1. **בת ישראל שנישאת לכהן והכניסה לו עבדי מלוג וכו'.**במשנתנו פ"ז מ"ב: בת ישראל שניסת לכהן, הכניסה לו עבדים בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל, הרי אילו יאכלו בתרומה. ועיין להלן, שו' 20–21, ד"ה אשת כהן. ומבארת הברייתא כאן את החילוק בין עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל.

2. **עבדי מלוג אוכלין משלה, ועבדי צאן ברזל אוכלין משלו.**בכי"ע: עבדי מלוג אוכלין מכוחה וכו' מכוחו. ואף לפי הגירסא שלפנינו הפירוש כן. ובירושלמי פ"ז ה"א, ח' ע"א, נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר אם עבדי מלוג של אשה אוכלין בתרומה מכוחה, או מכוחו, כלומר אם קניין קניינו של כהן אוכל בתרומה מכח הקניין שלפניו, או דווקא מכח הכהן עצמו. וההבדל הוא לעניין אם הקניין בעצמו אינו אוכל: לשיטת ר' אלעזר אין קניינו של הקניין אוכל בכגון דא מן הדין, אבל לשיטת ר' יוחנן שם, אוכל מכח הכהן עצמו (אע"פ שבעליו אינם אוכלים), ובאלמנה לכהן גדול וכדומה אין עבדי מלוג שלה אוכלין (משנתנו רפ"ז) משום קנס גרידא, אבל עבד ערל שקנה עבדים אוכלים בתרומה לר' יוחנן, אע"פ שבעליהם אינם אוכלים. ולר' אלעזר אין עבדיו אוכלים, הואיל וגם הקניין שלפניו אינו אוכל (ושלא כשיטת הבבלי ס"ו א', עיין מ"ש בקרן אורה שם). ולהלן שם בירושלמי: א"ל ר' לעזר אוכלין בתרומה (כלומר, עבדי צאן ברזל) מכחו, ואת אמרת אכין (כלומר, שאם מכרן הבעל אינן מכורין). א"ל (כלומר, ר' יוחנן) הרי עבדי מלוג הרי הן אוכלין תרומה מכוחו וכו'. ור' יוחנן לשיטתו לעיל שם שסובר שאף קניינו שקנה קניין אינו אוכל בתרומה אלא מכח הכהן, ולפיכך השיב מה שהשיב. והברייתא שלפנינו היא כשיטת ר' אלעזר. ועיין במחלוקת רבינא ורבא בבבלי ס"ו א', ושם לא נתבאר במוחלט אם רבינא סובר שעבדי מלוג אוכלין מכח האשה גרידא, ואפשר שאף הוא סובר שאוכלים מכח הבעל, אלא שאין קניינו מאכיל אם אינו אוכל. ועיי"ש בתוספות, ד"ה מנין, ובתוספות ישנים שם. ועיין במהרש"א לתוספות הנ"ל ובס' ישרש יעקב שם. ועיין מ"ש ר"א גולאק על צאן ברזל בתרביץ ש"ג תרצ"ב, עמ' 173 ואילך.

2-4. **אילו הן עבדי מלוג, פחתו או הותירו הרי הן שלה, ואילו הן עבדי צאן ברזל, אם פחתו או הותירו הרי הן שלו.**וכ"ה הגירסא ("הרי הן שלו") בד, בכי"ע ובקג"נ. וכן מעתיק הרמב"ן ס"ו ב' בשם התוספתא. וכ"ה הסיגנון לעיל דמאי פ"ז ה"ז וה"ח, עמ' 98 (עיי"ש בשנו"ס). ולהלן נעתיק את לשון משנתנו כאן. ולכאורה אפשר לדייק מלשון התוספתא, שהאשה יכולה לתבוע ממנו מעות אם יש לו (כדין כל בעל חוב), אם פחתו או הותירו, ואינה רוצה בעבדיה, כפי שמשמע מלשון הרשב"ץ בח"ג סי' קמ"א. אבל אם העבדים הם ממש כמו שהיו (שמת, או שגרש מיד), הן שלה, ואינם אלא משכון בידו,¹ כעין שיטת המבי"ט בשו"ת שלו ח"א סי' כ"ח. אבל באמת אין כאן אלא הגדרה של צאן ברזל בכלל, אבל בנכסי צאן ברזל של אשה, כשם שהיא יכולה לתבוע את כליה משום שבח בית אביה (עיין בתוספתא להלן), אף הוא יכול להכריח אותה ליטול אותן כפי שווין אע"פ שפחתו (וישלם את המותר), כל זמן שעושין מעין מלאכתן, עיין שו"ת הריב"ש סי' כ"ב וסי' ק'.² וגם המבי"ט עצמו מודה בכך שאף בפחתו יכול להכריח אותה לקבל אותם, ולשלם את המותר, ואינם שלו אלא לעניין אחריות. ברם בריטב"א ס"ו ב' העתיק: וכן הוא בתוס', אלו הן נכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. וכן בתשובותיו סי' ח', הוצ' ר"י קאפח: דהא תנא עלייהו ביבמות נכסי צאן ברזל, אם פחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו. וכן בחי' הר"ן ב"מ ע' ב': וכדתניא בתוספתא אלו הן נכסי צ"ב כל שפחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו, וכן צאן ברזל האמורים בדין אשה ובעלה כך הוא, שקבל עליו הבעל הכל. וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' אלמנה. ודבריו לכאורה תמוהים, שהרי כל עיקר התוספתא לא נשנה בלשון זו אלא בעניין אשה ובעלה, ומה שייך לומר: וכן צאן ברזל האמורים בדין האשה וכו'. וכן בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' פ"ה: לפי שאמרו חכמים בנכסי צאן ברזל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. ונראה שרבותינו נקטו לשון רש"י במשנתנו רפ"ז (לפי הנוסח שברש"י על הרי"ף), והר"מ רפט"ז. וכן נהגו לכתוב בכתובה, עיין שו"ת הרי"ף ד' ליוורנו סי' קע"ו, וכן נהגו בכמה ארצות, כפי שמוכח מכמה וכמה תשובות של ראשוני האחרונים, ועיין באוצר השטרות של ר"א גולאק, עמ' 38, וסוף עמ' 40. ואין להסתפק בנוסח המקורי של התוספתא ("הרי הן שלו"), וכמו שכתבנו לעיל. ולהלן ב"מ פ"ה הי"ד: מקבל אדן צאן ברזל מאשתו והולדות והגיזין שלו, ואם מתו חייב באחריותו. וכנראה שהכוונה שאין דין רבית בנכסי צאן ברזל של אשתו, אעפ"י שהיא נפטרת על ידיהן מכמה מלאכות,³ ונמצאת נהנית ממש. ואעפ"י שהדין פשוט, שהרי מותר להוסיף בפירוש על הכספים שהכניסה לו (כתובות פ"ו מ"ד), ואין כאן דין רבית,⁴ מ"מ שנו הלכה זו בתוספתא אגב שאר ההלכות בדיני צאן ברזל בב"מ שם. ובמשנתנו פ"ז מ"א: ואלו הן עבדי צאן ברזל, אם מתו מתו לו, ואם הותירו הותירו לו וכו'. ודייק הר"ח⁵ מלשון משנתנו ששנתה "אם מתו מתו לו" ולא שנתה "אם פחתו פחתו לו" שמתו מתו דווקא, או מעין מתו, והיינו שאינם עושין מעין מלאכתן, אבל כל זמן שעושין מעין מלאכתן אע"פ שפחתו נוטלתן האשה כמו שהן. והרי"ף שם דחה פירוש זה בשתי ידים, אבל הוסיף שהמנהג הוא כדברי ה"קמאי". והרמב"ן והריטב"א ס"ו א' תפסו על הגאונים מן התוספתא כאן שמפורש בה "אם פחתו". וכן מוכח להלן בתוספתא, כפי שהעירו הראשונים, עיין מש"ש. והנה בדברי הר"ח לא נזכר בפירוש מה דינם אם הותירו. ולכאורה מוכרח שבהותירו מודה שהשבח לבעל כמפורש במשנתנו. וכן נראה מדברי הראשונים בסוגיין. ובמאירי שם (הוצ' דיקמן, סוף עמ' 242): וכתבו גאוני הראשונים⁶ שכל שהם ראויים למלאכתם נוטלתם במה שנישומו אע"פ שפיחתו, אבל אם הושבחו מחזרת השאר. ומלשונו של הר"מ ספכ"ב מה' אישות משמע קצת שלשיטת הגאונים אף השבח לאשה, ועיי"ש במגיד משנה, ובטור אה"ע סי' פ"ח. וכן נוטים דברי מרן הר"י קארו בשו"ת שלו אה"ע דיני גביית כתובה סי' ד', וכן הבין הרש"ך בשו"ת שלו ח"ב, שניות סי' ח', י"ב ע"ג (עיי"ש שתמה על הר"מ מניין לו לומר כן) ועוד. ועיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 4–5, ד"ה ילדים, בשם הריטב"א ונ"י. והרב המבי"ט בשו"ת שלו ח"א סי' כ"ח העיר שלא יתכן שהר"מ יחלוק על משנה מפורשת⁷ ועל דברי הבבלי ס"ו ב', ופירש שאין כוונת הר"מ לומר כן בשיטת הגאונים, אלא הכוונה היא הואיל ופשט המנהג בפחת כשיטת הגאונים הרי מדת היושר נותנת שניתן גם את השבח לאשה, כדי שלא תלקה בחסר ויתר. אבל אף הר"מ מודה שהגאונים נתנו את השבח לבעל מדינא, עיי"ש. ועיין מ"ש הר"מ קורדואירו בשו"ת ב"י הנ"ל, ד' שאלוניקי, ל"ז ע"ב, ולמעשה אין הבדל ביניהם בפירוש דברי הר"מ.

footnotes: ¹ ומ"מ אוכלים בתרומה אעפ"י שהיא אינה אוכלת, הואיל וחייב באחריותן וביוקרא ובזולא, אוכלים מכוחו. ² עיין בשו"ת מהרש"ך ח"ב, שניות סי' ח', י"ב ע"ב. וצ"ל שם: וכתב הריב"ש ז"ל (במקום: וכתב הרא"ש ז"ל). ³ עיין בבלי כתובות ס"א א' וברש"י שם. ועיין מ"ש בה' הירושלמי להרמב"ם, עמ' נ"ה, אות ע'. ⁴ עיין מרדכי כתובות פ"ו סי' ק"צ בשם ר' שמואל בר' ברוך, בתיו"ט פ"ו מ"ד ובהפלאה קונטרס אחרון, ה' כתובות סי' ס"ו ס"ק י"ג. ועיין להלן, עמ' 251, הע' 95, ועמ' 276, ד"ה הכניסה. ⁵ לפי או"ז ח"א סי' תרנ"ד, צ"א ע"ד, ועוד. וכן הביא הרי"ף כאן רפ"ז בשם "רבוואתא", וכוונתו כנראה להר"ח, עיין מ"ש להלן כתובות פ"ט, הע' 38. ודברי הר"ח הם דברי הגאונים, עיין להלן. ⁶ ע"פ רוב מכנה המאירי את רב האיי גאון בכנוי זה. והרי"ף מסיק אח"כ: דליכא להאי דיוקא דדקו קמאי ז"ל. והר"מ בספכ"ב מה' אישות מביא הלכ' זו בשם "הורו הגאונים". ובמ"מ שם הבין ש"קמאי" ברי"ף הנ"ל הם הגאונים הראשונים. ובתשה"ג אסף (ירושלים תרפ"ט), עמ' 54 (אוה"ג, סוף עמ' 159): ובעל אמר כבר שמוהי עליי במאה, וצאן ברזל הוא עליי, ואי ראווח ואי חסר מאה זוזי אית עלי. ⁷ ובשו"ת מרן שהבאנו בפנים (ד' שאלוניקי ל"ד רע"ב) נדחק לפרש את משנתנו "ואם הותירו", דומיא ד"מתו", והיינו אם שפחת צאן ברזל ילדה, הוולדות הן לבעל, אבל ביוקרא השבח הוא לאשה, כשם שבפחתו ההפסד הוא שלה. וכן פירש מדעתו אחד מחכמי זמננו (תרביץ ש"ג, עמ' 139): "אם הותירו, אם נתרבו ע"י וולדות". ופירוש זה דחוק מאד, ולא עוד אם נפרש "הותירו" בנכסי צאן ברזל נתרבו ע"י וולדות, הרי נצטרך לפרש כן גם בנכסי מלוג, ונמצאת משנתנו שלא כהלכה, עיין בבלי כתובות ע"ט ב' שפסקו שם כחנניה שאף וולד שפחת מלוג לבעל. ובזמן שהיא רוצה לקחת את הולד משום שבח בית אביה (ולשלם בעדו), הרי אף בוולדות עבדי צאן ברזל הדין כן.

4. **הכנסתן בדמין נוטלתן בדמין.**וכע"ז בשם התוספתא ברמב"ן ס"ו ב' הנ"ל, הרשב"א ס"ו א', ד"ה ואלו הן, ס"ו ב', ד"ה הגרש"י, שו"ת שלו ח"ד סי' פ"ה, ריטב"א ס"ו ב', ד"ה ותסברא, שו"ת שלו סי' ה', הוצ' הר"י קאפח, עמ' ה', נימוקי יוסף רפ"ז, שו"ת הריב"ש סי' כ"א וסי' ק'. ועיין מ"מ פכ"ב מה' אישות הלכה ל"ה. ולעיל דברה התוספתא בהכניסתן סתם, אבל כאן רומזת התוספתא למשנת כתובות פ"ו מ"ג, ולתוספתא שם פ"ו ה"ו, והיינו שלא שמו את העבדים בשוויים, אלא פחתו מערכם האמיתי, כמשנתנו (וכפירוש הירושלמי), או שנתייקרו העבדים, נוטלתן בדמים ששמו אותם, אעפ"י שהשומא היתה פחות או יותר. וכן אמרו להלן כתובות פ"ו סה"ה: היא לא תאמר תן לי שומי וכו', אלא נוטלת כל מה שכתב לה בכתובתה. וכן, לדוגמא, אם השווי האמיתי של שני עבדים היה מאה זוז (חמשים כל אחד) וקבל עליו הבעל בכתובה שמנים זוז, ובשעה שמת, או שגירש אותה, עלה שוויים למאה וששים זוז (שמנים כל אחד), אין הבעל יכול לשלם לה שמנים זוז במעות, או לומר לה טלי עבד אחד במעותיך וצאי, אלא היא יכולה ליטול את שניהם (משום שבח בית אביה) ולהוסיף את דמי השני (נוטלתן בדמים). וכן להפך, אם הוזלו, מוסיף לה הבעל. והוא הדין אם קבלן עליו הבעל בכתובה יותר מדמיהם, נוטלתן בדמים, כפי שקבל עליו הבעל, ועליו להוסיף,⁸ אעפ"י שמעולם לא היו שווים כמו שקיבל עליו בשעת הנישואין. ובירושלמי פ"ז ה"א, ח' ע"א: תני הכניסתן ילדים נוטלתן נערים (כלומר, הסיפא שלהלן. ועד כאן היא לשון הברייתא, ומכאן ואילך הוא לשון התלמוד). הכניסה לו שני כלים היה אחד יפה בכתובתה (כלומר, כמו שקבל עליו בכתובתה) נוטלתו בכתובתה (כלומר, והשני הוא שלו). היה אחד ומחצה יפה בכתובתה וכו' אפי' היה יפה אחד (ומחצה) בכתובתה היא נותנת דמי השני ונוטלתו, שלא עלה על דעת שישתמשו אחרים בכליה. ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעורא מתניתא אמרה כן. הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים. ופירושו, שאפילו היה אחד מן העבדים יפה בכתובתה, מכל מקום נוטלת את כולם בדמים. ואף מכאן מוכח שלא כשיטת ר"ח במשנתנו, כפי שהוכיחו הראשונים שהבאנו בתחילת הדבור. ועיין להלן. ובבבלי ס"ו ב' נחלקו האמוראים כמו בירושלמי הנ"ל, אבל לא הביאו שם את הברייתא שלפנינו כאן. ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ג (תרצ"ב), עמ' 143 ואילך, שם 145–146.

footnotes: ⁸ וכשיטת רוב האחרונים, ולא כשיטת הרב המבי"ט בשו"ת שלו ח"א סי' כ"ח.

4-5. **ילדים, נוטלתן נערים, נערים, נוטלתן זקנים.**לפי פשוטו פירושו שיש כאן דוגמא לרישא, והיינו בין שהשביחו ובין שפחתו נוטלתן כמות שהן משום שבח בית אביה, והבעל מוסיף (או שהאשה מוסיפה) לפי הדמים שבכתובה. וכן משמע מן הירושלמי הנ"ל (עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה ובירושלמי), וכן פירשו המפרשים כאן במקומו. אבל בריטב"א ס"ו ב', סד"ה ותיסברא, וכן בנימוקי יוסף רפ"ז, כתבו שפשוטה של תוספתא פירושו שנוטלתן כמות שהן בין השביחו ובין פחתו, וכשיטת ר"ח ז"ל.⁹ ולפי פירוש זה צריך לפרש גם את הרישא "נוטלתן בדמים", כלומר נוטלת אותם כמו שהם בדמים של כתובתה, ובין הפחת ובין השבח שלה. ברם פירוש זה סותר את דין רישא דרישא שנכסי צאן ברזל בין פחתו בין הותירו הן שלו, ולא עוד אלא שבמשנתנו מפורש שהשבח הוא לבעל (ואפילו לשיטת הגאונים), עיין מ"ש לעיל, שו' 2–4, ד"ה והנה. וכן מוכח מדברי הירושלמי הנ"ל (לעיל, שו' 4, ד"ה ובירושלמי) שהביא את הברייתא שלנו (בשינוי סדר), והוכיח ממנה שמוסיפה דמים (כפי שכתוב בכתובה) ונוטלתן. ועיין מ"ש מהרח"ש בתורת חיים ח"ג סי' ס"ז, ק"ג ע"ד ואילך, ובדברי ר' יוסף סמיגו שם סי' ס"ו, ק"ב ע"ג. ועיין מ"ש בנתיבות משפט לס' משרים, רע"ו ע"ג ואילך. ברם כל הראשונים הנ"ל (ואף הריטב"א לעיל שם, וכן בתשובתו סי' ח' הנ"ל ובנימוקי יוסף להלן שם) פסקו את הברייתא לשנים, והלכו כולם אחרי הרמב"ן שכתב: ופירושו שאם שמאן בדמים, פחתו, או שהזקינו, שמין אותן בדמים, ונוטלתן ומשלם הפחת, אבל אם לא שמאתן, אלא שהכניסה לו העבדים וקבל אחריותן עליו, אם היו ילדים וגדלו, או הזקינו, נוטלתן כשהן גדולים וזקנים, שעל מנת כן קבל. ושמא זהו מהו שסברו ראשונים ז"ל.¹⁰ ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' פ"ה הנ"ל מוסיף: ועוד נראה דאפי' לדברי התוספתא (כלומר, לפירושו שמדברים כאן שלא שמו אותן בדמים) אם מתו מתו לו, שע"ד כן הכניסתן היא וקבלו הוא, ולא שתצא היא בלא כלום, והיינו דנקט בתוספתא נוטלתם זקנים. ואם איתא ליתני מתו מתו לה, וכ"ש שהזקינו.¹¹

footnotes: ⁹ עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 2–4, ד"ה ובמשנתנו. ¹⁰ כלומר, ר"ח הנ"ל. אבל פירוש זה קשה מאד, שהרי בשתי הבבות אין מחלקין בין פחתו לבין הותירו, ובשתיהן החסר והיתר הן או לבעל, או לאשה, מה שאין כן לפירוש הגאונים, עיין מ"ש לעיל, שו' 2–4, ד"ה והנה. ועיין מ"ש ידידי המנוח הגרי"מ בן-מנחם ז"ל בספרו פרשת המלך ח"ב ה' אישות פט"ז סה"א אות א' ואילך ואות ה' שם (פ"ז ע"ד-פ"ח ע"ד). ¹¹ ברמב"ן הנ"ל מפורש: אבל אם לא שמאתן, אלא שהכניסה לו העבדים, וקבל אחריותן עליו. אבל ברשב"א בפירושו כאן, וכן בתשובתו זו: ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם, נוטלתן וכו'. ולא הזכיר אחריות כלל. וכן מעתיק בשמו בנימוקי יוסף הנ"ל (בפנים) ובשו"ת הריב"ש סי' כ"א וסי' ק'. ולפיכך מוכיח מלשון התוספתא שאפילו בקבל עליו סתם אחריותן עליו אם מתו. ברם בריש פ"ז כאן כתב הרשב"א: מכאן נראה דכל שלא שם וקבל עליו אחריות אין להם דין נכסי צאן ברזל אלא דין נכסי מלוג, ואע"פ שהכניסתם לו וכתבן לה בכתובתה וכו', וכן משמע לי מן התוספתא וכו', נוטלתן זקנים, פי' שהכנסתן שלא בדמים, דאלמא כל שלא שמאן בדמים נכסי מלוג הן, ונוטלתן כמות שהן. ומוכח שאפילו מתו אין חייב באחריותן, כדין נכסי מלוג. ועיין מ"ש לעיל שם בתשובה הנ"ל. ובריטב"א כאן הנ"ל צרף את דברי הרמב"ן לדברי הרשב"א, וכתב: אבל אם הכניסתן לו בלא שומה, אלא באחריות סתם וכו'.

5. **אילו ואילו הבעל חייב במזונותיהן.**כלומר, אפילו עבדי מלוג שהן שלה, כמשנתנו רפ"ז. ועיין ר"מ פכ"ב מה' אישות הכ"ה.

6. **וזה וזה אין יכולין למכור וכו'.**עיין ירושלמי פ"ז ה"א, ח' ע"א, בבלי ס"ו ב', ירושלמי כתובות פ"ו ה"ג, ל' רע"ד, שם פ"ח ה"ב, ל"ב ע"א, שם פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד, בבלי שם ע"ח ב' ומקבילות, ב"ק צ' א', ב"ב נ' א'. ועיין בשו"ת הריב"ש סי' ק"נ.

**מפני שמשועבדין לאשה.**כלומר, אפילו בנכסי צאן ברזל, ומכל שכן בנכסי מלוג שהגוף שלה.

7. **מפני שפירותיהן לבעל.**כלומר, אפילו בנכסי מלוג, ומכל שכן בנכסי צאן ברזל שהגוף שלו.

7-8. **מת והניחה כמות שהיא, עבדי מלוג וכו'.**וכ"ה (כמות שהיא, כמו שהוא) בד, ובכי"ע ובקג"נ. ובפיסקי רי"ד ס"ז א' (י"ג ע"ג מן מספר): והכי תניא בתוס' מת והניח אפרזות (ה"זי"ן" שב"אפרזות" אינה ברורה כלל), פי' בלא בנים, ע"מ אין אוכלין וכו'. וכמעט וודאי גמור הוא שאף בפי' רי"ד צ"ל: והניחה¹² כמות¹³ [שהיא], פי' בלא בנים וכו'.

footnotes: ¹² וההי"א נמשכה למטה, למלה שלאחריה, ונשתבשה ל"אל"ף". ¹³ ונשתבש "פרזות".

8-9. **עבדי צאן ברזל אוכלין, מפני שהן בחזקת היורשין עד שעה שינתנו לה.**בבבלי ס"ו א': גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה (כלומר, שמא תאכיל בתרומה את עבדי מלוג שלה לאחר מיתת בעלה הכהן). ובתוספות שם, ד"ה גזירה: ובעבדי צאן ברזל לא שייך למיגזר, אפילו למ"ד הדין עמה, דכל זמן שלא גבתה אותם בבית דין אוכלין מכוחו.¹⁴ וכן בבבלי שם ס"ו סע"ב: וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי. ועיין להלן, שו' 16–17.

footnotes: ¹⁴ ועיין בשו"ת הריב"ש סי' ק"נ. ונראה שצ"ל שם: וכן אמרו שם דעבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה אם [מת] בעל כהן, ועבדי מלוג לא יאכלו, וכיוון לגמרא הנ"ל, וכפירוש התוספות.

9. **הניח לה בנים וכו'.**כל הברייתא בבבלי ס"ז א'.

10. **הניחה מעוברת, אילו ואילו אין אוכלין.**פירש"י: ולא הניח לה בנים. ולפני הרי"ף היתה הלכה זו במשנתנו פ"ז מ"ב. וכ"ה ברי"ף ד"ק, ובחנם מחקוה בד"ח, שהרי כן יוצא גם מפירוש ר"א מן ההר, עמ' קנ"ט, עיי"ש ד"ה מעוברת.

10-11. **הניח לה בנים והניחה מעוברת, עבדי מלוג אוכלין וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובמשנתנו פ"ז מ"ג: בת ישראל שניסת לכהן ומת, והניחה מעברת לא יאכלו עבדיה בתרומה וכו'. ופירש רש"י: לא יאכלו עבדי צאן ברזל וכו'. וכן פירשו רוב המפרשים. ובשושנים לדוד למשנתנו: והא דתני מתני' לא יאכלו עבדיה סתם, דמשמע אפילו עבדי מלוג, היינו משום דפעמים גם עבדי מלוג אין אוכלין, כשהניחה מעוברת, ואין עוד בנים וכו'. ונראה שבאמת נחלקו בפירושה בירושלמי, וכן אמרו שם פ"ז רה"ב, ח' ע"א: א"ר אלעזר כיני מתניתא עבדיה יאכלו, עבדיו לא יאכלו, דלכן היא אוכלת, ועבדיה אין אוכלין ? ר' יאשיה בשם ר' יוחנן אם מזו אפילו היא לא תאכל. א"ר חגיי קומי ר' יוסה לא דר' יוחנן פליג, לא אמר אלא אם מזו אפילו היא לא תאכל וכו'. כלומר, ר' יוחנן אינו חולק על עצם הדין שאם הניחה מעוברת ויש לה בנים מן הכהן שעבדי מלוג אוכלין בתרומה, אלא חולק על ההגהה של ר' אלעזר, ואם מזו (כלומר, ביחס לקושיא שלך), אף היא אינה אוכלת, ומשנתנו מדברת באין לה בנים מן הכהן, וכפירוש הרידב"ז בתוספות הרי"ד שלו.¹⁵ ולפ"ז מעמיד ר' אלעזר את משנתנו ביש לה בנים, ור' יוחנן מעמידה בשאין לה בנים.

footnotes: ¹⁵ והמשך הסוגיא נתפרש כהוגן בפ"מ, וכלשון ראשון שלו, עיי"ש.

11-12. **מפני שחלקו של עובר בהן.**ועובר פוסל בת כהן לישראל (אפילו אין לה בנים ממנו), ואינו מאכיל בת ישראל לכהן, לא אותה ולא את עבדיו, ועבדי צאן ברזל שלה בכלל (ואפי' יש לה בנים, והיא אוכלת), עיין בבבלי שם ונדה מ"ד א'.

12-13. **הבת מאכלת, ואין היורשין מאכילין.**ירושלמי פ"ז ה"ב, ח' ע"א. ופירשוה בירושלמי: שכן היה (צ"ל: היא) ראויה לתופשן מן המזונות (כלומר, שיש שם בן, שהרי אחרת היא יורשת, ובנכסים מועטים שהיא ניזונת, והבן שואל על הפתחים). ואשה אינה ראויה לתופשן מן המזונות ? ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד כתובתה וכו', כמאן דמר מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות. וכן בבבלי ס"ז ב': הכא בנכסים מועטים עסיקינן, וכגון דאיכא בן בהדי בת וכו'. אבל אח"כ הסיקו: ואלא מאי בת דקתני, אם וכו'. ופירש"י: האם מאכלת עבדי מלוג שלה כדרך שהיתה אוכלת, והבן אינו מאכיל את עבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר.

13. **ר' שמעון או' כולם, זכרים, יאכלו, נקבות, לא יאכלו וכו'.**וכ"ה בד ובבבלי ס"ז א' בכי"מ ובראשונים, אלא שהגיהו, עיין ברש"י, ד"ה כולן, ובריטב"א שם. ובתוספות ישנים שם: הקונטרס לא גרס כולם זכרים, דאפילו אי איכא חד זכר יאכלו בגללו וכו', אבל בנקבות לא יאכלו, צ"ל כולם נקבות, דאי איכא חד זכר אכלי. ודוחק הוא למחוק גרסת הספרים. ונראה לה"ר נתנאל ליישב גירסת הספרים, כולם, זכרים יאכלו, פי' כולם, פי' (צ"ל: בי' = בין) עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו, כיון דאיכא זכר, אבל נקבות לא יאכלו כולם, פי' עבדי צאן ברזל, אלא עבדי מלוג בלבד, לפי שמכח האשה הם באים, ולא מכח הבנות. ברם בכי"ע: כולן זכרים יאכילו, כולן נקיבות לא יאכילו. וכע"ז גם בקג"נ, ולפי גירסא זו אין לפרש כפירוש הרב ר' נתנאל. ובירושלמי פ"ז ה"ב, ה' סע"א, מקוצר: היו שם זכרים (והוא כהגהת רש"י, ור' שמעון לא נזכר שם) מאכילן, נקיבות אין מאכילות.

13-14. **שמא יהא עובר זכר, ואין לבת במקום הבן.**ופירשו בבבלי, אם כולן נקיבות לא יאכלו, שמא יהא עובר זכר, ואין הנקיבות יורשות במקום הבן. ואפילו אם יהא עובר נקיבה, סוף כל סוף אף היא יורשת מן התורה במקום שאין בנים זכרים, ויש לה חלק בעבדים, ועובר אינו מאכיל, אבל אם כולם זכרים, הרי יכול להיות שהעובר היא נקיבה, ולא תירש, ואפילו אם הוא זכר, שמא תפיל, וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקיבות, והולכים אחר הרוב. ובירושלמי הנ"ל (על כולן נקיבות): מה נפשך זכר הוא (כלומר, העובר) כולה דידיה, נקיבה היא נסבה חולקה עימהן (ולעיל שם בירושלמי משובש). ובבבלי שם: חדא ועוד קאמר, חדא דנקיבה נמי פסלה, ועוד שמא ימצא עובר זכר, ואין לבנות במקום הבן כלום.

15-16. **עבדי מלוג אינן אוכלין, כדרך שאינה אוכלת.**וכ"ה בכל הנוסחאות לרבות קג"נ. והוא שיבוש ברור ואשגרה מלעיל, שו' 8, וכאן צ"ל: עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת, כמו שהגיהו כל המפרשים.

16. **עבדי צאן ברזל אין אוכלין, מפני שהן וכו'.**וכ"ה בקג"נ ("אינן אוכלין"). אבל בד ובכי"ע בטעות: אוכלין, והוא באשגרה מלעיל שו' 8–9.

17. **חרש שוטה וקטן שקנו עבדים אין אוכלין וכו'.**הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ז מ"ד: והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין וכו' (כלומר, את נשותיהן מתרומה). והוסיפו כאן כיצד דנים בעבדים שקנו. ובר"מ פ"ז מה' תרומות הט"ו: חרש שוטה וקטן שקנו להן עבדים אינן אוכלין וכו'. ורבינו הוסיף את המלה "להן" בדרך באור שאפילו שוטה שאין לו לעצמו קניין בשום צד, אם קנו לו אחרים (כגון בעל הבית שהוא סמוך אצלו) עבדים, אף הם אינם אוכלים בתרומה, שאין קניינם קניין, אבל אם קנו להם ב"ד וכו', כלהלן בסמוך.

18. **קנו להן בית דין, או שמנו בית דין להן אפטרופין וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובקג"נ: או שקנו להם אפיטרופין וכו'. וכן בר"מ הנ"ל: אבל אם קנו להם בית דין, או אפוטרופוס וכו'. והיא היא. ועיין במהר"י קורקוס שם. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 301, שו' 36–37 (תרומות פ"א), ובים של שלמה גיטין סי' נ"ד, ובחידושי רמ"ה כת"י שהביא ידידי הגרז"ו לייטער בספרו מתורתן של ראשונים לגיטין מ' א' (ל"ה ע"ד מן הספר).

18-19. **או שנפלו להם בירושה ממקום אחר וכו'.**כלומר, אפילו לא ירשום מאביהם, שאף הוא כהן, ואכלו מכבר, אלא אפילו נפלו להם בירושה מאבי אמו ישראל, שלא אכלו מקודם, הרי ירושה ממילא נפלה, ואפילו שוטה מאכיל. ובר"מ הנ"ל: או שנפלו להן בירושה אוכלין.

19-20. **כהן שקנה עבד, ולישראל אפי' אחד ממאה בו וכו'.**בירושלמי תרומות פי"א ה"ו, מ"ח ע"א: לא כן תני מניין לכהן שקנה עבד, ולישראל בו שותפות, אפילו אחד ממאה בו,¹⁶ שאינו מאכילו בתרומה, תלמוד לומר וכהן כי יקנה.¹⁷ ומלשון הירושלמי נראה שמקורו מדרש הלכה, ולא התוספתא שלפנינו. ובתו"כ אמור פרש' ה' ה"ג, צ"ז ע"ב: אוציא את עבד עברי שאינו כסף, ולא אוציא של שותפין תלמוד לומר כספו. ובר"מ פ"ז מה' תרומות הי"ז: עבד של שני שותפין שהיה אחד מהן כהן אינו מאכיל, הרי זה העבד אסור לאכול. ובפי' המיוחס להר"ש משנץ לתו"כ הנ"ל, צ' ע"ג: ולא אוציא את של שותפין, עבד של שני כהנים, אבל ישראל שותף בו פשיטא וכו'. וכן פירש רבינו הלל במקומו, ס' ע"ד.¹⁸ ולכאורה נראה שכוונת רבותינו לעבד שקנו אתו מתחילה שני כהנים, אבל לא אמרו כן על עבד כהן שנפל בירושה לשני בנים, שכבר אכל מתחילה (עיין במשנתנו פ"ז מ"ג), וכן כהן דשקיל ד' זוזי מכהן אחר ומכר חלק מעבדו, אלא כוונתם לשני כהנים שקנו בתחילה עבד כנעני. ברם מתוך פירוש המיוחס להר"ש להלן שם (עיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ובתו"כ) מוכח שלא כדברינו. ועיין בשו"ת שמחת יו"ט להרי"ט אלגאזי סי' ל"ו, קמ"ה ע"ג ואילך. וכבר ראינו מן המקורות הנ"ל, שהכוונה לכהן שהיה שותף עם ישראל. ואשר לקושיית רבותינו, למה לי קרא על כך, והרי פשיטא הוא, אפשר שהחידוש הוא שאם הוא עובד יום אחד שותף אחד ויום שני שותף שני, אינו אוכל אפילו ביום שהוא עובד את הכהן,¹⁹ ואפילו עובד צ"ט יום לכהן, אינו אוכל באותם ימים. ובתו"כ הנ"ל בסמוך שם: הוא. פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין.²⁰ ובמיוחס להר"ש הנ"ל: וחציו בן חורין, והאי נמי כחציו בן חורין. וכעניין זה בפ' החובל (צ' א') גבי יום או יומים.²¹ ועיין בתוספות גיטין מ"ב ב', סד"ה מעוכב, ובים של שלמה שם סי' ס' ובאבני מלואים שצויין בהערה 18. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל בגיטין שם. ועיין מ"ש להלן פ"י, שו' 17–18, ד"ה ובד מוסיף כאן.

footnotes: ¹⁶ ופשיטא שהוא הדין אפילו פחות ממאה בו, ואין אכילת הזרות שבו בטלה במאה כתרומה בחולין. ¹⁷ כלומר, שיהא כולו של כהן, ואפשר שהכוונה לסוף הפסוק: נפש קניין כספו, כלומר שיהא כולו קניין כספו, ולא יהא כסף ישראל מעורב בו. ¹⁸ ובקומץ מנחה לבעל מנחת חינוך סי' ר"פ הקשה למה עבד של שני שותפים כהנים אוכל בתרומה, והביא בשם פני יהושע קידושין רפ"ג שאינו אוכל. וכיוונו לדעת הראשונים. ועיין בשו"ת שבאבני מלואים (בסוף הספר) סי' י"ז. ¹⁹ ועיין במנחת חינוך מצוה ר"פ שתמה על שיטת הר"ן, והקשה למה לא יאכל העבד בתרומה ביום שעובר את הכהן. ועיין קצה"ח סי' רמ"ט ס"ק ג', אות ב'. ²⁰ אפשר שהכוונה היא שאפילו למשנה ראשונה שעובר את רבו יום אחד אינו אוכל בתרומה, עיין ירושלמי גיטין פ"ד ה"ה, מ"ו ע"א, ובבלי שם מ"ב א'. ²¹ כלומר ששנו שם: דת"ר מי שחציו עבד וחציו בן חורין, וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים שאינן חוזרין וכו', דר' אליעזר היא, מי לא אמר ר' אליעזר כספו המיוחד לו, הכא נמי עבדו המיוחד לו.

20-21. **אשת כהן שקנת עבדים, ועבדיה שקנו עבדים וכו'.**וכ"ה ("ועבדיה") גם בד ובכי"ע. וכן בתו"כ אמור ריש פרש' ה' (לפי כי"ר, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' ת"ל, ובדפוסים נשמט): מנ' לאשתו שקנת עבדים ועבדיה שקנו עבדים שיאכלו בתרומה וכו'. וכן הגירסא בירושלמי רפ"ז, ז' ע"ד-ח' ע"א, וכן גרס הר"ח בבבלי ס"ו א', לפי הרשב"א בריש פירקין (ועיין בשי"ק ובמה"פ רפ"ז), וכ"ה בר"מ פ"ז הי"ח: ועבדי אשתו שקנו עבדים. אבל גירסת רש"י בבבלי היא: ומנין לאשה שקנתה עבדים, ועבדיו שקנו עבדים וכו'. וכ"ה בש"ס כ"י מינכן. ובערוך לנר ריש פירקין, וכן בגליוני הש"ס לר"י ענגיל, העירו על שיטת בעל החינוך מצוה ר"פ שפסק שעבד של עבד שקנה עבד אין העבד השלישי אוכל, עיי"ש, ובקרן אורה ס"ו א', אף הוא נטה לסבור כן מדעתו, וכתב על גירסת הר"ח: ואפשר לומר דלא איתרבו אלא עבדי אשתו שקנו עבדים, משום דעבדיה ג"כ קצת קניינו הם, אפי' עבדי מלוג, אבל עבדי עבדים שקנו עבדים לא איתרבו. וכן משמע קצת מלשון הר"מ ז"ל בפ"ו (צ"ל: בפ"ז, והיינו הר"מ הנ"ל). וכתבו רש"י ותוספות (?) ז"ל דעבדים שקנו עבדים מיירי שנתנו לו מנה ע"מ שאין לרבו רשות בו וכו'. ועיין בירושלמי רפ"ז, וברמב"ן וברשב"א, ובמאירי שם, ומ"ש בחוסן ישועות ובקרן אורה הנ"ל בפירוש הירושלמי.

21-22. **עבד כהן שברח, ואשת כהן שמרדה וכו'.**לעיל תרומות פ"י ה"ח, להלן גיטין פ"א ה"ה, פ"ב הי"ב, בבלי שם י"ב ב', י"ג רע"א, ופסקה הר"מ ברפ"ו מה' תרומות. ועיין בתוספות גיטין י"ב סע"ב, ד"ה שביק, ובר"ן קידושין פ"ב סי' תרכ"ט,²² סד"ה לא עבד בה מאמר.²³ ועיין מ"ש לעיל תרומות ה"א, עמ' 469, וכן מפורש בס' החינוך מצוה ר"פ: אוכל בתרומה דקניין כספו הוא (כלומר, אעפ"י שברח).

footnotes: ²² ועיין באור שמח פ"ב מה' ייבום הי"ב שכיוון מדעתו לדעת הר"ן. ²³ וציין לו הגרע"א בגליון הש"ס במקומו.

22. **לא יצא הרוצח מחוץ לגבול וכו'.**לעיל תרומות וגיטין פ"ב הנ"ל. ובבא זו הובאה כאן אגב הרישא שנשנו יחד בגיטין פ"ב הנ"ל, ושם היא נסמכה למשנתנו שם, שאין חוששין למיתה, ועבד כהן שברח וכו' אין חוששין למיתת הבעלים, אף אם אין להם יורשים אלא בן בתו ישראל וכו', וכן לא יצא הרוצח וכו' בחזקת שכהן גדול קיים. ועיין מ"ש לעיל תרומות הנ"ל.

23. **העובר, והיבם וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ד (עד "ובן תשע שנים ויום אחד"). ושיטת ר"ת היא²⁴ שיבם מאכיל מן התורה. ועיין בקרן אורה ס"ז ב'. וצ"ע בדבריו, עיין להלן.

footnotes: ²⁴ ס' הישר ד' וויען ט' ע"ב, הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' ז', עמ' 17 ואילך, תוספות ס"ז ב', ד"ה קנין, ועוד.

**והארוסין.**בקרן אורה הנ"ל סובר שלשיטת הירושלמי בת ישראל המאורסת לכהן אינה אוכלת מן התורה, שכן אמרו שם פ"ט ה"ו, י' ע"ב: בת ישראל מאורסת לכהן. כל טהור בביתך יאכלנו. ולית היא גו בייתה. אבל נראה שאין כאן אלא אסמכתא, עיין בירושלמי כתובות פ"ה ה"ד, כ"ט ע"ד: ומה אעשה והן אמרו לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה, וסמכו להם מקרא, כמה שנאמר כל טהור בביתך יאכלנו (ואעפ"י שאמרו להלן שם שנשבר הק"ו, אבל עצם הדין קיים, עיין לעיל שם). ובספרי קרח פי' קי"ז (הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 136): הא מה ת"ל כל טהור בביתך יאכלנו להביא את בת ישראל המאורסת לכהן, עיין מ"ש להלן, עמ' 233, הערה 15, ועמ' 258.

**והחרש.**בירושלמי פ"ז ה"ד, ח' ע"ב: חרש פוסל? לא כן תני ר' חייה אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת ? רבי אבא מרי ור' מתניה. חד אמר בחרש פוסל (=פסול). וחורנה אמר בחרש יבם.²⁵ וכן להלן שם רה"ה: דתני ר' חייה אשתו של חרש ושל שוטה וכו'. ועיין בנועם ירושלמי ובאו"ש פי"א מה' גירושין הט"ו. ובעל כרחינו אנו אומרים שהירושלמי לא גרס במשנתנו להלן "והשוטה", שאם לא כן מה בין חרש ובין שוטה. וצ"ע. ועיין מ"ש להלן, שו' 32–33.

footnotes: ²⁵ עיין במה"פ שם, סד"ה לא כן.

23-24. **ובן תשע שנים ויום אחד.**נדה פ"ה מ"ה. ובבבלי כאן ס"ח א' העמידוה בבן תשע פסול שפוסל בביאתו, ואינו מאכיל אפילו כשהוא כשר, מפני שאין קידושיו קידושין.²⁶ אבל הגאונים, כנראה, פירשוה כפשוטה שאפילו קטן בן תשע ויום אחד שהוא כשר אם נשא בת כהן פוסלה מן התרומה,²⁷ עיין אוה"ג, עמ' 164. ומה שאמרו שאשת קטן פטורה מן החליצה ומן הייבום (ס"ט ב' ועוד), וכן במשנתנו ספ"י: נשא אשה ומת הרי זו פטורה, כתב עלה הגאון (אוה"ג, עמ' 191): שוטה לפי שאין לו קנין. קטן. ומת אחד מהן ובן אין לו כתיב, דבענן איש הראוי לבנים, וקטן לאו בר בנים הוא.²⁸ ועיין בבלי סנחדרין ס"ח ב'-ס"ט א'. אבל שאר הגאונים חולקים על שיטה זו²⁹ ועל שיטת רב סעדי',³⁰ עיין באוה"ג שם, עמ' 191–194.

footnotes: ²⁶ וכן פירש"י בסנהדרין נ"ה ב' את משנת נדה פ"ה מ"ה. ובנדה מ"ה א', ד"ה ואינו מאכיל, פירש כאוקימתא דאביי כאן ס"ח א'. ואעפ"י שדברי אביי נדחו כאן, הטעם הוא מפני שבמשנתנו כאן שנו אח"כ: ספק שהוא בן ט' וכו', אבל במשנת נדה אפשר לפרש כמותו. ²⁷ ועיין להלן סוטה פ"ה ה"ו ומש"ש. ועיין בירושלמי כתובות ספ"ט, ל"ג ע"ג, ומ"ש בצפנת פענח פי"א מה' אישות ה"ד. ועיין עכשיו בס' שרידי אש להר"י וויינברג ח"ג סי' כ'. ועיין בשו"ת דברי אמת סי' ו', וכבר האריכו בזה האחרונים. ²⁸ ועיין היטב בירושלמי פ"י הי"ד (ה"ז), י"א ע"ב, ובמקבילה בקידושין פ"א. ²⁹ עיין גם במאירי נדה, עמ' 283. ³⁰ "כי הדברים הללו מזוייפין על מר רב סעדיה", עיין באוה"ג שהבאנו בפנים ובתשה"ג אסף (הוצ' מק"נ תש"ב), עמ' 122, ובהע' 11 שם. ועיין בטיו"ד סי' של"א, בתוספות רע"א למשנתנו פ"ז מ"ה ובשו"ת נודע ביהודה יו"ד מהדו"ת סי' ר"ב. ולית ליה פיתרא.

24-26. **אמ' ר' שמעון בזו מדת הדין לוקה, שאם מעשה לפסול יש מעשה להאכיל. אם אין מעשה להאכיל, לא יהא מעשה לפסול.**וכע"ז בירושלמי פ"ז ח"ד, ח' ע"ב. ומתחילה עלינו לברר על איזו הלכה תמה ר' שמעון. ובקרן אורה ס"ז ב' כתב: "נראה דלא קאי אלא אעובר, דאם אתה עושה אותו כממש לפסול, יהיה כממש להאכיל. אבל ארוסה ושומרת יבם שפיר פוסל, כיון דיש לישראל קנין בה". ובדין ארוסה הדברים ברורים שבין אם נאמר שארוסה לכהן אינה אוכלת מדאורייתא,³¹ מובן למה אירוסין פוסלין בישראל, שהרי מ"מ קניין כספו הוא, ובין אם נסבור שארוסה לכהן אוכלת מדאורייתא,³² וכהן אינו מאכיל אותה מדרבנן, משום גזירה, אין מקום לתמיהה. וכן ביבמה, אם נאמר שיבמה לכהן אוכלת מדאורייתא,³³ הרי דינה כארוסה,³⁴ וחרש מכיוון שתיקנו לו חכמים קידושין, הרי הוא פוסל מדרבנן אם הוא ישראל, ואינו מאכיל מן התורה. וכן מוכח מסוגיית הירושלמי שנשאו ונתנו רק בעובר. ונשאלת השאלה למה כיוון ר"ש, אם להאכיל בת ישראל מעוברת מכהן,³⁵ או שלא לפסול בת כהן המעוברת מישראל (מפני שאין בו ממש בעובר). ובתו"כ אמור פרש' ה' ה"ז, צ"ז ע"ב: מנין לבן שיאכיל את אמו בתרומה, ודין הוא אם עשה זרע כאב לפסול, נעשה את הזרע להאכיל. הין אם עשה את הזרע כאב לפסול שמדת הפסול מרובה, נעשה את הזרע כאב להאכיל שמדת אכילה מעוטה. א"ר שמעון תלמוד לומר ויליד ביתו יאכיל.³⁶ ומכאן שאף ר' שמעון למד שבן כהן מאכיל מיליד ביתו, ויליד ביתו הוא ילוד דווקא (כדרשת הירושלמי כאן והבבלי ס"ז א' ועוד). ובירושלמי כאן הנ"ל: יאות אמר ר' שמעון. ומה טעמון דרבנן ? הם יאכלו וכו', שנייא היא דכתיב יליד בית, מעתה הילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל (והפירוש בניחותא). שנייא היא דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם. בנעוריה פרט למעוברת.³⁷ א"ר יוסה הדא אמרה העיבור עשו אותו כממש לפסול, ולא עשו אותו כממש להאכיל. מיליהון דרבנן פליגין וכו'. והירושלמי הסביר מתחילה את כל שיטת החכמים. ולר"ש היה אפשר לומר שעובר אינו פוסל בבת כהן, משום שאין בו ממש להאכיל. והנה בתו"כ הנ"ל א"ר שמעון בעצמו שאין ללמוד האכלה מפסול, משום שמדת הפסול מרובה. ופירש במיוחס להר"ש: שמידת הפסול מרובה. כגון אם נבעלה לפסול לנתין חלל וכו', מדת אכילה מעוטה. בעלה כהן ואביה, כשהיא פנויה, מאכילין אותה. ובפירוש רבינו הלל שם, ס"א ע"א: "שמדת פסולה. דהכל פסילי בתרומה, חוץ מן הכהנים וקניינם. ור' יצחק בן מלכי צדק ז"ל פי' שמדת פסולה מרובה על וכו', כדתנן ביבמות בפר' אלמנה לכ"ג העובר והיבם והאירוסי' והחרש בן ט' שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין". והכוונה, כנראה, ליבם ואילך.³⁸ ולפי הברייתא של התו"כ קשה מה תמה כאן ר' שמעון, והרי הוא בעצמו הסביר שמידת הפסול מרובה ומדת אכילה מעוטה, ולפיכך אף כאן העובר פוסל ואינו מאכיל. וצריך לפרש שכאן תמה על אותו העצם גופו, ממה נפשך אם יש בעובר ממש הדין נותן שיאכיל אף בת ישראל המעוברת לכהן, ואם אינו מאכיל (כפי שלמדנו מן הכתוב) הרי מוכח שאינו כבן, ואין בו ממש, ממילא הדין נותן שלא יפסול כהנת המעוברת מישראל. ונראה שאין כאן אלא תמיהה בעלמא, ואף הוא אינו חולק על החכמים לדינא, וכן אמרו להלן בתוספתא טהרות פ"ג ה"ז: תינוק שהיה תפוס בידו של אביו וכו' ספיקו טמא, מפני שאביו נשאל עליו, חרש שוטה וקטן ספקן טהור מפני שאין בהן דעת לשאול. אמר ר' שמעון בזו מדת הדין לוקה. ונראה שגם שם אין כאן אלא תמיה שמן הדין היה צריך להיות להפך, שאם יש בו דעת לישאל ספיקו טהור, ואם אין בו דעת ספיקו טמא (שאינו נזהר), אבל מכל מקום הדין דין אמת, שכן היא הקבלה, ולמדוה מסוטה, עיין בבלי סוטה כ"ח ב'-כ"ט א', ועיין בירושלמי שם פ"א ה"ב, ט"ז ע"ג. ובירושלמי כאן הנ"ל הפירוש הוא: יאות אמר ר' שמעון ? ומה טעמון דרבנן, כלומר, "אם אומר את כן לא נמצאת מדת הדין מקופחת" (ספרי נשא פי' ח', עמ' 15, ובמקבילה), ותירצו שיש כאן גזירת הכתוב (כשיטת ר' טרפון בספרי שם, עמ' 14).

footnotes: ³¹ לשיטת הירושלמי לפי דברי הגר"י בעל קרן אורה, עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 23, ד"ה והארוסין. ³² עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 23, ד"ה והארוסין. ³³ כשיטת ר"ת, ועיין מ"ש לעיל, שו' 23, ד"ה העובר והיבם. ³⁴ ואם נאמר שאינה אוכלת מדאורייתא, כשיטת הר"מ בפ"ח מה' תרומות ה"ה, הרי יש לנו כתובים גם על הפסול וגם על שאינו מאכיל, עיין בר"מ שם ובבבלי ס"ז ב' ובירושלמי פ"ט ה"ו, י' ע"ב, ובתו"כ אמור דפ"ו, צ"ז ע"ד, ובבבלי פ"ז א'. ³⁵ כשם שעובר פוסל בת כהן לישראל, משום שיש בו ממש. ³⁶ כלומר, קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו, כפירוש רבינו הלל, וקרי בו: יאכיל. ³⁷ זו היא תשובה לשאלה: מעתה לא יפסול, והירושלמי קיצר, או שנשמטה השאלה ע"י דמיון התחילות. ³⁸ שהרי עדיין לא שמענו שהבן מאכיל, ומכל שכן שאין לדבר על העובר, עיי"ש בקובץ הערות לרבינו הלל, בסוף הספר, ס"ז ע"א, ד"ה שמדת אכלה. ובסוף הדברים שם, צ"ל: דיבם אינו מאכיל מדאורייתא.

26. **בתו פקחת הנשואה לאחיו חרש, צרתה פטורה וכו'.**ירושלמי פי"ד ה"ג, י"ד ע"ב, ר"מ פ"ז מה' יבום ה"כ.

27. **מקל וחומר, אם נשואי בתה נישואין, נשואי צרתה וכו'.**בירושלמי הנ"ל חסר כל זה. ו"קל וחומר" כאן משמעותו "ממה נפשך",³⁹ ועיין הפירוש במנחת בכורים, והוא דחוק. ושוב הגיה כאן: אם נישואי צרתה נישואין נשואי בתו נשואין⁴⁰ וכו'. ואין צורך להגיה את כל הנוסחאות, ולא עוד אלא שגם הר"מ הנ"ל מעתיק: שתיהן פטורות על כל פנים (במקום: "מקל וחומר" שבתוספתא), אם נישואי הערוה נישואין הרי השנייה צרתה ופטורה, ואם אין נישואי הערוה נישואין, כך לא יהיו נישואי צרתה נישואין. וכע"ז בטור אה"ע סוף סי' קע"ה. ומקור הר"מ היא התוספתא, ולא הירושלמי, שלא הזכיר את הטעם.

footnotes: ³⁹ ועיין מ"ש בתרביץ ש"ג ס"ב, עמ' 210, על קל וחומר במשמעות "מה מצינו". ⁴⁰ בכי"ע נתן הסופר סימן 1 בתחילת התנאי השני ובסופו ("נישואי צרתה נישואין"), וכוונתו שצריך להקדים את התנאי השני, והיינו: אם נישואי צרתה נישואין, נישואי בתו נישואין וכו' (וצוקרמנדל בשנו"ס לא הבין את העניין, ואף לא רק בהעתקתו), כהגהת בעל מנחת בכורים, והוא קצת יותר הגיוני, אבל אין בכך טעם מספיק להגיה את הנוסחאות, וכמו שכתבנו בפנים.

28-29. **בתו חרשת הנשואה לאחיו פקח, צרתה חולצת ולא מתיבמת.**ירושלמי פי"ד ה"ד, י"ד ע"ב, ופסקה הר"מ הנ"ל הכ"א: צרתה חולצת ולא מתייבמת, שאין נישואי החרשת נישואין גמורין. ואף כאן פסק ע"פ התוספתא שלנו, והשמיט את הבבא שבה"ה בירושלמי שם: בתו חרשת נשואה לאחיו חרש צרתה פטורה מן החליצה ומן הייבום. והלכה זו הרי כלולה בממה נפשך שברישא ("בתו פקחת הנשואה לאחיו חרש"), ואף בתוספתא כאן לא הזכירוה.

29-30. **חרשת שהשיאה אביה הרי היא כפקחת לכל דבר.**כלומר, לא זו בלבד שהיא פוטרת (אם היא ערוה ליבם) את צרתה הפקחת מן החליצה ומן הייבום, אלא היא עצמה כפקחת לכל דבר, ונישואיה מאכילין אותה בתרומה, אם השיאה אביה ישראל לכהן (והרי עיקר העניין כאן ולהלן הוא בתרומה).⁴¹ ובבבלי קי"ג א': ומאי שנא חרשת דלא אכלה בתרומה, דתנן העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט, ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה, ואילו הרשת לא אכלה, גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת וכו'. ופירש רש"י: ואילו חרשת לא אכלה, מדשבקה לחרשת וכו', ולא קתני ועל החרשת שנישאת מעצמה⁴² שאוכלת בתרומה. גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת. והאי לאו שינויא מעליא הוא וכו'. וכן בה"ג ד"ו, נ"א ע"ב, ד"ב, עמ' 250: וחרשת דמינסבה לכהן פקח וכו', עיי"ש. וכן פירשו רוב הראשונים, עיין בבעל המאור על הרי"ף, בתוספות שם, ד"ה ואילו, ברשב"א ובריטב"א. ופירוש זה מתוק מתחילתו וקשה בסופו, כמו שהעיר רש"י בעצמו: והאי לאו שינויא מעליא הוא וכו'. ולפי פירוש בה"ג ורש"י וסייעתו, חרשת שהשיאה אביה אוכלת בתרומה, שהרי נישואיה דאורייתא. והברייתא שלנו בתוספתא הלכה כמותה. ברם במאירי בסוגיין (הוצ' דיקמן, 432 ע"א): ובחרשת אפילו השיאה אביה קטנה אינה אוכלת בתרומה, כמו שיתבאר, וכל שכן שוטה וכו'. ולהלן שם: זה שבארנו בחרשת בת ישראל שנשאת לכהן שאינה אוכלת בתרומה, אפילו השיאה אביה כשהיא קטנה,⁴³ אינו אלא משום גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת וכו'. ונראה שפירש כן ע"פ הרמב"ם בפ"ו מה' תרומה ה"ד שפסק: חרשת ושוטה שנשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה, אפילו השיאה אביה, גזירה שמא ישא חרש כהן חרשת ויאכילנה. והנה פירוש הר"מ הנ"ל הוא מתוק בסופו (כמו שהעירו במרכבת המשנה במקומו ובקרן אורה קי"ג ב' ד"ה והנה), שלפי פירושו מיושב תירוץ התלמוד, ושינויא מעליא הוא (עיין מ"ש לעיל בשם רש"י), אבל הוא לכאורה מר בתחילתו, ואין להבין כלל את דיוק הגמרא לפי פירוש זה, ומניין לנו לדייק מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא שהרשת שהשיאה אביה שאינה אוכלת בתרומה, שהרי עיקר עדותו של ר' יוחנן ב"ג היא שיוצאת בגט אעפ"י שאין לה דעת, ונישואיה מן התורה, אבל בתרומה פשיטה שהיא אוכלת. ואין מקום להלכה זו בסיפא יחד עם קטנה, שהרי קטנה נישואיה דרבנן, ויש כאן חידוש שאעפ"י כן אוכלת בתרומה, ומה להן לנישואין דאורייתא אצל נישואי קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, וכבר תמה כן במנחת חינוך מצוה ר"פ. ובקרן אורה הנ"ל כתב: "והנה לא מצאתי כעת דין קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה דרבנן בדברי הרמב"ם ז"ל, ומתני' דעדיות נראה שמפרש הכל (כלומר, גם בקטנה) בהשיאה אביה,⁴⁴ שכן כתב גם בחרשת דאפי' השיאה אביה לא אכלה, דלא כפי' רש"י ז"ל". ודבריו ז"ל לכאורה אינם מובנים, אלא שבוודאי כיוון למה שכתבנו לעיל, ואך ורק לפי הנחה זו מובן דיוק התלמוד, והיינו מדשבק ר' יוחנן בן גודגדא את החרשת שהוא עוסק בה, ולא צרף אותה לקטנה (לעניין תרומה), אעפ"י ששתיהן נישואיהן דאורייתא, שמע מינה דדווקא קטנה אוכלת ולא חרשת אעפ"י שהשיאה אביה.⁴⁵ והרמב"ם פסק נגד התוספתא כאן, מפני שסוגיית הבבלי מתנגדת לה. ועיין מ"ש להלן, שו' 31–32, ד"ה בת ישראל חרשת. ברם במאירי הנ"ל פירש את הבבלי כאן כפירוש הר"מ, שאף חרשת קטנה שהשיאה אביה אינה אוכלת בתרומה, ואת משנתנו פירש (431 סע"א): וכן העיד על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן, ר"ל שלא על ידי אביה, שהיא יתומה, שאוכלת בתרומה, והוא כפירוש כל הראשונים. ואין להבין כלל כיצד יפרש את דיוק הבבלי: ואילו חרשת (כלומר, חרשת קטנה שהשיאה אביה) לא אכלה, ומניין לנו לדייק כן, וכמו שכתבנו לעיל. וצע"ג.

footnotes: ⁴¹ וכן מפורש להלן בסמוך, שו' 31–32: בת ישראל חרשת שנשאת לכהן פקח, אין אוכלת בתרומה וכו', ושם הכוונה לחרשת גדולה שהשיאה את עצמה. ⁴² וכן פירש גם בגיטין נ"ה א': ואילו חרשת שלא השיאה אביה והיא נישאת מעצמה לכהן משגדלה. ⁴³ אבל בבית הבחירה לגיטין נ"ה א' כתב: חרשת שהשיאה עצמה לכהן פקח אינה אוכלת, והוא כפירש"י ובה"ג. ⁴⁴ ועיין בעדיות פ"ח מ"ב, ובתוספתא שם פ"ג ה"ב, ובבבלי כאן פ"ט ב', ס"א ב' (ובאוקימתא דרבא שם, ובהשיאה אביה עסיקינן בסיפא, ברברי ר' אליעזר בתוספתא). ועיין ר"מ פ"ו מה' תרומות ה"ג, ובהשיאה אביה עסיקינן, שהרי גם בחזה ושוק אוכלת. ⁴⁵ אמנם לשון המשנה אינו מדוייק לפי פירוש זה, שאצל חרשת נקט התנא "שהשיאה אביה", וכשבא אצל קטנה אמר: "שנישאת לכהן" (ודוחק לומר שהר"מ לא גרס במשנתנו "שנישאת לכהן", וכפי שהעתיקו בתוספות קי"ג ב', ד"ה יש, שהרי כל הנוסחאות שוות בזו במשנת גיטין פ"ה מ"ה ובעדיות ספ"ז ובתלמוד קי"ג א', ואף בתוספות, כנראה, אין שם אלא קיצור. ועיין במשנת נדה פ"ה מ"ה, ושם בוודאי בהשיאוה אביה עסיקינן), מ"מ רק לפירוש זה מתיישבת הסוגייא בבבלי שם בלי שום דוחק.

30. **בת ישראל פקחת שנשאת לכהן חרש וכו'.**להלן פ"י ה"א, שו' 5–6, ד"ה בת ישראל, עיין מש"ש. ועיין בבלי קי"ג א' ומ"ש להלן בסמוך.

31. **עיבירה, לא תאכל.**מפני שהילוד מאכיל, ומי שאינו ילוד אינו מאכיל. ועל הצורה "עיבירה", עיין מ"ש ר"ח ילון במבוא לניקוד המשנה, עמ' 162, סימן 3, ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 1243, ד"ה ביחילו.

**(נתחתך העובר במעיה תאכל).**וכ"ה בד וזהו שיבוש ברור, שאם נתחתך עובר במעיה בוודאי שלא תאכל, שהרי אפילו אם עובר הכהן במעיה לא תאכל. ובכי"ע גורס במקום בבא זו: וילדה תאכל. וכנראה שכן היתה הגירסא גם בקג"נ (הקטע חתוך כאן), עיין מ"ש להלן, שו' 32, ד"ה ילדה תאכל. ובד שתי הגירסאות: ילדה תאכל, נתחתך וכו'.

31-32. **בת ישראל חרשת שנשאת לכהן פקח, אין אוכלת בתרומה וכו'.**כלומר, שנישאת בעצמה, אבל קטנה חרשת שהשיאה אביה, אוכלת בתרומה, וכפי שמוכח מן התוספתא לעיל, שו' 29–30, ד"ה חרשת שהשיאה, עיין מש"ש. והתוספתא כאן שנתה בדרך לא זו אף זו, כלומר, לא מיבעי פקחת שנישאת לכהן חרש שאינה אוכלת, שהרי היא פקחת וחייבת במצוות, ומדאורייתא אינה אשת כהן, אלא אפילו חרשת שנישאת לכהן פקח, שהיא אינה חייבת במצוות, והייתי אומר, מה איכפת לנו אם היא אוכלת בתרומה, קא משמע לן שאפילו היא, אינה אוכלת, עיין בבלי קי"ג א', וברש"י שם, ד"ה גזירה.

32. **ילדה תאכל.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע גורס במקום בבא זו את הבבא שלעיל, שו' 31: נתחתך העובר וכו' וכ"ה בקג"נ. ונראה שזו היא הגירסא הנכונה, ואין כאן אלא פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ה: והשוטה... ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה, עברה לא תאכל בתרומה, נתחתך⁴⁶ העבר במעיה תאכל,⁴⁷ ולפיסקא זו נסמכת הברייתא שלנו, וחוזרת ומבארת את משנתנו הנ"ל. וכנראה שנתחתך לאו דווקא, אלא שמת העובר בתוך מעיה.⁴⁸

footnotes: ⁴⁶ כ"ה במשניות מטיפוס א"י, דוגמת "נתחתם" במקום "נחתם" ועוד. ⁴⁷ ופירש"י: תאכל מיד. ובערוך לנר במקומו: לאשמעינן דאע"ג דלא יצא לחוץ, ועדיין הוי מעוברת מהולד חתוך, מ"מ קרינן בה בנעוריה. ⁴⁸ והרופאים הקדמונים הכירו בעובר מת, עיין מ"ש Muscio בספרו Gynaecia (תרגום ספרו של Soranus), הוצ' V. Rose, עמ' 92, סי' 28. ואם אפשר להרגיש בשרר הטבור האבחנה כמעט בטוחה. אבל אין לפרש שהפילה חלק מן העובר שאם כן קשה מאד לצייר שתהא טהורה ותאכל בתרומה אלא בדרך רחוקה מאד.

32-33. **בת כהן פקחת שנשאת לישראל שוטה, טובלת מחיק בעלה ואוכל' בתרומה לערב.**בירושלמי פ"ז ה"ד וה"ה, ח' ע"ב, הביאו בשם "תני ר' חייה" אשתו של חרש ושל שוטה טובלת מחיק בעלה וכו'. וכבר ראינו לעיל, שו' 23, ד"ה והחרש, שברייתא זו חולקת על שאר המקורות ומשוה חרש לשוטה, שלא כמשנתנו ושלא כתוספתא לעיל ולהלן פ"י שתפסו בפשיטות שנישואי חרש פוסלין מן התרומה. ולעצם העניין מוסיפה הברייתא ומפרשת שהיא מותרת בתרומה מיד, ואין חוששין שמא נתעברה, משום שהואיל ואין כאן נישואין, דינה כאנוסה, עיין בתוספות ס"ט ב', ד"ה בזנות. ולשיטת רבה בר רב הונא לא החמירו אלא ביוחסין, אבל בתרומה אין חוששין לעיבור, עיין מ"ש לעיל פ"ו, הערה 51.

35. **אפילו זרע מזרע וכו'.**כלומר, אפילו מת בנה (או בתה) מכהן, אלא שהבן הניח זרע אוכלת. ולא עוד אלא אפילו היתה לה בת מכהן, ונישאת הבת לישראל וילדה ממנו בן, ומתה בתה, הרי בן בתה ישראל (ואפילו הוא ממזר) מאכיל את אם אמו, כמפורש במשנתנו פ"ז מ"ה ומ"ו. ועיין תו"כ אמור פרק ה' ה"ג, צ"ז ע"ג, ובבלי ע' א', קידושין ד' א'. ועיין להלן בסמוך.

35-36. **היתה בתה מישראל נשואה לכהן אינה אוכלת בתרומה, עד שיהא זרע לה מכהן תחלה.**כלומר, בתה מישראל נשואה לכהן, ואפילו יש לה בן כהן גדול מבעלה הכהן פוסל את אם אמו בת כהן מן התרומה (כמפורש במשנתנו ספ"ז), אלא דווקא אם יש לה לזקנה זרע מכהן תחלה, ובכגון דא לא איכפת לנו אפילו אם בתה (הזרע) הולידה ישראל, או ממזר, אוכלת הזקנה בתרומה, כמפורש לעיל. ופירוש בעל מנחת בכורים תמוה מאד.

36-37. **כהנת שמת עוברה בתוך מעיה, הרי זו אוכלת בתרומה.**נראה שהלכה זו אינה עניין לברייתות שלעיל, ונשנית דרך אגב שאמרנו לעיל: נתחתך העובר בתוך מעיה וכו'. וכאן הכוונה לכל כהנת, ואפילו לבת כהן שנישאת לכהן ויש לה בנים מכהן, ועיקר החידוש שאוכלת בתרומה, אעפ"י שמת בתוך מעיה, כמשנת חולין פ"ד מ"ג (ומקבילות), והאשה אינה טמאה בין לר' ישמעאל הסובר שעובר אינו מטמא עד שיצא לאוויר העולם, ובין לר"ע מפני שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, עיין בבלי חולין ע"ב א'.

37-38. **האשה שמקשה לילד, מחתכין העובר במעיה, ואפי' בשבת, ומוציאין אותו איברים איברים וכו'.**משנת אהלות ספ"ז, אלא שהתוספתא הוסיפה כאן "ואפילו בשבת", ואין דינו כחצר כבד שבמשנת יומא פ"ח, מ"ו, משום שניתוה זה אעפ"י שלעתים קרובות לא היה מועיל כלל, והיה ממית את האשה, מ"מ ידעו חכמינו ז"ל שהאשה לפעמים ניצלת על ידו, והתירוהו אפילו בשבת, ולפנינו כאן הניתוח של embryotomia.⁴⁹

footnotes: ⁴⁹ ועיין בפירושו של J. H. Waszink לספרו של טירטוליאנוס de anima, עמ' 327–328.

39. **יצא ראשו אפי' ביום השיני אין נוגעין בו וכו'.**במשנת אהלות הנ"ל: יצא רובו אין נוגעין בו וכו'. וכ"ה הגירסא במשנה שם בכל הנוסחאות, וכן מעתיק בירושלמי שבת ספי"ד, י"ד ע"ד, וע"ז פ"ב ה"ב, מ' סע"ד. אבל בירושלמי סנהדרין ספ"ח, כ"ו ע"ג: יצא ראשו ורובו. ובבבלי שם ע"ב ב': יצא ראשו וכו'. ולמעשה אין הבדל, ואם יצא מסורס אינו כילוד אלא אם יצא רובו, ואם יצא כדרכו הרי הוא כילוד אפילו אם יצא רוב ראשו, כמשנת נדה פ"ג מ"ה. ובכל המקורות הנ"ל לא נזכר "אפי' ביום השיני". ואפשר לפרש כאן שאין נוגעין בו אפילו ביום השני ליציאתו, כמו שפירשו המפרשים, עיין בבלי כאן ע"א ב',⁵⁰ אבל המחוור הוא כפירוש של הרב ר' רפאל גארדאן בספרו נחל עדן, ל' ע"א, שהכוונה כאן "אפילו ביום חול", וכמו שאמרו בברייתא שבבבלי פסחים נ"ח ב': חל להיות בשבת כחל להיות בשני בשבת. וכן לעיל מעשרות פ"ב סה"א, עמ' 231: הגיעו למקום שביתה אפי' ביום השני וכו', וכ"ה בירושלמי שם פ"ב ה"ג, מ"ט ע"ד. וכן בירושלמי ר"ה פ"א ה"א, נ"ו ע"ג: הרי עלי להביאה בשני בשבת.

footnotes: ⁵⁰ ועיין מ"ש Julius Preuss בספרו הגדול ביבליש-תלמודישע מדיצין, עמ' 489, ונעלם ממנו הבבלי הנ"ל.

**שאין דוחין נפש מפני נפש.**וכ"ה במשנת אהלות ספ"ז הנ"ל, ובירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש בסדרי טהרות, אהלות קי"ז ע"ב, תוד"ה יצא, שם, קכ"ג ע"א, תוד"ה מהתכין, והביא שם גם את דברי האחרונים שדנים בדברי הירושלמי והבבלי.