: ⁸ עיין ירושלמי פ"י ה"א, י' ע"ג, ע"ד, סוטה פ"א ה"ב, ט"ז ע"ד, בבלי כאן צ"ד ב', מס' ד"א רבה פ"א, הוצ' היגר, עמ' 267. ⁹ שלא גזרו אלא בנישאו, אבל לא בקידושין, עיין במשנתנו פ"י מ"ג, ובתוספות צ"ב ב', ד"ה נותן. ¹⁰ לעיל, הע' 8.

20-21. **אלמנה לכהן גדול גרוש' וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו וכו'.**רוב הברייתא בבבלי פ"ה א', ועיקר ההלכה במשנתנו פ"ט מ"ג, כתובות ספי"א. והואיל ונזכרו בתוספתא כאן הלכות שאינן בברייתא בבבלי נשאו ונתנו בה הראשונים, עיין רמב"ן פ"ד א', ד"ה ואין, רשב"א כ"ב ב', ד"ה הא כיצד, פ"ד א', ד"ה אין, פ"ז ב', ד"ה לא, מאירי כ"ב א' (אלבק סוף עמ' 100, דיקמן 92 ע"ב), שם פ"ז ב' (עמ' 320, דיקמן, 318 ע"ב), ריטב"א כ"ב ב', ד"ה ואין, הנ"ל כתובות ק' ב', ד"ה ולא, נ"י כאן פ"ט סי' קי"ג. וברשב"א ובמאירי פ"ז ב' הנ"ל מעתיקים בשם התוספתא: וחלוצה לכהן הדיוט¹¹ ממזרת ונתינה לישראל. ובה' פסוקות הוצ' ששון, עמ' קי"ב (וכ"ה בה"ג ה' עריות, ד"ו, נ"ז סע"ד, ד"ב, עמ' 278, ה' ראו, עמ' 86): תנו רבנן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין יש להן כתובה וכו'. ולהלן נראה שבה"ג הנ"ל הושפע כאן גם מלשון התוספתא כאן, ואפשר שהיתה לפניהם כאן כל הפיסקא ממשנתנו¹² פ"ט מ"ג וכתובות ספי"א הנ"ל. וכולן בשהכיר בה, דאם לא כן הוא מקח טעות לעניין כתובה.

footnotes: ¹¹ ובמאירי שם: והא דתני בה חלוצה, איפשר דאשגר לישן הוא (עיין תוספות מכות י"ג א', ד"ה גרושה). אי נמי הואיל ודמיא לאינשי כגרושה קריא וענו לה קרינא בה. ועיין בבלי פ"ה ב', תו"כ אמור פרש' א' פ"א ה"ט וה"י ושאילתות אמור סי' ק"ג ובהעמק שאלה שם, אות ג', ד"ה או חלוצה, ובמשנה למלך פ"א מה' נערה בתולה ה"ה. ¹² אבל הברייתא לא שנתה ממזרת ונתינה וכו', וכן משמע קצת בבבלי פ"ה ב', ור' שמעון בן אלעזר מבאר כל מה ששנו כאן בברייתא (ולא נקט אלא את הפסול הראשון), ולא את משנתנו. אבל בירושלמי כאן פ"ט ה"ה, י' ע"ב, וכתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, מוכח שר"ש בן אלעזר להלן מבאר את משנתנו, עיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 29, ד"ה מפני.

21. **ופירות.**וכ"ה בברייתא שבבבלי הנ"ל ובכל מהדורות בה"ג הנ"ל. ולפי אביי בכתובות נ"א ב' הברייתא מתפרשת כפשוטה שיש לה דין פירות וחייב בפרקונה, והוא מתאים ללשון התוספתא כאן "הרי הן כאשתו לכל דבר". ואפילו לרבא בבבלי שם אפשר לפרש שלכל הפחות חייב לפדותה כנגד הפירות שאכל, כפירוש התוספות (פ"ה א', ד"ה אלמנה) ועוד. ורש"י והר"מ (פכ"ד מה' אישות ה"ד), הרמב"ן ועוד מפרשים שהכוונה שהפירות הם שלה, ויכולה להוציא ממנו את הפירות שאכל, וכן משמע קצת בירושלמי פ"ט ה"ה, י' ע"א, שם פ"י ה"א, י' ע"ג, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, והסתייעו ממנו הרי"ף פ"י סוף סי' קט"ו וכתובות פי"א, הרמב"ן פ"ד א' ועוד. ועיין מ"ש להלן כתובות פי"א, שו' 24–25, ד"ה ור' יהודה.

**מזונות.**וכ"ה בבבלי ובה"ג הנ"ל. ופירשוה בבבלי פ"ה א' שיש לה מזונות לאחר מיתתו שהרי יש לה כתובה ותנאי כתובה, אבל בחייו "בעמוד והוצא קאי, מזונות אית לה"! ברם בירושלמי (כאן פ"ט ה"ה, י' ע"ב, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג) סובר ר' יוחנן שאף בחייו יש לה מזונות.¹³ וכן משמע גם מלשון התוספתא ששנו בה גם מציאתה, מעשה ידיה והפרת נדריה, ומוכח שבחייו עסיקינן, ויש לה מזונות, כגון שלוותה ואכלה, וכמו שפסק הר"מ בפכ"ד מה' אישות ה"ד, עיין שם במגיד משנה. ועיין מ"ש להלן, ד"ה ובמעשה ידיה.

footnotes: ¹³ לכל הפחות לפי מסורת אחת בדברי ר' יוחנן.

**ובלאיות.**עיין בבלי כתובות ק"א א', ונחלקו הראשונים אם יש לה דווקא בלאות של נכסי צאן ברזל, או גם בלאות נכסי מלוג, עיין ר"מ הנ"ל ה"ח, תוספות כאן פ"ה א', ד"ה בלאות, ומאירי כתובות, עמ' 464.

21-22. **וזכיי במציאתה.**הראשונים הנ"ל (לעיל, שו' 20–21, ד"ה אלמנה), רשב"א צ' ב', מאירי פ"ז ב', עמ' 320, הוצ' ר"ש דיקמן, 318 ע"א, נ"י כתובות ק' ב' (אשי ה', קי"א רע"ג). ובבבלי ובה"ג הנ"ל ליתא. והקשו ברשב"א ובמאירי הנ"ל למה זכיי במציאתה, והרי לא תיקנו כן אלא משום איבה, והכא כיוון שמחוייב להוציאה תיהוי ליה איבה ואיבה, כמו שאמרו בבבלי צ' ב' (לעניין אשת איש שנישאת). ותירצו ששאני הכא, הואיל ואמרה התוספתא שהיא כאשתו לכל דבר ונוטלת כתובה לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה, עיי"ש, ועיין בתוספות צ' ב', ד"ה טעמא, ובירושלמי פ"י ה"א, י' ע"ד (עבד במציאתה ובמעשה ידיה חדא). ועיין שם כתובות פ"ו ה"א, ל' ע"ג.

22. **ובמעשה ידיה.**הראשונים הנ"ל, ובבבלי ובה"ג ליתא. ופירשו הרמב"ן, הרשב"א פ"ד א' והריטב"א כתובות ק' ב' שמעשה ידיה ליורשים לאחר מיתתו, או כגון שזן מעצמו, ואח"כ באו לב"ד, אבל לכתחילה אין מעשה ידיה שלו בחייו, הואיל ואינו חייב במזונותיה, עיין מ"ש לעיל, ד"ה מזונות. וזהו (כלומר, התירוץ הראשון) רק לעניין ההלכה, אבל לעניין הפירוש בתוספתא כתב הריטב"א כאן פ"ה א', ד"ה ותימא: וליכא למימר דכי קתני זכאי במעשה ידיה איורשים קאי, דהא לא משמע לישנא הכי, מדקתני ובהפרת נדריה ויורשי'. וי"ל דה"ק שאם זן אותה ושתקה זוכה במעשה ידיה שעשתה וכו'. וכן הביא בשמו בנ"י כאן ספ"ט סי' קי"ד. ובכתובות הנ"ל קיצר. ועיין מ"ש בחלקת מחוקק סי' קט"ז, אות ג'. ועיין מ"ש לעיל, סד"ה מזונות.

**ובהפר נדריה.**בבבלי ובה"ג ליתא, והביאוה הראשונים הנ"ל. ובספרי זוטא (מטות ל', י"ד), סוף עמ' 327: ואישה יפרנו וכו' לרבות אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת לכותי ולחלל לרבות כולן.¹⁴ וכן פסק הר"מ בפי"א מה' נדרים ה"ח, וכבר העירו רבים שמקורו מכאן. עיין בשער המלך, חופות חתנים, סעיף ד', ד"ה גם. ועיין בתוספות פ"ט סע"ב ובהגהות הרש"ש שם.

footnotes: ¹⁴ ועיין בספרי שם פי' קנ"ד, ריש עמ' 205, ובפי' הגר"א שם, ובצפנת פענח פי"א מה' נדרים ה"ח, ד"ה היתה מחייבי לאוין. אבל עיין בפירוש רבינו הלל שם, ע"ג ע"ד.

**יורשה.**בבבלי ובה"ג ליתא. והביאוה הראשונים הנ"ל מכאן, ופסקה הר"מ בפכ"ב מה' אישות ה"ד, עיי"ש במגיד משנה, ועיין בתוספות פ"ט ב', ד"ה כיון, הנ"ל.

**ואין מיטמא לה.**וכ"ה בד. וכן מעתיק הרמב"ן פ"ד א'. וכן מעתיק הרשב"א כ"ב ב' בשם "מקצת הנוסחאות" ולהלן שם פ"ז ב' בשם "נוסחאות מדוקדקות". וכן במאירי, עמ' 101 (דיקמן 93 ע"א) בשם "יש גורסין", וכן בעמ' 320 (דיקמן 318 ע"ב): אבל הפסולות מן התורה, כגון אלמנה לכהן גדול וכו' שיורשה ואינו מיטמא לה, והכי איתא בתוספתא בהדיא בשני של מסכתא זו וכו'. וכן בריטב"א כ"ב ב' סד"ה ויש: והנכון דבתוספתא ה"ג ויורשה ואינו מיטמא לה. וכן מעתיק בדף פ"ז ב', ד"ה ולא, וכ"ה בנ"י רפ"י במשנה. וכן במס' שמחות פ"ד ה"ד, הוצ' היגר, עמ' 117: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה מתאבל ואונן, ולא מטמא.¹⁵ ועיין בס' האשכול הוצ' הר"א אויערבך ח"ב, עמ' 175, אבל הפיסקא חסרה בהוצ' הר"ח אלבק ח"ב, עמ' 174 ואילך. ובתו"כ ריש אמור הט"ו, צ"ד ע"ב: הא כיצד, מטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מטמא לאשתו פסולה. וכ"ה בבבלי כאן כ"ב ב', צ' ב'. וכ"ה בירושלמי פ"ט ה"ה, י' ע"א, שם פ"י ה"א, י' רע"ד, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, בשם "תני ר' חייה" (בפ"ט נשמט השם "ר' חייה" בטעות). ברם לא נתבאר שם בפירוש מה היא "אשתו פסולה". ובשאילתות אמור סי' ק"ג: והיכא דעבר ונסיב גיורת, או גרושה, או חלוצה, דלא חזיא לכהונה אסיר לאיטמויי לה, דכתיב לא יטמא וכו'. וכ"ה בה"ג מה' טומאה, ד"ו, מ"ד ע"ב, ד"ב, עמ' 218. ובס' והזהיר, אמור, צ"ה ע"א: ואם עבר ונשא גיורת, או גרושה, או חלוצה, שאין ראויות לכהונה אסור להטמא להן שנאמר וכו'. ועיין גם אוה"ג קידושין, עמ' 36. ברם בהלכות פסוקות מן הגאונים, הוצ' מיללער, סי' צ', עמ' 51: ר' חנוך. וכהן שנשא גיורת, או גרושה, או חלוצה, דלא חזיאן לכהונה, כשהיא מתה מיטמא לה בעלה, כדרך שמטמא לכשרות. והעתיק את לשון הגאונים הנ"ל (שאילתות ובה"ג), אלא שחלק עליהם במפורש. ובארחות חיים ח"ב, עמ' 603: ואינו מתטמא למי שאין מתאבלין עליו. ולא על אשתו הפסולה, כמו האשה ששמעה שמת בעלה ונשאת לאחר, ואחר כך בא בעלה הראשון, שהיא פסולה לשניהם, שניהם אין מתטמאין לה וכו'. ובכ"י שד"ל (לפי הוספות ותיקונים שם, עמ' 637) מוסיף: ובתשובה לגאון, כהן שנשא גיורת וגרושה וכו', כלשון ר' חנוך הנ"ל. וכן היתה הגירסא בא"ח לפני מרן, כפי שמעתיק בבדק הבית יו"ד סי' שע"ג. ומכאן שר' חנוך ידע את פסק הגאונים, העתיק את לשונם, והתנגד להם. נוהג זה של ר' חנוך אינו יוצא מן הכלל, ובכגון דא סמך ברגיל על מקורות א"י (עיין מ"ש הר"מ מרגליות במבואו לס' הלכות הנגיד, עמ' 8–9, 21). ובאמת בתוספתא כי"ע הגירסא היא: יורשה ומיטמא לה. וכן מעתיקים בשם התוספתא ברשב"א כ"ב ב', פ"ד א', במאירי כ"ב א', בריטב"א כ"ב ב', ד"ה ואין, פ"ה א', ד"ה ולא, כתובות ק' ב', בנ"י כאן פ"ט סי' קי"ג ובכתובות ק' ב' (בשם הריטב"א), אלא שלפני הרשב"א היתה גם נוסחא אחרת (ואינו מיטמא), וכנראה שעל פיו (או ע"פ נוסחת הרמב"ן) חזרו והסיקו הראשונים הנ"ל, שהנוסחא שלפניהם משובשת, עיין מ"ש לעיל, ד"ה ואין מיטמא. ובראשונים הנ"ל בארו גם את הנוסח "ומטמא לה", והוא מפני שיורשה, ודינה כמת מצוה, משום שאחרים לא ירצו לטפל בה, וכמו שאמרו בבבלי פ"ט ב', ועיי"ש גם בתוספות, ד"ה כיון, אלא שכולם דחו טעם זה, עיי"ש. ברם אם נקבל את הטעם הנ"ל, הרי לא אמרו שאינו מטמא לאשתו פסולה אלא באשת איש שנישאה בלבד, משום שאינו יורשה (להלן פי"א ה"ג),¹⁶ וכמו שאמרו בירושלמי פ"י ה"א, י' רע"ד: לא זה וזה מיטמי[ן] לה. הדא היא דתני ר' חייה מטמא הוא אדם לאשתו כשירה ואינו מיטמא לאשתו פסולה. ויפרש ר' חנוך "הדא היא" דווקא, וכמו שכתב בארחות חיים הנ"ל: ולא על אשתו הפסולה, כמו האשה ששמעה שמת בעלה¹⁷ וכו'. וכל זה דחוק מאד.

footnotes: ¹⁵ וכ"ה במרדכי מו"ק פ"ג ריש סי' תתק"י. אבל בה' אבל להרי"ץ גיאת, עמ' ל' (וממנו בתוה"א להרמב"ן ריש שער האבל, ד"ו מ"ו רע"א, ועוד, עיין טיו"ד סי' שע"ר ובב"י שם) פסק שאלמנה לכ"ג אינו מתאבל עליה, ועיין להלן, הע' 17, מ"ש בשם ארחות חיים. ושמא נשרדה במס' שמחות מסורת של שתי נוסחאות סותרות "מתאבל ואונן ומיטמא", "אינו מתאבל ואונן ואינו מיטמא", עיין מ"ש להלן בפנים. וצ"ע בדבר. ועיין בבלי מ"ג ב', ולר' יוסי מתאבל על ארוסה, אעפ"י שאינו יורשה ואינו מיטמא לה. ¹⁶ עיין מ"ש שם, שו' 13–14, ד"ה וזה וזה. ¹⁷ אלא שמלשון בעל ארחות חיים עצמו אין לדייק כלום, שהרי הסיק: אבל מתטמא הוא לאמו, ואפילו היא חללה (והכל הוא לשון הר"מ בפ"ב מה' אבל ה"ט), ומכאן שלאשתו חללה אינו מיטמא. ועיין להלן שם בא"ח שכתב: ואינו מיתטמא למי שאין מתאבלין עליו. ועיין מ"ש לעיל, הע' 15, ובצפנת פענח שצויין לעיל, הע' 14.

22-23. **יש לו בה קדושין, וצריכה הימנו גט.**בברייתא שבבבלי חסר, אבל ישנו בהלכות פסוקות ובכל מהדורות בה"ג שצויינו לעיל, שו' 20–21, ד"ה וברשב"א.

23-24. **שניות מדברי סופרים אינן כאשתו לכל דבר.**רמב"ן ורשב"א פ"ד א', ריטב"א פ"ז ב' וכתובות ק' ב' והביאו בנ"י כאן פ"ט סי' קי"ג, ועיין גם ברמב"ן צ' סע"ב.

24. **אין להן כתובה, לא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות.**משנתנו פ"ט מ"ג, כתובות פי"א מ"ו, בבלי פ"ה א'. ועיין בירושלמי כאן פ"ט ה"ד, י' ע"א, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, בבלי שם ק"א א' ובראשונים כאן ושם, ובתוספות ב"מ ס"ז א', ד"ה הממאנת, וד"ה ובלאות. ועיין על כל הברייתא בס' עצי אלמוגים, רמ"ד ע"א ואילך.

25. **ואין זכיי לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפר נדריה.**וכ"ה בד, ברמב"ן הנ"ל ובריטב"א פ"ה א' וכתובות הנ"ל. אבל בכי"ע: וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה. וכן מעתיק בפי' רי"ד רפ"י (כ' ע"ג מן הספר): ובשני' תני זכאי במציאתה ובמע"י ובהפ"נ ויורשי' מטמא (צ"ל: ויורש' ומטמא) לה. והכוונה לתוספתא כאן. וכן אמרו בירושלמי הנ"ל: תני ר' יוסי ציידנייה קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה וזכאי במציאתה ובמעש' ידיה ובהפר נדריה. ומכאן שכבר נחלקו אמוראים בהלכה זו. ועיין במשנה למלך פי"א מה' נדרים ה"ח, מ"ש בשם חכמי אשכנז, והסיק: ואולי גירסא אחרת היתה להם [בתוספתא]. וכיוון לאמת. ועיין בס' חקרי לב יו"ד ח"ב סי' ס"ב שהעיר על כל הראשונים שהבאנו (חוץ מפיסקי רי"ד שנתפרסמו בימינו), עיי"ש דברים מחוכמים. ועיין בקרן אורה צ' סע"ב ומ"ש בצפנת פענח פי"א מה' נדרים ה"ח, ד"ה היתה. ועיין מ"ש להלן. ובבבלי חסרה בבא זו. ועיין בס' עצי אלמוגים הנ"ל, רמ"ז ע"ב ואילך.

25-26. **יורשה ומטמא לה.**וכ"ה בד, בג', בכי"ע, בפי' רי"ד הנ"ל, ברמב"ן פ"ד א', ברשב"א פ"ז ב' ובריטב"א פ"ה א' הנ"ל. אבל בריטב"א כתובות הנ"ל: ואינה (צ"ל: ואינו) יורשה ואינה (צ"ל: ואינו) מטמא לה. וכן בנ"י באן פ"ט סי' קי"ג בד"ה: ולא יורשה [ואינו] מטמא לה (אבל בד"ק ובד"ו שם: ויורשיה ומטמ' לה). ואפשר שכן היתה הגירסא בבבא זו גם לפני הרשב"א בנוסחא הראשונה שלו (שגרסה ברישא אצל אלמנה לכהן גדול: ויורשה ומיטמא לה), שכן כתב (כ"ב ב'): ובתוספתא לא גרסינן גבי אלמנה לכהן גדול יורשה ומיטמא לה, אלא יורשה ואינו מיטמ' לה, וגבי שניות מדברי סופרים גרסינן יורשה ומיטמא לה, וכן מצאתיה במקצת הנוסחאות. ואפשר לפרש שבנוסחא הראשונה היתה לפניו כאן: ואינו יורשה ואינו מטמא לה. וברישא היא כאשתו לכל דבר ממש, ובסיפא אינה כאשתו לשום דבר, אלא שצריכה הימנו גט. ובריטב"א כאן פ"ה א' העתיק בשתי הבבות יורשה ומטמא לה, והוא כגירסת כי"ע בשתיהן. ועיין גם במגיד משנה פכ"ב מה' אישות ה"ד. ואף כאן נוסהת הריטב"א בכתובות יש לה על מה לסמוך, שכן אמרו בירושלמי הנ"ל: אמר ר' יוסה כל שעה הוה ר' אילה רבי (כ"ה בכתובות) אמר לי תני מתניתך יורשה ומיטמא לה. ותני ר' חייה (כ"ה בכתובות וכאן פ"י ה"א, י' רע"ד) כן, מטמא הוא אדם לאשתו כשירה, ואינו מטמא לאשתו פסולה. והכוונה לתוספתא כאן שאמרו לעיל באלמנה לכהן גדול "היא פסולה", ואמרו להלן בשנייה "היא כשירה", והוא כגירסת כי"ו, ד, הרמב"ן ונוסחאות המדוקדקות שהביא הרשב"א, שלאלמנה ("פסולה") אינו מטמא ולשנייה ("כשירה") מטמא. ומתוך אזהרת ר' אילא לר' יוסה שיזכור את הברייתא "יורשה ומיטמא לה" משמע שבא להוציא כאן ממסורת אחרת, דוגמת הירושלמי בשבת פ"ט ה"ג, י"ב ע"א, פי"ט ה"ג, י"ז ע"א (אמר ר' יוסה כל שעה הוה רבי זעירא רבי אומר לי תני מתניתך), שהזהיר ר' זעירא את ר' יוסה שלא יטעה וישנה במשנה כדבית רבי "מרחיצין את המילה", עיי"ש. ור' ירמיה שחלק לעיל בירושלמי על "וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה" וכו' חלק גם על ברייתא זו ושנה: ואינו יורשה ואינו מטמא לה, כגירסת הריטב"א (בכתובות) בסיפא כאן. ועיין בבלי כתובות ק"א א'. ועיין מ"ש בצפנת פענח פי"א מה' נדרים ה"ח, ד"ה היתה. ועיין בס' עצי אלמוגים הנ"ל, רמ"ח ע"א ואילך.

26. **יש לו בה קדושין, וצריכה ממנו גט.**בברייתא שבבבלי ליתא, אבל ישנו בהלכות פסוקות ובמהדורות הבה"ג שצויינו לעיל, שו' 20–21, ד"ה וברשב"א.

26-27. **היא כשירה והולד כשר, כופין אותו להוציא.**בבלי הנ"ל, משנתנו פ"ט מ"ג, כתובות פי"א מ"ו. ולעיל גבי אלמנה לכהן גדול לא שנו "כופין אותו להוציא". ובירושלמי פ"ט ה"ה, י' ע"ב, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, גיטין פ"ט ה"י, נ' ע"ד: שמואל אמר אין מעשין אלא כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והתנינן שניות ? לא בגין (צ"ל: כגון) אמר שמואל ? ועיין גם בבבלי כתובות ע"ז א'.

27. **ר' יהודה אומ' אלמנה לכהן גדול וכו'.**בבלי כ' א' וסנהדרין נ"ג ב' בשם ר' יהודה. ובירושלמי פ"ב ה"ד, ג' ע"ד: ואית דמחלפין אלמנה לכהן גדול וכו', כלומר, שלא כמשנתנו (פ"ב מ"ד) ששנתה: אסור מצוה שניות מדברי סופרים, אסור קדושה אלמנה לכהן גדול וכו', עיי"ש הטעם בירושלמי ובבבלי.

28. **שניות מדברי סופרים, איסור קדושה.**בד מוסיף כאן: אין לה קידושין. והוספה זו ליתא גם בכי"ע ובקג"נ. ושיבוש כזה בה"ג ה' עריות, ד"ו, נ"ג ע"ג: ואם עבר ונסיב מן שניות דרבנן מפקינן לה מיניה בלא גט וכו', והוא באשגרה מלעיל שם, מנישואי עריות, ואף בד כאן היא אשגרה מלעיל, שו' 19: אין לו בה קידושין. ועיין בעיטור בכורים, ד"ה אין, שטרח ליישב את הגירסא המשובשת.

28-29. **אמ' ר' שמעון בן לעזר מפני מה אמרו וכו'.**וכ"ה בבבלי פ"ה א'. אבל בירושלמי פ"ט ה"ה, י' ע"ב, כתובות פי"א ה"ז, ל"ד ע"ג, בשם "אית דבעי מימר". ועיין מ"ש להלן בסמוך.

29. **מפני שהוא כשר והיא פסולה.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכן מוכח מקג"נ. וכן מעידים בתוספות פ"ה סע"א: ויש ספרים דגרסי הוא כשר והיא פסולה, וכן בתוספתא דמכילתין בפ"ב. וכן גרסו בבבלי גם בהלכות פסוקות ובמהדורות הבה"ג (שצויינו לעיל, שו' 20–21, ד"ה וברשב"א) ובר"ח וברי"ף ועוד. אבל רש"י הגיה ע"פ תשובות הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 176) בבבלי: מפני שהוא פסול והיא פסולה, ופירש"י מפני שהוא נפסל לעבודה כל זמן שהיא נשואה לו (משנת בכורות ספ"ז). ברם הגאון מביא רק את הגירסא (עיין אוה"ג שם), אבל לא את הפירוש. ומתוך הירושלמי הנ"ל מוכח שטעם זה עולה גם על משנתנו,¹⁸ ובמשנתנו נזכר במפורש "ממזרת ונתינה לישראל" (עיין בבבלי פ"ה ב'), וכיצד אפשר לפרש אותה כפירש"י. אבל הר"ח פירש¹⁹ שהוא פסול וכו' כוונתו הוולד פסול והאשה פסולה. וכן בירושלמי הנ"ל: אילו (כלומר, חייבי לאוין) ע"י שקנסן בידן (כלומר, שהן בעצמן פסולות) וביד הוולד (שאף הוא פסול) (ו)לא קנסו בהן דבר אחר, לפיכך יש להן כתובה וכו', והוא כעין פירוש הר"ח.

footnotes: ¹⁸ שהרי הברייתא לא נזכרה שם בירושלמי כלל, עיין מ"ש לעיל, הע' 12. ¹⁹ עיין אוה"ג, סוף עמ' 321, ובתוספות פ"ה א', סד"ה וכל.

29-30. **וכל מקום שהוא כשר והיא פסולה קנסו אותו וכו'.**בכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות והשלמתיה ע"פ ד. וכע"ז גם בכי"ע, בקג"נ, בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובבלי שם: וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה וכו', עיין מ"ש לעיל בסמוך.

31. **שהוא כשר והיא כשירה.**עיין מ"ש לעיל, שו' 29, ד"ה אבל הר"ח. ולכאורה ברור שגם הולד כשר לכהונה, כמו שהוכיח בנ"י פ"ט סי' קי"ג. אבל בהלכות קטנות (גנזי קדם של לוין ח"ד, עמ' 2): ואו כוהנת היא פסולה מן הכהונה.

32. **כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה.**וכ"ה בד וכע"ז בקג"נ. ובכי"ע: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, כדי שלא תהא מרגילתו (ונמחקו ארבע המלים האחרונות, ועיין להלן, שו' 34), ומכאן הטעות "שלא תהא". ובבבלי חסרה בבא זו, ובפירש"י: כדי שלא תתעכב אצלו, וכו', אבל הכא (כלומר, באלמנה לכהן גדול), דכיון דהוא נפסל על ידה יש קטטה ביניהם, וכן כשהיא נפסלת על ידו (כלומר, וממילא יתגרשו).

**ר' אומ' זה מדברי תורה וכו'.**וכ"ה בד, בקג"נ ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע: ר' מאיר או' וכו', והחילוף בין רבי ור' מאיר רגיל מאד בכת"י. ובד"ח שבתוספתא בטעות: ר' יוסי אומר.

32-33. **ודברי תורה אין צריכין חזוק וכו'.**לעיל תענית פ"ב ה"ו, סוף עמ' 331, ובמקורות שצוינו במסורת התוספתא שם.

33-34. **דבר אחר זו הרגילה להנשא לו וכו'.**וכע"ז בבבלי, ובירושלמי ליתא. ופירש"י: אלמנה לכה"ג וכו' הוא מרגילה ומסיתה להנשא לו, וזו, שניה, כיון דלא איהי מיפסלא ולאו זרעה מיפסיל וכו' היא מרגילתו שהאשה רוצה להנשא יותר מן האיש. ומרגילתו פירושו מושכת אותו, כבלשון המקרא, עיין מ"ש הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"ב, עמ' 261. ועיין מ"ש לעיל ח"ד (פסחים), סוף עמ' 563. ובבבלי שם נחלקו אם ה"דבר אחר" מבאר את דברי ר' שמעון בן אלעזר או את דברי רבי. ועיין לעיל, שו' 32, ד"ה כדי, בגירסת כי"ע (ולנכון מחקה הסופר).

34-35. **יש או חולצת או מתיבמת וכו'.**בכי"ו: יש או' או חולצת וכו'. ובקג"נ: יש אומ' חולצת כו'. ובד: יש חולצות. והנכון בכי"ע: יש או חולצות וכו'. ובהלכות פסוקות, הוצ' ששון, עמ' קנ"ו: "תנו רבנן יש או חולצות או מתיבמות" וכו', כל הברייתות, עיין להלן. וכ"ה בה' ראו, עמ' 116, בה"ג ד"ו, נ' ע"א, ד"ב, עמ' 245 (ועיין גם מקורות לדיני נשים ועריות אצל הקראים, הוצ' מרקון, עמ' 151). וכן מעתיק את כל הברייתות עד סוף הפרק ברי"ף ספ"א סי' י', ופותח בת"ר (כבה"ג הנ"ל), וממנו גם במאירי כ"ב א', רא"ש פ"א סי' ט', רבינו ירוחם ס' חוה נתיב כ"ה ח"א, טואה"ע סי' קע"ב ועוד. ועיין ר"מ פ"ו מה' יבום וחליצה ה"ב ואילך ובמ"מ שם. ועיין בנימוקי יוסף ברי"ף במקומו. וראיתי בשו"ת הרלב"ח סי' ל"ו, נ' ע"ד: גם הרי"ף הביא בהלכות בריתא ספ"א איני יודע מקומה בתלמוד, או אם היא בתוספות, או בבריתא, תנו רבנן יש חולצות ומתיבמות וכו'. והעירותי על כ"ז בתוספת ראשונים (ירושלים תפרח"י), עמ' 18, וציינתי גם לסה"מ להר"מ, שורש ז', הוצ' הגר"ח הילר (פיעטרוקוב תרע"ד), ה' ע"ג, ובהוצאה זו לא העיר כלום על דברי הר"מ. ועיין עכשיו בהוצאה שניה שלו (ירושלים תש"ו), עמ' י"ג, ובהערה 3 שם. ועיין מ"ש להלן, שו' 39, ד"ה עקרה וזקינה.

36-37. **אשת סריס חמה.**כר"ע במשנתנו פ"ח מ"ד ומקבילות. ועיין להלן בסיפא.

37. **ואשת אנדרגינוס.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובה' קצובות, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 119, ובראשונים הנ"ל, ובד נשמט בט"ס. ועיין לעיל בכורים פ"ב ה"ה, עמ' 290. ועיין מש"ש, ח"ב, עמ' 840. ועיין מה שהאריך בעיטור בכורים.²⁰

footnotes: ²⁰ ולכאורה משמע שאשת אנדרוגינוס פטורה משום שהוא כסריס תמה ואינו מוליד, כפי' הר"מ בפ"ו מה' יבום ה"ב וה"ח. ועיין להלן פי"א, שו' 7, ד"ה וחייבין, ומש"ש. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (בכורים), עמ' 843, ובהע' 45 שם. ועיין בהגהת בן המחבר בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת אה"ע סי' א'. ועיין קרן אורה פ"ג א', ד"ה אבל. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ב מ"ג.

**ואשת אח מאם.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובראשונים הנ"ל. ובמאירי חסר. ופירושו שאין יבום אלא מאשת אח מאב, ולא מאם. ושמא הכוונה לאשת אח מאם שנישאת אח"כ לאשת אחיו מאביו, דוגמת כל האסורות ששנינו כאן, והתוספתא הולכת בשיטת בני א"י שאין כרת באשת אח מאם, אלא לאו גרידא. ולעניין ייבום מיעטוה בפירוש מדרשת הכתובים,²¹ ומשום כך איננה בכלל "העריות שאמרנו". ברם מן הסיפא להלן ("ואח מאם") מוכח כפירוש המפרשים, עיין מש"ש. ועיין בספרי כי תצא פי' רפ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 306, ירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"ג, בבלי י"ז ב'. ואפשר שבמאירי הנ"ל השמיטו בכוונה, משום שהיא בכלל העריות שאמרנו, עיין מ"ש להלן, שו' 42, ד"ה ואח מאם.

footnotes: ²¹ עיין מ"ש הגרי"פ פערלא בספר המצוות לרס"ג ח"ג, נ"ד ע"ד ואילך.

**ואשת גר, ואשת עבד משוחרר וכו'.**משנתנו פי"א מ"ב, ועיין להלן בסיפא.

38. **ואילונית וכו'.**משנתנו פ"א מ"א. ועיין לעיל פ"א ה"ב ומש"ש.

**החרשת והשוטה מתיבמות ולא חולצות.**וכ"ה בה"ג ד"ו, נ"א ע"ב, וד"ב, עמ' 250. וכן ברי"ף והנמשכים אחריו, עיין מ"ש לעיל, שו' 34–35, ד"ה יש. ובהלכות פסוקות ובה"ג:²² החרשת והאילמת והשוטה. והוסיפו "אילמת" ע"פ הבבלי ק"ד ב' (כפי שנתבאר בה"ג עצמן שם). ועיין במשנתנו פי"ב מ"ד ולהלן פי"א, שו' 55–56, ד"ה חרש, וד"ה והחולצת מן השוטה ומש"ש. ועיין בירושלמי בפי"ב במקומו, י"ב ע"ד, תרומות פ"א ה"ב, מ' ע"ג, חגיגה פ"א ה"א, ע"ה ע"ד. ועיין בתוספות הרא"ש מ"א ב', ד"ה אילימא. ועיין להלן, שו' 43, ד"ה החרש.

footnotes: ²² שצוינו לעיל, שו' 34–35, ד"ה יש.

39. **אסור מצוה וכו'.**משנתנו פ"ב מ"ג. ועיין לעיל, שו' 27–28. ועיין בהלכות פסוקות ובמהדורות בה"ג הנ"ל.

**עקרה וזקינה וכו'.**עיין בספרי שהבאנו להלן בסמוך, ד"ה וברייתא. ומן התוספתא כאן העתיק בהלכות פסוקות הנ"ל, בה"ג, ד"ו, נ' ע"ב, ד"ב, עמ' 246, בהלכות ראו סוף עמ' 116, ברי"ף וסייעתו הנ"ל, ובפיה"מ להר"מ פ"ב מ"ג. ובתשובת הראבי"ה סי' תתקע"ג:²³ והך דתוספתא ראיה גדולה היא, ובס' המקצועות ור"ח²⁴ ובהלכות גדולות הביאו אותה אגב גררא דפרק קמא דיבמות קתני יש חולצות ומתייבמות וכו', עקרה וזקנה ושאר כל הנשים או חולצות או מתיבמות.²⁵ והתשובה הובאה באריכות במרדכי פ"ד סי' ל"א, והשאלה היתה אם זקנה מותרת ליבם משום שאינה ראויה לילד, והשיב: אני לא באתי לידי זו המדה מעולם לשאול דבר זה מרבותי וכו', דמותרת ליבם הואיל והיתה לה שעת הכושר, כדתניא בתוספ' ובספר המקצוע' דר"ח ובעל הלכות גדולות הביא אותה אגב גררא וכו'. ובקיצור גם באגודה פ"ד סי' נ"א, פ"ג ע"ב, בשם הראבי"ה. ועיין בתשובות שציין ר"א אפטוביצר במבואו לס' הראבי"ה, עמ' 193. וטעם זה "הואיל והיתה לה שעת הכושר" גם בר"מ פ"ו מה' יבום סה"ז, וממנו במאירי כ"ב א' (עמ' 98, דיקמן, עמ' 90), אלא שהוסיף: שעקרה באשה כסריס אדם בזכר (עיין במשנתנו פ"ח מ"ד). ועיין בלח"מ על הר"מ הנ"ל שהסיק שאף הר"מ סובר כטעם שנתן בנ"י על הרי"ף שם: דהא כמה זקנות ועקרות מצינו שנפקדו. ואין צורך בכך, עיין מה שכתבנו בסמוך, ד"ה וברייתא, ולהלן בסוף פירקין, ד"ה ואשר לזקן. ומדברי הר"מ מוכח שכל עקרה היתה לה שעת הכושר בשעה שנולדה. אבל בפיה"מ הנ"ל, מהדו"ק, פסק שחולצת (ר"י קאפח, הערה 17). וברייתא זו גם באו"ז ה"א סי' תשל"ט, ק"ג ע"ג (בשם אביו), ובתוספות הרא"ש מ"א ב', ד"ה אילימא. ובספרי כי תצא רפ"ט, עמ' 308: יכול שאני מוציא עקרה וזקנה וקטנה שאינן ראויות לילד תלמוד לומר יבמתו יבמתו ריבה. וברוב הנוסחאות שם גורס: ושאינה (או: ושאינן) ראויות לילד²⁶ וכו'. ולפ"ז אפילו הוציאו את רחמה מתייבמת, עיין מ"ש לעיל בשם המאירי.

footnotes: ²³ לפי מבואו של אפטוביצר לס' הראבי"ה, עמ' 231, ועיין לעיל שם, עמ' 193. ²⁴ צ"ל: דר"ח, כמו שהוא במרדכי שנביא להלן. ועיין מ"ש ר"ש אסף במבואו לס' המקצעות, עמ' 7. ²⁵ מ"ש ר"א אפטוביצר שם: "ובהלכות גדולות ד"ו 99 א' מובא רק ראשיתה" לא עיין יפה בה"ג, וכל הברייתות עד סוף הפרק הובאו שם, אלא שהוכנסו שם באורים בין הבבות. ²⁶ ברש"י מ"ב ב': עקרה. שנעקר רחמה ונטלה האם שלה. או שאינה ראויה לילד. לאיתויי [מחמת] סמא, או חולי. ועיין מ"ש להלן פ"ו, שו' 33, ד"ה וקטנה, בשם רב נסים גאון והרי"ף. ובכמה נוסחאות הספרי (שהזכרנו בפנים) נזכרה גם אילונית, והיא באשגרה מלשון הברייתא בבבלי כאן מ"ב ב' ומקבילות שבבבלי, ולהלן פ"ו ה"ו, ומשנת סוטה פ"ד מ"ג, והיא ט"ס ברורה, ובצדק מחקוה המפרשים.

40. **יש או חולצין או מיבמין וכו'.**ה' פסוקות, בה"ג בכל המהדורות, רי"ף ושאר ראשונים שצויינו לעיל, שו' 34–35, ד"ה יש.

42. **סריס חמה, ואנדרגינוס.**עיין לעיל, שו' 36–37, ד"ה אשת סריס, וד"ה ואשת אנדרגינוס, ובהערה 20 שם. ועיין להלן פי"א רה"ב.

**ואח מאם וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן פי"א ובראשונים הנ"ל, אבל במאירי השמיטה גם כאן (עיין מ"ש לעיל, שו' 37, ד"ה ואשת אח מאם). ובארו בהלכות פסוקות ובה"ג הנ"ל: דהיכא דאיכא שני אחים דמיגירין בהדי הדדי, או נמי שני אחים משוחררים ונשאו נשים וכו', דתנו רבנן (בבלי צ"ז ב') שני אחים תומים גירים ושני אחים משוחררים הרי אילו לא חולצין ולא מיבמין, ואין חיבין משום אשת אח, היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה הרי אילו לא חולצין ולא מיבמין, אלא חיבין משום אשת אח וכו'. ומשם הוא ברי"ף אלא שקיצר. והם מפרשים "גר ועבד משוחרר". ברם לפי הפירוש שרצינו לפרש ברישא, שו' 37, ד"ה ואשת אח מאם, היה אפשר לפרש ש"אח מן האם" כאן כוונתו לשני אחים תאומים שהיתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה שאינם מייבמים משום איסור אשת אח מן האם, וכעין מה שכתבנו לעיל שם, ונקטוח אגב גררא של "גר ועבד משוחרר". אבל עיין להלן פי"א, שו' 5, ד"ה כיצד, ושם מפורש: וחייבין בקרבן, ומכאן שיש כאן חייבי כריתות ממש, ולא כמו שכתבנו לעיל בשם הגרי"פ פערלא. ועיין גם בצפנת פענח פי"ד מה' איסורי ביאה הי"ד.

43. **החרש והשוטה מייבמין ולא חולצין.**וכ"ה בה"ג ד"ב, עמ' 250, וברי"ף ובראשונים הנמשכים אחריו. ועיין להלן ספי"א, שו' 75, ד"ה אבל חרש. וכן יוצא מכמה משניות שחרש מייבם. ובה"ג ד"ו, נ"א ע"ב: חרש וקטן מייבמין ולא חולצין. ושמא צ"ל שם: חרש שוטה וקטן מייבמין וכו', ועל פיו ניסח הרמב"ם בפ"ו מה' יבום ה"ג. ובברייתא מן התוספתא בפירקין בה' פסוקות הוצ' ששון, סוף עמ' קנ"ו: החרש והאילים0 והשוטה וכו'. וכ"ה בה' ראו, עמ' 117, בה"ג, ד"ו, נ' ע"ב, ד"ב, עמ' 246. ועיין בה' קצובות הוצ' הר"מ מרגליות, עמ' 119 ובשנו"ס שם. ועיין מ"ש לעיל, שו' 38, ד"ה החרשת, ולהלן פי"א ה"ח, שו' 55–56, ד"ה החרש ואילך, שם ספי"א, ד"ה זה הכלל.

43-44. **ספיקות חולצין ולא מיבמין.**להלן פי"ב, שו' 12. ובבא זו נשמטה בד בטעות, וישנה גם בכי"ע ובקג"נ, בה' פסוקות ובה"ג הנ"ל, ברי"ף ספ"א ובנמשכים אחריו. והיא הברייתא שהביא הבבלי מ"א ב', ובארו שם שהיא מדברת בקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע אי זו מהן קידש, ומת בלי בנים. ובהלכות פסוקות ובה"ג הנ"ל הוסיפו עוד שתי דוגמאות לספיקות. ומהן ברי"ף הנ"ל ובסייעתו. ולפלא שלא הזכירו את התוספתא להלן בפי"ב ה"ג המפרשת את הספיקות.²⁷ ועיין בתוספות מ"א ב', ד"ה אילימא, שהקשו למה לא פירשו בספק גירושין, כלומר שהיא ספק מגורשת של אחיו. ועיין בתוספות הרא"ש שם מה שכתב בשם הרמ"ה ובמה שדייק מלשון התוספתא כאן.²⁸ ובר"מ פ"ו מה' יבום ה"ד: הספיקות, כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו.²⁹ ועיין במשנה למלך שם.

footnotes: ²⁷ אבל בתלמוד הנ"ל (מ"א ב') לא כיוונו לתוספתא בפי"ב, שהרי שם מפורשין הספיקות, ואי אפשר לבררן לעולם, עיין ברש"י מ"א ב', ד"ה אלא משום דר"י, וד"ה הרי קטנה, ומ"ש בישרש יעקב שם. ושאלת התלמוד שם היא רק מן התוספתא כאן שסתמה ולא פירשה את מהות הספיקות, ובכל הספיקות עסיקינן, ולאו דווקא במקום שאין לברר. ועיין להלן בסמוך. ²⁸ ומכאן שרבינו עמד על כך שהתלמוד מכוין לתוספתא שלפנינו. וכנראה שצ"ל שם: כדקתני ברישא (במקום: בסיפא) בתוספתא החרשת וכו'. ²⁹ כמפורש בתוספתא להלן פי"ב שהזכרנו בפנים.

44-45. **פצוע דכא, וכרות שפכה, סריס אדם, וזקן, או חולצין או מיבמין.**וכ"ה בכי"ע (ונוסח צוקרמנדל הוא נוסח ד). וכ"ה בהלכות פסוקות, עמ' קנ"ז, ה' ראו, עמ' 117, בה"ג ד"ו, נ' ע"ב, ד"ב, עמ' 246. וכ"ה להלן פי"א ה"ב ובבבלי כ' ב', ע"ט ב'. ואפשר לומר שבבבא זו אינו יורד לעניין איסור פצוע דכא וכו' לבוא בקהל, שהרי משכחת לה שאחיו נשא גיורת, או משוחררת (עיין בבלי ע"ט ב'), והרבותא היא שהוא מייבם אעפ"י שאינו מוליד, הואיל והיתה לו שעת הכושר, וכמו שסיים בפירוש בהלכות פסוקות הנ"ל (עיין במשנתנו פ"ח מ"ד). ועיין מ"ש להלן פי"א ה"ב במקומו. ואשר לסריס אדם כאן, עיין ברש"י כ' ב' ומ"ש בישרש יעקב ע"ט ב' לרש"י, ד"ה ואסור לקיימן לאו אזקן קאי. ברם בד כאן: פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם וזקן חולצין ולא מיבמין ושא' כל אדם או חולצין או מיבמין. וגירסת הדפוס מוכרחת לפי שיטתה, שהרי בד לא נזכרו לעיל ספיקות, וממילא אם לא נגרוס בסיפא "חולצין ולא מיבמין" הרי לא נתבאר בסיפא כלל מה שאמרו ברישא "חולצין ולא מיבמין". אבל ברי"ף ספ"א הנ"ל ובכל הנמשכים אחריו ובר"מ פ"ו מה' יבום ה"ד נזכרו ספיקות שחולצין ולא מייבמין, וגם פצוע דכא וכו', כגירסת הדפוסים. וכנראה, שכן נכון, ולפנינו אשגרה מפי"א ומגירסת הבבלי. ואשר לזקן שאמרו כן שאינו מייבם (לגירסת ד) הכוונה לזקן שתשש כוחו ואינו ראוי לביאה, ואינו קונה את יבמתו, עיין בצפנת פענח פ"ו מה' יבום ה"ד,³⁰ ואינו דומה לזקנה שהיא נקנית בביאה לכולי עלמא, עיין מ"ש לעיל, שו' 38, ד"ה עקרה וזקינה. ועיין קרן אורה ע"ט ב', ד"ה והא דתניא. והאריך בכל העניין שלנו בדברים מחוכמים בס' חקרי לב מהדו"ב חאה"ע סי' כ"ז, קל"ט ע"ד ואילך, ועיין מש"ש על שו"ת הר"י מיגאש סי' קל"ט.

footnotes: ³⁰ והר"מ שם אחרי שהזכיר סריס אדם וזקן סיים: ואם בעל סריס אדם קנה. ודלג רבינו על זקן, משום שזקן תשוש כח ביותר, אעפ"י שבעל לא קנה, כמו שהעיר בצפנת פענח במקומו. וכן מפורש במאירי ע"ט ב', הוצ' דיקמן, ריש עמ' 286: שאם נזדקן עד שבטל קישויו אף אם בעל לא קנה. אבל מ"מ זוקק לייבום ואינו בכלל סריס לכולי עלמא, אלא כחישותא היא, עיין בבלי ע"ט סע"ב.