Tur HaArokh, Numbers
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**וישמע הכנעני מלך ערד.**פירש"י שזה הי' עמלק כדכתיב עמלק יושב בארץ הנגב אלא ששינה עצמו לדמות כנען וכו'. כתב הרמב"ן כי ערד ממלכי כנען הי' כמו שמצינו ביהושע מלך ערד אחד ועוד כתיב במסעות והוא יושב בנגב בארץ כנען ואין הכתוב קורא ארץ כנען סתם אלא הארץ שמעבר לירדן שנאמר ארץ כנען לגבולותיה ועוד כי היה ראוי שיחלק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל והפסוק מזכיר לעולם שארץ סיחון ועוג נתן לשני המטות וחצי המטה והשאר כולם לקחו נחלתם מעבר לירדן מזרחה. ופי' הוא כי זה מלך ערד הי' יושב בנגב מעבר לירדן בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהוא מנגב ושמע כי באו בני ישראל לערבות מואב ויצא לקראתם ונלחם בם וזה טעם וישמע ולכך סיפר הכתוב והוא יושב בנגב בארץ כנען כי בא מארץ אחרת אל ישראל ונדרו נדר אם נתן תתן וגו'. וסיפר הכתוב כי שמע השם תפלתם ונתנם בידם והם שלמו נדרם והרגו אותם עתה בימי משה שצוה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה ונתנו שללם לאוצר בית ה' והשלים עוד לספר כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם לארץ אחר מות יהושע לקיים את נדרם וקראו שם המקום חרמה כמו שנאמר בספר שופטים ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד ושם כתיב וילך יהודה את שמעון ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא שם העיר חרמה וכתב אותו כאן על שם העתיד כדרך שכתוב בפרשת המן ויקח צנצנת וינחהו לפני העדות למשמרת אע"פ שלא הי' אלא עד אחר ארבעים שנה. גם נכון לפרש שהחרימו ישראל עתה את המלך הזה ואת עמו לפי חרב וקראו שם מקום המלחמה חרמה ואחרי עברם את הירדן המית יהושע גם את מלך ערד אשר מלך אחרי כן עם מלכי כנען אשר מלכו בימים ההם ובני יהודה בבואם בעריהם החרימו אותם גם כן וקראו שם העיר חרמה כי כשלימו את נדרם אשר נדרו אבותם ולכך אומר כאן ויקרא שם המקום חרמה ושם כתיב ויקרא את שם העיר חרמה. והנה כל הנזכר כאן היה בבת אחת זולתי שהזכיר ואת עריהם שיהי' לעתיד בבואם לארץ ולכך אמר והחרמתי את עריהם ולא אמר אתהם ואת עריהם כי על אתהם לא הי' צריך לפרש פשיטא שימיתו אותם במלחמה אלא הזכיר עריהם שנדבר עליהם לעתיד. וכן מוכח קרא דכתיב ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם והי' ראוי לומר ויתן את הכנעני בידם ויחרימו אתהם ואת עריהם אלא חיסר שם הכינויים לרמוז שנתן הכנעני ביד מי שנתנו מישראל מהם עתה ומהם לעתיד כי השם שמע את תפלתם והם קיימו את נדרם:
וישמע הכנעני מלך ערד, “When the Canaanite King who dwelled in Arad heard, etc.” Accordingto Rashi the “Canaanite” mentioned here was in fact the Amalekite, as we know from the description of the spies who reported that the Amalekite dwelled in the south of the Land of Canaan. (13,29) However, they had misrepresented themselves to look like Canaanites, and this is why the Torah here describes them as they appeared to the Israelites at that time. Nachmanides writes that Arad was one of the (legitimate) Canaanite kings (Joshua 12,14) Furthermore, in Numbers 33,40 this king is described specifically as dwelling in the south, in the Land of Canaan. It is not customary for the Torah to refer to the “Land of Canaan” without further detail (such as which tribe) except to the areas east of the river Jordan, as in chapter 34,2 later on. If this land had indeed been east of the Jordan, Moses should have included it in the allotment to the tribes of Reuven, Gad and half of Menashe. The nine and a half tribes all received their share of the land on the west bank of the river Jordan. Nachmanides therefore explains our verse as referring to a different king by the name of Arad, one whose territory was on the west bank of the Jordan, and this is why the Torah had to add that it was far to the south, not the lands conquered from Sichon and Og. [The whole problem is that if Arad had dwelled on the west bank, how could he have attacked Israel who had not set foot in that region as yet. Ed.] He assumes that this king dwelled between the river Jordan and the mountains of Yehudah, south of Hebron. He invaded the Israelites coming from another country. When this king heard that the Israelites had already reached the plains of Moav close to the river Jordan, the Torah reports that G’d accepted the Israelites’ prayer and delivered the Canaanites into their hands, and they made good on their vow and killed them now while Moses was still alive, who had decreed that none of the loot from that campaign was to be used personally, and it was all donated to the Temple treasury. The Torah added that even the cities belonging to that Canaanite king were placed in ban by the Israelites when they conquered them later in the days after Joshua’s death, and that they named that area Chormah. All of this has been recorded in Judges 1,16 where also the conquest of a town by the name of Tzefat is mentioned. At that time the tribes of Yehudah and Shimon co-operated in that campaign. In that chapter we are told that the sons of the Kenite, Moses’ father-in-law, ascended from the city of palm trees, (the former Jericho) to the desert of Yehudah in the south of Arad etc. It is not surprising that these names surface already in our Parshah, as it is not unusual for the Torah to refer to place names that were known to the reader of the Torah in later years although at the time the Torah was first written, and no one had a chance to read it yet, these places had not been known by these names. An example is that in Parshat Beshalach Moses and Aaron were commanded to preserve a bottle of the manna and they are reported as depositing it near the Holy Ark as a memento for future generations, although in fact this bottle was filled with manna 40 years later, shortly before the Israelites crossed the Jordan and the manna would stop falling from heaven. It is also completely in order to interpret that Israel at that time placed in ban this King of the Canaanites, i.e. defeated him and his people by the sword and commemorated the event by naming the site Chormah, although Joshua defeated that king after having crossed the Jordan at the same period as he defeated the 30 other kings of the Canaanites. To add detail, we are told in the Book of Judges that the tribe of Yehudah and Shimon had performed this feat, not Joshua personally, although he was the commander in chief, and therefore all the conquests during his lifetime are credited to him, also. In fact, this particular battle occurred after Joshua’s death had already been reported in the Book of Joshua. The author of the Book of Joshua even added that there had been military considerations why this part of the Land of Israel had not been conquered earlier. (Judges 1,19) The campaign represented the payment of the vow the Israelites had made to G’d when the events that occurred at the beginning of our chapter took place. By mentioning the name of the site already here, the Torah established the link between these two events in the mind of the reader of the Holy Scriptures.
**כי בא ישראל דרך האתרים.**כתב הרמב"ן על דעת אונקלוס כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב הרגישו בהם יושבי הארץ וזה הכנעני שהי' יושב הנגב הכיר בהם וידע הדרך שבאו והלכו בה וכששמע שבאו בני ישראל הלך בזה הדרך עד שהגיע אליהם. ומה שדרשו רבותינו מה שמועה שמע לא דרשו מזה הפסוק שהרי מפורש השמועה והמלחמה שנלחם אלא דרשו מפסוק שאומר באלה מסעי וישמע הכנעני מלך ערד בבוא בני ישראל ולא הזכיר שם לא המלחמה ולא שום דבר על כן הוקשה למה הזכיר שם אותו הפסוק על כן דרשו שהשמועה היתה מיתת אהרן שהוזכרה שם תחלה:
**וישב ממנו שבי.**דרשו רבותינו אינו אלא שפחה אחת. וכתב הרמב"ן נתעוררו החכמים בזה כי מדעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם כגון במלחמת עמלק מפני שאמרו היש ה' בקרבנו ובשנייה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה אבל בכל מלחמת מצוה בימי משה לא נפקד מהם איש ולפי' פירשו הפסוק הזה וישב ממנו השבי הזה שהי' בידו והיא השפחה הזו ששבו אותה ישראל מהם בלשון בכור השבי שהוא בכור השפחה כי לא אמר וישב ממנו שבי אנשים או נשים וטף. ועל דרך הפשט ענין הכתוב לאמר כי לא הרג מהם הכנעני הזה שום אדם אבל שבה מהם מעטים וכאשר נתן השם אותו בידם השיבו הכל ולא נפקד מהם איש והזכיר הכתוב הזה כי מפני שראו ישראל תחלה כי גבר כנעני נדרו הנדר להחרי' שללם לה' ושמע ה' בקולם. ויתכן שנאמר עוד כי קצף השם על הכנעני הזה בעבור שבא מארץ מרחקים להלחם בישראל ולא ירא אלקים ורצה שיהיה לחרם ע"כ הגביר אותו מתחלה כדי שידרו להחרימם לה':
**ויעש משה נחש נחושת.**פירש"י לא אמר לו לעשות נחשת אלא אמר משה הב"ה אמר לי לעשות נחש אעשנו נחשת לשון נופל על הלשון. וכתב הרמב"ן ולא הבינותי זה שהב"ה לא אמר לו נחש אלא עשה לך שרף ורוצה לומר כי הלך משה אחר שם העצם אשר לו. והנראה בעיני בסוד הדבר שהוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס שתסיר הנזק במזיק ומרפא החלי במחלא כמו שאמרו בויורהו ה' עץ וידוע בדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם או בראות דמותם עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו וכן ישמרו אותם הרופאים מלהזכיר בפניהם שם הנושך אותם כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה עד שתמית אותם וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדות כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשטה בחוליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבי' ואם תעביר המים בבגד לסננם לא תמצא בבגד שום רושם וכשתחזיר' וישתהו לכלי הזכוכית שם שעה תראה בהם גורי הכלבים ומפני זה היה ראוי לישראל נשוכי הנחש שלא יראו נחש ולא יזכירוהו להם כלל וצוה הב"ה לעשות למשה דמות שרף והוא הממית אותם וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בתוארם ולכן לא מצא לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש מנחשת כי הוא דמות נחש שרף ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף. ומה שאמרו לשון נופל על לשון כי הזכרת השם בלבד מזיק ולכן צוהו לעשות דבר המזיק שהוא ממית בטבע בהביטו בו וכאן היה מחיה להודיע כי השם יתברך הוא הממית והמחיה. ובמדרש יש שהב"ה אמר למשה לעשות נחש והוא עשה שרף והוא הטעם מפני שהעם דיברו באלקים ובמשה ושלח בהם שני מזיקים ליפרע מהם נחש לכבוד ה' ושרפים לכבוד משה ובאו העם להתחנן לפני משה שיתפלל לשם שיסיר מעליהם הנחש כי ידעו בענותנותו של משה שימחול להם על שלו ויסיר מעליהם שרף שנשתלחו בהם לכבודו וכן עשה והתפלל בעד הנחש והב"ה אמר אני אמחול להם על שלי אלא עשה לך שרף ששלחתי בהם לכבודך והוא לא רצה אלא אדרבה שלי מחול להם ועשה נחש שימחול הב"ה גם על שלו:
**על כן יאמר בספר מלחמות ה'.**כתב הרמב"ן דרך הפשט במלחמות השם שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספורי המלחמות וקורא אותם מלחמות ה' כי לה' המלחמה וקורא אותם מושלים שמדברים בלשון משל ומליצה וגבורת סיחון במואב כתבוה בספר ההוא ואמרו בה זו המליצה את והב בסופה וגו' ועשו ממנה משל בואו חשבון וגו' וכל אלו הם שמות הערים:
**והב.**שם עיר וכן אשד הנחלים הוא שם מקום שכל הנחלים נגרים ונמשכים שם. ופי':
**בסופה.**כמו בסופה ובסערה. והנה כאשר לכד סיחון ערי מואב כתבו המושלים בספר שקראו מלחמות ה' את והב בסופה פי' את והב השמיד בסופה ובסערה. א"נ פי' שכתבו בספר שנלחם ה' עם והב בסופה וכן עם הנחלים אשר לארנון עם אשד הנחלים אשר נטה למושב ער ונשען האשד לגבול מואב הכל השמיד ה' בסופה ובסערה כי בא עליהם סיחון והשמידם והנה הכתוב מביא ראייה מספר המלחמות כי ארנון הוא גבול מואב ואסור לישראל והנחלים והאשדות עד ארנון מותרי' להם כי סיחון לקח ממואב כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל ונשאר ארנון גבול למואב:
**ומשם בארה.**חוזר למעלה לומר כי חנו מעבר ארנון ומשם נסעו והקיפו בארה כי לא נכנסו בארנון כי הוא גבול מואב וקורא בכאן שם המקום בארה על שם הנס ואין שמו כן במסעים. וי"מ אשר נטה לשבת ער חוזר על ישראל שמעבר ארנון נטה לשבת ער ומשם נשען לגבול מואב ומשם בארה:
**וממדבר מתנה.**כדברי אנקלוס והוא לשון קצר כדרך לדבר בשירות פירושו כי מן המדבר אשר היא ארץ ציה וצמאון נתן לנו המתנה הזאת ומן המתנה לנחלים ומן הנחלים לבמות עד הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כולה יליל ישימון אין בה נחל ולא מקור נובע זולתי זה והוא בארה של מרים על דעת רבותינו או באר שיצא על פי משה ועל פי הגבורה ולא שאלוהו ישראל והשם אמר לו אסוף את העם ואתנה להם מים ונחלים ישטופו ממנה והלכו למרחקים:
**וישלח ישראל מלאכים אל סיחון.**כתב הרמב"ן אע"פ שלא נצטווה לפתוח לו בשלום שלח לו דרך פיוס:
**אעברה בארצך.**מפני שהיא ארץ ירושתם היה מן הדין שאם יענו שלום ויפתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה למס להם ועבדום אבל ידע משה כי לא יכבשו ישראל (עתה?) כל ז' עממים והיה חפץ שיהיה כל כיבושם מעבר הירדן והלאה שיהיה כל מושבם ביחד ושהיא הארץ הטובה והלא תראה שאם לא שביקשוה ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא היה מניחה חריבה. ולא שלחו אל עוג כי כאשר ראה שהכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה:
**אעברה בארצך.**ולא אמר נא כמו שאמר באדום שלא רצה לפייסו כל כך ולא שלח לו אלא לפתות לו בדברי שלום ולזה לא השיב להם תשובה כמו שעשה אדום אלא מיד יצא לקראתם למלחמה:
**כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא.**פי' עתה כשנלחמו בו בני ישראל כי:
**הוא נלחם במלך מואב הראשון.**אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך או פי' הראשון קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא:
**ויקח (סיחון) את כל ארצו מידו עד ארנון.**וחשבון בתחלת גבול שכבש מסיחון על כן תחשב גם היא לאמורי ולא הוזהרו בני ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצואה. והביא הכתוב ראייה כי חשבון עיר סיחון היה כי המושלים אמרו:
**בואו חשבון.**כי בעת שנלחם סיחון עם מלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות והיו המושלים אומרים לאמוריים בואו חשבון ותשבו בה:
**תבנה ותכונן.**אחר חורבנה:
**עיר סיחון.**אשר הומלך עליה. ואחרי שישב סיחון בחשבון אסף את כל חילו ולכד מגבול מואב עד ארנון על כן אמרו המושלים:
**כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון.**אשר נתיישב בה ואכלה ער מואב ובעלי הבמות אשר בארנון. וי"מ חשבון מעולם היא לסיחון ונתנה למואב שיעלה לה מס ואח"כ מרד בו ויקח את כל ארצו מידו וחשבון בכלל:
**על כן יאמרו המושלים.**פי' הנציבים אנשי סיחון שמושלים בערי מואב ושם בהם נציבים באו חשבון ונבננה שחרבה סיחון כשלכדה תבנה ותכונן עיר סיחון שאצל חשבון:
**ויורש את האמורי.**ויירש כתיב מלמד שנתרוששו מעצמן שברחו מפני בני ישראל:
**אל תירא אותו.**דרשו רבותינו שהיה ירא שתעמוד לו זכותו של אברהם וכו'. וכתב הרמב"ן נתעוררו רבותינו כי אינו ראוי שירא משה רבינו ע"ה מפני בשר ודם כי ה' אלהיו עמו והוא המזהיר את ישראל אל תיראו ואל תערצו ולכך נתנו טעם למה היה ירא. ועל דרך הפשט לא היה בדעתו של משה להוריש עתה לישראל ארץ סיחון כאשר פירשתי והנה סיחון יצא לקראת ישראל ונלחם בם בעל כורחם אז הודיעו השם ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש מכאן התחיל בכיבוש ז' עממים אבל עוג אסף את כל חיל אדרעי והיא עיר בקצה גבולו והיה ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו והשם אמר לו אל תירא אותו אלא עלה עליו והתגר בו מלחמה: