1-2. **העושה מאמר ביבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא אין מאמרו מאמר, הוא מותר בקרובותיה וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"ב ולהלן בסמוך: הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וכו'. והתוספתא פתחה בתחילה במעשה היתר,¹ שהרי בכונס² הוא עושה מעשה באיסור. ואח"כ שנתה הכונס, כדי לבאר דין הקרבן. ובמאירי ל"ה ב' (הוצ' אלבק, עמ' 153, דיקמן, עמ' 145) מביא בשם הגאונים שפירשו את משנתנו "בזמן שהולד של קיימא יוציא" יוציא בגט,³ וכגון שהיבמה נפלה מן האירוסין,⁴ עיי"ש. ולפי פירוש זה מוסיפה התוספתא על משנתנו שאם עשה מאמר כשהיא מעוברת ונמצא הוולד של קיימא אין המאמר כלום, ולא פסלה לא מקרובותיו ולא מן הכהונה, אפילו אם נתן גט למאמרו, כמשנת יבמות פ"י סמ"ג, עיין בבבלי שם פ"ט א'. אבל פירוש זה של הגאונים קשה מאד להבין, שהרי העיקר חסר מן הספר. ור"א מן ההר, עמ' ס"ח כתב: יוציא. יגרשנה, ומדרבנן כדלקמן,⁵ דמדאורייתא לא צריכה גט, דחייבי כריתות היא, ולא תפסי בה קדושי, דאשת אח שלא במקום מצוה היא. ובבבלי ל"ו ב': תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא בגט.⁶ ובאו"ז ח"א סי' תרל"ז, פ"ח ע"א (וציין לו הר"ח אלבק בהערות למאירי שם) הביא בשם ר' יהודה בר' נתן (בלישנא אחרינא): יוציא בגט, ארישא קאי⁷ בזמן שהוולד של קיימא, דהואיל דבר קיימא הוא מחמרינן עליה משום דעבד בה ביאה באיסורא, ואמרי' דיוציאה בגט, כדי שיהא אסור בקרובותיה.⁸ וברור שבנידון התוספתא אף ר' אליעזר יודה שאינה צריכה גט ומותר בקרובותיה. אבל גם פירוש זה קשה מאד, עיין בהמשך הבבלי שם, ולכאורה אינו עניין לנושא מעוברת חבירו וכו'. ולפיכך מחוורתא כמו שפירשנו בתחילת דברינו.

footnotes: ¹ וכר' יהודה ור' יוסי במשנתנו פ"ד מ"י, והיבם עושה כן כדי לפוסלה על האחין. ובכל אופן אין כאן איסור דאורייתא. ² והוא בתוך שלשה חדשים, עיין בתוספות ל"ה ב', ד"ה ונמצאת. ³ הדיוק מלשון המשנה בוודאי קשה מאד, עיין במשנתנו פ"ד מי"ב ובמקבילה שבתוספתא פ"ו ה"ה. ⁴ אבל אפשר שזה הוא פירוש לפירוש הגאונים, והם לא חילקו בדבר, ואף מן הנישואין צריכה גט, עיין אוה"ג, עמ' 188, סי' תמ"ז, ובהע' ג' שם, ובס' המעשים שנתפרסמו בתרביץ ש"ב (תרצ"א), עמ' 409, ובהע' 5 שם. ועיין להלן, הע' 5. ⁵ לא ידעתי למה מכוין רבינו (במלה "כדלקמן"). ולהלן ל"ו ב' מפרש רבינו את דברי ר' אליעזר אסיפא, כפירוש רוב הראשונים, במקום שהולד לא היה של קיימא, והגט הוא מדינא. ועל כל פנים לא הזכיר הרב כלל שמשנתנו מדברת בנפלה מן האירוסין, כפירוש הגאונים. ועיין מ"ש לעיל, הע' 4. ושמא כיוון רבינו למשנתנו כאן רפ"י. ⁶ "ברוב ספרים הגירסא כן" (כלומר, יוציא בגט) "ואף בפי' ר"ח ז"ל כן, וכן בספר ישן מוגה בישיבות הגאונים ז"ל" (שו"ת הרשב"א ח"ו סי' נ"ז, אוה"ג, עמ' 55). ⁷ ופירוש זה בוודאי מתנגד לפירוש הגאונים הנ"ל (בפנים), שהרי לפי פירושם אף הת"ק סובר כן, וכיצד אפשר לומר: ר' מאיר ור' אליעזר אמרו דבר אחד, עיי"ש בבבלי. ⁸ עיין בתוספות ישנים, חי' הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א שם. ולפי פי' ר"י בר' נתן נסתלקו כל הקושיות. ואשר לגירסא בגמרא שם, עיין לעיל, הע' 6.

3. **אין הולד של קיימא, מאמרו מאמר, הוא אסור בקרובותיה וכו'.**במשנתנו הנ"ל: הכונס וכו' ואם אין הולד של קיימא יקיים. ופירשו בבבלי (ל"ה ב') לריש לקיש (שהלכה כמותו) שיבעול ויקיים, מפני שביאת מעוברת לאו שמה ביאה, ולא קנה אותה בביאה ראשונה (אעפ"י שאין הולד של קיימא), עיי"ש ברש"י, ועיין בתוספות ישנים ל"ו ב', ד"ה יוציא בגט, וברמב"ן, רשב"א ריטב"א שם ועוד. ומכל מקום אסור בקרובותיה אעפ"י שלא קיימה אח"כ (עיין בבלי ל"ה ב'). והתוספתא מוסיפה שאפילו מאמר במעוברת (שבאותו זמן אינה עומדת להתייבם) אוסר אותו בקרובותיה וכו'.

4. **הכונס את יבמתו וכו'.**משנתנו הנ"ל, עיין מ"ש לעיל, שו' 1, ד"ה העושה.

6. **ספק שהוא בן קיימא, ספק שאינו בן קיימא, מטילין עליו שני חומרין.**כלומר, אם כנסה וילדה ספק בן קיימא אסור לו לקיים (שמא הוא בן קיימא), ומוציא בגט וחליצה⁹ (לשיטת ריש לקיש). ובר"מ פ"א מה' יבום הכ"ב: הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וכו' ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד ה"ז מוציא בגט וחולץ לה. וכתב הריטב"א (ל"ו ב'): "ונראה דרמז"ל מדבר כשהוא ספק בן ט' ספק [בן] ח' ולא גמרו סימנים דמטילין אותו לחומרא שלא יקיים, ומצריכים אותו גט וחליצה", והוא כתוספתא כאן. ועיין בבלי ל"ו ב', שבת קל"ו א', בה"ג שבת ה' מילה, ד"ו כ"ג ע"ג, ה' עריות, נ"ו ע"ב, ה' יבום, ס' ע"ד, ס"א ע"ב, ומ"ש בהעמק שאלה לשאילתות סי' קס"ז. ועיין בפי' ר"א מן ההר, עמ' ס"ט, עמ' ע"ב ואילך. ועיין ר"מ שם פ"א ה"ה, ובחילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ל"ה, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 155 ואילך. ועיין בהלכות קצובות הוצאת הנ"ל, סוף עמ' 113 ואילך. ועיין מ"ש לעיל ה"ג (שבת), עמ' 247, שו' 16.

footnotes: ⁹ לשיטת רש"י (ל"ו ב') שהמחייב להוציא באינו של קיימא מוציא בגט גרידא, הרי אין הבדל לעניין זה בין וודאי אינו של קיימא ובין ספק אינו של קיימא, ובשניהם מוציא בגט גרידא, וקשה למה האריכה התוספתא בלשונה ולא שנתה: יוציא, או: יוציא בגט. אבל לשיטת התוספות והר"מ יש כאן שני חומרין שחייב להוציא (כאילו הוא בן קיימא) ונותן גט וחולץ כביאה פסולה ביבמה כדינה, וכלשונו של הריטב"א שהבאנו להלן בפנים.

7. **ספק בן תשעה לראשון וכו'.**עיין במשנתנו פ"ד מ"ב.

7-8. **הראשון כשר לעשות כהן גדול וכו'.**ירושלמי פ"ד סה"ב, ה' ע"ד, פ"ח ה"ב, ט' ע"ב, קידושין פ"ד סה"ג, ס"ו ע"א, בבלי כאן ל"ז א', ק' ב'. והולד כשר ממה נפשך שאם הוא של הראשון הוא כשר, ואם הוא של השני הרי לא היו בנים לראשון והיא נתייבמה כדין. אבל השני הוא ממזר מספק, שמא היה הראשון של הבעל ולא היתה זקוקה לייבום, ובא על אשת אחיו שלא במקום מצוה.

8. **ר' ליעזר בן יעקב אומ' אין ממזר בספק.**בבבלי הנ"ל נחלקו אביי ורבא בפירושו, לאביי אין ממזר בספק אלא הוא וודאי ממזר, ומותר בממזרת, ולרבא אין ממזר וודאי בספק והוא אסור בממזרת, ולת"ק מותר בממזרת. אבל בירושלמי אפשר לפרש כפשוטו שאינו ממזר כלל, ואסור בממזרת ומותר בישראלית, כמו שפירש בק"ע שם, ועיין בשי"ק שם, ד"ה אין. אבל עיין בפ"מ שם ובנועם ירושלמי כתובות פ"א, כ"ז ע"ב (מן הספר). ועיין בבלי קידושין ע"ג א' ובשער המלך פט"ו מה' איסורי ביאה ה"ט.

9. **העושה מאמר ביבמתו ונמצאת מעוברת וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובקג"נ. ובבבלי ל"ה ב', ל"ו א': הכונס את יבמתו וכו'. ולכאורה צ"ל בתוספתא כן, כמו שהגיה בח"ד. אבל קשה להגיה ארבע נוסחאות. ושמא ברייתא זו כר' אלעזר בן ערך,¹⁰ כמו שפירש בעיטור בכורים. ועיין ירושלמי נדרים פ"י סה"ו ובפ"מ שם. ובירושלמי כאן פ"ג ה"ה הנ"ל מבואר שלר"א בן ערך אם עשה בה מאמר וגירשה אינה צריכה חליצה (עיין בתוספות ישנים כ"ט סע"א), ובוודאי שלשיטתו אין האחים יכולים לפסול אותה אחרי מאמרו, ופשיטא שלדעתו המאמר פוטר את צרתה. ולא עוד אלא שלפירוש ר"י¹¹ סובר ר' אלעזר שאף לב"ש המאמר פוטר את צרתה, ואף ר' אליעזר הגדול סובר כן.¹² ולשיטת הירושלמי בנדרים הנ"ל סובר ר' אליעזר כר' אלעזר בן ערך. ולפ"ז נקטה התוספתא כאן "העושה מאמר" כדוגמא לעושה מעשה בהיתר (עיין לעיל הערה 1), ובנידון דידן אין צורך כלל לשנות "הכונס", שהרי לשיטה הנ"ל אינם מתחדשים שום דינים בכנוסה ממש ביחס לצרתה בעניין שלנו, עיין מ"ש לעיל בריש פירקין.

footnotes: ¹⁰ להלן תוספתא נדרים פ"ו ה"ה, ירושלמי כאן פ"ב ה"א, ג' ע"ג, פ"ג ה"ה, ד' ע"ד, פ"ד ה"ז, ה' ע"ד, פ"ה ה"א, ו' סע"ג, פ"ו ה"ד, ז' ע"ג, קידושין פ"א סה"א, נ"ח סע"ד. ¹¹ תוספות כ"ט א', ד"ה אלא. ועיין בתוספות הרא"ש כ"ט ב', ד"ה אלא. ¹² עיין בתוספתא נדרים הנ"ל (לעיל הע' 10), בבלי כאן כ"ט ב' ונדרים ע"ד א'. ובספרי כי תצא, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 310: אשר לא יבנה את בית אחיו. ר' אליעזר אומר אשר לא בנה ואשר לא עתיד לבנות. ושמא פירושו שאין חליצה אלא במקום שלא בנה ואינו עתיד לבנות, אבל בעשה מאמר שהוא עתיד לבנות, נפטרה צרתה מחליצה (ולשיטת הירושלמי בדעת ר' אלעזר בן ערך אף היא עצמה אין בה חליצה אלא גט גרידא. ועיין מ"ש בקרן אורה כ"ט ב', ד"ה וראיתי) כסברת הר"י בתוספות שהזכרנו בפנים. ובמדרש תנאים בדברים שם, עמ' 167, צרף בעל מדרש הגדול את דרש הספרי לדרש אחר (ע"פ הבבלי י' ב'), כרגיל אצלו.

9-10. **עד שיודע שהוא עובר של קיימא, שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם.**וכ"ה בד. ובכי"ע: עד שיודע שמא יהא עובר של קיימא, שאין הולד פטור (וכ"ה "פטור" גם בד) וכו'. ובקג"נ: עד שיודע לא יהא עובר של קיימא וכו'. ובקג"נ₂: עד שיודע שמא י.. וגירסת כי"ע וקג"נ₂ מתאימה למסורת הבבלי, והכוונה: לא תנשא צרתה עד שיוודע (כלומר, עד שיוודע טיב העובר), שמא יהא עובר בר קיימא ונמצא שלא עשה כלום, והעובר עצמו אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. וסייעו מכאן בבבלי ל"ה ב' לר' יוחנן, שהרי מלשון הברייתא מוכח שאם העובר אינו בר קיימא מעשהו מעשה. ובבבלי שם הביאו מתחילה קטע מן הברייתא שלנו (וגרסו בה: הכונס וכו', עיין מ"ש לעיל, שו' 9, ד"ה העושה), ולהלן ל"ו א' הביאו את כולה, ופירשוה אליבא דריש לקיש (שהלכה כמותו): הכי קתני, הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה, שמא לא יהא (השוה גירסת קג"נ) הולד בן קיימא (וחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה, ואם תאמר הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן),¹³ ולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם. ברם בירושלמי יש כאן שיטה אחרת, והואיל ונסתבכו בה המפרשים נעתיק את הירושלמי ונפרשהו, וכ"ה שם פ"ד ה"א, ה' ע"ג: ר' יודן בעי חלץ לה מעוברת, והפילה ? נישמעינה מן הדא, הרי שמת והניח את אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבם, תלמוד לומר ולא ימחה שמו מישראל את ששמו מחוי [יצא זה שאין שמו מחוי. יכול אף צרתה תהא מותרת להנשא],¹⁴ תלמוד לומר להקים לאחיו שם בישראל, עד שתדע אם בן קיימה הוא, אם אינו בן קיימה וכו', הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת,¹⁵ כמה דאת אמר צרתה לא תינשא עד שתדע במה היא מותרת אם בעיבור אם בביאה, אף בחלוצה כן, חליצה פטור וביאה פטור, כמה דתימר בביאה כך את מר בחליצה. ובפירוש הירושלמי נראה שמתחילה בררו שאין מעוברת ראויה לא ליבום ולא להנשא לחוץ משום שאין כאן לא שם מחוי, כדי שתתייבם, ולא שם מוקם, כדי שתנשא היא, או צרתה,¹⁶ לחוץ. ואח"כ הביאו קטע מן הברייתא שלנו (וגרסו שם "הכונס") שאם בא על יבמתו מעוברת אף צרתה אסורה להנשא, ואעפ"י שמן הסברא יש להתירה, שהרי יש כאן ממה נפשך, שאם יתברר שהוולד אינו בן קיימא, הרי צרתה נפטרה בביאת חברתה, ואם יהא בן קיימא תפטר בוולד. וע"ז אומר הירושלמי שאינו כן, משום שכל זמן שאין אנו יודעים אם שמו מחוי, או מוקם,¹⁷ אף צרתה אסורה להנשא עד שתדע אם היא ניתרת בולד (כלומר, ששמו מוקם), או בביאה, כלומר ששמו מחוי, ונבנה ע"י חברתה בביאה. וברור שסברא זו אינה נוהגת אלא בדבר שאינו יכול להתברר עכשיו ע"י המציאות בשום פנים,¹⁸ שאין אדם יודע את העתידות, אבל כל ספק שנולד אחרי שילדה אינו פוסל את האשה מלהנשא אך ורק משום הספק של עכשיו, עיין בנועם ירושלמי במקומו. תדע לך שהוא כן, שאם נקבל את דברי הירושלמי כפשוטן, הרי כשהפילה ספק בן קיימא ספק שאינו בן קיימא¹⁹ לא תוכל להנשא לעולם אפילו אם תחלוץ אח"כ, משום שלא תדע אם הוולד מתיר אותו (שהוא בן קיימא). או שהחליצה מתרת אותה. ובעל כרחינו אנו אומרים שאם הוולד כבר יצא לאויר העולם, הרי הספק הוא לא בעתיד אלא בהווה, ומה שאין אנו יודעים הוא רק חסרון בידיעה שלנו, ואם יבוא מי שהוא ויודיענו, נדע את המצב לאמיתו.²⁰ והברייתא שלנו היא כמשנת נדה פ"ה מ"ג: תינוק בן יום אחד וכו' ופוטר מן הייבום, כלומר דווקא תינוק שנולד, אבל עובר לא. ועיין בקרן אורה ל"ה ב', ד"ה ואי. נמצאנו למדים שאין בין הבבלי והירושלמי אלא הבדל בלשון ולא בעניין, ולמעשה שניהם מודים שאין הולד פוטר אלא עד שיצא לאויר העולם, משום שלפני כן אין לדעת בשום פנים אם שמו מחוי, או מוקם.²¹ ולפי זה נראה שגירסתנו וגירסת ד נכונה, ופירושה: הרי זו לא תנשא צרתה עד שיודע (כלומר, "שיתוודע" שנדע בוודאי) שהוא עובר של קיימא, שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם (עובר אינו פוטר, כמשנתנו הנ"ל), וקודם שיצא לאויר העולם אי אפשר לדעת בשום פנים אם הוא בן קיימא, או לא. והברייתא מלמדת שהצרה צריכה להמתין עד שתלד חברתה, ולא תנשא אלא אם יוודע שהוולד בן קיימא, אבל אם אינו בן קיימא אסורה להנשא עד שיעשה האח מעשה שני בחברתה, וכריש לקיש, שביאת מעוברת (ולפי התוספתא: מאמר במעוברת) אינה פוטרת. והברייתא מתפרשת בלי שום הגהה, ובהתאם להלכה, אפילו לשיטת הירושלמי.²² ובפירוש "בן קיימא", עיין בס' המעשים, תרביץ ש"ב (תרצ"א), עמ' 321, בהערה 15 שם, ובחילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ל"ה, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 155.

footnotes: ¹³ המוקף אינו מגוף הברייתא אלא פירוש התלמוד, והתלמוד מפרשה בדרך ממה נפשך, או שהעובר אינו של קיימא, ומעשה היבם במעוברת אינו פוטר את צרתה, ואפילו אם העובר הוא בן קיימא אין הוולד פוטר עד שיצא לאויר העולם. ¹⁴ המוסגר במרובעים הוא מן הילקוט קונטרס אחרון בשם הירושלמי. וכ"ה בחי' הרמב"ן ל"ה ב', ד"ה אלא (ושם בטעות: יכול תתיבם). ולפנינו השמטה ברודה ע"י הדומות, וחלק מן ההשמטה נמצא להלן בירושלמי בסמוך, ונכנס שלא במקומו. ועיין להלן, הע' 16. ¹⁵ זהו קטע מן הברייתא שלנו, והירושלמי קיצר, כרגיל בתלמוד זה. ¹⁶ בירושלמי נקטו "צרתה", משום שהיא עצמה בין כך ובין כך אסורה להנשא משום הבחנה. ¹⁷ וכן הפירוש בירושלמי לעיל פ"ג ה"א, ד' ע"ג (וכמו שהגיהו בנועם ירושלמי ובפי' הרידב"ז שם) שהיא צריכה לדעת אם היא ניתרת בביאה, או בחליצה, משום שכל היתר הצרה לשוק הוא מכח הכתוב "אשר לא יבנה בית אחיו" (בית אחד הוא בונה), ובנידון של הירושלמי אין היא יודעת עכשיו אם נבנה בית אחיו (בביאה), או לא (בחליצה). והספק אינו מתברר אלא לאחר כך, לכשיעשה אחיו מעשה, עיין בפי' הרידב"ז במקומו ובנועם ירושלמי פ"ד (ז' ע"ב מן הספר), ד"ה הנה. ופירוש בעל ק"ע ופ"מ שם קשה, עיי"ש בשי"ק, ד"ה קיימתיה, ובמה"פ, ד"ה עד. ¹⁸ שאפילו אם הוא עכשיו ראוי להיות, אם יוולד לו חסרון בבטן אמו שיפגום את חיותו עדיין שמו של אביו מחוי, כסברת בעל נימוקי יוסף בריש פ"ד. ¹⁹ כלומר, ספק אם יצא ראשו ורובו בחיים, ספק יצא מת, עיין מ"ש להלן בפנים, סד"ה נמצאנו. ²⁰ עיין בבלי מ"א ב' ובתוספות שם ל"ה ב', ד"ה תגלי. ²¹ עיין מ"ש לעיל, הע' 17. ובחנם הטיל כאן הגרי"א בנועם ירושלמי מחלוקת בין התלמודים. ²² עיין בהגהות יפה עינים ל"ה ב', ד"ה החולץ.

10-11. **שומרת יבם שמתה מותר באמה.**בירושלמי פ"ב סה"א, ג' ע"ג, פ"ד ה"ח, ה' סע"ד, ספ"ד, ו' ע"ג, סוטה פ"ב ה"ה, י"ח ע"ב, בשם ר' אלעזר (האמורא), ובארו שם: זיקה היתה לו בה, כיון שמתה בטלה זיקתה. ובבבלי י"ז ב' נחלקו בה אמוראים, ומי שסובר יש זיקה אוסר באמה, ולמ"ד אין זיקה מותר באמה. וכבר ראינו לעיל פ"ה, שו' 23–26, ד"ה מת נשואי נכרית, ושו' 29–30, ד"ה ולא הספיק, ולהלן פ"ז, שו' 7, ד"ה חלץ, שהתוספתא סוברת אין זיקה, וממילא ברור שמותר באמה של שומרת יבם שמתה.

11. **מה היא למזונות וכו'.**כלומר, שלשה חדשים אחר מיתת בעלה,²³ עיין להלן, שו' 46, ד"ה יבמה. ועיין להלן כתובות פ"ה, שו' 18–20, ושם עיקר מקומה, ומשם הביאוה הראשונים, עיין מש"ש במקומו. ובצפנת פענח פ"ה מה' יבום ה"ב פירשה ביבמה שעשה בה מאמר,²⁴ עיי"ש. ולא נתחוורתי בפירושו.

footnotes: ²³ כן, כנראה, פירש הרשב"א (לפי שטמ"ק כתובות נ"ג ב', ד"ר קל"ו ע"ד מן הספר) עיי"ש. ואין כאן שאלה מאילו נכסים ניזונת, אלא השאלה היא אם יש לה מזונות כלל. וע"ז עונה התוספתא: כל זמן שנתחייב הבעל וכו', ואם לא נתחייב הבעל אין לה מזונות אפילו ג' חדשים הראשונים, עיין מ"ש להלן בסמוך בפנים, ובהע' 25. ²⁴ ולפי פירושו מדברת הברייתא לאחר ג' חדשים, עיי"ש. ועיין בתוספות מ"א ב', ד"ה עמד.

**כל זמן שנתחייב וכו'.**כלומר, בנשואה, אבל לא בארוסה.²⁵

footnotes: ²⁵ ברם קשה למה לא אמרו בפירוש כן: אם נפלה מן הנישואין היבמין חייבין, מן האירוסין, אין היבמין חייבין. ובח"ד כתב בסוף דבריו שבדוחק יש לפרש את התוספתא בארוסה לאחר י"ב חודש. וכן באמת פירשוה כמה מן הראשונים, והבאנו אותם להלן כתובות פ"ה, שו' 18–20, ד"ה יבמה. ועיין בשטמ"ק כתובות נ"ג ב'. ולאמיתו של דבר אין כאן דוחק כלל וכלל, אם אנו מניחים שעיקר מקום הברייתא היא בכתובות הנ"ל, עיין מש"ש. ולפי הרשב"א (בשטמ"ק הנ"ל) הביא הר"ח תוספתא זו "ביבמות פרק החולץ, גבי היבמה לא תחלוץ" (מ"א ב'). ואפשר שהר"ח פירש שעיקר ההלכה הוא כאן ביבמות (וכן פירש בח"ד בלשון אחרון), ובכתובות הובאה מכאן, ולפיכך לא פשטו ממנה בבבלי כתובות שם, עיין ברמב"ן שם. ועיין ברשב"א (לפי שטמ"ק הנ"ל) שם מה שחילק בין יבמה לשאר ארוסה. ועיין מ"ש על כ"ז בכתובות פ"ה הנ"ל.

12-13. **הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"ז: החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה, ואם יש שם אב, הנכסים של אב. הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו. ובתוספתא כאן נקטו רק את הפיסקא האחרונה, עיין להלן בסמוך.

13. **ר' יהודה אומ' בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסין של אב.**משנתנו הנ"ל, ושם ברור שהכוונה שבין בחולץ ובין במייבם אם יש שם אב הנכסים של אב. ומלשון המשנה מוכח שאם אין שם אב מודה ר' יהודה שהנכסים הם של המייבם. וכן מוכח מסוגיית שני התלמודים עיין שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

13-14. **אם אין שם אב נכסין של אחין.**לפי פשוטו של לשון בוודאי פירושו שר' יהודה חולק על עיקר ההלכה שהמייבם יורש את הנכסים, וכן פירש בח"ד. והוא חידוש גדול, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ובספרי כי תצא פי' רפ"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 308: [להקים לאחיו] שם. רבי יהודה אומר נאמר כן שם ונאמר להלן שם, מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה, ומה שם האמור להלן זרע אף שם האמור כאן זרע.²⁶ וכן הוא בספרי פנחס פי' קל"ג, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 177. ושערו החכמים שדברי ר' יהודה נאמרו במקום אחד (בפרש' פנחס, או בפרש' כי תצא). אבל דבריו קשים להבין בשתי הפרשיות.²⁷ ונראה יותר שחצי המאמר מקומו בפרש' פנחס וחציו השני בפרש' כי תצא, ומסדר הספרי הביא את כולו בשתי הפרשיות. ופירושו: מה שם האמור להלן (בראשית מ"ח, ו'. ועיין רות ד', ה') נחלה, אף שם האמור כאן (פנחס כ"ז, ד') נחלה. ומה שם האמור להלן זרע, אף שם האמור כן זרע.²⁸ ו"שם האמור" הוא לאו דווקא, אלא ל"הקים שם" פירושו זרע, ואין כאן גזירה שוה של מלים אלא פירוש העניין. והכוונה לבראשית ל"ח, ח': בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך, ועיין שם בתרגום יונתן וברש"י. ומכאן שגם בפרשת יבמים "להקים לאחיו שם" פירושו "להקים לאחיו זרע", ור' יהודה חולק על עצם הדין שהמייבם זוכה בנכסי אחיו המת, ואף על הדרשה של הפסוק לעיל שם (כ"ה ו') "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת", והוא סובר שאין הכוונה לנחלה. ובמדרש הגדול בראשית ל"ח, ט', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרמ"ח: כי לא לו יהיה הזרע, מלמד שהבן נקרא על שם אביו המת, הינו דכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת. ופשיטא שאין כאן אלא השערה, ועדיין צ"ע בדבר.

footnotes: ²⁶ כ"ה הגירסא בכל הנוסחאות, פרט לאחת, עיין בשנו"ס שם. ויש להוסיף שכן גורס בספרי גם רבינו אפרים שהובא באו"ז ח"א סי' תרי"ב, פ"ג ע"א. ²⁷ ועיין בפי' רבינו אפרים הנ"ל. ²⁸ ואפשר שהמכוון לש"א כ"ד, כ"א, או לישעי' ס"ו, כ"ב. ואני מעדיף את הפירוש שבפנים, שאם לא כן קשה למה באמת לא דרש ר' יהודה: נאמר להלן להקים זרע, וגאמר כאן להקים שם, מה להלן זרע אף כאן זרע.

14. **ארבעה חייבין מן התורה וכו'.**כלומר, ארבעה קרובים חייבים על חלוצתו כרת מן התורה. וכל הברייתא בבבלי מ' ב' בשם: תני ר' חייא.

14-15. **אביו, ובנו וכו'.**משנתנו פ"ד מ"ז. ובכולם היא אסורה משום שהם ערוה עליה מצד בעלה המת.

15. **אבי אביו, ואבי אמו וכו'.**במשנתנו הנ"ל לא נשנו (בתוך השניות) אלא אבי אביו ובן בנו, והתוספתא הוסיפה אבי אמו ובן בתו. ועיין בבבלי שם שפשטו מכאן שגזרו שניות בחלוצה, שהרי בעלה המת הוא אחי אבי אמו (של בן בתו של החולץ), והיתה מותרת לו לבן בתו של החולץ, ואסרוה משום החולץ, ושמע מינה שגזרו שניות בחלוצה, ובירושלמי פ"ד ה"ח, ו' ע"א, פשטו כן ממשנתנו, ודלא כאמימר, ולא הביאו את הברייתא שלנו.

16. **הומר בגרושה שאין בחלוצה וכו'.**עיין במשנתנו פ"ד מ"ח.

17. **גרושה מותרת לחזור למגרש, לפיכך חייב וכו'.**כלומר, אחרי שכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר (עיין במשנתנו פ"ד מ"ד ובבבלי שם ל"ט א' ובמקבילות), ודינה ככל גרושה שהמגרש אסור בקרובותיה, אבל חלוצה אסורה לחזור לחולץ משום שחליצה פטור, ולא קנה את האשה, ולפיכך פטור על קרובותיה. ועיין ירושלמי פ"ג ה"א, ד' ע"ד. ועיין להלן חולין פ"א סהכ"ה, ואינה עניין לכאן, כמו שכבר העירותי בתוספת ראשונים שם, סוף עמ' 221.

18-19. **שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה וכו'.**משנתנו פ"ד מ"ט.

19. **או שקידשה היא את עצמה.**דוגמא זו ליתא במשנתנו. אבל בירושלמי (פ"א ה"א, ב' ע"ג) אמרו: ר' יודן בעי כמאן דאמר הכל מודין בצרה שהוא חייב, קידש אחד מן השוק וכו', חלץ לחבירתה ובא עליה, למפריע חלו עליה קידושין. א"ר שמי לא כן אמר ר' ינאי נמנו שלשים וכמה זקינים מניין שאין קידושין תופסין ביבמה וכו', תמן יבמח אחת והכא שתי יבמות, שנייא היא איסור יבמה אחת, שנייא חיא איסור שתי יבמות (כלומר, בניחותא). ולפ"ז בנידון שלנו שיש כאן שתי יבמות ושני אחין,²⁹ הרי קידושין תופסין בה לשיטת הירושלמי אפילו למ"ד שאין קידושין תופסין ביבמה לשוק.³⁰

footnotes: ²⁹ כמפורש להלן: המתן עד שיעשה מעשה. ³⁰ והפירוש הנכון בירושלמי שם הוא בנועם ירושלמי במקומו.

20. **המתן עד שיעשה מעשה.**וכן בד ובקג"נ. וכ"ה במשנתנו פ"ד מ"ט בהוצ' לו, גוף כ"י קויפמן³¹ ובאוה"ג ריש עמ' 103, ובה"ג ד"ו, נ"ט ע"ב, ד"ב, עמ' 283, ובהבאה שבירושלמי פ"ג ה"א, ד' ע"ג. אבל בכי"ע: עד שיעשה אחיך הגדול מעשה וכו', והוא תיקון ע"פ הנוסחאות שלנו במשנתנו. ועיין הגירסא בבבלי י"ח ב' ובשנו"ס במשנתנו הוצ' ראם. ועיין בפיה"מ להר"מ, ברשב"א, ובמאירי למשנתנו ובגליון הש"ס לר"ע איגר מגילה י"ח ב'.

footnotes: ³¹ ובגליון שם נוסף: אחיך הגדול.

20-21. **מת המקדש, המיבם חולץ לשתיהן.**כדין שתי אחיות שנפלו משני יבמין. ובבא זו חוזרת לרישא, לשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה, כבמשנתנו.

21-22. **מת המיבם, המקדש מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה.**משנתנו פ"ד מ"ט הנ"ל. והמקדש אינו יכול לכנוס את אשתו משום שהיא אחות זקוקתו, ואשת אחיו מ"מ אינה יוצאת מידי חליצה, עיין בירושלמי פ"ג ה"א, ד' ע"ג. ועיין בתוספות ט"ז א', ד"ה בני, ומה שהאריך בישרש יעקב שם, בתוספות י"ח ב', ד"ה שומרת, ברמב"ן ובריטב"א שם וברשב"א ובמאירי בסוגיין מ"א א'. ועיין ברשב"א שהעיר על הבבלי ק"ט ב' ועל הירושלמי פי"ג ה"ז, י"ד רע"א, עיי"ש. ועיין בס' המקצועות הוצ' אסף, עמ' כ' ואילך.

22. **משם ר' ליעזר אמרו מתה אשתו חולץ ליבמתו וכו'.**בד, כי"ע וקג"נ (בשתי הקטעים) הגירסא היא "ר' אלעזר". וכן בבבלי מ"א א': והתניא (כלומר, בניחותא) ר' אלעזר אומר מתה יבמתו מותר באשתו, מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתייבמת. והיא הברייתא של התוספתא בשינוי סדר הבבות. ועיין גם בירושלמי פ"ג ה"א, ד' ע"ג, פ"ד ה"י, ו' ע"א. ובמשנתנו פי"ג מ"ו: המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם, ור' אליעזר אוסר. ועיין ירושלמי שם, י"ג ע"ד, ובבלי מ"א א', ק"ט א'. ואף במשנתנו שם ברוב הנוסחאות הגירסא היא "ר' אלעזר", ובמלא"ש שם מכריע לטובת "ר' אליעזר", ולא ידעתי טעמו.

23. **מי שהיה נשוי שתי נשים, ומת וכו'.**משנתנו פ"ד מי"א.

24. **היתה אחת מהן אסורה וכו'.**ליתא במשנתנו הנ"ל, ופשוטה היא. וכל הברייתא הובאה בחיד' הרמב"ן מ"ד א', ד"ה דתנן, בחי' הרשב"א כ"ז א' ובמגיד משנה פ"ז מה' חליצה ה"י. ועיין להלן.

26-27. **היתה אסור מצוה, ואסור קדושה, חלץ לה, או בא עליה, נפטרה צרתה.**ירושלמי פ"ב סה"ג, ג' ע"ד (בשם "תני ר' חייה"), בבלי כ' ב'. וכגירסתינו בתוספתא כ"ה בד, בכי"ע, ברמב"ן, ברשב"א ובמ"מ הנ"ל. אבל בריטב"א מ"ד א': וכן אמרו בתוספת' היתה א' מהם איסור מצוה וכו'. ואין כאן שינוי נוסח אלא פירוש, שהרי ברישא כאן אמרו בפירוש: היתה אחת מהן אסורה וכו'. ומכאן שאף בסיפא "היתה אסור מצוה" פירושה היתה אחת מהן. ומן הברייתא שלנו שהובאה בבבלי כ' ב' הנ"ל: איסור מצוה ואיסור קדושה וכו' הוכיחו הראשונים הנ"ל שלא אמרו חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה אלא כשנפגמה הזיקה ע"י מאמר, או גט, או חליצת מעוברת או שתי אחיות משני בתים, אבל אם האיסור על היבם הוא משום דבר אחר, אין כאן זיקה פסולה, כשיטת התוספות י"א ב', ד"ה או, כ"ו ב', ד"ה וחליצה.³² אלא שמלשון הברייתא בבבלי אין הראייה כל כך ברורה, משום שאפשר היה לדחות שמדברים שם בשהיו שתיהן שוות, ושתיהן אסורות משום איסור מצוה, או איסור קדושה, אבל מלשון התוספתא הרי מוכח שאפילו אם היתה רק אחת מהן איסור קדושה וכו' חליצתה פוטרת צרתה. וכן כתב הרשב"א גם בתשובה (ח"ד סי' צ"ו), וסיים: וכן משמע מן התוספתא. ובראשונים הנ"ל הביאו את דברי בה"ג (והוא בה' יבמות, ד"ו מ"ט ע"ד) והסתייעו בו לשיטתם, שהרי מוכח מדבריו שאם היתה אחת מהם כשרה ואחת שנייה ליבם, חליצת השנייה פוטרת את הכשרה מיד, ואין הכשרה צריכה חליצה אחרת. ולפי שיטה זו מתפרשת סוגיית התלמוד בבבלי י"א ב', שאף המקשן שם יכול לסבור שחליצה פסולה פוטרת צרתה, עיי"ש. ועיין בס' חקרי לב מהדו"ב אה"ע סי' כ"ז, קל"ה ע"ג ואילך. ברם הר"מ בפ"ז מה' ייבום ה"י פסק שחליצת חייבי לאווין ושניות אינה פוטרת צרותיהן. וכ"ה שיטת רש"י כ"ו ב'. ואשר לתוספתא כאן הרי שיטת התוספתא היא שבאיסור קדושה ואיסור מצוה אף צרתה חולצת ולא מתייבמת, ושתיהן שוות,³³ ולפיכך חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה מיד, אבל שיטת רוב הראשונים שבכגון דא צרתה מותרת להתייבם, ונמצא שיש כאן אחת כשירה ואחת פסולה, ואפשר לומר שאין חליצת הפסולה פוטרת את הכשירה, עיין מ"ש על שיטת התוספתא והראשונים לעיל פ"א, שו' 16–17, ד"ה אבל באשה, וד"ה ובמאירי. ועיין מ"ש באור שמח קונטרס זיקה אות ל"א, נ"ה ע"ג. ועיין חקרי לב הנ"ל, ק"מ ע"ד, ומ"ש להלן פי"א, שו' 12–13.

footnotes: ³² והעירו בשני מקומות על הירושלמי פ"י ה"ג, י' ע"ד, עיי"ש מה שכתבו עליו. ועיין מה שכתב בקרן אורה (שם על דברי התוספות הנ"ל) בשיטת הירושלמי. ברם שיטת הירושלמי היא בכ"מ אליבא דר' מאיר דווקא שסובר כל שאין את מייבמיני אין את מייבם צרתי, ובירושלמי הנ"ל (פ"י ה"ג) הרי בדברי ר' שמעון עסיקינן, ולדידיה סובר הירושלמי שאינו מייבם לכתחילה (והתוספות לעיל י"א א', ד"ה ר"ש, כתבו בתחילת דבריהם לפי שיטת הבבלי. ועיין בתוספות צ"א א', ד"ה הני) משום חשש בעלמא, והיא מעין חליצה פסולה, וכסברת התוספות כ"ו ב' הנ"ל. ועיין מ"ש להלן פי"א, שו' 24, ד"ה ביאתה. ³³ אעפ"י שלהר"מ שהזכרנו בפנים הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, עיין במגיד משנה במקומו ומ"ש בפ"ה שם הי"א. ועיין בקרן אורה כ' ב', ד"ה אלא דאכתי, ולהלן שם, ד"ה שוב. והנכון הוא כמו שהעלה באו"ש שהבאנו להלן בפנים בסוף דיבור זה.

27-28. **המחזיר את גרושתו משנשאת, והנושא את חלוצתו, והנושא את קרובת חלוצתו. אין לו בה קידושין, ואין צריכה הימנו גט וכו'.**משנתנו פ"ד מי"ב, אלא שהלשון בתוספתא יותר מפורטת. וכל הברייתא שלנו בבבלי מ"ד ב'. ובכי"ע ובקג"נ₂: והנושא את קרובת גרושתו.³⁴ והוא תיקון ע"פ הגהת הבבלי מ"ד א' במשנתנו. ואף בבבלי קיימו אח"כ את גירסתינו במשנה, ותירצו שר"ע סובר חליצה קניין, עיין בהגהות יפה עינים במקומו. יתר על כן בברייתא שם מ"ד ב' הגירסא "קרובת חלוצתו" היא בטוחה בלי ספק.

footnotes: ³⁴ בצילום קג"נ?2 מטושטש, אבל לאור "אולטרה-סגול" האותיות ברורות מאד בגוף כתה"י.

29-30. **וחכמי' או' יש לו בה קידושין, וצריכה הימנו גט וכו'.**במשנתנו הנ"ל: וחכמים אומרים אין הולד ממזר. אבל בברייתא שבבבלי הנ"ל כלפנינו כאן.

30. **היא כשירה.**וכ"ה בבבלי שם בהוצאות שלפנינו ובכי"מ. ופירשו ברש"י, בתוספות, בתוספות הרא"ש ועוד שהיא כשירה לתרומת בית אביה (אם נתאלמנה או נתגרשה מבעלה בלי בנים). ודעת הר"מ לא נתבררה, ועיין במ"מ בפי"ח מה' איסורי ביאה ה"א. אבל מפשוטו של לשון הר"מ משמע שהיא פסולה לתרומת בית אביה, כמו שתפסו בפשיטות באור שמח ובצפנת פענח שם ה"ג. ושניהם הסיקו שהר"מ סמך על הירושלמי בסוגיין פ"ד הי"ג, ו' ע"ב. ועיין באו"ש שתמה כיצד דחה הר"מ את הסוגייא שלפנינו בבבלי (התוספתא כאן) ולהלן ס"ט א'. ולפלא שלא העיר על דברי שער המלך במקומו שם שהביא משיטה מקובצת כ"י את דברי הרא"ש (והוא בתוספות הרא"ש שלפנינו מ"ד ב'): ולדה כשרה וכו', ור"ח פירש דקאי אקרובת חלוצתו לחודיה, אבל מחזיר גרושתו מתחללת לתרומה, אפילו לרבנן דאמרי בנה כשר. והרא"ש שם כותב על פירוש הר"ח "ולא נהירא", ומביא את דברי רבינו מאיר שמיישב את פירוש הר"ח, עיי"ש. ובתוספות ישנים מ"ד ב' מביא את פירוש הר"ח ומוסיף: ובירושלמי מפרש כן (כלומר, בירושלמי פ"ד הנ"ל). ואשר לנושא חלוצתו, מפורש בירושלמי פ"ה ה"ד, ז' ע"א, שאינה נפסלת מתרומת בית אביה. ועיין בשי"ק ובמה"פ שם. ולא עוד אלא שבמאירי מ"ד ב' (אלבק 187, דיקמן, 180 ע"ב): "ויש גורסין והיא פסולה, ור"ל לכהונה". ובוודאי שעל מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו קאי, והן פסולות להנשא לכהונה מכבר, ובעל כרחינו אנו אומרים לגירסא זו שהכוונה לתרומת בית אביה. ומוכח שאפילו אם אינו זר מעיקרו פוסל מן התרומה. ועיין בהגהות יפה עינים מ"ד ב' ובשער המלך הנ"ל. ואשר למחלוקת הראב"ד והרמב"ם בשאר חייבי לאוין שאינם זרים מעיקרא, כבר האריכו בזה האחרונים, עיין בהערות הר"ח אלבק למאירי הנ"ל.

**והולד כשר.**כלומר, ואפילו לכהונה. ועיין במאירי הנ"ל (עמ' 186, דיקמן 180). ובמחזיר גרושתו, אעפ"י שכתוב בה טומאה, כבר נתרבו בניה לכשרות בספרי כי תצא סי' ר"ע, עמ' 291, ירושלמי כאן פ"ד הי"ג, ו' ע"ב (ובמקבילה בקידושין פ"ג), בבלי י"א ב' (ובמקבילות).

**וכופין אותו להוציא.**בברייתא שבבבלי הנ"ל הלכה זו נשנית בדברי ר' עקיבא. ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 26, ד"ה היא כשירה.

30-31. **הרי שהיתה טרופה לילך לבית אביה וכו'.**בד ובכי"ע: רדופה וכו', וכ"ה בברייתא שבבבלי עירובין מ"ז א', כאן מ"ב ב', כתובות ס' ב'. ועיין בבלי פסחים פ"ז א' וירושלמי שם פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד, בבלי כתובות ע"א ב' וירושלמי שם פ"ז סה"ד, ל"א ע"ב, שה"ש רבה פ"ח, ז' ובחדושי הרד"ל וביפה קול שם. ולפי הגירסא שלפנינו פירושה: הרי שהיתה מטולטלת לילך וכו'. והברייתא נסמכת למשנתנו פ"ד מ"י.

32. **או שהלך בעלה למדינת הים.**עיין ירושלמי פ"ז ה"ה, ח' ע"ב.

33. **וקטנה שאין ראויה וכו'.**וכן בקג"נ₂ ובד: וקטנה שאינה וכו'. אבל בכי"ע: או שאינה וכו'. וכן מוכח מן הגירסא שבבבלי עירובין, יבמות וכתובות הנ"ל, שקטנה לחוד ואינה ראויה לילד לחוד (ועיין רש"י במקומו). ועיין ספרי כי תצא פי' רפ"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 308, ובשנו"ס שם, שו' 9, ומ"ש לעיל פ"ב, סוף שו' 39, ד"ה וברייתא זו. וברי"ף פ"ד סי' נ"ח פירש: כגון שנשאת בת ארבעים, או ששהתה אחר בעלה עשר שנים ולא היה בדעתה לינשא, ומקורו ספר המפתח לרב נסים גאון.³⁵

footnotes: ³⁵ תרביץ ש"ב, עמ' 17. ועיין תשה"ג אסף (הוצ' מק"נ, ירושלים תש"ב), עמ' 203. ועיין עכשיו בספרו של הר"ש אברמסון, רב נסים גאון, עמ' 9.

34. **צריכות להמתין וכו'.**משום הבחנת הוולד, ור"מ גזר אפילו בנידון שלנו שאין לחשוש שמא היתה מעוברת מן הראשון.

**דברי ר' מאיר.**עיין בבבלי מ"ב ב' ובמקבילות ובירושלמי פ"ד הי"א, ו' רע"ב. ועיין לעיל שם, ו' ע"א, נדה פ"א ה"ה, מ"ט ע"ב, עיי"ש היטב.

34-35. **ר' יהודה מתיר להתארס ולהתנשא מיד.**וכ"ה בד ובכי"ע. והגירסא בתוספתא בטוחה, שכן מעתיקים בשמה גם ברמב"ן (עיין להלן), ברשב"א ל"ד ב', בריטב"א ובתוספות הרא"ש מ"ב ב'. ובבבלי עירובין מ"ז א' וכתובות ס' ב' הגירסא היא בכל הנוסחאות: ר' יוסי מתיר וכו'. וכ"ה בשאילתות וירא סי' י"ג. אבל ביבמות מ"ב ב', בהוצאות שלפנינו, הגירסא בברייתא זו היא: ר' יהודה וכו', כגירסת התוספתא. וכ"ה הגירסא בר"ח,³⁶ ברי"ף כאן פ"ד סי' נ"ח ועוד. וכמה מן הראשונים גרסו גם ביבמות: ר' יוסי, עיין בתוספות, בתוספות ישנים, בפי' ר"א מן ההר ובראשונים הנ"ל (לעיל ד"ה ר' יהודה) בסוגיין. וכמה מן הראשונים הנ"ל טוענים שאין לגרוס בברייתא זו ר' יהודה, שהרי ר' יהודה מצריך גם לקטנה³⁷ להמתין שלשה חדשים, וכאן מתיר לקטנה להנשא מיד. ולהלן בסיפא נראה שעצם ההנחה שר' יהודה מצריך שם בקטנה המתנה אינה מבוססת כלל, כפי שכבר הראו על כך כמה מן הראשונים. ובחי' הרמב"ן לכתובות ל"ז א' ד"ה יתומה³⁸ לקו דבריו בחסרון, וכן ישנה השמטה גם בהבאה שבשטמ"ק שם, אלא מה שנשמט כאן לא נשמט כאן, ולפיכך נעתיק את דבריו, ונשלים את החסרון ע"פ השטמ"ק. וכ"ה כותב שם: ואמרי' הלכה כר' יהודה.³⁹ ואקשינן מכלל דיחידאה פליג עליה. ומהדרין אין, והתניא הרי שהיתה רדופה לילך וכו' דברי ר"מ, ר"י (קרי: ר' יהודה) מתיר לארס ולינשא מיד [וזו היא גרסת רוב הספרים וגרסת רבינו הגדול ז"ל. ומקצת נסחי התם, ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד]. והא דדייק יחידאה פליג עליה, מדקתני ליה מדר' מאיר,⁴⁰ אבל בתוס' מצאתי כלשון הזה דברי ר"מ, ר"י (קרי: ר' יהודה) מתיר ליארס ולנשא מיד וכו'. ומחמת קושיות ממסורת הבבלי יש שגרסו בברייתא שם (הרשב"א בסוגיין בשם "יש ספרים"): ר' יהודה מתיר ליארס (ולא גרסו לינשא), ולפ"ז לא בא ר' יהודה למעט את שאר הנשים, אלא משום דר"מ אסר בנשים שאינן ראויות לילד אפילו ליארס, התיר ר' יהודה ליארס, והוא הדין אפילו בשאר הנשים, כשיטתו במשנתנו פ"ד מ"י (עיין בתוספות ישנים מה שכתבו לפי גירסתם). ויש שגרסו בברייתא שבבבלי: ר' יוסי מתיר ליארס, ולא גרסו "לינשא"", כמו שכתבו בתוספות כאן מ"ב ב', סד"ה ר' יוסי, בשם רבינו תם.⁴¹ וכ"ה הגירסא בכ"י אוקספורד בעירובין מ"ז א', עיין דק"ס שם, עמ' 176, הערה ע'. וכנראה שבתוספות עירובין מ"ז א', ד"ה ה"ג, באו להוציא מגירסא זו. וכל הנוסחאות הללו הן רק לפי מסורת הבבלי, אבל בתוספתא הגירסא בטוחה ואין בה שום קושי.

footnotes: ³⁶ לפי הרשב"א ל"ד ב' ועוד. אבל בעירובין מ"ז א' הגירסא "ר' יוסי" היא גם בר"ח, ועיין בתוספות כאן מ"ב ב', ד"ה הלכה. ³⁷ להלן בסיפא, לפי גירסת הספרים שלנו בבבלי כתובות ל"ז א'. ³⁸ אלא שבדפוסים הכניסו לאמצע הפיסקא מן התוספתא את ציון הדף "ל"ז א' ". ³⁹ כגי' הר"ח ביבמות, הרי"ף פ"ד סי' נ"ח, או"ז ח"א סי' תרכ"ח ועוד. וברור שכן היתה גירסת השאילתות וירא י"ב, הוצ' רש"ק מירסקי, עמ' פ"ח, וצ"ל שם: הלכה כר' יהודה (במקום: כר' יוסי), כמו שמעתיקים בר"ש ובר"י בהוצאה הנ"ל. והכוונה לר' יהודה במשנתנו, אבל אפשר ואפשר שבברייתא שבבבלי כאן גרס "ר' יוסי מתיר" (כגירסתו וכגירסתנו בעירובין ובכתובות, עיין מ"ש לעיל בפנים, ד"ה ובבבלי), והבבלי הביא ראייה מן הברייתא שסתם משנתנו היא כר"מ (והוא יחידאה). תדע לך שהוא כן, שהרי הרמב"ן גרס "הלכה כר' יהודה", ומ"מ גרס בברייתא שלנו בבבלי: ר' יוסי מתיר, כמקצת ספרים שהביא בכתובות, וכמו שהכריע ביבמות. ואף רש"י גרס כאן בברייתא "ר' יוסי מתיר (כעדותו של הר"א מן ההר), וגרס: הלכה כר' יוסי, וכתב שם: והאי דנקט ר' יוסי (כלומר, הלכה כר' יוסי) ולא ר' יהודה וכו', הרי לך מפורש שמסתבר לומר "הלכה כר' יהודה", אעפ"י שבברייתא הגירסא היא: ר' יוסי מתיר. ועיין ערוך ערך כרם ב' (בעה"ש, הע' 11, לא הבין את העניין). ומ"מ בירושלמי פ"ד הי"א, ו' רע"ב, אמרו שר' יוחנן אמר הלכה כר' יוסי. ועיין להלן הע' 40. ⁴⁰ דבריו מבוארים יותר בסוגיין כאן שהכריע לטובת הגירסא ר' יוסי בברייתא, וכתב: וא"ת מנא לן דמתניתן דפליגי אדר' יהודה יחידאה היא, דהך ברייתא ר' יהודה נמי מודה בה, איכא למימר, כיון דר"מ איידי בהך גזירה, ש"מ סתמא דמתניתן כותיה. וכדברי רבינו מפורש בירושלמי הנ"ל (לעיל סוף הע' 39). ועיין גם ברשב"א ובריטב"א בסוגיין שהקשו כן לפי הגירסא "ר' יוסי". ⁴¹ והעידו בתוספות שם על כך: ודוחק הוא למחוק הספרים, דבכולהו גרס לינשא. ברם ר"ת בספד הישר הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' נ"ו, עמ' 51, מעיד על גירסתו: וה"ג בשאלתות בפרש' וירא ר' יוסי מתיר ליארס, ותו לא מידי. ולפנינו בשאילתות סי' י"ג: ליארס ולינשא מיד. ברם בכ"י וותיקנה של השאילתות חסר "ולינשא", עיין בשנו"ס בהוצ' רש"ק מירסקי, עמ' צ"ה, שו' 49. ועיין גם מ"ש להלן בסמוך בפנים.

35-36. **אני שמעתי בכרם ביבנה וכו'.**ברמב"ן כתובות הנ"ל בטעות: אני שמעתי בכרכן ביבנה וכו'. אבל בהבאה שבשטמ"ק לנכון: בכרם ביבנה וכו'. וכן בבבלי כאן מ"ב ב': שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה וכו'. ולעיל שם: ממתניתא דכרמא. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ובפסיקתא דר"כ.

37-38. **הגיורת, והשבויה, והמשוחררת, צריכות להמתין שלשה חדשים, דברי ר' יהודה.**והטעם הוא משום שיש לחשוש שמא נבעלו⁴² ונתעברו. ובבבלי כתובות ל"ז א': דתניא הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות ג' שנים ויום אחד צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה. וכן היתה הגירסא שם גם לפני בעלי התוספות (עיי"ש ד"ה צריכות), אלא שהגיהו, וכן היתה הגירסא בכתובות לפני הרשב"א ברוב הספרים⁴³ ולפני הרמב"ן בכתובות שם, וכן היתה לפני הריטב"א שם, אלא שהגיה. וכן היתה הגירסא גם ביבמות ל"ה א' "במקצת נסחי" לפני הריטב"א שם. ולפי גירסא זו בהכרח סובר ר' יהודה שאף קטנה צריכה להמתין, שאם לא כן, וגדולה בלבד צריכה להמתין, הרי ברור שבנתגיירה ונפדתה ונשתחררה ביום גדלותה, או אח"כ, עסיקינן ולא "יתירות על בנות ג' שנים ויום אחד". ונמצא שר' יהודה סותר את דברי עצמו בברייתא לעיל שמתיר קטנה להנשא מיד, עיין מ"ש לעיל. ברם ביבמות ל"ה א' חסר לפנינו "יתירות על בנות ג' שנים ויום אחד", וכן מעיד הרשב"א ל"ד ב': וכן הוא כאן (כלומר, ביבמות) בכל הספרים. ולהלן מ"ב ב' כותב: ולא גרסינן בה בכל הספרים יתרות על בנות שלש, וכן מצאתיה בספר ישן מוגה בישיבת הגאונים. והרמב"ן והריטב"א בכתובות שם הסתייעו מן התוספתא כאן, וכן הסתייעו בה גם בתוספות שם ל"ז א', ד"ה צריכות, וכאן ל"ד ב', סד"ה אבל. וכן בירושלמי כאן פ"ד הי"א, ו' ע"א, נדה פ"א ה"ה, מ"ט ע"ב, לא נזכרו בברייתא זו "יתירות על בנות ג' שנים יום אחד". וברור שבבבלי כתובות הגירסא היא באשגרה ממשנתנו שם (פ"ג מ"ב, ל"ו ב'), ואין לגירסא זו יסוד כלל. ובפסיקתא דר"כ פיס' בחדש השלישי, הוצ' מנדלבוים, עמ' 216: א"ר הושעיא שנה לי ר' חייא הגדול גיורת ושבויה ומשוחררת לא ינשאו ולא יתאריסו עד שלשה חדשים. וכע"ז גם בתנחומא, הוצ' בובר, יתרו סי' י"א, עמ' 75. ואין זו הברייתא שלפנינו, שהרי רבי יהודה מתיר ליארס במשנתנו פ"ד ה"י. והכוונה היא לברייתא שלעיל, למתניתא דכרמא, שכל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו וכו'.

footnotes: ⁴² ובבבלי כתובות ל"ז א' מפרש ר' ששת שבשבויה מדברים שנבעלה וודאי, שהרי ר' יהודה סובר (להלן כתובות פ"ג, שו' 20–21, עיין מש"ש) שבשבויה אין חוששין שנבעלה (לעניין קנס ומנה ומאתים). ויש שאומרים (בירושלמי ובבבלי) שהוא סובר כר' דוסא (עדיות פ"ג מ"ו) שהשבויה אוכלת בתרומה, וממילא מסתבר שאינה צריכה להמתין, אם לא נבעלה וודאי. ברם הירושלמי סובר שלעניין יוחסין והבחנה החמירו יותר מאשר באכילת תרומה, עיין מ"ש להלן, שו' 44–45, ד"ה וברייתא, ובהערה 51 שם. ⁴³ עיין ברשב"א כאן ל"ד ב', מ"ב ב'. ומ"ש רב"מ לוין באוה"ג כתובות, הפירושים, עמ' 26, סי' קי"ט, היא טעות, ועדות הרשב"א היא על הסוגיא ביבמות ל"ה א'.

38. **ר' יוסה מתיר לינשא מיד.**ופירשו בבבלי ל"ה א' שר' יוסי סובר אשה מזנה מתהפכת. וכתבו בתוספות שם, ד"ה אשה: אבל יוצאה בשן ועין מודה בה ר' יוסי. אבל בירושלמי פ"ד הי"א, ו' ע"א, אמרו שר' יוסי חושש לגיטין ולוולד, כלומר דווקא במקום שצריכה גט וגם יש לחשוש שמא מעוברת היא צריכה להמתין, והביאו ראייה מברייתא זו שבמקום שאינה צריכה גט אין לחשוש, ומותרת לינשא. והוא הדין במקום שצריכה גט, אלא שאין לחשוש לולד, מותרת להנשא מיד, כשיטתו במשנתנו בפ"ד מ"י, וכפירש"י מ"ב ב', ד"ה הלכה כר' יוסי. ועיין בתוספות שם, ד"ה ר"י.

**וכן היה ר' יוסה אומ' כל נשים יתארסו וכו'.**משנתנו פ"ד מ"י, והתוספתא הוסיפה: שלשים יום. וכן בירושלמי פ"ד הי"א, ו' ע"ב: וכמה הוא האיבול שלשים יום. וכל הברייתא בבבלי מ"ג ב', עיי"ש הגירסא. וסובר ר' יוסי שמתאבל אפילו על אשתו ארוסה, עיין בבלי שם.

39. **וכולן לא ינשאו וכו'.**כלומר כל הנשים יתארסו דווקא, אבל לא ינשאו כו'. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם ר"ת.

40. **היבמה שחלץ לה יבמה בתוך שלשה חדשים, צריכה להמתין וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"י: היבמה לא תחלץ ולא תתיבם עד שיהיו לה שלשה חדשים. ומוסיפה התוספתא שאם חלצו לה בדיעבד⁴⁴ ממתינה מיום מיתת בעלה, ולא משעת חליצה. ובבבלי מ"א סע"ב הובאה הברייתא שלנו כלשון התוספתא (בשינויים קטנים). אבל בירושלמי פ"ד הי"א, ו' ע"ב, הברייתא בקיצור: החולצת מונה משעת מיתה, היוצאה בגט מונה משעת נתינת גיטה,⁴⁵ ולא נזכרה שם כלל חליצה בתוך שלשה חדשים, והכוונה לחולץ כדין, לאחר שלשה, ומונה משעת מיתת בעלה, ומותרת להנשא מיד. יתר על כן הברייתא שבירושלמי חולקת על הסיפא שבתוספתא כאן בעניין משליש גט לאשתו, עיין מ"ש להלן, שו' 42–43, ד"ה המשליש. ורבינו תם חידש שדווקא בחליצה מונה ממיתת בעלה, משום שהחליצה היא ככרוז שלא נבעלה (שהרי אינה יוצא בגט), אבל אם מת יבמה מונה משעת מיתת יבמה, והיא יותר קרובה ליבם מארוסה לארוס, עיין בתוספות ובתוספות הרא"ש מ"ב רע"א, בס' התרומה סי' קל"ג, בפיסקי הרא"ש פ"ד סי' כ"ה ובמרדכי בסוף פירקין, ובכולן לא נזכרה התוספתא כאן. אבל בס' הישר לר"ת, עניינים שונים, דפוס וויען, פ"ג ע"ד, הוצ' מק"נ סי' ע"ט, עמ' 177, והובא באו"ז ח"א סי' תרל"ד פ"ז ע"ג: "וכן שנוי' בתוספת' וכולן לא ינשאו עד שיהא להן בו', היבמה שחלצה (בהוצ' מק"נ: שחלצו, ובאו"ז: שחלצו לה) כו'." ונראה שאין מן התוספתא יותר ראיה מאשר מן הברייתא שבבבלי, ורבינו העיר שכן הגירסא גם בתוספתא (וציין לסימן את הסיפא של הבבא שלעיל, וכן מוכח מן הבבלי מ"ג ב' שהלכה זו שייכת למעלה). ואף בה לא שנו להלן: שלשה חדשים שאמרו לאחר מיתת בעלה ולא לאחר מיתת יבמה.

footnotes: ⁴⁴ עיין תוספות ל"ה ב', ד"ה ונמצאת, ובהגהות הגר"א שם, ומ"ש להלן בסמוך. ⁴⁵ עיין בהגהות יפה עינים מ"ב א', והיא פליטת הקולמוס של הרב ז"ל, והמלים "ר"ח בשם ר' מאיר" דבוקים למה שנאמר למעלה שם, ואינן עניין לכאן.

41. **לאחר שלשה חדשים וכו'.**וכ"ה בכי"ע, בקג"נ ובבבלי מ"ב א'. ובד נשמט ע"י הדומות.

42-43. **המשליש גט לאשתו, ואמר אל תתנוהו לה וכו'.**בבלי גיטין י"ח א'. והביאו ממנה ראייה לשמואל שמונה משעת כתיבה. ושם הביאו ברייתא חולקת שמונה משעת נתינה, וכ"ה בירושלמי, עיין מ"ש לעיל, שו' 40, ד"ה היבמה.

44. **ואינו חושש שמא גט ישן הוא.**בבבלי גיטין הנ"ל מוסיף: שהרי לא נתייחד עמה. ובירושלמי פ"ד ה"א, ו' ע"ב: והלכה מונה לגט משעת כתיבה אם לא נתייחד עמה, וכבר שערתי לפני הרבה זמן⁴⁶ שהפסק הזה אינו מגוף הירושלמי, שהרי בירושלמי אין פסק הלכה בשום מקום אחר, אחרי גמר המשא והמתן, ויש כאן הוספה ע"פ הבבלי הנ"ל,⁴⁷ וכן פסק בס' המעשים שהיא מונה משעת נתינה.⁴⁸

footnotes: ⁴⁶ תרביץ ש"א ס"ב, עמ' 138. ⁴⁷ כבהוצאות שלפנינו, וכן גירסת רוב הספרים לפי עדות הסמ"ג, עשין נ'. עיין מ"ש בתרביץ הנ"ל, הע' 2. ועיין בשו"ת הרי"ף סי' מ' ובהערות ידידי הגרז"ו לייטר שם. ⁴⁸ עיין מ"ש בתרביץ שם.

44-45. **בת כהן שנשאת לישראל, ומת בעלה, אוכלת בתרומה לערב, ואינו חושש שמא מעוברת היא.**וכ"ה בד. ובבבלי ס"ט ב': בת כהן שנישאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה לערב. ואמרו שם: אמר רב חסדא טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא הא לא מיעברא, ואי מיעברא, עד ארבעים מיא בעלמא היא. ופירש"י שם: ומת בעלה בו ביום.⁴⁹ והברייתא בתוספתא תמוהה מאד, שהרי כאן לא נזכר כלל "טובלת" והמלה "לערב" חסרה בקג"נ, ובכי"ע מפורש: אוכלת בתרומה מיד. ואם במת באותו יום שנישאת ובא עליה עסיקינן, כיצד אוכלת בתרומה מיד. ואפילו אם נאמר שבהכרח טובלת (משום היסח הדעת), איך אפשר לומר "ואינו חושש שמא מעוברת היא", והרי אף אם היא מעוברת אין כאן אלא מים בעלמא, ואם נפרש שמשום כך אינו חושש, מאי שיאטה דברייתא לכאן. ולפיכך נ"ל שהברייתא שלנו אינה הברייתא שבבבלי הנ"ל, תדע לך שהוא כן, שהרי אמרו בבבלי הנ"ל: אימא סיפא הוכר עוברה במעיה תהא מקולקלת למפרע. ובתוספתא כאן לא נזכרה כלל סיפא זו. והגירסא הנכונה בתוספתא היא בקג"נ: בת כהן שנישאת לישראל אוכלת בתרומה ואין חוששין וכו', ולא נזכר שם "ומת בעלה". ובפירוש העניין נ"ל שהדברים דבוקים להלכה שלמעלה, והיינו: המשליש גט לאשתו, ואמר אל תתנוהו לה אלא לאחר שלשה חדשים וכו', ואינו חושש שמא גט ישן הוא (כלומר, מפני שלא נתייחד עמה, כמפורש בברייתא שבבבלי), ועליה אומרת התוספתא שאם היתה בת כהן שנישאת לישראל אוכלת בתרומה מיד, אחרי שבא הגט לידה, ואין חוששין שמא מעוברת היא, כשם שאין חוששין לגט ישן, שאם היתה מעוברת מכבר היה הוולד ניכר. ובנוסחאות שלנו הוסיפו "ומת בעלה" ע"פ הבבלי ס"ט ב' הנ"ל. וברייתא כעין זו גם בירושלמי פ"ז ה"ה, ח' ע"ב: "אילו בת כהן שנישאת לישראל והלך בעלה למדינת הים, ושמע' עליו שמת, שמא אינה אוכלת בתרומה מיד, ולעניין העובר צריכה להמתין שלשה חדשים".⁵⁰ אבל בתרומה הקילו לכולי עלמא.⁵¹ ונקט הירושלמי "והלך בעלה למדינת הים", שאם לא כן אסורה לאכל בתרומה, שמא מעוברת היא מכבר.⁵² אלא שבירושלמי מדברים בהלך בעלה למדינת הים ומת, וכאן נקטו במשליש גט לאשתו ולא נתייחד עמה, ובהלכה זו שיטת התוספתא היא שאף המתנה אין כאן, ושתי ההלכות שוות.

footnotes: ⁴⁹ אבל הר"מ בפ"ח מה' תרומות ה"ג סתם את דבריו, ולא פירש שבמת באותו יום עסיקינן. ועיין במעשה רוקח במקומו. ועיין בתוספות הרא"ש נדה מ"א סע"ב. ⁵⁰ כלומר, לכל הפחות לר' מאיר, כמפורש לעיל, שו' 32. ⁵¹ עיין לעיל שם בירושלמי. ובבבלי ס"ט ב' אמרו בשם רבה בר רב הונא ליוחסין חששו, לתרומה לא חששו. ודחו את דבריו מכח התוספתא ששנתה "הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד". אבל בירושלמי גיטין פ"ג סה"ג, מ"ה רע"א, חילקו בין חשש שלעבר ובין חשש להבא. ועיין גם בבלי שם כ"ח ב' ומ"ש בערוך לנר כאן ס"ט ב'. ולפי שיטת הירושלמי בגיטין (אבל לא כשיטתו כאן בפ"ז הנ"ל) ורב אדא בריה דר' יצחק בבבלי (שם כ"ח א') דברי רבה בר רב הונא (בסוגיין בבבלי) הראשונים קיימים כמו שהם. ולדבריו מתפרשת הברייתא כאן כפשוטה, וכגי' שלפנינו בד ובכי"ו. וכוונתה שדווקא לעניין יוחסין צריכה להמתין ג' חדשים, אבל לעניין תרומה אין חוששין שמא מעוברת היא, וכפשוטה של הברייתא להלן ספ"ט ומקבילות, עיין בתוספות ס"ט ב', ד"ה בזנות. ⁵² ועיין בשי"ק שם, ד"ה אילו, ונעלמה ממנו לפ"ש גמרא ערוכה כאן ס"ט ב'.

46. **יבמה, כל שלשה חדשים וכו'.**בבלי מ"א ב', כתובות ק"ז ב'. ובירושלמי כתובות פ"ה ה"ד, כ"ט ע"ד: אמר ר' ירמיה תני תמן היבמה כל שלשה ניזונת משל בעלה עמד יבמה בדין וברח ניזונת משלו. ומכאן שהברייתא שלנו ברייתא בבלית, עיין מ"ש בה' ירושלמי להרמב"ם, עמ' נ"ד אות ח'.

48. **מעשה באחד שבא לפני ר' יוסה וכו'.**בבלי מ"א ב'.

49. **ואם לא יחפץ האיש וכו'.**בבלי הנ"ל. ועיין ירושלמי רפ"ד ה' סע"ב בשם תני ר' הושעיה. ולשיטת הבבלי הדרשה היא בוודאי אסמכתא בעלמא, אבל שיטת הירושלמי אינה ברורה כל כך בנידון שלפנינו, עיין מ"ש לעיל, שו' 40, ד"ה היבמה. ועיין להלן בסמוך.

50. **הראויה ליבום.**בבבלי: כל העולה ליבום. ובמרדכי סוף גיטין (בד"ק): ובתו' תניא כל הראויה ליבום וכו'.

51-52. **היבמה לא תחלץ ולא תתיבם וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"י, והובאה לכאן כדי להסמיך לה את מחלוקת ר"א בר' צדוק וחכמים. וכל הברייתא בשם התוספתא בפיסקי רי"ד מ"א ב'.

53. **מעשה בחופה, באחד שהלך למדינת הים, והיתה לו שומרת יבם וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם בטעות: שהלך בעלה). ובכי"ע: מעשה ברופא: בפיגא:⁵³ אחד שהיה הולך למדינת הים וכו'. ובקג"נ: ומעשה בסיגא באחד שהלך למדינת הים וכו'. ובפי' רי"ד הנ"ל: מעשה בא' שהלך למד"ה וכו'. ובמרדכי הנ"ל: ותו אמרי' מעשה ברופא א' שהלך למ"ה, והיה לו שומרת יבם וכו' עד וחכמי' או' כשם שאין אומ' ליבם תוך ג' וכו'. ונראה שהגירסא "בפיגא" שבכי"ע נכונה, וכצ"ל בקג"נ (במקום: בסיגא), וכמו שאמרו לעיל תרומות ספ"א, עמ' 111: מעשה בפיגא בישראל אחד וכו', ובא מעשה לפני רבן שמע' בן גמל' וכו', עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 307. ואשר לגירסת כי"ע, "שהיה הולך" (במקום: שהלך) הוא "תיקון" של חכם, והנכון כלפנינו ובכל הנוסחאות, והתוספתא מספרת על מה שאירע לפני שהלך למדינת הים.

footnotes: ⁵³ הנקודות הן סימן לשתי נוסחאות שהיו לפני הסופר.

54. **תחלץ, שמא יארע בו דבר וכו'.**כלומר, היבם הגדול הלך למדינת הים לסחורה והיה דעתו לחזור אחרי שלשה חדשים, אבל הואיל וההליכה למדינת הים היא סכנה, חששו שמא יארע בו דבר ותצטרך להמתין לקטן עד שיגדיל כדי לחלוץ,⁵⁴ וסבר ר"א בר' צדוק שבשעת הדחק יכולה לחלוץ בתוך ג' חדשים, עיין מ"ש לעיל, שו' 49, ד"ה ואם, ובירושלמי רפ"ד ורפט"ז, ט"ו ע"ג.

footnotes: ⁵⁴ כנראה שהיתה זקנה הרבה מן הקטן, והיא סבתא, והוא טלייא, עיין במשנתנו פי"ב מ"ו, ספרי, כי תצא, פי' ר"צ, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 309, ירושלמי פי"ב ה"ו, י"ב סע"ב, בבלי מ"ד א', ק"א ב'. ועיין בה"ג ה' יבום, ד"ו נ"ח ע"ד, ד"ב, עמ' 282, ותשב"ץ ח"ב סי' ק"ה וסי' ק"פ. ועיין אוה"ג, עמ' 90, והביא ממרחק לחמו.

56. **יפת תאר, התורה נתנה לה שלשים יום, אבל אמרו חכמים וכו'.**רשב"א גיטין פ"ג א' בשם התוספתא, ומביא מכאן ראיה שתיקון הולד אינו אלא מדרבנן. ובעיטור בכורים, ד"ה יפת תאר, תפס על הכ"מ בפ"ח מה' מלכים ה"ו שנעלמה ממנו תוספתא זו. ונעלמו ממנו לפ"ש דברי הר"מ בפי"א מה' גירושין הכ"א שכתב: וכן יפת תאר אעפ"י שנתנה לה תורה שלשים יום וכו', והוא לשון התוספתא כאן, כמו שהעיר לנכון בצפנת פענח במקומו. ובה' מלכים לא העתיק את לשון התוספתא.⁵⁵

footnotes: ⁵⁵ ועיין בהגה"מ בה' גירושין שם אות ט' (בדפוסים חדשים) שכתבו: לשון התוספתא בפ' החולץ. והיה אפשר לטעות שהכוונה לתוספתא כאן, וקראו את פרק התוספתא ע"פ שם הפרק במשנה, כרגיל אצל הראשונים, וצריך לתת נקודה לפני "לשון התוספתא", וכוונתו לציין לתוספתא שלנו. אבל באמת היא טעות הדפוסים בד"ח, וצ"ל: לשון התוספות, כמו שהוא בדפוסים ישנים, והכוונה לתוספות ישנים מ"ב א', ד"ה לפיכך, ותוספ' הרא"ש שם, ד"ה גר.

56-57. **צריכה להמתין שלשה חדשים וכו'.**ספרי כי תצא פיס' רי"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 246, ובהערות שם. ובמס' שמחות פ"ז הי"ג, הוצ' היגר, עמ' 143, מפורש: ור' עקיבא אומר ירח, הרי זה שלשים יום, ימים, הרי זה שני חדשים, ואחר כן, לרבות את השלישי. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

57-58. **ר' שמעון בן לעזר היה מביאו מן המקרא שנ' ירח ימים ואחר כן.**בבבלי מ"ח ב': ר"ש בן אלעזר אומר תשעים יום. ירח שלשים, ימים שלשים, ואחר כן שלשים. ומלשון התוספתא "היה מביאו מן המקרא" משמע לכאורה שהביא אסמכתא מן המקרא שביפת תואר צריך להמתין תשעים יום, שלא כת"ק שסובר שאינה אלא גזירה מדרבנן. ועיין במאירי שם מה שתמה על הר"מ, ברם לפי פירושנו משמע מן התוספתא כאן שלא נחלקו הת"ק (ר"ע של הבבלי) אלא אם ההמתנה היא מדרבנן גרידא, או שיש לה אסמכתא. אבל נראה יותר שר"ש בן אלעזר חולק, והיה מביא מן המקרא שאינו צריכה להמתין,⁵⁶ ועיין בבלי מ"ז סע"ב, ובמס' שמחות, עמ' 143 הנ"ל, ומ"ש בקרן אורה שצויין בהערה 56. ובספרי הנ"ל: ר' אליעזר אומר ירח ימים כמשמעו. ועיין בפי' רבינו הלל שם. אבל במס' שמחות הנ"ל: ירח ימים. ר' אליעזר אומר זאת ירח, ושאר כל הנשים שלשה חדשים. ועיין מ"ש לעיל, שו' 38, ד"ה ר' יוסה מתיר לינשא מיד.

footnotes: ⁵⁶ ודווקא ביפת תואר היא גזירת הכתוב, אבל משום הבחנה אין צורך להמתין, כמו שכתב בקרן אורה מ"ח רע"ב, סד"ה תוספ'.

58-59. **הבא על יבמתו לשם נואי, לשם נכסים, רואין אותו כאילו פוגע בערוה וכו'.**וכע"ז בד, ולפנינו נשמטה המלה "רואין" בט"ס. ובכי"ע: אבא שאול אומ' הבא על יבמתו לשום נוי ולשום נכסים הרי זו בעילת זנות וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, ב' רע"ב: דתנא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשום נוי, או לשום דברים אחרים, הרי זה בעילת זנות וכו'. ובירושלמי "בעילת זנות" היא בדווקא, שהרי רצו לומר שם שאבא שאול כר' עקיבא, דאמר יש ממזר מיבמה, והירושלמי סבר מתחילה שלאבא שאול אם בא עליה שלא לשם מצוה הרי הוא כזר אצלה, וכאילו היא יבמה לשוק ביחס לביאה שלא לשם מצוה, והיא בעילת זנות. אבל לפי הגירסא שלנו וד ("פוגע בערוה"), הרי סתם ערוה היא מחייבי כריתות. ובבבלי ל"ט ב': דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות,⁵⁷ ולשום דבר אחר, כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר. וחכמים אומרים יבמה יבא עליה, מכל מקום. ול"שום אישות" פירושו שרוצה לישא אשה, ולא לקיים מצות ייבום,⁵⁸ ולשום "דבר אחר" אפשר שפירושו לשם תשמיש (כמשמעותו בכ"מ בתלמוד), ועיין בבלי נ"ג ב' וברש"י שם, ובתוספ' ל"ט ב', ד"ה ולשום. אבל מגירסת הירושלמי הנ"ל "או לשום דברים אחרים" מוכח שהכוונה לסיבות אחרות, כגון "לשום נכסים" שבתוספתא, או "לשום ממון", כפירוש הירושלמי בברייתא שבתו"כ, עיין מ"ש להלן. והגירסא "אבא שאול" שבתוספתא כי"ע כאן מקויימת גם ע"י הירושלמי והבבלי הנ"ל, ולעיל שם ג' א', ולהלן ק"ט א'. ולפי גירסת כי"ו וד סתמה התוספתא כאבא שאול, ולא הזכירה כלל דברי החכמים, וכבר נחלקו הקדמונים אם הלכה באבא שאול, או כחכמים. ואשר לדברי חכמים, משמע שלדבריהם מותר לכתחילה לייבם אותה "לשום נכסים", (כלשון התוספתא) והיינו כדי לירש בנכסי המת, וכן אמרו בירושלמי פ"ד סהי"ב: ומהו להערים.⁵⁹ וכי ר' טרפון אביהן של כל ישראל לא הערים ? קידש וכו', ר' יודן בי ר' ישמעאל עבדין ליה כן. ומוכח שמותר לעשות כן לכתחילה לחכמים. וכן אמרו בירושלמי פ"א ה"א, ב' רע"ב הנ"ל (על נישואין שלא במקום ייבום): רצה לכנוס לשם תואר כונס, לשם ממון⁶⁰ כונס.⁶¹ ועיין בריטב"א ובנ"י ריש פרק ו' ומ"ש בקרן אורה בסוגיין ל"ט ב'.

footnotes: ⁵⁷ ועיין מ"ש ר"י לוי בקטעים ממשנת אבא שאול (תרגום עברי), עמ' 120, הע' 2. ועיין אוה"ג, עמ' 76, ועמ' 83. ⁵⁸ ועיין בתוספות ל"ט ב', ד"ה ולשום, ובתוספות הרא"ש שם. ולא זכיתי להבין את פרושם בברייתא של תו"כ, ואיך אפשר לומר שבתחילה אם רצה כונסה לשם ייבום, ועיין בהגהות הרש"ש שם. ובירושלמי פ"א ה"א, ב' רע"ב, פירשו את הברייתא בתו"כ: רצה לכנוס לשם תואר כונס, לשם ממון כונס. ועיין מ"ש ר"י לוי הנ"ל (לעיל הע' 57). ⁵⁹ כלומר, להערים ולייבם כמה יבמות מהרבה אחים, כדי לירש בנכסים, אעפ"י שדעתו לגרשן אח"כ. כמו שפירש בטל תורה. ואין כאן איסור של נושא אשה ובדעתו לגרשה, שהרי יכול לייבם שלא מדעתה, כדי לקיים מצות ייבום, שאין מצותה אלא בביאה ראשונה. ⁶⁰ המדובר שם על "תחילה", על הזמן שהיתה פנויה, לפני שנישאת לאחיו, ולפיכך נקטו "ממון". ⁶¹ וכשיטת הריב"ש בשו"ת סוף סי' ט"ו שמותר לכתחילה לישא אשה לשם ממון, ולא אסרו בבבלי קידושין ע' א' אלא בפסולה, או בשאינה הוגנת לו, עיי"ש ברש"י. ועיין מ"ש הגרב"ז שאפראן בשו"ת הרב"ז סי' ל"ו.

59-60. **היה ר' מאיר אומ' לא יבא אדם על יבמתו עד שתגיע לפרקה וכו'.**כמשנת נדה רפ"ו. ועיין ירושלמי פ"ד ה"א, ה' ע"ג, פי"ב ה"ה, י"ב ע"ד, פי"ג ה"ז, י"ג ע"ד, שם ה"ח והי"ג, י"ד ע"א, סוטה פ"ד ה"ד, י"ט ע"ג, בבלי ס"א ב', קי"א ב', קי"ט א', בכורות י"ט ב', נדה ל"ב א'.

60-61. **וכן צרות, וכן עריות, לא ינשאו, ולא יתארסו, עד שיגיעו לפרקן, שמא נמצאו אילו אילוניות וכו'.**כלומר, וכן צרות של הקטנות לא ינשאו לשוק על סמך של ייבום הקטנה, וכן צרות של עריות קטנות לא ינשאו לשוק עד שיגיעו העריות לפירקן ויתברר שאינן אילוניות, שאם ימצאו אילוניות איגלאי מילתא למפרע שצרותיהן זקוקות לייבום, עיין מ"ש לעיל בריש מכילתין, שו' 4–5, ד"ה בין בחיי הבעל. ועיין להלן גיטין פ"ו (כי"ע פ"ח) ה"ז. ומתוך הברייתא שלנו ברור שיש לפנינו שתי הלכות שאסור לייבם את הקטנה שמא תימצא אילונית, ואם ייבם אותה אסורה צרתה להנשא. ומכאן קשה על דברי תוספות ישנים ב' ב' שהעמידו את דברי ר' מאיר לעניין צרה גרידא, והרי כאן מפורש שאף הקטנה עצמה אסורה להתייבם, משום שמא תמצא איילונית.

61-62. **ונמצאו אילו פסולות.**כלומר, פסולות להנשא לכהונה, כיבמה שנישאת לשוק, ועיין ירושלמי סוטה פ"ב ה"ה, י"ח ע"ב ("מעשה היה וכהנת הייתה"), והברייתא כאן חולקת (וע"ש בירושלמי).⁶²

footnotes: ⁶² להלן פי"א, שו' 32, ושו' 39, ר' מאיר הוא שמוסר את ההלכה (בשם ר"ע) שיש ממזר מיבמה. ועיין לעיל פ"א, שו' 20, שו' 24, ושו' 32 ומש"ש.

62. **וחכמים או' הרי הן בחזקתן, וכשירות.**בכי"ע: מותרות. כלומר, החכמים אינם חוששים למיעוטא, ורוב נשים אינן אילוניות, וכולן בחזקת מותרות לשוק. ואף לפנינו הפירוש כן, ו"כשירות" הן בניגוד לאילוניות, והקטנות הן בחזקת שאינן אילוניות, עיין מ"ש להלן, עמ' 192, שו' 20–21, וגיטין פ"ג סה"ה (כי"ע פ"ד סה"ג).

62-64. **מודה ר' עקיבא באלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שאע"פ שהוא בלא יבא, אין הולד ממזר, שאין ממזר אלא משאר בשר.**במשנתנו פ"ד מי"ג: איזהו ממזר, כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר' עקיבא. ופירש"י: כגון נושא חלוצתו דהוי בלא יבנה, והוי לאו דקורבה בלא כרת. ולהלן בגמרא פירש"י שגרושתו שנישאת לאחר אינה מחייבי לאוין של שאר בשר, ולפ"ז חולקת מי"ג על מי"ב שמפורש בה שלר"ע הולד ממזר ממחזיר גרושתו. אבל בתוספות מ"ט א', ד"ה הכל, ושאר קדמונים חולקים על רש"י, וסוברים שמחזיר גרושתו עובר על לאו דשאר בשר, ואין שתי המשניות חולקות. ובפיה"מ להר"מ למי"ג כתב: שיעור דברי ר' עקיבא כל שאר בשר, וכל שהוא בלא יבא, לפי שעיקר דעתו כל שאין לו ביאה בקהל הולד ממזר, ואע"פ שהוא מחייבי לאוין. ולפ"ז סתם משנתנו היא כר' סימאי (בבלי מ"ט א' ומקבילות, אעפ"י שהר"מ נקט את לשונו של ר' ישבב). ובתוספתא כאן מפורש שלא כדברי הר"מ, וכן מוכח בבבלי מ"ט א', עיין בתוספות רע"א למשנתנו הנ"ל. ועיין גם בספרי כי תצא פי' רמ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 276. ועיין מ"ש בקרן אורה מ"ט א', והעיר לנכון שבירושלמי מוכח כפירוש הר"מ, עיי"ש מה שכתב על התוספתא כאן.

64-65. **מודה ר' שמעון התימני בהבא על אשתו נדה, שאע"פ שהן בהכרת, שאין הולד ממזר אלא משאר בשר.**במשנתנו פ"ד מי"ג הנ"ל: איזהו ממזר וכו', שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים. והוסיפו כאן שאין ממזר מנדה אעפ"י שהנדות הן בהכרת, משום שאין איסורה מחמת קורבה, ועיין מ"ש בקרן אורה הנ"ל. ועיין ירושלמי פ"ד הט"ו, ו' סע"ב, ובבלי מ"ט ב', קידושין ס"ח א'. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל מ"ט רע"ב. ובאוה"ג, עמ' 314, הביא בשם הר"ח: "אבל מדרבנן הוי ממזר [מנדה וסוטה] דלא גרע מאשה שהלך בעלה וכו'". והשלמה זו היא בלתי נכונה, וכל הראשונים⁶³ שהביאו את הר"ח⁶⁴ לא הזכירו אלא וולד סוטה, אבל לא בן הנדה, וכן מוכח מן הראייה שהביא הר"ח לדבריו. אמנם ב"לוח הדינים אשר נמצאו במרדכי" להגר"י אוטילינג סי' ס"ד כתב: פר"ח י"א מדאורייתא אבל מדרבנן הוי ממזר מנדה וסוטה. ואין כאן אלא פליטת הקולמוס, שהרי במרדכי אין רמז שאף מנדה הוא ממזר מדרבנן. וכן פסק גם בשו"ע אה"ע סי' ד' סוף ס"ק י"ג. ברם בפירוש מס' כלה רבתי להראב"ן עמ' מ"ז, ראיתי: ועל עניין י' כממזרים ואינם ממזרים (עיי"ש לעיל עמ' ל') כמ"ש למעלה, ואחד מהן בני נדה, שאינם (כלומר, בני נדה) ממזרים מן התורה, זולתי מדרבנן. ולעניין פסול לכהונה, מפורש בבבלי ס' א' שבן הנדה אינו חלל, ולפי הרמב"ן והרשב"א שם כולם מודים בכך, אבל לדעת הר"א אב"ד (הובא ברמב"ן שם), תוספות ישנים במקומו, שו"ת הרא"ש כלל ל"ב סוף סי' ט"ז, נחלקו חכמים על ר"א בן יעקב, והלכה כר"א בן יעקב שהוולד כשר. ועיין ר"מ רפט"ו מה' איסורי ביאה, ובים של שלמה כאן ספ"ג ובתשובתו סי' ו', בט"ז אה"ע סי' ד' ס"ק י"ג ובבאור הגר"א שם. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ אמור פ"ב רפ"ב, צ"ד ע"ד. ובקטעים מן הגניזה מספרו של אחד הגאונים שפרסם מרמורשטין במכתב חדשי הגרמני (חס"ט, 1925, עמ' 35): גבר דאתת (צ"ל: דאתא) על איתתיה בנדתה והיא ילידת בר, כשר הוא, וברתא אפילו לכהן גדול שרי. ובמ' דרך ארץ רבה פ"א: נדה אעפ"י שחייב על ביאתה, הולד כשר להיות עומד ומקריב על גבי המזבח. וכן הוא בעריות שבמשנה כ"י קויפמן, עמ' 253: נידה שאף על פי שהוא חייב על ביאתה כרת וכו'. ועיין במסכתות ד"א הוצ' היגר, עמ' 269, ובמסכתות זעירות הוצ' הנ"ל, עמ' 93.

footnotes: ⁶³ תוספות מ"ט ב', ד"ה סוטה, הרא"ש ספ"ד, רבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ד, מרדכי ואגודה ספ"ד, ועוד, עיין להלן, הע' 64. ⁶⁴ בתוספות, ברא"ש ורבינו ירוחם הנ"ל (לעיל הע' 63) הביאו בסתם שכן היא שיטת הר"ח. אבל במרדכי ובאגודה הנ"ל ובחי' הרמב"ן פ"ה ב' הביאו שכן פירש הר"ח בשם "ויש אומר" (או "י"א"). וברשב"א פ"ה ב' הביא: אבל בלשון שני כתב ר"ח זל שהולד כשר לקהל. והוסיף הרשב"א: ומיהו אף ללשון שני משמע דהולד מזוהם לכהונה. ולהלן שם פ"ז ב', ד"ה האשה, כתב הרשב"א: ובסוטה וכו", משמע דאפילו ממזר דדבריהם לא הוי, ואף על פי שר"ח ז"ל בלשון אחר לא פירש כן.