במקום עידי עידית לא עמדתי על טעם דין זה דלפי טעם הסמ"ע סקי"ג אנן אמדינן דעתו קשה הא קי"ל דברים שבלב אינן דברים ולכל הפחות בעינן גילוי מלתא כמ"ש התוס' פ' אלמנ' ניזונית דף צו ד"ה זבין וכ"כ רבינו סי' ר"ד הגע עצמך אם יחייב עשיר את עצמו במתנה ונחסר אח"כ מעשרו קצת היוכל לחזור מן המתנה והא איתא סי' רצ"ג סי"ג [סי"ב] דדוקא בדבר מסוים שנאבד אז ההפסד על המקבל כו' ומטעם שנוכל לומר שלך נאבד וזה אינו שייך כאן ובגמ' שמוציא דין זה שם לק"מ דאיתא בפ' א"נ דף ס"ו ההיא גברא דקביל עליה אחריות ח"ל אי טרפו מנאי מגבית לי מעידי עדית א"ל מעידי עידית לא מגבינא לך דבעינ' למיקם קמאי אלא מגבינא לך מעידית דאית לי לסוף שטף מיא עידית וע"ז אמר שם דמצי א"ל השתא קיימי עידית במקום עידי עידית ונמצא דדוקא בזה שהיתה אמירה בפי' תחלה דהוא רוצה להחזיק אצלו השדה היותר טובה וע"כ יהיה כן גם עכשיו וע"כ לומר דאל"כ לא היה לבעל הגמ' להביא זה כל עיקר מ"ש תחלה שהיה מבקש ממנו עידי עידית כו' שזה לא היה רוצה לתת לו אטו בעל הגמ' כי רוכלא לחשוב וליזל מידי דלא צריך ליה אע"כ כמ"ש וא"כ קשה מ"ש המחבר האי דינא בקיצור בלי שום גילוי דעת תחלה. שוב ראיתי להרש"ל בפ"ק דב"ק סי' י"ג שכ' על דברי הטור כו' וק"ל אמאי אינו גובה מהעידי' הנשארי' קיימים במקום עידי עידית מאחר שהוכחנו שאפי' בכותב לו סתם יכול לגבות אפי' מעידי עידית ובשני נוסחאות ראיתי בל' זה התנה עמו לפרעו מן העידי עידית וכו' וכ"ש שיש לתמוה למה גובה מבינונית ומסקנת רש"ל לחלוק על רבינו דכשכותב לו עידית גובה ממה שימצא עידית אצלו ועפ"ז אמרתי אני בלבי דאותה הנוסחא שהביא רש"ל הוא אמת בקצת אלא שיש עדיין שם דילוג וכצ"ל התנה עמו שלא לפרוע מעידי עידית אלא מן העידית ונפסדו כו' נמצא מכוונת דברי הגמ' שזכרנו והכל ניחא בס"ד: